עמיר, אלי. נער האופניים (תל אביב: עם עובד, 2019). 623 עמ'.
אלי
עמיר הוא סופר ישראלי שנולד בבגדאד ב-1937 ועלה לארץ עם משפחתו ב-1950. הוא בוגר
האוניברסיטה העברית בשפה ובספרות ערבית ובהיסטוריה של המזרח התיכון. עמיר מילא
תפקידים בכירים בשירות המדינה, בהם כיועץ לענייני ערבים באמצע שנות ה-60 ובקליטת עולים בשנות ה-70. בין השנים 2004-1984
היה מנכ"ל עליית הנוער בסוכנות היהודית ודאג בין היתר לקליטתם של עולים
מאתיופיה וחבר הלאומים (בריה"מ לשעבר). ב-1983 הוא פרסם את ספרו הראשון
"תרנגול כפרות". ספריו הפכו לרבי מכר, תורגמו לשפות רבות, כולל ערבית,
וזכו לפרסים רבים. כתבי עת אחדים השוו את אלי עמיר לנגיב מחפוז. ספרו "נער
האופניים" מתאר את תלאות קליטתו
בארץ באמצע שנות ה-50 של נער שעלה
עם משפחתו מעיראק. על אף שאין זו יצירה אוטוביוגרפית, רב הדמיון בין דמותו הספרותיות
של הנער בשם נורי – הדמות הראשית ברומן – לבין מְחבר הספר. לסיכום שלי הוספתי
הערות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי בסופו.
אביו
של נורי
אביו
של נורי נולד בכפר צ'פל, מקום קבורתו של יחזקאל הנביא [שוכן כ-100 ק"מ דרומית
מבגדאד], ובהמשך חייו עבר לבגדאד. האב היה ציוני וחשב שבישראל, בארצו שלו, יתייחסו
אליו כשווה בין שווים – אבל בארץ קיבל יחס של מהגר נחות ובזו לתרבותו הערבית. הוא ראה את עצמו כיהודי ערבי,
דבר שבא לידי ביטוי בשפתו והווי חייו. את אלה ניסה לשמֵר גם לאחר שעלה ארצה [כנראה
באמצע שנת 1950]. בתחילת העלילה האב בן
44. בישראל חש קרבה לכפרים הערביים הנטושים, כיוון שהזכירו לו את כפר הולדתו ואת
עיראק. בצריפו שמר ספרים בערבית בלבד. על אף קשייו בארץ, בתור ציוני הצדיק את
עלייתו לישראל, במיוחד לנוכח הסכנה, להערכתו, מהתלקחות פרעות נגד יהודים בעיראק.
האב היה מסורתי, אך לא דתי כי אם ליברלי בהשקפתו, ועוד בבגדאד אכל אוכל לא כשר.
וכאילו
לא די היה לאב במצב האומלל בו נקלע בארץ,
אשתו הציקה לו על שהביא אותה לישראל וגם על שהסכים להתגורר בכפר עיוורים נידח, ועל
שאינו מצליח כעת להעתיק את מגורי משפחתו לירושלים. לאב היה יתרון מסוים במגורים בכפר
הזה. בתקופה בה היה קשה מאוד למצוא עבודה, והמשרות הפנויות כללו עבודות פיזיות
קשות כמו בסלילת כבישים – בכפר לאב הייתה מובטחת עבודה כמנהל מחלקה בבית מלאכה
לעיוורים. הוא סיפק להם חומרים למלאכתם, הרחיק אותם מפגעים והעיר למתרשלים.
אימו
של נורי
אם
לשבעה ילדים ובת 34 בתחילת העלילה. היא
עוסקת רוב הזמן בעבודות הבית, מקפידה מאוד על ניקיון המגורים, על שילדיה
ילבשו בגדים נקיים, ומשתדלת כמיטב יכולתה לבשל את המאכלים העיראקיים המסורתיים
מתפריט המזון הדל שניתן לקנות בתקופת הצנע. לאם היה קשה מאוד לשאת את החיים בארץ
בהשוואה לרמת חייה בעיראק. בעוד שכאן היא התגוררה בצריף הממוקם בכפר עיוורים חשוך
ברובו וסביבו חולות – בבגדאד גרה בבית בו חדרים רבים, מבחר עשיר במצרכי מזון, בעיר
עם חנויות ססגוניות ובתי קולנוע. היא התגעגעה לבגדאד. בסיומו של הסיפור, כאשר
המשפחה עוברת לגור בירושלים בשכונה הסמוכה לגבול הירדני [עד יוני 1967 הירדנים
שלטו במזרח ירושלים], האזהרות של בניה לא להתקרב לגבול, לא הרתיעו את האם ללכת לכיוון הצד הירדני: שכונת צפאפא שמעבר
לגבול הזכירה לה את בגדאד. בניגוד לבעלה, היא הייתה אישה דתייה.
קורות
חייו של נורי בארץ
נורי
עלה לישראל עם משפחתו בגיל 12.5 ורוב שלוש שנות חייו הראשונות בארץ גדל בקיבוץ.
הוא הצליח להשתלב בקיבוץ, נהנה מאורח חייו כחקלאי, הייתה לו חברה מבנות הקיבוץ,
והמדריכה שלו הייתה מעוניינת מאוד כי ייקלט במעמד של אחד מילדי הקיבוץ. עם זאת, באותו הקיבוץ של "השומר הצעיר",
בו ערך השוויון היה לכאורה נר לרגליו,
נתקל נורי בביטויים לגזענות אנטי מזרחית. כאשר ילדי העולים ממוצא עיראקי אזרו אומץ
והצטרפו למעגל הרוקדים של בני הקיבוץ, בני הקיבוץ פרשו בהדרגה מהמעגל הזה ונוצרו
בהדרגה שני מעגלי רוקדים: אחד מילדי הקיבוץ ושני מילדי העולים. בדומה לכך, כאשר
הציע נורי למדריכה שלו שכל משפחתו תצטרף לקיבוץ, רעיון שאמור היה להיראות מצוין
בעיניה, היא דחתה אותו על הסף.
העלילה
מתחילה כאשר נורי מתקרב לגיל 16 [כנראה
באמצע שנת 1953]. על אף שנורי מעוניין היה
מאוד להישאר בקיבוץ, הוא נענה לבסוף להפצרותיו של אביו לחזור לכפר נידח בדרום, ליד
המושבה גדרה, בו גרה כל משפחתו, כדי לעזור לה. האב סבור כי בנו – השולט בעברית
ומתמצא בחיי הארץ – יוכל לפעול בצורה
יעילה יותר ממנו מול פקידי הסוכנות בנושא מעבר המשפחה לירושלים. לאב אין ספק, כי חובתו
של בנו בכורו היא קודם כול לעזור למשפחתו, תוך ויתור על האינטרסים האישיים שלו.
משפחת
חלאסצ'י מונה תשע נפשות וכוללת נוסף לנורי והוריו שלושה אחים – מושי, סבאח
והרצל – ושלוש אחיות. הרצל נולד בארץ וסבל ממחלה חשוכת מרפא. יש לציין כי
בשנים הראשונות לעלייה הגדולה מעיראק, הורים רבים קראו לילדיהם הרסל [הרצל]
ו-ויסמן [ויצמן] – בעוד על בן גוריון כעסו. המשפחה גרה בצריף ובו חדר אחד המשמש כחדר
שינה, כחדר אוכל ולהכנת שיעורים. בניגוד למשפחת חלאסצי', כל תושבי הכפר עיוורים,
ועל כן הכפר ברובו חשוך בשעות הלילה – בסתירה לשמו אוריאל. שלא כמו בקיבוץ, אין
בכפר שדות ומדשאות, ובלילה יושבי הכפר היו נעקצים על ידי פשפשים מוצצי דם אשר שום ריסוס לא
הצליח להכחידם.
כל
העיוורים בכפר היו ממוצא מזרחי, רובם יוצאי בבל,
ורק מנהל הכפר ד"ר נייגל, עיוור גם כן, היה ממוצא פולני והוא גם היחיד
שברשותו היה כלב נחייה. ד"ר נייגל ראה בעיוורים בכפרו אנשים פרימיטיביים המחזיקים באמונות טפלות, אשר בזכות עלייתם לארץ
והעסקתם בבית המלאכה לקליעת סלים ולתפירה זכו לקידום ולשיקום. האיש לא ידע כלל כי
כבר לפני 20 שנה בבגדאד הוקם המכון להכשרת העיוור בו למדו עיוורים לא רק לרכוש
מקצוע אלא גם לנגן. הוא גם לא ידע כי בין העיוורים בבית המלאכה היו מיטב נגני
בגדאד שנהנו מכבוד והערצה בארץ מולדתם, בעוד כאן
ביצעו מלאכה משמימה ופצעו את אצבעותיהם – שנועדו לנגינה – במחטים בעת
העבודה. המוסיקאים העיוורים היו מתוסכלים על שבישראל לא הכירו בכישרונותיהם
ובמוסיקה הערבית, שנחשבה בלתי קליטה ולא ראויה. כאב לציבור העובדים בבית המלאכה על
היחס המשפיל והמתנשא כלפיהם מצד הממסד האשכנזי. לא פלא כי בכפר העיוורים שררה שנאה
רבה כלפי אשכנזים ובמיוחד ראש הממשלה דוד
בן-גוריון וגולדה מאיר [שרת
העבודה, 1956-1949]. היא כונתה עִזְראִילָה, מלאך המוות.
ילדי משפחת
חלאסצ'י היו אמורים ללמוד בבית ספר יסודי לתלמידי
מעברות אשר רמת הלימוד בו נמוכה. על מנת למנוע גזירה זו ולהירשם בבית ספר של
המושבה, בעל הרמה הנאותה והמיועד לאוכלוסייה המבוססת , מושי – הבן השני מבחינת
הבכורה – נקט ביוזמה אמיצה. הוא פנה אישית למנהל בית הספר של המושבה וביקש לרשום
את עצמו, את אחיו סבאח, ושלוש אחיותיו לבית הספר הזה. בתחילה מנהל בית הספר ניסה
לפסול אותו מפאת מוצאו. ואולם לבסוף, נענה המנהל לבקשתו, אך מושי שילם על כך מחיר
אישי: המנהל הוריד אותו כיתה (בתירוץ שאינו יודע תנ"ך במקום לבחון אותו
במתמטיקה – מקצוע אותו ידע), וכעת היה עליו ללמוד באותה הכיתה עם אחיו הצעיר ממנו,
סבאח.
בניגוד
לאב, בניו ובנותיו שאפו להשתלב בחיים בארץ ולא אהבו שאביהם דיבר איתם בערבית בחברת
ילידי הארץ. מושי וסבאח בהשפעת הלימודים על מורשת הקרב, רצו להתגייס לצבא ולהיות
גיבורים. זו גם הייתה שאיפתו של נורי שראה בשירות הצבאי ביחידה קרבית כרטיס קבלה
לחברה הישראלית. האם הדתייה לא הייתה מרוצה מכך והעדיפה כי בניה ילמדו בישיבה,
והקדוש ברוך ישמור עליהם. במקור, לבנות היו שמות ערביים (קלריס, אקבאל וּפאוזיה),
אך הן ניסו להידמות לבנות המושה והחליפו את שמותיהן לעבריים: שושנה, אריאלה ורותי.
בתחילה בנות המושבה לעגו למבטאן העיראקי, אך בהדרגה הן השתלבו במקום, אך לא לגמרי.
האם, בהתעקשותה על לבושן הצנוע, גם כן הפריעה להשתלבותן המלאה. בניגוד לאם, האב היה מעוניין כי גם בנותיו תשרתנה בצבא,
כבנות המושבה. הבן האהוב על האם היה מושי, שנקרא על שם אביה שהיה "חכם"
[רב] ומת בצעירותו. בבן הבכור, נורי, אשר נקרא על שם סבו מצד האב, ראתה האם כבן של
אבא, מבחינת אופיו והתנהגותו.
בכפר, לאחר
מאמצים רבים הצליח נורי להתקבל לעבודה אצל איכר ממוצא פולני בשילת תפוחי אדמה. את
העבודה המפרכת והקשה הזו סידר לנורי נער
ממוצא תימני, אשר בתמורה לכך דרש ממנו לשלם לו רבע משכרו הזעום ממילא. בזמנו הפנוי
ישב נורי בצריף, קרא ספרים בערבית וכך שמר על ידיעת השפה הזו. בעבודתו לא החזיק
נורי מעמד זמן רב: האיכר פיטר אותו רק כיוון שהעז לשאול לסיבה בגללה החליט האיש
להוריד את שכרו. אֶחיו של נורי, במיוחד מושי, ובמידה מסוימת סבאח, התנכרו לו
(בניגוד לאחיותיו). הם האשימו אותו כי בעבר עזב את משפחתו לטובת החיים הנוחים
בקיבוץ, תוך התעלמות מכך כי נשלח לשם
במצוות אביו. איבתו של מושי כלפי נורי נבעה גם מתוך מאבק סמוי על הבכורה. נוסף
לצרות האלה של נורי, חברתו מהקיבוץ לא ענתה למכתביו והוא הבין כי אין בכוונתה לחדש
את הקשר עימו.
האב,
שבעיראק הועיד לנורי עתיד גדול, ללמוד באוקספורד, לא ויתר לגמרי על חלומו גם בארץ.
הוא הגיע למסקנה כי בנו בכורו לא יוכל להתקדם בכפר. הוא הציע לנורי לעבור
לירושלים, לעבוד ביום וללמוד בתיכון ערב, כדי להמשיך בלימודים באוניברסיטה
במקצועות כמו עורך דין או רופא. אימו של נורי גם כן תמכה ביציאתו לירושלים, אך
מסיבה אחרת: היא קיוותה כי יוכל להעביר לירושלים בעקבותיו את כל המשפחה. האם נפרדה
מבנה בדמעות אילמות וציידה אותו בכתובת דודתה נונה, אצלה יוכל להתגורר.
בהגיעו
לירושלים התאכזב נורי מהמראה העלוב שלה, שהיה רחוק ממה שדמיינו הוא ואימו. דודה
נונה הייתה נשואה לפנחס אגאסי (בעיראק שמו היה אע'אסי), יהודי מכורדיסטן. שניהם
עלו לארץ ישראל בשנות ה-20 וכעת משפחתם גרה בדירת מרתף צנועה. גברי המשפחה עבדו
בנגריה. נורי, שלא רצה להתארח חינם, הצטרף לעבודה בנגריה ואף הסכים לוותר על השכר
עבור עבודתו שהוצע לו. על אף שבבגדאד היה פוקד את בית הכנסת רק בחגים, ובתקופת
חייו בקיבוץ החילוני של מפ"ם לא ביקר בבית כנסת כלל – מתוך כבוד למשפחה הדתית
של אגאסי היה מצטרף לתפילות עם בני המשפחה. הבן הבכור של המשפחה היה בזמנו חבר
באצ"ל, והוא ואביו תמכו ב"חרות" בראשות מנחם בגין, שנאו את מפא"י וראו בקיבוצניקים כופרים.
נורי התרשם מהחן שבמשפחתיות ובאורח החיים הדתי של משפחת אגאסי. עם זאת, הוא מצא
סגנון חיים כזה מגביל, ומקצוע הנגרות לא התאים לאישיותו ושאיפותיו.
בלשכת
העבודה לנוער – על אף שעבר את מבחני
האינטליגנציה בציון גבוה – הציעו לו עבודה, שוב בנגרות, עם ריח הפוליטורה השנוא עליו שהיה דבק
לגופו, או כסַדָּר דפוס. העבודה בדפוס לא התאימה לו כי לא אפשרה ללמוד בתיכון ערב.
למזלו, פגש באקראי בחור בשם שמאי שחיפש מחליף זמני לעבודתו. הבחור עבד בשליחויות
ב"משרד מלווה העצמאות והפיתוח" (ה"בוֹנדס") ועמד לצאת
להשתלמות. הוא הציג את נורי בפני האחראית עליו, אישה מבוגרת בשם צביה, היא
התרשמה מהאנגלית הטובה של המועמד וקיבלה אותו לעבודה, בתור שליח על אופניים. נוסף
לכך מצא נורי עבודה בחלוקת עיתונים שהתבצעה בשעות הבוקר המוקדמות ואִפשרה לו לשלב
בין שתי המשרות. הוא השתמש, ברשות, באופניים שקיבל מה"בונדס" לחלוקת
עיתונים.
המנהלת
צביה, התייחסה לנורי יפה, כאחות גדולה, לפעמים
טרחה להכין לו קפה ועזרה לו לשפר את ידיעותיו באנגלית. ביוזמתה גם מסרה חוות דעת
חיובית על עבודתו של נורי למנהל ה"בונדס", בראון. צביה סיפרה לנורי על
חשיבות האיגרות (ה"בונדס" בלעז), שנרכשות ברובן על ידי יהודי אמריקה,
לפיתוח הארץ. בקיבוץ לימדו אותו כי הארץ נבנית בעבודה יצרנית ובראש וראשונה
בחקלאות, וכאן תהה האם העבודה החשובה שנעשית במשרדי ה"בונדס" בידי
הפקידים יכולה להיחשב ליצרנית.
את
חלוקת העיתונים ביצע נורי ב"רחביה", שכונה של עשירים, משכילים ופקידים
בכירים, ובה נוכח לדעת בפער העצום בין רמת החיים של העשירים המתגוררים בירושלים
לבין העניים בה, ובמיוחד אלה החיים במעברות באזורים נידחים. להפתעתו הרבה של נורי,
במהלך חלוקת עיתונים למשפחת שיסלר האריסטוקרטית, בת המשפחה בשם מיכל,
לאחר שקידמה את נורי פעמים אחדות בחיוך ובבוקר טוב, הזמינה אותו לפגישה על מדרגות
הגימנסיה. במהלך המפגש הובילה מיכל את
נורי לבית קפה של המעמד הגבוה ומיהרה לשלם את החשבון. בפגישתה השנייה עם נורי
סיפרה לו מיכל כי נמאס לה מילדי השמנת של הגימנסיה בה היא לומדת ומהצביעות בה
מתנהל המוסד הזה: קיבלו תלמיד ערבי אחד ועשו מזה חגיגה; וישנם בגימנסיה גם שני
יהודים ממוצא ספרדי מרחביה, ולזה מכנים קיבוץ גלויות. נוסף ללימודיה התיכוניים
בכיתה י', למדה מיכל בקורס לצילום והרבתה לצלם.
בעבר, למיכל
כבר היה חבר בשם רמי, איתו קיימה יחסי מין מלאים ועליו לא סיפרה לנורי. היה זה
בחור עשיר, לבוש היטב ובעל וספה, אשר לאחר תקופת חיזור קצרה בילה את לילותיו עם מיכל בחדרו המרווח – דבר
שפגע בלימודיה. יום אחד הודיע רמי למיכל "נגמר לי", ולא חזר לקחת אותה
בווספה. בהדרגה התאוששה מיכל מהדיכאון, ובתקופה הזו הכירה את נורי. נורי, מפאת
חינוכו השמרני ומעמדה החברתי של מיכל, היסס ליצור איתה מגע גופני – מה עוד שעם
חברתו בקיבוץ הקשר הגופני הוגבל לחיבוקים ונשיקות. לאור הרקע הזה, בתחילה, הקשר הפיזי
של נורי עם מיכל התפתח ביוזמתה. הזוג היה נפגש לעתים קרובות, היו מתנשקים, מתגפפים
והולכים חבוקים יחדיו למסעדה או לקולנוע. מיכל ניחשה כי נורי עדיין בתול, והיא לא
אזרה אומץ לומר לו את רצונה, במיוחד כיוון שידעה עליו מעט. מפאת הפער הכלכלי-חברתי
בין משפחתו למשפחתה של מיכל נמנע נורי לספר לחברתו על עצמו ומשפחתו.
בעקבות
מציאת עבודה באמצעותה יכול היה לממן את לימודיו [באותה התקופה עבור לימודים בתיכון
שילמו שכר לימוד], נרשם נורי לבית ספר ערב בשם "דעת". הלימודים בבית
הספר התחילו בשעה ארבע אחר הצהריים, דבר שאִפשר לנורי להמשיך לעבוד בשתי משרות
בשעות הבוקר. בבית הספר למדו בני המעמד התחתון: נערים ונערות עובדות, תושבי מעברות,
אך גם ירושלמים צברים משכבות עממיות. הוא רצה ללמוד בכיתה י"א, אך בקושי עלה בידו לשכנע את מנהלי המוסד החינוכי
לקבלו לכיתה י'. בניין בית הספר היה צנוע ואף מוזנח בחיצוניותו, אך מוריו היו ברמה
גבוהה והתמקדו בהכנת התלמידים לבחינות הבגרות. בהשפעת יל"ג [יהודה לייב
גורדון], עליו למד בשיעור לספרות, החליט לנהוג לפי הכלל "היה אדם בצאתך
ויהודי באוהלך": הוא יהיה בגדאדי בביתו ובן המערב בצאתו. כמו כן החליט כי
לאחר שירותו הצבאי יירשם ללימודים באוניברסיטה.
משכורתו
ב"בונדס" אִפשרה לנורי להיפרד ממשפחת אגאסי ולשכור חדר. היה זה חדר
מוזנח אשר טיח התקלף מקירותיו. בעלת הבית,
גברת וייסקופף, ניהלה את חדרי ההשכרה בקמצנות. כדי להגדיל את הכנסותיה, היא
הייתה מדי פעם מכניסה לחדרו של נורי דייר נוסף. כמו כן, הייתה מקמצנת בשימוש בחשמל
ונורי נאלץ היה להתקלח במים קרים. את כל חפציו אחסן נורי בקיטבג אותו היה קושר
למיטתו עם מנעול. בעקבות התעקשותה של מיכל, נאות נורי לאפשר לה לבקר בחדרו. היא
נדהמה למראה וקבעה שאסור עליו להישאר לגור שם. היכרותה עם תנאי מגוריו העלובים לא
פגעה באהבתה כלפיו. נראה היה כי היא אף אהבה אותו יותר. כעת עמדה על כך שעליו לעשות
היכרות עם משפחתה, ובמקביל לאפשר לה לעשות היכרות עם משפחתו. נורי במשך פרק זמן
ארוך ניסה להתחמק משתי הבקשות האלה.
דייר
חדש ומוזר שהגיע לחדרו של נורי, בלילה ניסה לאנוס אותו. נורי, לאחר שבקושי הצליח
להדוף אותו ולהבריחו, חש גועל והקיא. גברת
וייסקופף, אשר הבינה את החוויה הטראומטית שעבר נורי – בניגוד גמור ליחסה כלפיו
בעבר – מיהרה לטפל בו במסירות. היא ניקתה את הקיא מפיו ומהרצפה, אפשרה לו להתקלח
במים חמים, הציעה את מיטתו בסדינים נקיים ושמיכה חדשה והשקתה אותו בְּתה חם. היא
גם הבטיחה שלהבא לא תכניס דייר נוסף לחדרו. נורי לא העז לספר למיכל ולצביה על
החוויה הטראומטית שעבר – ואולם שתיהן הרגישו כי משהו לא כשורה איתו במשך הימים
הבאים.
כאמור,
נורי התקבל לעבוד ב"בונדס" כעובד מחליף, במקומו של בחור בשם שמאי שיצא
להשתלמות. בשובו של שמאי מההשתלמות, נורי פינה לו את מקומו – למרות שמעסיקיו שהיו
מאוד מרוצים מעבודתו היו מוכנים לתת לו להמשיך לעבוד במקומו של שמאי. בסיום עבודתו
קיבל נורי מענק נדיב ומכתב המלצה ממנהל ה"בונדס". ההמלצה עזרה לו להתקבל
לעבודה במשרד ראש הממשלה כנער שליחויות על אופניים. שמחתו של נורי על משרתו החדשה
לא ידעה גבול, במיוחד לאור הסיכוי לזכות במעמד של עובד קבוע ואף להמשיך באותה
העבודה לאחר גמר שירותו הצבאי. על אף משרתו הצנועה במשרד ראש הממשלה, התמלא נורי תחושה של חשיבות עצמית: הוא מביא דואר
לגדולי האומה, בהם ראש הממשלה דוד בן גוריון ושר החוץ משה שרת, ובלעדי הדואר הזה האישים הגדולים האלה לא יוכלו
לתפקד. חלוקת דברי דואר במסגרת עבודותיו בירושלים
אִפשרה לנורי להיווכח בפער העצום בין השקפת העולם הסוציאליסטית של
מפא"י לבין אורח החיים של חלק ממנהיגיה. השר דב יוסף שהיה ממונה על מדיניות
הצנע, חי בווילה מפוארת (את הונו הוא עשה עוד בתקופת המנדט בתור עורך דין). מצד
שני היו מנהיגים שמעונם הרשמי היה צנוע. בלט בכך הנשיא, יצחק בן צבי. כמו כן – בעת
עבודתו במשרד ראש הממשלה – הופתע נורי לראות את בן גוריון לבוש בפשטות ולרשותו
מכונית ווקסהול קטנה, ולא קאדילק כפי שטענו דייר המעברה.
הגברת
וייסקופף, מטעמי "פרנסה", לא עמדה בהבטחתה לא להכניס לחדרו של נורי דייר
נוסף. בכל מקרה, נורי חיפש לשדרג את מקום מגוריו – מה עוד שגם מיכל לחצה בנדון. הוא
עבר לגור בשכירות בחדר גדול, מרווח ומאוורר, בדירתו של העיתונאי הרוויזיוניסטי
שלום בן ברוך. בן ברוך, ביוזמתו, התעניין במצבו הכלכלי של נורי, ולאחר
שהנער פירט בפניו את הכנסותיו והוצאותיו – חלקם הגדול עבור לימודיו בבית הספר (הוא לא סיפר כי נוסף לכך חלק ממשכורתו
הוא מעביר למשפחתו בכפר) – הסכים בעל הבית להפחית את דמי השכירות ב-50%.
במשרד
ראש הממשלה היו פקידים ממוצא אשכנזי שהתייחסו לנורי בהתנשאות. בלטה בכך העובדת
הבכירה רוז'נסקי. זו לאחר שראתה באקראי את נורי בהצגת תיאטרון, למחרת תמהה על עצם
נוכחותו באירוע התרבותי הזה, עשתה לו מעין מבחן בהבנת ההצגה, ולבסוף שאלה:
"מאין אתה יודע את כל זה, היה לכם תיאטרון בבגדאד?" (עמ' 361). הגברת
הופתעה כאשר נורי סיפר לה על חלקם של היהודים בתיאטרון בעיר הולדתו. השַלָּם במדור
המשכורות "החבר קלינסקי", מצד אחד, בכנות רצה לעזור לנורי. הוא
ניסה להסביר לו על הצורך להתחבר למפלגה השלטת מפא"י – ולא רק לאור נכונות
האידיאולוגיה שלה בה אכן האמין האיש, אלא כדי לזכות בפרוטקציה ובקביעות בעבודה. קלינסקי
אישית פעל לקידום מעמדו של נורי לעובד קבוע, בציינו את כישוריו ועבודתו המסורה,
וגם טען כי הוא מתנגד נחרץ ל"פשיסט" [כינוי למנחם בגין מנהיג
"חרות"] ותומך בהגמוניה של מפא"י. מצד שני, האיש ראה בנורי בחור
שבא מארץ מפגרת, ולכן בדמיונו מוכן היה להועיד בעתיד לנער האופניים משרה של קונסול, לכל היותר, אצל
"השחורים" באפריקה.
עובדת
במזנון, ניצולת שואה, לכשנודע לה כי נורי מגיע לעבודה במשרד ראש הממשלה לאחר
עבודתו בחלוקת העיתונים ובלי לאכול ארוחת בוקר, עמדה על כך שהבחור יבוא כל בוקר
למזנון לאכול כריך, מאותם הכריכים שהייתה מכינה עבור הפקידים. במזנון התפתחו קשרי
ידידות בין נורי ליצחק נבון, מזכירו של בן גוריון. האיש הרשים את הנער במבטאו
הספרדי הירושלמי ובמזגו המתון. למשמע כי מיכל, בתו של אלחנן שיסלר היא חברתו של
נורי, סיפר נבון כי הוא הכיר את אביה ב"הגנה" כאיש חכם ואמיץ. עוד אמר
כי בן גוריון ישמח בוודאי על החברוּת בינו לבין מיכל כביטוי אמיתי לקיבוץ גלויות.
בעת
עבודתו במשרד ראש הממשלה – במקביל להיותו נער שליח – קיבל נורי עבודה נוספת ממנהל
הארכיון, שהעריך את הנער מאוד. הוא הועסק בתיוק חומר, בין היתר של מכתבי ראש
הממשלה. בכך ניתנה לנורי הזדמנות לקרוא את מכתבי האזרחים לראש הממשלה ואת
תשובותיו. בן גוריון נהג להשיב לפניות האזרחים באדיבות ובנימוס, לרוב בכתב ידו.
אצל הנער עלה רעיון לכתוב גם כן מכתב לבן גוריון על מצוקת העולים, אבל במחשבה
שנייה ויתר על כך. זאת מחשש שאם מכתבו אכן יגיע לראש הממשלה (ולא יישלח מפאת שם
משפחתו הערבי ליועץ לענייני ערבים), בן גוריון יחשוב כי מדובר באחד מאותם העולים
מארצות המזרח אשר במקום להיות אסירי תודה על הצלתם, מתלוננים כל הזמן. מזכירו של
בן גוריון יצחק נבון תיאר פעם לנורי את ראש הממשלה כאדם הרוצה להכיר את המציאות בלי כחל ושרק,
"אבל מעולם לא נכנס למכולת, לא הלך אף פעם לשוק, ולא יודע מה ערכה של
לירה" (עמ' 392). במהלך קריאת מבול התכתבויותיו של בן גוריון לקידום יוזמתו
להפוך את ישראל למדינת רוח, באמצעות תרגום מיטב הספרות העולמית הקלאסית לעברית, חש
הנער רוגז רב. נורי שאל בהשתוממות: האם מצוקת העולים ממדינות המזרח ופליטי השואה –
אשר סובלים ממחסור בצרכים האנושיים הבסיסיים כמו דיור, מזון ולבוש – אינה קודמת
להפיכתה של ישראל למדינת הרוח? כמו כן לא מצא חן בעיני נורי שבמסגרת מפעל התרגום
של בן גוריון לא נכללה קלאסיקה ערבית ושהאיש לא טרח ללמוד ערבית.[1]
אחד
העובדים הבכירים סיפר לנורי בגלוי לב כי הוא קרוב לוודאי יזכה למעמד של עובד קבוע – אבל לא בזכות
כישוריו שהם מצוינים ולמעלה מהנדרש – אלא דווקא בגלל מוצאו העיראקי. לדבריו, הממסד
האשכנזי זקוק ל"עיראקי" שני במשרד ראש הממשלה, כדי שיוכל להשוויץ במיזוג
גלויות. ואכן, השַלָּם קילנסקי בישר בשמחה לנורי שאושרה לו קביעות. אף על פי כן,
המשיך נורי לחשוש שעלולים לפטרו בתירוצים שונים, כמו צמצום בעובדים.
במשרד
ביקשו מנורי לעברת את שם משפחתו הערבי
חלאסצ'י. מקור השם במילה ערבית "ח'לאסה" שפירושה כולו זוך, לזכר אחד
מאבות אבותיו שהיה צורף ויושרו כזהב טהור. שם המשפחה המקורי היה יקר מאוד לנורי
שעדיין ראה עצמו קשור חלקית לעולם הערבי. הוא קרא ספרים בערבית, האזין למוסיקה ערבית
וגם נהנה להאזין לקריאת המואזין. כמו כן סבר כי בלתי מוצדק לבקש ממנו לשנות את שם
משפחתו הערבי כאשר בעלי שמות משפחה אשכנזיים ארוכים ומסובכים שמרו על שמותיהם
המקוריים. בכל זאת ביקש נורי מאביו בשמו ובשם אחיותיו לשנות את שם משפחתו חלאסצ'י
בטענה כי השם הערבי מעורר התנגדות. האב סירב בתוקף ואף הגדיר את עצמו כערבי בן דת
משה, אבל לבסוף התרצה: הוא הרשה לנורי ולאחיו לשנות את שם המשפחה, ועם זאת קבע כי הוא והאם ימשיכו לשאת את שם המשפחה
הערבי.
פעם,
בעת שמיכל ונורי היו בהצגת תיאטרון, מיכל ערכה לבן זוגה היכרות עם הוריה, שהגיעו
לאותה ההצגה [אולי לא במקרה]. להפתעתו הרבה של נורי, הורי חברתו – טליה ואלחנן
שיסלר – התייחסו אליו בידידות ואף חמימות,
והאם הזמינה את נורי להתארח בבית המשפחה לארוחת ערב. נורי, בלחצה של מיכל – שאף איימה לנתק את הקשר עימו – נענה להזמנה.
לצורך האירוע הוא קנה בגדים יקרים, אך לפני בואו נכנס בו שד והוא הגיע לדירת משפחת
שיסלר בבגדיו הפשוטים, בגדי חאקי. הייתה זו דירה של עשירים מהמעמד הגבוה: בבית היה
מקרר עם שתי דלתות שראה כמותו רק במגזינים אמריקאיים – וזאת בתקופה בה חלק גדול מהציבור בארץ נאלץ להסתפק
בארגזי קרח. משפחת שיסלר הייתה גם יוצאת מדי פעם לביקורים בחו"ל – פריבילגיה
השמורה למתי מעט. בניגוד להוריה של מיכל שנהגו בנורי יפה וללא התנשאות, אחיה,
דוקטורנט לכלכלה, התייחס אליו בזלזול מופגן. האוכל באירוח היה מצוין וכלל בשר
אמיתי [מצרך של העשירים בתקופת הצנע], ועל נורי היה להתאמץ כדי לאכול באיפוק
ובנימוס. בתשובה לשאלותיה של האם טליה אודות משפחתו, נגרר נורי לשיחה וסיפר על דברים אותם נמנע לגלות למיכל: שבמשפחתו שבעה
ילדים והיא גרה בכפר עיוורים – על אף שאין עיוורים במשפחה. לאחר הביקור בבית הוריה
של מיכל, חש נורי ברע על שחשף עצמו ללא
תכלית, והיה די בטוח כי כעת מיכל תעזוב אותו בלחץ הוריה. אבל
בבוקר, להפתעתו, בעת חלוקת העיתונים (נורי
לא ויתר על משרתו השנייה) מיכל קידמה אותו בחיבוקים ונשיקות ואמרה כי הוא עשה רושם
טוב על הוריה וכי אחיה "דפוק".
ואולם
סיבה אחרת גרמה למיכל להיפרד מנורי. כאשר החבר הקודם שלה רמי הופיע לפתע מחדש,
הפעם על אופנוע, ושוב הזמין אותה לבלות
בחדרו, לא עמדה מיכל בפיתוי. לאחר בילוי לילות אחדים עם רמי, במקביל לפגישות קצרות
עם נורי בהן התלוננה על עייפות, מיכל הודיעה לנורי "אנחנו לא יכולים
להמשיך" ומיררה בבכי. עזיבתה הייתה מכה קשה לנורי. מאז ישן על הרצפה, כמו
בימי האבל על מות סבו בעיראק. הוא הצטער על שלא ניסה לשנות את החלטתה. בחלוף
שבועות, לא יכול היה לשאת עוד לעמוד מול הדלת המוגפת של דירתה בעת חלוקת העיתונים,
והחליף את אזור החלוקה שלו.
לאחר
עזיבתה של מיכל, החלו להתפתח יחסי ידידות בין נורי לתלמידת כיתתו בשם רוזיטה.
רוזיטה הייתה ילידת הארץ, בת למשפחה קשת יום ממוצא ספרדי. אביה נהג להכות אותה ואת
אימה. עם הזמן התברר לנורי כי לאימהּ של רוזיטה ישנו מאהב. היא נהגה להתרועע איתו
בסתר והבת עזרה לאימהּ להסתיר את הפרשה הזו מאביה. לרוזיטה עצמה היה קשר עם גברים
רבים והיא דיברה עם נורי בצורה חופשית על "זיונים", כדבריה. היא עבדה
בבית מרקחת וברשותה היו קונדומים. ביוזמתה של רוזיטה קיים נורי יחסי מין, בפעם
הראשונה בחייו, איתה. אחר כך התפתה בקסמיה ונוצר קשר אינטימי קבוע בין השניים, שמומש בדירות בהן עשתה רוזיטה
בייבי סיטינג או בדירות אצל אחד מקרובי המשפחה שלה בעת היעדרותם. ואולם בהדרגה
הגיע נורי למסקנה כי עליו להיפרד מרוזיטה. במקביל ליחסים איתו, רוזיטה [בדמיון
מסוים לאימהּ] קיימה יחסי מין עם גברים אחרים ושיקרה לו בצורה חצופה על כך. התנהגותה
ההפכפכה פגעה בו. כמו כן נוכח נורי לדעת כי עולמם הרוחני שונה. נורי התעניין
בספרים, אהב ללכת להצגות, השקיע בלימודי הערב והתכוון להמשיך בלימודיו באוניברסיטה
– בניגוד גמור לרוזיטה שעולמה הרוחני היה דל והיא שאפה להגיע למשרת פקידוּת
פשוטה. עם זאת, הוא התקשה לעזוב אותה לאור
עינוגי הגוף איתה.
באותה
התקופה מיכל שקעה בעולם התענוגות עם רמי וזנחה את לימודיה. בגימנסיה, בתחילה הוחלט להשאיר אותה כיתה ולבסוף
לגרשה מבית הספר מפאת התנהגותה. האפשרות שנותרה לה להמשיך בלימודיה הייתה לנסות
להדביק את החומר שהחסירה בעזרתם של מורים פרטיים – דבר שעשתה – ובשנת הלימודים הבאה להירשם לבית ספר ערב. רמי
היה מטופח בגופו ולבושו, אך מיכל מעולם לא ראתה אותו קורא ספר או מכין שיעורים –
על אף שטען כי הוא לומד ב"אורט". מיכל החלה להתגעגע לנורי ולשיחות אתו
על ספרות וחברה. חייה עם רמי הפכו בעיניה לחד גוניים ומשמימים.
יום
אחד, בזמן עבודתו במשרד ראש הממשלה, נתבקש נורי לרדת לחדר ההמתנה ושם לתימהונו פגש את מיכל. אמרה שהיא רוצה להירשם לבית ספר
"דעת" (בו למד נורי). היא לא התעניינה בשלומו, אבל שאלה אם תוכל לפגוש
אותו עוד הערב. נורי מצא תירוץ לא לפגוש אותה באותו הערב. למעשה רצה נורי לחדש את
הקשר עם מיכל, אך הוא התקשה לעכל את המפנה הפתאומי וגם לא רצה להיראות כמי שניתן
להשגה בקלות מחדש. אבל במהרה, ביוזמתה של מיכל, החברות בינה לנורי חזרה לפרוח
מחדש. מיכל הצטרפה לבית הספר "דעת", שניהם למדו כעת בכיתה י"א
וישבו באותו הספסל. רוזיטה קינאה במיכל, התפתחו התנצחויות בין שתי הבנות, ומיכל
הבינה שרוזיטה הייתה בעבר חברתו של נורי.
מיכל
התעקשה שנורי יעשה לה היכרות עם הוריו, שהמשיכו להתגורר עם כל ששת ילדיהם בצריף
בכפר העיוורים. על אף שעבר לגור בירושלים, נורי לא זנח את משפחתו בכפר. בכסף שהיה
מרוויח מחלוקת עיתונים תמך בה והיה מגיע לביקורים, ושוב היה נתקל ביחס עוין משני
אחיו. אלה, שבעבר האשימו אותו על שעזב אותם לטובת חיים נוחים בקיבוץ, כעת טענו כי
נטש אותם למען החיים הטובים בירושלים. לאור בקשתה של מיכל, ניצל נורי את ביקורו
בכפר כדי להכין את אימו לקראת פגישה עם מיכל. עד אז חשש לספר לאימו על חברתו,
כיוון שהיה בטוח כי אימו תאשים אותו בהתכחשות לחובתו כבן בכור לחתן את אחיותיו
לפניו: היא תאמר כי "הוא מפקיר אותן, ולמען מי, למען שכנזייה" (עמ'
190). במאמץ להכשיר את הקרקע לפגישה עם מיכל,
נורי תיאר אותה באוזני אימו כתלמידת כיתתו. ואולם אימו הבינה שמדובר בקשר
הרבה יותר רציני – דבר שנגד לחלוטין את
גישתה השמרנית-דתית ביחסים שבינו לבינה. הקשר עם מיכל גם נגד את תוכניתה של אימו
לחתנו עם בחורה דתייה, ולא "שכנזייה". שלא כמו אימו, אביו גילה פתיחות
לרעיון והאם השתכנעה להסכים לביקור.
הביקור
נערך בשישי-שבת. האם קיבלה את מיכל בנימוס ובירכה אותה בכניסתה לדירה ב"ברוכה
הבאה בתי, שמי פהימה, מרים", ומיכל ענתה: "אימא, תודה רבה שהזמנת
אותי" (עמ' 542). נוצר קשר טוב בין מיכל לאחיותיו של נורי. מיכל – אשר המשיכה
ללמוד בקורס לצילום – סיפרה כי היא באה
לצלם את תושבי הכפר ואת דיירי המעברה ולהציג את התצלומים בתערוכה. לשביעות רצונו
של האב, מיכל צילמה אותו בבגדי בגדאד המהודרים. בכפר, האזינה מיכל בהנאה לנגינתם
של הנגנים העיוורים, אשר בכפר נאלצו לעבוד בבית מלאכה לקליעת סלים. בבית הוריו ואף
בכפר העיוורים, הקפידו נורי ומיכל לשמור על מרחק זה מזו, בהתחשב בגישתם השמרנית של
דיירי המקום. שני אחיו של נורי, הפעם ריסנו את יחסם המתנכר כלפיו כדי לא להפריע לו
ברומן. כמו כן, הם העריכו את התנהגותה הבלתי מתנשאת של מיכל. האם דאגה לארח את
מיכל כמיטב יכולתה. בכל זאת, בשלב מסוים האם לא התאפקה ואמרה כי אם הבת שלה הייתה
ישנה בלילה אצל אנשים זרים, היא הייתה זורקת אותה מהבית.
כאשר
בפעם הראשונה בחייה ראתה מיכל מעברה של אוהלים, היא שאלה את נורי מדוע גרים בה רק
יוצאי עיראק ותימן. נורי הסביר לה כי "הפולנים", שגרו במקום בעבר,
הועברו בהחלטת הממשלה לשיכונים – אותם השיכונים שיועדו ל"עיראקים", אשר
ממתינים למגורי קבע כבר ארבע שנים. הממשלה פעלה על סמך הנחה כי
"הפולנים" רגילים לחיות בבתים, בעוד "העיראקים" – בבתי קברות.
מיכל הזדעזעה מתנאי החיים במעברה. בשובה
לירושלים, היא הראתה את תצלומי המקום
להוריה ואמרה: "אימא, אנחנו לא יודעים כלום, לא מבינים
באיזה תנאים האנשים האלה חיים! רבע מיליון איש ואישה וילד וילדה במעברות, שמונים
אחוז מהם מארצות ערב! אבא [משתמע כי אביה החזיק במשרה בכירה בשירות הממשלתי], אתה
מוכרח לעזור להם לצאת משם" (עמ' 561).
עם
הזמן נורי קוּדם בעבודה. בהמלצתו של מנהל הארכיון התקבל נורי לריאיון קבלה לעבודה
לתפקיד ארכיבר ראשי אצל "מיסטר" רלף גולדמן, מנהל הלשכה לסיוע טכני.
האיש עבד לפי שיטת עבודה אמריקאית ולא היסס לפטר עובדים שלא עמדו בדרישות. התקבלות
למשרה הזו אמורה הייתה להביא להעלאה רצינית במשכורת. בניגוד לתדמיתו הסנובית,
גולדמן קיבל את הבחור בסבר פנים יפות ובפתיחות לגבי האפשרות לעבוד אצלו בקביעות.
נורי
אהב את מיכל אך נמנע מלקיים יחסי מין איתה, על אף שיכול היה לעשות זאת בדירתה.
בתקופה בה חזר להיות חברהּ של מיכל, רוזיטה פעם הצליחה לפתות אותו לקיים יחסי מין
איתה; ונורי שוב לא עמד בפיתויי חברתו הקודמת במהלך השבוע בו מיכל יצאה יחד עם
משפחתה לטיול למדריד. הוא לא הרגיש טוב עם התנהגותו הזו, עליה לא סיפר למיכל. הזדמנות
להתעלס עם אהובתו האמיתית בחדרו נוצרה
כאשר בעל הדירה בן ברוך נסע לבית הבראה. בביישנות קנה קונדומים ויצא למסע התעלסות
עם מיכל אשר בסופו לא היה במיטבו, מפאת התרגשותו. אף על פ י כן, מיכל לא יצאה
מאוכזבת. אחרי המִשגל ובמיוחד לאור היום, הבחין נורי שאין שום סימני דם על הסדין.
עקב כך הרגיש עצמו שבוי בין ערכיו המסורתיים לפיהם הכלה חייבת להיות בתולה לבין
הערכים הליברליים של הקיבוץ. מלבד תיאור יום נוסף מענג בין מיכל ונורי בחדרו, המחבר
אינו מפרט את המשך התפתחות היחסים בין נורי למיכל, אבל מהערותיו במקומות שונים
ביצירה ניתן להבין כי בשלב מסוים עתידה מיכל לספר לנורי על החבר הקודם שלה, וכי
נורי ומיכל עתידים ללמוד באוניברסיטה יחדיו...וכי נורי יספר על אהבתו למיכל לנכדיו
(לא ברור אם של שניהם.)
בתקופת
חייו בירושלים למד נורי להכיר דעות פוליטיות והשקפות עולם שונות. מהעיתונאי בן ברוך,
שכאמור היה רוויזיוניסט, למד להכיר יותר טוב את משנתו של ז'בוטינסקי. באסיפת רחוב
הוא פגש פעילה פוליטית נמרצת למען ארץ ישראל השלמה בשם גאולה כהן [לימים חברת כנסת
מטעם הליכוד וממייסדי "התחייה"], אשר דעותיה סיקרנו אותו. בזמנו הפנוי נהג
נורי לבוא לבניין הכנסת (אשר שכן אז בבית
פרומין) ולהאזין לדיונים בה. מנהיג "חרות" מנחם בגין בנאומיו בכנסת –
בדומה לנאומיו בכיכר מנורה בירושלים – הותיר בו רושם של שחקן תיאטרון. לעומתו, התרשם
נורי מנאומי חברו של בגין
ב"חרות", חבר הכנסת יוחנן בדר. האיש מתח ביקורת קשה על קליטתם של עולי
מרוקו: שולחים אותם לאזורי ספר ומסכנים את חייהם, מְרמים אותם לגבי המקום אליו
נשלחים ומורידים אותם בכוח מהמשאיות; מתנשאים על עולי עדות המזרח ומתנהגים אליהם
כקופים שירדו מהעצים; הופכים אותם לפועלים שחורים, וגם מבניהם רוצים למנוע השכלה
באמצעות שליחתם לבתי ספר מקצועיים.
בפרק
הירושלמי של חייו לא זנח נורי את המשימה שהטיל עליו אביו: לקדם את מעבר משפחתו לירושלים.
למען מטרה זו הוא נסע יחד עם אביו לתל אביב – ואולם הפקיד דחה את בקשתם. האיש היה בטוח כי בבגדאד התגוררה המשפחה בתנאים
הרבה יותר גרועים, ועל כן, בעצם בקשתם ראה ביטוי לכפיות טובה. פניות אחדות של נורי
בכתב לסוכנות בנושא מעבר המשפחה לירושלים לא הניבו תוצאות – עד שלפתע בקשתו אושרה.
נורי לא ידע את הסיבה לכך. הוא לא הוציא מכלל אפשרות כי אביה של מיכל ויצחק נבון
הם האחראים להצלחתו הזו – למרות שנמנע לבקש מהם פרוטקציה. משפחתו של נורי עמדה
לקבל דירה בשכונת קטמונים. שכונה זו נבנתה בקדחתנות ובאיכות ירודה, בהנחה
ש"ממילא יגורו כאן, מי שלפני שעלו הנה ירדו מהעצים או הגיחו מהמדבר, או
ממערות בהרים" (עמ' 603). העולים מארצות המזרח, אשר חששו
ש"הפולנים" יזכו בעדיפות לאכלוס השכונה, מיהרו לאכלס אותה עוד בטרם
הושלמה בנייתה. הדירה שיועדה למשפחת חלאסצ'י הייתה קטנה: שלושים מטר ברוטו, כולל
מרפסת, למשפחה בת תשע נפשות.
לאחר
שנורי בישר למשפחתו כי השיג עבורה דירה בירושלים – במקום קריאות שמחה והבעת תודה על מעשהו
האלטרואיסטי (לו כבר היה חדר בירושלים) –
נתקל בהתנגדות ועוינות. האחים מושי וסבאח לא רצו לעזוב את חלקת האדמה ליד הצריף בה
גידלו ירקות. האם שינתה את דעתה וכעת טענה כי דווקא האב הוא שרצה לעבור לירושלים –
ואולם לבסוף הסכימה לנסוע עם נורי לירושלים כדי להתרשם מהדירה. האם התאכזבה קשות
לא רק מהדירה הצנועה אלא גם מהסביבה. רבים מתושבי שכונת הקטמון היו ממוצא מרוקאי
וכורדי, אשר אימא לא הבינה את שפתם. על רקע המשך הבנייה בשכונה, במקום שרר רעש
ולכלוך, מראה שהזכיר לאימא את שכונת העוני הסמוכה לבית הקברות בבגדאד, וכעת דמעות
זלגו מעיניה. בכל זאת, המשפחה עברה לירושלים, מושי וסבאח נרשמו לבית הספר
"דעת", והמשפחה קנתה מקרר וכיריים בתשלומים. בסיום, המחבר נותן להבין כי
הדרך לאחרית הטובה של משפחת חלאסצ'י עדיין הייתה ארוכה.
הערות
ביקורתיות
עלילת
הרומן מעניינת ואף סוחפת, כתובה בעברית יפה ותקינה, ללא מליצות נבובות. נראה כי אלי
עמיר הגשים הלכה למעשה את הנחיית הכתיבה, אותה ייחס למורה לספרות בבית הספר
"דעת", לכתוב ברור.
במקביל
לקורות חייו של נורי בארץ, המחבר סוקר אירועים היסטוריים באותה התקופה בתולדות
המדינה כמו מבצע סיני, אך ללא ציון תאריכים. מבחינה כרונולוגית ישנה אי התאמה בין
האירועים בתולדות ישראל המתוארים בספר והמשתרעים על פני כארבע שנים (מהתפטרותו
הראשונה של בן גוריון בדצמבר 1953 עד בערך להתאבדותו של נחמיה ארגוב בנובמבר 1957)
לבין פרק הזמן בחייו של גיבור הרומן נורי
בתקופה המקבילה, שהוא רק כשנתיים
ואולי קצת יותר (מתחילת לימודיו בכיתה י' והמשך לימודיו בכיתה י"א).
זאת גם אם נצא מההנחה שלפני תחילת לימודיו בכיתה י' נורי במשך כשנה היה מחוץ
למערכת הלימודים: עבד בכפר ואחר כך התגורר ועבד אצל משפחת אגאסי. בספר ישנם גם אי
דיוקים היסטוריים, אבל זהו פגם שולי שאינו פוגם בעלילה.[2]
לעומת
זאת, לא נראה סביר כי תלמיד בכיתה י'-יא מצליח בו זמנית לעבוד בשלוש משרות (מחלק
עיתונים, נער שליח ועובד ארכיון במשרד ראש
הממשלה), להיות עובד למופת בכל משרותיו וגם תלמיד טוב (בשיעור להיסטוריה הכין
הרצאה מצוינת על קיקרו), לקרוא ספרים
שאינם קשורים לתוכנית הלימודים, להקדיש זמן לבילויים עם חברתו (ולפעמים שתי חברות),
ולהאזין לנאומים בבניין הכנסת. ייתכן כי ברומן שלפנינו ניסה המחבר לדחוס לתוך
כשנתיים שני פרקי זמן שונים מחייו. הראשון, עת היה תלמיד בתיכון ערב ועבד כנער
שליח במשרד ראש הממשלה; והשני, כבר לאחר גמר שירותו הצבאי, כאשר עבד בארכיון במשרד
ראש הממשלה והיה סטודנט. ואכן, אורח חייו של נורי בירושלים דומה יותר לזה של
סטודנט מאשר תלמיד תיכון.
מקום
חשוב ואף מרכזי ביצירה תופס אפלייתם של עולים מעיראק ומארצות ערב בכלל בכל תחומי
החיים בארץ – בחינוך, בדיור ובעבודה – מצד
הממסד האשכנזי. ההנהגה האשכנזית הצדיקה את האפליה הזו בטענה שהמזרחים הם ציבור
פרימיטיבי, אשר גם בארצותיהם גרו במבנים רעועים, אם לא למטה מזה, השכלתם הייתה
מעטה אם בכלל, ולכן רכישת השכלה בסיסית והכשרה מקצועית לעובדי כפיים תהיה התקדמות
עבורם. לאורך הספר טורח אלי עמיר להפריך את הדעות הקדומות האלה ביחס למזרחים
ובמיוחד לגבי יוצאי בבל. הוא מדגיש כי כבר בעיראק רכשו ילדי משפחת חלאסצ'י השכלה
ברמה גבוהה באנגלית ובמקצועות הריאליים (נוסף לידיעת ערבית) ובארץ עשו מאמצים
עילאיים לא ליפול למלכודת (כדבריו) החינוך המקצועי שהועידה להם המדינה, אלא ללמוד
בתיכון לקראת המשך הלימודים באוניברסיטה. גם חברו של נורי, יהודי מכורדיסטן, אשר סבל
מתדמית של בור מפאת מוצאו, כלל לא היה כזה ושאף ללמוד רפואה.
עם
זאת, ישנן התייחסויות קצרות ברומן לקיומם של מנהגים נושנים ולא מתקדמים שהיו
נפוצים אצל חלק מיהודי עיראק. לדוגמה, טקס האבלות לאחר מות סבו של נורי בעיראק כלל
הזמנת מקוננות מקצועיות ותלישת שער מצד נשים. בעת קבלת שבת בבית משפחתו בצריף בכפר,
הילדים נהגו לנשק את ידיו של האב. בבית הספר "אל-וטניה" בו למד נורי
בבגדאד, ממונה על המשמעת היה מצליף במקל מצופה בזפת בכפות ידיהם של תלמידים
שהתנהגו לא כשורה. עוד יצוין, כי הסופר יליד עיראק יוסי אלפי, לאחר שמצא לנכון
לפרט חלק מהאמונות הטפלות שרווחו במשפחתו ובקהילה בכלל (כמו יריקה לחולצה כנגד
עין הרע)) אומר בגלוי: "אני כל כך
מתבייש מהפרימיטיביות האופפת את משפחתי ומנהגיה".[3]
אין ספק
שמשפחתו של נורי בבגדאד וכנראה של רוב רובם של יהודי עיראק חיו בארצם בתנאי דיור
וברמת חיים גבוהה יותר מאשר האוהלים והבדונים בהם התגוררו בארץ בשנותיהם הראשונות
בתקופת הצנע. עם זאת, אלי עמיר בעצמו, בסתירה מסוימת לטענותיו לאורך ספרו על שמתייחסים
ליהודי המזרח כאילו גרו בארצותיהם במגורים עלובים שאינם ראויים לבני אדם, במקום
בודד בספרו מציין כי בבית הקפה בכפר העיוורים הפליגו בסיפורי אלף לילה ולילה על
בגדאד כאילו שם כל היהודים היו רוטשילדים. "זר אילו נקלע לשם, היה שוגה לחשוב
שלא היו שם כלל עניים...לא פועלים שחורים שעובדים...תמורת פיתה ובצל, ומשכנם כוכים
דחוסים בשכונות עוני ובשולי בית הקברות" (עמ' 245). הפרופסור ששון סומך, יליד
בגדאד, העריך (הוא לא התיימר לעשות מחקר מדעי בנושא) כי בסוף שנות ה-40 – בסמוך
לפני עלייתם לארץ – 35%-30% מיהודי עיראק
היו עניים, כ-50% השתייכו למעמד הבינוני וכ-10% היו עשירים.[4]
ששון
סומך מציין כי רוב בנותיהם של העניים לא הלכו לבית ספר ובניהם הסתפקו ב-5-4 שנות
לימוד. אפשר להניח בוודאות כי אחוז האנאלפביתיות
– נושא שאינו זוכה להתייחסות כלשהי בספרו של אלי עמיר – בקרב יהודי המזרח היה גבוה יותר באופן משמעותי
מזה שבקרב יהודי מזרח אירופה, וגבוה במיוחד אצל הנשים. אחת האינדיקציות לכך
שליהודי ארצות ערב לא היה עיתון בערבית לעולים, בניגוד לעולים ממזרח אירופה שפרסמו
עיתונים בשפתם כמו ברומנית ובהונגרית. (בעקבות גל העלייה הראשון מבריה"מ בשנות
ה-70 פורסם גם עיתון ברוסית ובספריות הציבוריות הוקמו מחלקות לספרים ברוסית.)
די
בנתונים האלה שהובאו לעיל כדי להגיע למסקנה שהתמונה ביחס ליהודי ארצות ערב הייתה
הרבה יותר מורכבת ממה שיכול להשתמע מתיאוריו של אלי עמיר. לא כולם היו משכילים
שוחרי דעת שגרו במגורים נאותים – אבל גם לא כולם היו בורים ועמי ארצות שחיו
בארצותיהם בתנאים תת אנושיים, כפי שהצטיירו בעיני אשכנזים מתנשאים וגזענים, שלא
הכירו את המזרח הערבי. עוד ברצוני להדגיש כי אין שום הצדקה ליחס מתנשא כלפי הזולת
בגלל מוצאו או רמת השכלתו. יש לשפוט בני אדם
לפי רמת מוסריותם ותו לא.
בדומה
ליהודי עיראק גם יהודי מרוקו לא היו ממִקשה אחת. יהודי הרי האטלס חיו בבקתות קטנות
ובשוחות. הנוכחות הצרפתית לא הגיעה אליהם והם נחשבו לפרימיטיביים בעיני יהודי
הערים, בהן בעקבות הכיבוש הצרפתי סיגלו היהודים את השפה הצרפתית ואת אורח החיים
המערבי. רוב יהודי מרוקו – לפני עלייתם
לישראל – התגוררו בערים הגדולות שהיו תחת השפעה צרפתית.[5]
בקיצור, היה בקרב יהודי ערב מעמד חשוב שמבחינת ידיעתם שפות זרות, כמו צרפתית ואנגלית, והכרתם את התרבות המערבית
היו קרובים יותר למערב מאשר יהודי העיירות הקטנות של מזרח אירופה – אבל
היה אחוז לא מזערי, לא בטל בשישים של יהודים שהיו אנאלפביתים, ומזה התעלם המחבר. כמו
כן, רמת ההשכלה הממוצעת אצל יהודי מזרח אירופה הייתה גבוהה יותר מזו של
יהודי ארצות ערב, וזה היה לפחות אחד הגורמים שהשפיע על השוני בהמשך המסלול החינוכי
שלהם בארץ ועל מקצועות עבודתם. עוד יש לקחת בחשבון כי בתקופה הזו קיבוצניקים בעלי
השכלה רחבה עבדו בעבודות פיזיות, ולא ראו בכך דבר משפיל, כי אם מעשה ציוני.
המחבר
מציין פעמים אחדות כי כ-80% מדיירי המעברות באמצע שנות ה-50 היו עולים מארצות
המזרח, והסיבה היחידה שהוא מביא למצב הזה היא אפליה גזענית: "הפולנים"
קיבלו שיכונים, בעוד ה"עיראקים"
ו"המרוקאים" שוכנו במעברות. מן הראוי היה במקביל לנתון הסטטיסטי הזה לציין
גם מה היה אחוז עולי המזרח באותה התקופה בהשוואה לעולי ארצות מזרח אירופה מסך הכול
העולים. (מכך כי כ-100% מדיירי הקרוואנים בשנות ה-90 היו עולים מבריה"מ לשעבר
ומאתיופיה לא ניתן להסיק מסקנה על אפלייתם, בהתחשב בעובדה כי רוב העולים בתקופה
הזו היו מהארצות האלה.) אשר לטענה על אפליה גזענית במגורים, מסמכים מוכיחים כי היא
אכן הייתה קיימת, אבל לא באותו ההיקף שיכול להשתמע מהתיאורים אצל אלי עמיר. בעצם
המחבר בעצמו מציין בקצרה כי [גם] "ניצולי מחנות ההשמדה" [קרי
אשכנזים] חיו ב"בדונים" שעשו מקרעי בד של אוהלים או ב"פחונים"
שעשו מיריעות שהשאירו הבריטים" (עמ' 243).
כאשר
החל תהליך הדרגתי של מעבר אוכלוסיית המעברות למגורי קבע, הרוב שנותר במעברות היו
מזרחים. אבל, כפי שבכל זאת מוצא לציין הסופר סמי מיכאל, יליד עיראק –
בספרו "שווים ושווים
יותר", ספר אשר זועק על אפליית המזרחים –
לא כל האשמה בכך מוטלת על האשכנזים. אלה שנותרו במעברה, לדברי סמי מיכאל,
היו אנשים חסרי כישורים ובעלי משפחות גדולות, שלא יכלו להרשות לעצמם לרכוש דירות
בתנאים נוחים לכאורה שהוצעו להם. והיו גם כאלה – לפי אותו המקור – שכל כך התרגלו למעברה שלא רצו לעזבה גם כאשר
הממשלה ניסתה לפנותם. סמי מיכאל, באמצעות אחד מגיבורי ספרו "שווים ושווים
יותר", אומר כי הדרך להיאבק נגד אפליה עדתית היא באמצעות רכישת השכלה, שתנפץ
את תדמיתם של המזרחים כפרימיטיביים ותשפר את אפשרויות התעסוקה עבורם. אפשר להסביר
את מצבם הקשה של עדות המזרח באמצע שנות ה-50 במשאביה הדלים של המדינה ובאי רצונם
של הוותיקים – ללא קשר למוצאם האתני – להקצות חלק גדול יותר מהם, על חשבונם, לטובת
העולים. לחיזוק הטיעון הזה, עולים מ"חבר המדינות" (בריה"מ לשעבר),
כלומר אשכנזים בעלי השכלה גבוהה – בהם רופאים, מהנדסים, מוסיקאים – בתקופת העלייה
הגדולה בשנות ה-90, נאלצו לעבוד בארץ בעבודות ניקיון ושמירה ולגור בקרוואנים. כמובן,
כל זה לא אמור היה לפטור את הממשלה להשקיע משאבים גדולים יותר במעברם של דיירי
המעברות לשיכונים – אבל להאשים במצבם האומלל של אלה שנותרו במעברות רק את קיומה של
אפליה מצד הממסד האשכנזי אינו נכון.
הספר
עוסק רבות בגזענות אשכנזית כלפי המזרחים המתבטאת באפלייתם. עם זאת, ישנם ביצירה גם ביטויים לגישה מאוזנת כלפי הסוגיה
העדתית. אלי עמיר מציין כי האשכנזים "לא הבינו איך ייתכן שיהודי לא ידבר
יידיש , ואילו הוריו ובני שבטו הטילו ספק ביהדותו של כל מי שבא מארצות הקור"
(עמ' 232). המחבר מביא דוגמאות מוחשיות לכך. גם כאשר נורי הוכיח לבעלה הזקן של
גברת וייסקופף (בעלת הבית שלו) באותות ובמופתים את יהדותו, הזקן עדיין התקשה להאמין כי הוא יהודי במלוא מובן המילה, כיוון שלא
ידע יידיש. מאידך גיסא, בעת ביקור אימו של
נורי בירושלים היא שאלה את בנה האם "יש הרבה יהודים בירושלים" (עמ' 614)
– כאשר כוונתה ליהודים יוצאי עיראק.
אלי
עמיר מציין במשפט בודד כי בחברה הישראלית נוצרו כינויי גנאי גם כלפי אשכנזים כמו
"רומני גנב" ו"פולני מסריח" (עמ' 435). ברמז לקיומה של גזענות
מצד המזרחים כלפי האשכנזים הוא מספר כי אימו של נורי לא הייתה מרוצה מקשריו עם
בחורה "שכנזייה" וכי האשכנזים כונו בפי המזרחים
"ווזווזים". לדעתי, אפשר לפרש את הכינוי הזה כשם נרדף לאשכנזים בעל
קונוטציה שלילית ואף גזענית. בספר מתואר מצב בו עולים בני עדות המזרח הפסיקו את
נאומו של בן גוריון בקריאות "ווז-ווז, ווז-ווז". זאת כיוון שהמנהיג דיבר
גבוהה גבוהה על אידיאלים ציוניים בזמן שהעולים סבלו חרפת רעב. יש לזכור כי גם
בארצות מוצאם של העולים מארצות המזרח היו
פערים עצומים בין המעמדות השונים בקרב הקהילות היהודיות, בלי שהדבר יוליד שנאה
תהומית של העניים כלפי העשירים. לעומת זאת
בארץ, "הגידוף השגור" שהוטח מצד בני עדות המזרח הממורמרים כלפי אשכנזים
היה "חבל שהיטלר לא גמר אתכם!"[6] יש
לציין כי הגידוף הזה – שממנו מתעלם אלי
עמיר בספרו – היה נפוץ בקרב האנטישמים
באירופה והמשיך ללוות את האשכנזים גם
בישראל במשך עשרות שנים (מְקווה שלא עד היום). מכל מקום, ביצירה העוסקת בגזענות על
רקע עדתי, מוטב היה לא להתעלם מקיומה של גזענות
קיצונית גם כלפי אשכנזים.
בספר
ישנה גם מחמאה אדירה לאשכנזים. בעקבות תקופת חייו הקצרה אצל משפחת אגאסי, משפחה אשר
קידשה את הדת והעבר, הגיע נורי למסקנה – אשר קודם לכן נראתה בעיניו כמשפילה
ומקוממת – מסקנה אותה שמע מאביו והיא:
"בני, אנחנו [המזרחים] לא היינו מסוגלים להקים מדינה" (עמ' 130). מה
שיכול לחזק הנחה זו היא היאחזותם ודבקותם של עדות המזרח בעדתיות, במעין הכרה עדתית
מוצקה הקודמת להכרה הלאומית. כיום ישנם אנשי רוח מזרחים הסבורים כי חובה להנחיל את המסורת העדתית לדורי דורות.[7] בעוד
עד עצם היום הזה לא מקובל להשמיע בקול ישראל שירים בגרמנית ומחרימים את המלחין
הגרמני ואגנר – על אף שמבחינה כרונולוגית השואה היא נחלת העבר וּוגנר חי לפני
השואה – המחבר אינו יכול להשלים עם הדרת
המוסיקה הערבית בארץ בשנותיה הראשונות של המדינה, לאחר מלחמת העצמאות ובתקופת המשך
פעולות הטרור. העדתיות, בדומה ללאומיות, מטבעה – בין אם במודע או לא – מעוררות
פילוג והתנשאות, צדקנות והטלת האשמה על כל מצוקותיך באחר ממך מבחינה עדתית,
וככל שההכרה העדתית חזקה ועמוקה יותר, כן
רגשי ההתנשאות והשנאה כלפי האחר גוברים. לכן, צדק בן גוריון כאשר פעל למיזוג
גלויות, כולל דיכוי תרבות היידיש. טענה מוצדקת נגד אותו המיזוג נוסח שנות ה-50
וה-60, שבעיצוב הישראליות באותה התקופה לא ניתן משקל ראוי לתרבותם ומורשתם של עדות
המזרח. נעשו ניסיונות לתקן את המצב הזה בעשורים הבאים ועדיין נותר מה לתקן.
בספר מכונים
היהודים על פי ארצות מוצאם. ישנם "עיראקים", נער "תימני",
בעל מכולת "רומני", איכר "פולני" וכדומה. (בסיכום שלי תיקנתי
כינויים אלה ליהודים ממוצא עיראקי, יוצאי בבל וכדומה.) נכון כי כך מקובל בשפת
הדיבור ואף בכתובים לכנות בארץ את יוצאי העדות השונות, ולכן אין פגם בשימוש בכינויים האלה בהבאת דיאלוגים בסגנון
אותנטי של הדוברים – אבל לא מחוץ
לדיאלוגים. לדעתי, מוטב היה להימנע משימוש בשפה המבליטה והמעצימה את העדתיות ולבחור
בביטויים כמו "יהודי ממוצא פולני" במקום "פולני" או
"יוצאי בבל" במקום "עיראקים", ולציין את המוצא העדתי רק
במקרים בהם ההשתייכות העדתית רלוונטית לסיפור. אותן הדמויות המתוארת
כ"רומני", "פולני" "עיראקי" וכיוצא באלה, כונו
יהודים (ולפעמים בשמות גנאי ליהודים) בארצותיהן
וסבלו בשל כך בארצות הולדתם – ולפחות חלקם (ומי ייתן וכולם) אינם מעוניינים
כלל ואף סולדים מכך כי בארצם יכנו אותם
בשם הלאום ממנו סבלו במקום הולדתם. המחבר בעצמו מתקומם בספרו על שבקיבוץ ליהודים
מארצות ערב קראו ערבים, ולפעמים אף בביטוי הגזעני "ערבושים".
המוצא
העדתי אינו מקצוע, אינו כרטיס ביקור של מישהו, ולכן רצוי להימנע מלהציגו, אלא אם
יש סיבה מוצדקת לכך. לטעמי, בסיפור על בעל המכולת ה"רומני", המרמה את
תושבי כפר אוריאל, די היה בציון כי בעל מכולת נבזה רימה לקוחות עיוורים, או לכל
היותר כי בעל מכולת ממוצא אשכנזי רימה לקוחות ממוצא מזרחי, אם ברצון המחבר להעביר
מסר על
רשעותם של האשכנזים ותמימותם של המזרחים. ליהודי ממוצא רומני כבר נוצר בארץ
סטריאוטיפ של גנב (בהתאם לשיר העממי "רומני גנב, שתי לירות חייב...), ולכן
אין טעם להגביר דעות קדומות כלפי יוצאי רומניה. להערכתי, רמאות מצד בעל מכולת אינה
מקצוע אופייני לעדה מסוימת, ולכן, בכל זאת, עדיף היה לוּ המחבר – אשר במשך שנים
רבות עסק בקליטת עלייה מארצות המזרח והמערב כאחת ומודע לרגישות עדתית – היה נמנע מציון המוצא העדתי במקרה הזה.
כנגד
הטיעונים שהובאו לעיל על תיאור תמונה בלתי מאוזנת ומגמתית מצד המחבר בנושא אפליית
עדות המזרח, אפשר להעלות טיעונים שכנגד כדלהלן. מדובר ביצירה ספרותיות, ולא במחקר
מדעי שנועד להיות אובייקטיבי. הכותב חווה השפלות מפאת מוצאו, שמר על סגנון מאופק
במשך תקופה ארוכה, ואף ביצירה הזו נמנע לתאר את כל מדורי הגהנום שעבר מידי
האשכנזים כדי לא להגדיש את השאה. כנגד הטענה כי ספר המתרכז בדיכוי המזרחים בידי
האשכנזים, אשר נמנע להציג מידע שאינו נוח לאחד מהצדדים, עלול להרבות לא רק שנאה נוספת לזו שכבר קיימת
ממילא, אלא גם לעורר שנאת חינם – גם נגד
טענה זו ניתן לספק תשובה. בוודאי לא נשכתב את "ייסורי ורתר הצעיר"
(1774) של יוהאן וולפגנג גתה רק בגלל שהיצירה עלולה להביא להתאבדויות של בחורים בעקבות
אהבה נכזבת. אף על פי כן, מהסופר אלי עמיר, כהומניסט עתיר זכויות, איש חינוך, אדם
שעסק רבות בקליטת עולים, בחלוף כחמישים שנה לאחר האירועים ומתוך פרספקטיבה
היסטורית – גישה מאוזנת יותר בנושא הייתה רצויה.
הדגשת
העדתיות, העצמת העדתיות, באמצעות כינוי ליהודי לפי ארץ מוצאו – במקום להדגיש את
יהדותם של כל העולים מארצות השונות – יכולה גם לשמש הצדקה לטיעונים הפלסטינים
השוללים קיומו של עם יהודי אחד ודוגלים בהחזרת היהודים בארץ לארצות מוצאם (על
חיסולה הפיזי של מדינת ישראל מעדיפים לא
להתבטא בפומבי). בהקשר להשלכות של כינוי יהודים לפי ארצות מוצאם ראויה לתשומת לב
דעה שהובעה על ידי אישיות פלסטינית. רופא מעזה, אשר שולל אלימות ואף השתלב היטב
במערכת הרפואה הישראלית, אינו מוכן לקבל את טענתה של ישראל כי אין מקום בתחומה
לפליטים הפלסטינים משנת 1948 לדורותיהם, כי הרי ישראל קלטה "רוסים, ארגנטינאים,
אתיופים, ואחרים מהגולה לארץ המובטחת".[8]
ביצירה
ישנן התייחסויות אחדות לסכסוך הישראלי- ערבי. בתחילת היצירה, לאחר שנענה נורי
לבקשת אביו לעזוב את הקיבוץ, הוא עולה לכפר הערבי הנטוש שליד הקיבוץ ואומר לעצמו:
"הם [הערבים] נושלו מכאן, ובקרוב ינושל גם הוא ממקומו". בהמשך מובא ההסבר לגירוש אנשי הכפר: במלחמת
העצמאות ב-1948 הם חברו לצבאו של קאוקג'י ואיימו מהגבעה שלהם על הקיבוץ ויושביו.
לפני המלחמה נקשרו קשרי ידידות בין ילדי הקיבוץ וילדי הכפר הערבי, והילדים הערבים
קיבלו טיפול רפואי מהרופא והאחות במרפאת הקיבוץ – "באה המלחמה והפכה את
עורם". נורי נכנס למסגד הנטוש של
הכפר, חלץ את נעליו כמנהג המוסלמים וקרא
את קריאת המואזין "אללהו אכבר!" (עמ' 18-17.) כניסתו של נורי למסגד והתנהגותו
בו ייתכן ומסמלת את תחושת קרבתו לערבים הפלסטינים, בהתאם לראייתו את עצמו כיהודי
ערבי בחלקו[9].
בפרק
הזמן של חייו בו עבר לגור בירושלים, הזדמן לנורי לקרוא בחנות סטימצקי את ביטאון
המפלגה הקומוניסטית הישראלית בשפה הערבית "אל-אִתִחאד". בעיתון הובעה תביעה להחזרתם של פליטי 1948 לישראל,
שיקום כפריהם ועריהם, תשלום פיצויים לפליטים וביטול הממשל הצבאי. נורי השתומם: האם
על היהודים לפצות את הערבים על המלחמה בה פתחו ונכשלו?
במסגרת
שיעור בספרות בבית הספר "דעת", המורה הציג לדיון את נאום ההספד של משה דיין, הרמטכ"ל דאז, על קברו של רועי
רוטברג, שנרצח על משמרתו בקיבוץ נחל עוז על ידי מסתננים מרצועת עזה. [הנאום נישא
ב-30 באפריל 1956.] בנאום, המצוטט בהרחבה
בספר, ישנה הבנה לשנאת הפלסטינים כלפי מדינת ישראל בזו הלשון: "אל נא נטיח
היום האשמות ברוצחים...שמונה שנים [מאז 1948] הם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה,
ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם"
(עמ' 570). דיין המשיך וקבע: אנו דור ההתנחלות, נגזר עלינו לחיות על חרבנו, ואם
תישמט החרב, ייכרתו חיינו. בדיון שהתפתח בכיתה, תלמיד מתומכי "חרות" טען
כי יש להכות חזק בערבים, לכבוש את הר הבית ואת ארץ ישראל כולה. לעומתו, נורי סבר
כי "החרב לא תפתור את הסכסוך" (עמ' 571).
נראה
כי בתיאור הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלי עמיר מצא לנכון להביא גם את נקודת הראות
הפלסטינית, ממנה היהודים בארץ נוטים להתעלם: מצוקתם האנושית של הפליטים הפלסטינים,
במיוחד בראותם את היהודים מעבדים את אדמותיהם. בספר גם מתוארת השתלטותם של יהודים
על וילות מפוארות בירושלים, אשר השתייכו לערבים, עד שברחו או גורשו בעקבות מלחמת
העצמאות ב-1948. מאידך גיסא, המחבר אינו מתייחס לגירושם הטוטאלי של היהודים מהעיר
העתיקה של ירושלים, ובעצם מכל יישוב יהודי עליו השתלטו הערבים ב-1948.
בהתייחסויותיו
לסכסוך הישראלי-ערבי באמצע שנות ה-50 מציין אלי עמיר כי רצח עולים על ידי מסתננים פלסטינים ואיומי המלחמה של
המנהיג המצרי נאצר כלפי מדינת ישראל הפחידו את תושבי כפר העיוורים והמעברות.
ל"עיראקים" הזכיר המצב את
"הפרהוד", טבח ביהודים בבגדאד ב-1941. נורי סבר שצריך לנסות להידבר עם
נאצר. בתיאור מבצע סיני (29 באוקטובר -5 בנובמבר 1956) המחבר אינו קושר בין מעשי
הרצח האלה לבין יציאתה של ישראל למלחמה
נגד מצרים. לאמתו של דבר, רוצחי האזרחים הישראלים, לא היו סתם מסתננים, אלא חוליות
חבלה שפעלו בחסותה של מצרים וכונו "פדאיון", ומטרה חשובה של מבצע סיני
הייתה לשים קץ לפעולות "הפדאיון". כמו כן מתעלם המחבר מכך כי ב-1955
סגרה מצרים את מצרי טיראן בפני שיט ישראלי,
ומטרת ישראל במלחמה ב-1956 הייתה לפרוץ את הסגר הימי שהטילה מצרים למעשה על
נמל אילת. במקום שתי המטרות האלה של המבצע, אשר נשאו אופי הגנתי, מבליט אלי עמיר את
הכרזתו של בן גוריון בסיום המלחמה על הקמת מלכות ישראל השלישית, כלומר את שאיפות
ההתפשטות של ישראל שעמדו מאחורי המלחמה – שאיפות, אשר להערכתי ייתכן והיו כבר
מלכתחילה ובוודאי בדיעבד. המחבר מציין כי בן גוריון, בעקבות לחץ כבד מבריה"מ
וארה"ב, מיהר לוותר על חלום ההתפשטות – אבל אינו מציין כי בן גוריון לא ויתר
על שתי המטרות ההגנתיות של המבצע, וכי בעקבות מבצע סיני, במשך כעשר שנים (עד מאי
1967) חדלו פעולות הטרור נגד ישראל משטחה של מצרים וישראל נהנתה מחופש שיט במצרי
טיראן. לעומת זאת, בספרו מוצא אלי עמיר לנכון להבליט את עמדתם של אלה במשרד ראש
הממשלה אשר (לדבריו) ראו את מבצע סיני בשלילה, במיוחד כיוון שהוכיח לערבים שישראל
היא אכן סוכנת של האימפריאליזם.[10] [זאת
כיוון שהפעולה הישראלית לכיבוש סיני נעשתה בתיאום ובמקביל לפעולה צבאית
בריטית-צרפתית לכיבוש תעלת סואץ.] כנגד
הטענה הזו אפשר להשיב כי ישראל, לנוכח מצבה הביטחוני הקשה (מעשי טרור, איומי מלחמה
והתעצמותה הצבאית של מצרים, בעקבות קבלת נשק מודרני מבריה"מ בשנים 1956-1955)
והיעדר סיכוי לשלום[11],
ניצלה את ההזדמנות שנקרתה בדרכה לשתף פעולה עם צרפת ובריטניה, כדי לקדם את
האינטרסים שלה. עוד אפשר לטעון כי התנועות הלאומיות הערביות במצרים ובארץ ישראל
שיתפו פעולה בזמנן עם האימפריאליזם הנאצי, כדי לקדם את האינטרסים שלהן, בהם חיסולו
של היישוב היהודי בארץ.
לא
ברור מדוע בתיאור מבצע סיני בחר המחבר להבליט למעשה את הגרסה הערבית לגביו –
ניסיון התפשטות טריטוריאלי ישראלי בחסות המעצמות הקולוניאליות – וכמעט להתעלם
מהגרסה הישראלית. ייתכן כי יצא מההנחה כי הטיעונים הישראליים כבר ידועים לקורא
העברי, בעוד הטיעונים הערביים – שאין
לבטלם, ואף נכונים לדעתו – אינם ידועים.
לסיכום,
בספר צריך לעיין פעמיים. בפעם הראשונה הקורא נסחף בסיפור המרתק ובזעקתו של המְספר
שדבריו יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. בפעם השנייה, בניסיון לנתח את היצירה בצורה
שקולה, ניתן להגיע למסקנה שהיא לא בדיוק כצעקתה.
[1] לאמתו
של דבר, בשנותיו הראשונות בארץ ניסה בן גוריון ללמוד ערבית ומחברותיו המתעדות זאת
שמורות ב"בית בן גוריון" בתל
אביב – ואולם הוא לא הגיע לידיעה מספקת של השפה. בתקופת כהונתו כראש הממשלה באמצע
שנות ה-50 הוא מצא זמן ללמוד ספרדית – כדי
לקרוא מחקר על הפילוסוף שפינוזה ואת "דון קישוט" במקור – אך לא ערבית.]
[2] לדוגמה,
במכולת בכפר אוריאל מכרו סירי "סולתם" (עמ' 71). בתקופת הסיפור באמצע
שנות ה-50 "סולתם" עסקה בייצור ביטחוני בלבד ולא ייצרה סירים. מזכירו
הצבאי של בן גוריון, נחמיה ארגוב התאבד לאחר שמכוניתו פגעה בשוגג באישה (עמ' 609).
לאמתו של דבר, ב-2 בנובמבר 1957 פגעה
מכוניתו של ארגוב ברוכב אופניים דוד קדוש. ראה גם הערה 1 לעיל.
[3] אלפי, יוסי. בחזקת שלושה: סיפורים על הדרך (תל
אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014), עמ' 63. ראה גם עמ' 28, 31, 56.
[4] סומך, ששון. בגדאד, אתמול (תל אביב:
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004).
[5] בן סימון, דניאל. המרוקאים (ירושלים: הוצאת כרמל, 2016).
[6] מיכאל, סמי. שווים ושווים יותר (תל אביב:
הוצאת בוסתן, 1976), עמ' 151.
[7]
המשורר והסופר אלמוג בהר, יליד הארץ ממוצא עיראקי בחלקו בלבד (חלק
אחר אשכנזי) הוא דמות בולטת הדוגלת בטיפוח
העדתיות המזרחית-ערבית. בסיפורו
"צַ'חְלָה וְחֶזְקֵל" (ירושלים: כתר, 2010), הוא מביע דעה מפיו
של יהודי ממוצא מרוקאי, שונא אשכנזים, בזו הלשון:
"אנחנו המזרחים, דם אחד עם הערבים, אנחנו הערבים-היהודים" (עמ'
100). לדברי האיש, צריך להקים – בשטחה של
ישראל והשטחים הפלסטיניים – שתי מדינות: אחת לאשכנזים – ושנייה משותפת למזרחים ולפלסטינים שיחיו ביחד
בשלום (עמ' 101). אפשר לטעון כי הדברים אינם מייצגים את עמדתו של מחבר היצירה – ואולם הדברים שהובאו לעיל מראים לאן מוליכה
עדתיות שוביניסטית. ובניגוד גמור לאלמוג בהר, אביו של הסופר חיים באר, אברהם
רכלבסקי, שהכיר את הספרות הרוסית הקלאסית ואף חיבר סיפורים ושירים בשפה הזו – סירב
לדבר רוסית, לאחר שהבולשביקים רצחו את שני אחיו בגלל פעילות ציונית. באר, חיים.
חבלים (עם עובד,1998 ), עמ'
179.
[8] Abuelaish,
Izzeldin. I Shall not Hate (London: Bloomsbury, 2011). p. 214
[9] בהקשר
זה יש לציין כי בספרו של אלמוג בהר "חזקל וצ'חלה", מתאר המחבר מצב בו
חזקל, יליד הארץ אך בעל שורשים בעיראק,
נכנס למסגד ומתפלל בו (האיש שמע מפי "החכם" [הרב] כי לפי הרמב"ם
ליהודים מותר להתפלל במסגד). בשעת התפילה, חזקל הרגיש כי הוא גם מתחבר לתפילת
המוסלמים, על אף שלא הבין את שפתם. אלמוג בהר, שם, עמ' 235. לדעתי, האירוע מרגש
ומשרה רוח של שלום. חסרונו שהוא אינו מציאותי. כמו כן הייתי מעדיף שאִם חזקל מצא
לנכון להתחבר למסגד, היה גם מנסה להתחבר לבית כנסת אשכנזי, או ואף רצוי יותר, לבית כנסת בו התפילה אחידה. ראה גם הערה 6
לעיל.
[10] בהקשר זה מעניין לציין כי
למעלה מ-20 שנה לאחר מבצע סיני – בוועידה
בטירת לידס (בריטניה) שנערכה ביולי 1978, במסגרת המשא ומתן לשלום בין ישראל למצרים
– כאשר משה דיין, שר החוץ הישראלי דאז,
הביע את תקוותו שמדינות המזרח התיכון תקבלנה את מדינת ישראל במסגרת שלום
כולל, דיפלומט מצרי ניסה להפריך את דבריו. אחמד אבו אל-רייט (בתעתיק אל-ע'יט), אז
דיפלומט זוטר (בשנים 2011-2004 שר החוץ של מצרים והחל מ-2016 מזכ"ל הליגה
הערבית), הזכיר את השתתפותה של ישראל במלחמה נגד מצרים יחד עם בריטניה וצרפת
ב-1956. תשובתו של דיין, לפיה הנסיבות באותה התקופה הביאו את ישראל לקשור את עתידה
בעולם המערבי, רק חיזקו את אבו אל-רייט בדעתו שישראל אינה ראויה להתקבל לאזור.
אבו אל-רייט, אחמד. עֵד
למלחמה ולשלום (קהיר 2013).
أحمد أبو الغيط،، شاهد على الحرب والسلام (دار نهضة مصر للنشر 2013).
לעומתו, הסופר המצרי תאופיק אל-חכים מותח ביקורת על מנהיג מצרים נאצר שהכניס את ארצו לשלוש מלחמות כושלות: מלחמת סואץ ("התוקפנות המשולשת") ב-1956, מלחמת תימן (1967-1962), והמלחמה נגד ישראל ביוני 1967.
תאופיק אל-חכים, השבת ההכרה (קהיר, 1974)
توفيق الحكيم, عودة الوعي (القاهرة 1974)
[11] מצרים רק בתחילת שנות ה-70, בתקופת שלטונו של הנשיא
אנואר סאדאת, הביעה נכונות לחתום על הסכם
שלום עם ישראל.
