יום שני, 6 באפריל 2015

לואיס, ברנרד. משבר האיסלאם: ממלחמה מקודשת לטרור רצחני (אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2006) [סיכום ספר]


לואיס, ברנרד. משבר האיסלאם: ממלחמה מקודשת לטרור רצחני (אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2006). מאנגלית מנשה ארבל. 195 עמ' כולל מפתח שמות ועניינים. [סיכום ספר]
Lewis, Bernard. The Crisis of Islam (2003)                                                                                   

ברנרד לואיס נולד ב-1916 בלונדון למשפחה יהודית. הוא מזרחן בריטי-אמריקאי שנחשב לאחד המזרחנים המובילים במערב.  דעותיו שמרניות. ספרו משבר האיסלאם נכתב בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר 2001, שבוצעו  בניו יורק ובוושינגטון על ידי  ארגון הטרור האסלאמי אל-קאעידה, בראשותו של אוּסַאמה בִן   לַאדִן (2011-1957). הספר נועד כנראה לנסות לתת מענה לנושאים  ושאלות שעוררו הפיגועים, כמו מהי השקפת עולמו של האסלאם, ובמיוחד מה יחסו של האסלאם כעת  למערב בכלל ולארה"ב בפרט; וכיצד להתמודד עם הקנאות האסלאמית. הסיכום משקף את גִרסת המחבר, כולל הסבריו ודעותיו, מלבד הערות קצרות בסוגריים מרובעים. את דעותיי הוספתי בפרק קצר בסוף הסיכום.  

מלחמת קודש: ג'יהאד

"אחת המשימות היסודיות שהטיל על המוסלמים [מייסד האסלאם] הנביא מוחמד [632-570] היה הג'יהאד" (עמ' 57). "במשך רוב אלף וארבע מאות השנים של היסטוריה מוסלמית כתובה פוּרש הג'יהאד במובן של מאבק מזוין, שנועד להגן על האומה המוסלמית או לסייע בהתפשטותה" (עמ' 59). במסורת המוסלמית מחולק העולם לשני בתים, "בית האסלאם" (דָאר אל-אִסְלָאם) שבו שולטים המוסלמים, ו"בית המלחמה" (דָאר אל-חַרְבּ), שנשלט בידי הכופרים. יש לקיים את חובת הג'יהאד ללא הרף, עד שהעולם יאמץ את האמונה המוסלמית – למעט בזמן שביתות נשק הכרחיות (עמ' 59).

 

את הג'יהאד הראשון ניהל מוחמד בכובשו את עיר מולדתו מֶכָּה בשנת 630. יורשיו הרחיבו את שלטון האסלאם לאימפריה של פרס, לשטחים גדולים של האימפריה הביזנטית, לצפון אפריקה, לחצי האי האיברי ולדרום איטליה. האימפריה האסלאמית החשובה ביותר בימי הביניים הייתה החליפוּת העבאסית (1261-750), שמרכזה בבגדאד. הציביליזציה האסלאמית שגשגה בימי הביניים, בתקופה בה הציביליזציה  הנוצרית הייתה במצב של שקיעה.

 

השלב השני של הג'יהאד התבצע לא על ידי הערבים,  אלא על ידי עמים שהתאסלמו והם התורכים והטטארים. ב-1453 נכבשה קונסטנטינופול שהפכה לאיסטנבול  ולבירת הסולטאנים העות'מאנים – יורשי החליפים של האימפריה העבאסית. העות'מאנים בבלקן והטטארים ברוסיה ניסו לכבוש את אירופה. מִפנה מכריע בהתפשטות האסלאם התחולל ב-1683, כאשר המצור התורכי השני על וינה הסתיים בתבוסה ניצחת. בין הסיבות לעצירת התפשטותו של  האסלאם לעולם הנוצרי –  אותה התפשטות שבוצעה על ידי המעצמה המוסלמית החזקה ביותר באותה העת, האימפריה העות'מאנית – הייתה עליונות הטכנולוגיה המערבית הנוצרית ביחס לתורכית. אפשר לומר, כי מאז שלהי המאה ה-17, במשך כשלוש מאות שנה, העולם המוסלמי מפגר ביחס לעולם המודרני, ומלחמות הג'יהאד הפכו להגנתיים.

 

באימפריות שהקימו הערבים והתורכים בזמנם, שהשתרעו גם בשטחיה של אירופה, לא ראו כובשיהם אימפריאליזם. בעיני המוסלמים היה זה לגיטימי לכבוש את אירופה כדי לאפשר לתושביה לדבוק בדת האסלאם. ואולם התהליך ההפוך, של השתלטות אירופים נוצרים על מוסלמים – שבוצע ברובו במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 על ידי הרוסים (באסיה), ההולנדים (באינדונזיה), הבריטים והצרפתים (במזרח הרחוק, התיכון ובצפון אפריקה) – נראה בעיני המוסלמים לחטא ולפשע, במיוחד אם האירופים היו מנסים להסיט את המוסלמים מדתם (עמ' 80). השלטון הקולוניאלי היווה את אחד הגורמים לשנאת המוסלמים כלפי המערב.

האסלאם בתקופה המודרנית

האסלאם מייצג למעלה מ-1,400 שנות היסטוריה ומיליארד ורבע בני אדם (הנצרות – למעלה משני מיליארד).  בתקופה המודרנית מדינות אינן נוהגות לקיים כנסים על בסיס דתי. לדוגמה, אין כנס של מדינות בודהיסטיות או נוצריות. אך ב-1969 הוקם ארגון של מדינות מוסלמיות, אשר משנות ה-70 נקרא "ארגון הוועידה האסלאמית". הוא כלל מדינות שונות מבחינת המשטר (מלוכות, רפובליקות) והאוריינטציה (פרו סובייטיות, פרו מערביות וניטרליות) – כשהמכנה המשותף ביניהן היה הדת. בתחילת המאה ה-21 הארגון כלל 57 מדינות, ומתוכן רק  תורכיה סיגלה לעצמה מוסדות דמוקרטיים. [בעשור השני של המאה ה-21 ניכרה בבירור נסיגה מדמוקרטיה מערבית בארץ זו.]

 

בתחום הפנים עוד יותר בולט ההבדל בין האסלאם לדתות אחרות. בעוד העולם המערבי חילוני בעיקרו והדת הנוצרית אינה ממלאת בו תפקיד מרכזי בפוליטיקה (הדבר נכון גם לגבי מפלגות שנקראות "נוצריות-דמוקרטיות") – הרי העולם המוסלמי נותר דתי בעיקרו. גם בקרב  מוסלמים שאינם אדוקים ואף חילונים, האסלאם הוא  עניין של זהות ונאמנות.  כיום מהווה דת האסלאם מקור השראה לשנאה ולאלימות  ב"חלק מהעולם המוסלמי – לא כולו ואף לא רובו" – כלפי המערב (עמ' 54).

 

ניתן להבחין בקרב המוסלמים בשלוש גישות ביחס למערב. (1)  יש המכירים בהישגיו, כמו בתחומי המדע ובכינונו של משטר דמוקרטי,  ודוגלים בשיתוף פעולה עמו. [לקטגוריה הזו השתייכה ללא ספק הרפובליקה התורכית בתקופה בה נשלטה על יד מפלגות חילוניות, כלומר עד תחילת המאה ה-21.] (2) יש הרואים במערב מקור הרוע, אך מכירים בכוחו, ולכן דוגלים בפשרה זמנית אִתו שתאפשר לצבור כוח להמשך המאבק. [לקבוצה הזו שייכת הרפובליקה האסלאמית של איראן מאז הקמתה ב-1979.] (3) יש הרואים בו את האויב של האסלאם נגדו צריך לנהל מלחמה לחיים ולמוות ללא פשרות. [בקו הזה דוגלים ארגונים אסלאמיים קיצוניים כמו אל-קאעידה.]

הסיבות לעוינותו של האסלאם  כלפי ארה"ב והמערב

ארה"ב הצטיירה כאויבת האסלאם בעיני חלק מן המוסלמים, בין היתר, בגלל תמיכתה המוגבלת בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה במעצמות הקולוניאליות במזרח התיכון והן בריטניה וצרפת.  בניגוד לארה"ב – בריה"מ, על אף ששלטונה השתרע על פני שטחים מוסלמים שנכבשו עוד בתקופה הצארית, לא סבלה מאותו דימוי שלילי.

 

גם בנושא תמיכתה של ארה"ב בישראל בסכסוך הישראלי-ערבי בכלל ובסכסוך הישראלי-פלסטיני במיוחד נקטו המוסלמים והערבים באמוֹת מידה שונות כלפי ארה"ב בהשוואה לבריה"מ. יש לזכור כי ב-1948 הושיטה בריה"מ סיוע צבאי לישראל –  באמצעות צ'כוסלובקיה – שממש הציל את המדינה במלחמתה על קיומה, בעוד הממשל האמריקאי הטיל אמברגו על משלוחי נשק לצדדים הלוחמים. ב-1956, בעת המלחמה נגד מצרים בחצי האי סיני ובתעלת סואץ,  פעלה ארה"ב בנחישות להביא לנסיגתן המלאה של ישראל, בריטניה וצרפת מהשטחים שכבשו מידי המצרים. בעת מלחמת יוני 1967, רוב הנשק שבידי ישראל היה עדיין מתוצרת צרפתית ואירופאית – ולא אמריקאית. כל זה לא מנע את "הכתמתה" של ארה"ב  בעיני המוסלמים כבר בשלב הזה של הסכסוך המזרח תיכוני כתומכת בישראל, תוך סלחנות כלפי תמיכת בריה"מ בישראל בעבר.

 

אפילו פלישתה של בריה"מ לאפגניסטן בדצמבר 1979, שהייתה כיבוש אימפריאליסטי גס, עוררה רק התנגדות רפה מצד העולם המוסלמי והערבי.  אמנם מתנדבים ערבים הגיעו לאפגניסטן להילחם נגד הסובייטים, אך את ניהול ההתנגדות לפלישה ובמיוחד אספקת הנשק למורדים נטלה ארה"ב.

 

מקור חשוב בהפצת איבה בקרב המוסלמים למערב היה הזרם הווהאבי (Wahabi) באסלאם. זוהי תנועה באסלאם הסוּני הדוגלת בפירוש כתבי הקודש כלשונם –   תנועה שמרנית ובלתי סובלנית, השוללת מכל וכל את אורח החיים המערבי (אך בתקופה המודרנית אינה שוללת את הטכנולוגיה המערבית). הזרם הזה נוסד במאה  ה-18, אוּמץ על ידי ערב הסעודית לאחר היווסדה ב-1933, ואולם זכה להתפשטות בעולם המוסלמי בעיקר משנות ה-70 של המאה ה-20, בזכות עושרה החומרי של סעודיה בצורת התמלוגים מן הנפט. משאביה הפיננסיים האדירים של ערב הסעודית אִפשרו לה לממן הקמת מוסדות לימוד דתיים ומסגדים מחוץ לארצה, שהפיצו את הווהאביה. הימצאותם של שני המקומות הקדושים ביותר לאסלאם בערב הסעודית (מכה ומדינה) – מדינה שאימצה את הוואביה –  תרמה לגושפנקא שקיבל הזרם הווהאבי של האסלאם בקרב חלק מן המוסלמים.

 

דמות מפתח בטיפוח שנאת המוסלמים למערב היה סַיִד קֻטֻבּ (1966-1906), פעיל והוגה דעות בתנועת "האחים המוסלמים". הוא היה פקיד במשרד החינוך המצרי, ששהה למטרת לימודים בארה"ב בין השנים 1950-1948 ופרסם את ספר הגותו ב-1964. קטב הזדעזע מאורח החיים האמריקאי, שהצטייר בעיניו כחומרנות מנוונת והפקרות מינית, ועל כן נוגד את האסלאם.  בהתאם לכך, טען קטב,  כי המשטרים הערביים החילוניים, המושפעים מן התרבות המערבית, מחזירים את ארצות ערב לתקופת הגָ'אִהִלִיָה, דהיינו תקופת הבערות שלפני בוא האסלאם. הפונדמנטליסטים האסלאמים, בדומה לסיד קטב, רואים באורח החיים האמריקאי את האיום העיקרי על האסלאם. רצח הנשיא המצרי, אנואר סאדאת, ב-1981 על ידי פונדמנטליסטים אסלאמים נבע מראייה בו שליט כופר ("פרעה" מודרני במשמעות הביטוי בקוראן)  הקשור באימפריאליזם המערבי. השלום שכרת סאדאת עם ישראל היה בעיני רוצחי הנשיא "עניין שולי יחסית" בהחלטתם להתנקש בו, כפי שעלה מחקירתם (עמ' 148) – וזאת בניגוד לסברה המקובלת במערב.

 

בהקשר לאיבת האסלאם הקיצוני למערב יש לזכור את תמיכתן העקיפה בעיקרה של מדינות מערביות אחדות (כמו צרפת וארה"ב) בשנות ה-90 של המאה ה-20 בדיקטטורה החילונית  והאכזרית באלג'יריה. המשטר הדיקטטורי הזה דיכא את המפלגה האסלאמית, שעמדה לנצח בבחירות דמוקרטיות שאמורות היו להתקיים   ב-1992. עם זאת, המחבר מודה כי בשאלת אלג'יריה ניצבה מדיניותה של ארה"ב בפני דילמה קשה. מחד גיסא, לא היה זה מוסרי לנהל מדיניות לפיה זכויות אדם בסיסיות אינן חלות על מוסלמים אדוקים –  אך מאידך גיסא אין להתעלם מכך כי מפלגה אסלאמית קיצונית, גם אם תגיע לשלטון בדרך דמוקרטית, תדאג להנציח את שלטונה.  

 

כישלונן של אידיאולוגיות מיובאות בעולם הערבי  כמו סוציאליזם  (לדוגמה באלג'יריה) או קפיטליזם (לדוגמה במצרים) בהתמודדות עם בעיות כלכליות-חברתיות היווה גורם חשוב בהצלחת התפשטותו של האסלאם הפונדמנטליסטי. אסלאם בנוסח הזה, שבהטפתו לחזרה לאורח החיים המוסלמי הטהור ובשלילתו את אורח החיים המערבי ועודף המודרניזציה, סיפק פתרון פשוט לכאורה לכל הבעיות המורכבות. יתרונו של הפונדמנטליזם האסלאמי על פני אידיאולוגיות אחרות בעולם המוסלמי התבטא בהיותו מובן גם לחסרי השכלה ובהציעו רעיונות מוּכּרים, שכבר הִכּוּ  שורשים בחברה. שליטים אוטוקרטיים בעולם הערבי יכלו לאסור קיומן של מפלגות – אך לא תפילה במסגדים, ופיקוחם על תוכן הדרָשות בהם  היה מוגבל. כך הפונדמנטליזם הדתי זכה למעין מונופול בהתנגדות למשטרים עריצים.

 

משטרים עריצים פרו אמריקאיים, כמו המלוכני בערב הסעודית ושל חוסני מובארק במצרים, זכו לתמיכה צבאית ופוליטית רחבה מצד  ארה"ב לאורך שנים.  לכן, בעיני מתנגדי המשטרים האלה מקרב המוסלמים הקיצונים הצטיירה ארה"ב  כמקור הרוע, ומכאן נראה כי לא במקרה כל הטרוריסטים בפיגועי ה-11 בספטמבר 2001 הגיעו מערב הסעודית וממצרים.

פיגועי ה-11 בספטמבר 2001: האם הם תואמים את הג'יהאד הקלאסי?

פיגועי ה-11 בספטמבר בוצעו על ידי הארגון אל-קאעידה שנוסד ב-1991, השנה בה התפרקה בריה"מ. לארגון הצטרפו רבים מאלה שנלחמו נגד בריה"מ באפגניסטן ובראשם בן לאדן. הם שאבו עידוד מהצלחתם  להביס מעצמה אחת באפגניסטן, כדי להמשיך בדרך לקראת הבסת מעצמה נוספת – ארה"ב. בראיון לכתב אמריקאי   ב-1998 טען בן לאדן כי חולשתה של ארה"ב התגלתה בנסיגתה החפוזה מביירות [ב-1984]  ומסומליה [ב-1994], בעקבות מכות ספורות בלבד (עמ' 171). הכישלונות האמריקאיים האלה היוו מקור השראה למתקפות הטרור של בן לאדן.

 

בפברואר 1998  פרסם עיתון ערבי היוצא בלונדון את הטקסט המלא של "הכרזה של החזית האסלאמית העולמית על ג'יהאד נגד היהודים והצלבנים". על ההכרזה חתומים היו אוסמה בן לאדן ומנהיגים אסלאמים נוספים. בהכרזה נאמר כי "יותר משבע שנים אוחזת ארצות הברית באדמות האסלאם במקום המקודש ביותר לאסלאם, חצי האי ערב" (עמ' 27). [הכוונה להצבת כוחות אמריקאיים בערב הסעודית ב-1990. הכוחות הוצבו בעקבות כיבושה של כוויית בידי משטרו של סדאם חוסיין באוגוסט 1990 ונועדו למלחמה נגד עיראק במטרה לשחרר את כוויית –  משימה שבוצעה בינואר-פברואר 1991. גם לאחר שחרור כוויית, נמשכו סנקציות כלכליות נגד עיראק, ובסוף 1998 חידשה ארה"ב את הפצצותיה נגד עיראק, בעקבות אי שיתוף פעולה מצד בגדאד עם פקחי האו"ם לפירוק נשק להשמדה המונית.]

 

ההכרזה האשימה את ארה"ב בניהול מלחמה חסרת רחמים נגד עיראק, על אף האסונות שכבר המיטה עליה. מטרת המלחמה נגד עיראק – ממשיכה ההכרזה – היא גם "לשרת את מדינת היהודים פעוטת הערך" באמצעות הסטת "תשומת הלב מכיבוש ירושלים והרג המוסלמים המתבצע בה."  בעקבות הפשעים האלה, בהכרזה ישנה פַתְוָה  (פסק הלכה) הקובעת: "הרג אמריקנים ובעלי בריתם, אזרחים ואנשי צבא כאחד, מהווה חובה אישית  עבור כל מוסלמי המסוגל לבצעה...עד אשר ישוחררו... מסגד אל-אקצא והמסגד הקדוש של מכה, ועד שצבאותיהם...יסולקו מכל ארצות האסלאם" (עמ' 28).

 

בהכרזה מוזכרים שלושה אזורי עוולה: חצי האי ערב, עיראק וירושלים. מבחינת הקדושה, חצי האי ערב, מקום לידתו של האסלאם, הוא המקום הקדוש ביותר למוסלמים. בהתאם לכך, בשנת 641 הוציא החליף עומר צו גירוש נגד היהודים והנוצרים מכל חצי האי ערב, למעט שוליו הדרומיים  והמזרחיים. מאז ועד היום מהווה אדמת חִג'אז – אזור במערב חצי האי ערב בו שוכנת העיר מכה –  שטח אסור ללא מוסלמים. עיראק חשובה עבור האסלאם בתור מרכז שלטונם של החליפים מבית עבאס בימי הביניים במשך כ-500 שנה. ירושלים היא העיר השלישית בדרגת קדושתה לאסלאם, אחרי מכה ומדינה. עוד ראוי לציין כי במצוות הג'יהאד ישנה הבחנה בין מלחמה התקפית לבין מלחמת מגננה, כשהראשונה יכולה להתבצע על ידי מתנדבים ולוחמים מקצועיים. בן לאדן ראה במלחמה נגד ארה"ב מלחמת מגננה ועל כן הטיל את חובת ההשתתפות בה על כל מוסלמי הכשיר לכך.

 

עוד ראוי לציין כי באסלאם, החָלִיף – ראש המדינה ומפקד הצבא –  היה גם ממלא מקום הנביא מוחמד, קרי המנהיג הדתי העליון. תפקיד החליף, כלומר ממלא מקומו של הנביא,  התקיים בעולם המוסלמי  מאז מותו של מוחמד בשנת 632 במשך כ-1,300 שנה. הוא בוטל ב-1924, בעקבות מיגורה של האימפריה העות'מאנית על ידי מעצמות המערב והקמתה של תורכיה החילונית.  מנקודת ראות מוסלמית, ביטול החליפות הוא פשע חמוּר, ואוסמה בן לאדן בקלטת מ-7 באוקטובר 2001  רמז לחלקו של המערב בפשע הזה.

 

נוסף לפשעים האלה של ארה"ב מנקודת ראותו של בן לאדן, אמריקה הצטיירה בעיניו כמנהיגת העולם המערבי, העולם הנוצרי ו"ארצות הכופרים" בכלל. בקיצור, ארה"ב ייצגה בעיניו את "בית המלחמה" ואת אורח החיים האמריקאי המופקר שמהווה את האיום הגדול ביותר על האסלאם (עמ' 171)

 

מוסלמים מתרעמים כאשר התקשורת מגדירה קבוצות טרור כ"אסלאמיות", אבל את התלונה הזו יש להפנות לא לכלי התקשורת, שרק מדווחים כפי שמְבַצעי מעשי הטרור רואים את עצמם: מוסלמים גאים. ואכן, אוסמה בן לאדן ואל-קאעידה  בהחלט צמחו מן התרבות האסלאמית. עם זאת ניתן להצביע על הבדלים וסתירות בין הלכות ונוהגי האסלאם לדורותיו לבין פעילותם  בנוסח אל-קאעידה של הטרוריסטים האסלאמים בימינו (עמ' 149).

 

על אף שברוב רובה של התקופה המוסלמית מאז מוחמד הייתה לג'יהאד משמעות צבאית, הרי בעת המודרנית ישנם אנשי דת המפרשים את הג'יהאד כמאמץ רוחני-מוסרי. עם זאת המונח שמר עדיין על משמעותו המקורית במיוחד באזורי לחימה מסוימים כמו קשמיר, צ'צ'ניה ופלסטין. המסורת המוסלמית מפארת ומהללת את הג'יהאד, אשר לוחמיו יזכו להגיע לגן עדן, אך בד בבד מחייבת יחס הוגן לשבויים, ולהימנע מהרג נשים, ילדים וזקנים – אלא אם אלה התקיפו תחילה. אין בספרות האסלאמית הקלאסית אף מקור המטיף למעשי רצח וטרור המוניים (עמ' 60, 66).

 

כבר מן המאה ה-11 עד ה-13 פעלה כת מוסלמית באיראן ואחר כך בסוריה בשם חַשׁישִׁיוּן.  היו אלה מתנקשים שפעלו בעיקר נגד שליטים מוסלמים שנחשבו בעיניהם לכופרים. אחד ההבדלים בין החשישיון לבין הטרוריסטים האסלאמים של ימינו הוא כי הראשונים בחרו בבכיר פוליטי, צבאי או דתי אחד, שנחשב למקור הרוע, ורק הוא היה נרצח. 

 

בקוראן מצוטט הנביא מוחמד כמתנגד בתוקף להתאבדות, אפילו של פצוע אנוּש במלחמת קודש, מתוך רצון לשים קץ לייסוריו (עמ' 163). אירועי ה-11 בספטמבר התאפיינו בנכונותם של מְבצעיהם  להתאבד, ובאכזריות משלחיהם הן כלפי שולחיהם והן כלפי הקורבנות. כל המרכיבים האלה נוגדים את רוח האסלאם. על כן, פיגועי ה-11 בספטמבר הם בבחינת מעשה כפירה מנקודת ראות האסלאם הקלאסי, במיוחד לנוכח העובדה שבין קורבנותיהם  היו גם מוסלמים (עמ' 164).

 

על רקע זה, פרשנים מוסלמים רבים טענו כי לא ייתכן שמוסלמים ביצעו את מעשי הטרור של ה-11 בספטמבר.  הם הִפנו את האצבע המאשימה כלפי גורמים אחרים החל באמריקאים הדוגלים בעליונות הגזע הלבן   וכלה ביפנים כתגמול על הפצצת הירושימה. אך ההסבר הפופולארי ביותר בקרב הפרשנים המוסלמים היה ליחס את הפשע למוסד הישראלי, או בקיצור ליהודים, כדי להמיט קלון על הערבים והאסלאם. קו נפוץ בקרב פרשנים מוסלמים היה לראות בפיגועי ה-11 בספטמבר ענישה על פשעיה של ארה"ב לאורך השנים. (אין להתעלם מן הדמיון בין הפרשנויות האלה לבין הקו הדומיננטי בפרשנות המוסלמית ביחס לשואה הנע בין הכחשה לקיומה לבין המעטה במספר קרבנותיה – ובכל מקרה, לפי הפרשנות הזו, היהודים היו ראויים לעונש.)

 

באחרית דבר לספר, שכתיבתו הסתיימה ב-1 בדצמבר 2003 (עמ' 178), ישנה התייחסות קצרה להתערבות הצבאית האמריקאית באפגניסטן בשלהי 2001 ובעיראק באביב 2003. בהתייחסות הזו אין ברנרד לואיס מנסה לחלוק על המטרות המוצהרות של הפלישות שהוגדרו כמלחמה נגד הטרור ולמען כינון דמוקרטיה (עמ' 175). המחבר מעריך כי ניתן לנצל מסורות שנוצרו באסלאם –  כמו בזכות קיומו של משטר המושתת על חוזים והסכמת הכלל, וציות השליט לחוק – וזאת כדי לכונן בתהליך ממושך חברה דמוקרטית בארצות מוסלמיות.

הערות ביקורתיות

לעניות דעתי, בספר ישנן טענות אחדות  בלתי מדויקות ומוגזמות. ברנרד לואיס טוען כי בן לאדן ואל-קאעידה צמחו מתוך התרבות האסלאמית "בדיוק כפי שהיטלר והמפלגה הנאצית צמחו מתוך העולם הנוצרי" (עמ' 149). לדעתי, הקשר בין הנאציזם לנצרות רופף ביותר. על אף שפורמאלית, ופורמאלית בלבד, לא שלל היטלר את הנצרות, הרי בפועל יחסו כלפי הנצרות היה בעייתי הן בגלל שצמחה מן היהדות והן כיוון שבמקורה הטיפה לערכים הומאניים ולפציפיזם. נכון יותר לראות בנאציזם דווקא תנועה שצמחה מתוך הלאומנות הגרמנית והתרחקה מן הדת הנוצרית, כולל בכיוון של פגאניות בנוסח השבטים הגרמניים הקדמונים.   מעניין לציין כי היטלר, בשיחות עם מקורביו במטה הכללי בשנים 1942-1941, הביע את אהדתו לאסלאם, בתור דת המטיפה למלחמה, ומאידך גיסא ביטא את יחסו השלילי לנצרות  עד כדי רצון לבטלה לאחר הניצחון במלחמה.  (לבל, ג'ני [ [Lebel, Jennie. חאג' אמין וברלין. [תל אביב: הוצאה עצמית, 1996],  עמ' 161. גִרסה ברוח דומה בעדותו שר החימוש הנאצי, אלברט שפר, בספרו

(Speer, Albert. Inside the Third Reich [London: Sphere Books, 1971], p. 150.

אין ספק, כי מבין שלוש הדתות המונותיאיסטיות –  האסלאם היא הדת המלחמתית ביותר. לא מן הנמנע כי  ניסיונותיו של המחבר לנקוט בעמדה מאוזנת ביחסו כלפי הנצרות והאסלאם ולהימנע מביטויים פוגעים כלפי האסלאם, נבעו ממאמציו לשמור על תקינות פוליטית.  

 

המחבר טוען  כי לולא התנגדותה של ארה"ב וקריסתה של בריה"מ, מוסקבה הייתה משתלטת על המזרח הערבי, ובלשונו: "גורלו של העולם הערבי לא היה שונה...מזה של פולין...[ו]סביר יותר אוזבקיסטן" (עמ' 108).  טענה זו נמצאת בסתירה לירידה במעמדה של בריה"מ במזרח הערבי כבר מתחילת וביתר בירור מאמצע שנות ה-70 (במיוחד בלט אובדן השפעתה במצרים בראשות אנואר סאדאת) – תקופה בה המעצמה הסובייטית הייתה עדיין בשיא כוחה, ובמחצית השנייה של שנות ה-70 אף הצליחה להרחיב את השפעתה באפריקה. 

 

המחבר מציין את היחס הסלחני מצד העולם המוסלמי כלפי בריה"מ, ובהמשך כלפי רוסיה הפוסט סובייטית – על אף עוולותיהן כלפי המוסלמים (כמו הפלישה הסובייטית לאפגניסטן  ב-1979 ומלחמתה של רוסיה נגד צ'צ'ניה ב-1996-1994 וב-2000) – בניגוד להתמקדות המוסלמים באיבה כלפי ארה"ב, אך אינו מספק הסבר לכך. להערכתי, הסיבה העיקרית  ליחסם המפלה לטובה של המוסלמים כלפי בריה"מ-רוסיה בהשוואה לארה"ב נעוצה בנוכחות  האמריקאית המסיבית  בארצות האסלאם, ללא פרופורציה לזו של בריה"מ-רוסיה. החדירה האמריקאית לעולם המוסלמי בעידן המודרני מוצאת את ביטויה בפעילותן של חברות מסחריות, במוצרים, בשפה האנגלית,  בסרטים, במוזיקה ועוד – וכל אלה משווקים בין אם במישרין או בעקיפין את אורח החיים האמריקאי המופקר מנקודת ראות אסלאמית, והמהווה איום על אורח החיים המוסלמי המסורתי. המוסלמים נטו להתעלם משליטתה של בריה"מ בזמנה על עשרות מיליוני המוסלמים שברפובליקות המוסלמיות שבתחומה וגם מהמשך השפעתה של רוסיה בהן. בהיעדר נוכחות רוסית בולטת ביֶתֶר ארצות האסלאם, במיוחד בתחום הלשוני-תרבותי,  נראתה רוסיה בעיני המוסלמים כרחוקה מעולמם (על אף קרבתה הגיאוגרפית), ומכאן אינה מהווה סכנה לאורח חייהם.

 

להערכתי, בתחילת המאה ה-21 נראה כי התהפכו היוצרות, ולא פחות מאשר אורח החיים המערבי מאיים על עולם האסלאם, דווקא העולם האסלאמי  מאיים על העולם המערבי.  באמצע העשור השני של המאה ה-21 איומו של הטרור האסלאמי כלפי המערב לא פחת, כי אם עלה. ניסיונותיו של המערב לקדם  כינונם של משטרים דמוקרטיים בארצות ערב באמצעות התערבות צבאית ישירה (בעיראק ב-2011-2003 ובלוב ב-2011) או עקיפה (בסוריה החל מ-2011)  תרמו דווקא להקמתו ולהתפשטותו של ארגון טרור קיצוני יותר אף מאל-קאעידה, בדמות "המדינה האסלאמית." "מדינה" זו מהווה אבן שואבת עבור חלק מן המוסלמים באירופה, שלכאורה אמוּרים היו להפיץ את הערכים הנאורים של המערב בארצות האסלאם. אפשר לראות בטרור האסלאמי נגד המערב ביטוי למיליטאנטיות של דת האסלאם ולתחושת עוצמתם העולה  של המוסלמים לנוכח קצב גידולם הדמוגרפי המהיר.

 

המסורת המלחמתית של האסלאם; הניגוד בין אורח החיים המערבי לבין אורח החיים המוסלמי המסורתי, קל וחומר האדוק; שיעור הריבוי הטבעי הגבוה בארצות האסלאם בהשוואה לארצות המערב; העוני והדלות בחלק ניכר מארצות האסלאם לעומת השגשוג במערב – כל אלה יוצרים איום מוסלמי ממשי על המערב באמצעות הגירה מוסלמית מסיבית  לתוכו, מלווה בטרור אסלאמי.  אפילו ארצות אירופה אשר אותן לא הצליחו לכבוש הערבים והתורכים בימי הביניים ובתחילת העת החדשה – כעת נכבשו, חלקית וללא קרב, בידי מהגרים מוסלמים. בעוד הגורמים לאיום המוסלמי כלפי המערב ידועים, לא מסתמנת דרך מעשית יעילה להתמודד איתם.