יום שני, 10 בינואר 2022

ארליך, חגי. אתיופיה: נצרות, אסלאם, יהדות (תל אביב: האוניברסיטה העברית, 2003) [סיכום]

 ארליך, חגי. אתיופיה: נצרות, אסלאם, יהדות (תל אביב: האוניברסיטה העברית, 2003). 381 עמ', כולל ביבליוגרפיה, מפתח שמות, תצלומים ומפות.

פרופ' חגי ארליך הוא עורך הספר ומחבר הפרק על האסלאם.  הערך על הנצרות הוא מאת פרופ' סטיבן קפלן – ועל היהדות מאת ד"ר הגר סלמון. הספר דן באתיופיה החל מהעת העתיקה ועד סביבות שנת 2000. המחקר מורכב משלושה פרקים נפרדים על כל אחת משלוש הדתות. בסיכום שלי איחדתי בין הפרקים, בהתאם לכל תקופה היסטורית, תוך התרכזות בביתא ישראל – יהדות אתיופיה. המחקר שלפנינו מטיל ספק, ולמעשה שולל, את המסורות בדבר מוצאה של יהדות אתיופיה משבט דן או מהקשר הרומנטי בין המלך שלמה למלכת שבא. 

מבוא

אתיופיה  (ביוונית – "שחורי עור") היא אחת המדינות הנוצריות הוותיקות ביותר בעולם. המלך של אתיופיה, אַזאנה (Ezana), התנצר בשנת 333. קדמו לו בהתנצרותם רק שליט ארמניה בשנת 301 והקיסר הרומי קונסטנטינוס בשנת 312. באתיופיה, הספרות והתרבות הכתובה  לסוגיה נשארו  עד סמוך למאה ה-19 מונופול של אנשי הדת, כיוון שנכתבו בשפת הגֶעְז (שפה שמית), שהייתה ידועה רק למעמד הזה. מעמדה של שפת הגעז דמה למעמדה של הלטינית באירופה של ימי הביניים. במשך רוב תקופת קיומה של אתיופיה רק שני מוסדות עיצבו את חייה והם הקיסר הנוצרי והכנסייה האורתודוכסית. עד סמוך לימינו כל חברי המעמדות השולטים באתיופיה היו נוצרים. הסמלים הבסיסיים של הלגיטימציה הפוליטית נלקחו מהתנ"ך והברית החדשה. שושלות המלוכה הנוצריות השתיתו את זכותן למשול על קשריהן ההיסטוריים כביכול לעבר המקראי. על אף מרכזיותה של ההוויה הנוצרית, היא לא הייתה עשויה מעור אחד, אלא מצאה את ביטויה במגוון זרמים על בסיס מקומי-אזורי.

ממלכת אקסוּם, המאה ה-1 עד  המאה ה-10 לספירה  አክሱም] בתעתיק  אכסום]

אתיופיה טרם התנצרותה      ממלכת אַקסוּם הקדומה, אשר שלטה ברמת תיגרֶה הייתה ערש לידתה של המדינה האתיופית ובה עוצבו ראשית דפוסיה התרבותיים. במשך המאה הראשונה לספירה הנוצרית כבר התבססה אקסום כממלכה מאורגנת. במהלך 700 השנים הבאות הורגשה השפעתה לא רק באתיופיה ובאריתריאה שבימינו, אלא גם בארצות הסובבות ובחלקים רבים של דרום ערב. במאה השנייה לספירה הופיע כתב אתיופי ייחודי, כתב הגעז, שכלל רק אותיות עיצוריות ללא סימנים לתנועות.

כניסת הנצרות   חלק מן האתיופים נוטים להאמין שנצרותם החלה עוד בתקופת שליחיו של ישו, ואולם גרסה זו אינה מקובלת במחקר המדעי. מתועדת ואמינה יותר היא פרשת התנצרותו של השליט האקסומי אזאנה, שהתרחשה בשנת 333. את התנצרותו של אזאנה יש לראות כהתנצרות המלך וחוגי החצר, ועדיין לא כהתנצרות כל אקסומית רחבה. תפנית דרמטית בהתפשטות רחבה של הנצרות התחוללה בסוף המאה החמישית.

לאחר שהתגייר מלך הממלכה הדרום-ערבית חִמְיאר, יוסף ד'וּ נֻוַאס (ערבית: يوسف ذو نواس), וטבח בנוצרים, נטל שליט אתיופיה כָּלֵבּ את משימת הנקם. בשנת 525 צלח כלב בראש צבא את ים סוף, הביס והרג את שליט דרום ערב, וביסס ריבונות אתיופית בתימן. כלב החל בבנייה שאפתנית של כנסיות הן באתיופיה והן בדרום ערב, וניתוץ פסלי האלילים והמקדשים הפגאניים ובתי הכנסת. מעתה הפכה המשימה להפצתה והנחלתה של הדת הנוצרית לחלק ממדיניות המשטר. לאחר שכלב על פי המסורת האתיופית ויתר על כסאו ונכנס למנזר, השליט החדש, בנו גָבּרה-מָסקָל (העבד של הצלב)  הפך את הנצרות לדת המדינה. גברה-מסקל היה הראשון שהוכתר בטקס נוצרי, והכתרה בחסות הצלב נותרה על כנה מני אז ועד חיסולה של הקיסרות בשנת 1974. גברה-מסקל מלך עד אמצע המאה השישית. לאחריו החלה אקסום בתהליך שקיעה איטי שהביא להיעלמותה במאה ה-10.

הבישוף הראשון של הכנסייה האתיופית – בישוף מכונה בפי האתיופים אַבּוּנָא [אבינו] הוסמך על ידי בישוף מצרי. באתיופיה נוצר תקדים לפיו ראש הנצרות האתיופית נבחר על ידי ראש הכנסייה המצרית (שלימים כונתה "הקופטית"), והסדר זה התמיד עד לאמצע המאה ה-20. כלומר, עד אמצע המאה ה-20 הפטריארך הקופטי במצרים היה מקור הלגיטימציה של הכנסייה האתיופית. הבישופים שנבחרו לעמוד בראש הכנסייה האתיופית היו נזירים מצרים ולא אתיופים, והגיעו לאתיופיה מבלי להכיר את השפה ואת המנהגים המקומיים, וללא בסיס פוליטי מקומי. לפיכך, הם היו תלויים לרוב ברצונו הטוב של השליט, לו הייתה השפעה עצומה על ענייני הכנסייה. עם זאת לאבונא לא היה תחליף כי רק הוא רשאי היה להסמיך כמרים וכמרים זוטרים. ואולם רמת הכשרתם הדתית של הכמרים האתיופים הייתה נמוכה. הקבוצה היחידה בכנסייה אשר נהנתה מדרגה מספקת של אוטונומיה והשכלה כדי לתפקד כמייצגת אמיתית של הנצרות  הייתה אנשי המנזרים. הנזירים היו משוחררים מעול קיום המשפחה ויכלו להקדיש את עצמם ללימוד. היו מנזרים שקשרו עצמם לחצר המלוכה – וההיפך, היו מנזרים אוטונומיים שאף התעמתו עם הקיסר. המנזרים היו מרכזים  ללמידה  ולמלאכת העתקת כתבי הקודש.

בתקופה האקסומית תורגמו לשפת הגעז לא רק הברית הישנה (התנ"ך) והחדשה אלא גם ספרים חיצוניים (כמו ספר יהודית). ספרי הדת תורגמו בעיקר מיוונית. ספרות הכנסייה האתיופית השתמרה בשפת הגעז. שפה זו אינה מדוברת במשך יותר מ-1000 שנה, אך היא עדיין נותרה שפת כתבי הקודש. רוב הנוצרים האתיופים, מראשית ימי הנצרות ועד עצם ימינו, לא היו מסוגלים לקרוא את יצירות הקודש שלהם בשפת הגעז, לא כל שכן לעקוב אחר ניסוחים תאולוגיים. עבורם התממשה הנצרות בעיקר בטקסי פולחן ובחגים. הכנסיות, ציורי הקיר, האיקונות – ויותר מכול סימן הצלב המגולף בעץ או חרוט במתכת, היו אמצעי הביטוי המובהק של אמונתם.  

שקיעתה של אקסום ועלייתה של זאגווה (Zagwe)     נראה כי גורם חשוב ביותר בשקיעתה של ממלכת אקסום היה עליית האסלאם במאה השביעית. האסלאם בודד את אקסום וסגר עליה מבחינה כלכלית ותרבותית. בין השנים 1270-1137  שליטים משושלת זאגווה פרסו את ממשלתם על אתיופיה. על אף שהכנסייה האתיופית קיבעה לימים את שליטי הזאגווה כקדושים, הם לא רוו נחת בתקופת שלטונם. חלק מהכמורה בצפון לא קיבלה את שלטונם, והם גם לא הצליחו לייצב את שלטונם בדרום. כל אלה ומחלוקות על ענייני ירושה הביאו בסופו של דבר להדחתם בשנת 1270.

 

מוצאם של יהודי אתיופיה   קיימים מיתוסים והשערות אחדים לפיהם מוצאם של ביתא ישראל הוא יהודִי חוץ אתיופי. לפי אחד מהם, המסתמך על ספר מלכים א, פרק י, מוצאם במפגש הרומנטי בין המלך שלמה למלכת שבא. זוהי מסורת אתיופית שראשיתה עוד במאה השישית, ובעקבות עליית השושלת הסלומונית ב-1270 גובשה לאתוס הלאומי בספר "תפארת המלכים" מהמאה ה-14. לפי גרסה זו, שליטת אתיופיה המלכה מָקֶדָה (מלכת שבא) ביקרה אצל שלמה המלך, ומהקשר ביניהם נולד לה, בשובה לארצה בן בשם מֶנֶליק.  כאשר בגר, יצא  מנליק לירושלים לפגוש את אביו. לפני שובו לארצו עלה בידו לגנוב את ארון הברית מבית המקדש, והוא חזר לאתיופיה יחד עם הארון ומלווים מבני הכוהנים. מאז – לפי "תפארת המלכים" –  עברה תהילת ציון מירושלים לאקסום, שהיא "ציון החדשה", והאתיופים הם "בני ישראל האמיתיים". ספר זה הפך להיות מוקד סמכות ולגיטימציה עבור העילית השלטת וגם עבור ביתא ישראל. לאורך מרבית ההיסטוריה האתיופית, רק הטוענים למוצאם משלמה המלך נתפשו כשליטים הלגיטימיים של אתיופיה (בלועזית "סלומונים"). כנסיותיה של אתיופיה, מהמרכזיות ועד הנידחות שביניהן, העתיקו וחיקו את בית המקדש הראשון שבירושלים.

תיעוד ראשון לקיומה של מסורת זאת אצל ביתא ישראל, בדבר מוצאם ממלווי ארון הברית, נעשה על ידי נוסע סקוטי שביקר באזור בסוף המאה ה-18. עדויות נוספות לאותה מסורת בקרב ביתא ישראל תועדו על ידי נוסעים במאה ה-19. רק ממש לאחרונה [בסביבות  שנת  2000] החלו חלק ממנהיגי ביתא ישראל להסתייג מהגרסה הזו. כיוון שהגרסה הזו צמחה מאות רבות של שנים לאחר תקופת שלמה המלך, ברור כי סיפור זה אינו הסבר היסטורי.

ב-1973 פסק הרב הספרדי הראשי לישראל דאז, עובדיה יוסף, כי בני הקהילה האתיופית הם צאצאי שבט דן האבוד. פסיקתו הסתמכה על ר' דוד בן זמרא , הרדב"ז, מי שהיה רבה של יהודי קהיר באמצע המאה ה-16. הרב של קהיר הסתמך על שבוי מלחמה מאתיופיה שנמכר לעבדות במצרים ותואר כשומר על חלק ממצוות היהדות. הרב פסק כי יהודי הוא מצאצאי שבט דן, אשר רק בשל ניתוק מיהודי העולם לא הכיר את ההלכה הרבנית, ומכאן חלה עליו מצוות פדיון שבויים ויש ללמדו את ההלכה הרבנית.  נראה כי המקור המוקדם ביותר למסורת זו הוא נוסע יהודי מן המאה ה-9 בשם אלדד הדני. האיש טען כי הוא בעצמו משבט דן וכי בארץ כוש חיים שבטים שמוצאם משבט דן, שהגיעו לשם עוד בימי ירבעם בן נבט. אלדד העיד כי שבטים אלה שומרים את התורה, אבל אינם מכירים את המשנה והתלמוד. סיפורו על יהודי אתיופיה – אשר מצטרף לאוסף של אגדות, שמועות ומסורות על קהילות יהודיות ברחבי העולם, שמובאות אצל אלדד הדני  נחשב למפוקפק. לעומתו, ראוי לציין שגם ר' עובדיה מברטנואר (איטליה), שעלה לארץ בסוף המאה ה-15, בשלוש איגרות שכתב לבני  משפחתו באותה העת סיפר על מפגשו במצרים עם שני יהודים שנישבו באתיופיה, נמכרו לעבדים ונפדו על ידי יהודי מצרים. היהודים שנפדו סיפרו לו כי הם מתייחסים לשבט דן. חשיבותו של מקור זה – בהיותו המקור היחיד לתולדות יהודי אתיופיה עד ימינו – שבו מובאת מסורת על המוצא משבט דן מפי בני העדה עצמה. ואולם מסורת זו בלתי מוכחת מדעית. 

במצרים התקיימה קהילה יהודית עוד קודם לחורבן הבית הראשון. בתקופת הבית השני זו הייתה קהילה משגשגת ותרגום השבעים, התרגום היווני למקרא, היה ממפעליה הגדולים. הועלתה הסברה כי יהודים התקדמו לאורך הנילוס עד למקורותיו באתיופיה, ואכן מקומות מושבם המסורתיים של ביתא ישראל מצויים בסמיכות למקורות הנילוס הכחול. מתוך פפירוסים שהתגלו במצרים ידוע שבין המאה השביעית למאה חמישית לפני הספירה ישב באי יֶב (אֶלֶפַנטינָה) שבמצרים, הסמוך לאסואן של ימינו, חיל מצב יהודי. מסורות בדבר מוצאם המצרי של בית ישראל עברו מדור לדור גם בקרב הקהילה עצמה. עם זאת רוב החוקרים מצביעים על הבעייתיות  הקיימת בגרסה זו. קשה להצביע על זיקה היסטורית בין קהילת יב, שמעט מאוד ידוע עליה, ואשר נעלמה זמן רב לפני העידן הנוצרי, לבין קהילת ביתא ישראל אשר התיעוד המוקדם ביותר על דתה הוא מהמאה ה-15. גרסת מוצאה של ביתא ישראל ממצרים נשארה, בינתיים, נטולת הוכחה.

סבירה יותר הגרסה לפיה מוצאם של ביתא ישראל מדרום ערב, וזאת לאור הקרבה הגיאוגרפית וההיסטוריה הארוכה של קשרים בין שני צדי ים סוף. יש בהחלט מקום להנחה שמהגרים יהודים הגיעו לאתיופיה מכיוון זה, אך החוקרים חלוקים בדעותיהם בשאלה מתי נעשתה הגירה זו. הנחת חוקרים מסוימים כי יהודים הגיעו לאתיופיה מחצי האי ערב עוד לפני המאה הרביעית לספירה, לדעת הגר סלמון, מוטלת בספק. סביר יותר להניח כי יהודים רבים הגיעו לערב בעיקר לאחר חורבן הבית השני בשנת 70 לספירה. חוקרים אחרים טוענים כי ההשפעות היהודיות מחצי האי ערב על אתיופיה מאוחרות יותר והן תוצאת הכיבוש האתיופי של דרום ערב במאה השישית. כאמור,   בתקופה זו הביס המלך האתיופי כלב את המלך הדרום ערבי, היהודי יוסף ד'וּ נֻוַאס (460 - 525). אותה עת פעל כלב נגד קבוצות בעלות אופי יהודי באקסום עצמה.

ישנם חוקרים שאינם רואים את ביתא ישראל כצאצאים ישירים של יהודים, אלא משערים שהם אתיופים משבט אגאו (Agao), שאימצו מרצונם זהות יהודית בזמן בלתי ידוע בתולדותיהם. אותם חוקרים מציינים את הדמיון הפיזיולוגי של ביתא ישראל לשכניהם, וכן את העובדה כי לחלק מהאמונות, מהמנהגים ומהספרים שלהם יש מקבילות בכנסייה האורתודוכסית האתיופית. יש הסבורים כי המסורת הדתית הנפרדת של ביתא ישראל התמסדה סופית בימי הסלומונים הראשונים במאות ה-14 וה-15.

הידיעות שבידינו אינן מאפשרות לקבוע בכלים מדעיים ובבירור עובדתי מוצק את שאלת המוצא של ביתא ישראל. ניתן לשער כי ההשפעות היהודיות בתרבות האתיופית מקורן בחצי האי ערב, אולם אין לשלול כי היו בשלבים שונים, השפעות ממקומות אחרים, כגון מצרים. אין סימוכין לדעה כי ביתא ישראל הם צאצאים ישירים של מהגרים יהודים. אפשר לסכם ולומר כי ההשערה הסבירה ביותר על שורשיה של יהדות אתיופיה היא שמקורותיה בהשפעות והגירות יהודיות מחצי האי ערב.

יהדות ויהודים באתיופיה עד תחילת שושלת הסלומונים ב-1270  כאמור, אתיופיה הפכה לנוצרית במאות ה-4 וה-5, ובנצרותה נספגו יסודות מקראיים ועבריים במידה שאין לה אח ורע בתרבויות נוצריות אחרות. ליהדות הייתה השפעה על התרבות האקסומית לפני קבלת הנצרות במאה ה-4. לדברי מסורות אתיופיות, הן בקרב ביתא ישראל והן מחוץ לקבוצה היהודית, היהדות ומנהגיה נשמרו על ידי למעלה ממחצית אוכלוסיית אקסום קודם להשתלטות הנצרות. "ייתכן אולי, שסוג מסוים של יהדות אף הצליח להפוך בעת ההיא לדת השלטת באזור [אקסום]" (עמ' 28). על אף שאין הוכחה היסטורית לכך, ברור כי השפעת המנהגים התנ"כיים והיהודיים הייתה כה חזקה על התרבות האתיופית שהם שרדו בתקופת הנצרות ועד עצם ימינו. מנהגים אלה כללו מילת תינוקות זכרים ביום השמיני ללידתם, השמירה הקפדנית על יום השבת כיום מקודש, חלוקתו של חלל בית התפילה הנוצרי האתיופי באופן המשחזר את המבנה האדריכלי של בית המקדש, השמירה על דיני כשרות בהם איסור אכילת בשר חזיר ועוד. כמו כן,  מספר רב של מילים בשפת הגעז שאולות מארמית-יהודית כמו מצוואת (מצווה, נדבה), תָבּות (תיבה).

עדויות כתובות על תולדות היהודים באתיופיה שרדו רק מהתקופה שהחלה עם עלייתה של השושלת הסלומונית. תקופת אקסום ושושלת זאגווה הותירה תיאורים מעין אגדתיים, שערכם ההיסטורי אינו ברור. כאמור, סיפורו של אלדד הדני מעורר קושיות רבות. ספק אם הוא היה אתיופי כי לא ידע את שפת הגעז. ואולם חוקרים רבים רואים בסיפורו את האזכור ההיסטורי הראשון של יהודי אתיופיה.

לפי מסורת שבעל פה, המשותפת ליהודים ולנוצרים, המורדים שהחריבו סופית את אקסום במאה העשירית הונהגו בידי המלכה גוּדית (דהיינו יהודית או אסאתו דהיינו אסתר) והיא הייתה פלאשית והשתייכה לעדת ביתא ישראל. מקורות אחרים טוענים שהייתה עובדת אלילים. להיסטוריונים המודרניים אין כל הוכחה לאותנטיות של מסורות אלה והם מטילים ספק במהימנותן.

הנוסע היהודי בנימין מטודלה, שערך מסעותיו בין השנים 1167-1159 (תקופת הזאגווה), סיפר על יהודים ש"אין עליהם עול גוים ולהם ערים ומגדלים בראשי ההרים". יש חוקרים הסבורים כי כוונתו ליהודי אתיופיה ויש המשערים כי התכוון ליהודי תימן ועדן. נראה כי העדויות שלו מכלי שני וערכן ההיסטורי מוגבל.

 

האסלאם בתקופה האקסומית  לפי מקורות אסלאמיים, אחת ממינקותיו של הנביא מוחמד, ולימים חברתו, אוּם אַיימאן, הייתה אתיופית. בשנת 615 החליט מוחמד, בתור צעד חירום, להורות לתומכיו לנוס בחשאי ולבקש מקלט בחצרו של מלך אתיופיה, אל-נג'אשי (נגוס בגעז –  מלך). המלך אכן העניק להם מקלט ואף התאסלם ב-628, אך נאלץ להסתיר זאת מפחד כמריו ובני עמו. מששמע מוחמד על מותו של אל-נג'אשי, התפלל על חברו כעל מוסלמי. לפי חדית' שהועלה על הכתב בראשית המאה השמינית, כאות הוקרה מצד מוחמד על כך שאתיופיה כ"ארץ הצדק" אירחה את תומכיו המוסלמים, ציווה מוחמד למאמיניו: "עזבו את האתיופים כל עוד עוזבים הם אתכם" (עמ' 150). בעיני מוסלמים רבים פירושם של הדברים האלה הייתה כי אתיופיה איננה חלק מ"ארץ המלחמה" ופטורה ממלחמת קודש, ג'יהאד. ואולם מוסלמים רבים אחרים טענו כי "עזיבתה" של אתיופיה מותנית בכך שהיא אינה נלחמת נגד מוסלמים, ואם היא מזיקה לתפוצת האסלאם ולניצחונו – כפי שעתיד היה לקרות – הרי חובת מלחמת הקודש חלה עליה.

לאחר הניסיון הכושל המשולב בשנת 640 לחצות את ים סוף ובמקביל להגיע ולהשתלט על אתיופיה בהתקדמות במעלה הנילוס  – לא ניסו עוד צבאות האסלאם להשתלט על קרן אפריקה, אלא רק במאה ה-16. אולם האסלאם חצה את ים סוף והגיע מחצי האי ערב לקרן אפריקה בעיקר באמצעות סוחרים. מאז שלהי המאה ה-7 קמו בחוף המזרחי של אפריקה שורה של ערים אסלאמיות. עיקרו של הסחר היה ציד עבדים ומכירתם במזרח הערבי. בין רצועת החוף לרמת ההר האתיופית שכנו לעת עליית האסלאם שני עמים: דוברי שפת העפאר ודוברי הסומאלית. שניהם התאסלמו, אלא שאימוצם את האסלאם – במיוחד אצל בני העפאר –  נותר שטחי למדי. מוסלמי קרן אפריקה, לא אימצו את השפה הערבית ונשארו נאמנים לשפתם השמית.

מראשית התקופה הסלומונית עד סוף תקופת השופטים, 1855-1270

התקופה הסלומונית המוקדמת (1468-1270): תור הזהב של הכנסייה והמדינה    איל מלחמה אמהרי, יְכּונוּ אַמלאכּ, הכריז על עצמו כשליט אתיופיה ב-1270 וכונן שושלת שלטונית חדשה, בשם הסלומונים, אשר ייחסו את מוצאם לשלמה המלך. כלומר, מוצאם מִמנליק Menelik)), הבן שנולד לפי המסורת האתיופית מהקשר הרומנטי בין שלמה המלך למלכת שבא. הקיסר זַרעָה-יעקבּ (1468-1434) נחשב לשליט הבולט בתקופה הסלומונית כולה. מאמציו להטמיע את תושבי השטחים הכבושים בתרבות האתיופית הנוצרית ולספק בסיס איתן לכנסייה ולמדינה עלו על אלה של קודמיו ויורשיו. הוא הכשיר עצמו להיות דמות מופת של מלך נוצרי, ובעלותו לשלטון פעל לא רק כמלך אלא גם ככומר. כדי להביא לאחדות הכנסייה, הוא לא ניסה להתנגד לנוהג של שמירת השבת שהיה מקובל בקרב חלק מהנוצרים בזמנו, ואף קבע רשמית את הנוהג של שמירת השבת. נוסף לכך הוא עודד את הפצתם של הפולחנים הקשורים בשני סמלים נוצריים בולטים: מרים הבתולה והצלב.

הנצרות לא הייתה רק הדת השלטת באתיופיה, אלא גם המכלול הראשי של מורשתה התרבותית. היא סיפקה השראה לאֳמנים, לסופרים ולמלחינים. בתקופה הסלומונית המוקדמת חוברו יצירות אתיופיות מקוריות, בהן על פעילות המלכים ועל חייהם ומעשי הניסים של גיבורי המנזרים. הספרות נשאה אופי דתי ונכתבה בעיקר על ידי אנשי דת, ואולם גם לקיסר זרעה-יעקב מיוחס חיבור יצירות רבות. כמו כן התפתח ציור האיקונות.

הכיבוש המוסלמי (1543-1529) והשלכותיו בין השנים 1543-1529 התאחדו הנסיכויות המוסלמיות של קרן אפריקה לתקופה קצרה והביסו את אתיופיה הנוצרית. את העידוד החיצוני, המזרח תיכוני, למוסלמי החוף האפריקני נתנו חכמי הדת מחצי האי ערב. אחד מהם הכשיר את שליט נסיכות עדאל (בקרן אפריקה), אחמד אִבְּן איבראהים, כאימאם חדש. אותו החכם הפיץ את דבר חלומו בו נגלה לו הנביא מוחמד ובישר לו כי אחמד אבן איבראהים הוא שיאסלאם את אתיופיה. בכך התיר בשמו של הנביא את מצוות הג'יהאד נגד האתיופים. ב-1529 אחמד אבן אבראהים – אותו כינו האתיופים "גרן" (Gran), איטר יד ימינו  (שמאלי) – ניצח לראשונה צבא אתיופי ממלכתי. בשנים הבאות המשיך בכיבושיו והשתלט על מרבית שטחה של אתיופיה הנוצרית, בה שלט  עד 1543. כיבוש אתיופיה מכונה בפי המוסלמים "פָתוּח אל חבשה". "גרן" ניסה למחוק כליל את הנצרות המקומית, הכנסיות של אתיופיה נהרסו עד היסוד והושמדו כתבי היד ושאר אוצרות התרבות והאמנות. רוב תושביה הנוצרים של אתיופיה נאלצו להתאסלם. "גרן" וחכמי הדת שלו עשו מאמצים לחזק את מגעיהם עם העות'מאנים בתימן ולהסתייע בכוחותיהם.

ב-1543 חבר הקיסר האתיופי גלָאודווֹס  (קלאודיוס)  (Galawdewos)   לכוחות פורטוגליים והביס את המוסלמים. אחת הסיבות  לכישלונו של אחמד אבן איבראהים, שהוא, ככלל, לא זכה לתמיכה צבאית מהעות'מאנים. האתיופים שהתאסלמו בעקבות כיבושיו של "גרן", חזרו רובם לנצרות אחר מפלתו, אך חלק נותרו נאמנים לאסלאם. התרבות האתיופית היללה את האתוס של חיילוּת ודביקות ברכוש קרקעי ובזה לחיי נדודים וסחר – ובכך הותירה את המסחר למוסלמים. רבים מהמוסלמים עסקו במסחר – בין היתר בייצוא קפה אתיופי – עד שהמילה  נגאדה, סוחר, הפכה בפי הנוצרים האתיופים למילה נרדפת למוסלמים. במצב של דו-קיום והשלמה פונקציונלית לא ביקשו המוסלמים להדגיש את נבדלותם. קהילות מוסלמיות לא הבליטו את מסגדיהם הצנועים, דיברו בשפות המקומיות וידיעתם את השפה הערבית הייתה מעטה. הנוצרים הסתכלו על מוסלמים במידה של בוז ואסרו על נישואים עם מוסלמים. המוסלמים  מצדם המשילו את פולחני הנוצרים לעבודת אלילים. על אף הניכור בין מוסלמים לנוצרים באתיופיה, אפשר לומר כי התקיים בה דו קיום סביר בין שתי הדתות

14 השנים של ניצחון אסלאמי ושלטונו השפיעו על אתיופיה במובנים אחדים, בהם היחלשות עוצמת הקיסר ושליטתו בפריפריה. כמו כן,  והנצרות והכנסייה נחלשו באורח קשה. רק באזורים שבהם הייתה היסטוריה ארוכה של הטמעת הנצרות – בהם תיגרה, לסטה, אמהרה – הצליחה הנצרות להחזיק מעמד ולהתחיל בתהליך איטי של התחדשות. "האסלאם שהיה עד כה דת של פריפריה ושל קבוצות שוליים... הלך והתמקם בלב הרמות האתיופיות עצמן. "ההגמוניה של הנצרות בקרב הליבה של הרמה האתיופית, לא שבה מני אז ועד היום לממדיה שמימי תפארת הסלומונים" (עמ' 72). נוסף לכך, הפורטוגלים, אשר עזרו לאתיופים להביס את המוסלמים,  לא נשארו בה כאנשי צבא, אלא כסוכני תרבות ופעלו – יחד עם מיסיונרים שהגיעו מפורטוגל ואף מספרד – להחליף את הזדהותם של האתיופים עם כנסייתם הלאומית בנאמנות לקתוליות ולאפיפיור.

גילויי האיבה הקתולית לנצרות האתיופית התמקדו בשני נושאים: במנהגים היהודיים שלה ובשאלת טבעו של ישו (כריסטולוגיה). בתגובה לגילויי האיבה האלה, באמצע המאה ה-16 פרסם המלך גלאודווס מכתב התנצלות. הוא טען כי הנוצרים באתיופיה שומרים על השבת, אבל לא כמנהג היהודים, אשר, לדבריו, רצחו את ישו. עוד טען כי מנהגי המילה ואי אכילת חזיר אינם חובות דתיות, אלא מנהגים מקומיים. במכתבו נמנע הקיסר להתייחס למחלוקת בשאלת טבעו של ישו, בה עמדתה של הכנסייה האתיופית הייתה קרובה למונופיזיטים של הכנסייה הקופטית, ושונה מהדוּאוֹפיזיטים של הכנסייה הקתולית. המונופיזיטים טענו כי הטְבָעים האנושי והאלוהי של ישו התאחדו לאחד. בכנסייה האתיופית אסכולה זו נקראה "תאוחדו". לעומתם, הדואופיזיטים טענו לאנושיותו המלאה ואלוהותו המלאה של ישו. מאמצי המיסיונרים הקתולים זכו להצלחה לא מבוטלת במאה ה-17. ב-1622 הקיסר סוּסֶניוֹס – יחד עם אנשי חצרו ורבים מאנשי האצולה –  התכחש פומבית לכנסייה האורתודוכסית והצהיר על נאמנותו לאפיפיור.  על אף ההישג הזה, הנוהרים אחר הקתוליות היו מיעוט. קואליציה של איכרים, אצילים ואנשי כמורה  ב-1632 הכריעה את הקיסר וחצרו, גרשו את הקתולים מהארץ והשיבו את בכורתה של הכנסייה האתיופית האורתודוכסית על כנה. סוסניוס נאלץ לוותר על כסאו.

תקופת גונדאר, 1769-1635 כמו שהכיבוש המוסלמי הטביע בנפש הקולקטיבית האתיופית את החשש מפני תנופת האסלאם, מפעליהם של הקתולים הטביעו רגש דומה כלפי האירופים ונצרותם. בעקבות שתי ההתנסויות האלה פעלו שליטי אתיופיה לחסום את ארצם בפני זרים. אחד הביטויים המובהקים להסתגרות האתיופית הזו ולהתכנסות פנימה הייתה הקמת עיר בירה מרוחקת מהחוף בשם גוֹנדאר. זו הוקמה בשנת 1635, שלוש שנים לאחר גירוש הפורטוגלים. בתקופת גונדאר תורגמו כתבי הקודש לשפה האמהרית. שפת הגעז נותרה שפת  הדת החשובה ביותר עם תום תקופת גונדאר, אך מעתה ואילך חוברו חיבורים תאולוגיים קצרים גם בשפה המדוברת והרווחת, היא האמהרית.

תקופת השופטים, 1855-1769     ב-1769 נרצח הקיסר האתיופי אִיוֹאס (Iyoas)     והחלה "תקופת השופטים" – תקופה ללא מלך ואיש הישר בעיניו יעשה. בתקופה הזו הקיסר של אתיופיה הורד לדרגת בעל תפקיד ייצוגי בלבד, שהועלה או הודח בהתאם לגחמותיהם של השליטים המקומיים, שנאבקו בינם לבין עצמם על השליטה הממשית. מוסד הקיסרות נשאר על כנו, ומאחוריו הילת המורשת הסלומונית, אך הכוח הפוליטי עבר לידי המושלים המחוזיים והמנהיגים הצבאיים. לאוכלוסייה הכללית הייתה "תקופת השופטים" תקופה של חוסר ביטחון.

היהודים החל מתקופת הסלומונים עד לסוף תקופת השופטים, 1855-1270

כזכור, ב-1270 נוסדה באתיופיה שושלת מלוכה שייחסה את עצמה לבית שלמה המלך ולמלכות האקסומית העתיקה. המלכים מבית שלמה ביססו את שלטונם בתחילה באזורים בהם שלטה הנצרות ואחר כך פעלו להרחיב את שלטונם על העמים העצמאיים שבהרי אתיופיה, בהם היהודים. האזכור המהימן הראשון של מי שידועים כיום כביתא ישראל מצוי בכרוניקה של קיסר נוצרי, עמדה ציון (בעברית עמוד ציון),  משנת 1322, בה הוא מתייחס למלחמתו לכיבוש אזורים של "כופרים בישו, כמו היהודים שצלבו אותו" (עמ' 283). מלכותו של עמדה ציון פתחה תקופה בת 300 שנה של מלחמות לסירוגין בין אנשי ביתא ישראל לבין מלכי אתיופיה הנוצרים. מלחמות אלה, בדומה למלחמות של המלכים הנוצרים נגד שבטים ועמים מוסלמים ועובדי אלילים, אולי היו בעיקרן מאבקי שליטה פוליטית וכלכלית יותר מאשר מלחמות דת. המלכים הנוצרים לא פעלו ישירות לניצור השבטים והעמים שכבשו בכלל, בהם יהודים. הפעולה המיסיונרית נעשתה בידי נזירים, ייתכן בגיבוי המלכים.

הקיסר הנוצרי איצחאק (1430-1413) היה הראשון מבין המלכים הסלומונים שהוביל בעצמו את חייליו למלחמה נגד ביתא ישראל. בעקבות נצחונו לחץ על בני העדה להתנצר, באיימו שכל מי שלא יתנצר יאבד  את זכותו על אדמות ויהיה לפלאשי – כלומר לנווד העובר ממקום למקום בהיותו חסר אדמה. מלכותו של איצחאק מציינת את תחילתה של מדיניות ממלכתית נוצרית לנשל את ביתא ישראל מאדמותיהם. בעקבות תבוסתם הצבאית של ביתא ישראל, במאה ה-15 קמה להם עילית דתית חדשה שעסקה בחיזוקה ובגיבושה של המערכת הדתית הנפרדת של העדה. עילית זו כללה נזירים גרים, נוצרים לשעבר. באותה התקופה סיגלו היהודים מרכיבים של הנצרות, כולל הנזירות. כמו כן אימצו ביתא ישראל ספרים נוצריים, אשר עברו עיבוד והותאמו ליהדות, וגם נוהגי תפילה אתיופיים-נוצריים וכן מוסיקה דתית נוצרית. במאה ה-15 פעלו הפלאשה כשהם מגובשים מבחינה דתית ומאורגנים בצורה ריכוזית.

בתקופת פלישתו של אחמד "גרן" 1543-1529, קיבלו ביתא ישראל בברכה את השלטון המוסלמי, אך עד מהרה נפלו קורבן לקיצוניותו הדתית. יהודים, בדומה לבני דתות אחרות, נשבו ונמכרו לעבדים במזרח התיכון. כאמור, מקרים של יהודים מביתא ישראלים שנמכרו לעבדות במצרים ונפדו על ידי אחיהם היהודים נזכרים בספרות העברית והרבנית.

לאחר תום הכיבוש המוסלמי חזרו יחסי הנוצרים-יהודים למסלולם הבעייתי הקודם, בצירוף ממד חדש. בעקבות המעבר ההדרגתי של המרכז הפוליטי של הממלכה לאזור גונדאר, שהחל במאה ה-16 ונמשך במאה ה-17, בסמוך לשטחי חיותם של ביתא ישראל, המלכים הנוצרים ניהלו מערכות כבדות נגד עדה זו. הכרוניקות האתיופיות הנוצריות מביאות תיאורים מרגשים על גבורת הלוחמים היהודים, במיוחד נכונותם להקריב את עצמם, למות, ולא להתנצר. ואולם הנשק החם שבידי הצבא הנוצרי העניק לו יתרון צבאי עצום.  הקיסר סוסניוס (1632-1607) שם קץ לעצמאותם של ביתא ישראל, החרים את אדמותיהם ואילץ רבים מהם להמיר את דתם. במהלך המאה ה-17 הושלם תהליך נישול היהודים מקרקעותיהם, אף שרבים  מביתא ישראל המשיכו להיות עובדי אדמה בתור אריסים לשכניהם הנוצרים. במקביל גדל מספר האומנים ובעלי המלאכה  היהודים שעסקו בקדרות, נפחות, אריגה ובנייה. הקדרות והנפחות נחשבו למלאכות בזויות בעיני הנוצרים. מקצת מחיילי ביתא ישראל התקבלו לשורות הצבא המלכותי, ואילו אחרים מבני הקהילה נמנו עם הבולטים שבבנאים ובנגרים.

בנאים ונגרים יהודים מילאו חלק חשוב בבניית המבצרים והכנסיות של הבירה החדשה גונדאר. התמונה הכוללת של היהודים בתקופת גונדאר הייתה טובה יחסית. כללית, המרת הדת לא נכפתה עליהם ומרביתם המשיכו לדבוק בדתם.

בתקופת השופטים אבדו ליהודים כל היתרונות הכלכליים שהשיגו בתקופת מלכי גונדאר. בהיעדר שלטון מרכזי חזק המעוניין והמסוגל לשמור על ביתא ישראל במסגרת חוקים ברורים, יכלו מושלים תקיפים מקומיים להשתלט על רכושם ולגבות מהם מסי עושק. בהיעדר בית מלוכה חזק ועם הפסקת מפעלי הבנייה הגדולים, נפגעה פרנסתם של הבנאים והנגרים. רבים מבני העדה אולצו להמיר את דתם.

העת החדשה: ריכוזיות, מודרניזציה ואיחוד  (1935-1855)   

רק ב-1855 עלה בידי אחד השליטים המקומיים לסלק את יריביו העיקריים ולהכריז על עצמו כ"מלך המלכים" בשם תאודרוס (Tewodros)  השני. בכך תמה תקופת השופטים. לשם חיזוקו של השלטון המרכזי כונן תאודרוס ביורוקרטיה שכירת מדינה וצבא לאומי. הוא שאף להגיע להרמוניה בין המדינה לכנסיה ולמען המטרה הזו כונן ברית עם אבונא סלאמה  (1867-1841) וגיבה אותו במלחמה נגד המיסיונרים הקתולים. על אף שאסר על המיסיונרים הפרוטסטנטים להמיר את דתם של אתיופים אורתודוכסים – הוא התיר להם  לפעול אצל קבוצות לא נוצריות, בהן ביתא ישראל, וכמו כן קידם אותם בברכה כמייבאֵי טכנולוגיות. הפרוטסטנטים הפיצו קרוא וכתוב בשפה האמהרית ואת ידע כתבי הקודש בשפה הזו השגורה בפי האתיופים. בכך הפרוטסטנטים הפכו את הטקסטים הקדושים לנגישים גם למי שאינם אנשי כמורה השולטים בשפת הגעז.

שורה של צעדים בהם נקט תאודרוס הביאו לנפילתו. הכבדת המס על האיכרים כדי לממן את הצבא גרמה לניכור האיכרים. בתור "בחיר האל" (פירוש השם תאודרוס) שאף הקיסר לשלוט גם בכנסייה. ב-1864 הוא כלא את האבונא סלאמה, אשר מת בתאו בשנת 1867. בשנים האחרונות לשלטונו הוא ויתר על ניסיונות לשכנע את הכנסייה לקבל את הכריסטולוגיה שלו (תאוחדו) ופעל בכוח ומעצרים, אנשיו בזזו כנסיות ואוצרותיהן, בהן כנסיות גונדאר. במקביל, כביטוי לתסכולו על כך שמעצמות אירופה ובראשן בריטניה לא נענו לפנייתו לעזור לו לבנות ממלכה ריכוזית מודרנית, הוא כלא מיסיונרים פרוטסטנטים. בשנת 1868 הצליחה משלחת צבאית בריטית לשחרר את האסירים. נטוש על ידי עמו וכנסייתו, תאודרוס התאבד.

ב-1889 הוכתר לקיסר מֶנֶליק (השני), בעברו מלך שואה (Shoa).  מנליק סיפח שטחים בדרום ובסופו של דבר הכפיל את שטח הממלכה. מנליק התפרסם במיוחד בזכות ניצחונו ב-1896 בקרב אדואה [עדווה] (Adwa, Adowa) באזור תיגרה על כוחות האימפריאליזם האיטלקי. הקרב הבטיח את עצמאותה של אתיופיה. כיבושיו דרומה הביאו להעתקת המרכז הפוליטי-כלכלי של המדינה דרומה. הסמל המובהק ביותר של תמורה זו היה הקמתה של עיר בירה קבועה בליבה של שואה, היא אדיס אבבה (באמהרית – פרח חדש) ב-1886.  השליט פעל להפצת הנצרות האתיופית במרחבי השטחים הכבושים.

מנליק נפטר ב-1913. ב-1916 ירשה אותו בתו, ואחרי מותה  ב-1930 עלה בנה לכס הקיסרות בתור "מלך המלכים" היילה סלאסה. ב-1931 יזם הקיסר חוקה חדשה שהרחיבה את סמכויותיו על חשבון האצולה והכמורה. אפשר לומר כי עלה בידו לממש את חלום המדינה המאוחדת של תאודרוס. ואולם לא עלה בידו לכפות על הפטריארך הקופטי במצרים למנות נזיר אתיופי, ולא מצרי, לראש הכנסייה האתיופית. הקיסר פעל לפלס את דרכה של השפה האמהרית לכנסייה האורתודוכסית, במקום שפת הגעז, שידיעתה הוגבלה לכמורה והעניקה למעמד זה מונופול על אוכלוסיית המאמינים. ביוזמתו של היילה סלאסה סופקו גרסאות באמהרית למזמורים ולספרי הבשורה, וב-1934 פורסם התנ"ך כולו בשפה האמהרית.

בהתאם למגמה הכללית של התקופה   שנסקרה בפרק הזה החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 –  אשר התאפיינה בהגברת  הריכוזיות מצד המלכים, האסלאם נדחק בכוח מתחומי הקיסרות האתיופית. תאודרוס השני (1868-1855) הצליח לחסל את כוחם הצבאי האוטונומי של שבטי האוֹרוֹמוֹ המוסלמים בליבה של המדינה – אוטונומיה אותה הצליחו לבנות לעצמם בתקופת השופטים. הקיסר ציווה על כל המוסלמים  באזור הזה להתנצר או לעזוב את הארץ. יוהאנס הרביעי (1889-1872) הביא לכס המלכות את תפיסת העולם של בני עמו – דוברי התיגריניה. הללו, בניגוד לדוברי האמהרית – מהם יצאו כל הקיסרים בעבר (מאז ראשית הסלומונים)   לא נהרו אחר האתוס הריכוזי. לדידם הייתה אתיופיה מערכת רב אתנית, ועל כן הסתפק יוהאנס בכינונה של מערכת שלטונית ביזרית. בהתאם לכך, יחסו לאסלאם בראשית שלטונו היה סובלני. ואולם על רקע העימות הצבאי עם שליט מצרים, החדיב  איסמאעיל, שרצה לכונן אימפריה אסלאמית באפריקה, שינה יוהאנס את עמדתו כלפי האסלאם. לאחר שהנחיל תבוסה לאיסמאעיל ב-1875 וב-1876 על אדמת אריתריאה, הפך לצלבן קנאי וגמר אומר למגר את האסלאם בתחומי שליטתו. הוא ניהל מבצעי ניצור בכפייה בקרב המוסלמים. אלה נאלצו לבחור בין אובדן רכושם וחירותם לבין קבלת הצלב. מבצעי הניצור של יוהאנס הביאו את האסלאם שבתוככי אתיופיה לשפל היסטורי. רוב המוסלמים נאלצו להמיר את דתם או להחזיק בה במסתרים. מסעי הניצור בכפייה של יוהאנס נותרו חקוקים בתודעתם של מוסלמי אתיופיה ובארצות האסלאם במזרח התיכון, במיוחד במצרים, ושימשו הצדקה בפי קנאי האסלאם לחתור תחת ההגמוניה הנוצרית באתיופיה.

 

מנליק השני (1913-1889) החזיר את שרביט הקיסרות לידי בני האמהרה, על תפישתם הריכוזית, אלא שמנליק, בניגדו לתאודרוס, פעל ליישום תפישה זו ברוח סובלנית. מסוף המאה ה-19 חדל האסלאם להוות איום חיצוני על אתיופיה (כפי שהיה בתקופת יוהאנס הרביעי), כיוון שמעצמות קולוניאליות השתלטו על הארצות הגובלות באתיופיה: בריטניה על מצרים (ב-1882) וסודאן (ב-1898), וצרפת בריטניה ואיטליה על החוף הסומאלי (סביב 1885). חלק גדול מהעמים שסיפח מנליק לאתיופיה היו מוסלמים. מנליק נהג בסובלנות כלפי המוסלמים, וזאת גם לפי עדותו של דיפלומט עות'מאני שביקר באתיופיה ב-1904 ונפגש עם מנליק. בתקופת מנליק החלה ראשית האתיופיזציה של המוסלמים. המוסלמים נותרו מפוצלים בלשונותיהם ומחוזותיהם. רבים מראשיהם ביכרו לסגל את השפה האמהרית, לבוא בקשרי נישואים עם העילית הנוצרית ואף להתנצר. אסלאם במשמעותו הפוליטית הלך ונעלם.

את תקופת שלטונו ב-1930 החל הקיסר היילה סלאסה בחיזוק תהליך המירכוז והפיקוח על הכנסייה והפצת הנצרות ברחבי המדינה. אבל מאמציו של הקיסר לבנות מדינה מודרנית נוצרית סביב מנהיגותו האבסולוטית נקטעו בדצמבר 1934, עת החליט הרודן הפשיסטי של איטליה, בניטו מוסוליני, לנקום את חרפת קרב אדואה ולכבוש את אתיופיה. לנוכח איומי הפלישה המתקרבת נזעק הקיסר לפייס את מוסלמי אתיופיה ונשא נאומים בדבר שוויון אזרחי.

יהודי אתיופיה: אתגרי העת החדשה – המיסיון הפרוטסטנטי   עד הופעתו של המיסיון הפרוטסטנטי באתיופיה באמצע המאה ה-19, חיו יהודי אתיופיה ללא כל מגע עם קבוצות יהודיות אחרות, ואף ללא מודעות לקיומה של תפוצה יהודית ברחבי העולם. המפגש עם המיסיון הביא לידיעתם של יהודי אירופה את דבר קיומה של עדת ביתא ישראל ולקשר בין הקהילה לבין ארגונים  יהודיים, קשר שהלך והתרחב. כאמור, השלטון האתיופי הותיר את פעילות המיסיונרים הפרוטסטנטים בקרב ביתא ישראל, אך לא בקרב הנוצרים האתיופים. מספר המומרים על ידי הפרוטסטנטים לא היה מרשים. לפי עדויות המיסיונרים עצמם הוא הגיע עד שנת 1909 ל-1,513 בלבד. אבל את השפעתם של המיסיונרים על ביתא ישראל אין למדוד בדרך כמותית זאת. הם הביאו אלפי ספרי קודש נוצרים כתובים בשפה האמהרית, הקימו בתי ספר ולימדו לקרוא את ספרי הדת. הם הצליחו לערער את סמכותם של הנזירים מביתא ישראל. על אף שקידמו ביתא ישראל את ספרי הדת שניתנו להם במתנה –  במקרה מפורסם אחד, בתגובה לניסיון לנצר אותם, קבוצה יהודית עזבה את מחוזה ב-1862 ויצאה במסע לירושלים. קבוצה זו תעתה בדרך ונבזזה.

פרסומי החברה המיסיונרית באירופה על הצלחותיה באתיופיה, עוררו קריאות בקרב יהודי מערב אירופה להציל את ביתא ישראל משמד, ולראשונה עדה זו זכתה להתייחסות כיהודים. בשנת 1867 היהודי הצרפתי יוסף הלוי הגיע לקהילת ביתא ישראל, והיה היהודי האירופי הראשון שביקר את יהודי אתיופיה. ואולם קריאותיו להציל את "האחים האבודים" ולהקמת בתי ספר יהודיים באתיופיה לא זכו להיענות מצד חברת "כל ישראל חברים" בפריס.          בין השנים 1895-1885, כתוצאה מרעב כבד שמקורו באסונות טבע,  נִספו לא פחות ממחצית מבני הקהילה. שילוב זה של שרשרת אסונות טבע, תגובה לפעילות המיסיון, ויצירת הקשר עם העולם היהודי, כל אלה חיזקו את ההזדהות היהודית של ביתא ישראל. בהשפעת הגורמים האלה נעשו לפחות שני ניסיונות נוספים (לזה הראשון ב-1862) מצד קבוצה מיהודי אתיופיה להגיע לארץ ישראל, ב-1874 ו-1879 – כולם הסתיימו באובדן דרך.

מסעו בשנת 1904 של היהודי הצרפתי  (יליד פולין) יעקב פייטלוביץ (Faitlovitch)  (1955-1881) למרכזי ביתא ישראל באתיופיה סימל מפנה חשוב בתולדות העדה. הוא היה תלמידו של יוסף הלוי, הקדיש את חייו ליהודי אתיופיה ולמעשה הביא להשתלבותם בזרם הכללי של ההיסטוריה היהודית. פייטלוביץ' ייסד סדרה של "ועדים למען הפלאשים" שהתרכזו תחילה באיטליה ובגרמניה, ולאחר מכן בארצות הברית (לאחר מלחמת העולם הראשונה) ובארץ ישראל (לאחר מלחמת העולם השנייה). ועדים אלה הביאו לידיעת הציבור היהודי את דבר קיומה של ביתא ישראל וארגנו סיוע באמצעות פייטלוביץ. פייטלוביץ הדגיש את חשיבות  כינון תוכניות החינוך בקרב העדה והביא תלמידים מקרב העדה לאירופה. ב-1923  הוא ייסד בית ספר יהודי ראשון באדיס אבבה בהנהלת אחד מתלמידיו האתיופים, תמרת עמנואל, וחתר ליצירת עילית מודרנית בקרב העדה. עם זאת השפעתו על שינוי פני העדה הייתה מוגבלת. בכפרי העדה המרוחקים מהבירה לא נגרע דבר מכוחה של המנהיגות המסורתית. הוא גם לא הצליח לשנות את המנהגים הדתיים של ביתא ישראל כדי שיתאימו למנהגי היהדות המסורתית הממוסדת. אפילו כמה מתלמידיו, בהם תמרת עמנואל, הסתייגו ממאמציו האלה. הצלחה גדולה יותר נחל פייטלוביץ בעידוד רוחה של העדה לעמוד מול פעילות המיסיון הפרוטסטנטי. בסיכומו של דבר הביא פייטלוביץ את ניצני המודרניזציה לביתא ישראל ועורר את דבר קיומה של העדה הזו בקרב יהודי העולם. "ללא יעקב פייטלוביץ קשה להאמין שההיסטוריה של ביתא ישראל הייתה ממשיכה בנתיב בו הגיעה לימים" ועלייתה לישראל (עמ' 296).

אתיופיה בתקופת הכיבוש האיטלקי, 1941-1935

כאמור, בשלהי 1934 החליט מוסוליני לכבוש את אתיופיה. חזונו של הדוּצֶ'ה כלל חידושה של האימפריה הרומית בארצות המזרח ושליטתה של איטליה על כל אגן הים התיכון. הוא רצה לדחוק את הבריטים והצרפתים ממזרח הים התיכון כולו, ולעשות כך בעזרת  התקוממות ערבית אסלאמית בהשראתו. לפיכך בחר להציג את עצמו כ"מגן האסלאם" וכתומך של לאומיות כל-ערבית. את הנצרות האתיופית תיאר כמתכונת תרבותית פראית למחצה. לקריאתם של הפשיסטים להרוס את אתיופיה כישות נוצרית חברו ב-1935 מעצבי דעת קהל חשובים במזרח הערבי-אסלאמי. ואולם תעמולתו של מוסוליני לא זכתה לתמיכה מלאה במצרים ובארצות הסהר הפורה. להגנתה של אתיופיה קמו במצרים לא רק חוגים ליברליים אלא גם חוגים אסלאמיים מתונים. האחרונים הציגו את אתיופיה כישות שהנביא עצמו היה אסיר תודה על סובלנותה וציווה להניח לה בשלום.

באוקטובר 1935 פלשו צבאות מוסוליני לאתיופיה ותוך שבעה חודשים השלימו את כיבושה. לצבא האתיופי לא הייתה היכולת לעמוד מול העליונות הטכנולוגית של הפולשים, אשר השתמשו גם בגז רעיל. ב-1936 יצא הקיסר לגלות, בתחילה לירושלים ואחר כך לאנגליה. מוסוליני הלך בעקבות אחמד "גרן", הרס את אתיופיה כממלכה נוצרית ובנה בה את האסלאם ככוח פוליטי. את שטחה של אתיופיה חיברו הפשיסטים למושבותיהם בסומליה ואריתריאה, קראו למכלול הזה "אפריקה המזרחית האיטלקית", תוך ביטול השם אתיופיה כמדינה. הם עשו הכול כדי לטפח את האסלאם: דאגו ליישומו של המשפט השרעי, הקימו רשת בתי ספר אסלאמיים, עודדו התאסלמות, בנו כ-3,000 מסגדים, מיסדו את הוראת השפה הערבית והכריזו עליה כשפה הרשמית ברוב מחוזותיה של אתיופיה. האיטלקים דאגו להפיץ בארצות האסלאם את דבר ניצחון האסלאם והערביות באתיופיה. ואכן, מעריציו של מוסוליני בארצות ערב העלו אותו על נס כ"מגן האסלאם". על אף שרשמית הבטיחו האיטלקים כבוד מוחלט לכל הדתות, בפועל – במיוחד לאחר הניסיון הכושל להתנקש בחייו של המושל האיטלקי ב-1937 – פעלו שלטונות הכיבוש לדיכוי הכנסייה: כמרים נטבחו, ושני בישופים אתיופים שלא הסכימו לשתף פעולה עם המשטר הוצאו להורג. במקביל ניסו האיטלקים לגייס משתפי פעולה מקרב אנשי הכמורה. לשם כך הכריזו על עצמאותה של הכנסייה האתיופית מהכנסייה הקופטית ומינו לראשות כנסייה אבונא אתיופי שהכריז על נידוי לוחמי המחתרת ושלילת זכותם לקבורה נוצרית.

הפלישה האיטלקית לאתיופיה שמה קץ למפעלו החינוכי של פייטלוביץ. בית הספר העברי באדיס אבבה נסגר ופיילוביץ אולץ לצאת מאתיופיה. עם זאת, בתחילת שלטונם, כחלק ממדיניותם לשבור את ההגמוניה הנוצרית-אמהרית ולהישען על יתר הדתות והשבטים באתיופיה, טיפח השלטון האיטלקי את ביתא ישראל כמיעוט מדוכא ששוחרר מעול השליטים האמהרים. אבל עד מהרה שינו הפשיסטים את מדיניותם וב-1938 הוטלו על הארץ כולה חוקים גזעניים, ובהם הפליה מוגברת כלפי ביתא ישראל בשל דתם היהודית. עם זאת, טענת ארגונים ואישים פרו-פלאשים לפיה האנטישמיות של הכיבוש האיטלקי דמתה לזו שבאירופה מוגזמת במידה מסוימת. בראיה מאוזנת סבלו ביתא ישראל תחת כיבוש איטלקי במידה דומה לשאר בני הארץ,  וצעירים מביתא ישראל הצטרפו לפעילות נגד הכיבוש האיטלקי.

משובו של הקייסר היילה סלאסי לשלטון עד המהפכה המרקסיסטית, 1974-1941

במאי 1941 שחררו הבריטים את אתיופיה והקיסר היילה סלאסי חזר לשלטון. הקיסר פעל לשיקום הכנסייה ולהגברת שלטונו עליה.  השליטה של הקיסר בכנסייה התמסדה עוד יותר עם הכרזת החוקה החדשה ב-1955. נקבע כי הכנסייה האתיופית האורתודוכסית היא הדת הרשמית של המדינה ולקיסר ניתנה שליטה על מינוי כל הבישופים, לרבות האבונא עצמו. ב-1959 בוטל הקשר עם הכנסייה הקופטית, ונקבע שהכנסייה האתיופית תכתיר בעצמה את ראשה. למיסיונרים הזרים הותר לפעול באתיופיה, אך נאסר עליהם לעשות נפשות בקרב נוצרים אורתודוכסים.

לאחר השבת השלטון הקיסרי על כנו, פעל היילה סלאסה להכליל את המושבה האיטלקית לשעבר, אריתראה, במדינה האתיופית המורחבת. אחד הכלים העיקריים לקידום סיפוח זה היה הכנסייה האתיופית. ב-1952 אוחדה אריתראה עם אתיופיה במסגרת פדרלית וסופחה באופן מלא ב-1962. אבל גם בשיא כוחו של היילה סלאסה המשיכו כוחות בתוך הכנסייה לפעול כמייצגי אינטרסים אזוריים.

משטרו של היילה סלאסי המשיך ליזום קירוב לבבות עם המוסלמים, בו החל ב-1935. מוסלמים השתלבו במִנהל המרכזי והמחוזי ובאקדמיה. אולם העובדה כי כמחצית מתושבי המדינה הייתה מוסלמית לא זכתה לביטוי הולם במישורים רבים. מוסלמים כמעט שלא הגיעו לעמדות ממשלתיות בכירות ורק מעטים מהם נכנסו לתחומים הנוצריים המסורתיים: השירות הצבאי, הבעלות על הקרקע והשלטון לזרועותיו.

החל ממחצית השנייה של שנות ה-50 ובעצם עת למותו של שליט מצרים נאצר ב-1970 ניצבה אתיופיה בפני האתגר הנאצרי: כתורה חברתית-מהפכנית, הדוגלת באחדות ערבית המשולבת באסלאמיות. בהשפעת הנאצריזם נוצרו זרמים רעיוניים בקרב מוסלמי אתיופיה שראו את עצמם כערבים. ואולם לאחר שנוסד ב-1963 באדיס אבבה "הארגון לאחדות אפריקה" במנהיגותו של היילה סלאסה, מיתן נאצר את פעילותו החתרנית בקרן אפריקה, בהכירו בעיקרון יסוד של הארגון האפריקאי והוא שלמותן הטריטוריאלית של ארצות היבשת. עם שקיעת הנאצריזם בסוף  שנות ה-60 וביתר שאת לאחר מותו של נאצר, במהלך שנות ה-70 חזר האסלאם באתיופיה למעמד תרבותי-חברתי, ולא פוליטי. אף לשתי תנועת המחתרת באריתריאה, שהדגישו בעבר את דגל הלאומיות הערבית – "החזית לשחרור אריתריאה" שהוקמה ב-1959 ו"החזית העממית לשחרור אריתריאה" שהוקמה ב-1969 – הצטרפו צעירים נוצרים.

מסוף שנות החמישים ועד ניתוק הקשרים הדיפלומטיים מצד אדיס אבבה עם ישראל ב-1973, פעלו באתיופיה מאות ישראלים בהם אנשי ביטחון, מומחי חקלאות ורופאים. הם קיימו קשר עם ביתא ישראל, אך ממשלות ישראל, עד לסוף ימי שלטונו של היילה סלאסה ב-1974, לא עשו שום מאמץ לעודד עלייה מאתיופיה. הדבר נבע מסיבות אחדות, כמו ספקות לגבי יהדותם של ביתא ישראל ולגבי אפשרות הסתגלותם לחיים בארץ. עוד ראוי לציין כי ישראל חתרה ליצור ברית אסטרטגית אנטי ערבית עם היילה סלאסי, ועל כן, כאשר גישושים מצד אישים ישראלים בנושא העלאת בית ישראל לארץ נתקלו בכעסו של הקיסר, הנושא הוסר מעל סדר היום. אף על פי כן, ישראל עשתה מאמצים מסוימים להמשיך במפעל החינוך של פייטלוביץ. באמצע שנות ה-50 הובאו לישראל שתי קבוצות של נערים ונערות מביתא ישראל במטרה ללמוד עברית ויהדות, ואחר כך לחזור לאתיופיה ולשמש מנהיגות צעירה בכפריהם. הראשונים מהם חזרו ב-1957 והיו למורים בבתי הספר הכפריים החדשים שהוקמו על ידי הסוכנות היהודית. התפתחות זו והידוק הקשרים בין צעירי העדה למרכזים אחרים של העולם היהודי, הביאו להחלשת המנהיגות המסורתית של העדה וחיזוק מעמדם של הצעירים המשכילים והמודרניים. ללוח השנה של ביתא ישראל נכנסו חגים "חדשים" כמו פורים וחג חנוכה ויום העצמאות של ישראל. ספרי תורה נכנסו לשימוש בבתי הכנסת, מגן דוד הלך והתקבע כסִמְלה של יהדות אתיופיה והחשוב מכול – מספר גדול והולך של צעירי העדה נחשפו לעובדת קיומה בפועל של מדינה יהודית. הם החלו חולמים על הגשמת חלום אבותיהם להגיע לירושלים.

המשטר המרקסיסטי (1991-1974) והשלכות נפילתו

ב-1974 הודח הקיסר היילה סלאסי. משטרו של מנגיסטו היילה מרים שאימץ את האידיאולוגיה המרקסיסטית-לניניסטית פעל להחליש את הכנסייה והשווה את מעמד הנצרות לזה של האסלאם. אך שוויון זה הושתת למעשה על בסיס דחיקת כל הדתות לטובת האידיאולוגיה האתאיסטית. בפועל, מאחורי הכסות הפרוגרסיבית עמד משטר פרסונאלי אבסולוטי, הֶמשך לקיסרות, אך גרוע שבעתיים מבחינת הטרור הרצחני שהנהיג. בעקבות מהפכת 1974 נגזלו מהכנסייה משאביה החשובים ביותר: מעמדה כדת המדינה, וב-1975 בעלות על נכסי קרקעות נרחבים שהולאמו. ב-1979 החלה תקופה של שיתוף פעולה של הכנסייה עם המשטר המהפכני, שיתוף שהתאפיין בכפיפות שדמתה לזו שבתקופת הקיסרית. המשטר מיקד את פעילותו הדתית כנגד הכנסייה כמוסד, אבל ככלל נמנע להילחם ישירות בנצרות ובמאמינים. הציבור המשיך לחגוג את  החגים האורתודוכסיים העיקריים ללא חשש. כעת לשמירת הנצרות נלווה נופך של התרסה אנטי-ממשלתית. בניגוד למדיניות הגמישה של משטר מנגיסטו כלפי הכנסייה האתיופיות, פעילות המיסיונרים של הכנסיות הזרות דוכאה והם גורשו. רק בתקופת הרעב של 1985-1984, המנהיגים הפרוטסטנטים והקתולים התבקשו לגייס קרנות סיוע מחו"ל, ומיסיונרים שפעלו כעובדי סיוע הורשו לשוב לאתיופיה.

המשטר החדש ביקש לפתור את המאבק המזוין למען עצמאותה של אריתריאה בברוטאליות חסרת תקדים. במקביל, יותר ויותר נוצרים דוברי התיגריניה  הצטרפו לתנועות השחרור של אריתריאה והדיחו את ההנהגה המוסלמית. בשנות ה-80 המאבק לשחרור אריתריאה לא התנהל בגוון אסלאמי, אלא מרקסיסטי-לאומי.

הברית בין משטרו המרקסיסטי של מנגיסטו לבריה"מ קוממה נגדו ארצות ערב שלחופי ים סוף והנילוס: מצרים, סודאן וערב הסעודית. בעקבות זאת החזיר המשטר המרקסיסטי לכאורה את תודעת המצור הצלבני. עוד ב-1976 הכריז המשטר על "מסע צלב עממי" נגד מורדי אריתריאה ולאורך כל שנות שלטונו זכו מוסלמים מעטים מאוד לאמונו. בוועד המרכזי של המפלגה השלטת (שהוקמה ב-1987) שיעור המוסלמים היה מזערי.

מאמציו של מנגיסטו להגיע לדו-קיום כלשהו עם הכנסייה זכו להצלחה חלקית בלבד. המדיניות הכלכלית הכושלת של המשטר וניסיונותיו הברוטאליים לכפות שלטון מרכזי אבסולוטי יצרו התמרמרות עממית כוללת וחזקה. המאבקים נגד הבדלנים באריתראה ונגד המורדים בתיגרה נוהלו באכזריות שרק ליבתה את אש המרי. "חזיתות השחרור" נגד המשטר במחוזות המרוחקים של אתיופיה התארגנו על בסיס אתני בעיקרו, ולא דתי אסלאמי וגם לא נוצרי. רובן אף סיגל מינוח מרקסיסטי, ולא דתי. החזקה "בחזיתות השחרור", שפעלו באזורים שונים נגד המשטר, הייתה "חזית השחרור העממית של התיגרינים". במאי 1991 המורדים בראשות הארגון הזה נכנסו לאדיס אבבה, ממנה מיהר מנגיסטו להימלט.

התיגרינים כוננו ממשל חדש באתיופיה. המשטר החדש, נאמן למסורת התרבותית פוליטית של תיגרה, הרחיק עצמו מאתוס הריכוזיות, תמך בפלורליזם האתני של אתיופיה, והסכים לעצמאותה של אריתריאה. קיומה העצמאי אושרר סופית במשאל עם ב-1993. לפי החוקה החדשה משנת 1994 המבנה הפוליטי של אתיופיה הפך לביזורי, המשטר – לפרלמנטרי-דמוקרטי והכלכלה – לליברלית. הכלכלה הליברלית היטיבה עם המוסלמים. לראשונה בתולדות הארץ, נדחקה הצבאיות והחקלאות, גאוותם של הנוצרים, ואילו המסחר, משלח ידם של המוסלמים עלה לבכורה. נוכחות המוסלמים בממשלה הפדראלית, בממשלות המחוזיות ובאקדמיה התקרבה בהדרגה לייצוג יחסי הולם – עם זאת נראה כי המוסלמים היו עדיין רחוקים משוויוניות אמיתית. פריחת האסלאם ושגשוגם הכלכלי של המוסלמים עוררו חששות בקרב הנוצרים מאחמד "גרן" חדש, במתכונת כלכלית-אסלאמית שתפגע באחדותה של אתיופיה.  מערכת ביזורית, אשר הונהגה על ידי מיעוט תיגריני שניצח צבאית, ייתכן והייתה בעייתית מיסודה. בשנות ה-90, המתיחויות האתניות באתיופיה לא פסקו ורבים המשיכו לראות במשטר החדש דיקטטורה של בני תיגרה, המוסווית בסיסמאות של פתיחות. 

המהפכה באתיופיה והעלייה לישראל, 1991-1974   מדיניותו של המשטר המהפכני החדש נראתה בתחילה כמבשרת שיפור במעמדם הדתי והכלכלי של היהודים. ואולם רושם זה נמוג במהרה. החקלאים שבבני העדה לא זכו ליהנות משחרור מעול האריסות באמצעות חלוקת קרקעות. בתחום הדתי, מהלכים כמו הפסקת פעילות המיסיונרים הזרים והשוואת מעמד כל הדתות תוך ביטול הפריבילגיות של הכנסייה הנוצרית, אמורים היו להיטיב עם ביתא ישראל. ואולם בתור משטר מרקסיסטי, פעל השלטון לדיכוי כל הדתות, התערב במהלך טקסי דת יהודיים ואף גרם לביטולם.

ב-9 בפברואר 1973 אישר הרב הראשי הספרדי לישראל, הרב עובדיה יוסף, את עובדת יהדותה של העדה ביתא ישראל וקרא לעלייתה לישראל. כשנה לאחר מכן הצטרף הרב הראשי האשכנזי, הרב שלמה גורן, לקריאתו, ובמארס 1975 קבעה ועדה בין משרדית כי יהודי אתיופיה זכאים לעלייה במסגרת חוק השבות. ואולם תמורות אלה לא הניבו יוזמה ממשלתית ישראלית ישירה להעלאת יהודי אתיופיה. עוד ראוי לציין כי אתיופיה ניתקה את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל עוד ב-1973 והקשרים האלה נותרו מנותקים עד 1989. מסוף שנות ה-70, בעקבות לחץ על ממשלת ישראל מצד ארגונים יהודיים אמריקאיים ומצד העולים מביתא ישראל, החלה ממשלת ישראל בחשאי, באמצעות המוסד, לפעול להעלאת יהודי אתיופיה. בסוף שנות ה-70 הגיעו לארץ כ-300 עולים מאתיופיה.

מראשית שנות ה-80 נוצר זרם בלתי פוסק של פליטים מאתיופיה, בהם יהודים, לסודאן. הם ביקשו להינצל מהמצב הכלכלי הקשה ומתלאות המלחמה בין השלטון המרכזי לקבוצות המורדים השונות. ב-1984 החמיר הרעב באתיופיה ועד סוף השנה נטשו כ-10,000 מבני העדה את כפריהם במחוז גונדאר ויצאו רגלית לסודאן. כ-4,000 מבני העדה מתו בדרכם או במחנות הפליטים בסודאן, קורבנות למעשי אלימות, שוד ומחלות. לנוכח המצב הקשה של ביתא ישראל במחנות הפליטים בסודאן, הגבירה ממשלת ישראל את מאמצי העלייה שבאו לידי ביטוי ב"מבצע משה". במהלכו,  בחודשים נובמבר-דצמבר 1984 הוטסו לישראל משטחה של סודאן, דרך תחנות ביניים שונות (סודאן בתור מדינה ערבית עוינת לישראל לא קיימה יחסים דיפלומטיים איתה) למעלה מ-6,500 עולים מאתיופיה. המבצע בסודאן הופסק בעקבות חשיפתו בתחילת ינואר 1985, ואולם במארס 1985 הוא הושלם בפעולת הטסה בחסות השירותים החשאיים של ארה"ב. כיוון שיהודי אתיופיה לא הכירו את הספרות הרבנית ולא נהגו לפיה, לאורך שנות ה-70 וראשית שנות ה-80, דרשה מהם הרבנות הראשית לישראל, לעבור תהליך גיור מתומצת, הכולל טבילה, הצהרה על קבלת ההלכה הרבנית, וכן טקס סמלי של חידוש ברית המילה לגברים. החל מ"מבצע משה" ב-1985-1984, במהלכו עלתה קבוצה גדולה של עולים מאתיופיה, החלה תנועת התנגדות מקרב העולים לגיור, דבר שהביא בהדרגה להיעלמות מדרישת הרבנות, על אף שזו לא בוטלה. 

בין השנים 1985 לסוף 1989 הצליחו להגיע לישראל כ-2,500 עולים נוספים, אם ישירות מאדיס אבבה ואם בקבוצות קטנות מסודאן. ב-1989, בעידודם של נציגי "הארגון האמריקני למען יהודי אתיופיה" (AAEJ), עזבו המוני יהודי אתיופיה את כפריהם והתכנסו באדיס אבבה בציפייה להטסה לישראל. בקיץ 1990 כבר הצטופפו למעלה מ-20,000 מהם במחנות ארעיים בבירה. לנוכח המצב הזה, גיבשה ישראל בשיתוף פעולה עם האמריקאים את "מבצע שלמה". במהלך המבצע הזה, בסמוך לנפילת משטרו של מנגיסטו, במאי 1991 תוך 36 שעות הפעילה ישראל כמעט את כל יכולתה האווירית להטסת למעלה מ-14,000  עולים  מאדיס אבבה לישראל. גם לאחר "מבצע שלמה" נותרו עדיין קהילות מרוחקות של ביתא ישראל, אשר עלייתם לארץ נמשכה לאורך שנות ה-90. בשנת 2000 קהילת יוצאי אתיופיה בישראל מנתה כ-60,000 אנשים.

יהודים בחברה נוצרית: אתנוגרפיה של דחייה ומשיכה

לפני עלייתם לישראל חיה ביתא ישראל  እስራኤል    ቤተ  בצפון ובצפון מערב אתיופיה, ביותר מ-500 כפרים קטנים הפזורים על פני טריטוריה רחבת ידיים, ובקרב אוכלוסייה נוצרית ברובה המכריע (שהיו בה אף מוסלמים). מרביתם התרכזו באזורים הסמוכים לאגם טאנה וצפונה לו, במחוזות תיגרֶה, אמהרה, גוֹנדאר ו-וולו(Wollo) , ומעטים בערים גונדאר ואדיס אבבה. הם תפסו את עצמם כשומרי האמונה הדתית המקורית אותה נטשו מרבית האתיופים לטובת הנצרות. בניגוד לנוצרים של אתיופיה, ביתא ישראל לא זיהו את אתיופיה עצמה עם ארץ הקודש, אלא המשיכו להאמין בביאת המשיח ובשיבה לירושלים.

העדה היהודית זכתה באתיופיה לכינויים שונים, חלקם כינויי קלון. ביתא ישראל היה הכינוי המועדף על בני הקבוצה. הוא הקביל למונח ביתא כריסטיאן, שהנו הכינוי לבית התפילה של הנוצרים באתיופיה ובכך יצר לכאורה הקבלה ואף שוויון בין היהודים לנוצרים. השם ישראל יצר את הקשר בין עדת היהודים באתיופיה לעם ישראל ובהמשך למדינת ישראל. המילה ישראל יצרה גם שילוב והשתייכות של העדה היהודית לאתיופיה, כיוון שלפי האתוס האתיופי הנוצרי מקורו של בית המלוכה האתיופי בישראל.

הכינוי אגאו  (Agao) נמצא בסתירה לביתא ישראל מבחינת מסריו. אגאו הוא שם כולל לקבוצות פגאניות שחיו באתיופיה הטרום נוצרית. הכינוי הזה נועד לשלול מהקבוצה היהודית את הקשר לישראל. ייתכן שהשם הזה קשור לאזורים העיקריים בהם חיה העדה אשר הקבילו בעבר ההיסטורי לדוברי שפת האגאו, השפה המקומית לפני בוא המהגרים דוברי השפות השמיות. לכינוי, כמובן, קונוטציה שלילית, הקושרת את היהודים עם שרידי הפגאנים.  חורבנה הסופי של הממלכה הנוצרית אקסום נכרך בשמה של מלכה פגאנית בשם גוּדית, כלומר הרעה. גודית נתפסת כאויבת הנצרות אשר המיטה עליה חורבן. היא גם נתפסת אצל האתיופים כמלכתם של הפלאשים, וביתא ישראל עצמם אימצוה כחלק ממורשתם ואף כינוה יהודית. מכאן, הכינוי אגאו  כלפי העדה היהודית נועד לבטא את חוסר נאמנותה וחתרנותה נגד הנוצרים.

הכינוי פלאשה "היה המקובל והנפוץ בספרות ובציבור עד סמוך לעלייתה של העדה לישראל, וזה היה גם הכינוי היומיומי העיקרי בו כינו היהודים את עצמם באתיופיה" (עמ' 320). פירושו של המונח הוא "מהגר" או "גולה" והוא משקף את מעמדה של הקבוצה כחסרת אדמה. הפלאשים אכן איבדו את זכותם לאדמה במאות ה-17-15, לאחר שהובסו צבאית וסירבו להתנצר. הכינוי פלאשים מבטא רחמים וקלון גם יחד.

אַ-תֶנְכּוּני, היא מילה אמהרית שמובנה "אל תיגעו בי". בפי היהודים היה המונח חיובי ומבטא את רצונם לא להיטמא באמצעות מגע עם הנוצרים. בעיני הנוצרים הפך המונח לשלילי וביטא את בדלנותם של ביתא ישראל כעדה מסתורית ושולית.

בוּדָא הוא כינוי פוגעני במיוחד וקשור בכוחות האל-טבעיים המיוחסים לביתא ישראל מצד שכניהם הנוצרים. הכינוי מייחס ליהודי דמות של החיה צבוע, תוך טרנספורמציה מאגית בה הוא נראה כבן אנוש ביום וחוזר להיות צבוע בלילה.  בתור חיה מייחסים לדמות זו קניבליזם, הוא מוצץ את דם קורבנותיו. ובתור בעל מלאכה המשתמש באש כדי לשנות צורות של ברזל וחרס – מקצועות מובהקים של יהודים –   מייחסים לבודא קשר עם השטן ועם כוחות על טבעיים מזיקים אחרים. הבודא הוא בעל "עין הרע" המסוגל להזיק במזיד או בשגגה. הבודא אוכל באופן מאגי את קורבנותיו. מחלות רבות יוחסו לעין הרע של הבודא. הכינוי בודא ביטא את שיא הדה-הומניזציה של העדה בעיני שכניה. כינוי הגנאי הזה חייב את הנוצרים להתרחק מקשר עין עם ביתא ישראל, כדי למנוע מהם באמצעות העין הרעה לאכול אותם ולמצוץ את דמם. [בדומה לעלילת הדם באירופה.] הנוצרים נהגו לכסות במטפחת את פניהם כשהם מתקרבים לבודא ולהסתיר מאחורי גבם את ילדיהם, שנחשבו לקורבנותיו המועדפים של הבודא. לא אחת הואשמו נפח יהודי או קדרית מביתא ישראל, בהיותם בודא, בפגיעה בשכנם הנוצרי (כמו גרימת מחלה)  ונצטוו לבוא בפני הנפגע, לבקש סליחה ולחזור בהם מפגיעתם.

כצאצאיהם של היהודים צולבי ישו הואשמו היהודים בכוונה מתמשכת, העוברת מדור לדור, לפגוע בנוצרים ובנצרות. הנוצרים ייחסו להקרבת כבש – שהיה אירוע מרכזי בחג הפסח אצל יהודי אתיופיה – כחזרה סמלית על צליבת ישו. הנפח היהודי נתפס כצאצא ישיר של היהודי שהכין את המסמרים לצליבת ישו המשיח. בתור דמות של צבוע, יוחסו ליהודים הוצאת גופות של ילדים נוצרים מקברותיהם, כדי להשתמש בהם לטקסים דתיים.

בקתות מעוגלות, עשויות מעץ, קש ובוץ, שניתן להקימן תוך מספר ימים, לצד חלקות אדמה המעובדות בעזרת שוורים ופרות, המשתרעות על פני מורדות הרים והמישורים – אלה הן המחוזות בהן חיו ביתא ישראל. במרבית המקרים חיו היהודים כמיעוט בכפרים אשר רוב תושביהם נוצרים, והיו גם כפרים שכל תושביהם יהודים. בכפרים המעורבים חיו ביתא ישראל במבנים סמוכים זה לזה. היו לביתא ישראל מבנים ייחודיים שהסגירו את זהותם: בית תפילה, אשר כונה מסגיד (masgid), בת קודוס (bet kedus) או בת צלות (bet tsalut). ביתא ישראל בילו זמן רב בדרכים, בביקורי קרובים, ובישיבה עם בני קבוצתם ועם שכניהם הלא-יהודים. עם הללו בילו גם בוויכוחים דתיים תוך לגימת קפה (בון או בונה). במבנה גופם ובלשונם לא ניכרו הבדלים בין היהודים לשכניהם, האמהרה או התיגרינים. יהודים דיברו באחת משתי השפות בהתאם לאזור מגוריהם, או בשתי השפות באזורים בהם דיברו בשתיהן. כשנזכרים ביתא ישראל בשכניהם הלא יהודים הם מתייחסים בעיקר לנוצרים. היהודים אסרו על עצמם מגע פיזי עם כל מי שלא ביתא ישראל אשר נחשב לטמא. אם נוצר מגע באקראי או בלית ברירה, נדרש מהנוגע שייטהר. בין ביתא ישראל לשכניהם הנוצרים התקיימה מערכת יחסים מורכבת של שיתוף פעולה וחשדנות, ובוז והערכה בעת ובעונה אחת.

ברוב האזורים בהם חיו היהודים הייתה האדמה בבעלות נוצרית. עיסוקם של מרבית בני ביתא ישראל היה החקלאות והיא התקיימה ברוב האזורים על בסיס של אריסות. הקשר בין בעלי קרקע לבין אריסים שעיבדוה היה קשר אישי-משפחתי. ההסכם הרווח קבע מדד למסירת אחוז מסוים מהיבול מדי שנה, תמורת החכירה. אחוז זה נע לרוב בין רבע לשליש. במקרים רבים היחסים בין בעלי הקרקע הנוצרים לבין החקלאים מביתא ישראל נתקיימו לאורך דורות אחדים. הקשר המתמשך כלל עזרה הדדית בעבודה חקלאית במיוחד בתקופות הזריעה והקציר. מקור פרנסה נוסף לבני ביתא ישראל שימש המקנה – פרות, כבשים ועזים. במסגרת שמירה על השבת אסרו ביתא ישראל על עצמם לחלוב את המקנה שלהם: החליבה נמסרה לנוצרים, והחלב היה לשימושם, כיוון שאת "חלב השבת" אסור היה ליהודים לשתות ולמכור.

ביתא ישראל התמחו בנפחות, באריגה (שהייתה מלאכת גברים)  ובקדרות (עבודת נשים). מגוריהם זוהו מרחוק בשל העשן שעלה משרפת הכדים ועיצוב הברזל. המלאכות האופייניות ליהודים, ובעיקר הנפחות והקדרות, נחשבו בזויות בעיני הנוצרים – אף שאיכות המלאכה של היהודים נחשבה לטובה וחסרת תחליף. נוספה לכך האמונה כי לבעלי המלאכה שעסקו באש יש כוח מאגי. יחס החברה הנוצרית לבעלי המלאכה התאפיין בדו ערכיות. מצד אחד הם נחשבו בזויים, אבל מצד שני הנוצרים בכפר נזקקו לכלים  החקלאיים ולכלי החרס שייצרו ביתא ישראל.  הקשר בין הנפח היהודי לבין הנוצרים הזקוקים למוצריו התאפיין בקשר מתמשך, לעתים על פני דורות אחדים. הנוצרים העדיפו לפנות לנפח מוכר שלא יפגע בהם באמצעות הכוחות העל-טבעיים שלו.

המשפחה המורחבת היוותה את התא החברתי-קהילתי העיקרי של ביתא ישראל. למעשה כל קהילה כפרית מקומית הייתה משפחה מורחבת. משפחה גדולה נחשבה ליתרון, בעיקר עקב יכולתה להגן על חבריה ולתמוך בהם. חובת העזרה ההדדית התקיימה עד ארבע דורות לפחות בתוך המשפחה, ולצדה חלה גם חובת עזרה הדדית על בסיס אזורי. הנישואין נתפשו כיצירת קשר בין משפחות ואף בין כפרים, ולא בין יחידים. לכן, לפעמים בני הזוג אף לא נפגשו לפני החתונה. נשמר בדרך כלל טווח של ארבע או שלוש דורת מבחינת קרבת הדם בין בני הזוג.

בעבר הנזירים היוו את העילית של העדה.  מוסד הנזירות נכנס לביתא ישראל בהשפעת הנזירות הנוצרית. הנזירים חיו בפרישות, הרבו לצום וכיהנו כמורי דת. ראשית הנזירות בעדה במאות ה-14 וה-15. מוסד הנזירות מילא תפקיד מרכזי בשימור הדת, בעיצוב מנהגים חדשים, ובחיבור תפילות וספרי הקודש. נזירים בודדים המשיכו להתקיים בעדה עד שלהי המאה ה-20.

את מנהיגות ביתא ישראל, לפני עליית העדה לישראל, ניתן לחלק לזקנים ולכוהנים: יחיד – קֵס (ቄሰ), רבים – קסוץ'. הקסוץ' פעלו כסמכות דתית וטקסית. לקסוץ' היו סמכויות בתחומים נרחבים בהם קביעת מועדים לחגים וראשי חודשים, קיום טקסי נישואין, גירושין וקבורה ועוד. הם הצליחו לשמר את העדה מפני התבוללות.  זקני העדה או חכמי העדה היו שְנִיים בחשיבותם לקסוץ'. הזקנים היו אחראים לעניינים חברתיים,  לשיפוט בעניינים אישיים ובענייני רכוש, ולמשא ומתן עם הרשויות בשם הקהילה. ככלל, שיתפו שתי ההנהגות פעולה ולעתים קיימו מסגרת משותפת של קבלת החלטות.

להלן רשימה של חלק מחגי ביתא ישראל.  ראש השנה אצל ביתא ישראל –  ככתוב בתורה חל באחד בחודש ניסן, ונקרא חג ליסן. החל מיום זה מתחילות ההכנות לפסח, המוכנה פַּסֶיכָּא, או קורבן. ההכנות כוללות ניקוי הבית וכלי הבית. את כלי החרס היו מנפצים או מוכרים לשכנים, והנשים היו מייצרות כלים חדשים. הפסיכא נחוג לזכר יציאת מצרים. בערב החג  מקריבים הקסוץ' קורבן (ככתוב בספר במדבר פרק ט). בחג מכינים לחם מיוחד, המוכנה קיטה, עשוי מבצק שלא תפח, אותו מכינות הנשים כל יום. חג שבועות (המא'ארר) נחוג שבעה שבועות לאחר היום האחרון של פסח. כיוון שבאתיופיה חל החג בעונת הזריעה – ולא הקציר – חגגו ביתא ישראל חג שבועות נוסף, 50 יום מתום חג הסוכות, בתקופת הקציר באתיופיה. בחג השני נהגו להביא לבית התפילה ביכורי תבואה ויבולי שדה שונים.

אסתראי שמשמעו כנראה מהשורש לראות, נחוג ביום העשירי של החודש השביעי, דהיינו בדיוק כמו יום הכיפורים. זהו יום צום הנשמר בקפדנות רבה, וכל מי שמלאו לו שבע שנים נדרש לצום. בע'לה מצאלת – הוא חג "המקום המוצל", או חג הסוכות של יהודי אתיופיה. ביום הראשון והאחרון של החג נאסרה כל מלאכה. ביום השמיני נערכה תהלוכה עם האוֹרית (=דאורייתא, התנ"ך של ביתא ישראל) ויום זה נקרא אורית בעל, חג התורה.  (אורית היא מילה בגעז שמשמעותה תורה.) זהו מנהג חדש יחסית – ידוע רק משנות ה-40 של המאה ה-20 – שכנראה נעשה מהתוודעותם של ביתא ישראל למנהג הזה בקהילות ישראל.

הסֶיגְד נחוג ביום ה-29 של החודש השמיני על פי לוח האתיופי, ושמו ניתן לו ממנהגי סגידה בפסגתו של הר כלשהו, מקום הנחשב טהור יותר וקרוב לאל. לקראת יום הסיגד מתכנסים תושבי אזור נרחב למדי בכפר מרכזי, מיטהרים בנהר, ובראשות כוהנים עולים להר סמוך כשהם עטויי לובן ושרויים בצום. בפסגה עורכים טקס דתי. נראה כי קריאת קטעים מספרי עזרא ונחמיה היא מעין שחזור התאספותם של בני יהודה בירושלים על ידי עזרא ונחמיה וחידוש הברית איתם, כמסופר בספר נחמיה, ח'-י'.

השמירה על השבת (סנבת) תפסה מקום מרכזי ביותר בחייהם ובספרותם של ביתא ישראל. השבת מתוארת כדמות נשית פלאית, בבחינת שבת המלכה, שהשומרים עליה זוכים למחילת חטאיהם, ואילו העוברים על מצוותיה יישלחו לגיהינום. מנוחת השבת נשמרה בקפדנות יתרה: לא נתקיימה כל עבודה, לא הודלקה אש (גם לא נרות שבת), לא בושל כל מאכל, והשתדלו למעט בתנועה.

דיני טומאה וטהורה עמדו במרכז חיי המשפחה היהודית באתיופיה. כפרי היהודים באתיופיה מוקמו בסמוך למקורות מים ומנהגי הטבילה היו תכופים. אישה נחשבה כטמאה בתקופת המחזור החודשי ולאחר הלידה. בכל כפרי היהודים נבנתה בקתה מיוחדת ששמה בית הדם ואליה היו פורשות הנשים בזמן המחזור החודשי ולאחר הלידה. נגיעה בכל לא יהודי ולוּ הקלה ביותר, כניסה לביתו של נוצרי או ביקורו שלו בבית יהודי נחשבו להיטמאות –  זאת לפי המושג א-תנכוני –  שלאחריה יש לטבול בנהר. על כן, הקשר בין יהודים לנוצרים התקיים מחוץ לבית, ואם היהודים כבדו את שכניהם הנוצרים בשתייה או מזון, הדבר נעשה בכלים נפרדים או בכלים שאינם מיועדים להחזרה. באמצע המאה ה-20 חלה התרופפות בכללים האלה. אפילו אכילה ממזונם של נוצרים במהלך ארוחה משותפת הפכה למקובלת יותר, בתנאי שהארוחה לא כללה בשר.

הספרות הדתית של ביתא ישראל, כספרות שכניהם הנוצרים, כתובה בלשון געז. בני העדה טוענים שהיו להם כתבי יד בעברית וכי הם טמונים במערות או במנזרים באתיופיה, אולם מרבית החוקרים אינם מקבלים זאת. בסיס הספרות הדתית של ביתא ישראל הוא התנ"ך, שהוא זהה לנוסח הברית הישנה בגעז שבשימוש הכנסייה האתיופית. נוסף לתנ"ך, היהודים והנוצרים האתיופים מקנים מעמד קנוני למספר חיבורים מתוך "הספרים החיצוניים". עד המאה ה-20 לא הכירו בני העדה את ספרי התלמוד ולא את הספרות הרבנית המאוחרת יותר, אך מצויות בספרותם מקבילות לספרות הרבנית. קיימת הסכמה כמעט מלאה בקרב החוקרים שנוסחי הגעז של התנ"ך והספרים החיצוניים הגיעו לביתא ישראל מהנוצרים האתיופים.

ויכוחים דתיים בין יהודים לנוצרים באתיופיה מתועדים בספרות. מפורסם מכול הוא הוויכוח הפומבי שיזם הקיסר תאודרוס השני ב-1862. הוויכוח הזה – בדומה לוויכוחים אחרים שהתקיימו בין חכמי דת משתי הדתות ואף בין מאמינים מהשורה – נסב על אחדותה או אי-אחדותה של המהות האלוהית, וכן על מנהגי ביתא ישראל, ובעיקר הקרבת קורבנות. ההיכרות של כוהנים, אשר השתתפו במפגשי ויכוח על הדוקטרינה של הקבוצה האחרת, הייתה ידענית ומעמיקה. הוויכוחים בין המלומדים הדתיים התנהלו בשפת הגעז ונשמרה הפרדה פיזית בין שתי הקבוצות. שאלות של התנהגות פולחנית – כמו מנהגי שחיטה ונידה – הפכו לעתים למוקד סוער של הוויכוח והעלו אותו לטונים רגשיים. בנושאים תיאולוגיים, הנוצרים האתיופים הגנו על תפישתם המונופיזיטית, טענו כי אינם פוסלים את קדושת הברית הישנה, אבל הברית החדשה החליפה את הברית הישנה. היהודים טענו כי הברית החדשה נכתבה בידי אדם, כי הנוצרים הפכו אדם  (ישו) לאל, ואף מתפללים לפסלים של ישו ומרים, פסלים שיוצרו עבורם בידי יהודים. מאידך גיסא האשימו הנוצרים את היהודים בהריגת ישו. עוד טענו כי השחיטה והעלאת הקורבנות דומה למה שעוללו היהודים לישו. היהודים היו משיבים בשאלה רטורית, כיצד ניתן להרוג אלוהים, ובכל מקרה הרומאים הם שהרגו את ישו. עוד טענו כי בתקופה בה נהרג ישו הנוצרים בעצמם היו יהודים, כי הרי לא הייתה אז נצרות.

לתופעת ההתנצרות בקרב היהודים היו סיבות רבות: כפייה מצד השליטים בתקופות מסוימות, הרצון לשפר את המעמד החברתי-כלכלי כמו להשיג בעלות על הקרקע ולהתקדם בסולם החברתי במדינה בה שלטה הנצרות. פעילות המיסיונרים האירופים במיוחד במאה ה-19 הגבירה את תהליך ההתנצרות. ואולם גם לאחר ההתנצרות המסיבית הזו לא הייתה מוכנה החברה האתיופית הנוצרית לראות במומרים כחלק ממנה, ובוודאי לא בשלמות – קבורתם בבית קברות נוצרי לא הותר. המומרים עדיין נתפסו כשולטים בכוחות על-טבעיים בעלי היזק. גם ביתא  ישראל לא הזדרזו לראות באלה שהתנצרו מי שאבדו לקהילתם לבלי שוב.

בשנות ה-90  של המאה ה-20 עלתה שאלת הפלאסמורה, בני העדה שהתנצרו בעבר, הם או אבותיהם, וביקשו לשוב אל חיק היהדות ולהתאחד עם קרובי משפחתם בישראל. לנוכח הספקות שהועלו לגבי מוצאם היהודי של הפלאסמורה וכי מספרם עשוי להגיע לעשרות ואף למאות אלפים, באמצע שנות ה-90 התעוררה בישראל מחלוקת בדבר הצורך להעלותם ארצה. [במחצית השנייה של שנות ה-90 החלה העלאתם של חלק מבני הפלאסמורה לישראל, ובתחילת שנות ה-2000 נקבעו קריטריונים לזכאי העלייה מקרב הקבוצה הזו. קריטריונים אלה הוגמשו בהתמדה במהלך שני העשורים הראשונים של המאה ה-21, ובמקביל עליית הפלאסמורה נמשכה.]