פאלאדה,
הנס. בארצי הזרה לי: יומן בית הכלא 1944 (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי
חמד, 2012). מגרמנית:
יוסיפה סימון. 327 עמ'. כולל הקדמה מאת פרופ' משה צימרמן; אחרית דבר מאת ג'ני ויליאמס וסבינה לנגה (Jenny Williams and Sabine Lange), שערכו את כתב היד; והערות.
הנס פאלאדה ((Hans Fallada
(שמו המקורי רודולף דיטצן) (1947-1893) הוא סופר גרמני אשר זכה
להצלחה מסחררת בעולם ובארץ זמן רב לאחר מותו, בעיקר בזכות ספרו "לבד
בברלין" (תורגם לעברית ב-2010). האיש החל את דרכו הספרותית ב-1919. בשנות
ה-20 של המאה שעברה הוא נידון פעמים אחדות למאסר בעוון מעילה. ב-1929 פאלאדה התחתן
עם אנה (זוּזה) איסְל, וב-1930 נולד בנו הראשון. המגבלות החמורות על כתיבתו –
לעתים עד כדי איסור למעשה לפרסם – שהוטלו
עליו בתקופת המשטר הנאצי תרמו להידרדרותו הנפשית. הוא התמכר לאלכוהול והתגרש מאשתו
ביולי 1944. באוגוסט פרצה מריבה עם גרושתו, ובזמן המריבה נפלט כדור מאקדחו, אשר גם
לפי עדות גרושתו לא כוון אליה. בעקבות האירוע הזה, ב-31 באוגוסט נדון הנס לאשפוז
בבית סוהר לפושעים חולי נפש (לראשונה אושפז בבית מרפא לחולי נפש ב-1913-1912). בשבתו
בבית הסוהר כתב פאלאדה רומן תמים לכאורה
בשם "השתיין". אך בין שורות הרומן, באותיות זעירות ותוך שימוש בקיצורים –
ובמצב בו עמודי הרומן הפוכים – הגניב הסופר את טקסט היומן. היומן מתאר את חייו בגרמניה מאז עליית הנאצים לשלטון
ב-1933, תוך גינוי חריף של המשטר. פאלאדה החל לכתוב את היומן ב-23 בספטמבר 1944 וסיימו ב-7 באוקטובר. ב-8 באוקטובר 1944
ניצל פאלאדה חופשה שקיבל מהכלא כדי להבריח את היומן החוצה. ב-13 בדצמבר 1944 הוא שוחרר
מהכלא. היומן פורסם לראשונה ב-2009. הסיכום משקף את גרסתו של פאלאדה. ההערות
שבסוגריים מרובעים הן ברובן של עורכי הספר ומיעוטן מוויקיפדיה. בסוף הסיכום
הוספתי דברי ביקורת אחדים.
סיכום היומן
פאלאדה חולק את תאו הצר עם שלושה אנשים:
רוצח סכיזופרני, פושע מין מסורס ומפגר שהוא גם אנס-רוצח (עמ' 160). את הזיכרונות
האלה האנטי נאציים הוא כותב תחת איומי מוות בתלייה. הוא גם מודע כי בכתיבתו הוא
מסכן לא רק את עצמו אלא גם אנשים אחרים אותם מזכיר. כמו כן יודע הסופר כי כל החומר
הכתוב חייב לעבור צנזורה, ואין לו עדיין מושג איך להגניב את כתב היד שלו. לסוהר
העוקב אחר כתיבתו פאלאדה טוען כי הוא מחבר סיפורי ילדים (בבית הסוהר הוא אכן חיבר גם סיפורי ילדים). הסוהרים העוברים על
ידו מתפעלים מכתב היד הזעיר – "ההגנה היחידה שלי מפני מרחרחים
סקרנים" (עמ' 158). פאלאדה מתלבט האם לא עדיף לזרוק את מה שכתב לאסלה, פן יפענחו
את כתב היד הזעיר (עמ' 160). הוא סבור כי יש בכתיבתו קלות דעת, אך היא נעשית מתוך
דחף שאי אפשר לעמוד בפניו (עמ' 158).
"אני חש את סופה הקרב של המלחמה, ולפני כן אני רוצה להבטיח שכל מה
שחוויתי יועלה על הכתב: אחרי המלחמה מאות יעשו זאת" (עמ' 37-36).
מעצרו של פאלאדה והשלכותיו, 1933
לפי פאלאדה, "לא הגרמנים הם שסללו ראשונים את הדרך
לנאצים: הצרפתים והאנגלים הם שעשו זאת" (עמ' 34), באמצעות חוזה ורסאי (1919), שתנאיו הקשים הביאו
לרעב, התרוששות האומה ודחפו אותה לתהום.
המחבר, כמו רבים בגרמניה, סבר כי לאחר
עליית הנאצים לשלטון ב-30 בינואר 1933 – כמקובל על מפלגות – הם ימתנו את מצעם ואף
יוותרו על חלק ממנו. באפריל 1933 – בניגוד להצהרות הנאציות בדבר רייך בן אלף השנים
– הסופר העריך כי השלטון הנאצי יימשך ארבע עד חמש שנים לכל היותר (עמ' 70). פאלאדה ממשיך: כאשר החל מבול של מעצרים, אמרנו
לעצמנו, "הרי זה לא נוגע לנו...מעולם לא היינו מעורבים בפוליטיקה" (עמ'
30). ואולם בסתירה לדבריו, מייד בהמשך
טוען המחבר כי למוציא לאור שלו ארנסט רוֹבוֹלט (Ernst Rowohlt) (1960-1887) במיוחד וגם לעצמו היו סיבות לחשוש. בתקופה שלפני
עליית הנאצים לשלטון, הוצאת הספרים של רובולט פרסמה כתבים של אנשי רוח יהודים, בהם
אמיל לוּדוויג. כמו כן פרסמה ספרים וחוברות שמתחו ביקורת על המפלגה הנאצית ועל
היטלר. אשר לפאלאדה, הוא תואר בעיתונים נאציים כגוי ייצוגי של יהודים.
בתחילת שנת 1933 עבר המחבר – יחד עם
אשתו ובנו בן השלוש – מברלין לכפר בשם בֶּרְקֶנְבְּרוּק השוכן על גדת הנהר
שְפְּרֵיי. במקום הזה הוא התגורר בשכירות בקומה השנייה של וילה. פעם נסע לברלין וראה את פלוגות החולצות החומות
הצועדות ברחובות, שאנשיהם שרים שירים פרועים, בהם אנטישמיים. אזי נוכח לדעת ביתרון
הגדול של חיי השלווה בכפר, בו התופעות האפלות של ברלין טרם הגיעו.
פאלאדה התכוון לרכוש את הווילה מבעל
הבית, האדון שפּוֹנר, שהיה שקוע בחובות. זאת בתמורה להסדר כספי מורכב בו כבר נטל
את חובותיו של שפונר על עצמו וגם הבטיח לזוג שפונר מגורים בווילה וקצבה חודשית לכל
ימי חייהם. ואולם הזוג הזה (בעיקר הגברת שפונר), בגלל בעיות כספיות ורצון לשמור
בעלות על הדירה, הלשין על פאלאדה לשלטונות הנאציים. הבסיס להלשנה היה ביקורו של סופר,
אשר במהלכו סיפר פאלאדה בדיחות חדשות על היטלר. באותם הימים היה זה משחק חברתי,
והמחבר לא נהג בזהירות יתרה בכך שהבדיחות לא נאמרו במקום שכולו סגור. [ב-12 באפריל
1933] נערך חיפוש בביתו של המחבר על ידי אנשי פלוגות הסער (SA). מפקד החיפוש לא התרשם מכך שנמצאו בארון הספרים בביתו ספרים כמו
"הקפיטל" של מרקס וזיכרונות של קומוניסט גרמני, וחיפש משהו הרבה יותר מפליל.
העיד על כך "הכוח" שנשלח למבצע החיפוש. על אף שהדבר המפליל לא נמצא,
הוסע פאלאדה בליווי אנשי אס.אה למעצר. בדרך, במקום שומם, נעצר הרכב והמפקד הציע לעציר
לצאת כדי להשתין. בתחילה ההצעה נאמרה בנימוס ואחר כך הפכה לפקודה, אך פאלאדה מיאן
לעשות זאת. על סמך אירועים בעבר היה משוכנע כי זו אמתלה לירות בו, תוך מסירת הודעה קצרה למשפחתו:
נורה בעת ניסיון בריחה. המחבר התרשם כי
עמדוּ להוציא אותו בכוח מהמכונית, אך באותו הזמן חלף במקום רכבו של רופא המשפחה, שהכירוֹ וברכוֹ לשלום. בעקבות
זאת, הורה המפקד להמשיך בנסיעה, והרופא המסור המשיך לנסוע אחר הרכב בו היה עצור
פאלאדה.
בהגיעו לעיירה קטנה במחוז ברנדנבורג, פִירְסטֶנְוולְדֶה,
הוכנס פאלאדה לתא מעצר משטרתי. פאלאדה מציין כי עצם מעצרו לאחר החיפוש בביתו,
ובהמשך הכנסתו לתא למעצר מינהלי – נעשו בניגוד לעמדת המשטרה, שניסתה לשמור על חוקיות
ולא להעניק גושפנקא למעצרו, אך לבסוף עמדתו של האס.אה הכריעה. לאחר שהייה במשך
שעות ארוכות בתא מעצר מלא פשפשים ומטונף בצואת אדם, הוכנס פאלאדה לבית משפט השלום,
בו כתבן הציג לו מסמך אשר במשפט בודד ציין את פשעו ועונשו: מעצר מינהלי בעוון
מעורבות "בקשירת קשר לרצוח את
הפיהרר" (עמ' 63). בתגובה להכחשותיו הנמרצות של פאלאדה, טען הכתבן
ש"אנחנו" רק מבצעים את הוראות המעצר. לבקשתו של העציר, ניתן לו נייר כדי
לכתוב מכתב לעורך דין ולאשתו. כמו כן הותר לו להשתמש בכספו (היה לו ארנק עם כסף),
כדי להזמין ארוחותיו ממסעדה שמחוץ לבית המעצר. הפעם הוכנס לתא מעצר של בית
המשפט, שהיה נקי יחסית.
באותה התקופה, בחודשים הראשונים לשלטון
הנאצי, נותרו "שיירי הגינות" (עמ' 69) באנשים – אותה הגינות שהוכחדה
בהדרגה ולא נותר לה זכר ב-1944. בעת שבתו במעצר, אף הסוהר הנאצי (היה גם סוהר לא
נאצי) לא הקפיד לאכוף את ההוראה שאסרה עליו לישון ביום. יתרה מזו. אותו הסוהר,
בהתאם לבקשת שני יהודים שישבו בתא אחר וחיפשו אדם שלישי למשחק בקלפים, היה נוהג
להעבירו זמנית לתאם. המשחק שימש גם תירוץ
לבילוי משותף ולשיחה. תנאיו במעצר היו בהחלט סבירים. אולם, המכתב שקיבל
פאלאדה מעורך דינו לפיו נאסר עליו לטפל בעניינו עורר את דאגתו [מעציר מנהלי אכן
נשללה זכות משפטית זו]. היה בכך שלילת זכות משפטית בסיסית השמורה אף לרוצחים.
פאלאדה הגיע למסקנה כי הוא נתון למאסר שרירותי שיכול להימשך לעד. הטרידו אותו
מחשבות על גורלם של אשתו ובנו בן ה-3.
מה רבה הייתה הפתעתו, כאשר זוּזה [אנה
דיטצן] אשתו יחד עם בנו הגיעו אליו לביקור
[ב-17 באפריל]. סוהר, שלא היה נאצי, תוך הפרת הנוהל, אִפשר לזוּזֶה להיפגש איתו,
והגדיל לעשות, שבמקום חמש דקות אותן הקציב לפגישה, הִרשה שהפגישה הנרגשת תתארך
כנראה קרוב לשעה. אשתו סיפרה כי על בית מגוריהם הוצב זקיף שאסר עליה לעזוב את
הבית, אף לא לקניית אוכל לילד. אישה זקנה טובת לב הייתה קונה לה מצרכי מזון. מאותה
האישה גם נודע לה על מקום מעצרו. זוזה חמקה בשעות החשיכה מן הבית יחד עם הילד,
צעדה בלילה יחד עם בנה ובמצב של הריון מתקדם, מרחק של למעלה מעשרה קילומטרים (חששה
להשתמש ברכבת מקיומו של צו לאסרה), כדי להיפגש אתו.
פאלאדה יעץ לאשתו לפנות למוציא לאור שלו
רובולט. רובולט נסע עם זוזה לעורך דין,
שהיה במקרה חברו לספסל הלימודים של השופט שדן את פאלאדה למעצר מנהלי. שיחה בין
עורך הדין לשופט הספיקה כדי לצייד את זוּזֶה בהוראה לשחרורו המיידי של פאלאדה.
פאלאדה שוחרר [ב-22 באפריל]. האירוע מוכיח את השרירותיות בשיפוט כבר בראשית השלטון
הנאצי. במהלך התקופה הנאצית התקיימו למעשה לפחות שלוש מערכות משפט: הראשונה,
הקודמת, שניסתה לשמור על תקינות המשפט; השנייה, של בתי דין עממיים, שמיהרו להטיל
עונשי מוות על "בוגדים"; ושלישית, של האס.אס שפעלה כאוות רצונה ולרוב
בצורה חשאית, והייתה מעל החוק.
פאלאדה, בשובו לווילה בה התגורר, לוּ
היה מעמיד פנים כי אינו יודע על מעשה הנבלה של הזוג שפונר, ייתכן שבסופו של דבר
היה זוכה בבעלות על הווילה. במקום זה הוא מיהר לשלוח מכתב לבעל הבית כי הוא עוזב
את הווילה, מבטל את השכירות ואת הבטחתו לקצבה לזוג לכל ימי חייהם. בתגובה, למחרת
הופיעו בביתו, הפעם רק שלושה אנשי אס. אה, אשר איימו עליו כי אם לא יעמוד בכל
התחייבויותיו לזוג שפונר – יחוסל. כמו כן "יעצו" לו להתנהג בנימוס לזוג המבוגר.
לזוג שפונר היו קשרים עם בכיר מקומי במפלגה הנאצית, והסחטנים פעלו מטעמו. תגובתו
הראשונית של פאלאדה הייתה להיכנע לסחטנות.
ואולם המשך המגורים באותה הווילה עם
הזוג שפונר היה בלתי נסבל עבור פאלאדה ועבור אשתו. אנשי האס.אה, בעת שאיימו עליו,
הסכימו לבקשתו לעבור לגור במקום אחר, אך בתנאי שימשיך לשלם דמי שכירות, וכך עשה.
הוא מסר לשפונרים כסף לכיסוי שכר הדירה וקצבת המחייה לרבע שנה מראש ועזב עם משפחתו.
[בסוף אפריל 1933] משפחת פאלאדה השתכנה
בברלין בפנסיון שְטֹוסינְגֶר. היה זה פנסיון ברמה גבוהה בבעלותה של אישה יהודייה. באותו
הזמן עדיין לא נאסר על ארים להתגורר בפנסיונים של יהודים. בדיעבד המחבר מבין כי זו
הייתה התנהגות מטופשת ביותר מצדו להתגורר בפנסיון בבעלות יהודית בשעה שהמתינה בקשתו להתקבל ל"לשכת הספרות של
הרייך". התקבלות ללשכה הייתה עניין קיומי בשבילו – תנאי הכרחי לאפשרות לפרסם
את מה שכתב בספר, בכתב עת או עיתון. לדבריו, הוא מעולם לא קיבל תשובה כי התקבל
ללשכת הספרות, אך הותר לו לעבוד "בינתיים" – וכך נותר מצבו במשך 11 שנות
השלטון הנאצי. [טענתו של פאלאדה כי מעולם לא התקבל ללשכה אינה נכונה. ב-11 ביולי
1934 הוצאה לו תעודת חבר מס' 841.]
בהיותו בברלין חיפש פאלאדה עורך דין,
כדי לבטל את התחייבויותיו הכספיות לשפונרים, אשר הפרו את חלקם בהתחייבות – למכור לו את הווילה. ואולם, כיוון שבכיר נאצי מקומי היה חברו של בעל הבית
שלו, אף עורך דין לא היה מוכן לטפל בעניינו, ורובם לא רק דחו אותו, כי אם עשו זאת
בגסות. בעקבות אוזלת היד שלו מול הסחטנות הנאצית, התמלא המחבר זעם על כל הנאצים,
החל בפיהרר וכלה בחברים בנוער ההיטלראי.
האיש היחיד שהסכים לעזור לפאלאדה בנושא הווילה של השפונרים היה חברו פטר זוּהרְקַמְפּ [1959-1891]. זוהרקמפ
נסע לנאצי המקומי שעמד מאחורי מעשה הסחיטה, כדי להגיע אתו להסדר כספי שישחרר את
פאלאדה מהחוזה הכובל עם השפונרים. פאלאדה חשש לחיי חברו שנטל על עצמו שליחות זו.
לשמחתו, הסחטן הנאצי ניאות להגיע להסדר בדבר סכום סופי שעל פאלאדה לשלם. הסכום היה
גדול, אך הוא שחרר את פאלאדה מכל התחייבויותיו. המחבר מניח כי אותו הנאצי לקח חלק
נכבד מהכסף לעצמו, כיוון שכעבור זמן מה נאלצו השפונרים לעזוב את הווילה ולעבור
לגור בשכונה צפופה בברלין.
זוּהרְקַמְפּ היה בנו של איכר פשוט, אשר
בהיותו נער מרד באביו שרצה כי יהיה איכר כמותו, ברח מהבית, פִּרנס את עצמו, חי בדוחק,
אך במקביל רכש השכלה – ובסופו של דבר
הצליח לפלס את דרכו לעולם הספרות. לפני עליית הנאצים לשלטון התמנה זוהרקמפ לעורך הראשי של בית הוצאה לאור גדול שבבעלות
יהודית "ס. פישר". לדברי פאלאדה, זוהרקמפ, בתקופת שלטון הנאצים, בהדרגה, ממניעים
אופורטוניסטיים, העמיד פנים כתומך במשטר – דבר שבא לידי ביטוי בסיפורים שחיבר. אהדתו לנאציזם נועדה לסלול לפניו את
הדרך לרכישת בית הדפוס מבעליו היהודי, סמואל פישר [1934-1859]. בכל זאת, כנראה
מפאת התבטאות בלתי זהירה, ב-1944 נעצר
זוהרקמפ על ידי הגסטאפו. המחבר, בעת שבתו בכלא לחולי נפש, לא ידע מה עלה בגורלו. [פאלאדה,
כנראה מסיבות סובייקטיביות (האיש לעתים התנהג כלפי פאלאדה בהתנשאות בנוסח מורה
לתלמיד), בדה סיפורים דמיוניים על זוהרקמפ ומתארו כ"צייד הירושה".]
ביולי 1933 ילדה זוּזה תאומות, אחת מהן
מתה בלידה. מאוקטובר 1933 עד סוף 1944 התגוררה משפחת המחבר בבית כפרי, בכפר דייגים
מבודד קרוויץ במֶקְלֶנְבּוּרג. לכפר קרוויץ הגיע מורה חדש בשם שטורק, מלשין
אמביציוזי, אשר הודות לתכונות האלה הפך לראש הכפר. אנשים בכפר שנהגו לספר בדיחות
על המשטר הפכו לקורבנותיו. כאשר פרצה המלחמה, דיבר האיש גבוהה גבוהה על רצונו לשרת את הפיהרר עם רובה ביד, אך למעשה
התחמק משירות בטענה כי אין לו תחליף כראש הכפר. כאשר לבסוף גויס בשנה החמישית
למלחמה, הוצב כתברואן הרחק מהחזית והיה מגיע לעיתים קרובות לחופשות בבית. רק בשנה
השישית למלחמה הורחק שטורק לבסיס אימונים במזרח. בתקופת המלחמה הונהג קיצוב
במצרכים. כדי למנוע מעצמו ומבני ביתו לסבול חרפת רעב, התחכם פאלאדה ועבר על חוקי הצנע, ובזכות תחכומיו גם
הצליח לצאת זכאי כאשר הלשינו עליו בנדון.
דרכו הספרותית בתקופת המשטר הנאצי,
1944-1934
המוציא לאור של פאלאדה, רובולט,
"אהב לשחק...באש" (עמ' 128) וגם היה נאמן לעובדיו. לאחר עליית הנאצים
לשלטון הוא לא פיטר מתרגם יהודי מעולה, פרנץ פַיין, והתעלם ממכתבי אזהרה אחדים
שנשלחו אליו מטעם לשכת הספרות של הרייך ביחס להמשך העסקתו של המתרגם הזה.
כאשר לבסוף הוטל עליו קנס כספי גדול, השיב
במכתב שכלל משפט אחד: "המתרגם פרנץ פיין רשאי לעבוד על סמך תעודת שחרור מס'
796. הייל היטלר." (עמ' 129). יצוין, כי לשכת הספרות אכן נהגה להוציא תעודות
שחרור זמניות ליהודים מסוימים, כדי לא לפגוע במוציאים לאור – אך לא במקרה של פיין.
בדומה לאי מילוי ההוראה לגבי פיין, לא הקפיד רובולט על הוראה נוספת לפיה כל אדם
שהגיעו אליו מכתבים אנונימיים המכילים דברי הסתה, חייב לשלוח אותם ללא דיחוי ובלי
להראותם לאיש, יחד עם המעטפה, אל לשכת הספרות של הרייך או אל משרד גסטאפו הקרוב.
בשנים הראשונות לשלטונם לא מיהרו הנאצים
לסגור את בית ההוצאה של רובולט, כיוון
שנהנה ממוניטין בחוץ לארץ. כמו כן קיוו כי יגווע מעצמו. ואולם [בספטמבר 1937] –
לאחר שפרסם פאלאדה ספרים אחדים שלא היו מוצלחים במיוחד, [ובחודשים ספטמבר-דצמבר
1935] אף הוכרז ל"סופר בלתי
רצוי" על ידי המשטר – יצא לאור ספרו "זאב בין זאבים" שהיה להצלחה
מפתיעה. הספר עסק בתקופת ההיפר אינפלציה בגרמניה ברפובליקת ויימאר וזכה ליחס חיובי
מצד המשטר הנאצי, כיוון שכלל תיאור שלילי של השלטון הקודם. ברייך השלישי לא הייתה
"צנזורה מראש", ולכאורה מותר היה לפרסם הכול, "אבל הסופר
והמו"ל היו ערבים בראשם לכך שהספר
ימצא חן בעיני בעלי השררה" (עמ' 133). בהוצאה היו התלבטויות אם לפרסם את "זאב
בין זאבים". ההחלטה לפרסם את הספר נפלה בסופו של דבר בזכות לקטור אמיץ שטען
כי "אם ההוצאה תיהרס בגלל הספר הזה, היא תיהרס למען משהו שראוי להיהרס
למענו!" (עמ' 133).
הצלחת הספר הוכיחה לבעלי השררה כי הוצאת
רובולט לא תגווע מעצמה, ולכן נזקקו לתירוצים כדי לחסלה, ואלה נמצאו. נגד ההוצאה
נטען כי היא פרסמה ספר שמחברו הוא יהודי מוסווה. כנגד טען רובולט כי לאיש שם ארי,
ולכן הוא לא ידע כי מדובר ביהודי. אם את העניין הזה עוד אפשר היה לטייח, נוספה עוד פרשה. רובולט –
בניגוד להוראות המשטר – המשיך להעסיק בחשאי, לאחר שעות העבודה, מזכירה יהודייה,
כיוון שלא רצה לפגוע בפת לחמה. הדבר נודע לשלטון כתוצאה מהלשנה. בתגובה, רובולט
הועמד לפני ועדת האתיקה, סולק בגידופים ממקצוע המוציאים לאור ו"נאסר עליו לתמיד לנהל נכסי תרבות גרמניים". ד"ר
יוזף גבלס [שר התעמולה הנאצי] פסק ביחס
לרובולט: "אתה טינפתָ בצואה את כבודו של המוציא לאור הגרמני!" (עמ'
135).
רובולט עדיין יכול היה להתפרנס ממקצוע
שאינו קשור בתרבות הגרמנית או לחיות מחסכונותיו, אבל אז בא "ליל הבדולח"
[פוגרום ביהודים, נובמבר 1938]. אשתו של רובולט לא יכלה להתאפק ולשתוק לנוכח
"מעשי הנבלה האלה", ובעומדה בתוך האספסוף "אמרה בקול רם וצלול מה
היא חושבת על ההרסנות ועל הטירוף של ההצתות האלה" (עמ' 137). באותה התקופה בגרמניה "כאשר שלושה אנשים
בלבד עמדו יחד חזקה שלפחות אחד מהם יהיה מלשין" (עמ' 137). בעקבות דברי
האישה, נאלץ הזוג רובולט למהר ולהגר לשווייץ – אך לפני נסיעתו החפוזה, בכל זאת מצא
רובולט לנכון לסדר לפאלאדה מוציא לאור אחר. [היה זה גוסטב קליפֶּר (1963-1897), מנהל
כללי של בית ההוצאה הגרמני (DVA). חברת רובולט , לאחר שנבלעה על ידי ה-DVA בינואר 1939,
המשיכה להתקיים כחברת בת שלה ונוהלה על ידי בנו הבכור של ארנסט רובולט. פאלאדה
המשיך לפרסם בחברת הבת, ולא פרסם דבר ב-DVA.] המנהל של בית ההוצאה החדש, כמו המחבר, שנא את הנאצים. בדומה
לרובולט בעבר, המנהל נאבק עם משרד התעמולה, כדי לאפשר לסופרים לפרסם יצירות
ראויות, על אף הפגמים האידיאולוגיים שנמצאו בהן.
משווייץ היגר רובולט לברזיל, ארץ המוצא
של אשתו. ואולם, בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, החליט האיש,
משיקולים פטריוטיים ועל אף ההשפלות שספג, לחזור לגרמניה. הוא שב לבדו בהותירו את
אשתו וילדיו בברזיל. פאלאדה היה נסער ונרגש לשובו [בדצמבר 1940] של ידידו, המסור
לו כאב לבנו. רובולט מיהר להתגייס לצבא בדרגת סגן ממלחמת העולם הראשונה. בהמשך הוא
עלה לדרגת סרן ולחם בחצי האי קרים – אך כל זה לא עזר לו לכפר על "חטאיו"
מהעבר. יריביו – שחששו כי רובולט, באמצעות מעשהו הפטריוטי, מנסה לסלול את דרכו
לחידוש פעילותו כמוציא לאור לאחר המלחמה – הלשינו על "פשעו" בשנת
[1927]. באותה שנה הוא חתם על עצומה להמתקת גזר דין מוות שהוצא נגד מנהיג כנופיות
קומוניסטי בעוון הצתת וילות של תעשיינים. כתוצאה מההלשנה רובולט פוטר מהצבא [בשנת
1943?]. הקשר איתו נותק, והמחבר אינו יודע מה מצבו כעת, בסתיו 1944.
פאלאדה מביא סיפורו של איש נוסף – שעל
אף סלידתו מהמשטר הנאצי – למעשה עבד
למענו. היה זה הצייר והקריקטוריסט א. או. פְּלַאוּאֶן אוהזר [1944-1903], אשר צייר
גם את פאלאדה, באחד ממפגשיו עמו. בין השנים [1944-1940] צייר פלאואן [כשמונה מאות
קריקטורות] לשבועון הנאצי "הרייך" של גבלס. לשאלתו של המחבר מדוע למרות
שנאתו לנאצים ואמונתו כי גרמניה לא תוכל לנצח במלחמה, הוא מפרסם קריקטורות בשבועון
של המשטר, תירץ פלאואן את מעשיו בכך כי במלחמה "זה לא חוסר הגינות ללחום נגד
היריב" (עמ' 153). האמן התגאה כי אינו מצייר קריקטורות אנטישמיות. אשתו של
פלאואן נתנה סיבה כבדת משקל רבה יותר להמשך יצירתו במשטר הנאצי: האיש פשוט מוכרח
לצייר, ועל כן הוא ימשיך לצייר גם כשברלין תהפוך לעיי חורבות. פלאואן היה חירש
חלקית ועל כן דיבר בקול רם. התבטאויות הבוטות נגד המשטר הנאצי, שנאמרו בדירתו לחבר
במשך כחצי שנה, נרשמו בדייקנות על ידי בעל הבית והועברו על ידו לגסטאפו. החומר היה
כה מפליל שאף גבלס לא יכול היה להצילו. [כנראה] בתור מחווה הניחו אקדח בתאו, כדי
לאפשר לו להתאבד, וכך עשה [באפריל 1944].
בנובמבר 1937 חתם פאלאדה על חוזה עם חברת
הסרטים טֹובִּיס [מ-1935 בבעלות נאצית] לכתיבת
תסריט עבור השחקן אֶמיל יָנִיְנְגס. ינינגס על פני השטח שיתף פעולה עם המשטר
הנאצי, אך בשיחות פרטיות עם פאלאדה לעג לשר התעמולה גבלס. המחבר החליט לכתוב בשביל
השחקן רומן המבוסס על חייו של "גוסטב איש הברזל", שלא היה מוכן לוותר על
כרכרה רתומה לסוסים ולהחליפה במכונית, ואף ב-1928 נסע בכרכרה מברלין לפריז. הסופר
מסר את כתב היד לחברת הסרטים [בפברואר 1938]. תסריטאים נאציים וכותבת סרטים ערכו
שינויים ברומן כדי להתאימו לתסריט. [ביולי 1938] אישר גבלס את התסריט בתנאי שיש
לסיימו לא בשנת 1928, אלא להמשיכו לעליית הנאצים לשלטון. הרעיון הזה עורר בחילה
אצל פאלאדה. אף על פי כן, הסכים לחבר סיום פרו נאצי לסיפור. בעקבות זאת, אישר גבלס
את התסריט והקציב 1.5 מיליון מרק להפקת הסרט. ואולם, אלפרד רוזנברג – יריבו של גבלס
[ואידיאולוג ראשי של המשטר הנאצי] – הצליח [באוקטובר 1938] לסכל את הפקת הסרט. [יש
לציין כי עוד בינואר 1938 הופיעה בפרסום מטעם רוזנברג ביקורת שלילית על ספרו של
פאלאדה "זאב בין זאבים", ובאוקטובר דוֹבר מטעמו של רוזנברג הצהיר כי יש
לפסול פסילה מוחלטת כל מה שפאלאדה כתב ויכתוב.] אף אחד לא העז להתערב למען הצלת הסרט. גבלס לא
התערב מהסיבה הבאה: בעקבות רומן שלו עם שחקנית קולנוע שאיים על נישואיו, סר חִנו
בעיני היטלר, כלומר מעמדו נחלש. לפאלאדה דעה שלילית ביותר על גבלס. האיש חסר
נאמנות: הוא "ידבר מחר על הבולשביקים
כמו שדיבר היום על הנאצים...הוא שורש הרוע, הוא השטן עצמו" (עמ' 188).
ב-21 ביולי 1943 מלאו לפאלאדה 50 ו-25
שנה לעבודתו עם הוצאת רובולט, הוצאה איתה עבד החל מ-1918 באופן בלעדי. משרד
התעמולה נתן הוראה לעיתונות להתעלם מיום הולדתו. אף על פי כן, היו עיתונים שבכל
זאת ציינו את האירוע. כמו כן קיבל הסופר מכתבי ברכה מקוראים, בהם חיילים צעירים מהחזית
אשר שלחו לו מתנות, כמו סיגריות. גם הוצאת רובולט שלחה לו מתנה. ואולם בהמשך השנה
יורשו האנטי נאצי של רובולט אולץ למכור את ההוצאה להוצאת אֵהֶר(DVA) שמטעם המפלגה. הוצאה זו, כמובן,
לא הייתה מוכנה לעבוד איתו, וגם המחבר לא היה מעוניין לעבוד איתה. במשא ומתן על
הפיצויים, אותו ניהל פאלאדה באמצעות עורך דין, הוא נאלץ להסכים להסדר בלתי הוגן
בעליל, פן יוטל איסור על כל פעילותו הספרותית. לבסוף אף תנאי ההסדר האלה לא כובדו,
והמחבר לא קיבל פיצויים כלל.
[בינואר 1944 פתח המחבר בדיונים עם
הוצאת וילהלם היינה בעיר דרזדן, ובמארס חתם על חוזה עימה.] לפאלאדה היו כתבי יד לספרים
חדשים, אך מיניסטריון התעמולה לא מוכן היה להקצות
נייר לפרסום ספריו [בתקופה זו היה קיצוב לנייר]. על מנת לקבל אישור לנייר,
הסכים פאלאדה לכתוב רומן אנטישמי. [למעשה פאלאדה אסף חומר לרומן אנטישמי כבר בקיץ
1941 וקיבל תמיכה רשמית לפרויקט ביוני 1943. עם זאת במכתב להוצאת רובולט התוודה
המחבר: "חוששני שהרומן לא יענה על ציפיותיהם שם" (עמ' 324). פאלאדה סיים
את כתיבת היצירה הזו בסוף נובמבר 1944, עת היה כלוא במוסד, כתב היד הועבר להוצאת וילהלם
היינה, אך בהפצצת העיר דרזדן בפברואר 1945 נהרס בית ההוצאה והרומן נחשב לאבוד.]
יחסו ליהודים
באִזכוריו הקצרים ליהודים שהובאו לעיל
ניכרת סימפטיה של פאלאדה כלפיהם, מורת רוח
מצעדי המשטר הנאצי נגדם (כמו פיטורים ממקומות עבודתם), וסלידה מפוגרומים נגדם
בנוסח "ליל הבדולח". הדמויות היהודיות המתוארות ביומן זוכות ליחס חיובי
בעיקרו מצד הסופר, בהן בעלת הפנסיון שטוסינגר, בו התגורר זמנית ב-1933, מזכירה
שעבדה בהוצאת רובולט, ולקטור באותה ההוצאה בשם
בשם פַּאוּלְשֶן מאייר. פאלאדה מתאר בהשתוממות את כישוריו האינטלקטואליים
של הלקטור, "וגם נקי כפיים היה", ונוסף לכך אמיץ לב והעז להתווכח עם
רובולט (עמ' 99). הוא היה "המצפון הנקי של ההוצאה לאור...לא ניתן
לשיחוד" (עמ' 100). בשיחה עם ראש הכפר הפרו נאצי שטורק טען המחבר – בהסתמך על דברי הפיהרר לפיהם גֶבֶר אמיתי נשאר
נאמן לחבריו בעת צרה – כי "היהודים
היו חבריי בזמנים הטובים, ואין בדעתי לבגוד בנאמנותי כלפיהם עכשיו, כשהם נתונים
במצוקה" (עמ' 219).
על אף שלאורך כל תקופת היומן מופיעות
התייחסויות חיוביות ליהודים, המחבר עצמו מוצא לנכון לעשות אבחנה בין עמדתו כלפי היהודים לפני עליית
הנאצים לשלטון לבין זו שבעקבות שלטונם. עד 1933 פאלאדה, לדבריו, היה
"פילושמי". בין חבריו היו יהודים והוא לא עשה הבחנה בין ארים ליהודים.
אבל לאחר תפיסת השלטון בידי הנאצים דעתו על היהודים השתנתה בהדרגה. "בניגוד
לרוב בני עמי אינני מאמין לתעמולה הבלתי פוסקת, הטוענת שכל הרע עלי אדמות מקורו
ביהודים" (עמ' 98). עם זאת – משתמע בבירור – כי לדידו טענות מסוימות של התעמולה הנאצית ביחס ליהודים
נכונות. המחבר הושפע מהסטריאוטיפ היהודי
המכוער שהופיע בתעמולה הנאצית.
פרופסור נתנזון שהתגורר בפנסיון ב-1933 מתואר
כ"בעל אף מעוקל כהלכה" (עמ' 97). הלקטור פאולשן, שנזכר לעיל, מתואר כ"יהודי קטן, מנוון, במשקל של 35
קילו בערך ומכוער להחריד" (עמ' 100).
נוסף לתיאור היהודים כמכוערים, המחבר
סבור כי היהודים הם אכן תאבי בצע, כפי שטוענת התעמולה הנאצית, ומביא דוגמאות אחדות.
למשל, פרופסור נתנזון, אשר גורש באופן משפיל מגרמניה על ידי הנאצים
בגלל היותו יהודי. אך כאשר התברר לנאצים שהם זקוקים להמצאותיו והציעו לו סכום כסף
גדול, מחל הפרופסור על כבודו והסכים לחזור
לגרמניה ולעבוד בשירות המשטר. "גיליתי..שגישת היהודים לכסף שונה מהגישה
שלנו...[וגישה זו] דוחה אותי" (עמ' 99). עוד גילה בתקופת השלטון הנאצי, שבשעת
סכנה, יהודים בעלי דעות מנוגדות, מרגישים קרבה רבה יותר זה לזה מאשר למיטב חבריהם
מקרב הגויים, ולמעשה ביוזמתם מקימים מחיצה בינם לבין הגויים. כלומר הטענה הנאצית
בה "לא רצינו להאמין", שהיהודים עצמם מבחינים בין דם לדם התבררה כנכונה
(עמ' 101).
[לאחר סיום המלחמה ב-1945, פאלאדה שכתב
את הקטעים האנטישמיים האלה ביומנו. הוא טען כי אמירותיו האנטישמיות היו תולדה של
התעמולה הנאצית המתמדת שחלחלה גם בו. עוד טען כי כעת הוא מכיר בעובדה כי גם רבים
מבני עמו האריים היו מוכנים לסבול השפלות ואף לבצע פשעים איומים למען כסף – כלומר
בכל עם ישנם תאבי ממון. (ראוי לשים לב כי חלק
ניכר מיומנו עוסק בסכסוכיו הכספיים עד שביחס לטענתו על תאבת הבצע של היהודים אפשר
לומר כי הפוֹסֵל במוּמוֹ פוסל.) לאחר מפלת השלטון הנאצי, הסופר התייחס בהבנה
והצדיק את התרחקותם של היהודים מהארים בתקופת שלטונו של היטלר. לדברי פאלאדה, היה
זה טבעי כי בתקופה שבה 95% מהגרמנים תמכו בכל צעדיו של היטלר, וסכנת חיים ריחפה על יהודים, הם בטחו יותר בבני עמם
והתלכדו, והתרחקו מתוך חשדנות מגרמנים. ]
יחסו למלחמה
משתמע כי כבר במלחמת העולם הראשונה
התחמק פאלאדה משירות צבאי: הוא שוחרר לאחר שירות קצרצר מסיבות רפואיות לכאורה.
ב-1938 שוב שוחרר פאלאדה – לשמחתו – מטעמי בריאות. בשנים הבאות הוא התחמק מבדיקות
רפואיות. ב-1944, כאשר מצבה הצבאי של גרמניה החמיר וגייסו אף את הבלתי כשרים
לשירות, הוא הגיע לבדיקות ושוחרר סופית, כנראה בזכות רופאו המשפחתי לשעבר, שכעת
ערך לו את הבדיקה.
לדעת פאלאדה, היטלר גנב את רעיונותיו
מהפשיזם של מוסוליני ומהבולשביזם של רוסיה (עמ' 247). הסיבה האמיתית לפתיחתו של
היטלר במלחמה נגד פולין ב-1939 לא הייתה העיר דנציג והמסדרון הצר שהפריד בין
פרוסיה המזרחית לשאר חלקי גרמניה, אלא "הרעב לכוח של היטלר שלא ידע
שובע" (עמ' 270). המחבר לא ראה במלחמה בה פתח היטלר את מלחמתו שלו, ולא
השתוקק לניצחון. פאלאדה – בניגוד לחלק מחבריו – נשאר עקבי לעמדתו הזו, גם כאשר
גרמניה נחלה ניצחונות בשנים הראשונות של המלחמה, כמו על פולין וצרפת. טיעונו היה
כי הניצחונות האלה לא יביאו חופש לגרמנים, ומועילים רק להיטלר וחבורתו. בהמשך,
במיוחד אחר קרב סטלינגרד ב-1943, לאחר שאבידותיה של גרמניה הלכו וכבדו, הגיע
למסקנה הבאה – למרות היותה קשה לו בתור גרמני – והיא:
"מאחר שעוצמתו של היטלר עשויה להישבר רק באמצעות תבוסה במלחמה – משום שהגרמנים לא יוכלו להשתחרר מהרודן הזה
לעולם בכוחות עצמם – הרי שכל טיפת דם שנשפכה בשדה הקרב מקרבת את גרמניה במידה
כלשהי אל המטרה הנכספת" (עמ' 249). כלומר, כל חייל גרמני שנופל מחליש את
היטלר ומקרב את שחרורו של העם הגרמני מהרודן (עמ' 250).
הצדקת החלטתו לא להגר מגרמניה
פאלאדה מצדיק את החלטתו לא להגר מגרמניה
בתקופה הנאצית, על אף שבתקופה הזו הוטלו הגבלות על יצירתו, הוא נתקל באיבה, נחשב
לאזרח מסוג ב', וצל פרוֹץ מלחמה ריחף. פאלאדה, לדבריו, העדיף להפקיר את עצמו
ומשפחתו, אשתו וילדיו, לכל הסכנות האלה ולא להגר, למרות שיכול היה לעזוב את ארצו
לפני פרוץ המלחמה. הסיבה: בתור גרמני הוא אוהב את גרמניה מולדתו והוא אומר זאת
ב"גאווה ובעצב" גם היום (עמ' 33). יתרה מזו. גם כעת בספטמבר 1944,
בהיותו מאושפז בבית סוהר כחולה נפש מסוכן לציבור, כאשר הוא מתגורר עם 84 גברים
"שכמעט כולם כלואים כרוצחים, גנבים ועברייני מין...בנסיבות אלה אני אומר:
נהגתי נכון שנשארתי בגרמניה. אני גרמני ומעדיף להיכחד עם בני העם המבורכים-אומללים
האלה במקום ליהנות מאושר כוזב בניכר" (עמ' 37). זאת ועוד. פאלאדה מותח ביקורת
על המהגרים, שבאים בטענות לעם הגרמני וקוראים לו להתמרד, כשהם עצמם חיים בנוחות
מחוץ לארצם.
הערות ביקורתיות
הדמויות, כפי שמתוארות ביומנו של פאלאדה,
תואמות למציאות באופן חלקי בלבד. לדברי עורכי הספר, עבור גיבורי יומנו, בהם ארנסט
רובולט, פאלאדה "ממציא...דיאלוגים ומונולוגים פנימיים ומפתח סצנות. זיכרון
ודמיון, פיוט ואמת, מתחברים זה לזה" (עמ' 280). בספרו מבליט המחבר את
התנגדותו של רובולט למשטר הנאצי – ואולם ב-1945 הוא עמד למשפט של דה-נאציפיקציה.
בדומה לכך, פאלאדה מדגיש את התנגדותו לנאציזם ומצניע את מידת שיתופו עם משרד
התעמולה של גבלס, כמו בנושא כתיבת הספר האנטישמי וקבלת הקצבה מוגבלת לנייר לכתיבה,
אף בשבתו בכלא. אין להוציא מכלל אפשרות כי חלקים מכתב היד הושמטו או אף שוכתבו,
כדי להתאימם לתקופה שלאחר המלחמה.
כפי שמציין פאלאדה עצמו, הוא מודע כי
תבוסתה של גרמניה קרֵבה, ומכאן, אפשר להניח, יומנו נכתב על רקע רצונו להצדיק
וליפות את התנהגותו בתקופה הנאצית. פאלאדה מנסה להצדיק את החלטתו – בעיני הקוראים ובעיני
עצמו – להישאר בגרמניה הנאצית, ואף משמיץ
את המהגרים. אך למעשה לא הייתה הצדקה להישארותו. פאלאדה נאלץ להתאים את יצירותיו
לדרישות משרד התעמולה של גבלס – ב-1941 הוא אף הסכים לכתוב רומן אנטישמי – ולא הייתה לו אפשרות להיאבק נגד המשטר הנאצי
מבפנים. ייתכן כי שיתופו המוגבל עם המשטר נבע לא רק מחשש לאובדן מקור פרנסתו, אלא
מצורך אובססיבי לכתוב ולפרסם. הכתיבה הייתה מעין סם החיים שלו.
מכל מקום, פאלאדה ראוי להערכה רבה על
שבתקופת האופל הנאצית עשה מאמץ לשמור על צלם אנוש. כללית, הוא לא הלך שולל אחר
התעמולה של המשטר, ורק רבב משטיפת המוח האנטישמית דבק בו. עם זאת, ראוי לשים לב כי
אצל המחבר המדגיש את סלידתו מרדיפות נגד היהודים בשנות ה-30, אין התייחסות כלשהי
להיעלמותם של היהודים מגרמניה. יש לזכור
כי גירוש יהודי גרמניה החל באוקטובר 1941, וב-1943 גרמניה הוכרזה כ"נקייה
מיהודים" (יודנריין). פאלאדה אינו שואל היכן נעלמו היהודים ומה עלה
בגורלם.
על סמך יומנו של פאלאדה, מעניין להשוות
בין מצבם של אנשי הרוח במשטר הנאצי לבין
מצבם במשטר טוטליטארי אחר – השלטון הסובייטי בתקופת סטאלין. במבט ראשון ושטחי,
נראה כי דרגת השעבוד הנאיבית מרצון וההתרפסות של אנשי הרוח במשטרו של סטאלין הייתה
רבה יותר מזו של עמיתיהם במשטרו של היטלר. העובדה כי בבריה"מ לא היו הוצאות
ספרים פרטיות ולא מוסדות תרבות פרטיים, ולא היה רכוש פרטי משמעותי בכלל – כל זה
חיזק את שליטתו של המשטר, באינטלקטואלים ובתושבים בכלל, בדרגה גבוהה יותר מאשר
במשטר הנאצי. כמו כן, מבחינה היסטורית, בעוד למשטר הנאצי בגרמניה קדמה לא רק
רפובליקת ויימאר, כי אם מאות שנים של כינון שלטון החוק, הקמת חברה אזרחית ותמורות דמוקרטיות הדרגתיות – הרי למשטר הסובייטי קדמו מאות שנים בהן חיו
האיכרים במצב של צמיתות (עד 1861), ורק ניצנים של התקדמות לקראת משטר דמוקרטי
שנגדעו באִבּם. בתקופה הנאצית היו ניסיונות למגר את המשטר באמצעות התנקשות בהיטלר
(הניסיון החשוב והרציני ביולי 1944) – לא
כן בתקופת סטאלין, ואף לא בתקופת יורשיו.
