בן סימון, דניאל. המרוקאים (ירושלים:
הוצאת כרמל, 2016). 223 עמ'.
דניאל בן סימון נולד ב-1954 במרוקו ובשנת 1969 עלה לארץ. הוא
עיתונאי, סופר ופוליטיקאי. כיהן כחבר כנסת מטעם "העבודה" בשנים
2013-2009. ספרו הוא שילוב בין פרקים נבחרים מחייו לבין פרקים בתולדות יהודי מרוקו
בתקופה המקבילה. המחבר מחפש את הגורמים לשנאת חלק ניכר מיוצאי מרוקו בישראל לשמאל,
ולתמיכת רבים מהם במפלגת ש"ס – וכל זאת בניגוד למסורת ארוכת השנים של
סובלנות, פייסנות ומתינות דתית שאפיינו את הקהילה היהודית במרוקו. הסיכום משקף את
גרסת המחבר. את הערותיי הבאתי בסוגריים מרובעים ובפרק קצר בסוף הסיכום. המידע על
יהודי מרוקו הרשום בסוגריים מרובעים לקוח מתוך הערך "יהדות מרוקו"
בוויקיפדיה.
פרקים אוטוביוגרפיים
דניאל בן סימון נולד בעיר מֶקנֶס והיה ילד
אמצעי במשפחה שמנתה תשעה ילדים. ב-1964 עברה משפחתו לקזבלנקה. אביו, חיים, שירת
בצבא הצרפתי בתקופה הקולוניאלית, והיה בין היהודים המעטים שהמשיכו לשרת בצבא המרוקאי,
לאחר עצמאותה של מרוקו ב-1956. האב היה במידה רבה נטע זר בקהילה היהודית: הוא לא
דיבר ערבית יהודית, היה פופולארי מאוד בין חבריו הקצינים בצבא, היטיב לנגן באקורדיון,
בילה במסיבות ובחברת נשים, שתה אלכוהול והִרבה לשחק בקלפים. מבחינת התערותו בתרבות
הצרפתית של האב ומעמדו, אמורה הייתה המשפחה להשתייך למעמד הגבוה – אבל לנוכח אורח
חייו של אביו והצורך לפרנס תשעה ילדים סבלה המשפחה ממחסור. האם, דֶניז, נהגה לצרוח
על האב ולקללו בערבית מרוקאית על שהוא
מזניח את המשפחה. בבית שררה אווירה של קללות ופחד. שני ההורים לא מילאו את
חובותיהם כלפי ילדיהם. המחבר ממשיך: "איני זוכר נשיקה, חיבוק או ליטוף מצד
שניהם" (עמ' 46).
בתקופת המתיחות הצבאית בין ישראל למדינות ערב
במאי-יוני 1967, מתיחות שקדמה למלחמת ששת הימים, חששו יהודי מרוקו לגורל קרוביהם
בישראל (כל בני משפחת אימו, הוריה ושמונת אחיה עלו לישראל לאחר קום המדינה ב-1948
ובתחילת שנות ה-50) ולגורלם במרוקו – בעוד הערבים שמחו לקראת הניצחון הקָרֵב על
מדינת ישראל. ואולם, ערב המלחמה משפחתו לא נפגעה, והשכנים המוסלמים, חלקם אנשי
צבא, הזמינו את המשפחה להשתתף בארוחה חגיגית לקראת הניצחון על ישראל, וטענו כי
יהודי מרוקו לא ייפגעו כי הם מוגנים כבני חסותו של המלך. לאחר ניצחונה של ישראל
במלחמה ביוני 1967, מצב רוחם של היהודים התחלף "מחרדה קיומית לאקסטזה של
שמחה" (עמ' 16). אצל הערבים במרוקו המעבר היה הפוך – משמחה לצער.
בסוף שנות ה-60 נותרו במרוקו בעיקר יהודים
שהשתייכו למעמד הבינוני והגבוה והעדיפו להגר לארצות דוברות צרפתית: צרפת, בלגיה
וקנדה. בביתו של המחבר דיברו צרפתית, ובפנימייה היוקרתית בקזבלנקה בה התקבל בגיל
12 הוא למד לפי תוכנית לימודים צרפתית שנועדה לאפשר לו לרכוש השכלה גבוהה בצרפת ולהשתכן
בה. בעקבות הניצחון במלחמת יוני 1967, הנערים בפנימייה הפכו לפטריוטים ישראלים.
רבים ויתרו על תוכניתם הקודמת להגר לצרפת לאחר סיום מבחני הבגרות, וכעת רצו לעלות
לישראל. תלמידים החלו "להיעלם" בלי להיפרד מחבריהם, תוך הבנה כי נסעו
ל"שם" – כלומר לישראל. מנהל הפנימייה, יהודי שומר מצוות ואוהד ישראל, לא
ראה בעין יפה את זליגת תלמידיו לישראל וסבר כי רצוי שיסעו לצרפת או קנדה.
שלושת אחיו של המחבר עלו לארץ – ללא הורים
ובאמצעות שליחי עלייה של המוסד – בדצמבר 1967. עלייתם נעשתה מהסיבות הבאות: המצוקה
הכלכלית בבית; רצון להציל לפחות חלק מהילדים על רקע גילויי איבה מצד הערבים כלפי
היהודים, כמעין נקמה על המפלה הערבית מידי ישראל ביוני 1967; והתערערות במצבו של אבי המשפחה. תבוסת הערבים
גררה שנאה מצד החיילים כלפיו. לעומתם, קצינים, בהם בכירים, המשיכו לקיים יחסי
ידידות עם אביו. (אחד מהם, מוחמד עבאדו, עתיד היה לחולל הפיכה כושלת נגד המלך חסן
השני ביולי 1971.) ב-1969 הגיע שליח העלייה לבית הוריו של דניאל הנער, כדי לשכנעו
לעלות לישראל. השליח, בין היתר, הראה תמונות שהרשימו את הנער מהאווירה החופשית
בארץ כמו בלבוש, ובעיקר ביחסים בין נערים ונערות – וכל זה בניגוד ללבוש המכופתר
מכף רגל ועד ראש והטאבו בנוגע ליחסי מין, שאפיין את החברה השמרנית במרוקו. הנער גם
התלהב מכך כי כבר בגיל 18 יהיה חייל. באוגוסט 1969 עלה המחבר לישראל, יחד עם אחותו
הקטנה ממנו, ובמרוקו נותרו ההורים וארבעת אחיו.
בישראל נשלח בן סימון לפנימייה "כפר הנוער
הדתי", אשר שכנה ליד היישוב הדתי "כפר חסידים". אורח חיי משפחתו
במרוקו – בדומה לרוב יהודי הערים הגדולות – נשא צביון מסורתי או דתי ליברלי. הלימודים
ברשת החינוך של אליאנס אִפשרו ליהודי מרוקו לשלב בין יהדות להשכלה אוניברסאלית
ולהתקבל למיטב האוניברסיטאות בצרפת. היהודים שמרו על החגים והשבתות, העריצה את
הרבנים – אך אפשר היה לבוא לרב גם בלי כיפה, ולא ראו פסול ביהודים שהיו נוסעים
בשבת. המושג יהודי חילוני למעשה לא היה קיים במרוקו, ומכאן גם לא הייתה הפרדה בין
חילונים לדתיים. כבר ביום הראשון להגעתו לפנימייה כפה עליו המנהל – בעדינות אבהית –
אורח חיים דתי. הוא חייב היה לחבוש כיפה, ללבוש ציציות, לפקוד את בית הכנסת שלוש
פעמים ביום ולהשכים בתקופת הסליחות, לברך על המזון, להימנע מביקורים במגורי הבנות
ועוד. נגד טענתו של דניאל הנער כי במרוקו הוא היה יהודי מאמין, אך לא דתי, ולא חי
באורח חיים כזה במרוקו – השיב המנהל כי עליו לחיות לפי אורח החיים הנהוג בפנימייה.
המנהל הוסיף כי הוא מקיים את הוראת הוריו של בן סימון שביקשו לשלוח אותו למסגרת
מסורתית. הוריו של הנער לא לקחו בחשבון כי בישראל לא קיימים מוסדות לחינוך מסורתי,
אלא קיימת הפרדה ברורה בין מוסדות דתיים וחילוניים, ואין דרך ביניים.
לרוב ילדי הפנימייה היה רקע מרוקאי, חלקם עלו
בגיל הילדוּת וחלקם היו דור שני לעולי מרוקו, ובהדרגה התפתחו קשרי ידידות בין
דניאל הנער לחניכים. אולם השתלבותו במסגרת הלימודים הייתה קשה מאוד. מפאת ידיעתו
המעטה בעברית – בעיקר עברית מקראית – והיעדר אולפן, בכיתה כמעט ולא הבין דבר. בבית
הספר הרגיש שלמורים לא אכפת ממנו, הוא חדל לבוא לשיעורים ורצה לחזור למרוקו. אף על פי כן, החליט לעשות מאמץ להיקלט בחברה
הישראלית ולשם כך חדל לדבר צרפתית והתרכז בלימוד עברית. כבר בתור נער במרוקו התמכר
בן סימון לקריאת ספרים בצרפתית וניחן בכישרון
ספרותי. בהיותו בן 15, מורו לספרות בפנימייה במרוקו ניבא לו כי יהיה עיתונאי או
סופר, או שניהם. לאחר עלותו ארצה, עדיין חשב המחבר להיות סופר או עיתונאי – אך לא
בצרפתית, אלא בעברית. באותו התקופה רבים מהעולים מקרב בני הנוער שאפו להיטמע בארץ,
להידמות לטיפוס הצבר, שנראה כאידיאל. מאמציו של בן סימון נשאו פרי, וכעבור שנה הוא
השתלב כתלמיד בכיתה, וגם בעבודת הרפת.
עוד בטרם סיים את לימודיו בפנימייה, בראשית
שנות ה-70 הוריו וארבע אחיו עלו ארצה, חמשת האחים שכבר היו בארץ יצאו לקבל את פני
העולים בנמל חיפה, וכך לבסוף כל המשפחה התאחדה. למחבר נותרה הרגשת זעם כלפי הוריו,
על שכבר מגיל 11, עוד במרוקו, הוציאו אותו מהבית בשולחם לפנימייה, ובהמשך שלחו
אותו לישראל, בה היה צריך לדאוג לעצמו. האב, שעלה לישראל בסוף שנות ה-40 לחייו
והיה "שתול כה עמוק בהוויה המרוקאית-צרפתית" (עמ' 93), למעשה לא נקלט
בארץ. הוא ירד ממעמדו המכובד ממנו נהנה במרוקו, כאשר אי ידיעתו את השפה העברית
הייתה למכשול רציני בהשתלבותו. לימים, כאשר דניאל בן סימון נעשה עיתונאי, אביו לא
יכול היה לקרוא את מאות המאמרים שפרסם. עם זאת,
האב היה גאה בהישגי בנו והקפיד לצפות בגאווה בערוצי הטלוויזיה בשפה הצרפתית
בזמן שהופיע בהם בנו.
המחבר
סיים תואר ראשון בסוציולוגיה ומדעי החברה באוניברסיטת חיפה ולימודי תואר שני
בעיתונות באוניברסיטת בוסטון. הוא האמין כי עליו להצטייד במיטב כישורים בטרם יתחיל
לכתוב בעיתונות. בשובו לישראל היה נשוי ואב לשני ילדים שנולדו בעת לימודיו בחוץ
לארץ. בתחילה [בסביבות 1986?] ניסה להתקבל לעבודה בעיתון "הארץ". על פי
הסכם בינו לבין עורך המוסף, עוזי בנזימן, נקבע שהוא יתקבל לעבודה, אם יעמוד במשימה
של פרסום שתי כתבות על נושאים שיבחר. בהמשך העלה העורך את תנאי הקבלה לפרסום כתבה
שלישית. בנזימן שיבח את שלוש הכתבות, אשר כל אחת מהן פתחה את המוסף. אף על פי כן,
הוא לא קיבל את בן סימון לעבודה בטענה שלא גדל בישראל – טענה בלתי מוצדקת לדברי
המחבר, במיוחד כלפי אדם שניסה להיטמע בארץ. [אפשר להבין כי אי התקבלותו הייתה
קשורה במוצאו המרוקאי.]
ב-1987 התחיל בן סימון לעבוד בעיתון
"דבר" – עיתון המזוהה עם מפלגת העבודה (מפא"י ההיסטורית) – בו עבד עד לסגירת העיתון ב-1996.
העורכת הראשית של "דבר", חנה זמר, גילתה סימפטיה כלפי המחבר והעריכה
מאוד את עבודתו המקצועית. בשיחה גלויה איתו היא טענה כי הוא אינו נראה כמו מרוקאי
טיפוסי: הוא עדין, תרבותי ומבטאו צרפתי. במיוחד הייתה חידה בעיניה הפער העצום בין
יהודי מרוקו שעלו לישראל, נמצאו בשולי החברה ותרמו לניצחון הליכוד בבחירות ב-1977 – מפלגה אותה שנאה – לבין יוצאי מרוקו
בצרפת, שהגיעו למעמד מקצועי גבוה והצביעו עבור המפלגה הסוציאליסטית. לחבריו
העיתונאים היה יחס שלילי כלפי עולי מרוקו שהצטיירו בעיניהם כאלימים, לא תרבותיים,
עצלנים, ונושאים באחריות להורדת מפלגת העבודה מהשלטון.
ביולי
1987 נשלח בן סימון מטעם "דבר"
למרוקו לצורך פרסום סדרת כתבות על ארץ זו
ויהודיה. קדם לו בנושא הזה העיתונאי עמוס אילון מעיתון "הארץ",
אשר כתבותיו פורסמו באפריל-מאי 1953,
בעקבות ביקוריו בקזבלנקה, מרקש והרי האטלס. את היהודים בהרי האטלס תיאר אילון
כ"פרימיטיביים מאוד...יש להם מנטאליות של
המאה ה-11...בדמויות מחרידות נתקלתי כאן על כל צעד: פני ילדים תפוחים,
דלוקי עיניים, עיוורים למחצה, אקזמות מכסות את עורם השחום של התינוקות". את
מֶלאח [שכונה יהודית] בקזבלנקה תיאר כ"ריכוז של לכלוך, סירחון,
עוני, ניוון... " (עמ' 105). בן סימון העריך מאוד את עמי אילון מבחינה
מקצועית, ראה בו "העיתונאי הישראלי הבולט ביותר בדורו" (עמ' 112) ומודל
לחיקוי – אך הוא נחרד מתיאוריו אשר תהום הפרידה בינם לבין מאמריו שלו על אותה הארץ
ב-1987. בן סימון מייחס את נימת רשמיו של אילון להיותו יליד אוסטריה ש"אימץ
ראייה קולוניאליסטית כלפי ארץ ערבית לא מפותחת", במיוחד לנוכח אורח חייהם של
יהודי האטלס (עמ' 104). [בן סימון אינו טוען כי תיאוריו של אילון הם שקריים.]
המחבר
אינו מביא תמצית של מאמריו משליחותו במרוקו ב-1987, אלא רק מציין כי טען בהם
שהיהודים במרוקו חיים בשלום בצד שכניהם הערבים ולא נשקפת להם סכנה – בניגוד לדעות
הרווחות בקרב הישראלים על חיי יהודים בארץ ערבית. לאחר שפרסם בן סימון את כתבותיו,
עמי איילון הזמינוֹ להתארח אצלו ולשוחח על מרוקו. אילון אמר לו: "אהבתי מאוד
את מה שכתבת...במיוחד אהבתי את דרך כתיבתך. יש בה רגישות מיוחדת שיש למעטים בקרב
הכותבים הישראלים" (עמ' 112). בן סימון היה נרגש ביותר מן המחמאות. באילון
נותר יחס שלילי כלפי יוצאי מרוקו ויוצאי ארצות ערב בכלל, בהם ראה כאחד הגורמים
שהעלה את הליכוד לשלטון ותרם לרוח המשיחיות הלאומנית הפשיסטית שהשתלטה על הארץ,
כדבריו.
עשר
שנים לאחר אי קבלתו לעבודה ב"הארץ", הוא התקבל לעבודה בעיתון הזה
[ב-1996?] וחש בו "בבית" [בן סימון
המשיך לעבוד ב"הארץ" עד 2008] – למרות האירוע מהעבר. [עוד לפני כן?] כתב
במקביל ב"דבר" ו"הארץ" – "העיתונים של האליטה
האשכנזית" (עמ' 114). דוד לוי, שר בכיר בממשלות הליכוד אִתו צבר בן סימון שעות רבות של שיחות אינטימיות, חזר והזהיר את
המחבר מפני יחס מפלה כלפיו מצד האשכנזים בנוסח "הם לעולם לא ישכחו מאיפה באת.
אתה תמיד תהיה בעיניהם...האיש שלא שייך. לא משלהם" (עמ' 114). דוד לוי סבר כי
הבדיחות המרושעות עליו מקורן בגזענות הסמויה והגלויה של האליטה האשכנזית כלפי
יוצאי מרוקו, וכי "הארץ" הוא עיתון אנטי מזרחי המטפח גזענות כלפי
המרוקאים (עמ' 116). עוד טען דוד לוי, כי
רק בזכות שהפך שולחנות "מול הפרצוף שלהם" [קרי אשכנזים] ועורר אצלם פחד,
הגיע למעמד שר החוץ [בשנים 1992-1990], וכי הוא לא היה זוכה למעמד הזה, לוּ היה
מנומס ועדין כמו בן סימון. בן סימון חש קִרבה לשתי הדמויות הקוטביות, עמי אילון ודוד לוי – אך
"בייחוד לדוד לוי", "נסיך הפרולטריון העשוק" שפילס משום מקום
דרך לעצמו (עמ' 119). [המחבר מתעלם מכך שדוד לוי דאג בעיקר לקידום מעמדו שלו, תוך זיגזוג
פוליטי וניצול הגורם העדתי. על אף שכיהן כשר שיכון למעלה מעשור (1990-1979), הוא
לא ביצע תוכנית רחבת היקף להתמודדות עם מצוקת הדיור.]
יהודי מרוקו
[הקהילה היהודית במרוקו הגיעה לשיא גודלה
ב-1948 ומנתה 265,000 יהודים. מאז, בעקבות הקמת מדינת ישראל, החל תהליך עליית
יהודי מרוקו לארץ ויציאתם לארצות אחרות, בעיקר דוברות צרפתית.] השלטון הקולוניאלי
הצרפתי המתון על מרוקו הגיע לסיומו ב-1956, ומרוקו הפכה למדינה עצמאית. המלך
הראשון של מרוקו העצמאית, מוחמד החמישי, ואחריו החל מ-1961 חסן השני, ראו מחובתם להגן על יהודי מרוקו. יהודים העריצו
את שני המלכים והתפללו לשלומם. המלכים נהנו גם מאהדתם של המוסלמים בתור צאצאים של
הנביא מוחמד. החל מתחילת שנות ה-50 התנהלה עלייתם של יהודי מרוקו באמצעות שליחים
של "המוסד". [בין השנים 1961-1956 עלייה חוקית ממרוקו נאסרה.] מוחמד החמישי לא התנגד לעלייה, אך סבר שהיהודים
עושים טעות בעוזבם ארץ בה הם חיים לבטח וללא מחסור. היהודים עלו לארץ כביטוי לרצונם לזכות בשיבת
ציון, ומפאת חשש לגורלם על רקע הזדהותם של הערבים במרוקו עם הפלסטינים.
חלק
מהשליחים שפעלו במרוקו בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 היו ילידי מדינה אירופאית
דוברת צרפתית – צרפת, בלגיה, שווייץ – שמעולם לא ביקרו בארץ ערבית. הם הושפעו מן
השואה וחוסר מוּדעותם של יהודי אירופה בזמנם לראות את האסון המתקרב להתרחש, ולפי
הגיון הדברים הזה ניסו לשכנע את יהודי מרוקו להציל את ילדיהם, באמצעות העלתם לארץ.
בניתוק האכזרי של ילדים, חלקם בהיותם פחות מגיל עשר, מהוריהם, כדי להעלותם לישראל,
נושאים באחריות גם ההורים, שהסכימו למסור את ילדיהם לידי השליחים.
יהודי
מרוקו לא היו ממִקשה אחת. יהודי הרי האטלס חיו בבקתות קטנות ובשוחות. הנוכחות
הצרפתית לא הגיעה אליהם והם נחשבו לפרימיטיביים בעיני יהודי הערים, בהן בעקבות
הכיבוש הצרפתי סיגלו היהודים את השפה הצרפתית ואת אורח החיים המערבי. רוב יהודי מרוקו – לפני עלייתם לישראל –
התגוררו בערים הגדולות שהיו תחת השפעה צרפתית. רק כשליש מהם התגוררו באזור האטלס
המדברי. שליח עלייה שסייר ב-1953 במרוקו תיאר את ההבדלים הכלכליים-חברתיים החדים
בקרב יהודי מרוקו אף בקרב תושבי הערים, בין אלה החיים בחלק האירופי של קזבלנקה
לבין אלה הגרים ב"מֶלאח" – הרובע היהודי בערי מרוקו. במרוקו חיו היהודים
בשלום עם המוסלמים. יהודי האטלס, בזכות תושייתם הכלכלית והמסחרית, סיפקו פרנסה
לשכניהם המוסלמים, והמוסלמים הצטערו על עזיבתם הפתאומית.
היהודים
שעלו בגלי העלייה הראשונים לאחר קום המדינה היו יהודי האטלס. הם עלו מתוך תקוות
משיחיות ורצונן להיחלץ מדלותם, ונתקלו ביחס עוין ומתנשא מצד האשכנזים. החל מנובמבר
1951 [וְעד אמצע שנות ה-50?] הונהגה סלקציה ביחס לעולים מצפון אפריקה. הסלקציה
בוצעה על סמך קריטריונים רפואיים, כושר עבודה, התחייבות לעבוד בחקלאות ועוד.
לסלקציה היו שתי סיבות עיקריות. מצבה הכלכלי הקשה של המדינה בשנים הראשונות לקיומה
הִקשה לקלוט עלייה המונית, שתיפול עליה כנטל כלכלי-חברתי. נוסף לכך, העלייה רחבת
המימדים מארצות האסלאם נתפסה כאיום על דמותה של החברה הישראלית, שנועדה להיות
מערבית ובנויה על ערכי החלוציות. בהתאמה למטרות האלה, מדינת ישראל ניסתה, בצורה
אכזרית וללא הצלחה, למחוק את זהותם התרבותית של עולי המזרח.
היו
סיבות אחדות לכישלון הקליטה של עולי מרוקו שעלו בשנות ה-50. הם נזרקו לאמצע המדבר
לעיירות פיתוח שטרם הוקמו, בלי אמצעים כלכליים וללא הכשרה מתאימה. האתוס החלוצי
שצריך לבנות ולהיבנות בכוחות עצמם היה זר להם. הם ציפו לעזרה וסיוע מהמדינה. מפעלי
התעשייה שהוקמו במקום, כמו טקסטיל ומזון,
נועדו להעסקת עובדים בשכר נמוך יחסית, ועל כן עובדיהם, גם בתקופת שגשוג
יחסי, נותרו בתחתית הסולם. בחלוף השנים, המדינה העדיפה, ככלל, להמשיך ולסבסד
מפעלים כושלים שהוקמו, ובכך החמירה את מצבם של העובדים שלא היו בטוחים ביום המחרת.
מפעלים מתקדמים לא נבנו. רמת החינוך בבתי הספר בפריפריה הייתה נמוכה באופן משמעותי
בהשוואה לזו שבמרכז הארץ.
תנאי
החיים הקשים והמחפירים של עולים מצפון אפריקה במעברות בשנות ה-50 הותירו בהם צלקות.
היו מעברות בהן היו עשרות (53, 48) נפשות לכל תא שירותים, ומעברה בה הותקנה מקלחת
אחת ל-336 איש (עמ' 137-136). המעברות נועדו לכאורה להיות תחנות מעבר בקליטת
העלייה ההמונית בשנות ה-50, אך רבים בילו בהן עשר ואף עשרים שנה. רוב תושבי
המעברות היו עולים מארצות המזרח, במיוחד ממרוקו. בפרוטוקול מישיבה מיוחדת של
הסוכנות היהודית בנושא קליטת העלייה, בהשתתפות דוד בן גוריון, אשר התקיימה ב-10
בדצמבר 1956 נאמר: מתוך כ-85,000 עולים
שהגיעו מצפון אפריקה ב-27 החודשים האחרונים, 85%
מתוכם הופנו לאזורי פיתוח "מחוץ לרצועת גדרה-נהרייה", כמו באר
שבע, דימונה, אילת, אופקים, קריית גת, קריית שמונה ועוד [לאזורי פריפריה]. לעומתם,
כאלפיים מהעולים שהגיעו מפולין בחודשיים האחרונים נכנסו למגורי קבע שבתוך רצועת
גדרה-נהרייה, "כי את הפולנים לא נוכל לשלוח לבדונים וצריפונים. להם אנו
צריכים שיכון שמתקבל על הדעת" (עמ' 138). [הציטוטים מהפרוטוקול.] העולים מצפון אפריקה היו משוכנעים כי יישבו
אותם בפריפריה, כדי לשמש כוח עבודה זול בידי הקיבוצים האשכנזים.
כפי
שסיפר למחבר דוד לוי, לא די שלאחר עלייתו
ארצה ב-1957 נאלץ להתגורר באוהל באזור בית שאן בחום של 45 מעלות. לדבריו,
"החוויה הכי קשה שלי קשורה בחיפוש אחר הפרנסה" (עמ' 123). כדי להשיג
עבודה היה צורך להידחף למשאיות של קיבוצניקים שאספו מספר מוגבל של עובדים יומיים
לעבודה במשקים שלהם באזור. העבודה בשדות התנהלה בחום כבד – בעוד "האדונים
מהקיבוצים" לא נענו אפילו לבקשת העובדים להניח את מי השתייה בצל. בהִדחקות
למשאיות וביחס לעובדים כמו לעבדים מצד הקיבוצים ראה דוד לוי רשעות, השפלה ופגיעה
בכבוד.
אף
על פי כן, הדור הראשון של עולי צפון אפריקה הצביע ברובו עבור מפא"י (שהחל
מ-1969 נקראה מפלגת העבודה). מפלגת השלטון ניצלה את הערצתם של עולי מרוקו לבן-גוריון, בורותם בנושאי פנים
פוליטיים ותלותם בממסד. ואולם בהדרגה הקשר הזה נותק והתחלף בשנאה כלפי הממסד
האשכנזי שזוהה עם מפלגת העבודה – תיעוב שמקורו בטראומת הקליטה. הדבר בא לידי ביטוי
ברור כבר בבחירות ב-1977, שהעלו את הליכוד בראשות מנחם בגין לשלטון. השנאה כלפי
השמאל ומפלגת העבודה של הדור הראשון של עולי מרוקו והמזרחים בכלל, לא רק עברה לדור השני, אלא אף גברה אצלו. המצוקה
הכלכלית ורמת החינוך הנמוכה בפריפריה גרמו למעבר העוני והתסכול לדור השני ואף
השלישי של העולים. תסכולם גבר מכך שאזור המרכז הלך והתפתח ושגשג, בעוד הם נותרו
מאחור בכל התחומים, כולל שירותי רפואה ובידור. המדינה המשיכה להביא עולים חלשים
מבחינה כלכלית דווקא לעיירות הפיתוח. לקריית מלאכי, בה ישבו עולים ותיקים שהגיעו
מצפון אפריקה בשנות ה-50, הצטרפו בשנות ה-90 עולים מברית המועצות לשעבר, בהם מהחלק
האירופאי, ומבוכרה וקווקז. כל גל עלייה חדש התייחס בעוינות לקודמו מחשש שייטול
ממנו את משאבי הרווחה. העולם מכל המדינות – על אף האיבה ביניהם – התלכדו נגד הכנסתם
לקריית מלאכי של עולים מאתיופיה, מפחד כי הדבר יביא לקריסת משאבי הרווחה שזכו להם.
התוצאה
הייתה שתושבי עיירות הפריפריה פיתחו תחושה שלמדינה לא אכפת מהם וכי בישראל נוצרו
שני עמים. עם אחד, מבוסס, אשכנזי ברובו החי במרכז – והשני, עני, מזרחי ברובו, החי
בפריפריה. תחושת התסכול התבטאה בהצבעה בבחירות נגד מפלגת העבודה. מאמציו האדירים
של יצחק רבין, בתקופת ממשלתו השנייה בין השנים 1995-1992, לשפר את מצבם של יישובי
הפריפריה בחינוך ובמיוחד בתחום התעסוקה,
לא הועילו. על אף שיקנעם בתקופת שלטונו של
רבין הפכה מעיירת מצוקה למרכז טכנולוגי
מוביל – בבחירות ביוני 1996 הפריפריה, כולל יקנעם, הצביעה בעד הליכוד, והליכוד
בראשות בנימין נתניהו גבר על מפלגת העבודה בראשות שמעון פרס. לדעת בן סימון, הסיבה
העיקרית לשנאת מפלגת העבודה מצד ציבור רחב מקרב יוצאי מרוקו ועדות המזרח בכלל, היא
בטראומת הקליטה, ולא בעמדת מפלגת העבודה בסכסוך הישראלי-ערבי. מסקנה זו משתמעת מכך
שוויתוריו של מנחם בגין על סיני (בחוזה השלום עם מצרים ב-1979) לא פגעו בפופולאריות שלו בקרב הציבור המזרחי;
ודעותיו של דוד לוי בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי היו די מתונות.
עליית
ש"ס
נוסף
לטראומת הקליטה, אופייה החילוני של מפלגת העבודה הרחיק ממנה את הציבור המזרחי
שברובו היה מסורתי או דתי. יש לציין כי גם הציבור המזרחי בעל ההשכלה הגבוהה נותר
נאמן למסורת. תוצאות הבחירות של 1996 שיקפו גם את המרד נגד כור ההיתוך. ש"ס,
המפלגה החרדית הספרדית, כמעט הכפילה את כוחה וזכתה ב-10 מושבים. שמעון פרס, בשיחה
עם המחבר, הגדיר את תוצאות הבחירות ב-1996
כהפסד של הישראלים ליהודים. במקום מדיניות גיבוש זהות ישראלית צברית – אותה הוביל
השלטון בשנות ה-50 וה-60 – הלכה והתגבשה
זהות יהודית עדתית ודתית.
כאמור, רוב יהודי מרוקו ניהלו במקום הולדתם אורח חיים מסורתי-דתי-ליברלי.
הסגידה לקדושים ואורח חיים דתי אדוק אפיין את היהודים בעיירות של הרי האטלס, שם לא
הגיעה השפעת הקולוניאליזם הצרפתי. עם זאת, בן סימון מציין כי אמונות בכוחם של המתים היו נפוצות בקרב
יהודי מרוקו בכלל, ומשתמע לא רק בשכונות העוני. "כל אימת שהתרחש אסון, נולד
צורך דחוף לפקוד קבר של צדיק...כל פנטזיה להגשמת חלום גרמו ליהודי המדינה להשתטח
על קברו של צדיק. ולא חסרו כאלה" (עמ' 108).
לאחר
עלייתם לארץ, בשנות ה-70 המשיכו רוב יוצאי מרוקו לנהל אורח חיים מסורתי. הם לא ראו
עצמם לא חילונים ולא דתיים. מסורתיים ודתיים חיו אלה בצד אלה בסובלנות ומתוך כבוד
הדדי, ודתיים לא החרימו מסורתיים, אם אלה לאחר תפילת השבת הלכו לים.
ראשית השינוי במגמה הזו ניכר ב-1984,
כאשר מפלגת ש"ס, בראשות הרבנים עובדיה יוסף ואריה דרעי, לראשונה השתתפה בבחירות
לכנסת וזכתה בארבעה מושבים. דרעי היה בעברו שכנו של המחבר במקנס שבמרוקו, שם אביו
של דרעי הסתובב בגילוי ראש וגם בבן לא ניכרו סימני חרדיות. במפלגה החרדית ש"ס
רואה המחבר סילוף של המסורת הספרדית המתונה. זאת ועוד. יש בה חיקוי של החרדים האשכנזים בתחומים רבים,
כמו בלבוש וגידול הזקן. המחבר רואה את המפלגה הזו בשלילה גם בגלל הטפתה לחזרה המונית
בתשובה. ביוזמתה של ש"ס, המתינות הדתית של הציבור הספרדי החלה מתחלפת בקנאות
דתית נוסח אשכנז.
ב-1997
פרסם בן סימון את ספרו "ארץ אחרת" שגולל את עליית הימין ב-1996. בספר
תיאר המחבר שיחה בין מנהיג ש"ס, אריה דרעי, לבין שמעון פרס. דרעי הסביר
לפרס כי הסיבה שהמרוקאים אינם אוהבים אותו
נעוצה בכך שהם עדיין אינם סולחים לו על יחסה של מפלגת העבודה כלפיהם בשנות ה-50.
לשאלתו של פרס מה עליו לעשות, השיב: "אתה ומפלגת העבודה צריכים לבוא ליוצאי
מרוקו ולשאר עדות המזרח ולבקש סליחה ומחילה על מה שעוללתם להם. אתם ניתקתם אותם
מהדת...והשפלתם אותם רוחנית ופיזית..הם לא בכיס של הליכוד" (עמ' 136).
ביוני
1997 נבחר אהוד ברק למנהיגה החדש של מפלגת העבודה. ברק היה מודע היטב לשסע בין
המזרחים לאשכנזים ולעוינות הציבור המזרחי
כלפי מפלגתו. בשיחה בינו לבין בן סימון התברר כי הוא קרא את ספרו "ארץ
אחרת", ובהשפעת הקטע על השיחה פרס-דרעי החליט לבקש סליחה מעדות המזרח בעיר
נתיבות בספטמבר 1997. בן סימון הגיע לנתיבות מבעוד מועד והתרשם כי בקשת הסליחה לא
תועיל מפאת הסלידה העמוקה כלפי מפלגת העבודה. תושבי נתיבות, ככלל, ראו במחבר אחד
משלהם, לאור מוצאו, הם התייחסו אליו יפה ואירחו אותו בביתם.
הריאיון
עם אורי אור, יולי 1998
בקשת
הסליחה של ברק לא הועילה למפלגת העבודה בקרב עדות המזרח ונתפסה בעיקר כניסיון ציני
להשיג קולות. אורי אור, אלוף במילואים וחבר כנסת בעל עמדה בכירה במפלגת העבודה,
הרגיש תסכול רב מהמצב הזה. בסוף יולי 1998 הוא הזמין את בן סימון למשרדו, כדי
להשיח את לבו, והעיתונאי – שבתחילה לא ייחס חשיבות לשיחה הזו ואף לא הצטייד בעט –
במהלכה, ובהסכמתו של חבר הכנסת, תיעד אותה.
אורי אור אמר בין היתר: "אני יודע שאתה שונה מהמרוקאים האחרים, ולכן
מה שאני הולך להגיד עכשיו אינו חל עליך...[ה]המרוקאים...הם העדה...הכי פרובלמאטית.
אין בקרב השכבות האלה סקרנות לדעת מה קורה
סביבם ולמה זה קורה" (עמ' 155). עוד
טען כי פוליטיקאים מזרחים נושאים תסביכים עדתיים: "כל פעם שאתה אומר משהו הם
קופצים ונעלבים ונפגעים ומתחילים להשתולל. יש להם רגישויות ובעיות של כבוד (עמ'
155)...הם מפרשים כל ביקורת לגיטימית...כמזימה עדתית נגדם" (עמ' 156). ברשימת
הפוליטיקאים להם ייחס תסביכים עדתיים הוא כלל את חבר הכנסת מטעם העבודה דאז,
פרופסור שלמה בן עמי; ושר הביטחון בממשלת נתניהו, יצחק מרדכי. כאשר דבריו של אורי
אור נודעו למנהיג העבודה, אהוד ברק, הוא הבין מייד את השלכותיהם ההרסניות על חלומו להיבחר לראשות
ממשלה. אור הושעה על ידי סיעתו מפעילות בכנסת [לא נבחר לכנסת הבאה, והקריירה הפוליטית שלו נגדעה].
בן
סימון לא ידע מראש שראיונו עם אור, שפִרסם ב"הארץ", עתיד לחולל "רעידת אדמה" (כדברי
המחבר). ראש הממשלה נתניהו ניצל את הריאיון כדי לתקוף את מפלגת העבודה כמייצגת את
דעותיו של אורי אור על המרוקאים. לא זאת הייתה כוונתו של בן סימון בפרסום הריאיון.
לדבריו, בעבודתו העיתונאית הוא לא חיפש סקופים ולא ידיעות בלעדיות, כדי למשוך
תשומת לב – אלא שם לו למטרה לדווח על
הדברים כהווייתם, ולהימנע מהבעת רגשותיו. גם בכתבה על אור נמנע מלהביע דעה על
דבריו. לדברי המחבר, מאמרו ראוי היה להעלות שאלות, כמו מניין ינק אדם, הנחשב לסמל
הישראליות, את משנתו נגד המזרחים.
ואולם
ההדים שעורר הריאיון הכניסו את בן סימון לקלחת עדתית. מצד אחד, הוא מצא עצמו
"מוזמן בידי קבוצות מזרחיות קיקיוניות שמאסו בדו-קיום עם אשכנזים" (עמ'
164). מצד שני, בציבור האשכנזי ברובו השייך לשמאל, חשדו בו כי מניעיו בפרסום
הריאיון לא היו טהורים ומקורם במוצאו המרוקאי. עוזי בנזימן (אותו בנזימן שקבע
בזמנו שאינו מתאים לעבוד ב"הארץ") חשד במחבר שטמן מלכודת למרואיין וסילף
את דבריו (עמ' 163). "מאות" מכתבי קוראים, שנשלחו למערכת
"הארץ", הזדהו עם דבריו של אור (רובם לא פורסמו, כדי לא לפגוע בתדמית
העיתון). בן סימון עצמו קיבל "מכתבי שטנה" מקוראים ותיקים. תוכן הדברים
האלה הזכיר למחבר את עמדתו השלילית של העיתון בשנותיה הראשונות של המדינה כלפי
עולי מרוקו, בהם ראה ציבור פרימיטיבי.
התחזקותה
של ש"ס והעדתיות
הרשעתו
של מנהיג ש"ס אריה דרעי במארס 1999 (בלקיחת שוחד ומרמה) דווקא הגבירה את
התמיכה בש"ס בבחירות במאי 1999, בהן הגיעה המפלגה לשיא כוחה – 17 מנדטים.
בעקבות ההרשעה, רבים מיוצאי מרוקו במיוחד בעיירות הפיתוח, בהם לא חרדים ואף לא
דתיים – שהיו משוכנעים כי המשפט נגד דרעי אינו אלא מזימה אשכנזית לפגוע במזרחים –
מצאו לנכון להצביע ש"ס, כדי לסכל את המזימה המכוונת נגד כלל עדתם. לאחר שתומך
נלהב בדרעי (מוֹכר שעונים מקריית גת, לא
דתי) לחץ על בן סימון לומר את דעתו על
הרשעתו של דרעי, טען המחבר כי פסק הדין ניתן על ידי שופט מזרחי שהוכיח כי דרעי אכן
לקח שוחד – הקהל שהתגודד לא האמין כי זו דעתו האמיתית וסבר כי דבריו נאמרו מפחד
התקשורת האשכנזית (עמ' 199). גם חברי
הכנסת של ש"ס טענו כי המשפט אינו אלא קנוניה אשכנזית נגד המהפכה שחולל הרב
עובדיה יוסף.
חבר
הכנסת יצחק כהן מש"ס הציע הסבר
להתחרדות יהודי צפון אפריקה בישראל. לדבריו "במידה רבה [האשכנזים]
אילצו אותנו להיות חרדים, כי מנעו מאתנו לחיות את החיים שלנו בכבוד" (עמ'
199). הדובר לא פירט. ואולם בן סימון מציין כי כבר מראשית עלייתם של יהודי צפון
אפריקה לארץ התנהלה מלחמה על נפשותיהם בכלל וילדיהם במיוחד בין המפלגות החילוניות
לדתיות. לא הותירו להם את שביל הזהב שאפיין את אורח חייהם המסורתי במרוקו, ובמאבק
על נפשותיהם ניצח הזרם החרדי האשכנזי,
שבעצם סלל את הדרך לעליית ש"ס בעתיד. עוד מציין המחבר כי בניגוד לישראל, דת
בשילוב מודרניות ופתיחות (כמו הגעה לתפילת השבת במכונית פרטית או במטרו), ברוח
המסורת הספרדית, מתקיימת בקרב יהודי צרפת, אשר רובם ממוצא צפון אפריקאי.
על
אף שתהום אידיאולוגית הפרידה בין בן סימון לש"ס, חברי הכנסת של ש"ס
נישקו אותו על שתי לחייו, עת פגש אותם במסדרונות הכנסת בתקופה בה עבד כעיתונאי;
וכאשר בן סימון נבחר לכנסת [מטעם העבודה ב-2009],
עמיתיו מש"ס הרעיפו עליו חום –
כל זאת בזכות מוצאו המרוקאי. בשנים בהן
המחבר היה חבר כנסת (2013-2009) ראה במו עיניו כיצד בקלות יחסית ניתן היה להשיג
תוספת תקציבית של עשרות מיליוני שקלים למתנחלים ולחרדים, ומיליארדים אחדים למשרד
הביטחון – אך לא שני מיליוני שקלים לחינוך
ותרבות עבור עיירות פיתוח.
"שלושת
העשורים האחרונים [החל מאמצע שנות ה-80] האיצו את שקיעתה של הממלכתיות והכתירו
תחתיה את התפצלותה של החברה לשבטים נפרדים" (עמ' 185). מגמה זו חזרה על עצמה
בבחירות ב-2015 בהן ניצחה קואליציה של מזרחים, חרדים ודתיים את הזרם הציוני
החילוני.
דילמה
במי לתמוך
בן
סימון, מחד גיסא, כאב את כאבם של בני עדתו שהושפלו. התבטאויות, בנוסח אתה מרוקאי
אינטליגנטי לא כמו אחרים, אשר שמע מפי אשכנזים, לא היו לרוחו כלל. מאידך גיסא, הוא
התקשה לראות רשעות לשמה ביחסו של דור המייסדים לעולי מרוקו. המייסדים, הרי בעצמם
הותירו מאחור את תרבותם ומורשתם, והתחילו
מאפס לבנות בית חדש, תוך ניסיון ליצור יהודי ישראלי, עובד אדמה, השונה מהגלותי.
כעת הם דרשו הקְרבה דומה מצד עולי מרוקו. ואולם עולי מרוקו לא היו מודעים לתלאות
שחווה דור המייסדים בעבר, וכעת ראו בהם אדונים מתנשאים המזלזלים בתרבותם ומורשתם
של עולי המזרח.
בן
סימון מציין: "'ישראל השנייה' נהפכה לזירת הכתיבה העיתונאית
העיקרית שלי" (עמ' 166). העסיקו אותו שאלות כגון: האם התמזל מזלו שלא נשלח
לעיירת פיתוח, אחרת היה דומה לאנשי אותה עיירה מקרב בני עדתו. האם התקדם כיוון
שהשקיע יותר והם השקיעו פחות? הוא פגש אנשים שעלו לישראל באותה שנה בה הוא עלה
ושלמדו באותה מסגרת לימודית, אך נדחקו לשוליים. "האם הופלו לרעה?" (עמ'
168). בהיותו "תחת עינם הפקוחה של אשכנזים ומזרחים", הוא ספג ביקורת
משני הצדדים. הגדיל לעשות ד"ר יצחק דהן, אשר עקב אחר מאמריו של המחבר במשך
שנים והאשים אותו בבגידה במורשתו ובמורשת אבותיו, על שבחן את התנהגות תושבי
הפריפריה לפי כלים "מערביים-אשכנזיים", וכי היה עליו בתור עיתונאי ממוצא
מרוקאי לגלות סימפתיה ורגישות רבה יותר כלפי בני עדתו (עמ' 171).
בית
המלוכה ומדינת ישראל
המלך
חסן השני (1999-1961) היה תומך נלהב
בקידום השלום בין ישראל לפלסטינים. לאור מטרתו זו, ומתוך מוּדעות לאהדת יוצאי
מרוקו בישראל כלפיו, הוא ניסה להטות את תוצאות הבחירות בישראל שנערכו ביוני 1981
לטובת שמעון פרס, באמצעות פגישה אתו במארס בשנה הזו. ביולי
1986, ראש הממשלה שמעון פרס נפגש שוב במרוקו עם חסן השני. המלך התאכזב מן הביקור
והרגיש עצמו מרומה, כיוון שמחווה של פרס כלפי "הארגון לשחרור פלסטין"
בראשות יאסר ערפאת – מחווה שהובטחה לו שתיעשה על ידי פרס במהלך הביקור – לא נעשתה.
להערכתו של בן סימון, מטרתו העיקרית של פרס בביקור היה לנצל את הערצתם של יוצאי
מרוקו בישראל למלכם, כדי לזכות בקולותיהם
בבחירות לכנסת (עמ' 104). בניגוד
לפגישותיו עם פרס, לא מוכן היה המלך
להיפגש עם ראש הממשלה מטעם הליכוד, יצחק
שמיר (1984-1983, 1992-1986). שלוש שנות שלטונו של רבין (1995-1992) – תקופת תחילת תהליך השלום בין
ישראל לפלסטינים – היוו שיא ביחסים בין
מרוקו לישראל. המלך נפגש עם רבין – ומהירצחו
היה המום. חסן השני התאכזב מהצבעתם של רוב
יוצאי מרוקו בישראל בבחירות ב-1996, שתרמו לשובו של הליכוד בראשות בנימין
נתניהו לשלטון. הוא השיב בשלילה לבקשתו של נתניהו לבקר במרוקו (עמ' 213).
ניצחונו
של אהוד ברק בבחירות במאי 1999 הפיח שמחה בארמון המלוכה: תקווה שתהליך השלום
יחודש. ברק נחשב בן בית במרוקו עוד בתקופה בה היה קצין בכיר והִרבה לבקר בה, כדי לסייע לצבא המרוקאי במלחמה
נגד ה"פוליסריו" בסהרה המערבית (עמ' 220). חסן השני שיגר הזמנה לברק
לבוא לביקור רשמי בסתיו – אך המלך נפטר ב-23 ביולי 1999. יורשו, מוחמד השישי, נפגש
עם המשלחת הישראלית שהגיעה ללוויה, שכללה את ברק, דוד לוי ושמעון פרס. בארמון
המלוכה ראו בהצטרפותו של לוי לממשלתו של ברק כשר החוץ, ביטוי לשובו למתינותו
המרוקאית הטבעית. לוי לכאורה לא נראה נרגש בעת שהותו בארמון המלוכה: על הברכה
בערבית מרוקאית הוא השיב בצרפתית ונראה כמאובן. בן סימון פירש את התנהגותו כקושי
"להכיל את ההתרגשות העצומה שמילאה אותו" (עמ' 221).
בן
סימון שמר על קשר עם אנדרה אזולאי, יהודי מרוקאי, אחד ממקורבי המלך חסן השני
ויועצו הכלכלי, אשר משרדו שכן בארמון המלוכה. בעת הלוויה של חסן השני בסוף יולי
1999, שהה המחבר במרוקו וסקר את האירוע. כמו כן נפגש עם סרז' ברדוגו, ראש הקהילה
היהודית. ברדוגו טען באוזניו: "אילו הייתם מגיעים להסדר עם הפלסטינים, כל
העולם הערבי היה נפתח בפניכם" (עמ' 222). לדברי ברדוגו, במרוקו לא הייתה
אנטישמיות, ועל כן ביהודים המרוקאים אין טראומה, דבר המאפשר להם ראייה מפויסת על העולם. [הטענה בדבר היעדר
אנטישמיות אינה מדויקת. אם כך היה הדבר, כיצד להסביר שקהילה בת 265,000 יהודים
ב-1948 הצטמקה לכ-2,500 יהודים ב-2006.] ברדוגו המשיך: "יבוא יום וייבחר
אצלכם ראש ממשלה ממוצא מרוקאי. אז אולי תתגשם הפנטזיה של חסן השני...וישראל והעולם
הערבי יחיו בשלום" (עמ' 223). [תוך נאמנות למקור, בחרתי לסיים את הסיכום לא
בבחירות 2015, אלא בפרק האחרון של הספר ובנימה אופטימית.]
הערות
מסכמות שלי
דניאל
בן סימון מעורר את השאלה מדוע נכשלה קליטתם של
חלק מיהודי מרוקו בישראל – במיוחד על רקע הצלחתם המרשימה של יוצאי מרוקו
בצרפת. על סמך ספרו – בתוספת השערותיי – אפשר להביא לכך את הסיבות הבאות. היהודים
שעלו לישראל בגלי העלייה הראשונים היו ברובם מהרי האטלס, אזור בלתי מפותח אליו טרם
הגיעה התרבות הצרפתית. לעומתם, היהודים שהיגרו לצרפת, השתייכו כנראה ברובם למעמד
הבינוני והגבוה, היו מעורים בתרבות הצרפתית עוד לפני הגירתם – דבר שהקל על
השתלבותם. כמו כן, בצרפת, בתור מדינה גדולה
יותר מישראל, וגם עשירה יותר מישראל – במיוחד בשנים הראשונות לקיומה של המדינה
היהודית – נפתחו בה אפשרויות הרבה יותר טובות בפני יוצאי מרוקו במגורים, בחינוך
והשכלה, ובמישורים הכלכלי, המדעי והאינטלקטואלי.
מלבד
הגורמים האובייקטיביים האלה, היו גורמים חשובים נוספים שהִקשו על השתלבותם של חלק
מיהודי מרוקו בחברה הישראלית, הביאו לניכורם ולשנאתם כלפי מפא"י ההיסטורית, וליורשת
שלה בדמות מפלגת העבודה. יחס מתנשא ואף עוין מצד הממסד האשכנזי שעסק בקליטת עולי
המזרח התבטא באפלייתם בתחומי המגורים והתעסוקה. בשנות ה-50 של המאה ה-20 הם שוכנו
באוהלים וצריפונים באזורי פריפריה ושימשו כוח עבודה זול בקיבוצים שאוכלוסייתם
אשכנזית בעיקרה.
בהתאם
לאתוס החלוצי-התיישבותי, חלק מן העולים נשלחו למושבים, ללא רקע והכשרה בתחום
החקלאות. בהתאם לאותו האתוס, ילדים עולים נוּתבוּ לחינוך חקלאי-מעשי – דבר
שהִקשה ואף מנע מהם לממש את הפוטנציאל
המדעי והאינטלקטואלי בחייהם הבוגרים, פוטנציאל שמומש בהצלחה ביוצאי מרוקו בצרפת.
יישובם
של עולי מרוקו בערי הפיתוח, קרי בפריפריה, הרחיק אותם מתעסוקה במפעלים משגשגים שבמרכז
הארץ, ואת ילדיהם – ממוסדות חינוך ברמה
נאותה. כך הפער בין מרכז הארץ העשיר והמפותח בהשוואה לפריפריה נשמר בסוף המאה ה-20
ותחילת המאה ה-21. כתוצאה מכך תושבי הפריפריה פיתחו תחושה שלמדינה לא אכפת מהם וכי
במדינה גרים שני עמים: עם אחד עשיר, אשכנזי ברובו, הקשור במפלגת העבודה
(מפא"י ההיסטורית) המתרכז במרכז הארץ
– ועם שני עני, מזרחי ברובו הגר בפריפריה. הישמרות הפער בין המרכז לפריפריה – נוסף
לטראומת הקליטה – הביאו למעבר השנאה כלפי הממסד האשכנזי, המזוהה עם מפלגת העבודה,
מהדור הראשון של עולי מרוקו והמזרח בכלל לדורות הבאים.
היותם
של יוצאי מרוקו ויוצאי עדות המזרח מסורתיים ברובם, הרחיק אותם ממפלגת העבודה
שנתפסה כמפלגה חילונית. נוסף לכך נותרה שנאה כלפי מפא"י ההיסטורית שבמשך
העשורים הראשונים לקיום המדינה זלזלה בתרבותם של עולי מרוקו, ניסתה למחוק את זהותם
העדתית ולהחליפו באתוס חלוצי-ישראלי, אשכנזי מנקודת ראותם של עולי המזרח. אני מוצא
לנכון להוסיף: הממסד הישראלי ניסה למחוק גם את תרבותם של יהודי מזרח אירופה – בשפות ארצותיהן ובשפת היידיש – אבל היא הוחלפה
בתרבות עברית ישראלית שנוצרה בעיקר על ידי יהודי מזרח אירופה, דבר שהקל עליהם
לקבלה. לוּ במהלך גיבוש התרבות הישראלית בשנות ה-50 וה-60 היה ניתן מקום ראוי
לתרבותם של יהודי המזרח, לוּ בספרי ההיסטוריה באותה התקופה היה מוקדש מקום ראוי
לתולדות היהודים בארצות ערב – כל זה היה מקל על קליטתם הרוחנית בארץ.
גורם
חשוב מאוד, לדעתי, המביא חלק מעדות המזרח לא להצביע עבור העבודה והשמאל
הוא הסולידאריות העדתית, הקודמת לשיקולים אידיאולוגיים. כפי שמציין המחבר,
על אף שתהום אידיאולוגית הפרידה בינו לבין ש"ס, חברי הכנסת מהמפלגה הזו נישקו
אותו על שתי לחייו; וכאשר המחבר ביקר בעיירות פיתוח, התושבים, בני עדתו, ככלל,
נהגו בו יפה, לאור מוצאו. בעת ביקור בנתיבות בספטמבר 1997, אחד התושבים, אשר ידע
על עבודתו של בן סימון ב"הארץ", שאל אותו: "תגיד את האמת...אתה עם
האשכנזים או שאתה אתנו?...אתה מרוקאי כמונו" (עמ' 143). ראוי לשים לב, כי
האיש לא שאל את המחבר האם הוא עם הליכוד וש"ס או עם העבודה והשמאל – אלא אם
הוא עם המזרחים או האשכנזים. מתוך מוּדעוּת להיווצרותה של מסורת ארוכת שנים בה מרבית יוצאי
עדות המזרח מצביעים עבור הליכוד וש"ס (בתור מפלגה מזרחית טהורה) – הרי הצבעה עבור מפלגות שרוב מצביעיהן מקרב האשכנזים
נתפסת כבגידה עדתית. להערכתי, אותו ציבור בקרב עדות המזרח, עבורו הסולידאריות
העדתית היא ערך עליון – סולידאריות זו
עומדת מאחורי הקיבעון בהצבעה לימין של
אותו הציבור. שאר הגורמים להצבעה עבור הימין, כמו טראומת הקליטה, נושאים אופי היסטורי בעיקרו. ואשר לפער בין
המרכז "האשכנזי" לפריפריה "המזרחית" – יש לקחת בחשבון כי מאז המהפך של 1977, רוב
הממשלות שהוקמו היו בראשות הליכוד, ומכאן
דווקא מפלגה זו נושאת באחריות רבה להמשכו של
אותו הפער.
עד
כאן בניתוח הגורמים לשנאת חלק מעדות המזרח למפלגת העבודה הסתמכתי בעיקר על ספרו של
בן-סימון. אני סבור כי בניתוח הסיבות לשנאת השמאל שהובא לעיל, יש לקחת בחשבון גורם
נוסף. כידוע, התקיימה ועדיין קיימת גזענות של אשכנזים כלפי יוצאי עדות המזרח, אותה
כמובן יש להוקיע – אך אין להתעלם מתופעה הפוכה, גזענות של מזרחים כלפי אשכנזים. גזענות
מזרחית זו מתבטאת לא רק באמירות במישור העממי (כמו האשכנזים עשו לנו את
השואה, "אשכנאצים", חבל שלא
הרגו אתכם בשואה), אלא גם בצורה מוסווית בעיקרה במישור הספרותי (כמו ביצירות שכל
הדמויות האשכנזיות הן טיפוסים שליליים) והמחקר האקדמאי (כמו כינוי מדיניות קליטת
העלייה של יוצאי עדות המזרח כ"ניאו-קולוניאליזם" – מרחק קצר לכינוי "אשנכנאצים
במישור העממי). יש לזכור כי בתקופה המודרנית
לא חסרו גזענים אינטלקטואלים, בהם אנטישמים, שביססו את תורתם על מחקרים
מלומדים. עצם הקמתה של מפלגה או תנועה החורתת בגאווה על דגלה שהיא מוגבלת למזרחים,
יש בה לפחות שמץ של גזענות. לשם השוואה, מפלגה אקסקלוסיבית של אשכנזים, היינו
מכנים בגלוי וללא מורא מפלגה גזענית. מכל מקום, הגזענות כלפי האשכנזים עומדת
מאחורי סלידתו האוטומטית, של אותו חלק בלבד בציבור המזרחי הנגוע בה, מכל מה שמעורר
אצלו אסוציאציה עם אשכנזים, כמו מפלגת העבודה והשמאל.
הגזענים
נוהגים להתעלם מכך שכמו שאין גזעים טהורים, אין עדות טהורות (מבחינה אתנית) ואין
עדות שעשויות מקשה אחת. חלק לא מבוטל מיהודי מדינות ערב (כמו עיראק, אלג'יריה,
מרוקו) שהשתייך למעמד הבינוני והגבוה שלט היטב בצרפתית ובאנגלית (אך לא ידע ערבית
כתובה), ומבחינה לשונית-תרבותית היה קרוב יותר לאירופה ולמערב מאשר יהודי מזרח
אירופה. (יהודי מזרח אירופה שהגיעו לגרמניה בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20, נתפסו על
ידי היהודים הגרמנים כפרימיטיביים וכונו
בזלזול "אוֹסטיוּדֶן", קרי "יהודי המזרח".) מכאן, הקביעה מיהו מזרחי ומיהו מערבי מורכבת
יותר ממה שנראית במבט ראשון.
ראוי
המחבר, דניאל בן סימון, להערכה על שלא נגרר להאשים את דור המייסדים, קולטי העלייה,
בגזענות זדונית, כי אם ניסה להסביר את שיקוליהם. הוא חולק על דרך הקליטה של עולי
המזרח וכואב את כאבם של בני עדתו, אך בלי לטפח שנאה ונקמה כלפי האשכנזים, ובלי
להכתים עדה שלמה. בספרו המעניין והקריא, גישתו
היא גישה הומניסטית – אותה גישה שחסרה לא
רק באזורנו, אלא גם בקרב עמנו המפוצל.
