מלצ'ין, ליאוניד. משרד החוץ. שרי החוץ. מדיניות החוץ של רוסיה: מלנין וטרוצקי עד פוטין ומדבדב (מוסקבה, 2011) [סיכום ספר]

מלצ'ין, ליאוניד. משרד החוץ. שרי החוץ. מדיניות החוץ של רוסיה: מלנין וטרוצקי עד פוטין ומדבדב (מוסקבה, 2011). הוצאה שנייה בתוספת השלמות. 847 עמ' ללא מפתח שמות. [סיכום וביקורת] 

Млечин, Леонид. МИД. Министры иностранных дел. Внешняя политика России: от Ленина и Tроцкого до Путина и Медведева (Москва: ЗАО Издательство Центрполиграф, 

2011( [רוסית]

ליאוניד מלצ'ין (Mlechin)  נולד ב-1957 במוסקבה למשפחה יהודית מתבוללת. עיתונאי במקצועו, הוא היה כתב ומשקיף בינלאומי של כתב העת הסובייטי (מ-1992 הרוסי) "זמנים חדשים" (Новое время)  בין השנים 1993-1979. החל מאמצע שנות ה-90 מילא תפקידים בכירים בתוכניות בטלוויזיה הרוסית שעסקו בנושאים אקטואליים. מלצ'ין חיבר עשרות ספרים, וכמו כן סרטים דוקומנטריים – רובם בנושאים היסטוריים, תוך התמקדות בביוגרפיות של מנהיגים פוליטיים במאה ה-20. בראיון ב-2009 לאתר יהודי בשפה הרוסית ("העולם היהודי") טען: "אני מרגיש עצמי יהודי". הספר שלפנינו מביא את הביוגרפיות של כל ארבעה עשר  שרי החוץ של בריה"מ-רוסיה בין השנים 2011-1917, בשילוב התפתחויות במדיניות החוץ בתקופה זו.  הסיכום משקף את גרסת המחבר, כולל הסבריו והשערותיו. הערות כמו "לטענת המחבר", שמופיעות מדי פעם  בסיכום,  נועדו רק להדגיש  כי זוהי גרסתו. תוספות לנאמר בספר ואת דעותיי  הוספתי בסוגריים מרובעים ובפרק קצר בסוף.

לב טרוצקי, נובמבר 1917- מארס 1918

לטענת המחבר, לב טרוצקי (יליד 1879) – ולא ולדימיר לנין – מילא את התפקדי הראשי, מקרב ההנהגה הפוליטית של הבולשביקים, בארגון ובביצוע של התקוממות אוקטובר 1917. אפילו יריבו המר של טרוצקי, יוסף סטאלין, במאמר שפרסם בביטאון המפלגה הקומוניסטית פרבדה (Pravda) [העיתון היומי החשוב ביותר ברוסיה הסובייטית] ביום השנה הראשון למהפכת אוקטובר, הודה בכך (עמ' 12). טרוצקי התמנה  ל"קומיסר עממי" (narkom) לענייני חוץ מייד לאחר המהפכה הבולשביקית,  ב-8 בנובמבר  1917. ["קומיסר עממי", ובראשי תיבות ברוסית "נרקום" – טרמינולוגיה מהפכנית של המשטר הבולשביקי  למחזיק בתפקיד שר, באמצעותה ניסה להדגיש את השוני בינו לבין התפקיד המקביל בממשלה "בורגנית", בה שר נקרא "מיניסטר". בהתאמה לטרמינולוגיה הזו, מיניסטריון כונה "נרקומאט" (narkomat) ובתרגום לעברית "קומיסריאט". באביב 1946 הטרמינולוגיה המהפכנית  עבור שרים, "קומיסרים עממיים", בוטלה, ובדומה למערב הם כונו "מיניסטרים" וה"קומיסריאטים" כונו "מיניסטריונים". להלן, אשתמש בכינויים שרים, משרדים (מיניסטריונים)  גם לגבי התקופה 1946-1917.]

בתחילת מינויו לשר החוץ סבר טרוצקי כי תפקידו לא יגזול ממנו זמן רב: כל מה שיהיה עליו לעשות הוא לפרסם, דהינו לחשוף, את המסמכים הסודיים והראויים לשמצה עליהם חתמה רוסיה עם המעצמות ה"אימפריאליסטיות". ואולם כבר מ-9 בדצמבר 1917 רוסיה הסובייטית פתחה בשיחות ב-ברסט ליטובסק  עם   המעצמות ה"אימפריאליסטיות" בדמותן של גרמניה ובעלות בריתה, וזאת במטרה להביא לסיום השתתפותה במלחמת העולם הראשונה. לפי המחבר, הקו שנקט טרוצקי בשיחות –  שנועד להביא לסיום המלחמה בפועל, אך בלי חתימה על הסכם שלום –  היה מקובל בתחילת השיחות על לנין וסטאלין. מטרת קו הפעולה הזה הייתה למשוך זמן, תוך המְתנה להתחוללות מהפכה בנוסח רוסיה בגרמניה, וגם לפייס בכירים במפלגה הבולשביקית ברוסיה, שבלהט מהפכני התנגדו לשלום עם ה"אימפריאליסטים" ודרשו המשך המלחמה (עמ' 27). ב-9 בפברואר 1918 הודיע טרוצקי בברסט ליטובסק על יציאתה של רוסיה מן המלחמה, אבל בלי חתימה על חוזה שלום. הוא קיווה כי הגרמנים עשויים להסתפק בכך, ולנצל את המצב להעברת כוחות מן החזית הרוסית לחזית המערבית. ואולם ב-18 בפברואר  פתחו הגרמנים במתקפה רבתי והקשיחו באופן משמעותי את התנאים להסכם שלום.

לנוכח התקדמותם הצבאית המהירה של הגרמנים הסכים לנין לתנאי השלום שלהם – שהיו כרוכים בוויתורים טריטוריאליים קשים ובתשלום פיצויים –  וזאת כדי להציל את עצם קיומו של השלטון הבולשביקי. טרוצקי נמנע בהצבעה על הצעתו של לנין להסכים לתנאיה של גרמניה. הצעתו של לנין זכתה לרוב במוסדות המפלגה וב-3 במארס 1918 חתמה רוסיה על התנאים המשפילים שכפתה עליה גרמניה (חוזה ברסט ליטובסק). על רקע זה, יזם  טרוצקי את התפטרותו מתפקיד שר החוץ ב-13 במארס 1918, בטענה כי צעדו יגביר את אמונה של גרמניה כי רוסיה אכן תקיים את החוזה עליו חתמה. (רוסיה עתידה לבטל את חוזה ברסט ליטובסק ב-13 בנובמבר 1918, בעקבות תבוסתה של גרמניה במלחמה.)

למחרת התפטרותו של טרוצקי מתפקיד שר החוץ, ב-14 במארס  מינה אותו לנין לשר ההגנה (תוארו הרשמי היה ארוך ושזור בטרמינולוגיה מהפכנית) – תפקיד בו הגיע טרוצקי לפסגת הקריירה שלו: טרוצקי היה האיש שהקים את הצבא האדום ובהנהגתו ניצח הצבא הזה את הצבאות ה"לבנים" במלחמת האזרחים (1921-1918) והבטיח את קיומו של המשטר הקומוניסטי. בעקבות מותו של לנין  בינואר 1924,  החלה ירידה תלולה במעמדו של טרוצקי. קידומו המהיר של טרוצקי במפלגה הבולשביקית הושג בזכותו של לנין, ועם מותו אבדה לטרוצקי תמיכה זו. כמו כן, דווקא תדמיתו של טרוצקי במפלגה הקומוניסטית ובציבור כאיש השני לאחר לנין בהיררכיה הסובייטית,  אִפשרה לסטאלין ללכד את צמרת המפלגה, בעלת האמביציות האישיות, לסיכול עלייתו של טרוצקי לפסגה. מכל מקום, ב-1925 פוטר טרוצקי מתפקיד שר ההגנה, ב-1926 פוטר מן הפוליטביורו (המוסד העליון של המפלגה), ב-1929 גורש מבריה"מ, וב-1940 נרצח בפקודת סטאלין במקום גלותו במקסיקו. לדעת המחבר, היה טרוצקי לאחד מאבות המייסדים של בריה"מ – אך ברוב תקופת קיומה של בריה"מ הוא תואר בתעמולת הסובייטית כדמות שלילית ביותר, ואף ברוסיה הפוסט סובייטית, חלקית בהשפעת האנטישמיות, עדיין מוצגת דמותו בשלילה. [גם בתקופת ה"גלסנוסט" של גורבצ'וב  לא זכה טרוצקי לרהביליטציה – שהוענקה לו לבסוף ב-2001.]

גיאורגי צ'יצ'רין (Georgy Chicherin),  מארס 1918-יולי 1930

צ'יצ'רין  נולד ב-1872 למשפחה אצילה ולמד היסטוריה ופילולוגיה באוניברסיטת פטרבורג. הוא היה הומוסקסואל, מעולם לא היה נשוי, וחברו האינטימי היה מיכאיל קוזמין (Kuzmin), סופר, מחזאי ומלחין. החל מ-1897, במשך 6 שנים עבד בארכיון של משרד החוץ של רוסיה הצארית. ב-1905 הצטרף למפלגה הסוציאל דמוקרטית הרוסית, אך לאגף המנשביקי, ומשנה זו עד 1918 שהה רוב הזמן במערב אירופה, הכיר היטב את היבשת ודיבר בשפותיה העיקריות. ב-1918, ביוזמת טרוצקי, שוחרר צ'יצ'רין ממאסר באנגליה – בה נעצר בעוון דעות תבוסתניות (קרי התנגדות למלחמת העולם הראשונה) – בתמורה להסכמתו של טרוצקי לאפשר לאזרחים בריטים לעזוב את רוסיה. בשובו לרוסיה מינה טרוצקי את  צ'יצ'רין לסגנו, ולאחר התפטרותו של טרוצקי מתפקיד שר החוץ במארס 1918 מונה למחליפו, בהתאם לתביעתם של  טרוצקי ולנין. בתור שר החוץ, עבד צ'יצ'רין באופן אינטנסיבי, גם בשעות הלילה, ואורח חייו היה צנוע ואף סגפני.

טרוצקי הצדיק את מינויו של צ'יצ'רין – על אף שצ'יצ'רין  הצטרף לבולשביקים רק ב-1918 – בנימוק כי ניהולם השוטף של ענייני החוץ צריך להיעשות על ידי אדם מקצועי, בעוד קביעת המדיניות תיעשה על ידי לנין וצמרת המפלגה. זה אכן היה המצב בתקופת כהונתו של צ'יצ'רין כשר החוץ. לדוגמה, בתחילת שנות ה-20, בניגוד לדעתו של צ'יצ'רין, נקבע כי האזור הארמני נגורנו קרבאך (Nagorno-Karabakh) ייכלל בתחום אזרבייג'ן, ולא ארמניה. היה זה חלק מן המדיניות הסובייטית באותה העת של חיזור אחר טורקיה-אזרבייג'ן (האזֶרים/האזרבייג'נים  הם עם טורקמני), תוך העדפת הגוש הטורקמני על פני ארמניה הקטנה (עמ' 60).

צ'יצ'רין ייצג את רוסיה בוועידה הבינלאומית בגנוֹאָה (איטליה) שנערכה באביב 1922, בה השתתפו 34 מדינות, בהן החשובות באירופה. צ'יצ'רין סבר כי על רוסיה להיענות חלקית לדרישות של מדינות המערב – כמו לפחות להכיר בחובות הכספיים של המשטר הצארי  למדינות זרות – דרישות בהן הִתנה המערב מתן מִלוות לרוסיה הסובייטית.  עם זאת,  צ'יצ'רין מילא אחר הוראותיו של לנין, שהיה נחוש בדעתו לא להסכים גם לא ל"חצי הכרה" בחובות האלה ולא לחשוש מפיצוץ הוועידה. גם לאחר סיום הוועידה, המשיך צ'יצ'רין להתווכח  עם לנין בשאלת הטקטיקה שהיה צריך לנקוט בה. הוא לא הסכים עם לנין  כי  המשטרים הקפיטליסטיים "מתפוררים" – אבל  גם אם נכון הדבר, המשיך צ'יצ'רין, מוטב היה להסכים להדפיס שטרות לפירעון חובות בעוד 15 שנה, שבוודאי לא נצטרך לפרוע אותם, ולזכות במִלווה (עמ' 78-75).

באפריל 1922, בהוראת לנין, חתם צ'יצ'רין על חוזה רפּאלוֹ (איטליה)  עם גרמניה, שכלל הכרה הדדית ונרמול הקשרים הדיפלומטיים. בתור שתי מדינות מנוּדות –  גרמניה בעקבות תבוסתה במלחמה, ורוסיה בעקבות המהפכה הבולשביקית –   לשתיהן נוצר אינטרס בשיתוף פעולה.  שיתוף הפעולה התבטא בתחום הצבאי: חברות גרמניות יצרו ברוסיה מטוסים ומנועי טנקים, וגם הקימו מפעל לייצור נשק כימי, וכך הצטיידה רוסיה בנשק מודרני. עבור גרמניה  שימש חוזה רפאלו אמצעי לעקוף את המגבלות הצבאיות שהוטלו עליה בחוזה ורסאי: חלק מהנשק שיוצר ברוסיה הועבר לגרמניה ויחידות גרמניות התאמנו בשטחה של רוסיה.  (בין אלה שניצלו את אדמתה של רוסיה לאימונים היה הגנרל היינץ גוּדריאן, שנודע במלחמת העולם השנייה כאחר ממפקדי השריון הגרמנים הבולטים.)

כבר מתחילת שנות ה-20 שררו יחסי מתיחות בין משרד החוץ לשירותי הביטחון של המשטר הסובייטי, על רקע פעילותם השרירותית של השירותים החשאיים כלפי אזרחים זרים ועובדי שגרירויות – פעילות שפגעה בקשרי החוץ. באוקטובר 1923 התלונן על כך צ'יצ'רין ללנין. לנין הביע תמיכה בצ'יצ'רין ואף טען כי יש להוציא להורג "צֶ'קיסְטים" [אנשים המשרתים ב-Cheka –  שְׁמה של המשטרה החשאית הרוסית באותה עת] סוררים, אותם הגדיר כ"חלאות" (עמ' 86) – אך ככלל, דבר לא עזר, ובעימותים עם משרד החוץ ידם של שירותי הביטחון הייתה על העליונה. המשטרה החשאית לא מסרה לצ'יצ'רין נתונים אמיתיים על מאסר זרים ועל מקרים בהם הוצאו להורג. כמו כן לא היה בכוח מחאותיו החוזרות ונשנות של צ'יצ'רין למנוע ביצועם של  "טיהורים" במשרד החוץ, אשר בעקבותיהם – כדבריו – אנשים מקצועיים הוחלפו בחסרי תועלת.

מתיחות גם אפיינה את היחסים בין נציגיה הדיפלומטיים של בריה"מ בארץ זרה לבין ה"רזידנט" – כינוי  לנציג הבכיר של שירותי הביטחון של מוסקבה שהיה מוצב בכל שגרירות בחו"ל. בתקופת צ'יצ'רין ואחריו, ה"רזידנט" לכאורה היה כפוף לשגריר, אך למעשה פיקח על השגריר ואנשי צוותו, כך שהסגל הדיפלומטי תמיד חשש מהלשנותיו. מכשירי האזנה  של שירותי הביטחון הוטמנו – די בגלוי – גם במשרדו של צ'יצ'רין.

בדומה לשירותי הביטחון, גם הקומינטרן (Komintern) – ארגון קומוניסטי כלל עולמי בחסות בריה"מ  ששם לו למטרה למגר את המשטרים הקיימים ולכונן משטרים קומוניסטיים – פגע במאמציו של צ'יצ'רין  לקיים קשרים נורמאליים עם ארצות חוץ. ואולם כבר מסוף שנות ה-20 פעילות הקומינטרן הצטמצמה [ביוזמתו של סטאלין, שהיה מודע לחוסר התוחלת בהגשמת המטרה שהציב הארגון]. (ב-1943 פירק סטאלין את הקומינטרן, כצעד פיוס כלפי בעלות בריתה של בריה"מ במלחמת העולם השנייה.)

ב-1925 נעשה צ'יצ'רין  חבר בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית [המוסד השני בחשיבותו במפלגה לאחר הפוליטביורו], אבל  לא  רק שלא היה בכך להפכו לחלק מן האליטה הסובייטית, אלא אף מעמדו בתוך משרד החוץ היה מעורער. סגנו הראשון, מקסים ליטווינוב (Litvinov), נהנה מאוטוריטה רבה יותר בעיני הצמרת הסובייטית, בזכות פעילותו המחתרתית במסגרת המפלגה הבולשביקית לפני מהפכת 1917. צ'יצרין רגז על ליטווינוב מפאת פעילותו העצמאית בתחום עליו היה ממונה: קשרי החוץ עם מדינות המערב. ליטווינוב, מצִדו, ראה בצ'יצ'רין אדם שאינו מתאים לשרת במשרד החוץ בגלל היותו הומוסקסואל וטיפוס מוזר.

במחצית השנייה של שנות ה-20 צ'יצ'רין היה חולה בדלקת עצבים. הוא שהה תקופות ארוכות בריפוי בחוץ לארץ, ולקראת סוף העשור ביקש פעמים אחדות להתפטר. ואולם סטאלין נהג בו בכבוד וקבע כי עליו להמשיך בתפקידו למרות מחלתו, גם אם יוּכל לעבוד רק שעתיים ביום (עמ' 104). לבסוף שוחרר צ'יצ'רין  מתפקידו ביולי 1930 וזכה להיות פנסיונר בסטאטוס גבוה. ב-1934 גילו שירותי הביטחון של בריה"מ "קשר" כביכול של הומוסקסואלים במשרד החוץ, שגרר טיהורים שבמבט ראשון כוונו להגיע לצ'יצ'רין עצמו. אך צ'יצ'רין עצמו לא נפגע ונפטר ב-1936. [ייתכן שבמצב בריאותו הרעוע הוא לא התאים לככב במשפטי הראווה המבוימים של השלטון. אולי גם סטאלין חשש מן ההשלכות השליליות בתחום החוץ, אם האיש אשר חתימתו התנוססה על הסכמים בינלאומיים חשובים יורשע ויוצא להורג.]

מקסים ליטווינוב,יולי 1930 - מאי 1939

נולד ב-1876 בשם מקס ולאך (Max Vallakh), יהודי. כבר ב-1901 נאסר ברוסיה בתור חבר במפלגה הסוציאל-דמוקרטית (הבולשביקית לעתיד), נמלט מארצו והגיע לשווייץ, בה עבד בהנהגתו של לנין. בסביבות השנים 1907-1906 עסק בחשאי ברכישת נשק במערב אירופה והעברתו למפלגה הבולשביקית באזור קווקז. בקווקז שימש הנשק למטרות שוד למימון המפלגה. פעילות השוד, בעיקר של בנקים, שכונתה בלשון מהפכנית "אקספרופריאציה" ("הפקעה" של רכוש בורגני), נוהלה באזור קווקז על ידי סטאלין. מ-1908 במשך כעשר שנים גר ליטווינוב באנגליה, בה התחתן עם סופרת אנגליה, ממנה  נולדו לו שני ילדים. בינואר 1918 מונה על ידי הממשלה הסובייטית כנציגה באנגליה, באותה השנה חזר לרוסיה, ומסביבות 1920 היה אחד משני סגניו של צ'יצ'רין. כאמור, בזכות עברו המחתרתי במפלגה, וכמו כן מִרצו וכישרונו הארגוני, דחק ליטווינוב בהדרגה את צ'יצ'רין ממשרד החוץ, ואף תפס למעשה את מקומו של השר בתקופת מחלתו הממושכת, עוד לפני שמונה רשמית לתפקיד ביולי 1930.

סטאלין החליט למנות את ליטווינוב  לשר החוץ, מאותה סיבה בה החליטו לנין וטרוצקי בזמנם למנות לתפקיד הזה את צ'יצ'רין: המנהיגים הסובייטים סברו כי בראש המיניסטריון צריך לעמוד אדם מקצועי שיטפל בעניינים שוטפים ובביצוע המדיניות שתתקבל בצמרת המפלגה. מדיניות זו נקבעה בשנות ה-30 על ידי  המזכיר הכללי של המפלגה, סטאלין, וראש הממשלה מ-1930, ויאצ'סלאב מולוטוב. ליטווינוב לא השתייך לצמרת המפלגה ורק ב-1934 נבחר לוועד המרכזי. במחצית השנייה של שנות ה-30 כל סגניו חוסלו, כולל סגן אחד אותו ניסה להציל (עמ' 125). יצוין, כי לאחר פיטוריו של ליטווינוב ב-1939, הוא הואשם על ידי מחליפו, מולוטוב, בהתנגדות לטיהורים במיניסטריון שלו (עמ' 151-150).

לאור יוזמתו של  נשיא ארה"ב, פרנקלין רוזוולט, לנרמל את הקשרים עם בריה"מ, בנובמבר 1933 נפגש ליטווינוב עם הנשיא האמריקאי בוושינגטון. השיחה התנהלה באנגלית, בה שלט השר היטב, ובמהלכה הצליח  רוזוולט להביך את ליטווינוב בהזכירו לו את יהדותו ודתיות הוריו  (עמ' 141). הבטחת חופש דתי, החזרת חובות של רוסיה הצארית לארה"ב ופיצוי על הלאמת רכוש אמריקאי בידי המשטר הסובייטי היו חלק מתנאיו של רוזוולט לכינון קשרים דיפלומטיים עם בריה"מ. בפועל לא מילאה בריה"מ את התנאים האלה, אך הקשרים הדיפלומטיים הוקמו כבר בנובמבר 1933, בעקבות פגישת רוזוולט-ליטווינוב. סטאלין, שייחס חשיבות רבה לכינון הקשרים עם וושינגטון, העניק לליטווינוב  דאצ'ה (מעון קיץ)  כהוקרה על ההישג הזה.

בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב-1933 וחתימתה של גרמניה על הסכם אי התקפה עם פולין ב-1934, שפורש על ידי בריה"מ כמכוון נגדה – חל שינוי באוריינטציה של מוסקבה מִמתן עדיפות לקשרים עם ברלין לשיפור הקשרים עם  צרפת ובריטניה. עם זאת, סטאלין בנאומו בקונגרס המפלגתי ב-1934 הותיר פתח  לשמירה ואף שיפור בקשרים עם גרמניה. בסוף 1935 מצא ליטווינוב לנכון להזהיר את סטאלין מפני הקו העוין של היטלר כלפי בריה"מ והמליץ כי העיתונות הסובייטית תחדל מן הקו המאופק כלפי גרמניה. ליטווינוב היה אנגלופיל וראה בבריטניה, צרפת וארה"ב את שותפותיה העיקריות של בריה"מ, כשהיותו יהודי הוסיפה לשנאתו כלפי גרמניה הנאצית. סטאלין, מצדו, כאשר החליט להתקרב לגרמניה הנאצית, בחר לפטר את ליטווינוב כאיתות להיטלר בדבר נכונות להגשים מיידית את המִפנה במדיניותו.  ב-4 במאי 1939 הוקף משרד החוץ על ידי אנשי המשטרה החשאית, ולליטווינוב נמסר כי הוא שוחרר מתפקידו, ואת מקומו תפס מולוטוב. לפי עדותו של אנדרי גרומיקו, שר החוץ הסובייטי הוותיק ביותר,  ליטווינוב פוטר כיוון שנקט במדיניות שגויה, כדברי גרומיקו, כלפי בריטניה וצרפת. משתמע כי הוא לא היה שותף לכוונת הזדון שייחס סטאלין  לשתי המעצמות האלה: לדחוף את גרמניה הנאצית לתקוף את בריה"מ. כוונת הזדון הזו שימשה הצדקה לסטאלין לוויתורו על כריתת ברית עם בריטניה וצרפת והתקרבותו לגרמניה. (עמ' 159-158). ליטווינוב, מצדו, תיאר את גרומיקו כחלש מבחינה מקצועית (עמ' 161).

לאחר פיטוריו, התבטא ליטווינוב באוזני אחד מידידיו  Александр Соловьёв)) כי מטרת טיהוריו של סטאלין היא לחסל את חברי המפלגה הוותיקים, בני דורו של לנין, ולהחליפם באלה המהללים את סטאלין ובקרייריסטים. כמו כן תיאר את סטאלין כאדם מוגבל בשכלו השואף לשלטון בלתי מוגבל, כאשר "באי הסכמה עם דעותיו כבר די בה לחיסולם של אנשים" (על פי יומנו של אותו הידיד שפורסם בתקופה הפוסט סובייטית) (עמ' 153). לדעת מחבר הספר, ליאוניד מלצ'ין, דבריו האמיצים של ליטווינוב תאמו את עיסוקו בעבר: הברחת נשק עבור המפלגה. עוד לפי המחבר: מאז פיטוריו במאי 1939 נהג ליטווינוב לישון עם אקדח, כדי להתאבד במקרה שיבואו לאסרו (עמ' 164).

לאחר פלישת גרמניה הנאצית לבריה"מ, נזקק סטאלין לליטווינוב כדי להשיג סיוע אמריקאי, ובנובמבר 1941 מונה ליטווינוב לסגן שר החוץ ולשגריר בארה"ב. ואכן, הנשיא רוזוולט העריך את ליטווינוב ונהג להזמינו לפגישות אישיות, דבר שתרם להושטת העזרה הכלכלית והצבאית מצד ארה"ב לבריה"מ במהלך המלחמה. במאי 1943, זמן קצר לפני החזרתו למוסקבה, טען ליטווינוב בשיחה עם תת שר החוץ האמריקאי (Sumner Welles) כי אצל סטאלין, כתוצאה מבידודו מן העולם החיצון, נוצרה תמונה מעוותת של המערב. דברים ביקורתיים ברוח דומה על סטאלין  ועל "חוסר גמישותה" של השיטה הסובייטית, השמיע ליטווינוב גם באוזני כתבים אמריקאים בהם בטח, ואלה מסרו את תוכנם לרוזוולט (עמ' 156). ליטווינוב הוחזר למוסקבה מסיבות אחדות. ייתכן כי משהו מדבריו הביקורתיים כלפי ארצו דלף; וכמו כן קיומים של חילוקי דעות בינו לבין מולוטוב. נוסף לכך, בהחלפתו של ליטווינוב  בתור שגריר, בדיפלומט צעיר ובלתי ידוע בזמנו, אנדרי גרומיקו, רצה סטאלין לאותת לרוזוולט על חוסר שביעות רצונו מאי פתיחת חזית שנייה נגד גרמניה הנאצית מצד ארה"ב במערב אירופה.

ב-1946 הוצא ליטווינוב לגמלאות. בדצמבר 1951 הוא נפטר בבית חולים מהתקף לב, ונקרולוג קצר עליו פורסם בביטאון המפלגה, פרבדה. לפי עדות בנו, התקף לב אכן היה הסיבה למותו – בניגוד לגרסת בכיר בהנהגה הסובייטית בתקופת סטאלין (Anastas Mikoyan), לפיה ליטווינוב נרצח ביוזמת סטאלין בתאונת דרכים מבוימת. ניקיטה חרושצ'וב  טוען בזיכרונותיו כי סטאלין התכוון להרוג את ליטווינוב באמצעות תאונת דרכים, כיוון שראה בו סוכן אמריקאי, נוסף  להיותו יהודי – וזה אולי גרעין האמת בגרסת הרצח. מולוטוב עד סוף ימיו המשיך לשנוא את ליטווינוב וטען כי האיש היה ראוי לעונש מוות, אך "נותר בחיים רק במקרה" (עמ' 155). ליטווינוב מבעוד מועד השאיר מכתב לסטאלין לפתיחה לאחר מותו, בו דחה את הטענה כי היה אויב, בצירוף הערות בנושאי מדיניות חוץ.

ויאצ'סלב מולוטוב, מאי 1939- מארס 1949

מולוטוב, יליד 1890, לא קרא בשפות זרות ולא הצטיין בכישורים מיוחדים, מלבד בכושר התמדתו והתמסרותו לעבודה משרדית, ועל כן כונה על ידי לנין "תחת מאבן". קידומו לתפקיד ראש הממשלה ב-1930 ולשר החוץ במאי 1939 (תוך המשך החזקה בתפקיד ראש הממשלה) נבע, בין היתר, מתמיכתו בסטאלין בתקופת הטיהורים. עם כניסתו לתפקיד שר החוץ, בהתאם להוראתו של סטאלין, סילק מולוטוב מן המיניסטריון שלו יהודים. מינויו נועד להביא למִפנה  חד במדיניותה של בריה"מ כלפי גרמניה הנאצית.

כבר בנאומו בקונגרס המפלגתי במארס 1939 רמז  סטאלין על האינטרס שלו להידבר עם גרמניה. מומחה לענייני בריה"מ הִפנה את תשומת לבו של היטלר לפִסקה הזו בנאומו של סטאלין רק אחרי פיטוריו של ליטווינוב – פיטורים שעוררו את התעניינותו של המנהיג הנאצי. גישושים לקראת התקרבות בין מוסקבה לברלין החלו מיוני, אך שיחות אינטנסיביות החלו רק מ-15 באוגוסט, כשהצד הנאצי, לנוכח פלישתו המתוכננת לפולין, היה לחוץ להגיע להסכם שיבטיח את הניטראליות של ברה"מ. לעומת זאת, הצד הסובייטי בדמותו של מולוטוב, נקט בטקטיקה של עיכובים, על מנת לגבות מן הגרמנים מחיר גבוה ככל האפשר עבור הניטראליות. בעקבות מכתב אישי של היטלר לסטאלין, הסכים המנהיג הסובייטי להקדים את ביקורו של שר החוץ הגרמני, יואכים ריבנטרופ, במוסקבה מסוף אוגוסט ל-23 בו. במהלך הביקור סיכמו סטאלין, מולוטוב וריבננטרופ  את כל הנושאים ביום אחד: חוזה אי התקפה בין שתי המדינות ופרוטוקול סודי לחלוקת פולין ולמתן יד חופשית לבריה"מ לספח שורה של ארצות שכנות. הפרוטוקול הפר חוזים עליהם הייתה חתומה בריה"מ עם פולין וצרפת, ועם מדינות שכנות. מולוטוב, לאחר כיבושה של פולין על ידי הגרמנים וסיפוח חלקה המזרחי על יד בריה"מ, שלל למעשה בפומבי את זכות קיומה של ארץ זו כמדינה עצמאית.

מפלישתה של גרמניה הנאצית לפולין בספטמבר 1939 ועד הפלישה לבריה"מ ביוני 1941, נקטה מוסקבה כלפי חוץ קו אוהד להתפשטות הגרמנית.  כך באפריל 1940 בירך מולוטוב את הגרמנים על כיבושם את נורווגיה ודניה; ובהמשך בריה"מ, בדמותם של סטאלין ומולוטוב,  הכירה בממשלות הבובות שהקימו הגרמנים במדינות הכבושות.   בנובמבר 1940 נפגש מולוטוב עם היטלר בברלין ובביקורו זכה לקבלת פנים נאה – אך השיחות, לפי דיווחו לסטאלין, "לא הביאו לתוצאות רצויות" (עמ' 211). בשיחותיו עם היטלר הביע מולוטוב חוסר שביעות רצון מנוכחותה הצבאית של גרמניה בפינלנד וברומניה – דבר שנגד את הפרוטוקול הסודי מ-1939 לפיו שתי המדינות האלה נכללו באזור השפעה סובייטי. היטלר השתדל לגמד ולעקוף את הנושא, וכמו כן ניסה לעורר את מולוטוב לרעיון של התפשטות דרומה, לכיוון הודו והמפרץ הפרסי – אזורים שנשלטו על ידי בריטניה. במסגרת התוכנית הזו הציע היטלר כי בריה"מ תצטרף לציר ברלין-רומא-טוקיו.  לעומת זאת, מולוטוב היה מעוניין כי ארצו תתפשט בכיוון המסורתי הרוסי: בולגריה ומצרי הבוספורוס והדרדנלים. על רקע השיחות, שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, רשם ביומנו כי מולוטוב "נבון וערמומי" (עמ' 210).

לאחר סיום ביקורו של מולוטוב, חתם היטלר על פקודה להכנת מתקפה נגד רוסיה, אך סטאלין ומולוטוב לא היו מודעים לכך וסברו כי מלחמה עם גרמניה אפשרית רק בעוד 4-3 שנים. בהמשך להצעתו של היטלר למולוטוב בברלין, ב-25 בנובמבר 1940 הציע מולוטוב לשגריר גרמניה בבריה"מ הצטרפותה של מוסקבה לברית ברלין-רומא-טוקיו בתנאים מסוימים, בהם יציאת הכוחות הגרמניים מפינלנד, הקמת בסיס יבשתי וימי סובייטי באזור הבוספורוס והדרדנלים, וחתימה על חוזה לעזרה הדדית בין בריה"מ לבולגריה. כמובן, כעת הצעתו של מולוטוב לא עוררה עניין בברלין (עמ' 112-211).

העיוורון של סטאלין ומולוטוב לגבי כוונותיו של היטלר בא לידי ביטוי בכך שבאביב 1941 שניהם "לא פעם" שוחחו על אפשרות נסיעתו של סטאלין לברלין (עמ' 220). [המחבר אינו מביא סימוכין לטענה הזו.] נסיעה אפשרית לברלין, ועיסוקו האינטנסיבי של סטאלין במדיניות החוץ החל מ-1939, לא הלמו את תפקידו הפורמאלי, מזכיר כללי של המפלגה הקומוניסטית. מכאן, התמנותו של סטאלין  לראש ממשלה ב-4 במאי 1941 (תוך המשך החזקתו בתפקידו המפלגתי). מולוטוב הורד כעת לסגן ראש הממשלה, תוך שמירה על תיק החוץ. גם בתחילת פלישתה של גרמניה לבריה"מ ב-22 ביוני 1941, עדיין לא האמינו סטאלין ומולוטוב כי  גרמניה פתחה במלחמה כוללת. רק לאחר מסירת הודעה רשמית על הכרזת מלחמה מצד שגריר גרמניה למולוטוב  באותו היום, הבין מולוטוב את חומרת הצעד הגרמני ודיווח על כך לסטאלין. בהודעה על פרוץ המלחמה לעם הסובייטי, אותה הקריא מולוטוב במקומו של סטאלין, ראוי לתשומת לב הביטוי "התקפה בוגדנית" ("вероломное нападение") לתיאור הפלישה הנאצית – כלומר הצד הסובייטי ציפה להתנהגות הוגנת מן הנאצים.

בעקבות הפלישה, הפכה בריטניה בראשות וינסטון צ'רצ'יל לבעלת בריתה של בריה"מ. צ'רצ'יל התרשם מפגישותיו עם מולוטוב כי האיש הוא דיפלומט מוכשר ונבון, אך אינו נרתע משקרים. שגריר ארה"ב במוסקבה בתקופת המלחמה (Charles Bohlen) התרשם מעקשנותו של מולוטוב, שהייתה האמצעי לקידום מטרותיו בשיחות (עמ' 226-225). בפגישה עם מדינאים ודיפלומטים זרים נקבעה חלוקת תפקידים בין סטאלין למולוטוב – אשר אישים נאיביים לא הבחינו בה. מולוטוב באופן טבעי למדי מילא את תפקיד הביורוקרט הנוקשה והעקשן, שאינו מוכן לוותר ולהתגמש. סטאלין, שניחן בכישרון של שחקן, בפגישותיו עם אותם האישים הפגין אנושיות, יכולת למצוא פתרון גמיש ויצירתי, ואף גילה הבנה לטרוניות בני שיחו על קשיחותו של מולוטוב. סביר ביותר להניח כי אותו פתרון של פשרה עליו היה מסכים סטאלין, הוכן על ידו מראש, למקרה בו מולוטוב ייתקל ביריב קשוח.

בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם השנייה לכאורה עלה מעמדו של מולוטוב, ובתקופה בה סטאלין היה בנופש הוא היה מעין מחליפו. ואולם במברקים ממקום הנופש שלו לצמרת הפוליטביורו, נהג סטאלין למתוח ביקורת חריפה על מולוטוב ואף היה דורש להענישו. במיוחד יצא קצפו על כך שהסכים להרפות את הצנזורה מִכַּתָּבים  זרים במוסקבה, וכך בעיתון בריטי בדצמבר 1945 פורסמה כתבה שמקורה במוסקבה, לפיה סטאלין בנופש, בכוונתו להתפטר, וכעת, בזמן חופשתו, ההנהגה נמצאת בידי מולוטוב (עמ' 313). במהלך שכוּון נגד מולוטוב, בסוף דצמבר 1948 קיבל הוועד המרכזי החלטה להוציא מחברוּת במפלגה את אשתו היהודייה של מולוטוב, זֶ'מְצ'וּזִ'ינָה (Жемчужина) , בעוון קשרים עם "לאומנים יהודים" (בעברה היא הייתה דמות פוליטית בממסד הסובייטי ומילאה תפקיד של שר). באותה הישיבה של הוועד המרכזי בחר מולוטוב לשתוק, ובצעד אמיץ נמנע בהצבעה על ההחלטה ביחס לאשתו, שהתקבלה פה אחד. בינואר 1949 במכתב לסטאלין טען מולוטוב כי הימנעותו בהצבעה הייתה טעות וכעת הוא מצביע בעד ההחלטה. מכל מקום, הוא פוטר מתפקיד שר החוץ ב-4 במארס 1949. [לא מן הנמנע כי סטאלין, לנוכח הירידה במצב בריאותו, חשש שמולוטוב – בעל התדמית במפלגה ובציבור הסובייטי כאיש השני במדינה – עלול להחליפו עוד בחייו, במיוחד במקרה של נבצרות זמנית במילוי תפקידו.]  סטאלין חדל להזמין את מולוטוב לחוג הפנימי בדאצ'ה שלו, ובישיבת הוועד המרכזי באוקטובר 1952  נזכר להאשימו בחטא ישן: העלאת הצעה, בתום מלחמת העולם השנייה, להקים אזור יהודי אוטונומי בחצי האי קרים. סביר להניח כי רק מותו של סטאלין במארס 1953 מנע את חיסולו של מולוטוב.

אנדרי וישינסקי, מארס 1949 - מארס 1953

אנדרי וישינסקי נולד ב-1883 והחזיק בתואר אקדמאי במשפטים מן התקופה הצארית. כבר מגיל צעיר היה מרקסיסט ונאסר פעמים אחדות. הוא הכיר לראשונה את סטאלין ב-1908, כאשר שניהם ישבו באותו הכלא בעיר באקו (בירת אזרבייג'ן). באותה התקופה וישינסקי היה מנשביק, ואף התווכח עם סטאלין הבולשביק בכלא. עם זאת, בשבתו בכלא, כיבד וישינסקי את סטאלין ביד רחבה ממשלוחי המזון שהייתה שולחת אשתו, וסטאלין בהמשך הקריירה הפוליטית שלו זכר זאת לטובה. [ואולם טענתו של המחבר כי בזכות החסד הזה של וישינסקי, אותו זכר סטאלין, ניצלו חייו, נראית מפוקפקת בעיניי.] וישינסקי עדיין המשיך להיות מנשביק בתקופה שלאחר מהפכת פברואר-מארס 1917 (ועד עלייתם של הבולשביקים לשלטון). בתקופה הזו, בתור אחד ממנהיגי השלטון המקומי בתחום המוניציפאלי של מוסקבה, הורה וישינסקי, כצעד שגרתי, לתלות באזור שלטונו מודעות מטעם משרד המשפטים בפטרוגרד (פטרבורג), שקראו לאסור את לנין בעוון השתתפותו במרד מזוין בתחילת  יולי 1917 (לנין בעיני השלטון היה מבוקש שנמלט)  (עמ' 259). בעקבות תפיסת השלטון בידי הבולשביקים בנובמבר 1917, ניסה וישינסקי להצטרף למנצחים, אך רק לאחר התערבותו של סטאלין הצליח להתקבל למפלגה הבולשביקית ב-1920.

בהמשך שנות ה-20 עשה וישינסקי קריירה משפטית אקדמאית, וב-1935 קוּדם לתפקיד התובע הכללי של בריה"מ. סטאלין היה זקוק לאדם מוכשר, בעל כושר נאום והשכלה משפטית בדמותו של וישינסקי, כדי להקנות למשפטים מפוברקים –  שנערכו ללא הצגת ממצאים מפלילים –  אצטלה של שמירה קפדנית על חוקיות. כאלה היו המשפטים – בהם ההרשעות התבססו על וידויי הנאשמים – שנערכו באמצע שנות ה-30 נגד בכירים במפלגה הקומוניסטית, חלקם חבריו של לנין. במשפטי הראווה האלה נשא וישינסקי נאומים חוצבי להבות בהם כינה את הנאשמים "כלבים שוטים" וקרא "לירות" בהם ללא יוצא מן הכלל (עמ' 266). וישינסקי עצמו, קרוב לוודאי, לא האמין באמִתות ההאשמות ופעל מתוך פחד – במיוחד לנוכח עברו כמנשביק – ומתוך קרייריזם.

ב-1939 חדל  וישינסקי להיות תובע כללי והתמנה לחבר הוועד המרכזי של המפלגה, וב-1940 לסגן שר החוץ. לאיש היו כישורים שהלמו את התפקיד. נוסף לכושר הנאום והניסוח – נאומיו כללו פתגמים בלטינית –  שלט וישינסקי היטב בפולנית ובצרפתית, ודי טוב בגרמנית ובאנגלית. במגעיו עם דיפלומטים זרים היה מנומס מאוד, ניחן בחוש הומור ואף ביכולת להקסים  את בני שיחו – מלבד דיפלומטים רציניים. הוא השתדל לא להחליט שום דבר בעצמו ולפעול לפי הוראות מלמעלה. שר החוץ, מולוטוב, שנא אותו [אולי כיוון שעלה עליו בכישוריו וגם ראה בו מתחרה פוטנציאלי]. ב-1946 במשפטי נירנברג נגד בכירים במשטר הנאצי, דאג  וישינסקי להבטיח כי אם נושא מביך מבחינתה של בריה"מ – כמו טבח של שבויים פולניים על ידי הסובייטים ביער קאטין ב-1940 או הקשרים בין סטאלין להיטלר – יועלה על ידי הנאשמים או סנגוריהם, הם יושתקו. [בתיאום עם התובעים ממדינות המערב?]

על רקע הירידה במעמדו של מולוטוב, נתמנה וישינסקי לשר החוץ במארס 1949. לכאורה המשיך מולוטוב לפקח על משרד החוץ מטעם הפוליטביורו, אך וישינסקי לא שיתף אותו בענייני משרדו.  בדומה לתִפקוּדו כסגן במשרד החוץ, גם כעת נמנע מלקבל החלטות, אלא הקפיד לפעול לפי הוראות מלמעלה. בשיחותיו עם שרי חוץ מערביים ובחלק מנאומיו הוא נהג לנקוט באותו סגנון גס, בו השתמש בתור התובע הכללי בזמנו. סגנונו התאים לדרישותיו של סטאלין בתקופת המלחמה הקרה. בקונגרס המפלגתי האחרון בתקופת סטאלין ב-1952, קוּדם וישינסקי  לחבר מועמד בפוליטביורו. (בקונגרס הזה שמו של הפוליטביורו שוּנה לפרזידיום (presidium) של הוועד המרכזי, ושינוי השם נותר עד 1966. להלן אמשיך להשתמש במונח פוליטביורו.)  עם זאת הוא לא השתייך לחוג הפנימי של סטאלין, לאותם האישים שהיו מוזמנים לדאצ'ה  של המנהיג.  

בעקבות מותו של סטאלין במארס 1953, חזר מולוטוב למלא את תפקיד שר החוץ במקומו של וישינסקי. וישינסקי הודח גם מן הפוליטביורו והתמנה לשגריר בריה"מ באו"ם, תפקיד אותו מילא עד למותו בנובמבר 1954. ואולם גם בתקופה הזו של ירידה במעמדו, הקפיד המשטר לא לפגוע בכבודו: וישינסקי החזיק בתפקיד סגן ראשון של שר החוץ, בגיל 70 הוענק לו אות לנין שישי, והוא נקבר בחומת הקרמלין – שר החוץ הסובייטי היחיד שזכה לכבוד כזה. מאידך גיסא, בהיסטוריוגרפיה הסובייטית העדיפו למחוק את קיומו (בדומה לטרוצקי).  הוא נחרת בהיסטוריה כתובע הכללי, תפקיד בו שימש רק 4 שנים, בהשוואה להימצאותו 14 שנים במשרד החוץ, מהן 4 שנים בראשו.

ויאצ'סלב מולוטוב, מארס 1953 -  מאי 1956

סטאלין נפטר ב-5 במארס 1953 וכבר ב-8 בחודש חזר מולוטוב למלא את תפקיד שר החוץ, וכמו כן נתמנה לסגן ראשון של ראש ממשלה. ואולם השלטון הממשי התרכז בידי ראש הממשלה, גיאורגי מלנקוב; והמזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית ניקיטה חרושצ'וב. בתחילת 1955 עזר מולוטוב לחרושצ'וב להדיח את מלנקוב מתפקיד ראש הממשלה: נאמן לקו הסטליניסטי הקשוח, שר החוץ סבר כי ראש הממשלה נוקט בעמדה רכה מדי כלפי ארה"ב. כמו כן, בנאמנות לקו של סטאלין, התנגד מולוטוב בעקשנות להכרה מחודשת ביוגוסלביה כמדינה קומוניסטית, ולכל היותר היה מוכן לנרמול הקשרים עם המדינה הזו. עמדתו נגדה את  מדיניות השיפור בקשרים עם בלגרד, שכבר התבצעה  בבירור מ-1955. על כן, ערב ביקורו  של מנהיג יוגוסלביה, יוסף ברוז טיטו, במוסקבה, פוטר מולוטוב מתפקיד שר החוץ במאי 1956.

לאחר פיטוריו ממשרד החוץ, עדיין נותר  מולוטוב חבר בפוליטביורו, וביוני 1957 היה שותף לניסיון כושל של חברי פוליטביורו להדיח את חרושצ'וב. בישיבת מליאה של הוועד המרכזי, שהתקיימה בעקבות סיכול הקשר נגד חרושצ'וב, לא היה מוכן מולוטוב, כמקובל במפלגה הקומוניסטית הסובייטית, להכות על חטא. הוא גורש מן המפלגה ב-1962...אבל ב-1984, פניותיו הרבות לחזור ולהיות חבר מפלגה נענו בחיוב: המזכיר הכללי של המפלגה, ובעצם מנהיגה של בריה"מ, קונסטנטין צ'רננקו (Chernenko), נאות לקבל את פני מולוטוב אישית  ולהחזיר לו את מעמדו כחבר במפלגה עִם ותק משנת 1906.  אנדרי גרומיקו – אשר עבד במשך תקופה ארוכה כסגן שר החוץ תחת מולוטוב,  וב-1984 היה חבר בכיר בהנהגה ושר החוץ  –  תמך בהחלטת צ'רננקו. [אולי היוזמה להחזיר למולוטוב את כרטיס החבר הייתה של גרומיקו.] מולוטוב נפטר ב-1986 בגיל 97.

דמיטרי שפילוב (Shepilov) (יוני 1956 - פברואר 1957)

יליד 1905 ופרופסור לכלכלה בהשכלתו. בסוף שנות ה-40, כאשר מסע הטרור השוביניסטי והאנטישמי  שיזם סטאלין היה בעיצומו, שפילוב עמד בראש מחלקת התעמולה של הוועד המרכזי של המפלגה. בתפקידו קיים קשר קבוע עם סטאלין ומילא את הוראותיו. עם זאת – מחבר הספר טוען – כי גם בתקופה הקשה הזו ישנן עדויות על התנהגותו האנושית, כולל התנגדות לאנטישמיות. [הטענה בדבר התנגדותו לאנטישמיות נראית מפוקפקת.] בתחילת 1952 הטיל עליו סטאלין אישית לכתוב ספר לימוד בכלכלה פוליטית; ושוב בהוראתו של סטאלין, באוקטובר 1952 נבחר לוועד המרכזי, ובנובמבר התמנה לעורך הראשי של ביטאון המפלגה "פרבדה" – תפקיד בו המשיך להחזיק בתקופת שלטונו של חרושצ'וב, עד 1956.

שפילוב הכיר את חרושצ'וב עוד במהלך שירותו הצבאי עם פטרונו לעתיד במלחמת העולם השנייה. לאחר מותו של סטאלין החליט חרושצ'וב – שהיה זקוק לאדם משכיל –  לצרפו לצִוותו. ב-1955 מינה  חרושצ'וב את שפילוב למזכיר הוועד המרכזי ונעזר בו בחיבור נאומו בקונגרס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית ב-1956, נאום בו חשף את פשעי סטאלין. (המחבר מציג את שפילוב, לא כאופורטוניסט, אלא כמי שלא היה מודע לפשעי סטאלין בזמנו.) ב-1956 הועלה שפילוב לחבר מועמד (ללא זכות הצבעה) בפוליטביורו,  וב-1 ביוני מונה לשר החוץ במקומו של מולוטוב.

כבר ב-1955, כאשר נפגש לראשונה עם מנהיגה של מצרים, גמאל עבד-אל-נאצר (במהלך חגיגות לציון יום השנה ל"מהפכת יולי 1952" במצרים, שהתקיימו בקהיר), התרשם שפילוב לחיוב ממנו והניח את היסוד למִפנה במדיניותה של בריה"מ כלפי משטרים ערביים רפובליקאים – על בסיס אינטרסים אנטי אמריקאיים משותפים.  מאמצע שנות ה-50 הושיטה בריה"מ סיוע צבאי  וכלכלי רחב למשטרים האלה – ובראש וראשונה למצרים בתקופת שלטונו של נאצר. בריה"מ המשיכה במדיניות התמיכה במשטרים ערביים "אנטי אימפריאליסטיים"  עד שלהי תקופת שלטונו של מיכאיל גורבצ'וב בסוף שנות ה-80. [לשפילוב היה גם חלק חשוב במִפנה במדיניותה של בריה"מ    בסכסוך   הישראלי-ערבי, שחל במקביל  להרחבת הקשרים עם מדינות ערב: לאחר תמיכה סובייטית    במדינת ישראל בשנים 1949-1948,     וניטראליות  בסכסוך הישראלי-ערבי בשנים 1953-1950 – תמיכה גוברת ומתעצמת של בריה"מ בצד הערבי מ-1955-1954 נגד ישראל.  ב-1967 אף ניתקה בריה"מ את קשריה הדיפלומטיים עם מדינת ישראל, בתגובה ל"תוקפנותה" במלחמת ששת הימים.]

שפילוב מילא תפקיד חשוב בשיחות עם משלחת יפנית רמת דרג שביקרה במוסקבה, שיחות שהסתיימו בחתימה על "הצהרה" סובייטית-יפנית משותפת ב-19 באוקטובר 1956. ההצהרה שמה קץ למצב המלחמה בין שתי המדינות וסימלה את חידוש הקשרים הדיפלומטיים. בתמורה התחייבה בריה"מ להחזיר שני איים – מתוך ארבעה שתבעה יפן – לאחר חתימה על חוזה שלום בין שתי המדינות. לפי המחבר, כל ארבעת האיים שתבעה יפן – האיים הקוּריליים בפי הרוסים ו"השטחים הצפוניים" בפי היפנים  –  מעולם לא היו תחת שלטונה של רוסיה. רוסיה נאלצה לוותר ליפן על רוב האיים הקוּריליים ב-1875. אבל בסיום מלחמת העולם השנייה, כבשה בריה"מ את כל האיים הקוּריליים, כולל ארבעת האיים הדרומיים ביותר, אשר רק אותם תבעה יפן. ההצהרה  מ-1956 נועדה להיות שלב ביניים בדרך לחתימה על חוזה שלום – ואולם בינואר 1960 חזרה בה בריה"מ מהתחייבותה להחזיר את שני האיים ליפן, בנמקה את צעדה בחוזה הגנה עליו חתמה יפן עם ארה"ב באותו החודש. (בגלל אי היישוב של הסכסוך בשאלת האיים, חוזה שלום בין בריה"מ-רוסיה לבין יפן  לא נחתם עד עצם היום הזה.)

שפילוב פוטר מתפקיד שר החוץ בפברואר 1957. לפי המחבר, הוא עורר את רוגזו של חרושצ'וב על שבמקרים מסוימים לא מילא בקפידה אחר הוראותיו, דבר שפורש על ידי המנהיג הסובייטי כהתיימרות לקבוע את מדיניות החוץ בעצמו. בעקבות הצטרפותו לניסיון הכושל להדיח את חרושצ'וב ביוני 1957, פוטר שפילוב מכל תפקידיו, וב-1962 גורש מן המפלגה. ב-1976 הוחזרה חברותו המפלגתית והוא נפטר ב-1995, בהגיעו לגיל 90.  כל חייו חרה לו על שנכנס להיסטוריוגרפיה הסובייטית כמי ש"הצטרף" – לפי הגרסה הרשמית – לקושרים ב-1957. על כן, בזיכרונות שפרסם טען  כי מעולם לא הצטרף לאף אחד, אלא פעל  לפי כושר שיפוטו, כולל בהקשר לאירועי 1957.

אנדרי גרומיקו, פברואר 1957-יולי 1985

גרומיקו נולד בביילורוסיה ב-1909. הוא רכש השכלה אקדמאית בכלכלה פוליטית ובאנגלית, וב-1956 (כבר בהיותו סגן ראשון של שר החוץ) קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת מוסקבה על מחקר שעסק בכלכלתה של ארה"ב. בסוף שנות ה-30, לנוכח הטיהורים הרבים, נוצר מחסור בעובדים מקצועיים במשרד החוץ, כאשר ידיעתו את השפה האנגלית הפכה את גרומיקו למועמד מבוקש. גרומיקו העדיף קריירה אקדמאית, אך הוא הופנה לוועדת קבלה של משרד החוץ, בה ישב מולוטוב, והתקבל לשירות החוץ בתחילת 1939. נראה שכבר בהתחלה גרומיקו מצא חן בעיני מולוטוב, שעמד מאחורי קידומו המהיר של הדיפלומט הצעיר בהמשך. תוך זמן קצר הועלה גרומיקו  למנהל המחלקה האמריקאית, ובאוקטובר 1939 התקבל אישית על ידי סטאלין, לפני צאתו לשליחותו כיועץ בשגרירות בריה"מ בוושינגטון. סטאלין הותיר בגרומיקו רושם חיובי: במיוחד העריך את כושרו של המנהיג הסובייטי לכתוב מסמכים בעצמו. היחסים בין גרומיקו לשגריר  בוושינגטון ליטווינוב לא היו טובים. ב-1943 סטאלין, כאמור, מצא לנכון להחזיר את ליטווינוב לבריה"מ, וגרומיקו שימש שגריר בארה"ב עד 1946.

ב-1946 התמנה גרומיקו לשגרירה הקבוע של בריה"מ באו"ם בדרגת סגן שר החוץ, תפקיד אותו מילא עד 1948. באותה תקופה הִרבתה בריה"מ להשתמש בזכות הווטו במועצת הביטחון של האו"ם, ועל כן  גרומיקו, בתור הנציג הסובייטי בגוף הזה, כונה במערב בתור "מיסטר נייט" (net – "לא" ברוסית). מולוטוב המשיך לשמש פטרונו של גרומיקו והיה אחראי לקידומו לסגן ראשון של שר החוץ ב-1949. הסימפטיה של מולוטוב כלפי גרומיקו נבעה כנראה מקווי דמיון בין הפטרון לבן חסותו: שניהם היו בעלי אופי אפרורי ובלתי גמישים בעמדותיהם. החלפתו של מולוטוב בווישנסקי ב-1949 והמשך הירידה במעמדו של מולטוב בסוף תקופת סטאלין, עמדו מאחורי הדחתו של גרומיקו מתפקיד סגן שר ושליחתו לשמש שגריר בלונדון ב-1953-1952.

לאחר מותו של סטאלין במארס 1953 ושובו המיידי של מולוטוב למשרד החוץ, כבר באפריל החזיר מולוטוב את גרומיקו מלונדון למעמדו הקודם: סגן ראשון של שר החוץ. סילוקו של מולוטוב ממשרד החוץ במאי 1956 והחלפתו על ידי שפילוב  פגעו בגרומיקו. האיש נפגע מכך שלא נתמנה בעצמו לשר החוץ. יתרה מזו, כעת חשש כי שפילוב עלול לפטרו. ואולם בפברואר 1957, בהתאם לרצונו של חרושצ'וב, התמנה גרומיקו לשר החוץ במקומו של שפילוב. חרושצ'וב ראה בגרומיקו איש מקצוע צייתן – שבניגוד לשפילוב לא השתייך לצמרת  המפלגתית – ועל כן לא יפריע למנהיג הסובייטי לקבוע את מדיניות החוץ בעצמו, תוך העזרות בצוות מומחים משלו. חלקו של חרושצ'וב בעיצוב מדיניות החוץ של ארצו התבטא  בדיפלומטיה אישית: הוא הִרבה להיפגש עם מדינאים זרים מחוץ לארצו. על גרומיקו הטיל  חרושצ'וב את ניהול העבודה השגרתית השוטפת במיניסטריון שלו ומדי פעם היה מזמין אותו להתייעצויות.  גרומיקו גם נלווה לחלק ממסעותיו של חרושצ'וב בחוץ לארץ. הוא ישב ליד מנהיגו ולכאורה הביע שביעות רצון, כאשר חרושצ'וב בישיבה של העצרת הכללית של האו"ם בספטמבר 1960 דפק עם נעל על השולחן, לאות מחאה, בעת נאומו של הנציג הספרדי.  בעת משבר הטילים בקובה, ב-18 באוקטובר 1962 התקבל גרומיקו בבית הלבן אצל הנשיא ג'ון קנדי וטען באוזניו, בהתאם להוראות שקיבל מחרושצ'וב, כי בקובה הציבה בריה"מ נשק הגנתי, בלי אזכור הטילים בעלי ראשי חץ הגרעיניים – דבר שהתקבל על ידי האמריקאים כשקר גס.  לנוכח זלזולו של חרושצ'וב בגרומיקו, לא פלא כי  השר היה מרוצה מהדחתו של חרושצ'וב באוקטובר 1964.

גרומיקו הצליח לרקום יחסי ידידות עם מנהיגה החדש של בריה"מ, ליאוניד ברז'נייב. עם זאת, כל עוד  ברז'נייב היה בריא עד שלהי 1974, הוא התווה את מדיניות החוץ בעצמו ורק הסתייע בגרומיקו. בהשגת החוזה בין בריה"מ למערב גרמניה באוגוסט 1970 –  לפיו הכירה בוֹן בגבולות אותם כפו עליה הסובייטים בתום מלחמת העולם השנייה –  כנראה חלק חשוב מילא ה-ק.ג.ב בראשות יורי אנדרופוב, וחלקו אף עלה על זה של משרד החוץ בראשות גרומיקו (עמ' 464). ברז'נייב היה מעוניין בכנות בהפגת המתיחות עם ארה"ב והוא הגשים אישית מדיניות זו בקיימו שתי פגישות פסגה עם הנשיא האמריקאי, ריצ'רד ניקסון, ב-1972 וב-1973, ובחתימתו יחד עם הנשיא האמריקאי  במאי 1972 על הסכם שהגביל הדדית את מספר הטילים הבליסטיים נושאי הנשק הגרעיני שבידי שתי המעצמות, הידוע בשם SALT 1.

גרומיקו ראה את עצמו מומחה לארה"ב ומערב אירופה – בעוד ארצות העולם השלישי, כולל הודו והעולם הערבי, לא עניינו אותו, על אף שמדי פעם נאלץ לבקר בהן בתוקף תפקידו (עמ' 471). הטיפול  [השגרתי השוטף] בעולם השלישי בתקופת כהונתו של גרומיקו נעשה על ידי מזכיר הוועד המרכזי של המפלגה, בוריס פונומריוֹב (Ponomarev), כאשר היחסים בין גרומיקו לפונומריוב היו לרוב מתוחים.

לאחר מלחמת אוקטובר 1973 (מלחמת יום הכיפורים), הביע  ברז'נייב תסכול מביצועי צבאות ערב במלחמה נגד ישראל, על אף שנהנו מעדיפות כמותית בשריון ובמטוסים שסיפקה להם בריה"מ. הוא אמר לגרומיקו: "בבוא העת נכונן יחסים דיפלומאטיים עם ישראל". גרומיקו השיב: "הערבים ייעלבו" (עמ' 473). ב-1974 ערך גרומיקו ביקורים רבים בדמשק על רקע השיחות בנושא הסכם להפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה, שניהל שר החוץ האמריקאי, הנרי קיסינג'ר. ואולם בעוד קיסינג'ר דילג בין ירושלים לדמשק – בהיעדר קשרים דיפלומטיים עם ישראל, גרומיקו  לא יכול היה לתווך ולא נטל חלק משמעותי בשיחות.

מאז פגישת הפסגה עם נשיא ארה"ב ג'רלד פורד בנובמבר 1974, נפגעה זרימת הדם במוחו של ברז'נייב, יכולת חשיבתו וכושר דיבורו. כבר בפגישה הזו הִרבה ברז'נייב להתייעץ בגרומיקו. בשנים הבאות, בעת שיחות חשובות עם מדינאים זרים היה לרוב ברז'נייב מסתפק בקריאת טקסט כתוב, ואת ניהול המשא ומתן משאיר לגרומיקו. היחלשות בריאותו של ברז'נייב, בצירוף העלאת מעמדו של גרומיקו לחבר בפוליטביורו באפריל 1973, הפכו לבסוף את  שר החוץ הוותיק למעצב בפועל  –  אך לא היחיד –  של מדיניות החוץ הסובייטית בהמשך עידן ברז'נייב בשנים 1982-1975. מקום בכיר בנושאים צבאיים הקשורים ביחסים עם ארה"ב והמערב, כמו הנשק הגרעיני, נשמר באותן השנים לשרי ההגנה של בריה"מ  –  אנדרי גרצ'קו, ואחריו דמיטרי אוסטינוב. גרצ'קו  גם כן נעשה חבר מלא בפוליטביורו מאז אפריל 1973,  ולאותו מעמד מפלגתי זכה אוסטינוב, עם התמנותו לשר ההגנה ב-1976. [תפקיד אולי לא פחות חשוב מגרומיקו בעיצוב מדיניות החוץ הסובייטית באותה תקופה מילא ראש ה-ק.ג.ב אנדרופוב, אשר מאפריל 1973 גם כן היה חבר בפוליטביורו, ואשר עתיד היה לרשת את ברז'נייב בנובמבר 1982. ואולם בניגוד לגרומיקו – מפאת אופיו אפוף החשאיות של תפקידו, פעילותו של אנדרופוב בנושאי חוץ לא זכתה לסיקור בכלי התקשורת של בריה"מ ומחוצה לה.]  

גרומיקו לא היה היוזם של הפלישה הסובייטית לאפגניסטן בסוף דצמבר 1979. עם זאת, הוא היה שותף להחלטה לפלוש לארץ זו, שהתקבלה יחד עם חבריו לטרויקה בניהול מדיניות החוץ הסובייטית באותה תקופה והם אנדרופוב ואוסטינוב. [ההחלטה התקבלה כנראה ביוזמת אנדרופוב ואוסטינוב.] הפלישה לאפגניסטן התגלתה כאחד הכישלונות הגדולים במדיניות החוץ הסובייטית בתקופת גרומיקו. במשך למעלה מ-9 שנות נוכחותה הצבאית באפגניסטן  איבדה בריה"מ כ-30,000 אנשי צבא וכוחות הביטחון. [הנתון הנכון הוא כנראה כ- 15,0000, שמופיע בספרו של שר ההגנה האמריקאי בין השנים 2011-2006 רוברט גייטס.  האיש היה מעורב בזמנו בסיוע למורדים האפגאנים  נגד הסובייטים. 

 Gates, Robert. Duty: Memoirs of a Secretary at War (New York: Alfred A. Knopf, 2014)]

בתחום היחסים עם ארה"ב, גרומיקו  – בהשוואה לקומפלקס הצבאי-תעשייתי שיוצג על ידי שר ההגנה – שם את הדגש על הגבלת וצמצום החימוש הגרעיני ועל דו קיום בשלום. כדי לרסן את תביעות אנשי הצבא ולהגיע להסכם עם ארה"ב על הגבלות הדדיות בתחום הנשק הגרעיני ביוני 1979 – בדמותו של הסכם "SALT 2" – היה צורך באוטוריטה של ברז'נייב. בתחילת שנות ה-80, כנראה כביטוי לחיזוק השפעתם של אנשי הצבא, הציבה בריה"מ טילים מסוג SS-20 לטווח של כ-5,000 ק"מ בעלי ראש חץ גרעיניים מתפצלים, שכוונו למערב אירופה, במיוחד למערב גרמניה. במקביל דחו הסובייטים את יוזמתו של הנשיא האמריקאי, רונלד רייגן, שהוצעה בנובמבר  1981 בשם "אופציית אפס", שנועדה להביא לפירוק הטילים האלה בתמורה לאי הצבתם מצד ארה"ב של טילים חדשים באירופה, שכוונו לעבר בריה"מ.  

גרומיקו עבד במסירוּת. הוא היה רגיל לעבוד במשרדו כ-12 שעות ביום, והיה ממשיך לעבוד בביתו עד חצות ואף לתוך הלילה. הוא נהג להתכונן היטב לשיחות, ניחן בזיכרון מצוין ויכול היה לנהל משא ומתן על נושאים מורכבים ללא ניירות. על אף שליטתו באנגלית, הוא תמיד נעזר במתורגמן, כדי להרוויח זמן בניסוח דבריו. הוא סבר שיש לנהל משא ומתן בצורה קשיחה, להתחילו בהצבת דרישות מקסימאליות ולנסות להתיש את היריב בשיחות ממושכות. "קיסינג'ר העריך מאוד את גרומיקו וכינה אותו אמן הדיפלומטיה" (עמ' 478). [אינו מדויק. קיסינג'ר בספרו "דיפלומטיה" טען כי גרומיקו היה אמן ואף פרפקציוניסט בשיטת התשת היריב במשא ומתן – אך מרוב התעקשותו על מילוי תביעותיו בנושאים ספציפיים  לא הבחין  במהות ובעיקר.]   גרומיקו לא אִפשר חופש פעולה לסגניו, אך בחר לסגניו ועוזריו אנשים מוכשרים, אותם כיבד והעריך.

לאחר מותו של ברז'נייב, בנובמבר 1982 ירשו אנדרופוב כמזכיר כללי של המפלגה הקומוניסטית. לפני שנטל לעצמו גם את תפקידו של ברז'נייב כנשיא בריה"מ (בה החזיק ברז'נייב מאז 1977), הוא הציע משרה זו לגרומיקו, תוך המשך כהונתו כשר החוץ (עמ' 511). גרומיקו דחה את ההצעה. [ייתכן כי ההצעה נועדה להפחית את מעורבותו של גרומיקו בנושאי חוץ ובהדרגה להשאירו בתפקיד הסמלי בעיקרו של נשיא.]  כהיענות לשאיפתו של גרומיקו לשדרג את מעמדו בעקבות מות ברז'נייב, במארס 1983 מינה  אותו אנדרופוב  לסגן ראשון של ראש ממשלה, והוא המשיך  להחזיק בתיק החוץ. גרומיקו נשאר שר החוץ וסגן ראשון של ראש הממשלה בתקופת שלטונו הקצרה של קונסטנטין צ'רננקו – יורשו של אנדרופוב –  מפברואר 1984 עד מארס 1985. סביר להניח כי גרומיקו לא שאף להפוך למנהיגה של בריה"מ אחרי מות אנדרופוב בפברואר 1984, וגם לא אחרי מות צ'רננקו במארס 1985. כפי שהעיד גרומיקו באוזני בנו, הוא התקרב לשנתו ה-80, מעולם לא מילא תפקידים מפלגתיים בכירים  (כמו מזכיר הוועד המרכזי), והייתה חסרה לו תמיכה בפוליטביורו כדי להעפיל לפסגה; וגם חסרה התנסות בניהולה של בריה"מ בתחומי הכלכלה והפנים, כדי להוות מועמד רציני להנהיגה. כנראה מתוך הערכה ריאליסטית זו, לאחר מות צ'רננקו החליט גרומיקו לא להתמודד על ההנהגה, אלא יזם את מינויו של מיכאיל גורבצ'וב למזכיר הכללי של המפלגה במארס 1985.

גורבצ'וב התכוון להכניס שינויים רדיקליים במדיניות הסובייטית בנושאי פנים וחוץ כאחד. על כן הוא שחרר, כבר בתחילת יולי 1985,  את גרומיקו מתפקידיו כשר החוץ וסגן ראשון של ראש ממשלה. ואולם בד בבד עם פיטוריו, כהוקרה על תמיכתו בקידומו למזכיר הכללי, מינה גורבצ'וב את גרומיקו לנשיא בריה"מ והוא נותר חבר בפוליטביורו – שתי משרות בהן החזיק עד אוקטובר 1988. גרומיקו לא היה מרוצה ממדיניות החוץ החדשה של גורבצ'וב (שתידוֹן בהמשך) וגם לא מן הדמוקרטיזציה בתחום הפנים. בתחילת 1988, לפי עדותו של ולדימיר קְריוּצ'קוֹב, שהיה באותה העת ראש ה-ק.ג.ב – לאחר שגרומיקו נוכח לדעת  בתוצאות העגומות שבעלייתו לשלטון של גורבצ'וב – העריך גרומיקו באוזניו כי אולי היה עליו להתמודד על תפקיד המזכיר הכללי בעקבות מותו של צ'רננקו ב-1985 (עמ' 513).

אחרי פיטוריו ב-1988 עסק גרומיקו בכתיבת זיכרונות שפורסמו בשני כרכים. בזיכרונותיו אין חידושים וגם לא חומר העלול להיות מנוצל על יד אויביה של בריה"מ. הוא נפטר ב-1989. גרומיקו היה שר החוץ הוותיק ביותר בתולדות בריה"מ (אך לא רוסיה הצארית): הוא כיהן 28 שנים. עיקרון מרכזי במדיניות החוץ שלו היה הדגשת מעמדה של בריה"מ כמעצמה גלובאלית, שמשמעותה הייתה כי כל בעיה על פני כדור הארץ צריכה להיפתר בהשתתפותה של מוסקבה, וכי לבריה"מ מעמד שווה ערך לארה"ב.

אדוארד שברדנדזה, יולי 1985-דצמבר 1990

יליד 1928 ומורה להיסטוריה בהשכלתו, פנה שברדנדזה לקריירה מפלגתית. ב-1972 קידמוֹ ברז'נייב למזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית בגרוזיה (גיאורגיה). באפריל 1978 הצליח שברדנדזה לשכנע את ברז'נייב לשמור בחוקה החדשה של גרוזיה על סעיף מחוקתה הקודמת ולפיו השפה הגרוזינית תמשיך להיות שפת המדינה הרשמית, וזאת כדי למנוע  התפשטות מהומות בארצו. הישג זה הפך את שברדנדזה לגיבור לאומי ברפובליקה שלו. בנובמבר 1978 קוּדם  שברדנדזה על ידי ברז'נייב לחבר מועמד בפוליטביורו. יצוין כי נאומיו של שברדנדזה מאותה התקופה, שנכתבו על יד מחברים מקצועיים, כללו שירי הלל לברז'נייב.

גורבצ'וב הכיר את שברדנדזה מזה שנים במהלך חופשות הנופש בהן בילה בגרוזיה. עם זאת שברדנדזה הופתע בכנות מהצעתו של גורבצ'וב ביוני 1985 לשמש שר החוץ.  השר המיועד טען כי חסרים לו הכישורים המקצועיים, כמו ידיעת שפות זרות, והניסיון – מה עוד שלאומיותו הגרוזינית אינה מתאימה לתפקיד. טענותיו לא שכנעו את גורבצ'וב שסבר כי מדיניות החוץ זקוקה לחידושים. [כמו כן ראה גורבצ'וב במינוי שר חסר ניסיון, חיזוק ליכולתו לשמש שר החוץ בעצמו.] במקביל למינויו של שברדנדזה לשר החוץ ב-1 ביולי, הוא הועלה לדרגת חבר מלא בפוליטביורו.

יחד עם גורבצ'וב התווה שברדנדזה את מדיניות החוץ החדשה של בריה"מ ועיקריה: לחדש את הדיאלוג עם ארה"ב מתוך רצון להגיע להסכם פשרה בסוגיית הנשק הגרעיני; לפעול להוצאת הכוחות הסובייטיים מאפגניסטן; ולנרמל את הקשרים עם סין. השגת רגיעה בתחום החוץ נועדה לאפשר לגורבצ'וב להתרכז ברפורמות בתחום הפנים. בתחילת דרכו כשר החוץ לא התבייש שברדנדזה להודות  בפני  צוותו ועמיתיו בחוסר בקיאותו, וניסה ללמוד באינטנסיביות את החומר. בפגישתו הראשונה עם שר החוץ האמריקאי, ג'ורג' שולץ, הקריא מחומר כתוב מפאת מגבלות ידיעותיו, ובסיום הפגישה אמר לעמיתו: לצִדךָ הניסיון – בעוד לצִדי הצדק. בניגוד לקודמו, גרומיקו, בשיחות עם האמריקאים נמנע שברדנדזה משימוש בסגנון מתלהם ומהטחת האשמות. צעד חשוב בהפגת המתיחות בין המעצמות היה הסכם סובייטי-אמריקאי מדצמבר 1987 להשמדת הטילים לטווח בינוני וקצר באירופה. בהדרגה שינו גורבצ'וב ושברדנדזה את יחסם כלפי ארה"ב והמערב וחדלו לראות בהם אויבים, מדיניות  שנועדה להביא לצמצום החימוש ולהפניית תקציבים מן הסקטור הצבאי לאזרחי. מדיניות זו נתקלה בהתנגדות מתמדת של הדרג הצבאי, אשר בשיקוליו נאלץ להתחשב הדרג המדיני. בסיועה של ארה"ב, באפריל 1988 הושג הסכם להוצאת הכוחות הסובייטיים מאפגניסטן, מהלך שהושלם בפברואר 1989.

מחליפו של שברדנדזה כשר חוץ, אלכסנדר בסמרטניך (Bessmertnikh), סבור כי אין להאשים את שברדנדזה באובדן השליטה הסובייטית במזרח אירופה במהלך 1989. לדעתו, לבריה"מ לא הייתה ברירה אלא להיענות לתביעת מדינות מזרח אירופה להוציא את כוחותיה משטחן, ומוטב היה לעשות זאת, בדרכי שלום. עוד טוען בסמרטניך כי היה זה גורבצ'וב, ולא שברדנדזה, שקיבל את ההחלטה לפיה גרמניה המאוחדת תישאר למעשה בנאט"ו.

 [מתוך פרספקטיבה היסטורית, אפשר לטעון כי לוּ בראש ההנהגה הסובייטית ב-1989 היו עומדים מנהיגים מרחיקי ראות, הם היו אמורים לדרוש מן המערב  התחייבות חוזית לפיה בתמורה לאיחודה של גרמניה ב-1990, נאט"ו לא תתרחב למזרח גרמניה, או לפחות למדינות נוספות במרכז ובמזרח אירופה. בתחילת 1990 דרישה כזו עשויה הייתה להתקבל. לדוגמה, שר החוץ הוותיק של מערב גרמניה, האנס דיטריך גנשר, בנאום ב-31 בינואר 1990 הבטיח כי "לא תהיה התרחבותו של נאט"ו מזרחה" (עמ' 812); ושר החוץ האמריקאי, ג'יימס בייקר, אמר ב-9 בפברואר 1990 בקרמלין, כי אם בריה"מ תסכים לחברותה של גרמניה המאוחדת בנאט"ו, "כוחות נאט"ו לא ינועו מזרחה אף לא באינץ' " (עמ' 813). כוונת שני המדינאים המערביים הייתה כי כוחות נאט"ו לא ינועו למזרח גרמניה. נושא הצטרפותן של מדינות מזרח אירופה לנאט"ו כנראה לא עלה כלל לדיון בתחילת 1990, כיוון שנראה בלתי ריאלי  בעיני  הצד הסובייטי והמערבי כאחד.]

כאשר עיראק ביוזמת שליטה, סדאם חוסיין, פלשה לכוויית ב-2 באוגוסט 1990, שברדנדזה היה שרוי בניהול שיחות עם עמיתו האמריקאי, ג'יימס בייקר. בתחילה שברדנדזה לא האמין לנכונות הידיעה – אך לאחר שהתבררה לו נכונותה הסכים להצעתו של בייקר לפרסם הודעה משותפת שגינתה את הפלישה, קראה להטלת אמברגו על משלוחי הנשק לעיראק וגם ל"נקיטת צעדים מעשיים נגד הפלישה" (עמ' 560). עמדתו זו של שברדנדזה נעשתה בניגוד לעמדת המומחים והערביסטים שבמשרדו, בעיניהם עיראק עדיין נחשבה לבעלת ברית סובייטית. גורבצ'וב מחד גיסא העניק גיבוי לעמדת שר החוץ שלו, אך מאידך גיסא – ובניגוד לעמדת שברדנדזה – שלח את הערביסט, יבגני פרימקוב, לעיראק, בניסיון למצוא עבור סדאם חוסיין מוצא של כבוד מן המשבר. ההצעה שהעביר פרימקוב לסדאם חוסיין, ובהמשך לאמריקאים, כללה נסיגת הכוחות העיראקיים מכוויית, בתמורה להעברת שני איים של כוויית (הממוקמים מול חופה של עיראק במפרץ הפרסי)  לעיראק; ובנוסף, מסירתו לעיראק  של שדה נפט שנמצא בגבול העיראקי-כווייתי. ההצעה הזו נדחתה על ידי סדאם וארה"ב כאחד. 

מדיניות החוץ של שברדנדזה בכלל וכלפי עיראק בפרט נתקלה בביקורת מצד חוגים שמרניים בממסד הסובייטי: כלי תקשורת אחדים, חברים בסובייטי העליון – ובמיוחד משרד ההגנה, אשר אסיפה מפלגתית של חבריו דרשה מגורבצ'וב להעמיד את שר החוץ לדין בעוון מכירת האינטרסים של ארצו. לנוכח הביקורת הזו והיעדר גיבוי [מספיק?] מצד גורבצ'וב, ב-20 בדצמבר 1990 הודיע  שברדנדזה במפתיע על התפטרותו, בהזהירו מפני תפיסת השלטון בקרמלין  בידי דיקטטורה.

אלכסנדר בסמרטניך (Bessmertnykh), ינואר 1991-אוגוסט 1991

התפטרותו של שברדנדזה מתפקיד שר החוץ הפתיעה את גורבצ'וב. כדי להרגיע את ארה"ב מפני מִפנה שמרני במדיניות, החליט המנהיג הסובייטי למנות במקומו את אלכסנדר בסמרטניך, יליד 1933, דיפלומט ותיק ושגריר בריה"מ בוושינגטון. יצוין,  כי בתקופת   גרומיקו,    בין          השנים 1983-1970 עבד בסמרטניך בשגרירות הסובייטית בוושינגטון ונעשה לאישיות השנייה בה. בין השנים  1990-1986 העלה אותו שברדנדזה לסגנו ואחר כך לסגנו הראשון – אבל בסמרטניך, לפי בקשתו, חזר לשגרירות בוושינגטון, הפעם  כשגריר ארצו, במאי 1990, אך לתקופה קצרה. בינואר 1991 הוא נעשה שר החוץ, וכמצופה, בתקופתו הקשרים עם ארה"ב והמערב התפתחו בצורה חיובית. בסמרטניך הכין את ביקורו של גורבצ'וב לדרום קוריאה, ביקור שהביא לכינון קשרים דיפלומטיים בין מוסקבה לסיאול.  במאי 1991 ביקר בסמרטניך בישראל – על אף חששו של גורבצ'וב מתגובת מדינות ערב. היה זה ביקור ראשון של שר חוץ סובייטי בישראל – ואולם הקשרים הדיפלומטיים,  שכאמור נותקו על ידי מוסקבה ב-1967, טרם חודשו.

ב-21-19 באוגוסט 1991, בתקופת הקשר נגד גורבצ'וב, נקט בסמרטניך בעמדה פסיבית. בתואנה של מחלה,  בסמרטניך  לא הצטרף לגוף השלטוני החדש, שהדיח למעשה את גורבצ'וב,  אך מצד שני לא גינה את הקושרים ולא התפטר מתפקידו. נראה כי בתור דיפלומט מקצועי סבור היה בסמרטניך כי אין זה מתפקידו להתערב בנושאי פנים פוליטיים – מה עוד שחשש לגורלו ולגורל משפחתו – ותפקידו לשמור על המשכיות בתחום מדיניות החוץ. הפסיביות של בסמרטניך בעת הקשר הביאה לפיטוריו על ידי גורבצ'וב. לאחר פיטוריו עסק במחקר בנושאי חוץ.

בוריס פנקין (Pankin), אוגוסט 1991- נובמבר 1991

בתקופת הקשר נגד גורבצ'וב באוגוסט 1991, בוריס פנקין היה שגריר בריה"מ בצ'כוסלובקיה. פנקין  היה היחיד מבין השגרירים הסובייטים שהביע מחאה על תפיסת השלטון בידי הקושרים וטען כי הוא ממשיך לייצג את הממשלה החוקית בראשות גורבצ'וב. בעקבות כישלון הקשר, בסוף אוגוסט נקרא פנקין בדחיפות על ידי גורבצ'וב לשוב למוסקבה ומוּנה במהירות בצו נשיאותי לשר החוץ.  יליד 1931 ועיתונאי במקצועו, ובעל דעות ליברליות עוד בתקופת ברז'נייב, פנקין כיהן כשגריר בשבדיה בין השנים 1990-1982 ואחר כך בצ'כוסלובקיה. בתור שר החוץ המשיך פנקין בשיפור הקשרים עם המערב. הוא התנגד למגמה במשרד החוץ להחתים את מדינות מזרח אירופה על חוזים שיאסרו עליהן לכרות בריתות המכוונות נגד בריה"מ – קרי להצטרף לנאט"ו – בנימוק כי איסור כזה לא יועיל.  

בעת ביקורו של פנקין בישראל, ב-18 באוקטובר 1991 חודשו הקשרים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. הביקור סלל את הדרך להשתתפותה של בריה"מ בוועידת השלום במדריד בסוף אוקטובר 1991. [בחידוש הקשרים הדיפלומטיים מצד בריה"מ עם ישראל על ידי פנקין אפשר לראות המשך למגמת הנרמול בקשרים בין שתי המדינות, שהחלה עוד בתקופת שברדנדזה ונמשכה על ידי בסמרטניך, שכאמור, ביקר בישראל. מדיניות זו השתלבה בשיפור קשריה של מוסקבה עם המערב, והתרת עלייתם של יהודי בריה"מ לישראל בתקופת גורבצ'וב. העלייה הגדולה לישראל והחלשה מסוימת בקשריה של בריה"מ עם המשטרים  הערביים האנטי מערביים – במיוחד בעיראק, סוריה ולוב – הביאו למורת רוח מצד המשטרים האלה כלפי גורבצ'וב. על כן, בין אם בגלוי או מאחורי הקלעים, הקשר נגד גורבצ'וב  באוגוסט 1991 התקבל בברכה  על ידי שליטי עיראק, לוב וסוריה. לכן, עם שובו של גורבצ'וב לשלטון, קשריה של בריה"מ עם  ידידותיה המסורתיות בעולם הערבי נחלשו עוד יותר – דבר שהקל עוד יותר על מוסקבה לחדש את קשריה הדיפלומטיים המלאים עם ירושלים. ]

לאחר שגורבצ'וב הצליח לשכנע את שברדנדזה לחזור למשרד החוץ, מנהיגה של בריה"מ הציע לפנקין תפקידים אחרים, בהם יועץ למדיניות החוץ – אך פנקין בחר בתפקיד שגריר בלונדון. פנקין מילא את תפקיד שר החוץ במשך התקופה הקצרה ביותר מכל קודמיו – קרוב לשלושה חודשים. לאחר מכן כיהן כשגריר בבריטניה בין השנים 1994-1991 עד שנאלץ לסיים את תפקידו, כנראה בעקבות ביקורתו המתמשכת על נוכחותם המאסיבית של אנשי ביון בשגרירות, גם בתקופה הפוסט סובייטית.

שברדנדזה, 20 בנובמבר 1991 - 19 בדצמבר 1991

בנובמבר 1991 נענה שברדנדזה להצעתו של גורבצ'וב לחזור למשרד החוץ. המנהיג הסובייטי כנראה היה זקוק לשברדנדזה בעיקר משיקולי פנים. גורבצ'וב קיווה לרתום את שברדנדזה  למאמציו להציל את המשך קיומה של בריה"מ. שר החוץ הישן-חדש במקום לנסוע לחוץ לארץ, התרכז בקיום פגישות עם מנהגי הרפובליקות הסובייטיות. ואולם, פירוקה של בריה"מ הלך ונעשה לעובדה קיימות: צו מטעם נשיא רוסיה, בוריס ילצין, אילץ את שברדנדזה לסיים את תפקידו בדצמבר 1991.

לאחר פיטוריו חזר שברדנדזה לגרוזיה (גיאורגיה), וממארס 1992 עמד בראשה. בקיץ 1992 נכשל מסעו הצבאי להחזיר את  החבל האוטונומי המורד אבחזיה (Abkhazia) – שכנראה קיבל סיוע צבאי מרוסיה – לשליטתה של גרוזיה. בסיום המלחמה הפך  החבל לעצמאי בפועל, והמיעוט הגרוזיני שהתגורר בו גורש. באוגוסט 1995 בוצע ניסיון התנקשות כושל בשברדנדזה, כנראה במעורבות זו או אחרת של רוסיה, שרגזה על סיועה העקיף של גרוזיה לבדלנים הצ'צ'נים (כמו אי סגירת הגבול הגרוזיני-צ'צ'ני). טביליסי מן הסתם ראתה הצדקה למדיניות כזו כתגובה  על תמיכתה של מוסקבה בבדלנים בשטחה הריבוני של גרוזיה, באבחזיה ובדרום אוסטיה (Ossetia). לא מן הנמנע כי רוסיה הייתה מעורבת גם בניסיון ההתנקשות השני בשברדנדזה ב-1998, ממנו ניצל גם כן. מאחורי האינטרס הרוסי לחסלו עמדו מאמציו לפתח קשרים עם ארה"ב, כולל במישור הצבאי, במטרה לאזן במידת מה את קשריה של גרוזיה עם רוסיה. סביר להניח כי שברדנדזה היה מוּדע לכך כי אין ביכולתה של ארצו להשתחרר לגמרי מהתערבויותיה של רוסיה, ועל כן, על פני השטח, קיים קשרי ידידות עם השכנה הגדולה.

בנובמבר 2003 החלו מהומות רחבות היקף נגד שלטונו של שברדנדזה בגרוזיה – לנוכח זיופים בבחירות לנשיאות ומשטר מושחת –  וכדי למנוע שפיכות דמים הוא פרש מן החיים הפוליטיים. שברדנדזה נפטר ב-2014 בגיל 86. [ראוי לשים לב לסתירות ותהפוכות באישיותו. במונחים סובייטיים שברדנדזה  היה רפורמאטור  וליברל – אך הוא לא הנהיג דמוקרטיה אמיתית בכל מה שנגע לשלטונו כנשיא גרוזיה בשנים 2003-1992. בתור שר החוץ הסובייטי הוא התנגד לפירוקה של בריה"מ, אבל כאשר עצמאותה של גרוזיה הפכה לעובדה קיימת, לא הסתפק בכך, אלא שאף לחזק את עצמאותה באמצעות התרחקות במידת האפשר ממוסקבה.]

אנדרי קוזירב (Kozyrev), (אוקטובר 1990-) דצמבר 1991-ינואר 1996

יליד 1951 ודיפלומט במקצועו. הוא עבד שנים רבות במשרד החוץ הסובייטי במחלקה שעסקה באו"ם, פירוק החימוש ובעיות בינלאומיות. באוקטובר 1990 נתמנה קוזירב לשר החוץ של הרפובליקה הרוסית – תפקיד חסר חשיבות בזמנו, כיוון שרוסיה הייתה עדיין חלק מבריה"מ והנושאים החשובים בתחום החוץ נקבעו במשרד החוץ הסובייטי. חשיבות תפקידו עלתה לאחר היבחרותו של בוריס ילצין לנשיא רוסיה ביוני 1991  – ואולם מדיניותה החוץ של בריה"מ עדיין המשיכה להיקבע על ידי גורבצ'וב-שברדנדזה. קוזירב, לאור דעותיו הליברליות, תמך בילצין נגד מחוללי הפוטש של אוגוסט 1991. ב-26 בדצמבר 1991 חדלה בריה"מ  רשמית מלהתקיים וקוזירב הפך לשר חוץ של מעצמה – רוסיה כמדינה ריבונית ויורשת של בריה"מ על מאגרי הנשק הגרעיניים שלה.

במקומה של בריה"מ הוקם ארגון רופף של "חבר המדינות העצמאיות", שכלל את רוב הרפובליקות הסובייטיות לשעבר. קוזירב סבר שיש לבנות את היחסים עם הרפובליקות האלה על בסיס של שוויון וללא כפיית תכתיבים, כדי למנוע עוינותן לרוסיה, וגם לפתח יחסי ידידות עם המערב –  בקיצור, להקים סביבה נוחה בתחום החוץ, שתאפשר לילצין להתרכז בביצוע רפורמות כלכליות-חברתיות בתחום  הפנים. הקו הזה של קוזירב במדיניות החוץ עורר התנגדות מצד גורמים שייצגו את המדיניות המסורתית של בריה"מ והם:  סגן הנשיא, אלכסנדר רוצקוי (Rutskoi), לאומנים וקומוניסטים, בהם חברי הסובייט העליון. אלה ניהלו נגד קוזירב מסע של התקפות והשמצות. הרעה במצבה הכלכלי של רוסיה פעלה לחיזוק ההתנגדות למדיניות שיפור הקשרים עם המערב, בטענה כי מדיניות זו לא הניבה פירות.

באוקטובר 1993, רוצקוי ומתנגדים חריפים נוספים למדיניות החוץ של קוזירב מקרב השלטון, נעלמו מן הזירה הפוליטית, בעקבות ניסיונם הכושל להדיח את ילצין. ואולם, בבחירות שנערכו לדוּמָה (הפרלמנט הרוסי) בדצמבר 1993 מתנגדי מדיניות החוץ של קוזירב – בהם המפלגה הקומוניסטית ומפלגתו הלאומנית של ולדימיר ז'ירינובסקי – זכו לייצוג מרשים. כעת גם מקורביו של ילצין דגלו במדיניות קשוחה יותר כלפי  הרפובליקות הסובייטיות לשעבר והמערב. לאור זאת נאלץ קוזירב לנקוט בקו תקיף כלפי הרפובליקות האלה – מה עוד שנושא דיכויים של המיעוטים הרוסיים בהן עורר רגישות בקרב הרוסים בארץ האם. קוזירב גם שינה את הרטוריקה ביחס למערב. התאמת עמדותיו לקרמלין לא סייעה לקוזירב לשפר את קשריו עם השלטון מצד אחד, ומצד שני איבד קוזירב את תמיכת הליברלים  ואת אהדת המערב. על רקע זה, ובמיוחד לנוכח התקרבות הבחירות לנשיאות ברוסיה, בינואר 1996 פיטר למעשה (פורמאלית התפטר) ילצין את קוזירב ומינה במקומו את יבגני פרימקוב, שהצטייר כשמרן וממשיך בקו הסובייטי כלפי המערב.

לאחר פרישתו, קוזירב, בסגנון דיפלומטי, מוכן היה להודות (באוזני המחבר) כי לילצין היו בעיות בקליטה והבנת מידע, כמו שליטה בשמות של הנפשות שפעלו במלחמה ביוגוסלביה לשעבר בשנות ה-90, וכי במצבים מסוימים דיבר בקושי ולאט. לאמִתו של דבר סבל ילצין משתייה מופרזת של אלכוהול, דבר שגרם מדי פעם לתקריות דיפלומטיות מביכות. לאחר סיום כהונתו כשר החוץ, פנה קוזירב לעסקים. [ב-2015 הוא התגורר בארה"ב ומתח ביקורת על מדיניותו של ולדימיר פוטין.]

יבגני פרימקוב, ינואר 1996-ספטמבר 1998

פרימקוב נולד ב-1929 בקייב, וכבר בהיותו תינוק  הוריו נפרדו, והוא עבר עם אימו לטביליסי (גרוזיה).  לפי גרסתו של פרימקוב, סבתו מצד האם הייתה יהודייה, והיא נישאה לרוסי ששם משפחתו פרימקוב (עמ' 672). על אביו, שהוצא להורג בטיהורים ב-1937, נמנע פרימקוב באופן עקבי מלמסור פרטים, ובכך הותיר מקום לשמועות על יהדותו של האב, ומכאן של פרימקוב עצמו. ואולם בעיני עצמו, ובעיני בכירי הממסד הסובייטי ובהמשך הרוסי – היה פרימקוב רוסי. (בתקופה הפוסט סובייטית היה נוצרי פרבוסלבי באמונתו, והפטריארך של רוסיה השתתף בטקס קבורתו.)  ב-1948  עבר פרימקוב למוסקבה בה רכש השכלה אקדמאית בתחומי מזרחנות, ארצות ערב וכלכלה; וב-1969 הוענק לו תואר דוקטור לכלכלה. בשנות ה-60 היה כתב העיתון פרבדה במצרים ואחר כך בעיראק [ובמקביל פעל כאיש מודיעין עבור הקרמלין], ובשנות ה-70  וה-80 עמד בראש מוסדות מחקר אקדמאיים במוסקבה.  הקריירה הפוליטית של פרימקוב התחילה בתקופת גורבצ'וב. בשנים 1991-1990 היה חבר "מועצת הנשיאות" וחבר "המועצה לביטחון" של בריה"מ ומקורב לגורבצ'וב. בעקבות כישלון הקשר נגד גורבצ'וב באוגוסט 1991 – קשר בו תפקיד מרכזי מילא ראש ה-ק.ג.ב – בספטמבר נתמנה פרימקוב לראש מודיעין החוץ  של בריה"מ; ולאחר התפרקותה של בריה"מ, מדצמבר 1991 עד ינואר 1996 עמד בראש "שירות מודיעין החוץ" של רוסיה.

החל מ-1993, דעותיו של פרימקוב – כעומד בראש מודיעין החוץ אשר דיווחיו זרמו לילצין – היו מנוגדות לאלה של קוזירב, במיוחד בשאלת התרחבותו של נאט"ו מזרחה. כבר ב-1993 ביקשו צ'כיה ופולין להצטרף לארגון הזה. בניגוד לקוזירב, אשר טען כי ראייה בנאט"ו אויב היא מוגזמת, וכי התנגדות חריפה להתרחבות הארגון הזה מזרחה רק תחזיר את הקשרים בין רוסיה למערב לתקופת המלחמה הקרה, ולא תמנע את תהליך ההתרחבות – ראה פרימקוב בהרחבה הזו סכנה לרוסיה.  ילצין קיבל את עמדת פרימקוב ופנה למנהיגי המערב מאחורי הקלעים וביקשם לא להרחיב את הארגון.

מינויו של פרימקוב לשר החוץ בינואר 1996, לקראת הבחירות לנשיאות ברוסיה ביוני, נועד למנוע מן האופוזיציה, ובראש וראשונה הקומוניסטים, למתוח ביקורת על מדיניותו של ילצין בתחום החוץ ככנוּעה למערב. פרימקוב עמד על כך שרוסיה היא מעצמה גדולה הנתונה רק בקשיים זמניים. עם זאת, לא היו בידי בפרימקוב אמצעים למנוע  את הצטרפותן של מדינות מזרח אירופה לנאט"ו, ולא נותר בידי רוסיה, אלא להיענות לצעדי ריכוך שנקט המערב כלפיה, כדי להקל עליה לבלוע את הגלולה המרה. בסמוך לפני הזמנה מצד נאט"ו  להונגריה, צ'כיה ופולין להצטרף לארגון שנעשתה ביולי 1997 (הן התקבלו ב-1999), ב-27 במאי 1997 חתם ילצין בפאריס על הסכם לשיתוף פעולה ולביטחון  בין רוסיה לנאט"ו; וב-1998 הוקמה מועצה משותפת קבועה רוסיה-נאט"ו. ילצין ופרימקוב המשיכו להתבטא נגד הרחבתו של נאט"ו, אך במקביל ציינו בחיוב את הצעדים שנוקט הארגון לצמצום ההשלכות השליליות על רוסיה מקבלת חברים חדשים לשורותיו.

[כנראה נותרה בפרימקוב איבה כלפי ארה"ב מחד גיסא, ואהדה כלפי מדינות ערב מאידך גיסא.] בתקופתו חידשה רוסיה את שיתוף הפעולה עם ידידותיה הוותיקות בהן סוריה ועיראק, הרחיבה קשריה עם איראן – ופרימקוב גם טרח לבקר בקובה. בשנים 1998-1996 הוא ניסה לתווך בין סדאם חוסיין לאמריקאים בשאלת פקחי האו"ם המוצבים בעיראק, שנועדו להבטיח את חיסולו המוחלט של הנשק להשמדה המונית שבידי בגדאד ומניעת ייצורו. כאשר סדאם גירש את הפקחים, ובתגובה בדצמבר 1998 הפציצו ארה"ב ובריטניה מִתקנים חשודים בעיראק – רוסיה הגיבה בהודעות גינוי מפיהם של ילצין ופרימקוב ובהחזרה זמנית של השגרירים  מוושינגטון ולונדון. פרימקוב גם פעל להרחבת קשריה של רוסיה עם סין והודו, כדי לחזק את מעמדה ביחס למערב – וגם שאף ליצור עולם "רב קוטבי" שיערער את הדומיננטיות הגלובאלית של ארה"ב.

ב-10 בספטמבר 1998, לאחר הפצרות רבות מצד הנשיא ילצין ומקורביו, הסכים פרימקוב  בגיל 70 ליטול את תפקיד ראש הממשלה. רוסיה באותה העת הייתה שרויה במשבר פיננסי שנראה כקטסטרופאלי. ילצין היה זקוק מאוד לפרימקוב בתור מי שיכול  היה בְּדוּמָה (הפרלמנט הרוסי) לזכות בתמיכת הקומוניסטים. בתחום הכלכלי נקט פרימקוב במדיניות זהירה, שגרמה לייצוב הרוּבּל  (המטבע הרוסי) ועלייה בייצור, כשעצם כניסתו לתפקיד עזרה להתגבר על אווירת הפאניקה הפיננסית.

לאחר מינויו לראש ממשלה, נתמנה שר החוץ אחר במקומו, איגור איוונוב – אך פרימקוב המשיך למעשה לעצב את מדיניות החוץ של ארצו. בתחום הזה התפרסם פרימקוב בעיקר באירוע  הבא. סגן נשיא ארה"ב, אל גֹור, בהתאם לבקשתו של פרימקוב,  התחייב להודיע לו, אם וכאשר תתחיל ארה"ב במבצע צבאי נגד יוגוסלביה (למעשה נגד סרביה, על רקע פעילותה נגד הבדלנים בקוסובו). ב- 24 במארס 1999, בזמן שפרימקוב היה בטיסה מעל האוקיינוס האטלנטי לביקור בארה"ב, גוֹר בכל זאת קיים את הבטחתו, ומסר לו כי וושינגטון החלה בפעולה צבאית נגד בלגרד. בביטוי למורת רוחה של רוסיה ממהלכה של ארה"ב, הורה פרימקוב באמצע הטיסה לטייס לשוב למוסקבה וביטל את הביקור.

סיבות אחדות הביאו את ילצין לפטר את פרימקוב מתפקיד ראש הממשלה ב-12 במאי 1999. עצם מינויו של פרימקוב נכפה על ילצין מכורח הנסיבות, ובהיותו ראש ממשלה הוא החל לנהל מדיניות עצמאית תוך הידברות עם נציגי הדוּמה והפך לאישיות פופולארית מאוד בדעת הקהל – בניגוד למעמדו הירוּד של הנשיא.  יתרה מזו: פרימקוב יצר קשרים טובים עם האופוזיציה השמאלית – כולל הקומוניסטים – על אף שהגוש הזה תכנן להדיח את ילצין בתהליך של  העמדה לדין impeachment)). בקיץ ועדיין בראשית הסתיו של 1999 הצטייר פרימקוב כתקוותה של רוסיה: הוא עמד בראש מפלגה ("מולדת – כל רוסיה") שלפי סקרי דעת הקהל צפויה הייתה לנצח בבחירות לדוּמה, שנקבעו לדצמבר, ובבוא העת תכנן פרימקוב להתמודד ולזכות במשרת הנשיא. ואולם הנחישות והמרץ שהפגין ראש הממשלה החדש של רוסיה, ולדימיר פוטין, במלחמה נגד צ'צ'ניה בסתיו 1999 הביאו לעלייה מטאורית בפופולאריות שלו, והשמיטו את הקרקע מרגלי פרימקוב. בראשית 2000 הודיע  פרימקוב כי לא יתמודד על תפקיד הנשיא, וב-2001 פרש מפוליטיקה.  לאחר פרישתו, הנשיא החדש, ולדימיר פוטין, נהג בו בכבוד. פרימקוב נפטר ב-2015.

איגור איוונוב  Igor Sergeevich Ivanov)), ספטמבר 1998-מארס 2004

נולד ב-1945 ואת השכלתו רכש באוניברסיטה לשפות        במוסקבה בה למד אנגלית וספרדית.              בין השנים 1983-1973 שירת בספרד, בתחילה בנציגות המסחרית של בריה"מ, ולאחר מכן בשגרירות. ב-1984 היה לאחד מעוזריו של גרומיקו. ב-1991 נתמנה לשגריר בספרד ועסק בהכנת ועידת מדריד למזרח התיכון, שנועדה לקדם הסדר לסכסוך הישראלי-ערבי. ב-1993 נתמנה לסגנו הראשון של שר החוץ, אנדרי קוזירב. בתפקיד זה ניהל איוונוב שיחות מטעם רוסיה בנושא המלחמה בבוסניה, שהובילו להסכם דייטון בנובמבר 1995. [למעשה הסכם בחסות אמריקאית להפסקת המלחמה בבוסניה.] לאחר שפרימקוב החליף את קוזירב כשר החוץ בינואר 1996, המשיך איוונוב לשמש סגן ראשון של השר, ולאחר מינויו של פרימקוב לראש ממשלה בספטמבר 1998, נתמנה איוונוב לשר החוץ. האיש ניחן בזיכרון פנומנאלי ובדיבור רהוט.

במארס 1999 הפציץ נאט"ו [בעיקר מטוסים אמריקאיים]  מטרות ביוגוסלביה (למעשה סרביה), כדי לאלצה להפסיק את הפעולה הצבאית-משטרתית נגד כוחות הבדלנים באזור קוסובו. בתגובה, הקפיאה רוסיה את כל קשריה עם נאט"ו, ולראשונה  מאז מלחמת העולם הראשונה ב-1914, התייצבה באופן חד משמעי לטובת סרביה. רוסיה גינתה את הפצצות נאט"ו  וקראה לפתוח במשא ומתן ליישוב הסכסוך. במסיבות עיתונאים, בהשתתפות אנשי צבא,   נקט איוונוב בסגנון קשוח. נראה כי עמדה כזו נועדה בעיקר לצרכי פנים, לנטרל את קולות האופוזיציה שקראו להתערבות צבאית לטובת הסרבים. בפועל נמנעה רוסיה מהושטת סיוע צבאי לסרבים.

בלילה שבין ה-11 ל-12 ביוני 1999 הגיע גדוד נחתים רוסי לנמל התעופה של פרישטינה (קוסובו), בהקדימו את כוח השלום של נאט"ו. הצעד הזה עלול היה להתפתח לעימות צבאי בין הרוסים לכוחות האמריקאיים שהתמקמו בסמוך. לפי המחבר, המהלך נעשה ללא ידיעתו של איוונוב, ובשיחות הבהרה מול האמריקאים בזמן התרחשות האירועים מצא שר החוץ את עצמו במצב מביך. ילצין, כנראה בלי להיות מודע להשלכות הצבת הכוחות בפרישטינה, אישר את הצעד הזה, וכאשר האמריקאים החליטו לא להגיב צבאית, שמח כמו ילד. (הצעד ההרפתקני הרוסי  לא הביא להישגים מדיניים למוסקבה בשאלת קוסובו, והכוח הרוסי הוחזר הביתה ב-2003.)

איוונוב, בשוֹנה מפרימקוב, פחות התבטא בצורך ליצור עולם רב קוטבי, קונספציה שכוונה נגד הדומיננטיות של ארה"ב במישור הגלובאלי. איוונוב המשיך  לשמש שר החוץ לאחר עלייתו לנשיאות של ולדימיר פוטין בינואר 2000. בשנים הראשונות לנשיאותו של פוטין נראה היה כי מטרותיו של איוונוב בתחום החוץ תאמו בעיקרן לאלה של פוטין, והן שיפור הקשרים עם המערב, וניצול משאביה של רוסיה להגנתה ולפיתוח כלכלתה. מדיניותו של פוטין לשיפור הקשרים עם ארה"ב הואצה בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר 2001: רוסיה הסכימה להקמת בסיסים אמריקאיים ברפובליקות סובייטיות לשעבר באסיה התיכונה, כדי להקל על ארה"ב לנהל מלחמה נגד כוחות הטליבן באפגניסטן, והושיטה לאמריקאים סיוע מודיעי ולוגיסטי בנושא האפגאני. כמו כן סגרה רוסיה את בסיסיה בקובה ובווייטנאם. ואולם ב-2004 התאכזב פוטין בבירור ממדיניותה של וושינגטון. במארס 2004 שבע מדינות מזרח אירופיות, בהן שלוש רפובליקות סובייטיות לשעבר – אסטוניה, לטוויה וליטא – התקבלו לנאט"ו. כמו כן גברה  בהדרגה  מעורבותה ארה"ב במישורים הפוליטי והכלכלי ברפובליקות סובייטיות לשעבר, בהן אוקראינה וגרוזיה. כנראה הבדלים בגישות במדיניות החוץ בין פוטין לאיוונוב הביאו לפיטוריו מתפקיד שר החוץ במארס 2004. [ייתכן כי איוונוב המשיך לדגול בשיפור הקשרים עם המערב ובהימנעות מהתערבותה הגסה של רוסיה במרחב הסובייטי לשעבר, מתוך חשש כי ניסיונות להכתיב מדיניות לרפובליקות הסובייטיות לשעבר עלולים להביא לתוצאות הפוכות. ראוי לציין כי הוא תיווך במשבר בגרוזיה בנובמבר 2003, תיווך שתרם להתפטרותו של שברדנדזה, שנחשב למועמד מועדף על מוסקבה, והחלפתו בתפקיד הנשיא על ידי מיכאל סאקשבילי, שהיה פרו מערבי.]  

לאחר פיטוריו מונה איוונוב למזכיר "המועצה לביטחון" של רוסיה. המוסד הזה הוקם לפי מתכונת "המועצה לביטחון לאומי" בממשל האמריקאי, אך בתקופת כהונתו של איוונוב כמזכיר איבד הגוף הזה מחשיבותו. ביולי 2007 פוטר איוונוב גם מהמשרה  הזו, במקביל להפצת שמועות מרושעות נגדו בתקשורת, בהן תמיכה בהלכי רוח אנטי רוסיים של מנהיגי גרוזיה (אימו של איוונוב גרוזינית).  

סרגי לברוב (Lavrov), מארס 2004-

נולד ב-1950 במוסקבה, בהשכלתו האקדמאית-דיפלומטית התמחה בארצות המזרח, ועל כן, משרתו הראשונה בשנות ה-70 הייתה בשגרירות בריה"מ בסרי לנקה. בין השנים 1988-1981 היה מזכיר ראשון ובהמשך יועץ בכיר במשלחתה הקבועה של בריה"מ באו"ם בניו יורק. לברוב שולט היטב באנגלית. בשובו למוסקבה מונה על יד שברדנדזה למְנהל המִנהָל לקשרים בינלאומיים; קוזירב מינה אותו למנהל אותה המחלקה במשרד החוץ הרוסי, וב-1992 לסגן שר החוץ. ב-1994 נתמנה לשגריר קבוע של  רוסיה באו"ם, משרה בה החזיק עשר שנים, עד למינויו לשר החוץ. לאור קידומו המתמיד הן בתקופה הסובייטית והן בתקופת קוזירב – שנחשב כלֹא פטריוטי בעיני חוגים לאומניים ברוסיה – ולבסוף גם בתקופת פוטין, ניתן להסיק כי לברוב נהג לבצע את הקו שנקבע מלמעלה ושמר את דעותיו האמִתיות לעצמו. מכאן, מינויו של לברוב לשר החוץ ב-9 במארס 2004 שיקף את רצונו של פוטין בְּשר חסר שאיפות פוליטיות, שיבצע בנאמנות את הקו החדש במדיניותו של הנשיא, במיוחד הקשחת היחס לארה"ב. [אביו של לברוב ארמני, דבר שיכול היה לגרום לו לנקוט דווקא בקו  רוסי לאומני, כדי להסיר כל חשד לחוסר פטריוטיות.]

בדצמבר 2004, למורת רוחו של הקרמלין –  נבחר לנשיא אוקראינה מועמד פרו מערבי, ויקטור יוּשְצֶ'נקוֹ. בתגובה, לברוב האשים את המערב במניפולציה של הבחירות במרחב הפוסט סובייטי; ובחוג סגור טען כי רוסיה תשתמש בנשק האנרגיה, קרי אספקת הגז, כלפי ארצות סרבניות ב"חבר המדינות העצמאיות" (ארגון בו היו חברות רוב הרפובליקות הסובייטיות לשעבר). ואכן, בסתיו 2005 העלתה רוסיה פי 5  את המחיר עבור הגז  שהיא מספקת לאוקראינה. עוד ראוי לציין כי במאמר שפרסם לברוב ב-2005 הוא טען, תוך שימוש בטרמינולוגיה תיאולוגית, כי החד קוטביות, קרי הדומיננטיות של וושינגטון בזירה הבינלאומית, נוגדת את האמונה הנוצרית (עמ' 806) – טיעון מוזר מצד אדם שהיה אתיאיסט בתקופה הסובייטית (על אף שכעת, פורמאלית, היה רוסי פרבוסלאבי). מכל מקום, ב-2009 נבחר לנשיא אוקראינה מועמד פרו רוסי, ויקטור יָנוּקוֹבִיץ', והקשרים בין מוסקבה לקייב השתפרו מייד.

שלטונו של נשיא גרוזיה, מיכאל סאקשבילי, שנכנס לתפקידו בינואר 2004 הדאיג את מוסקבה לפחות משני טעמים: הוא היה בעל אוריינטציה פרו מערבית ושאף לצרף את ארצו לנאט"ו. עצם ניסיונו של סאקשבילי לכונן משטר דמוקרטי – ניסיון שיכול היה להתפשט לרפובליקות סובייטיות לשעבר –  נתפס כאיום עקיף על המשטר האוטוריטארי ברוסיה והמשך שליטתו במרחב הפוסט סובייטי. זאת  מתוך מודעותו של הקרמלין כי משטרים דיקטטוריים במרחב הזה נוטים באופן טבעי לאוריינטציה פרו רוסית – בניגוד למשטרים דמוקרטיים הנוטים למערב.  ב-7 באוגוסט 2008 פתח נשיא גרוזיה במבצע צבאי להחזרת השלטון המרכזי על החבל האוטונומי  הבדלני –  והעצמאי במידה רבה בחסותה של רוסיה –  דרום אוֹסֵטִיָה. רוסיה מיהרה להגיב, כבשה את דרום אוסטיה, וכמו כן שטחים בגרוזיה גופא.  כיבוש שטחים בגרוזיה עצמה נועד להפעיל לחץ על סאקשבילי להתפטר, מטרה שלא הושגה. ואולם הפעילות הצבאית הרוסית נגד גרוזיה הביאה לניתוקם של שני אזורים בדלניים מגרוזיה, אשר רוסיה הכירה בעצמאותם והם: דרום אוסטיה ואבחזיה. הקו הקשוח כלפי גרוזיה נקבע על ידי פוטין, בעוד תפקידו של לברוב היה להסביר מדיניות זו תוך נקיטת הטון המתאים להצהרותיו של המנהיג הרוסי, כולל התבטאויות פוגעניות כלפי נשיא גרוזיה. לדעת המחבר, הנזק שנגרם ליחסיה של מוסקבה עם טביליסי – שלא תוכל לשכוח את אובדן אוסטיה ואבחזיה –  לא יתוקן, גם אם יוחלף סאקשבילי.

שיפור בקשרים בין רוסיה לארה"ב ניכר בשנים הראשונות לכהונתו של הנשיא ברק אובמה, שנכנס לתפקידו בינואר 2009 – תקופה שהקבילה לנשיאותו של דמיטרי מדבדב ברוסיה, שהחל בתפקידו במאי 2008. בפברואר 2011, בעת ביקורו בלונדון, השמיע לברוב הצהרה מפתיעה. לברוב טען כי רוסיה הצליחה להיפטר מהאמביציה להיות מעצמת על, וגם התגברה על התסביך של אי הכרה במלוא ערכה. כמו כן  הציע לברוב להפוך את המודרניזציה של רוסיה לפרויקט כלל אירופי (עמ' 842-841). [ההכרזה שיקפה את קו המדיניות של מדבדב, שבתקופת נשיאותו (2012-2008) נהנה מחופש מסוים בעיקר בתחום ההצהרתי – כשהשלטון למעשה נותר בידי פוטין, שהחזיק בתקופה הזו בתפקיד ראש הממשלה. מתוך פרספקטיבה היסטורית ברור כי ההכרזה לא תאמה את סגנונו ומדיניותו של פוטין, והרעה ביחסים הרוסים-אמריקאים ניכרה החל מ-2012, לקראת  שובו של פוטין לנשיאות. לברוב המשיך לכהן כשר החוץ גם לאחר שובו של פוטין לנשיאות במאי 2012, כולל בתקופת ההידרדרות החדה בקשרים הרוסים-אמריקאים  החל מ-2014.]

הערות ביקורתיות

לפנינו מחקר מונומנטאלי מעניין על מדיניות החוץ של בריה"מ-רוסיה ומעצביה.  ידיעותיו הרחבות של מלצ'ין ובקיאותו בפרטים מעוררות השתאות. חבל כי אין בספר מראי מקומות, ולא תמיד מציין מלצ'ין בגוף החיבור מה הוא המקור עליו הסתמך.

בספר טעויות אחדות בתאריכים, שמקורן קרוב לוודאי בהגהה בלתי נאותה, ולא בחוסר ידיעה מצד המחבר. לדוגמה,  בתאריך 17.5.1939 מתואר ניקולאי יֶז'וֹב כשר הפנים (עמ' 152) – בעוד את התפקיד הזה כבר מנובמבר 1938 מילא לברנטי בֵּרִיָה. טעויות נוספות בתאריכים: תאריך 1930 במקום 1940 בעמ' 204; 1941 במקום 1944 בעמ' 242; 2009 במקום 2008 בעמ' 826.

במחקר ניתן למצוא גם טעויות בתוכן. לדוגמה,  מלצ'ין טוען כי בעקבות שתי פגישות הפסגה ברז'נייב-ניקסון –  במאי 1972 במוסקבה וביוני 1973 בוושינגטון –  בריה"מ צמצמה את סיועה הצבאי למצרים, כחלק מן הדטנט (עמ' 459). לאמִתו של דבר מסוף 1972 ובמיוחד מפברואר-מארס 1973 בריה"מ דווקא הגדילה באופן משמעותי את משלוחי הנשק למצרים, כדי להקנות למצרים אופציה ממשית לפתוח במלחמה נגד ישראל, כפי שמצרים אכן עשתה באוקטובר 1973 ("מלחמת יום הכיפורים").

לדעתי, במחקר ישנן הערכות מוטעות ביחס לאישים ואירועים. המחבר נוטה לייפות את טרוצקי. אולי כריאקציה  לדמוניזציה של דמותו על ידי המשטר הסובייטי, נוטה המחבר להתעלם מהיותו של טרוצקי יוצר בולט של משטר שעיקרו דיקטטורה ברוטאלית חד מפלגתית, המתיימרת להתבסס על אמת מדעית בלתי ניתנת לערעור. ליסודות האלה של המרקסיזם-לניניזם נותר טרוצקי נאמן גם לאחר גירושו מבריה"מ, כשביקורתו כלפי המשטר הסובייטי בתקופה הזו התרכזה בסטאלין האיש, ולא בשיטה הפוליטית. 

מלצ'ין דוחה את הטענה כי מולוטוב היה האיש היחיד ממקורביו של סטאלין שהעז להתווכח אתו (עמ' 174). תוכן החומר שמביא המחבר עצמו מוכיח כי הטענה המקובלת הזו דווקא נכונה. לדוגמה, המחבר מביא את גרסתו של מולוטוב, לפיה ניסה סטאלין לנצל את המוניטין של העוצמה הסובייטית בעקבות ניצחונה של בריה"מ על גרמניה ב-1945, כדי לתבוע מטורקיה שליטה על מצרי הדרדנלים. מולוטוב טען באוזני סטאלין כי תביעה זו בלתי ריאלית, אך מילא את הוראתו של סטאלין ופנה בדרישה כזו  לטורקים (עמ' 245-244).

השקפתו של מלצ'ין היא ליברלית פרו מערבית. הוא מצדיק למעשה את הקמתו של נאט"ו ב-1949 בו רואה ארגון הגנתי, שנועד היה למנוע מיגורם של משטרים דמוקרטיים (עמ' 257-256). כמו כן טוען המחבר כי התרחבותו של נאט"ו מזרחה בתקופה הפוסט סובייטית לא היוותה סכנה לרוסיה, כי אם פגיעה ביוקרתה בלבד. הוא גם מתייחס בהבנה להפצצות של נאט"ו נגד סרביה במארס 1999 על רקע המלחמה בקוסובו.

לדעתי, בהתקדמותו של נאט"ו מזרחה והגעתו לגבולותיה של רוסיה אין לראות רק פגיעה ביוקרה הרוסית, וזאת לאור הסיבות הבאות. (1) קיומה של חשדנות ואף עוינות היסטורית בין רוסיה למערב עוד לפני כינונו של משטר קומוניסטי בה, כשעוינות זו החריפה  ביותר בתקופה הקומוניסטית; (2) העימות הצבאי בין בריה"מ לנאט"ו בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, שהותיר מִשקעים;  (3) בתקופה הפוסט סובייטית, נאט"ו לא היה מעוניין לקבל את חברותה של רוסיה בו,  אבל קיבל לשורותיו מדינות בעלות רגשות שליליים כלפי רוסיה. על כן, יש מקום לראות בהתרחבותו של נאט"ו מזרחה צעד בלתי ידידותי כלפי רוסיה. התפשטות הארגון הצבאי הזה מזרחה יש בו גם הפרה בוטה של הסטאטוס קוו שהתקיים באירופה מאז סיום מלחמת העולם השנייה. לכן, אי צירופן של מדינות מזרח אירופה לנאט"ו, או לפחות הימנעות מיצירת גבול משותף בין נאט"ו לרוסיה; והסתפקותו של המערב בהבטחה למדינות מזרח אירופה מעמד דומה לפינלנד או לאוסטריה – כל זה עשוי היה לקדם אווירה רגועה בין רוסיה למערב ולהפגת מתיחות באירופה.