הנדל, יהודית. כסף קטן: מחזור סיפורים (ירושלים: הוצאת הקיבוץ המאוחד/בית הוצאה כתר, 1988). 138 עמ'.
יהודית הנדל (2014-1921) היא סופרת ישראלית, ילידת פולין שעלתה לארץ בילדותה, כלת פרס ישראל לספרות לשנת 2003. סִפרהּ "כסף קטן" מכיל שישה סיפורים קצרים העוסקים ברובם במוות.
נמוך, קרוב לרצפה
מעשה באדם שלאחר מות אשתו הראשונה התחתן בשנית וחי עם אשתו השנייה עד יום מותה במשך שלושים שנה. לאחר מותה הוא מתוודה באוזני בתו מנישואיו הראשונים: "היא [אשתו הראשונה] הייתה חסרה לי שלושים שנה" (עמ' 14). במחשבה ראשונה הוא מחליט להיקבר לבד, ולא בחלקה הפנויה שליד אשתו השנייה. אבל לבסוף האלמן רוכש את החלקה הפנויה באומרו: "אני לא יכול להיות לבד באדמה" (עמ' 16) – ולאחר מותו אכן נקבר בה. בעקבות פטירתו מחליטה בתו לתלות את תמונת אִמהּ – אותה הסיר אביה לאחר נישואיו השניים ומסרה לבתו – "נמוך, קרוב לרצפה" (עמ' 16).
כסף קטן
זהו הסיפור המרכזי והארוך ביותר בקובץ. לאיש בשם שְׁלֶזי הייתה אובססיה לאיסוף בולים ולאיסוף כסף קטן והיה עסוק בצפייה בהם. "הוא אמר שלא הגודל קובע ולא הכמות. מה שקובע זה משהו אחר, וזה מה שאמר על הבולים, בעצם גם על החיים" (עמ' 21). היה לו בול של פֶּני אנגלי השווה הון תועפות. אשתו גֶרדָה ירשה חתול מאִמהּ, שהיה מאוד קשור אליה והולך אחריה לכל מקום. שלזי שנא את הקשר הזה, אך במיוחד היה שונא שהחתול נהג לטפס לו על הבולים. על כן הוא הרג את החתול באכזריות מזוויעה.
בשלב מסוים מכר שלזי את אוסף הבולים ומילא את כל הבית בצרורות של כסף קטן עטופים בנייר, אותם שם בתוך כל הארונות ועל השולחנות. בהיותו נהג אוטובוס, הוא היה מכין בערב כסף קטן לשימוש במשמרת הבוקר בה עבד. במקצועו עבד ארבעים שנה, ללא תאונות. לדבריו, בנסיעותיו הקפיד לראות קרוב, כיוון שהמביטים רחוק גורמים לתאונות.
הבת רוּת'שֶן שמעה במקרה כי הלירה הישנה (המטבע אז כבר היה שקל) היא בגודל של שני פראנקים שוויצרים, ובעיר ציריך ישנם אוטומטים הפורטים שני פראנק לכסף קטן. כלומר, מכניסים לאוטומט לירה אחת ומקבלים כסף קטן שוויצרי השווה בערכו לשני פראנק. הבת מצאה את אוסף המטבעות של לירה אחת אשר שמר אביה, נסעה לציריך ועסקה באמצעות האוטומטים בהחלפת הלירות שברשותה בכסף שוויצרי קטן. ביום השני למעלליה נתפסה. החוקר המשטרתי בשם זּוטֶר הבטיח לה שאם תאמר לשופט את האמת, אז תשוחרר – ואם לא, היא תירקב בבית הסוהר. אף על פי כן, הכניסו אותה לכלא, לתא בודד. היא הכתה במצחה על הדלת עד זוב דם, איבדה את צלילות דעתה, וחוותה סיוטים הקשורים בפנטזיות מיניות. רות'שן אינה זוכרת כמה זמן הייתה בכלא, אבל לבסוף היא שוחררה ביום שהיה לה כרטיס טיסה לחזרה לארץ, כיוון שממשלת שווייץ לא רצתה לבזבז עליה כסף עבור כרטיס טיסה. לפני צאתה החזירו לה את כל חפציה, כולל חבילות הכסף הקטן הישראלי.
יום אחד, כאשר הוריה לא היו בבית, רות'שן אספה חבילות של כסף קטן שהיו קשורות בניירות של כסף והציתה אותן. האב, בשובו לביתו, הזדעזע מן המראה ומת מצער. האיש שהספיד את המנוח בלוויה סיפר כי שלזי היה נהג מעולה ו"תמיד נסע בזמן והיה לו תמיד לתת עודף, תמיד היה לו כסף קטן" (עמ' 62). אחרי שבוע ממותו החליפו את הכסף. משתמע כי גרדה ורות'שן גילו אדישות בנוגע להחלפת המטבעות הרבים שברשותן. גם לאחר מות אביה, לבת עדיין היה נדמה כי הוא יושב ליד החלון ומסדר את הכסף הקטן.
הסעודה החגיגית של ידידתי ב.
הידידה ב. היא אישה "גוססת, מחוברת לצינורות, פצועה, כולה תחבושות על העורקים והוורידים". האישה מחליטה לערוך סעודה חגיגית ומפוארת, מתוכננת היטב לפרט פרטים בטרם מותה. על קניית המצרכים לארוחה היא מפקידה את בעלה אלכסנדר, ועל הבישול – אישה בשם צפירה. הרופא של ב. הסכים לתת לה זריקה שתאפשר לה במשך שעתיים לצאת מהמיטה, להתלבש נאה, לקבל את פני האורחים ולתפקד במהלך הסעודה. כללית, הכול מתנהל לפי התכנון. ב"שבעה" מתברר מפי אלכסנדר שֶׁאֵת הסעודה ערכה אשתו המנוחה לכבוד צפירה, אותה הועידה מראש לבעלה לאחר מותה.
המכתב שהגיע בזמן
עמנואל, גיאולוג גרוש מאשתו הראשונה מיכל, ונשוי בשנית למיכאלה, הלך לעולמו. מיכאלה התנהגה יפה בזמן הלוויה, לא בכתה, הייתה שקטה, ולאחר הלוויה הזמינה אורחים ושכנים. הכיבוד היה כבר מוכן. בימים שלאחר הלוויה היא הייתה עסוקה מאוד, עד כדי כך שלאחר בואה ל"שלושים" למצבה לא הזמינה את המשתתפים לביתה. שלושה ימים לאחר "השלושים" הגיע מכתב ממיכאלה לשתי בנותיו התאומות של עמנואל מנישואיו הראשונים. במכתב צוין היכן נמצא המפתח לדירתה. כשנכנסו שתי הבנות לדירה ראו את גופתה של מיכאלה שכבר הייתה קרה, ועל כל פריט בבית היה מונח פתק ובו כתוב מי משתי הבנות תירוש אותו.
סיפור בלי כתובת
אישה עם כלב, בהיותה בחנות כיבתה סיגריה על הרצפה. הדבר עורר עליה את חמתה של בחורה שעמדה יחפה ורגלה נשרפה, לטענתה. בקשות הסליחה החוזרות ונשנות של האישה עם הכלב לא הועילו להרגיע את זעמה של הבחורה. האישה התעלפה, הוזמן אמבולנס, היא נלקחה לבית חולים ושם נפטרה. הכלב של האישה, שלא הוכנס לאמבולנס, איכשהו מצא את דרכו לבית החולים, ואף הגיע לחדר המתים וניכר שזיהה את גופת בעלת הבית שלו. משתמע כי מלבדו לא היה מי שיזהה את הגופה. האירוע מעלה אצל המְחברת זיכרון מילדותה על מות אִמהּ בגיל 40.
איך הכרתי את אצ"ג [אורי צבי גרינברג]
יהודית הנדל, בהיותה "נערה מאוד צעירה", ישבה בבית קפה קטן בכיכר דיזנגוף בתל אביב, כאשר ראתה את אצ"ג נועץ בה מבט ארוך, ואחר כך הוא התקרב אליה. הוא שאל אותה האם אִמהּ הייתה בוורשה חברה בבוּנד [ארגון יהודי סוציאליסטי, אנטי ציוני] ושמה חוּמֶה. לאחר שקיבל תשובה חיובית, פסק: "כמו שראיתי אותך ידעתי שאת הבת של האישה ההיא" (עמ' 136). הסיפור התרחש שנים לאחר מות האם. בהמשך הסיפור מתארת המְחברת את השתתפותה, יחד עם אבות [ישורון] בהלווייתו של אצ"ג.
הערות ביקורתיות
הנושא המשותף בכל הסיפורים בקובץ הוא המוות, כאשר בכל סיפור מתואר מותו של לפחות אדם אחד. העלילה בסיפורים מובאת מפי המְחברת בתור עדה למתרחש המכּירה את הדמויות. לפעמים הסופרת היא משתתפת פעילה במתרחש, כמו ב"סיפור בלי כתובת". נוסף לסופרת עצמה, נשׁים הן הגיבורות הראשיות ברוב הסיפורים.
ב"נמוך, קרוב לרצפה" המְחברת מופיעה כבתו של האלמן שהתחתן שנית. נראה כי הסיבה לנישואיו השנִיים היא אותה הסיבה שבגללה החליט לבסוף להיקבר ליד אשתו השנייה. זו לא מאהבתו הרבה לאשתו השנייה: הוא פשוט לא יכול היה לחיות לבד, כמו שלא רצה להיקבר לבד. תליית תמונתה של האם במקום נמוך בסוף הסיפור אולי רומזת לתקופה שלאחר מותה, בה הוסרה תמונתה וכאילו נשכחה. ייתכן גם שהמקום הנמוך והקרוב לרצפה של התמונה נועד לסמל שהאם נמצאת כעת קבורה באדמה – ועם זאת עדיין חיה בזיכרונה של הבת, ולכן התמונה אינה מונחת על הרצפה כי אם נמצאת מעליה. המוטיב שחייו של אדם אינם מסתיימים במותו ולפעמים הוא חי, בצורה זו אחרת, בדמותם של אנשים אחרים, בולט במיוחד ב"איך הכרתי את אצ"ג". הבת, יהודית הנדל, קרוב לוודאי דומה מאוד לאִמהּ, דבר שמאפשר למשורר לנחש את זהותה.
הסיפור "כסף קטן" מתרכז סביב האובססיביות של שְׁלֶזי לכסף הקטן ולבולים, כלומר לדברים דוממים, מול יחסו הצונן ליצורים חיים אשתו ובתו, ואכזריותו כלפי החתול. ייתכן כי דמותו של שלזי עוצבה חלקית בהשפעת דמות אביה של הסופרת, עקיבא הנדל, שהיה גם כן נהג אוטובוס (ובהמשך דרכו מילא תפקידים בכירים בקואופרטיבים של נהגי אוטובוסים). הבת רות'שן יורשת מהאב את תאוותו לכסף הקטן ומנסה לצבור כסף קטן שוויצרי בדרך לא חוקית. ואולם, בהמשך, ועוד לפני מותו של האב, הבת מנסה להשתחרר מהאובססיה לכסף הקטן באמצעות שריפתו. לגיבור הסיפור עיקרון פילוסופי מעניין ואף נראה נעלה, לפיו לא הגודל ולא הכמות קובעים – אבל הוא מתרגם אותו לקרקע המציאות באופן פשטני. תכונותיו של שלזי – קטנוניות, סדר מופתי ואכזרית של איש קטן – כאילו משוכפלות ביחסם של שלטונות שווייץ כלפי בתו.
המוטיב בדבר אדישותם של בני האדם לזולתם, מול אנושיותם של חיות הבית לבעליהן, בו ניתן להבחין ב"כסף קטן", חוזר בבירור ב"סיפור ללא כתובת". ב"כסף קטן" מודגשת הקִרבה בין גֶרדָה לחתול שלה, ו"בסיפור ללא כתובת" ניכרת אנושיות הכלב כלפי בעלת הבית שלו, האישה האלמונית, מול היחס הלא אכפתי של הרופא והפקידה בבית החולים לגורלה.
בכל סיפור מתוארים אירועים או ישנה התייחסות לנושאים אשר לכאורה אינם קשורים לעלילה המרכזית, אך הקורא המעמיק, ובמיוחד המקצועי בתחום הספרות, ימצא דרך לקשרם ללב העניין. לדוגמה, מבקרי ספרות אחדים מוצאים סמלים בסיפור "הסעודה החגיגית של ידידתי ב." הרומזים על הדמיון בינו לסעודה האחרונה של ישו. לפיכך, התייחסות שולית בו ליהודה איש קריות, אינה מקרית. כמו שיהודה איש קריות, שלכאורה היה תלמידו הנאמן של ישו והשתתף בסעודתו האחרונה, אך בגד בו – כך אלכסנדר בעלה של ב. והעוזרת צפירה, המשתתפים בסעודה החגיגית, כבר תכננו מראש להינשא לאחר מותה הקָרֵב של ב, ובכך למעשה בגדו בה. עם זאת האנלוגיה אינה שלמה. לדעתי, מהסיפור די ברור כי ב. מראש ראתה בצפירה כאישה שעתידה לתפוס את מקומה לאחר מותה. ומכאן אפשר לומר כי כמו שֶב. דאגה להכין את הסעודה לפרטי פרטים, כך היא דאגה במסירות לסידור עבור בעלה לאחר מותה: למצוא לו אישה מתאימה.
להערכתי, חובב ספרות (להבדיל ממתמחה בספרות) המנסה להבין יצירה ספרותית בעיקר כפשוטה – ולא כמעין כתב חידה של סמלים, שֶׁרק באמצעות ירידה לעומק משמעותם מאפשרת לו ליהנות מעושרה הספרותי של היצירה – עלול להתאכזב מסיפורי הקובץ הזה. זאת מפאת הסימבוליזם הרב שבסיפורים. לדוגמה, ב"המכתב שהגיע בזמן" חלק גדול בו מוקדש לשיחות האורחים בביתה של מיכאלה לאחר הלוויה. במבט ראשון נראה כי השיחות האלה הן בנאליות ואינן קשורות לפואנטה שבסיפור – אבל סביר להניח כי חוקר ספרותי ימצא בהן משמעויות ותובנות שנבצרו מבינתי להבינם.
בסיפורים אחדים, כמו ב"כסף קטן" ו"סיפור בלי כתובת", דמיון ומציאות מתערבבים. את רוב סיפורי הקובץ אופפת אווירה סוריאליסטית, גדושה באבסורדיות, גרוטסקיות וסימבוליזם. יוצא מן הכלל הזה, במידה מסוימת, הוא הסיפור "נמוך, קרוב לרצפה" – ובעיניי דווקא הסיפור הזה חודר עמוק ללב.
