גסן, מאשה. האיש ללא פנים:
עלייתו הבלתי סבירה של ולדימיר פוטין (לונדון, 2013). 330 עמ' כולל מראי מקומות ומפתח
שמות. [סיכום ספר]
מְחברת הספר, מאשה גסן, נולדה
במשפחה יהודית בבריה"מ ב-1967. ב-1981 היא היגרה עם משפחתה לארה"ב
ובמארס 1991 חזרה לרוסיה; וב-2013 שוב התגוררה
בארה"ב. היא מחזיקה באזרחות רוסית
ואמריקאית, עבדה עבור עיתונים וכתבי עת רוסיים ואמריקאיים ופרסמה ספרים בנושאים
פוליטיים והומו-לסביים. גסן היא לסבית מוצהרת, יש לה בן מאומץ ובת משלה.
הספר שלפנינו הוא ביוגרפיה של
נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, המגיעה כרונולוגית עד 2012. הביוגרפיה מתארת בהרחבה את
נעוריו, שירותו ב-ק.ג.ב. מאמצע שנות ה-70 עד 1990, כהונתו כסגן ראש העיר של פטרבורג
בשנים 1996-1991, ודיכויו את הדמוקרטיה ברוסיה בתקופת כהונתו כנשיא בשנים
2008-2000. מקום חשוב בספר מוקדש לטיפולו בפיגועי הטרור ברוסיה והתנכלויותיו לאוליגרכים.
אין בספר דיון שיטתי ומקיף בתקופת נשיאותו, כי אם התרכזות באירועים מסוימים,
המדגישים את אופיו העריץ של שלטונו. מאשה גסן כמעט ואינה עוסקת במדיניות החוץ של
רוסיה. הסיכום משקף את הדעות וההשערות של המְחַברת, מלבד הערות קצרות
בסוגריים מרובעים. לפעמים, כדי להדגיש כי זו השערה של המחברת בלבד, אני מציין זאת
במפורש. את דעותיי הוספתי בפרק קצר בסוף הסיכום.
חייו של פוטין עד לעלייתו
לשלטון (1999-1952)
ולדימיר פוטין נולד ב-1952 בלנינגרד. אביו היה פועל מקצועי
שעבד בבית חרושת לייצור קרונות. בבית המשותף בו גדל פוטין הילד, התגורר זוג יהודי
מבוגר, שכנראה טיפל בו, עד שפוטין בילדותו, לדבריו, לא הבדיל בין הוריו לזוג
היהודי (עמ' 47). בתקופת לימודיו בכיתות הנמוכות הוא לא ייחס חשיבות ללימודים
ונחשב לבריון (חוליגן) שהִרבה ללכת מכות. מגיל
13 פוטין שיפר את ציוניו, אך לפי עדות חבריו,
עדיין המשיך ללכת מכות הן בתקופת לימודיו התיכוניים ואף בעת שירותו ב-ק.ג.ב.,
במקרים בהם מישהו היה פוגע בו או בחבריו. במקרים כאלה היה מצליח בקלות לגבור על
יריביו.
בהגיעו לכיתה ה-9 החליט, בהשפעת
סרטים על מלחמת העולם השנייה, להיות סוכן בגרמניה. סיבה נוספת לרצונו של פוטין
להתגייס ל-ק.ג.ב. ואותה הוא אינו מזכיר: אביו כנראה עבד במשטרה החשאית, ה-נ.ק.ב.ד.
(NKVD), בתור משרה
נוספת, דבר המסביר את המצב
הכלכלי הטוב יחסית של המשפחה. פקיד ב-ק.ג.ב בלנינגרד, בתשובה לשאלתו של פוטין
הנער כיצד להתקבל לארגון הזה, אמר לו כי
המקצוע שמקנה עדיפות בהתקבלות הוא משפטים. בהתאם לכך, פוטין התאמץ בלימודי התואר
למשפטים, במקביל התאמן בג'ודו, ובשנה הרבעית ללימודיו גויס ל-ק.ג.ב. הוא התחתן בגיל 31 עם
דיילת אוויר מִקלינינגרד בשם לוּדמילה
ולזוג נולדו שתי בנות.
עבודתו ב-ק.ג.ב. החלה באמצע-סוף
שנות ה-70. בתחילת דרכו בארגון מילא תפקידים אפורים, כולל, כנראה, פעילות נגד
דיסידנטים (מתנגדי המשטר). ב-1984 פוטין נשלח סוף-סוף לבית הספר למרגלים במוסקבה
וב-1985 נשלח לדרזדן במזרח גרמניה. שם הוא עבד במתקן של ה-ק.ג.ב. באיסוף חומר,
מעיתונים וממתקני האזנה, על מערב גרמניה
והבסיסים האמריקאיים בה. כמו כן עסק בגיוס סוכנים. לאחר התמוטטות המשטר הקומוניסטי
במזרח גרמניה, חזר פוטין לעיר מולדתו, לנינגרד, ב-1990. באותה עת בבריה"מ
ניכרה דמוקרטיזציה וסימנים להתערערות המונופול של המפלגה הקומוניסטית על השלטון.
החל מ-1990 בראשות העיר של לנינגרד עמד אנטולי סובצ'אק (Sobchak), פרופסור למשפטים מעיר זו. הוא הוזמן למלא את התפקיד מטעם סיעת הרוב במועצה, שדגלה בדמוקרטיה וראתה
בו שותף לדעותיה בזכות התבטאויותיו. לאחר שנעשה ראש העיר אכזב סובצ'אק במהרה את
ציפיות הדמוקרטים. הוא בחר בקומוניסט לסגנו והתכוון לשים קץ להליכים דמוקרטיים בניהול
העיר – הליכים שנתגלו כעקרים, בגלל חוסר הניסיון של חברי הסיעה הדמוקרטית. לסגן העיר
הממונה על קשרים בינלאומיים בחר סובצ'אק בפוטין, כנראה מאותן הסיבות שבחר
בקומוניסט לסגנו. הוא העדיף לעבוד עם אנשים שמרניים שמקבלים מרות. לפוטין נזקק גם
בתור אדם בעל ניסיון עבודה בחוץ לארץ, כדי שיוכל לטפל בהסדרת סיוע לעיר במטבע קשה.
כמו כן העדיף לבחור איש ק.ג.ב. בעצמו בדמותו של פוטין, במקום לקבל סוכן מטעם
השלטון (עמ' 97). להערכת המחברת, אחרי שובו לבריה"מ משירות בגרמניה, המשיך
פוטין לעבוד עבור ה-ק.ג.ב. – ארגון שממנו לא מקובל לפרוש (עמ' 98).
ב-19 באוגוסט 1991 בוצע קשר
בידי קומוניסטים שמרניים נגד נשיא בריה"מ, מיכאיל גורבצ'וב. שלטון הקושרים
התקיים כשלושה ימים בלבד והסתיים בשובו של גורבצ'וב לקרמלין. בניגוד לנשיא רוסיה
בזמן הקשר, בוריס ילצין, ולראש העיר של מוסקבה, גבריאיל פופוב (Gavriil
Popov) וסגנו, שהתייצבו בנחישות
נגד הקושרים – סובצ'אק ופוטין נקטו בעמדה מעורפלת ונהגו בזהירות כדי לא להיפגע, אם
הקשר יצליח וגם אם לא יצליח. סובצ'אק הגיע להסכם עם המפקד האזורי מטעם הקושרים
לפיו חברי המועצה לא יעוררו מהומות ובתמורה הצבא לא יכניס כוחות לעיר (עמ' 111). אשר
לפוטין, גרסתו המאוחרת, כ-9 שנים לאחר הקשר, לפיה הלך לבתי חרושת כדי לגייס את תמיכת העובדים נגד משטר הקושרים היא
שקרית (עמ' 118). לפי גרסתו של פוטין עצמו, הוא התפטר מה-ק.ג.ב. ב-20 באוגוסט 1991 (לאחר שלטענתו התפטרותו
הראשונה, המוקדמת יותר לא נקלטה). סביר להניח כי לראש ה-ק.ג.ב., ולדימיר
קריוּצ'קוב (Kryuchkov), שהיה מנהיג
של הקשר, בוודאי לא היה פנאי לדון בנושאים אישיים, וגם אם ההתפטרות התקבלה למחרת,
הרי היה זה ביום בו היה ברור כי הקשר נידון לכישלון (עמ' 118-117). אפשר להקדים ולציין כי בטקס
כניסתו של פוטין לתפקיד נשיא רוסיה ב-7 במאי 2000, בין המוזמנים היה קריוצ'קוב – ומכאן אפשר להסיק כי פוטין לפחות לא סלד מהקשר.
ייתכן כי פוטין אף תמך בקושרים כפי שניתן ללמוד מהאירועים
שיתוארו להלן. לפי תחקיר שעשתה פעילה פרו דמוקרטית במועצת העיר לנינגרד, מרינה סליֶה
Marina Salye)(Салье́ , ב-1991 בתקופת
משבר המזון בעיר, הקצתה העירייה 90 מיליון
מארקים גרמניים לקניית בשר בגרמניה. משלוח הבשר הגיע בסביבות מאי 1991, אך
למוסקבה. רכישת הבשר בוצעה על ידי פוטין בתיאום עם ראש ממשלת בריה"מ דאז,
ולנטין פבלוב (Valentin Pavlov). פבלוב
עתיד היה להיות אחד הקושרים נגד גורבצ'וב באוגוסט 1991, והגעת משלוח הבשר למוסקבה
הייתה חלק מתוכנית הקושרים להציף את חנויות המזון בעיר במצרכים לאחר ביצוע הקשר,
כדי לזכות בפופולאריות (עמ' 119-118).
לאחר פירוקה של בריה"מ, ב-1992
מרינה סליה בדקה חוזים לייצוא חומרי גלם תמורת מזון בסכום של כ-100 מיליון דולר
שנערכו במשרדו של פוטין (היו אלה רק חלק מחוזים בסכום כנראה כמיליארד דולר בהם היה
מעורב פוטין). החוזים נמצאו פגומים מבחינה משפטית, חומרי הגלם נשלחו, אך המזון לא
הגיע. סליה התלוננה לסובצ'אק וגם לנשיא רוסיה, בוריס ילצין, ונפתחו חקירות שלא הניבו
תוצאות (עמ' 123). דעה די רווחת היא כי שחיתותו של פוטין באותה תקופה תאמה את
הסטנדארטים של פוליטיקאים וביורוקרטים
בכירים, בהם סובצ'אק. לדעת המחברת, סובצ'אק ופוטין שנאו הליכים דמוקרטיים, אבל
בתחילת שנות ה-90 נאמנות פומבית לעקרונות דמוקרטיים הייתה חיונית לכניסה לחיים
הפוליטיים. הגמול של הפוליטיקאים החדשים
התבטא בצורת קבלת נתחים מנכסי המדינה. עוד טוענת המחברת, כי פוטין רצה להקים
בפטרבורג (לנינגרד לשעבר) מערכת סגורה, אשר בדומה לשלטון הסובייטי תשלוט בתחומים
חשובים כמו סחר חוץ, עסקים מקומיים ותקשורת כתובה ואלקטרונית. (בעקבות משאל עם
שנערך בעיר ביוני 1991, בספטמבר הוחזר שמה של לנינגרד לשמה המקורי, סנקט פטרבורג.)
בתור סגן ראש העיר ואיש
השירותים החשאיים, פוטין היה אחראי להתקנת ציוד ציתות אצל עיתונאים, פוליטיקאים
ועובדי העירייה. מאשה גסן מביאה עדויות ומקרים קונקרטיים של אנשי תקשורת
ופוליטיקאים, שרצו להשמיע דברי ביקורת ולחשוף שחיתויות בפטרבורג, אך הושתקו
באמצעות איומים. על איומים ומעשי אלימות נגד עיתונאים נוכחה המחברת לדעת במו
עיניה, בעת שהותה בפטרבורג בתקופת מערכת הבחירות לראשות העיר ב-1996 – תקופה בה
השתקה אלימה של עיתונאים לא הייתה נפוצה ברוסיה ככלל. סובצ'אק הפסיד בבחירות – ופוטין בעזרת קשרים עם ידיד, לדבריו, קיבל משרה
במוסקבה, באדמיניסטרציה של הנשיא ילצין. על פני השטח פוטין נותר נאמן לסובצ'אק ואף עזר
לו להימלט לחוץ לארץ ב-1997, מפני חקירות בעוון שחיתות בתקופת כהונתו כראש העיר.
בעקבות התחזקות במעמדו של פוטין ב-1999, חזר סובצ'אק לרוסיה והשתתף במסע הבחירות
של פוטין לנשיאות. לפי הגרסה הרשמית סובצ'אק נפטר בפברואר 2000 מהתקף לב – אך
בהסתמך על עיתונאים וחוקרים בלתי רשמיים הוא הורעל. המחברת מעלה את האפשרות כי
פוטין היה מעורב בהרעלתו, כיוון שבמהלך מסע הבחירות הביא סובצ'אק את גרסתו על
אירועים מסוימים מעברו של פוטין, גרסה שלא
הייתה רצויה בעיני המועמד לנשיא (עמ' 143).
עוד טוענת מאשה גסן כי פטרבורג
בשנות ה-90 הייתה מדינה בתוך מדינה, בה השירותים החשאיים היו ארגון כל יכול. ב-1998 נרצחה
בפטרבורג העיתונאית גלינה סטארובויטובה
(Galina Starovoitova), אותה
המחברת הכירה אישית. העיתונאית פעלה בין
היתר לקידום חוק שיאסור על פעילים לשעבר במשטרה החשאית של בריה"מ להחזיק
במשרות ציבור. הרצח הזה וחוזק השירותים החשאיים בעיר – ממשיכה גסן – היו אות מבשר רעות עבור עתידה של רוסיה כולה.
עלייתו לשלטון
בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20,
הפופולאריות של נשיא רוסיה, בוריס ילצין, הייתה בירידה ומקורביו (שכונו
"המשפחה") חיפשו לו מחליף. אישיות בולטת ב"משפחה", בוריס
ברזובסקי, פעל לקידומו של ולדימיר פוטין ליורש. בראיון למחברת, ברזובסקי מסר לה את
נימוקיו לתמיכתו בפוטין. ב-1991 פוטין, בהיותו סגן ראש העיר של פטרבורג, הרשים את
ברזובסקי בסירובו לקחת שוחד. פוטין גם הרשים את ברזובסקי בנאמנות: הוא סירב להצטרף
לממשל החדש בפטרבורג, לאחר שראש העיר, שפוטין היה סגנו, סובצ'אק, הפסיד בבחירות.
כמו כן "המשפחה" סברה כי פוטין מתוך רגשי נאמנות והוקרה כלפיה, על
קידומו לשלטון, יאפשר לה לשמור על השפעתה ולמשוך בחוטים מאחורי הקלעים – דבר שעתיד
להתגלות כחלום באספמיה. מאשה גסן נוטה לפקפק בגרסת ברזובסקי לפיה הוא האיש
ש"המליך" את פוטין לנשיא וסבורה כי היא מוגזמת. מכל מקום, באוגוסט 1999
מינה ילצין את פוטין לראש ממשלה; ובספטמבר התרחשה סדרה של פיגועי טרור בבתי מגורים
במוסקבה ובערים אחרות. הדעה הרווחת בזמנה הייתה כי אלה היו מעשי נקם של טרוריסטים
צ'צ'נים.
המחברת הייתה שותפה בזמנה לדעה
הזו, אך בהדרגה שינתה את דעתה על רקע ניתוח האירועים בעיר ריאזן (Ryazan). ב-22 בספטמבר 1999 אזרח עֵרני בעיר הזאת הבחין בשקים חשודים,
שהושארו במרתף של בניין בן 12 קומות. האזרח הזעיק את המשטרה, זו קבעה כי מדובר
בשקים מלאים בחומר נפץ המחוברים לשעוני הפעלה, ומנעה פיגוע. האזרח זכה לדברי שבח
מהסניף המקומי של "שירות הביטחון הפדראלי" (ראשי התיבות שלו ברוסית FSB, ונחשב
ליורש ה-ק.ג.ב.) וגם שר הפנים שיבח את התוצאות. ואולם ב-24 בספטמבר, ראש ה-פ.ס.ב.
ניקולאי פטרושב (Patrushev) טען כי
לא היה חומר נפץ בשקים כי אם סוכר, וכי כל האירוע לא היה אלא תרגיל. לדעת המחברת,
לאחר שהמשטרה של ריאזן הייתה קרובה ללכוד את מטמיני השקים, שהיו אנשי פ.ס.ב.,
פטרושב מצא לנכון להציג את גרסת התרגיל. עוד מציינת המחברת, כי פטרושב היה סגנו של
פוטין, כאשר זה עמד בראש ה-פ.ס.ב. בין השנים 1999-1998, ופוטין בחר בו ליורשו
בארגון. כמו כן לאחר המאורע התמוה בריאזן, הפיגועים נפסקו. לדעת המחברת, העובדה כי הפיגועים החלו כשלושה
שבועות לאחר מינויו של פוטין לראש ממשלה וכאשר בראש שירותי הביטחון עמדה אישיות
המקורבת לו – כל זה מביא למסקנה כי לפוטין הייתה יד בייזום מעשי החבלה. גסן
ממשיכה: את פיגועי הטרור יש לראות על רקע חששה של "המשפחה" מכך שפוטין
לא יוכל להיבחר לנשיא לנוכח חוזק הקואליציה של יריביו, שכללה שני אישים בולטים
בפוליטיקה הרוסית: יבגני פרימקוב (Evgenii
Primakov) , שכיהן כשר החוץ בין
השנים 1998-1996, וראש ממשלה בין השנים 1999-1998; ויורי לוז'קוב (Urii
Luzhkov), ראש העיר של מוסקבה מ-1992 (עד 2010).
בעקבות הפיגועים פקד פוטין על הצבא לחדש את הלחימה נגד צ'צ'ניה
(שהופסקה ב-1996, בליווי הבטחה מעורפלת מצד רוסיה להעניק לצ'צ'ניה עצמאות בשנת
2000). פעולות הצבא הרוסי, רחבות ההיקף, הנחושות והמוצלחות בצ'צ'ניה, ביוזמתו של ראש
הממשלה הנכנס פוטין, והשתלחותו בלשון גסה נגד הצ'צ'נים, הביאו לנסיקה מטאורית בפופולאריות
של ראש הממשלה החדש והאלמוני. ב-31
בדצמבר 1999 בוריס ילצין התפטר מתפקיד הנשיא ופוטין הפך לנשיא בפועל. הנשיא בפועל
החליט לערוך בחירות לנשיאות תוך זמן קצר, כדי לנצל את האהדה כלפיו בציבור בזכות
ידו הקשה במלחמה בצ'צ'ניה.
דיכוי הדמוקרטיה בתקופת הנשיאות
הראשונה, 2004-2000
מאשה גסן ביקרה בצ'צ'ניה ביום
הבחירות לנשיאות ב-26 במארס 2000 – בחסות משרד העיתונות של הצבא הרוסי. בעטיה
של המגבלה הזו, רוב הזמן היא לא יכלה
לשוחח בחופשיות עם התושבים. אף על פי כן שמעה סיפורים על אכזריותו של הצבא הרוסי,
על מעצרים והוצאות להורג שרירותיים, ועל אפשרות להשתחרר ממעצר תמורת סכום שוחד גדול.
בירת צ'צ'ניה, גרוזני, נגלתה לעיניה כעיר הרוסה ברובה, כשרוב תושביה נשים זקנות.
הן באו לקלפיות, כיוון שהובטח להן לקבל שם
עזרה הומניטארית, כמו מזון וביגוד – הבטחה שלא קוימה. בקלפיות ניתן היה להצביע עם
תעודות זהות של אנשים שנפטרו, וכך נוצר מצב בו מספר המצביעים בצ'צ'ניה עלה על מספר
תושביה. עם זאת, בבחירות לנשיאות שיעור התמיכה בפוטין בצ'צ'ניה היה נמוך בהשוואה
לכלל רוסיה, כ-30% לעומת כ- 53%.
עוד בתקופת כהונתו של פוטין
כראש ממשלה וכנשיא בפועל התגלו חלק מהמגמות העיקריות של מדיניותו לעתיד. בסוף
1999, בהוראתו, שופץ בבניין של "שירות הביטחון הפדראלי" (FSB), יורש ה-ק.ג.ב., לוח זיכרון שציין כי יוּרי אנדרופוב (Andropov), ראש ה-ק.ג.ב. בין השנים 1981-1967 – שהיה ידוע בעמדתו הנוקשה
כלפי מתנגדי המשטר הסובייטי – עבד בבניין הזה. כמו כן, כאמור, פוטין הזמין את
קריוצ'קוב לטקס הכתרתו לנשיא. היו אלה רמזים מוקדמים כי פוטין לא יהסס לנקוט יד קשה כלפי מתנגדיו, ברוח
ה-ק.ג.ב, ארגון שבהשתייכות אליו בעברו היה גאה.
מדיניות הדיכוי נגד תקשורת
חופשית לא איחרה לבוא. למחרת כניסתו של פוטין לתפקיד הנשיא, ב-8 במאי 2000, כוחות
מיוחדים של המשטרה פשטו על מטה החברה Media-Most של ולדימיר גוסינסקי (Gusinsky). האיש היה בעל חברת התקשורת הגדולה ביותר ברוסיה ובבעלותו ערוץ
טלוויזיה NTV ועיתונות כתובה, כולל כתב העת בו עבדה המחברת באותו הזמן. ראוי
לציין כי ערוץ NTV ערך ב-24 במארס 2000 – יומיים לפני הבחירות לנשיאות – תוכנית בשידור ישיר עם קהל בהקשר לאירועים בעיר
ריאזן בספטמבר 1999, שנזכרו לעיל. בתוכנית אף אחד מתושבי העיר לא האמין לגרסת
ה-פ.ס.ב. כי ניסיון הפיגוע היה בעצם תרגיל של שירותי הביטחון. נוסף לכך,
"עוונו" של גוסינסקי היה שלא תמך בפוטין בבחירות לנשיאות כי אם היה ידיד
של יריבו, לוז'קוב, ראש העיר של מוסקבה. השלטונות הצדיקו את המהלך נגד החברה של גוסינסקי
באי תשלום מסים, ופוטין בחר להעמיד פנים של אי מעורבות באירוע. ב-13 ביוני 2000 גוסינסקי בעצמו נעצר. הוא שהה שלושה ימים
במעצר, במהלכם אולץ לחתום על מסמך לפיו הוא מוותר על מניותיו בחברת התקשורת שלו
ובתמורה הותר לו לצאת לחוץ לארץ. על המסמך היה חתום שר העיתונות (Mikhail
Lesin) – דבר המצביע על מעורבותו של פוטין בפרשה (עמ'
163). השלטון פיטר את המערכת הישנה של הערוץ
NTV ושל העיתונות הכתובה שהיו
בבעלותו של גוסינסקי ובכך השלים את ההשתלטות על כלי התקשורת האלה.
בין ההאשמות ששימשו עילה למעצרו
של גוסינסקי היו אי סדרים בהפרטת החברה "רוסקויֶה וידאו" (Russkoye
Video). מאשה גסן חקרה את נושא החברה הזו עוד
בסוף שנות ה-90. ימים אחדים אחר צאתו של גוסינסקי לחוץ לארץ, גסן פרסמה מאמר,
בצירוף מסמך [מאמצע שנות ה-90?] חתום על
ידי פוטין, שהפך לכאורה את פוטין לנאשם
באי סדרים בהקמת החברה הזו, אם אכן היו אי
סדרים כאלה. בעקבות הפרסום הזה, כל פעם שהייתה המחברת פותחת את דלת דירתה, הייתה רואה אדם עומד
על סולם בסמוך לדלת, אשר טען כי הוא מתקן משהו. כעבור ימים אחדים הטלפון בדירתה
נותק – אך לבסוף חברת הטלפונים חידשה את
הקו. למאשה גסן היה ברור כי אלה טקטיקות קלאסיות של הפחדה ברוח ה-ק.ג.ב. בשנות ה-70. על אף שהיא סיכנה את חייה
בשירות בארצות במצב מלחמה, כמו צ'צ'ניה ויוגוסלביה לשעבר, הרי קשה היה לה להתמודד
עם איום מתמיד ובלתי מוגדר (עמ' 163-162).
בספטמבר 2000 שַדָּר
"ערוץ 1" (Sergei
Dorenko) מתח ביקורת על התנהלותו של פוטין בפרשת תביעתה של הצוללת הרוסית
"קורסק" (Kursk). (יצוין כי הצוללת טבעה באוגוסט, ופוטין אף לא מיהר
להפסיק את חופשתו בזמן האירוע ולא נקט בצעדים יעילים להציל את אנשי הצוות.) בתגובה
פוטין הפעיל לחץ על בעל השליטה ב"ערוץ 1", ברזובסקי, לוותר על מניותיו
בחברה. בדומה לפרשת גוסינסקי, ברזובסקי ויתר על מניותיו ויצא לגלות, ללונדון.
שישה מתוך אחד עשר צווים שפרסם
פוטין בתור נשיא בפועל עסקו בענייני צבא. הוא שינה את דוקטרינת הלחימה הישנה לפיה
רוסיה לא תהיה הראשונה להנחית מכה גרעינית ובמקום זה אישר אפשרות כזו, כמו במקרה
שאמצעים אחרים ימוצו (עמ' 153). הוא חידש את חובת האימונים הצבאיים לנערים בבתי
ספר תיכוניים – אימונים שבוטלו בתקופת הפרסטרויקה. כמו כן על אף מצבה הכלכלי הקשה של
רוסיה בתחילת 2000, שר האוצר מטעמו הודיע בסוף ינואר כי התקציב הצבאי יגדל ב-50%.
ב-13 במאי 2000, שישה ימים לאחר
כניסתו לתפקיד הנשיא, פרסם פוטין מספר צווים שחיזקו את שלטונו ביחס למושלי מחוזות.
בין היתר פרסם צו למינוי שבעה נציגים נשיאותיים, שתפקידם לפקח על פעילות מושלי
המחוזות שנבחרו. כמעט כל שבעת הנציגים היו אנשי ק.ג.ב. או גנרלים לשעבר. הוא גם
העביר חוק שאפשר לו לפטר מושלים. בינואר 2001
רוסיה החזירה לעצמה את מנגינת
ההמנון של בריה"מ משנת 1943. מילות ההמנון שונו, אך מחברם היה אותו המשורר
שחיבר את מילות ההמנון ב-1943 (Sergei Mikhalkov).
חידוש חלקי של ההמנון הסובייטי, הצנטרליזציה, דיכוי התקשורת – כל אלה
תרמו לחזרה לנורמות נוספות של השלטון הסובייטי, כמו "תרבות הצבעה".
הבחירות המקומיות לכאורה המשיכו להיות חופשיות, אך במחוזות מסוימים הן לא היו
חשאיות. במחוזות אלה, השלטון המקומי כדי למצוא חן בעיני השלטון המרכזי, דאג לארגן
הן שיעור הצבעה גבוה והן תמיכה עבור מועמד מטעם המרכז. היו אלה סימנים מבשרי
רעות הן לגבי הבחירות לדוּמָה (הפרלמנט) בדצמבר 2003 והן לגבי הבחירות לנשיאות במארס
2004.
בבחירות לפרלמנט הרוסי זכתה
מפלגתו של פוטין, "רוסיה המאוחדת", בקרוב למחצית מהקולות, בעוד הליברלים
והדמוקרטים איבדו את מושביהם. "הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה" (OSCE) קבע למעשה כי הבחירות לא עמדו בסטנדרטים מערביים של דמוקרטיה.
לעומת זאת, כלי תקשורת בארה"ב, דיווחו
על הבחירות בחיוב, בעיקר בהשפעת פיגועי ה-11 בספטמבר 2001, אשר בעקבותיהם נראתה
רוסיה כבעלת ברית נגד הטרור האסלאמי.
סביר להניח כי כישלונו של פוטין להיבחר שנית
לסגן ראש העיר של פטרבורג ב-1996, הגביר את צעדי הדיכוי מצדו ביחס למתחריו לנשיאות ב-2004. ב-2004 הוחמרו
באופן משמעותי הנהלים הביורוקראטיים להגשת מועמדים. ברוח "תרבות
הבחירות" הסובייטית, מנהלי מפעלים הטיפו לעובדיהם להצביע בעד פוטין, בנימוק
כי הדבר יקדם את המפעל בו הם עובדים; ומנהלי בתי ספר נקטו בטקטיקה דומה ביחס להורי
תלמידיהם. לאחד המועמדים לנשיאות לפחות נערמו קשיים, כמו במציאת בית דפוס לדברי
התעמולה, פיזור אסיפות בחירות בתואנה כי הוטמנה פצצה במקום, הפסקת חשמל בעת
שהמועמד עמד לנאום וכיוצא באלה. מנהלי מסע בחירות של מועמדים יריבים לפוטין הוכו
ונשדדו. בתיהם של עיתונאים בלתי רצויים נפרצו, כולל ביתה של מאשה גסן. מביתה נגנבו מחשב
נייד, דיסק קשיח של מחשב נייח וטלפון נייד בלבד. בתקופת הבחירות ערוצי הטלוויזיה
נתנו סיקור נרחב לפעילותו של פוטין – חלקוֹ במסגרת חומר חדשותי על פעילותו – שעלה
באין שיעור בהשוואה למועמדים אחרים. במצב
הזה של התגברות עריצות המשטר, בבחירות לנשיאות במארס 2004 זכה פוטין ב-72% מהקולות
בהשוואה ל-53% ב-2000 ונבחר לכהונה שנייה של ארבע שנים.
פיגועי טרור במוסקבה (2002)
ובבסלאן (2004).
באוקטובר 2002 תפסו טרוריסטים
צ'צ'נים בני ערובה בתיאטרון במוסקבה. במבצע חילוצם, הסתייעו כוחות הביטחון בגז,
אשר כתוצאה משאיפתו מתו 129 בני ערובה. אלכסנדר ליטוויננקו (Litvinenko), סוכן לשעבר של פ.ס.ב. אשר ערק ב-2000 לבריטניה, ניסה ממקום מושבו בלונדון לחקור את האירוע הזה.
בעזרת ניתוח מסמכים וצילומי וידאו של השתלשלות האירועים בתיאטרון, הצליח ליטוויננקו לאתר אדם (Khapash
Terkibaev), שהיה אחד הטרוריסטים בתיאטרון, אך עזב את הבניין זמן קצר לפני
הפריצה לתוכו על ידי הכוחות הרוסיים, ולא
הועמד למשפט כלל. היה בכך רמז לכאורה למעורבות השלטון במעשה הטרור הזה. חבר בוועדת
חקירה רוסית פרלמנטארית בפרשת הטרור
בתיאטרון (Sergei Yushenkov), אליו
העביר ליטוויננקו את החומר המפליל ביחס לשלטונות באפריל 2003, נרצח כעבור שבועיים
במוסקבה (עמ' 209). לפני מותו הצליח חבר הפרלמנט להעביר את החומר שברשותו
לעיתונאית, אנה פוליטובסקיה (Anna
Politovskaya), מבקרת חריפה של השלטון ברוסיה.
בספטמבר 2004 תפסו טרוריסטים
מוסלמים בני ערובה בבית ספר בעיר בסלאן (Beslan), בצפון אוסטיה (Ossetia). במהלך מבצע החילוץ נהרגו למעלה מ-300 מבני הערובה, רבים מהם
ילדים. בעקבות פרשת תפיסת בני הערובה,
ניסתה פוליטובסקיה להגיע לבסלאן, אך
הורעלה בטיסה אליה. העיתונאית בדרך נס ניצלה ממוות, אך נגרם לה נזק בריאותי כבד.
על אף מצבה, היא הצליחה למצוא מסמך משטרתי , לפיו המשטרה המקומית בבסלאן הוזהרה מפני הפיגוע, אך לא עשתה דבר (עמ' 216).
על אף קיומן של אינדיקציות
למעורבות השלטונות במעשי הטרור בתיאטרון במוסקבה ובבסלאן, שנזכרו לעיל, מאשה גסן
נוטה להיזהר בהסקת מסקנה. לדעתה, בעוד הפיצוצים בבתי מגורים ב-1999 "נראים
כמעט מעל לספק" פעולות המשטרה החשאית, הרי אירועי הטרור במוסקבה ב-2002
ובבסלאן ב-2004 מסובכים יותר. עם זאת ייתכן שגם בהם הייתה מעורבות של קצינים
במשטרה החשאית שנעשתה בין אם מתוך בצע כסף או כדי לשרת את המשטר. מכל מקום, לדעתה
של מאשה גסן, טיפולו של פוטין בשני האירועים האלה כוון בראש וראשונה לא כדי להציל
מקסימום בני ערובה, אלא דווקא כדי להגביר את שפיכות הדמים והאימה. בדרך זו רצה
להצדיק את המשך המלחמה בצ'צ'ניה ואת הפגיעה באופוזיציה; וגם על רקע פיגועי ה-11
בספטמבר בארה"ב, לנסות לתפוס מקום מכובד בעיני המערב כשותף למלחמה נגד הטרור
האסלאמי (עמ' 218). פוטין ניצל את האירוע בבסלאן, כדי להעביר שורה של חוקים שחיזקו
את סמכויותיו במינוי מושלי מחוזות וראש העיר של מוסקבה, וכמו כן חוקים שפגעו בקיום
בחירות דמוקרטיות לדוּמָה (הפרלמנט הרוסי). מעתה המשרה הפדראלית היחידה שנבחרה
בבחירות ישירות הייתה נשיא רוסיה (עמ' 190).
החרפת דיכוי הדמוקרטיה בתקופת
נשיאותו השנייה של פוטין
באביב 2005, אלוף העולם לשעבר
בשחמט, גארי קספרוב (Garry Kasparov), פתח
במסע להחזרת הדמוקרטיה לרוסיה, שכלל ביקורים בערים בדרומה – ובבית
הספר בבסלאן בו אירע מעשה הטרור שתואר לעיל. במהלך מסעותיו התנכלו השלטונות לקספרוב בדרכים שונות ומשונות. למטוס
אותו חכר לצורך המסע לא ניתנו אישורי נחיתה והוא נאלץ להמשיך לנסוע במכונית.
בהגיעו לבתי מלון, לרוב נתקל בהודעות כי אין מקומות פנויים. בערים אחדות הושלכו
לעברו ביצים, ולפחות במקום אחד הושלכה אבן; אולמות בהם התכונן לנאום נסגרו בתואנות
שונות. אישים שתכננו להיפגש איתו קיבלו איומים, ואחדים מהם ביטלו את הפגישות. בין
אם ההתנכלויות נעשו לפי פקודה ממוסקבה או ביוזמה מקומית – קספרוב לא הצליח להתמודד
מול משאביו הבלתי נדלים של המשטר, הוּתש והפך ליריב שולי.
במארס 2006, יועצת של קספרוב (Marina
Litvinovich) הותקפה ונחבלה, אך לא נשדדה. היה בכך רמז ברור כי המניע לתקיפה
הוא פוליטי וכי השלטון מעביר לה מסר
להפסיק את פעילותה. באוקטובר 2006 נורתה למוות, במעלית בבניין מגוריה, העיתונאית
פוליטקובסקיה. בנובמבר 2006 מת בלונדון כתוצאה מהרעלה של חומר רדיואקטיבי בשם
פולוניום, העריק ליטוויננקו. בכל שלושת האירועים האלה, מעורבות משטרו של פוטין
נראית ברורה, במיוחד במקרה של ליטוויננקו, בגלל מגבלות הגישה לפולוניום מצד גורמים
פרטיים. משטרת לונדון גם זיהתה את רוצחו של ליטוויננקו, אזרח רוסי (Andrei
Lugovoi) אשר רוסיה לא הייתה מוכנה להסגירו לבריטניה.
מגמות כלכליות במשטרו של פוטין:
נטישת הליברליזם והעמקת השחיתות
באפריל 2000 מינה פוטין את
אנדרי אילאריאונוב (Andrei Illarionov) ליועצו
הכלכלי. זאת על אף שאילאריאונוב, בשיחה מקדימה עם פוטין בפברואר האשימוֹ כי הכוחות
הרוסיים בצ'צ'ניה מבצעים פשעים תחת פיקודו. אילאריאונוב האמין בשווקים חופשיים
שיכולים לשמש רגולטורים של עצמם, כלומר היה אולטרה שמרן במונחים אמריקאיים.
נוכחותו ושל כלכלנים ליברלים נוספים
בצוותו של פוטין נועדה לשדר מסר חיובי למשקעים מערביים ברוסיה. אחד המשקיעים
הבולטים האלה, שפעל ברוסיה עוד מאמצע שנות
ה-90, היה האמריקאי ויליאם בראודר (Browder), אשר סבו בעברו היה מנהיג
המפלגה הקומוניסטית האמריקאית. בראודר השקיע בחברות מפתח, בהציבו לעצמו ייעוד לשפר
את התנהלותה הכלכלית של רוסיה על ידי חשיפת שחיתויות ועידוד ביצוע רפורמות. בעידן הליברלי הזה לכאורה בכלכלה
ברוסיה, בתחילת שלטונו של פוטין, שגשג גם האוליגרך מיכאיל חודורקובסקי (Khodorkovsky). הוא הפך לבעלים של חברת הנפט הענקית יוקוס (Yukos) [וב-2004 היה האדם העשיר ביותר ברוסיה (לפי ויקיפדיה
באנגלית)]. הוא שכר חברות מערביות לשיפור
הניהול ולראיית חשבון, במטרה לנהל את החברה שלו בשקיפות בהתאם לסטנדרטים מערביים. כמו
כן דגל בהגשמת רעיון האחריות החברתית
בחברה קפיטליסטית ותרם כספים לקידום החינוך.
כבר בתקופת נשיאותו הראשונה של
פוטין, וביתר שאת בתקופתו השנייה, העריצות הפוליטית לוותה בעריצות בתחום הכלכלה. בינואר 2005 התפטר אילאריאונוב מתפקיד נציגו של
פוטין בפורום שמונה המדינות המתועשות הגדולות,
G8. השגת חברותה המלאה של רוסיה בפורום הזה הייתה מהישגיו הבולטים.
בסוף 2005 הוא התפטר גם מייעוץ כלכלי לפוטין והפך לאחד ממבקריו החריפים. בין היתר
טען כי רוסיה חדלה להיות חברה דמוקרטית וכי כלכלתה היא היפוכה של כלכלה ליברלית.
בהקשר זה מתח ביקורת על העמדתו לדין והרשעתו של חודורקובסקי. חודורקובסקי נעצר
באוקטובר 2003 ובמאי 2005 נידון ל-9 שנות מאסר
בין היתר בעוון העלמות מס. בהמשך הוא הואשם באישומים נוספים ותקופת מאסרו
הלכה וטפחה. [אך ב-2013 הוא שוחרר ויצא לחוץ לארץ בחנינה מטעם פוטין, שנועדה לשפר
את תדמיתו של המשטר לקראת פתיחת אולימפיאדת החורף בסוצ'י]. הארגון אמנסטי
אינטרנשיונל הכיר בו כאסיר מצפון. חודורקובסקי עצמו האמין כי הוא נרדף, כיוון
שבכנס פָתוּח לתקשורת בהשתתפותו של פוטין שנערך בפברואר 2003, הוא חשף את המימדים המפלצתיים של השחיתות
בכלכלה הרוסית. באותו הכנס, פוטין הגיב ברוגז על דבריו ורמז כי החברה יוקוס עצמה
אינה משלמת מסים כנדרש בחוק. סיבה נוספת אפשרית למאסרו הייתה תמיכתו הכספית
במפלגות ליברליות וגם במפלגה הקומוניסטית. כמו כן סביר להניח כי נאסר בגלל עצם
היותו אדם שצבר הון עצום, אך היה עצמאי בדעותיו ולא השתחווה לפוטין.
ב-2003 הצדיק בראודר את מאסרו של חודורקובסקי וראה בו ביטוי
למדיניותו של פוטין להוציא באופן חלקי את
הכלכלה מידי האוליגרכים ולהחזירה למדינה. ואכן יוקוס הועברה בסופו של דבר לידי
המדינה. ואולם כעבור כשנתיים הפך בראודר קורבן לאותה מדיניות שהצדיק ביחס
לחודורקובסקי. בדצמבר 2005 בוטלה אשרת הכניסה של בראודר לרוסיה ללא הסבר וב-2006
הוגשו תביעות נגד חברות שלו ברוסיה בסכום של כמיליארד דולר, בין היתר בעוון אי
תשלום מסים. עורך דין ברוסיה מטעמו, סרגי מגניצקי (Magnitsky), שגילה שחיתותם של התובעים נאסר ב-2008, הוחזק בתנאים קשים ומת
בכלא [ייתכן מעינויים] ב-2009, בגיל 37. [משטרו של פוטין לא הסתפק בכך, וב-2013
מגינצקי המת (!) נידון והורשע בהעלמות מס. באותו המשפט נידון והורשע בהיעדרו באותה
עבירה גם בראודר.]
ארגון עולמי בשם Transparency International (שקיפות בינלאומית), שעסק בחקר שחיתות, כבר ב-2003 דירג את רוסיה כמדינה מושחתת ביותר; ובמדד השחיתות הבינלאומי לשנת 2010 מיקם את רוסיה במקום 154 מתוך 178 מדינות, בין
פפואה גינאה לטג'יקיסטן (עמ' 248, 266). פוטין
אישית הלך וצבר נכסים והונו בסוף 2007
הוערך על ידי מומחה אחד ב-40 מיליארד דולר (עמ' 254). [הונו ב-2013 הוערך ב-70
מיליארד דולר.] הערכה זו ואחרות אינן
ניתנות לאישור. כזכור, ישנן דווקא עדויות לחוסר שחיתותו בשנות ה-90, אך ישנן גם עדויות הפוכות כבר לגבי
התקופה הזו. עוד בצעירותו ניכרה חמדנותו
למוצרים יקרי ערך – נטייה שנמשכה בזמן כהונתו כנשיא. בתקופת שלטונו בלט חוסר
יכולתו להבחין בין רכוש ציבורי ופרטי, ובזמן הלאמת חברות, כמו זו של חודורקובסקי,
הוא היה נוטל נתח לעצמו. המחברת מאשימה את פוטין והחוג הפנימי שלו בתאוות בצע
שאינה יודעת שובע ליטול מה ששייך לאחרים (pleonexia). פעילי זכויות אדם [ברוסיה?] העריכו כי ב-2011 כ-15% מהאסירים
ברוסיה הם יזמים שהושלכו לכלא על ידי מתחריהם בעלי הקשרים לשלטון (עמ' 266).
נשיאותו המדוּמָה של דמיטרי
מדבדב, 2012-2008
החוקה של רוסיה אסרה על הנשיא
לכהן למעלה משתי כהונות רצופות בנות ארבע שנים. כדי לעקוף את האיסור הזה, בבחירות לנשיאות במארס
2008, פוטין הציב יורש מטעמו בדמות ראש ממשלתו לשעבר, דמיטרי מדבדב. הוא זכה בלמעלה
מ-70% מהקולות. מדבדב היה נמוך קומה, כך שבהשוואה אליו, פוטין אשר כיהן כראש ממשלה
בתקופת נשיאותו, נראה גבוה. מדבדב, משפטן בהשכלתו – בניגוד לפוטין לא נהג לנקוט
לשון גסה ובהצהרותיו עורר תקוות של
ליברלים ואנשי האינטליגנציה. הוא הזמין פעילי זכויות אדם להשתתף במועצה נשיאותית
שהקים; הוא הבטיח להקים מוזיאון לאומי לקורבנות הטרור של סטאלין, להילחם בשחיתות
ולהפוך את רוסיה למדינה מתוקנת ומודרנית – אך בפועל דבר לא מומש. חודורקובסקי
הועמד לעוד משפט ומגניצקי מת בכלא. פוטין למעשה המשיך לשלוט תוך חלוקת תפקידים עם
מדבדב. תפקידו של מדבדב היה להרגיע את האינטליגנציה והליברלים ולתת להם תקווה.
פוטין, לעומתו, בהתבטאויותיו
הקשוחות והוולגריות פנה אל רוב הציבור. התנהלותו, צילומיו בחצי גוף עירום, מציאתו
ממצאים ארכיאולוגיים בעת צלילתו בים השחור – ממצאים אשר הושתלו מבעוד מועד – כל
אלה אפיינו מסע תעמולה של דיקטאטור שהתכוון לרוץ לכהונה נוספת לנשיאות. ואכן, במהלך ששת החודשים הראשונים לכהונתו של מדבדב כנשיא, ביוזמתו אישר הפרלמנט שינוי
בחוקה, שהאריך את תקופת הנשיאות לשש שנים. נראה כי תפקידו של מדבדב היה להסתפק
בדיבורים יפים ולהכין את הקרקע לשובו של
פוטין לנשיאות לשתי קדנציות של שש שנים. ב-24 בספטמבר 2011 בקונגרס של מפלגת
"רוסיה המאוחדת", בהביעו תמיכה במועמדותו של פוטין לבחירות לנשיאות
ב-2012, הודה מדבדב למעשה כי להסדר הזה הוסכם מראש בעת שהחליף את פוטין בתפקיד
הנשיא ב-2008 (עמ' 270).
מאז שלטונו של פוטין, הבחירות
לפרלמנט הרוסי הפכו לחסרי חשיבות. השלטון
הוא שקבע לאלו מפלגות מותר להתמודד, ונוסף לכך הֵפר את הנוהל התקין של
הבחירות בעת קיומן וזייף את תוצאותיהן. אף על פי כן, בבחירות לדוּמָה שנערכו ב-4
בדצמבר 2011 מפלגתו של פוטין "רוסיה המאוחדת" זכתה ב-49% מהקולות
בהשוואה ל-64% ב-2007. בעקבות הבחירות נערכו הפגנות על זיופן שהלכו וצברו תאוצה.
בהפגנה כזו שנערכה במוסקבה ב-10 בדצמבר השתתפו לפי הערכות אחדות כ-150,000 איש (ביניהם
הסופר בוריס אקוּנין). המפגינים קראו לערוך בחירות חדשות. באותו היום התקיימו
מחאות ב-99 ערים ברוסיה. ההפגנות האלה סימלו את שבירת מחסום הפחד מצד המפגינים –
תהליך שהפיל בזמנו את המשטר הסובייטי –
ועל כן עוררו תקווה להחלפת השלטון בעתיד אצל מאשה גסן. גם הישענות משטרו של פוטין בעיקר על אישיותו,
ללא מפלגה אידיאולוגית מגובשת, עשויה לחזק
את התקווה כי שלטון זה עלול ליפול, בדומה לנפילתן של דיקטאטורים אחדים במדינות ערב
ב-2011.
אחרית דבר
הספר פורסם במארס 2012
בארה"ב, בריטניה וארצות אחרות – בעוד מוציא לאור רוסי הודה כי הוא פוחד
לפרסמו. באותו החודש נבחר פוטין לנשיאות בפעם השלישית ברוב של 63%. לפוטין היה
מונופול על ספירת הקולות, ולכן יכול היה לבחור בכל תוצאה בה רצה. המחברת סבורה כי
פוטין לא ינהיג רפורמות מתונות, כיוון שכל ויתור מבחינתו הוא סימן לחולשה, וגם
מתוך הניסיון הטראומטי של הפרסטרויקה שהחלה ברפורמות קטנות והידרדרה במהירות
לאובדן שליטה.
במקביל להיותה של מאשה גסן כתבת
ועורכת בנושאים פוליטיים, היא הייתה גם העורכת הראשית של כתב עת מדעי פופולארי בשם
Vokrug Sveta ("סביב העולם") בן 150 שנה. בספטמבר 2012 הועברה אליה
בקשה מדוברו של פוטין להקצות צוות לסיקור מצולם של פוטין בטיסה על דאון. הטיסה נועדה להחזיר עגורים
מאזור סיביר לטבע. תשובתה הייתה שלילית
והיא פוטרה מייד על ידי הבעלים של "סביב העולם", סרגי וסילייב (Vasilyev). למחרת בבוקר פוטין התקשר למאשה גסן אישית, אמר כי הוא שמע כי היא
פוטרה בגללו והציע לה להיפגש אתו במשרדו בקרמלין. המחברת נדהמה מהשיחה והתקשתה
להאמין כי זו אינה מתיחה – ואולם הפגישה התקיימה כעבור כשבוע. עוד בשיחת הטלפון, וביתר הרחבה בקרמלין, טען פוטין כי הוא באמת אוהב בעלי חיים, וכי טיסתו
על דאון נעשית במסגרת פעילותו לקידום שימור הסביבה. לכן, בפנייה למחברת הוא אמר כי
היא טעתה בסירובה לשלוח כתב לפרויקט,
ובפנייה לווסילייב, שנוכח בפגישה, אמר כי הוא טעה בפיטוריה.
בתגובה טענה מאשה גסן כי כאשר פוטין נעשה מעורב אישית
בפרויקט מסוים לשימור, האישיות שלו הופכת להיות חשובה יותר מהפרויקט עצמו. ברמז
עבה לראוותנות חסרת התועלת שבפעילותו למען החיות , היא אף העזה להזכיר לו, שהוא כנראה היה מוּדע לכך, כי כאשר התקין
צווארון למעקב לווייני לטיגריס סיבירי, החיה הזו הושאלה מגן חיות. פוטין התחמק
מלדון באירוע הזה והסתפק בהערה כללית על "הפרזות" בפעילותו, שנעשות לא
ביוזמתו, בהוסיפו כי העיקר שפעולותיו מקדמות את שימור בעלי החיים ברוסיה ומחוצה
לה. בתשובה לפנייתו של פוטין הסכים וסילייב להחזיר את מאשה גסן למשרתה (עמ'
304-301).
סגנון דיבורו של פוטין בעת
הפגישה חיזק את מאשה גסן בדעתה כי האיש
הוא שטחי וגס. כמו כן התרשמה כי הוא לא
ידע על פעילותה הפוליטית הארוכה נגד משטרו, כולל הספר שפרסמה לאחרונה. עוד מציינת
המחברת כי מזה זמן פוטין היה במהלך של השתלטות על "סביב העולם", כדי
להפכו לביטאון "החברה הגיאוגרפית הרוסית" בה שימש יושב ראש. פגישתה עם פוטין בקרמלין שמה קץ להתלבטויותיה:
היא לא תחזור לעבוד בכתב העת הזה.
הערות ביקורתיות
לדעת מאשה גסן, לפוטין הייתה יד
בייזום מעשי החבלה בבתי מגורים ברוסיה בספטמבר 1999, שבוצעו על ידי "שירות הביטחון הפדראלי" (פ.ס.ב.) ויוּחסוּ לבדלנים הצ'צ'נים. פיגועים
אלה שימשו תואנה נוחה לחידוש המלחמה במלוא העוצמה נגד צ'צ'ניה מצד פוטין, דבר
שהביא לנסיקה בפופולאריות שלו
ולהיבחרותו לנשיאות ב-2000. מחקר נרחב בנושא הפיצוצים בספטמבר 1999, שנעשה על ידי
ג'ון דנלופ
(John B. Dunlop, The
Moscow Bombings of September 1999)
מאשר ומרחיב את גרסתה של גסן. לפי מחקר זה, התוכנית לפגוע ביציבות ברוסיה (אך
לא בהכרח באמצעות פיגועים) הוכנה ביוזמת מקורבי ילצין ("המשפחה", כולל
ברזובסקי), כבר בקיץ 1999 וביצועה נמסר ל-פ.ס.ב. מטרת התוכנית בזמנה הייתה לנצל את
חוסר היציבות, כדי להכריז על מצב חירום, לבטל את הבחירות לדוּמה בדצמבר ולנשיאות
ב-2000 – וכל זאת כדי למנוע עלייתם של מפלגות ומועמדים בלתי רצויים
ל"משפחה" (בראש וראשונה, פרימקוב). פוטין היה מעורב בביצוע הפיגועים בספטמבר הן
כראש ממשלה והן באמצעות ראש ה-פ.ס.ב. הנאמן לו. (ראו
סקירה של Amy Knight על מחקרו של דנלופ ב-The New York Review of Books,
November 2012.)
בפיגועים נהרגו כ-300 אנשים
ומאות נפצעו. גם אם נצא מתוך הנחה כי הפיגועים בוצעו מעל להיקף בו רצה פוטין (חלקם
נעשו באמצעות פרובוקאטורים שפעלו כמעין סוכני משנה של פ.ס.ב. – מסקנה שניתן להסיק
ממחקרו של דנלופ), בכל זאת, לעניות דעתי,
אין להוציא מכלל אפשרות כי פוטין סלל לעצמו את הדרך לנשיאות בדרך
קרימינאלית מזוויעה ביותר.
מסִפרה של מאשה גסן מצטיירת
התמונה הבאה. פוטין היה ונותר במנטאליות שלו איש ה-ק.ג.ב. אפילו בתקופת כהונתו
כסגן ראש העיר של פטרבורג במחצית הראשונה
של שנות ה-90 הוא האמין בדמוקרטיה רק למראית עין. בפועל שאף להקים בעיר משטר בעל
קווי דמיון מסוימים למשטר הסובייטי, בו השלטון ישלוט בכלי התקשורת החשובים ובתחומי
מפתח בכלכלה. בהמשך, בתקופת שלטונו ברוסיה החל מ-2000, הצליח פוטין במידה רבה לבנות משטר כזה.
באמצעות מעצרים ומאסרים, איומים ורצח עיתונאים, הצליח פוטין להטיל מרותו על כלי התקשורת
החשובים. בדרכים עקלקלות הוא גם דאג למנוע נציגות בדוּמָה ממפלגות, ולשלול למעשה את האפשרות להתמודד לנשיאות מאישים, שדגלו בדמוקרטיה מערבית. אילי
הון שהעזו למתוח ביקורת על משטרו או לתמוך במפלגות יריבות, נעצרו ומירב רכשום
למעשה הוחרם. אחדים מהם נאסרו ולאחדים
ניתנה אפשרות לצאת לחוץ לארץ. בתואנות
שונות, לרוב אי תשלום מסים, הוא גם החרים
למעשה לטובת המדינה חברות בתחומי מפתח בכלכלה, כמו נפט. פוטין אישית ומקורבים
לשלטון זכו בנתחים מהשוד הזה של אילי ההון.
לדעתי, גישתו של פוטין ביחס
לכלכלה שונה במידה מסוימת מכפי שמצטיירת על ידי גסן. פוטין בהחלט היה מוּדע
לחסרונותיה של השיטה הסובייטית בכלכלה, שהיו אחד הגורמים החשובים להתמוטטותה של
בריה"מ, ולכן, סביר להניח, רצה לנקוט בשיטה אחרת. לא מן הנמנע כי במיוחד בשנים
הראשונות לנשיאותו הוא בכנות ניסה, במסגרת שליטת המדינה על תחומים חיוניים בכלכלה, לתת מרחב פעולה משמעותי
להון פרטי רוסי. במקביל ייחס חשיבות רבה
לעידוד השקעות זרות במשק הרוסי, תוך שמירה
על דומיננטיות המדינה בענפי מפתח. ואולם
בהדרגה, כתוצאה מהרגשת התחזקות הכלכלה של
ארצו כספקית חשובה של אנרגיה (גז ונפט),
לא נרתע פוטין מלפגוע בצורה גסה – אך באופן סלקטיבי – בבעלי הון בלתי רצויים בעיניו. במקביל, מדי
פעם, השתדל להרגיע משקיעים רוסים וזרים – כדי למנוע בריחת הון מאסיבית מרוסיה ולעודד
השקעות. קשה למצוא הסבר מדוע לא החליט פוטין להילחם במרץ נגד הנגע הפוגע קשות בכלכלה הרוסית,
נגע השחיתות – מלבד שחיתותו שלו עצמו ושל מקורביו.
נוסף לְשֹוני מן המשטר הסובייטי
בכלכלה, גם במישור הפוליטי משטרו היה שונה מן המשטר הסובייטי. על אף שבהדרגה
האמביציה שלו להאריך את תקופת שלטונו וגם עריצותו גברו, משטרו לא היה דיקטטורה טוטליטארית המטילה שלטונה על כל תחומי החיים. הוא היה מוכן להשאיר מרחב מסוים למתנגדיו בפרלמנט,
בכלי התקשורת, בפרסום ספרים; ונמנע להתערב עד 2014, לפחות בצורה בוטה, באֳמנויות. נראה כי
המְחברת מגזימה בכוחו לערוך מניפולציה וזיופים בבחירות. אין להתעלם מכך כי ב-1996
סובצ'ק וסגנו פוטין לא נבחרו לתקופת כהונה נוספת בפטרבורג, וכי שיעור התמיכה
בפוטין לנשיאות ב-2012, לפי הנתונים הרשמיים, ירד בהשוואה להתמודדותו הקודמת
ב-2004, מ-72% ל-63%.
בלט במיוחד יחסו השונה של פוטין
מן המשטר הסובייטי כלפי יהודי בריה"מ והעולים לישראל. בניגוד גמור למשטר
הקומוניסטי בבריה"מ – פוטין התיר ליהודי רוסיה חופש תרבותי ודתי (כמו קודמו
ילצין), נכח מדי פעם באירועים יהודיים,
התייחס בחיוב לעולים מארצו המתגוררים
בישראל, שחלקם לא ויתרו על אזרחותם הרוסית, וכנראה קיווה לראות בהם שליחים של רצון טוב של רוסיה. כמו כן
בניגוד לבריה"מ, אשר תמכה כמעט בצורה עיוורת בצד הערבי בסכסוך עם ישראל, פוטין
ניסה לשמור על מידה מסוימת של איזון בסכסוך וארצו
אף קיימה שיתוף פעולה ביטחוני מסוים עם ישראל. ושוב בניגוד לבריה"מ – הוא לא ניסה להפריע למאמצי התיווך של
ארה"ב בסכסוך הישראלי-ערבי; ובכך אפשר לראות ביטוי למגמה הכללית של פוטין
במדיניות החוץ: לא לנסות בכל תחום ותחום להשתוות לארה"ב. עם זאת, בהדרגתיות, המגמה לא להסתפק בתפקיד של מעצמה אזורית, כי אם
לשאוף להיות מעצמה גלובאלית, הלכה וצברה תאוצה אצל פוטין.
מאשה גסן מתארת את פוטין כאיש
ק.ג.ב. אפור, וכי גם לאחר שהגיע לפסגת
השלטון לא נעלמו אצלו התכונות שניכרו בו מנעוריו: הוא נותר בריון ונקמן, אישיות
שטחית בעלת סגנון דיבור גס. לדעתי, התיאור
הזה אינו משקף את מלוא אישיותו של פוטין, ולאיש פנים רבות. אין ספק כי לפוטין
כישורים רבים, כמו כושר נאום, רטוריקה (בתקופת כהונתו כנשיא נהג לקיים "מרתון"
בשידור ישיר של שאלות ותשובות עם אזרחים), יכולת לפנות לקהלים שונים בשפה מתאימה;
ידע נרחב בתחומים רבים; כושר גופני
וכישרונות ספורטיביים ועוד. העובדה כי משטרו, כנושא אופי של דיקטטורה אישית
("פּוּטוֹקרטיה"), שלילי מנקודת ראות דמוקרטית, אינה צריכה להביא לשלילת
כישוריו של האיש (כמו שאין לשלול את כישוריו של סטאלין בגלל האופי הנפשע של
משטרו.)
בדומה לסטאלין, פוטין היה נחון
בריאליזם פוליטי. דבר זה משתמע מעצם יכולתו להחזיק בשלטון למעלה מעשור. משטרו – המבוסס
על משנתו הפוליטית לפיה העם הרוסי זקוק לשליט
שמנהיג אותו ביד חזקה ואינו מתאים לדמוקרטיה מערבית – ממשיך להתקיים, כיוון שפוטין עונה לצרכי עמו.* רובו
מעדיף מנהיג חזק ויציבות פוליטית על פני דמוקרטיה, במיוחד מהחשש שזו תיהפך
לאנרכיה. נראה כי האופוזיציה הדמוקרטית למשטרו מייצגת בעיקר את המעמדות המבוססים
בערים הגדולות.
* על משנתו הפוליטית של פוטין,
כפי שנהג להציגה בשיחות ביחידות עם קונדוליזה רייס, בהיותה מזכירת המדינה, ראו: Rice,
Condoleezza. No Higher Honour: A Memoir of My Years in Washington (London:
Simon and Schuster, 2012) p. 360
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה