ברדוגו, סמי. ילדה שחורה (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013). 149 עמ'
סמי בֶּרדוגו נולד ב-1970 במזכרת בתיה להורים
יוצאי מרוקו ורכש את השכלתו האקדמאית בתחום הספרות באוניברסיטאות בישראל,
בארה"ב ובאירופה. כבר בתחילת דרכו
הספרותית ב-1999 זכה ברדוגו לביקורות חיוביות, ומאז הפך לסופר עטור פרסים. "ילדה
שחורה" הוא קובץ סיפוריו הראשון של המחבר אשר פורסם לראשונה ב-1999. במהדורה שלפנינו
הסיפורים האלה הם בנוסחים חדשים שנערכו על ידי מנחם פרי ופורסמו לראשונה ב-2011. לחלק
מהסיפורים הוספתי הערות בסוגריים מרובעים. כמו כן הוספתי דברי ביקורת בסוף הסיכום.
1. שוּק
הסיפור מסופר מפי בְּנה של אֵם כבדת בשר השְמחה
בחלקה, אשר עולמה מתרכז בשוק ובבישול. הבן עוזר לה בכול, החל מפתיחת החזייה שלה
(ואימו אינה מתביישת להסתובב אליו בשדיה החשופים) וכלה בקניות בשוק ובמלאכת
הבישול. בדרך הליכתם מהשוק לתחנת האוטובוס מסכם המְספר: "אנחנו ריקים מתוכן,
ועדיין יכולים לסחוב עגלות שוק מלאות" (עמ' 11). לאחר מות אימו בנה אומר:
"אני רוצה לקבור אותה כבר...כדי שאוכל...לחשוב איך חיים היום...איך מפשירים
את הכנפיים הקפואות שהיא קנתה" (עמ' 14). [כנראה בכך הבן רומז שאימו, בעולמה
הצר של אוכל ובישולים, הגבילה אותו, וכעת, לאחר מותה ברצונו לפרוש כנפיים ולהרחיב
את אופקיו.]
2. נשאֶרֶת
שְמֵחָה
העלילה מסופרת מפי שוּלָאמית, בחורה צעירה
המטפלת באימהּ ובאחיה קוֹקוֹ בן 22 וגדול ממנה. האם והאח סובלים מהפרעה נפשית
ונוטלים תרופות להתמודדות עם מחלתם. הגברת סְתירָה עוזרת למשפחה עם הבישולים. שני
חולי הנפש במשפחה מסתדרים ביחד. הם נכנסים ביחד למקלחת, קוקו מתפשט ומאונן, ואימו
מביטה בו ומעודדת אותו במעשהו. שולאמית, הנורמאלית היחידה במשפחה, נואשה להתנגד לכך. היא חולמת להתחתן ולעזוב את
הבית, ועם זאת מתייסרת במחשבה מי יטפל
בשני בני משפחתה במקומה. היא מספרת על עצמה: כאשר אני מתקלחת "ויורדת
עם הידיים מתחת לבטן...ואני ממשיכה לרדת מהר עם היד יותר למטה...ואני נשארת ככה עם
היד בתוך הגוף שלי, אני נשארת שמחה" (עמ' 31).
3. ויוויאן
ונפתלי
המעשה מסופר מפי המחבר. מתקיימים יחסי קִרבה
ביו שתי משפחות: בין מאדאם דִָדִיחָה האלמנה ובתה ויוויאן לבין מיסייה וגברת
נחמיאס ובנם נפתלי. קשרי הידידות האלה סללו את הדרך לנישואים בין ויוויאן לנפתלי.
מהסיפור משתמע כי ישנה איזושהי בעיה בתפקוד המיני של הזוג הצעיר, ההורים מנסים
לברר את העניין, אך נענים בתשובה כללית כי הכול כשורה. ואולם בהמשך, ויוויאן אינה
מצליחה להיכנס להריון ונפתלי נעלם, לא ברור היכן, ועד סוף הסיפור אינו חוזר לאשתו.
במקביל, גברת נחמיאס חלתה קשה ובעלה החל לבלות יותר זמן בביתה של גברת דדיחה, עד
שמיסייה נחמיאס, גברת דדיחה וּויוויאן, בישבם
ביחד, נראו כמשפחה אחת, אב, אם ובתם.
4. פְלַארְד
מאז שחלה האב, משתמע במחלת חשוכת מרפא, אולי
סרטן, הוא ישן לבדו במיטה הזוגית, ואשתו עברה לישון בסלון. לעומתה, בנו – אשר מְספר את העלילה בגוף ראשון –
מבלה רוב זמנו עם אבא באותה המיטה. לפעמים
הבן נצמד אל אביו ומרגיש מחובר אליו, האב נוהג לספר לו סיפורים ולעתים הם שרים
יחדיו. בשנה בה הבן התחיל לשכב ביחד במיטה עם האב הוא הגיע לגיל בר מצווה, ואביו
מלמד אותו את ההפטרה. כמו כן לימד אותו להגיד קדיש, מתוך רצון להכין אותו למותו –
אבל הבן לא אהב לשמוע את אביו אומר קדיש. כאשר האב נפטר, הסבתא מצד האב אמרה
ש"צריך לשבת פְלַארְד", כלומר על הרצפה (עמ' 51). [מותו של האב, משתלב
במוטיב המאפיין את כל סיפורי הקובץ והוא משפחות חסרות: היעדר אימא או אבא. הימצאותו של הבן במיטתו של האב
משתלב במוטיב של סטייה מינית החוזר בסיפורים אחדים. ]
5. חיזוֹ בָּטָטָה
הסיפור מסופר מפי אדוארד, נער בן 16 הגר עם
אימו ואחיו בן ה-13, ללא אב [מאזכור קצר של האב בעמ' 63 אפשר להניח כי האם גרושה].
האם החליטה כי כוחו של אדוארד בעיניו, כיוון שבברית המילה עיניו היו פתוחות, ולכן
גמרה אומר להאכילו בגזר, קרי חיזו (גזר בערבית יהודית מרוקאית כיז'ו). את אחיו
שמעון, לאור גודלו, החליטה האם להאכיל בתפוחי אדמה, קרי בטטה (בערבית, וגם בפי
יהודי מרוקו). בחנות הירקות הִרבתה האם לקנות
גזר ובטטה, ועל כן כונתה בפי תושבי המקום "חיזו בטטה", ואף האחים קראו
זה לזה לפי סוג הירקות שאכלו: אדוארד קרא לשמעון בטטה, ושמעון כינה את אדוארד
חיזו. האם עבדה בניקיון במרפאה בצורה מסורה מאוד. אדוארד – לכאורה בעל הראייה החדה
– לא הבחין שמשהו לא כשורה בביתו (האם נהגה לאחסן מזון מתחת למיטתה) והיה שמח
בחלקו. לעומתו, אחיו הצעיר, שמעון, לא היה מרוצה מהמצב בבית והיה מודע כי אנשים
אחרים חיים טוב יותר. המצב בבית השתנה כאשר אימא נאלצה להפסיק לעבוד כתוצאה ממחלה
לא ברורה, משתמע נפשית, והילדים קיבלו קצבה. לאחר מכן היא ברחה לפרדסים, לפי אבחנה
רפואית ניסתה להתאבד, הוחזרה לביתה, וכעבור שבועיים אושפזה בבית חולים, כנראה
לצמיתות.
6. מָאמָא
יָאוֹץ
הסיפור מוּבא מפי הסופר ברדוגו. חכם אברהם ואשתו
יאוץ הם זוג נעים הליכות המתגורר בשכונת נווה צדק. יאוץ לא למדה בבית ספר בחוץ
לארץ, בארץ ניסתה ללמוד עברית בקורס למבוגרים, הגיעה לרמה של ידיעת האותיות, אך לא
לרמה של קריאה וכתיבה. היא עובדת כאחראית על המקווה. כעבור שבע שנים מתחילת
הנישואים נולד לה בן. היא הייתה מוטרדת מחוסר יכולתה להיכנס להריון וסברה שיש לה
בעיה, אבל בדיעבד מתברר כי הבעיה הייתה אצל בעלה: זרעו היה דליל. הבן לא אהב
ללמוד, אבל הצליח להגשים את רצונו לעבוד במקצוע שרצה: הוא עובד בתור נהג אוטובוס.
האב אברהם הוא סנדלר במקצועו ומתפרנס מעבודתו. הוא יודע צרפתית ומעט אנגלית ומשלב
בין סנדלרות לקריאת ספרים וספרות דתית, כמו "שולחן ערוך".
יום אחד ראתה מאמא יאוץ את בעלה עובד בחושך
ואינו מדליק את האור, ואז לתימהונה ראתה ש"עיניו של חכם אברהם הפיצו אור לבן
על מצחו, והיא הבחינה באות אלף" (עמ' 77). אשתו לא סיפרה על כך לאיש. אבל
כאשר האירוע הזה חזר בשעה שאברהם היה בבית הכנסת, באי המקום אמרו עליו שהוא
"חכם גדול שבאה לו משמים האות" והוא "כמו אברהם אבינו" (עמ'
79). מאז הוא כונה "חכם אברהם" ואנשים ביקשו לפגוש אותו כדי לקבל תשובות
לכל שאלות החיים. אבל, בהיותו בביתו, אשתו
סוככה עליו וסירבה לכולם, בטענה כי אינו מרגיש טוב. בפעמים המעטות, כאשר היה יוצא
מהבית, "בהליכתה השחוחה לפניו הייתה מאמא יאוץ כשריון ברזל בלתי חדיר"
(עמ' 81).
7. ילדה
שחורה
הסיפור מסופר מפי נער (אין פרטים לגבי גילו
ועיסוקו) שנותר לבד – כנראה ללא הורים וקרובים בארץ – ונשלח לגור אצל דודו מוריס
בפאריז. בנו של מוריס סרז', אשר אביו היה גאה בו, נהרג בתאונת דרכים בישראל וּלְאב
קשה להשלים עם אובדנו. בנו השני ז'וזף בן-43, מתגורר בדירת חדר שכורה ועובד באופן
מזדמן במלצרות. לפני שובו לפאריז, ז'וזף שהה שמונה שנים בגבון שבאפריקה, שם נולדה
לו ילדה שחורה אותה הביא עימו לצרפת, מסר אותה למשפחה שחורה והוא נוהג לבקרה.
מוריס ממשיך לסבול על מות בנו סרז' ועל מצבו של ז'וזף: הוא בקושי מצליח לפרנס את
עצמו. נוסף לכך, בתו השחורה של ז'וזף נתפסת בעיני מוריס כבוּשה למשפחה, הוא מעולם
לא ראה אותה ואינו מעוניין להיחשב לסבא שלה. האב מוצא שִמחה באירוח מדי פעם של
משפחת מהגרים איטלקית בביתו, הכוללת אם ובת. כמו כן מוצא נחמה בטיפולו המסור
בחתולה סיאמית. המְסַפר רומז כי במקום לטפל בחתולתו, עדיף היה למוריס להכניס
לדירתו את הילדה השחורה.
8. אף-אחד
בחיים
הסיפור מופיע מפיו של בן, אשר לאביו – פועל
בניין בעברו – קטעו את שתי רגליו מפאת
מחלת סוכרת והוא מרותק לכיסא גלגלים. בנו מוכן היה לטפל בו ואף רחץ אותו, אבל האב
העדיף את טיפולה של אֶווה, אישה לא צעירה אך יעילה, אשר נוסף לסיפוק צרכיו
הבסיסיים כמו בישול, הייתה לו לתועלת
במיוחד בטיפולה ב"חבילה" שבין רגליו. שם, לדברי האב, היא "מצליחה
לעבוד בשבילו" (עמ' 103). הבן נהג לבקר את אביו והיה מוציא אותו לטיול מחוץ
לבית. כאשר אביו פעמיים בשבוע היה בפיזיותרפיה, הבן קיים יחסי מין, ללא התלהבות,
עם אווה. היא נהגה לעשן והרבתה להשתעל בצורה חולנית. לנוכח החמרת מצבה, האב ביקש
מבנו לקחת את אווה לבדיקה רפואית, בהוסיפו: "אין לה אף-אחד בחיים שלה"
(עמ' 109). במהלך בדיקת ממוגרפיה, הבן עזר לאווה לעמוד בצורה יציבה וגם לשים את
שדיה על מדף הצילום. כאשר אווה לא הגיעה לדירתו של אבא במשך יומיים רצופים, התברר
לַבֵּן, דרך לשכת הרווחה, כי מצאו אותה מתה בביתה. אבא אמר כי חייבים לבוא ללוויה
שלה וחזר על דבריו ש"אין לה אף אחד בחיים" (עמ' 111). בלוויה אב ובנו
ראו אנשים מעטים.
9. לא מהר
קוברים את המתים
הסיפור מובא בגוף ראשון על אדם אשר עד גיל 14,
כל שנה במשך חודשיים בקיץ נהג להתארח אצל סבתו וסבו מצד האב שגרו במעברה. האם והאב
היו מביאים את הילד לבית הסבים. שני הסבים
לכאורה התייחסו אליו יפה, אבל הוא הרגיש כי הם מזלזלים בו וכי הוא אינו שייך לאותה
"אגודה" [עולם?] אליו הם ואביו
שייכים. בהגיעו לגיל 11 סבו נפטר. אביו רצה לראותו בימי האבל, וכאשר המְספר הגיע
לבית סבו אביו חיבק אותו בחיבוק גדול, ואף גער בסבתא שלא אמרה שלום לבנו. בבית סבו
נודע לַבּן כי כבר קברו את הסב: "ולא
ידעתי שמהר כל-כך קוברים את המתים" (עמ' 123-122). הסב נפטר בשנת 1981.
בדיעבד התברר לבן כי בניגוד לנאמר בימי האבל הסב לא נפטר בגיל 100, אלא ב-14 שנים
פחות, כלומר בגיל 86. שנתיים אחר כך נפטר אביו בגיל 54, כאשר המחבר היה בן 14.
כיום בתור אדם מבוגר, הבן חי לבדו כמו סבו ואביו, ויש לו בן יחיד. המחבר מרגיש
שהוא עושה עוול לבנו [כיוון שאינו נותן לו הרגשה של שייכות ל"אגודה"?].
המחבר עצמו לא הקים אגודה של אנשים, "אפילו לא של איש אחד" (עמ' 123).
10. ערבית
עד שחרית
הסיפור מופיע בגוף ראשון. הכותב מְספר כי בכל
יום שישי הוא משתתף בתפילת ערבית בבית הכנסת בו שמור לו מקום קבוע. אבל הוא הולך
לתפילה באי רצון ובמהלכה אינו צועק "בקול עצום ונלהב" (עמ' 127). לאחר
מכן חוזר הביתה, אוכל עם אשתו את ארוחת השבת שהיא הכינה, "מגיעים לשובע של
סלידה" (עמ' 128), ובלילה, כדבר שבשגרה, בועל את אשתו. למחרת הוא מגיע לתפילת
שחרית, כבר מזמן אינו משתתף במכירה הפומבית של העליות לספר התורה, ומְקווה שלא
יבחינו בכך. בפרשת השבוע הוא יוצא מבית הכנסת והולך סביב הבניין. השחרית שלו
מסתיימת לאחר ארוחת חמין עם אשתו. [מורגש ניכור מסוים ביחס לסביבה. בתיאור הזוג
אין התייחסות כלשהי לילדים.]
11. סָאנִי
בֹּוי
הסיפור עוסק ביחסים בין בן לאב ומובא מפי הבן. לביתו
של המחבר בישראל מגיע לביקור אביו המתגורר באירופה. האב, אותו כבר לא ראה למעלה
משלוש עשרה שנים, הוא יליד העיר מֶקנֶס שבמרוקו, רכש את השכלתו בצרפת ומתפרנס
מפרסום ספרים. מדובר לרוב בסיפורים שכתבו אחרים, ואביו ניסח, ערך והעתיק אותם בכתב
ידו הנאה במיוחד, ואלה יוצאים לאור, בכתב ידו, על ידי הוצאות ספרים שונות באירופה.
האב לצורך עבודתו היה נודד בארצות שונות ביבשת, והבן מאז ילדותו גדל ללא אב. הבן
הוריש מאביו את כתב היד היפה, ובחייו
הבוגרים עובד כמורה לעברית באולפן לעולים חדשים. בפגישה עם הבן לא מתפתחת שיחה
רצינית. האב שוהה בביתו של הבן ימים אחדים, נראה עייף וחולה, ומרבה להשתעל ולישון.
הבן דואג לבריאותו, מצליח לשכנעו להיבדק אצל רופא ולהיכנס לבדיקות בבית חולים. שם
לאחר ימים אחדים, האב משתחרר ביוזמתו עוד לפני סיום הבדיקות, אותן מבטיח לסיים
לאחר שובו להולנד. במכתבים ובשיחות עם בנו, נהג האב לכנותו "סאני" או "סאני
בוי" והוא נפרד מבנו בחיבוק ונשיקות. בשבתו במונית לא שמע את צעקתו של הבן
שניסה להזכיר לאביו שהוא שכח משהו בבית. מדובר היה בכתב יד של סיפור, כתוב בעברית
"באותיות מסורבלות ורועדות", על אב המתעלל בבנו. המחבר מוסיף:
"ידעתי שאין לפני תרגום או העתקה, כי לא צוין שמו של הכותב" (עמ' 140).
[כמו ברוב הסיפורים מדובר במשפחה חסרה. אין
התייחסות לאשתו של האב ואימו של המחבר. לאורך הסיפור בולט הפער בין המצב לכאורה
לבין המצב האמתי. להלן אחדים מהפערים. היחסים בין האב במהלך ביקורו בארץ לבין בנו
טובים למראית עין – אבל אין בכך להמעיט
מהעובדה שהאב נטש את בנו כבר בילדותו ומאז שמר איתו על קשר רופף באמצעות מכתבים.
האב קורא לבנו "סאני בוי", כלומר ילד השמש, אבל בסיפור שחיבר אביו על אב
המתעלל בבנו, בנו נמלט מאביו לחושך. האב מעתיק סיפורים של אחרים באותיות נאות, אבל
את סיפורו שלו, האמתי, כותב באותיות רועדות ומסורבלות. האב מספר לבנו שהוא מתגעגע לארץ, אבל ממשיך
לגור בחוץ לארץ. האב טוען כי הוא מרגשי טוב ובריא, אבל לאמתו של דבר חולה.]
הערות כלליות
כל הסיפורים עוסקים במשפחות יהודיות בעלות
שורשים מרוקאיים, חלקן הגדול מהמעמד התחתון החיות בשולי החברה, שהושפעו מעט, אם
בכלל מהתרבות הצרפתית. הן מסורתיות-דתיות ומנהגיהן אינם מודרניים. בסיפור
"פלארד מתואר טקס הספד מסורתי למת,
שעורכות נשים, הכולל צעקות, דמעות וסטירות קלות על הלחיים מצד נשים, וכֹל
זאת תוך כדי אפיית עוגיות ("קָעַאק"). במקביל, ישנן בקובץ הסיפורים
משפחות ודמויות ממוצא מרוקאי אשר השתלבו במידה רבה בתרבות הצרפתית. אצלן היסוד
הדתי-מסורתי נחלש ואורח החיים שלהן מודרני. בסיפורים נעשה ניסיון להציג ולשמֵר את
האתנוגרפיה של העדה המרוקאית על כל רבדיה, כולל בשמות הנפשות הפועלות.
זהו קובץ של סיפורים עדתיים, אך ללא התייחסות
לנושא של אפליית המזרחים מצד הממסד האשכנזי, ואף ללא שימת דגש על מצוקה כלכלית –
למרות שבחלק מהסיפורים מדובר במשפחות עניות. אף המשפחות העניות אוכלות לשובע
ושירותי הרווחה עוזרים להן. לדוגמה, בסיפור "נשארת שמֵחה", מועדון
ויצ"ו עוזר למשפחה בבגדים ובארוחות. המחבר בחר לעסוק בנושא עדתו כספרות לשמה,
תוך התרכזות בתא המשפחתי והסוגיות האוניברסאליות שמתעוררות בו, ותוך שימוש
בסימבוליזם. כאמור, ב"שוּק",
הכנפיים הקפואות שהבן רוצה להפשיר לאחר מות אימו מסמלות את רצונו לצאת מהעולם הצר
בו היה נתון בתקופת חייה של האֵם. היצירות דומות לציורים המשלבים בין ריאליזם לבין
אימפרסיוניזם וסימבוליזם.
רוב רובם של הסיפורים (מלבד שניים) מובאים בגוף ראשון מפי גיבורו או גיבורת הסיפור
ובלשונם. בסיפורים המסופרים בגוף ראשון מפי גיבוריהם, ברדוגו מנסה לשמור על סגנונן
האותנטי של הדמויות. הם כתובים בשפה פשוטה וכוללים שיבושי לשון נפוצים כמו
"אני יגור" (עמ' 18), במקום אני
אגור. כמעט בכל הסיפורים (מלבד אחד) מדובר במשפחות בהן חסר מישהו מבני המשפחה:
משפחה ללא אימא, או ללא אבא, או האב נפטר, או זוג ללא ילדים, או שתי משפחות אשר
בכל אחת מהן מישהו מבני המשפחה חסר. בחלק מהסיפורים האלה, מעין השלמת ההרכב המלא
של המשפחה נעשית באמצעות דמויות הקיימות בתוך המשפחה או באמצעות משפחות אחרות
החוברות יחדיו. להלן דוגמאות אחדות. בסיפור "שוּק" בו חסר בעלה של האם,
הבן המוריד את החזייה לאימו, משמש מעין תחליף לבעל. ב"נשארת שמֵחה", הבן
קוקו משמש מעין תחליף לבעל לאימו, כאשר היחסים בינו לאימו גובלים בגילוי עריות.
ב"פלארד", לאחר שהאב נעשה חולה ואינו ישן במיטה אחת עם אשתו, הבן בגיל
הבר מצווה עובר לישון עם האב. ב"אף-אחד בחיים", אֶווה משלימה את הדמות
הנשית של שתי הדמויות הגבריות: היא מעין חברה אינטימית של הבן ומעין אשתו של האב.
בעוד במקרים שתוארו לעיל "השלמת" התא
המשפחתי נעשית בתחום שיש בו מיניות ואף סטייה מינית, ישנם סיפורים בהם אותה ההשלמה
מתקיימת ללא סקס. ב"וִיוויאן ונפתלי", מדאם דדיחה ובתה ויוויאן זוכות
"להשלמה" בתפקיד אב ובעל בדמותו
של מיסייה נחמיאס, וזאת לאחר מחלתה של גברת נחמיאס. ב"ילדה שחורה", הדוד
מוריס זוכה במעין פיצוי על בנו המת במתן חסות לנער שהגיע אליו מישראל, ובאירוח
משפחה איטלקית חד הורית המורכבת מאם ובת.
בחלק ניכר מהסיפורים
מופיעים תיאורים בעלי אופי מיני. נוסף לאלה שנזכרו לעיל בסיפורים "שוק",
"נשארת שמחה" ו"אף-אחד בחיים", גם ב"לא מהר קוברים את
המתים" ישנו קטע עירום. (כאשר הסבתא ומוֹכרת התאנים ישבו בפישוק רגליים,
"יכולתי לראות את תחתוניהן ושני כתמי עור כהים באזור המפשעה", עמ' 118.) כמו כן, ב"ערבית עד שחרית" מתואר מִשגל.
הממד האוטוביוגרפי בקובץ הסיפורים מתבטא בהימצאותו
של המחבר לפחות בשני עולמות. שורשיו בעולמה של הקהילה מרוקאית המסורתית על מנהגיה
ואמונותיה, שחלקה בארץ נמצאה בשולי החברה. עולם זה בא לידי ביטוי בעיקר בסיפורים
שבתחילת הקובץ כמו "שוק", "נשארת שמחה", "פלארד" ו"חיזו
ובטאטא". יש לציין כי אימו של סמי ברדוגו, בדומה לאֵם ב"חיזו
בטאטא", עבדה בניקיון במרפאה. הסיפור "מאמא יאוץ" משקף את האמונה
במיסטיקה בקרב בני העדה. ואולם מהסיפורים האחרונים שבקובץ משתמע כי המחבר אינו שייך בשלמות לעולם המסורתי
הזה. ב"לא מהר קוברים את המתים" המְספר אומר במפורש כי אינו שייך
ל"אגודה" של סבו ואביו, וב"ערבית עד שחרית" הוא אינו משתלב
בקהל המאמינים ואף חש ניכור בעולמם. ב"ילדה שחורה" מתוארים יהודים החיים
בצרפת, אשר מטבע הדברים התרחקו מאורח החיים המסורתי במרוקו. לבסוף, בסיפור האחרון, "סאני בוי",
דמות האב מייצגת אדם שאמנם נולד במרוקו ולא זנח את הערבית – אבל כבר בלימודיו
התיכוניים רכש השכלה צרפתית ובחייו הבוגרים מתגורר ועובד באירופה, יודע את
לשונותיה, והוא מעין אינטלקטואל מערבי. ואולם, כמו שהמחבר לא הרגיש שייכות גמורה
ובלעדית לעולם העדתי המסורתי, כך הוא אינו מרגיש שלם בעולם האירופאי. ב"סאני
בוי" האב טוען כי הוא מתגעגע לארץ, ומשתמע כי עבודתו המקצועית היא שמאלצת
אותו לשהות רוב הזמן בחוץ לארץ. כותרת
סיפורו "לא מהר קוברים את המתים", כנראה נועדה לרמוז כי על אף הקבורה
הפיזית המהירה של סבו מצד האב, משהו מדמותו ומורשתו נותרו במְחבר.
