מרפלס, דיוויד ר. (עורך). המלחמה באזור האוקראיני של דונבס (בודפשט, 2022)
מאת דיוויד מרפלס
בתקופה שלאחר קיום הכנס חלו
שינויים באוקראינה. באפריל 2019 נבחר ברוב גדול נשיא חדש, וולודימיר זלנסקי, וביוני
המפלגה שבראשה עמד, "מְשרֵת העם" זכתה לרוב בבחירות לפרלמנט. זלנסקי
קיבל ייפוי כוח רחב להגשים את מצע הבחירות שלו שכוון לשפר את המצב הכלכלי ולשים קץ
לסכסוך בדונבס. המצע של הנשיא הקודם בבחירות לנשיאות (צבא, אמונה, שפה), פֶּטְרוֹ
פורושנקו, נדחה בנחישות. פורושנקו אימץ בהדרגה עמדה עוינת לרוסיה שמנעה פשרה
כלשהיא או חידוש הסכמי מינסק, שנחתמו בספטמבר 2014 ובפברואר 2015 ונועדו להביא
לסיום הלחימה במזרח אוקראינה. בדצמבר 2019 בפאריס אירח נשיא צרפת, עמנואל מקרון,
ועידה בנושא חידוש הסכמי מינסק בהשתתפות הנשיאים ולדימיר פוטין וזלנסקי. בוועידה
נותר פער רחב בעמדות בין רוסיה לאוקראינה ביחס להענקת אוטונומיה למחוזות דונצק
ולוהנסק (לוגנסק) ועריכת בחירות בהם, והוועידה הסתיימה ללא תוצאות. להערכתו של
המחבר, תושבי דונבס אינם מעוניינים בכיבוש רוסי. אבל הם תומכים ביותר אוטונומיה ושליטה
על המשאבים באזור. באזור מתגורר מספר גדול של רוסים אתניים ויש בו רוב לדוברי
רוסית בתור שפתם היחידה. כמו כן הם מעדיפים לקיים קשרים כלכליים עם רוסיה מאשר עם
האיחוד האירופי והמערב.
הקדמה למלחמה: אירועי מיידאן
ואויביהם בדונבס
מאת ויליאם ג'. ריש (William J. Risch) . המחבר הוא פרופסור
בג'ורג'יה קולג' בארה"ב, ביקר בדונבס ב-2014 וערך שם ראיונות אחדים.
[אירועי מיידאן (מיידאן=כיכר,
הכוונה לכיכר המרכזית בקייב), הם סדרה של הפגנות שהתקיימו ב"כיכר
העצמאות" בקייב בתגובה להחלטתו של נשיא אוקראינה ויקטור ינוקוביץ' שלא לחתום
על הסכם התאגדות עם האיחוד האירופי. ההפגנות, אשר זכו לכינוי "ֶיבְרוֹ מיידאן",
או "אירו מיידאן" (Євромайдан) החלו ב-21 בנובמבר 2013 ונמשכו עד 22 בפברואר 2014, תאריך בו נמלט
ינוקוביץ' מאוקראינה. הערה זו ונוספות בסוגריים מרובעים הן שלי. ]
במשאל העם שנערך ב-1991 83.3%
מתושבי לוהנסק ו-83.9% מתושבי דונצק הצביעו בעד עצמאותה של אוקראינה. אבל
התמוטטותה של הכלכלה האוקראינית וירידה חדה בתיעוש (דה-תיעוש) של דונבס בתחילת
שנות ה-90 עוררו תרעומת כלפי קייב והמדינה האוקראינית. האליטות הפוליטיות בדונבס
באמצעות מפלגות, ארגוני אזרחים וכלי התקשורת אימצו את הרעיון כי הממשלה בקייב
ושותפיה המערביים פועלים לפרק התעשייה של דונבס. אותן האליטות קידמו גם את הרעיון
על קיומו של פילוג בין אוקראינה מזרחית למערבית. במשאלי העם שנערכו באזור דונבס,
רוב גדול תמוך במתן יותר שלטון עצמי למקום. בסיס כוחה של מפלגת האזורים ושל
מנהיגה, ויקטור ינוקוביץ', היה אזור דונבס. בבחירות לנשיאות שנערכו ב-2004 מנהיגי
דונבס כינו את יריביו הפוליטיים של ינוקוביץ', בראשות ויקטור יושצ'נקו,
"פשיסטים" ו"נאצים" הנתמכים בידי ארה"ב. באותה השנה,
בוועידה של פוליטיקאים מדרום ומזרח אוקראינה שהתכנסו בסברודונצק (Severodonetsk) שבאזור לוהנסק, נשקלה הקמת רפובליקה
אוטונומית באוזרים האלה. המיתון של 2008 והצטברות ההשלכות מירידה בייצור התעשייתי
ושוד הרכוש הציבורי כמעט רוקנו את ערי המכרה ברחבי דונבס. ב-2010 ינוקוביץ' נבחר
לנשיא, אבל לאחר שלא מילא את הבטחותיו לשפר את מצבם של תושבי דונבס, במיוחד של
הכורים, הפופולאריות שלו באזור צנחה. ב-2012 מנהיגים של מפלגת האזורים הצליחו
להשיג עבור השפה הרוסית מעמד של שפה רשמית באזורים המזרחיים והדרומיים של
אוקראינה.
באמצע נובמבר 2013, לפי סקר של
"המכון הבינלאומי של קייב לסוציולוגיה" (KIIS), 39.7% מתושבי אוקראינה תמכו בהצטרפות ארצם
לאיחוד האירופי, ו-35.1% התנגדו לכך. באזורים המזרחיים של אוקראינה, שכללו את
דונצק, רק 18.4% אמרו שיצביעו בעד ההצטרפות, בעוד 55.2% אמרו לא. כאשר כלל
האוקראינים נשאלו האם על אוקראינה להצטרף לאיחוד מכס עם רוסיה, בלארוס וקזחסטן, 40.8%
תמכו בכך ו-33.1% התנגדו. באזורים המזרחיים שכללו את דונצק, 64.5% תמכו, ורק 10.9%
התנגדו. לפי מכון מחקר אוקראיני אחר, בתחילת דצמבר 2013, בעקבות קרבות שנערכו בין
מפגינים לאומניים קיצוניים לבין המשטרה בחזית בניין הנשיאות ותפיסת בניינים בקייב
על ידי המפגינים, רק 13% מהנשאלים באזורים המזרחיים של אוקראינה (כולל דונבס) תמכו
באירו מיידאן, בעוד 81% לא תמכו.
בעת ההפגנות ההמוניות בקייב
וברחבי אוקראינה, שכונו אירו מיידאן, התמיכה בהן במחוז דונצק הייתה מעטה. באמצע
ינואר 2014 תומכי האירו מיידאן בדונצק לא זכו לתמיכת האופוזיציה הפוליטית הלאומית
בקייב שעמדה בראש המחאות. אף אחד ממנהיגי האופוזיציה שבמרכז לא טרח לערוך ביקור
אצל תומכי האירו מיידאן בדונצק. עבור פעילי אירו מיידאן בדונצק, המאבק למען זכויות
אזרח, שלטון החוק ושקיפות שלטונית היו ערכים חשובים. הם ראו באידיאלים האלה ערכים
שעשויים לאחד אומה מלמטה – ולא באמצעות "דם וברזל" בנוסח ביסמרק.
באותו הזמן , באמצע ינואר תמיכה
באירו מיידאן בדונצק ובאזורים אחרים במזרחה ובדרומה של אוקראינה הייתה מעטה.
האזורים האלה במשך כעשור הצביעו עבור "מפלגת האזורים" (Партія
регіонів) של ויקטור ינוקוביץ' ועבור מנהיגה לנשיאות.
במחקר בשטח שערך המחבר בדונצק באמצע ינואר 2014 הוא התרשם כי תושבי האזור חשו בוז,
עוינות ואף תיעוב כלפי תנועת המחאה במיידאן
בקייב. עם זאת, אין פירוש הדבר כי תושבי האזור תמכו ברוסיה. ייתכן כי העדיפו
שאוקראינה תשמור על קשרי ידידות מאוזנים עם ארה"ב, האיחוד האירופי ורוסיה.
האלימות מצד המפגינים בקייב ומצד
כוחות הממשל גברה ב-20-18 בפברואר 2014. ב-18 בחודש למעלה מ-100 מפגינים נהרגו,
וב-19-18 בחודש המוחאים השתמשו בכלי יריה. בלביב (לבוב ברוסית) המפגינים תקפו את
המשטרה, את התובע הראשי, את המטה של שירות הביטחון האוקראיני, הסבו נזק לרכוש
ושרפו מסמכים. המוחאים גנבו כלי נשק ונוצר איום של שימוש בהם נגד כוחות הביטחון
בקייב. על רקע התפרקות המדינה ושפיכות הדמים, ינוקוביץ' נמלט מארצו ב-21 בפברואר
2014. הדחת משטרו של ינוקוביץ' בפברואר 2014, התפרקות המדינה וחשש כי לאומנים
רדיקאליים עלולים לפלוש לדונבס – כל זה אפשר ל"אביב הרוסי" להשיג
תמיכה רחבה בדונבס בסוף פברואר ובמארס
2014.
הפלת משטרו של ינוקוביץ' הגבירה
את החששות של תושבי דונבס ממה שצופן להם העתיד. תומכי רוסיה בדונבס דאגו להפיץ
שמועות, חלקן כוזבות או מוגזמות, כמו הטענה כי ראש הממשלה החדש ארסני יאטסניוק (Arsenii Iatseniuk)
עומד לגרש מאוקראינה כל מי שאינו דובר אוקראינית; כי המשטר החדש בקייב עומד
לאסור חגיגות ה-1 במאי ויום ניצחונה של בריה"מ על גרמניה הנאצית ב-9 במאי; כי
הסכם ההתאגדות עם אירופה ישים קץ למשפחה המסורתית ויהפוך הומוסקסואליות
ואורחי חיים לא מסורתיים אחרים לחוקיים; וכי הקתולים האוניאטים עומדים להשתלט על
הכנסיות האורתודוכסיות באזור. עוד נטען כי קשרים חזקים יותר עם אירופה וארה"ב
יביאו להשתלטותם של גורמים מערביים על המכרות בדונבס, הצפתן וסגירתן, והפיכתן
לקבורת פסולת רדיואקטיבית ממדינותיהן. הפלישה הרוסית לחצי האי קרים הביאה את
הממשלה החדשה באוקראינה להכריז על גיוס. הגיוס עורר שמועות בדונבס כי בקרוב צפוי
גיוס כללי והאנשים יאבדו את מקום עבודתם ושכרם. לנוכח משלוח חיילים אוקראינים
לאזור דונבס, הופצו שמועות כי החיילים לא באו להגן על התושבים מפני פלישה רוסית
אלא מדובר בלאומנים קיצונים (ממשיכי דרכו של סטפן בַּנְדֵרָה) אשר עומדים לערוך טבח ברוסים.
על אף שהשמועות שיקפו פחדים
אמיתיים של תושבי דונבס, הן לא התעוררו באופן ספונטאני. השמועות הופצו על ידי
פקידים רמי דרג ומנהלים במפעלים גדולים ועל ידי האליטות המקומיות בשידורי טלוויזיה
ועל ידי התקשורת של רוסיה. ואולם ניכרה נכונות מצד תושבי דונבס לקבל את השמועות
האלה ואף להוסיף להן נופֶך. כמו כן המחאות בתחילת מארס 2014 בדונצק שהפכו לתנועה
בדלנית פרו-רוסית לא היו לגמרי ספונטאניים. יועצים של הקרמלין, ולדיסלב סורקוב (Surkov) וסרגיי גלאזייב (Glazyev)
תיאמו את המאמצים וארגנו אותם. ההפגנות לא היו
בדיוק פרו רוסיות, למרות הדגלים של רוסיה והרפובליקה העממית של דונצק שהונפו בהן.
אחד המפגינים בהם לא תמך בפלישה הרוסית לקרים ותבע אוטונומיה רבה יותר לדונבס.
אישה אחת סיפרה ששני בניה כעת נמצאים בשני צדי המתרס: בן אחד משרת בצבא בלביב, ובן
אחד הצטרף לצבא הרוסי בקרים.
נראה כי המסר המרכזי של המפגינים
בדונצק היה התנגדות להתערבות מבחוץ בענייניהם. אבל במצב בו לכלכלה הרעועה של האזור
נשקף איום כתוצאה מאובדן השוק הרוסי, במצב בו "מפלגת האזורים" אכזבה את
תושבי דונבס ותומכי דרכו של בנדרה איימה לכפות עליהם לאומנות אוקראינית קיצונית,
לפחות לחלק מתושבי דונבס נראה היה כי רק רוסיה תוכל להושיעם.
הסכמי מינסק לאור החוק הבינלאומי והחקיקה האוקראינית
מאת אלינה צ'רביאטסובה
אלינה
צ'רביאטסובה
(Alina Cherviatsova) היא
פרופסור עמית למשפט באוניברסיטה של חרקיב, המתמחה בין היתר בחוק הבינלאומי.
מועצת הביטחון של האו"ם
הייתה חסרת אונים לקבל החלטות נגד רוסיה בשאלת סיפוח חצי האי קרים ופעילותה הבלתי
חוקית של רוסיה באזור דונבס, מפאת השימוש בזכות הווטו מצד רוסיה. העצרת הכללית של
האו"ם קיבלה ברוב גדול (מאה מדינות בעד ו-11 נגד) החלטה המאשרת את המחויבות
לשלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה בתוך הגבולות הבינלאומיים המוכרים ואת חוסר
התוקף של משאל העם אודות קרים. ואולם ההחלטה נמנעה מלנקוב בשמה של רוסיה. לעומת
זאת "מועצת אירופה" גינתה בחריפות את הפרת השלמות הטריטוריאלית של
אוקראינה על ידי רוסיה וגם הטילה עליה סנקציות. "האספה הפרלמנטרית של מועצת
אירופה" ב-10 באפריל 2014 קיבלה החלטה לפיה סיפוח קרים מהווה הפרה בוטה של
החוק הבינלאומי, של מגילת האו"ם, של הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה,
ושל הסכמי הלסינקי. החלטה נוספת של
"האספה הפרלמנטרית של מועצת אירופה" שהתקבלה בינואר 2018 הפצירה
ברוסיה "להפסיק את כל תמיכתה
הפיננסית והצבאית בקבוצות החמושות הבלתי חוקיות במחוזות דונצק ולוהנסק".
הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה קיבל שורה של החלטות הדומות ברוחן לזו של
מועצת אירופה. התובע של בית הדין הפלילי הבינלאומי (השוכן בהאג) קבע כי קרים וסבסטופול נמצאים במצב של כיבוש
מתמשך.
אוקראינה לא אימצה רטוריקה עקבית
ביחס למהלכיה של רוסיה נגדה. מצד אחד הפרלמנט של אוקראינה (Верхо́вна Ра́да Украї́ни) [המועצה העליונה של אוקראינה, בקיצור
ה"ראדה"] כינה את רוסיה "תוקפן", אבל מצד שני, עד ינואר 2018,
התנגדותה של אוקראינה לתוקפנות החמושה של רוסיה בדונבס כונתה "מבצע נגד
טרור". כינויה את רוסיה כתוקפן הקנו בסיס משפטי להפעיל את החוק האוקראיני
מדצמבר 1991 בדבר הגנה על אוקראינה המאפשר
לנשיא, במקרה של תוקפנות "להכריז על גיוס חלקי או מלא, להכריז על מצב מלחמה
באוקראינה או באזורים מסוימים של המדינה, או להשתמש בכוחות החמושים של אוקראינה או
יחידות צבאיות אחרות". אבל דבר כזה לא קרה. במקום זאת, אוקראינה ביססה את
הגנתה העצמית נגד תוקפנותה של רוסיה בחוק
בדבר "מלחמה נגד טרור" מ-20 במארס 2003. השימוש במונח מלחמה נגד טרור
תאם את הנרטיב הרוסי שתיאר את הסכסוך
באוקראינה כסכסוך פנימי. רק בפברואר 2018 התקבל חוק בראדה בדבר ביטול הכיבוש וקליטה
מחודשת של דונבס, אשר כינה את רוסיה "מדינה תוקפנית". עוד נאמר בחוק כי
מטרת מדיניותה של אוקראינה היא לשחרר את שטחי דונבס הכבושים. עם זאת, החוק אפשר
להמשיך בשיתוף פעולה כלכלי עם רוסיה. כמו
כן רק ב-6 בדצמבר 2018 קיבל הפרלמנט האוקראיני חוק בדבר סיום "החוזה לידידות,
שיתוף פעולה ושותפות" האוקראיני-רוסי משנת 1997.
ההיבטים הבינלאומיים והלאומיים של
הסכמי מינסק
הסכם מינסק 1 הושג בספטמבר 2014
במשא ומתן בין אוקראינה, רוסיה, הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה ומנהיגי שתי
הרפובליקות הבדלניות, דונצק ולוהנסק. ההסכם נועד להבטיח הפסקת אש מיידית, פיקוח על
המצב על ידי הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה, הוצאת כל הקבוצות החמושות הבלתי חוקיות וציודן וכמו
כן שכירי חרב משטחה של אוקראינה וסעיפים נוספים. שבועות אחדים לאחר החתימה על
ההסכם הוא הופר. בעקבות זאת הצדדים שהשתתפו במשא ומתן לגיבוש הסכם מינסק 1, במסגרת
"תהליך מינסק" ניסחו ב-12 בפברואר 2015 מסמך חדש, הידוע כהסכם מינסק 2,
שנועד להחיות את ביצוע ההסכם הקודם. הסכם מינסק 2 פגע יותר באינטרסים של אוקראינה
מאשר קודמו, כיוון שתבע מאוקראינה לערוך שינויים חוקתיים שיכירו במעמדם המיוחד של
שטחים מסוימים במחוזות של דונצק ולוהנסק. המעמד המיוחד נועד להקנות לשטחים שבשליטת
שתי הרפובליקות הבדלניות סמכויות אוטונומיה רחבות, כמו "זכות להגדרה לשונית
עצמאית", סמכויות כלכליות, הקמת יחידות משטרה עממיות ו"שיתוף פעולה חוצה גבולות" עם
הפדרציה הרוסית. עוד צוין בהסכם כי אוקראינה תוכל ליטול שליטה מלאה על גבולה עם
רוסיה רק לאחר שתבצע רפורמה חוקתית שתביא לדה-צנטרליזציה (ביזור), כולל בשטחים
מסוימים במחוזות דונצק ולוהנסק ובהסכמת נציגי האזורים האלה. הסכם מינסק 2 אושר פה
אחד על ידי החלטת מועצת הביטחון של האו"ם מס' 2202 ב-17 בפברואר 2015.
בעוד מבחינה החוק הבינלאומי הסכם
מינסק 2 מהווה מסמך מחייב, ההסכם מהווה הפרה של החוק האוקראיני. לפי החוק
האוקראיני ההסכם הזה, בתור הסכם שלום, צריך להיחתם על ידי הנשיא או בפקודתו, בעוד
שני הסכמי מינסק נחתמו על ידי נשיא אוקראינה לשעבר, ליאוניד קוּצְ'מָה, אשר השתתף
במשא ומתן כאזרח פרטי על פי צו נשיאותי. זאת ועוד. העוּבדה כי אוקראינה נדרשה
לעשות שינוי חוקתי, תחת איום בכוח, כדי להשיג "שליטה מלאה על גבולה עם
רוסיה", מערערת את החוקיות של הסכמי מינסק. לבסוף, ההסכמים נוגדים את הצו
שהתקבל על ידי הפרלמנט האוקראיני (ראדה)
ב-16 באפריל 2014 האוסר ניהול משא ומתן בינלאומי על ריבונותה, חוקתה,
וארגון שטחה. בנסיבות האלה הפרלמנט האוקראיני לא יוכל לאשר את ההסכמים. הסכמי
מינסק לא פורסמו רשמית באוקראינה. אוקראינה טוענת כי רוסיה היא אחד הצדדים להסכם,
בעוד לפי עמדת רוסיה היא אינה צד בסכסוך, וב"שני הצדדים להסכם" הכוונה
לאוקראינה ולשתי הרפובליקות הבדלניות.
מסקנת המְחברת היא כי על אף
חסרונותיהם של הסכמי מינסק הם מהווים את המסגרת המוסכמת
היחידה למשא ומתן לשלום במזרח אוקראינה. הסכם מינסק 2 הביא לירידה בפעילות
הצבאית בסכסוך, ואולם התהליך הפוליטי נתקע.
על אוקראינה לשקול אישור הסכם מינסק 2, תוך הסתייגויות בסיסיות ביחס לחלק הפוליטי
של ההסכם.
ארבע השנים הראשונות של הרפובליקה
העממית של דונצק: אליטות
ומעורבות רוסית בפוליטיקה
מאת Kimitaka Matsuzato
המחבר הוא פרופסור בפקולטה
למשפטים באוניברסיטת טוקיו, מומחה לרוסיה ואירו-אסיה, פרסם מאמרים אקטואליים על
קשרי רוסיה ואוקראינה, וכמו כן ביקר בדונבס בתקופה שנדונה במאמרו. המאמר שלו מבוסס
בעיקר על עבודת השטח שלו ברפובליקה העממית של דונצק באוגוסט 2017.
הרפובליקה העממית של דונצק (להלן
רפובליקת דונצק) נולדה כתוצאה מקיטוב עמוק של החברה האוקראינית, היא שרדה את
הסכסוך המזוין עם הריבון הקודם שלה, אוקראינה, ובשלב מסוים של כינון המדינה החלה לזכות בתמיכתה של רוסיה. מבחינת התהוותה
היא דומה למדינות דה פקטו אחרות שנוצרו במרחב הפוסט סובייטי והן אבחזיה, דרום
אוסטיה וטרנסניסטריה. ואולם, אף אחת מהמדינות החדשות האלה לא התנסתה במלחמה כה
ארוכה כמו דונצק – ארוכה יותר מהכיבוש הגרמני של אוקראינה במלחמת העולם השנייה.
כשלושה מיליון תושבים חיים בשטחים אשר בשליטתן של רפובליקת דונצק והרפובליקה
העממית של לוהנסק. יש להניח כי מספר האנשים בהן בגיל הגיוס נע בין 700,000-600,000
והן יכולות לקיים צבא בגודל של 30,000 איש. המחבר מסכים
לדעתו של מנהיג אוקראיני פרו רוסי (Evgenii Muraev), לפיה הצבאות של שתי הרפובליקות הבדלניות הוקמו על ידי גברים אשר
הוריהם, נשותיהם וילדיהם נהרגו כתוצאה מהפגזות קשות של הצבא האוקראיני, ועל כן
מנהיגי המדינות האלה לא יניחו את נשקם גם אם פוטין יצווה עליהם לעשות זאת.
החל מסתיו 2013 עד להדחתו בפברואר
2020, ולדיסלב סוּרקוֹב (יליד 1964), בתור יועץ הנשיא פוטין, היה אחראי לקשריה של
רוסיה עם אבחזיה, דרום אוסטיה ושתי הרפובליקות הבדלניות של אוקראינה, בכך שהעביר
את "עצותיו" של פוטין למדינות האלה. סורקוב מיקם את אנשיו בכל אחת מארבע המדינות שנזכרו, אך מספרם היה
מועט. תפקידם העיקרי היה לאשר את בחירת המנהיגים המקומיים ונושאים מהותיים במשא
ומתן על הסכמי מינסק.
בתור תקדימים לבדלנות של דונבס
ב-2014 אפשר לראות ב"תנועה הבינלאומית של העם העובד" בדונבס שנוצרה
בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 ובמחאה נגד "המהפכה הכתומה" ב-2004.
"התנועה הבינלאומית" הייתה חיקוי של תנועות בעלות אותו השם שקמו
ברפובליקות הבלטיות הסובייטיות ונועדו לשמֵר את קיומה של בריה"מ. ביטול
תוצאות הבחירות לנשיאות שנערכו ב-21 בנובמבר 2004 בעקבות "המהפכה
הכתומה" עורר התנגדות בדרום מזרח אוקראינה. אנדרי פורגין (Purgin), אז בן 33, ארגן תנועה בשם "ברית
שנוסדה על ידי מהפכה". זו קיימה תנועת מחאה בכיכר לנין בדונצק ודרשה כי
אוקראינה תהפוך לפדרציה וכי רוסית תהפוך לשפה השנייה של המדינה. תנועות רוסיות
שוליות נוספות שערערו את שלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה נחשבו לבלתי חוקיות
ודוכאו לא רק על ידי הנשיא יושצ'נקו אלא גם על ידי ינוקוביץ'. נוסף לכך התנועות
האלה לא יכלו לעמוד במשאבים מול "מפלגת האזורים". לכן עד 2014 לא נראה
היה כי התנועות האלה ומנהיגיהן ישיגו משהו רלוונטי מבחינה היסטורית. ואולם אחר
אירועי מיידאן ב-2014, חלק ממנהיגי התנועות האלה תפסו עמדות מפתח ברפובליקת דונצק.
באביב
וסתיו 2014, מתנגדים לאירועי מיידאן הניפו
את הסיסמה של "נוֹבוֹרוֹסיה" ("רוסיה החדשה"). תנועה זו דגלה
בהיפרדות מאוקראינה לא רק של חצי האי קרים ומחוזות של דונצק ולוהנסק, אלא כל דרום
מזרחה של אוקראינה. השלטון
המרכזי באוקראינה דיכא בקלות יחסית את התנועה הבדלנית במחוז חרקיב. המחוז חרסון הוא המחוז הפרו אוקראיני ביותר בדרום מזרח ובו
מספר דוברי האוקראינית גבוה ביותר. גם לתושבי מחוז אודסה היה חשוב להישאר
בתחומי אוקראינה, כיוון שהיפרדות ממנה והפיכת המחוז לישות בלתי מוכרת בינלאומית,
עלולה הייתה להביא לסגירת הנמל שעליו התבססה כלכלת המחוז. יש לציין כי הנמל
סוּחוּם נותר סגור למרות שלמעלה מעשור חלף מאז הכרתה של רוסיה בעצמאותה של אבחזיה.
עוד יש לציין כי ניסיון להקים קונפדרציה בין הרפובליקות הבדלניות של דונצק
ולוהנסק, ניסיון שהחל במאי 2014, לא צלח. לקונפדרציה, שאמורה הייתה להיקרא
"נובורוסיה", תוכנן לקום צבא משותף כבר בספטמבר 2014. אבל הדבר לא התגשם
ושתי הרפובליקות הקימו צבאות נפרדים בסוף סתיו 2014. המחוז לוהנסק לא רצה להפוך
לאח הצעיר של מחוז דונצק, בעל האוכלוסייה הגדולה יותר והחזק יותר צבאית ובו אמורה
הייתה לשכון עיר הבירה.
לדעת המחבר, התרחיש הטוב ביותר
עבור פוטין ב-2014 היה לספח את חצי האי קרים , אבל להותיר את חבל דונבס בתחומה של
אוקראינה. זאת כיוון שאם רוסיה תשלוט הן בקרים והן בדונבס, המצב הדמוגרפי
באוקראינה ישתנה באופן קיצוני ומועמד פרו רוסי לעולם לא יוכל לנצח בבחירות לנשיאות
אוקראינה. כתוצאה מכך, אוקראינה תהיה מוכנה להצטרף לנאט"ו. על כן, המחבר אינו
סבור כי פנייתו של פוטין לתושבי דונבס ב-7
במאי 2014 לדחות את מועד משאל העם [על עצמאות?] שנקבע ל-11 במאי הייתה בגדר
צביעות.
פוטין שאף להטיל את שלטונו על
הפוליטיקה ברפובליקות דונצק ולוהנסק. הוא קבע כי על שתי הרפובליקות להסכים להסכם
מינסק 2 (בפברואר 2015) לפיו הן תחזורנה להיות חלק מאוקראינה. כמו כן במישור
האידיאולוגי על הרפובליקות לנטוש את אופיין החברתי מהפכני בדמות התנגדות
לאוליגרכים ולקפיטליזם ולהסתפק בהתנגדות לכניסה לאיחוד האירופי ולנאט"ו. למען
התאמת הנהגתן לקו של מוסקבה, הוא החליף את ראש הממשלה ואת שר ההגנה של דונצק. לראש
הממשלה החדש התמנה אלכסנדר זחרצ'נקו (Zakharchenko). הטיהור השני בוצע נגד קומוניסטים בפרלמנט. זאת לא רק מפאת הפער
האידיאולוגי בינם לקרמלין, אלא בגלל ביקורתם על הסכם מינסק 1 שנחתם בספטמבר 2014
והתנגדותם לפיטוריו של יושב ראש הפרלמנט אנדריי פורגין. פורגין לא הסכים ללכת בתלם
אחר מוסקבה בנוגע להסכם מינסק 2 ולכן הוחלף בספטמבר 2015 על ידי דֶניס פּוּשילין.
חברותם של שני נציגי הקומוניסטים בפרלמנט – בוריס ליטווינוב וניקולאי ראגוזין –
נשללה במאי 2016. במקביל נשללה גם חברותם של חברים אחרים בפרלמנט אשר התנגדו
לפיטוריו של פורגין. יש לציין כי לאחר שפורגין, ליטווינוב וראגוזין הודחו מהפרלמנט
הם לא סבלו מרדיפות. ליטווינוב המשיך להחזיק במשרדו בפרלמנט, ראגוזין המשיך לעבוד כפרופסור במוסד אקדמאי ופורגין הקים מפלגה
קטנה. בהשראתה של מוסקבה, בדונצק הוקמה שיטה פוליטית הדומה לרוסיה – דמוקרטיה בלתי
מפלגתית. ברוסיה [מאז עלייתו של פוטין לשלטון] נבחרות לפרלמנט ארבע מפלגות, אשר
מצעיהן אינן שונות במידה רבה, ומצב דומה שורר ברפובליקת דונצק, בה בבחירות ב-2014
ושוב ב-2018 התחרו בעיקר שתי תנועות חברתיות. בקיצור, בהשפעת אנשיו של סורקוב,
התנועה הפוליטית ברפובליקת דונצק איבדה את מאפייניה המהפכנים חברתיים והוגבלה
לגורם גיאופוליטי אנטי מערבי. הדבר נעשה באמצעות סילוקם של האבות המייסדים של
הרפובליקה והקמת פרלמנט בלתי מפלגתי.
לאחר שממשלו של פוטין דחה את
רצונן של שתי הרפובליקות בדונבס להצטרף לרוסיה, בדונצק התפתחה מגמה לראות בארצם
מדינה עצמאית. האידיאל של מנהיגיהם נותר להתאחד עם רוסיה. אחד ממנהיגי דונצק,
אלכסנדר קוּרֶנקוֹב, אף ניבא כי הסנקציות של המערב על רוסיה בסופו של דבר יגרמו
לרוסיה לספח אליה את דונצק ולוהנסק.
המחבר מתייחס לפשעי מלחמה שבוצעו על ידי הצד האוקראיני
במלחמה נגד רפובליקת דונצק. לדוגמה, ב"מבצע נגד טרור" של אוקראינה,
נהרגו 112 אזרחים אשר שמותיהם חקוקים באתר זיכרון ליד נמל התעופה של דונצק. בעת ביקור
המחבר באתר, אלכסנדר קורנקוב הצביע על אחד
השמות ואמר: זהו בני, אזרח שנהרג בשנתו ה-23.
המחבר מתייחס גם לפשע מלחמה שבוצע על ידי מפקד כוחות צבאיים למחצה
ברפובליקת דונצק (Igor
Bezler):
הוא הוציא להורג שבויים אוקראינים ופרסם את האירוע ברשת חברתית. החל ממאי 2014
עורכי דין אחדים מדונצק עסקו בתיעוד אירועים של הרס, המתה, פציעה, עינויים ופשעי
מלחמה אחרים שנעשו על ידי הצבא האוקראיני וארגונים צבאיים למחצה בשטחה של רפובליקת
דונצק. הם שלחו את הממצאים ל"בית הדין הפלילי הבינלאומי" בהאג (הולנד).
מדובר היה בכמויות עצומות של חומר: 1.5 ק"ג של ניירות כל חודש. עורכי הדין של
דונצק המשיכו לשלוח את החומר גם אחרי שרוסיה יצאה מ"בית הדין הפלילי הבינלאומי".
הם עבדו לא תשלום ולא קיבלו כסף מממשלת דונצק או מהקורבנות.
פנייתם לקבלת מענק הניתן לארגונים לא ממשלתיים מטעם נשיא רוסיה לא נענתה.
האינטרס של פוטין נותר להחזיר את
דונבס לאוקראינה. עם זאת, הוא אינו יכול להתעלם מהעוינות הטבעית של תושבי דונבס
לאוקראינה בעקבות הפצצות מסיביות מצדה. מנהיגי רפובליקת דונצק מתייחסים להסכם
מינסק 2 בצורה סלקטיבית. הם תומכים בו, כאמצעי להגביל את פעילותה הצבאית של
אוקראינה נגד הרפובליקה שלהם – אבל אינם תומכים בסעיפים בדבר החזרתן של שתי
הרפובליקות הבדלניות לריבונותה של אוקראינה. היקלטותן מחדש באוקראינה נראית בלתי
ריאליסטית.
מניעים של לוחמים פרו רוסים ופרו
אוקראינים במלחמה בדונבס
מאת אוקסנה
מיחֶאיבה (Oksana Mikheiva)
המחברת היא פרופסור לסוציולוגיה
באוניברסיטה הקתולית של אוקראינה בעיר לביב (לבוב).
המאמר דן במתנדבים רוסים
ברפובליקות של דונצק ולוהנסק ובמתנדבים אוקראינים מעברו השני של מתרס הלחימה.
יחידות המתנדבים האלה התקיימו בשני הצדדים עד סוף 2014-תחילת 2015 עת מילאו תפקיד
משמעותי בלחימה. לאחר מכן נקלטו המתנדבים
בצבאות הסדירים של דונצק, לוהנסק ואוקראינה וחדלו להתקיים. המחקר מתמקד באנשים
רגילים שהתנדבו ליטול חלק בפעולות צבאיות באזורי דונצק ולוהנסק בשני הצדדים. המחקר
מבוסס על 58 ראיונות עומק עם מתנדבים: מתוכם 22 חברי יחידות פרו רוסיות בשטחים שלא
נשלטו בידי אוקראינה; ו-36 חברים ביחידות פרו אוקראיניות. הלוחמים הפְּרוֹ
אוקראינים מייצגים את כל חלקי אוקראינה, כולל פליטים מאזור דונבס. המשתתפים
ביחידות הפרו רוסיות הם בעיקר תושבי דונצק, לוהנסק, סבסטופול וערים ברוסיה. עבודת
השטח נערכה באוקטובר 2015-פברואר 2016, תקופה בה כאמור המתנדבים בשני הצדדים חדלו
להתקיים כיחידות עצמאיות. רוב המתנדבים בשני הצדדים היו גברים. עם זאת, המתנדבות מילאו לא רק תפקידים
מסייעים כמו רופאות, אלא תפקידי לחימה.
הגיל ממוצע של הלוחמים המתנדבים
בצד הרוסי נע בין 35-25, בעוד בצד האוקראיני – בין 45-35. כתוצאה מכך, בצד הרוסי
רובם היו לא נשואים וללא ילדים, בעוד בצד האוקראיני רובם היו נשואים עם ילדים.
בתחום ההשכלה, בצד הרוסי ישנו
שוויון בין בעלי השכלה מקצועית לבין בעלי השכלה גבוהה. רובם לא התמידו ברכישת
השכלתם, שינו לעתים קרובות את מקומות עבודתם והרגישו אכזבה מהשכלתם וחוסר סיפוק
מעיסוקם. המְחברת שמעה התבטאויות בנוסח "אני עבדתי פה ושם".
בצד האוקראיני, לשני שלישים
מהנשאלים הייתה השכלה גבוהה ולאחדים תוארי דוקטור והם העידו על מחקרים מוצלחים,
הגשמה מקצועית וסיפוק. לרובם היה ניסיון קודם בשירות צבאי או ברשויות אכיפת החוק.
היו ביניהם כאלה ששירתו במלחמה באפגניסטן.
רוב הלוחמים הפרו רוסים היו דוברי
רוסית ורק מספר קטן מהם הדגישו את היותם דו לשוניים והיעדר בעיה להשתמש בשתי
השפות. רוב הנשאלים האוקראינים נקבו באוקראינית כשפת האם שלהם, למרות שהם העדיפו
לדבר ברוסית במהלך הריאיון. שליש מהפְּרוֹ אוקראינים היו דוברי רוסית, אבל הדגישו
את רצונם להשיג שליטה מלאה באוקראינית ולהפוך אותה לשפה בשימוש יומיומי. כאשר הם
נשאלו לגבי שפתם בחיי יומיום הם השיבו, "לרוע המזל רוסית", או "אני
מדבר רוסית אבל כעת אני לומד אוקראינית" וכדומה.
בשאלת הדת, תשובתם של הלוחמים
הפרו רוסים הייתה מעורפלת. אחדים אמרו שהם אתאיסטים, אך מקיימים טקסים דתיים
מסוימים (כמו הליכה בלתי סדירה לכנסייה וחגיגת חגים). רובם ציינו כי האמונה
האורתודוכסית לגביהם היא לא אמונה דתית
אלא חלק מתרבותם ומרחב תרבותי עבור הסלבים. בדומה לכך, הלוחמים הפרו אוקראינים
ציינו כי דתם נוצרית או אורתודוכסית, אך הם אינם מקיימים את מצוות הדת. קבוצה קטנה
טענה שהם אתאיסטים. הנוצרים הדגישו את התנגדותם לפטריארכיה של מוסקבה.
מבחינה לאומית, הלוחמים הפרו
רוסים הדגישו את "האופי הסלאבי" שלהם. הם דחו את הזדהותם עם אוקראינה
כמדינה נפרדת, ועם זאת ראו את עצמם כחלק מקהילה סלאבית אחת הכוללת את האוקראינים,
הרוסים והבלורוסים. קבוצה נוספת בלוחמים הפרו רוסים יצרה הזדהות עם המרחב המקומי
שלה ואנשיה הגדירו את לאומיותם כ"איש
דונצק" או "אשת דונצק". קבוצת מיעוט הגדירה את לאומיותה
כאוקראינית, אך מתנגדת לזהות אוקראינית אתנו תרבותית ופרו אירופית. הערפול בהגדרה
הלאומית של הלוחמים הפרו רוסים נבע מאי
בהירות ביחס למצבו הפוליטי של דונבס. חלקם הגדירו את השטח שלהם כבריה"מ,
רוסיה, נובורוסיה, מלוֹרוֹסיה (רוסיה הקטנה) ודרום מזרח אוקראינה.
הלוחמים הפרו אוקראינים רובם זיהו
את עצמם אוטומטית כאוקראינים. הזהות הלאומית האוקראינית קשורה אצלם בגבולות המדינה
ובאזרחות ולא באתניות. לדוגמה, אחד הנשאלים אמר כי "הסבתות שלו היו פולניות,
אבל הוא מרגיש אוקראיני".
בבניית התדמית שלהם כקבוצה,
הלוחמים הפרו רוסים תיאורו את עצמם כמגנים על אדמתם ועל אזרחים שוחרי שלום, ועל
זכותם לחיים משלהם. מקום חשוב בזהותם הוקדש להדגשת היבדלותם מהזהות השלילית שהם
מייחסים לקבוצה הפרו אוקראינית: אנחנו לא תומכים במתן שמות חדשים, אנחנו לא הורסים
אנדרטאות, אנחנו לא פשיסטים. היה להם יחס שלילי כלפי תומכי כיכר מיידאן, הממשלה
האוקראינית החדשה, תושבי מערב אוקראינה (אותם רואים כתומכי סטפּאן בַּנְדֵרָה), המערב וארה"ב.
הקבוצה הפרו אוקראינית הזדהתה עם
עמה של אוקראינה וצבאה, ועם הערכים של מיידאן. ב"אחרים", במובן השלילי,
היא ראתה את הבדלנים, הפדרציה הרוסית ואת פוטין .
לסיכום אפשר לומר כי הזהות
הלאומית והקבוצתית של המתנדבים הפרו אוקראינים הייתה במידה רבה יותר מגובשת
בהשוואה ליריביהם הפרו רוסים. הם הרגישו סיפוק בחייהם לפני המלחמה, הם ראו
בהשתתפותם במלחמה כמילוי חובתם הלאומית ותכננו לחזור לחייהם האזרחיים לאחר
סיומה.
מתנדבים למשימות אזרחיות
באוקראינה בעת המלחמה בדונבס
מאת נטליה סטפּאניוּק (Natliia Stepaniuk)
המחברת היא דוקטור למדעי המדינה
מאוניברסיטת אוטווה בקנדה שעסקה במחקר בנושא האוקראיני באוניברסיטה הזו.
בתחילת המלחמה של אוקראינה באזור
דונבס ב-2014 – מהלך שכונה "מבצע נגד טרור" – באוקראינה הוקמו ארגוני
מתנדבים רבים לתמיכה בחיילים ובמשפחותיהם, וזאת לנוכח מחסור חמור באמצעים מצד
המדינה בתחזוקת הצבא. המחקר הנוכחי מבוסס על 95 ראיונות שערכה המחברת עם מתנדבים
כאלה וצפייה בעבודתם. הראיונות נערכו באביב-סתיו 2015 בשלושה אתרים: אודסה, חרקיב
ודניפרופטרובסק (Dnipropetrovsk).
בעקבות המהפכה הכתומה באוקראינה
ב-2005, כאשר הממשלה שאפה להתחבר למערב, היא ניסתה לחקות ולאמץ את המודל האמריקאי של מבנה הצבא ולהפוך את צבאה
לנייד, מצויד בהייטק ומקצועי. ואולם מאמצי הרפורמה בצבא לא צלחו מפאת מחסור
בתקציב. משכורות אנשי הצבא היו נמוכות וקצינים רבים נאלצו לעסוק בעבודות מחוץ לצבא
כדי להשלים את הכנסתם. השחיתות הסבה נזק נוסף לצבא. ב-2014 בצבא האוקראיני שירתו
כ-157,000 איש מתוכם כ-119,000 חיילים. הצבא היה מותש וסבל ממחסור בציוד. סיפוח
חצי האי קרים על ידי רוסיה במארס 2014 הביא לעריקות בקנה מידה רחב של אנשי צבא
באזור הזה. לפי הנשיא בפועל של אוקראינה, באביב 2014 רק 3,000 חיילים אוקראינים
מתוך 13,000 שהוצבו בקרים נותרו נאמנים לאוקראינה. המצב בכוחות
ביטחון הפנים (SBU) בקרים היה חמור אף יותר – 99% מהעובדים הפכו לנאמנים לרוסיה.
התפרצות האלימות בחבל דונבס, חוסר יציבות במזרחה ובדרומה של אוקראינה תוך דיבורים
על כינון מחדש של "נובורוסיה" וניסיונות לכונן את "רפובליקת
חרקיב" ו"רפובליקת אודסה" – כל אלה פגעו עוד יותר ביכולותיה של
המדינה האוקראינית.
באפריל 2014 הממשלה הכריזה על
תחילת "מבצע נגד הטרור" שכוון נגד הכוחות הבדלניים בדונבס. לביצוע
הפעולה, בתחילתה עמדו לרשות המדינה רק כ-5,000 חיילים. בנובמבר 2014 חוּדש גיוס
חובה על מנת להגדיל את היכולות הצבאיות. לרבים מהמגויסים לא היה ידע צבאי בסיסי
ולצבא האוקראיני היה חסר ציוד בסיסי. רק ברשותם של 4% מאנשי הצבא היו פריטים מצילי
חיים כמו קסדות ואפודי מגן באפריל 2014. בתחילת הלחימה רוב החיילים והמתנדבים
הוצבו ללא מדים ותחמושת בסיסית, כולל מחסור בכדורים. אספקת המזון ואף המים הייתה
בלתי מספקת, ונמסר כי חיילים נאלצו לשתות מים משלוליות. לחיילים לא היו שקי שינה,
כל שכן אוהלים והם נאלצו לישון על הקרקע בתחילת האביב. מחסור בחלקי חילוף ותהליכים
ביורוקרטיים מסובכים כדי לנפקם השביתו אמצעי לחימה, כמו טנקים. שחיתות במוסדות
המדינה הצבאיים פגעה ברכש הצבאי. מעשי חבלה ובגידה כתוצאה מהיעדר נאמנות לאוקראינה
גרמו לבעיות חמורות וסיכנו את חיי הלוחמים.
לנוכח מצבו העגום של הצבא, ארגוני
מתנדבים רבים הוקמו בעורף כדי לעזור לחיילים. המְחברת עקבה במיוחד אחר רשתות
מתנדבים באודסה ודניפרופטרובסק. הם עסקו באיסוף תרומות ואספקה לחיילים והעברתם
לחזית. האספקה כללה מזון, ציוד צבאי, מדים, רשתות הסוואה ואף רכבים בשנת המלחמה
הראשונה. רשת מתנדבים אחת באודסה תיקנה בתים בהם התגוררו משפחות של אנשי צבא.
מתנדבים עסקו גם באיתור חיילים נעדרים, כדי להביאם לקבורה. מתנדבים הביאו כריות,
מצעים, מזרנים ושמיכות לבתי חולים לפצועים
המאושפזים. מתנדבות טיאטו רצפות, ניקו אבק, השגיחו במשמרות על פצועים, רחצו אותם,
הכינו כריכים, תה, קפה והאכילו חיילים מחוסרי אברים.
ארגוני מתנדבים עסקו במתן הכרה
רשמית מצד השלטונות בחיילים המשוחררים כ"וותיקי מלחמה" ובהבטחת הזכויות
המגיעות להם במעמדם הזה, כחוק. שני הגלים
הראשונים של שחרור חיילים נערכו באביב ובתחילת הקיץ של 2015 ובמהלכם שוחררו
כ-40,000 חיילים. להשגת הסטאטוס של "ותיק מלחמה" הִקשו הליכים ביורוקרטיים בלתי ברורים דיים.
להתמודדות בסוגיה הזו פעלו עורכי דין שמוכנים היו לעזור לחיילים המשוחררים חינם. אנשים במעמד של "ותיק מלחמה" נהנו
משורה של זכויות והטבות, כמו בקבלת קרקע
לשימוש אישי לבנייה או לגינון, הפחתה בתעריפים עבור שירותים [מים וחשמל?],
סובסידיה בתחבורה ציבורית ובחינוך ועוד. מכשולים רבים מנעו מ"וותיקי
המלחמה" לממש את זכויותיהם. לדוגמה, בהקשר למתן קרקע, לא היה ברור מאין יקבל
ותיק המלחמה את הקרקע. כמו כן, מפאת שחיתות, קבוצות אחרות המקורבות למערכת המשפט
כמו שופטים, קיבלו קרקעות. על מנת להבטיח את הזכויות על הקרקע, מתנדבים וחיילים
משוחררים הצטרפו לשלטון האזורי ופעלו מבפנים.
החיילים המשוחררים היו אמורים לפי
החוק ליהנות משירותי רפואה ושיקום חינם – אבל גם במימוש הזכויות האלה נוצר קושי.
על בתי החולים הסמוכים לאזורי הלחימה נוצר
עומס רב שלא יכלו לעמוד בו. יש גם לקחת בחשבון כי שירותי הרפואה הציבורית
באוקראינה הוזנחו בתקופה הפוסט סובייטית,
והשתרש הנוהג לפיו חולה שילם לנותן השירות (רופא, אחות) כסף. בהתאם לכך, גם
הלוחמים לשעבר נדרשו לשלם עבור שירותים רפואיים. המתנדבים ניסו להתמודד עם הבעיה
הזו באמצעות חשיפה בכלי התקשורת של עובדים במערכת הבריאות המקבלים שוחד; ואיום
לחשוף עובדים מושחתים, אם לא יחדלו משחיתותם בטיפול בחיילים משוחררים בעתיד.
במקרים אחדים המתנדבים מימנו אספקה וציוד רפואי עבור בתי חולים, שיקמו מבנים של
בתי חולים, תיקנו מעליות להעברת חיילים פצועים ועוד.
ותיקי המלחמה רק לעתים רחוקות
נאבקו על זכויותיהם בעצמם. חלק גדול מהחיילים האלה, במיוחד המגויסים מהכפרים, לא
ידעו את זכויותיהם, היו חסרי השכלה משפטית וללא כישורים מספיקים לנסח מכתבי
תלונה. חיילים אחדים סברו כי זה מתחת
לכבודו של החייל להתלונן, וכי מחובתו להגן על מולדתו ולא להיות בכיין.
המתנדבים פעלו לא רק מתוך רצון
לעזור לוותיקי המלחמה, אלא כדי לעורר הערכה והוקרה בקרב החברה לחיילים. בפעולתם
טיפחו המתנדבים תחושת סולידריות בין הלוחמים לבין כלל החברה וחיזקו את החוסן החברתי.
עקורים אוקראינים בתוך ארצם
מאת Ernest Gyidel
ארנסט גיידל הוא בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת
Alberta וכתב דוקטורט בנושא העיתונות
הממשלתית של אוקראינה.
לפי מפקד אוכלוסין של אוקראינה
מספר התושבים בדונבס בדצמבר 2001 היה כדלהלן: 4,841,000 במחוז דונצק ו-2,546,200
במחוז לוהנסק. כתוצאה מהמלחמה שהחלה בין רוסיה (באמצעות שלוחותיה בשתי
"הרפובליקות העממיות" דונצק ולוהנסק) לאוקראינה באפריל 2014, כשני
מיליון אנשים נעקרו מאזור דונבס: הם ברחו לרוסיה או מערבה לתוך אוקראינה. רוסיה
העניקה להם מעמד של פליטים או עקורים או מבקשי מקלט. בהסתמך על סטטיסטיקה רוסית,
מספרם נאמד במאות אלפים ואולי מתקרב למיליון. עם זאת, צריך לקחת בחשבון כי רוסיה,
מסיבות פוליטיות, נוטה להגדיל את מספרם, תוך הכללה בהם אזרחים אוקראינים השוהים בה
לפני 2014 בעיקר בתור מהגרי עבודה.
בתוך אוקראינה, אנשים שברחו מחצי האי קרים בגלל הכיבוש הרוסי או
מדונבס בגלל המלחמה יכולים להשיג מעמד של
"אנשים עקורים פנימיים" (להלן עקורים בארצם). לפי הסטטיסטיקה של אוקראינה
מספרם ביוני 2019 הגיע ל-1,386.501. (אבל היו שנים בעבר שמספרם היה אף גדול מזה.
לדוגמה, ב-2016 היה מספרם כ-1,700.000.) ביוני 2019, רשמית, רובם התגוררו בשטחים
הבלתי כבושים של דונצק (כ- 488,000) ולוהנסק (כ-271,000) ובבירת אוקראינה
(כ-149,000). אולם בפועל חלק גדול מהם חזרו לשטחים הכבושים של דונבס מפאת אי מציאת
מקום עבודה, היעדר מגורים ראויים וחוסר סיוע סוציאלי. הם שמרו על מעמדם כעקורים רק
כדי לקבל תמיכה סוציאלית או פנסיה. למען מטרה זו הם היו חוצים כל חודש את קו התיחום בין השטחים הכבושים של דונבס ושאר
אוקראינה. ביוני 2016 גורם בכיר אוקראיני טען כי מחצית מהעקורים מארצם חזרו לחלקים
הכבושים של דונבס.
הממשלה באוקראינה לא חזתה את
בעיית העקורים ובמידה מסוימת מתייחסת אליהם כאזרחים מדרגה שנייה. הם זכאים לסיוע
פיננסי ושירותים סוציאליים נוספים, אבל אינם רשאים להצביע בבחירות מקומיות, כיוון
שהם רשומים כתושבים זמניים במקומות מגוריהם החדשים. הממשלה האוקראינית נכשלה להשיג
עבורם דיור במחיר סביר. מקומות בהם נמצא להם דיור זמני הפכו לגטאות. באפריל 2018
המדינה סיפקה מגורי קבע רק ל-63 מתוך 1,200,000 משפחות עקורים.
כללית, החברה האוקראינית התייחסה
באופן בלתי ידידותי ולפעמים עוין לפליטים מדונבס. בתחילת שנות ה-2000 נוצרה לתושבי
דונבס תדמית של פושעים ועניים. העובדה שהמתמודד על הנשיאות ב -2010, ויקטור
ינוקיביץ', נולד בדונבס ובמהלך הבחירות
לנשיאות קיבל את האחוז הגבוה ביותר של קולות בשני המחוזות של דונבס (דונצק
ולוהנסק), יצרה בקרב מתנגדיו הפוליטיים קשר אסוציאטיבי שלילי בין מגרעות
ממשלו בשנים 2014-2010, כמו שחיתות, לבין תושבי דונבס. "תודה לתושבי
דונבס" הפך לביטוי פופולארי באינטרנט בתלונות על המצב החברתי-כלכלי והפוליטי
במדינה. בשנות פעילותו הפוליטית של ינוקוביץ'
ושל מפלגתו, "מפלגת האזורים", לא הוא ולא הנהגתו לא עשו מאמץ
נחוש להיאבק נגד השנאה לאוקראינה (Ukrainophobia) של אחדים מחברי המפלגה. פקידים אוקראינים והתקשורת השתמשו לעיתים
קרובות במונח "השתלבות" או "קליטה" ביחס לפליטי דונבס, כאילו
מדובר היה במהגרים זרים. לפליטי דונבס באו בטענות שהם לא נותרו במחוזם כדי להגן
עליו. במקרים קיצוניים העוינות התבטאה באלימות מילולית ופיזית, בהן תקיפות.
הסטריאוטיפים השליליים של תושבי דונבס והמצב החברתי-כלכלי הקשה באוקראינה, אשר
החמיר בעקבות המלחמה, הקשו מאוד על העקורים למצוא עבודה ודיור. לפי סקר אחד מיוני
2018 58% מהם היו מובטלים. ואולם לנתון הזה צריך להתייחס בזהירות לאור תעסוקת חלק
מהמובטלים ב"כלכלת צללים" בלתי
חוקית.
13 אוניברסיטאות ו-3 מכללות פונו
מאזור דונבס, בהן לוויניציה (Vinntsia) ולסברודונצק (Severodonetsk). במקומותיהן החדשים הן לא זכו לתמיכה מספקת מצד הממשלה של
אוקראינה. פרופסור מאוניברסיטת דונצק, Olena Taranenko, ערכה זיכרונות של פליטי דונבס מתקופת המלחמה בקיץ 2014 בהם מתואר
כיצד תושבי דונבס הפְּרוֹ אוקראינים הופחדו, הוכו, נרצחו או גורשו על ידי פעילים
פרו רוסים והפולשים הרוסים.
לסיכום, המלחמה בדונבס הביאה
לשינוי דמוגרפי באזור. כשליש מתושבי האזור ברחו מהמלחמה, בעיקר למחוזות השכנים של
אוקראינה ולרוסיה. כמיליון וחצי אוקראינים הפכו לעקורים בארצם. לאור התדמית השלילית של תושבי דונבס באוקראינה,
אחדים מהם שינו את זהותם תוך התאמה למקומות מגוריהם החדשים. לפי סקר מאוגוסט 2018
רק 28% מהעקורים מדונבס רוצים לחזור למחוזם, אם אוקראינה תחזיר את שלטונה על
השטחים הכבושים בו, בעוד 38% מהנשאלים לא התכוונו לחזור למחוזם כלל. במקרים רבים
לא היה להם לאן לחזור במחוזם: רכושם וקשריהם החברתיים נהרסו על ידי המלחמה. גם אם
אוקראינה איכשהו תצליח להחזיר את שלטונה על דונבס, שיקום האזור למצב בו יחזיר את
משקלו באוקראינה דמוגרפית, פוליטית וכלכלית,
עשוי להימשך עשרות שנים.
איתור גופות חללים אוקראינים בשטח
דונבס שבידי המורדים הפְּרוֹ רוסים
מאת אולכסנדר
מלניק (Oleksandr Melnyk)
המחבר הוא דוקטור להיסטוריה
מאוניברסיטת טורונטו. מחקריו עסקו בהיסטוריה של רוסיה ואוקראינה, כולל בסכסוך
הנוכחי במזרח אוקראינה.
במהלך חמש השנים הראשונות של הסכסוך המזוין בדונבס מספר ההרוגים בו נאמד
ב-13,000, וכשני מיליון אנשים נעקרו ממקומות מגוריהם. הוצאות להורג ללא משפט היו
נדירות, אבל מספר לא ידוע של אנשים נאסרו באופן בלתי חוקי, עונו, עברו התעללות
מינית ורכושם הוחרם. עם זאת, בהתאם למגמה הכללית שניכרה לאחר מלחמת העולם השנייה,
בדבר שמירה על כללי התנהגות הומאניים בעת מלחמה, בסכסוך בדונבס פחתה האלימות נגד
הבלתי מעורבים בלחימה הן מצד האוקראינים והן מצד המורדים וכוחות הפדרציה הרוסית.
(זאת על אף שכל אחד מהצדדים בלחימה נהג להבליט ואף להגזים בתיאור מעשי הברוטאליות
של הצד האחר.) גישה הומאנית בלחימה מצד השלטון האוקראיני נבעה בחלקה מרצונו להחזיר
את שליטתו על תושבי דונבס, כלומר לכלול אותם שוב בתוך אוקראינה, ולא להוציאם ממנה.
גישה דומה מהצד הרוסי נבעה לא רק מחשש לסנקציות בינלאומיות, אלא גם מאמונה במוצאם
הסלבי המשותף של שני העמים. אמונה זו, כולל התרבות של שימור זיכרון הנופלים במלחמות הייתה משותפת לשני העמים.
המרידה באזור דונבס החלה ב-14
באפריל 2014 והתבטאה בהשתלטות כוחות צבאיים למחצה על מפקדות של שירותי הביטחון
האוקראינים בערים מסוימות בחבל דונבס. כנראה היחידות הצבאיות למחצה נעזרו בכוחות
מיוחדים של הצבא הרוסי. השריפה בבניין האיגודים המקצועיים באודסה ב-2 במאי, שהביאה
למותם של עשרות פעילים פרו רוסים, שימשה תמריץ להצטרפות משמעותית של מתנגדי השלטון
המרכזי לשורות המורדים. בסוף מאי המורדים שלטו על שטחים נרחבים במחוזות דונצק
ולוהנסק, ובתחילת יוני על נקודות גבול רבות. השליטה על נקודות הגבול הבטיחה גישה
ללוחמים, נשק ואספקה משטחה של רוסיה. ראוי לציין כי בחודשים אפריל-מאי השימוש בירי
בנשק קל היה נדיר ומספר הנפגעים קטן.
המצב השתנה לאחר הבחירות לנשיאות
באוקראינה וסיום הגל השלישי של גיוס צבאי. באמצע יוני הצבא האוקראיני פתח במבצע
שנועד להחזיר את השליטה על הגבול עם רוסיה, תוך שימוש בטנקים, תותחים ומטוסים. עד
אמצע יולי הצבא האוקראיני נחל הצלחות בהחזרת שטחים בדונבס וגם בשליטתו על מעברי
הגבול, ואולם מאמצע יולי המצב השתנה. קווי האספקה של הצבא האוקראיני היו נתונים
להפגזות הן מצד המורדים והן מצד הצבא הרוסי שמעבר לגבול, חלק מהיחידות האוקראיניות
כותרו, חלקם עברו [ערקו] לרוסיה וחלקם הצליחו לשבור את הכיתור ונסוגו. המטה
האוקראיני פתח בהתקפה נוספת נגד המורדים, הפעם נחל הצלחה, ובאמצע אוגוסט נראה היה כי
תבוסת המורדים קרובה. בתגובה, החלה התערבות רוסית ישירה. יש לציין כי עד אוגוסט
רוסיה תמכה במורדים בנשק ובלוחמים בלתי סדירים, והחל מיולי בירי תותחים. אבל
התערבות של יחידות רוסיות סדירות החלה רק באוגוסט. זו הביאה למפנה בלחימה לטובת
המורדים ולעלייה משמעותית במספר המתים בצד האוקראיני.
באוגוסט ותחילת ספטמבר מספר
הלוחמים האוקראינים שנהרגו הגיע ל-800, וזאת מסך הכול ההרוגים בקטגוריה הזו שהגיע
ב-2018 (?) ל-1,350. המורדים והצבא הרוסי לא מסרו פרטים על מספר הלוחמים ההרוגים אצלם, והוא נאמד בין 500 ל-1,000. מספר
ההרוגים בקרב הלוחמים בצד האוקראיני עלה בבירור על זה שבצד הרוסי. לדוגמה, בעיר
אילובאיסק (Ilovaisk)
רק ביום אחד, ב-29 באוגוסט 2014, יותר מ-400
לוחמים אוקראינים איבדו את חייהם. מספר ההרוגים מקרב האזרחים [משני הצדדים?] בלחימה בקיץ 2014 הגיע לכל הפחות ל-1000. הגורם
העיקרי לפגיעה באזרחים היה השימוש בנשק בלתי מדויק כמו מרגמות, תותחים וטילים.
האחריות למתים בקרב האזרחים
בחודשים יוני-יולי מוטלת בעיקר על הצד האוקראיני. שימוש בנשק כבד נגד המורדים, אשר
התרכזו לעיתים קרובות ליד או בתוך אזורים מאוכלסים, הביא בהכרח לפגיעה באוכלוסייה
אזרחית ובתשתיות. עם זאת, כלי התקשורת שתמכו במורדים, הגזימו באבדות בקרב האזרחים
וטענו כי הפגיעה באזרחים הייתה מכוונת. החל מתחילת יולי, גם בידי המורדים היה נשק
כבד, כולל תותחים וטנקים, אבל הכוחות האוקראינים מוקמו בעיקר בשדות ובנקודות
בדיקה, ומחוץ לאזורים המאוכלסים, ועל כן הפגיעה באזרחים הייתה מעטה. לא כן תגובת
הנגד של הכוחות האוקראינים. מאידך גיסא, כאשר המורדים פתחו בהתקפת נגד באוגוסט, הם
לא נמנעו מלהפגיז יחידות אוקראיניות בתוך אזורים מאוכלסים. אותה המגמה ניכרה מצד
היחידות הרוסיות.
לנוכח המספר הגדול של ההרוגים בצד
האוקראיני שנותרו בשטחים בשליטת המורדים, הלחץ של משפחות ההרוגים לאתר את גופות
יקיריהם ולהביאן לקבורה, ותמונות החללים האוקראינים שפורסמו בכלי התקשורת של
המורדים – הצבא האוקראיני נאלץ היה לטפל בסוגייה הזו. כך נולדה המשימה ההומניטרית,
"פינוי-200". המחקר מתרכז
ביוזמת "פינוי-200" של "המחלקה לשיתוף פעולה אזרחי-צבאי של הכוחות
החמושים של אוקראינה" (להלן המחלקה האזרחית-צבאית) שנועדה לפנות חללים
אוקראינים משטחים שנשלטו בידי המורדים באזור דונבס. פעולה זו החלה בתחילת ספטמבר
2014 ובמהלכה עד 2017 (?) הוחזרו לשטחה של אוקראינה כ-800 גופות של אנשי צבא
ואזרחים – ועשרות אחדות של גופות מורדים
ומתנדבים רוסים לרפובליקות הבדלניות של דונצק ולוהנסק.
המשא ומתן בין המחלקה
האזרחית-צבאית לבין הרפובליקות הבדלניות והמטה הכללי הרוסי לקבלת אישור לחיפוש אחר
חללים באזור שבשליטת המורדים היה קשה. בעת ניהול המשא ומתן בספטמבר, הצד האוקראיני
היה במצב של חולשה. הוא נמנע להעלות סוגיות פוליטיות ושם דגש על ערכים הומאניים,
אתיקה נוצרית, קִרבה תרבותית ויחס כבוד למתים. הצד הפרו רוסי עמד על כך כי איתור
החללים יתנהל מצד מתנדבים אזרחים, וכי צוותי החיפוש ילֻווּ על ידי המורדים, במטרה
למנוע פעולות ריגול מצד הצוותים וגם כדי לספק להם הגנה.
הצד האוקראיני נענה לדרישות הצד
הפרו רוסי וחיפוש החללים החל בספטמבר
2014. בין השנים
2016-2014 החיפושים אחר הגופות
נעשו על ידי חברי אגודות לשימור זיכרון (poiskoviki) שכבר צברו ניסיון באיתור חללים ממלחמת העולם
השנייה ומקורבנות הדיכוי הפוליטי בתקופה הסובייטית. בשיא פעילותם בשנים 2016-2014
גרעין "פינוי-200" כלל קרוב ל-100 מתנדבים. עד ספטמבר 2017 המתנדבים
בחנו יותר ממאה אתרים בשטחים השונים תחת שלטון המורדים בדונבס ואיתרו גופות וחלקי
גופות של לפחות 827 חיילים, מורדים ואזרחים. המתנדבים מטעם האגודות האוקראיניות (poiskoviki) דחו את ההבחנה בין גופות "שלנו"
לגופות "שלהם". הם פעלו מתוך הכרה כי כל הגופות ראויות לטיפול מכובד,
כפי שנהגו ביחס לגופות ממלחמת העולם השנייה, בין אם הגופות השתייכו לצבא האדום או
לצבא הגרמני (ורמאכט); וגם מתוך הכרה כי "אנשים מתים אינם אויבים של אף אחד,
הם רק בנים של מישהו". כללית, הם נמנעו מלנקוט עמדה בסכסוך בין אוקראינה
למורדים והדגישו את הצורך בפיוס. בסרט תיעודי שהפיקו המחפשים על עבודתם, הם חשפו
את תמונות הזוועה של ההרס והגופות כתוצאה מהמלחמה ובכך שאפו להפיץ את התנגדותם
למלחמות. במהלך עבודתם בשטח המורדים, הם הונחו להימנע מצעדים פרובוקטיביים כמו
לדבר אוקראינית ולהיגרר לוויכוחים פוליטיים.
עמדת האוכלוסייה המקומית בשטחי
המורדים כלפי המלחמה וצוותי החיפוש לא הייתה אחידה. אחדים הזדהו עם המורדים, שנאו
את אוקראינה ומכאן גם את המחפשים. אבל היו אנשים שרצו לעזור והזהירו מפני מוקשים.
ולבסוף, היו גם אנשים פרו-אוקראינים שהרגישו עצמם לכודים בשטחי המורדים. רבים
מהמורדים והאזרחים תמכו באתוס שאין להילחם נגד המתים. גופות החללים האוקראינים
הובאו לשטחה של אוקראינה ושם ביצעו בהן בדיקות DNA לצורך זיהוי. גופות המורדים הועברו לנציגי
רפובליקת דונצק. המימון לפעילות איתור הגופות נעשה על ידי הצלב האדום, אוליגרכים,
קהילות, אנשים פרטיים ועוד.
לאחר שעיקר פעולות החיפוש הושלמו
ב-2016, המשך הפעילות בנושא הועברה למחלקה האזרחית-צבאית של הצבא. הגישה של המחלקה הזו כלפי המלחמה דומה לתפישה
האוקראינית הרשמית.
השתלטותה של רוסיה על חצי האי
קרים ופעילותה נגד אוקראינה בים אזוב
מאת אלה הוּרְסְקה (Alla Hurska)
המחברת היא חברה עמיתה
ב"מרכז בינלאומי למחקרי מדיניות" בקייב וכמו כן עובדת במוסד מחקר
בארה"ב ובמוסד מטעם נאט"ו.
חצי האי קרים היה חשוב עבור רוסיה
משני טעמים. בעקבות ועידת הפסגה של נאט"ו בבוקרשט באפריל 2008, בה הוסכם על
הצטרפותה של אוקראינה לנאט"ו בעתיד, ללא קביעת תאריך – ראתה רוסיה בהתגשמות
המהלך הזה בעתיד, שיכלול הצבת כוחות נאט"ו בקרים, איום ביטחוני, במיוחד לנוכח
אפשרות של אובדן הנמל סבסטופול. נוסף לכך, קרים – אשר היה תחת שלטונה של רוסיה מאז
ימי יקרטינה הגדולה ב-1783 – נחשב בעיני רוסיה לנכס היסטורי. לפי מאמר של
קולונל-גנרל בצבא הרוסי, ולדימיר שמאנוב (Shamanov), אשר פורסם ב-2019, "הקרמלין עסק
בהכנות למבצע להחזרת חצי האי קרים במשך שנים אחדות, מהרגע [שהנשיא] ויקטור
יושצ'נקו (ב-2008) העלה את השאלה בדבר מעברו ההדרגתי של בסיס הצי הרוסי בים השחור
מסבסטופול לנובורוסִייְסְק" (עמ' 246. הציטטה מתוך המאמר).
מחלוקת בנושא מעמדו של ים אזוב
פרצה בין רוסיה לאוקראינה, מאז התפוררותה של בריה"מ ב-1991. בימים האחרונים
של ספטמבר 2003 רוסיה, באופן בלתי צפוי וללא התייעצות מוקדמת עם אוקראינה, החלה
לבנות סכר מחצי האי טמאן Taman)) לאי טוזלה (Tuzla), אשר היה שייך לקרים. רוסיה טענה כי ב-1954
רק החלק היבשתי של חצי האי קרים הועבר משלטון הרפובליקה הרוסית לאוקראינה – על אף
שהאי טוזלה מינהלית היה חלק מקרים מאז 1941. הרוסים עבדו בשלוש משמרות על הסכר.
אוקראינה ראתה בהתנהלותה של רוסיה ניסיון לספח חלק מאדמתה והנשיא ליאוניד קוּצ'מה
פקד על הכוחות האוקראיניים במקום לפתוח באש, אם רוסיה תתקדם בבניית הסכר.
אוקראינה הציבה מאות שומרי גבול וכוחות מיוחדים באזור, והעבירה אוניות נוספות וכלי
טיס למְצר קֶרְץ' (מצר קרץ' שוכן בין חצי האי טמאן במזרח לבין חצי האי קרים
במערב). הפרלמנט של אוקראינה פרסם החלטה בדבר הצורך "להסיר את האיום"
לשלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה כתוצאה מבניית הסכר. משא ומתן בין מוסקבה לקייב
החל רק לאחר שהסכר הרוסי התקרב לאי טוזלה [למרחק של 1,200 מ']. השיחות הביאו
להשעיית העבודה לבניית הסכר. טוזלה נותרה בשליטת אוקראינה. בדצמבר (?) 2003 שתי
המדינות הגיעו ל"הסכם לשיתוף פעולה בשימוש בים אזוב ומְצר קרץ'". ההסכם
קבע כי ים אזוב הוא ים פנימי היסטורי של רוסיה ואוקראינה, ולשתי המדינות זכויות
שוות בו. התקרית ביחס לאי טוזלה הדגישה את החשיבות הרבה שייחסה רוסיה לשליטה על
מצר קרץ' ואזור הים האזוב וקרים.
בעקבות הסיפוח הבלתי חוקי של קרים
במארס 2014, רוסיה, באמצעות שליטתה על מצר קרץ' שלטה על המעבר הימי לים אזוב ובכך
הפכה אותו לאגם פנימי. זאת על אף שלאוקראינה נותרו שני נמלים חשובים בחופו המערבי
של ים אזוב: מריופול (Mariupol) ו-ברדיאנסק (Berdiansk). מריופול נחשב לשער הייצוא של אוקראינה. משני הנמלים האלה רוב
מוצרי המתכת (אחד מענפי הייצוא החשובים של אוקראינה) היו מיוצאים. לפני 2014 כרבע
מסך הכול הייצוא הימי של אוקראינה יצא משני הנמלים האלה, ואולם בסביבות 2018
הייצוא מהם פחת פי 3 מ-17 מיליון טון ל-5.8 מיליון טון. זאת משתי סיבות: מעצר בלתי
מוצדק של כלי שיט משני הנמלים או אליהם וקרבת האזור לקו החזית של דונבס. גורם נוסף
שהגביל את השימוש בנמלים הוא הגובה של גשר קרץ', המחבר בין רוסיה לקרים. לעומת
זאת, רוסיה ייצאה דרך ים אזוב פחם אוקראיני מדונבס שבשלטון המורדים, פחם אשר
באמצעות תעודות מזויפות היה הופך למוצר רוסי. עם זאת השימוש של רוסיה בים אזוב
לשינוע סחורות נותר צנוע.
למדיניות הרוסית המכוונת לחנוק את
מריופול ובדיאנסק מטרות אחדות, בהן מנוף
כלכלי להפעלת לחץ על אוקראינה. מדיניות זו
נועדה לשבור מוראלית את התושבים של דרום מזרח אוקראינה, להביא לקרע בינם לבין
השלטון המרכזי בקייב ולזרוע איבה כלפיו; וכמו כן ליצור אנטגוניזם בין מריופול
לאודסה, כתוצאה ממעבר לקוחות ממריופול לאודסה. מטרה אפשרית נוספת של רוסיה היא
לאלץ את אוקראינה לחדש במלואה את אספקת המים לחצי האי קרים, אשר לפני הכיבוש הרוסי
הגיעה מאזור חֶרסוֹן שבאוקראינה.
ב-25 בנובמבר 2018, שירות הביטחון
הפדראלי (FSB) של רוסיה פתח באש והשתלט על שלושה כלי שיט
של הצי האוקראיני בכניסה למְצר קֶרְץ' המחבר בין הים השחור לים אזוב. שלושת כלי
השיט האוקראינים שנתפסו ניסו לעבור מנמל האוקראיני אודסה השוכן בים השחור לנמל
האוקראיני מריופול השוכן בים אזוב. 24 המלחים האוקראינים שהיו בכלי השיט הואשמו על
ידי רוסיה בהפרת גבול. אוקראינה תיארה את הפעולה הזו כתוקפנות ושר ההגנה האוקראיני
טען כי מטרתה הסופית של רוסיה באזור אזוב-הים השחור היא לאלץ את אוקראינה לוותר על
זכותה לשוט דרך מצר קרץ' ולספח את ים אזוב בשלמותו. ב-25 במאי 2019 "בית הדין
הבינלאומי לחוק ימי" החליט כי על רוסיה לשחרר מייד את המלחים וכלי השיט. אף
על פי כן המלחים נותרו במאסר עד ספטמבר 2019.
לנוכח השתלטותה ההולכת וגוברת של
רוסיה על מעבר הסחורות הימי בים אזוב, אשר חנקה באיטיות את הכלכלה של האזור השוכן
לאורך החוף האוקראיני של ים אזוב, והייצוא
בלתי חוקי של פחם מדונבס על ידי רוסיה – מדיניות הטלת המצור של קייב על אזור דונבס
נראית בלתי יעילה וייתכן כי זקוקה לשינוי רדיקלי.
קבלנים צבא פרטיים רוסים בדונבס
מאת סרגיי
סוּחאנקין (Sergey Sukhankin)
המחבר הוא מומחה עמית ב"מרכז
הבינלאומי למחקרי מדיניות" בקייב, עמית במוסד מחקר אמריקאי ופרופסור
באוניברסיטה בקנדה. בין תחומי מחקריו, התפתחות חברות צבאיות פרטיות רוסיות מאז
פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה.
הרעיון להשתמש בחברות צבאיות
פרטיות הוצע לצד הרוסי ב-2010 במהלך "הפורום הכלכלי של סנט פטרבורג" על
ידי בכיר לשעבר בצבא של דרום אפריקה. הוא דיבר בתדריך סגור עבור חברי המטה הכללי
הרוסי ומשרד ההגנה, והציע להשתמש בשכירי חרב ב"משימות עדינות"
בחו"ל. ואולם ברוסיה, בניגוד למערב, קבלני צבא פרטיים אינם קיימים רשמית,
והמצטרפים לשכירי חרב צפויים לעונש כבד לפי החוק הפלילי הרוסי. אף על פי כן,
מקורות רשמיים ובלתי רשמיים מסרו כי חברות צבאיות פרטיות לא רק קיימות ברוסיה אלא
התרחבו במהירות מספרית ובהתפשטותן
הגיאוגרפית מאז 2014-2013. כוחות
רוסיים השייכים לקבלני צבאי פרטיים בדמות "הקורפוס הסלאבי" השתתפו
במלחמה בסוריה. הדבר פורסם בכלי התקשורת ב-2013, כאשר רובם חוסלו. אוקראינה עתידה הייתה לשמש את המבחן הרציני
הראשון לשימושה של רוסיה בקבלני צבא פרטיים.
בשלהי אפריל 2014, כאשר החלה
ההתנגשות בין הצבא האוקראיני למיליציות של חבל דונבס, מצבו של הצבא היה בכי רע.
לכאורה, לאחר התמוטטותה של בריה"מ, אוקראינה ירשה את הכוחות החמושים הגדולים
ביותר, אחרי רוסיה. ואולם כתוצאה ממחסור בתקציב, ביטול שירות חובה, היעדר רפורמות,
מיעוט אימונים, מוטיבציה נמוכה וחוסר כישרון בקרב המטה הכללי, מצבו של הצבא הידרדר
במהירות. תוכנית הגיוס ב-2014 (?) נכשלה: אחוז המתגייסים היה נמוך. ההצלחה הרוסית
המדהימה בהשתלטות על חצי האי קרים ב-2014 שנעשתה כמעט ללא שפיכות דמים ומשאל העם
שנערך במהירות – כל זה פגע במורל הצבא האוקראיני.
למרות החסרונות האלה, הצבא
האוקראיני במהלך מתקפתו בקיץ 2014 הצליח לסלק את הכוחות הבדלניים ממריופול, החזיר
שליטתו על סלוֹבְיאנְסְק וקְרֶמַטוֹרְסְק וניהל מלחמה עירונית אינטנסיבית בדונצק
ולוהנסק. ההצלחה היחסית התאפשרה כיוון שרוב האוכלוסייה בדונבס לא רצתה להצטרף
לכוחות האנטי אוקראינים. ב-18 במאי 2014 המפקד של הרפובליקה העממית של דונצק איגור
סְטְרֶלקוֹב הודה כי בעוד "עשרות ומאות" אחזו בנשק
ונלחמים כעת, "עשרות ומאות אלפים" רק צופים במלחמה בטלוויזיות תוך לגימת
בירה (עמ' 282). מתנדב מארמניה טען כי באזור דונצק היחס בין המקומיים למתנדבים הוא
20 אחוז לעומת 80 אחוז למתנדבים, כאשר רוב המתנדבים הם רוסים, צ'צ'נים, אינגוּשים
וארמנים. ראש הממשלה של רפובליקת דונצק אלכסנדר זַחַרצֶ'נקוֹ ב-28 באוגוסט 2014
שאל כיצד הכוחות הפרטיזניים למחצה של דונצק הצליחו להסב מפלות לצבא האוקראיני
והשיב: "מעולם לא הסתרנו את העובדה כי ישנם רוסים רבים בינינו" (עמ'
283). עוד ראוי לציין כי בקרב על Ilovaisk
(7 באוגוסט-2 בספטמבר 2014) הכוחות הבדלניים
הפעילו סוגי נשק ותחמושת אשר המקור היחיד שלו היה רוסיה.
הצלחת הכוחות הבדלניים להשתלט על
הערים הגדולות דונצק ולוהנסק נעוצה באדישות ותמיכה פסיבית בכוחות הבדלניים מאותה
האוכלוסייה המקומית אשר ציפתה כי תרחיש קרים יחזור על עצמו בדונבס. לכך יש להוסיף
את חולשת הצבא האוקראיני וחוסר נחישות החלטתו, ומנגד, מהצד הרוסי: גיוס מהיר של
הצבא ליד הגבול עם אוקראינה; מתקפות סייבר על תשתיות חיוניות של אוקראינה, שכללו
שיבוש בתקשורת הסלולרית.
הצורך להשתמש בקבלני צבא פרטיים
בדונבס נבע מהיעדר רצונה של רוסיה "לבזבז" למטרה הזו את כוחותיה
המיוחדים. כמו כן שיטת לחימה כזו
אִפשרה למוסקבה להשתתף בפעולות הצבאיות
בדונבס, תוך הכחשת מעורבותה ובלי לשאת בתוצאות למעשיה. רוסיה עתידה הייתה לנצל את
הניסיון שנרכש בשימוש בכוחות בלתי רשמיים בדונבס לשימוש בהם באזורים אחרים בעולם,
במיוחד בעזרה למשטרו של באשר אל-אסד בסוריה. הצבא הפרטי הרוסי המפורסם ביותר הוא
"קבוצת וגנר". ראשיתה ב-2013 והיא מילאה תפקיד מסייע בהשתלטות הרוסית על
חצי האי קרים ואחר כך השתתפה באופן פעיל בקרבות בדונבס, בעיקר במחוז לוהנסק. בראש
הקבוצה עמד דמיטרי אוּטְקין, חבר לשעבר ב"מִנהל הראשי של המטה הכללי"
בצבא הרוסי. על אף הכחשותיו הנמשכות של הקרמלין בדבר קשריו עם קבוצת וגנר, בכלי
התקשורת הרוסיים [ב-2016] פורסמה תמונתו
של אוטקין, עומד לצדו של פוטין, בעת שהוענק לו "אות הגבורה". עוד יצוין
כי מרכז האימונים של וגנר נמצא ב-Molkino (אזור קְרַסנוֹדָר), אשר שייך לכוחות
המיוחדים של הצבא הרוסי, והנשק שלו מקורו בצבא הרוסי, בהם טנקים מסוג T-72, משגרי רקטות רב-קנים ותותחים. קבוצה צבאית
פרטית נוספת היא Mar שתמונות אנשיה פורסמו לראשונה ב-2015 ליד
העיר דונצק. עוד קבוצה היא E.N.O.T.. זו עוסקת באימון צבאי של צעירים לא רק
מרוסיה, דונבס, דרום אוסטיה, טרנסניסטריה וסרביה, אלא ממספר גדול של מדינות, בהן
בולגריה, מולדובה, ארמניה ואף איטליה וקנדה. האנשים המשמשים יעד לגיוס לשורותיה הם המתנגדים לגלובליזציה
וליברליזם, ולהריסת הערכים הלאומיים והמסורתיים של החברה, קרי סולדים מלהט"בים. במהלך האירועים בדונבס עלה
הרעיון להשתמש בעמים הלא רוסיים ברוסיה לביצוע "משימות עדינות" במערב.
לוחמים צ'צ'נים כבר נמצאים באזור דונבס.
הסכסוך בדונבס הוכיח כי הבעיה
אינה יכולה להיפתר על ידי אוקראינה לבדה באמצעים צבאיים בלבד. הסיכויים להשבת
הריבונות האוקראינית על קרים "קרובה יותר למשאלת לב ופופוליזם מאשר להשתקפות
המציאות" (עמ' 296). דונבס הפך ל"אזור אפור" ומכשיר באמצעותו
מוסקבה יכולה להשפיע על החלטות אסטרטגיות בקייב. דונבס אִפשר לרוסיה לבחון את
יכולותיה הצבאיות כמו פריסת כוחות ולוחמה אלקטרונית.
מִתווה לפתרון הסכסוך בדונבס
מאת סרהיי
קוּדליה (Serhiy Kudelia)
המחבר קיבל תואר דוקטור ביחסים
בינלאומיים מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס והוא החזיק במשרות לימוד ומחקר באותה
האוניברסיטה ובאוניברסיטאות נוספות בארה"ב, בקנדה ובאוקראינה. מחקריו עסקו
בין היתר במלחמות קטנות במרחב הפוסט סובייטי.
הסכם מינסק השני שנחתם ב-12
בפברואר 2015 הביא לירידה חדה בלחימה ולקיפאון בקו המגע בין השלטון המרכזי לשטחים
שבידי הבדלנים באוקראינה, אך לא ליישוב הסכסוך. המחבר אינו סבור כי רק מילוי
הדרישות האוקראיניות והמערביות, כמו הסגת הכוחות הרוסיים מדונבס, הפסקת אספקת נשק
לבדלנים מצד רוסיה והעברת השליטה על הגבול עם רוסיה לאוקראינה, ישימו קץ לסכסוך.
לצורך אינטגרציה מחודשת של דונבס באוקראינה יש צורך במסגרת מוסדית חדשה שתבטיח
ערובות לטווח ארוך לאזרחים ולמורדים הבדלנים.
במחקרים שנעשו על חבל דונבס עוד
לפני 2014 ניכרה כמעט הסכמה כללית כי האזור הזה שונה משאר אוקראינה בהיבטים רבים. בתחילת פברואר 2014, בשבועות האחרונים של אירו מיידאן,
באיחוד עם רוסיה תמכו 41% מתושבי חצי האי קרים, 33.2% מתושבי אזור דונצק
ו-24.1% מתושבי אזור לוהנסק. לעומת זאת, רק כ-12% מתושבי כלל אוקראינה תמכו ברעיון
הזה. במארס 2014 דונבס הפך לאזור היחיד באוקראינה בו רוב הנשאלים (59%) תמכו במבנה
פדרטיבי. לפי משאל שנערך באפריל 2014 61%
מתושבי דונבס היו מאוכזבים מהתפרקותה של בריה"מ, 85% התנגדו למתן מעמד
רשמי לארגונים אוקראיניים לאומניים, כמו "ארגון הלאומנים האוקראינים" (OUN) ו-79% ראו במנהיגו ההיסטורי של הארגון הזה, סטאפן בנדרה, דמות שלילית.
באזור דונבס אחוז דוברי
הרוסית היה הגבוה ביותר באוקראינה והגיע ל-83%. כבר ביולי 2012 כ-85% מתושבי דונבס
תמכו בהכרה בשפה הרוסית באוקראינה כשפה שנייה, ורוב תושבי האזור הזה תמכו באימוץ
חוק השפות האזוריות ב-2012. כמו כן רוב תושבי האזור רצו להישאר כחלק ממרחב התרבות
הרוסי וחששו מאיום על שפתם הרוסית מצד הממשלה החדשה בקייב שהוקמה ב-2014.
ההתנגדות להצטרפותה של אוקראינה
לנאט"ו באזור דונבס הגיעה ל-83% (גם באזורי הדרום האחרים, כולל קרים,
ההתנגדות לכך הייתה גבוהה), ודונבס היה האזור היחיד בו התנגדות להשתלבותה של
אוקראינה באיחוד האירופי זכתה לרוב של 51%. יתרה מזו, רק 18% בדונבס תמכו בחתימה
על הסכם סחר חופשי עם האיחוד האירופי, הסכם אשר עורר את תנועת אירו מיידאן בנובמבר
2013.
ההבדלים בנושאים שצוינו לעיל בין
עמדת תושבי דונבס לשאר תושבי אוקראינה החריפו מאז הסכסוך ב-2014. השלטון בקייב קשר
בין הרעיון הפדרטיבי לבין שאיפתה של מוסקבה לפלג את אוקראינה וכשווה ערך לבגידה.
החוק לדה-קוֹמוּניזציה אשר אומץ ב-2015 הביא לפירוק אתרי זיכרון מהתקופה
הסובייטית, אסר שימוש בסמלים קומוניסטיים והפך למעשה פלילי כל ביקורת ביחס
לגיבורים הלאומיים ולארגונים האוקראינים של מלחמת העולם השנייה [אשר שיתפו פעולה
במידה זו או אחרת עם הנאצים]. בית המשפט החוקתי קבע כי חוק השפות האזוריות הוא
בלתי חוקי, וחוק החינוך החדש הגביל את לימוד כל המקצועות בשפה הרוסית לבתי ספר
יסודיים. כמו כן הורתה הממשלה להשתמש בעיקר בשפה האוקראינית בטלוויזיה וברדיו
והגבילה את ייבוא הספרים מרוסיה. טיוטת
חוק השפה החדש אושרה בקריאה הראשונה באוקטובר 2018 והטילה הגבלות חמורות על שימוש
בשפה הרוסית במרחב הציבורי. אוקראינה כוננה אזור סחר חופשי עם אירופה והועידה את
חברותה בנאט"ו כמטרת מדיניות החוץ שלה.
החוקה הנוכחית של אוקראינה אינה
בנויה לפתרון הסכסוך החמוש, כפי שמתנהל בדונבס: היא מעניקה שלטון רחב ביותר לנשיא
בקבלת החלטות והשפעה על השלטון המקומי באמצעות מינוי ופיטורים של מושלים בכל אזור. כדי להגיע להסדר בשאלת דונבס
יש צורך בסידור שיבטיח שליטה בלעדית של השלטון המקומי בסוגיות שעומדות בראש
מעייניו, ועם זאת האוטונומיה הטריטוריאלית
הזו לא תאיים על קבלת החלטות ותפקוד
המוסדות במישור הלאומי. סמכויות השלטון המקומי בדונבס צריכות לכלול את הזכות
להתוות את מדיניותו בתחומי ההשכלה והתרבות, הזכות לבחור את שימור מורשתו ההיסטורית
ולקיים קשרים חוצי גבולות עם רוסיה. לשלטון המקומי לא תהיה זכות וטו על מדיניות
החוץ של אוקראינה, אבל שותפות בסמכויות בתחום הכלכלי עשויה להתיר לתעשייה המקומית
להמשיך לקיים קשרי מסחר עם רוסיה במינימום מכשולים. האזור יוכל לקיים גישה למרחב
התרבות הרוסי. לפי מחקר מערבי שפורסם במאי 2017, רוב תושבי דונבס אכן מעדיף
אוטונומיה טריטוריאלית, קרי סטאטוס מיוחד בתוך רוסיה או אוקראינה. כיוון
שבאוקראינה אין אזורים אחרים עם זהות אזורית דומה או הרכב אתני דומה, הסכנה של
התפשטות דרישות לאוטונומיה ממנהיגי אזורים אחרים נמוכה. כמו כן יש להעניק
אוטונומיה אזורית לאזורי דונצק ולוהנסק בשלימותם, ולא רק לשטחים שבשליטת הבדלנים.
זאת כיוון שלפי משאלים שנערכו לאחרונה [ב-2017] תושבי שטחי דונבס שבשליטת אוקראינה
נוטים יותר לראות עצמם כאזרחים אוקראינים ולדבר באוקראינית בחיי יומיום. בכך
התושבים האלה ישמשו כמחסום חשוב בפני גיבוש זהות אזורית אנטגוניסטית לאוקראינה.
יש להציב בדונבס כוח חזק
(כ-25,000) עם מנדט רחב ובו ייצוג שווה לארצות הנוטות לטובת רוסיה ולטובת
אוקראינה, עוד לפני פירוק המיליציות
החמושות. את מקומן של המיליציות צריכות לתפוס מפלגות פוליטיות. על המפלגות האלה,
בעלות הקשר ההדוק למיליציות בעבר, לשנות את מצען הבדלני, ויש לאפשר להן להשתתף
בבחירות: אי מידורם הוא תנאי הכרחי להצלחת המעבר לשלטון ייצוגי דמוקרטי. יש להעניק
חנינה לכל המעורבים בפשעים הקשורים לסכסוך הן מהמיליציות והן מהצבא האוקראיני.
כתחליף להעמדה למשפט של האישים האלה, יש להקים "ועדת אמת". זו תרשום
עדויות של אלה שפגעו בזכויות אדם, והעדויות האלה עשויות לשמש בסיס לאסור על אותם
אנשים שביצעו פשעי מלחמה להשתתף בתהליך הפוליטי. את הבחירות האזוריות יש לערוך
לאחר תקופת מעבר שתימשך שנתיים-שלוש, במהלכה תפחת האיבה בין המחנות, הפליטים יחזרו
לבתיהם ותוקם ועדת בחירות עצמאית. הבחירות – בפיקוח בינלאומי – לא תהיינה סוף התהליך, כי אם שלב בהקמת ממשל
ייצוגי לגיטימי, אשר יוכל לנהל שיחות ישירות עם קייב בדבר תנאים להסדר שלום סופי.
הערות שלי
שבעה מאמרים בספר הזה חוברו על
ידי אקדמאים אוקראינים או ממוצא אוקראיני שרובם עובדים גם באוניברסיטאות במערב,
שלושה על ידי אקדמאים מערבים ואחד על ידי יפני.
בלי לנסות להמעיט מנאמנותם לעוּבדות, בכל זאת סביר להניח כי המחקר בכללותו,
בנושא הסכסוך האוקראיני-רוסי, מוּטה במידה זו או אחרת לטובת אוקראינה.
ב-31 במאי 1997 נחתם "חוזה
לידידות, שיתוף פעולה ושותפות" בין רוסיה לאוקראינה בו אישרו שני הצדדים אי פגיעה בגבולות ובשלמות
הטריטוריאלית של שתי המדינות, והתחייבו הדדית לא להשתמש בשטחיהן להסבת נזק
לביטחונו של הצד האחר. לכן, סיפוח חצי האי קרים על ידי רוסיה במארס 2014 והתערבותה הצבאית בחבל דונבס באותה
השנה מהווים הפרה בוטה של החוזה עליו חתמה רוסיה רק 17 שנה לפני כן.
עם זאת, ייתכן כי להפרה הבוטה של
החוק הבינלאומי בסיפוח קרים היו לרוסיה נסיבות מקלות. לפי מחבר אוקראיני בספר (Sergey
Sukhankin), בתחילת 2014, בעקבות שינוי המשטר בקייב
נוצרה אפשרות שרוסיה תצטרך להוציא את כוחותיה מחצי האי קרים והחלל הזה ימולא על
ידי כוחות נאט"ו – אפשרות שתשים קץ לעליונותה של רוסיה בים השחור (עמ' 274).
סימוכין להערכה הזו ניתן למצוא גם במאמר נוסף בקובץ (Alla Hurska). כפי שצוין בספר (Sergey Sukhankin), בתחילת פברואר 2014, בשבועות האחרונים של אירו מיידאן, באיחוד עם
רוסיה תמכו 41% מתושבי חצי האי קרים. כמו כן סביר להניח כי אחוז התומכים במגמה הזו
עלה בעקבות כינונה של ממשלה חדשה באוקראינה ב-2014. לבסוף, השתלטותה של רוסיה על
קרים הביאה כנראה לרוב מוצק בסיפוח האזור הזה לרוסיה בתור עובדה מוגמרת (על אף שלא
לרוב של 97% כטענת מוסקבה). עוד ראוי לציין כי מאז כיבושו של קרים על ידי האימפריה
הרוסית בשלהי המאה ה-18 השתייך האזור לרוסיה, עד שהועבר כמחווה על ידי השלטון המרכזי
במוסקבה לאוקראינה ב-1954, וזאת בתקופה בה בריה"מ התקיימה כמדינה
דיקטטורית-ריכוזית והגבול בין רוסיה לאוקראינה לא נחשב למעשה לגבול בינלאומי. לכך
יש להוסיף, כי מדינאים אמריקאים בכירים – הבקיאים בהיסטוריה הרוסית ובאינטרסים
החיוניים של רוסיה – היועץ לביטחון לאומי
ושר החוץ הנרי קיסינג'ר (1977-1969),
והיועץ לביטחון לאומי זביגנייב בז'ז'ינסקי
(1981-1977), סברו כי מתוך ריאליזם
פוליטי על אוקראינה להשלים למעשה עם סיפוח קרים בידי רוסיה ב-2014.
שוררת הסכמה בין המחברים בקובץ
המאמרים כי אזור דונבס היה אזור ייחודי באוקראינה. לדוגמה, רוב תושביו חשו תיעוב
כלפי המשתתפים באירועי אירו מיידאן
(נובמבר 2013-פברואר 2014); וכמו כן התנגדו
למתן מעמד רשמי לארגונים אוקראיניים לאומניים, כמו "ארגון הלאומנים
האוקראינים" (OUN), וראו במנהיגו ההיסטורי של
הארגון הזה, סטאפן בנדרה, דמות שלילית. נוסף לכך, באזור דונבס אחוז דוברי
הרוסית היה הגבוה ביותר באוקראינה והגיע ל-83%. על אף כי בשלהי פברואר 2014 רק
מיעוט מתושבי דונבס תמך באיחוד עם רוסיה, סביר להניח כי אחוז התומכים במגמה הזו
עלה בהדרגה, בשטחים במחוזות דונצק ולוהנסק אשר בשליטת המורדים, מסיבות אחדות: בראש
וראשונה הפגזות מצד המשטר האוקראיני, פגיעה בכלכלת האזור, דיכוי נגד השפה הרוסית והתנגדות
להצטרפותה של אוקראינה לנאט"ו. גם אם בסביבות 2017 רוב תושבי האזור עדיין
העדיפו אוטונומיה אזורית רחבה במסגרת אוקראינה, הרי בשנים הבאות, במיוחד בתחילת
שנות ה-20 הגשמת הסדר כזה נגוזה. לכן, להערכתי, כנראה רוב תושבי דונבס אשר תחת
שלטון המורדים, ערב הפלישה הרוסית לדונבס בפברואר 2022 אכן הגיעו למסקנה שרק איחוד עם רוסיה עשוי
להבטיח להם ביטחון, שגשוג כלכלי והחזרת המעמד של שפתם ותרבותם למקום הראוי.
פורמאלית, עד פברואר 2022 נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לא תמך
לא בעצמאותם של שני המחוזות הבדלניים (ולוּ רק החלקים שבשליטת המורדים) וגם לא
בסיפוחם לארצו, לא רק כיוון שצעד כזה היה פוגע קשה בקשרי ארצו עם המערב, אלא (כפי
שמציין Kimitaka
Matsuzato)
מסיבות אחרות. פוטין אף כפה על שטחי המורדים בדונצק ולוהנסק לקבל למעשה את הסכם
מינסק 2 – שנועד להבטיח להם אוטונומיה רחבה ולא עצמאות – כיוון שיציאתם מאוקראינה
הייתה מְשנה את המאזן הדמוגרפי בה. אחוז האוכלוסייה הרוסית ותומכי האוריינטציה
הפרו רוסית באוקראינה היה פוחת באופן משמעותי, ובכך במחיר סיפוח שני מחוזות
מאוקראינה, רוסיה הייתה מאבדת את יכולתה לשלוט באוקראינה באמצעות ממשל ידידותי.
מכאן אפשר לטעון כי לוּ אוקראינה הייתה מוכנה לדון ברצינות בביצוע הסכם מינסק 2 –
באותו פרק הזמן שעמד לרשותה מפברואר 2015 עד כישלון השיחות עם הנשיא החדש
וולודימיר זלנסקי בדצמבר 2019 – כמו הסכמה
לפתרון סוגיית דונבס לפי המתווה של אחד המשתתפים בקובץ המאמרים (Serhiy Kudelia) , רוסיה לא הייתה פולשת לאוקראינה בפברואר
2022. ביתר פירוט: הרס עקוב מדם של אוקראינה היה נמנע והיא עדיין יכלה להמשיך
להתקיים כמדינה עצמאית, בתנאי שהייתה ידידותית לרוסיה.
מתעוררת שאלה: האם אוקראינה גם בפברואר
2022, כאשר הצבא הרוסי כבר היה ערוך לפלישה, הייתה יכולה למנוע את הפלישה הברוטאלית
לשטחה – פלישה בדמיון למתקפה הנאצית נגד
בריה"מ ב-1941 – לוּ היית מקבלת, מתוך ריאליזם פוליטי, את דרישותיה העיקריות של רוסיה. הדרישות היו: ויתור על קְרים ועל המחוזות דונצק ולוהנסק
(לפחות על השטחים שבידי המורדים), וּויתור על הצטרפות לנאט"ו. ראוי לשים לב
כי באותו הזמן החזרת שלטונה של קייב על קרים ועל המחוזות הבדלניים דונצק ולוהנסק
ממילא לא הייתה ריאלית, וגם הצטרפותה של אוקראינה לנאט"ו לא עמדה על הפרק
בעתיד הנראה לעין, מפאת התנגדותן של צרפת וגרמניה. ייתכן כי היענות לדרישות האלה
של מוסקבה, או לפחות כניסה למשא ומתן רציני על הדרישות האלה במקום סירוב
מוחלט, אכן עשויה הייתה למנוע את הפלישה
הרוסית.
ואולם, האם גם במקרה של קבלת
הדרישות הרוסיות על ידי אוקראינה, פוטין לא היה מוותר על שאיפתו להשתלט על כל חלקה
המזרחי של אוקראינה, לכל הפחות, כולל עיר הבירה קייב? יש לציין כי כבר במארס 2008
פוטין בשיחה עם שגריר ארה"ב ברוסיה ויליאם ברנס טען כי אוקראינה בעצם "אפילו אינה מדינה
אמיתית" וכי חלק ממנה מזרח אירופי וחלק למעשה רוסי. בדומה לכך – לאחר סיפוח קרים והמעורבות הצבאית של רוסיה
לטובת הבדלנים בדונבס – נציג מטעם פוטין
שהגיע בקיץ 2014 לז'נבה לשיחות חשאיות
בנושא האוקראיני עם ברנס, סגן שר החוץ דאז,
טען כי "אוקראינה
אינה מדינה אמיתית. חלקים מסוימים בה הם באמת מרכז אירופים, ואחרים הם באמת רוסים,
ומעט מאוד בה למעשה אוקראיני".[1]
פוטין בנאומו ב-21
בפברואר 2022 ערב הפלישה הרוסית לאוקראינה טען כי "לאוקראינה מעולם לא הייתה
מסורת של מדינה אמיתית" וכי זו מדינה מלאכותית שנוצרה על ידי לנין. הפניית המאמץ הרוסי בראשית הפלישה ב-2022 להשתלט דווקא על קייב, ולא על חבל דונבס,
בהחלט מצביעה על כך שפוטין לא התכוון להסתפק בכיבוש כל חבל דונבס. זאת ועוד.
לפוטין, בפלישה לאוקראינה, הייתה מטרה מרחיקת לכת מעבר לגבולותיה של מדינה זו.
התעמולה הרוסית טענה כי "המבצע" הצבאי הזה מבשר עידן חדש בתולדות
האנושות – שבירת ההגמוניה הגלובאלית של ארה"ב והמערב שהתקיימה בעקבות
התפרקותה של בריה"מ.
לאור כל זאת בסבירות רבה אפשר
להניח כי גם במקרה של קבלת הדרישות הרוסיות על ידי אוקראינה, פוטין לא היה מוותר
על שאיפתו להשתלט על מרב שטחה של אוקראינה, אלא שבשלב הראשון היה מנסה לעשות זאת בדרכי שלום,
בנוסח השתלטותו של היטלר על צ'כוסלובקיה לאחר הסכם מינכן ב-1938 וסיפוח חבל הסוּדטים.
פוטין, בדומה להיטלר, ניצל את עיקרון זכות
ההגדרה העצמית כתואנה להגשמת שאיפות מגלומניות. כפי שהיטלר השתמש בתביעתו על חבל
הסודטים, שאכן היה מיושב ברובו בגרמנים כדי להשתלט על צ'כוסלובקיה, ובתביעתו על
העיר דנציג, בה שלטה מפלגה נאצית, כדי לפתוח במלחמה נגד פולין – כך פוטין ניסה
לנצל את תביעתו על דונצק ולוהנסק, שמבחינת זכות ההגדרה העצמית היה לה יסוד מסוים, כדי
להשתלט על אוקראינה.
עם זאת אין להיגרר בפשטנות אחר
אנלוגיות היסטוריות. המרכיב הרציונאלי בשיקוליו המדיניים של פוטין עולה משמעותית בהשוואה לזה של היטלר (וכמובן,
גם יחסו ליהודים שונה). לכן, אין להוציא לגמרי מכלל אפשרות, כי לוּ אוקראינה הייתה מקבלת בתחילת 2022 את הדרישות הרוסיות, וגם מסכימה
לסטאטוס של מדינה ניטראלית (בנוסח פינלנד בתקופת "המלחמה הקרה") בצירוף
ערובות בינלאומיות מחייבות לעצמאותה וריבונותה, פוטין עשוי היה להסתפק בהסדר כזה. כמו
כן, סביר להניח כי לאחר שפוטין נוכח לדעת, לאחר הפלישה ב-2022, כי ההשתלטות על
אוקראינה היא לא עניין של ימים אלא משימה בלתי אפשרית למעשה, הוא היה מסכים להסדר
שצוין לעיל, בתוספת שטחים שנכבשו על ידי רוסיה במהלך המלחמה. בעקבות הפלישה הרוסית ב-2022, קיסינג'ר סבר כי על
אוקראינה לשאוף להגיע להסדר בו היא תחזיר לעצמה את השטחים שנכבשו בידי רוסיה במהלך
הפלישה, אך תיוותר על קרים ועל שטחי דונבס שהיו בידי הרפובליקות הבדלניות לפני
הפלישה. להערכתי, גם לאחר השגת הסכם עם רוסיה, בו תצטרך אוקראינה לוותר כנראה על
חלק ניכר משטחיה בגבולות 1991, היא תהיה מוכרחה להמשיך להצטייד בנשק בעל יכולת
הרתעה מפני רוסיה.
מן הראוי לקחת לתשומת לב כי חלק
ניכר מתושבי המחוזות האוקראיניים שנכבשו בידי רוסיה – מלבד אולי מתושבי מחוז חרסון
– כנראה אינם רוצים לחזור לשלטונה של אוקראינה. (עם זאת, חשוב לקחת בחשבון כי לא
כל דוברי הרוסית הם פרו רוסים, אלא חלקם דווקא פטריוטים אוקראינים.)
ערכים כמו שמירה על חיי אדם
ומניעת סבל אנושי, וכמו כן תבונה מדינית, היו צריכים לחייב את אוקראינה לחפש הסדר
מציאותי שיבטיח את עצמאותה, ולא להמשיך במלחמה למען מטרה בלתי ריאלית – החזרת כל
שטחיה בגבולות 1991. המלחמה כבר הביאה לתוצאות הרות אסון בראש וראשונה, לא למערב
ואף לא לרוסיה – אלא לאוקראינה עצמה, ועוד היד נטויה. להעמיד את פוטין למשפט
בינלאומי כפושע מלחמה ולדרוש מרוסיה פיצויים על נזקי המלחמה הן תביעות צודקות, אך
לא מציאותיות. על כן, יש להסתפק באי הסרת הסנקציות על רוסיה גם לאחר שיושג הסדר
להפסקת המלחמה.
