באר, חיים. חבלים (עם עובד,1998). 332 עמ' [סיכום
ספר]
אוטוביוגרפיה של הסופר עטור הפרסים חיים באר, יליד ירושלים 1945. הספר
מתרכז בארבע דמויות. סבתו מצד האם, חנה; אביו, אברהם רכלבסקי; אימו, ברכה; והמחבר
עצמו, תוך התרכזות בראשית דרכו הספרותית. שם משפחתו של המחבר נגזר מראשי תיבות של
שם אביו, בן אברהם רכלבסקי, או מראשי תיבות של שני הוריו, ברכה
אברהם רכלבסקי. בטקסט הסיכום של הספר הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים. לאחר
הסיכום מופיע פרק קצר של הערותיי הביקורתיות.
סבתא חנה
מוצאה סבתו של המחבר הייתה ממשפחת רבנים מפורסמת, אשר שורשיה הגיעו עד
העיר מגנצא [כיום מיינץ] בגרמניה של ימי
הביניים. הסבתא הייתה גאה מאוד בכך ודאגה שהנכד, חיים, ישנן את אילן היוחסין של משפחתה. היא סיפרה לנכדה, כי אחד מאבות אבותיה, רבי יוסף
יונה לוריא, הציל את נפוליון בעת בריחתו מרוסיה [ב-1812], בכך שהראה לו את הדרך
הנכונה. נפוליון לאות הוקרה נתן לו את מעילו, רבי לוריא תפר מהמעיל פרוכת לארון הקודש, וצאצאיו של הרב, שעלו לארץ ב-1851 העלו את
הפרוכת הזו לירושלים. הנכד בזמנו פקפק באמיתות הסיפור – אך ב-1985 נוכח לדעת
בגרעין האמת שבו, כאשר במוזיאון ישראל בירושלים הוצגה פרוכת עשויה ממעיל, אשר לדעת
מומחים מצרפת הלם את האופנה של תקופת נפוליון. (אפשרות שהעלה המחבר, כי אולי המעיל
היה שייך לאחד מקציניו של נפוליון.)
אחד מאבותיה של סבתא, רבי ישראל
מִשקלוב [מהעיר שְקְלוֹב שבליטא, כיום בלרוס], היה מתלמידיו של הגאון מווילנה, עלה
לארץ ב-1809, גר בצפת, רבים מבני משפחתו מתו ממגפות והוא עצמו נפטר ממגפה ב-1839. בהקשר זה אמרה סבתא לנכד חיים:
"אל תעזוב את הארץ הזאת לעולם. ארץ ישראל נקנית בייסורים" (עמ' 45). הסבתא
הוסיפה כי משפחת הרב משקלוב, כרבים מיהודי
היישוב באותה תקופה, סבלה מרדיפות ופרעות מצד השלטון העותומאני, וגם מצד השלטון
המצרי, בתקופה הקצרה בה כבשו המצרים את הארץ. הרב ישראל משקלוב השיא את בתו, שיינדל, לאלמן צעיר, שעלה מפינסק [הקיסרות הרוסית,
כיום בלרוס], רבי ישעיהו ברדקי [1863-1809].
הרב ברדקי שימש תקופה מסוימת מנהיג
העדה האשכנזית בירושלים וכמו כן כיהן כסוכן קונסולרי [או סגן קונסול] של הקיסרות
האוסטרו-הונגרית באימפריה העותומאנית. לזוג ברדקי נולדה בת בשם חנה, הסבתא של סבתו
של המחבר. הבת חנה נישאה לרבי נתנאל לוריא, ולזוג נולדה בת בשם גיטל לאה. גיטל לאה
נישאה לרבי אליעזר דוד הכהן ומהנישאים
האלה נולדה סבתא חנה, סבתו של חיים באר.
סבתא חנה נִשאה לאברהם הלוי
וואלעס [ואלס] . מוצאו של האיש היה מהונגריה והוא גדל במשפחה דתית אדוקה. לפי גרסת אימו של המחבר, סבתא חנה ראתה בשידוכה לבחור ההונגרי החיוור – שעבד כקצב
ובהמשך היה לבעל מכולת קטנה – שידוך בלתי הולם למעמדה. זאת כיוון שאביה, רבי
אליעזר דוד הכהן, דיבר גרמנית צחה , למד קליגרפיה בבית הספר הקיסרי בווינה והיה
ראש סופרי הקונסוליה האוסטרו-הונגרית בירושלים, התהלך עם קונסולים והתכתב עם בית
רוטשילד. מההריונות הרבים של סבתא נותרו בחיים שמונה ילדים. ארבעה מתוכם היגרו לארצות
הברית. בשתיים עשרה שנות חייו האחרונות
סבל הסבא וואלעס משיתוק והיה מרותק למיטתו.
אביה ובעלה של סבתא, בהתאם
לאמונתם הדתית האדוקה, מנעו ממנה לרכוש השכלה. (אליעזר דוד הכהן האמין כי בית
המקדש עשוי להיבנות במהרה, ועליו בתור כהן, להיות מוכן ומזומן לשרת בו; וכיוון
ששתויי יין אסורים לעבודה במקדש, לא שתה יין באמצע השבוע.) חוץ מיכולת כלשהי לעקוב בספר התפילה, עד גיל חמישים הייתה סבתא
אנאלפביתית. לאחר מות בעלה החלה ללמוד קריאה בכוחות עצמה והגיעה להישגים מפליגים.
היא הפכה לקוראת בלתי נלאית ותחום קריאתה היה רחב ביותר וכלל ספרות דתית, ספרות
יפה, אנציקלופדיה לנוער וספרי מדע לעם. כמו כן קראה עיתונים ביידיש. על מה שקראה
הייתה מספרת לזקנות מן היישוב הישן, שהיו
מתקבצות סביבה בשכונת בתי אוּנגָרין [=בתי הונגריה, כיום חלק משכונת מאה שערים] בירושלים,
שם התגוררה. כמו כן, להפתעת ילדיה
באמריקה, החלה סבתא בעצמה לכתוב להם מכתבים. על אף שמעולם לא יצאה את הארץ, הרי
תיאורה את העיר וינה, שהתבסס על ספרי מסעות, היה כה מדויק, עד שהמחבר כעבור שלושים
שנה, בהיותו בווינה ובהסתמך על זיכרונו מסיפורי סבתא, הגיע ללא קושי לאתר מסוים
בעיר. סבתא פחדה מן המוות, ונראה שעד רגעיה האחרונים, ניסתה להיעזר במעין אמונה
דתית טפלה, כדי לדחות את הקץ. היא נפטרה
בסביבות 1959.
אימא התייחסה במורת רוח
להתלהבותו של בנה, חיים, מסיפוריה
האובססיביים של הסבתא על משפחתה וראתה בחלק מהם "אנקדוטות מטופשות" (עמ'
34). עוד טענה כי אחד מאבותיה של סבתא, רבי ישעיהו ברדקי, היה שמרני מאוד באמונתו
ונלחם בחַרְמות נגד הפצת השכלה ביישוב הישן. האם גם לעגה לסיפוריה של סבתא לנכד
בדבר מעשי הנִסים שקרו למשפחתה ואף טענה, שחלקם מבוססים על אגדות נוצריות. בניגוד
לרוח האגדות שאפף את סיפוריה של סבתא, חשיבתה של האם הייתה רציונאלית. בניגוד
לסבתא, אשר התגאתה בכך שעליית יהודי הונגריה החרדים באמצע המאה ה-19 הקדימה את העלייה הציונית – טענה האם כי מטרת
העולים החרדים מהונגריה הייתה להימלט מהקִדמה בארצם, כדי להמשיך להסתגר בגטו בצל
השלטון הטורקי הנחשל בארץ.
האם ברכה
אימו של חיים באר נולדה ב-1904
[על כך ניתן להסיק מהמסופר בעמ' 90]. הבית
החרדי בשכונת בתי אונגרין בו גדלה מנע ממנה השכלה פורמאלית, אך היא רכשה השכלתה
בשיעורי ערב, בלימודים בהתכתבות – אבל בעיקר מקריאת ספרים. היא אף ידעה אנגלית,
ובשלב מסוים הגיעה לרמה של קריאת ביקורת ספרותית בשפה זו. לדבריה, מצאה לנכון
להגיע לרמה כזו, כדי שתוכל לעקוב אחר הביקורת על שיריו וסיפוריו של בנה, לאחר
שהחלו להתפרסם.
בעת שהמחבר היה ילד, אימו נמנעה
לגלות לו את הסיבה האמיתית לשנאתה העזה
לפרחי פרג. לימים נודע לו, כי הפרח הזה
קשור במפגש הראשון שלה עם בעלה הראשון בשנת 1931, אותו שנאה, כיוון שחשדה שהיה
בוגד בה. מבעלה הראשון נולדו לה שתי בנות, ולאחר שגם בתה השנייה מתה
(ב-1941?) היא נפרדה ממנו. לחיים הנער
נודע רק באקראי, כי אימו כבר הייתה נשואה
פעם אחת והיו לה שתי בנות. היה זה בחופש הגדול בין כיתה ו' לכיתה ז' [בהיותו בן 12
בשנת 1957?], עת חיטט בארונה של אימא (בזמן בו האם לא הייתה בבית) ומצא בו מעטפות
עם תמונות אותן לא ראה מעולם. בתמונות נראתה האם כאישה צעירה יחד עם שתי בנות.
המראות האלה עוררו אצל חיים הנער תחושת קנאה ובגידה עד כדי כך, כי כאשר חזרה האם
הביתה ושאלה אותו לסיבת כעסו, התפרץ כלפיה במילים: "את בכלל לא האימא שלי...את סתם שקרנית ורמאית...יש לך
שתי ילדות אחרות והבעל האמיתי שלך הוא איש זר, לא אבא" (עמ' 128).
לאחר שהאם הבינה את השתלשלות
הדברים שהביאה להתפרצות הזו, היא סיפרה
לבנה את גרסתה על נישואיה הקודמים, שהיו אומללים בגלל הבגידות של בעלה,
אותו עזבה לאחר מות שתי בנותיה הקטנות. בתקופה בה סיפרה לחיים על שתי בנותיה, זֶכֶר השכול העמוק שבאובדנן לא מש ממנה, והייתה
נוהגת להסתגר עם תמונותיהן בחדר האמבטיה ו"נועצת שיניים בבשר זרועותיה עד זוב
דם" (עמ' 132). מסיבה זו, לפעמים גם בקיץ, הייתה לובשת שמלות עם שרוולים
ארוכים. באותה מידה בה המשיכה לאהוב את
שתי בנותיה המתות, כך שנאה שנאת מוות את בעלה הראשון. היא מעולם לא ביטאה את שמו
האמיתי כי אם כינתה אותו שווארץ-יאר [שנים שחורות, ביידיש]. במקום לומר לחיים את
שמו, רק פעם אחת היא רשמה את שם בעלה הראשון על צדו של כרטיס אוטובוס, הראתה אותו
לִבְנה, ואחר כך שרפה אותו. היא גזרה את
דמותו מכל התצלומים וייחלה "שיידרס למוות" (עמ' 132).
"אימא, לאחר מות שתי
ילדותיה, איבדה אמונה באלוהים ('הוא רובץ לו שם מנומנם...כמו חתול לאחר שטרף
אפרוחים')" (עמ' 82). גם בבני אדם
איבדה אמונה. לאחר שעזבה את בעלה, נאלצה לחזור לבית אימה, חנה. לפי גרסת האם, חנה
ניצלה את מצוקתה ואילצה אותה לטפל בסבא, שהיה משותק ומרותק למיטתו. הסבתא עצמה,
באמתלות שונות – כמו הליכה לתפילה בכותל
או בבית הכנסת – הייתה
פוטרת עצמה מחובת הטיפול בבעלה. במיוחד הרגיזה את האם פסיקתה של חנה, כי שתי
בנותיה מתו כעונש משמים, על שלא לבשה בגדים צנועים.
היחיד שעזר לאם בימים הטרופים
האלה היה האח יצחק. כשהייתה האם ילדה בערך בגיל שבע – מתוך מחבוא – היא ראתה כיצד אימה, חנה, יולדת בבית את יצחק, ובהמשך בתור אחות קטנה
טיפלה בו וחיתלה אותו כאילו הייתה אימו.
כך נהגה להסביר האם את הקשר המיוחד שנוצר בינה ליצחק, אשר בשעת צרה נחלץ לעזרתה,
כאילו היה בנה. למענה הוא ויתר על מִשְרה, בעלת הכנסה נאה ואפשרויות קידום, בחברת
החשמל ופתח חנות דגים. הוא טען כי זקוק לעזרתה בחנות והזמינה לעבוד אצלו כשותפה,
אך למעשה זו הייתה דרך מכובדת מצִדו להוציאה מרודנות הוריה. עם זאת העבודה בחנות
הייתה קשה ומפרכת. במיוחד סבלה האם מפציעות ואף מהרעלה כתוצאה מניקוי הדגים. באותה
תקופה מרוב ייאוש הייתה לפעמים עולה על גגות הבתים, כדי להתאבד בקפיצה. בהמשך סגר
יצחק את חנות הדגים והגשים את חלומו להגר לאמריקה, בהבטיחו לאחותו, כי הוא
יביא אותה אליו.
לאחר סגירת חנות הדגים, עבדה
אימא במחסני הבגדים של "לשכת הפועלות". בתחילה עבדה בהתקנת שמיכות, ולאחר
מכן, בזכות כישוריה הארגוניים ונאמנותה לעבודה, קוּדמה בהדרגה לאחראית על המחסן
כולו. מאז שמרה אימא אמונים לתנועת הפועלים הסוציאליסטית, שהתייחסה אליה בהערכה.
יצחק מיהר לקיים את הבטחתו ושלח לאחותו מסמכים המקנים זכות הגירה לארצות הברית;
אימא הוציאה דרכון והזמינה כרטיס לאונייה – אך לפתע פגשה באדם, בעלה לעתיד ואביו
של המחבר, שבגללו החליטה לבטל את הנסיעה.
רק בעת שפגשה את בעלה לעתיד [ב-1944?],
נזכרה האם בנבואתו של הקשיש המקובל, אליו הלכה בהיותה בת עשרים, כדי לגלות מה צופן
לה בחובו העתיד. המקובל חזה כי יהיו לה חיים קשים ופעמים רבות תרצה להתאבד, אך לא
תעשה זאת, וכך היה. האיש גם ניבא כי נגזר עליה לא לצאת מארץ ישראל; ואכן, על אף שכבר
הייתה ערוכה ומוכנה לנסוע לאחיה באמריקה,
בעקבות הכרותה את בעלה לעתיד, נותרה בארץ. המקובל הוסיף וניבא כי "בן
יקיר ומיוחד יהיה לך ובהיוולדו ימלא הבית אור" – ואכן נולד לה בן שעתיד להיות
סופר חשוב (עמ' 143). האיש גם נתן לה קמע. בביטוי נוסף לאמונתה במיסטיקה, היא
השתמשה בקמע לחיזוק בנה, לאחר שספגה ביקורת קשה על התנהגותו ממורתו באסיפת הורים. מכאן, על אף שבניגוד לסבתא, חשיבתה של האם, ככלל, הייתה רציונאלית – הרי נותרו בה אמונות מסטיות
ודתיות. כמי שגדלה בבית חרדי ולמדה בחינוך
דתי של תנועת "מזרחי", היא המשיכה לקיים את מנהגי היהדות, ולפעמים,
ברגעים מסוימים, לדברי המחבר, הייתה נתקפת אמונה דתית.
האב אברהם רכלבסקי
לאב הייתה השכלה אקדמאית חלקית
מאוניברסיטה בקייב [בריה"מ, כיום אוקראינה]. הוא עלה לארץ באמצע שנות ה-30 עם
אשתו, לובה (Luba) בת ציון, שהייתה
פסנתרנית ואשת תרבות. בארץ עסק רכלבסקי
בהכנת שיקויי רוקחות מפטרייה שמקורה במנצ'וריה. לאחר שמשרד הבריאות המנדטורי ביטל
את רישיונו לתרופה שיצר, המשיך לעסוק ברוקחות בסתר, ובמקביל פתח אכסניה. אשתו לא
התאקלמה בארץ ונפטרה. בעת שאימו של המחבר פגשה את רכלבסקי האלמן היא הייתה בת ארבעים, והוא נראה מבוגר
מחמישים וחמש שנות חייו – ואף על פי כן
התחתנה איתו, בגלל שראתה את כמיהתו להביא ילדים לעולם (לפי גרסתה המאוחרת של האם
באוזני המחבר).
לאחר הנישואים הכריחה אימא את אבא להשמיד ללא דיחוי כל זכר לאשתו הראשונה – שכֹּה אהב –
כמו תצלומיה, מכתביה וספריה. את נר הזיכרון ביום השנה למותה נאלץ היה
להדליק בבית הכנסת, ולא בבית. האם גם גירשה מהבית את כל חברותיה של לוּבה, בטענה
כי הן נטפלות לבעלה. מייד לאחר הנישואים דרשה מבעלה לסגור את האכסניה המפוקפקת
ממנה התפרנס, שהייתה בעיניה בית זונות. להשגת מקור פרנסה חלופי, נכנסה האם בתעוזה
וללא רשות ללשכתו של המנהל המחוזי של
"תנובה". היא סיפרה לו כי בעלה הוא אחיו של יוסף רכלבסקי,
חקלאי מכפר יהושע שטבע בכנרת, ובזכות הקשר
המשפחתי הזה אישר לה המנהל לקנות בהקפה (משתמע) ביצים למכירה. כבר למחרת יום
הנישואים מכר אבא ביצים ברחוב. במהרה, ביוזמתה של האם ובזכות שוחד לפקידי העירייה,
היא הפכה את החדר הקדמי של דירת המשפחה לסניף של "תנובה", ואת ובעלה – למנהל הסניף.
תמיד היו מריבות קולניות בין
אימא לאבא, חלקן על דברי שטות. בעוד האב, לאחר התפרצויותיו רצה לפייס את האם, הרי
זו מעולם לא הייתה מפויסת. פעם רטנה עליו על שלא אמר קדיש לזכר בתה – אך פעם אחרת,
כשחזר מבית הכנסת והדגיש כי אמר קדיש, פרצה בזעקת מיאוס: מי ביקש זאת ממך, היא לא
בתך. את חולשתו מול אשתו נהג לתרץ בפירוש שנתן לשם משפחתו הלועזי. הוא הסביר לבנו
כי משמעות רכלבסקי היא רך לב.
הדוד יעקב, אחיו הצעיר של אבא,
חקלאי מכפר נהלל, היה מגיע לירושלים לפייס בין האם והאב ומצליח במלאכתו. כמו כן
היה לוקח מדי פעם את הילד חיים למושב ועורך לו הכרות עם עבודה חקלאית. הילד הבחין
באהבה העזה של הדוד יעקב לאשתו, סוּלקה (שולמית), וסיפר על כך לאימו. ואולם האם התייחסה
בחוסר אמון לקיומה של האהבה הרבה הזו בפרט ואהבה בין גבר לאישה בכלל. לדבריה, גבר
אינו מסוגל לאהוב אישה אחת בלבד. האם המשיכה: "אם יש אהבה בעולם, זו אהבת אם
לבנה" – כי זו האהבה היחידה שאינה מתפוגגת ונשחקת בחלוף השנים (עמ'
178). חיים הילד לא השתכנע מדברי אימו.
הוא גם העריץ את הדוד יעקב , בתור האיש שגילם את האתוס הציוני של חקלאי, ובז לאביו
"בעל המכולת שפל הרוח" (עמ' 179).
ואולם אביו היה ציוני אדוק
בהשקפתו. באותה ההזדמנות בה חיטט חיים הנער בארון של אימו ומצא את תמונות בנותיה,
הוא גם חיטט בארונו של אביו. בארון מצא פריטים פטריוטיים ויודאיקה, בהם שטרות כסף
ראשונים של הממשלה הזמנית, קטעי עיתונות שתיעדו את מלחמת השחרור, קערות פסח עתיקות
וקערות פסח ציוניות עם דיוקנאות של הרצל וז'בוטינסקי. רק לאחר מותו של אביו נודע לו כי האיש, שהכיר את הספרות הרוסית
הקלאסית ואף חיבר סיפורים ושירים בשפה הזו – סירב לדבר רוסית, לאחר שהבולשביקים
רצחו את שני אחיו בגלל פעילות ציונית (עמ' 179)
לדברי המחבר, אביו לא האמין
באלוהים, אך לא רצה להודות בכך. פרעות
ביהודי אוקראינה בעת מלחמת האזרחים ברוסיה, במיוחד פרעות פֶּטליוּרה [ב-1919], פגעו באמונתו בקיום האל. בהקשר לרצח
ההמוני והשרירותי שבפוגרומים האלה, התבטא
האב כי לעולם "אין בעל הבית" (עמ' 187). אף על פי כן, בתור בן של רב, הקפיד האב לקיים את
הטקסים הדתיים. הוא נהג להתפלל, ולקראת הליכתו לבית הכנסת ביום שישי היה מתגלח
למשעי ומתהדר במיטב הבגדים שהיו ברשותו. לאחר שהחליף בתי כנסת פעמיים, ייסד עם
חבריו בית כנסת בחדר של כיתה לתלמוד תורה.
בית הכנסת הזה פעל בשבתות ובחגים והוא העניק לו את השם "בת ציון" לזכר אשתו הראשונה. האב
טיפח ושימש פטרון של פרחי חזנים, אשר חלקם, ברבות הימים, הגיעו לגדולה. עם כל זאת
האיש לא היה דתי במלוא מובן המילה, ולא רק כיוון שאמונתו באל התערערה. היות ואהב מאוד שירי חזנות, היה מבקש משכֵנו
שיגביר את קול הרדיו בשבת, כדי שיוכל דרך הקיר לשמוע שידור של פרקי חזנות. האם
לעגה לחזנים הצעירים, ומכאן להשקעתו של
האב בהם, וכמובן, לדרכו העקלקלה לשמוע פרקי חזנות ברדיו בשבת. הבן,
ככלל, נהג לבוא לבית הכנסת של אביו בשישי-שבת.
האב היה חדור אלטרואיזם. אֵם
אלמנה לארבעה ילדים הייתה קונה אצלו בהקפה, ובסוף החודש היה גובה ממנה רק חלק
מהחוב, בלי ליידע אותה על כך, כדי לא לביישה. על מעשה הצדקה הזה שמע הבן מפי רב
אחד, בעת השִבְעה על אביו. אותו הרב גילה לבן
כי אביו גם מימן שיניים תותבות לקשיש. האם ראתה רק את הצד השלילי שבמעשי
הצדקה של אב – הם נעשו על חשבון דאגתו לבנו ולמשפחתו. עוד טענה כי בעצם שאף לִגמוּל אפילו על מתן צדקה בסתר. לדבריה,
הגמול התבטא בדברי השבח מפי הרב עוד בחייו, ובציפייה כי לאחר מותו צדקנותו תיוודע
ברבים.
למעשי החסד של האב היו גם
מגרעות בולטות. את בעלי המלאכה לתיקון הבית (חשמלאים, סיידים, נגרים) בחר לא על פי כישוריהם המקצועיים, אלא לפי מידת
הזדקקותם לפרנסה. התוצאה הייתה שחלקם גרמו
יותר נזק מתועלת. כמו כן כפה על בנו בחורי ישיבה חסרי בית, אשר לימדו אותו הלכה
בתשלום. האלטרואיזם של אבא הגיע לשיא
גרוטסקי בסעודת המצווה לכבוד הבר מצווה של חיים הנער. לסעודה ביוזמת האב הגיעו
בעלי מומים למיניהם כמו עיוור, חירש, כבד פה בעל חטוטרת, קבצן קטוע ידיים וכיוצא
באלה. הסעודה לוותה במריבות על האוכל בין הסועדים, אכילה גסה ביותר וגניבת
סכו"ם. בסוף האירוע רצה האב לחבק את בנו – אך הבן צעק: "אל תיגע
בי!...משוגע! אני שונא אותך" (עמ' 210).
כאשר האב אושפז בבית חולים במצב
של חוסר הכרה כתוצאה משבץ מוחי, חל מהפך
ביחסה של האם כלפיו. היא יצאה מגדרה לגרום לו נחת, בעת שהיה כבר מוטל על ערס דווי.
בעוד בחייו הרחיקה האם את בנה ממנו, הרי בבית החולים ביקשה מבנה ללטף את פניו של
האב ולהגיד שהוא אוהב אותו. [נראה כי מתוך רצון לשמור את אהבת הבן לעצמה בלבד נהגה
האם להרחיק את בנה מאביו. לעומת זאת, כאשר האב כבר נטה למות ולא יכול היה להתחרות
איתה על אהבת הבן, רצתה לזכות אותו בחסד של אהבת בן, חסד שלא זכה בו בחייו.]
לדברי המחבר, בעת שביקשה אימו
בבית החולים להגיד לאביו שהוא אוהב אותו –"המילים יצאו מפי כבדות וקשות"
(עמ' 211). באותו הזמן הוא לא סלח לאב לא רק על סעודת העניים ובחורי הישיבה שכפה
עליו. לדברי חיים באר, שורשי הקונפליקט בינו לאביו נעוצים היו בילדותו, כאשר הוא
התקשה ללמוד את האותיות והאב קבע כי הילד יהיה אנאלפבית – בעוד האם בסבלנות רבה
הצליחה ללמדו לקרוא. הסופר מוסיף, כי גם במרחק של זמן, בגלל הזיכרונות המרים הרבים
מאביו, קשה לו לראות את מערכת יחסיו עמו בצורה מפוקחת ולהתפייס איתו.
ליד מיטת האב, כדי לקרב את הבן לאביו הגוסס, גילתה האם לבנה, כי בילדותו היה לו קשר מיוחד עם אביו. האם סיפרה
לבנה כי במלחמת השחרור, בהיותו בן שנתיים וחצי, באחת ההפוגות שבין ההפגזות על
ירושלים, רצה האב ללכת למחלבת "תנובה", כדי להביא סחורה לסניף שלו.
ואולם בנו נשכב על המפתן וניסה למנוע ממנו לצאת החוצה, והאב נכנע לתחנוני הילד ולא
עזבו. בכך, המשיכה האם, הוא בעצם הציל את חייו של אביו, כיוון שזמן קצר לאחר מכן
הופגזה המחלבה ורבים מבעלי הסניפים שבאו לקחת סחורה נהרגו או נפצעו. יצוין כי
התייחסויותיו של חיים באר לסכסוך
הישראלי-ערבי הן ספוראדיות, ונוסף להפגזות על ירושלים והטלת המצור עליה ב-1948,
מזכיר המחבר ירי צלפים ירדנים על תושביה
של ירושלים בשנות ה-50. עוד מציין המחבר כי שני בניו של הדוד יעקב (אחיו של אבא),
נהרגו בפעולות תגמול בשנות ה-50.
האב נפטר ב-1963. לאחר מותו – בניגוד לתקופה בה היה
בחיים – שיבחה אימא את האב על שהרבה לעזור לזולת בלי לחוס על בריאותו. בדומה
לשינוי שחל באימו ביחס למעשי הצדקה של אבא, חל בה מהפך ביחסה ללוּבה. היא שיפצה את
קברה, ובשיחות עם מכרים אודותיה סילפה את יחסה האמיתי כלפיה בתקופת חיי בעלה.
הסיבה לשינוי נעוצה הייתה, לפי המחבר, בכך שכעת כבר לא חששה שבעלה עלול למצוא
ניחומים לנישואיו הבעייתיים, בזיכרונות מאשתו הראשונה.
תהליך התפתחותו הספרותית של חיים באר
להוריו של חיים באר היה רקע
ספרותי עשיר. כאמור, אביו הכיר את הספרות הרוסית ובהיותו ברוסיה אף חיבר
ספרים ושירים בשפה הזו. הסבתא מצד האם הרבתה לקרוא ספרים ונחונה ביכולת לספר סיפורים. האם לא רק הרבתה
לקרוא ספרים, כי אם העמיקה בהבנת הספרות.
ניצנים לקיומם של כישרונות
ספרותיים אצל המחבר ניכרו כבר בילדותו. באחת ההפגזות על ירושלים בתקופת מלחמת
העצמאות ב-1948, פגז ירדני התפוצץ סמוך לביתו וכתוצאה מכך הטיח נָשַר. חיים בן
השלוש, בראותו את פתיתי הטיח באוויר, אמר "וייסֶע מוּראשְקֶעס" (נמלים לבנות
ביידיש). אחת הנשים, שהייתה מופתעת מן הדימוי
שהמציא הילד, אמרה לאימו כי בנה עוד יהיה סופר (עמ' 164). (מהסיפר הזה
ואירועים אחרים ניתן להסיק כי בביתו ובסביבתו דיברו ביידיש, וכנראה אף יותר מאשר
בעברית בתקופת ילדותו וחלק מנעוריו.)
כזכור, התקשה המחבר בילדותו
ללמוד את משמעות האותיות – אך לאחר שלמד
לקרוא, קרא "בתאווה שאינה יודעת שובעה" מכל הבא ליד (עמ' 253). בין היתר
קרא ספרי טרזן וספריהם של קרל מאי, ז'ול ורן,
ג'ק לונדון וש"י עגנון. את הספרים נהג לשאול בספרייה
שכונתית, בה זכה לפריבילגיה לקחת ספרים
בכמות גדולה. (גם עמוס הנער – לימים הסופר עמוס עוז – היה נוהג להחליף ספרים באותה הספרייה.) זמן רב מאוחר יותר נודע לו כי בתמורה
לפריבילגיה הזו נתנה אימו לבעל המקום
ביצים וחמאה מעל להקצבה (בתקופת הצנע של תחילת שנות ה-50). בהמשך עבר חיים הנער
לספרייה המתחרה והגדולה יותר של "בני ברית". גם בה היה קורא בעל
פריבילגיות, כנראה בזכות אימו. הוא קרא בשקיקה בין היתר ספרי מדע פופולאריים וספרי
מסעות. בערב היה עולה על סולם בביתו והיה מרצה בזיכרון פנומנאלי את מה שקרא באוזני
הוריו. אביו הגיע למסקנה כי הוא עשוי להיות נואם ואף דאג להכשירו לתפקיד הנכסף.
בעצת אביו, הבן שתה ביצים טריות, קרא את נאומי צ'רצ'יל והתאמן מול ראי, כולל הנפת
ידיים באופן תיאטראלי. ואולם, כאשר ניסה
לנאום בחצר לפני תלמידי כיתתו, לא הצליח למשוך קהל רב.
בזמן שהיה המחבר בגיל עשר – ואף על פי שעדיין לא היה מקרר חשמלי בבית –
אביו, ביוזמת האם, הרשה לו לבחור מאה
ספרים במשרדי הוצאת הספרים "קריית ספר", בהוסיפו כי הוא ידאג לצד הכספי
של הרכישה. בחנות ירושלמית אחרת פגש חיים הנער את הסופר עגנון, ואשר לדבריו "עיצב את עולמי הספרותי אולי יותר מכל
יוצר עברי אחר" (עמ' 39). את ספרו הראשון ניסה לכתוב בחופשת הקיץ, במעבר בין
כיתה ה' לכיתה ו'. בחיבור היו טעויות רבות בדקדוק, כמו בלבול בין זכר לנקבה. האב
נהג להתגאות בחיבוריו לפני "הערב רב" – כדברי אימא – שישב ליד החנות.
לעומתו, אימו סברה שאין טעם להראות חיבורי בוסר – דבר שרק עלול לפגוע בכותב מפאת
הערות מעליבות. היא סברה כי הגדוּלה נעשית "תמיד במסתרים ובצנעה", וכי "גאוות
אדם תשפילנו" (עמ' 272).
בכסף שחסכה פרוטה לפרוטה קנתה
האם לילד מכונת כתיבה, בהביאה שני נימוקים לדבר. זהו כלי עבודה חיוני לכותב.
הגִרסה המודפסת – בניגוד לכתב היד המקורי –
תאפשר למחבר לראות את יצירתו בריחוק ובצורה אובייקטיבית. השפעתה של אימא על המחבר
ככותב הייתה רבה – על אף שהיא עצמה הקפידה לא להבליט נוכחותה והשפעתה עליו ולהישאר
כצופה מהצד. במשך שמונה שנים, מאז הייתה מכונת הכתיבה ברשותו, התירה האם לעצמה רק
להקשיב לצלילי המכונה – "אבל מעולם לא שאלה אותי על מה אני כותב, וכמובן לא
ביקשה לקרוא את הדברים" (עמ' 184). בכך, לדברי המחבר, רצתה להבטיח את חופש
היצירה שלו. את כישרונותיה הספרותיים ניצלה אימא, לא כדי לנסות לשפר את כתיבתו,
אלא כדי לכתוב פתקים למוריו בבית הספר, בהם תִרצָה במחלות ובאירועים משפחתיים שלא
היו את היעדרויותיו החוזרות ונשנות מהלימודים. בדרך זו רצתה להבטיח לבנה את הזמן
והחופש לעסוק בכתיבה. האם טענה כי כדי להיות סופר הוא לא חייב לסיים תיכון או
ללמוד באוניברסיטה – אך חייב לקרוא ספרים (עמ' 250). ואכן, המחבר הרבה לקרוא. במיוחד אהב ספרי יהדות עתיקים, אשר ריחם הישן,
בתוספת ריח כל הדורות שמשמשו בהם, נתן לו השראה.
האם מימנה בנדיבות את רכישות הספרים האלה.
למורת רוחו של אבא, חיים הנער
לא רק חדל ללכת איתו לבית הכנסת בשבת, אלא לפעמים
היה עוזב את הבית באמצע ארוחת השבת. אימו חיפתה עליו במילים: "אל
תפריע לו בחייו" (עמ' 288). והנער היה מסתובב בחוץ כדי לשאוב השראה לשיר
שכתב. באחת השבתות לאחר מות אביו, ועל אף שנהג לקיים את האיסור לא לכתוב בשבת, לא
יכול היה לעצור את ה"הקול הפנימי הקולח", וחיבר שיר על אביו. אימו חיזקה
אותו באומרה כי "האמן... אינו חייב... לציית לאיש, וּודאי שלא לרבנים ולמורי
הלכה, אלא לצו לבו ולו בלבד" (עמ' 294). בהתאם לכך שאפה האם "לחלצני
מכבלי הדת ששוב ושוב אסרתי את עצמי בהם ברוב איוולת" (עמ' 294). לדבריו, האם
אכן הצליחה במשימתה. [עם זאת נראה, כי בתור מי שהתחנך, בדומה לאימו, בחינוך דתי של תנועת "מזרחי" ובבית מסורתי-דתי, נותר פן דתי באישיותו
ובכתיבתו.]
האם נהגה להנחותו בדבר הכישורים
הנדרשים לסופר. ניתן להסיק כי עצותיה התבססו על הידע המעמיק שלה בספרות והתרכזו
בחשיבות הכרת המציאות על ידי הכותב. היא נהגה לומר כי עליו לראות את עצמו ככותב,
ולא סופר, וזאת לא רק מתוך ענווה, אלא כיוון שֶרק כדמות נסתרת יטיב לראות את המציאות כפי שהיא. לדבריה, כדי להכיר
היטב את החיים עליו לצאת בין הבריות, וגם לא להירתע להכיר את הצדדים הקשים והמכוערים של
החיים, כמו המוות. לאחר שחיים באר כבר נעשה סופר, ברמז כלפיו טענה, כי הסופר, כדי
להצליח לתפוש את העולם ולפענח את המציאות, "עליו להיות ספונטני, ללא דעות
קדומות וקונצפציות מוכנות מראש" – אחרת יכפה את חוקיו על המציאות (עמ' 83).
המחבר מספר בהרחבה על דרך
התלאות והייסורים הרבים שעבר, כדי לפרסם את שיריו במוספים הספרותיים של העיתונים
השונים, עד שזכה לבסוף לפרסם את שירו
הראשון "עיר של זהב" בעיתון "דבר" בספטמבר 1964. השיר נכתב
בעקבות פרשת אהבה נכזבת שחווה חיים באר. באותו הזמן המחבר עדיין שירת בצבא ובמקביל
עבד בדפוס בעיתון "דבר". [לפי
ויקיפדיה, שירת ברבנות הצבאית, במערכת כתב העת "מחניים", שהיה אז
ביטאונה. נראה כי המחבר מקפיד לא להזכיר עובדה זו.] כעבור שש שנים, ושוב לאחר תלאות רבות, פורסם
ספר שיריו הראשון בהוצאת "עם עובד". באותו הזמן עבד המחבר כמגיה זוטר
בהוצאה הזו. אימו, שהייתה מודעת לדרך הייסורים שחווה סופר מתחיל בפרסום יצירתו
הראשונה, עודדה את בנה לא להתייאש. לאחר שבנה זכה לפרסום ולהכרה הייתה גאה מאוד בו,
אך רגזה עליו בגלל רגישותו האובססיבית לדברי הביקורת על יצירותיו במוספי העיתונים.
לדעתה, התייחסות לביקורת היא הצד הטפל שבכתיבה, בעוד העיקר הוא להביט קדימה, ולא
אחורה, לקראת יצירה חדשה.
ב-1973, על רקע מלחמת יום
הכיפורים, שירת המחבר בצד המערבי של תעלת סואץ [אפריקה]. לאחר המלחמה תקפה אותו
תקופה של שתיקה ואחריה החל לכתוב פרוזה. לאחר שהקריא לפני אימו את הפרק
הראשון – ממה שעתיד להתפתח לרומן הראשון שלו "נוצות" ולהתפרסם ב-1979 – האם,
בעקביות לעצותיה הקודמות, טענה כי עליו להתחסן מפני פחדו מה יגידו אחרים על
הסיפור, כיוון שגישה זו תגרום לו לבגוד באמת הפנימית שלו.
בסביבות גיל 70 [ב-1974?] אובחן
אצל אימו גידול סרטני בקליפת המוח, שלחץ על עצב הראייה בעינה השמאלית. לאחר תגובת
אימה קצרה מפני המוות, האם התאוששה והתאמצה לחיות את חייה הרגילים. המחבר המשיך
להקריא לה פרקים חדשים מ"נוצות" והאם תבעה ממנו להמשיך בכתיבה. מתוך
קריאתו באוזניה את האירועים הדמיוניים בפרקי הרומן, זיהתה האם את האירועים
האמיתיים בחייו של המחבר עליהם התבססו, וגם
את השינויים שהכניס בהם בְּנָה. בעת מחלתה הצטערה אימו שלא ניסתה לכתוב
אף פעם, בהוסיפה כי הכתיבה מאפשרת באמצעות
העלאת הזיכרונות לחיות את החיים מחדש ולתקן את העוולות שנעשו. בכך גם הביעה צער על
שהרחיקה בזמנה את בנה מקרבתו של אביו (עמ' 328).
בעקבות המחלה, איכות חייה של האם נפגעה ומצבה הלך והידרדר.
שנתיים וחצי האחרונות של חייה עברו עליה בניתוחים וטיפולים כימותרפיים. היא
איבדה עין אחת ואת שיער ראשה, ולבסוף, משתמע, הבן נאלץ לטפל באימו כמו בתינוקת.
במשפט ביקורתי כלפי הרפואה המודרנית טוען המחבר כי היא "מאריכה חייו של האדם
בלי יכולת להעניק לו איכות חיים מינימאלית" (עמ' 329).
דברים שלמד על האם לאחר מותה
כאמור, הנער חיים ראה את שם בעלה הראשון של אימו בפעם
הראשונה, כאשר אימו, שלא רצתה לבטאו, רשמה אותו על פיסת נייר ואחר כך שרפה
אותה. בפעם השנייה נתקל בשמו במודעת אבל
בעיתון בשנת 1974. הדבר היה כך. בראותו את אימו, לאחר שעיינה במדור האבל בעיתון, נסערת
ומסתגרת ואינה עונה לשאלותיו – קנה את אותו העיתון ובו ראה מודעה על מותו של
"מ.ג." [המחבר בספרו אינו מגלה
את שמו]. במודעה, אשתו ובניו הביעו צער
עמוק על הסתלקותו בטרם עת של הבעל והאב האהוב, שנהרג מפגיעת מכונית. [אימו של
המחבר, כזכור, ייחלה כי מכונית תדרוס אותו.] חודשים אחדים לאחר האירוע עם מודעת
האבל, ניכרו אצל אימו הסימפטומים הראשונים של גידול ממאיר בקליפת הגולגולת, מחלה
שגרמה למותה של האם כעבור כשנתיים.
את דיוקנו של בעלה הראשון של
אימו –
אשר האם דאגה לגזור מכל התצלומים –
ראה הסופר באר בפעם הראשונה רק כחמש שנים לאחר מותה [כלומר ב-1981?]. אחות
אימו, אשר טיפלה בזמנה בהשבת חפציה של האם לאחר שעזבה את דירת בעלה, נתנה למחבר
תצלום משותף של אימו ובעלה הראשון שצולם ערב נישואיהם. הדודה טענה כי פרשת נישואיה
של האם הייתה הרבה יותר סבוכה ומורכבת מאותה
תמונה פשטנית וחד ממדית, אשר דאגה אימו לנטוע בו. להלן גרסתה של הדודה על נישואי
האם. הסיבה לכישלון נישואיה הראשונים ועליבות נישואיה השניים נעוצה הייתה בחוסר
יכולת ליצור קשר אהבה אמיתי עם בן הזוג. מיום שנולדו הבנות, ובדומה לכך, מיום
שנולד הבן חיים, היא כבר לא הייתה זקוקה לבעל, שכבר מילא את תפקידו, ואת כל אהבתה
השמורה לבן הזוג העניקה לילדיה, בהם ראתה בּבּוּאָה של עצמה. אהבתה לילדיה הייתה
"סוג מתוחכם מאוד של נרקיסיזם" (עמ' 135). על אף שלא נזקקה לבעל לאחר
הולדת הילדים, הרי בהיותה שמרנית ובהאמינה כי הילד זקוק לאבא, הסכימה להיות מעין
משרתת עבור הבעל, כלומר לבשל ולכבס עבורו – אך לא יותר. בעלה הראשון – בניגוד לשני
– היה תאב חיים וצעיר, לא השלים עם המצב הזה, וכאשר חיזוריו אחרי אשתו לא נענו,
יצא בגפו למסיבות ומצא נשים אחרות. עד כאן גרסתה של הדודה על אימו. בצאתו של הסופר
באר מבית דודתו – ובהקשר לסימפטומים הראשונים של סרטן שניכרו אצל אימו לאחר קריאת
מודעת האבל ב-1974 – הוא נזכר במשפט מ"הר הקסמים" של תומס מאן:
"הסימפטומים של מחלה אינם אלא
גילויים מחופשים של כוח האהבה" (עמ' 138).
המחבר הוקיר את אימו, במיוחד
העריך את תרומתה להתפתחותו כסופר החל מהקניית לו את היכולת להבין אותיות וכלה
בעצותיה ודברי העידוד לאורך דרכו ככותב. נדמה
לי כי בכל הספר חיים באר אף פעם אינו מציין את שם אימו. ייתכן שדווקא בכך רצה
להדגיש את ייחודה של האם בעיניו. אף על פי
כן, משתמע בבירור כי המחבר קיבל באי רצון
את גרסתה של הדודה על אימו.
הערות ביקורתיות
היצירה משלבת בתוכה מספר נושאים
כמו ניתוח פסיכולוגי של הדמויות, היחס
למוות, היחס לדת והיסטוריה של התקופה. הסכסוך הישראלי-ערבי תופס אצל המחבר מקום
שולי, והוא מתואר, עוד מימי התורכים, מנקודת הראות הציונית. ראוי להערכה ניסיונו
הכן לראות את האנשים הקרובים לו ביותר – אימו, אביו וסבתו – בצורה אובייקטיבית. הפן השלילי באישיותם של כל אחת
משלוש הדמויות נחשף לא על ידי הדמות עצמה, אלא על ידי מישהו אחר.
זוהי אימו, אשר מגלה לו את הצדדים האפלים בדמות סבתו וזוהי שוב אימו, החושפת את
המימד האנוכי בצדקנותו של אביו. ולבסוף, אחותה של האם, היא שמגלה למחבר את
מגרעותיה. אך בהתאם לכלל "אדם קרוב אצל עצמו" ו"אין אדם משים עצמו
רשע" – אין המחבר מוצא לנכון להביא דמות נוספת שתנתח את אישיותו שלו בצורה
אובייקטיבית ותחשוף את הפן השלילי בה.
נושא מרכזי בספר הוא תהליך
התפתחותו של המחבר לסופר, שהחל למעשה משחר ילדותו דרך הסיפורים של סבתא ונמשך
בעידודם של אימו ואביו. במלאכת הכתיבה מגלם המחבר את ההמשכיות והרציפות בין הדורות, אך גם את השוני. בהפיכתו לסופר מפורסם המשיך
המחבר את המסורת הספרותית של הוריו וסבתו, שהוגבלה בעיקר לקריאת ספרים, והעלה אותה
לשלב גבוה יותר של כתיבת ספרות. שם הספר, "חבלים", נראה כי רומז על
החוטים המקשרים בין המחבר להוריו וסבתו. אפשר לפרש את המילה חבלים גם כחבלי לידתו
כמשורר וסופר.
נוסף לכך, ניתן לראות בחבלים כְּבָלים
הקושרים את המחבר לאבות אבותיו הרבנים ולדת – כבלים שלא קל, ואולי לא כדאי להשתחרר
מהם בשלמות. בקריאתו האובססיבית ובעיסוקו במלאכת הכתיבה המשיך המחבר – ואולם במימד
שונה וחילוני – את מסורת הלמדנות והכתיבה הדתית של הדורות שקדמו לו. על אף
התרחקותו מהדת נשאר חיים באר מסורתי, וחלק מאוצר מילותיו העשיר שאוב מן המקורות היהודיים הדתיים. כמו כן בדומה
לסופר דתי, נמנע המחבר לדון בנושא המיני.
לפנינו אוטוביוגרפיה דרמאטית ומעניינת
המותירה רושם עמוק. קטונתי מלהוסיף סופרלטיבים לגדולתה.
