אבו-אלעיש, עזאלדין. לא אשנא (לונדון: 2011) [סיכום ספר]
אוטוביוגרפיה של רופא פלסטיני מעזה, עזאלדין אבו-אלעיש, אשר שלוש מבנותיו נהרגו ב-2009 מירי שוגג של טנק ישראלי. הטרגדיה האישית הנוראה לא ערערה את אמונתו בצורך לפתור את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי ללא נקמנות וללא אלימות, כי אם בדו-קיום בשלום בין ערבים ויהודים – אך תוך הכרה בזכות שובם של הפליטים הפלסטינים מ-1948 לישראל. הסיכום משקף את גרסת המחבר, להוציא את הכתוב בסוגריים מרובעים והבעה מפורשת של דעתי.
אוטוביוגרפיה של רופא פלסטיני מעזה, עזאלדין אבו-אלעיש, אשר שלוש מבנותיו נהרגו ב-2009 מירי שוגג של טנק ישראלי. הטרגדיה האישית הנוראה לא ערערה את אמונתו בצורך לפתור את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי ללא נקמנות וללא אלימות, כי אם בדו-קיום בשלום בין ערבים ויהודים – אך תוך הכרה בזכות שובם של הפליטים הפלסטינים מ-1948 לישראל. הסיכום משקף את גרסת המחבר, להוציא את הכתוב בסוגריים מרובעים והבעה מפורשת של דעתי.
משפחתו של המחבר, אשר מוצאה מאזור הוג (Houg) שבנגב, עברה ב-1948 לעזה, על רקע המלחמה והחשש ממעשי טבח נגד פלסטינים, ומתוך הנחה כי תוכל לשוב לאדמתה לאחר המלחמה. אבו-אלעיש נולד ב-1955 במחנה הפליטים ג'בליה שברצועת עזה. הוא גדל בתנאי עוני מחפירים, במצב בו משפחתו בת 11 נפשות, 9 ילדים והורים, הצטופפה בחדר אחד, ללא מים זורמים וחשמל. החל מ-1961 למד המחבר בבית ספר של "סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים" (UNRWA) ומאז הצטיין בלימודיו. במקביל כבר מגיל 6 עבד, כדי כבן הבכור לעזור לפרנס את משפחתו. לאחר מלחמת יוני 1967 הרבה לעבוד אצל ישראלים, לרוב בעבודות פיזיות קשות, כמו סבלות, פרדסנות ובנייה. ככלל, מעבידיו הישראלים התייחסו אליו טוב ואף שילמו יפה, כך שעוד בהיותו נער, בהכנסותיו הצליח לקנות דירה חדשה עבור משפחתו. משפחתו אכן נזקקה בדחיפות לדירה. זאת כיוון שביתם הקודם, במחנה הפליטים בג'בליה, נהרס בפקודת אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון [בתחילת שנות ה-70?], אשר רצה להרחיב את אחת הדרכים במחנה, כדי שתהיה עבירה לטנקים. לתושבי הבתים שנאלצו להתפנות הוצע לקבל פיצויים, בתנאי שיסכימו לעבור לאל-עריש – אך רובם, כולל משפחתו, סירבו לעזוב את ג'בליה ובחרו להתגורר זמנית אצל קרובים.
בזכות הצטיינותו בלימודים, קיבל אבו-אלעיש מלגה מממשלת מצרים ללימודי רפואה באוניברסיטת קהיר, שם למד בשנים 1983-1975. לאחר סיום לימודי הרפואה הוא התמחה בגניקולוגיה, במיילדות ובבעיות פוריות של זוגות עקרים, תוך עבודה בבתי חולים בערב הסעודית, בריטניה, איטליה ובלגיה. המחבר התחתן ב-1987 ולזוג נולדו 8 ילדים. החל [מאמצע?] משנות ה-90 עיקר עבודתו המקצועית של אבו-אלעליש נעשתה בישראל ובעזה. הוא עבד בבית חולים סורוקה בבאר שבע, ובמקביל – בקליניקה בעזה בה טיפל, ללא תשלום, בבני עמו. אבו-אלעליש מוקיר את הרופאים הישראלים על הפתיחות שגילו כלפיו בקבלתו לעבודה , והוא הפך לרופא העזתי היחיד שנקלט במערכת הבריאות הישראלית. המחבר משבח את הרופאים הישראלים על טיפולם המסור בחולים ללא הבדל בלאום ובדת. הוא המשיך לעבוד בסורוקה גם לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה ב-2000, על אף הביקורת שספג מסביבתו הפלסטינית, על כך שעוזר ליילד חיילים ישראלים לעתיד. המחבר ניצל את קשריו עם רופאים ישראלים, כדי להעביר חולים פלסטינים במצב קשה לטיפול בבתי חולים בארץ. כמו כן ניצל את שהותו בארץ, לרכישת מוצרים שונים עבור תושבי עזה, שסבלו מתקופות של סגר וממחסור.
החל מנעוריו התרכז אבו-אלעיש בלימודים ובעבודה, ולא היה לו פנאי לעסוק בפעילות פוליטית, אך הוא בהחלט התעניין בפוליטיקה, ובדעותיו היה קרוב לארגון ה"פתח". בבחירות שנערכו לאסיפה המחוקקת של הרשות הפלסטינית בינואר 2006 החליט לרוץ כמועמד עצמאי, ולא מטעם ה"פתח", ובכך נאלץ לממן בעצמו את מסע הבחירות שלו בעלות של 35,000 דולר, סכום אשר לווה (עמ' 113). מצעו התרכז בשיפורם של התנאים הסוציאליים, של מערכת הבריאות וההשכלה, ושל מצבם של הנשים. המחבר רואה עצמו כמוסלמי נאמן ואת תמיכתו בזכויות הנשים מבסס בין היתר על פסוקים מן הקוראן. על אף התרשמותו במערכת הבחירות כי הוא נהנה מתמיכה רבה בשטח, הוא לא נבחר לאסיפה, ואף מועמד עצמאי בעזה לא הצליח להיבחר – בעוד "חמאס" זכה בכ-80% מהקולות בעזה. לאחר כישלונו בבחירות נזקק אבו-אלעיש בדחיפות לכסף כדי לפרוע את חובו, ולמזלו התקבל לעבודה באפגניסטן מטעם ארגון הבריאות העולמי (WHO), שם עבד בשנים 2007-2006. הוא חזר לעזה ביוני 2007 בעיצומה של הלחימה בין "פתח" ל"חמאס", שהסתיימה בהשתלטות "חמאס" על הרצועה. אבו-אלעיש מתאר את אכזריותם של אנשי "חמאס" כלפי אנשי "פתח". אחיינו עונה ונורה ברגלו על ידי חמושי "חמאס", ורק בזכות העברתו לטיפול רפואי בסורוקה, ניצלה רגלו מכריתה, אך הוא נותר נכה.
החל מ-2007 עבד אבו-אלעליש במכון מחקר גרטנר (Gertner), בבית חולים שיבא שבתל השומר. ב-2008 פקדה את המחבר טרגדיה קשה. אשתו חלתה בסרטן הדם וכל מאמציו להצילה, כולל העברתה לטיפול בבית חולים שיבא, לא הועילו והיא נפטרה בספטמבר. אסון רדף אסון, ובינואר 2009, בעת מבצע צבאי ישראלי ברצועת עזה ("עופרת יצוקה"), שלוש מבנותיו נהרגו מירי של שני פגזי טנק ישראלי לעבר ביתו. המחבר דוחה מכל וכל את טענת צה"ל לפיה הירי בוצע לעבר מקורות ירי של חמאס ומרגיזה אותו העובדה כי הצבא אינו מוכן להודות בטעותו. [יצוין, כי בעת הירי הסתתרו המחבר ומשפחתו בשני חדרים של בית רחב בן חמש קומות (בו התגוררו גם אחיו עם משפחותיהם) – כך שלדעתי, לא הייתה באפשרותו לדעת בוודאות מה מתרחש בסביבות הבית, על גגו ואולי אף בתוכו.] לאחר האירוע המחריד יצר המחבר קשר בטלפון נייד עם כתב הטלוויזיה הישראלית, שלמי אלדר (מערוץ 10). הכתב הצליח, בשיתוף הצבא, לארגן את פינוים באמבולנס של הפצועים מירי הטנק לבית החולים שיבא. אחייניתו של המחבר, שנזקקה לטיפול דחוף, פונתה קודם לבית חולים באשקלון באמבולנס, ומשם בהליקופטר לשיבא. על אף שאבו-אלעליש ראה במו עיניו את גופות בנותיו קרועות לגזרים כתוצאה מפגיעת פגזי הטנק, אין בו רצון לנקום בישראלים בכלל ובחיילי הטנק הפוגע בפרט. הוא מסביר שאין בנקמה כדי להחזיר את בנותיו, וכי חיילי הטנק כנראה מתייסרים או עתידים להתייסר על מעשיהם לכשיהיו אבות.
עוד לפני הפעולה הישראלית בעזה, כתוצאה מהחמרת הסגר הישראלי על הרצועה מאז השתלטותו של חמאס עליה ב-2007; הקושי הגובר במעבר של המחבר מן הרצועה לעבודה בישראל בבית החולים שיבא ובחזרתו ממקום העבודה לעזה; והתגברות מעשי האיבה בין חמאס לישראל – כתוצאה מכל אלה התחיל אבו-אלעליש לחפש מקום עבודה בחוץ לארץ, בו יוכל לחיות חיים נורמאליים עם משפחתו. מאמציו הוכתרו בהצלחה, וביולי 2009 הוא עזב את הרצועה, יחד עם חמשת ילדיו, לעבודה בבית חולים בטורונטו שבקנדה, מתוך כוונה לחזור לעזה לאחר תום חוזה העבודה שחתם לחמש שנים.
על אף דעותיו הפציפיסטיות של אבו-אלעליש, תקופת עבודתו הארוכה בישראל ואף התערותו בקרב הסגל הרפואי בארץ – גרסתו ההיסטורית (ה"נרטיב" narrative) על הסכסוך הישראלי-פלסטיני והפתרון המוצע לו הוא פלסטיני מובהק בעיקרו. בתיאורו ההיסטורי של הסכסוך, מצדיק המחבר למעשה את דחיית תוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947 על ידי הצד הערבי, ואת פלישת מדינות ערב למדינת ישראל ב-1948, תוך התעלמות כמעט מוחלטת משאיפתם של הערבים להשמיד את ישראל. בפסקאות העוסקות בהמשך הסכסוך הישראלי– פלסטיני מתעלם המחבר מהקשר ההיסטורי העמוק של העם היהודי לארץ ישראל, מכך שקשר זה בן למעלה משלושת אלפים שנה בוודאי עתיק יותר מהעם הפלסטיני, שהתגבש לפני כמה עשרות שנים. הוא גם אינו מוכן להכיר בכך כי מדובר בסכסוך על אותה ארץ בן שתי תנועות לאומיות לגיטימיות, וכי לאורך ההיסטוריה של הסכסוך היה זה הזרם המרכזי בציונות, אשר תמיד היה מוכן לפתרון של פשרה, דהינו ויתור על חלק מארץ ישראל למען דו-קיום בשלום עם הצד הערבי – בניגוד גמור לצד הפלסטיני. לפי גרסת המחבר האמת והצדק נמצאים בצד הפלסטיני.
בקפיצה כרונולוגית אציין, כי בעקביות להצדקת פלישת מדינות ערב למדינת ישראל ב-1948, מגלה אבו-אלעליש הבנה לירי טילי הקסאם מן הרצועה לתחומי מדינת ישראל. לטענתו, התגברות ירי הקסאמים לעבר ישראל מ-2007 היוותה תגובה נואשת של הפלסטינים להחמרת המצור הישראלי על עזה, לאחר השתלטות חמאס עליה. המחבר מתאר בפירוט את תוצאות הגברת המצור הישראלי על הרצועה ובהן פגיעה בחקלאות, בתעשייה, ובמיוחד בשירותי הבריאות, בחולים חפים מפשע ובהם ילדים, קשישים ויולדות. המחבר מתעלם מאחריותם של הפלסטינים למצבם ברצועה כמו, המשך ירי ופיגועים נגד ישראל מן הרצועה גם לאחר שצה"ל נסוג ממנה ב-2005 – וללא כל כוונה לחזור אליה; בחירתם של הפלסטינים בשלטון חמאס ב-2006, ארגון בעל מחויבות דתית קדושה להשמיד את מדינת ישראל; השקעת משאביו הכספיים של ממשל חמאס לא בפיתוחה הכלכלי של רצועה, לא בשירותי בריאות – כי אם ברכישת נשק להמשך המאבק המזוין נגד ישראל ולהכשרה אידיאולוגית ומבצעית של לוחמים למען מטרה זו. אבו-אלעליש גם מתעלם מכך, כי לו תושבי הרצועה היו מפסיקים בפעולות האיבה נגד ישראל, לאחר נסיגתה ב-2005, ועולים על דרך השלום והפיתוח הכלכלי – הרי ישראל לא רק שלא הייתה פולשת לרצועה ב-2008, כי אם ממשיכה בפינוי התנחלויות גם בגדה המערבית.
בתיאור מבצע "עופרת יצוקה" (דצמבר 2008- ינואר 2009) ממעיט המחבר מחומרת הירי מן הרצועה לעבר ישראל, בהתעלמותו משיגור טילי "גראד" לעבר ערים כמו אשקלון, אשדוד ובאר שבע. מאידך גיסא מתאר המחבר את המבצע הצה"לי כהפצצות מאסיביות – ללא אבחנה, על אזרחים, כולל ילדים – מן האוויר, היבשה והים. המחבר גם מאשים את ישראל בביצוע מדיניות של "אדמה חרוכה" בעזה. למותר לציין, כי תיאור כזה הוא מסולף ומוגזם, בהתחשב במספר האבידות בצד הפלסטיני בקרב האזרחים באזור צפוף אוכלוסין (כנראה כמה מאות הרוגים מתוך אוכלוסייה של למעלה ממיליון).
לגבי פתרון הסכסוך, אין המחבר מתיימר לשרטט תוכנית מפורטת ליישובו, כי הרי לטענתו כאלה יש בשפע. ואולם הדרך לפתרון, לדבריו, היא בטיפוח דו-קיום בשלום בין יהודים וערבים ברמה האישית, שירחיק דעות קדומות ושנאה. לדבריו, הוא עצמו חינך את כל ילדיו, כולל שלוש בנותיו שנהרגו, ברוח השלום והם הפנימו את המסר הזה. כמו כן משתמע, ומשתמע בלבד, כי המחבר תומך בפתרון שתי המדינות בתחומי פלסטין (עמ' 231) – אך בלי הכרה במדינת ישראל כמדינת יהודית לא כל שכן כמדינת לאום של העם היהודי. לעומת זאת מקפיד המחבר לחזור בהזדמנויות שונות על מרכיב אחד של הסדר הקבע בלבד והוא זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים משנת 1948 וצאצאיהם לתחומי מדינת ישראל.
כזכור, מוצא משפחתו של אבו-אלעליש מהנגב. ליתר דיוק, על האדמה ששייכת למשפחתו – ובידיו שמורים מסמכים המוכיחים זאת – שוכנת כיום חוותו של אריאל שרון (מצביא, מדינאי וראש ממשלת ישראל בשנים 2006-2001). אין הוא שומר על המסמכים כדי לתבוע את החזרת רכושו, כי אם למען האמת והצדק (עמ' 32). יש להניח כי לסיפור האישי הזה ולעובדה שרוב האוכלוסייה של רצועת עזה מוצאה מפליטי 1948 – כל אלה גורמים למחבר לייחס חשיבות רבה לפתרון בעיית הפליטים הפלסטינים. אבו-אלעיש טוען כי "מאות אלפי" פלסטינים גורשו על ידי ישראל בעקבות הקמתה, כי "חשוב לישראלים להודות באחריותם המוסרית והפוליטית" לבעיית הפליטים, וכי יש למצוא לבעיה "פתרון מוסכם", בו שני הצדדים יוכלו לחיות יחדיו (עמ' 134). אם ממשפט זה עשוי להשתמע, ולהשתמע בלבד, כי ישראל אולי תוכל לשלול מחלק מן הפליטים וצאצאיהם את זכות השיבה לתחומה, הרי מהתייחסות נוספת של המחבר לנושא ניתן להבין כי אין שום הצדקה מצד ישראל להטיל מגבלות על זכות זו. אבו-אלעיש אינו מוכן לקבל את טענתה של ישראל כי אין מקום בתחומה לפליטים הפלסטינים, כי הרי ישראל קלטה "רוסים, ארגנטינאים, אתיופים, ואחרים מהגולה לארץ המובטחת" (עמ' 214). ניסוח כזה מצד המחבר נועד לעמעם ולסלף את ה"נרטיב" הציוני, לפיו לא מדובר בעמים שונים מרחבי העולם, אלה ביהודים מארצות שונות שחזרו למולדתם ההיסטורית.
אבו-אלעיש מתעלם מכך כי הפליטים הפלסטינים של 1948 היו ונשארו, מנקודת ראות ישראלית, אוכלוסייה עוינת שאינה מכירה בלגיטימיות של מדינת ישראל ושואפת לחיסולה. כל בר דעת מבין כי שובם של הפליטים האלה לתחומי מדינת ישראל יביא לשינוי דמוגראפי ופוליטי, ובעצם לקץ מדינת ישראל כמדינה יהודית; ובהמשך לאפשרות ממשית של גירוש האוכלוסייה היהודית מתחומה, אם לא להשמדתה. בעיית פליטי 1948 הונצחה על ידי הצד הערבי כקרדום לחפור בו לחיסולה של מדינת ישראל. אין תקדים היסטורי בו פליטים משנות ה-40 של המאה ה-20 וצאצאיהם הונצחו כפליטים לתוך המאה ה-21. ההיפך הוא הנכון. לדוגמה, מיליוני פליטים גרמנים בעקבות מלחמת העולם השנייה (כמו מסודטים, מפרוסיה המזרחית ומפולין) נקלטו בגרמניה. ועוד דוגמה. בעקבות חלוקתה של הודו להודו ופקיסטאן ב-1947 והמלחמה שבעקבותיה – מיליוני פליטים הינדים מפקיסטאן נמלטו ונקלטו בהודו, ופליטים מוסלמים מהודו נמלטו ונקלטו בפקיסטאן. על כן, הפליטים הפלסטינים של 1948 צריכים להיקלט בשטחים הפלסטיניים ברצועת עזה ובגדה המערבית, בקרב עמם הפלסטיני, בו הם כבר חיים למעלה מ-60 שנה. זה צריך להיות גם הפתרון לפלסטינים הפזורים בגולה (כמו ארצות ערב) והרוצים לחזור למולדתם.
בסיכומו של דבר מתסכלת העובדה, כי אפילו פלסטיני שוחר שלום שהתערה בקרב ישראלים, אינו מוכן לוותר על היעד עתיק הימים של התנועה הלאומית הפלסטינית – חיסולה של מדינת ישראל. גישתו של המחבר לפתרון הסכסוך הפלסטיני-ישראלי משקפת זו של רבים מקרב עמו והנהגתו. לאחר שנכשלו למחוק את ישראל בכוח, הם לא ויתרו על שאיפתם לסלקה, אך ללא שימוש באמצעים צבאיים, כי אם במסווה של הגשמת הזכויות הלגיטימיות של עמם. בהקשר זה אני נזכר בדברים שכתב רודולף הס (Rudolf Hoess) , מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ , בסוף האוטוביוגרפיה שלו. לאחר המלחמה, כשנוכח לדעת כי מדיניות ההתפשטות בכוח של גרמניה הנאצית נכשלה והוא הועמד למשפט, עדיין טען האיש כי הוא נשאר נאמן לאידיאולוגיה הנאצית, אלא שסבור כי "ההרחבה הנחוצה של מרחב המחייה עבור העם הגרמני אפשר היה להשיגה בדרכי שלום". (Rudolf Hoess, Commandant of Auschwitz, London, 2000, p. 177.)
