יום שני, 22 במרץ 2021

מקפול, מייקל. ממלחמה קרה לשלום חם: שגריר אמריקאי ברוסיה של פוטין (ניו יורק, 2018) [סיכום וביקורת]

 מקפול, מייקל. ממלחמה קרה לשלום חם: שגריר אמריקאי ברוסיה של פוטין (ניו יורק, 2018). 544 עמ'.

McFaul, Michael. From Cold War to Hot Peace: An American Ambassador in Putin's Russia (New York: Houghton Mifflin Harcourt, 2018). 544 pages

[מהדורה דיגיטלית]

מייקל מקפול (McFaul) הוא פרופסור באוניברסיטת סטנפורד. הספר סוקר את עיסוקו של המחבר בנושא הרוסי לאורך כ-30 שנה 2014-1985: במישור האקדמאי ולמען קידום הדמוקרטיה בבריה"מ בשלהי התקופה הסובייטית וברוסיה הפוסט סובייטית – ובעיקר, בתקופת ממשלו של הנשיא ברק אובמה.       בשנים 2011-2009 שימש מקפול יועץ מיוחד של אובמה ומילא תפקיד חשוב בעיצוב מדיניותה של ארה"ב כלפי רוסיה, ובשנים 2014-2012 היה שגריר ברוסיה. הסיכום משקף את גרסתו של מקפול, כולל דעותיו והערכותיו. הוספתי לסיכום  הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי בסופו.

פעילותו של מקפול למען דמוקרטיה ברוסיה לפני הצטרפותו  לממשל אובמה  (2008-1985) 

מייקל מקפול נולד ב-1963 במדינת מונטנה. בצעירותו סבר כי הנשיא רונלד רייגן הוא מדינאי מסוכן העלול להוביל למלחמה גרעינית. בעת שהנשיא האמריקאי כינה את בריה"מ "אימפריית רשע", ב-1983 השתתף המחבר בקורס לרוסית בלנינגרד (כיום פטרבורג) ובריה"מ לא נראתה בעיניו מדינה מדכאת. רק בעקבות ביקורו השני בבריה"מ, הפעם במוסקבה בינואר 1985, התרשם כי השיטה הסובייטית מושחתת ומדכאת והגיע למסקנה כי רק שינוי דמוקרטי בבריה"מ יאפשר שיפור משמעותי בקשרים בין שתי המעצמות הגדולות. באותה התקופה מקפול  עסק  במחקר, לתואר דוקטור מטעם אוניברסיטת אוקספורד, על תנועות מהפכניות בדרומה של היבשת האפריקאית; והוא הגיע למוסקבה כדי לראיין פקידי ממשל סובייטים על שיטות תמיכתה של בריה"מ בתנועות האלה. מחקרו האקדמי היה משולב במאבקו נגד האפרטהייד בדרום אפריקה. גם בהמשך חייו הוא עתיד היה לשלב בין  מחקר אקדמי לפעילות פוליטית.

במחצית השנייה של שנות ה-80 ותחילת ה-90, במקביל לעבודתו על עבודת הדוקטור (למען מטרה זו בשנה האקדמית 1991-1990  הוא נרשם ל"אוניברסיטה הממלכתית של מוסקבה"), הוא עקב אחר התפתחויות בבריה"מ מתוכה ומארצו. במאמר שפרסם באוגוסט 1990 הגדיר  מקפול את מנהיגה של בריה"מ, מיכאיל גורבצ'וב,  כמנהיג מתון לתקופת ביניים (כמו אלכסנדר קרנסקי ב-1917), אשר בסופו של דבר יודח על ידי רדיקלים כמו  בוריס ילצין. באותו המאמר הוא הביע את חששו כי לאחר כישלונם של הרדיקלים עלול לבוא מנהיג חזק נוסח סטאלין. ואכן, ולדימיר פוטין עתיד היה להחליף את ילצין. מקפול לא הסתפק בניתוח אקדמי של ההתפתחויות המהפכניות בבריה"מ בתקופת גורבצ'וב, אלא החליט ליטול חלק בעיצובם. החל מ-1990 הוא פעל בבריה"מ מטעם "המכון הדמוקרטי הלאומי" (NDI). הארגון היה קשור למפלגה הדמוקרטית בארה"ב ונתמך על ידי קרנות ממשלתיות, אבל רשמית היה בלתי תלוי ולא ממשלתי. מקפול ארגן סמינרים באוניברסיטת מוסקבה בדבר מעבר לדמוקרטיה, בהשתתפות מלומדים רוסים ואמריקאים, ובנובמבר 1990 השתתף בהפגנה של תנועת "רוסיה הדמוקרטית" נגד הקומוניזם. המחבר האמין כי קידום דמוקרטיה ברוסיה יסיר את איום המלחמה בינה לארה"ב, כפי שעשתה דמוקרטיזציה של גרמניה ויפן אחר מלחמת העולם השנייה. 

במסגרת  ניהול סמינרים להכשרה בניהול דמוקרטי עבור פקידים בעיריית פטרבורג, ב-1991 מקפול לראשונה פגש את פוטין, שהיה אז סגן ראש העיר הזו וממונה על קשרים בינלאומיים. פוטין בשיחה עם מקפול  היה זהיר, דיבר מעט, ולא ניתן היה לדעת האם הוא תומך או מתעב את פעילותו של הארגון  NDI מטעמו פעל המחבר. עם זאת פוטין הבטיח לארגן סמינרים, בהשתתפות אמריקאים, בנושא משילות דמוקרטית, ועמד בהבטחתו. השאלה עליה עדיין אין למקפול תשובה חד משמעית היא: האם בתקופה הזו  פוטין אכן הצטרף לדמוקרטים או הסתנן לשורותיהם מטעם ה-ק.ג.ב?

בסוף דצמבר 1991 בריה"מ חדלה להתקיים ואת מקומו של גורבצ'וב בקרמלין, ואולם בתפקיד נשיא רוסיה, תפס בוריס ילצין.  ביוני 1992 מקפול פתח משרד של  NDI ברוסיה  והרגיש כמו כוכב רוק: כולם רצו לפגוש אותו, כיוון שהוא היה אמריקאי ואמריקה הייתה כעת  בעלת בריתה של רוסיה הדמוקרטית. באותה התקופה שלפני Google, הוא פעל כספרן המספק ספרים ומסמכים בנושא קידום הדמוקרטיה. הואיל ומטרת פעילותו של המחבר הייתה לקדם את הליך הדמוקרטיה בכלל, בלי להתערב בפוליטיקה, NDI היה מוכן לעזור לכל מפלגה  או ארגון שהונחו על ידי כללי משחק דמוקרטיים.

באוקטובר 1993 התפתח עימות בין הנשיא ילצין לבין הפרלמנט שהדיח אותו ובחר את אלכסנדר רוּצְקוֹי לנשיא. במסגרת העימות בין שני הממשלים שנוצרו, השתמש ילצין בצבא: טנקים ירו על בניין הפרלמנט, רוצקוי נאסר ואיתו חברי פרלמנט אחדים. 130 אזרחים ו-28 אנשי משטרה וצבא נהרגו. מקפול היה מאוכזב מהצו של ילצין לפיזור הפרלמנט ומכך ששני הצדדים לא הצליחו לפתור את המשבר החוקתי בדרכי שלום. היו לו ידידים בשני צדי המתרס,  והוא סבור כי אין להגדיר צד אחד כטובים ואת הצד השני כרעים. המחבר התעצב לראות את בניין הפרלמנט שהשחיר בחלקו העליון, כתוצאה מירי הפגזים. בעבר הוא בילה שעות רבות בבית הזה בניסיון לקדם את הדמוקרטיה, ומצבו של המבנה כעת היווה הוכחה לכישלונו שלו ושל חבריו לבנות דמוקרטיה ברוסיה. החוקה החדשה של ילצין מ-1993 הבטיחה שלטון נשיאותי חזק. המחבר העריך כי לאור מחויבותו הבסיסית של ילצין לדמוקרטיה, הוא לא ינצל לרעה את החוקה, ועם זאת חשש כי אותה החוקה בידי נשיא אחר, יכולה להוביל להקמתו של משטר אוטוקרטי, כפי שעתיד היה לקרות בתקופת פוטין. מקפול התאכזב קשות מהבחירות שנערכו לפרלמנט החדש ה"דוּמָה"  בדצמבר 1993, בו נוצרה חלוקה שווה בערך בין תומכי ילצין למתנגדיו. התברר לו כי אמונתו האופטימית בדבר ניצחונה הבלתי נמנע של הדמוקרטיה בכל העולם הייתה מוקדמת מדי. בעקבות תוצאות הבחירות ב-1993, המחבר חשש שהרפורמות הכלכליות ברוסיה, ללא רפורמות פוליטיות, עלולות להיכשל, ואף להביא לעלייתו בה של משטר פשיסטי אנטי מערבי – ייתכן בראשות הלאומן ולדימיר ז'ירינובסקי  – החמוש בנשק גרעיני. לנוכח חומרת המצב ברוסיה, כפי שנראתה למקפול בזמנו, הוא דחה את תוכניותיו האקדמאיות ועבר להתגורר לרוסיה, במטרה לעזור להיאבק למען דמוקרטיה. (כיום מטרתו זו נראית בעיניו טיפשית, יומרנית ונאיבית.) ברוסיה, במסגרת "מרכז קרגני" הוא ערך סמינרים לפוליטיקאים מזרמים שונים – כולל קומוניסטים – במטרה לתרום להתפתחותה של חברה אזרחית ברוסיה ולדמוקרטיה.

ביוני 1996 עמדו ברוסיה להיערך בחירות לנשיאות. אישיות בכירה במסע הבחירות של ילצין, נפגשה ביוזמתה בעילום שם  עם מקפול. מקפול התרשם כי האיש סבר בטעות שהמחבר עובד ברוסיה מטעם הסי-איי-אי, ולכן יוכל להעביר לממשל האמריקאי את המסר הבא: בקשה להשיג מהנשיא ביל קלינטון תמיכה בהחלטה אפשרית של ילצין לדחות את מועד הבחירות לנשיאות ברוסיה, וזאת במקרה שתגבר ההסתברות שמתחרהו הראשי של ילצין בבחירות, המועמד הקומוניסטי גנאדי זיוּגָאנוֹב צפוי  לנצח. בשובו לארה"ב, מקפול העביר את תוכן שיחתו עם האיש לאנשי ממשל, תוך הבעת דעתו שלו לפיה על קלינטון להשפיע על ילצין לערוך את הבחירות במועדן. קלינטון שלח מסר פרטי לילצין, בו נתן להבין בבירור כי אין לדחות את מועד הבחירות, וכנראה לאיגרת הזו הייתה השפעה על החלטתו של הנשיא הרוסי לקיים את הבחירות במועד שנקבע. ילצין ניצח בסיבוב השני עם כ-54% מול כ-40% לזיוגנוב. תוצאות הבחירות לנשיאות ב-1996 סימלו את סוף תקופת המעבר מהשלטון הקומוניסטי, וסכנת הרסטורציה של המשטר הסובייטי נעלמה. ואולם לבחירות חסרו מרכיבים דמוקרטיים אחדים. ילצין השתמש במשאבי המדינה, כדי לזכות בהן. ייתכן כי בבחירות היו זיופים, אבל כנראה לא היה בהם כדי לשנות את התוצאה הסופית. מכל מקום, לרוסיה נותרה עוד דרך ארוכה ללכת כדי לבסס את המשטר הדמוקרטי.

בנושא התרחבות ברית נאט"ו מזרחה, תהליך שהחל בסוף שנות ה-90, עמדתו של מקפול בזמנו הייתה כי לכל מדינה זכות להצטרף לברית הזו, ועל כן בעתיד הלא קרוב, צריך לאפשר גם לרוסיה להצטרף לנאט"ו. עם זאת, המחבר מודה כי אפשרות כזו היא למעשה בלתי ריאלית. מהלך נוסף של נאט"ו, שפורש על ידי רוסיה כצעד תוקפני כלפיה והביא להרעה בקשרים בין רוסיה למערב ולחידוש התעצמותה הצבאית של רוסיה, היה הפצצות נאט"ו נגד סרביה ב-1999.

ב-31 בדצמבר  1999 ילצין התפטר ופוטין ירש את מקומו. התפטרותו של ראש מדינה מרצונו החופשי הייתה  צעד חסר תקדים ברוסיה הצארית, בבריה"מ וברוסיה הפוסט סובייטית עד עצם היום הזה [2017 בזמנו]. מורשתו החיובית של ילצין לרוסיה הייתה התקדמות לקראת כלכלת שוק ולקראת דמוקרטיה – מול זו, השלילית והיא שחיתות רחבת ממדים  והצטברות הון בידי אוליגרכים באמצעים בלתי כשרים. רוסיה עדיין הייתה רחוקה מלהיות דמוקרטיה ליברלית יציבה. לאוליגרכים הייתה השפעה רבה בקרמלין ובתקשורת, החברה האזרחית הייתה חלשה והמערכת המשפטית לא הייתה עצמאית. לעובדה כי ה-ק.ג.ב שינה את שמו ל"שירות הביטחון הפדראלי" (FSB) אך לא את נורמות ההתנהגות שלו בשמו החדש, יכלו להיות השלכות שליליות על הדמוקרטיה –  במיוחד אם אחד מאנשי הארגון הזה, פוטין, יעלה לשלטון. מצב בו גורלה של הדמוקרטיה ברוסיה ב-2000 היה קשור ברעיונות ומעשים של אדם אחד, מדגיש את כישלונו של ילצין והדמוקרטים – כולל המחבר והזרים– למסד דמוקרטיה.

פוטין ניסה למזג בין השינויים שחולל ילצין לבין היבטים מסוימים של המשטר הסובייטי. לכן ניתן לראות בתקופת שלטונו של פוטין רסטורציה חלקית, אשר בפרספקטיבה היסטורית דומה לזו שהתרחשה לאחר מהפכות אחרות, כמו תקופת התרמידור (1799-1794) שלאחר המהפכה הצרפתית. אחד מצעדיו הראשונים של פוטין היה חידוש המנגינה של ההמנון הסובייטי בתור המנון של רוסיה, תוך חיבור מילים חדשות. כבר לאחר טקס כניסתו לתפקיד כנשיא נבחר במאי 2000 (הבחירות לנשיאות נערכו במארס 2000), הבטיח פוטין את שליטתו בשידורי הטלוויזיה באמצעות השתלטות על ערוצי הטלוויזיה העצמאיים החשובים. הוא חיזק את "שירות הביטחון הפדראלי (FSB) (היורש של ה-ק.ג.ב), ואולם השאיר את הפרלמנט החדש, ה"דוּמָה", ואת החוקה מתקופת ילצין. המחבר יצא מתוך הנחה כי חידוש קיומו של משטר אוטוקרטי ברוסיה וחזרתה למלא תפקיד של מעצמה גדולה (בדומה להתאוששותה של רוסיה לאחר המהפכה הבולשביקית בזמנה), עלולים להפוך אותה שוב – בדומה לבריה"מ בזמנה – לאויבת מסוכנת של ארה"ב. מקפול המשיך לדבוק בהנחתו הבסיסית כי הדרך להקטין את עוינותה של רוסיה למערב, ואף להפכה לשותפה שלו, היא לקדם דמוקרטיה בה.

במאי 2001 למקפול ניתנה הזדמנות להציג את עמדתו הזו בפני הנשיא החדש  ג'ורג' בוש הבן, במהלך שיחה  של  בוש עם יועצים חיצוניים, לקראת נסיעתו הראשונה בתור נשיא לאירופה. המחבר הציע לנשיא לתמוך בקידום דמוקרטיה ברוסיה ולשקול לשלב את רוסיה בסדר הליברלי הבינלאומי. בוש כנראה לא תפס את חשיבות האינטרס האמריקאי בקיומו של משטר ברוסיה. תמצית תגובתו הייתה כי אנו זקוקים שרוסיה תהיה לצדנו, כיוון שביום מן הימים כולנו נצטרך לטפל בעלייתה של סין. גם בהמשך תקופת שלטונו של בוש, כאשר הוא שם דגש על הפצת הדמוקרטיה בעולם, כמו אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 ובכהונתו השנייה – מדיניות זו יושמה רק באופן שטחי כלפי רוסיה.

בתקופת ממשלו של בוש הבן נוספה שורה של בעיות שהעיבו על הקשרים בין וושינגטון למוסקבה: יציאתה של ארה"ב מההסכם להגנה נגד טילים בליסטיים (ABM)  בדצמבר 2001; הצטרפותן של מדינות נוספות במזרח אירופה לנאט"ו, בהן שלוש רפובליקות סובייטיות לשעבר (אסטוניה, לטוויה וליטא) במארס 2004; "מהפכת הוורדים" בגיאורגיה בנובמבר 2003 ו"המהפכה הכתומה" באוקראינה בנובמבר 2004, שהעלו לשלטון מדינאים פרו מערביים. יש לציין כי ארה"ב מימנה ארגונים בלתי ממשלתיים שפעלו לקידום הדמוקרטיה בשתי המדינות האלה ובכך תרמה במידה זו או אחרת למהפכות שהתחוללו בהן. בתגובה ל"מהפכה הכתומה" באוקראינה פוטין נעשה יותר אנטי אמריקאי ברטוריקה שלו והגביל את פעילותם של ארגונים בלתי ממשלתיים בארצו.

בגיליון ינואר/פברואר 2008 של Foreign Affairs  פרסם  מקפול מאמר תחת הכותרת: "המיתוס של המודל האוטוריטארי: כיצד הדיכוי של פוטין בולם את רוסיה".  במאמרו ייחס המחבר את צמיחת הכלכלה הרוסית לא לשלטונו האוטוקרטי של פוטין, אלא לעלייה במחירי הנפט והגז. בעקבות פרסום המאמר, עובד השגרירות הרוסית בוושינגטון התלונן באוזני עורך כתב העת על תוכנו. מקפול משער כי הוא דיבר בשמו של פוטין, וכי זעמו של השליט הרוסי כלפיו בגין המאמר הזה עתיד היה לבוא לידי ביטוי בתקופת כהונתו כשגריר ברוסיה.

כהונתו של דמיטרי מדבדב כנשיא החלה במאי 2008, ואולם השליטה בנושאים החשובים נותרה בידי פוטין שכיהן כראש ממשלה. הדומיננטיות הזו של פוטין באה לידי ביטוי בפלישתה של רוסיה לגיאורגיה באוגוסט 2008. בעדותו בקונגרס ב-9 בספטמבר 2008 טען מקפול כי פעילותה הצבאית של גיאורגיה בתוך גבולותיה [נגד האזור האוטונומי הבדלני בשם דרום אוסטיה] אינה יכולה בשום פנים ואופן לשמש הצדקה לפלישה הרוסית לגיאורגיה ולפיצולה של מדינה ריבונית וכי "פעולותיה של רוסיה היו בלתי פרופורציונאליות ובלתי חוקיות" (עמ' 74). ממשל בוש כמעט ולא עשה דבר כדי להעניש את רוסיה על פלישתה לגיאורגיה. עם זאת, אפשר לומר כי האתחול מחדש בקשרים בין וושינגטון למוסקבה, שהחל על ידי  הנשיאים רונלד רייגן ומיכאיל גורבצ'וב במחצית השנייה של שנות ה-80, הסתיים ב-2008, בעקבות המהלך המלחמתי הזה של רוסיה. ב-2009 הנשיא ברק אובמה ינסה לעשות אתחול מחדש.

ראשית ממשלו של אובמה והאתחול מחדש עם רוסיה (ינואר-אפריל 2009)

בתחילת 2007 הצטרף מקפול למסע הבחירות של הסנטור ברק אובמה לנשיאות ארה"ב. הוא עשה זאת בעיקר מתוך היענות לבקשתה של ידידתו סוזן רייס, אותה הכיר מתקופת לימודיו באוניברסיטת סטנפורד. על אובמה ידע מעט מאוד. הקבוצה בה עבד עסקה בתדרוך עיתונות יומי בנושא רוסיה ואירו-אסיה, נושא שלא עניין את הבוחר האמריקאי עד למלחמת רוסיה-גיאורגיה שפרצה ב-8 באוגוסט 2008. מתחרהו של אובמה לנשיאות, הרפובליקאי ג'ון מקיין, מיהר לגנות את פעילותה הצבאית של רוסיה. לאחר שבלא ידיעתו של מקפול פורסמה מטעם המטה של אובמה הודעה מאופקת באותו הנושא, ביוזמת המחבר פורסמה  הודעה שנייה שדמתה לזו של מקיין. עד ה-15 באוגוסט אובמה היה בחופשה בהוואי ורק לאחר שובו, מקפול לראשונה פגשו, על מנת להדריכו ולעדכנו בנושא. להפתעתו של מקפול, אובמה לא היה מעוניין בהדרכה לצורכי מסע הבחירות – את זה לדבריו הוא השאיר ליועצו הפוליטי – אלא במידע היסטורי מעמיק בנושא היחסים בין גיאורגיה ורוסיה והסיבות לסכסוך ביניהן. יתרה מזו. השיחה לא דמתה לעדכון של מועמד אלא לסמינר בסטנפורד: אנו דנו בהיסטוריה סובייטית ובאישיותם של פוטין ונשיא גיאורגיה מיכאיל סַאַקַשְווילי. הצוות בו עבד המחבר המליץ לשדרג את הוועדות נאט"ו-אוקראינה ו-נאט"ו-גיאורגיה, כדי להפגין את מחויבותה של ארה"ב להעמיק את קשרי הביטחון והכלכלה עם שתי המדינות.

ב-4 בנובמבר 2008 נבחר אובמה לנשיא. אובמה קיבל את המלצתו של מקפול  לפיה מתוך שפע שיחות הברכה על זכייתו בבחירות הוא יקבל אישית את השיחה מנשיא רוסיה מדבדב, נשיא אוקראינה ויקטור יוּשְצֶ'נקוֹ, ונשיא גיאורגיה סאקשווילי. המחבר האזין לדבריו של מדבדב בשיחה והתרשם כי הנשיא הרוסי מעוניין בהתחלה טובה בקשרים עם ארה"ב ולהותיר מאחור את המשבר בעקבות התערבותה הצבאית של רוסיה בגיאורגיה. אובמה מצדו לא התעלם מהתוקפנות הרוסית כלפי גיאורגיה, אך גם הביע רצון להתקדם. עוד לפני כניסתו לתפקיד הנשיא ב-20 בינואר 2009, בריאיון טלוויזיוני ב-7 בדצמבר 2008 השתמש אובמה לראשונה פומבית במונח  החדש והמודרני, "אתחול מחדש" (reset), בהקשר לחשיבות לאתחל מחדש את הקשרים עם רוסיה.

בממשלו החדש של אובמה  מונה מקפול לעוזר מיוחד לנשיא ומנהל בכיר לענייני רוסיה, ועבד מתוך משרד במתחם הבית הלבן. קביעת מדיניותו של מקפול כלפי רוסיה נעשתה לאור הנחה כי לארה"ב ישנן  מטרות חשובות המחייבות שיתוף פעולה עם רוסיה והן: החלפת החוזה לצמצום הנשק האסטרטגי START, אשר נחתם ב-1991 ועמד לפוג בדצמבר 2009, בחוזה חדש; טיפול באיום הגרעין האיראני; והפחתת התלות בפקיסטן כנתיב אספקה עבור החיילים האמריקאים באפגניסטן. גישתו דגלה בפיתוח הקשרים עם הרוסים לא כמטרה בפני עצמה, אלא כדי לקדם את המטרות האמריקאיות שצוינו לעיל. הוא סבר כי נקיטה במדיניות של עימות מול רוסיה, תקשה על ארה"ב לממש את מטרותיה, בהן דמוקרטיזציה של החברה הרוסית.  בהתאם לגישתו, שיפור הקשרים עם רוסיה נועד להתבצע במקביל לאי ויתור על שיפור בקשרים עם שכנותיה של רוסיה, כולל גיאורגיה ואוקראינה, ומתוך אינטרס להוריד את המתיחות בין מוסקבה לטביליסי וקייב. מקפול תמך בהרחבת הקשרים הכלכליים עם רוסיה, בהנחה שיצירת קשרים רחבים בתחום הכלכלי – בדומה לאלה שהתקיימו בין וושינגטון לבייג'ין – תתרום לשיפור ביחסים הפוליטיים ותשמש בלם מפני הידרדרות ביחסים בעת משבר. המחבר התנגד ליצירת זיקה בין התחומים השונים בקשרים עם רוסיה, כמו התניית שיתוף הפעולה עם רוסיה בנושאים ביטחוניים וכלכליים בהתקדמות דמוקרטית בתוך רוסיה. הוא סבר כי עיקרון ההצמדה בין נושאים אינו מועיל: הוא יביא לדחייה בחתימה על הסכם אסטרטגי חדש בתחום הנשק הגרעיני, בלי להביא לשיפור בנושא זכויות האדם ברוסיה. הוא גם התנגד לניסיון רוסי אפשרי להתנות הפחתת תמיכתה של ארה"ב בגיאורגיה, בתמורה להשגת תמיכה מהרוסים בנושא האיראני.

בדגילתו באתחול מחדש  עם רוסיה הוא זכה בבעל ברית בדמותו של תת שר החוץ לעניינים מדיניים, ויליאם ברנס (Burns). לעומתו, שר ההגנה רוברט גייטס לא נלהב מיוזמת האתחול. הוא לא התנגד לעקרונות המדיניות הזו שהתווה מקפול  ותוארו לעיל, אך היה זהיר לגבי תוצאותיה, ולא גילה התלהבות להשתתף בה, בטענה כי הוא עסוק בלחימה בשתי מלחמות [בעיראק ובאפגניסטן]. שרת החוץ הילרי קלינטון תמכה בעקרונות המדיניות שהתווה המחבר וציפתה למלא תפקיד בביצועה מול שר החוץ הרוסי סרגי לברוב. עם זאת ציפיותיה היו נמוכות. הנשיא אובמה אישר את מדיניות האתחול מחדש.

ב-6 במארס  2009 נערכה פגישה בין הילרי קלינטון לסרגי לברוב בז'נבה. לפני הפגישה, במהלך הטיסה לז'נבה,  עובד בלתי מוכר ביקש ממקפול לתרגם reset  [אתחול מחדש] לרוסית. זו הייתה מילה מודרנית שלא הייתה קיימת ברוסית לפני למעלה מ-15 שנים, בתקופה בה מקפול עדיין היה ברוסיה. המחבר השיב, כמי שאינו בטוח בעצמו ומוכן לקבל תיקון: "peregruzka?". אף אחד מדוברי הרוסית בטיסה לא מצא לנכון לתקנו. מטרת השאלה התבררה לו רק כאשר קלינטון, בנוכחות עיתונאים, הגישה לעמיתה הרוסי כפתור ועליו רשומה  המילה אתחול מחדש באנגלית כ-reset וברוסית כ-peregruzka. לברוב בפני העיתונאים הצביע על הטעות במונח הרוסי: היה צורך להשתמש במילה perezagruzka, בעוד המילה שהייתה רשומה פירושה היה "עומס יתר". קלינטון ביטלה בצחוק את הטעות, וגם בפגישה עם הצוות שלה לאחר התקרית הייתה סלחנית. שיחותיה עם  לברוב הסתיימו בצורה חיובית. היא המשיכה לתמוך במחבר בהמשך תקופת כהונתה בממשל אובמה.

הפגישה הראשונה בין אובמה למדבדב נקבעה ל-1 באפריל 2009, במקום מושבו של השגריר האמריקאי בלונדון,  במהלך ועידת  G-20. מקפול היה מעוניין כי הפגישה תסתיים בהודעה משותפת ולשם כך עבד על ניסוחה יחד עם שגריר רוסיה בארה"ב, סרגי קיסליאק  Kislyak. בסופו של דבר הושגה הסכמה בין השניים על נושאים חשובים, ועל סוגיות קשות שנותרו הצליחו קליטון ולברוב להגיע להסכמה. בנוסח ההודעה המשותפת, עליה הוסכם בטרם הפסגה, אישרו שני הצדדים מחדש כי העידן בו הם ראו אויבים זה את זה חלף מזמן; הובעה התחייבות הדדית להיאבק נגד הפצתו של נשק גרעיני, במיוחד מצד צפון קוריאה ואיראן, ולהילחם נגד ארגוני טרור. ברמז לנושא קידום הדמוקרטיה וקידום זכויות האדם ברוסיה נאמר כי נדון הרצון להגברת שיתוף הפעולה בין ארגונים לא ממשלתיים בשתי המדינות, וכי שני הצדדים שואפים כי הקשרים ביניהם יהיו מונְחים על ידי כבוד לזכויות האדם וסובלנות כלפי דעות שונות.   

כבר בתחילת המפגש בין אובמה למדבדב, למקפול היה ברור כי מדבדב מוכן לאמץ את האתחול מחדש. הנשיא הרוסי עשה מאמץ להציג את עצמו ואת אובמה כמנהיגים צעירים, שנֶטֶל המלחמה הקרה אינו מעיב על חשיבתם, ואף לא המורשת של קודמם בתפקיד, פוטין ובוש. מדבדב גם הזכיר את קרבתו לאובמה מבחינת השכלתו המשפטית האקדמאית [מדבדב הוא בעל תואר דוקטור למשפטים], ואף טען כי קרא אחדים מהמאמרים ב-Harvard Law Review  שערך אובמה בזמנו.

את החלק הראשון של הפגישה הקדישו שני הנשיאים להנחת הקרקע לסיום השיחות על הסכם START חדש, שכאמור, נועד להחליף את ההסכם הקודם שעמד לפוג בדצמבר 2009. באופן מפתיע מדבדב נתן להבין כי רוסיה כעת מסכימה עם הערכה האמריקאית בדבר האיום האיראני, במיוחד בתחום פיתוח הטילים הבליסטיים. ושוב במפתיע, מדבדב הציע לאפשר לארה"ב להטיס ציוד צבאי וחיילים דרך המרחב האווירי של רוסיה לאפגניסטן. ההצעה הזו סתרה את הדעה המקובלת לפיה הרוסים אינם נוהגים להציע "מתנות" ללא תמורה. בשיחה בארבע עיניים עם מדבדב העלה אובמה – בהיענות לבקשתו של מקפול – את פרשת פעיל זכויות האדם הרוסי לב פּוֹנוֹמַריוֹב. האיש –  אותו הכיר  המחבר עוד מתקופת עבודתו ברוסיה בשנות ה-90 –  בסמוך לפני הפסגה הוכה על ידי בריונים במוסקבה. לדברי אובמה, מדבדב הביע דאגה בנדון. לאור המהלך החיובי של הפסגה – על אף העלאת נושא זכויות האדם ברוסיה מצד אובמה – התרשם  מקפול כי קו המדיניות בו דגל בדבר פעילות מקבילה בשני ערוצים, במישור הממשלתי ובמישור זכויות האדם, אפשרי.

מקפול האמין כי לארה"ב ישנו אינטרס ביטחוני בריבוי משטרים דמוקרטיים בעולם, כיוון שמשטרים דמוקרטיים אינם נלחמים זה  בזה; אויביה של ארה"ב בעבר ובהווה היו מדינות אוטוקרטיות, בעוד בעלות בריתה הקבועות היו דמוקרטיות. מקפול טרח להציג את השקפתו הזו בפני אובמה. בדומה למקפול, כותב הנאומים של אובמה וסגן היועץ לביטחון לאומי, בן רודס (Rhodes), היה מעוניין לקדם דמוקרטיה וזכויות אדם. בשקט, ללא ידיעתם של אחרים, הוא הרשה למקפול  להוסיף לרבים מנאומיו של אובמה בנושאי חוץ התייחסויות לצורך בקידום דמוקרטיה. עם זאת, מקפול יצא מההנחה כי ארה"ב יכולה לעשות מעט מאוד כדי לשנות את מסלול התפתחותה של רוסיה בתחום הפנים.

פסגת מוסקבה הראשונה (והאחרונה), 7-6 ביולי 2009

למקפול לא היה ברור באיזו מידה לאווירה החיובית בין אובמה למדבדב בפסגת לונדון שותף פוטין. לכן, המחבר היה מעוניין לארגן פגישה בין אובמה לפוטין בהקדם האפשרי. הודות להשתדלותו של המחבר, הוקצה בסדר יומו העמוס של הנשיא  זמן לנסיעה למוסקבה ביולי 2009. כדי לשפר את התקשורת בין הממשל האמריקאי לרוסי הוקמה "ועדה נשיאותית בילטראלית" (BPC), בה אובמה ומדבדב כיהנו כיושבי ראש. ועדה זו כללה קבוצות עבודה בתחומים שונים בראשות יושבי ראש משני הצדדים, אחת מהן "קבוצת עבודה לחברה אזרחית" (CSWG). מוסקבה התנגדה להקמתה של הקבוצה הזו כמעט עד לפסגה ביולי, ואז הציעה פשרה פרובוקטיבית: היושב ראש מצִדה  ישמש ולדיסלב  סורקוב (Surkov). האיש היה ידוע בדעותיו הלא דמוקרטיות. הוא גיבש קונספציה בשם "דמוקרטיה מנוהלת", דיכא כלי תקשורת חופשיים ואת פעילות האופוזיציה, ויצר ארגון בשם "נאשי" ("שלנו")  Nashi, קבוצת נוער התומכת בשלטון, אשר מנהיגים אחדים של החברה האזרחית ברוסיה הִשוו אותה  ל"נוער היטלר". לנוכח הצעת מועמדותו של סורקוב, הצד האמריקאי בתחילה רצה לוותר על הקמת הקבוצה, אבל בסופו של דבר החליט כי מוטב לקיים קשר עם אנשים כמו סורקוב, ולוּ על מנת ללמוד מה הם חושבים, במקום להתעלם מהם. מול סורקוב, הממשל מינה את מקפול כיושב ראש מטעמו של קבוצת העבודה לחברה אזרחית. בעת חנוכת הוועדה הנשיאות הבילטראלית בפסגת מוסקבה ביולי הוקמו 13 קבוצות עבודה נוספות. לאחר מכן נוספו 3 קבוצות, אחת מהן על הגנת סייבר.

הבטחת נתיב אספקה לכוחות האמריקאים באפגניסטן דרך שטחה של רוסיה היה חשוב לארה"ב גם לנוכח האסטרטגיה החדשה של ארה"ב במלחמה באפגניסטן. כיוון שפקיסטן שימשה מקום מקלט לטליבן ואף לאל-קאעידה, ארה"ב החליטה לפגוע במנהיגי הארגונים האלה בתוך פקיסטן, פעילות שעלולה הייתה ליצור קשיים ביחסים עם השלטון בפקיסטן ולסכן את נתיב האספקה הצבאי של ארה"ב לאפגניסטן שעבר דרך פקיסטן. במהלך המשא ומתן עם הרוסים למימוש הצעתו של מדבדב למעבר ציוד ואנשי צבא אמריקאים דרך ארצו לאפגניסטן, הרוסים דרשו לערוך ביקורת במטוסים אמריקאים העוברים במרחב האווירי שלהם ודמי מעבר. ארה"ב סירבה לשתי הדרישות האלה. למחבר היה ברור כי הסוגיות יושבו [לא ברור מה הוסכם לבסוף]  לפני הפסגה ביולי, בזכות התערבותו של מדבדב. לפני פסגת מוסקבה הושגה "הבנה משותפת" על  מעין הסכם מסגרת שיחליף את START. ההבנה המשותפת כללה הגבלות על נשק גרעיני התקפי –  אבל,  לשביעות רצונה של ארה"ב, לא נכללה בה התייחסות להגבלות על מערכות הגנה מפני טילים.

ב-6 ביולי, בתחילת הפסגה, אובמה ומדבדב קיימו פגישה בליווי קבוצה קטנה של אנשים – שלושה מהצד האמריקאי ושניים מהצד הרוסי – ובה נדונו הנושאים החשובים. במפגש הזה ובמהלך שלושת השנים בבית הלבן השתתף  המחבר בכל הפגישות של אובמה עם מדבדב ופוטין והאזין לכל שיחות הטלפון של הנשיא עם שני המנהיגים הרוסים. בין תפקידיו של  מקפול היה לחבר מזכר על השיחות בכל הפגישות שהתקיימו בין אובמה לבין מדבדב ופוטין. הפגישה המצומצמת בפסגה ביולי נמשכה שעות אחדות ונידונו בה, בין היתר, הגבלות על הנשק האסטרטגי. מדבדב לחץ על אובמה לכלול בהסכם START  החדש הגבלות על מערכות הגנה מפני טילים. על כך השיב אובמה כי רוסיה מגזימה ביכולות ההגנה מפני טילים של ארה"ב, ועם זאת לא ביטל את חששותיו של עמיתו כלאחר יד. ראויים לציון היו יחסי הקִרבה שנוצרו בין שני הנשיאים: הם הקשיבו היטב זה לזה, דיברו באופן אנליטי וניסו למצוא פתרונות לבעיות. באותו היום התקיים טקס החתימה על מסגרת להסכם  START  חדש ועל הסכם  למעבר אנשי צבא וציוד אמריקאי לאפגניסטן. נתיב האספקה הצפוני לאפגניסטן אִפשר מעברם של 35,000 חיילים אמריקאים לארץ זו. רוסיה סיפקה 30% מהדלק עבור המטוסים וכלי הרכב האמריקאים באפגניסטן, וחברות רוסיות קיימו 12,000 טיסות מטען לתמיכה במאמץ המלחמה האמריקאי.

ביום השני לביקורו של אובמה במוסקבה ב-7 ביולי  הוא נפגש עם ראש הממשלה פוטין במעונו הכפרי המפואר בנובו-אוגריוֹבו    (Novo-Ogaryovo) השוכן בפרוור של מוסקבה. בחלק הראשון של הפגישה פוטין במשך כ-55 דקות – מתוך שעה שהוקצתה לפגישה – מתח ביקורת על מדיניותה של ארה"ב כלפי ארצו: תמיכתו של ממשל בוש במהפכות באוקראינה וגיאורגיה, שהביאו לשינויים בשלטון המהווים איום לאינטרסים הלאומיים של רוסיה.[1]  אובמה במשך הצגת הדברים החד צדדית של פוטין שתק – אבל חששותיו של המחבר כי הפגישה עלולה להיגמר, במצב בו אובמה בקושי יספיק לומר משהו נמוגו. הפגישה נמשכה למעלה משלוש שעות ולאובמה היה הרבה מה לומר. אובמה ביקש מפוטין לגלות פתיחות בנוגע לשיפור בקשרים, באומרו כי מדיניותו שונה מזו של קודמו בוש, והבטיח להיות ישיר ולכבד את רוסיה. פוטין טען כי הצבת מערכות להגנה מפני טילים מצד ארה"ב באירופה פוגעת ב"יציבות אסטרטגית", ואובמה השיב כי הוא יעיין מחדש בנושא. בנוגע לאיראן, פוטין דיבר על החשיבות האסטרטגית של קשריה של רוסיה עם איראן והיותה של איראן השותפה החשובה ביותר של רוסיה במזרח התיכון. כאשר אובמה ביקש מפוטין לנצל את השפעתו על טהראן כדי להניאה מלפתח נשק אטומי, פוטין השיב כי בתור ראש ממשלה הוא אינו אחראי יותר למדיניות החוץ, ולכן על אובמה להפנות את בקשתו ל[נשיא] "דמיטרי" [מדבדב]. ואולם בסתירה לחלוקת הסמכויות הזו בין ראש ממשלה לנשיא בהתאם לחוקה הרוסית, כאשר אובמה ביקש מפוטין לא לספק לאיראן מערכת נגד טילים מסוג S-300, פוטין השיב כי מדובר בנשק הגנתי המשמש איום רק נגד אלה המתכוונים לתקוף את איראן – ישראל וארה"ב. עוד טען כי ארצו כבר חתמה על חוזה לאספקת הטילים האלה, והרי האמריקאים בעד קיומן של התחייבויות משפטיות. ההבדל בין פוטין למדבדב בלט לעין. הבנת העולם של פוטין עוצבה על ידי עברו כקצין   ב-ק.ג.ב – בעוד מדבדב  היה משפטן שנולד עשור לאחר פוטין ומכאן פחות שנים חי במשטר סובייטי. עם זאת, לקראת סיום המפגש, המחבר חש נימת אופטימיות. כאשר פוטין טען כי היה זה טיפשי מצד ארה"ב לפלוש לעיראק, אובמה העיר כי הוא מסכים איתו וכי הוא התנגד למהלך הזה בזמנו. פוטין הופתע מכך ונראה כי שקל את האפשרות כי אובמה אכן יהיה שונה. יש לציין כי אובמה ופוטין לא ייפגשו שוב עד שפוטין יחזור להיות נשיא ב-2012, ולא תיערך ביניהם פסגה פורמאלית במוסקבה או בוושינגטון.

לאחר הפגישה עם פוטין, נסע אובמה לאירוע אחר: הוא  נשא נאום בפני מנהיגי ארגונים לא ממשלתיים מרוסיה וארה"ב בו דיבר על  הצורך בעיתונות חופשית, אמון בשלטון החוק, שקיפות שלטונית ועוד. הוא הוסיף כי מדובר בערכים אוניברסאליים בהם ארה"ב תומכת בכל מקום. נאומו התקבל במחיאות כפיים סוערות. האירוע האחרון של הנשיא באותו היום היה שיחה סביב שולחן עגול עם מנהיגי האופוזיציה הפוליטית ברוסיה. נכללו בה נציגי קומוניסטים, ליברלים ואנשי מרכז, אבל  לא המפלגה השולטת "רוסיה המאוחדת", וגם לא המנהיג הלאומני ולדימיר ז'ירינובסקי, מחשש שישתלט על הוועידה. כמו בנאומו בפורום הקודם, אובמה הביע את האינטרס של ארצו לראות ברוסיה משטר יותר דמוקרטי, ועם זאת טען כי ארה"ב תהיה משקיפה בתהליך הזה, ולא משתתפת בו. המסר הזה נועד לא רק למפלגות האופוזיציה אלא גם לקרמלין. אובמה שם דגש על קיומו של דיאלוג בין מנהיגי החברה האזרחית בארה"ב לעמיתיהם ברוסיה, כדו שיח בין שווים – ולא מצב בו הצד האמריקאי מטיף בהתמדה לצד הרוסי. אף נשיא אמריקאי לא הקדיש כל כך הרבה זמן כמו אובמה בביקוריו ברוסיה לפעילים אזרחיים ומנהיגי אופוזיציה.  פגישותיו של אובמה עם מנהיגי החברה האזרחית והאופוזיציה ב-2009 השתלבו במדיניות בכירי ממשלו לערוך מפגשים דומים בעת ביקוריהם במוסקבה. אובמה עתיד היה לחזור על מתכונת דומה של מפגשים בביקורו ברוסיה ב-2013, וכך נהגו סגן הנשיא ג'ו ביידן ב-2011, קלינטון ב-2010 וב-2012, ושר החוץ החדש ג'ון קרי ב-2013.

שבועות אחדים לאחר ביקורו של אובמה במוסקבה, ביולי 2009 הצטרף  המחבר לביקורו של ביידן באוקראינה וגיאורגיה. בעת הביקור באוקראינה, אף אחד לא היה מודאג מאפשרות סיפוחו של חצי האי קרים לרוסיה, כיוון שפוטין זמן קצר לאחר הפלישה לגיאורגיה, ב-29 באוגוסט 2008 הכריז כי "קרים אינו שטח שנוי במחלוקת...רוסיה מזמן הכירה בגבולותיה הנוכחיים של אוקראינה"  (עמ' 183). אף בעת ביקורו של מדבדב בארה"ב, ב-24 ביוני 2010 פרסם הבית הלבן הודעה בה – בהתאם להתעקשותו של מקפול –  נכללה קריאה לרוסיה לשים קץ ל"כיבוש של שטחי גיאורגיה" והם אבחזיה ודרום אוסטיה [מדובר באזורים אוטונומיים לשעבר בתוך שטחה של גיאורגיה]. עם זאת, לארה"ב לא הייתה תוכנית מעשית להשיג מטרה זו. למען היעד הזה ארה"ב לא הייתה מוכנה לפתוח במלחמה נגד רוסיה, והיה ברור גם כי מדיניות של עימות עם רוסיה, או לחילופין,  טיפוח הקשרים איתה לא יביאו לסיום הכיבוש. מקפול סבר כי על ארה"ב לומר זאת בגלוי ולא לטפח ציפיות שווא, אבל אחרים בממשל הסבירו לו כי מוטב לשמור על עמימות.

הסכם "סטארט חדש", 8 באפריל 2010

החל מהפסגה ביולי 2009, הנושא המרכזי בו עסק מקפול בחודשים הבאים היה הסכם חדש בנושא הנשק האסטרטגי שנועד להחליף את START , אשר עמד לפוג ב-5 בדצמבר 2009. המשא ומתן התנהל בנושא צמצום מספר ראשי הנפץ הגרעיניים שיורשה להחזיק כל צד; הגבלות על מספר כלי השיגור של ראשי הנפץ האלה, שכללו טילים בין  יבשתיים, טילים המשוגרים מצוללות, ומטוסים כבדים. כמו כן נדונו אמצעי הבקרה השונים להבטחת קיום ההסכם. הרוסים היו מעוניינים מאוד לכלול במשא ומתן גם את נושא מערכות ההגנה מפני טילים. לעמדתם היה הגיון, כיוון שכלי נשק התקפיים והגנתיים נגדם הם נושאים הקשורים זה בזה. יתרה מזו, לארה"ב היה יתרון למעשה בכלי הנשק ההתקפיים בכך שרובם הוצבו בצוללות, ומכאן היו קשים יותר לפגיעה, בהשוואה לטילים שבידי הרוסים שהיו מוצבים על קרקע. כמו כן הקדימה  ארה"ב את רוסיה בפיתוח מיירטי ראשי נפץ גרעיניים, על אף שהרוסים הגזימו ביכולותיה של ארה"ב בתחום הזה. בעת המשא ומתן על START חדש לרשותה של ארה"ב כבר היו 34 מיירטים המוצבים באלסקה ובקליפורניה. ארה"ב סירבה לכלול את נושא ההגנה מפני טילים במשא ומתן, מתוך ידיעה כי הדבר יכשיל בוודאות את אישורו של הסכם כזה בסנאט – אישור שנזקק לתמיכת 67 סנטורים. מכל מקום, אובמה סבר כי היתרון שבידי האמריקאים בשום פנים ואופן לא הקנה להם ניצחון במלחמה גרעינית, כיוון שמלחמה גרעינית תסתיים ללא מנצחים, ומכאן רוסיה תוכל להגיע להסכם לפי תנאיו, בלי לפגוע מהותית בביטחונה.

בצד הרוסי היה מעורב במשא ומתן  יועצו לענייני החוץ של מדבדב סרגי  פריחודקו   (Prikhodko). שר החוץ לברוב, לעומתו, לא היה מעורב בפרטי החוזה המתגבש, ולהערכת המחבר גם העדיף את מדיניותו של פוטין על פני זו של מדבדב. אובמה קיים שיחות עם מדבדב בנושא החוזה החדש בטלפון ובשולי מפגשים בינלאומיים בהם השתתפו שני המנהיגים: בעת דיוני העצרת הכללית של האו"ם בספטמבר 2009, בפסגת הפורום לשיתוף פעולה כלכלי אסיה-האוקיינוס השקט (APEC) בסינגפור בנובמבר, ובוועידה לשינויי האקלים בקופנהגן בדצמבר. מקפול השתתף בשלוש הפגישות האלה. בפגישה בין אובמה למדבדב בקופנהגן הושגה התקדמות מסוימת, אבל שנת 2009 עמדה להסתיים, ועדיין לא נחתם הסכם חדש. ואולם אובמה לא היה מודאג מכך, בסברו כי פרק הזמן ללא הסכם, עשוי להוביל לבסוף להסכם טוב יותר.

בינואר 2010, בהתאם להצעתו של מקפול, נשלחה משלחת צבאית למוסקבה כדי לקדם הסכם בנושא הנשק האסטרטגי, וזאת מתוך הנחה כי משרד ההגנה הרוסי – וליתר דיוק הרמטכ"ל ניקולאי מַקארוֹב –מחזיק את המפתח להשגתו. מקפול צורף למשלחת הצבאית – שכללה את ראש המטות המשולבים מייקל מאלן (Mullen) – ונטל חלק פעיל בדיונים: בין היתר טען כי נושאים מסוימים כבר סוכמו בין שני הנשיאים בקופנהגן. בסופן של השיחות במוסקבה הושגה התקדמות משמעותית ונראה היה כי ההסכם קרוב.

ואולם ב-24 בפברואר 2010, בשיחת טלפון עם אובמה, הודה לו מדבדב על הוויתור של ארה"ב בנושא הגנה מפני טילים. אובמה הופתע מאוד ופנה בשאלה למקפול, אשר נכח בשיחה. בעקבות זאת עיין מקפול במברק מאותו היום שטרם הספיק לקרוא, שכלל אזהרה לפיה הרוסים עלולים לפרש בצורה שגויה החלפת דעות בלתי פורמאלית שהתקיימה בשיחות בז'נבה (בראש המשלחת האמריקאית לשיחות האלה עמדה  Rose Gottemoeller, סגנית שרת החוץ לבקרת נשק) כשינוי בעמדה האמריקאית בנושא הגנה מפני טילים. מקפול מיהר לעדכן את הנשיא בהתאם, והנשיא חזר באוזני מדבדב על עמדתו הקבועה, בציינו כי אין זה חשוב מה שמעו הרוסים ממישהו אחר. אובמה הוסיף כי הוא אינו מוכן לכלול את נושא ההגנה מפני טילים בהסכם, ואם הכללת הנושא הזה היא תנאי רוסי להסכם, אזי הוא מוכן לוותר על ההסכם. מדבדב נשמע מופתע ומאוכזב, ואף נרגז. אובמה, מצדו,  רגז על מקפול על שלא הכין אותו לשיחת הטלפון כראוי.

בסופו של דבר, מדבדב התרשם כי אובמה אכן נחוש בעמדתו. על כן, הצד הרוסי החליט להסתפק בהתייחסות קצרה במבוא להסכם, לפיה קיים יחס גומלין בין נשק התקפה אסטרטגי לבין נשק הגנה אסטרטגי. ב-26 במארס  2010, בשיחת טלפון הוחלפו ברכות בין אובמה למדבדב לקראת חתימה על ההסכם שכונה "סטארט החדש", ושני הנשיאים חתמו עליו ב-8 באפריל  בפראג. הבית הלבן הצליח לגייס את תמיכתם של אישים בולטים במדיניות החוץ האמריקאית ב"סטארט החדש", בהם ג'ורג' שולץ והנרי קיסינג'ר. בהצבעה בסנאט שנערכה ב-22 בדצמבר 2010, זכה ההסכם בתמיכתם של 71 קולות, בהם 13 רפובליקאים. בשלב הזה בכהונתו של אובמה ה"סטארט החדש"  היווה את הישגו החשוב ביותר בתחום החוץ. [ההסכם נכנס לתוקף בפברואר 2011 ועמד לפוג בפברואר 2021, עם אפשרות הערכה עד פברואר 2026 – אפשרות שאכן מומשה בראשית ממשלו של ג'ו ביידן בפברואר 2021.]

9 ביוני 2010: תמיכה רוסית בהחלטת מועצת הביטחון המטילה סנקציות על איראן

מניעת התחמשותה של איראן בנשק גרעיני הייתה יעד בעדיפות עליונה במדיניות החוץ של אובמה. אובמה, בפגישתו עם מדבדב ב-23 בספטמבר 2009, בעת כינוסה של העצרת הכללית של האו"ם בניו יורק, יידע את עמיתו הרוסי על כך שאיראן בונה מתקן שני להעשרת אורניום ליד העיר הקדושה קום (Qom). אובמה טען כי חשאיותה של איראן בנוגע למתקן התת-קרקעי הזה מוכיחה כי העשרת האורניום מצִדה לא נעשית למטרות שלום. למקפול לא ברור האם הרוסים עצמם אכן לא ידעו על המתקן הזה – כפי שיכול היה להשתמע משיחתו עם לברוב. מדבדב, בעקבות המידע על המתקן בקוֹם שמסר לו אובמה, הביע את אכזבתו מהאיראנים והרגיש כאילו שותפיו האיראנים רימו את הממשל הרוסי. בעקבות הפגישה עם אובמה, מדבדב רמז על הסכמה אפשרית מצדו  להטיל סנקציות על איראן.

מקפול התרשם כי קבוצות אינטרסים בתשלובת הצבאית-תעשייתית של רוסיה  עלולות להכשיל הטלת סנקציות מצד מועצת הביטחון על איראן, כיוון שתפגענה בייצוא הנשק הרוסי לאיראן. רבות מקבוצות האינטרסים האלה היו קרובות לפוטין, ולכן החליט אובמה לערב את פוטין בנושא. אבל כאשר בסתיו 2009  אובמה בשיחת טלפון עם פוטין –  במסווה של קבלת עצות לזכייה באירוח אולימפיאדת קיץ בשיקגו ב-2016 –  ניסה בהמשך לעבור לדיון בנושא האיראני, פוטין הודיע, בהסתמך על החוקה הרוסית, כי הנשיא הרוסי הוא האחראי למדיניות החוץ, ולא ראש הממשלה. בסיכומו של דבר, אובמה ופוטין לא שוחחו במשך שלוש השנים הבאות, עד לשובו של פוטין לכס הנשיאות.

השיחות עם הרוסים על החלטת מועצת ביטחון חדשה שתטיל סנקציות על איראן התקיימו בדרגים שונים – אבל הדיונים המהותיים התנהלו בין שני הנשיאים. המטרה הפורמאלית של מסעו של אובמה לפראג באפריל 2010 הייתה לחתום על חוזה סטארט חדש, אבל פגישתו עם מדבדב נוצלה בעיקר לניהול שיחות על איראן. מדבדב ניסה להסביר מדוע בהטלת סנקציות על איראן רוסיה – בניגוד לארה"ב – תצא נפסדת: היא תפסיד מיליארדי דולרים, במיוחד מייצוא נשק כבד לאיראן; והסנקציות יפגעו במערכת הקשרים הפוליטיים של מוסקבה עם טהראן. לעומת זאת, המשיך מדבדב, קשריה המסחריים של ארה"ב עם איראן ממילא מזעריים וקשרים דיפלומטיים אינם קיימים כלל. אובמה השיב כי ארה"ב מנסה לפתח מערכת קשרים רחבה עם רוסיה, אשר במהלך שנים ועשרות שנים תהיה בעלת ערך הרבה יותר חשוב למוסקבה מאשר קשריה עם טהראן. הוא פירט זאת במונחים קונקרטיים. הנשיא הבטיח להסיר סנקציות מהחברה הממשלתית הרוסית לייצוא נשק (Rosoboronexport), שהוטלו עליה מאז 2008 עקב מכירת נשק לאיראן, וגם משלושה מוסדות רוסיים נוספים. אובמה גם הבטיח לאפשר שיתוף הפעולה בין חברות לאנרגיה גרעינית בשתי המדינות, וכמו כן לפעול לטובת קבלתה של רוסיה לארגון הסחר העולמי.

בסופו של דבר רוסיה תמכה בהחלטת מועצת הביטחון 1929 שהתקבלה ב-9 ביוני 2010 והטילה סנקציות קשות על איראן – אך ניסיונה של ארה"ב לכלול באיסור התייחסות מפורשת למכירת מערכת אנטי    אווירית מסוג S-300 נכשל. רוסיה טענה כי מדובר בנשק הגנתי. ואולם, ביום בו התקבלה החלטת מועצת הביטחון – להפתעתה ולשביעות רצונה של וושינגטון – הודיע מדבדב כי רוסיה החליטה באופן חד צדדי לבטל את העסקה למכירת S-300. הודעתו נמצאה בסתירה לדבריו של פוטין לאובמה ב-2009. אובמה קיים את הבטחותיו למדבדב. ארה"ב הסירה סנקציות מארבעה ארגונים רוסיים והסכם לשיתוף פעולה גרעיני בין שתי המדינות נכנס לתוקף בסוף 2010. חברותה של רוסיה בארגון הסחר העולמי אושרה בדצמבר 2011 ורוסיה הפכה לחברה בארגון באוגוסט 2012.

פסגת וושינגטון ב-24 ביוני 2010: המבורגרים ומרגלים

אחרי ביקורו של אובמה במוסקבה ביולי 2009, הממשל תכנן פסגת גומלין בוושינגטון בשנה הבאה, שאכן התקיימה ביוני 2010. מקפול קיווה כי פגישת פסגה שנתית בין מנהיגי שתי המדינות תתקיים כל שנה – אבל הפסגה ביוני 2010 הייתה הפסגה המלאה האחרונה בתקופת נשיאותו של אובמה. בהשפעת המחבר, אחד החידושים בפסגת 2010 היה שהיא החלה לא בוושינגטון, אלא בקליפורניה. מקפול עודד את מדבדב לבקר באוניברסיטת סטנפורד ובעמק הסיליקון. באותה התקופה מדבדב ניסה לפתח אזור היי-טק ב-Skolkovo שליד מוסקבה, ולכן השתכנע בקלות לבקר באתרים שהוצעו לו. הוא נתן הרצאה בסטנפורד כשהוא לבוש בג'ינס ומקריא את הערותיו מאייפד. הנשיא הרוסי היה נרגש מביקורו באזור ההיי-טק האמריקאי.

בפגישתו עם אובמה בוושינגטון מדבדב התלונן על הטלת סנקציות נוספות על איראן מצד ארה"ב – מעבר להחלטת מועצת הביטחון 1929. יש לציין כי לאחר שהתקבלה ההחלטה במועצת הביטחון, ארה"ב הטילה באופן חד צדדי סנקציות פיננסיות חמורות על איראן. ארה"ב לא מסרה לרוסיה מראש על כוונתה לנקוט בסנקציות נוספות, וזאת בהנחה שאם הדבר היה נעשה, רוסיה לא הייתה תומכת בהחלטת 1929. לדעתו של מקפול, היה מן הצדק בתלונתו של מדבדב, ועם זאת הנשיא הרוסי ניסה להמעיט את חילוקי הדעות בנושא כדי לא לקלקל את הפסגה. הרעיון לארוחה משותפת של שני הנשיאים במסעדה להמבורגרים היה של כותב הנאומים של אובמה וסגן היועץ לביטחון לאומי בן רודס (Rhodes). לעומתו, מקפול סבר כי ראוי יותר לקיים ארוחה רשמית בחליפות טוקסידו וכי הצעתו של רודס עלולה להיראות וולגארית בעיני הרוסים. המחבר מודה בטעותו.  ארוחת ההמבורגרים הפכה לאירוע בלתי נשכח.

הנשיא לא היה מעוניין לפגוע בקשרים עם רוסיה כתוצאה מפרשת הסוכנים הרדומים הרוסים – פרשה לה החליט הממשל לתת פומבי רק בסוף יוני 2010, ולא בעת ביקורו של מדבדב. הממשל החליט לא להעמיד את הסוכנים למשפט, אלא להחליפם באסירים בעוון ריגול עבור ארה"ב שהוחזקו בבתי הכלא ברוסיה. מקפול  לחץ שעסקת חילופי המרגלים תכלול את האקדמאי הרוסי, איגור סוטיַאגין Igor Sutyagin, אשר הורשע ב-1999 בריגול ונידון ל-15 שנות מאסר. המחבר הכיר את האיש והיה משוכנע שלא היה מרגל, ובוודאי לא היה ברשותו מידע סודי. האיש אכן נכלל בעסקה – על אף שהכללתו בה לכאורה אישרה היותו מרגל.

במהלך השנים הראשונות של ממשל אובמה, מקפול פעל לפיתוח הקשרים עם חמש הרפובליקות המוסלמיות של בריה"מ לשעבר: קזחסטן, קירגיסטן, טג'יקיסטן, טורקמניסטן ואוזבקיסטן. לנוכח חשיבות מקומן של הארצות האלה להרחבת נתיבי האספקה הצבאיים של ארה"ב לאפגניסטן, נתנה וושינגטון עדיפות ברורה לפיתוח הקשרים עם השליטים הדיקטאטורים בהן על פני קידום זכויות אזרח. לאחר ששליט קירגיסטן נאלץ לברוח מארצו כתוצאה ממחאות רחבות, ביולי 2010 ביקר  המחבר בבישקק (בירת קירגיסטן), כדי לכונן קשרים עם הממשל החדש ולהבטיח את המשך קיומו של הבסיס האוויר האמריקאי Manas. למזלה של ארה"ב, מקפול הכיר את הנשיאה הזמנית של קירגיסטן, רוזה אוטומבאיֶאבה Roza Otunbayeva, שרת החוץ בעברה שהפכה למנהיגת אופוזיציה בתקופת המשטר הקודם. היא גילתה יחס ידידותי כלפי המחבר, אבל מתחה ביקורת על תמיכתה של ארה"ב במשטר הדיקטטורי ששלט בארצה. בסופו של דבר ארה"ב הצליחה לשמור על בסיס האוויר שלה בתקופת נשיאותה, וגם לאחר שהחליף אותה נשיא קבוע. הדבר התאפשר כיוון שמדבדב לא התנגד לכך. בתקופה זו הוכח כי ארה"ב ורוסיה כאחת יכולות לקדם את האינטרסים הלגיטימיים שלהן בשכנותיה של רוסיה.

כישלון שיחות ההגנה מפני טילים, נובמבר 2010-מאי 2011

הנשיא אובמה, בתמיכת שר ההגנה מתקופת בוש רוברט גייטס, החליט להחליף את תוכנית ההגנה מפני טילים איראניים, שהתבססה על הצבת מיירטי טילים בפולין ומערכת רדאר בצ'כיה, בתוכנית שונה ויעילה יותר. מדובר היה בטילי SM-3 שיוצבו על אניות, והצבת מערכות רדאר בתורכיה וברומניה. התוכנית החדשה לא היוותה ויתור חד צדדי לרוסים. אף על פי כן, על התוכנית נמתחה ביקורת בתור  שכזו בארה"ב, והיא גם נתפסה בוורשה כמתנה אמריקאית לרוסים בתמורה לאתחול מחדש.

בתקופת נשיאותו של מדבדב, ארה"ב ורוסיה ניהלו משא ומתן בדבר שיתוף בתחום הגנה מפני טילים. במהלך פסגת מדינות נאט"ו שנערכה בליסבון בנובמבר 2010, התקיימה ישיבה של "מועצת נאט"ו-רוסיה" בדרג של ראשי מדינות. מהות הדיון היה חסר תקדים: ראשי מדינות של נאט"ו, בהם אובמה,  דנו ברצינות בשיתוף פעולה בהגנה מפני טילים עם משלחת רוסית בראשות מדבדב. בהודעה הרשמית נאמר כי  רוסיה ונאט"ו "הסכימו לשתף פעולה בהגנה מפני טילים נגד איומים משותפים" (עמ' 189). עוד נאמר כי "מועצת נאט"ו-רוסיה" תחדש קיומן של תרגילים להגנה מפני טילים בליסטיים. המחבר העריך כי יישום שיתוף הפעולה בתחום ההגנה מפני טילים עשוי להימשך שנים ואולי עשרות שנים, אבל עצם קיומו של פרויקט משותף כזה עשוי לקדם את הקשרים בין וושינגטון  למוסקבה ולהסיר את נושא הגנה מפני טילים כמכשול בקשרים ביניהן. בפעם הבאה אובמה ומדבדב נפגשו בשולי  ועידת הפסגה של G-8 שהתקיימה בעיר דוביל (Deauville) בצרפת במאי 2011. לקראת הפסגה, צוותים דיפלומטיים של ארה"ב ורוסיה הגיעו לניסוח מוסכם של טיוטה להודעה משותפת, בנושא שיתוף פעולה בתחום הגנה מפני טילים, שתפורסם על ידי נשיאי שתי המעצמות. ואולם, בצד האמריקאי, משרד ההגנה והיועץ לביטחון לאומי התנגדו לטיוטה המוסכמת –  בטענה שניסוחה אינו ברור ועלול להגביל את מערכות ההגנה של ארה"ב בעתיד – ושכנעו את אובמה לקבל את עמדתם. המחבר גם כן סבר שאין למהר להסכים להודעה הזו. אי הסכמתו של אובמה לפרסם הודעה משותפת עם מדבדב – הודעה אשר מדבדב טרח להשיג את הסכמת הגורמים המתנגדים לה בממשלו –  גרמה לאכזבה  רבה לנשיא הרוסי. היא נתנה תחמושת בידי תומכי הקו הקשוח ברוסיה ובהם פוטין. התנופה בתחום  שיתוף הפעולה להגנה מפני טילים מתה בדוביל. במבט לאחור מקפול סבור כי דווקא טוב היה הדבר, כיוון שפוטין, אשר חזר לנשיאות ב-2012, עלול היה לנצל את ההודעה המשותפת בדוביל כדי להגביל את יכולותיה של ארה"ב בתחום הגנה מפני טילים.

אביב 2011: "האביב הערבי", לוב, ותחילת הסוף של האתחול מחדש

מקפול התכוון לחזור לאוניברסיטת סטנפורד לאחר שנתיים של עבודה בבית הלבן – פסק זמן סטנדרטי עבור פרופסור באוניברסיטה. אבל ההתפתחויות המהפכניות בעולם הערבי מתחילת 2011, מה שכונה בהמשך "האביב הערבי", שינה את החלטתו. בתור חוקר באקדמיה ופעיל פוליטי המחבר גילה עניין בפעילות למען קידום הדמוקרטיה, ולכן ההתפתחויות באזור ריתקו את תשומת לבו. שר ההגנה רוברט גייטס ושרת החוץ הילרי קלינטון התייחסו בחשדנות להתקוממות האזרחית במצרים וחששו כי היא עלולה להסתיים בשלטון האסלאמיסטים,  בדומה למהפכה האיראנית ב-1979. לעומתם, מקפול  סבר כי לא נגזר על מצרים לחקות את התרחיש האיראני. בתחילת "האביב הערבי", כאשר נערכו הפגנות רחבות היקף בעולם הערבי נגד שחיתות ומשטרים אוטוריטאריים, נסחף מקפול בהתלהבות. 

אובמה נטה לדעתו של המחבר, לה היו שותפים אישים נוספים בממשל בהם בן רודס. "באמצעות הערוצים הצבאיים", הממשל ביקש מאישים בכירים בצבא המצרי לדחוף בעדינות את הנשיא חוסני מובארק החוצה, כדרך הטובה ביותר לשימור המדינה. ביום התפטרותו של מובארק, ב-11 בפברואר 2011, מקפול יחד עם רודס מצאו לנכון לחגוג את סילוקו – אבל החגיגה לא נמשכה זמן רב. לאחר התפטרותו של מובארק עבר השלטון במצרים ל"מועצה הצבאית העליונה", ובמהלך 2012-2011 עבר הפרלמנט לשליטת המפלגות האסלאמיות. בסוף אוגוסט 2011 מקפול חיבר מסמך בנושא מצרים בו הזהיר כי שינוי המשטר במצרים עלול לקחת "עשרות שנים" וכי חידוש משטר אוטוקרטי נותר אפשרות ריאלית. ביוני 2012 המועמד מטעם "האחים המוסלמים", מוחמד מורסי, נבחר לנשיא מצרים. לדעת מקפול,  "מורסי לא היה דמוקרט", ועל ממשל אובמה היה לעשות יותר לקידום הדמוקרטיה במצרים. עוד טוען המחבר כי הממשל  היה פסיבי כאשר הצבא המצרי חזר ותפס את השלטון ביוני 2013. עם זאת, מקפול סבור שגם אם הממשל היה מתאמץ יותר בפעילותו לקידום הדמוקרטיה, סָפֵק אם הדבר היה מְשנה את המצב.

לאחר שהדיקטאטור של לוב מועמר קדאפי איים במארס 2011 לערוך טבח בתושבי בנגזי – מעוז המרד נגד שלטונו – הנשיא אובמה החליט בעד התערבות צבאית בלוב מסיבות הומאניות. הוא קבע שאין בכוונתו לשלוח כוחות קרקע או לשנות את המשטר. לשם קבלת אישור לפעולה צבאית ממועצת הביטחון, נזקק אובמה לתמיכתה של רוסיה –  תחום שנכלל במסגרת תפקידו של מקפול, אשר תמך בהתערבות צבאית בלוב. הצעד המכריע בהשגת תמיכתה של רוסיה בהחלטת מועצת הביטחון נעשה בעת פגישתו של סגן הנשיא ג'ו ביידן עם מדבדב במוסקבה ב-10 במארס 2011. היועץ לביטחון לאומי של ביידן, טוני  בלינקן Blinken)), לא היה מרוצה מהמתכונת לפגישה שקבע הצד הרוסי –  קיומה בין שני הבכירים בלבד, ללא השתתפות יועצים  [המחבר רומז בעדינות כי היועץ לא סמך דיו על כישוריו של ביידן להתמודד עם מדבדב]   והורה למקפול להצטרף למפגש. למורת רוחם של אנשי הפרוטוקול בקרמלין, המחבר נכנס לחדר הפגישה יחד עם ביידן. דקות אחדות לאחר מכן נכנס לחדר עוזרו של מדבדב לענייני חוץ, סרגי פריחודקו, לשמירה על סימטריה. מדבדב רמז לביידן כי הוא יהיה מוכן לא להתנגד לשימוש בכוח צבאי מצד המערב נגד קדאפי באמצעות אי ניצול זכות הווטו של רוסיה במועצת הביטחון. הוא היה שותף לדאגתה של ארה"ב מפני אסון הומניטארי והצורך בפעולה למנוע זאת. בניגוד לנשיא מדבדב, ראש הממשלה  פוטין לא תמך בהתערבות צבאית בלוב, בפגישה שקיים איתו ביידן למחרת. [מכאן, התעקשותו של מדבדב על קיום הפגישה עם ביידן ביחידות  נועדה כנראה להקל עליו להביע את עמדתו, בלי להיתקל בלחצים מאנשי פוטין.]

ב-17 במארס 2011 התקבלה החלטה מס' 1973 במועצת הביטחון שאִפשרה למעשה התערבות צבאית בלוב למניעת טבח המוני. רוסיה נמנעה בהצבעה. בשיחת טלפון עם מדבדב ב-23 במארס הודה לו אובמה על עמדת ארצו במועצת הביטחון וטרח להדגיש כי ארה"ב לא תשתמש בהחלטת מועצת הביטחון כדי להביא לשינוי המשטר בלוב. בניגדו לעמדת מדבדב, פוטין [ב-23 במארס] מתח ביקורת פומבית על ההחלטה מס' 1973, כינה את הפעולה הצבאית שבעקבותיה כמסע צלב בנוסח ימי הביניים, וטען כי אובמה ממשיך את מדיניותה ארוכת השנים של ארה"ב שנועדה להביא לשינוי במשטרים בארצות זרות. באופן מפתיע, ב-21 במאי הֵגן מדבדב על עמדתו בשאלת לוב  וטען כי האירועים בלוב הם תוצאה מפשעיו של קדאפי נגד עמו. הוא אף הוסיף כי אין זה קביל לדבר על התנגשות בין תרבויות כמו על מסעי צלב.  הוויכוח הפומבי בין מדבדב לפוטין הדהים את המחבר. בעוד מדבדב סבר כי הליכה לקראת עמדתה של ארה"ב בנושא הלובי תאפשר לרוסיה להפיק תועלת מחיזוק קשריה עם ארה"ב – פוטין לא ראה בכך תועלת.

הפעילות הצבאית בלוב, שנועדה בתחילה למנוע טבח המוני, הפכה למלחמה להדחתו של קדאפי. באוגוסט 2011  כוחות האופוזיציה כבשו את טריפולי ובאוקטובר קדאפי הוצא להורג ללא משפט. מנקודת ראותה של ארה"ב, ההתפתחויות בלוב נראו חיוביות. ואולם מדבדב הרגיש עצמו כמרומה מצד האמריקאים, ובפגישתו עם אובמה בשולי פסגת G-8, שנערכה  בעיר דוביל (צרפת) במאי 2011, הוא רגז על כך. כעת קשריו המיוחדים עם אובמה הפכו מנכס  לנטל בקידום מועמדותו לתקופת נשיאות שנייה. מכאן ייתכן כי ההתערבות הצבאית של ארה"ב בלוב, ללא כוונה, תרמה לסילוקו של מדבדב מהנשיאות.  אפשר לומר כי שיתוף הפעולה האמריקאי-רוסי בנושא הלובי היה פסגת האתחול מחדש, וגם נקודת התחלת הסוף של התהליך הזו. בהקשר זה יש לציין התבטאותו של פוטין באפריל 2014, בה טען כי האתחול מחדש נגמר לא בעקבות השתלטותה של רוסיה על חצי האי קרים אלא לאחר האירועים בלוב.

המינוי לשגריר: הרקע והגעתו לרוסיה, אפריל 2011-ינואר 2012

באפריל 2011 מקפול, כאמור, התכוון לפרוש לאחר שתי שנות שירות בממשל. ואולם הבוס שלו, היועץ לביטחון לאומי טום דונילון הציע לו באופן בלתי צפוי להיות שגריר ברוסיה. ביתר פירוט: הוא יהיה האיש של אובמה במוסקבה ובזכות הטכנולוגיה המודרנית יוכל להמשיך בו זמנית להשתתף בעיצוב המדיניות כלפי רוסיה, תפקיד אותו מילא בוושינגטון, וגם להוביל את ביצועה של המדיניות הזו במוסקבה. כמו כן, בתור מי שכבר מכיר את האישים בדרג הבכיר ביותר, בשתי המדינות, תהיה לו גישה טובה יותר  לדרגים האלה במוסקבה ובוושינגטון מאשר לדיפלומט מקצועי. בפגישתו עם מדבדב בדוביל (צרפת) במאי 2011, אובמה הודיע מראש לנשיא הרוסי על כוונתו למנות את מקפול לשגריר ברוסיה. על אף שזו, כזכור,  הייתה פגישה קשה (הנושאים לוב וההגנה מפני טילים העיבו על הפִסגה), מדבדב לחץ את ידו של מקפול בלבביות, בהוסיפו כי הוא צופה לראותו על בסיס קבוע במוסקבה.  לברוב, שעמד ליד מדבדב, נראה מופתע, אך מרוצה. בניגוד לכך,  בתקופה בה מקפול כיהן כשגריר ברוסיה, לברוב מתח עליו ביקורת קשה מאחורי גבו. משיחה עם לברוב התרשם מקפול כי שר החוץ הרוסי לא היה ממשיך בתפקידו, אם מדבדב היה ממשיך לתקופת כהונה שנייה [כנראה חָלַק על מדיניותו של הבוס שלו.]

 ב-14 בספטמבר 2011 אובמה הודיע רשמית על כוונתו למנות את מקפול לשגריר ברוסיה. מועמדותו כשגריר הייתה מקובלת על רפובליקאים ודמוקרטים כאחד, ולכאורה הייתה אמורה לזכות לאישור חלק בסנאט – ואולם נתקלה בהתנגדות רפובליקאים כחלק ממאבקם נגד ממשלו של אובמה. בתמורה להסרת התנגדותם למינוי, הם דרשו התחייבות מממשל אובמה להודיע מראש לקונגרס על כל תוכנית לשתף את הרוסים במידע על מערכות ההגנה האמריקאיות  נגד טילים. לאחר שזו הושגה, ב-17 בדצמבר 2011 מינויו של מקפול אושר פה אחד בסנאט. בעקבות מינויו, בהתבטאויותיו הפומביות הוא השמיע מסרים אופטימיים בדבר עתיד הקשרים בין ארצו לרוסיה, אך אלה לא שיקפו את עמדתו האמיתית.

במסמך שחיבר מקפול בינואר 2012  הוא צפה הרעה בקשרים עם רוסיה  במהלך השנה  כתוצאה משני אירועים:  זכייתו הצפויה של פוטין בבחירות לנשיאות שנקבעו למארס 2012, אשר על כוונתו להתמודד בהן נמסר ב-24 בספטמבר 2011; והתפרצות הפגנות רחבות נגד השלטון ברוסיה בדצמבר 2011. המחבר טען כי פוטין בתור איש ה-ק.ג.ב בתקופת המלחמה הקרה, השקפתו שונה מזו של מדבדב, והוא רואה בארה"ב אויבת. פוטין הרשה למדבדב להוביל ניסוי בשיתוף פעולה עם ארה"ב וגם זמנית השתעשע באפשרות כי אובמה יהיה נשיא שונה מקודמו. ואולם מדיניותה של ארה"ב  כלפי ה"אביב הערבי" ובמיוחד התערבותה הצבאית בלוב אישרו בעיני פוטין את תפישתו שלו ביחס לוושינגטון מול הנאיביות בגישתו של מדבדב. גם אובמה צפה כי שובו של פוטין פירושו הגבלת הציפיות לשיפור בקשרים עם רוסיה. מקפול מציין כי מדבדב כנשיא דיבר רבות על דמוקרטיה ושלטון החוק, אך עשה מעט מאוד להגשים את הרעיונות האלה. למחבר אין תשובה לשאלה האם מדבדב אכן רצה להגשים את רעיונותיו אך לא היה יכול, או האם הוא לא התכוון לעשות הרבה בנדון. יש הטוענים כי דבריו נועדו לשפר תדמיתו במערב.

אישית, מקפול היה מודאג כי שובו של פוטין לקרמלין יהפוך את עבודתו כשגריר ברוסיה להרבה יותר קשה. זאת כיוון שהמחבר פרסם בעבר מאמרים אשר מתחו ביקורת על דרך שלטונו האוטוקרטית של פוטין, מאמרים שהגיעו לידיעתו של השליט הרוסי. למשך זמן מה מקפול אף חשב לוותר על  מינויו כשגריר, כדי לאפשר למנות במקומו אדם המקובל על הקרמלין. אבל שיחות עם עמיתיו בבית הלבן שכנעו אותו כי מהלך כזה ישדר חולשה ונסיגה מצד אובמה. כמו כן העריך מקפול שהוא ממילא לא יעבוד מול פוטין ישירות, אלא מול יועצו יוּרי אוּשַקוֹב, אותו הכיר היטב.

החלטתו של פוטין לשוב לשלטון עוררה רוגז של רבים מהמצביעים הצעירים העירוניים מקרב המעמד הבינוני אשר רצו חירויות דמוקרטיות. אנשי עסקים חששו מפגיעה בזכויות הקניין שלהם, מהתגברות השחיתות והפחתת התנופה למעבר לכלכלת שוק. משאל עם שנערך על ידי מרכז Levada [מכון מחקר רוסי לא ממשלתי] בנובמבר 2011 צפה שרק 31% מהמצביעים יתמכו בפוטין בבחירות לנשיאות. בבחירות שנערכו לפרלמנט הרוסי ב-4 בדצמבר 2011 מפלגתו של פוטין "רוסיה המאוחדת" זכתה רק ב-49% מהקולות בהשוואה ל-64% לפני ארבע שנים. עדויות משכנעות כי הבחירות זויפו לטובת מפלגתו של פוטין הביאו להפגנות, בתחילה של אלפים, אחר כך רבבות ולבסוף מאות אלפים. העובדה שההפגנות האלה התרחשו באותה שנה בה התחולל האביב הערבי, שעדיין לא נגמר, והביא להפלתם של שליטים אוטוקרטיים, עוררה דאגה אצל פוטין. כדי לפגוע באמינותם של מנהיגי האופוזיציה, פוטין תיאר אותם כבוגדים וכסוכני ארה"ב; ולאחר ששרת החוץ קלינטון מתחה ביקורת על אופן עריכתן של הבחירות, פוטין האשים אותה באחריות להפגנות בארצו. (פוטין עתיד לנקום בקלינטון באמצעות התערבות נגדה בבחירות לנשיאות בארה"ב ב-2016.)

בדיון שהתקיים בחדר הסגלגל ב-9 בדצמבר 2011 בנושא השלכות הבחירות לפרלמנט ברוסיה על האתחול מחדש, בתשובה לשאלתו של אובמה מי היה אחראי לרעיון להגדיל את המימון עבור Golos [קול], הארגון הרוסי הלא ממשלתי הגדול ביותר לבקרת בחירות, מקפול נטל את האחריות על כך. הוא גם נטל את האחריות למתן אישור להצהרתה הקשוחה של קלינטון בנוגע לבחירות שנערכו לא מכבר. מקפול מציין כי מימון ממשלו של אובמה ל-Golos ב-2011, בשנת הבחירות לפרלמנט הרוסי, הגיע ל-3 מיליון דולר. סך הכול הוצאותיו של הממשל לפעילויות הקשורות לבחירות ברוסיה באותה שנה הגיעו ל-9 מיליון דולר. ב-2011 "גולוס" חשף זיופים רחבים בבחירות לפרלמנט ברוסיה שנערכו בדצמבר 2011, דבר שהביא להפגנות המוניות ברוסיה. אובמה הביע תמיכה במה שעשה המחבר, ועם זאת הורה להפיג את המתיחות בנושא הבחירות ולחשוב על מדיניות כלפי רוסיה לטווח ארוך. מקפול הבין מכך כי בתור שגריר אסור יהיה עליו להשתתף בהפגנות במוסקבה, והוא אכן קיים את האיסור.

באמצע ינואר 2012 הגיע מקפול לרוסיה עם אשתו ושני בניו על מנת להתחיל בתפקידו כשגריר. היה זה רק כחודש לאחר שההפגנות על זיוף תוצאות הבחירות הגיעו לשיאן. (הפגנות בהיקף נמוך יותר עתידות היו להימשך במהלך השנה, כולל על רקע כניסתו של פוטין לתפקיד הנשיא במאי 2012.) המחאות ברוסיה עוררו אצל השגריר תקווה ודאגה כאחת. מצד אחד הוא שמח כי החברה הרוסית מתעוררת, אך מצד שני היה מודע כי ההפגנות האלה תהפוכנה את שירותו ברוסיה לקשה יותר. כלי התקשורת ברוסיה, שרובם נמצאו בשליטת השלטון, תיארו את השגריר החדש לא כהוגה הרעיון של האתחול מחדש, אלא כמומחה למהפכות פרו מערביות (בנוסח אוקראינה וגיאורגיה), אשר נשלח על ידי אובמה להביא לשינוי המשטר ברוסיה.

תוכניתו של מקפול להתחיל את שירותו ברוסיה בצורה שקטה שובשה על ידי סגן שר החוץ ויליאם ברנס (Burns), אותו העריך מקפול והיה שותפו במדיניות האתחול מחדש. סגן השר  הגיע לרוסיה בתחילת שירותו של מקפול ויזם פגישה בשגרירות האמריקאית עם מנהיגי האופוזיציה הרוסית ופעילים חברתיים. לנוכח ההפגנות שנערכו לאחרונה, המחבר הביע דאגה מקיום הפגישה הזו, אבל קשה היה לו להתנגד לטיעון כי מדובר במדיניות של מסלול כפול (לפעול במקביל עם השלטון והאופוזיציה) לה הוא הטיף בעצמו. הצעתו היחידה של מקפול הייתה להזמין לפגישה הזו גם מנהיג של המפלגה הקומוניסטית, וזו התקבלה. מטעם המפלגה הקומוניסטית השתתף במפגש ליאוניד קלשניקוב, מזכיר המפלגה לקשרי חוץ (האיש גם עתיד היה להשתתף, לשביעות רצונו של מקפול, כדבריו, במסיבת הפרידה שערך השגריר לרגל סיום תפקידו.) האירוע בינואר 2012  היה מפגש שגרתי בין אישיות אמריקאית בכירה המבקרת במוסקבה, בנוכחות השגריר, לבין מנהיגים ואישים מהאופוזיציה. ברנס לא אמר באירוע  משהו חשוב, ומקפול העדיף להותיר את ניהול המפגש הזה לברנס לאור מעמדו הבכיר. התעמולה של הקרמלין טענה כי מנהיגי האופוזיציה והחברה האזרחית באו לשגרירות כדי לקבל כסף והוראות מהשגריר החדש. בתוכנית הפרשנות הטלוויזיונית של מיכאיל ליאונטייב  Leontiev)) Odnako"" ("בכל זאת"), אשר שודרה ב-17 בינואר, לאחר שציטט הפרשן מספרו  של מקפול "המהפכה הרוסית הבלתי גמורה", הוא שאל: "האם מר מקפול הגיע לרוסיה לעבוד בתחום ההתמחות שלו, כלומר, לסיים את המהפכה?" מתוך פרספקטיבה, לנוכח המתקפות נגדו שנמשכו לאורך כל תקופת שירותו ברוסיה, הגיע מקפול למסקנה כי הן תוכננו עוד לפני הגעתו למוסקבה והיו משודרות גם לולא קיום הפגישה עם האופוזיציה בשגרירות.

שגריר במוסקבה: תעמולה עוינת והתנכלויות, 2013-2012

התעמולה נגד מקפול נועדה להכתים את מנהיגי האופוזיציה כבובות של המערב, כדי להקל על פוטין לנצח בבחירות לנשיאות בעוד חודשיים, במארס 2012. הנשיא מדבדב אכן רמז למקפול כי התעמולה הנמרצת נגדו קשורה למועד הבחירות. לאחר טקס הגשת כתב האמנתו של מקפול למדבדב, הנשיא הרוסי יעץ לו לא להתייחס למתקפות נגדו כמכוונות כלפיו באופן אישי, והוסיף: אחר הבחירות הכול יירגע. אבל בינתיים ההתקפות גברו בארסיותם. וידיאו שהופץ ב-YouTube טען כי מקפול פדופיל. בערב יום הבחירות לנשיאות, ב-4 במארס 2012, בחשבון מזויף של המחבר בטוויטר נכללה ביקורת על הליכי הבחירות לנשיאות. בעקבות זאת, התקשורת הרוסית ופקידים רשמיים האשימו את מקפול בהתערבות בוטה בבחירות. מקפול מצא את עצמו במגננה מעייפת ומתישה: היה עליו לחזור ולהכחיש את היותו פדופיל, את עיסוקו בתככים להפלת המשטר הרוסי והתערבותו ברוסיה ביום הבחירות.

כניסתו של פוטין לתפקיד הנשיא במאי 2012 הביאה לשורה של צעדים לדיכוי האופוזיציה, בהם הגדלת הקנס על השתתפות בהפגנה בלתי חוקית; וחובת הרישום כ"סוכנים זרים" על  ארגונים לא ממשלתיים המעורבים בפעילות פוליטית, אם הם מקבלים תמיכה פיננסית מקרנות או ממשלות זרות. התקווה שעדיין נותרה כי המצב יירגע לאחר הבחירות התבררה כאשליה. בממשל אובמה התנהל דיון על הנושא האם פוטין באמת מאמין בדברי התעמולה של משטרו אודות פעילותה החתרנית של ארה"ב בארצו, או התעמולה הזו נועדה רק לגייס תמיכה עממית בו. בתחילה מקפול סבר כי  ההאשמות בדבר חתרנות מיועדות לצרכי פנים, כי הרי לרוסיה ישנם שירותי מודיעין יעילים היודעים את המצב לאשורו. ואולם בסוף תקופת כהונתו ברוסיה המחבר הגיע למסקנה כי פוטין ועוזריו הקרובים האמינו באמיתות טענתם לפיה ארה"ב חותרת תחת משטרו. פעילותה של ארה"ב בתקופת המלחמה הקרה נגד משטרים בלתי רצויים (כמו בקונגו, איראן וקובה), נוסף לפעילותה הצבאית בשנים האחרונות שהביאה להפלת מנהיגים בלתי רצויים ולשינוי בשלטון  בסרביה (2000), אפגניסטן (2001) עיראק (2003) ולוב (2011), שימשו לפוטין הוכחות לכך. כמו כן האמין פוטין כי תמיכתה של ארה"ב בארגונים בלתי ממשלתיים נגד משטרים בלתי רצויים מילאה תפקיד חשוב במהפכות בגיאורגיה ב-2003, באוקראינה ב-2004, באביב הערבי ב-2011 ובהפגנות ברוסיה בחורף 2011 ואביב 2012.

ב-4 במאי 2012 נלווה  מקפול ליועץ לביטחון לאומי טום דונילון בפגישתו עם פוטין. הייתה זו הפגישה הראשונה בין אישיות בכירה בממשלו של אובמה לבין פוטין, מאז שנבחר מחדש לנשיא במארס (אך בטרם כניסתו הרשמית לתפקיד הנשיא ב-7 במאי). במהלך הפגישה, הִפנה פוטין לפתע את מבטו לעבר מקפול ובקול דק ורם, כשהוא מתמיד במבט זועף  כלפיו, האשימו בהגברת המתיחות ביחסים בין רוסיה לארה"ב. מקפול מודה: "אם הוא רצה להפחיד אותי, אזי הוא הצליח" (עמ' 261). אבל המחבר גם חש תמיהה: מדוע אחד האנשים החזקים בעולם מוטרד באופן אובססיבי מדיפלומט אמריקאי בדרג בינוני. המתקפה שלו נגד מקפול באותו היום הייתה באופן מוזר אמוציונאלית, שלא התאימה לפוטין שנחשב בעיני המחבר כמנהיג רציונאלי ונבון. נראה כי התמקדותו בו שיקפה את חוסר ביטחונו לגבי מעמדו ברוסיה באותה העת. באמצע יוני, אחד מידידיו הרוסים של מקפול שנפגש לאחרונה עם פוטין, ולדימיר מאי (May) [החל מ-2010 רקטור של מוסד אקדמאי במוסקבה], מצא לנכון להעביר מסר למחבר. עליו לשמור על פרופיל נמוך, להימנע ממתן ראיונות ולנסות לומר משהו חיובי על הממשלה הרוסית. במחשבה ראשונה מקפיל הסכים עם העצה הזו, אבל במהרה שינה את דעתו. תפקידו לא היה להיות חברו של פוטין ולשתוק, אלא לייצג את ממשלו של אובמה ואת האינטרסים האמריקאיים.

פורמאלית, השוטרים הרוסים שהיו מוצבים ליד שערי השגרירות נועדו להגן על סגל העובדים. אולם  בפועל השוטרים התנכלו לעובדי השגרירות,  כמו באמצעות אילוצם להמתין ארוכות בקור עד לבדיקת המסמכים. גם אשתו של מקפול, דונה (Donna), נאלצה להמתין בקור המקפיא של ינואר 2012 לביקורת, על אף שהמודיעין הרוסי ידע בוודאות שהיא אשת השגריר. הליך בדיקת הדרכונים עבור מבקרים רוסים היה אף מעיק יותר, ונוסף לכך פרטיהם נשמרו אצל השלטונות לצורך שימוש נגדם בעתיד. בפברואר 2012 קבוצה של מאות מפגינים מטעם הקבוצה "נאשי"  (Nashi) ["שלנו" – ארגון נוער הקשור  לשלטון] חסמה את דרך הגישה לשגרירות. בקשת השגרירות מהמשטרה לפתוח את הדרך נענתה בתירוץ כי אין למשטרה סמכות לפזר הפגנה. זאת על אף שהחוק הרוסי אסר קיומן של הפגנות ללא רישיון.

הקרמלין הרתיע את מנהיגי החברה האזרחית ומנהיגים לא ממשלתיים לפגוש את מקפול. תפקיד מפתח במשימה הזו מילאו צוותי הטלוויזיה של Nashi-NTV שדאגו לצלם את האישים האלה בכניסתם לשגרירות, כדי להציגם כבובות של אמריקה. במהלך שתי שנות שירותו ברוסיה, רבים מפעילי זכויות אדם, אנשי עסקים, ואף פקידים מתומכי הקרמלין, הודו בפני המחבר כי הם לא רצו לבוא לבניין השגרירות או לפגוש את המחבר במסעדה מחשש שיצלמו אותם ויאשימו בשיתוף פעולה עם האמריקאים. כדי למנוע הטרדה משומרים רוסים וצוותי הצילומים, לאישים מסוימים התירה השגרירות להיכנס עם מכוניותיהם לתוך מתחם השגרירות, בהם פעילת זכויות האדם לודמילה אלכסייבה שהתקרבה לגיל 85, והמנהיג הפוליטי בוריס נמצוב. האיש היה עתיד להירצח בפברואר 2015.

פעיל בארגון "נאשי", טיחון צ'ומקוב (Tikhon Chumakov), אשר בעבר רדף עם אנשיו והתנכל לשגריר הבריטי (Anthony Brenton) , עד שאילץ אותו לעזוב את רוסיה, בעימות מאיים ברחוב מול מקפול, הבטיח לו טיפול דומה. ואכן, על סמך מידע ש"נאשי" קיבל מהשלטונות, אנשי הקבוצה הזו היו מגיעים לעיתים קרובות לפגישות שערך המחבר עם אזרחים רוסים. נהגיו של המחבר ושומרי ראשו גם כן שימשו יעד להתנכלויות. פעם המשטרה קנסה והשעתה את רישיון הנהיגה של אחד מנהגיו המקומיים בתואנה מוזרה: קיומם של אורות בלתי חוקיים במכוניתו. בדיעבד התברר כי זו הייתה פעילות לא מצד המשטרה הרגילה, ולכן פניות למשרד החוץ הרוסי לא הועילו, וגם ניסיון לערער על העונש בבית משפט הסתיים בהפסד. לשגריר לא נותר אלא להתאים עצמו למציאות. הוא נאלץ להשתמש בקציני ביטחון אמריקאים בתור נהגים, כיוון שהם נהנו מחסינות דיפלומטית.

מקפול היה מקבל איומים על חייו. להערכתו, רובם באו מאנשים מעורערים בנפשם, ואולם אחרים נראו אמינים וחייבו לנקוט באמצעי זהירות כמו שינוי מסלול הנסיעה. לפעמים השגרירות דיווחה על האיומים לשלטונות הרוסיים, הם התייחסו לאיומים ברצינות ושיתפו פעולה עם קציני הביטחון האמריקאים. ההתנכלויות והאיומים לא הוגבלו כלפי השגריר, אלא כללו גם אנשי צוותו והתבטאו בחיתוך צמיגי מכוניותיהם  ופריצה לדירותיהם תוך השארת סימנים [אך בלי לגנוב]. על מנת להפחיד את מקפול, שירותי הביטחון הרוסיים לא הסתפקו במעקב גלוי אחר מכוניתו, אלא עקבו בגלוי גם אחרי נסיעת שני ילדיו לבית הספר. קיימת הייתה אפשרות שמדובר במכונית לא של הביטחון הרוסי, ומכאן חשש האב  לאיום על ילדיו.

ניכרה עלייה דרמטית להתנכלויות לשגרירות ואנשיה בחורף 2012. איש מאנשי הצוות הוותיקים לא זכר התנכלויות כאלה אף בתקופה הסובייטית. האמריקאים ניסו לטפל  בבעיית ההתנכלויות במישור הרשמי ולפעמים הנשיא אובמה היה פונה בנושא הזה אישית למדבדב ובהמשך לפוטין. קשה לדעת אם הפניות האלה  הועילו, כיוון שבהתנכלויות ובמעקב הגלוי היו עליות ומורדות, ללא קשר ברור למצב הקשרים בין שתי המדינות. "שרות הביטחון הפדראלי" (FSB) של רוסיה, כבעבר, ניסה לגייס סוכנים מבין אנשי השגרירות בתמורה לכסף וגם בהטמנת "מלכודות דבש" (אישה יפה) – טכניקה שלפעמים הייתה מצליחה.

בעוד בטלוויזיה הרוסית מקפול הוצג כשֵד, במישור הממשלתי הוא נהנה מיחס קורקטי. נראה כי כמו שהממשל האמריקאי פעל מול רוסיה בשני ערוצים במקביל, כלפי הממשלה וכלפי החברה, כך גם השלטון ברוסיה פעל מול השגריר בשני מישורים במקביל. מאנשי משרד החוץ איתם נפגש זכה המחבר ליחס מקצועי ואף ידידותי. היה זה בעיקר סגן שר החוץ סרגי ריאבקוב (Ryabkov), אשר היה ממונה על הקשרים עם ארה"ב. כמו כן נפגש המחבר לעיתים קרובות עם מיכאיל בוֹגְדָנוֹב, סגן שר החוץ שהיה אחראי על המזרח התיכון, איתו דן במצב בסוריה, נושא בו האיש גילה בקיאות רבה. למקפול היו גם קשרים קונסטרוקטיביים עם יורי אוּשקוֹב, יועצו לענייני חוץ של פוטין. מבין סגני ראש הממשלה והשרים עיקר הקשר שלו היה עם סגן ראשון של ראש הממשלה, איגור שובלוב (Shuvalov), איתו ניהל משא ומתן שהביא להתקבלותה של רוסיה לארגון הסחר העולמי. האיש היה תמיד מעשי, יעיל והתמקד בתוצאות. לעומת זאת הממשל הרוסי ניסה להגביל ואף למנוע את הקשר עם השגריר מאותם בעלי תפקידים אשר בעיני השלטון  לא הייתה הצדקה לקיומו. באביב 2012 שר החוץ לברוב שלח מסר לכל השרים בו קרא להם להימנע מלקיים פגישות עם השגריר ללא אישור משרד החוץ. בקטגוריה של האישים שהקשר בינם לשגריר היה בלתי רצוי בעיני השלטון נכללו מושלים אזוריים וראשי ערים בפריפריה, אשר היו מעוניינים להיפגש עם מקפול, אך נאלצו לבטל את הפגישה בסמוך לצאתו של המחבר למפגש.

לנוכח המתקפות נגדו מצד התקשורת שבשליטת השלטון, מקפול היה מודאג מכך שהממשל בוושינגטון עלול להטיל ספק ביעילות תפקודו כשגריר. ואולם אנשי הממשל בדרג הבכיר ביותר התייצבו לצדו. במארס 2012 אובמה במפגש שלו עם מדבדב בסאול (דרום קוריאה) ביקש ממנו להפסיק להציק לשגריר שלו. שרת החוץ קלינטון בשיחת טלפון בקו בלתי מאובטח – כדי לאפשר לשירותי הביון הרוסיים להאזין לדבריה – הדגישה את תמיכתה בו.     מחליפה           ג'ון קרי (2017-2013), סגן שר החוץ ויליאם ברנס, והיועצים לביטחון לאומי טום דונילון (2013-2010) וסוזן רייס (2017-2013), גם כן הביעו את תמיכתם האיתנה בו.

רוסיה ניסתה לערער את האמון של ממשל אובמה במקפול. פוטין בפגישתו הראשונה עם שר החוץ ג'ון קרי במוסקבה במאי 2013, בנוכחותו של מקפול, האשים  "את השגרירות", כלומר את מקפול, בפעילות שנועדה לעורר מהפכה ברוסיה ולהפיל את השלטון. לא היה ספק כי פוטין ניסה להבאיש את ריחו של השגריר בעיני הבוס החדש שלו. לאחר הפגישה, לקרי היה קשה להאמין כי פוטין אכן השמיע האשמות כאלה כלפי השגריר ושאלוֹ האם הוא הבין נכון את דברי הנשיא. מקפול השיב בחיוב. לברוב נקט בטקטיקה דומה לזו של פוטין – על אף שידע כי המחבר עבד חמש שנים עם אובמה: שנתיים במסע הבחירות ושלוש שנים בבית הלבן. לא השגריר היה מקור הבעיות, אלא בעיותיו היו ביטוי לכוחות חזקים יותר מחוץ לתחום שליטתו. ב-2012 ממשל אובמה לא נקט במהלך כלשהו שיכול היה להתפרש כפגיעה באינטרסים של רוסיה, כמו צירוף מדינה נוספת לנאט"ו או פעולה צבאית. מסע השטנה נגד מקפול שיקף את דרך התמודדותו של פוטין עם האתגרים שניצבו בפניו בתחום הפנים: לחזק את התמיכה העממית בו ולהחליש את יריביו הליברליים בעלי הנטיות הפרו מערביות.

דו שיח עם הציבור הרוסי לשיפור התדמית וקידום הדמוקרטיה

ההזדמנויות של מקפול להופיע בכלי התקשורת הממשלתיים היו מעטות. בשבוע הראשון לכהונתו כשגריר הוא הופיע בתוכנית הראיונות של ולדימיר פּוֹזנֵר בערוץ הראשון של הטלוויזיה הרוסית, ובנובמבר 2012 שוב בערוץ הראשון. בתוכניות האלה הוא ניסה להפריך את תדמיתו הבדויה כחתרן מרושע נגד המשטר. כמובן, דבריו הידידותיים בשפה הרוסית בטלוויזיה הממשלתית לא היו לרוחו של השלטון, ועל כן, הופעתו בנובמבר 2012 הייתה האחרונה בתוכנית טלוויזיה פופולארית בערוץ הממשלתי. המחבר הופיע פעמים אחדות בתחנת הרדיו העצמאית Ekho Moskvy (ההֵד של מוסקבה). על אף שלפעמים היה נתקל בקושי בחיפוש המילים הרוסיות המתאימות בעת הראיונות הארוכים שנערכו איתו, 70% ממאזיני התחנה רשמו לו ציון חיובי. נוסף לכך ערך ראיונות עם עיתונים רוסיים אחדים, בהם Kommersant.

לפני צאתו לרוסיה, שרת החוץ קלינטון ביקשה ממקפול למצוא דרכים יצירתיות כדי לעקוף את המכשולים מצד השלטון וליצור קשר ישיר עם העם הרוסי. היא הוסיפה, אל תחשוש להשתמש בטכנולוגיה כלשהי כדי להגיע ליותר אנשים ברוסיה. בהתאם להנחיה הזו, השגריר עשה שימוש נרחב ב-Twitter, Facebook ובלוג אישי ב-LiveJournal. הוא הפך לאחד הדיפלומטים האמריקאים הראשונים אשר עשו שימוש רחב בטוויטר. כ-64% מתושבי רוסיה היו מחוברים לאינטרנט. בניגוד לתקשורת המסורתית, הרשתות החברתיות אִפשרו למקפול  לקיים דו שיח פעיל עם הקהל הרוסי. החשבונות שלו כללו גם חומר באנגלית, אבל הוא השתדל כי רובו יהיה ברוסית. בתחילה, רבים ברוסיה חשבו כי הפוסטים שלו נכתבים על ידי אנשי הצוות בשגרירות, ואולם טעויותיו בתחביר ובאיות המילים אישרו לקהל כי מדובר בשגריר עצמו.

מקפול השתמש ברשתות החברתיות האלה להדיפת המתקפות נגדו. השגריר חזר ודחה את הטענות כי הוא נשלח לרוסיה כדי להביא בה למהפכה וכי הוא מעביר שקי כסף למנהיגי האופוזיציה. מקפול בתקופת כהונתו כשגריר, מעולם לא השתתף בהפגנות, לא נוכח בנאומים פוליטיים ובקונגרסים מפלגתיים, וגם מעולם לא נפגש עם מנהיג אופוזיציה אלכסי נַבַלְני. האמת היא כי נבלני לא רצה להיראות בחברת מקפול, והשגריר כיבד את שיקוליו. מקפול היה נפגש מדי פעם עם מנהיגי אופוזיציה, אבל כך גם נהג קודמו בתפקיד, השגריר ג'ון ביירל (Beyrle). בתיאור פגישותיו עם מנהיגי האופוזיציה המחבר דאג להדגיש כי אין לפרשן כתמיכה בעמדותיהם, וכדי להקנות יותר אמינות לטענתו הוא קיים פגישות עם מנהיגים אנטי אמריקאים כמו ולדימיר ז'ירינובסקי, והיה נוהג להזמין לאירועים בשגרירות חברי פרלמנט מהמפלגה השולטת "רוסיה המאוחדת".

הממשל האמריקאי לא העניק תמיכה פיננסית למפלגות האופוזיציה הרוסיות, אבל הוא תמך כספית בארגונים לא ממשלתיים, אשר חלקם מתחו ביקורת גלויה על השלטון ברוסיה. על אף שהשגרירות ניסתה להסביר כי ארה"ב אינה דוגלת בשינוי המשטר הרוסי, היא מתחה ביקורת על השלטון ברוסיה כאשר זה פגע  בדמוקרטיה ובזכויות אדם, כמו מאסר מפגינים בלתי אלימים ומאסרים מסיבות פוליטיות, בהם של להקת Pussy Riot בקיץ 2012. בתקופת שירותו, שגרירים לא נדרשו לקבל אישור מראש מהממשל על הציוצים והבלוגים שלהם. בהתאם לכך, כאשר מנהיג אופוזיציה רוסי בולט, אלכסי נבלני נדון ביולי 2013 לחמש שנות מאסר ולקנס גבוה, מקפול מיהר להגיב – בשעה שוושינגטון הרשמית עדיין ישנה –  בציוץ בו הביע את אכזבתו העמוקה מהעונש שנגזר כנראה משיקולים פוליטיים, כדבריו. תגובתו זכתה לתפוצה רחבה באינטרנט. באופן פרטי, רוסים אחדים הודו לו על כך שתגובתו עזרה לעודד מחאות נגד פסק הדין, שגרמו להמרת עונש המאסר במעצר בית. התקשורת הרשמית האשימה את השגריר בארגון הפגנות למען נבלני, אבל המחבר מטיל ספק אם היה קשר בין תגובתו לבין ההפגנות האלה.

מקפול הִרבה להדגיש את הערכתו הרבה לתרבות הרוסית ודאג לבוא לאירועי תרבות כמו הופעות באלט, קונצרטים והצגות תיאטרון. במיוחד העלה על נס את קורבנות העם הרוסי במיגור הפשיזם במלחמת העולם השנייה. כמו כן טרח לשבח התפתחויות בתחום הפנים ברוסיה, אשר לדעתו היו חיוביות, בהן חוק האוסר עישון במסעדות. שימושו בשפה בלתי רשמית, סיפוריו אודות משפחתו ותחומי התעניינותו כמו כדורסל ומוסיקה – כל אלה הבליטו את אנושיותו ותרמו לקרבתו לקהל הרוסי. בפברואר 2013 אחד העוקבים אחריו צייץ: "לדעתי, אתה השגריר האמריקאי הגדול ביותר שהיה לנו אי פעם". [באופן מפתיע] ראש "שירות ביון החוץ" (SVR) של רוסיה, מיכאיל פרדקוב (Fradkov) העריך את רוח הלחימה של מקפול. בשיחה עם עמיתו, ראש הסי.איי.אי  ג'ון ברנן  (Brennan), ב-2013 במוסקבה אמר פרדקוב, בנוכחותו של מקפול: "השגריר הוא פייטר [במקור "boyets", קרי לוחם] . זה מה שאנו אוהבים בו".

נוסף לאמצעי התקשורת האלקטרונית והכתובה מקפול עשה שימוש רחב במִבנה השגרירות הגדול והמרשים, בניין Spaso, כדי ליצור קשר עם הציבור הרוסי. בסוף שירותו, לדברי צוות השגרירות, הוא שבר "שיא עולמי" במספר האנשים שאירֵח  בבניין: 22,000 בשנתיים. הוא רצה להזמין לאירועים בשגרירות מדינאים רוסים מקשת רחבה ביותר של דעות. בחגיגות לרגל ה-4 ביולי (יום העצמאות של ארה"ב) השגרירות הזמינה את פוטין ואת נבלני לאותו האירוע. אף אחד מהם מעולם לא הגיע. ב-2012, ביוזמתו של מקפול, הזמינה השגרירות לראשונה בתולדותיה את המנהיג הלאומני ולדימיר ז'ירינובסקי לחגיגות ה-4 ביולי. המחבר לא כיבד את דעותיו, אבל המדינאי לא הֵפר את החוקה הרוסית ופעל לפי הכללים. האיש הופיע, ובעת האירוע הוא עמד בתור לנקניקיות יחד עם פעילי זכויות אדם אשר תיעבו אותו.  המחבר גם נהג לשאת הרצאות כדי להסביר את מדיניותה של ארצו. הוא דיבר במועדונים, ועידות ואוניברסיטאות. למרות התעמולה האנטי אמריקאית מצד השלטון, מקום הרצאותיו של השגריר היה מתמלא בקהל. בהרצאה שנתן בעיר יקטרינבורג בקיץ 2012 נכחו מורים, בעלי עסקים קטנים, סטודנטים ופנסיונרים. אלה הופתעו לראות את השגריר משיב על שאלותיהם הרבות ברוסית. הרצאותיו באוניברסיטאות הפכו כה פופולאריות עד שהשלטונות אסרו עליו להופיע ברובן.

בפגישתו של לברוב עם קילנטון באמצע ספטמבר 2012 הוא ביקש מִמנה לסגור את המשרד האמריקאי לפיתוח בינלאומי (USID)  במוסקבה בסוף השנה. במבט ראשון הדרישה הרוסית נראתה סבירה, כיוון שהסוכנות האמריקאית הזו  הושיטה סיוע כלכלי למדינות מתפתחות בעולם השלישי. ואולם בתקופה בה המחבר הגיע לרוסיה, כמחצית מפעילות הסוכנות התמקדה בחברה האזרחית, שלטון החוק ותוכניות אחרות שנועדו לטפח דמוקרטיה וזכויות אדם. לכן לברוב רצה להביא את פעילות הסוכנות הזו לקיצה. ארה"ב הגיעה למסקנה כי עליה להיענות לדרישה הרוסית. השגריר דאג לסדר לעובדים הרוסים של הסוכנות פיצויים נדיבים, לעזור למצוא להם מקומות עבודה אחרים ולהעניק להם הקלות בהליך הגירה לארה"ב. לאחר סגירת הסוכנות לפיתוח בינלאומי, ארגונים רוסים למען חברה אזרחית לא מצאו מקורות מימון אחרים ונסגרו, כפי שרצה פוטין. ארה"ב חיפשה דרכים אחרות לתמוך בקבוצות למען חברה אזרחית ברוסיה, כמו באמצעות הושטת תמיכה [פיננסית?] מחוץ לגבולות רוסיה. ארה"ב הייתה מוּדעות כי שלטונות רוסיה בשלב מסוים יגלו ויחסמו את ערוצי התמיכה האלה, אך סברה כי עליה לפעול מתוך סולידריות עם הארגונים האזרחיים ולפתח נתיבים חדשים לעזור להם.

לשיפור תדמיתה של ארה"ב ברוסיה, מקפול הורה לצוות שלו לפרסם חומר על שיתוף פעולה בין ארצו לרוסיה המכוון לטובת שני העמים, כמו בתחום הרפואה ובתחנת החלל הבינלאומית. השגריר פעל להרחבת המסחר וההשקעות בין שתי המדינות מתוך הנחה כי העמקת הקשרים בתחומים האלה תקשה על כל אחת משתי המדינות לנקוט בצעד אווילי בתחום החוץ. בין ההישגים בתחום הזה בתקופת כהונתו כשגריר היה מיזם  משותף בין Rosneft   לביו Exxon Mobil. באחת הפגישות עם אובמה, פוטין כינה את שיתוף הפעולה בפרויקט הזה כהישג הגדול ביותר בקשרים בין רוסיה לארה"ב בעשרות שנים. המחבר אינו מתעלם מכך כי "רוסנפט" "רכשה" ב-2007 את הנכס החשוב ביותר שלה במִרמה מחברת Yukos, חברה אשר הייתה בבעלותו של מיכאיל חודורקובסקי שנאסר בהאשמות מפוברקות. ואולם בתור שגריר תפקידו היה לשבח את המיזם המשותף, הנתמך על ידי פוטין, ובכך גם לנסות להפריך את הטענה לפיה הוא פועל לערער את משטרו של פוטין.

ארה"ב עזרה לרוסיה להתקבל לארגון הסחר העולמי באוגוסט 2012. על מנת שחברות אמריקאיות תוכלנה ליהנות מכניסתה של רוסיה לארגון הסחר העולמי, על ארה"ב היה לבטל את "התיקון לחוק הסחר ג'קסון- ואניק" משנת 1974. התיקון נועד בזמנו להטיל מגבלות על הסחר עם בריה"מ, כאמצעי לחץ לאפשר הגירה חופשית של יהודים מתחומה,  וכמובן, כבר מזמן לא היה רלוונטי. עם זאת, הקונגרס לא היה מוכן לוותר על התיקון הזה לרוסיה ללא תמורה. התמורה נוצרה כאשר סנטור אמריקאי ניסה לקדם את חוק מגניצקי. היה זה חוק על שמו של עורך דין רוסי בשם סרגי מגניצקי, אשר נאסר ומת בכלא הרוסי, לאחר שניסה להגן על זכויות הנכסים ברוסיה של איש עסקים אמריקאי, ביל  בראודר Browder)). מטרת החוק הייתה להעניש את אנשי הממשל הרוסים שהיו מעורבים במותו של מגניצקי בכלא. הממשל הציע לקונגרס עסקה: אישור חוק מגניצקי בתמורה לביטול תיקון ג'קסון-ואניק. ב-14 בדצמבר 2012 אובמה חתם על חוק  המבטל את תיקון ג'קסון-ואניק ומאשר את חוק מגניצקי. מקפול היה מרוצה, מה עוד שכבר בהיותו תלמיד תיכון ב-1979 הוא תמך בביטול התיקון ג'קסון-ואניק [ללא תמורה]. "חוק מגניצקי" אסר כניסתם של אישי ממשל רוסים  מסוימים לאמריקה, ורוסיה בשלב ראשון נקטה בצעד דומה כלפי ארה"ב. יש לציין כי דובר באישים בכל אחת משתי המדינות אשר ממילא לא התכוונו לבקר זו בזו.

ואולם בעידודו של הקרמלין, הדוּמָה (הפרלמנט של רוסיה) קיבלה את חוק "דימָה יעקובלב", על שם ילד רוסי שאומץ בארה"ב ומת בצורה נוראה במכונית סגורה.  החוק אסר על אמריקאים לאמץ ילדים רוסים, ונכנס לתוקף בינואר 2013. יש לציין כי קרוב ל-50,000 ילדים רוסים אומצו על ידי אמריקאים במשך שני עשורים, לפני כניסתו של החוק הזה לתוקף. המקרה של דימה יעקובלב לא שיקף את מצבם של רוב רובם של הילדים המאומצים הרוסים בארה"ב שמצאו בית אוהב וחיים משגשגים.  החוק היווה ביטוי לאכזריותו של השלטון הרוסי כלפי יתומים, כולל בעלי צרכים מיוחדים, שרבים מהם אומצו על ידי הורים אמריקאים מסיבות דתיות. השגריר עזר להורים, שהיו בהליכי אימוץ לפני כניסת החוק לתוקפו, לקבל את ילדיהם לאימוץ, ובכ-70 מקרים הצליח. היה זה אחת מפעולותיו כשגריר מהן שאב את הסיפוק הרב ביותר. אבל היו גם הורים שנאלצו להיפרד מילדיהם המאומצים, ומקפול עדיין רוגז על פוטין על הסבל שגרם להם.

קשה להעריך את מידת השפעת פעילותה האינטנסיבית של השגרירות על תדמיתה של ארה"ב בעיני דעת הקהל ברוסיה. לפי סקר דעת הקהל מינואר 2012, ל-52% מהרוסים היה יחס חיובי כלפי ארה"ב – בעוד בינואר 2014 הנתון הזה ירד ל-23%, והוא אף ירד באופן דרמטי כאשר השגריר עזב את רוסיה וזו פלשה לאוקראינה. הפעילות האינטנסיבית של השגרירות בתחום ההסברה לא יכלה להתחרות כלל בהיקף התעמולה העוינת לארה"ב מצד התקשורת הרשמית ברוסיה, במיוחד ערוצי הטלוויזיה שנצפו על ידי עשרות מיליונים.  עם זאת, כאשר השגריר סיים את תפקידו במוסקבה בפברואר 2014, הוא הרגיש כי הצליח לחזק את הקשרים עם העם הרוסי. בעת עזיבתו, מספר העוקבים אחריו בטוויטר היה מעל ל-70,000 ומספר הידידים בפייסבוק 13,000. המספרים האלה נראים מעטים כיום, אבל בתקופה הראשונה של תקשורת חברתית הם היו רבים. הבלוג שלו נכלל ברשימת עשרת הבלוגים המצוטטים הראשונים ברוסיה. לאומן רוסי בולט שתמך בשלטון אמר למקפול בשיחה פרטית כי הוא מרוצה מסיום תפקידו ברוסיה. האיש הודה כי הבנתו של מקפול את רוסיה, הכבוד שביטא כלפי התרבות וההיסטוריה הרוסית, והכריזמה שלו – כל אלה היוו סכנה לאינטרסים של רוסיה. העובדה כי האיש חשש ממנו וכי גם פוטין חשש ממנו, גרמה לשגריר לחשוב כי הוא פעל נכון. לרגל עזיבתו, עורך העיתון Moscow Times ציין כי "אחת מהבעיות העיקריות של הקרמלין עם מקפול הייתה כי בניגוד לשגרירים הקודמים של ארה"ב, הוא הרחיב מאוד את הקשר הישיר עם רוסים מהשורה" (עמ' 315).

הנושא הסורי לאחר שובו של פוטין לנשיאות, 2013-2012

בטרם כהונתו הרשמית של פוטין כנשיא שהחלה  במאי 2012,  היו סימנים ממוסקבה כי שיתוף הפעולה בין שתי המדינות יימשך ואף יעמיק. מסר ברוח זו שלח ראש הממשלה פוטין לסגן הנשיא ביידן בדצמבר 2011, וגם מדבדב, בפגישתו האחרונה עם אובמה בסיאול במארס 2012. המחבר לא היה שותף לאופטימיות הזו. כבר ב-2011 החל  פוטין להסיר את תמיכתו הפושרת ממדיניותו של מדבדב. הוא מתח ביקורת פומבית על החלטתו של מדבדב להרשות התערבות בהנהגת ארה"ב בלוב, גינה את ארה"ב בהצתת האביב הערבי ולבסוף האשים את ארה"ב בארגון המהומות נגד משטרו. מקפול סבר שלא ניתן להמשיך במדיניות של אתחול מחדש עם אוטוקרט אנטי אמריקאי הסבור שארה"ב רוצה להפיל את שלטונו.

אובמה היה מעוניין להביא לצמצום נוסף במאגרי הנשק הגרעיני על בסיס הדדי ולשם כך נשלח טום (תומס)  דונילון, יועצו של אובמה לביטחון לאומי, למוסקבה ב-3 במאי 2012. דונילון נשא באמתחתו הזמנה לפוטין לבקר בבית הלבן במאי, עוד לפני פסגת G-8 בקמפ דיוויד שנועדה להתקיים ב-19-18 במאי. מקפול תמך בהזמנתו של פוטין לבית הלבן, כיוון שיועצו של הנשיא הרוסי לענייני חוץ, יורי אוּשקוֹב הדגיש באוזני המחבר את החשיבות של יחסים אישיים עבור נשיאו. אושקוב גם טען כי לנוכח מעמדו החזק יותר של פוטין בתור נשיא בהשוואה לקודמו מדבדב, הוא יוכל  לנקוט בצעדים אמיצים יותר ולהביא  לפריצת דרך בקשרים בין שתי המדינות. העובדה כי פוטין הסכים לפגוש את דונילון ב-4 במאי,  עוד לפני כניסתו לתפקיד הנשיא ב-7 במאי,  הייתה לכאורה סימן מבשר טובות.

פוטין הופיע לפגישה באיחור של שעתיים – דבר שלא הפתיע את מקפול שהשתתף בפגישה. הוא גילה מעט עניין בנושא  הגנה מפני טילים וצמצום הנשק, אותו העלה דונילון, ובמקום זה רצה לדבר על סוריה ועל תמיכתה של ארה"ב בשינוי משטרים במזרח התיכון, לטענתו. כזכור, באותה הפגישה האשים פוטין את מקפול בניסיון להרוס את הקשרים בין שתי המדינות – ועם זאת המנהיג הרוסי ניסה לעשות רושם חיובי על דונילון. לקראת סוף השיחה התברר למחבר מדוע פוטין בכלל טרח להיפגש עם דונילון. פוטין הודיע כי הוא לא יוכל לקבל את הזמנתו של אובמה לבקר בבית הלבן וגם לא יוכל להשתתף בפסגת G-8  בארה"ב. הסברו לכך היה צולע: הוא צריך להישאר במוסקבה כדי להרכיב את הממשלה החדשה.  פוטין שלח במקומו לפסגה את מדבדב, האיש אשר החליף את פוטין בתפקיד ראש הממשלה ואמור היה להרכיב את הממשלה החדשה. למחבר קשה למצוא הסבר מניח את הדעת להחלטתו של פוטין לא להגיע לבית הלבן ולפסגת ה-G-8. [סביר להניח כי עצם איחורו של פוטין לפגישה עם דונילון וּויתורו מראש על קיום שתי פסגות עם אובמה  נועדו להעביר מסר כי מעמד ארצו חזק דיו ולכן אינו חש דחיפות להסדיר את הקשרים עם ארה"ב; וכי על האמריקאים לעשות צעדים ממשיים לקראתו, אם הם מעוניינים לשפר את הקשרים איתו.] בדיעבד התברר כי פוטין מעולם לא ביקר בבית הלבן בתקופת נשיאותו של אובמה, ואובמה מעולם לא ביקר בקרמלין באותה התקופה.

לאחר היבחרותו מחדש לנשיא בנובמבר 2012, ניסה שוב אובמה לחדש את יוזמתו להפחית את הנשק הגרעיני. ב-15 באפריל 2013 דונילון שוב היה במוסקבה ובאמתחתו הצעה מפורטת בנידון והצעה להגדלת השקיפות בנושא הגנה מפני טילים. הפעם הוא נפגש עם ניקולאי פַּטְרוּשֵב מזכיר המועצה לביטחון של רוסיה, ופוטין רק במקרה הצטרף  לפגישה במהלכה ונותר בה כמעט שעה. פטרושב גילה מעט עניין בנושא הנשק הגרעיני ורצה לדבר על מלחמה נגד טרור, מתח ביקורת על ניסיונותיה הנאיביים, כדבריו, של ארה"ב להביא לשינויי משטרים בעולם הערבי וגינה ניסיונותיה של ארה"ב להצית מהפכה בתוך רוסיה.

לדעתו של מקפול, ארה"ב בזבזה את זמנה בניסיונותיה להשיג שיתוף פעולה עם רוסיה בנושא הסורי. כתוצאה מכך, בסיום כהונתו כשגריר בתחילת 2014, כ-150,000 סורים נהרגו, רובם אזרחים. ארה"ב יצאה מתוך הנחה כי הכתובת ללחוץ על משטרו של בשאר אסד לנהל משא ומתן עם האופוזיציה היא מוסקבה. ואולם ארה"ב הגזימה במידת השפעתה של רוסיה על סוריה וגם טעתה לגבי כוונותיו של פוטין. בעוד אובמה הכריז באוגוסט 2011 כי על אסד להתפטר, פוטין רצה בהמשך הישארותו בשלטון. לדעת המחבר, על ממשל אובמה היה להושיט סיוע צבאי משמעותי ל"צבא סוריה החופשי", דבר שהיה מאפשר לכוח הזה לשמור על יתרון מול הקבוצות האסלאמיות הקיצוניות. אובמה מצדו חשש כי הנשק שתספק ארה"ב למורדים בסוריה עלול ליפול בידי קבוצות טרור ובסופו של דבר אף להיות מופנה נגד ארה"ב –  כפי שקרה לנשק שסיפקה ארה"ב למורדים נגד הסובייטים באפגניסטן בשנות ה-80. נוסף לכך, תמיכתה של ארה"ב במורדים בלוב לא הביאה לתוצאות הרצויות [בלוב שלאחר קדאפי לא הוקם שלטון יציב, מצב שנוצל על ידי קבוצות אסלאמיות קיצוניות], דבר שלא עודד את ממשלו אובמה לחזור על אותה מדיניות בסוריה.

הפגישה הראשונה בין אובמה לבין פוטין בתפקיד נשיא התקיימה ב-Los Cabos, מקסיקו,  בשולי  פסגת G-20 ב-18 ביוני 2012. בניגוד לחוקי הפרוטוקול, אובמה ביקש ממקפול להשתתף בפגישה. הנושא העיקרי במפגש היה סוריה.  פוטין הגיע, כדרכו, באיחור – הפעם ב-45 דקות. הנשיא הרוסי הביע את השקפתו לפיה הדרך היחידה להביא למודרניזציה של תרבויות מסורתיות כמו אלה במזרח התיכון, היא בצורה הדרגתית, מלמעלה למטה. יש צורך באישיות חזקה בשלטון אשר תנווט את החברות השמרניות באיטיות לקראת פתיחות רבה יותר, יותר סובלנות כלפי קבוצות אתניות ודתיות אחרות, ויותר חופש. אסד ומובארק, המשיך פוטין, השתייכו לקטגוריה הזו של אוטוקרטים שביצעו מודרניזציה. הוא לא צידד בלחץ שהפעילה ארה"ב על מובארק לוותר על השלטון, והוא לא יסבול לחץ להדיח את אסד. למחבר, בהקשיבו לפוטין, נדמה היה כי האיש מדבר על עצמו. כלומר, פוטין ראה את עצמו כאיש החזק המבצע מודרניזציה למען עתיד טוב יותר לנתיניו. פוטין הדגיש כי אין לו קשרים אישיים קרובים עם אסד, בציינו כי הנשיא הסורי ביקר פעמים רבות בפריס ורק פעם אחת במוסקבה והוא רכש את השכלתו בלונדון. אף על פי כן, המשיך פוטין, הוא רואה באסד את התקווה הטובה ביותר לשמור על אחדותה של סוריה ולהביא בה מודרניזציה. כמו כן הוא בעל בריתה של רוסיה. פוטין גם ייחס תפקיד משמעותי לארה"ב בעידוד שינוי משטרים בעולם  הערבי – טענה אותה דחה אובמה. מסיבת העיתונאים שבסיום פגישת הפסגה, כולל שפת הגוף של המנהיגים, ביטאה את כישלונה.

ב-29 ביוני  2012 התקיימה פגישה בין הילרי קלינטון ללברוב בפטרבורג. כדי להשיג שיתוף פעולה מצד הרוסים בנושא הסורי, ארה"ב הציעה תוכנית לפיה מעבר השלטון בסוריה יהיה הדרגתי וכי בתקופת המעבר חלק מתומכיו של אסד יישארו בשלטון, אך לא אסד עצמו. התוכנית נראתה כעשויה להתקבל על ידי מוסקבה, כיוון שבמחצית הראשונה של 2012 השטח שנשלט בידי משטרו של אסד הלך ופחת. בתחילת הפגישה לברוב הוביל את קלינטון לחדר קטן לשיחה בארבע עיניים, ללא מתורגמן, לאור שליטתו באנגלית. מקפול ואף אחד במשלחתה של קלינטון לא היו מרוצים  מהמהלך הזה. הם רצו לשמוע את השיחה ולהציע עזרה. למחרת ב-30 ביוני  בז'נבה, קלינטון ולברוב, יחד עם מזכ"ל האו"ם קופי אנאן ודיפלומטים מארצות נוספות, דנו בנושא הסורי ופרסמו הודעה משותפת. במבט ראשון ההודעה המשותפת – "הודעת ז'נבה" –  נראתה כהצלחה לדיפלומטיה בינלאומית והישג ביחסים בין ארה"ב לרוסיה. אבל במהרה התברר כי לברוב וקלינטון פירשו את ההודעה הזו בצורה שונה. קליטון פירשה את הסעיף בהודעה בדבר הקמת גוף מעבר שלטוני, כמוסד שלא יכלול את אסד. לברוב טען כי זה פירוש מעוות.

בשנים 2013-2012, פגישותיו של המחבר עם מיכאיל בוגדנוב, סגן שר החוץ הרוסי, חיזקו את הערכתו של מקפול בדבר היעדר אפשרות להגיע להסכם עם הרוסים בשאלת סוריה. בוגדנוב היה מומחה למזרח הערבי והכיר את כל הדמויות החשובות בזירה הסורית, בשלטון ובאופוזיציה, וכמו כן היה אינטלקטואל אמיתי. הוא חזר למעשה על הנקודות העיקריות במדיניותו של פוטין כלפי סוריה, כפי שבאו לידי ביטוי בפגישה ב-Los Cabos והן: רוסיה אינה מוכנה לקדם הסדר פוליטי שיביא להדחתו של אסד; וארה"ב מגזימה במנוף ההשפעה שיש לרוסיה על אסד והחוג הפנימי שלו. להערכתו של מקפול, רוסיה גם יצאה מתוך הנחה, כי במקרה הצורך, היא תגביר את תמיכתה באסד, ובשיטות מלחמה ברוטאליות תוכל להבטיח את נצחונו, על פי המודל שניסתה בצ'צ'ניה. במסמך אשר שלח המחבר לבית הלבן ולמשרד החוץ בנובמבר 2012 הוא ציין כי המדיניות שכוונה להגיע עם הרוסים  להסכמה בנושא הסורי הייתה כישלון גמור. עם זאת הוא הודה כי לא היו אלטרנטיבות אטרקטיביות.

ג'ון קרי, עם מינויו לשר החוץ בתחילת 2013 שאף במלוא המרץ לשים קץ למלחמה בסוריה ולשם כך נפגש עם פוטין במוסקבה במאי 2013. בפגישה שנמשכה כשעתיים בנוכחותו של מקפול, פוטין לא חידש דבר ביחס לעמדותיו הקודמות. אבל הוא הציע לקרי לנסות לקדם את הנושא בשיחות עם לברוב. בהמשך, לברוב נפגש עם  קרי ביחידות, בדומה לפגישתו עם הילרי קלינטון ב-2012. בסיום, שני הצדדים הודיעו על התחייבותם לחדש את רעיון הוועידה הבינלאומית בהתאם לעקרונות ההודעה המשותפת בז'נבה. במסיבת העיתונאים קרי נמנע מלומר כי על אסד לוותר על שלטונו. בשיחה עם מקפול לאחר הביקור, קרי הודה שהוא עלול להיחשב לנאיבי וכי הסיכויים להצליח בעניין סוריה מעטים, ואולם, נתן להבין כי אין חלופה לדרך בה בחר. מקפול העריץ את עקשנות דבקותו במטרה, אך צפה את כישלונו.

ב-21 באוגוסט 2013, לדיכוי ההתקוממות השתמש אסד בנשק כימי: נהרגו למעלה מ-1,500 אנשים כולל 400 ילדים. שנה לפני כן הבטיח אובמה כי שימוש בנשק כימי מצד המשטר הסורי ייחשב לחציית קו אדום. כעת אסד חצה את הקו האדום והאופוזיציה הסורית והעולם ציפו לתגובה צבאית מצד וושינגטון. גם המחבר ציפה לכך. שר החוץ קרי בנאומו ב-30 באוגוסט נתן להבין כי ארה"ב אכן תנקוט בצעד צבאי נגד המשטר הסורי. לעומתו, אובמה חשש מהיגררותה של ארה"ב למלחמה בסוריה כתוצאה מההפצצות. המחבר סבר כי ארה"ב הייתה צריכה להפציץ מטוסים, הליקופטרים ושדות תעופה, אך לא בעיקר כדי לשמור על אמינותה, אלא כדי להקטין את יכולתו של המשטר הסורי לפגוע באזרחים חפים מפשע ולאלץ אותו לנהל משא ומתן רציני על מעבר השלטון.

ימים אחדים לפני פסגת G-20 בפטרבורג (רוסיה), שהחלה ב-5 בספטמבר 2013, החליט אובמה לבקש אישור מהקונגרס לפעולה צבאית  בסוריה. ביום הנחיתה ברוסיה  ההערכה הייתה כי אובמה לא יזכה לרוב בקונגרס לבקשתו. ביום השני של הפסגה התקיימה שיחה בין אובמה לפוטין. בניגוד לעמדתו הקודמת של פוטין אשר נהג להתייחס בביטול לדאגתה של ארה"ב מקיומו של נשק כימי בסוריה, בפגישה – כנראה בהשפעת האיום האמריקאי להפציץ את סוריה – הנשיא הרוסי שינה את עמדתו. הוא  הבהיר כי יוכל לשכנע את הנשיא הסורי לסלק את כל הנשק הכימי מארצו, אם בתמורה תימנע ארה"ב מלהפציץ את סוריה. בדיון עם אובמה  על הצעתו של הנשיא הרוסי, מקפול  – בהסתמך על דברים שחזר ואמר לו יועצו לביטחון של פוטין אושקוב כי הבוס שלו מתגאה בקיום הבטחותיו – נטה להעריך כי האיש אכן יקיים את הבטחתו. זאת בהתחשב כי ההצעה לפירוק הנשק הכימי נעשתה ישירות על ידי פוטין עצמו. אובמה, אשר ממילא שאף להימנע מפעולה צבאית בסוריה, קיבל את הצעתו של פוטין. כעבור כשנה "הארגון לאיסור הנשק הכימי" מסר כי כמעט 98% מהנשק הכימי המוצהר של סוריה הושמדו, וכך נראה היה כי פוטין עמד בהבטחתו. בדיעבד התברר כי אסד שמר לעצמו כמות מסוימת של נשק כימי והשתמש בו באפריל 2017.

הידרדרות בקשרים עם רוסיה וסיום תפקידו של מקפול בפברואר 2014

על אף הקשיים ביחסים עם רוסיה במחצית הראשונה של 2013, מקפול עדיין סבר כי חשוב לקיים פסגה נשיאותית בספטמבר במוסקבה כדי לכל הפחות להאט את ההידרדרות. מגעים בנושא הזה התקיימו עם הרוסים, וכמו כן נערכו ביקורים של אישים אמריקאים במוסקבה על מנת ליצור מומנטום לקראת הפסגה. בסמוך לפני ביקורו של ראש ה-FBI  רוברט מולר (Mueller)  במוסקבה,  ב-15 באפריל התרחש מעשה טרור נגד משתתפים במרתון בעיר בוסטון, שבוצע על ידי מהגרים צ'צ'נים שמוצאם מרוסיה. על אף שבין  FBI ומקבילו הרוסי "שירות הביטחון הפדראלי" (FSB) שררה מתיחות מסוימת, כיוון שכל אחד משני הארגונים עסק בריגול נגדי – כלומר תפיסת מרגלים של המעצמה היריבה בארצו –  התקיים שיתוף פעולה ביניהם בנושא המלחמה נגד טרור. לאחר הפיגוע בבוסטון, שירות הביטחון הרוסי הושיט סיוע לחקירה של ה- FBIבתוך שטחה של רוסיה, וראש ה- FBI מולר  הגיע למוסקבה להודות לעמיתו הרוסי, אלכסנדר בורטניקוב (Bortnikov) עבור העזרה ולדון בהרחבת שיתוף הפעולה נגד טרור. גם ראש ה-CIA ג'ון ברנן (Brennan) ביקר במוסקבה [לא מצאתי תאריך הביקור]  ונפגש עם עמיתו הרוסי, מיכאיל פרדקוב, ראש "שירות ביון החוץ" (SVR) של רוסיה. השיחה בין השניים נסבה בנושא מלחמה נגד טרור.

ואולם, נחיתתו של אדוארד סנודן במוסקבה ב-23 ביוני 2013 עתידה הייתה לשנות את כל ההשלכות החיוביות מביקוריהם של שני ראשי המודיעין האמריקאי במוסקבה. סנודן הגיע למוסקבה בטיסת  טרנזיט של החברה הרוסית "ארופלוט" מהונג קונג להאוונה. לאיש, בתור עובד "סוכנות הביטחון הלאומית" (NSA), היה  מידע מפורט על שיטות וטכנולוגיה באיסוף מודיעין של הארגון הזה, ומסירת מידע על כך לרוסים עלולה הייתה לגרום נזק כבד לביטחונה של ארה"ב. נוסף לכך, הוא הסב נזק הסברתי לארה"ב בטענותיו –  לשביעות רצונה של מוסקבה    כי ארה"ב מרגלת אחר אזרחיה. כמובן, רוסיה הייתה מעוניינת כי הנכס המודיעיני וההסברתי הזה יישאר אצלה. ארה"ב עשתה מאמצים להביא להסגרתו לידיה, או לפחות לאפשר לו לצאת מרוסיה, כשעיקר המשא ומתן בנידון נוהל בין מולר לבורטניקוב. ארה"ב הזהירה את רוסיה, כי אם זו תעניק מקלט לסנודן, אובמה לא יבוא לפסגה המתוכננת בספטמבר. מקפול התרשם כי פוטין היה מעוניין בפסגה ויצא מתוך הנחה כי מדובר באיום סרק. פוטין העניק מקלט לסונדן והוא נותר ברוסיה עד עצם היום הזה [2017 בזמנו]. עוד לפני הענקת המקלט הפוליטי, בממשל בוושינגטון שררה מחלוקת לגבי התועלת שבקיום מפגש הפסגה: מתן המקלט לסנודן הכריע נגד קיומה. אובמה אף נקט בצעד נוסף בהחלטתו לא להגיש בקשה למפגש רשמי בינו לבין פוטין בשולי פסגת G-20 שנועדה להתקיים בפטרבורג בספטמבר. הנשיא סבר כי יוכל להסתפק בפגישה עם פוטין בהפסקת הקפה. מקפול תמך בביטול הפסגה במוסקבה, אבל לא של הפגישה הפורמאלית עם פוטין בפטרבורג. כאשר, לפי הוראה מוושינגטון, מקפול מסר לאושקוב על ביטול  הפסגה וגם המפגש הרשמי בשולי ועידת G-20, האיש נראה מוטרד, טען כי זו טעות, אך לבסוף הוסיף כי רוסיה תוכל לחיות עם זה.

לאחר הפגישה עם אושקוב, מקפול החליט כי עליו לסיים את עבודתו במוסקבה. הוא הגיע לרוסיה כשגריר על מנת לקדם את הקשרים בין שתי המדינות, וכעת הקשרים הידרדרו למצב בו שני הנשיאים בקושי דיברו איש עם רעהו. לבקשת הממשל הסכים מקפול להישאר בתפקידו עד סוף 2013, ואחר כך נענה לבקשה נוספת להמשיך בתפקידו עד לסיום אולימפיאדת החורף בסוצ'י, שנערכה ב-2014. מקפול סבר כי פרשת סנודן מהווה את נקודת השפל ביחסים בין שתי המעצמות, ולא ציפה כי היחסים עתידים היו להידרדר עוד יותר.

כלי התקשורת בחסות המשטר ברוסיה טענו כי אובמה פיטר את מקפול כיוון שהוא נכשל לחולל מהפכה נגד פוטין. לאחר שבמקומו לשגריר מונה ג'ון טאפט (Tefft), אשר שירת בשתי מדינות בהן התחוללו מהפכות – גיאורגיה ואוקראינה – כלי התקשורת של הקרמלין טענו כי אובמה הגביר את האסטרטגיה שלו להביא למהפכה, באמצעות החלפתו של מקפול החלש והידידותי (!)  במהפכן מקצועי מנוסה וקשוח. באופן מפתיע, המנהיג הלאומני הרוסי, ולדימיר ז'ירינובסקי כינה את מקפול אחד הדיפלומטים הגדולים של ארה"ב והוסיף: "הוא אוהב את רוסיה עמוקות ומדבר רוסית מושלמת. הוא לא רצה לפעול באותה הדרך כמו השגריר האמריקאי בקייב", וזו הסיבה מדוע וושינגטון מחליפה אותו (עמ' 384). כמובן, כל הפרשנויות האלה להחלפתו  לא תאמו את המציאות.

בעת משחקי האולימפיאדה בסוצ'י – שנערכו ב-23-7 בפברואר 2014 –  גייסו הרוסים מתנדבים בוגרי אוניברסיטאות אשר דיברו אנגלית רהוטה כדי להסביר פנים למבקרים הרבים, וגם הפגינו ידידות כלפי מקפול אישית – בניגוד גמור לרדיפות נגדו במוסקבה. הרוסים ביקשו מבעוד מועד מהשגריר להזמין את אובמה לאירוע, וכשהנשיא לא נענה התאכזבו עמוקות. לאמתו של דבר אכזבתם לא הייתה מוצדקת, כיוון שאובמה לא נכח גם באולימפיאדת החורף בוונקובר (קנדה) ב-2010 ולא באולימפיאדת לונדון ב-2012 – למרות ששני האירועים נערכו במדינות ידידות. למורת רוחם של הרוסים, בהרכב המשלחת האמריקאית בטקסי הפתיחה והסיום השתתפו ספורטאים הומואים. הצעד היה בחלקו תגובה לחוק נגד ניהול תעמולה בעלת אופי הומוסקסואלי שהתקבל ברוסיה ביוני 2013.

בעת מסיבה שערכה המשלחת האמריקאית במלון לרגל פתיחת האולימפיאדה, באופן מפתיע הופיע מיכאיל ליאונטייב והציע לקנות שמפניה על חשבונו עבור המשלחת. היה זה  אותו פרשן טלוויזיה של ערוץ מס' 1 הרוסי אשר הִרבה להשמיץ את מקפול כחתרן שנשלח על ידי אובמה להדיח את פוטין. כאשר מקפול דחה את הצעתו בהזכירו את שידוריו נגדו ונגד ארצו, האיש לא מיהר לוותר, ציין כי הוא מנסה להיות ידידותי, ביקש לא לקחת את דבריו בעבר באופן אישי,  ואף טען כי כולנו ממלאים את תפקידנו. מקפול חש דכדוך. במשך שנתיים בהן שירת ברוסיה הוא כבר התרגל לגישה הצינית אותה שמע  פעמים רבות בנוסח: אנחנו לא מאמינים בתעמולה שאנו משדרים  ואנו עושים זאת רק כדי לשרוד במערכת. מקפול סיים את תפקידו רשמית ב-26 בפברואר 2014.

סיפוח קרים, מלחמה באוקראינה וקץ האתחול מחדש (מארס 2014)

בתקופת כהונתו של מקפול כשגריר, הנושאים החשובים עבור רוסיה לא היו איראן, סוריה ומרוץ החימוש. בראש סדר העדיפויות של פוטין בתקופה הזו היה ליצור איחוד כלכלי אירו-אסיאתי בתור משקל נגד לאיחוד האירופי. מנקודת ראותו של פוטין, כמו שברלין שלטה בכלכלה של אירופה באמצעות האיחוד האירופי, מוסקבה צריכה הייתה להשיג את אותה המטרה באמצעות ארגון כלכלי שיכלול בתוכו את רוב הרפובליקות הסובייטיות לשעבר. [מטרה דומה כבר העלה ילצין בספרו על תקופת נשיאותו השנייה.[2]]  המדינה החשובה ביותר בהצטרפות לארגון הזה אמורה הייתה להיות אוקראינה, הודות לגודל האוכלוסייה שלה שמנתה כ-45 מיליון תושבים. הנשיא האוקראיני ויקטור ינוקוביץ' הביע נכונות להצטרף לארגון הכלכלי של פוטין, אבל במקביל ניהל משא ומתן לחתימה על הסכם התאגדות עם האיחוד האירופי. עמדתה הפורמאלית של ארה"ב בנושא הייתה כי אוקראינה אינה צריכה בהכרח לבחור באחת משתי האפשרויות, ודווקא אם תבחר בקיום קשרים כלכליים עם רוסיה והאיחוד האירופי כאחד, כל הצדדים המעורבים עשויים להרוויח. אך זו  לא הייתה עמדתו של פוטין. מנקודת ראותו רק האפשרות שאוקראינה תצטרף לארגון שלו הייתה בבחינת ניצחון, בעוד האפשרות האחרת – הפסד.

לאחר משא ומתן עם האיחוד האירופי, אוקראינה אמורה הייתה לחתום על הסכם התאגדות עם האיחוד ב-28 בנובמבר 2013. כשבוע לפני החתימה ינוקוביץ' הודיע כי הוא עדיין אינו מוכן לחתום על ההסכם. האירופים היו מאוכזבים, אבל האמריקאים לא במיוחד. מקפול אף מצא לנכון, כאשר נפגש עם הסגן הראשון של ראש ממשלת רוסיה איגור שובלוב  (Shuvalov) בנושא אחר, לברכו על הישגה הדיפלומטי  של רוסיה. המחבר לא היה מוטרד כיוון שהאמין שלאחר הבחירות לנשיאות באוקראינה, שנועדו להתקיים ב-2015, היא תחדש את המשא ומתן על הסכם עם האיחוד האירופי. בעקבות אי חתימתו של ינוקוביץ' על ההסכם עם האיחוד האירופי, ב-21 בנובמבר החלו מחאות המוניות בקייב נגד הנשיא. ב-18 בפברואר  2014 פרצו מעשי אלימות בין מפגינים לשוטרים: צלפים ירו במפגינים, אבל גם שוטרים נהרגו. מקפול  טוען כי שאלות רבות לגבי התרחשות האירועים ביום הזה נותרו ללא תשובה ברורה. ב-21 בפברואר, כאשר מקפול היה באולימפיאדה בסוצ'י, בעזרת אישים מהאיחוד האירופי הושג הסכם בין ינוקוביץ' לשלושה מנהיגים של האופוזיציה לשים קץ לאלימות. שעות אחדות לאחר החתימה על ההסכם הזה ינוקוביץ' ברח מקייב, ולבסוף הגיע לרוסיה, בטענה כי חשש לחייו. מקפול מדגיש כי לארה"ב לא היה חלק בארגון ההפגנות נגד ינוקובי'ץ והיא לא שאפה להדיחו: האוקראינים עשו זאת בעצמם.

רבים בממשל אובמה ובאירופה חגגו את בריחתו של ינוקובי'ץ, ואולם מקפול, בהיותו מרוצה מהתוצאה, חשש מתגובה רוסית. בממשל שקלו לארגן שיחת טלפון בין אובמה לפוטין, אך הגיעו למסקנה כי לאובמה לא יהיה מה לומר: הבעת השתתפות בצערם של הרוסים נראתה מגוחכת. ב-23 בפברואר 2014 היועצת לביטחון לאומי סוזן רייס הזהירה כי זו "תהיה טעות רצינית" מצד פוטין לשלוח חיילים לאוקראינה. פוטין לא שעה לאזהרה: הוא השתלט צבאית על חצי האי קרים, ב-16 במארס ערך משאל עם וב-18 במארס הכריז על צירופו לרוסיה. זו הייתה הפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה בה סופח שטח באירופה. בעקבות סיפוח קרים,  מקפול תמך בהטלת סנקציות חריפות יותר על רוסיה מאלה שהוטלו על ידי ממשל אובמה, ואולם במבט לאחור הוא אינו בטוח אם תגובה חזקה יותר הייתה מניבה תוצאה שונה.

מקפול דוחה את הטיעון כי מפאת חולשת מדיניותו של אובמה, פוטין השתלט על חצי האי קרים ותמך בבדלנים הרוסים במזרח אוקראינה. לטענת המחבר, אף נשיא אמריקאי לא היה מאיים לצאת למלחמה בגלל אוקראינה, כפי שאף נשיא אמריקאי לא יכול היה למנוע מבריה"מ/רוסיה לפלוש למדינה שכנה, כמו הפלישה הסובייטית להונגריה ב-1956, לצ'כוסלובקיה ב-1968, לאפגניסטן ב-1979 ולגיאורגיה ב-2008. עוד ראוי לציין כי אובמה נקט בצעדים הרבה יותר חריפים נגד רוסיה בעקבות השתלטותה על קרים – בהם סנקציות והוצאתה מ-G8 –בהשוואה לתגובתו של בוש על הפלישה לגיאורגיה.

מאז 1983  ועד לסיום תפקידו כשגריר ברוסיה ב-2014, במשך כשלושים שנה, התקופה הארוכה ביותר שבה מקפול נעדר מרוסיה הייתה שלוש שנים. בתגובה להטלת סנקציות על רוסיה מצד ארה"ב בעקבות סיפוח קרים, הסנקציות הנגד של רוסיה כללו, בין היתר, איסור כניסה של אזרחים אמריקאים מסוימים לתחומה, בהם השגריר לשעבר מקפול (קיום האיסור ביחס למקפול פורסם לראשונה בכלי התקשורת בנובמבר 2016.) בכך היה מקפול, למיטב ידיעתו, השגריר השני בבריה"מ/רוסיה, מאז ג'ורג' קנאן (Kennan)  ב-1952, אשר כניסתו נאסרה לארץ זו.     

במשך כ-30 שנה האמין המחבר באפשרות הפיכתה של רוסיה למדינה דמוקרטית ובהשתלבותה במערב. בתור פעיל בארגון לא ממשלתי  ובתור שגריר הוא פעל להגשמת המטרות האלה. תהליך הדמוקרטיזציה נעצר עם שובו של פוטין לשלטון ב-2012, ותהליך ההשתלבות במערב הגיע לקיצו בעקבות סיפוח קרים ותמיכתה הצבאית של רוסיה בתנועות בדלניות  רוסיות במזרח אוקראינה ב-2014. האתחול מחדש בקשרים בו החלו רייגן וגורבצ'וב ואותו הצליחו להחיות אובמה ומדבדב, שבק חיים במארס 2014. ארה"ב ורוסיה לא חזרו למלחמה הקרה, אלא לעימות חדש, "שלום חם" [מונח בלתי מוצלח]. במאמר שפרסם מקפול בניו יורק טיימס ב-23 במארס 2014 הוא הציג אסטרטגיית בלימה נגד רוסיה, שהסתמכה בחלקה על זו שהציע ג'ורג' קנאן ב-1947 כלפי בריה"מ. זו אמורה להניב פירות לטווח רחוק.

לכישלון האתחול מחדש שלוש סיבות אפשריות: שינוי במאזן הכוחות בין המעצמות הגדולות, מהלכים במדיניות החוץ של ארה"ב, ומדיניות הפנים של רוסיה. לדעת המחבר, מבין שלושת הגורמים האלה, כישלונה של רוסיה לבסס דמוקרטיה ולהשתלב במערב מהווים  את הגורם החשוב ביותר לכישלון הזה. עם זאת, שני הגורמים האחרים גם כן מילאו את תפקידם בכישלון. אפשר לטעון כי רייגן חיבב את גורבצ'וב, וקלינטון חיבב את ילצין, בעיקר כיוון ששני המנהיגים הרוסים האלה היו חלשים ולא התנגדו להגמוניה של ארה"ב. ואולם לאחר שרוסיה התאוששה, החל מראשית המאה ה-21 התחולל תיקון במאזן הכוחות, כאשר ביטוי לכך [במישור האזורי] היה סיפוח קרים ב-2014 [–ובמישור הגלובאלי,  התערבות צבאית רוסית בסוריה ב-2015]. כמו כן אפשר לטעון כי התרחבותה של נאט"ו מזרחה לעבר רוסיה, וניסיונות להתפשטות אידיאולוגית מצד ארה"ב באמצעות פעילות לקידום דמוקרטיה ברוסיה עצמה ובארצות בעלות אינטרס חיוני לרוסיה כמו גיאורגיה ואוקראינה – כל זה הביא להרעה בקשרים בין מוסקבה לוושינגטון. את הטענות האלה, לפיהן השינוי במאזן הכוחות ומדיניותה של ארה"ב כלפי רוסיה הן הסיבות החשובות להידרדרות בקשרים בין שתי המעצמות, מפריך מקפול בטיעון הבא: השיפור בקשרים בין וושינגטון למוסקבה בתקופת נשיאותו של מדבדב (2011-2009).

בסופו של דבר מאמציו של המחבר לקדם דמוקרטיה ברוסיה ובמקביל לקרב בין ארצו לרוסיה נכשלו. ישנו  קשר בין קיום משטר דמוקרטי ברוסיה (ובכל ארץ אחרת) לבין התקרבותה למערב – על אף שקיום משטר דמוקרטי ברוסיה לא היה שם ולא ישים קץ לאינטרסים השונים ולפעמים אף מנוגדים של רוסיה וארה"ב. פוטין בכהונתו השלישית בנשיאות התגלה כמי שאינו מעוניין לקדם דמוקרטיה או לשלב את ארצו במערב. יש הטוענים כי פוטין מגלם את התרבות וההיסטוריה הרוסית ואת שאיפותיו של מרב העם הרוסי, המעוניין במנהיג אוטוקרטי חזק שנוקט בעמדה אנטגוניסטית במידה זו או אחרת כלפי המערב. המחבר מסכים כי יש מן האמת בטענה הזו. עם זאת סבור מקפול כי לוּ  ילצין היה בוחר לא בפוטין אלא בבוריס נֶמצוֹב בתור יורשו (האיש כיהן בשנים 1998-1997 כסגן ראשון של ראש הממשלה), ייתכן כי הדמוקרטיה ברוסיה הייתה שורדת והקשרים עם ארה"ב והמערב היו מעמיקים. מקפול גם נותר אופטימי לגבי עתידה של רוסיה בטווח הארוך, כיוון שקיימים בה המרכיבים לכינונה של דמוקרטיה, כמו חברה משכילה מאוד, עירונית ומתועשת. המשטר הנוכחי ברוסיה הוא מאוד פרסונאלי ומבוסס על מנהיג כריזמאטי. מצב כזה לא יכול להימשך לעד. לכן, מסכם מקפול, שינוי דמוקרטי ברוסיה שיביא לאתחול מחדש בקשרים עם המערב עתיד לבוא, אך אין באפשרותו לחזות מתי יקרה הדבר.

הערות ביקורתיות

בצעירותו התנגד מייקל מקפול ל"תיקון ג'קסון-ואניק", שקד ללמוד רוסית, והתעניין באופן אוהד בתמיכתה של בריה"מ בתנועות מהפכניות  נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה ונגד השלטון הקולוניאלי של פורטוגל בדרומה של היבשת האפריקאית. מכל זה ניתן להסיק כי בצעירותו החזיק המחבר בהשקפת עולם שמאלית-ליברלית. מהצטרפותו למסע הבחירות של ברק אובמה לנשיאות ושירותו בממשלו של אובמה משתמע כי המחבר נותר במידה לא מבוטלת נאמן לערכיו הקודמים. מאהדתו, במידה מסוימת, למשטר הקומוניסטי בבריה"מ בצעירותו,  נותרה אהבתו לרוסיה, שפתה ותרבותה.

הנחתו הבסיסית של מקפול הייתה כי קידום הדמוקרטיה ברוסיה ישרת את האינטרס של אזרחיה וגם את האינטרס של ארה"ב. זאת כיוון שמדינות דמוקרטיות אינן נלחמות זו בזו ולרוב פועלות תוך שיתוף פעולה. הוא גם סבר כי ארה"ב יכולה לפעול במקביל מול רוסיה בשני ערוצים –  קידום הדמוקרטיה ושיפור הקשרים עימה – עד שנוכח לדעת בדיעבד כי הדבר לא היה אפשרי בתקופת נשיאותו של פוטין. בקיצור, המדיניות עליה המחבר עמל כה קשות בתור שגריר הייתה בלתי ריאליסטית.

לדעתי, בדומה לשליטים דיקטטוריים אחרים, פוטין הניח קיומה של זהות באינטרסים בינו לבין רוסיה ולכן ראה בכל חתירה נגד שלטונו כחתירה נגד האינטרסים של ארצו. כמו כן, פוטין יצא מתוך הנחה כי גם מנהיגי ותנועות אופוזיציה שנראים שוליים עלולים לצבור כוח ולהוות איום ממשי על שלטונו. כלומר, די בתמיכה מערבית מוגבלת בתנועות אופוזיציה, כדי להפוך את הקערה על פיה, אם מתירים חופש מעל למידה שקבע המשטר ולא ננקטים אמצעי דיכוי נגד מתנגדי המשטר. נפילתה של בריה"מ שימשה לו הוכחה  לכך. מכאן, איבתו העמוקה למקפול, בתור מי שצבר רקורד עשיר כפעיל למען דמוקרטיה ברוסיה וכמחבר מאמרים נגד שלטונו הדיקטטורי של פוטין, עוד לפני מינויו לשגריר, והמשיך בתור שגריר בסגנון עבודה פעלתני במיוחד עם הציבור הרוסי לקידום ערכים ליברליים.  

מקפול, בהשפעת ההתנכלויות הרבות כלפיו מצד הקרמלין, ייחס את ההרעה ביחסה של מוסקבה כלפי וושינגטון לשיקולי פנים: משטרו של פוטין נזקק להציג את מתנגדיו כסוכנים של ארה"ב, דבר שמנע מהמשטר את שיפור הקשרים עם האמריקאים. עם זאת, להערכתי, לוּ ראה פוטין במקפול איום ממשי לשלטונו, בוודאי היה מוצא תואנה להכריז עליו אישיות בלתי רצויה כדי לגרשו. כמו כן סביר להניח כי פוטין האמין כי יוכל להתמודד בהצלחה מול האופוזיציה  באמצעים המשפטיים וצעדי הדיכוי בהם נקט נגדה. בקיצור, להתמודדות עם פעילותה של וושינגטון בתחום הפנים מצא המשטר פתרונות סבירים שלא הִטו את מאזן הכוחות מול האופוזיציה לרעתו. ולכן, לא שיקולי פנים היו הגורם העיקרי מאחורי הרעה ביחסה של מוסקבה כלפי וושינגטון בתקופת כהונתו של מקפול כשגריר ומתחילת המאה ה-21 בכלל, אלא הצטברות של גורמים בתחום החוץ.  

שורה ארוכה של מהלכים אמריקאים בתחום החוץ הפרה בבירור את מאזן הכוחות בין ארה"ב לבין רוסיה ובראש הראשונה הרחבתה של נאט"ו למזרח, קרי הפיכתן של מדינות שהיו בעבר בעלות בריתה של בריה"מ, כולל שלוש רפובליקות סובייטיות לשעבר, לחברות נאט"ו – ברית צבאית שהפכה בהדרגה בתקופה הפוסט סובייטית מארגון נסבל לבלתי ידידותי ואף עוין ביחס לרוסיה. כבר בתקופת שלטונו של ילצין, כאשר רוסיה הסתפקה בתפקיד של מעצמה אזורית, הרחבתה של נאט"ו מזרחה נתפשה בעיני רוסיה כצעד בלתי ידידותי כלפיה, ומלחמתה של נאט"ו נגד סרביה ב-1999 – מדינה בעלת קשרים היסטוריים לרוסיה – הביאה למשבר בקשרים בין רוסיה לארה"ב והמערב בכלל. השלכות המלחמה הזו, ובמיוחד ההכרזה על עצמאותה של קוסובו ב-2008, המשיכו להעיב על הקשרים בין רוסיה למערב גם בשנים הבאות.

ראוי להדגיש כי מלחמתה של רוסיה נגד גיאורגיה באוגוסט 2008 – שהביאה למשבר רציני בקשרים בין רוסיה לארה"ב – התרחשה בתקופת נשיאותו של מדבדב. בניגוד להערכתו של מקפול,  סביר להניח כי עמדתו של מדבדב בסוגיית גיאורגיה לא הייתה שונה מהותית, ולא רק פורמאלית, מזו של פוטין. האליטה השלטת ברוסיה וחלק לא מבוטל מדעת הקהל בה המשיכו לראות ברפובליקות הסובייטיות לשעבר כאזור השפעה רוסי.

בעוד בתקופת נשיאותו של ילצין הסתפקה רוסיה בתפקיד של מעצמה אזורית, בתקופת נשיאותו של פוטין חתרה רוסיה בהדרגה להיות מעצמה גלובאלית, שוות ערך במעמדה לארה"ב, כלומר לחזור לאותו המעמד ממנה נהנתה בריה"מ בשיא עוצמתה הצבאית בשנות  ה-70 ועד סוף שנות ה-80 של המאה ה-20. ההתערבות הצבאית של ארה"ב בעיראק ב-2003, של נאט"ו בלוב ב-2011 והתערבות מצומצמת של ארה"ב בסוריה ב-2014 היו למורת רוחה של רוסיה – ולוּ רק כיוון שהפגינו את היותה של אמריקה מעצמה גלובאלית, מול נחיתותה של רוסיה בתחום הזה. ההתערבות הצבאית והנוכחות הצבאית הקבועה של רוסיה בסוריה החל מ-2015 היוו מימוש שאיפתו של פוטין להוכיח קבל עם ועדה כי רוסיה מעצמה גלובאלית, ולא רק אזורית. התחרות על השפעה בעולם השלישי בין רוסיה לארה"ב – כלומר נושא בתחום החוץ, הוא שהגביר את המתיחות בין שתי המעצמות. מידת נכונותו של הנשיא מדבדב ללכת לקראת האמריקאים בנושא הסנקציות נגד איראן ובסוגיית לוב לא שיקפה את עמדתו של פוטין – מה עוד שאף בעיני מדבדב ושינגטון לא נהגה כלפיו ביושר בשני הנושאים האלה: ארה"ב הטילה סנקציות נוספות על איראן שלא נכללו בהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם, ומלחמה למניעת טבח אזרחים בלוב הפכה למלחמה להפלת משטרו של קדאפי.

מסיבות היסטוריות וגיאופוליטיות רוסיה ראתה באוקראינה אזור השפעה חיוני עבורה, ולכן כינונו של משטר עוין למוסקבה בקייב בתחילת  2014 נתפש כפגיעה באינטרסים החיוניים שלה. התפתחות כזו, סביר להניח, הייתה יוצרת התנגדות מצד כל משטר רוסי, וכמובן משטרו של פוטין – אשר בתגובה בתור צעד הגנתי, מנקודת ראותו, השתלט על אזור אסטרטגי חשוב, חצי האי קרים ב-2014 והושיט תמיכה לבדלנים הרוסים באזורים המזרחיים של אוקראינה. סיפוח חצי האי קרים לרוסיה היווה הפרה בוטה של החוק הבינלאומי, ובמיוחד הפרה של ההסכם משנת 1994 שנחתם בין רוסיה ואוקראינה, בו הכירה מוסקבה במפורש בריבונותה של אוקראינה על האזור הזה. עם זאת, מדינאים אמריקאים – כמו הנרי קיסינג'ר וזביגנייב בז'ז'ינסקי –   הבקיאים בהיסטוריה ובחשיבות הרבה שמייחסת רוסיה להשפעתה באוקראינה, סברו כי הפתרון לסכסוך בין רוסיה לבין אוקראינה והמערב בעקבות אירועי 2014 צריך להיות לפי הקווים הבאים: השלמה בשתיקה לסיפוח חצי האי קרים לרוסיה שרוב אוכלוסייתו רוסי, והצטרפות אפשרית של אוקראינה לאיחוד האירופי, בתמורה להתחייבות לא להצטרף לנאט"ו. זו הדרך למנוע הנצחת הסכסוך שמזיק לכל הצדדים המעורבים בו. פתרון כזה אינו מוזכר כלל  אצל מקפול ומכאן נראה כי אינו מקובל עליו.

מתוך פרספקטיבה, מדיניותה של ארה"ב לשמור לעצמה יתרון אסטרטגי על רוסיה בפיתוח הגנה מפני טילים בליסטיים – מדיניות בה תמך מקפול – נראה שלא הצליחה. מדיניות זו המריצה את רוסיה לפתח טילים משוכללים יותר: בדצמבר 2019 הודיעה רוסיה על פריסת מערכת טילים על קוליים מסוג "אוונגארד" המסוגלים לשאת ראשי נפץ גרעיניים ולחמוק מרדאר. 

בניגוד לתקוותו של מקפול  בדבר כינון משטר דמוקרטי ברוסיה, ההיסטוריה מוכיחה כי במשך למעלה מאלף שנות קיומה, רוסיה נהנתה מדמוקרטיה לפרקי זמן קצרים בלבד,  כמו בין מארס לנובמבר ב-1917 ובשנות ה-90 של המאה ה-20. הניסיון הדמוקרטי של שנות ה-90 התאפיין בהידרדרות הכלכלה, התרוששות חלק ניכר מהאוכלוסייה, התגברות הפשיעה וירידה במעמדה של רוסיה בזירה הבינלאומית – תופעות שהותירו מטען היסטורי שלילי. מכאן התחזית לכינון דמוקרטיה ברוסיה אינה יכולה להיות אופטימית.

מבחינה היסטורית, רוסיה לא נחשבה בעיני המערב כחלק אורגני ואינטגראלי של אירופה. שיתוף פעולה הדוק בין המערב לרוסיה/בריה"מ התקיים בעיקר בתקופות בהן ניצבה אירופה מול מעצמה תוקפנית דומיננטית אשר איימה להשתלט על היבשת: כמו צרפת בתקופת נפוליון וגרמניה בשתי מלחמות העולם. תיאורטית, שיתוף פעולה בין רוסיה למערב עתיד לחזור, לא בהכרח כאשר ברוסיה יוקם משטר דמוקרטי כגרסת מקפול – אלא אם סין תהפוך למעצמה עולמית דומיננטית. אזי לרוסיה, בעלת הגבול המשותף הארוך עם סין, ייווצר אף אינטרס חזק יותר מהמערב להגיע לשיתוף פעולה עימו נגד הגורם שמפר את מאזן הכוחות הגלובאלי.

על אף מומחיותו של מקפול בנושא הרוסי, חלק חשוב מהערכותיו כנראה היו שגויות. כפי שמודה המחבר בעצמו, פעילותו האינטנסיבית ברוסיה לקידום זכויות האדם והדמוקרטיה לא הניבה פירות. זאת, בנוסף להיותו אישיות בלתי רצויה בעיני פוטין, פגעה ביכולתו לקדם את הקשרים בין ארצו לרוסיה. לכן, מינוי שגריר במדינה –   במיוחד במדינה  בראשות שליט אוטוריטארי ואף דיקטטורי – שלא היה רצוי בעיני ראש אותה המדינה, היווה צעד מוטעה. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 



[1] המחבר לא היה מודע לעובדה כי להרצאתו  הארוכה של פוטין היה אחראי במידה מסוימת  תת שר החוץ האמריקאי ויליאם ברנס. ברנס הוא שהציע לאובמה לאפשר לפוטין להציג בתחילה את הטרוניות שלו כלפי ארה"ב, בתקווה לאפשר לו לשחרר קיטור – ואולם לא עלה בדעתו כי פוטין ינצל זאת מעל ומעבר לציפיותיו, ועל טעותו זו הודה ברנס בזיכרונותיו.

Burns, William J. The Back Channel (New York: Random House, 2019).

[2] Ельцин, Борис. Президентский марафон  (Москва:  ACT, 2000) .[רוסית]

בוריס ילצין, מרתון נשיאותי (מוסקבה, 2000).

ילצין  בספרו מביע את אמונתו כי קשרים מסורתיים ואינטרסים כלכליים (כמו הצורך בגז ובנפט שמסופק על ידי רוסיה)  ופוליטיים יביאו להתקרבות הולכת וגוברת בין ארגון "חבר המדינות העצמאיות" [הרפובליקות הסובייטיות לשעבר], כך שבסופו של התהליך הקשרים בין המדינות האלה יהיו דומים לקשרים שבין מדינות האיחוד האירופי.