פודה, אלי. מפילגש לידועה בציבור: היחסים החשאיים של ישראל...(2020) [סיכום חלקי וביקורת]

 פודה, אלי. מפילגש לידועה בציבור: היחסים החשאיים של ישראל עם מדינות  ועם מיעוטים במזרח התיכון, 2020-1948 (חולון: הוצאת עם עובד, 2022). 899 עמ' כולל ביבליוגרפיה ומפתח שמות ועניינים

פרופסור אלי פודה, יליד תל אביב 1959, הוא מזרחן, אשר כיהן כראש החוג ללימודי האסלאם  והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלם בין השנים 2009-2004. הסיכום משקף את עמדת המחבר. הוספתי לסיכום הערות קצרות בסוגריים מרובעים והערות ביקורתיות בפרק נפרד בסופו.

ישראל וירדן: יחסים חשאיים אסטרטגיים עם מהמורות טקטיות

קשרי ישראל-עבר הירדן בתקופת שלטונו של המלך עבדאללה (1951-1922)

קשרים חשאיים בין האמיר עבדאללה, שליט עבר הירדן מאז 1922, לבין נציגי הסוכנות היהודית התקיימו לאורך כל תקופת שלטון המנדט הבריטי על ארץ ישראל. לשני הצדדים היה אינטרס משותף נגד התנועה הלאומית הפלסטינית בראשות חאג' אמין אל-חוסייני בשנות ה-20 וה-30, ונוסף לכך אינטרס נגד היטלר במלחמת העולם השנייה. עבדאללה שאף להרחיב את שלטונו לארץ ישראל המנדטורית – ובתקופות מסוימות אף לסוריה ולעיראק, כאשר בעיראק שלטה השושלת ההאשמית. הוא מוכן היה להסכים לעלייה ולהתיישבות יהודית בארץ ישראל המנדטורית בתמורה לסיוע פיננסי (הוא קיבל תשלומים קבועים מהסוכנות לאורך שנים) – ובתנאי שהישות היהודית שתקום בארץ תהווה שלטון אוטונומי בריבונותו. ממלכתו נהנתה מפרויקטים כלכליים שהקימה התנועה הציונית, כמו תחנת כוח הידרואלקטרית בנהריים ב-1927 ומפעל האשלג בחוף ים המלך ב-1929.

ב-17 בנובמבר 1947 נפגשו נציגי הסוכנות היהודית, גולדה מאירסון (לימים מאיר), אליהו ששון ועזרא דנין לשיחה חשאית עם עבדאללה בירדן. לפי הסיכום של דברי המלך שנעשה על ידי דנין, הוא תמך בהקמת "רפובליקה עברית עצמאית בחלק מארץ ישראל, שתיכלל בתוך מדינת עבר הירדן אשר תקיף את שתי הגדות בראשותו...הדגיש שרפובליקה זו לא תהיה תחת שלטון עבר-ירדני אלא בתוך מונרכיה עבר-ירדנית" (עמ' 81). נציגי הסוכנות התרשמו שעבדאללה התחייב שהוא לא יצטרף למלחמה נגד המדינה היהודית ויסתפק בהשתלטות על החלק הערבי של ארץ ישראל המנדטורית.

מאז הפגישה בנובמבר 1947, המגעים בין נציגי המלך לנציגי הסוכנות, נמשכו והובילו לפגישה חשאית בירדן ב-11 במאי 1948, כלומר בסמוך לפני סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל. בפגישה עם עבדאללה השתתפו גולדה מאירסון ועזרא דנין. גולדה דרשה מעבדאללה לקיים את הסכמתו לפיה הוא לא יילחם נגד המדינה היהודית ויתספק בהשתלטות על אותו חלק של ארץ ישראל המנדטורית שיועד לפי תוכנית החלוקה של האו"ם מ-29 בנובמבר 1947 להקמת מדינה פלסטינית. גולדה הדגישה, כי היהודים הם בעלי בריתו היחידים באזור, ואיימה כי אם הוא יילחם נגדם יובס. עבדאללה טען כי הוא נתון בלחצים כבדים מצד העולם הערבי להצטרף למלחמה נגד המדינה היהודית, לחצים שאינו יכול לעמוד בהם.

לנוכח תוצאות הפגישה ב-11 במאי 1948, הנהגת היישוב לא  יכלה לסמוך על כך שעבדאללה לא יילחם. רק בדיעבד התברר כי עבדאללה בסופו של דבר נשאר נאמן להבטחתו. זאת למעט הקרבות בגוש עציון (שהתנהלו ביוזמה מקומית) ובירושלים, אשר לפי תוכנית החלוקה הוכרזה "קורפוס ספרטום", כלומר אינה שייכת למדינה היהודית והערבית. כבר במלחמה היו מגעים בין ישראל לעבדאללה והם חודשו אחריה.

ב-4 במארס 1949 החלו רשמית ברודוס שיחות שביתת הנשק בין ישראל לעבר הירדן. חודש לאחר מכן ב-4 באפריל  נחתם הסכם שביתת הנשק. בזמן השיחות הסכים המלך לוותר על אזור המשולש [אזור בו יישובים ערביים רבים, בהם אום אל-פחם], אבל ביקש שהדבר יישמר בסוד וכי ייאמר בו כי ישראל הסכימה לוותר על שטח במקום אחר. מדצמבר 1949 עד מארס 1950 התנהל משא ומתן חשאי בין ישראל לירדן שנועד להביא לחתימה על הסכם שלום או הסכם אי-התקפה. אחת הסיבות העיקריות לכישלון הייתה אי יכולתו של עבדאללה לשכנע את ממשלתו לתמוך בהסכם שלום או הסכם שביתת נשק משופר. עבדאללה טען כי השיחות נכשלו כיוון שישראל לא הסימה לוויתורים  טריטוריאליים משמעותיים שהיו מאפשרים לו להתגבר על התנגדות העולם הערבי להסכם עם ישראל.

השיחות החשאיות בין ישראל לעבדאללה התגלו, הוא הותקף קשות בתקשורת הערבית ואף הושמעה קריאה להדיח את המלך ולסלק את ירדן מהליגה הערבית. מפאת ההתפתחויות האלה תמכה ירדן בהחלטה שהתקבלה במועצת הליגה הערבית באפריל 1950 אשר קבעה כי מדינה שתישא ותיתן או תכונן שלום נפרד עם ישראל תסולק מהליגה. כעבור שבועיים נערכו בחירות לפרלמנט הירדני שהיה מורכב כעת מנציגי שתי הגדות של הירדן במספר שווה. ההחלטה הראשונה של הפרלמנט הייתה סיפוח הגדה המערבית לירדן. מאז נקראה עבר הירדן, הממלכה ההאשמית הירדנית. (סיפוח הגדה המערבית היה קריאת תיגר על עמדת הליגה הערבית.) בנקודה זו למעשה נפסק המשא ומתן בין ישראל לירדן.  ב-20 ביולי 1951 נרצח המלך עבדאללה בפתח מסגד אל-אקצא בירושלים בידי אחד משליחיו של חא'ג אמין אל-חוסייני, שעמד בראש ממשלה פלסטינית גולה בעזה. הממשלה החדשה מיהרה להכריז על הפסקת משא ומתן עם ישראל.

יחסי ירדן-ישראל בתקופת חוסיין עד הסכם השלום (1994-1953)

לישראל היה אינטרס לשמור על המשטר ההאשמי בירדן כדי למנוע הקמת מדינה פלסטינית עוינת בגדה המערבית (ובירדן בכלל), וכדי למנוע כניסתם של כוחות עוינים לירדן מעיראק ומסוריה. עבור המשטר ההאשמי, ישראל הייתה מעין תעודת ביטוח לעצם קיומו, במיוחד בתקופות בהן הסכנה להמשך שלטונו של המלך חוסיין – שעלה לשלטון במאי 1953 –  נראתה ממשית.

על פני השטח, סכנה לקיומו של המשטר בירדן נוצרה בקיץ 1958, בעקבות ההפיכה בעיראק בראשות עבד אל-כרים קאסם ביולי, בה הוצא להורג בית המלוכה ההאשמי. המשטר החדש בעיראק נתפס כמקורב לשליט קע"ם [הקהיליה (הרפובליקה) הערבית המאוחדת שהוקמה בפברואר 1958 וכללה את מצרים וסוריה] גמאל עבד אל-נאצר (בדיעבד התברר כי הערכה זו הייתה מוטעית); וכך נוצר מצב בו ירדן מצאה  את עצמה נתונה במעין מלקחיים של משטרים עוינים בסוריה, בעיראק ובמצרים. ישראל, אשר בדומה לירדן, ראתה בהתפתחויות האלה באזור כחיזוק נוסף במעמדו של נאצר והתגברות האיומים על קיומה, הייתה מעוניינת בייצוב המשטר בירדן. מסיבה זו הסכימה ישראל להטסת כוח צנחים בריטי מעל שטחה לירדן. ב-1958 התקיימה פגישה בין ראש לשכת החצר של המלך, אמיל ג'מיעאן לבין ראש אמ"ן חיים הרצוג, בה העביר הרצוג מידע על קנוניה נגד חוסיין שתכנן אחד מקציניו. ב-1960 שוב התקיימה פגישה בין שני האישים בקשר לפעולה צבאית שתכנן המלך נגד סוריה (שלא יצאה אל הפועל), בעקבות ניסיון כושל להתנקש בחייו שנעשה על ידי סוכנים שבאו מסוריה (שהייתה אז חלק מקע"ם).

באפריל 1963 הוקמה פדרציה משולשת בין מצרים סוריה ועיראק. בדומה להתפתחויות ב-1958, המהלך הזה נראה מאיים הן על ירדן (שעלול לבלוע אותה) והן על ישראל. על רקע זה ב-24 בספטמבר 1963 התקיימה פגישה חשאית בלונדון בין המלך חוסיין לבין סגן מנכ"ל משרד החוץ יעקב הרצוג. חוסיין רצה להסתייע בישראל – ודרכה בארה"ב – כנגד החתרנות המצרית בראשות נאצר. הרצוג נהפך עד למותו ב-1972 לנציג הישראלי הקבוע לשיחות עם חוסיין, ובהן נפגש עימו כשלושים פעמים. הפגישה ב-1963 חידשה את דפוס הפעולה שנגדע כעשור קודם לכן בפגישות עם סבו של חוסיין, עבדאללה. חוסיין קיים עוד שתי פגישות עם הרצוג בלונדון במאי ובדצמבר 1964. ישראל הייתה מעוניינת לשמוע ממקור ראשון על תוצאות הפסגה הערבית שנערכה בקהיר באותה השנה בינואר בה התקבלו החלטות חשובות נגד ישראל, כמו הטיית יובלי מי הירדן והקמת מפקדה ערבית משותפת. המלך הבטיח  כי ימשיך לקיים את ההקצאות לשאיבת המים מהירדן כפי שנקבעו בתוכנית ג'ונסטון (1955) [תוכנית שהוצעה על ידי מתווך אמריקאי לחלוקת השימוש במי הירדן בין ישראל לשכנותיה], כי לא יוכנסו כוחות זרים בעיקר עיראקיים לארצו, וכי לא ירשה לארגון לשחרר פלסטין (אש"ף), שהוקם ביוני 1964, לפרוס יחידות בשטחו.

פגישתו הראשונה של חוסיין עם אישיות ישראלית בכירה הייתה עם שרת החוץ גולדה מאיר בפריז ב-19 בספטמבר 1965. בפגישה החשאית הוז שני האישים התייחסו למורשת הפגישות בין עבדאללה לגולדה לפני מלחמת 1948. חוסיין רצה להרגיע את הצד הישראלי בקשר להחלטת הליגה הערבית להכניס כוחות ערביים לארצו. הוא גם היה מעוניין כי ישראל לא תנסה לטרפד את עסקת הנשק שלו עם ארה"ב שכללה טנקים ומטוסים. חוסיין הבטיח כי הטנקים שלו לא יחצו לגדה המערבית (אבל במלחמת יוני 1967 הוא הפר את הבטחתו). הוא הבטיח כי ירדן עושה ככל יכולתה כדי למנוע פעילות של הארגון הפלסטיני "פתח" משטחה. כך במקביל להחרפה פומבית ביחסים בין שתי המדינות התקיימה מאחורי הקלעים הבנה הדדית בסוגיות ביטחוניות ובסוגיית המים.

בתגובה לסדרה של פיגועים בשטחה של ישראל, שנעשו על ידי אנשי פתח שאומנו בסוריה, אך יצאו מירדן, נקטה ישראל בפעולת גמול גדולה בסמוע  (כפר באזור דרום חברון) ב-13 בנובמבר 1966. בפעולה נהרגו עשרים חיילים ואזרחים ירדנים. הפעולה זעזעה את המלך חוסיין והייתה אחת הסיבות, אך לא העיקרית, להחלטתו להצטרף למלחמה נגד ישראל ביוני 1967.

בדומה למניעי סבו עבדאללה להשתתף במלחמה נגד ישראל ב-1948, שיקולים פנימיים וחיצוניים דחפו את חוסיין להצטרף למלחמה ב-1967. ההתלהבות שסחפה את העולם הערבי בכלל ואת הציבור הפלסטיני והירדני במיוחד, בעקבות צעדיו של נאצר נגד ישראל – סילוק כוחות האו"ם, הכנסת צבא לסיני וחסימת מצרי טיראן  במאי 1967 – לא אפשרה לחוסיין לשבת על הגדר. באי הצטרפות למחנה המלחמה הִסתכן המלך בהכרזה עליו כבוגד ובאיבוד שלטונו. ב-30 במאי  1967 נסע חוסיין לקהיר וחתם עם נאצר על הסכם הגנה ובו התחייבות ירדנית להעמיד את צבאו תחת פיקוד מצרי. כמו כן הסכים המלך להכנסת כוחות סעודיים ועיראקיים לשטחו. המלך לא נענה לפנייתה של ישראל, בסמוך לפני פרוץ המלחמה ב-5 ביוני 1967, לא לפתוח במלחמה. ב-8 ביוני נאלצה ירדן לחתום על הפסקת אש עם ישראל, לאחר מלחמה בה איבדה את שליטתה על הגדה המערבית ומזרח ירושלים על מקומותיה הקדושים.

אחרי פחות מחודש מסיום המלחמה, ב-2 ביולי 1967 התקיימה פגישה חשאית בלונדון בין חוסיין ליעקב הרצוג, מנכ"ל משרד ראש הממשלה לוי אשכול. הפגישה סימלה את חידוש המגעים החשאים בין שתי המדינות והבהירה למעשה כי האינטרסים המשותפים ביניהן נותרו. לאחר השתלטותה על הגדה המערבית, ישראל שמרה חלקית על הסטטוס קוו של האזור שלפני המלחמה. התקיימה מדיניות ה"הגשרים הפתוחים" בין שני חלקי הממלכה והדינר הירדני נותר מטבע חוקי בגדה.

לנוכח התגברות פעולות החבלה של ארגונים פלסטיניים, במיוחד פתח, נגד ישראל משטחה של ירדן, התקיימו שיחות חשאיות בין ישראל לירדן בנושאים ביטחוניים. נראה כי הממשל הירדני נקט מדיניות דו פרצופיות. מצד אחד הוא הבטיח לישראל כי יעשה ככל יכולתו למנוע חדירת מחבלים לישראל, אבל מצד שני בשטח נתן חופש מסוים לארגונים פלסטינים. פעולת הגמול רחבה של ישראל נגד פתח, בעיר הירדנית כראמה במארס 1968 – פעולה בה לצדו של פתח נלחמו כוחות סדירים של הצבא הירדני – לא שמה קץ לפגישות בין הירדנים לישראלים, אשר חודשו במאי 1968.

באמצע ספטמבר 1970 השתלטו כוחות אש"ף על העיר אירביד בצפונה של ירדן, וסוריה שלחה צבא בכוח של דיביזיה לעזור לאש"ף. בתגובה, המלך חוסיין יצא למלחמה נגד הנוכחות הצבאית של אש"ף בממלכתו –  ארגון שהפך למדינה בתוך מדינה –   וכמו כן נגד הכוחות הפולשים מסוריה. בתחילת המלחמה, מצבו של המלך נראה מעורר דאגה, והוא ביקש באמצעות האמריקאים, סיוע "אווירי ישראלי או אחר או איום בהתערבות כזו" נגד הכוח הסורי (עמ' 101). ארה"ב תמכה בהתערבות ישראלית להצלת המשטר ההאשמי. בישראל נחלקו הדעות ביחס להתערבות בירדן. שר הביטחון משה דיין ושר התחבורה שמעון פרס הובילו קו שצידד בהפקרתו של המלך חוסיין ובעידוד עקיף להשתלטות פלסטינית על ירדן. [כנראה בכך קיוו להשיג פתרון, ולו חלקי, לסוגיה הפלסטינית, ואולי גם גרסו, ואף קיוו שחוסיין לא ינצח בעימות עם הפלסטינים. עמדתו של דיין בעצם הייתה קרובה לעמדתו של בגין בעת אירועי ספטמבר בירדן.]  ואולם בממשלת ישראל היה רוב ברור למצדדי התמיכה במשטר הירדני ובהם ראשת ממשלה גולדה מאיר ושר החינוך וסגן ראש הממשלה יגאל אלון. בעת שהותה של גולדה מאיר בביקור בוושינגטון, בעת שהתחוללו קרבות בירדן, הורה אלון לחיל האוויר לשגר מטוסי קרב לצפון ירדן לגיחות אזהרה מעל הכוחות הסוריים. כמו כן ריכזה ישראל כוחות שריון במשולש הגבולות בינה לבין ירדן וסוריה. אלון גם העביר מסר חיובי לחוסיין והציע להיפגש. חוסיין מיהר להודות על המסר ומתוך תשובתו השתמע כי אינו בטוח בניצחונו ויזדקק לסיוע מישראל (עמ' 102). ואולם, כבר בספטמבר 1970 השיג חוסיין הכרעה במלחמה, ופעולות נוספות של צבאו הביאו לפינוי מפקדות של אש"ף מירדן ביולי 1971. השגת ההכרעה ביטלה את הצורך בהתערבות ישראלית. ב-3 באוקטובר (?1971) בערבה התקיימה פגישה בין חוסיין לאלון. המלך הודה על הנכונות הישראלית לסייע לו בעת צרה. השיחה התמקדה במניעת פעילות חבלנית משטחה של ירדן, גיבוש תוכנית חירום במקרה של התערבות עיראקית בירדן והקמת תקשורת ישירה בין המדינות.

על אף שהחלטות ועידת הפסגה הערבית בחרטום (בירת סודאן) באוגוסט 1967 אסרו לנהל משא ומתן עם ישראל, להכיר בה ולחתום על הסכם שלום עימה, בשלהי שנות ה-60 התנהלו שיחות חשאיות בין ירדן לישראל בנושא חתימה על הסכם שלום. השיחות בנושא המדיני הסתיימו בכישלון מפאת הפער העצום בין שני הצדדים בתנאים להסדר. ההסדרים שהוצעו על ידי הצד הישראלי התבססו על תוכנית אלון לפיה תסופח לישראל רצועה ברוחב 15-10 ק"מ לאורך נהר הירדן, רובו של מדבר יהודה סביב ים המלח ושטח גדול סביב ירושלים רבתי. הצד הירדני דחה תוכנית זו על הסף ועמד על נסיגה ישראלית לגבולות ה-4 ביוני 1967 (קרי, לפני מלחמת יוני באותה השנה), כולל מירושלים המזרחית. הצד הישראלי הבין כי הסיכויים להסכמה ירדנית לתוכנית אלון קלושים, אבל ישראל המשיכה להעלות אותה כדי לשמור על מומנטום של פגישות.

המלך חוסיין, נטה להאמין כי באמצעות החזרת כל השטחים שכבשה ישראל ב-1967 לממלכתו, הוא יזכה ללגיטימיות ערבית לשלום נפרד עם  ישראל. זאת בדמיון מסוים לסבו עבדאללה שהאמין כי אם ישראל תיוותר על חלק משטחיה בגבולות 1948, הוא יוכל להצדיק את הסכם השלום עם ישראל בעיני עמו ומדינות ערב.

בתקופה שבין שתי מלחמות (1973-1967)  נפגש חוסיין בחשאי לא פחות מ-33 פעמים עם נציגים ישראלים בכירים. מהצד הישראלי השתתפה בשיחות ההנהגה הבכירה של המדינה, שר החוץ אבא אבן; שר החינוך וסגן ראש הממשלה יגאל אלון; שר הביטחון משה דיין, והרמטכ"ל חיים בר-לב. עד מלחמת אוקטובר 1973 נפגשה ראשת הממשלה גולדה מאיר עם חוסיין לא פחות משש פעמים ומשה דיין ליווה אותה בדרך כלל בפגישות. על אף היעדר התקדמות מדינית התקיים שיתוף פעולה ביטחוני, כולל פגישות בדרג של רמטכ"לים, שיתוף פעולה בתחום חלוקת מים, ואף שיתוף פעולה חקלאי, כמו הסדרת ייצוא תוצרת חקלאית מרצועת עזה ומהגדה המערבית לירדן.

ב-25 בספטמבר 1973 הגיע המלך חוסיין ביוזמתו לפגישה עם גולדה מאיר בפאתי תל אביב, במדרשה של המוסד בגלילות. הפגישה נועדה להזהיר את ישראל מפני מלחמה העומדת לפרוץ, אך המלך לא היה קונקרטי דיו, ולא נקב בתאריך משוער לכך. אמ"ן והמוסד לא עמדו על חשיבות הפגישה ולא הסיקו מכך כי מלחמה בפתח – קרי מלחמת יום הכיפורים שהחלה ב-6 באוקטובר 1973. חוסיין היה נחוש בדעתו לא להתערב במלחמת אוקטובר 1973 וזאת לאור לקחי מלחמת יוני 1967 בה הפסיד את הגדה המערבית ולאור יחסיו המיוחדים עם ישראל. אבל הוא מצא את עצמו נאלץ להתחשב בלחץ הערבי, לבל ייחשב לבוגד. הוא שלח חטיבה ירדנית לסוריה והסכים להכניסה לקרב נגד ישראל, אך במקביל עדכן את ישראל על התערבותו הסמלית וביקש לגלות הבנה למהלכו.

לאחר המלחמה, במהלך 1974 קיים חוסיין פגישות חשאיות עם גולדה מאיר, ולאחר החלפתה בתפקיד ראש הממשלה  ביוני 1974 על ידי יצחק רבין –  עם מחליפה. חוסיין היה מעוניין להגיע להסכם הפרדת כוחות עם ישראל, לפי המודל שהושג בהסכמי הפרדה עם מצרים וסוריה באותה השנה, בעקבות מלחמת יום הכיפורים. במיוחד רצה להגיע להסכם כזה ערב כינוס ועידת הפסגה הערבית ברבאט (מרוקו) באוקטובר 1974, בתקווה כי מהלך כזה עשוי למנוע הכרת הליגה הערבית באש"ף כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני. ישראל לא נענתה להצעותיו מסיבות פנים. הפסגה ברבאט קיבלה את אותה ההחלטה ממנה חשש המלך ובכך פורמאלית הפקיעה ממנו את הזכות לייצג את הפלסטינים. על אף שלא הייתה התקדמות עם ממשלתו של רבין בנושא המדיני, יחסיו האישיים של חוסיין עם רבין בתקופת ממשלתו  (1977-1974) היו טובים. לאחר החלטות רבאט, עיקר הדיון בין המדינות עסק בשאלת ביטחון שוטף נגד פעילות טרור פלסטינית, מים, כלכלה, תעופה ושיט במפרץ עקבה.

עליית הליכוד בראשות מנחם בגין לשלטון ביוני 1977 סימלה את ראשית שמונה השנים הרזות ביחסים בין ירדן לישראל. מצע הליכוד קבע כי "יהודה ושומרון לא יימסרו לשלטון זר; בין הים והירדן תהיה ריבונות ישראלית בלבד" (עמ' 109). המפגש היחיד בדרג הפוליטי בין חוסיין לנציג של ממשלת בגין (1983-1977) היה עם שר החוץ דיין באוגוסט 1977. זה היה לפני המהלך הישראלי מול מרוקו שסלל את הדרך ליוזמת השלום של סאדאת. הפגישה בין המלך לדיין הייתה מאכזבת. הערוץ הירדני קיבל תאוצה לאחר שאש"ף ספג מפלה במלחמת לבנון ב-1982 ונאלץ להעביר את מפקדתו לתוניסיה. ביוזמת ראש המוסד נחום אדמוני חודש הקשר המודיעיני עם ירדן, שהיה לדבריו "רדום כמה שנים. נותר לנו רק קשר אלחוטי איתם". שר החוץ של בגין יצחק שמיר אישר את חידוש הקשר המודיעיני, בתנאי שלא יוכנס אליו שום גוון מדיני.

בספטמבר 1984 הוקמה בישראל ממשלת אחדות לאומית אשר שני מרכיביה העיקריים היו מפלגת העבודה והליכוד. שמעון פרס כיהן בה כראש ממשלה בשנתיים הראשונות עד אוקטובר 1986, ויצחק שמיר היה שר החוץ, ובשנתיים הבאות שמיר ופרס התחלפו בתפקידים: פרס עבר לחוץ ושמיר לראשות הממשלה. פרס ניסה להחיות את האופציה הירדנית, תוך ניצול חולשתו של אש"ף בעקבות מפלתו בלבנון ב-1982. בין השנים 1987-1985 הוא קיים פגישות חשאיות עם המלך חוסיין, רובן בלונדון, שהובילו ל"הסכם לונדון" באפריל 1987. בהסכם דובר על כינוס ועידה בינלאומית שיהיו בה נציגים פלסטינים במשלחת ירדנית-פלסטינית. שר החוץ שמיר ושרי הליכוד התנגדו להסכם מסיבות אידיאולוגיות. המלך חוסיין רגז על פרס שלא הצליח להביא לאישור ההסכם בממשלתו ולא קיים את הבטחתו (לדברי המלך) להתפטר במקרה כזה. בעקבות זאת הוא לא נפגש עם פרס במשך שש השנים הבאות. שמיר עצמו נפגש עם חוסיין בלונדון ביולי 1987. עצם קיום הפגישה העיד ששמיר נטש את יחסו השלילי כלפי השלטון ההאשמי בירדן ורואה חשיבות ביציבותו. פרוץ האינתיפאדה השנייה בדצמבר 1987 הביא את חוסיין לנתק את הקשרים המשפטים והמנהליים עם הגדה המערבית ולמעשה סתם את הגולל על האופציה הירדנית כתחליף להסדר פלסטיני-ישראלי. 

על רקע פלישתה של עיראק לכוויית באוגוסט 1990 חלה התקרבות בין חוסיין למשטר העיראקי בראשות סדאם חוסיין. עיראק סיפקה לירדן נפט במחיר מוזל, ודעת הקהל בירדן, במיוחד הפלסטינית, התייחסה באהדה רבה לסדאם, כקורא תיגר על אמריקה. ההתקרבות בין עמאן לבגדאד, אשר התבטאה גם בגיחות צילום וסיור של מטוסים עיראקיים בשמי ירדדן, הטרידה את ישראל. על רקע המצב הזה והאפשרות הריאלית לפעולה צבאית בראשות ארה"ב לשחרור כוויית, נערכה פגישה חשאית בלונדון בין המלך חוסיין לראש הממשלה שמיר. שמיר התחייב כי לא יפר את ריבונותה של ירדן באוויר וביבשה [כלומר לא יתקוף את עיראק דרכה], וחוסיין התחייב לא לאפשר לעיראק או לכל צבא עוין אחר, שימוש צבאי בשטחה של ממלכתו נגד ישראל. שני הצדדים הצליחו ליצור אמון אישי והבנה לגבי האינטרסים של שתי המדינות. הפגישה העידה כי כעת הפך שמיר לתומך מובהק של השמירה על המשטר ההאשמי בירדן.

ב-30 באוקטובר 1991 התכנסה ועידת השלום במדריד בהשתתפות משלחת ירדנית-פלסטינית משותפת. בוועידה זו לכאורה נוצרה הזדמנות לקידום שלום ירדני-ישראלי, אך ירדן לא יכלה להרשות לעצמה להגיע להסכם עם ישראל, במיוחד לנוכח היעדר התקדמות בערוץ הישראלי-פלסטיני. ביולי 1992 הגיעה לשלטון בישראל מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין; ולאחר ניהול שיחות חשאיות עם הפלסטינים באוסלו במחצית הראשונה של 1993, ב-13 בספטמבר נחתם בוושינגטון הסכם ("הסכם אוסלו")  בין ישראל לאש"ף. ירדן הייתה מודעת במידה זו או אחרת לקיומן של השיחות החשאיות,  ואולם היא רגזה כאשר סגן ראש המוסד, אפרים הלוי, בשאלת בירור אודותן, הכחיש את קיומן לפי הוראה מרבין. כדי להרגיע את חששות המלך שמא העדיפה ישראל את המסלול הפלסטיני על פני הירדני, שבועיים לאחר החתימה עם הפלסטינים בוושינגטון, ב-26 בספטמבר 1993 התקיימה פגישה חשאית בעקבה בין חוסיין לרבין. שני הצדדים לא הצליחו בשלב הזה  להגיע להסכמה בנוגע לתביעתה של ירדן לחזרה לקו הבינלאומי בגבול בערבה ולגבי מעמדה המועדף במקומות הקדושים בירושלים.

אפשר לומר כי ההתקדמות לשלום עם הפלסטינים בהסכם אוסלו סללה עבור ירדן את הדרך להשגת הסכם שלום עם ישראל. ב-2 בנובמבר 1993 נפגש שר החוץ שמעון פרס בחשאי עם חוסיין בעמאן והגיע אתו להסכם עקרונות, אשר היווה בסיס להסכם שלום שנחתם כעבור שנה. אבל פרס מיהר להדליף את הישגו, דבר שעורר את רוגזו של המלך אשר חשש כי דבר ההסכם יביא להתחזקותם של גורמים אסלאמיים בבחירות לפרלמנט הירדני שנקבעו ל-8 בנובמבר. חוסיין מצא לנכון להכחיש את קיום ההסכם. התאכזבותו של חוסיין מהדלפתו של פרס, בצירוף אכזבתו מהתנהלותו של פרס בהקשר ל"הסכם לונדון" 1987, פגעו באמונו בפרס. בעקבות זאת, ניהול המשא ומתן עם ירדן התנהל על ידי רבין, תוך מידורו של פרס. הוסכם בין חוסיין לרבין כי המשא ומתן בין שני הצדדים יהיה ישיר ללא השתתפות אמריקאית. השיחות בין השניים הביאו לחתימה על חוזה שלום ירדני-ישראלי ב-26 באוקטובר 1994.

היחסים החשאיים לאחר חתימת הסכם השלום: חוסיין (1999-1994) ועבדאללה השני (2020-1999)

היו סיבות אחדות לקיומם של קשרים חשאיים בין ישראל לירדן גם לאחר החתימה על הסכם שלום: הקשרים בתחומי הצבא והמודיעין מטבעם המשיכו לשאת אופי חשאי; היעדר לגיטימציה לשלום בקרב חלקים גדולים מהציבור הירדני ובמיוחד הפלסטיני, חייב להצניע את היקף היחסים.  אפשר למנות ארבעה ערוצים חשאיים אשר התקיימו בין שתי המדינות. (1) שליחים אישיים שדלגו בין לשכת ראש הממשלה ללשכת המלך. קשר כזה התקיים החל בתקופת ראש הממשלה  לוי אשכול, אשר השתמש למטרה הזו ביעקב הרצוג, וכלה בתקופת ממשלתו הראשונה של נתניהו שהשתמש למטרה הזו בדורי גולד ויצחק מולכו. (2) קשרים בין המוסד למודיעין הכללי הירדני (שלא הקביל בדיוק למוסד, היה שייך לצבא וכלל גם מוסד המקביל לשב"כ) שהיה כפוף למלך. המלך היה מעוניין לשמוע הערכות של המוסד, במקביל לאלה של הסי-איי-אי ו-M16. נוצרו קשרים חמים בין אחדים מראשי המוסד לבין המלך. שבתי שביט מספר כי נהג לאכול עם חוסיין במטבחו הפרטי; אפרים הלוי מספר כי צפה יחד עם עבדאללה השני בהפלת פסלו של סדאם חוסיין בבגדאד באפריל 2003. (3) קשרים בין צבאות החלו עוד בתקופה שקדמה לשלום וגברו לאחריה. לאחר השלום נערכו ביקורים הדדיים של רמטכ"לים וקצינים בכירים. קשר מיוחד בין חילות האוויר של ישראל וירדן החל עוד בתקופתו של דוד עברי כמפקד החיל (1982-1977). (4) ארגונים לא ממשלתיים, אשר שימשו מסווה לפעילות דיפלומטית, כמו לטיפול בעתות משבר וגם לפיתוח קשרים כלכליים. הערוץ הזה שימש כתחליף לפעילות דיפלומטית גלויה שהייתה חשופה לביקורת ציבורית ירדנית וכלל ערבית.

הצד הירדני עקב מקרוב אחר הפוליטיקה הישראלית ויצר קשרים גם עם אישים באופוזיציה. במאי ובספטמבר 1994 נפגש המלך בחשאי בלונדון עם בנימין נתניהו, בתור מנהיג הליכוד שבאופוזיציה,  והמלך קיים אתו פגישה נוספת ב-1995 וב-1996. נראה כי המלך העריך כי הוא יוכל לעבוד עם נתניהו יותר טוב מאשר עם שמעון פרס, אשר נעשה ראש הממשלה לאחר רצח רבין בנובמבר 1995. אריאל שרון, כשר התשתיות הלאומיות בממשלת נתניהו שהוקמה ביוני 1996, שאף ליצור קשרים עם חוסיין, כדי לנתץ את הדימוי שלו כמי שתומך בהקמת מדינה פלסטינית בירדן. בתקופת כהונתו בממשלת נתניהו (1999-1996) ביקר שרון שש פעמים בירדן, הצליח להסיר מעליו את הדימוי השלילי בעיני המלך, וגם חיזק את מעמדו בפוליטיקה הישראלית והאמריקאית.

המשברים ביחסי ישראל-ירדן טופלו בדרך חשאית למחצה ותמיד מחוץ לערוץ הרשמי של משרד החוץ. פתיחת מנהרת הכותל בספטמבר 1996  עוררה מהומות בירושלים בהן נהרגו למעלה ממאה פלסטינים ו-17 חיילים ישראלים. המהלך הזה עורר את חמתה של ירדן, ולא רק בגלל מעמדה המיוחד במקומות הקדושים בירושלים בהתאם להסכם השלום עימה. יומיים לפני פתיחת המנהרה טסו דורי גולד ומזכירו הצבאי של נתניהו לפגוש את המלך חוסיין על פי בקשתו. השניים לא ידעו על ההחלטה שהתקבלה ביחס למנהרת הכותל וממילא לא יכלו לעדכן את המלך אודותיה. ואולם המלך התקשה להאמין כי שני יועצים בכירים של נתניהו לא ידעו על פעולתו המתוכננת הקרובה כל כך. לנוכח סמיכות הביקורים והאירוע, התפרשה פתיחת המנהרה בקרב ציבור רחב בירדן כצעד שנעשה בתיאום עם המלך. שיחת טלפון בין נתניהו וחוסיין במטרה להרגיע את הרוחות לא עלתה יפה. ואולם ביקורו החשאי של אפרים הלוי בעמאן ופגישתו עם המלך הייתה צעד  משמעותי בפתרון המשבר. אפרים הלוי היה איש מוסד לשעבר לו היו קשרים אישיים טובים עם המלך ובאותו הזמן כיהן כשגריר ישראל באיחוד האירופי.

המשבר החמור ביותר ביחסי ישראל-ירדן נגרם כתוצאה מניסיון ההתנקשות הכושל של המוסד בחאלד משעל, מנהיג חמאס, במקום מושבו בעמאן בספטמבר 1997. חוסיין הופתע משום שהיה שיתוף פעולה בין שירותי הביטחון של ירדן וישראל במאבק בטרור, ורק שלושה ימים לפני ניסיון ההתנקשות התקיים בעמאן דיון בדרג גבוה בסוגיית הטרור בהשתתפות מערכות הביטחון והמודיעין של שני הצדדים. יתר על כן, 48 שעות לפני ההתנקשות, שלח חוסיין, באמצעות איש מוסד בכיר שהיה ממונה על הקשרים עם הארמון (דוד זילברג), שדר לנתניהו והודיע בו שסגנו של משעל, מוסא אבו מרזוק, העלה אפשרות של קיום משא ומתן עם ישראל על הפסקת אש (הודנה) לעשר שנים. אפרים הלוי שוב נקרא ממקום מושבו בבריסל לפעול לפתרון המשבר והוא שרקם את העסקה לשחרור מייסדו הרוחני של חמאס אחמד יאסין הכלוא בישראל בתמורה לשחרור שני אנשי המוסד העצורים בירדן בעוון התנקשות במשעל. שלב נוסף ביישוב המשבר מילא השר אריאל שרון.

הסוגייה העיראקית המשיכה להעסיק את ישראל וירדן לאורך שנות ה-90. בתחילת 1998 התעורר החשש שארה"ב עומדת שוב לתקוף את עיראק בעקבות גירוש פקחי האו"ם משטחה  על ידי סדאם חוסיין. בסוף ינואר 1998 נפגש המלך על אונייה במפרץ אילת עם שר הביטחון יצחק מרדכי והביע את דרישתו שישראל תימנע מטיסות מעל שטחה של ירדן. בפברואר 1998 אפרים הלוי הוזמן לירדן, כדי להעביר לישראל מסר דומה. באפריל נתניהו וחוסיין נפגשו באילת. מפגש זה היה גלוי. לנתניהו היה חשוב להפגין כי יחסי ישראל-ירדן חזרו לקדמותם – על אף פרשת משעל. בסופו של דבר ארה"ב תקפה בעיראק בדצמבר 1998 וישראל לא הייתה מעורבת בכך.

לאחר מותו של המלך חוסיין בפברואר 1999, שלט בירדן בנו, עבדאללה השני. משבר נוסף בין ישראל לירדן נמשך במהלך האינתיפאדה השנייה, 2004-2000. יש לזכור כי יותר ממחצית אוכלוסייתה של ירדן היא פלסטינית ובית המלוכה נקלע למצוקה מחמת התקפות בפרלמנט שקראו לבטל את הסכם השלום עם ישראל או לעיין מחדש בסעיפיו. בית המלוכה נאלץ להחזיר את השגריר מתל אביב. על אף המשבר המדיני, שיתוף הפעולה הביטחוני נמשך ואולי אף התהדק לנוכח הידרדרות המצב ברשות הפלסטינית.

בשני העשורים הראשונים של שנות האלפיים האיום מפני איראן ושלוחותיה באזור יצר אינטרס משותף בין ישראל לירדן. לאחר פלישתה של ארה"ב לעיראק והדחת משטרו של סדאם חוסיין ב-2003, הגדילה איראן בהדרגה את נוכחותה הצבאית בארץ זו, בעיקר באמצעות מיליציות הנאמנות לה. בדומה לכך, במהלך ההתקוממות נגד משטרו של בשאר אסד בסוריה ב-2011 ולאחר דיכויה, הלכה וגברה נוכחותה הצבאית של איראן בסוריה. בסיכומו של דבר, בסוף העשור השני של שנות האלפיים נוצר מצב בו איראן התגאתה שארבע מדינות ערב נמצאות בתחום השפעתה: לבנון (באמצעות חיזבאללה) עיראק, סוריה  ותימן (באמצעות המורדים החות'ים). זאת בנוסף להשפעתה בשטחים הפלסטיניים, באמצעות הארגון חמאס, אשר שלט בבירור על רצועת עזה מאז 2007. ירדן מצאה עצמה גובלת בשתי מדינות, עיראק וסוריה, בהן נוכחות צבאית והשפעה איראנית, ובקרבת ישות פלסטינית בשליטת חמאס.  לדעתה של ירדן, התקדמות בשאלת הסדר בין ישראל לפלסטינים לא רק תעקור ניצול הבעיה הפלסטינית מצד איראן להשגת השפעה בעולם הערבי, אלא גם תאפשר לישראל להצטרף לקואליציה של מדינות ערב בהובלת ארה"ב לריסון השפעתה של איראן באזור. בדומה לישראל, גם סוגיית השגת נשק גרעיני בידי איראן הטרידה את ירדן. נתניהו, אשר חזר לשלטון ב-2009 והמשיך בשלטונו במהלך העשור השני של שנות האלפיים, שם את האיום האיראני בראש מעייניו ובכך יצר בסיס מוצק לשיתוף פעולה עם ירדן. נוסף לכך, המהפכות שהתרחשו בעולם הערבי ב-2011 ("האביב הערבי") והעלייה בכוחו של ארגון הטרור דאע"ש באמצע העשור השני של שנות האלפיים, כל זה יצר איום לקיומו של המשטר הירדני וחייב חיזוק קשריו הביטחוניים עם ישראל.

על רקע זה בריאיון ב-2013 הודה עבדאללה כי יחסיו עם נתניהו "חזקים מאוד".  ואכן, בשנים 2018-2009  גבר שיתוף הפעולה הביטחוני, המודיעיני והכלכלי בין שתי המדינות. ירדן פתחה שני מסדרונות אוויר להטסת מזל"טים ישראליים מעל גבול ירדן-סוריה כדי לקלוט מידע מודיעיני וליירט מטרות חמושות במקרה הצורך. כנראה ב-2014, לשם מלחמה נגד דאע"ש העבירה ישראל לירדן ללא תמורה 16 מסוקי קוברה משופצים שיצאו משימוש בצה"ל. מאז 2015 חילות האוויר של ישראל וירדן קיימו תרגילים אוויריים משותפים. כמו כן פרחו יחסי המסחר בין שתי המדינות. בעקבות המלחמה בסוריה נסגר מעבר הסחורות דרכה מתורכיה לירדן. כתוצאה מכך אוניות תורכיות, שהובילו סחורה לייצוא לירדן ודרכה למדינות המפרץ, הגיעו לנמל חיפה, ומשם במשאיות או ב"רכבת העמק" הועברו לירדן. ירדן שימשה גם מדינת מעבר לישראל להעברת סחורותיה  ללא תוויות למדינות המפרץ. עם זאת האיגודים המקצועיים בירדן וארגונים נוספים בה שפעלו נגד  נורמליזציה, הצליחו חלקית לחבל בהרחבת הסחר בין ישראל לירדן.

על אף השגשוג בקשרים הביטחוניים ואף הכלכליים, במישור המדיני בקשרים בין שתי המדינות משבר רדף משבר. כאמור, בעקבות האינתיפאדה השנייה החזירה ירדן את שגרירה מישראל; בתחילת 2009 שוב החזירה ירדן את השגריר מישראל בעקבות המבצע נגד חמאס בעזה ("עופרת יצוקה"). בנובמבר 2014 שוב נקרא השגריר לארצו על רקע "הפרות ישראליות מתמשכות" סביב אל-חרם אל-שריף (הר הבית); ביולי 2017 פרץ משבר דיפלומטי בין שתי המדינות לאחר ששני ירדנים נהרגו על ידי מאבטח ישראלי. יום השנה ה-25 להסכם השלום בין שתי המדינות עבר ללא ציון אירועים רשמיים בשתי המדינות.

בסיכומו של דבר, בהערכת קשריו של המשטר בירדן עם ישראל יש לזכור: ירדן  נשענה מאז הקמתה על פטרונים חיצוניים: בריטניה, ארה"ב וגם ישראל. לכן, למערכת קשריה של ירדן עם ישראל ישנה חשיבות לשרידותו של המשטר ההאשמי.

ישראל-מצרים: מגעים חשאיים בצל עוינות, מלחמה ושלום

קשרים בתקופת המלוכה (1952-1920)

בשנות ה-20 לא גילתה מצרים עניין רב בנעשה בעולם הערבי בכלל ובארץ ישראל בפרט. מרבית המצרים לא ראו עצמם ערבים על אף שדיברו ערבית. המצב השתנה בשנות ה-30 בשל הכרתה ההולכת וגוברת של מצרים בזהותה הערבית, ופעילות גורמי אופוזיציה – במיוחד האחים המוסלמים – אשר כרסמה בלגיטימיות של בית המלוכה. באוגוסט 1946 נשלח אליהו ששון, ראש המחלקה הערבית של הסוכנות היהודית, לקהיר כדי לנסות להגיע להבנה ציונית-מצרית. הוא נפגש בין היתר  עם אסמאעיל צדקי, ראש הממשלה דאז, והתרשם שבעיני המצרים חלוקת ארץ ישראל הייתה הפתרון הרצוי. הצד המצרי סבר כי כאשר יימצא פתרון מדיני שימנע מלחמה בארץ ישראל, הדבר יתרום לנכונותה של בריטניה לפנות את בסיסיה ממצרים, ייתכן אף למדינה היהודית, ובכך מצרים תוכל להיפטר מהחוזה עם בריטניה משנת 1936. נכונותה לכאורה של מצרים להסכים לחלוקת ארץ ישראל ב-1946 השתלבה בנכונות דומה מצד עבדאללה מלך עבר הירדן באותה התקופה, ועוררה אופטימיות אצל משה שרתוק (שרת), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית.  בדיעבד התברר כי האופטימיות של שרתוק הייתה בלתי מוצדקת, ולוּ כיוון שדבריו של צדקי נאמרו בשיחה פרטית ובלתי מחייבת.

מצרים השתתפה במלחמת 1948 על אף שלא היה לה סכסוך של ממש עם המדינה היהודית המתגבשת. מצרים הצטרפה למלחמה מתוך חתירה להגמוניה בעולם הערבי והרצון לסכל כל הישג של ההאשמים. המלך פארוק החליט להצטרף למלחמה גם משיקולי פנים: סכנה לפגיעה בלגיטימיות של בית המלוכה דחפה אותו לצאת למלחמה על אף שהצבא לא היה מוכן לכך. במהלך המלחמה, מפקד חזית הדרום יגאל אלון שלח את סרן ירוחם כהן, ממוצא תימני ודובר ערבית שוטפת, ליצור קשר עם קולונל גמאל עבד אל-נאצר שהיה נצור עם כ-4,000 חיילים וקצינים בפלוג'ה (כיום אזור בין בית גוברין לקריית גת). כהן נפגש עם נאצר כ-15 פעמים והתרשם כי האיש שנא מלחמה וחלם על עתיד טוב יותר למדינתו. כהן המשיך לקיים קשר עם נאצר גם לאחר המלחמה, וב-1954 נאצר, בתור מנהיג מצרים, הזמין את כהן לפגוש אותו לשיחה פרטית בקהיר. שר החוץ משה שרת לא אישר את הביקור.

במארס 1949 נחתם ברודוס הסכם שביתת נשק בין ישראל למצרים. מאז 1949 ועד חוזה השלום בין ישראל למצרים במארס 1979 לא הייתה ממשלה במצרים שלא קיימה מגעים עם ישראל בין אם בחשאי או בגלוי, כמו באמצעות ועדת שביתת הנשק. בשיחות שהתנהלו עם נציגי המשטר המלוכני, מצרים הייתה מוכנה לשקול הסדר עם ישראל בתמורה לוויתורים טריטוריאליים מצדה, דבר שישראל לא הייתה מוכנה לעשות.

מגעים בתקופת שלטונו של עבד אל-נאצר (1970-1952)

ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון, בנאום פומבי מעל במת הכנסת קיבל בברכה את הפיכת "הקצינים החופשיים" במצרים –  שבוצעה ביולי 1952 –  בהם ראה קבוצה הרוצה להצעיד את ארצם לחופש ולקִדמה. ביוזמת שר החוץ שרת, בתחילת 1953 התקיימו שיחות בפריז בין דיפלומטים ישראלים ומצרים. במאי 1953 שלח נאצר מכתב לשרת בו טען כי בשל בעיותיה הפנימיות של ארצו יש לבצע את השיפור ביחסים בהדרגה. בתור צעד בונה אמון התחייב נאצר להימנע מהצהרות איבה נגד ישראל, מסר כי אין לארצו כוונות תוקפניות כלפי ישראל והביע תקווה כי ישראל תוכל להפעיל את השפעתה בארה"ב לטובת התביעות המצריות מבריטניה, ובראש וראשונה פינוי בסיסיה מתעלת סואץ. בתשובתו ציין שרת כי על מצרים להוכיח את כוונותיה הטובות במעשים, וקודם כול בתחום חופש המעבר בתעלת סואץ. שרת הביע אהדה לשאיפותיה הצודקות של מצרים כלפי בריטניה ולמתן עזרה כלכלית, אך התנה זאת בשיפור ביחסים בין שתי המדינות.

שתי פרשות גרמו להחרפת היחסים ברמה הפומבית בין ישראל למצרים במהלך 1954. (1) ביולי נעצרו 13  יהודים מצרים שתכננו להוציא סדרת חבלות נגד מוסדות תרבות אמריקאיים ובריטיים במצרים במסווה של פעילות לאומנית מצרית. היהודים פעלו מטעם אמ"ן של ישראל ומטרת הפעולה הייתה לפגוע בקשרים בין מצרים לשתי המעצמות האנגלוסקסיות כדי למנוע מבריטניה לפנות את בסיסיה בתעלת סואץ. האירוע הזה תואר בישראל כ"הפרשה" או "עסק ביש". (2) בספטמבר עצרו שלטונות מצרים את האונייה הישראלית "בת גלים" וצוותה, על שניסתה לעבור דרך תעלת סואץ.

המשא ומתן החשאי בין ישראל למצרים במחצית השנייה של 1954 התרכז בניסיון ליישב את שתי הסוגיות האלה. בדצמבר 1954 הוחלפו שדרים בין ראש הממשלה משה שרת לבין נאצר. נאצר העביר מסר כי אין לו כוונות תוקפניות כלפי ישראל , הוא מעוניין להגיע להסדר, אך אינו יכול לנקוט בצעדים גלויים מפאת המצב הפנימי. שרת קידם בברכה את כוונותיו הטובות ואת האידיאלים הנאורים של משטרו, ואולם ביקש עדות מוחשית לכך שהמשטר שואף להגיע להסדר עם ישראל. זו, המשיך שרת, צריכה לבוא בשני תחומים: ביטול הסגר בתעלת סואץ והימנעות מפסקי דין מוות נגד היהודים העצורים. תשובת מצרים הייתה כי האונייה "בת גלים" תשוחרר, אך לא תורשה להפליג צפונה; מצרים לא יכולה להתערב במשפט, אך לנאשמים מובטחת הגנה נאותה, תוך רמז שלא תהיינה הוצאות להורג.

במקביל לערוץ הזה בין שרת לנאצר שהתנהל דרך פריז, החל מסתיו 1954 התקיים ערוץ נוסף בין שני ראשי השלטון באמצעות ראובן שילוח, שכיהן באותו זמן כציר ישראל בוושינגטון. שילוח נעזר באנשי סי-איי-אי כדי להעביר לנאצר הצעה משרת למפגש פסגה חשאי. נאצר הסכים לקבל שליח ישראלי לקראת פגישה עם שרת. ב-26 בינואר  1955 שלח שרת הוראה ליגאל ידין, רמטכ"ל לשעבר שעסק בכתיבת דוקטורט בלונדון, לנסוע לקהיר – אבל ב-27 בינואר פורסמו פסקי דין של נידוני הרשת היהודית, ושרת ביטל את הביקור המתוכנן. ישראל נדהמה מפסקי הדין שהטילו עונשי מוות על שניים מהעצורים ותקופות מאסר ארוכות על השאר. גזרי דין המוות בוצעו ב-1 בפברואר.

בפברואר 1955 פעילות חבלה וטרור  שמקורה ברצועת עזה גברה והביאה לרצח אזרחים. ב-28 בפברואר בצעה ישראל פעולת גמול נגד הצבא המצרי, אשר התפתחה לפעולה גדולה. אבדות צה"ל הסתכמו ב-8 הרוגים, ואבדות המצרים – 37 הרוגים. בעקבות הפעולה הזו טען נאצר באוזני דיפלומטים מערבים כי אמונו בישראל נהרס. באוגוסט -ספטמבר שלחה מצרים עשרות חוליות של פדאיון ("מקריבים עצמם") – מגויסים פלסטינים ומצרים שאומנו על ידי קולונל מצרי – לבצע פיגועים בישראל. ישראל הגיבה בפשיטות ובגירוש צבא מצרים מאזור המפורז בניצנה. בספטמבר חתמה מצרים על עסקת הנשק הראשונה עם בריה"מ (שכונתה "העסקה הצ'כית"). בעקבות פעולת עזה הקשר הישיר בערוצי התיווך בין ישראל למצרים נותק, אבל נעשו ניסיונות לתווך בין מצרים לישראל בידי גורמים רשמיים למחצה ובלתי רשמיים, שלא הניבו תוצאות.

המתיחות בין ישראל למצרים עוררה את הנשיא האמריקאי דווייט אייזנהאואר לשלוח מתווך לאזור. בחודשים ינואר-מארס 1956 רוברט אנדרסון, שר האוצר לשעבר שהיה מקורב לנשיא,  עסק במסע דילוגים חשאי ביותר בין ירושלים לקהיר. נאצר הצהיר באוזני השליח שהוא "מוכן ורוצה בשלום עם ישראל", כדבריו (עמ' 154), אך בתמורה דרש חיבור יבשתי דרך הנגב בין ארצו למדינות ערב. סביר להניח כי נאצר העריך מראש כי ישראל לא תקבל את התנאי הזה, כפי שלא קיבלה אותו בעבר.  לאמיתו של דבר הוא לא היה מוכן לשלום עם ישראל כיוון שחשש לחייו ולפגיעה ביוקרתו בעולם הערבי. עם זאת נאצר נעתר לניסיון האמריקאי לתיווך כיוון שרצה לשמור על קשר עם ארה"ב ולהשיג את תמיכתה במימון בניית סכר באסואן. ביוני 1956 יזמה מצרים ניסיון ליצור קשר עם ישראל דרך הקונגרס היהודי העולמי שבראשו עמד נחום גולדמן, שנודע בעמדותיו הביקורתיות כלפי ממשלת ישראל. לניסיון הזה לא היה המשך.

מערכת הקשרים בין מצרים לישראל פסקה לחלוטין כאשר נאצר הלאים את חברת תעלת סואץ ביולי 1956. המהלך הזה הביא למפגש אינטרסים בין בריטניה, צרפת וישראל נגד משטרו של נאצר ולמבצע סואץ – אשר כונה בישראל  "מבצע סיני", 29 באוקטובר-5 בנובמבר 1956. מבצע סיני חיזק את דימויה של ישראל בעולם הערבי בכלל ובמצרים במיוחד, כמדינה תוקפנית וכשלוחה של האימפריאליזם באזור. בעקבות זאת במשך תקופה ארוכה לא התקיים ערוץ חשאי בין ירושלים לקהיר.

בדצמבר 1962 שלח ראש הממשלה דוד בן-גוריון איגרת למנהיג יוגוסלביה, יוסיפ ברוז טיטו, שהיה ידוע בקשריו הטובים עם נאצר. באיגרתו ביקש להיפגש עם טיטו – בחשאי או בגלוי – כדי ליצור קשר עם נשיא מצרים. טיטו העביר באיחור תשובה מתחמקת, ומניסיונות אחרים היה ברור כי אינו מעוניין לשמש מתווך בין ישראל למצרים. ניסיון נוסף לתיווך נעשה בידי עורך "סנדיי טיימס" דניס המילטון (Hamilton). בפברואר 1963 קיים המילטון ריאיון עם נאצר אשר בו – בחלק שלא לפרסום – אמר כי "ניתן היה לפתור את כל הסכסוך אם הוא ובן-גוריון היו נסגרים לבדם בחדר למשך שלוש שעות" (עמ' 158). תוכן החלק שלא לפרסום הובא לידיעתו של בן-גוריון, אשר התייחס לדברי נאצר בחשדנות באומרו: "נפגשתי עם אישים רבים שדיברו עם נאצר, ומצאתי שהוא יודע לומר לכל אחד מה שהוא היה רוצה לשמוע" (עמ' 158). בשיחה עם המילטון ב-28 במארס אמר בן-גוריון כי הוא מוכן להיפגש עם נאצר בכל מקום, אפילו בקהיר, ובלבד שיקבל ערובות לביטחונו. המילטון ענה כי נשיא מצרים לא ייעתר להזמנה, אם לא יוצע לו תמריץ כלשהו, ולכך סירב בן-גוריון. ב-17 באפריל 1963 הוקמה פדרציה משולשת בין מצרים, סוריה ועיראק. בן-גוריון ראה בה סכנה קיומית לישראל, ובנאצר – עמלק והיטלר הרוצה למחוק את ישראל מעל המפה. המילטון העביר את תשובתו של בן-גוריון לנאצר בסוף אפריל, כלומר כבר אחרי כינון הפדרציה. באווירה הזו, בפגישה עם המילטון טען נאצר כי אין לו אמון בבן-גוריון וכי בהצעתו של בן-גוריון להיפגש  –  דבר שעלול להיחשף –  הוא רואה מלכודת שנועדה להרוג אותו.

ב-26 ביוני 1963 החליף לוי אשכול את בן-גוריון בתפקיד ראש הממשלה. בספטמבר 1965 נוצר קשר בין איש מוסד לבין מחמוד חליל, גנרל בחיל האוויר המצרי שהיה מקורב לעבד אל-חכים עאמר, שר ההגנה, ולנאצר. היה זה בעת שליווה חליל את ביקורו של עאמר בפריז. לאחר שהובהר כי חליל אכן מייצג את עאמר ואת נאצר, קיים אתו ראש המוסד מאיר עמית שתי פגישות בתאריכים שונים בפברואר 1966. חליל ביקש סיוע מישראל בהשגת מלווה מבנק זר בסכום של 30 מיליון דולר, תוך נכונות לשחרר את נידוני "הפרשה" עם קבלת המלווה. כמו כן הועברה דרישה להפסקת הסיוע הישראלי למלוכנים בתימן (מכאן, מצרים ידעה על הסיוע הזה). חליל התעקש שהפגישה הבאה ביניהם חייבת להיות בקהיר, כדי שזו לא תיחשף, וכי עאמר הבטיח כי הוא יהיה אחראי אישית לביטחון המשלחת הישראלית. עמית ראה בנסיעה לקהיר הזדמנות היסטורית אותה אסור להחמיץ. הוא לא השלה את עצמו כי הדבר יביא לשלום, אך העריך כי הפגישה עשויה להוות נדבך לשלום. למען ההזדמנות הזו, למען השיח הישיר עם מצרים שישראל כל הזמן הטיפה לו, עמית מוכן היה ליטול סיכון אישי ולנסוע לקהיר. ואולם, לאכזבתו של עמית, איסר הראל, יועצו המיוחד של אשכול (ראש המוסד לשעבר ויריבו של עמית) הכשיל את הנסיעה למצרים בטענה כי הסיכון אינו מצדיק את הסיכוי. לא נותר לעמית אלא להעביר בשדר את התשובה הישראלית לפיה ישראל מוכנה להעמיד 30 מיליון דולר שיופקדו בבנק באירופה, אך מציעה לערוך עוד פגישה באירופה, ולא בקהיר. חליל ראה בתשובה הישראלית הבעת אי אמון בו ופגיעה אישית בו, והפגישה בקהיר בוטלה. מאז כישלון הדו שיח בין עמית לחליל, לא התקיים קשר משמעותי בין ישראל למצרים עד למלחמת יוני 1967 ("מלחמת ששת הימים").

נראה כי קשר חשאי משמעותי ראשון בין מצרים לישראל חוּדש רק בעת מלחמת ההתשה  (מארס 1969-אוגוסט 1970). קולונל אחמד חמרוש, שהיה חבר בקבוצת "הקצינים החופשיים", איש השמאל ועורך השבועון "רוז אל-יוסף", הופקד על שליחויות סודיות ורגישות מטעם נאצר. חמרוש טען כי בשנתיים האחרונות לחייו של נאצר [1970-1969] שקל הנשיא לנהל משא ומתן עם ישראל למען השכנת שלום. החידוש במדיניותו של נאצר היה כי בשנתיים האחרונות הוא ביקש לנהל מגעים עם גורמים רשמיים למחצה ואנשי שמאל בולטים. החל ממאי 1969 נפגש חמרוש, בידיעת הנשיא ובאישורו, עם אנשי שמאל ישראלים,  בהם אמנון קפליוק, נתן ילין-מור, עמוס קינן ושלום כהן ועם מנהיגי רק"ח. הפגישות נערכו בפריז. בנאום שנשא נאצר ב-1 במאי 1970 הוא אישר שהסכים למפגשים האלה עם "כוחות השלום בישראל" (עמ' 165).

ב-18 בפברואר 1970 בריאיון שהעניק נאצר לעיתונאי הצרפתי אֶריק רוּלוֹ (יהודי מצרי) – בחלק שלא לפרסום, אבל נשמר בהסכמתו של נאצר בתור הקלטה אצל העיתונאי – אמר הנשיא המצרי כי הוא מוכן לשלום עם ישראל, וגם לנורמליזציה הדרגתית, בתמורה לנסיגה ישראלית מהשטחים הכבושים ולפתרון בעיית הפליטים הפלסטינים. זו הייתה הפעם הראשונה שנשיא מצרים דיבר על שלום אמת ועל אפשרות כינון קשרים דיפלומטיים עם ישראל. אריק רולו עדכן את אורי אבנרי על פרטי הריאיון וביקש להביאו לידיעת המחליטים בישראל. אבנרי היה חבר כנסת, עורך "העולם הזה" ופעיל שמאל. הוא העביר את המסר לפנחס ספיר, שר האוצר בממשלת גולדה מאיר שהיה ידוע כ"יונה" פוליטית. לא ברור אם ספיר גילה עניין בחומר שנמסר לו ואם טרח להעבירו לגולדה. הממסד בישראל התייחס לרולו כגורם עוין, ומכל מקום, תיווכו של רולו נכשל. 

בשנים 1970-1968 מדינות אחדות ניסו לתווך בין ישראל למצרים. במאי 1970 העבירה ישראל על ידי  מנכ"ל משרד החוץ גדעון רפאל מסר למצרים, באמצעות רומניה, לפיה היא מוכנה לקיים משא מתן עם מצרים במתכונת שיחות רודוס, ולא משא ומתן ישיר כפי שדרשה בפומבי. תשובת מצרים הייתה כי היא דורשת נסיגה מלאה מכל האדמות הערביות הכבושות, ולא רק משטחיה הכבושים. קיסר אתיופיה היילה סלאסה וגם שר החוץ של הולנד ומזכ"ל נאט"ו  ג'וזף לונס  (Luns), גם כן ניסו לתווך, ואולם לנכונותה של מצרים  לשיחות הושם קץ כאשר ישראל לא נענתה לבקשתה להעביר מפה בדבר תביעותיה הטריטוריאליות.

נחום גולדמן, בתפקידו  כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, ניסה להיפגש עם נאצר כבר בשנות ה-50. באפריל 1957 קיבל גולדמן –  באמצעות מתווכים  (כנראה יוגוסלביה) –  הזמנה לפגישה עם נאצר, אך ראש הממשלה בן-גוריון סירב לאשר את הפגישה. בפברואר 1970, באמצעות תיווך יוגוסלבי, הסכים נאצר להיפגש עם גולדמן, שכיהן כנשיא הקונגרס היהודי העולמי. להסכמתו של נאצר נלוו תנאים אחדים: זו תהיה פגישה פרטית בידיעתה מראש של ראשת ממשלת ישראל. גולדה מאיר, אשר התנגדה לפגישה, העבירה את הנושא לדיון בממשלה. זו החליטה כי ממשלת ישראל מוכנה לנהל משא ומתן עם מצרים, אך גולדמן אינו יכול לשמש נציגהּ, ולכן אינה מאשרת את קיום פגישתו. [הסיבה האמיתית, כנראה החשש כי הפגישה תסב נזק להסברה הישראלית בכך שתיצור רושם שנאצר רוצה שלום.] ב-1970 נעשה ניסיון נוסף, באמצעות חרמוש, לסדר פגישה בין אריה (לובה) אליאב לבין נאצר. אליאב כיהן אז כמזכ"ל מפלגת העבודה והיה ידוע בעמדותיו היוניות. הפעם גולדה מאיר, לאור תפקידו של אליאב וכנראה גם לנוכח הביקורת על סירובה לאשר פגישתו של גולדמן, לא התנגדה לפגישה. הפגישה אמורה הייתה להתקיים באוגוסט 1970, אבל נדחתה בגלל אירועים חשובים בהם היה עסוק נאצר: סיום מלחמת ההתשה ואירועי "ספטמבר השחור" בירדן. מותו של נאצר ב-28 בספטמבר 1970 מנע את קיום הפגישה, אשר ממילא לא יכלה להביא לשלום. נאצר לא היה מוותר על דרישתו המינימלית לנסיגה ישראלית מכל חצי האי סיני – דרישה שממשלת גולדה לא הייתה מוכנה להיענות לה.

לסיכום אפשר לומר כי – בניגוד לטענות התעמולה הישראלית בתקופות מסוימות –  נאצר לא היה שונא מושבע של היהודים ושל מדינת ישראל בנוסח היטלר. היה פער עצום בין התבטאויותיו הפומביות כלפי ישראל ובין התבטאויותיו באוזני מדינאים ועיתונאים מערביים באותו הנושא. לאחר ניצחונה של ישראל במלחמת יוני 1967 הוא השתכנע אף ביתר שאת כי אין באפשרותו להשמיד את ישראל, ובתפקידו כנשיא מצרים היה מוכן לכאורה להגיע להסכם שלום עימה בתמורה לנסיגה מכל השטחים שכבשה מידי ארצו ב-1967. עוד ראוי לציין כי בתחילת 1969 בשיחה עם שליח מטעם הנרי קיסינג'ר, היועץ לביטחון לאומי של הנשיא ניכסון, טען נאצר כי התחזקות יחידות הגרילה הפלסטיניות (בעיקר ארגון פתח) עלולה בתוך שנה לסכן את הסיכוי להשגת הסדר, ולכן יש לפעול במהירות (עמ' 164). ואולם במקביל להיותו מנהיג מצרי, נאצר גם אחרי תבוסתו במלחמת יוני 1967 עדיין לא מוכן היה לוותר על שאיפתו לראות את עצמו כמנהיג העולם הערבי. לכן, הדרישות המינימליות שלו בתמורה לשלום עם ישראל היו נסיגה מכל השטחים שכבשה ישראל ב-1967, ולא רק השטחים המצריים, וגם פתרון הבעיה הפלסטינית. בשנות שלטונו האחרונות נאצר עדיין לא הגדיר בבירור האם הוא רואה עצמו רק כמנהיג מצרי או מנהיג העולם הערבי, כך שתנאיו לשלום [ואף מהות השלום לו היה מוכן לכאורה,] נותרו מעורפלים.

מגעים חשאיים בתקופת סאדאת עד עליית הליכוד (1977-1970)

לאחר מותו של נאצר ב-28 בספטמבר 1970, ב-15 באוקטובר החליפו סגנו, אנואר סאדאת. ב-8 בפברואר 1971 הציג גונאר יארינג, שליח האו"ם, מסמך בו נתבקשה ישראל להצהיר על מחויבותה לסגת לקווי 1967 (כולל מרצועת עזה). בתמורה, מצרים נתבקשה לחתום על הסכם שלום עם ישראל  ולהתיר חופש שיט במצרי טיראן ובתעלת סואץ. תשובתו של סאדאת [שנשלחה ב-15 בפברואר]  היוותה נקודת מפנה: לראשונה הצהירה מצרים במסמך רשמי על נכונותה  לחתום על הסכם שלום עם ישראל בתמורה ליישום כל מחויבויותיה של ישראל להחלטת 242. [ישראל שלחה את תשובתה ב-26 בפברואר ובה שללה חזרה לגבולות ה-4 ביוני 1967 ובכך למעשה דחתה את תוכנית יארינג.]

משה דיין, שר הביטחון, גילה עניין מיוחד ביוזמתו של סאדאת מ-4 בפברואר 1971 לפתוח את תעלת סואץ לשיט בתמורה לנסיגה חלקית ישראלית ממנה – אבל גולדה מאיר התנגדה [למחוות חד צדדיות], ודיין לא רצה להתעמת עם ראש ממשלתו. [דיין הבין  כנראה את החשיבות העצומה שייחסה מצרים לתעלת סואץ, בתור אחד מסמליה הלאומיים, ועל כן החזרת שליטתה עליה עשויה הייתה להקטין את המוטיבציה המצרית לצאת למלחמה נגד ישראל.] בספטמבר 1972, בתיווכו של איש שמאל יהודי-צרפתי (מארק האלטר)  עמדה להתקיים פגישה חשאית בין משה דיין לבין שר החוץ המצרי מוראד ע'אלב, ואולם באותו החודש פוטר ע'אלב מתפקידו והפגישה לא התקיימה. בחודשים מאי-יוני 1972 ניסה נשיא רומניה, ניקולאה צ'אושסקו, לארגן פגישה בדרג גבוה בין ישראל למצרים. גולדה מאיר הסכימה לקיום הפגישה, אך הצד המצרי לבסוף לא נענה ליוזמה הזו.

נראה כי סאדאת, בניגוד לנאצר, נמנע בשלב הזה ליצור קשר ישיר עם ישראל מחשש שחשיפתו של קשר כזה תפגע בלגיטימיות שלו. כמו כן חשב כי יוכל להשתמש במתווך יעיל בדמותו של היועץ לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר [שהוכיח את עצמו בהשגת הסכם פאריס בינואר 1973 לנסיגת הכוחות האמריקאיים מווייטנאם]. יועצו של סאדאת לענייני ביטחון לאומי, חאפז אסמאעיל, קיים שתי פגישות עם קיסינג'ר בוושינגטון,  בפברואר ובמאי 1973. [ואולם בשיחות האלה קיסינג'ר נקט בשיטה של משיכת זמן וההתקדמות בהן הייתה מזערית.] ניסיון תיווך אחרון, לפני מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, נעשה על ידי מערב גרמניה. חאפז אסמאעיל, לאחר ביקורו בוושינגטון, יצא לביקור בבון והציג את יוזמתו לפני הקנצלר וילי ברנדט. יש להניח כי הצד המצרי קיווה כי בעקבות היחסים הטובים של מערב גרמניה עם ישראל, היא תוכל לשמש מתווכת הגונה. הקנצלר ביקר בישראל בימים 11-7 ביוני 1973. גולדה ביקשה ממנו להעביר מסר לסאדאת כי ישראל באמת רוצה בשלום, היא אינה מתעקשת על משא ומתן פומבי אלא מוכנה לפתוח בשיחות חשאיות, ועם זאת הדגישה כי "לא תיתכן חזרה לגבולות ה-4 ביוני [1967] בכל החזיתות". לטענתה, "הגבול צריך לעבור בין קו ה-4 ביוני לבין קווי הפסקת האש. על קביעת קו זה אנו מוכנים לנהל משא ומתן" (עמ' 179). התעקשותה של ישראל לנהל משא ומתן על קווי גבול חדשים הייתה "קו אדום" מנקודת ראות מצרית. בעקבות זאת הגיע סאדאת למסקנה כי רק פעולה צבאית עשויה להתניע  תהליך מדיני.

אחרי מלחמת אוקטובר ("מלחמת יום הכיפורים") 1973, העדיף סאדאת להמשיך בדיפלומטיה פומבית או בשיחות עם ישראל באמצעות צד שלישי, בעיקר בדמותו של שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר. סאדאת המשיך להימנע מקיום שיחות ישירות עם ישראל, אף לא חשאיות, משיקולי פנים וכלל ערביים. המנהיג המצרי העריך כי דעת הקהל הערבית עדיין לא בשלה לשיחות כאלה – מה עוד שקיסינג'ר התגלה כמתווך יעיל להעברת מסרים לראשת הממשלה גולדה מאיר. קיסינג'ר מצדו, מתוך אמביציות אישיות, העדיף לשמור את תפקיד המתווך בסכסוך הישראלי-ערבי לעצמו, ולכן לא מצא לנכון להשקיע מאמצים בעידוד שיחות ישירות בין הצדדים.

ניסיונות  ליזום שיחות ישירות בין ישראל למצרים נעשו על ידי נשיא רומניה צ'אושסקו ומלך מרוקו חסן השני, אך הם לא צלחו. חסן השני רצה ליזום פגישה בין גולדה מאיר לסאדאת בפברואר 1974, ובין מחליפה בתפקיד ראש הממשלה, יצחק רבין,  לסאדאת באוקטובר 1976, בעת ביקורו החשאי של רבין במרוקו. סנטורים אמריקאים שנפגשו עם סאדאת בסוף אוקטובר ובתחילת נובמבר 1976 דיווחו לרבין על רצונו בשלום, אולם תגובת רבין הייתה כי "יש לבחון את דבריו...במשנה זהירות ובספקנות" (עמ' 184). ייתכן שעמדתו זו נבעה מהיעדר תגובה מצרית לפגישתו עם חסן השני במרוקו. בראשית 1977 ביקרה במצרים נשיאת הארגון היהודי העולמי "הדסה", שרלוט ג'ייקובסון, והשתכנעה כי פניה של מצרים לשלום. לעומת זאת אמ"ן הסיק מביקורה כי לא חלה תפנית אמיתית וכנה במצרים לכיוון של שלום, כיוון שהתקשורת המצרית לא סיקרה את הביקור כלל, כלומר לא טרחה כלל להכין את דעת הקהל לקראת שלום. אפשר להסיק כי רבין לא בטח בכוונות השלום של סאדאת. מאידך גיסא, סאדאת ראה ברבין ראש ממשלה חלש שאינו יוכל להיענות לדרישותיו המינימליות: נסיגה ישראלית מכל שטחה של סיני.

מגעים חשאיים לאחר עליית בגין והליכוד לשלטון (1981-1977)

ב-17 במאי 1977 נערכו בחירות בישראל שהביאו ב-20 ביוני להקמתה של ממשלה בראשות מנחם בגין, מנהיג מפלגת הליכוד. ביולי קיבל בגין מהמוסד מידע על תוכניתו של שליט לוב, מועמר קדאפי, לרצוח את סאדאת באמצעות מתנקשים פלסטינים. בגין החלט להעביר את החומר למצרים דרך מרוקו. ביולי יצחק חופי, ראש המוסד, נפגש במרוקו עם כמאל חסן עלי, ראש המודיעין הכללי המצרי, ועם חסן תוהאמי, סגן ראש הממשלה, והעביר להם את המידע. המודיעין המצרי לכד את החשודים וסיכל את המזימה. הפגישה הזו במרוקו תרמה כנראה במידה זו או אחרת לקיומה של פגישה בין שר החוץ בממשלת בגין, משה דיין, לבין תוהאמי בספטמבר 1977.

בסוף אוגוסט 1977, ביקר בגין ברומניה לפי הזמנתו של צ'אושסקו, אשר עוד מראשית שנות ה-70 ניסה לתווך בסכסוך הישראלי-ערבי. לאחר הביקור מסר בגין לממשלה כי סאדאת מוכן לקיים פגישה חשאית בין נציג ישראלי למצרי, אבל לא בדרג של ראש מדינה. בגין הטיל על דיין לצאת לפגישה עם מלך מרוקו חסן השני, כדי לקדם מפגש עם אישיות מצרית בכירה. דיין ביקר ביקור חשאי במרוקו ב-4 בספטמבר, ובעקבות זאת, שוב במרוקו ב-16 בספטמבר קיים פגישה חשאית עם תוהאמי. תוהאמי  אמר כי סאדאת רציני ביותר בעניין השלום והציג את דרישותיה של מצרים שכללו נסיגה ישראלית מכל השטחים הכבושים, כולל ירושלים המזרחית, בהוסיפו כי זו שאלה של כבוד, ריבונות, "והמשך קיום משטר סאדאת". עוד אמר כי סאדאת לא יחתום על שלום נפרד, אבל הנשיא מאמין כי יוכל לצרף לתהליך השלום את סוריה וירדן.

ב-28 באוקטובר  1977 הגיע סאדאת לביקור רשמי ברומניה. צ'אושסקו תיאר את בגין כאיש חזק ואת תוכנית השלום שלו. התרשמות זו, לפי עדותו של סאדאת, סייעה לו לנקוט בצעד הדרמטי של ביקור בירושלים. ב-9 בנובמבר הצהיר סאדאת שהוא מוכן לבקר בכנסת וביקורו בירושלים נערך ב-21-19 בנובמבר.

בדיעבד התעוררה מחלוקת האם דיין בפגישה בספטמבר  עם תוהאמי הבטיח כי ישראל מוכנה לבצע נסיגה מלאה מסיני תמורת שלום. נטען, כי לולא סאדאת היה מקבל הבטחה כזו, הוא לא היה מגיע לביקור בירושלים בנובמבר 1977. בפרוטוקול השיחה שפרסם ארכיון המדינה אין הבטחה כזו. לטענת דייב (דיוויד) קמחי, בכיר במוסד, דיין העביר לתוהאמי מסמך קצר בכתב יד לעיני סאדאת בלבד בו נאמר כי  "ישראל מוכנה להחזיר למצרים את כל חצי האי סיני תמורת הסכם שלום, גבולות פתוחים ויחסים נורמליים" (עמ' 190). ישנן עדויות לפיהן דיין נתן הבטחה כזו בעל פה או לפחות לא שלל אפשרות כזו. מכל מקום, סביר להניח כי תוהאמי לא יצא בידיים ריקות מהפגישה – בניגוד למשתמע מהפרוטוקול הרשמי. ביקורו של סאדאת בירושלים סלל את הדרך להסכמי קמפ דיוויד ב-1978 ולחוזה השלום הישראלי-מצרי ב-1979.

מגעים חשאיים בתקופת מובארק (2011-1981)

הנשיא חוסני מובארק עלה לשלטון באוקטובר 1981, בעקבות רצח קודמו סאדאת. בשנות ה-80 של שלטונו שרר "שלום קר" בין מצרים לישראל והסכמי הנורמליזציה לא בוצעו. הדבר נבע חלקית מהחרמתה של מצרים בעולם הערבי, החל מתהליך השלום שלה עם ישראל ב-1979-1978 וְעד 1989. בתקופה זו עשה מובארק מאמץ לבטל את החרם על ארצו ולשם כך מצא לנכון להצניע ככל האפשר את חוזה השלום עם ישראל וקיום קשרים איתה. נוסף לכך שורה של אירועים העיבו על הקשרים בין שתי המדינות, בהם הפצצת הכור הגרעיני בעיראק על ידי ישראל ביוני 1981, סיפוח רמת הגולן בדצמבר באותה השנה, מלחמת לבנון שהחלה ביוני 1982 והאינתיפאדה הפלסטינית שהחלה בדצמבר 1987. למחלוקת על השליטה בטאבה גם כן הייתה השפעה שלילית על היחסים בין ישראל למצרים, והיא נפתרה, באמצעות בוררות, לטובת מצרים רק ב-1989.

לאור הרקע הזה, הקשרים הפוליטיים בין ישראל למצרים היו מוגבלים והקשר בין המוסד למודיעין הכללי המצרי היה מועט. שמעון פרס, אשר כיהן בממשלת אחדות        לאומית כראש ממשלה (1986-1984), שר החוץ (1988-1986), ושר האוצר (1990-1988) יזם מגעים מאחורי הקלעים כדי לקדם את הסוגייה הפלסטינית באמצעות ירדן (האופציה הירדנית), כשהוא דואג לשמור את מצרים בתמונה. יועצו של פרס, נמרוד נוביק קיים קשר עם יועצו המדיני  החשוב של מובארק, אוסאמה אל-באז. אל-באז ארגן בקיץ 1987, הרחק מהתקשורת במוזמביק שבאפריקה, פגישה חשאית בין אברשה טמיר, מנכ"ל משרד החוץ של פרס, לבין ראש אש"ף יאסר ערפאת. יש לציין כי חוק ישראלי מאז 1986 אסר על קיום מפגשים עם אנשי אש"ף. טמיר שוחח עם ערפאת על אפשרות מהלך מדיני שיוביל לקונפדרציה ירדנית-פלסטינית, אולם עמדות הצדדים היו רחוקות זו מזו.

התפתחויות אחדות,  החל מ-1989 ובמהלך שנות ה-90, גרמו להתקרבות בין ישראל למצרים. במארס 1989 חזרה טאבה לריבונותה של מצרים. באותה השנה חזרה מצרים לליגה הערבית. בעקבות פלישתה של עיראק לכוויית באוגוסט 1990 הצטרפה מצרים לקואליציה בהנהגתה של ארה"ב למלחמה נגד עיראק בראשות סדאם חוסיין. כך הפך המשטר בעיראק אויב משותף של ישראל ומצרים. ועידת מדריד ב-1991 ותהליך השלום הישראלי-פלסטיני, שהחל בעקבות הסכמי אוסלו ב-1993 ונמשך לאורך שנות ה-90, העניקו לגיטימציה בעולם הערבי לקיומו של שלום בין מצרים לישראל.

מצרים הייתה מעוניינת לקדם שלום בין ישראל לפלסטינים ולהיות מעורבת בו מסיבות אחדות: לחזק את הלגיטימיות להסכם השלום שלה עם ישראל; להוכיח לציבור הערבי בתחומה ומחוצה לה כי היא לא נטשה את הבעיה הפלסטינית, שנתפסה כנושא מרכזי בחלק גדול מדעת הקהל הערבית; באמצעות מעורבות פעילה בסוגייה המרכזית הזו, לחזק את מעמדה בזירה הערבית. בספטמבר 1989 הציג מובארק את תוכנית "עשר הנקודות" לבחירות בשטחים הפלסטיניים הכבושים, כהכנה למשא ומתן על הסדר קבע שיחל בשלב השני. רובה של תוכנית זו הגו יועציו של פרס, נמרוד נוביק ואבי גיל. התוכנית נדחתה על ידי שרי הליכוד בממשלת האחדות הלאומית שכללה את מפלגת העבודה. בנובמבר 1989 העלה שר החוץ האמריקאי ג'יימס בייקר את תוכנית "חמש הנקודות" שגם כן נדחתה על ידי שרי הליכוד. על רקע מחלוקת זו העלה פרס את הרעיון להפיל את הממשלה. רבין השתכנע להצטרף לרעיון רק לאחר ששליח מצרי – בהזמנת יועצו של פרס – העביר לישראל את תמיכתה של מצרים במהלך האמריקאי. לאור זאת, החליטו פרס ורבין לנסות להפיל את הממשלה, מהלך שבסופו של דבר נכשל.

במהלך שיחות אוסלו דיווח ערפאת ליועצו של מובארק אוסאמה אל-באז על התקדמות בהן. במקביל שלח ראש הממשלה רבין את השר אפרים סנה לקהיר כדי לוודא שלפלסטינים המנהלים את השיחות באוסלו יש מנדט מערפאת, ולאחר שקיבל אישור מהמצרים לכך אימץ את אוסלו. מצרים הייתה מעורבת בקידום הסכם קהיר שנחתם במאי 1994, שכלל את  הרעיון "עזה ויריחו תחילה". רבין תחילה התנגד לרעיון משום שהעלה אותו שר החוץ פרס, אך שינה דעתו לאחר שתמכו בו המצרים.

בתחילת שנות ה-90 חל שיפור ביחסים בין המוסד בראשות שבתי שביט לבין מקבילו המצרי המודיעין הכללי. עם מינויו של עומר סולימאן לראשות המודיעין הכללי ב-1993, במקומו של נור עפיפי, חלה "קפיצת סולם שלם במערכת היחסים" בין שני הארגונים, לדברי שביט. העובדה שסולימאן החזיק בתפקידו עד מהפכת 2011 הפכה אותו לדמות החשובה ביותר ביחסי ישראל-מצרים במשך שני עשורים. סולימאן השתייך למעגל הקרוב של הנשיא מובארק והיה אחראי בין היתר על התיקים של ישראל, הפלסטינים וסודאן. היחסים האישיים שהתפתחו בין שביט לסולימאן סללו את הדרך להידוק הקשרים בין המוסד למודיעין הכללי, וכמו כן לפגישות בין שביט למובארק ובין סולימאן לרבין. המערכת המודיעינית הפכה למדינית כשראשי המודיעין מעבירים מסרים בין ראשי מדינות. שביט היה משוחח עם סולימאן כמה פעמים בחודש ומבקר במצרים לפחות פעם בחודש. סולימאן היה מגיע לישראל פעם בחצי שנה ונפגש עם ראש הממשלה, ראש המוסד, ראש אמ"ן ובמידת הצורך עם ראש השב"כ. לדברי שביט לא הייתה סימטריה ביחסים האלה וישראל העבירה למצרים יותר מידע מאשר קיבלה ממנה. האישים הישראלים שנפגשו עם סולימאן מתארים בהתפעלות את הכריזמטיות ואת כושר הניתוח שלו. נוסף על צינורות הקשר הללו התקיימו מפגשי פסגה גלויים בין שתי המדינות – וללא פרסום, שיחות טלפון.

בד בבד לקשר של המוסד עם המודיעין הכללי התפתחו קשרים בין משרד הביטחון וצה"ל לבין משרד ההגנה וצבא מצרים. הקשרים השוטפים היו בדרג בינוני, בעוד הרמטכ"לים של שני הצבאות מעולם לא נפגשו. גם ראשי אמ"ן מיעטו להיפגש עם מקביליהם המצרים. מי שפיתח במיוחד את הקשרים של מערכת הביטחון עם צבא מצרים היה עמוס גלעד, אשר בשנים 2017-2003 כיהן כראש האגף המדיני-ביטחוני של משרד הביטחון. עמוס גלעד היה נפגש לעיתים מזומנות עם סולימאן והצליח לבנות אתו מערכת יחסים המבוססת על כבוד הדדי וידידות. לנוכח קשריו הרבים של סולימאן עם מוסדות ואישים בישראל,  במיוחד בתחומי הביטחון, איבד אוסאמה אל-באז בהדרגה את מקומו הבכיר בניהול היחסים עם ישראל.

העובדה שהמודיעין הכללי וגם המוסד היו כפופים ישירות לראשי המדינה שלהם – לנשיא ולראש ממשלה בהתאמה, הפכו את הצינור הזה ליעיל יותר ולדיסקרטי, והוא ייתר במידה רבה את תפקידו של משרד החוץ. משרדי החוץ המשיכו לתפקד במישור הדיפלומטי הגלוי, אך הם מילאו תפקיד שולי ביחסים הבילטרליים. שרי החוץ של ישראל נהגו מדי פעם לבקר  ביקורי עבודה במצרים כדי לעדכן את הצד המצרי, בראש וראשונה במשא ומתן עם הפלסטינים.  לעומת זאת, מצרים, מיעטה לשלוח נציגים רשמיים לישראל משום שביקשה להקטין ככל האפשר את הביקורת על מה שנתפס כנורמליזציה – מונח שקיבל דימוי שלילי בחברה המצרית. ראוי לציין כי כמעט עשר שנים חלפו מאז ביקורו של שר החוץ אחמד אבו אל-ע'יט (אל-רייט) בישראל ועד לביקורו של סאמח שוכרי ביולי 2016.

האינתיפאדה השנייה שהחלה בספטמבר 2000 פגעה בקשרים בין מצרים לישראל. מצרים מצאה לנכון להפגין סולידריות עם הפלסטינים ובאוקטובר 2000 החזירה את שגרירה, מוחמד בסיוני, מישראל.  במארס 2001 נבחר אריאל שרון לראשות הממשלה בישראל. בחירתו התקבלה בחששות במצרים (ובעולם הערבי בכלל) בגלל דימויו הניצי. כדי להרגיע את מצרים מעלייתו לשלטון, למחרת הבחירות טס שביט למצרים כדי להיפגש עם סולימאן. באותו זמן שביט היה אזרח פרטי וביקורו תרם ליצירת קשר בין שרון למובארק. הקשר נשמר באמצעות שיחות טלפון מצד שרון. דב ויסגלס, מזכיר לשכתו של שרון, טען כי במשולש שרון-מובארק-סולימאן נוצרה אינטימיות והיעדר רשמיות. כאשר שרון לקה בשבץ מוחי קל בדצמבר 2005, הראשון שהתקשר לשאול בשלומו היה מובארק. בתקופת האינתיפאדה נהפך סולימאן לצינור הקשר העיקרי לא רק בין ישראל למצרים, אלא גם עם הפלסטינים. ביולי 2001 הגיע סולימאן לביקור חשאי בישראל כדי להשיג הפסקת אש ונפגש עם שרון. שבוע לאחר מכן יצא שר החוץ פרס לשיחות בקהיר. אולם המעורבות המצרית לא השיגה את מטרתה. סדרת פיגועים קשים של חמאס בסוף מארס  2002 הניעו את ישראל לצאת למבצע "חומת מגן". אפשר לומר כי התיאום הישראלי-מצרי בתקופת האינתיפאדה לא סייע לשים לה קץ, אולם הוא חיזק את הקשרים הצבאיים והמודיעיניים, בשעה שהביקורת העממית נגד ישראל במצרים הגיעה לשיאים חדשים (עמ' 205). לדברי אפרים הלוי, ראש המוסד בתקופת האינתיפאדה השנייה, האינתיפאדה יצרה בהדרגה "אווירה של שיתוף פעולה רציני בין ישראל, מצרים, ירדן והרבה מדינות ערביות ומוסלמיות אחרות בקידום הרעיון שעל הפלסטינים להקים הנהגה חלופית ולבצע רפורמות נרחבות", כדבריו (עמ' 204-203). 

את רעיון הנסיגה החד צדדית מרצועת עזה ("תוכנית ההתנתקות") העלה ראש הממשלה שרון לראשונה בדצמבר 2003. לאחר שהתוכנית זכתה לתמיכתה של ארה"ב, מיהר שרון להשיג תמיכתה של מצרים ולשם כך שלח שני שליחים לקהיר: את נמרוד נוביק לשיחות עם סולימאן ואת דב ויסגלס – למובארק. תגובתו של סולימאן הייתה שלילית: הוא לא רצה לשתף את נשיאו בתוכנית של ראש ממשלה ישראלי בעל תדמית שלילית ביותר בציבור המצרי. כמו כן חשש מיצירת חלל שלטוני ברצועת עזה כתוצאה מהנסיגה הישראלית. עם זאת, בהשפעתה של ארה"ב השתכנעה מצרים לתמוך ביציאה ישראלית מעזה, בה ראתה הזדמנות לקידום תהליך השלום וגם להגברת הנוכחות הצבאית של מצרים בסיני מעבר למגבלות שהציב חוזה השלום משנת 1979. ואכן, ההחלטה לסגת מסיני חייבה את ישראל למעשה לסגת גם מרצועה צרה שהפרידה בין רצועת עזה לגבול המצרי ("ציר פילדלפי") ולהפקיד את השמירה על הגבול העזתי-מצרי בידי מצרים. בשיחות שערך עמוס גלעד במצרים הוסכם כי 750 חיילי משמר הגבול המצרי יוצבו ברצועת פילדלפי – במקום הצבת כוח של אלפי חיילים שבתחילה תבעו המצרים. להסכם צורף נספח מיוחד שאסר על העברת אמצעי לחימה לרשות הפלסטינית ממצרים. המשא ומתן המוצלח עם מצרים בשאלת הנסיגה מעזה נתפס בישראל כהזדמנות להסדיר דיאלוג אסטרטגי, אך מצרים המשיכה בסירובה לקיים פגישות בדרג של רמטכ"ל וקצינים בכירים.

ישראל השלימה את הנסיגה מרצועת עזה בקיץ 2005, וכבר ב-2006 התלונן ראש השב"כ יובל דיסקין לפני שגריר ארה"ב בישראל כי מצרים אינה עושה די למניעת הברחות במנהרות לעזה, בהן טילי נ"ט מתקדמים – וזאת למרות שישראל מעבירה למצרים מידע על שמות המבריחים ומיקומם. לדברי דיסקין, מצרים לא הייתה מעוניינת מסיבות פנימיות להילחם בחמאס, כלומר להצטייר כמשתפת פעולה עם ישראל בדיכוי הפלסטינים. ראוי לציין כי דיסקין, בניגוד לעמוס גלעד, פחות התלהב מאישיותו של סולימאן וייחס לו אמירות שקריות. 

השתלטותו של חמאס על רצועת עזה ביוני 2007, לכאורה הייתה צריכה להגביר את האינטרס המצרי למנוע הברחות. חמאס ראה עצמו חלק בלתי נפרד מארגון "האחים המוסלמים" אשר השלטון במצרים ראה בו סכנה לקיומו ואסר על פעילותו במצרים (ואולם האיסור הזה נאכף באופן חלקי בלבד). דיסקין נסע לקהיר והציג למצרים תצלומי אוויר אשר סיפקו עדויות ברורות על הברחות חמאס לעזה ולמצרים. ואולם המצרים לא מיהרו לשנות את התנהגותם. עם זאת, בהדרגה, כאשר נוכחו המצרים לדעת כי שלטונו של חמאס ברצועת עזה אינו זמני, וחמאס נתפס לא רק כחלק מהאחים המוסלמים אלא גם כשלוחה של איראן וסוריה, שופר הקשר בין קצינים מצרים וישראלים בנושא עזה. בקיץ 2008 החלה מצרים לטפל ברצינות בנושא המנהרות ומובארק מסר לאמריקאים כי הצבא המצרי השמיד יותר מ-280 מנהרות. פעילות זו נבעה לא רק מלחץ אמריקאי וישראלי, אלא ממודעתה של מצרים מזליגת הנשק, שמוברח לעזה, גם לסיני, ואף מהברחות נשק מעזה לבדואים בסיני. 

ביוני 2008 הצליחו סולימאן ועמוס גלעד לכונן הסכם רגיעה לחצי שנה בין ישראל לחמאס.  לקראת הארכת ההסכם, בדצמבר 2008 החל חמאס בירי טילים לעבר ישראל. בתגובה, באותו החודש פתחה ישראל במצבע צבאי נגד חמאס שנמשך עד ינואר 2009 ("עופרת יצוקה"). בזמן המבצע גילתה מצרים סובלנות כלפי ישראל: מצרים לא החזירה את שגרירה לקהיר, כפי שעשתה באינתיפאדת אל-אקצא, ולא דחקה בישראל לסיים את סבב האלימות. למעשה היה לה עניין שישראל תכתוש את חמאס. ישראל עדיין לא הייתה מרוצה מפעילותה של מצרים בתחום הברחות הנשק, ובוודאי לא יכלה להפקיד את ביטחונה בנושא בידי מצרים. כביטוי לכך, בראשית ינואר 2009 תקף חיל האוויר הישראלי  בסודאן ספינות ושיירות שהובילו נשק ותחמושת לחמאס.

יחסי ישראל ומצרים מאז המהפכה ושלטון א-סיסי (2020-2011)

ב-25 בינואר 2011 התחוללה מהפכה נגד משטרו של הנשיא חוסני מובארק שהביאה  בפברואר להדחתו ולהעברת השלטון ל"מועצת פיקוד המהפכה" בראשות שר ההגנה מוחמד טנטאווי.  טנטאווי, אשר בעברו כרמטכ"ל קיים קשרים עם ישראל וכעת הפך לראש המדינה בפועל, המשיך במקביל, כמו בתקופת שלטונו של מובארק מאז 1991, לכהן כשר ההגנה. מוראד מואפי, שעמד בקשר עם ישראל במשך שנים, החליף את סולימאן כראש המודיעין הכללי, ונאדר אל-עאצר המשיך לעמוד בראש המחלקה לענייני ישראל ופלסטין. כל זה יצר המשכיות, במיוחד בדרג המודיעיני,  גם בתקופה של תוהו ובוהו צבאי ופוליטי במצרים.

בספטמבר 2011 המוני מצרים תקפו את בניין שגרירות ישראל בקהיר, הרסו את החומה המקיפה אותה וחדרו לבניין. הניסיונות ליצור קשר עם טנטאווי לא עלו יפה. הקשר האישי שנבנה בין תמיר פדרו, ראש המוסד, למואפי הביא להפעלת כוחות הקומנדו המצריים, והם שחררו את המאבטחים הישראלים שהיו בשגרירות (צוות השגרירות פונה מבעוד מועד). [לפי גרסתו של לאון פאנטה, שר ההגנה האמריקאי דאז, עמיתו הישראלי אהוד ברק, ביקש ממנו להתקשר לטנטאווי, כדי שייתן הוראה לחלץ את אנשי הביטחון הישראלים מהשגרירות. מגרסתו משתמע כי ישראל התקשתה, וכנראה לא יכלה, לפתור את הסוגייה הזו לבדה מול השלטון המצרי, ולכן פנתה לאמריקה.[1] מכאן ניתן להסיק כי תרומתו של הקשר המודיעיני בין ישראל למצרים בחילוץ המאבטחים היה משני, ואולי הוגבל לתיאום הצד הטכני של החילוץ.]

בחירתו של מוחמד מורסי – נציג האחים המוסלמים – לנשיא ביוני 2012 עוררה חששות בישראל לגבי מחויבותו להסכם השלום. ביולי שיגר ראש הממשלה בנימין נתניהו את שליחו האישי יצחק מולכו להיפגש עם מואפי ראש המודיעין הכללי המצרי. הוא גם נפגש עם שר ההגנה טנטאווי. לדברי ראש המוסד פדרו, קיבלה ישראל הבטחה ממואפי, בהנחייתו של מורסי, כי היחסים הבילטרליים לא ייפגעו. כמו כן, לדברי פדרו, בתקופת כהונתו של מורסי כנשיא, נמשכו הקשרים המודיעיניים בין שתי המדינות ללא הפרעה. מורסי עוד בנאום לאחר טקס ההשבעה שלו ב-30 ביוני הצהיר כי יכבד את ההסכמים הבינלאומיים שמצרים חתומה עליהם – בלי לנקוב בהקשר זה בהסכם השלום עם ישראל. עם זאת בשנת כהונתו כנשיא הוא מעולם לא אמר את המילה ישראל ולא נפגש עם אף אישיות ישראלית.

בעת המבצע הצבאי של ישראל נגד חמאס ברצועת עזה באמצע נובמבר 2012 נתניהו מינה את פדרו לעמוד בראש צוות המשא ומתן עם מחליפו של מואפי בראש המודיעין הכללי המצרי והם סיכמו תוך זמן קצר על מתווה להפסקת אש. כנראה הזדהותו של המתווך עם חמאס אילצה את ישראל לסיים את המבצע כמה שיותר מהר. אבל אין להקל ראש בתפקידו של נשיא ארה"ב ברק אובמה בסיום המלחמה: הוא שוחח במהלך המבצע עם מורסי לא פחות משש פעמים. [כמו באירוע של חילוץ המאבטחים הישראלים בספטמבר 2011, נראה כי גם בנושא השגת הפסקת האש במבצע "עמוד ענן", ממעיט המחבר מחלקה של ארה"ב. נוסף לשיחותיו של אובמה עם מורסי, שרת החוץ האמריקאית הילרי קלינטון טרחה להגיע למצרים, נפגשה עם מורסי ותיווכה בינו לבין ראש הממשלה נתניהו.[2] ייתכן שהתיאום המודיעיני בין ישראל למצרים בנושא הפסקת האש התרכז בצד הטכני.] בתגובה למבצע הישראלי, החזיר מורסי את שגריר מצרים מתל אביב. מורסי שלח את ראש הממשלה ושר החוץ שלו לעזה לאות סולידריות, הכריז על פתיחה מלאה של מעבר רפיח וחידש את פגישותיו עם ראש הלשכה המדינית של חמאס חאלד משעל. 

סילוקם של מורסי והאחים המוסלמים מהשלטון באמצעות הצבא בראשות עבד אל-פתאח א-סיסי ביוני 2013 התקבל באנחת רווחה בישראל. משטרו של א-סיסי נזקק ואף ביקש את סיועה של ישראל בתחומים אחדים. להפעיל השפעתה בארה"ב כדי שמצרים תוכל להמשיך לקבל נשק ואת הסיוע הכספי השנתי בסכום 1.3 מיליארד דולר. נתניהו נפגש עם סנטורים בכירים, וגם פדרו ועמוס גלעד פעלו לשכנע גורמים בממשלו של אובמה ובסי-איי-אי לא להכריז על השינוי במשטר במצרים כהפיכה צבאית – הכרזה שהייתה מונעת את המשכו של הסיוע האמריקאי. כמו כן עזרה ישראל למצרים בפעילות נגד הארגון האסלאמי הקיצוני בחצי האי סיני "וִילַיַאת סיני" שנשבע אמונים לדאע"ש [המדינה האסלאמית בעיראק ובלבנט]. בשנים 2015-2013 הרג הארגון כמה מאות אנשי צבא ואזרחים מצרים בסיני. לישראל היה אינטרס לשים קץ לארגון הזה, כיוון שהיווה איום על הנגב ואף ירה טילים לעבר אילת. ישראל סיפקה למצרים מידע מודיעיני שוטף על "ויליאת סיני", ו"מאז 2016, ביצעה ישראל באישור א-סיסי ובידיעת קומץ מקורבים, יותר ממאה תקיפות של מל"טים, מסוקים ומטוסי קרב ללא סימני זיהוי ישראליים נגד גורמי טרור" (עמ' 215).

במקביל לשיתוף הפעולה הביטחוני בסיני, התנהל שיתוף פעולה בענייני מודיעין וביטחון ברצועת עזה. חמאס הוצא מחוץ לחוק והוכרז ארגון טרור על ידי בית המשפט המצרי. כמו כן הרס המשטר או אטם מאות מנהרות אשר שימשו להברחת נשק. משטרו של א-סיסי העניק לישראל אורך זמן לכתוש את חמאס במבצע "צוק איתן" מ-8 ביולי עד 26 באוגוסט 2014. בעוד מבצע עופרת יצוקה נמשך 24 ימים ועמוד ענן רק 8, צוק איתן נמשך 51 ימים. שר החוץ האמריקאי ג'ון קארי כתב בזיכרונותיו כי ישראל ומצרים פעלו בתיאום מתוך רצון משותף "למחוץ את חמאס" (עמ' 216). לאחר שמצרים הגיעה למסקנה כי המטרה להביס את חמאס ולהביא את הרשות הפלסטינית במקומו לא צלחה, פעלה קהיר לתווך בין חמאס לישראל.

שיתוף הפעולה בין ישראל בראשות נתניהו לבין א-סיסי במלחמה נגד טרור בסיני ובצוק איתן יצרו אמון בין שני ראשי השלטון. אמון זה הוביל לכינוסה של פסגה חשאית  בעקבה ב-21 במארס 2016 בהשתתפות נתניהו, א-סיסי, המלך עבדאללה ושר החוץ ג'ון קארי. מטרת הפסגה הייתה להשיק יוזמת שלום אזורית בהשתתפות מדינות המפרץ הערבי שתביא לחידוש המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. לדברי קארי, מדינות ערב בפסגה היו מוכנות להיענות לדרישות היסוד של ישראל ולהכיר בה כמדינה יהודית ולפתור את דאגותיה הביטחוניות. עוד טוען קארי כי נתניהו לא היה מוכן לקדם את רעיון "עקרונות ההסכם הסופי" עם הפלסטינים, שעליהם שקדו קארי וצוותו, אך היה מוכן לפתוח בדיאלוג עם מדינות המפרץ על הרעיון של שטחים תמורת שלום.

בסוף אפריל 2016 נתניהו וראש האופוזיציה ו"המחנה הציוני" יצחק הרצוג טסו בחשאי לקהיר כדי להיפגש עם א-סיסי. מטרת הפגישה הייתה לקדם שיחות להשכנת שלום בין ישראל לרשות הפלסטינית, באמצעות הקמת ממשלת אחדות בישראל שתכלול את "המחנה הציוני", במקום ממשלת ימין צרה בראשות נתניהו שהתקיימה אז. מינויו של הרצוג לשר החוץ בממשלת האחדות נועד לעורר אמון אצל הפלסטינים בכוונותיה של ישראל. אולם הפוליטיקה הפנימית בישראל הכשילה את היוזמה. נתניהו התקפל בעקבות התנגדות עזה של בכירים במפלגתו, ואילו הרצוג לא קיבל גיבוי מחברי סיעתו בטענה שלא שיתף אותם במהלך. גם אחרי שרעיון ממשלת האחדות ירד מן הפרק, מצרים עדיין ניסתה לקדם יוזמת שלום ושר החוץ המצרי סאמח שוכרי הגיע לישראל ביולי 2016. בסופו של דבר מהלך השלום לא צלח. אבו מאזן לא שיתף פעולה עם היוזמה לאורך כל הדרך. אבל כעבור כארבע שנים, כמעין נספח ליוזמה שהחלה ב-2016, מדינות אחדות במפרץ הערבי (פרסי) נרמלו את הקשרים עם ישראל.

בפברואר 2018 נחתם הסכם גז בין החברות הישראליות "תמר" ו"לווייתן" לבין קבוצת דולפינוס המורכבת מאנשי עסקים מצרים. ההסכם כלל יצוא 64  מיליון מטר מעוקב גז טבעי בהיקף של כ-15 מיליארד דולר במשך 15 שנים. מצרים אמורה  הייתה להרוויח כ-22 מיליארד דולר מהעסקה בשל קיומה של תשתית הנזלת גז בה המאפשרת לה לייצא את הגז הישראלי לאירופה. מצרים טענה כי ההסכם נחתם בין חברות פרטיות ולא ממשלות. בינואר 2020 החלה הזרמת הגז מישראל למצרים (וירדן). הגז מישראל למצרים הועבר באותו הצינור אשר הוביל בעבר גז מצרי מאל-עריש לאשקלון.

לסיכום, היחסים בין ישראל למצרים בתחום הביטחוני והמודיעיני בתקופת א-סיסי היו הדוקים מאי פעם בעבר. מערכת היחסים בין שתי המדינות, בדומה לזו שבין ישראל לירדן, התנהלה ברובה בחשאיות. שיתוף הפעולה במישור הפוליטי היה מוגבל, ואילו קשרים ברמת החברה האזרחית כמעט ולא התקיימו.

ישראל וברית הפריפריה: טורקיה, איראן ואתיופיה

רעיון ברית הפריפריה

אירועים אחדים במזרח הערבי ב-1958 הביאו לניסיונו של ראש הממשלה בן גוריון לממש את רעיון ברית הפריפריה. האיחוד בין מצרים לסוריה בפברואר חיזק את מעמדו של שליט מצרים נאצר, והמדינה המאוחדת, שכונתה  "הקהיליה הערבית המאוחדת" (קע"ם),  נתפסה כאיום על עצם קיומה של מדינת ישראל. הדחת השושלת ההאשמית בעיראק על ידי קציני צבא בראשות עבד אל-כרים קאסם ב-14 ביולי נתפסה בתחילה בטעות כמעשה ידיו של נאצר וביטוי נוסף לחיזוק מעמדו ולהתפשטותו באזור, תוך אפשרות ריאלית להרחיב תחום השפעתו לירדן וללבנון. מיד לאחר ההפיכה בעיראק הציג בן-גוריון בפעם הראשונה את רעיון ברית  הפריפריה לפני הממשלה, וכך נהפכה למדיניות רשמית. בן-גוריון ראה בהתפתחויות המדאיגות האלה, מנקודת ראותה של ישראל, הזדמנות להדק את הקשרים עם ארה"ב. באיגרת אישית לנשיא  ארה"ב אייזנהאואר, שנשלחה ב-24 ביולי  1958, פירט בן-גוריון את הסכנה הנשקפת למדינות ערב  מ"השתלטות נאצר על המזרח התיכון הערבי בתמיכת העוצמה האדירה של ברית המועצות". בהסתמך על כתביו של נאצר ["הפילוסופיה של המהפכה"] טען בן-גוריון באיגרתו כי נאצר שואף לשלוט לא רק בעולם הערבי, אלא להפוך לגורם רב השפעה בעולם המוסלמי ובאפריקה, בציינו כי כעת המדינות ירדן, לבנון, ערב הסעודית, איראן, סודאן ואתיופיה נמצאות תחת איומו. "מטרתנו", כתב בן-גוריון "היא ליצור קבוצת מדינות שלא תהיה בהכרח ברית רשמית ופומבית, אשר...תוכל לעמוד איתן בפני התפשטות של ברית המועצות באמצעות נאצר...קבוצה זו תכלול מדינה אחת דוברת ערבית (סודאן), שתי מדינות מוסלמיות שאינן ערביות (איראן ותורכיה), מדינה נוצרית (אתיופיה) ומדינת ישראל". בן-גוריון הדגיש כי שלבי התוכנית הזו כבר נמצאים בביצוע, ולשם הצלחתה הוא ביקש תמיכה מדינית וכספית מצד ארה"ב, וכך מעצבי המדיניות בארצות האלה יידעו כי התוכנית מתבצעת בתמיכה אמריקאית. המטרה העליונה של בן-גוריון בהצגת רעיון ברית הפריפריה לארה"ב הייתה להשיג מהמעצמה הזו "ביטחון מלא באשר לשלמות גבולותיה, ריבונותה וכושרה להגנה עצמית" של מדינת ישראל (עמ' 312). ישראל ראתה בהגשמת מימושה של ברית הפריפריה גם אמצעי לחזק חשיבות מעמדה בעיני ארה"ב, כדי שזו תגביר תמיכתה בה.

ארה"ב לא הייתה מוכנה לתת גיבוי פוליטי לרעיון ברית הפריפריה ובמקום זאת בחרה ללכת על חבל דק בין תמיכה לבעלות בריתה באזור לבין אי ניכור מנהיג העולם הערבי נאצר. האיחוד עם סוריה שירת בדיעבד את האינטרס האמריקאי למנוע הפיכתה של מדינה זו לקומוניסטית. 

המשולש ישראל-תורכיה-איראן

תורכיה הייתה המדינה המוסלמית הראשונה שהכירה בישראל דה-יורה במארס 1949, ושתי המדינות הקימו נציגות דיפלומטית בדרג של צירות. איראן הכירה דה פקטו בישראל במארס 1950 והייתה המדינה המוסלמית השנייה שעשתה זאת, לאחר תורכיה. איראן שלחה לישראל נציג דיפלומטי זוטר בתור "ממונה" – לא שגריר, ולא הסכימה לנוכחות דיפלומטית ישראלית רשמית בשטחה, לנוכח רגישות מדעת קהל אנטי ישראלית. ואולם כבר מלכתחילה הפעילות הישראלית באיראן הייתה רחבה וחזקה יותר מהמעטה הדק הרשמי, וכבר החל  מסוף 1949 פעלה בה נציגות של אגף המודיעין של צה"ל.

תורכיה ואיראן, שתי המדינות הסמוכות גאוגרפית לעיראק, היו שותפות לחששות מההפיכה של יולי 1958 בארץ זו, שהתפרשה כעלייה בכוחו של הנאצריזם והתפשטותה של בריה"מ. כעבור חודשים אחדים לאחר עלייתו לשלטון פרש קאסם מ"ברית בגדאד"  (שכללה את בריטניה, תורכיה, איראן, עיראק ופקיסטן)  שהפכה ל"ברית המרכז". שותפותה של תורכיה לדאגותיה של ישראל מההתפתחויות ב-1958 גרמה להתקרבות בין שתי המדינות. ב-2 באוגוסט 1958 נערכה בציריך פגישה חשאית בין שרת החוץ גולדה מאיר לבין שר החוץ התורכי. בפגישה הוסכם להביא לפגישה בין שני ראשי הממשלה בהקדם, שתלווה בפגישה של הרמטכ"לים. ב-29 באוגוסט התקיימה פגישה חשאית באנקרה בין בן-גוריון לראש הממשלה התורכי עדנאן מנדרס. לראש הממשלה הישראלי נלווה בביקור, בין היתר, הרמטכ"ל חיים לסקוב. בפגישה טען בן-גוריון כי ניתן לעצור את התפשטות הנאצריזם והקומוניזם באמצעות הקמת גוש של חמש מדינות [תורכיה, איראן, ישראל, אתיופיה וכנראה סודאן]. ההישג העיקרי של הפגישה היה מסמך מסכם בו הוסכם, בין היתר, על החלפת מידע בתחום מודיעיני והגברת הקשרים הבילטרליים. לא כל סעיפי המסמך קוימו, ובניגוד למוסכם, תורכיה לא העלתה את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל לדרג של שגרירות.

ההיבט היחיד של שיתוף פעולה פריפריאלי משולש היה הקמת מנגנון לשיתוף פעולה בין המוסד, שירות הביטחון של איראן, הסאוא"כ (להלן סוואק), ושירות הביטחון הלאומי של תורכיה. הוקמה מועצה ובה שלושת ראשי השירותים שעסקה בהחלפת מידע בנושאי חתרנות  ומודיעין. הקוד העברי למנגנון המשולש בין שלושת ראשי הביון שהוקם היה "כליל". המנגנון פעל בכללי שגרה מוסכמת: פגישה שנתית בין ראשי השירותים ומפגש חצי שנתי בין מומחי מודיעין של שלושת הצדדים. מיקום הפגישות עבר ברוטציה בין שלוש המדינות.

אחד הנושאים המשותפים שעלו בדיוני "כליל" בתחילה היה היחס כלפי משטר קאסם בעיראק. על אף שברית המועצות תמכה במשטר הזה והוא אף נעזר במפלגה הקומוניסטית, העובדה שקאסם נעשה במהרה לאויבו המר של נאצר הפכה אותו לגורם חיובי מבחינת ישראל ותורכיה. בדצמבר 1958 נפגשו נציגי מודיעין של שתי המדינות, כדי לגבש דרכים לסייע לקאסם לשרוד בשלטון. בינואר 1959 נפגשו בחשאי בפריז נציגי תורכיה, איראן וישראל ובפגישה הוסכם על פעולה משותפת שנועדה להקטין את תלותו של קאסם בבריה"מ על ידי פעילות עם ארה"ב וכן חיזוק היחסים בין עיראק, תורכיה ואיראן. דו"ח אותנטי של הסי-איי-אי שנתפס בשגרירות ארה"ב באיראן ב-1979 מגלה כי בערוץ התורכי סיפק המוסד לתורכיה מידע על סוכנים סובייטים שפעלו בתחומה ובמזרח התיכון נגד תורכיה. תורכיה סיפקה לישראל מידע על כוונות מדינות ערב ומידע על סוכני קע"ם שפעלו נגד ישראל. בערוץ האיראני סיפקה ישראל מידע על פעולות קע"ם בעולם הערבי, במיוחד עיראק ועוד. בדוח נטען כי המוסד סייע למבצעים של הסוואק. המוסד ניצל את הערוץ האיראני להכשרת סוכנים לפעילות לאורך הגבול עם עיראק. כמו כן גייס המוסד סוחרים בעלי נתינות ערבית שהתגוררו באיראן להפעלה במדינות ערב. במקביל לשיתוף הפעולה המשולש, התקיים שיתוף פעולה בילטרלי בנושאי מודיעין בין ישראל לתורכיה ובין ישראל לאיראן, כאשר הנתיב ישראל-איראן היה פעיל יותר מנתיב ישראל-תורכיה.

הפגישות המשולשות במסגרת "כליל" הפכו לעניין שבשגרה, ואולם עם השנים דרג הנפגשים ירד וערך החומר המודיעיני ירד, עד שאחד המשתתפים הישראלים בשיחות תיאור אותו כ"עיתונות פלוס". בתחילה שותפו גורמי אמ"ן בשיחות, אבל עם הזמן השתתפו בהן רק נציגי המוסד. אתיופיה לא השתתפה במפגשי "כליל" מלבד כנראה במפגש בודד שנערך באדיס אבבה ב-1968.

אתיופיה הכירה דה-פקטו בישראל ב-1955, ויחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות נקשרו לאחר מלחמת 1956 בדרג של קונסוליות. ביולי 1958 הגיע לאתיופיה ראש המוסד איסר הראל ומסר איגרת אישית מבן-גוריון להיילה סלאסה. באיגרתו הדגיש בן-גוריון את האינטרסים המשותפים בין שתי המדינות נגד משטרו של נאצר והקומוניזם, גם לנוכח התחייבותה של בריה"מ למצרים להקים את סכר אסואן. ההתפתחויות בסוף שנות ה-50 הביאו לחיזוק הקשר המודיעיני והצבאי בין ישראל לאתיופיה, כאשר שיאו של שיתוף הפעולה בין שתי המדינות היה בשנים 1972-1965.

פעילות כליל נמשכה עד התמוטטות משטר השאה בתחילת 1979, כאשר הפגישה המשולשת האחרונה נערכה בישראל באמצע 1978.

הציר הבילטרלי ישראל-איראן

חשוב להדגיש כי כל הביקורים של אישים ישראלים בכירים במישור המודיעיני, הצבאי  והפוליטי נערכו באיראן בחשאיות גמורה. החל מ-1957 ראשי אמ"ן ביקרו באיראן ולרוב נפגשו עם השאה. בעשור 1967-1957 ביקרו באיראן ראשי אמ"ן יהושפט הרכבי (ב-1957 ו-1958), חיים הרצוג (ב-1959 ופעמים אחדות ב-1961), ומאיר עמית (ב-1963). כמו כן ביקרו באיראן הרמטכ"לים צבי צור (ב-1961) ויצחק רבין (באפריל 1967).

בראשית 1960, לאחר שקע"ם ניתקה את קשריה הדיפלומטיים עם איראן, העלתה איראן למעשה, אך לא להלכה, את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל. בשגרירות האיראנית בישראל היה קונסול ונספח צבאי, אך כל הדיפלומטים האיראניים לא הופיעו ברשימת הסגל הדיפלומטי ולכאורה לא היו קיימים.

בדצמבר 1961 הגיע בן-גוריון לביקור באיראן. מסיבות בלתי ברורות לא התקיימה פגישה בינו לבין השאה. בפגישתו עם ראש ממשלת איראן עלי אמיני העלה בן-גוריון את נושא שדרוג הקשרים הדיפלומטיים. אמיני בתגובה הדגיש את החשיבות שמייחס השאה לשיתוף פעולה עם ישראל, אבל ציין כי חוגי הדת ובראשם האייתולה חומייני, משתמשים בישראל לניגוח המשטר ומאשימים את השאה שמכר את ארצו לארה"ב ולישראל. ביוני 1966, לוי אשכול, שהחליף את בן-גוריון בתפקיד ראש הממשלה  החל מ-1963, ביקר באיראן.

בעקבות מפלתה של מצרים במלחמת יוני 1967, ולבסוף חידוש הקשרים הדיפלומטיים בין מצרים לאיראן ביוזמת הנשיא אנואר סאדאת בתחילת שנות ה-70, חדלה איראן לראות במצרים איום ואף התפתחו קשרי ידידות בין השאה לסאדאת. במצב החדש ניסה השאה לתווך בין מצרים לישראל, כשהוא תומך למעשה בדרישה המצרית להחזרת כל השטחים שכבשה ישראל ממצרים ב-1967. לפחות חלקית בהקשר לניסיונות התיווך האיראני, ביקרו באיראן שר החוץ אבא אבן ב-1968  וב-1970, וראש הממשלה גולדה מאיר ב-1972, ושניהם נפגשו עם השאה. אך התיווך האיראני לא הניב תוצאות.

שיקול חשוב במכלול האינטרסים של איראן לקיים קשרים עם ישראל היה הערכה מוגזמת מצידה בכוחו של הלובי היהודי בארה"ב, לקדם את מכירות נשק מארה"ב. מכל מקום, הלובי היהודי סייעה לשאה בעת ביקורו בארה"ב ב-1964 בבניית דימוי חיובי בדעת הקהל האמריקאית כדי להביא לאישור מכירות נשק לארצו בקונגרס ובסנאט. כמו כן, אישור מכירת מטוסי אווקס לאיראן ב-1977 נעשה בתיאום עם הלובי היהודי.

אורי לוברני, אשר היה השגריר הבלתי רשמי של ישראל באיראן בשנים 1978-1973 פעל לשנות את מעמדם של הדיפלומטים הישראלים אשר לא נהנו מחסינות דיפלומטית באיראן, על אף שנשאו דרכון דיפלומטי. לאחר השתדלות ממושכת הסכים משרד החוץ של איראן לנפק לעובדי השגרירות תעודות מיוחדות שצוין בהן כי הם נהנים ממעמד דיפלומטי, אך לא צוין שם המדינה אותה הם מייצגים. וכך רשמית, ישראל המשיכה לא להיות קיימת באיראן.

יצחק רבין, אשר החליף את גולדה מאיר בתפקיד ראש הממשלה במאי 1974, כעבור כחצי שנה ביקר באיראן, ושוב באוגוסט 1975 ובאביב 1976. לאור ביקורו של נשיא מצרים באיראן בינואר 1975 ניתן להסיק כי לשאה הייתה תרומה מסוימת בקידום הסדר הפרדת כוחות שני בין ישראל למצרים שנתחם בספטמבר 1975. בדומה לכך, לאור ביקורו של משה דיין שר החוץ בממשלת בגין, באיראן  במאי ובאמצע אוגוסט 1977, סביר להניח כי השאה תרם (יחד עם שליט רומניה ניקולאה צ'אושסקו) לתחילתו של תהליך השלום בין ישראל למצרים שהחל באותה השנה. בפברואר 1978 ביקר ראש הממשלה בגין באיראן. לפי דיווחים בריטיים, הפגישה בין בגין לשאה הייתה "אסון" בעיטיו של הפער בין שני הצדדים ביחס לוויתורים שתבע השאה מישראל בתהליך השלום עם מצרים. מכל מקום, אפשר לומר כי החל מביקורו של בן-גוריון באיראן ב-1961, כל ראשי הממשלה הבאים של ישראל ביקרו באיראן בתקופת קיומו של משטר השאה.

הרכש הצבאי התנהל בין שתי המדינות בסודיות גמורה. החל משנות ה-60 עסקה ישראל בשיפוץ והשבחה של מטוסי חיל האוויר האיראני. איראן שימשה עבור ישראל צינור להעברת נשק לכמיל שמעון בלבנון ב-1958  ולכורדים בשנים 1975-1963. שיא שיתוף הפעולה הצבאי התקיים בשלהי שלטונו של השאה בשנים 1978-1975, בעת כהונתם של שרי הביטחון שמעון פרס (בממשלת רבין עד 1977) ושל עזר ויצמן (בממשלת בגין). ישראל נהנתה מתשלום במטבע קשה עבור עסקאות הנשק. עזר ויצמן יזם תוכניות שאפתניות מאוד עם איראן, בהם פיתוח טילי קרקע-קרקע מסוגים שונים ואף מטוס אמריקאי-ישראלי-איראני משותף – אבל הפרויקטים האלה לא קיבלו אישור מוושינגטון. העבודה על פרויקטים צנועים יותר הופסקה בשלהי 1978, לנוכח חוסר היציבות הפוליטית באיראן שעתיד היה להביא להדחתו של השאה ב-1979.

באופן מפתיע לכאורה, מגעים חשאיים בין המשטר החדש באיראן לבין ישראל התקיימו במחצית הראשונה של שנות ה-80, על רקע מלחמת איראן-עיראק ב-1988-1980. במלחמה זו נזקקה איראן בדחיפות לחלקי חילוף לנשק שלה, שברובו היה אמריקאי, כאשר לטהראן ולירושלים היה אויב משותף בדמותה של עיראק בראשות סדאם חוסיין. בתחילת שנות ה-80 מכרה ישראל למשטר האסלאמי תול"רים, מקלעים, צמיגים למטוסי פנטום, תחמושת ועוד. כמה משלוחים הוטסו ישירות לאיראן, אבל לרוב הוסבה המשלוח באמצעות חברות אירופיות. סולתם, התעשייה האווירית והצבאית עשו עסקאות בעשרות מיליוני דולרים (עמ' 339). בשנים 1986-1985 סיפקה ארה"ב נשק לאיראן דרך ישראל ("Iran Gate"). ארה"ב קיוותה בתמורה לחזק גורמים "מתונים" במשטר האיראני וכמו כן לקדם שחרורם של בני ערובה אמריקאים שהוחזקו על ידי חיזבאללה בלבנון. מדובר היה בטילים נגד טנקים ובטילי הוק מיושנים נגד מטוסים. הפרשה הופסקה בעקבות חשיפתה בכלי התקשורת.

"איראן גייט" הייתה שירת הברבור בשיתוף הפעולה הישראלי-איראני. עם סיומה של מלחמת איראן-עיראק ב-1988 כבר לא נזקקה איראן להשיג נשק מכל מקור אפשרי. איראן הפכה לאויבת העיקרית של ישראל במזרח התיכון, כמדינה המפתחת נשק גרעיני ומאיימת על ישראל באמצעות שלוחותיה באזור, כמו חיזבאללה, חמאס והמשטר הסורי.

בתחום הנפט, החל מ-1957 נפט איראני נשלח במכליות המניפות דגל זר לאילת, ומשם הוזרם בצינור לבתי זיקוק בחיפה. שני הצדדים יצאו נשכרים: ישראל זכתה לאספקת נפט קבועה ואף מעבר לצרכיה, אותו ייצאה, ואילו איראן הצליחה לייצא יותר נפט מהמכסות שנקבעו באופ"ק. התרחבות חשובה בתחום הנפט התרחשה לאחר מלחמת יוני 1967, שהביאה לחסימתה של תעלת סואץ עד ליוני 1975. במקום שאיראן תיאלץ לספק את הנפט שלה ללקוחות באירופה באמצעות הקפת היבשת האפריקאית, הוחל בהקמת צינור נפט בקוטר 42 אינץ' בין אילת לאשקלון שנועד למעשה לשמש תחליף עבור שינוע נפט דרך תעלת סואץ. בצינור, בבעלות חברת קצא"א, קו צינור אילת-אשקלון, החל לזרום נפט בדצמבר 1969. למעשה איראן הייתה שותפה בפרויקט קצא"א, אך פורמלית נמנעה איראן להודות בכך, ואף לא הודתה בהזרמת נפט דרכו – אבל הדבר היה סוד גלוי. איראן סיפקה כ-90% מתצרוכת הנפט של ישראל והנפט זרם ללא הפרעה עד המהפכה האסלאמית ב-1979. במלחמת 1967 ו-1973 וגם בתקופת החרם הערבי על משלוחי הנפט לאירופה ולארה"ב המשיכה איראן לספק נפט לישראל. גם כאשר במלחמת 1973 ובעקבותיה נחסמו מצרי באב אל-מנדב בפני שינוע נפט לישראל, הקיפו מכליות הנפט את כף  התקווה הטובה בדרכם לחיפה.

קשר הנפט עם איראן המשיך להעסיק את ישראל גם אחרי המהפכה האסלאמית ב-1979. ב-1994 פנו האיראנים לבוררות בינלאומית בטענה שהם זכאים לפיצוי בגין 50% מנכסי קצא"א שהותירו בישראל לאחר המהפכה וכן תמורת אספקת נפט לישראל שלא שולמה להם. ב-2015 פסק  בית משפט בשווייץ כי ישראל חייבת לשלם לאיראן 1.1 מיליארד דולר על חלקה בפרויקט המשותף, אולם ישראל סירבה וערערה על ההחלטה.

הציר הבילטרלי ישראל-תורכיה

כאמור, האיום המשותף לנוכח האיחוד בין מצרים לסוריה בפברואר 1958  (הקמת קע"ם)  וההפיכה בעיראק ביולי באותה השנה, הביאו להתקרבות בין תורכיה לישראל;  ובאוגוסט  1958 התקיימה פגישה חשאית באנקרה בין בן-גוריון לראש ממשלת תורכיה מנדרס, בה העלה ראש הממשלה הישראלי למעשה את רעיון ברית הפריפריה. משלחות צבאיות של שתי המדינות החלו להיפגש בתדירות מאז אוקטובר 1960. מדי חצי שנה ראשי המודיעין והרמטכ"לים היו נפגשים כדי לחלוק מידע בענייני מודיעין וטכנולוגיה צבאית. המפגשים האלה נערכו מחוץ לפעילות המשותפת תורכיה-ישראל-איראן. עם זאת, תורכיה לא נענתה לבקשתה של ישראל לשדרג את הקשרים לדרג של שגרירויות. היטיב לתאר את המצב דיפלומט טורקי: "גבר יכול לאהוב את פילגשו יותר מאשר את אשתו. אנחנו מעריצים את ישראל...אבל הערבים המוסלמים הם המשפחה שלנו  ואנו צריכים לשמור על הופעה נאותה בציבור" (עמ' 342).

בספטמבר 1961 פרשה סוריה מקע"ם, אבל כבר ב-1963 שוב התחזקה המגמה הפאן ערבית בדמות הקמתה פדרציה בין מצרים למשטרי הבעת' בעיראק ובסוריה. ישראל זכתה כנראה להסכמה בשתיקה של הצבא לשימוש במרחב האווירי של תורכיה כדי לשלוח אספקה לכורדים דרך איראן. סיוע זה החל "לטפטף" לכורדים בשנת 1963. ביולי 1964 התקיימה בפריז פגישה בין ראש הממשלה לוי אשכול לעמיתו התורכי עצמת אינונו. לפגישה היה פרסום בתקשורת.

אבל כבר 1966-1964 חלה ירידה בקשרים בין ישראל לתורכיה. תורכיה הייתה מעוניינת להשיג את תמיכת המדינות הערביות והמוסלמיות בשאלת הסכסוך בין התורכים ליוונים בקפריסין וקיום קשרים עם ישראל היה לה לרועץ. במקביל התברר כי הפדרציה המשולשת בין מצרים, סוריה ועיראק קיימת על הנייר בלבד ואינה מהווה איום ממשי. באפריל 1966 הקפיאה תורכיה את הקשרים הצבאיים עם ישראל. הנציגויות הדיפלומטיות באנקרה ובתל אביב המשיכו לפעול, אך קשרי הסחר פחתו. דוברים תורכים הציגו את היחסים עם ישראל כ"מוקפאים". לאחר מלחמת יוני 1967 ("מלחמת ששת הימים"), ביקורת כלפי מדיניותה של ישראל בשטחים הכבושים במערכת הפוליטית ובציבור התורכיים הביאה לפגיעה נוספת ביחסים, בתוספת אירועים אחדים בראשית  שנות ה-80: חוק ירושלים ביולי 1980, החלת החוק הישראלי על רמת הגולן בדצמבר1981 ומלחמת לבנון ביוני 1982.

למרות הפרופיל הנמוך של פעילות הנציגות הישראלית בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80, הייתה שלוחת המוסד בתורכיה פעילה במיוחד בהעלאת יהודי סוריה ואיראן. הועלו כמעט כל יהודי סוריה ו"אלפים מיהודי איראן" דרך תורכיה, שם טיפלו בהם הסוכנות היהודית ומשרד החוץ. מפנה מסוים ביחסים בין שתי המדינות חל במחצית השנייה של שנות ה-80 שהתבטא בעיקר בעלייה במספר התיירים הישראלים שנפשו בתורכיה.

מפנה חיובי ביחסי ישראל-תורכיה התחולל מראשית שנות ה-90. אפשר לומר כי שנות ה-90 היוו את "ירח הדבש" בקשרים בין שתי המדינות. השגשוג בקשרים בין ירושלים לאנקרה בתקופה הזו נבע מסיבות אחדות. ועידת השלום במדריד באוקטובר 1991, הסכם אוסלו בספטמבר 1993 ותהליך אוסלו שבעקבותיו רוקנו מתוכן, במידה לא מבוטלת, את הטאבו שבקיום קשרים בין מדינה מוסלמית לבין ישראל. אתגר האסלאם הרדיקלי ותוכנית הגרעין של איראן יצרו שותפות אינטרסים בין תורכיה לישראל, בתור שני משטרים חילוניים, דמוקרטיים ופרו מערביים. המתיחות בין סוריה לתורכיה, לנוכח המקלט שקיבלה "מפלגת הפועלים הכורדית" (PKK) בתחומה, גם כן  תרמה להתקרבות בין אנקרה לירושלים. בדצמבר 1991 החליטה תורכיה לכונן יחסים דיפלומטיים בדרג של שגרירות בד בבד עם ישראל והפלסטינים. ב-1992 ביקר הנשיא חיים הרצוג בתורכיה. על אף שדובר בביקור בלתי רשמי, הוא נפגש במהלכו עם נשיא תורכיה ועם ראש ממשלתה. בנובמבר 1994 ביקר ראש ממשלת תורכיה בישראל.

גולת הכותרת של היחסים הצבאיים הייתה חמישה הסכמים צבאיים שנחתמו בשנים 1997-1992. את המהלכים האלה הוביל בצד הישראלי דוד עברי, מנכ"ל משרד הביטחון, ובצד התורכי צֶ'וויק ביר (Bir), סגן הרמטכ"ל. ההסכמים יצרו את התשתית לתמרונים משותפים בים ובאוויר, לשימוש הדדי בנמלים, לביקורים הדדים של אנשי צבא, לחילופי מודיעין לצורכי מאבק משותף בטרור ולמתן אפשרות למטוסים להתאמן במרחב האווירי של האחר ועוד. ההסכמים אפשרו לחיל האוויר הישראלי להתאמן בטיסות ארוכות מעל אזורים הרריים בתורכיה, כפי שנדרש באפשרות למלחמה נגד איראן. במקביל טס חיל האוויר התורכי מעל ישראל. במארס 1996 נשיא תורכיה, סלימאן דמירל ערך ביקור רשמי בישראל. ראש מפלגת "הרווחה" האסלאמית, נצ'מטין ארבקאן (Erbakan), שהיה ראש ממשלה בשנים 1997-1996 ונודע בעמדותיו האנטי ישראליות, נאלץ להתכופף בפני הלחץ של הממסד הצבאי. שנת 1997 הייתה עמוסה בביקורים בדרג הצבאי, בהם ביקורו של שר הביטחון יצחק מרדכי בתורכיה בדצמבר. אין להוציא מכלל אפשרות כי בנובמבר 1998 המוסד עזר לתורכיה לתפוס את מנהיג "מפלגת הפועלים הכורדית" עבדוללה אוג'לן, שמצא מקלט זמני בשגרירות יוון בקניה – על אף הכחשתו של המוסד בנדון. מינואר 1998 החלו ישראל, תורכיה וארה"ב לערוך תרגיל אווירי וימי משותף מדי שנה, שעסק בפעולות חילוץ והצלה. התרגילים האלה התקיימו לפחות עד 2003.

בשנים 2009-2001 ערכו חילות האוויר של שתי המדינות כמה תרגילים משותפים מדי שנה בשנה. חיל האוויר הישראלי המשיך להתאמן במרחב האווירי של תורכיה. כמו כן התקיים דיאלוג אסטרטגי בצורת מפגשים דו שנתיים: ועדה אחת עסקה בחילופי הערכות על איומים משותפים בתחום הטרור והאסלאם הרדיקלי וּועדה שנייה עסקה בייצור ביטחוני. לפעמים בפגישות בנושאים פוליטיים-צבאיים השתתפה גם משלחת מירדן. התעשייה הצבאית של ישראל שדרגה מטוסי קרב ותובלה, וכמו כן טנקים תורכיים  ומכרה ציוד צבאי לתורכיה, בהם טילי אוויר קרקע. הוקם מערך לייצור משותף של טילי אוויר-קרקע מסוג "פופאי 2" בסך 100 מיליון דולר. שיתוף הפעולה הצבאי שירת את האינטרסים של שתי המדינות. תורכיה חיפשה  נשק ושדרוג צבאה מגורם שלא יטריד אותה – בעיקר ארה"ב –  בסוגיות כמו זכויות אדם, מיעוטים וקפריסין. ישראל חיפשה נתיבות לייצוא נשק. הממסד הביטחוני בשתי המדינות הוא שקידם את שיתוף הפעולה הישראלי-תורכי.

שתי התפתחויות חשובות החלו להעיב על יחסי ישראל-תורכיה החל מראשית שנות ה-2000. בספטמבר 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה, שיצרה דעת קהל אנטי ישראלית רחבה בתורכיה. החל מנובמבר 2002 [ועד עצם היום הזה בשלהי 2023] שולטת בתורכיה מפלגה אסלאמית, מפלגת "הצדק והפיתוח" בראשות רג'פ טאיפ ארדואן. ניצחונו של ארדואן בבחירות לא הביא מייד למפנה במדיניותה של תורכיה כלפי ישראל, אלא לתהליך הדרגתי של החלשת השפעתו של הממסד הצבאי החילוני על עיצוב מדיניותה של תורכיה.  מנגד, עלתה השפעתו של השלטון הדתי.

פלישת ארה"ב לעיראק ב-2003 הביאה לנפילת משטרו של סדאם חוסיין ולהתחזקות במעמדם של הכורדים בעיראק. תורכיה חששה כי הכורדים בעיראק עלולים להכריז על עצמאות, ובכך לחזק את הנטיות הבדלניות בקרב הכורדים בתורכיה. לקשריה החשאיים בעיקרם של ישראל עם הכורדים בעיראק היו השלכות שליליות על קשריה עם תורכיה.

ההתפתחויות שצוינו לעיל, עדיין לא פגעו מהותית בקשרים בין ישראל לתורכיה עד שלהי העשור הראשון של שנות ה-2000.  שיתוף הפעולה הצבאי נמשך, ובכלל זה תרגילים צבאיים משותפים. כמו כן התחולל זינוק בקשרי הסחר. על אף האהדה בדעת הקהל התורכית כלפי הפלסטינים בתקופת האינתיפאדה, תורכיה הרשמית ניסתה לתווך בין ישראל לפלסטינים וגם בין ישראל לסוריה. נסיגתה של ישראל מרצועת עזה ב-2005 ("הינתקות") הביאה לשיפור באווירה בין ישראל למדינות ערב וגם בין ירושלים לאנקרה, והגבירה את נכונותה של תורכיה לשמש מתווכת בסכסוך הישראלי-ערבי. לראש הממשלה אהוד אולמרט, שהחל בתפקידו בינואר 2006, היו יחסים טובים עם עמיתו ארדואן, ובפגישה חשאית שקיים בתורכיה אתו במארס 2007 הוא ביקש ממנו לשמש מתווך בין ישראל לסוריה. החלו שיחות חשאיות בין ישראל לסוריה, כאשר נציגים תורכים מדלגים בין שתי המשלחות. השמדת הכור הגרעיני של סוריה על ידי חיל האוויר הישראלי בספטמבר 2007 לא שמה קץ לשיחות העקיפות בין ישראל לסוריה והן חודשו בשלהי 2007. ב-22 בדצמבר 2008 הזמין ארדואן את אולמרט לפגישה באנקרה בהנחה שפגישה זו תסלול את הדרך למפגש משולש עם הנשיא אסד או עם שר החוץ שלו, וליד מועלם. באותו היום ניהל ארדואן שיחת טלפון עם אסד להסדרת הפגישה המשולשת, ואולמרט, שהמתין בחדר הסמוך, קיבל עדכונים. בסופו של דבר לא הושגה הסכמה על תנאי הפגישה עם אסד.

ב-27 בדצמבר  2008 פתחה ישראל במבצע ("עופרת יצוקה") נגד חמאס ברצועת עזה. קרבת התאריך בין ביקורו של אולמרט באנקרה לבין המבצע בעזה, ועצם המבצע, עוררו זעמו הפומבי של ארדואן. בנקודה זו נפסק התיווך התורכי והחלה הידרדרות ביחסים בין שתי המדינות. הקש ששבר את גב הגמל ביחסי ישראל-תורכיה היה ניסיון של ארגון תורכי באמצעות האונייה מאוי מרמרה (Mavi Marmara) לשבור את המצור הישראלי על עזה.    במהלך השתלטות חיל הים על האונייה התורכית נהרגו תשעה אזרחים תורכים ונפצעו עשרים. ביוזמתה של תורכיה,  שגרירי שתי המדינות הוחזרו והיחסים הוקפאו. הסכם הפיוס שנחתם ב-2016 לא החזיר את הקשרים למסלולם. אחת הסיבות לכך הייתה היחלשות נוספת בממסד הצבאי בעקבות ההפיכה הכושלת נגד ארדואן ביולי 2016.

ישראל והכורדים בעיראק: אינטרסים משותפים ושותפות גורל

ראשית הקשרים

קשרים בין התנועה הציונית לבין הכורדים בעיראק נוצרו עוד בשנות ה-30 של המאה ה-20, באמצעות ראובן זסלני (לימים שילוח), אשר שהה באזור הכורדי. קמוראן עלי בדר ח'אן, אינטלקטואל ופעיל פוליטי כורדי, באמצעות שיחות עם דיפלומטים ישראלים באירופה, ניסה להשיג תמיכה מישראל במאבקם של הכורדים למען עצמאות. מאמציו בנידון נמשכו גם לאחר הפלת המשטר המלוכני בעיראק ב-1958. בדר ח'אן עדכן את הצד הישראלי על המרד הכורדי בעיראק שהחל ב-1961. מאז, בפגישותיו עם דיפלומטים ישראלים ביקש סיוע מישראל למרד בנשק, בתחמושת, בתרופות, ובעזרה בהקמת תחנת שידור והשפעה על אמצעי התקשורת במערב. דיפלומטים אחדים תמכו בבקשתו, ואולם ביוני 1962 ראש הממשלה דוד בן-גוריון העיר בשולי אחד המברקים של משרד החוץ: "עזרתנו לכורדים עלולה לפגוע בטורקייה ובפרס" (עמ' 363).

המצב במזרח התיכון השתנה במחצית הראשונה של 1963. באותה השנה ב-8 בפברואר עלה לשלטון משטר הבעת' בעיראק, ואותה המפלגה עלתה לשלטון בסוריה ב-8 במארס; וב-17 באפריל, מצרים, סוריה ועיראק –  בשלטונם של משטרים פאן ערביים הדוגלים ב"שחרור פלסטין" –   הסכימו להקים פדרציה משולשת. ישראל ראתה בהתפתחויות האלה איום קיומי. ב-1 באפריל 1963 ביקר בדר ח'אן בישראל ונפגש עם בן-גוריון, שרת החוץ גולדה מאיר, הרמטכ"ל צבי צור וראש המוסד מאיר עמית. בדר ח'אן ביקש מישראל ליצור קשר בלתי רשמי בינה למנהיג המרד הכורדי בעיראק מולא מוצטפא ברזאני, וכמו כן לסייע למורדים, כולל בנשק. אולם הוא קיבל תשובה בלתי מחייבת.

מאיר עמית, אשר במארס 1963 מונה לראש המוסד, נרתם לסייע לכורדים, מתוך אמונה כי זהו אינטרס ישראלי  מהסיבות הבאות: המורדים הכורדים עשויים לרתק חלקית את צבא עיראק ובכך לפגוע בדרגת פעילותו הצבאית נגד ישראל; האינטרס הבסיסי של ישראל להתקשר עם כל מיעוט באזור לשבירת התיזה כי ישראל היא נטע זר במזרח הערבי; ולבסוף שיקולים הומאניים, לעזור לעם הנלחם למען עצמאותו, בדומה ליישוב היהודי בזמנו. לעמית היה ברור כי כל סיוע לכורדים בעיראק יכול היה להתבצע רק דרך הגבול התורכי או האיראני. כיוון שקשריה החשאיים של ישראל עם איראן היו הדוקים יותר מאשר עם תורכיה, החליט עמית להעלות את הנושא הכורדי בשיחתו עם גנרל חסן פקרוואן (Pakravan), ראש השירותים החשאיים של איראן ה-SAVAK (1965-1961). ב-30 ביוני 1963 נפגש עמית עם פקרוואן בפריז. לדברי עמית: "תגובתו האוהדת של עמיתי הפתיעה אותי... אשר אמר שהמרד הכורדי הוא נכס שלא יסולא בפז" (עמ' 366). למשטר באיראן היו סיבות משלו לתמוך בכורדים. המשטר הבעת'י בבגדאד ראה באזור חו'זיסטן שבאיראן, המיושב ערבים, חלק מהמולדת הערבית; ולכן איראן, בדומה לישראל, הייתה מעוניינת לרתק את הצבא העיראקי למלחמה נגד הכורדים. ההתקרבות בין המשטר הבעת'י בעיראק לבין משטרו של נאצר במצרים גם כן הטרידה את איראן, לנוכח היחסים המתוחים בין טהראן לקהיר. ואולם לנוכח העובדה כי מיעוט כורדי גדול נמצא באיראן, סבר השאה כי הסיוע האיראני לכורדים בעיראק צריך להיות מוגבל בהיקפו, כדי לא לעודד התקוממות כורדית אזורית. השאה הגדיר מדיניות זו כדלהלן: "אני רוצה את השלהבת בוערת, אבל לא רוצה שריפה" (עמ' 366). העובדה  שפקרוואן הגיע לפגישה עם עמית ב-30 ביוני מצויד בהסכמה מוקדמת של השאה, אִפשרה לסכם את עיקרי שיתוף הפעולה עם הכורדים, בהם העברת ציוד מישראל לכורדים באמצעות הסוואק האיראני. ב-16 ביוני 1963 החליף לוי אשכול את בן-גוריון בתפקיד ראש הממשלה. אשכול כדרכו בתחילה היסס, אך עמית הצליח לשכנע אותו בכדאיות הסיוע לכורדים.

הסיוע הישראלי למרד הכורדי (1975-1963)

הסיוע הישראלי הממשי הראשון לכורדים היה ביולי 1963 – כאשר הגיע משלוח נשק ראשון דרך איראן – עשרה מטולי בזוקה על תחמושתן. אחר כך הגיע ציוד שלל ממלחמת סיני. באותו החודש הגיע לישראל טכנאי כורדי כדי ללמוד לתפעל את תחנת השידור הכורדית שסיפקה ישראל. תחנה זו עבדה עד סיום המרד הכורדי ב-1975. במקביל ב-1963 קבוצה  כורדית בראשות ג'לאל טלבאני גם כן הייתה מעוניינת לקבל סיוע צבאי מישראל. אולם ישראל, באמצעות איראן, למדה על חילוקי דעות בין מפלגתו של טלבאני לברזאני. ב-1964 חילוקי הדעות האלה הידרדרו לעימות מזוין שהסתיים בניצחונם של תומכי ברזאני, ובכך הסיוע לקבוצת טלבאני ירד לגמרי מעל סדר היום. העזרה הצנועה הישראלית לכורדים נבלמה כבר בקיץ 1963 בידי איראן, שהוטרדה ממשא ומתן חשאי בין הכורדים לשלטון המרכזי על שביתת נשק. דפוס התנהגות זה מצד איראן חזר על עצמו כל פעם שאיראן התרשמה כי המרד הכורדי דועך.

שינוי חשוב במדיניותה של ישראל התרחש באפריל 1965, כאשר העניין הכורדי נידון בדרג הבכיר ביותר בהשתתפות ראש הממשלה אשכול, שרת החוץ גולדה מאיר, הרמטכ"ל יצחק רבין וראש המוסד מאיר עמית. לאחר הפגישה הזו הועבר משלוח נשק לכורדים, לראשונה בהטסה ראשונה במטוסי התובלה של חיל האוויר מישראל לטהראן. במאי 1965 נציג בכיר של המוסד דוד קמחי הגיע לאזור בשליטת הכורדים ונפגש עם ברזאני. המלצתו לממשלה הייתה "לתמוך בכורדים בכל לב משום שהם מרתקים אליהם את מחצית הצבא העיראקי" (עמ' 372). האיש נהפך לכורדופיל, אך הערכותיו על יכולתם הצבאית של הכורדים היו מוגזמות. בספטמבר 1965 הגיע לאיראן מפקד סיירת צנחנים, צורי שגיא, שערך קורס ללוחמים כורדים בשטחה של איראן. הקורס עסק בשיטות לחימה שלא היו ידועות ללוחמים הכורדים, כמו פשיטות יזומות על האויב. כיוון שהאיראנים דחו את בקשתו של שגיא לערוך בסיום הקורס תרגיל באש חיה, הוחלט לקיים את התרגיל בישראל באזור הכרמל, בשטח הדומה לאזור ההררי של כורדיסטן. בטקס הסיום של הקורס במארס 1966 נכחו הרמטכ"ל רבין וקצינים בכירים נוספים.

באותו החודש יצא צורי שגיא בראש משלחת ישראלית  לאזור הכורדי. מטרת המשלחת הייתה לסייע לכורדים לקראת המתקפה הצפויה של הצבא העיראקי באביב. במאי  1966 הגיעה לאזור הכורדי שיירה נושאת נשק ותחמושת מישראל. זו הייתה תוצאת ביקורו של ראש אגף המבצעים במטכ"ל, עזר ויצמן, שהגיע לאיראן  לשיחות עם השאה במטוס תובלה שהוביל חמש טונות ציוד עבור הכורדים. באותו החודש הצליח צורי שגיא לשכנע את ברזאני לבצע מהלך התקפי נגד הצבא העיראקי. בתדרוכו של שגיא ביצעו הכורדים שתי מתקפות מוצלחות, בזו אחר זו, נגד הצבא העיראקי. הכורדים זכו בנשק שלל, ושגיא – לאור פעילותו הזו וגם בשנים הבאות – הפך לאגדה בעיני הכורדים. לאחר המתקפה המוצלחת הראשונה, ברזאני חשש מתגובה קשה של הצבא העיראקי –  אבל לאחר השנייה התלהב ושקל להכריז על עצמאות. משלחת המוסד שכנעה את ברזאני לוותר על  הרעיון.

לאחר הניצחון המרשים,  ביוני 1966 הגיע ראש המוסד מאיר עמית לביקור ראשון בכורדיסטן. שיחתו עם ברזאני הייתה ידידותית, בה דובר לא רק על שני עמים להם אויב משותף, אלא גם על שותפות בגורל בין שני עמים הנרדפים במשך ההיסטוריה. ואולם לשיחה לא היו תוצאות ממשיות. ברזאני היה מעוניין להגביר את הסיוע הצבאי מישראל ולהיעזר במדינת היהודים כדי שזו תרתום את ארה"ב לסייע לו.

בסוף יוני 1966 נחתם הסכם הפסקת אש בין הכורדים לשלטון המרכזי בבגדאד, ובעקבותיו החלו דיונים על הענקת אוטונומיה לכורדים. במצב כזה, לאיראן כבעבר לא היה אינטרס להמשיך לסייע לכורדים והיא רמזה למשלחת הישראלית לצאת מהאזור הכורדי. הלחץ האיראני השפיע על ישראל ללחוץ על הכורדים להמשיך במרד. המבוי הסתום בשיחות בין הכורדים לעיראק הוביל לפתיחתו של המחסום האיראני. בתחילת ספטמבר 1966 בית חולים שדה ישראלי  הגיע לאזור הכורדי דרך איראן. בשל המחסור ברופאים נהפך בית החולים למרכז סיוע לא רק ללוחמים הכורדים אלא לכלל האוכלוסייה. הצוות הרפואי השתדל להסוות את זהותו הישראלית. בראש המשלחת שהגיעה עם בית החולים  עמד אריה (לובה) אליאב, סגן שר המסחר. שיחתו עם ברזאני, אשר התנהלה ברוסית (שפה שברזאני למד בשנות גלותו בבריה"מ),  עסקה בעיקר בסיוע כלכלי. כמו ישראלים רבים שביקרו בכורדיסטן נסחף אליאב בהתלהבותו והמליץ לסייע לברזאני בכסף ובמזון.

בספטמבר 1966 שוב ביקר עמית בכורדיסטן ונפגש עם ברזאני. הוא ניסה, ללא הצלחה, ליישר את ההדורים בקשרים בין הכורדים לאיראן שהתאפיינו בחשדנות עמוקה. החשדנות ההדדית אף גברה לאחר שנשיא עיראק עבד אל-רחמן עארף ביקר בכורדיסטן באזור בשליטת הכורדים ונפגש עם ברזאני בנובמבר 1966. בעקבות זאת סגרה איראן את נתיב האספקה הצבאית של ישראל וזו נאלצה להסתפק במתן סיוע הומניטארי. ישראל ניצלה את נוכחותה באזור הכורדי כדי לגייס סוכנים כורדים, תמורת כסף, למסירת מידע על הצבא העיראקי. מגייסי הסוכנים פעלו בזהות בדויה. הממצאים על הצבא העיראקי נשלחו לישראל מדי לילה באמצעות תחנת אלחוט. עוד יצוין כי בסוף שנות ה-60 כורדים שפעלו במערך הלוגיסטיקה של עיראק החדירו מעין פצצות שיצר המוסד למנועי הדלק של מטוסי האנרטר שבחיל האוויר העיראקי ומטוסים אלה התרסקו באופן מסתורי (עמ' 385).

במהלך מלחמת ששת הימים ביוני 1967 הופעלו לחצים מנוגדים על ברזאני. ראש המוסד עמית העביר אליו בקשה לפתוח בחזית נגד צבא עיראק כדי למנוע העברת כוחות נגד ישראל. מצד שני, ממשלת עיראק וגורמים כורדיים מסוימים דרשו להביע תמיכה בעמדת בגדאד. התקשורת העיראקית פרסמה הצהרה כזו, אך ברזאני התכחש לה בשיחותיו עם נציגי ישראל. מכל מקום, העובדה שמלחמת ששת הימים הסתיימה בניצחון מהיר של ישראל, והכוחות העיראקיים שנשלחו לחזית, ברובם לא הספיקו להילחם – כל זה גרם שהתנהלות הכורדים בתקופת המלחמה לא פגמה ביחסה של ישראל כלפיהם.

נהפוך הוא. באפריל 1968 הגיע ברזאני לביקור חשאי ראשון בישראל. שורת האישים שנפגשה אתו מוכיחה את החשיבות שייחסה ישראל לביקור: נשיא המדינה זלמן שז"ר; ראש הממשלה אשכול; שר החוץ אבא אבן; שר הביטחון משה דיין; הרמטכ"ל חיים בר-לב; ראש המוסד עמית; מנחם בגין מנהיג גח"ל ושר בלי תיק, ואישים נוספים. הביקור הניב עליית מדרגה בקשרים בין ישראל לכורדים, כאשר כמויות נשק השלל  מהגוש הסובייטי שנתפסו בידי ישראל ביוני 1967 תרמו לטובת המשך הסיוע והגדלתו.

ביולי 1968 התחוללה הפיכה בעיראק שהביאה לשובה של מפלגת הבעת' לשלטון, ובסתיו המשטר החדש פתח במתקפה נגד הכורדים. במקביל, נציג צה"ל בשטח הכורדי רס"ן מיכה בן-ארי אימן  את הכורדים לקראת מבצע צבאי: פיצוץ בית זיקוק לנפט ליד העיר כִּרְכּוּכּ. הכנת המבצע ארכה זמן רב ופיצוץ בית הזיקוק דרש תיאום עם האיראנים. לשם כך יצא ראש המוסד החדש, צבי זמיר לטהראן בדצמבר 1968. לאחר שאיראן הסירה את התנגדותה למבצע, הוא יצא אל הפועל ב-1 במארס 1969. באמצעות חישובים שביצעו מדריכים ישראלים מבעוד מועד, כיוונו הלוחמים הכורדים תותח ללא רתע (תול"ר)  בזווית המתאימה, והוא פגע במטרה. הנזק לבתי הזיקוק היה כבד – ומאידך גיסא לכורדים היה רווח מורלי ותעמולתי.  בעיתונות בעיראק ובלונדון פורסם שישראל אחראית למבצע.

ב[אמצע?] שנת 1969 הגיע רפאל איתן (רפול), קצין חי"ר וצנחנים ראשי,  לביקור בכורדיסטן. רפול הציע לספק לכורדים טנקי שלל סובייטיים מסוג T-34, אך הרעיון נדחה מחשש כי זו תהיה עדות ישירה למעורבות ישראלית. באותה השנה (?) נעשה ניסיון מצד הצוות הישראלי בכורדיסטן לאתר מקום מתאים לנחיתת מטוסים באזור הכורדי, כדי לעקוף את התלות באיראן כבסיס אספקה. אבל בולדוזר שנשלח להכשיר את הקרקע נתקע, וישראל ויתרה על התוכנית שעלולה הייתה להביא למתיחות עם איראן.

בספטמבר 1969 נפתח משא ומתן בין השלטון המרכזי לכורדים, אשר את שלביו האחרונים ניהלו באזור הכורדי ברזאני והאיש השני במשטר הבעת' ("האיש החזק של המשטר"), סדאם חוסיין. בסופו של המשא ומתן, ב-10 במארס 1970  שני האישים האלה חתמו על הצהרה (במינוח העיראקי) או על הסכם (במינוח הכורדי). בהסכם נקבע כי 14 המחוזות המאוכלסים ברוב כורדי ייהנו מאוטונומיה והשפה הכורדית הוכרה כשפה רשמית באזורים הללו. זו הייתה הפעם הראשונה בה המשטר העיראקי הכיר בזכותם של הכורדים לאוטונומיה טריטוריאלית. נקבע כי יישום ההסכם יהיה לאחר ארבע שנים. נוסף לעמדתם האיתנה של הכורדים מול הצבא העיראקי, ויתוריו של המשטר הבעת'י לכורדים נבע מהאירוע הברא: ביטול החוזה משנת 1937 בשאלת חלוקת הנתיב הימי שט אל-ערב על ידי איראן באפריל 1969, הביא למתיחות עימה. במצב כזה, לא מצאה עיראק לנכון להמשיך במקביל לנהל מלחמה קשה נגד הכורדים.

בעקבות הסכם מארס 1970 עם הכורדים, קשריה של איראן איתם הוקפאו ואף הוחרפו. במקביל הנמיכה ישראל את נוכחותה באזור הכורדי. לא היה צורך ביועצים צבאיים ובית החולים נסגר. לאחר ההסכם עם הכורדים חלה התפתחות שלא נצפתה. ראש המוסד צבי זמיר מייחס את זרם העלייה מעיראק –  דרך האזור שבשליטת הכורדים בעיראק לאיראן ומשם לישראל – להסכם בינו לבין ברזאני. ואולם נראה כי זו הייתה יוזמה מקומית של יהודי עיראק, בעוד המוסד מימן חלקית את התשלום לכורדים  עבור הברחת יהודים, וברזאני ובניו היו מעורבים בהברחות. מתוך קהילה של כ-3,000 יהודים שנותרו בעיראק ב-1970 לפני העלייה, יותר מ-1,500 עלו בשנים 1972-1970.

בספטמבר 1971 בוצע ניסיון התנקשות בברזאני. על אף  שהמשטר התנער מאחריותו לפשע הזה, הדבר הגביר את החשדנות של הכורדים כלפי בגדאד. בספטמבר 1971 צבי זמיר ביקר באזור הכורדי, נפגש עם ברזאני והיה עֵד לחידוש המתיחות בין הכורדים למשטר. בדצמבר 1971 גברה המתיחות בין איראן ועיראק, דבר שהביא את בגדאד לחתום על חוזה לידידות ושיתוף פעולה עם מוסקבה באפריל 1972.

ישראל ניצלה את התקרבותה של עיראק לבריה"מ כדי לשכנע את האמריקאים לתמוך בכורדים. כאמור, כבר מתחילת הקשר בין ישראל לכורדים ביקש ברזאני מישראל לנצל את קשריה עם ארה"ב כדי לגייס את תמיכתה בכורדים – אך האמריקאים נמנעו לעשות זאת. במאי 1972 נשיא ארה"ב ריצ'רד ניכסון ויועצו לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר ביקרו בטהראן. קדם לביקורם של ניכסון וקיסינג'ר ביקור חשאי של ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר בטהראן, שהכין את הקרקע לשיחות עם האמריקאים בנושא הכורדי. בפגישתו עם ניכסון ביקש השאה מממנו לסייע לכורדים בעיראק כחלק מהמאבק הגלובאלי במזרח התיכון. בעקבות הפגישה הזו, החל מאוגוסט 1972 הופעלה תוכנית סיוע אמריקאית לכורדים  – מוגבלת מראש בהיקפה ובמטרותיה. עלותה הסתכמה ב-16 מיליון דולר והיה בה סיוע כספי, נשק ותחמושת מתוצרת רוסית – ייתכן שחלקו הגיע מישראל. התוכנית נמשכה עד סוף המרד הכורדי ב-1975.

לנוכח חידוש המתיחות בין בגדאד לכורדים,  התחדש הסיוע הישראלי-איראני. ל-21 לוחמים כורדים הועבר קורס שריון בישראל, ושר הביטחון דיין היה מוכן  להעביר לכורדים טנקים סובייטיים מסוג T-34, וטנקים נוספים מהסוג הזה אמורים היו להיתפס בפשיטות מהצבא העיראקי. אבל בסופו של דבר ישראל לא סיפקה טנקים וכורדים לא תפסו טנקי שלל מהעיראקים. ב-1 במארס 1973 גולדה נפגשה עם ניכסון והעלתה את שאלת סיוע האמריקאי לכורדים, אך בכלליות בלבד, וניכסון לא הבטיח דבר. במרס 1973 הגיע לכורדיסטן שבתי שביט, ראש משלחת חדש של המוסד (ראש המוסד בשנים 1996-1989). בעזרת מדריכים ישראלים המוסד מילא תפקיד חשוב בהקמת המודיעין הכורדי.  בספטמבר 1973 הגיע ברזאני לביקור שני בישראל. הוא נפגש עם גולדה מאיר, שר החוץ אבא אבן וכן ראשי הביטחון. ישראל הבטיחה כי תמשיך להעניק סיוע לכורדים.

למחרת פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-7 באוקטובר 1973, הביעה עיראק נכונות לחדש את קשריה הדיפלומטיים עם איראן, כדי לאפשר לה להשתתף במלחמה נגד ישראל, וההיענות המיידית של איראן לבקשה, אכן אפשרה לעיראק לשלוח כוח גדול לחזית הסורית. כוח זה נכנס למערכה רק בלילה בין ה-13-12 באוקטובר ומנע התקדמות ישראלית משמעותית לשטחה של סוריה. כבר בתחילת מלחמת יום הכיפורים ביקש ראש המוסד צבי זמיר מברזאני לנקוט בפעולה צבאית נגד הצבא העיראקי כדי לרתקו, ובכך למנוע או לפחות להקטין את מעורבותו במלחמה נגד ישראל, אך נענה בשלילה. ברזאני לא רצה להצטייר בעיני העיראקים והערבים בכלל כבוגד. בתשובתו השלילית זכה ברזאני בגיבוי מאיראן וגם מארה"ב. האמריקאים הצדיקו את עמדתם בטענה כי במקרה של מתקפה נגד הצבא העיראקי, הכורדים יובסו.

ארבע שנים לאחר הסכם מארס 1970, ב-11 במארס 1974 פרסם השלטון באופן חד צדדי את חוק האוטונומיה. המשטר קבע את ה-15 באפריל כמועד אחרון לפקיעת האולטימטום  לכורדים לקבל את החוק. הכורדים דחו את החוק, כיוון שלא תאם את דרישותיהם המינימליות. ברזאני קיבל הבטחה אישית מראש הממשלה רבין וראש המוסד זמיר, באמצעות נציגו של המוסד באזור הכורדי, על עמדת ישראל לימין הכורדים. נאמר לו כי בדרך כבר נמצא משלוח גדול של נשק ותחמושת. כמו כן פעלה ישראל להגדיל את הסיוע האמריקאי. הסיוע הישראלי כלל בזוקות, מקלעים, מרגמות, תול"רים, תותחי נ"מ מסוגים שונים, טילי כתף נגד מטוסים מסוג סאם 7 ("סטרלה") וטילי נ"ט מסוג סאגר – הכול נשק סובייטי שנפל שלל במלחמת יום הכיפורים. הכורדים ביקשו גם טנקים, אבל בסופו של דבר החליטה ישראל לא לספק אותם. ישראל הגיעה להסדר עם ארה"ב אשר בתמורה לאספקת נשק השלל, שהוערך ב-28 מיליון דולר, תספק ארה"ב לישראל נשק אמריקאי דומה. כדי שהכורדים יוכלו להשתמש בנשק המתקדם יחסית, נערכו להם קורסים בישראל, באיראן ובשטח הכורדי. הגדלת הסיוע אפשרה לברזאני להגדיל את כוחו הצבאי לחמישים עד שישים אלף לוחמים. מולם ניצב הצבא העיראקי עם כתשעים אלף חיילים, כאלף מאתיים נגמ"שים וטנקים, וכמאתיים מטוסים.

לאחר דחיית חוק האוטונומיה היו אלה הכורדים שהקדימו את הצבא העיראקי בפתיחת המתקפה. זו הייתה המלחמה העקובה ביותר מדם בין השלטון המרכזי בבגדאד לכורדים של עיראק, בה לראשונה לחמו הכורדים גם בלחימה קונבנציונלית. ברזאני ביקש לשלוח לאזור את צור שגיא. האיש נשלח וחזר על הצלחתו בעבר. שגיא מילא תפקיד ראשי בהכנה לוגיסטית ומבצעית בקרב ליד רואנדוז. שלושת סבבי הלחימה באזור הסתיימו בתבוסה עיראקית. בשובו לארץ מסר שגיא דוח לראש הממשלה רבין ולשר הביטחון שמעון פרס בו סיפר לא רק על הקרבות, אלא גם על הפנטזיות של ברזאני בשיחות עימו: "אתם הישראלים תיכבשו את סוריה, תעבירו לי שלוש מאות טנקים, אני אכבוש את בגדאד, נתאחד ונשלוט על כל המזרח התיכון". עוד אמר: "אתם היהודים שולטים בעולם. אין דבר שאינכם יכולים לבצע" (עמ' 394). בעקבות ביקורו של ברזאני בטהראן ב-20 באוקטובר 1974 הסיוע האיראני לכורדים גבר וכלל תותחים כבדים. באזור הכורדי היה גם חיל משלוח איראני מצויד בטילי קרקע-אוויר, וארטילריה איראנית סייעה לכורדים. בתחילת נובמבר  1974 הגיע לאזור הכורדי ראש המוסד היוצא צבי זמיר וראש המוסד הנכנס יצחק חופי לפגישת חפיפה עם ברזאני. הביקור היה כרוך בסיכון ולא היה הכרחי, אבל הוא נועד להדגיש את יחסה המיוחד של ישראל לכורדים ואת המשך מחויבותה. ברזאני התלונן כי ארה"ב ואיראן אינן מעניקות לכורדים סיוע מספיק. עוד טען כי טהראן מנהלת משא ומתן חשאי עם בגדאד.

יש לציין כי גישושים בין בגדאד לטהראן לקראת הסכם החלו כבר באוגוסט 1974 ונמשכו במהלך השנה, אך לא הביאו לתוצאות. השאה החל לשקול בחיוב הסכם עם עיראק כבר בסוף 1974. ב-6 במארס 1975 בוועידת אופ"ק באלג'יר נפגשו לשיחות השאה וסדאם חוסיין, סגן נשיא עיראק. שיחותיהם הוכתרו בחתימת הסכם היסטורי בדמותו של הסכם אלג'יר ועיקרו: בתמורה לוויתור עיראקי על חלק מריבונותה בשט אל-ערב, דהיינו קביעת הגבול על פי thalweg (המקום העמוק ביותר באמצע הנהר), תפסיק איראן את הסיוע למרד הכורדי. לדעת קיסינג'ר, הסכים השאה לוותר על הקלף הכורדי מפאת היחלשות משמעותית בכוחם הצבאי של הכורדים. השאה העריך כי לא ניתן יהיה להצילם ללא התערבות מאסיבית של הצבא האיראני בתמיכת ארה"ב – וזאת במצב בו ארה"ב לא תהיה מוכנה להגיש סיוע מסיבי לאחר המלחמה בווייטנאם. [כנראה זו אכן הסיבה העיקרית.]

לאחר הסכם מארס 1975 מיהרה  איראן להפסיק את סיועה לכורדים. ב-13 במארס 1975 התקיים דיון גורלי בשאלה הכורדית  בלשכת ראש הממשלה רבין בתל אביב שנמשך 8 דקות. השתתפו בו שר הביטחון שמעון פרס;  הרמטכ"ל מוטה גור ואישים בכירים נוספים מהצבא. רבין שאל האם במצב החדש ניתן להמשיך להגיש סיוע צבאי לכורדים. התשובה של מפקד חיל האוויר בני פלד וראש אג"ם הרצל שפיר הייתה כי ללא קבלת אישור מאיראן או מתורכיה אי אפשר להעביר סיוע לכורדים. בהיעדר אפשרות לסייע לכורדים, הורה רבין לישראלים לצאת מכורדיסטן. זו גם ההוראה שקיבל נציג המוסד בטהראן מהשלטון האיראני. החלטתה של איראן התקבלה בישראל לא בהפתעה גמורה, אבל בכעס. רבין שפגש בירושלים את קיסינג'ר ב-9 במארס 1975 התלונן ש"השאה מכר את הכורדים" ובעקיפין את ישראל.  בכירי מערכת הביטחון ראו בצעדה של איראן "בגידה". בהיעדר אפשרות מצד הכורדים להמשיך במלחמה ללא סיוע מאיראן ודרכה, ההנהגה הכורדית בראשות ברזאני עברה לאיראן והמרד הכורדי הגיע לקיצו באפריל 1975. 

אפשר לטעון כי מבחינת רווח מול הפסד במונחים ממשיים, תמיכתה של החומרית של ישראל בכורדים בשנים 1975-1965 הייתה כישלון. בתמורה להשקעה בת עשר השנים, הכורדים לא סייעו לישראל בשעה קשה, כמו באמצעות ריתוק חלק מהצבא העיראקי במלחמת יום הכיפורים, וב-1975 לכאורה כל ההשקעה ירדה לטמיון. מנגד אפשר לומר כי למדיניותה של ישראל כלפי הכורדים היה ערך מוסרי. נוסף לכך, הנוכחות הישראלית הקבועה באזור הכורדי, קרי בקרבת ואף בתוך מדינה עוינת בדמותה של עיראק, עזרה למוסד באיסוף מודיעין על מדינה זו. זאת ועוד. המוניטין שצבר הסיוע של ישראל בעיני הכורדים סלל את הדרך לחידוש הקשר החשאי בין ירושלים לשלטון האוטונומי בכורדיסטן בעתיד, כאשר זה ייצא במידה רבה מתחום השלטון המרכזי בבגדאד. 

יחסי ישראל והכורדים לאחר 1975

קשר משמעותי בין ישראל לכורדים חזר להתקיים מסביבות 1992, בעקבות המלחמה לשחרור כוויית, שהביאה לכינונו מחדש של אזור כורדי, שהיה למעשה מחוץ לשלטונה של בגדאד. בתקופה בה כיהן ראש הממשלה רבין (1995-1992) ושבתי שביט כראש המוסד, התקיים שיתוף פעולה מודיעיני טוב בין ישראל לכורדים לנוכח אויב משותף – עיראק. עיקר שיתוף הפעולה היה עם משפחת ברזאני, עם בניו מסעוד ואידריס, ופחות עם משפחת טלבאני. שלא כבעבר, ישראל לא סיפקה סיוע צבאי ולא אימנה לוחמים כורדים. ישראל פעלה באזור הכורדי בחשאיות כאשר הנתיב של ישראל לכורדיסטן  עבר כעת דרך תורכיה. בשנות ה-90 השלטון בתורכיה היה ידידותי לישראל.

כיבושה של עיראק על ידי ארה"ב ב-2003 הביא להקמת אזור כורדי שנהנה מאוטונומיה ממשית, ובמידה מסוימת אף היווה מדינה בתוך מדינה. מצב זה יצר עבור ישראל הזדמנות להרחיב את קשריה עם הכורדים. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון החליטה להציב "מוצב קדמי" בכורדיסטן להשגת מידע מודיעיני על איראן, וכן להקלת חדירת סוכנים לתוך איראן דרך הגבול המשותף. כמו כן נוכחות ישראלית בכורדיסטן יכלה לספק לישראל גם מידע מודיעיני על עיראק וסוריה. הקשר בין ישראל לכורדים התנהל גם במישור הבכיר: עם מסעוד ברזאני שכיהן עתה כנשיא הממשלה האזורית הכורדית; ועם ג'לאל טלבאני שכיהן כנשיא עיראק. ב-2004 נפגש כל אחד מהם עם  ראש הממשלה אריאל שרון בחוות השקמים (עמ' 353). בד בבד התפתחו קשרים כלכליים רחבים בין ישראל לבין הממשלה האזורית של כורדיסטן, אבל לרוב באמצעות חברות שלישיות ללא סימני זיהוי ישראלים. הקשרים המחודשים בין ישראל לכורדים לא כללו סיוע צבאי.

מקום חשוב בקשר הישראלי כורדי תפס הסחר בנפט. מאז 2013 החלו הכורדים לייצא נפט עצמאית משדה הנפט טקטק, המצוי צפונית לכִּרְכּוּכּ. כאשר כורדיסטן העיראקית החלה לייצא נפט באופן עצמאי, הכריזה ממשלת עיראק שהיא תתבע למשפט כל מדינה שקונה נפט מעיראק, שבמקביל תקנה נפט כורדי, משום שהפקת הנפט הכורדי וייצואו מהווה הפרה של החוק וההסכם בין הממשלה האזורית הכורדית לבגדאד. הצהרה זו גרמה שמרבית הקונים של הנפט העיראקי נאלצו לוותר על הנפט הכורדי. ישראל, אשר לה לא היו חוזי נפט עם בגדאד, מיהרה לנצל את המצב כדי לזכות בייבוא הנפט הכורדי במחירים מופחתים. כנראה החל מיוני 2014 הפליגו אוניות עם נפט כורדי מנמל ג'ייהאן שבתורכיה – אליו זרם הנפט משדה טקטק –   לישראל, בדרכים חשאיות. תורכיה, אשר יחסיה עם ישראל באותה התקופה היו מתוחים (בעקבות התקרית עם האונייה מרמרה שניסתה לשבור את המצור על עזה ב-2010), בחרה להעלים עין מזה שהכורדים מספקים נפט לישראל.

בספטמבר 2017  במשאל עם שנערך בחבל הכורדי, שאיפת הכורדים לעצמאות זכתה לרוב מוחץ.   ישראל הייתה המדינה היחידה בעולם שהביעה תמיכה בעצמאותה של כורדיסטן העיראקית. כבעבר, לא אהבו הגורמים הרשמיים הכורדיים את הפומביות הזו, מתוך הכרה כי היא תפגע בקשריהם עם מדינות ערב. מכל מקום, בלחץ המדינות השכנות –  עיראק, איראן ותורכיה – נאלצו הכורדים לוותר על ניסיונם לכונן מדינה עצמאית באזורם האוטונומי בעיראק.

מעורבות ישראל במלחמת אזרחים בתימן, 1967-1962

ב-26 בספטמבר 1962 הדיחה קבוצת קצינים את שליט תימן האימאם מוחמד בדר (זיידי-שיעי). ואולם האימאם שרד את הקשר נגדו, נהנה מתמיכה שבטית והשיב מלחמה. הקצינים הפרו נאצריסטים, נעזרו במצרַים בראשות השליט נאצר, אשר שלח כוחות לתימן. גודל כוח המשלוח המצרי בשיאו ב-1965 הגיע ל-60,000 חיילים שהיוו כשליש מהצבא המצרי. מלחמת האזרחים בתימן שיקפה מאבק שבטי-עדתי במישור המקומי (השיעים  מול הסונים), מלחמה בין כוחות פאן ערביים וסוציאליסטיים לבין המשטרים המלוכנים השמרניים במישור הכלל ערבי, ובין בריה"מ [אשר סייעה בהטסת החיילים המצרים לתימן] לארה"ב במישור הגלובאלי (על אף שארה"ב הכירה במשטר הרפובליקאי בתימן).

ערב הסעודית סייעה לאימאם בדר, באמצעות כסף ונשק, אבל בפרופיל נמוך. האינטרסים של בריטניה חייבו אותה לכאורה לתמוך באימאם. הצלחת התערבותה של מצרים יצרה איום על המושבות הבריטיות בחצי האי ערב, ובראש וראשונה עדן (דרום תימן לעתיד). אבל בהתחשב בהכרתה של ארה"ב במשטר הרפובליקאי בתימן ובדעת הקהל הבריטית, שעדיין זכרה את כישלון מלחמת סואץ ב-1956, בחרה לונדון לתמוך במלוכנים בחשאי. תמיכה זו נעשתה באמצעות שכירי חרב בריטיים, אשר רובם היו בוגרי יחידות מיוחדות וקצינים בחיל האוויר. מנקודת ראותה של ישראל, מצרים בראשות נאצר הצטיירה כאיום קיומי. לכן הצלחתו של נאצר במלחמה עד כדי השתלטותו האפשרית על הנפט בחצי האי ערב הייתה מגבירה את איומו.

צבא השבטים המלוכני שלט בהרים בצפון תימן, ומאזור הזה יצא להתקפות על המצרים. קיום ואחזקה שוטפת של הכוח המזוין הזה חייבו אספקה מתמדת של נשק, תחמושת ומזון. לאחר גישושים שיזמו מלוכנים עם ישראל, ב-10 בדצמבר 1963 התקיימה פגישה בלונדון בין יעקב הרצוג מנכ"ל משרד ראש הממשלה לוי אשכול, מלוּוה בראש המוסד מאיר עמית, לבין שליחו האישי של האימאם יחיא אל-חרסי, שכיהן בתפקיד שר האוצר. הוא נשלח על ידי האימאם לכונן קשרים עם ישראל. השליח ביקש אספקת נשק ותחמושת; סיוע מדיני בעיקר באמצעות השפעה על  ארה"ב להביא לביטול הכרתה במשטר הרפובליקאי. השליח אמר כי בתמורה לסיוע תכיר תימן בישראל לאחר ניצחון המלוכנים. הצמרת המדינית ביטחונית בישראל קיבלה בחיוב את המלצתם של הרצוג ועמית לנצל את ההזדמנות ולסייע למלוכנים. ישראל ראתה בכך הזדמנות להרחיב את קשריה עם מדינות הפריפריה: נוסף לקשרים עם איראן, תורכיה ואתיופיה בסוף שנות ה-50, ועם הכורדים באמצע שנות ה-60. תימן נראתה גם כהזדמנות לפתיחת ערוץ לקשר עם ערב הסעודית ולריתוק הצבא המצרי בתימן. 

לשם ארגון מבצע להצנחת הציוד בתימן הוקם קשר בין קציני חרב בריטים שפעלו בשירות המלוכנים לבין בכירים במוסד ובחיל האוויר הישראלי: נחום אדמוני מהמוסד, וסרן אריה עוז (קלאוזנר), מפקד טייסת מטוסי תובלה מסוג סטרטוקרוזר (Stratocruiser). כדי לאתר מקום מתאים להצנחת הציוד נשלחו אנשי מוסד לשטח. הטיסה לתימן הייתה כרוכה בסיכונים רבים. חשיפת הזהות הישראלית של המבצע יכלה לגרום לא רק לנזק פוליטי, אלא גם להביא למתיחות – לכל הפחות – בגבול עם מצרים. טיסה למרחק כל כך גדול ומעל שטחי מדינות עוינות, תוך קרבה לכוחות המצריים בתימן, הגבירה את הסיכון המבצעי, בהתחשב שמדובר היה במטוס תובלה בלתי חמוש הטס במהירות נמוכה. הסיכונים האלה חייבו לבצע את הטיסה בלילה בגובה נמוך, אילוצים שיצרו סכנה אחרת: טופוגרפיה קשה והיעדר אמצעֵי ניווט מתקדמים.

ב-31 במארס 1964 מבצע "רוטב" יצא לדרך. לנוכח הסיכונים הרבים בו, מפקד חיל האוויר עזר ויצמן אמר לטייסים בתדריך כי "מי שרוצה יכול לפרוש עכשיו ולא אכעס עליו", אך איש לא הרים את ידו. הצלחתו של המבצע עוררה תיאבון רב בשני הצדדים, ובשנתיים אחרי כן הוציאה ישראל לפועל עוד שלושה עשר טיסות לתימן. הטיסות התקיימו מדי חודש, כאשר הירח היה מלא כדי לשפר את הריאות. הנשק שנשלח היה שאריות של הנשק הבריטי שנותר לאחר סיום המנדט או שלל ממלחמת 1956. ברשימה המפוטרת של כלל הנשק שנשלח למלוכנים היו שני תותחי נ"מ, 8 מקלעי בראונינג, 20 תת מקלעי סטן, 1,526 רובים, 20 בזוקות, אקדחים, מוקשים נגד טנקים ונגד אדם, תחמושת ואמצעי חבלה. לא היה מדובר בכמות בעלת ערך שיכלה לשנות את המערכה. אולם בהצנחה הייתה חשיבות צבאית ומורלית בעיני השבטים. לא ברור אם הסעודים ידעו על הטיסות מעל שטחן. ראוי לקחת בחשבון כי ב-1964 עלה על כס המלוכה בסעודיה המלך פייסל, אנטישמי קיצוני שהאמין בתיאוריות קונספירציה שונות ומשונות ביחס לישראל ויהודים. המצרים ובעלי בריתם הסובייטים חשדו במעורבות ישראלית במלחמה, אך לא מצאו הוכחות חותכות. האמריקאים ידעו על המעורבות הישראלית בתימן, אך לא נקטו בצעדים.

ב-1965 הציע שכיר חרב בריטי תוכנית נועזת. חיל האוויר הישראלי יפציץ בסיסים מצריים בצנעא וחודיידה, והמלוכנים ידווחו כי ההפצצות נעשו על ידי שכירי חרב אירופים. אריה עוז תמך ברעיון, ובעת הטסת מטוס התובלה לתימן סטה מנתיבו כדי לטוס מעל שדה התעופה המצרי בצנעא. גם עזר ויצמן והרמטכ"ל יצחק רבין תמכו ברעיון – ואולם המוסד ואשכול התנגדו והמבצע לא יצא לפועל. 

באופן מפתיע, האימאם בדר עצמו חשף את העזרה שקיבל מישראל בשורת ראיונות שהעניק לעיתון איטלקי בשם "רומא" בנובמבר 1965. ייתכן כי האימאם החליט לתת פומבי לסיוע מישראל, כיוון שהרגיש בטוח לאחר החתימה על הסכם ג'דה באוגוסט 1965. ההסכם שנחתם בין מצרים לערב הסעודית ונציגים תימנים משני הצדדים הלוחמים קבע הפסקת אש מיידית, ומשאל עם בתימן בשאלת השלטון הרצוי שייערך לא יאוחר מנובמבר 1966, הפסקת המעורבות הסעודית ונסיגת מצרים. בעקבות ההסכם עצרו הסעודים את המימון למלוכנים ולשכירי החרב, וישראל נענתה לפניית שכירי החרב להפסיק את טיסות ההצנחה, שהסתכמו ב-14 טיסות. בעקבות החלטתה של ממשלת בריטניה בפברואר 1966 לסגת ממושבה עדן ב-1968,  לא נותר לבריטניה אינטרס חיוני לתמוך בשכירי החרב – והמצב הזה השפיע גם  על מדיניותה ויכולותיה של ישראל. לבסוף, מפקד חיל האוויר החדש, מרדכי הוד, אשר החליף את ויצמן, טען כי הסיכון בפעולות ההצנחה גדול מהרווח הצפוי – הערכה שלא הייתה משוללת יסוד. כל זה הביא להפסקת האספקה המוטסת מישראל. לאחר השלמת נסיגת הכוחות המצריים מתימן בדצמבר 1967, המשטר הרפובליקאי  בה נותר על כנו.

בסיכומו של דבר, על אף שמבצע "רוטב" היה רק רוטב בסלט תימני, "היה זה מבצע חסר תקדים ששילב יצירתיות, תעוזה ויכולת ביצוע גבוהה". הוא היה גם ביטוי ליכולתם של המחליטים  בישראל להסתכן ולפעול מעבר לאופק, הרחק מגבולותיה של ישראל (עמ' 425).

סיכום [של המחבר, הכולל פרקים מספרו שלא סוכמו לעיל] 

המחקר סוקר את הקשרים החשאיים בין ישראל ל-13 מדינות בין השנים 2020-1948 והן מוסלמיות (איראן ותורכיה), ערביות (מצרים, ירדן, מרוקו, ערב הסעודית, קטאר, בחריין, עומאן, איחוד האמירויות, תימן וסודאן) ומדינה נוצרית אחת אתיופיה; וכמו כן עם שלושה מיעוטים: כורדים (מוסלמים), מארונים (נוצרים בלבנון)  ונוצרים בדרום סודאן. התפיסה הרווחת שהייתה מקובלת בציבור והוצגה על ידי קברניטי המדינה היא: ישראל מאז קיומה הייתה מדינה מבודדת ובמשך שנים רבות נותרה כזו. תפיסה זו נבעה  לא רק ממצב קשריה הגלויים של ישראל עם מדינות האזור אלא גם בחלקה מלימוד התנ"ך והיסטוריה של עם ישראל: "עם לבדד ישכון", מעשי פרעות ביהודים בגלות והשואה.

מסקנתו של פרופ' פודה שונה. ישראל לא הייתה מבודדת. הראשונה לרקום קשרים חשאיים עם המדינה היהודית העצמאית הייתה ירדן, קשרים שנמשכו עד לרציחתו של המלך עבדאללה ב-1951. בעקבות הרצח הקשרים התרופפו אך לא פסקו ואף התגברו ביתר שאת מאז אמצע שנות ה-60. מסוף שנות ה-50 הקימה ישראל קשרים  ביטחוניים ומודיעיניים עם מדינות הפריפריה – תורכיה, איראן ואתיופיה –  וזאת  על רקע חשש ממגמות ההתפשטות הפאן ערביות של שליט מצרים גמאל עבד אל-נאצר. הקשרים האלה עם מדינות הפריפריה העניקו לישראל הכרה כגורם בעל חשיבות צבאית ופוליטית במזרח התיכון, וכמו כן חיזקו את מעמדה של ישראל בקרב מעצמות המערב, במיוחד ארה"ב.

עד אמצע שנות ה-60 רכשה ישראל עוד ידידים במרחב: מרוקו אשר הציעה צינור ערבי חשוב להכרת העולם הערבי, כולל הדיונים החסויים בוועידות הפסגה הערביות; הכורדים בעיראק אשר סיפקו מידע על האויב העיראקי; והמלוכנים בתימן אשר  נלחמו והתישו את הצבא המצרי. לקראת סוף שנות ה-60 סייעה ישראל למורדים הנוצרים בדרום סודאן, כשמטרת הסיוע לאיים על מצרים בעורפה. כבר ב-1958 שיתפה ישראל פעולה עם מקצת הגורמים הנוצרים (המארונים) בלבנון, ושיתוף פעולה זה גבר במלחמת האזרחים בשנים 1976-1975. בראשית שנות ה-70 סייעה ישראל לשליט עומאן (בחצי האי ערב), סולטאן קאבוס, במלחמה נגד המורדים באזור דופאר.

סיבות אחדות הניעו את מדינות האזור לשאוף לפתח קשרים עם ישראל. (1) עוצמתה הצבאית. לאחר מלחמת סואץ ב-1956 ובמיוחד לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967 נתפסה ישראל כמעצמה צבאית. ההערכה שברשותה של ישראל נשק גרעיני הוסיפה נדבך חשוב לדימויה כמעצמה. (2) יכולותיה המודיעיניות של ישראל בדמות המוסד ואמ"ן. מדינות ומיעוטים חיפשו את הקשר עם ישראל כדי לקבל מידע מודיעיני חשוב ואף קריטי מבחינתם, ובמקרים מסוימים גם הדרכה להקמת שירותי מודיעין שלהם. (3) יכולותיה הטכנולוגיות של ישראל. עוד בשנות ה-60 ייצאה ישראל נשק, כאשר איכות הנשק הישראלי, שנוסה בשדה הקרב, הלך התקדם  ואף נסק בשנים הבאות. נוסף לנשק, יכולותיה הטכנולוגיות של ישראל עוררו ביקוש בתחומים אזרחיים מגוונים, כמו חקלאות, השקיה, התפלת מים, הייטק ועוד. (4) הדימוי לפיו ישראל, באמצעות הלובי היהודי בארה"ב, יכולה להטות את החלטות הממשל האמריקאי, ועל כן עשויה לשמש שתדלנית יעילה עבור מדינות ומיעוטים. בהקשר זה הפרוטוקולים של זקני ציון פעלו לטובת ישראל.

הסכם השלום עם מצרים ב-1979 ובעיקר הסכמי אוסלו ותהליך השלום עם הפלסטינים בשנות ה-90 אפשרו למדינות מסוימות להפוך את קשריהם החשאיים עם ישראל לגלויים. ירדן חתמה על הסכם שלום עם ישראל ב-1994 וכוננה קשרים דיפלומטיים עימה. גם מרוקו הקימה קשרים דיפלומטיים עם ישראל, אבל בדרג של לשכת קשר. עומאן, קטאר ותוניסיה הקימו נציגויות. מאוריטניה כוננה קשרים דיפלומטיים בדרג של שגרירות. האינתיפאדה הפלסטינית ב-2000 הובילה לנסיגה בקשרים בין ישראל למדינות האלה או הקפאתם, אך במקרים אחרים הקשרים החשאיים נמשכו. יש לציין כי בתקופה בה התקיימו קשרים דיפלומטיים גלויים בין ישראל למדינות ערב, כמו עם מצרים וירדן, הערוץ החשאי המודיעיני-ביטחוני שיוצג על ידי המוסד ומשרד הביטחון, נותר דומיננטי ביחס למשרד החוץ. מצב כזה התקיים  לא רק כדי למנוע הדלפות ולהעניק לראשי השלטון בשני הצדדים שליטה טובה יותר על עיצוב הקשרים, אלא נועד להסתיר את קיום הקשרים הענפים עם ישראל מדעת הקהל במדינות ערב שנותרה ברובה מאוד עוינת לישראל. שלושה מדינאים ערבים בולטים נרצחו בגלל קשריהם עם ישראל: מלך ירדן עבדאללה ב-1951, נשיא מצרים סאדאת ב-1981 (לרצח סאדאת היו גם סיבות אחרות)  ונשיא לבנון בשיר ג'ומייל ב-1982. המסלולים החשאיים והגלויים בקשריה של ישראל עם מדינות ערב לא היו לגמרי נפרדים: שיפור בקשרים הפוליטיים התבטא בשדרוג הקשרים המודיעיניים – וההפך.

מאמצע העשור הראשון של המאה ה-21 ניכרה עלייה בקשרים החשאיים בין מדינות ערב הסוניות (מצרים וירדן) ובמיוחד מדינות המפרץ הערבי לבין ישראל. הסיבה העיקרית לכך הייתה האיום המשותף מפני התפשטותה של איראן אשר הפכה לגורם דומיננטי בארבע מדינות ערביות. בלבנון, באמצעות המיליציה חיזבאללה; בעיראק, בהדרגה, בעקבות הכיבוש האמריקאי ב-2003 ופינויים ההדרגתי של הכוחות האמריקאיים שהסתיים ב-2011; בתימן,   בעקבות "האביב הערבי" ב-2011 שערער את השלטון המרכזי בה וחיזק את הכוחות של החות'ים; ולבסוף בסוריה, בעקבות המרד נגד משטרו של בשאר אסד שהחל ב-2011, שהביא להישענותו גוברת והולכת על סיוע מיליציות פרו איראניות. חתימת ממשלו של נשיא ארה"ב ברק אובמה ב-2015, יחד עם חמש מעצמות נוספות, על הסכם שנועד רק להגביל  זמנית את יכולתה הגרעינית של איראן, ובלי לעצור את התפשטותה באזור – קירב עוד יותר את מדינות המפרץ לישראל, שנתפסה כבעלת ברית פוטנציאלית מול איראן. בשלהי שלטונו של הנשיא דונלד בטראמפ ב-2020 הסכימו ארבע מדינות ערביות לכונן קשרים דיפלומטיים עם ישראל, בהן שתיים ממדינות המפרץ: איחוד האמירויות  ובחריין. לשתי מדינות המפרץ הצטרפו סודאן ומרוקו, עבור התמורה שקיבלו מממשל טראמפ: מרוקו זכתה להכרה אמריקאית בריבונותה על סהרה המערבית, וסודאן הוסרה מרשימת המדינות התומכות בטרור.

המדיניות של יצירת קשרים חשאיים עם מדינות ומיעוטים באזור, כמו רעיון "ברית הפריפריה", הייתה מהלך יצירתי שהועיל לישראל במקרים רבים, או לפחות לא הזיק. עם זאת,  התברר בהדרגה כי מדיניות זו בסופו של דבר נכשלה, אבל לרוב מסיבות שאינן תלויות בישראל. בעקבות ניצחונה של המהפכה האסלאמית באיראן ב-1979 איבדה ישראל – לא באשמתה – בעל ברית אזורי. אובדנה של איראן לימד את ישראל שני לקחים: משטרים יציבים לכאורה עלולים ליפול ולשים קץ לקשרים שנראים אסטרטגיים; הצורך להיזהר מאספקת נשק מתקדם לבעל ברית יציב לכאורה, מחשש כי בהתחלף המשטר הנשק הזה עלול להיות  מופנה נגד ישראל.

כישלון שנבע ממדיניות שגויה של ישראל היה מערכת היחסים שלה עם המיעוט הנוצרי-מארוני בלבנון. ישראל סייעה למארונים בסוף שנות ה-50 כחלק מתפיסת ברית המיעוטים שחתרה לעזור למיעוטים נרדפים, כמו לכורדים. אולם בראשית שנות ה-80 הסיוע הזה גבר ונועד למטרות מרחיקות לכת, לסלק את הסורים והפלסטינים מלבנון, להפוך את ירדן למדינה פלסטינית ואת לבנון למדינה ידידותית לישראל. המטרות האלה התגלו כבלתי ריאליסטיות. המיעוט הנוצרי בלבנון לא יכול היה לעמוד מול הכוחות היריבים, שנתמכו על ידי סוריה ואיראן, במיוחד בהיותו "מוכתם" בשיתוף פעולה גלוי עם ישראל.

לאחר אובדן איראן והמארונים – לבסוף, בתחילת שנות ה-2000, עם התבססות שלטונו של ארדואן בתורכיה, אבדה גם תורכיה, בתור מרכיב חשוב ביותר ברעיון ברית הפריפריה. אחרי שברית הפריפריה מצתה את עצמה – בעשור השני של שנות ה-2000, במקום מדינות לא ערביות ומיעוטים, פעלה ישראל להרחבת הקשרים החשאיים בעיקר עם מדינות הגרעין הערביות, מצרים, ירדן ומדינות המפרץ. בהתאמה למדיניות הישראלית הזו החליט ממשל טראמפ להעביר את ישראל מאחריות פיקוד אירופה של משרד ההגנה, לפיקוד המרכז  (Central Command), האחראי על מדינות המזרח התיכון (למעט תורכיה וקפריסין). הכללתה של ישראל בפיקוד המרכז עם מדינות ערביות היא מהפכה במחשבה האסטרטגית האזורית לא רק של ארה"ב כלפי ישראל – אשר מאז הקמתה לא הייתה מוכנה לצרף את ישראל לברית אזורית – אלא גם מלמדת על נכונותן של המדינות הערביות הנכללות באותו הפיקוד לשתף פעולה עם ישראל נגד איראן. אפשר לראות בכך – יחד עם כינון קשרים דיפלומטיים בין ישראל לארבע מדינות ערב ב-2020 –  כסימן נוסף לחילוצה של ישראל ממעמד של "פילגש" ל"ידועה בציבור". עם זאת, הזיקה בין תהליך הנורמליזציה בקשרים בין ישראל למדינות ערב לבין פתרון הבעיה הפלסטינית לא נעלמה. עימות מזוין בין ישראל לפלסטינים משתקף בשנאה תהומית כלפי ישראל בדעת הקהל הערבית ובנסיגה בקשרים בין ישראל למדינות ערב –  וההפך.

הערות ביקורתיות שלי

בסיכום מחקרו המקיף והמפורט, אלי פודה  סותר את התֵזה לפיה ישראל מאז קיומה הייתה מדינה מבודדת ובמשך שנים רבות נותרה כזו. לדבריו, ריבוי שיתוף הפעולה של ישראל במרחב היה צריך להקהות את עוצמת הרגשת הבידוד, לפחות של המחליטים (אם כי לא בקרב הציבור שלא ידע על הקשרים החשאיים). אבל "פוליטיקאים ניצלו בציניות את החשש הזה כדי לרכוש תמיכה ולגיטימציה בקרב הציבור".

דעתי שונה. לצורך קיום קשר יציב, קשר אסטרטגי אמיתי בין שתי מדינות (או יותר) או בין מדינה למיעוטים אתניים, דרושים גורמים קבועים המחברים בין מדינות או  בין מדינה לאותם המיעוטים, כמו קרבה אתנית, דתית וערכים משותפים. המצב שונה לחלוטין כאשר הקשר מבוסס בעיקר על איום מאויב משותף – בעוד בין כל יתר המרכיבים, שאמורים לקרב בין שתי המדינות, רובצת תהום עד שהמדינות השותפות לקשר עם ישראל מקפידות להסתירו מעיני דעת הקהל בארצותיהן. במצב כזה  ברור כי מדובר בקשר מלא בציניות והעמדת פנים, שנוצר מכורח נסיבות זמני וייגמר עם היעלמותן.

האווירה האנטי ישראלית הקיצונית  ואף האנטישמית בכלי התקשורת ובציבור  במדינות הערביות  והמוסלמיות לא יכלה שלא להטביע את חותמה על הדרג הצבאי והמודיעיני החל בזוטר וכלה בבינוני ואף הגבוה, ובכך פגעה במהות הקשרים המודיעיניים-צבאיים. ישראל בסופו של דבר לא יכלה לסמוך על שיתוף הפעולה  המודיעיני-צבאי עם ירדן בנושא המהותי ביותר מבחינתה – הפסקת פעילות ארגוני טרור נגדה מתחומה. לא רק בסוף שנות ה-60 – בהיעדר הסכם שלום בין ישראל לירדן – לא מנעה ירדן פעילות של ארגוני הטרור הפלסטיניים מתחומה נגד ישראל, ובקרב כראמה ב-1968 הצבא הירדני אף הצטרף לארגונים האלה במלחמה נגד צה"ל. זאת ועוד. גם לאחר שנחתם חוזה השלום עם ירדן ב-1994, המשיך לשהות בה מנהיג חמאס חאלד משעל. כאמור, בהקשר לניסיון ההתנקשות הכושל של המוסד במשעל בספטמבר 1997, אלי פודה מוצא לנכון דווקא  לציין  את שיתוף פעולה ההדוק  בין שירותי הביטחון של ירדן וישראל במאבק בטרור  בתקופה הזו – תוך התעלמות  מהרקע להתנקשות. היה זה  פיגוע טרור ב-30 ביולי  1997 בירושלים בו נהרגו 16 אנשים ונפצעו כ-200 – פיגוע עליו נטל חמאס את האחריות. עוד בהיותו של יצחק רבין ראש הממשלה, הוא דרש מהמלך חוסיין  להפסיק את פעילות חמאס על אדמת ירדן, אך ללא הועיל. הירדנים טענו כי החמאס על אדמתם  עוסק בפעילות הסברתית ולא מבצעית – על אף שישראל הוכיחה לירדנים כי החמאס בירדן מתווה ומוציא לפועל פעולות טרור. [3]

בדומה לירדן, בתקופת שלטונו של חוסני מובארק לא נקטה מצרים בצעדים מספיקים למניעת הברחות נשק משטחה לארגוני הטרור הפלסטיניים ברצועת עזה. בתקופת שלטונה של המועצה הצבאית במצרים בראשות טנטאווי, חילוץ המאבטחים הישראלים מהשגרירות בקהיר הושג – לדעתי –  בעיקר הודות לקשריה של ישראל עם ארה"ב, ולא לקשריה עם המודיעין המצרי. הנשיא מוחמד מורסי, כנציג האחים המוסלמים, פתח למעשה את גבולות ארצו לזרימת אמצעי לחימה לשותפי השקפתו הדתית בדמותם של חמאס  וארגונים פלסטיניים אחרים – על אף המשך קיומו של קשר מודיעיני בין מצרים לישראל. הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי  בסופו של דבר – כפי שהוכח בעקבות האירועים ב-7 באוקטובר 2023 – לא מנע הברחות מסיביות של אמצעי לחימה לעזה.

במערכת היחסים החשאית עם כל אחד מהגורמים באזור תרמה  ישראל הרבה יותר לצד השני מאשר קיבלה ממנו. הצד השני יכול היה להפסיק את הקשר עם ישראל בכל עת שרצה. המצב דמה למצבו של מיעוט יהודי בגולה, החי בודד בתוך סביבה עוינת, אשר נאלץ באמצעות שוחד ושירותים שונים לשכניו להבטיח את זכויותיו הבסיסיות, כמו להשכלה, לפרנסה ואף לשרוד – ואם  התמזל מזלו, באמצעות שליט הפורש את חסותו על יהודים (בדומה לנשיא אמריקאי ידידותי לישראל).

 אם נזכור כי מדינות ערביות מסוימות שקיימו קשרים מודיעיניים חשאיים עם ישראל הצטרפו למלחמה נגדה –  (ירדן ב-1967 וב-1973, מרוקו ב-1973) –  עולה המסקנה הבאה. על "שותפים אסטרטגיים" כאלה לא רק שלא ניתן היה לסמוך בשעת צרה, אלא כל מה שנותר לקוות שלא יצטרפו לאויבים באופן ממשי, ולא רק מילולי,  בזמן מלחמה.

השגשוג ביחסים בין ישראל לתורכיה, הקמת קשרים דיפלומטיים עם ירדן ונציגויות רשמיות של ישראל במדינות ערב נוספות בתקופה של תהליך אוסלו –  בין השנים 2000-1993 – מראה על חשיבות התקדמות בפתרון הבעיה הפלסטינית כתנאי להשתלבותה ההדרגתית של ישראל באזור כמדינה לגיטימית. כינון הקשרים מצד ארבע מדינות ערביות עם ישראל  ב-2020 – על אף היעדר התקדמות בתהליך השלום עם הפלסטינים – חורג, במבט ראשון וכנראה רק לכאורה, מהתזה הזו. זאת כיוון שהחרפת העימות בין ישראל לפלסטינים בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר 2023 משפיעה לרעה גם על הקשרים האלה. בפרספקטיבה היסטורית מתברר כי ההתקדמות לשלום עם הפלסטינים בתקופת תהליך אוסלו התגלתה כאשליה, כחלום שחלמו שוחרי השלום בקרב עמינו בעיניים עצומות –  והשגת שלום עם הפלסטינים בעתיד הנראה לעין מצטיירת כבלתי אפשרית. במצב כזה, סביר להניח כי ישראל תמשיך להיות מבודדת באזור הערבי והמוסלמי הסובב אותה. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

---

[1] Panetta, Leon. With Jim Newton. Worthy Fights: A Memory of Leadership in War and Peace (New York:  Penguin Books, 2014)

 

[2] Clinton, Hillary Rodham. Hard Choices (New York: Simon & Schuster, 2015)

 

[3] דני יתום, שותף סוד: מסיירות מטכ"ל ועד המוסד (תל אביב: ידיעות אחרונות, 2009),       עמ' 16-15.