ברנדס, יוכי. הָגָר (תל אביב: למשכל, 2006) [סיכום וביקורת]

 ברנדס, יוכי. הָגָר (תל אביב: למשכל, 2006). 289 עמ'. 

 

הסופרת יוכי (יוכבד) ברנדס נולדה ב-1959 בחיפה במשפחה חרדית.  בנעוריה קיבלה חינוך חרדי, אבל אחר כך עזבה את החברה החרדית. בלימודיה האקדמאיים באוניברסיטת בר אילן היא התמחתה בתנ"ך וביהדות – נושאים שבאו לידי ביטוי ביצירותיה, בספרי העיון שלה ובפעילותה הציבורית. ספרה הגר פורסם לראשונה ב-1998. לסיכום הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי קצר בסופו. 

סיכום

גיבורת הספר היא הָגָר, ילידת משפחה חרדית בירושלים, ועלילת הרומן מתוארת על ידיה. הסבא של הגר אברהם פרידמן התעקש לקרוא לנכדתו הגר – בניגוד לרצונה של הסבתא לאה שרצתה שתיקרא שרה. לאה הייתה ניצולת שואה, אשר בעת בריחתה מאזור הכבוש בידי הנאצים, "במו ידיה חנקה את בתה" (עמ' 67) [כנראה בלי כוונה]  שרה, כדי שהבכי של התינוקת לא יגלה את קבוצת הנמלטים. הסב הכיר את לאה במחנה העקורים בקפריסין, אליו נשלח מהארץ כדי ליצור קשר עם יהודים חרדים. באותו הזמן לאה הייתה שבורה נפשית, ואברהם הציע לה נישואים והבאת ילדים חדשים לעולם, מתוך רצון לשקמה. בילדותה הגר הייתה קשורה לסבהּ, בעוד יחסיה עם סבתה היו עכורים. הסב אהב מאוד את נכדתו עד שאביה של הגר (בנו של אברהם פרידמן) "היה אומר שבשביל חיוך אחד של הגר, סבא יהיה מוכן להפוך את העולם ולטפס לשחקים" (עמ' 19).

בהתנהגותו היה הסב דמות חריגה בחברה החרדית.  הוא טען באוזני נכדתו כי לא צריך לפחד מדעת הקהל של הציבור החרדי, ובניגוד גמור לחברה החרדית שראתה בעמידה בצפירה עבודה זרה – הסב עמד בצפירה ביום הזיכרון לחללי צה"ל והסביר לנכדתו: "החיילים שלנו מתו במלחמה שלנו וגם הצפירה היא שלנו" (עמ' 19). בערב יום הזיכרון סיפר הסב לנכדתו בת ה-7 על בחור חרדי מ"מאה שערים" בירושלים – אשר על אף התנגדות הוריו –  במלחמת העצמאות עבר הכשרה לפלמ"ח, בקיבוץ עין שמר של "השומר הצעיר", והבטיח להוריו להמשיך להיות חרדי בשובו מהמלחמה. היה זה חלק מהסיפור האוטוביוגרפי של אברהם פרידמן. הגר הושפעה עמוקות מהסיפור ובהיותה תלמידה, במהלך שיעור של מורה קשוחה במיוחד, אזרה אומץ ועמדה דום בהישמע הצפירה. המורה מיהרה לשלוח את הילדה הביתה עם פתק להורים.

בהגיעה הגר לבת מצווה, הסבתא לאה עשתה מאמץ עליון לשכנע את נכדתה לשנות את שמה לשרה. לאה טענה כי קללה רובצת על השם הגר, אשר בדומה להגר המקראית תגורש למדבר, תסבול מצמא ותשליך את תינוקה. הגר עמדה בסירובה וטענה  כנגד כי המלאך הציל את הגר ואף הבטיח כי בנה יהיה לגוי עצום. הסב לא האמין במזל רע הטמון בשמות. לימים סיפר לנכדתו כי החליט לקרוא לה הגר על שם המפקדת שלו בתקופת ההכשרה בפלמ"ח בעין שמר. זו ב-1947 בגיל 20, נהרגה בקרב בנגב, לא היו לה ילדים ורצתה כי ינציחו את שמה.

כאשר הגר (פרידמן) הנכדה הייתה בת 20, בחור ישיבה בשם שלמה מוסקוביץ' – באופן חריג בחברה החרדית – יזם בחשאי קשר רומנטי איתה. היה זה בחור אשר עבד במשרה חלקית בחנות הספרים של אביו, הִרבה לקרוא – כולל ספרים שמחוץ לדלת אמות של הציבור שלו. הגר משכה את תשומת ליבו של שלמה כבחורה שמרבה לקנות ספרים בחנות בה עבד. שלמה ראה את עצמו כרציונליסט, ולא האמין באמונות טפלות ובמזל רע הטמון בשמות, כמו בשם הגר. הגר חלמה להתחתן עם בחור תמיר ויפה תואר, ושלמה לא היה כזה – אבל היא התאהבה בו לאור התעניינותם המשותפת בספרים, במיוחד בספרים האסורים. שלמה מצא פלפולים הלכתיים כדי שיוכל – הרחק מעיני הציבור – לחבק ולנשק את הגר, והיא נהנתה "מפריו של העץ האסור" (עמ' 55). בחברה  החרדית לא היה מקובל להתחתן ללא שידוך. על כן, הגר מצאה דרך לערוך בחשאי היכרות בין שלמה, בו בחרה לחתן, לבין סבהּ. כצפוי, החתן מצא חן בעיני הסב בו ראה גבר כלבבו, שאינו ירא מהציבור. כדי ליצור רושם שהנישואים נעשו באמצעות שידוך, שלח סבא שדכן לבית החתן, ובהמשך, בנוכחות ההורים, נערך מפגש בין החתן והכלה שהעמידו פנים שאינם מכירים זה את זו מעולם. המפגש הכשיר את הדרך לנישואים.

בגיל  22 נולד להגר תינוק בן. אך מייד לאחר הלידה התעוררו בעיות עם התינוק. האחות מיהרה לקחת את הרך הנולד מהגר כדי לטפל בדחיפות במי שפיר שכמעט חנקו את היילוד. ואולם הגר השתוקקה להרגיש את התינוק בזרועותיה, קמה מהמיטה כשדמה עדיין מטפטף ללא מעצור, נכנסה לחדר בו היה התינוק מוחזק בידי רופא ומחובר למסֵכה,  חטפה את התינוק מידי הרופא ותלשה מעליו את המסכה. למחרת, רופא החליט להסביר להגר ושלמה את הפגם שהתגלה בתינוק. הגר חששה כי ייתכן בגלל הסרת המסכה על ידיה, מחסור בחמצן גרם לפגם  במוחו. אבל הרופא מסר על פגם אחר: התינוק סובל מתסמונת דאון מפאת עודף כרומוזומים.

הגר בתחילה לא ידעה מה משמעות הדבר, אבל  בעלה שלמה, שהכיר ספרי מדע, תפש מייד את חומרת הליקוי ואיבד זמנית את עשתונותיו. לאחר שנודע להגר על מהות הליקוי בתינוק, היא סירבה לטפל בו: היא לא הִנקה אותו, לא חיתלה אותו ואף נמנעה להיכנס לחדר בביתה בו שכב התינוק, ורצתה בסילוקו מהבית. מרים,  אימהּ של הגר, ושלמה טיפלו בתינוק במקומה – בעוד הגר התעקשה על הצורך להוציא את התינוק מהבית, שקעה בדיכאון ומצבה הידרדר. שלמה ניסה להסביר להגר כי אסור היה לו לציית ל"פסקי ההלכה המטופשים של הציבור הנבער שלנו", שאוסרים לבצע בדיקות בעובר לפני הלידה. בדיקה כזו – המשיך שלמה – הייתה מגלה כבר בשלב מוקדם של ההריון, בו ניתן לבצע הפלה, את תסמונת דאון. הוא אמר להגר כי עליהם להעניק לילד את הטיפול הטוב ביותר על מנת לקדמו במידת האפשר, ובהריון הבא לבצע את הבדיקות הרפואיות המתבקשות. ואולם גישתו הרציונאלית של הבעל לא שכנעה את אשתו.

כעת  הגר הייתה משוכנעת כי הסבא רימה אותה, ודווקא הסבתא צדקה: הסיבה לפגם בתינוק –קללה הרובצת על שמה. הנכדה רגזה על הסב, שכעת נעלם, ומאידך גיסא מוכנה הייתה להאזין לסבתא שהסבירה לה כי אכן  קללה רובצת עליה מפאת שמה, וכי בדומה להגר המקראית היא חטאה. הסבתא גילתה לנכדתה שלא נעלמו ממנה חטאיה ובהם חיים עם גבר ללא חופה וקידושין, אי הקפדה על נידה ועוד. עוד טענה סבתהּ כי התינוק הוא מִכתב, מעין מֶסֶר מאלוהים, לפיו על הגר לחדול מעוונותיה ולהיות צדיקה – בעוד התינוק לא חייב להישאר ברשותה, שהרי הוא רק אמצעי שנועד להתריע. בכך הסבתא נתנה למעשה את הסכמתה לרצונה של הגר להוציא  את התינוק מהבית, ואף הבטיחה לטפל בנושא.  רק לאחר השלמת תהליך ההיטהרות, המשיכה הסבתא, תוכל הגר לשנות את שמה לשרה ולהשתחרר מהקללה.

הגר שמעה בקולה של סבתה, הקפידה מאוד על קיום המצוות, זרקה ספרים אסורים מהבית ודאגה כי גם הבעל לא יקרא בספרים כאלה, והתמסרה לקריאת ספרי קודש. שלמה התקשה לקבל את השינוי בהתנהגותה של אשתו, בו ראה טרוף דתי, וגם לא רצה בהוצאתו של התינוק מהבית. המקום היחיד שהיה מוכן לקבל תינוק עם תסמונת דאון היה מנזר, וסבתא החליטה למסור אותו לשם. היא המציאה הצדקה דתית למעשה, ובה שכנעה להשיג את הסכמתה של הגר להחלטתה: הגויים נועדו לשרת את היהודים, ולכן מוטב להשאיר להם את הטיפול בתינוקות פגומים, כדי לפנות זמן ליהודים להקדיש עצמם לעבודת הקודש.  שלמה, שהיה מותש מהטיפול בתינוק במשך  חמישה וחצי שבועות, הסכים לחתום על טופס המסירה, ושליחי המנזר נטלו את התינוק.

כחצי  שנה לפני מותו של הסב קיימה  הגר שיחה ראשונה ואחרונה אתו מאז לידת התינוק. באותה הפגישה הסב גילה לראשונה לנכדתו – במה שהרגישה הגר בעצמה מכבר – כי הוא לא נתן  לסבתא את אהבתו. לדבריו: "אהבה לא הייתה לי לתת...אהבתי נותרה על אדמת עין שמר...ואהבה אחרת לא הייתה לי" (עמ' 151). באותה הפגישה הפציר הסב בהגר לא לשנות את שמה, אך היא הייתה נחושה לעשות זאת.

אברהם  מת בגיל 70 בעת תפילת "כל נדרי". "מת מיתת נשיקה ביום הכיפורים שחל בשבת, וצדיק גדול לא היה", פסק הציבור. "מובדל ופרוש מן הציבור היה בחייו ובמותו" (עמ' 154). על אף שהגר מאז לידת התינוק התרחקה מהסב, רק ביום מותו החליטה להפר את רצונו ולשנות את שמה לשרה.  עשר שעות לפני כניסת השבת ו-26 שעות לפני שינוי שמה, נסעה הגר לקיבוץ עין שמר כדי למצוא את קברה של אותה הגר שנהרגה לפני 50 שנה ולמרֵק את שמה שלה. על הקבר רשום היה שהגר נולדה ב-1927 ונפלה בנגב ב-13 בדצמבר 1947. בעומדה לפני הקבר הרגישה הגר שאינה מצליחה להתמרק וכי שרידיה של אותה הגר אינם קיימים בה ונסיעתה הייתה לשווא.

בקיבוץ פגשה הגר באישה אשר סיפרה לה כי להגר נותר אח, אברהם נאמן, המתגורר במקום – בניגוד לגרסתו של הסב לפיה להגר לא היו קרובים. הגר החליטה להיכנס לביתו של האח וממש בצעקה ביקשה ממנו לספר את האמת על הסבא שלה. במקביל היא הודיעה לבעלה כי לא תגיע לשבת ומבקשת ממנו לבטל את הטקס של החלפת שמה. בתחילה, יחסו של אברהם האח כלפי האורחת היה בלתי ידידותי – מה עוד שהתעקשותה לשמור על חוקי הכשרות הגדישה את הסאה. ואולם בהדרגה אברהם האח –  "עוף מוזר" בקיבוץ, צַייר רווק המקיים יחסי מין מזדמנים עם נשים הבאות לבקרו – גילה פתיחות כלפי הגר ומוכן היה לספר לה טיפין טיפין על סבה אברהם ועל מערכת היחסים בינו לבין אחותו הגר. הגר, מצִדה,  שרק לא מכבר הקפידה בקיום מצוות לחומרה, בדומה לזיקית השתנתה לגמרי, נטשה  את עול המצוות ואף לא הקפידה על אי אכילת בשר בחלב.

להלן סיפורו של אברהם, אחיה של הגר, לנכדת אברהם פרידמן, הגר.  בעת היוולדו, אחותו הגר בת ה-9 נתנה לו את שמו התנכ"י אברהם, שלא היה מקובל בקיבוץ. אחותו, בניגוד לילדי הקיבוץ, אהבה לקרוא בתנ"ך ומכאן בחירתה בשם הזה. אחותו הייתה שונה מילדי הקיבוץ בדברים נוספים: היא הייתה המדריכה הראשונה לאימונים צבאיים  של גברים בקיבוץ. בתחילה חניכיה זלזלו בה, עד אשר למדו להעריכה. 

יחסיו של אברהם עם אחותו היו מאוד קרובים. בגיל 11, בעת שאחותו הייתה מדריכה של אברהם האברך ולפני צאתה למבצע בנגב ממנו לא תשוב, היא סיפרה לו "הכול על אהוב ליבה [אברהם]...אולי רצתה שמישהו יזכור את אהבתה הגדולה והנוראה" (עמ' 187). הגר אחותו, אהבה את אברהם האברך כנראה לא רק בגלל שמו, שהיה כשם אחיה האהוב, אלא בגלל שהיה גבה קומה, חכם, ואולי גם בזכות היבדלותו – בתור בחור דתי יחיד הלבוש כיהודי חרדי, שמצא עצמו בחברה חילונית. בתחילה, החניכים בקבוצתה של הגר לעגו לו, אך במהרה גילו כי האיש מהשכונה החרדית מצטיין באימונים. כדי לשמור על חוקי הכשרות, אברהם הסתפק באכילת ירקות ולחם, דבר שפגע בבריאותו. על מנת  להסדיר את ארוחותיו פנתה המפקדת שלו הגר לרב של ה"הגנה" וזה פסק כי על החייל פרידמן "חובה" לאכול ארוחות חמות ומזינות, "כדי שיוכל לבצע את המשימות החשובות", ועם זאת ביקש שלא יערבב בשר בחלב (עמ' 206). בעקבות זאת הסכים אברהם לאכול עם כולם. 

במהלך התארחותה של הגר הנכדה אצל אברהם, הוא נתן לה ספר של שירי רחל, ממנו נהגה אחותו הגר להקריא לאברהם האברך. בתוך הספר מצאה הנכדה את השיר "תקראי נא בשמי לבתך הקטנה". היה זה השיר  אותו דקלם הסב בעת שהעניק לנכדתו את שמה. בעקבות זאת, הגר הנכדה, בדומה לדברי סבה להגר המפקדת, ביקשה מאברהם שיקריא לה שיר המתאים לשניהם. אברהם הבין את משמעות דבריה ובתחילה התנגד לכך באומרו "הם מתו, אנחנו אנשים אחרים" (עמ' 231), אבל לבסוף נענה לרצונה. אברהם הצייר סיפר להגר הנכדה כי  מול ערגתה העזה של אחותו לסבה, הסב התאמץ מאוד להימנע מקרבתה כדי לא להתפתות. ואולם פעם, בהליכה בלילה, כאשר הסב ומפקדתו היו לבדם, זו אמרה כי נעקצה בירך, אברהם ניסה לטפל בפצע והטיפול גרר אותו להתעלסותו הראשונה בחייו. לאחר ההתעלסות, הגר חששה כי אברהם יעזוב אותה, כפי שאברהם המקראי נטש את הגר, אבל אברהם הבטיח לה: "אוהב אותך כל חיי" (עמ' 237).

הגר הנכדה בת ה-22, לאחר ששמעה את הסיפור הזה, נתנה להבין לאברהם הצייר בן ה-61 כי היא רוצה לקיים יחסי מין אתו, כפי שעשה הסב עם הגר. אברהם סירב: "אני לא סבא שלך ואת לא אחותי, אנחנו אנשים אחרים" (עמ' 238). אבל הגר לא ויתרה וכפתה עליו לקיים יחסי מין איתה: "המשכתי להדק אותו על המיטה...פתחתי לו את הרוכסן והוצאתי את האיבר הקשה שלו והחדרתי אותו לתוכי" (עמ' 240). חיי ההתעלסות בין הקיבוצניק החילוני לאישה החרדית במקורה נמשכו. היא רצתה לחיות אתו לנצח, אבל הבינה כי בן זוגה ייטוש אותה, כפי שאברהם המקראי נטש את הגר, מה עוד שהצייר לא האמין במוסד הנישואים. בזמן המוגבל בטרם גירושה, ניסתה הגר הנכדה לקיים אתו יחסי מין פעמים רבות ככל האפשר, והוא מפאת גילו התקשה לעמוד בקצב שלה. 

בהמשך הקשר בין הגר הנכדה לאברהם היא סיפרה לו את סיפור חייה, כולל על התינוק שנטשה. עוד סיפרה לאברהם כי הסב ראה בנישואיו לסבתא לא תענוג, אלא כנראה עונש על חטא מסוים שחטא. זאת בניגוד לְמה שחשב אחיה של הגר כי  הסב, לאחר שמצא אישה אחרת וכשרה, חי באושר ושכח את אחותו.  ההפך. הסב לא רק שלא זכה לאושר בנישואיו, אלא הגר המשיכה לחיות בזיכרונו של הסב במשך חמישים שנה עד יום מותו, וזיכרון זה בא לידי ביטוי גם בשם שהעניק לנכדתו. למשמע הסיפור הזה, עוינותו של אברהם הצייר כלפי הסב התפוגגה. הוא גם הביע השערה כי סבהּ  התחתן עם סבתא כיוון שזו עקדה את תינוקה, בדומה להגר המקראית.

אחרי כחודש של חיים משותפים עם אברהם האח, הוא סיפר לנכדה על סוף הרומן בין אחותו לסבהּ. כחודשיים אברהם והגר המפקדת, בתום האימונים ביום, היו מתעלסים בלילה על התבן. זאת עד שהגיע מברק מראש המוסד לעלייה ובו בַּקָּשה – באישור מפקד הפלמ"ח – להעניק לאברהם פרידמן 

חופשה בת שבועיים בירושלים. לפני צאתו, נפרד אברהם מהגר בלילה של תשוקה לוהטת, בהנחה כי הפרידה ביניהם תימשך שבועיים. אברהם אכן חזר לעין שמר, אך לדאבון ליבה של הגר הודיע לה כי בירושלים הוטלה עליו שליחות לנסוע למחנות המעפילים בקפריסין. על שאלתה של הגר מה יהיה עלינו, הוא התנצל לפניה ועם זאת קבע  "בטון נחרץ" כי קשריו איתה היו טעות. עוד טען הבחור החרדי כי הוא מרגיש עצמו נכשל, כיוון שלא הצליח להתגבר על ייצרו ולא קיים  את הבטחתו להוריו לחזור מעין שמר בחור ישיבה ישר דרך,   בהוסיפו כי "הציבור שלו" לא יוכל לקבל את הקשר איתה. הגר מצִדה מחתה על הפרת הבטחתו אליה והזהירה: "נחיה חיים ריקים ושוממים, בלי אהבה" (עמ' 272). דבריו כי בקרוב היא תמצא אהבה אחרת לא שכנעו אותה. 

הגר המפקדת נהרגה שבועיים לאחר פגישתה האחרונה הזו עם  אברהם. מאחר שאברהם הודיע לה כי הוא נפרד ממנה, היא ויתרה לספר לו על כך שהיא בהריון. מרוב ייאוש שאברהם החליט לעזבה, היא ביקשה את מותה. לכן התעקשה לצאת למשימה מסוכנת  ואף קטלנית בנגב שם מצאה את מותה. לפני צאתה אל מותה בנגב שיתפה את אחיה  בן ה-11 בפרטי פרטים של מערכת יחסיה עם אברהם. לאחר שנודע לאח על האסון שהמיט אברהם על אחותו האהובה, הוא התנפל על אברהם, בעת שזה הגיע לקיבוץ כדי להשתתף בהלווייתה של הגר, ואף ניסה לחנוק אותו, באומרו: "מגיע לך למות, הרגת אותה ואת בנה ביום אחד" (עמ' 283). באותה הזדמנות גילה האח לאברהם, כי אחותו הרתה ממנו ורצתה לצאת למקום הכי מסוכן כדי להיהרג. למשמע הסיפור הזה, אברהם פרידמן רצה למות, אבל במחשבה שנייה אמר כי המוות הוא עונש קל מדי עבורו: "אני אמשיך לחיות עוד הרבה שנים. וכל יום אייחל עד מוות אל פניה...וכל יום הבשר שלי יסורק במסרקות ברזל ודעתי תיטרף בגעגועים" (עמ' 284).

לאחר שאברהם סיים לספר להגר הנכדה את מלוא הסיפור על סבה, הוא גירש אותה. בצאתה לבשה הגר את אותם הבגדים של אישה חרדית בהם הגיעה לעין שמר, היא שבה אל בעלה שלמה, ילדה בן בריא  וקראה לו "אברהם בן הגר".

ביקורת

חוק הייבום עליו מספרת הגר הנכדה לאברהם  הקיבוצניק  כנראה נועד לרמוז כי הבן הבריא שעתיד להיוולד אצלה הוא ממנו, אחיה של הגר. יש בכך ביטוי למעין ייבום פמיניסטי. בִּמְקום שהאח הצעיר יוליד בן עבור אחיו המת, באמצעות קיום יחסי מין עם אלמנתו, והבן נחשב לבנה של האלמנה –  במקרה שלנו הגר מקיימת יחסי מין עם האח הצעיר, שאחותו נהרגה. הגר היא שיוזמת את יחסי המין ובשלב הראשון אף כופה את עצמה במידה מסוימת על אברהם. על אף שבהמשך האח נסחף עם הגר בתשוקתה, הוא אינו מעוניין להביא ילדים לעולם. הגר קוראת לבן שנולד בעקבות הקשר עם אברהם, "אברהם בן הגר", כלומר הילד שייך לה – ולא לאביו הביולוגי. השם הגר בשמו, נועד להנציח את הגר המפקדת. רמז נוסף כי הבן שנולד להגר הוא מאברהם הקיבוצניק אפשר למצוא בסצנת הפרידה בין השניים. אברהם צועק לעברה שאברהם והגר "לעולם לא יתאחדו" – בעוד הגר משיבה: "אתה טועה אברהם...כמה שאתה טועה" (עמ' 287). במקום התיאור השמרני-מסורתי של יחסי מין בהם הגבר הוא היוזם ואף הכופה קלות, והוא הפעיל במשגל –  בקשר הארוטי בין הגר הנכדה לאברהם הצייר יחסי המין מתוארים מנקודת ראות הפוכה.

הספר רב ממדי ומכיל, נוסף על נושאים ביהדות, פן היסטורי, סוציולוגי, פילוסופי ופסיכולוגי. הספר דן בדמויות בתנ"ך כמו אברהם, שרה והגר, וכמו כן באישים מתקופת המשנה ובהם הרבנים עקיבא וישמעאל.  המסגרת ההיסטורית של היצירה מסתמכת על עדויות של פנינה דגן מעין-שמר, אשר שירתה בהכשרה המגויסת של הפלמ"ח, ועל חברים בקיבוץ עין-שמר, וכמו כן על עדויות של בני מאה שערים, אשר שירתו בהגנה, באצ"ל ובלח"י –  ואולם היצירה היא, לדברי הסופרת,  פרי דמיונה. הממד הסוציולוגי בא לידי ביטוי  בתיאור עולמם הרוחני ואורחות חייהם הן של הציבור החרדי והן של הציבור החילוני, אותם הכירה המְחברת. הממד הפילוסופי אידיאולוגי מתואר בדיונים וּויכוחים בין אברהם פרידמן למדריכה שלו הגר בסוגיות, כמו הסתירה בין הדת לציונות, ניסיונו של הרב קוק להתאים את הדת לציונות, והתנגדותה של הגר לראייתו בציונים החילוניים כ"חמורו של משיח". הפן הפסיכולוגי בספר מתומצת בהסברו של אברהם הקיבוצניק למערכת היחסים המסובכת בינו להגר הנכדה. לדבריו, "הכול תחליפים. אני אוהב אותך וחושב על אחותי, את אוהבת אותי וחושבת על סבא שלך, וסבא שלך יצר אותך כתחליף חי וזמין לאהובתו המתה. כל האהבות שלנו בחיים אינן אלא תחליף עגום ועצוב לכמיהה האמיתית" (עמ' 286). הגר מצִדה סבורה כי אברהם הצייר אינו מאמין באהבה ובמוסד הנישואים בהשפעת הניסיון המר של אחותו עם אברהם פרידמן. יש לציין כי דמות אביה של הגר הנכדה בקושי מוזכרת ביצירה, ומכאן אפשר להסיק כי הסב בעצם שימש לה תחליף לדמות האב. על כן תסביך האלקטרה אצלה הוא ביחס לסב ולא האב. בהתאם לכך, היא בחרה להינשא לשלמה, כיוון שבהשקפת עולמו דמה לסבהּ. המשותף בכל הדמויות העיקריות ביצירה  –  הסבא אברהם ונכדתו, הגר המדריכה ואחיה – הוא היותן יוצאות דופן בציבור שלהם.

העלילה מרתקת, כתובה בעברית מעולה המבוססת על מקורות היהדות, ולא בשפה מליצית מדי כי אם מובנת לכול.

לעניות דעתי, החיסרון ברומן הוא בחוסר ריאליזם  בו באספקטים חשובים. פרשת אהבה בין בחור חרדי למדריכה שלו  באימוניו הצבאיים היא בהחלט סבירה וייתכן שמבוססת על סיפור אמיתי. עם זאת, נראה בלתי סביר כי אותה מדריכה מספרת לאח שלה בן ה-11 לפרטי פרטים את המשגלים שלה (בספר הסצנות האלה  מתוארות בפירוט רב) עם הבחור החרדי, ואחיה נוצר את התרחשויות האלה בזיכרונו, וכעבור חמישים שנה מספר על כך – באריכות ובלי לחשוש להתבלבל בפרט זה או אחר בחלוף הזמן –   לנכדתו  של אותו הבחור. משהו באירועים האלה נראה מוגזם ואף מופרך. כמו כן בלתי סביר שבעלה של הגר, שלמה – אשר אהב אותה ומשתמע כי היה מוכן לקבל אותה כפי שהיא בכל מצב – לא טרח ליצור קשר עם אשתו במשך כחודש בו שהתה בעין שמר. ברומן, שלמה מופיע בעין שמר ומוצא את הגר עם גבר זר – אבל  הסצנה הזו היא פרי דמיונה של הגר בלבד. גם השינויים הקיצוניים והמהירים בדמותה של הגר הנכדה – מחרדית ליברלית  לחרדית פנאטית,  ומכאן לחילונית גמורה ושוב לחרדית – נראים בלתי אמינים.

כללית, בדמות ספרותית שיוצר סופר ניתן למצוא קווי דמיון אוטוביוגרפיים. ייתכן כי בטלטלות שעוברת הגר ביצירה יש מן הקורטוב שעבר בעולמה הפנימי, במחשבותיה, של  המְחברת עצמה במעברה מהחברה החרדית לחילונית –  בלי לנטוש את עולם היהדות.

 

 

בּוֹלְדין, וַלֵרי. קריסת הפִסגה: קווים לדמותו של מיכאיל גורבצ'וב (מוסקבה, 1995) [סיכום וביקורת]

 בּוֹלְדין, וַלֵרי. קריסת הפִסגה: קווים לדמותו של מיכאיל גורבצ'וב (מוסקבה, 1995)   447 עמ'. [סיכום וביקורת]

 Болдин, Валерий. Крушение пьедестала: Штрихи к портрета М. С. Горбачева  (Москва: Республика, 1995).[רוסית]

סיכום הספר נעשה לפי גרסתו האלקטרונית באתר libking.ru

 ולרי בולדין  (Valery Boldin) (2006-1935) היה עוזרו של מיכאיל גורבצ'וב בשנים 1987-1981; מנהל המדור הכללי בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ בשנים 1991-1987; ומ-17 באפריל 1990 עד 22 באוגוסט 1991 ראש לשכתו של נשיא של בריה"מ. הסיכום משקף את גרסת המחבר ולרי בולדין, כולל דעותיו והערכותיו.  בקריאת הסיכום יש לקחת בחשבון כי המחבר מתייחס באהדה לניסיון להדיח את גורבצ'וב שנעשה באוגוסט 1991.  לסיכום הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים והערות ביקורתיות בסופו.

 

דמותו של גורבצ'וב עד לעלייתו לשלטון במארס 1985

 

מיכאיל גורבצ'וב נולד  ב-1931 במחוז סטברופול  (Stavropol) השוכן בצפון קווקז. ולרי בולדין (2006-1935), אשר שימש עוזרו של גורבצ'וב החל מ-1981, שמע ממנו זיכרונות מתקופת נעוריו. גורבצוב כנער חי באזור סטברופול   שהיה כבוש בידי הגרמנים [בערך בין קיץ 1942   לינואר 1943].   הוא נאלץ למרט אווזים, ברווזים ותרנגולות, אשר שימשו להכנת ארוחות לכובשים הנאצים. אירוע בו הִרבה גורבצ'וב להיזכר, היה הכאתו במגלב בידי בן הלאום הקלמיקי (Kalmyk) [עם ממוצא מונגולי החי בדרום מערב רוסיה], אשר שיתף פעולה עם הגרמנים. עוד זכר גורבצ'וב, כי בתקופת המלחמה הסתתר בחוות רחוקות, כדי למנוע גירושו לעבודות כפייה לגרמניה. עד כאן זיכרונותיו מהכיבוש הגרמני.

גורבצ'וב ירש מסביו והוריו תכונות סותרות: חוסר ביטחון ורכות, אך גם אומץ לב של איכרים. בתור בן למשפחת איכרים הוא גדל להיות אוהב עמל והיה בעל כושר עבודה. לגורבצ'וב היו כישרונות של שחקן. הוא נהג לספר כי בהיותו תלמיד שיחק בהצגות ואף מילא  בהם תפקידים חשובים. הוא אהב את המשורר מיאקובסקי וידע לדקלם בעל פה משיריו.  אביו עבד ב"תחנה למכונות וטרקטורים" (MTC) [ר"ת ברוסית] והפעיל קומביין. לאחר המלחמה, גורבצ'וב  עזר לאביו בהפעלת הקומביין ועל כך, כבר בגיל 16 זכה במדליה, "אות הדגל האדום". בבית הספר עמד בראש הארגון של בני נוער וצעירים של המפלגה הקומוניסטית – פִּיוֹנֵרים וקוֹמסוֹמוֹלים – וכמו כן היה תלמיד מצטיין. כל זה אִפשר לו להתקבל ל"אוניברסיטה הממלכתית של מוסקבה" (МГУ)  [ר"ת ברוסית] ללימודי משפטים.

לאחר סיום לימודי המשפטים בהצטיינות הוא חזר למקום הולדתו, ולאור פעילותו בקומסומול באוניברסיטה התמנה לסגן ראש מדור התעמולה של הקומסומול במחוז סטברופול [ב-1955]. גורבצ'וב זכר את התקופה הזו לטובה, תקופה בה פעל כמארגן ונואם. גורבצ'וב ייחס את המקור לגיבוש אישיותו כמנהיג המדינה לסביבה החברתית-פוליטית של סטברופול. לדבריו, אנשים נמרצים וחרוצים שגדלו במחוז סטברופול, בו חיו נציגים של עשרות עמים, יצרו סביבה מתאימה לצמיחתם של אישים מוכשרים ובעלי יוזמה. גורבצ'וב היה אדם מוכשר וניחן בכושר זיכרון, אבל גם ערמומיות. הייתה לו את היכולת לכפות על היריב את נושא השיחה ואחר כך את עמדתו, ולהעביר אותו למצב של התגוננות.

מקום חשוב במחוז סטברופול תפסה תעשיית הנופש. העובדה כי בכירי המשטר הסובייטי נהגו לבלות את הנופש בסטברופול אִפשרה לגורבצ'וב – בתור המזכיר הראשון של מחוז סטברופול החל מ-1970 –ליצור איתם קשר, לארח אותם ולהתחבב עליהם, כדי לזכות בהמשך לתמיכתם בקידומו הפוליטי. האישים  להם גורבצ'וב חב את קידומו הם לא רק יוּרי אַנְדרוֹפּוֹב        ראש ה-ק.ג.ב    (1982-1967), וּפְיוֹדֹור קוּלַקוֹב       ראש המדור החקלאי בוועד המרכזי (1978-1965). המחבר שם לב כי על אף שגורבצ'וב, לאחר עלותו לשלטון, בנאומיו הפומביים נהג למתוח ביקורת על תקפת שלטונו של ליאוניד ברז'נייב אותה כינה כעידן של קיפאון – בשיחות עם חברי הפוליטביורו הוא לא השמיע הערות מזלזלות כלפי האיש. בדומה לכך, באחת משיחותיו עם המחבר הוא כינה את מיכאיל סוּסלוֹב, חבר בכיר בפוליטביורו (נפטר בינואר 1982), אדם נפלא ונבון. המחבר מסיק שהסיבה לכך היא כי שני האישים האלה גם כן עזרו בקידומו.

ולרי בולדין סיים לימודים בתואר בוגר בפקולטה הכלכלית של האקדמיה החקלאית של מוסקבה. החל מ-1969 הוא עבד כ"משקיף" [כתב בכיר] לענייני כלכלה בעיתון "פרבדה"[הביטאון המרכזי של המפלגה הקומוניסטית]  ואחר כך עמד בראש המדור החקלאי והיה גם חבר המערכת באותו העיתון. לדברי בולדין, הוא לא רצה לעזוב את עבודתו ב"פרבדה" וגם העורך הראשי של העיתון ויקטור אפנסייב (Afanas'ev) לא רצה לוותר עליו – אך שניהם נאלצו להיכנע ללחצים מטעם חבר הפוליטביורו מיכאיל גורבצ'וב, אשר ביקש כי בולדין יעבור לעבור אצלו כעוזרו. המחבר שימש בתפקיד הזה החל ממאי 1981. גורבצ'וב, אשר נוסף להיותו חבר בפוליטביורו (מ-1980)  היה מזכיר הוועד המרכזי הממונה על החקלאות החל מ-1978, היה מודע למצב העגום בתחום הזה ובכלכלה בכלל. הוא חיפש דרכים להבראת המצב, ולצורך זה הזמין אליו לשיחות כלכלנים בכירים ממשרדי הממשלה ואקדמאים. גורבצ'וב הקפיד לעבוד במשך שעות ארוכות מ-9 בבוקר עד 9 בערב. הוא ניחן ביכולת לקלוט כמות גדולה של חומר: פתקים, מסמכים שונים ועשרות נתונים סטטיסטיים. כמו כן ידע ליישם את מה ששמע ממלומדים ומומחים.

בולדין סבר כי  שיפור מסוים בחקלאות ניתן היה להשיג באמצעות הקצאת יותר אמצעים לסקטור החקלאי והעלאת מחירי הקנייה עבור התוצרת. בנושא הזה גורבצ'וב הקדיש מאמצים רבים במאבקו נגד הממשלה, במיוחד נגד שר האוצר, לו ניסה להוכיח כי במקום למחוק כל שנה את החובות של הקולחוזים והסובחוזים (המשקים השיתופיים והממשלתיים), מוטב לשלם את הסכומים האלה כתוספת למחירים – דבר שיגדיל את תפוקת התוצרת. מאמציו היו מסתיימים ללא תוצאות, לולא אזהרתו של מנהיג בריה"מ ליאוניד ברז'נייב לראש הממשלה אלכסי קוסיגין: "עם כיס ריק  לא אבוא לבמת הנואמים של מליאת הוועד המרכזי" (עמ' 10). השיטה החדשה שינתה את המצב, אך לא לזמן רב. היה זה מעט מדי ומאוחר מדי. בשנים 1982-1981 המשיכה בריה"מ בצורה אינטנסיבית לקנות דגנים בארה"ב, בקנדה ובאוסטרליה במחירים גבוהים, וחלק מהמטען לא היה משונע בזמן ונרקב.

1982 הייתה כבר השנה הרביעית בה היה גורבצ'וב ממונה על המגזר החקלאי והוא הבין כי הכישלונות בתחום הזה ישימו לאל את שאיפתו לקידום. לכן שאף לצאת מהתחום שנקבע לפעילותו ולהסב תשומת לב לעצמו כאישיות יוצרת. הזדמנות כזו נוצרה כאשר הופיעה הזמנה מ"סוכנות הידיעות נוֹבוֹסטי" לפרסם ספר על צריכת המזון בבריה"מ ולטעון כי הצריכה בה התקרבה למדינות כמו אנגליה וצרפת,  ובערך הקלוריות אף עלתה עליהן. התזה של ספר, לכל היותר תאמה את הרצוי ולא המצוי, והמחבר הסביר זאת לגורבצ'וב. אך גורבצ'וב התעקש לכתוב את הספר ועל  בולדין הוטל לאסוף וללמוד את החומר הרלוונטי.

בסוף שלטונו של ברז'נייב, מצבו של המנהיג הסובייטי הלך והידרדר. הוא נטל כדורי שינה והרגעה בצורה מופרזת וניתן היה לראותו שרוי במצב של הכרה מעורפלת ומעין שינה. ישיבות הפוליטביורו הלכו והתקצרו, ולפעמים המנהיג לא הבין היכן הוא נמצא. הוא הקריא מראש מהטקסט שהוכן עבורו באותיות גדולות, לפעמים היה מתבלבל ומתוך מוּדעות לאוזלת ידו  היה מתבונן  בנוכחים סביבו. כדי לשים קץ לסבלו, קונסטנטין צֶ'רְניינקוֹ, חבר בפוליטביורו ומזכירו של ברז'נייב, היה מסייע בידו לסיים את הישיבה.

בנובמבר 1982, לאחר מותו של ברז'נייב ובחירתו של יורי אנדרופוב למזכיר הכללי של המפלגה, "התהלך גורבצ'וב שמח וחגיגי כאילו בחרו בו". כאשר המחבר הגיע אליו למסור מסמכים, לא התאפק גורבצ'וב ואמר: "הרי אנו עם יורי ולדימירוביץ' [אנדרופוב]  ידידים ותיקים, משפחותינו ביחסי ידידות. היו לנו שיחות אֵמון רבות, והעמדות שלנו תואמות" (עמ' 14). ישנן אינדיקציות כי כבר בשלב הזה ראה גורבצ'וב את עצמו כיורש פוטנציאלי של אנדרופוב, אשר התקרב לשנתו ה-70. לכאורה מעמדו של גורבצ'וב לא השתנה. הוא המשיך להיות אחראי על הסקטור החקלאי, וצ'רניינקו הפך לאיש השני במפלגה. ואולם בהדרגה גברה השפעתו של  גורבצ'וב  בפוליטביורו והיה דוחק את מעמדו של צ'רניינקו. שיחות הטלפון שלו עם אנדרופוב נעשו תכופות, פגישותיו עם המנהיג היו ארוכות, ומשימות שמילא חרגו מתחום סמכויותיו. גורבצ'וב השתתף בהחלטות כלכליות רבות ובמינויים מפלגתיים,  בהם ב-1983, של יֶגוֹר ליגַצ'וֹב למנהל המדור האחראי למינויים בכירים. עליית מעמדו של גורבצ'וב סיבכה את יחסיו עם צ'רניינקו, אותו אנדרופוב לא חיבב.

המחבר הכיר את אלכסנדר יעקוֹבלֵב עוד משנות ה-60. בתקופה בה יעקובלב כיהן כשגריר בקנדה (1983-1973) והגיע לחופשת מולדת, המחבר סידר לו פגישה עם גורבצ'וב. יעקובלב הציע לגורבצ'וב לבקר בקנדה, כדי להתרשם מהסקטור החקלאי היעיל בה, ולהביא לשיפור בתפקוד החקלאות הסובייטית על סמך הדגם הזה. לאנדרופוב היו ספקות לגבי הנסיעה לקנדה, אך בלחצו של גורבצ'וב הסכים לביקור. שיחותיו של גורבצ'וב עם יעקובלב, בעת ביקורו בקנדה ב-1983,  מילאו תפקיד חשוב בגיבוש רעיון הפרסטרויקה. בעקבות הביקור בקנדה, גורבצ'וב היה מעוניין להחזיר את יעקובלב מקנדה, אבל אנדרופוב לא מיהר לקבל החלטה בנדון, ואולם לבסוף הסכים בלחצו של גורבצ'וב. המחבר רומז כי יחסו המסויג של אנדרופוב כלפי יעקובלב נבע מחשדות נגדו [כנראה מחשד שגויס למודיעין האמריקאי[1]].

אנדרופוב התכוון לנאום במליאת הוועד המרכזי בשלהי 1983, ורק בהתקרב המועד הבין כי מצבו הבריאותי לא יאפשר לו לעשות זאת ומינה את גורבצ'וב לנאום במקומו. היה זה אות עבור בכירי המפלגה כי אנדרופוב מתכוון להפוך את גורבצ'וב ליורשו. נאומו של גורבצ'וב לכבוד האירוע חובר על ידי יעקובלב ובולדין. גורבצ'וב גילה עצבנות ביחס לתוכן הנאום, ביקש תדיר להכניס שינויים שלכאורה לא התבקשו, וכמו כן הכניס תיקונים בעצמו. בהתגבר מחלתו של אנדרופוב, התהלך גורבצ'וב במצב רוח קודר. הוא חשש שעלייתו של מנהיג חדש עלולה לשים קץ לשאיפותיו.

לאחר מותו של אנדרופוב בפברואר 1984, דמיטרי אוּסְטינוֹב, שר ההגנה והחבר המשפיע ביותר בפוליטביורו, יחד עם שר החוץ אנדריי גְרוֹמיקוֹ וראש הממשלה ניקולאי טיחוֹנוֹב, החליטו למנות את צ'רניינקו למזכיר הכללי.[2] המנהיג החדש לא התאים לעמוד בראש מעצמה גדולה בדמותה של בריה"מ, לא מבחינת כישוריו ולא מבחינת מצב בריאותו הרעוע. עם זאת, בחירתו תאמה את האינטרסים של אותה שִכבה חברתית באליטה הסובייטית אשר חששה משינויים שהחל לחולל אנדרופוב ורצתה לחזור לתקופה רגועה של עידן ברז'נייב. במקביל לקידומו של צ'רניינקו לפסגה, דאג אוסטינוב להשיג את הסכמתו של צ'רניינקו למינויו של גורבצ'וב למזכיר השני של המפלגה, כלומר למי שאמור לנהל את ישיבות המזכירוּת של המפלגה  [פורום של מזכירי המפלגה]. אבל החלטת הפוליטביורו בנידון לא התקבלה, ובישיבות הפוליטביורו המשיך גורבצ'וב לשבת במקומו הרגיל ולא בצד ידו הימנית של המזכיר הכללי. גורבצ'וב חווה זאת קשה, לפעמים לא יכול היה להתאפק ובחוג צר היה פורק את כעסו כלפי צ'רניינקו וחברי הפוליטביורו הזקנים המונעים קידומו. הוא היה משוחח עם אוסטינוב על עלבונותיו, וזה היה מעודדו באומרו כי ידבר בנושא עם צ'רניינקו. אולם המצב לא השתנה עד שקצה סבלנותו של אוסטינוב,  ובאחת מישיבות הפוליטביורו אמר כי גורבצ'וב צריך לשבת במקום ההולם את תפקידו. צ'רניינקו, כאילו נזכר בכך ואישר זאת, גרומיקו היסס, אבל להתנגד לאוסטינוב אף אחד מהם לא העז. עם זאת, טיחונוב, בתפקידו כראש הממשלה, המשיך להפגין יחס שלילי כלפי גורבצ'וב.

המשך שלטונו של צ'רניינקו שירת את הצמרת הוותיקה: זו יכלה להנות מחופש פעולה רחב בהיעדר שליט אפקטיבי. גם האליטה השמרנית העדיפה את המשך שלטונו שהבטיח שמירה על הסטאטוס קוו. מקורביו של צ'רניינקו, כדי למנוע מגורבצ'וב  לנהל את ישיבות הפוליטביורו בזמן מחלתו של המנהיג, דאגו לדחות את מועדי הישיבה. לבסוף, לאחר דחיות אחדות, צ'רניינקו היה מתקשר לגורבצ'וב  ומבקש ממנו לנהל את הישיבה במקומו. גורבצ'וב – כנראה בצדק – ראה בכך ניסיון להכשילו, כלומר, לנצל את חוסר הכנתו כדי להראות את אי התאמתו לתפקיד הרם.

באוגוסט 1984 מצבו של צ'רניינקו החמיר. הוא אושפז במשך שבועות  אחדים בבית חולים, ובשובו חזר נחלש. בישיבות הפוליטביורו, לפני כניסת המשתתפים, צ'רניינקו היה נישא לעיתים קרובות על הידיים והיו משיבים אותו בכיסא של היושב ראש ומְקרבים אליו את המסמכים –  ורק אחר כך היו מזמינים את המשתתפים.  המנהיג,  תוך התנשפויות, היה מקריא בקול לא ברור את מה שהכינו עוזריו. המחבר מעולם לא ראה את חברי הפוליטביורו במצב כזה של חרדה. הם הרגישו באחריותם לבחירתו של צ'רניינקו והביטו באופן  קודר אל פני העתיד.

במסגרת מסע בחירות לסובייט העליון, ב-1984 נסע גורבצ'וב למחוז בחירתו, סְטַברוֹפּוֹל, שם התארח אצל אימו (מריה פנטלייבנה). אשתו נלוותה לביקורו. גורבצ'וב היה נשוי לראיסה מקסימוֹבְנה  טיטרנקו (Raisa Titarenko) החל מספטמבר 1953, אותה הכיר בתקופת לימודיו באוניברסיטה, כאשר הייתה אז סטודנטית לפילוסופיה. בסיום הביקור אצל האם, שנערך בהשתתפותו של בולדין, הודיע לו גורבצ'וב כי על דעת אימו (ואשתו?) הוחלט להשאירו בתפקידו כעוזר. המחבר נעלב שקביעת גורלו, אדם העובד במסירות למען המדינה 16 שעות ביממה, נעשתה בפורום משפחתי. הוא ראה ביחס כזה מצד גורבצ'וב ביטוי למוצאו הכפרי הפשוט וליחסו המזלזל כלפי הכפופים לו.

 

בתקופת החמרה במחלתו של צ'רניינקו, גורבצ'וב התכונן לשאת את נאום בכנס אידיאולוגי שֶעל קיומו הוחלט במליאת הוועד המרכזי בספטמבר 1983, עוד בתקופת שלטונו של אנדרופוב. בעיה מהותית בכלכלה הסובייטית הייתה קביעת התקדמות הכלכלה לפי הכמות השנתית של תפוקת חומרי גלם, כמו פחם ונפט, וייצור מוצרים כמו פלדה ומלט. אלה היו מדדים אנכרוניסטיים, וזאת בתקופה בה הכלכלות המפותחות במערב העדיפו לקנות חלק מצרכיהן בחומרי הגלם והמוצרים האלה בחוץ לארץ, ולפתח את התעשייה האלקטרונית, הכימית ובניית מכונות. ההנהגה הסובייטית ומדעניה לא מצאו את האומץ להודות בכך והמשיכו ללכת בדרך השגויה. על רקע זה נוצר רעיון הפרסטרויקה, כלומר שינוי מבנה הכלכלה, שינוי עקרונות הפיתוח ומעבר לקִדמה  מדעית וטכנולוגית. נאומו של גורב'צוב  אכן העלה את רעיון הפרסטרויקה. צ'רניינקו ניסה בתירוצים שונים למנוע מגורבצ'וב לשאת את הנאום, אך גורבצ'וב גילה נחישות ושכנע את צ'רניינקו לאשר את הנאום. ערב נאומו של גורבצ'וב, בדצמבר 1984 נפטר שר ההגנה אוסטינוב, אירוע שבעקבותיו הרגיש גורבצ'וב חסר הגנה. נאומו של גורבצ'וב התקבל בברכה על ידי הקהל וחיזק את מעמדו, וגם מחלתו האנושה של צ'רניינקו פעלה לטובתו. אף על פי כן, עדיין היו גורמים שניסו לעקב את מעברו ללשכה של האיש השני במפלגה (חדר בו ישבו מיכאיל סוסלוב ואחריו צ'רניינקו, כאשר החזיקו בתפקיד האיש השני במפלגה), בתואנה כי צ'רניינקו טרם פינה משם את ציודו וכי מחלתו מונעת ממנו לעשות זאת.

גורבצ'וב בשלטון: השנתיים הראשונות, 1987-1985

צ'רניינקו נפטר ב-10 במארס 1985 בערב. גורבצ'וב, אשר באמצעות הרופא של הקרמלין יֶבְגֶני צָ'זוֹב ידע מבעוד מועד על מותו הקרֵב של צ'רניינקו, היה מוכן לאפשרות הזו ומיהר לכנס את הפוליטביורו. לכאורה לא נותרו מועמדים לרשת את המנוח, מלבד ויקטור גְרישין [ראש המפלגה במוסקבה] ואנדריי גרומיקו [שר החוץ] – אבל שני אלה עברו את גיל ה-70. בכל זאת, אנשי ההנהגה הוותיקה לא ששו לבחור בגורבצ'וב מפאת היותו חסר ניסיון מספיק – מה עוד שחששו לגורלם: המנהיג הצעיר עלול היה לסלקם. בישיבה היה זה ויקטור גרישין שהציע את מועמדותו של גורבצ'וב לתפקיד המזכיר הכללי. הוא מצא לנכון להביע את רצונם של רוב חברי הוועד המרכזי והציבור הסובייטי בכלל, לראות בראש המדינה מנהיג צעיר  ובריא, לאחר שורה של מנהיגים  קשישים וחולים. עם זאת היה שיקול נוסף בהצגת מועמדותו של גורבצ'וב מצד גרישין. התמונה שהתפרסמה בכלי התקשורת הסובייטיים  בסמוך למותו של צ'רניינקו (בהקשר להליך הפורמאלי של היבחרותו מחדש של צ'רניינקו לסובייט העליון של הרפובליקה הרוסית מטעם אזור מוסקבה), בה הופיע גרישין ליד המנהיג החולה, יכלה ליצור את הרושם כי גרישין מיועד או שואף להיות יורשו. בהצגת מועמדותו של גורבצ'וב ליורשו של צ'רניינקו רצה גרישין להזים את השמועות שהתעוררו בעקבות האירוע המצולם. אבל, בישיבת הפוליטביורו ב-10 במארס אף אחד לא תמך בהצעתו של גרישין. בתגובה, גורבצ'וב הציע לא למהר ולחדש את הישיבה למחרת ב-11 במארס, ולאחר מכן באותו היום לכנס גם את מליאת הוועד המרכזי. [לגרסה הזו לפיה גרישין המליץ על מועמדותו של גורבצ'וב לתפקיד המזכיר הכללי אין סימוכין בזיכרונותיו של גרישין או במקור אחר.[3]]

גורבצ'וב ביקש מבולדין ויעקובלב להכין את נאומו לישיבה של ה-11 במארס , וניצל את הזמן שנותר עד כינוס הפוליטביורו כדי לשלוח שליח לגרומיקו ולהציע לו: בתמורה לתמיכתו בו להיבחרותו למזכיר הכללי, גורבצ'וב ישדרג את מעמדו של גרומיקו לנשיא בריה"מ. כלומר, גרומיקו יוכל להמשיך לעסוק בנושאים בינלאומיים – תחום בו ניסיונו של גורבצ'וב לקה בחסר – אבל בדרג גבוה יותר. גרומיקו נענה להצעה. [לפי גרסתו של אלכסנדר יעקובלב, אשר תיווך בין גורבצ'וב לגרומיקו, הבקשה להתמנות לנשיא בריה"מ נעשתה ביוזמת גרומיקו, וגורבצ'וב נענה להצעה.[4]]  ב-11 במארס 1985 בשעה 15:00 התכנס הפוליטביורו. גרומיקו, נאמן להבטחתו, ביקש לבחור בגורבצ'וב למזכיר הכללי וגם לשאת את הנאום הראשון במליאת הוועד המרכזי, כדי לחזור ולהציע את בחירתו של גורבצ'וב לאותה המשרה. לאור מעמדו המכובד של גרומיקו, הצעתו התקבלה פה אחד בפוליטביורו, וכבר בתחילת נאומו בוועד המרכזי, כאשר הציע את מועמדותו של גורבצ'וב, באולם כאילו נשמעה אנחת רווחה ונאומו הופסק במחיאות כפיים.

בסביבות מארס-אפריל 1985  אושר מעמדו  של בולדין כ"עוזר" המזכיר הכללי. המחבר טוען כי בכל התקופה בה שימש עוזרו של גורבצ'וב עבד 16-14 שעות ביום, עסק בהכנת נאומיו בדבר מעבר לסוציאליזם עם פנים אנושיות, ראה בעבודתו שליחות למען שגשוגה של המדינה, "כלל לא צברתי  כסף והייתי עני, כמו רוב הפקידים הקודמים, והייתי נוטל  הלוואה כדי לקנות משהו" (עמ' 56). המחבר אומר כי הוא לא ניצל את [מלוא] הפריבילגיות מהן זכאי היה ליהנות בתור עוזרו של המזכ"ל גורבצ'וב. הוא ויתר על נסיעה במכונית "צַ'ייקָה" והמשיך לגור באותו מעון קיץ (דאצ'ה) בן ארבעה חדרים בו התגוררו שלוש משפחות נוספות, אותו קיבל לפני עשר שנים.

לאחר בחירתו של גורבצ'וב למנהיג, המחבר נתן את דעתו לחסרונותיו. "דיבורו בינתיים אינו ברור דיו...ערבוב בין אוקראינית לשפה הרוסית", מילים מסוימות הוא אינו מבטא נכון וגם הטעמתו במילים לעתים שגויה. [הוריו של גורבצ'וב היו איכרים: אביו היה רוסי ואימו אוקראינית.] אבל, סבר המחבר, זהו פגם קטן. השאלה שהתעוררה אצלו הייתה האם האיש ניחן בקשיחות ובנחישות החלטה.  גורבצ'וב מיהר לעבור לחדריו הרחבים של המזכיר הכללי שהיו ממוקמים בקומה החמישית בבניין הוועד המרכזי. אך גורבצ'וב לא הסתפק בכך והורה להעמיד את כל הקומה החמישית לרשותו, דבר שחִייב להעביר את אולם ישיבות מזכירוּת הוועד המרכזי וגם את לשכתו של ליגצ'וב למקום אחר.

שיטת ניהול המדינה באמצעות מתן פקודות מהמרכז חייבה את מנהיגי המפלגה לעבוד 16-14 שעות ביממה. בהתאם לכך, סטאלין, ניקיטה חְרוּשְצ'וֹב (1964-1953)  וגורבצ'וב לא עבדו שעות נורמאליות ולא נחו נורמאלית. (יוצא מן הכלל היה ברז'נייב, במיוחד בתקופת ההידרדרות במצב בריאותו, עת עבד מעט שעות ולא בכל ימות השבוע.) בחירתו של גורבצ'וב למזכ"ל בתחילה שינתה מעט את סדר יומו. הוא המשיך לקום בשעה 7 בבוקר, עשה הליכה ושחה בבריכה, וב-9 היה מגיע לעבודה. עם מינויו למזכ"ל סדר היום שלו נעשה עמוס יותר. בבוקר הוא היה מקבל את מנהל המדור   הכללי אנטולי לוּקיאנוֹב (1987-1985), אשר היה מוסר לו את המסמכים שהגיעו לוועד המרכזי. בבוקר היו מונחים על שולחנו מברקים מוצפנים. נראה כי כל פעילותו המאורגנת של גורבצ'וב הייתה מסתיימת לאחר הפגישה עם לוקיאנוב. בהמשך היה מתחיל אלתור. אף אחד לא ידע את סדר יומו, מלבד שעות קבלת אורחים מחוץ לארץ אותם הקפיד לקבל בזמן שנקבע. לעומת זאת חברי פוליטביורו ומזכירי הוועד המרכזי היו צריכים להמתין כדי להתקבל אצל גורבצ'וב. אחדים הוא היה מקבל מהר יותר ואחרים נאלצו להמתין שבועות לפגישה. במהלך הפגישות,  גורבצ'וב לא יכול היה זמן רב להקדיש לנושא אחד, היה מתעייף, נעשה מפוזר ולעתים קרובות עניין אחר היה מסב את תשומת לבו. בעת קבלת פנים למישהו, יכול היה לטלפן בנושאים שלא היו קשורים כלל לדיון שלו עם המבקר  והיה מאלץ אחרים להקשיב לשיחות הטלפון שלו. לפעמים היה שוקע בזיכרונות על פעילותו בסטברופול, והאיש אשר התכוון להיכנס לגורבצ'וב  לדקות ספורות עלול היה לשבת אצלו שעות אחדות. ולפעמים באמצע הפגישה היה מתחיל לקרוא מברקים מוצפנים והיה נדמה כי שכח שאצלו נמצאים אנשים. בין השעות 2-1  בצהריים אכל גורבצ'וב בדרך כלל ארוחת  צוהריים. הארוחה נמשכה לרוב רק 7-5 דקות (עמ' 100). לפעמים זמן הארוחה היה מתארך כי הוא נח או קיבל טיפול בעיסוי. במהלך יום עבודתו היה 6-5 פעמים משוחח עם אשתו. ב-9-8 בערב היה עוזב את משרדו כדי לאכול ארוחת ערב ולצאת להליכה עם אשתו. לאחר מכן היה חוזר לחדר עבודתו. משתמע כי עבד עד השעות המאוחרות של הערב.

את חופשות הקיץ נהג  גורבצ'וב לבלות בחצי האי קרים. בהמשך שלטונו נהג לוותר על חופשת החורף שלו בפיצונדה (Pitsunda) (אבחזיה, גיאורגיה), לנוכח הרעה במצבה של המדינה. בחופשות הקיץ עבד על פרסום ספר, תוך שימוש בחומר שהכינו עבורו עוזריו. לא היו לו תחביבים כמו ציד או דיג, או משחק בטניס. כנראה בטרם הגיעו למוסקבה מצא לנכון לעסוק בציד, כחלק מאירוח אורחיו הרמים בסטברופול.

בתחילת שלטונו גורבצ'וב שם לו למטרה לבקר במרכזי תעשייה ובאזורי חקלאות גדולים, כדי להכיר את המצב מקרוב ואת הבעיות שמטרידות את האנשים. בשלב ראשון הוא ביקר במוסקבה ובלנינגרד.  ביקורו הראשון נערך במוסקבה ותוכנן לכלול מפעל לייצור מכוניות, בית חולים ודירתו של פועל. המחבר הציע כי הביקור בכל שלושת האתרים יתבצע באוטובוס, כיוון שהעובדים משתמשים בתחבורה ציבורית – אך בעיני גורבצ'וב נראתה ההצעה כמוזרה ביותר. הביקור לכאורה נועד להיות בלתי צפוי, ואולם ימים אחדים לפני קיומו גורבצ'וב סיפר עליו לגרישין [ראש המפלגה במוסקבה]. זה דאג להפכו להצגה. בבית החולים, במקומם של חולים רגילים הוכנסו קצינים בריאים של שירותי הביטחון, אשר שיבחו את הצוות הרפואי ורק התקשו להסביר את סוג מחלתם; ודירתו של פועל שודרגה לדירה של בכיר בממסד. החמוּר בדבר היה כי גם כאשר גורבצ'וב הרגיש כי משהו אינו כשורה בזמן הביקור, ואף כאשר בולדין אמר לו (מה שנודע לו בדיעבד) כי מדובר בהולכת שולל, גורבצ'וב לא התרגש ולא טרח לברר מי רימה אותו.  אצל המחבר נוצר הרושם כי גורבצ'וב לא כל כך היה מעוניין לדעת מה המצב לאשורו – חשובה עבורו הייתה תדמיתו, הפרסום בכלי התקשורת לפיו המנהיג טורח לדעת את מצב עמו. עם זאת, ביקוריו הותירו רושם חיובי: התושבים לא היו רגילים לראות מנהיג היורד אל העם, מתעניין בבעיותיהם, מדבר ללא ניירות ועונה לשאלותיהם.

בולדין  מותח ביקורת על תוכניתו של גורבצ'וב להיאבק נגד אלכוהוליזם שהחלה במאי 1985. האמצעים הדרסטיים שנקט פגעו בחקלאות ובתעשיית האלכוהול לא רק בבריה"מ, אלא גם במדינות הקומוניסטיות, והביאו לירידה חדה בהכנסות המדינה שמקורם במכירת משקאות אלכוהול. מאידך גיסא המדיניות נכשלה להביא לירידה בצריכת האלכוהול, כיוון שתוך פרק זמן קצר התרחב ייצור משקאות אלכוהול בלתי חוקי, והמדינה איבדה את המונופול על ייצור הוודקה. המחבר לא תמך במדיניות הקיצונית הזו, ואף ראיסה מקסימובנה, אשתו של גורבצ'וב,  לא תמכה בכך וסברה כי אין פסול בלשתות בקבוק יין. באירועים מצומצמים בנוכחות הזוג גורבצ'וב, המחבר ואישים נוספים –  המשיכו להגיש מיטב משקאות אלכוהוליים.

היה זה ביום הולדתו ה-50 של בולדין (7 בספטמבר 1985), בעת שהמשלחת בראשות גורבצ'וב טסה בדרכה למוסקבה מביקור בשדות הנפט של טיוּמֵן (דרום מערב סיביר) וקזחסטן. עוזריו של גורבצ'וב הזכירו לו את יום הולדתו של בולדין, וראיסה מקסימובנה ביקשה להביא בקבוק יין אדום.  לאחר שנמזג היין, ראיסה אמרה לפתע: "הבה נשתה למען מטרתנו, למען נאמנות למיכאיל סרגייביץ' [גורבצ'וב], הישבעו כי אתם תהיו מחויבים לו" (עמ' 48). הבקשה עוררה תדהמה של הנוכחים בהם  אלכסנדר יעקובלב ובולדין. לדברי המחבר, עוזריו של גורבצ'וב שירתו את  המולדת ולא אישים ספציפיים ונשותיהם. אבל ראיסה עמדה על כך שהנוכחים יאמרו כי הם נשבעים. יעקובלב הסב את השיחה לנושא אחר, ודבר השבועה נשמט.

בסתיו 1985 נכלל  המחבר בצוות הבכיר שעבד על נאומו של גורבצ'וב בקונגרס המפלגה ה-27 שעמד  להתכנס בתחילת 1986.  ראיסה, יחד עם גורבצ'וב, העירה הערות כבר על הטיוטה הראשונה של הנאום, ושוב בשלב השני של חיבור הנאום בתחילת 1986 ובו השתתפו יעקובלב ובולדין. יש לציין כי ראיסה, בהמשך דרכה האקדמאית לימדה מרקסיזם-לניניזם במוסד להשכלה גבוהה וחינכה סטודנטים לנאמנות לאידיאולוגיה הזו. (ננסי רייגן, אשתו של הנשיא רונלד רייגן, סיפרה כי בשיחותיה עם ראיסה מקסימובנה, זו הרבתה לדבר על ניצחון השיטה הקומוניסטית ועל מרקסיזם-לניניזם, ללא מתן אפשרות לבת שיחתה להתבטא). בעת העבודה על נאומיו של גורבצ'וב, ראיסה הפכה למשתתפת קבועה בהכנת החומר לקונגרסים ולוועידות המפלגה. לפעמים המחבר היה עֵד לאי נוחות שהרגיש גורבצ'וב, כאשר עריכתו של יעקובלב נגנזה לטובת התיקונים שהכניסה ראיסה מקסימובנה לטקסט. ידה של ראיסה הייתה על העליונה במיוחד בנושאים הקשורים לאידיאולוגיה ותרבות. הקדשת זמן כה רב לניסוח נאומו של גורבצ'וב בקונגרס, חיזקה את המחבר בדעתו, שגורבצ'וב מקדיש מאמץ רב מדי למלל ולתדמית – מה עוד שההערות של הזוג גורבצ'וב לפעמים  ערפלו וקלקלו את הטקסט. גרומיקו, אשר בעבר היה מציע הערות הנוגעות למהות,  תוך פרק זמן קצר השתתק או דיבר באי רצון. לפעמים היה מעלה את הקשיים בפניהם ניצב האזרח הפשוט. ניכר היה כי האיש הלך ודעך.

לפני כינוס הקונגרס, גורבצ'וב, יחד עם יֶגוֹר ליגצ'וב, עסקו בהרכבת הוועד המרכזי. ביחס למועמדים אחדים נהג גורבצ'וב לשאול את גרומיקו האם הוא מתנגד והיה נענה בשלילה. כמובן, השיטה הזו נגדה את עיקרון הדמוקרטיה אשר בזכותה דיבר גורבצ'וב. נציגי הקונגרס ה-27, כחמשת אלפים במספר, אשר לקראת כינוס הקונגרס הגיעו למוסקבה, נהנו מפריבילגיות. כל נציג קיבל מתנות בתוספת זכות לרכוש מתנות נוספות בחנויות מיוחדות ולשלוח אותן באמצעות מחלקות מיוחדות בדואר. הקונגרס החל ב-25 בפברואר 1986 ועבר ללא תקלות. יש לציין לזכותו של גורבצ'וב כי כאשר אדוארד שברדנדזה, שר החוץ (החליף את גרומיקו ביולי 1985) וחבר בפוליטביורו, החל לשבחו ולהללו, בנוסח בו נהג כלפי ברז'נייב, גורבצ'וב הפסיקו. תגובתו של המנהיג החדש סימלה כי אכן חל שינוי באופי ההנהגה. התקרית הזו נמחקה מהפרוטוקול, אך נותרה בזיכרונם של הנציגים. שברדנדזה היה ידידו של גורבצ'וב עוד לפני מינויו לשר החוץ. הוא מונה לתפקיד הזה מתוך הנחה כי לנוכח היעדר ניסיון בתחום החוץ יבצע את מדיניות הבוס שלו.

בתום הקונגרס, נוצר מצב בו שני אישים בעלי השקפת עולם שונה ניהלו את התחום האידיאולוגי: אלכסנדר יעקובלב בתוקף מינויו לתחום, וליג'צוב בתוקף תפקידו כאיש השני בהיררכיה המפלגתית. המחבר נוכח לדעת כי ההתנגשות המתמדת בין שני האישים האלה לא רק שלא הפריעה לגורבצ'וב אלא הוא אף נהנה מהמריבות ביניהם. כנראה בדרך הזו שאף להחליש את שניהם, בלי לקחת בחשבון את הכאוס בכלי התקשורת ובאידיאולוגיה שיצר המצב הזה.

התאונה בתחנות הכוח הגרעינית צֶ'רנוֹבּיל ב-26 באפריל 1986 נדונה בפוליטביורו, כאשר בהתחלה, בין מחוסר ידיעה או רצון להתעלם, המגמה הייתה להמעיט ממדי האסון והשלכותיו. גורבצ'וב לא טרח לצאת למקום בעקבות האירוע. עם זאת, כעבור שנה וחצי-שנתיים הוא ביקר באזורים הסמוכים לתחנת הכוח צ'רנוביל.

ב-28 במאי 1987, מתיאס רוּסְט, טייס חובב גרמני, חדר במטוס קל מפינלנד לבריה"מ ונחת בכיכר האדומה במוסקבה. המחדל הביטחוני החמור הזה נדון בישיבת פוליטביורו. אנשי הצבא הסבירו כי מערכות ההגנה האנטי אווירית הבחינו בחדירת המטוס ובשלב מסוים הוזנקו מטוסי יירוט לקראתו, אך אלה איבדו אותו כתוצאה מעננות – ובעיקר חששו הטייסים להפילו ולחזור על האירוע בספטמבר 1983, בו הפילו טייסים סובייטים מטוס אזרחי דרום קוריאני. נוסף לחשש מפגיעה באזרחים, בחלק מהמסלול מערכות ההגנה לא הצליחו לעקוב אחר המטוס, בתור כלי טַיס קטן, שטס בגובה נמוך והיה מחליף את גובה הטיסה. גורבצ'וב ראה במחדל חדירת המטוס "פעולה מתוכננת של אנשי הצבא נגדו אישית", על מנת להשפילו. בתגובה, חלק מאנשי הצבא הועמדו למשפט, אחרים פוטרו, בהם שר ההגנה סרגיי סוֹקוֹלוֹב. גורבצ'וב, אשר עוד קודם התייחס בחשדנות לאנשי הצבא, בעקבות האירוע ב-1987 שנא אותם שנאה יוקדת והתיר את דמם לביקורת קטלנית מצד כלי התקשורת וחברי הפרלמנט. מאז ועד סוף שלטונו, ניהל גורבצ'וב מאבק גלוי וסמוי נגד אנשי הצבא. 

בשנים הראשונות לפרסטרויקה ב-1987-1986 קרא  גורבצ'וב היטב מחדש את כתבי לנין, תוך חיפוש פסקאות לביסוס אידיאולוגי של מדיניותו החדשה. כל נאומיו של גורבצ'וב בתקופה הזו התבססו על ההבנה המוצקה כי יש להמשיך בדרך הסוציאליזם, כי עקרונות הסוציאליזם אינם ניתנים לערעור, וכי בעתיד תקום חברה קומוניסטית.

לפרסטרויקה היו תוצאות חיוביות אחדות במיוחד בתחילת שלטונו של גורבצ'וב. למען להכניס שינויים מעמיקים במבנה הכלכלה, אנשי אקדמיה ו"גוֹספְּלאן" (ועד התכנון הממשלתי) ערכו ניתוח מקיף בדבר מצבה של החברה, ניסו למצוא את הסיבות למצב הקשה בתחומי הכלכלה והפיננסים ובתחום הסוציאלי. תוצאות המחקר הזה יכלו לשמש בסיס לפיתוח תוכנית שיטתית לרפורמות, להתארגנות נאותה לביצוע השינויים, אותם היה צורך להגשים בהדרגה. אבל במקום תוכנית מסודרת, המזכיר הכללי נקט באלתורים בלתי עקביים. כאשר הרפורמות נכשלו, האשים אחרים וערך שינויים תכופים באיוש מוסדות השלטון.

גורבצ'וב סבר כי אם יוסרו הכבלים מעל הסקטור החקלאי, כי אם תינתן אדמה לחכירה לרוצים בכך, כעבור שנה-שנתיים, ניתן יהיה להגיע לשפע באספקת מזון. זאת תוך הסתמכות על המודל הסיני. המחבר חלק על ההערכה האופטימית הזו, וכאשר זו לא התגשמה, דחה גורבצ'וב את הגשמת תוכנית השפע לשנים נוספות.  

בעקבות הסימנים הראשונים לכישלון תוכניותיו הכלכליות,  הפופולריות של גורבצ'וב החלה לרדת. בתחילה, ביקורת כלפיו בכלי התקשורת הייתה מעוררות אצלו זעם בלתי נשלט. במקרה אחד הוא נחוש היה לפטר עורך של כתב עת  (Argumenty i fakty) בו פורסמה כתבה על ירידה בשיעור התמיכה בו – אך חזר בו מפאת מסע ההזדהות עם כתב העת הזה. בהמשך,  גורבצ'וב נרתע ובחר להתרפס בפני התקשורת ולהסתגל לביקורת. ככל שמעמדו בבריה"מ התערער, כך המעיט בביקוריו בתוך ארצו והעדיף לבקר בחוץ לארץ, שם היה זוכה למחמאות. אשתו של גורבצ'וב כמעט תמיד נלוותה לביקוריו.

במהלך ביקוריו של גורבצ'וב בחוץ לארץ, חשיבות רבה הוקדשה לא רק לנאומיו ולמסמכים הרלוונטיים, אלא לטיפוח תדמיתו, ובמיוחד ללבושו. חליפות מיוחדות נתפרו לאירועים השונים באותו הביקור, ותשומת הלב לא פסחה על חולצותיו, עניבותיו וכדומה. בניגוד לשמועות שרווחו, החליפות של גורבצ'וב לא נתפרו בידי מעצבי אופנה מפורסמים, אלא על ידי שני בחורים מוכשרים מאוד, שהשתמשו בבדים מחו"ל. מאמץ מיוחד הוקדש ללבושה של אשתו, ראיסה, אשר הקפידה לא לחזור על אותו הלבוש המעודן. מלתחתה הגיעה ישירות מחו"ל. מקום חשוב הוקדש לבחירת המתנות למארחים בחו"ל, מתנות אותן נהג הזוג גורבצ'וב לבחור יחדיו. במקביל, גורבצ'וב בביקוריו בחו"ל היה מקבל מתנות גם כן, אותן לא הקפיד תמיד להפקיד במחסן של הוועד המרכזי.

 

בתחילת 1987, בהתאם להוראתו של גורבצ'וב, סיים בולדין את תפקידו כעוזרו של גורבצ'וב (בו החל ב-1981) ונתמנה למנהל המדור הכללי של הוועד המרכזי, משרה בה החזיק עד 1991.  המחבר לא היה מעוניין כלל בתפקיד שכרוך היה, לדבריו, בקבורה עצמית בניירת. למדור הכללי היו מגיעות כמויות עצומות של מסמכים. אלה כללו מסמכים של הוועדים המפלגתיים בדרג  של הרפובליקות ובדרג של אזורים ומחוזות. חומר שדרש את  טיפולו של המזכיר הכללי היה מועבר ישירות לגורבצ'וב. במהלך שנה היו מגיעים מיליון מכתבים לוועד המרכזי, וב-1987 מספרם הגיע ל-1.2 מיליון. רובם הופנו ישירות לגורבצ'וב. בשנים הראשונות לשלטונו, גורבצ'וב קרא מכתבים אחדים ואחר כך בישיבות הפוליטביורו ובפגישות שונות עם הציבור דיבר על הכרתו את הדואר המגיע אליו. המכתבים הכילו תלונות, הצעות, וברבים מהם דובר על מצוקות החיים, מחלות ילדים וקשישים. כאשר היחס השלילי כלפי המזכיר הכללי במכתבים גבר, הוא איבד את העניין במכתבים. קשה היה לו להתמודד עם המידע המדאיג שהיה מגיע מרחבי המדינה, לפעמים היה מחזיק את חבילת החומר זמן רב ולעתים היה מחזיר את החבילה בלי לפתוח אותה. [כביטוי לחוסר אמון של הציבור בגורבצ'וב,]  בשנים האחרונות לשלטונו מספרם של המכתבים הלך ופחת.

כישלון הרפורמות, והתפרקות המפלגה והמדינה, 1991-1988

החל מ-1988 החל להתברר כי תוכניותיו של גורבצ'וב נוטות לקפיטליזם וכי המשך הדיבורים על סוציאליזם הם עלי תאנה. חֶרֶף כישוריו העיוניים של גורבצ'וב (הוא הצטיין בלימודיו בתיכון ובאוניברסיטת מוסקבה בפקולטה למשפטים), שנות העיצוב שלו היו בעבודה במנגנון המפלגתי, ולא בייצור. כתוצאה מכך חסר לו אופי חזק ויציב. כאשר נתקל בקשיים בביצוע הרפורמות, הוא איבד בהן עניין ועבר לתחומים אחרים. פעילותו החלה להתמקד בהופעות בכלי התקשורת ובנסיעות לחו"ל, כשהוא שואב הנאה מהמחמאות הרבות בכלי התקשורת בעיקר בחו"ל. הוא הפך לדואג יותר לתדמיתו מאשר לארצו.

אפשר לראות בחיוב העלאתו בידי גורבצ'וב על סדר היום את הצורך בדמוקרטיה וברפורמות בשיטה הפוליטית, ובשימת קץ למונופולין בשלטון המפלגה. בינואר 1987 התקבלו במליאת הוועד המרכזי  ביוזמת גורבצ'וב החלטות לביצוע רפורמות דמוקרטיות, וביוני-יולי 1988 במהלך  הוועידה ה-19 של המפלגה הורחב נושא הדמוקרטיזציה: דוּבר על השתתפות העם בניהול המדינה והפרדה בין תפקידי מוסדות המפלגה והממשלה.

לביצוע צעדים לקידום הנושאים האלה אפשר היה להתייחס בחיוב, לוּ בבריה"מ הייתה קיימת מסורת של דמוקרטיה וניתן היה לחסום דעות קיצוניות בקרב מנהיגים מסוימים וחלק מהציבור. אבל בבריה"מ הדמוקרטיה לא נוצלה להפנייתה לאופקים חיוביים. במקום זאת היא שימשה לחיסול חשבונות בין פוליטיקאים ולהריסת המדינה. (המגמה הזו בתחום הדמוקרטיה נמשכה גם בתקופה שלאחר גורבצ'וב.) במסגרת הדמוקרטיה, כתוצאה מהטלת האשמה בכל חוליי המדינה על המפלגה, אמון הציבור בה התערער, וכך הכוח הפוליטי המאורגן שיכול היה לבצע את הרפורמות נותר מחוץ להן. בהתקדמות לקראת דמוקרטיה ראה בולדין הישג בזמנו. ואולם בדיעבד סבור המחבר כי ביצוע רפורמות דמוקרטיות בתקופה של התמוטטות כלכלית טמן בחובו החמרת המשבר הכלכלי והגברת המגמות הבדלניות ברפובליקות ובאזורים האוטונומיים.

למען קידום הדמוקרטיה, גורבצ'וב סבר כי יש להחליף את הוועד המרכזי באנשים שאינם קשורים במשטר בעבר. רוב רובם של חברי הוועד המרכזי, מתוך משמעת מפלגתית, הסכימו להתפטר מרצון. בדיעבד גורבצ'וב כנראה הצטער על החלפת הוועד המרכזי. את מקומם של אנשי העבר תפסו אנשים שלא היו קשורים בגורבצ'וב  והעזו למתוח ביקורת על מדיניותו. בתחילת דרכו, כניסתו של גורבצ'וב לישיבות מליאה של הוועד המרכזי הייתה מתקבלת בשמחה, נוכחים קמו על רגליהם  ומחאו כפיים. בהדרגה הביקורת בישיבות האלה כלפי גורבצ'וב הלכה וגברה. גורבצ'וב נקט בתחבולות שונות כדי לנטרל את הביקורת. הוא ערך ישיבות ארוכות, שנמשכו 12-10 שעות, במטרה להתיש את מבקריו. כמו כן היה מזמין לישיבות אנשים מתומכיו, שאינם חברי הוועד המרכזי, ואלה דיברו בשבחו. לפעמים היה מכנס ישיבה מוקדמת, לכאורה ברוח דמוקרטית על מנת לאפשר למותחי הביקורת להשמיע את דבריהם בפניו, בהנחה שאותם חברים לא ימצאו לנכון לחזור על דבריהם בישיבת המליאה. בעקבות הירידה בפופולריות של גורבצ'וב ובאמון החברים בו, בשנים האחרונות חברי הוועד המרכזי לא רק שלא קמו לכבודו ולא מחאו כפיים, אלא היו שהמשיכו לשוחח ביניהם אף בזמן נאומו.

על אף דגילתו לכאורה  של גורבצ'וב בדמוקרטיה, הוא לא חשש לסטות מהרעיון הזה למען שמירה על מעמדה של המפלגה ובמיוחד מעמדו שלו. כדי להבטיח את מקומה של המפלגה במוסד השלטוני העליון החדש שהתכוון להקים – "קונגרס (ועידת)  נציגי העם" – קבע גורבצ'וב כי הבחירות למוסד הזה תתקיימנה לא רק לפי אזורים, אלא גם לפי מִכסות שנקבעו מראש לארגונים שונים, כמו המפלגה הקומוניסטית, איגודים מקצועיים, איגודי סופרים ואמנים ועוד.  [לפי השיטה הזו לנציגי הארגונים הובטחו 750 מקומות – מתוכם למפלגה 100. סך הכול מספר הצירים היה 2250.] גורבצ'וב עמל קשה כדי "לשפץ" את רשימת 100 נציגי המפלגה: הוא הוציא שמות חברים בכירים אך בלתי אטרקטיביים והחליפם בשחקנים ידועים, סופרים, פועלים ואיכרים. גורבצ'וב עצמו התלבט האם להתמודד על מקום בקונגרס מטעם מחוז שלו, אזור מוסקבה, או להיבחר מטעם מכסת הנציגים השמורה למפלגה. לבסוף החליט כי הדרך הבטוחה היא להתמודד מטעם המפלגה.

קונגרס נציגי העם נפתח ב-25 במאי 1989. אחד הנושאים בו נערך דיון היה האירועים בגיאורגיה באפריל [הכוונה לפיזור אלים בידי הצבא של הפגנה אנטי סובייטית בטביליסי ב-9 באפריל 1989. במהלך פיזור המפגינים נהרגו 20 אזרחים ומאות נפצעו.]  בזמן האירועים בגיאורגיה גורבצ'וב היה בביקור בבריטניה, ואולם לפי מיטב הערכתו של המחבר המנהיג הסובייטי היה מעודכן במתרחש, ובוודאי ידע את האמת אודות מה שֶקָרָה בשובו לבריה"מ. לדעת המחבר, בתור המפקד העליון של הכוחות החמושים ויושב ראש "המועצה להגנה", האחריות לאירועים הייתה מוטלת עליו. אבל, בעת הדיון על הנושא בקונגרס נציגי העם, גורבצ'וב לא נטל אחריות לאירועים והותיר את אנשי הצבא כנושאים באחריות בתור שעיר לעזאזל – על אף שהקצינים והחיילים קיבלו את הפקודות מהדרג הפוליטי. לאחר הדיון בקונגרס, המחבר הציג את עמדתו הזו בפני גורבצ'וב, בהוסיפו, כי לוּ נטל את האחריות לאירועים בגיאורגיה, הנציגים היו נוכחים לדעת ביושרו, באומץ לבו ובאצילות רוחו. את אי נטילת האחריות מייחס המחבר לפחדנותו של גורבצ'וב. התנהגותו של גורבצ'וב הביאה להיווצרותו של תהום בינו לצבא.

במארס 1990 נבחר גורבצ'וב על ידי קונגרס נציגי העם לנשיא בריה"מ. בולדין, במקביל להמשך תפקידו כמנהל המדור הכללי בוועד המרכזי בו החזיק כאמור מתחילת 1987, החל מאפריל 1990 שימש ראש לשכת הנשיא. הוא עתיד היה להחזיק בשתי המשרות האלה עד לאוגוסט 1991. בכוונתו של גורבצ'וב היה להקים מנגנון נשיאותי מצומצם וממשלה מצומצמת הכפופה לנשיא. בפועל הוקמה ממשלה רחבה בראשות ולנטין פָּבְלוֹב (ינואר-אוגוסט 1991) ומנגנון נשיאותי גדול. האחרון, יחד עם הפרסונל הטכני מנה באוגוסט 1991 400 אנשים. הצו של גורבצ'וב לאחד בין המנגנון הנשיאותי לממשלתי לא בוצע, בדומה לאי ביצועם של צווים אחרים של הנשיא בנושאים חיוניים למדינה. היה בכך ביטוי לחוסר נחישות מצד גורבצ'וב. גורבצ'וב הקים מועצה נשיאותית שכללה נציגי ממשלה ונציגי ציבור, בהם ניקולאי ריז'קוב ראש הממשלה (ספטמבר 1985-ינואר 1991), אלכסנדר יעקובלב והמחבר. למועצה הזו לא היה תוקף בחוקה וישיבותיה לא התנהלו בצורה סדירה. באחת הישיבות, הסופר ולנטין רַסְפּוּטין הביא לידיעתו של גורבצ'וב את האכזבה העמוקה השוררת בעם מהפרסטרויקה ומהפטפטנות הריקה. כנראה הביקורת הזו תרמה להחלטתו של גורבצ'וב לבטל את המועצה. בין הסיבות הנוספות לביטול המוסד הזה הייתה טענתם של חברי הסובייט העליון לפיה כל ההחלטות החשובות מתקבלות בו. ל"מועצה לביטחון" שפעלה לצד הנשיא היה מעמד חוקתי שניתן לה מטעם הסובייט העליון. בין חבריה היו סגן הנשיא  גנאדי יַנַאיֶיב, שר ההגנה דמיטרי יאזוֹב, ראש ה-ק.ג.ב ולדימיר קריוּצ'קוֹב, שר החוץ אלכסנדר, בֶסְסְמרטניך (ינואר-אוגוסט 1991), ושר הפנים בוריס  פּוּגוֹ. אולם תפקידי המוסד הזה לא היו ברורים וגורבצ'וב לא הקפיד ליידע את חבריו. גורבצ'וב שלט למעשה לבד. ישיבות "המועצה לביטחון" לא היו סדירות והן עסקו בסוגיות משניות.

לפני כינוס הקונגרס ה-28 של המפלגה, שתוכנן להתקיים ב-1990, התלבט  גורבצ'וב האם לוותר על תפקיד המזכיר הכללי ולהסתפק בתפקיד הנשיא. הוא העלה טיעון בעד סידור כזה: לנין לא החזיק בתפקיד המזכיר הכללי, אבל נשאר מנהיג המפלגה. חלק מהיועצים תמכו ברעיון וחלק לא. המחבר לא רצה לצער את גורבצ'וב ולומר כי על מנת להמשיך להיות מנהיג המפלגה בלי להחזיק בתפקיד הזה רשמית צריך להיות במשהו דומה ללנין. לבסוף התקבלה הצעה לפיה  גורבצ'וב ימשיך למלא את תפקיד המזכיר הכללי, אבל המועמד לתפקיד הזה וכמו כן סגנו ייבחרו על ידי כל חברי הקונגרס המפלגתי. כמו כן, הסגן ירכז את עבודת המפלגה, כולל כינוס ישיבות מזכירי המפלגה.

הקונגרס  ה-28 התקיים ביולי 1990 בהשתתפות 4,683 נציגים. גורבצ'וב השמיע נאום אופטימי, אך ספק אם הוא בעצמו האמין לדבריו. התבטאות הנציגים הייתה ביקורתית ודמתה להתבטאויותיהם בקונגרס נציגי העם. ייתכן כי היה בכך ביטוי לאווירה הדמוקרטית ואולי למורת הרוח לפער בין הדיבורים האופטימיים לבין המציאות הקשה. נאומו של  בוריס יֶלְצין היה ביקורתי במיוחד. הוא העלה אפשרות של העמדת ההנהגה המפלגתית לדין בגין הנזקים הרבים שהסבה למדינה, כמו כישלון במדיניות האגררית, בתחום היחסים בין הלאומים בבריה"מ וביחס לצבא. ילצין הודיע בנאומו על החלטתו לצאת מהמפלגה.

רק מועמד אחד מוכן היה להתמודד מול גורבצ'וב על תפקיד המזכיר הכללי  (T. G. Avaliani) והוא זכה רק ב-501 קולות. אבל מה שראוי לציון הוא כי נגד בחירתו של גורבצ'וב הצביעו 1,116 נציגים מתוך 4,683. כלומר, רבע מנציגי הקונגרס הביעו בו אי אמון. גורבצ'וב היה מזועזע מבפנים. לסגנו של גורבצ'וב  נבחר ולדימיר איבשקו (Ivashko)    [אוקראיני]. האיש היה מועמדו של גורבצ'וב לתפקיד והוא גבר בפער גדול על מתחרהו, יֶגוֹר ליגצ'וב.

הסיבות לשקיעת המפלגה   היו סיבות אחדות לשקיעתה של המפלגה. ניכרה בבירור ההידרדרות האינטלקטואלית של מנהיגיה, במיוחד בתקופת חרושצ'וב וברז'נייב, בהשוואה לרמתם האינטלקטואלית של לנין ואפילו סטאלין. למחבר הזדמן לראות מכתבים, מאמרים והחלטות שנרשמו בכתב ידו של סטאלין. תיקוניו בטקסט של המסמכים היו מדויקים ומצביעים על "שליטתו המעולה בשפה הרוסית. הערותיו של סטאלין בעמודֵי מאות ספרים של ספרייתו מוכיחות כי הוא הרבה לקרוא", והכיר את ספריהם לא רק של מרקסיסטים, אלא גם של מתנגדיהם (עמ' 136). חרושצ'וב הותיר חומר שהכתיב לכתבניות, ממנו ניתן ללמוד על ליקויים בידיעת השפה הרוסית. החומר הזה חִייב עבודת עריכה רצינית כדי לפרסמו. ברז'נייב לא הותיר חומר שהכתיב. ספריו ונאומיו נכתבו בידי אחרים.

סיבה נוספת לירידה בקרנה של המפלגה הייתה השחיתות שפשתה בה, במיוחד בתקופת ברז'נייב. האיש קיבל מתנות יקרות ולא העבירן לרשות המדינה. במקביל, בתקופתו נפוץ הנוהג של חלוקת מתנות יקרות ערך לבכירים במפלגה, ואף למשתתפים בקונגרסים המפלגתיים. כאמור, גורבצ'ב ואשתו לא נהגו למסור לרשות המדינה מתנות יקרות ערך שקיבלו בחוץ לארץ. תמלוגים במטבע זר עבור ספריו של גורבצ'וב זרמו לחשבונו האישי. גורבצ'וב, כפי שסיפר למחבר, בפגישתו בדרום קוריאה עם נשיאהּ, Roh Tae-woo, קיבל 100,000 דולר, אותם שמר לעצמו. שאלות ביקורתיות בדבר התנהלותו הכספית של גורבצ'וב הופיעו במכתבים של אזרחים שנשלחו לקרמלין. היה בכך לתרום לתדמית המושחתת של המפלגה.

קצב הגידול השנתי במספר חברי המפלגה עלה מדי שנה בתקופת ברז'נייב. לאחר הקונגרס ה-26 שהתקיים ב-1981, מדי שנה התקבלו למפלגה כ-660,000 חברים חדשים. ב-1986 מספר חברי המפלגה הגיע ל-19 מיליון. הגידול הכמותי פגע באיכות חברי המפלגה: הצטרפו אליה קרייריסטים, פשתה השחיתות ואף הנוהג למכור כרטיסי חבר, שהיה נפוץ במיוחד בטרנסקווקז.

בניגוד לשנים ההרואיות של המדינה הסובייטית – כמו בתקופת מלחמת האזרחים ומלחמת העולם השנייה – בהן המפלגה מילאה תפקיד של אוונגרד ועוררה כבוד, החל משנות ה-60, בתוקפה של יציבות יחסית, לא עמדו בפני המדינה אתגרים בקנה המידה כבעבר. כך לא נוצרה בפני המפלגה משימה בה תוכל למלא תפקיד מפתח בהובלת הציבור. [בעקיפין ניתן להסיק כי השיטה הדיקטטורית הסובייטית התאימה לתקופות של מלחמה, אבל לא לתקופות של שלום.]  מדיניות של יציבות בְּקַדרים שהנהיג ברז'נייב, כלומר אי החלפתם של ראשי המפלגה בדרגים האזורי והמחוזי, גרמה להזדקנות הדרגים המקומיים, לניוונם והשחתתם. הרמה האינטלקטואלית של המפלגה בכל הדרגים ירדה. נוצר קיפאון מחשבתי, דוגמטיות אידיאולוגית שלא התאימה לשינויים הטכנולוגיים בייצור.

 גורבצ'וב נקט בצעד הנכון של חידוש הנהגת המפלגה. אבל בחירת האנשים החדשים לא תמיד הייתה מתאימה והחילופים בוצעו לעתים קרובות מדי: בקונגרס ה-28 ב-1990 הוא החליף את כל חברי הפוליטביורו. לאישים החדשים היה חסר ניסיון ואותוריטה בציבור. בקונגרס ה-28 גורבצ'וב בעצמו קבע את הרכב הוועד המרכזי והפוליטביורו. כלומר, המדינה הענקית הייתה נתונה למעשה לשלטונו של איש אחד.

הנטייה לעבֶר הקפיטליזם השתלבה עם  מעבר מרכז השלטון ממשרת המזכיר הכללי של המפלגה למשרת  הנשיא והחלשת המעמד של המפלגה. מזכירוּת הוועד המרכזי –פורום שכלל את מזכירי המפלגה שהיה מתכנס פעם בשבוע ולפעמים אף החליף את הפוליטביורו – איבדה בהדרגה את כוחה, החלטותיה לא בוצעו, ומארגון חזק ורב השפעה, החל מ-1989 הוא הפך למועדון דיונים. גסיסתו של הפוליטביורו החלה בבירור לאחר הקונגרס ה-28 של המפלגה הקומוניסטית, שהתכנס ביולי 1990. החל ממועד זה ועד  קיץ 1991, המוסד העליון של המפלגה התכנס "רק פעמים אחדות" (עמ' 81). עד קיץ 1991 כבר חודש שלישי הוא לא התכנס. גורבצ'וב חשש להישען על המפלגה, אבל מצד שני לא יכול היה להינתק ממנה, בהבינו כי הדבר יביא לסופו הפוליטי.

הססנותו של גורבצ'וב ביחס לתוכנית כלכלית נמשכה בין השנים 1991-1988. על אף נטייתו לקפיטליזם, גורבצ'וב חשש ממעבר הדרגתי לכלכלת שוק. לא היה לו האומץ לנוע קדימה לעבֶר קפיטליזם, אך גם לא לחזור אחורה לשיטה הישנה. חוסר קו ברור והססנות הרחיקו ממנו הן את דעת הקהל הדמוקרטית והן את השמרנים במפלגה. גורבצ'וב נותר לבדו. זו הייתה טרגדיה אישית שלו וגם של המדינה. רק המערב המשיך לשיר לו שירי הלל. גורבצ'וב היה מודע למצב הקטסטרופלי בכלכלה ודיבר על כך בגלוי בנאום שנשא בפני ראשי המפלגה של הרפובליקה הרוסית, בדרגים האזורי והמחוזי, באפריל 1991. אבל הוא לא הציג תוכנית פעולה וניסה להטיל את האחריות על הדרגים המקומיים.

תהליך התפרקותה של בריה"מ      העלאת מעמדו של גורבצ'וב לנשיא במארס 1990 לא מנעה את התהליך ההולך וגובר של אובדן השלטון המרכזי במוסקבה על בריה"מ. "אבל גורבצ'וב עדיין לא הפנים זאת. היה נדמה לו, כי באמצעות ריכוז בידיו של השלטון המפלגתי והממלכתי, באמצעות קבלת סמכויות חירום, המזכיר הכללי-הנשיא שולט במדינה גדולה ללא עוררין. לאמתו של דבר גורבצ'וב רק החזיק חזק במושכות, בעוד הסוסים של מרכבתו כבר ברחו מזמן ומשכו כעת עגלה זרה  לכיוון אחר" (עמ' 131).

עוד בסביבות 1988 כאשר החלו להיווצר סדקים במבנה של בריה"מ, הידידים האוקראינים של בולדין  הזהירו אותו כי כל עוד מדובר בנטיות בדלניות ברפובליקות מסוימות כמו הבלטיות ומולדביה, הדבר עדיין אינו חמור – אבל אם הלאומיות האוקראינית תרים את ראשה, הדבר ישים קץ לקיומה של בריה"מ. המחבר מודה כי באפשרות כזו בזמנה הוא "כלל לא יכול היה להעלות על הדעת. כיצד יכולים האחים האוקראינים, הקשורים ברוסיה בידידות בת מאות שנים  ושנות מאבק למען מטרה משותפת לבגוד בברית [במקור הכוונה גם לבריה"מ]  שלנו. בזאת סירבתי להאמין והבנתי, כמה קשה יהיה לחיות לעמים שהתערבבו, למיליוני משפחות, בהן נישואים מעורבים התקיימו כה בטבעיות ונפוצו בצורה כה רחבה" (עמ' 133).

המשך קיומה של בריה"מ היה הסוגייה החשובה ביותר עבור בולדין. גורבצ'וב ידע זאת ולכן בשיחה עם בולדין בנושא תשובתו הייתה נחרצת: "ברית המועצות הייתה ותמשיך להתקיים...כל עוד אני הנשיא של בריה"מ, לא אאפשר פירוקה של הברית [בין הרפובליקות]" (עמ' 133).  גורבצ'וב הוסיף כי התפרקותה של בריה"מ תביא לאסון (קטסטרופה) פוליטי וחברתי. תתעורר לא רק שאלת הבעלות על מפעלי התעשייה, אלא גם הצורך  בעיון מחדש בגבולות. עשרות מיליוני רוסים, אוקראינים ובילורוסים מתגוררים מעבר לגבולותיהם הלאומיים. מה יהיה איתם, שאל. מה יוכלו לעשות הרפובליקות התלויות ברפובליקה הרוסית באספקת אנרגיה כמו נפט וגז. ללא אספקת האנרגיה הן לא יחזיקו מעמד אף חצי שנה. עד כאן דברי גורבצ'וב.

למחבר לא ברור אם גורבצ'וב דיבר בכנות. לאמתו של דבר המנהיג ויתר כל הזמן על עמדותיו. הרפובליקות הבלטיות ניתקו עצמן מבריה"מ ללא עריכת משאל עם ובניגוד לחוקה. נותרו בהן מאות אלפים של רוסים, אוקראינים ובילורוסים, אשר מנהיגי הארצות הבלטיות "לא ראו בהם בני אדם" (עמ' 134). בקשר ל"אירועים בווילנה" בינואר 1991 [ניסיון כושל של מוסקבה לדכא בכוח את ניתוקה של ליטא מבריה"מ שהביא להרג אזרחים], המחבר טוען כי אינו יודע על "מידת מעורבותו" של גורבצ'וב באירועים האלה. לדברי המחבר, גורבצ'וב התאכזב מפעילותם של שר הפנים פוגו, שר ההגנה יאזוב, וראש ה-ק.ג.ב קריוצ'קוב בסוגיה הזו [כלומר בכישלונם לשים קץ לתנועת הבדלנות] באומרו: "לא ניתן לסמוך עליהם. שום דבר אינם יכולים לעשות נכון" (עמ' 134). בדיוק בתקופה הזו גורבצ'וב הורה לחברים אחדים ב"מועצה לביטחון" להכין אמצעים להכרזה על מצב חירום בנסיבות המתאימות בשטחים מסוימים או בכל המדינה. האם מצב החירום נועד לשמור על בריה"מ או לשמור על מעמדו שלו, שואל המחבר. המחבר נוטה לאפשרות השנייה.

הדיונים על גיבוש הסכם ברית חדש התנהלו ב"נובו אוגריוֹבו"  (Novo-Ogarevo). המקום מרוחק כ-35 ק"מ ממוסקבה ושימש בעבר דאצ'ה (מעון כפרי) של חרושצ'וב ואחר כך של צ'רניינקו. באמצע אוגוסט 1991 רק 8 מתוך 15 הרפובליקות היו מוכנות לחתום על הסכם הברית החדש. אפילו אזורים אוטונומיים מסוימים בתוך הרפובליקה הרוסית לא היו מוכנים לחתום על ההסכם החדש. המסמך עורר הסתייגויות והתנגדות מצד חברי הממשלה המרכזית. לוקיאנוב טען כי ההסכם יביא לחיסולו של השלטון המרכזי ושל מוסדותיו הפרלמנטריים בהם קונגרס נציגי העם. הרצון למנוע את תרחיש התמוטטותה של בריה"מ, של "התפרקות המולדת", בעקבות הסכם הברית החדש, היה "המטרה היחידה" של מחוללי אירועי אוגוסט 1991 (עמ' 135).

קווים לדמותו של גורבצ'וב:  בזבזנות,   יחסי אנוש גרועים, חשדנות ושלטון יחיד

 

גורבצ'וב, הן בתור המזכיר הכללי והן בתור נשיא, הוציא סכומי כסף עצומים [אין נתונים מספריים] מקופת המדינה לצרכיו האישיים. כל ההגבלות והפריבילגיות על הדרג הבכיר, להן הטיף המנהיג הסובייטי ואשר בוצעו – לא חלו עליו. על אף  שמסר אחדים ממעונות הכפריים שלו (דאצ'ות) לרשויות, כמו משרד החוץ –  הוא לא הסתפק במעון הקיץ בו נפשו מנהיגים סובייטים קודמים. עבורו נבנה מעון קיץ חדש בגיאורגיה (גרוזיה). זאת בנוסף למעון הקיץ שלו בפורוס (Foros), עיירת נופש בחצי האי קרים. למגוריו הקבועים הוא הורה לבנות בית מיוחד ב"הרי לנין" אשר מחלונותיו ניתן יהיה לראות את אוניברסיטת מוסקבה, מקום בו למד בצעירותו. תשוקתו לבנייה עבור עצמו נשמרה עד סמוך לסוף שלטונו. ב-1991 גורבצ'וב ביקש לבנות לו דירת מגורים בקרמלין. ייתכן כי החליט לבלות יותר זמן בקרמלין, כיוון  שלא רצה להיתקל במהלך נסיעותיו לעבודה בקרמלין במבטיהם  של אזרחים זועמים, על אף שהיה נוסע ברכב משוריין. הפרויקט היה קשה לביצוע: מדוּבר היה במבנה עתיק לשימור שלא התאים להסבה למגורים. אירועי אוגוסט 1991 הביאו למעשה לביטול הפרויקט. במקביל הופסק ביצוע התוכנית לשיפוץ ושדרוג חדרו של המזכיר הכללי בבניין המפלגה, תוכנית שכללה העברת כל הקומה החמישית בבניין לרשותו.

גורבצ'וב נהג לפנות לכולם בביטוי הלא מכובד אתה, את [Ты] כולל לנשים המבוגרות ממנו – במקום הפנייה המכובדת אתם, אתן Вы. ואולם, כאשר נזקק למישהו, ידע להחניף לו. הוא לא חיבב יועצים. כמי שמעוניין היה ליצור לעצמו תדמית של מנהיג והוגה דעות משכמו ומעלה, קשה היה לו לקבל מייד עצה של מישהו אחר. לפעמים בתגובה על הצעה היה נוהג לומר כי כבר חשב על זה קודם בעצמו. יש  והיה אף מפסיק את הנואם באמצע, כדי להוכיח כי חשב על כך בעצמו. על כן, גורבצ'וב לא נהג להודות בצורה נאותה לצוות העובדים שעזר לו לחבר את ספריו, דיווחיו ונאומיו. יחס כזה פגע ברצון לתת לו עצות ולא יצר תנאים לעבודה פורייה משותפת. כאמור, גורבצ'וב הקדיש שעות רבות לעריכת נאומים, מאמרים וספרים שהוכנו עבורו – זמן שמוטב היה להקדישו לא למלל, אלא למעשים.

 המחבר התרשם כי לגורבצ'וב לא היו חברים בהנהגה ואולי לא היו לו חברים קרובים בכלל, כיוון שרקם קשרים עם אנשים בהתאם לאינטרסים שלו בלבד, וכאשר הקשר עם אותם האישים לא שירת יותר את האינטרסים שלו, נטש אותם. ביחס לחבריו לדעה איתם עבד נעדר אצלו החום האנושי והכבוד כלפיהם. הוא התייחס אליהם כמשרתי החצר. חוסר היחס האנושי הזה בא לידי ביטוי ביחסו של גורבצ'וב לליגצ'וב בקונגרס ה-28, כאשר דרכיהם נפרדו.

במיוחד הרגיזה את גורבצ'וב עלייה בפופולאריות של מישהו מעוזריו. במצב כזה היה ברור כי ימי עבודתו של אותו עוזר עם גורבצ'וב ספורים. זו הייתה גם אחת הסיבות לאובדן משרתו של בוריס ילצין כמזכיר הוועד העירוני של המפלגה במוסקבה בנובמבר 1987. אנטולי לוּקְיאנוֹב היה חברו של גורבצ'וב לספסל הלימודים בתקופה בה למדו שניהם משפטים באוניברסיטת מוסקבה, אך נראה שגם אִתו יחסיו היו עכורים. גורבצ'וב קינא בפופולריות שצבר לוקיאנוב בתור יושב הראש של הסובייט העליון (מארס 1990-ספטמבר 1991) ובהשכלתו הרחבה יותר. דברים אלה היו כנראה הרקע להטלת אשמה מצד גורבצ'וב כלפיו אחרי אירועי אוגוסט 1991, בדבר מעורבותו בהם. כמו כן לא היה מרוצה מפעילות מסוימת של שר החוץ אדוארד שברדנדזה וטען כי זו מכוונת להגדיל בעיקר את יוקרתו. גם אלכסנדר יעקובלב איבד את אמונו של גורבצ'וב.

משיחות טלפון אחדות של גורבצ'וב עם בולדין ביום מסוים בקיץ 1990 [אין תאריך מדויק] הסיק המחבר בבירור כי  ראש המדינה חושד שאחדים מעוזריו יחד עם גנרלים התקבצו יחדיו כדי לתכנן משהו נגדו [קשר]. רק בערב נרגע  גורבצ'וב, לאחר ששוחח עם הרמטכ"ל מיכאיל מוֹיְסֶיֶיב [נתמנה לתפקיד הרמכ"ל ב-2 בדצמבר 1988] אשר אמר לו כי רק במקרה, במהלך ציד, פגש את יעקובלב יועצו של גורבצ'וב,  ואת ואדים בַּקאטין   שר הפנים דאז.

גורבצ'וב גילה עניין רב במעקב אחר יריביו, ובהתאם לכך נתן הוראה להאזין לשיחות הטלפון שלהם, במיוחד של מתחרהו העיקרי, בוריס ילצין. ואולם לאחר בחירתו של ילצין לחבר בסובייט העליון, וביולי 1991 –   לנשיא הרפובליקה של רוסיה, שירותי הביטחון לא יכלו להרשות לעצמם לבצע האזנות סתר, אשר נגדו את החוק.  ולדימיר קריוצ'קוב, ראש ה-ק.ג.ב (אוקטובר 1988-אוגוסט 1991), ניסה להסביר לגורבצ'וב את המכשול החוקי לביצוע האזנות, אך גורבצ'וב השיב בכעס: "האם עליי ללמד את ה-ק.ג.ב איך צריך לעבוד?" (עמ' 112.) את הנוסח הכתוב של שיחות האזנה, המחבר היה מעביר לגורבצ'וב ומתוך הערותיו של המנהיג לטקסט ניכר היה כי קרא את החומר בעיון. גורבצ'וב, מתוך סקרנות, השתמש בשירותי הביטחון כדי לקבל חומר (כמו שיחות טלפון) גם על תומכיו ועל אישים מפורסמים. בקיצור, אדריכל הפרסטרויקה ייחס חשיבות לדמוקרטיה – אבל ידיעת המחשבות של יריביו הייתה חשובה יותר מדמוקרטיה עבורו.

האווירה בצמרת בשנתיים האחרונות לשלטונו של גורבצ'וב הייתה קשה. הרפורמות כבר מזמן לא התקדמו וגורבצ'וב התקשה לשלוט ברגשותיו. המחבר שקל להתפטר והחליט, בסוף 1989 או תחילת 1990 [זה הניסוח במקור], להתייעץ עם ליאוניד אִילְאִיצ'וֹב (Il'ichev)  בנדון [לשעבר בכיר במפלגה הקומוניסטית, באותו הזמן יועץ במשרד החוץ]. האיש אמר כי מתרחשים שינויים משמעותיים וכי חשוב לראותם מבפנים, במיוחד עבור אדם העוסק בכתיבה. אילאצ'וב הציע למחבר להמשיך להיות עֵד לאירועים ולכתוב. באותה הפגישה סיפר האיש למחבר כיצד הופסקה עבודתו בעיתון "פרבדה". להלן גרסתו. בתחילת שנות ה-50 [כנראה בסביבות נובמבר 1952] הוא הוזמן בחצות הלילה לפגישה במעונו הכפרי של סטאלין (סטאלין מאז מלחמת העולם השנייה נהג לעבוד בלילות). בפגישה נכחו גם גיאורגי מַלֶנקְוֹב ולַבְרֵנטי בֵּריָה [חברים בכירים בהנהגה]. אילאיצ'וב אולץ לשתות לשוכרה, בתואנה כי מדובר בהרמת כוסית לכבוד סטאלין, ואי שתיית הכוס עד תום, פירושה אי כיבוד המנהיג . כתוצאה מכך איבד שליטה בעת שאמר דברים מסוימים [אין פירוט]. כעבור שנים נודע  לו מה התרחש לאחר לכתו: סטאלין ובריה החליטו לא למנותו לעורך הראשי של "פרבדה" [לפני כן, בשנים 1951-נובמבר 1952 אילאיצ'וב היה כנראה עורך ראשי בפועל של  "פרבדה"], ולמנות במקומו את דמיטרי שֶפּילוֹב. [יש להניח כי הבאתו של אילאיצ'וב למצב שכרות השתלבה בשיטתו של סטאלין לתהות על קנקנם של אנשים, לפי האִמרה, "נכנס יין, יצא סוד".]

המחבר אומר כי ייתכן שאילאיצ'וב נתן לו עצה טובה, אבל המצב בסביבתו של גורבצ'וב נעשה יותר בלתי נסבל עבורו. המחבר הרגיש עצמו כאי בודד בסביבה בלתי מובנת ומנוכרת. רוב רובם של האנשים שהחל מ-1985 השתתפו ברפורמות של גורבצ'וב כמעט ולא נותרו, מלבד שר ההגנה דמיטרי יאזוב וראש ה-ק.ג.ב ולדימיר קריוצ'קוב. גורבצ'וב "בטח בהם בשלמות". "הנשיא היה מטלפן אליהם מספר פעמים ביום ונפגש איתם לעיתים קרובות...הוא ביקש גם ממני לקיים קשר קבוע עם קריוצקוב ויאזוב" (עמ' 129). קריוצ'וב, יאזוב וכנראה בוריס פּוּּגוֹ, שר הפנים, היוו את "המשענת העיקרית של גורבצ'וב", עד שהבינו כי גורבצ'וב מוליך את המדינה לאסון.

על אף דגילתו לכאורה של גורבצ'וב  בדמוקרטיה והוקעתו את סטאלין, הוא השליט למעשה את שלטונו היחיד על המפלגה והמדינה. הוא קבע באופן יחיד את גורלם של אנשים, את הרכב הוועד המרכזי והפוליטביורו, את ראשי המפלגות הקומוניסטיות ברפובליקות ובמחוזות, תוך שיקולים אישיים וסילוק מתנגדים.  הוא לא שמר על העיקרון של קבלת החלטות באופן קולקטיבי – על אף שדגל בו.  הוא פרסם לבדו צווים ותקנות ממשלתיות חשובות ביותר. הוא דיבר על שקיפות, אך הסתיר מהמפלגה והעם מידע חשוב על פעילות הפוליטביורו בעבר, איים בהחלפת עורכי עיתונים אשר עיתוניהם פרסמו משהו שלא היה לרוחו. הוא ניהל שיחות עם ראשי מדינות זרות ולא מסר על תוצאותיהן למועצה לביטחון ולסובייט העליון. הוא הכריז על עצמאות מוסדות המשפט, אבל היה נותן הוראות לתובע הכללי כיצד לנהל תיק משפטי זה או אחר. הוא דגל בשימת קץ לשיטת הפקודות מהמרכז בניהול הכלכלה, אבל קבע בעצמו את מדיניות הכלכלה מהמרכז. הוא דיבר על ביזור השלטון אבל היה בו זמנית המזכיר הכללי של מפלגה בת מיליוני חברים, היה נשיא, ניהל ישיבות הממשלה, היה המפקד העליון של כוחותיה החמושים של בריה"מ, יושב ראש מועצת ההגנה, והמפקח היחיד על פעילות ה-ק.ג.ב, משרדי ההגנה והפנים, והוועדה לתעשיות הביטחון (עמ' 147).

מזרח אירופה,1990-1989

בשנות שלטונו הראשונות זכה גורבצ'וב לאהדה רבה בקרב תושבי מזרח אירופה בזכות הגלסנוסט והפרסטרויקה. הוא אכן שאף להפיץ את הרפורמות שלו גם למדינות מזרח אירופה. ואולם מדיניותו הביאה ל"מהפכות קטיפה" במדינות האלה ב-1989 – וברומניה, להוצאתם להורג של הזוג צ'אושסקו בדצמבר באותה השנה. מותם של הזוג צ'ואשסקו התקבל על ידי הזוג גורבצ'וב ב"אימה" וב"הלם" (עמ' 61). בעקבות זאת, גורבצ'וב לעתים קרובות יותר נסע במכונית שרד משוריינת (ZIL), תגבר את שומרי ראשו והעלה את משכורתם. למנהיגים שהודחו, ולאנשי הצבא והמודיעין של המדינות הקומוניסטיות  שהודחו, הוא לא הושיט עזרה ולא דאג להוצאתם ממדינתם. גורבצ'וב אכן התאפיין במחיקה מזיכרונו של אנשים שהפכו לבלתי נחוצים עבורו[5]. 

בולדין מעלה את השאלה כיצד "ברית ורשה" התמוטטה במהירות כמו בניין קלפים ומדינותיה הפכו מבעלות בריתה של בריה"מ ליריבותיה. לדבריו, תהליך התמוטטות הגוש הסובייטי החל עוד בתחילת שנות ה-80, בעקבות ירידה בתפוקת הנפט הסובייטי וגידול בחוב החיצוני של בריה"מ. כתוצאה מכך מדינות מזרח אירופה הרחיבו את הקשרים הכלכליים עם מדינות המערב. בהנהגה הסובייטית, על המצב האמיתי של הקשרים עם מדינות מזרח אירופה ידע רק גורבצ'וב וקומץ מקורביו. גורבצ'וב, אשר השתכר מקבלות הפנים החמות להן זכה במדינות האלה, לא צפה את המפנה [האנטי סובייטי והאנטי רוסי] שעתיד היה להתחולל בהן. בבריה"מ עצמה, בעקבות ההידרדרות במצב הכלכלי שהחלה ב-1987, ההנהגה והציבור ברובם התרכזו בנושאי פנים, כמו במחסור במוצרי מזון בסיסיים, ולא ייחסו חשיבות רבה לאירועים במזרח אירופה – מה עוד שההתפתחויות במזרח אירופה תאמו את הקו של גורבצ'וב בדבר אי התערבות בהן. השינויים במזרח אירופה לא נדונה בצורה רצינית לא בפוליטביורו  ולא במועצה הנשיאותית. לנושא מזרח אירופה הוקדשו רק 3-2 פסקאות, בנאומו של גורבצ'וב, בקונגרס ה-28 של המפלגה הקומוניסטית ביולי 1990.

בתור מנהל המדור הכללי של הוועד המרכזי בשנים 1991-1987, בולדין היה ממונה על ארכיון הפוליטביורו בו נשמרו מסמכי הפוליטביורו החל מאמצע שנות ה-20. פעם לפני אחת הפגישות עם מנהיג פולין, וויצ'ך ירוזלסקי [אין תאריך, אולי ביולי 1988], גורבצ'וב הטיל משימה דחופה על המחבר: "איפה שהוא בארכיון צריך להיות מידע בפרשת קאטין [Katyn] [הוצאתם להורג של כ-22,000 פולנים, רובם אנשי צבא, בהוראת סטאלין, ביער קאטין ב-1940]. מצא אותו מהר". כעבור כשעתיים, עובדי הארכיון הביאו למחבר שתי חבילות סגורות עם החותמת "סודי ביותר". המחבר העביר את  החומר לגורבצ'וב, הוא פתח את החותמת, עיין בחומר, החזירו עם החותמת וסגר עם סרט מדבק. אחר כך אמר: מדובר בעוּבדות בדבר "הוצאות להורג של   פולנים בקאטין...שמוֹר היטב וללא רשותי אל תראה לאף אחד. כל זה לוהט מדי" (עמ' 86). לאחר מכן, לחשוף את המסמכים הקשורים ב"טרגדיה בקאטין" ביקשו מגורבצ'וב בין היתר ירוזלסקי וגם קריוצ'וקב, אך גורבצ'וב התעלם מהפניות האלה, ואסר על המדור הכללי למסור מסמכים בנושא הזה. למחבר לא ברור מדוע המשיך גורבצ'וב  לשקר [עד 1991]  בנדון לצד הפולני ולכולם, בתואנה כי לא נמצא חומר בנושא בארכיון.

בדפוס התנהגות דומה נקט גורבצ'וב לגבי הפרוטוקולים הסודיים בחוזה מולוטוב-ריבנטרופ משנת 1939  [שאִפשרו לבריה"מ, בין היתר, להשתלט על החלק המזרחי של פולין ועל המדינות הבלטיות]. הפרוטוקולים היו מונחים בארכיון [הפוליטביורו?] ללא החותמת שאסרה לפתוח אותם, ולכן המחבר פתח את החומר בעצמו. בעיון בפרוטוקולים הוא שם לב כי מולוטוב חתם עליהם בשמו – אבל שלא כהרגלו – באותיות לטיניות. להערכתו של בולדין, הדבר לא נעשה במקרה. החתימה באותיות לטיניות עוררה תהיות אצל חוקרים בדבר האותנטיות של המסמכים (החוקרים הסתמכו על עותק הפרוטוקולים הסודיים שנמצאו בארכיון "הרייך השלישי" בגרמניה לאחר המלחמה), עד כדי חשד לזיוף. בניגוד למולוטוב, סטאלין לא ניסה להתחכם וחתם בשמו בראשי תיבות ברוסית (И. Ст.)  על מפה בקנה מידה גדול שצורפה לפרוטוקולים. המחבר הביא את הפרוטוקולים לגורבצ'וב, הוא עיין בהם ובמפה, התרגז ואמר: "קח וסַלֵּק רחוק!" (עמ' 87.) בתגובה להתעוררות ההתעניינות בפרוטוקולים האלה בבריה"מ ובחו"ל, הורה גורבצ'וב לבולדין: אל תַראה אותם לאף אחד, למי שצריך אראה בעצמי. בעת כינוסו של "הקונגרס של נציגי העם" [בדצמבר 1989], בו נידון נושא הפרוטוקולים, שיקר גורבצ'וב בטענתו כי כל ניסיונותיו למצוא את המסמכים האלה העלו חרס. בפרק זמן מסוים לאחר הקונגרס שאל גורבצ'וב את בולדין, כבדרך אגב, האם הוא השמיד את הפרוטוקולים. בולדין השיב כי אין לו סמכות לעשות זאת. על כך העיר גורבצ'וב: "אתה מבין מה משמעות המסמכים האלה?!" (עמ' 88) [המשמעות, בין היתר, מתן הצדקה למדינות הבלטיות לפרוש מבריה"מ.]

אירועי אוגוסט 1991: ניסיון כושל להדיח את גורבצ'וב, 21-19 באוגוסט

בולדין  אינו נוקב בתאריך בו הרגיש בשקיעת הפרסטרויקה, אך אומר כי התהליך הזה התרחש אצלו בהדרגה. זאת כאשר ניכר אצל גורבצ'וב חוסר ביטחון בדיבורים ובמעשים, החלה התרוצצות אחר חיפוש שיטות כלכלה חדשות, הטלת האשמה בכישלונותיו על אחרים, פחד להודות בטעויותיו, דיבר בחוסר וכנות, ניסה לעורר אופטימיות בלתי מוצדקת על אף שהכיר את המצב לאשורו. גורבצ'וב היה מטיל את יהבו על המערב, בהנחה שהמערב יציל את בריה"מ מהידרדרותה. הוא הצדיק את נסיעותיו הרבות למדינות המערב בטענה כי הן נחוצות על מנת להשיג אשראי וסיוע כלכלי ממדינות מפתח, גרמניה המערבית וארה"ב. גורבצ'וב סבר כי המערב לא ייטוש את בריה"מ לאחר שזו עלתה על דרך הרפורמות. אבל המערב לא קיים את הבטחתו. הוא לא נזקק לבריה"מ חזקה, וגם לא לרוסיה חזקה.

כבר החל מינואר 1991 הנשיא גורבצ'וב הורה לחברים אחדים במועצה לביטחון של  בריה"מ להכין הצעה להנהגת מצב חירום במדינה על רקע ההידרדרות במצב הכלכלי והמגמות הבדלניות בקרב הלאומים. גורבצ'וב  היה מודע לחומרת המצב, אבל איבד את כושר החלטתו. על אף המצב החמור, גורבצ'וב היה טרוד  בענייניו האישיים: בירידה בפופולאריות שלו מחד גיסא ובעלייה בפופולאריות של נשיא הרפובליקה הרוסית, בוריס ילצין. כדי לשפר את תדמיתו תכנן לפרסם ספר, וגם אשתו תכננה לפרסם ספר משלה. משפחת גורבצ'וב דאגה להצטייד בסכום גדול של מטבע חוץ, כנראה בסביבות מיליון דולר, שהושג בחלקו באמצעות זכויות יוצרים על ספרים בחו"ל.

ב-18 באוגוסט 1991, במסגרת קבוצה של ארבעה אישים טס בולדין למקום הנופש של גורבצ'וב ב-פורוס (Foros) [יישוב כפרי בחוף הדרומי של חצי האי קרים]. מלבד המחבר, הקבוצה כללה את אוֹלֵג בקלאנוב (Baklanov), הסגן הראשון של המועצה לביטחון של בריה"מ ומזכיר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית; הגנרל ולנטין ורניקוב (Varennikov), סגן שר ההגנה; אולג שנין (Shenin), חבר בפוליטביורו ומזכיר הוועד המרכזי של המפלגה. בתחילת הפגישה גורבצ'וב נראה חולה ומתוח. הוא שאל: "מה קרה? מדוע [הגעתם] ללא התרעה? מדוע הטלפונים אינם פועלים?" (עמ' 4). [המחבר נמנע להודות כי  הטלפונים נותקו על ידי הקושרים.]  כאשר נאמר לו כי מטרת הפגישה לדון במצב ובנקיטת אמצעים במקרה של היווצרות נסיבות בלתי נוחות, גורבצ'וב התרכך במידה מסוימת. נראה כי הוא חשש ביותר שהנוכחים מייצגים את הנהגת הרפובליקה הרוסית. בקלאנוב דיבר על המצב הקשה בחקלאות ובתעשייה, ורניקוב – על המצב החמור בצבא. המחבר אמר כי הממשלה והסובייט העליון מתנגדים לאישור החוקה החדשה, שטרם נדונה על ידיהם. [האישור של החוקה החדשה, שנועדה להפוך את בריה"מ למעין קונפדרציה, נקבע ל-20 באוגוסט 1991.]  לנשיא הוצא לנקוט בצעדי חירום באזורים אחדים כדי לייצב את הכלכלה או לתת הוראה לנקוט בצעדים האלה, אם לא לממשלה אז למישהו בו הוא בוטח. גורבצ'וב נרגע כאשר בתשובה לשאלתו נאמר לו כי אמצעי החירום יינקטו גם ביחס להנהגה של הרפובליקה הרוסית ואמר כי את ההצעה יש להגשים "בצורה מקסימום דמוקרטית". בסוף הפגישה, לאחר לחיצת הידיים, אמר: "לעזאזל (чёрт с вами), תפעלו" (עמ' 5). [בסתירה לגרסה הזו]  המחבר מציין כי לאחר היציאה ממעונו של גורבצ'וב,  האישים שנפגשו אתו הביעו תמיהה ממהלך השיחה ובהקשר זה בקלאנוב שאל: "הרי רק לא מזמן הוא סבר כי הנהגת מצב חירום היא המוצא היחיד. מה השתנה?" (עמ' 5). הערכת הנוכחים הייתה כי גרובצ'וב, לאור מעמדו [תדמיתו במערב?], לא רצה לאשר פומבית בעצמו נקיטת אמצעי חירום.

לאחר הביקור אצל גורבצ'וב, ארבעת האישים  שנזכרו לעיל הגיעו לישיבה בקרמלין. בישיבה הזו הבחין המחבר בגנאדי ינאייב, סגן הנשיא; ולדימיר קריוצ'קוב, ראש ה-ק.ג.ב ; ולנטין פבלוב, ראש הממשלה; דמיטרי יאזוב, שר ההגנה; ובוריס פּוּגוֹ, שר הפנים. שנין ובקלאנוב דיווחו על הפגישה עם גורבצ'וב. בין הנוכחים בישיבה התפתח ויכוח בסוגייה מה לעשות, אם גורבצ'וב יסרב להנהיג מצב חירום. היו שטענו כי במקרה כזה יש להותיר את המצב כמות שהוא.  מנגד, היו שטענו כי אסור לסבול את המשך התמוטטותה של המדינה: "אין לאן לסגת. אפשר ואף מוטב לא לחשוף את גורבצ'וב לביקורת, כדי לא להזיק ליוקרתו הבינלאומית. את האחריות יש ליטול על עצמנו" (עמ' 5). הוויכוח נמשך, הזמן התקרב לחצות. המחבר, אשר בהיותו חולה אמור היה להמשיך לשכב בבית בחולים ורק לנוכח חשיבות הפגישה עם גורבצ'וב יצא זמנית מהאשפוז, עזב את הישיבה וחזר לבית החולים.

למחרת, התעורר בולדין "בתחושת דאגה". ב-19 באוגוסט 1991 כלי התקשורת מסרו על הקמת "הוועדה הממלכתית למצב חירום" בראשות גנאדי ינאייב [הדחתו למעשה של גורבצ'וב והעברת השלטון למוסד השלטוני החדש הזה.] נודע לבולדין כי ינאייב ביקש ליצור אתו קשר. בעקבות זאת הגיע המחבר מבית החולים לחדר ההמתנה של ינאייב, היו שם אנשים רבים וקשר עם האיש לא נוצר. המחבר הלך למשרדו, עבד כרגיל והורה למנהלי המדורים במשרדו לעבוד כרגיל גם כן. "אף אחד, כנראה, מלבד קריוצ'קוב, לא ידע ממש מה מתרחש, אבל להתקשר אליו היה בלתי אפשרי" (עמ' 6).

אנשי השלטון שחוללו את אירועי אוגוסט 1991 "לא רצו דבר מלבד את רווחת העם". הם פעלו "לא מתוך תאוות השלטון –  אבל מחשש לשפיכות דם נוספת, ניסו באוגוסט 1991 למנוע    את הטרגדיה המתקרבת [פירוקה של בריה"מ] באופן בלתי נמנע.  אבל הם לא נקטו בשיטות אכזריות, בסוברם כי חיי אנשים יקרים מכל סוגי הפרסטרויקה, ולא יצאו נגד רצון העם" (עמ' 147). המחבר דוחה את הטענה כי השלטון שהוקם ב-19 באוגוסט (ושלט על 21 בחודש) – בדמות "הוועד הממלכתי למצב חירום" –  שאף להחזיר את בריה"מ לאחור, לדיקטטורה בנוסח סטאלין. המחבר מדגיש כי מחוללי הקשר נגד גורבצ'וב תמכו בו בשלבים הראשונים של שלטונו, כולל בדמוקרטיה, וגם לא העזו לירות במפגינים – בניגוד להתנהגותו של הנשיא בוריס ילצין באוקטובר 1993. 

בספר אין תיאור האירועים בתקופת שלטון הקושרים. סיום שלטון הקושרים מתואר כהחלטתו של גורבצ'וב להפסיק את חופשתו ולחזור מפורוס למוסקבה, תוך הצגת עצמו כ"אסיר פגוע" (עמ' 6). 

אפילוג

בעקבות כישלון הקשר נגד גורבצ'וב, ב-23 באוגוסט 1991 הוצא המחבר מבית החולים ונאסר בעוון מעורבות בקשר. [בדצמבר 1991 הוא שוחרר מהכלא מטעמי בריאות, תוך איסור לעזוב את המדינה. במאי 1994 בולדין, יחד עם יתר האנשים שהואשמו במעורבות בקשר נגד גורבצ'וב, זכו לחנינה מטעם הדוּמָה   (הפרלמנט של רוסיה)].

המחבר מותח ביקורת קשה על גורבצ'וב על שנטש את המפלגה לאחר אירועי אוגוסט 1991. הוא מאשים אותו בפחדנות, בדומה לרב חובל שנוטש ראשון את הספינה הטובעת. באמצעות הפסקת חברותו במפלגה ניסה גורבצ'וב לשמור על מעמדו כנשיא, אבל הדבר לא עזר לו, וכעבור ארבעה חודשים הפך לפנסיונר.

בסיכומו של דבר, תוצאות מדיניותו של גורבצ'וב היו הרות אסון: הכלכלה נהרסה, רוב האוכלוסייה התרוששה, פרצו מלחמות על רקע אתני ובעקבותיהן מיעוטים לאומיים ברפובליקות הסובייטיות נאלצו להגר מארץ מולדתם, ובריה"מ התפרקה. המחבר תולה את האשמה בתוצאות הטרגיות האלה באישיותו של גורבצ'וב. הוא לא ניחן בנחישות החלטה, אלא לקה בחוסר ביטחון עצמי ובהססנות. רעיונותיו של גורבצ'וב לא היו רעים, אך הוא נכשל להגשימם. מנהיגים נמדדים במעשים ולא בדיבורים. על כן, על אף פשעיו של סטאלין, הוא יישאר בזיכרון עמו כמי שהקים וחיזק מדינה עוצמתית, בדומה למפעלו של איוון האיום, פטר הגדול ו-יקטרינה הגדולה.

 

הערות ביקורתיות

כאמור, ספרו של ולרי בולדין הוא מקור עוין לגורבצ'וב. על כן, בסבירות גבוהה אפשר לקבל את התכונות השליליות שבולדין מייחס לגורבצ'וב, רק במידה שיש להן סימוכין במקורות אחרים, בלתי עוינים  בעיקרם למנהיג הסובייטי. ואכן, אפשר למצוא סימוכין במקורות נוספים לתכונות שמייחס המחבר לגורבצ'וב כמו יחסי אנוש גרועים,[6] חשדנות מופרזת והאזנות סתר כולל למקורבים, בהם יועצו יעקובלב.[7] אישור לגרסתו של בולדין בדבר התחמקותו של גורבצ'וב לומר את האמת ביחס לחוזה מולוטוב-ריבנטרופ משנת 1939 וביחס לטֶבח שבוצע ביער קטין ב-1940, בתואנה של אי מציאת החומר האותנטי בארכיון, גם כן ניתן למצוא אצל יעקובלב.[8]

גרסתו של בולדין בנושא ניסיון הדחתו של גורבצ'וב באוגוסט 1991 היא מעורפלת. בתור ראש לשכתו של גורבצ'וב הוא אינו מוכן להודות לא רק כי הוא אישית השתתף או היה מעורב בניסיון להדיח את הבוס שלו, אלא גם בעצם קיומו של ניסיון כזה. מסִפרו של בולדין ניתן להסיק כי בפגישה בין גורבצ'וב לארבעה אישים בכירים ובהם המחבר, אשר התקיימה במקום    חופשתו  בְּפוֹרוֹס ב-18 באוגוסט 1991, המנהיג הסובייטי נתן מעין הסכמה בשתיקה להטלת מצב חירום במדינה. בעקביות לגרסתו הזו טוען בולדין כי לאחר שנאסר בעקבות אירועי אוגוסט, בחקירותיו בכלא לא ניסו החוקרים להגיע לחקר האמת, אלא להוכיח תרחיש מסוים הנוח לגורב'צוב, אותו אינו מפרט. משתמע כי חוקריו ניסו להוכיח את טענתו של גורבצ'וב לפיה הוא  סירב לדרישת ארבעת האישים להטיל מצב חירום ועל כן הודח. לדברי בולדין, בעת חקירותיו הוא נהג לשאול את חוקריו שוב ושוב מדוע הם אינם מתעניינים לתגובתו של גורבצ'וב לבואה של  המשלחת לפורוס. מדוע הם אימצו רק את גרסתו של גורבצ'וב, המהווה ערבוב של פנטזיה, חצאי אמיתות וחצאי שקרים. עד כאן גרסת בולדין.

 

להערכתי, בניסיון לברר את האמת על הקשר נגד גורבצ'וב, יש לשים לב לעובדות הבאות. במסיבת עיתונאים בסוכנות "אינטרפקס" ב-17 באוגוסט 2011, במלאות 20 שנה לאירועי אוגוסט, הודה גורבצ'וב בעצמו על ידיעתו המוקדמת שקשר עומד להתחולל נגדו, בזו הלשון: "מאין רק לא טלפנו אליי – הזהירו שפוטש, פוטש, פוטש...אבל העיקר, אמונתי העמוקה הייתה לא להביא לשפיכות דמים".[9] בכך גורבצ'וב הודה לבסוף בעצמו – במה שלא היה שנוי במחלוקת[10] – כי הוא קיבל התרעות רבות על קיומן של הכנות להדיחו, אך עדיין – לדעתי – לא הודה בסיבה האמיתית מדוע לא ניסה לסכלן. כבר מתחילת 1991 כונן גורבצ'וב ממשל שמרני, אשר כל אנשי המפתח בו –  והם ראש ה-ק.ג.ב קריוצ'קוב, סגן הנשיא ינאייב, שר ההגנה יאזוב, שר הפנים פוגו – נטלו חלק בניסיון להדיחו. בסמוך לפני אישור החוקה החדשה שנועד להתקיים ב-20 באוגוסט 1991, יצא גורבצ'וב לחופשה הרחק ממוסקבה – על אף ידיעתו כי בכירים בממשלו (שעתידים להיות הקושרים) מתנגדים לחוקה ולאישורה. מאידך גיסא ב-29 ביולי 1991 קיבל גורבצ'וב את התפטרותו של יועצו הליברלי  יעקובלב, וב-17 באוגוסט, כלומר יומיים לפני הקשר, גורש יעקובלב מהמפלגה הקומוניסטית.

בהקשר לסילוקו מהמפלגה מעלה יעקובלב אפשרות של תמיכה פסיבית מצד גורבצ'וב במצב חירום, עליו הכריזו הקושרים ב-19 באוגוסט, בזו הלשון. "עד עתה איני יכול להאמין כי כל הפעולה הזו להוצאתי מהמפלגה התקיימה ללא ידיעתו של המזכיר הכללי של הוועד המרכזי [גורבצ'וב]... אם הוא בירך על הפעולה הזו, אזי ניתן להבין ביתר בהירות את אדישותו לאזהרותיי הרבות בדבר ההפיכה הקְרֵבָה".[11]

בהקשר לאירועי אוגוסט, העיתונאי ואיש התקשורת הסובייטי-רוסי (אביו יהודי) ולדימיר פּוֹזנֵר, מביע את הערכה הבאה, שמקובלת עליי.  גורבצ'וב ניסה לאחוז בחבל בשני קצותיו. (1) אם הטלת משטר חירום מצד הקושרים תצליח, יחזור  גורבצ'וב למוסקבה להיות נשיא, כשהעבודה המלוכלכת של השבת הסדר על כנו נעשתה בידי אחרים. (2) אם הקשר ייכשל, יוכל להציג את עצמו כקורבן ולתבוע את השלטון כשליט לגיטימי.[12] מכאן נראה כי יש מן האמת בטענת בולדין וקושרים אחרים  בהם קריוצ'קוב כי גורבצ'וב נתן אישור מעורפל לפעולתם להטיל משטר חירום.

 

 

 

 

 

---

[1] טענות בדבר גיוסו של יעקבולב למודיעין האמריקאי – בעת שהותו בארה"ב למטרות לימודים ב-1959-1958 –  הועלו מחדש  בסביבות 1990 על ידי ולדימיר קריוצ'קוב, ראש ה-ק.ג.ב  דאז. בהקשר זה צריך לקחת בחשבון כי קריוצ'קוב באותה העת השתייך לאגף השמרני בהנהגה הסובייטית – בניגוד ליעקבולב, שדגל בקו ליברלי. בולדין בסִפרו  נמנע להכריע בסוגייה האם יעקובלב היה סוכן אמריקאי או לא. לפי בולדין, בעקבות החשדות שהועלו נגד יעקובלב, גורבצ'וב חדל להעביר אליו חומר "סודי ביותר", ולאחר שחדל להיות חבר בפוליטביורו לא שלח לו חומר סודי כלל. בולדין ממשיך: כעבור שנה-שנתיים נהג גורבצ'וב להזכיר את החשדות נגד יעקובלב בבדיחות הדעת, כאשר לא היה מרוצה מפעולה זו או אחרת בה נקט יעקובלב, בעוד קריוצ'קוב לא העלה מחדש את הנושא.

[2] על רצונו של אנדרופוב כי גורבצ'וב יהיה יורשו והכשלת שאיפתו זו על ידי ותיקי הפוליטביורו (אוסטינוב, גרומיקו וטיחונוב), לאחר מותו של אנדרופוב –  גרסה זו תואמת לזו של יבגני צ'זוב, רופא בכיר בקרמלין.

צ'זוב, יבגני. ריקוד במעגל המוות: ברז'נייב, אנדרופוב, צ'רננקו...(מוסקבה, 2014).

Чазов, Евгений Иванович. Хоровод смертей. Брежнев, Андропов, Черненко…   (Москва: Алгоритм, 2014). [רוסית]

 

 

[3]   Гришин, Виктор. Катастрофа: От Хрущева до Горбачева (Москва: Алгоритм, Эксмо, 2010)  [רוסית.]  .

גרישין, ויקטור. אסון: מחרושצ'וב עד גורבצ'וב (מוסקבה, 2010).

 

[4] Яковлев, Александр.  Омут памяти (Москва, 2001). [רוסית.]

יעקובלב, אלכסנדר. במערבולת הזיכרון (מוסקבה, 2001).

[5] אישור לכך ניתן למצוא באוטוביוגרפיה של מרקוס וולף, ראש מודיעין החוץ של מזרח גרמניה. לדבריו, בעקבות התמוטטות המשטר הקומוניסטי במזרח גרמניה, בתחילת 1990 הגיע המחבר למוסקבה. מטרת ביקורו הייתה – במסגרת הסכם שהתחיל להתגבש לאיחוד גרמניה –  להשיג סעיף חסינות לעצמו ולסוכניו מפני העמדתם  לדין בגרמניה המאוחדת.  המחבר טרח להזכיר שוב כי המודיעין המזרח גרמני שירת בנאמנות וביעילות את ברית המועצות במשך עשרות שנים. ואולם,  מיכאיל גורבאצ'וב, לדברי המחבר, בגד בו ובסוכניו, בכך שלא טרח להבטיח להם חסינות מפני העמדה למשפט; וזאת במהלך השיחות בדבר האיחוד בין שתי הגרמניות שניהל עם מערב גרמניה בקיץ 1990.  וולף חזר ממוסקבה למזרח גרמניה בידיים ריקות, כשסכנת מעצר מרחפת עליו  לכשיוגשם האיחוד בין שתי הגרמניות.

וולף, מרקוס. איש ללא פנים: אוטוביוגרפיה של גדול מרגלי הקומוניזם. מאנגלית מנשה ארבל (אור יהודה: הד ארצי הוצאה לאור, 2000).  

 

 

[6] לדוגמה, אלכסנדרוב-אגנטוב, אנדרי מיכאילוביץ'. מקולונטאי עד גורבצ'וב (מוסקבה, 1994).

 

Александров-Агентов, Андрей Михайлович. От Коллонтай до Горбачева : Воспоминания дипломата, советника А. А. Громыко, помощника Л. И. Брежнева, Ю. В. Андропова, К. У. Черненко и М. С. Горбачева (Москва:

Междунар. отношения, 1994 [רוסית]

אלכסנדרוב-אגנטוב שימש יועצו של גורבצ'וב לענייני חוץ בשנת שלטונו הראשונה. לדבריו, במהלך שנת העבודה הראשונה עם גורבצ'וב עמדת המחבר כלפיו השתנתה, ולא לטובה. זאת לא בגלל הפרסטרויקה, שעדיין לא צברה תנופה, אלא מפאת אופיו. התברר למחבר כי פתיחותו של גורבצ'וב ויחסו החם אינם אלא מסיכה מאחורי חישובים קרים. שני האישים נפרדו ברוח טובה, וגורבצ'וב מייד נענה לבקשת המחבר למנותו ליועץ במשרד החוץ.

 

[7] לגרסתו של יעקובלב, ראה הערה מספר 4.

[8] שם.

[9] https://www.1tv.ru/news/2011-08-19/120139- v_rossii_vspominayut_sobytiya_kotorye_proizoshli_v_etot_den_20_let_nazad

גרסה זהה ניתן למצוא בערך מיכאיל גורבצ'וב בוויקיפדיה ברוסית.

[10] בין האזהרות שקיבל, ראוי לציין זו מהנשיא ג'ורג' בוש האב בסוף יוני 1991, אך גורבצ'וב לא התייחס אליה ברצינות.

Gates, Robert M. From the Shadows: The Ultimate Insider's Story of Five Presidents and How They Won the Cold War (New York: Touchstone eBook, 1997).

 

[11] ראה הערה 4.

[12] פוזנר, ולדימיר. פְּרֵדָה מאשליות: על עצמי, על התקופה ועל רוסיה בכנות מחרידה (מוסקבה, 2013).

Познер, Владимир. Прощание с иллюзиями (Москва: АСТ, 2013) c. 459 [רוסית]