בועז ביסמוּט (Bismuth Boaz) נולד ברחובות בשנת 1964 למשפחה יוצאת תוניסיה. הוריו שלחו אותו
ללמוד בבתי ספר נוצריים ביפו בהם רכש ידיעת צרפתית ואנגלית ברמה גבוהה. יש לו שני
תוארי מוסמך מאוניברסיטת סורבון בפריז: ביחסים בינלאומיים (1988) ובלימודי אפריקה
(1990). הוא החל את הקריירה העיתונאית שלו בשנת 1983. משנת 2008 עבד ב"ישראל
היום" והחל מ-2017 הוא העורך הראשי של העיתון הזה. ספרו מתרכז בסיקור ביקוריו בארצות שאין לישראל
יחסים דיפלומטיים עימן, בהן אפגניסטן, תימן, עיראק, איראן, לוב, לבנון וסוריה. כמו
כן מתאר המחבר את תקופת שירותו כשגריר ישראל במאוריטניה בין השנים 2008-2004. הסיכום משקף את גרסת המחבר, וביטויים
כמו "לדבריו" נועד להדגשה בלבד. את הערותיי רשמתי בסוגריים מרובעים
ובפרק קצר בסוף הסיכום.
ריאיון
עם קרלוס
בדצמבר
2000 קיבל ביסמוט בדירתו בפריז מכתב מאת איליץ' רמירז סאנצ'ז, הידוע בכינויו
קרלוס, טרוריסט בינלאומי מפורסם, שהיה מרצה עונש מאסר עולם בצרפת מאז 1994.
במכתבו הביע המחבל נכונות להתראיין על ידי
ביסמוט, בציינו כי הוא נתון בבידוד, ולכן יש צורך להעביר לו את השאלות דרך עורך
דינו. מאחורי רצונו של קרלוס להעניק ריאיון לביסמוט עמדה התמכרותו לפרסום.
הריאיון
הוא למעשה מונולוג של הטרוריסט ובו סקירה אוטוביוגרפית הכוללת תיאור חלק ממעלליו
והשקפתו. קרלוס נולד ב-1949 בקראקס, בירת ונצואלה. אביו היה עורך דין עשיר בעל
השקפת עולם שמאלית והעניק לו את השם איליץ', על שמו של ולדימיר איליץ' לנין, מנהיג
המהפכה הבולשביקית. ב-1970 גורש קרלוס ממוסקבה בעקבות השתתפותו בהפגנה, ובהמשך
שנות ה-70 וה-80 פעילותו הטרוריסטית התרכזה באירופה, חלקה בשירות ארגון "החזית העממית לשחרור פלסטין"
בראשות ג'ורג' חבש.
האיש
מזדהה עם הפלסטינים, רואה בישראל מדינה בלתי חוקית, וטוען כי ישראל ביצעה כלפי
הפלסטינים פשע דומה להשמדת עם (ג'נוסייד) אשר ביצעו הנאצים כלפי היהודים בשואה.
קרלוס מתגאה כי הוא מחזיק בשיא הפעילויות של המחתרת הפלסטינית נגד הציונים.
לדבריו, הוא עמד מאחורי תקיפת מטוסי אל-על בנמל התעופה אורלי בינואר 1975 ואימן את
"הקומנדו" שהשתתף בחטיפת מטוס
"אייר פראנס" לאנטבה ביוני 1976. בחלוף השנים הוא חושב שניתן להיאבק
למען הפלסטינים בלי לרצות בהשמדת ישראל. זאת באמצעות הקמת מדינה פלסטינית על כל
שטחה של פלסטין, תוך הענקת זכויות מלאות ליהודים הגרים בה.
אפגניסטן:
היהודי האחרון והמלחמה נגד הטליבאן
אפגניסטן
היא אחת המדינות המפגרות ביותר בעולם
ו-70% מתושביה אנאלפביתים. ארה"ב פתחה במלחמה נגד שלטון הטליבאן
באפגניסטן, בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר 2001. ארגון הטרור אל-קאעידה, אשר ביצע את
הפיגועים, פעל מתוך אפגניסטן בחסות שלטון הטליבאן. כוחות קרקע אמריקאיים פועלים באפגניסטן נגד חמושים של הטליבאן מאז אוקטובר 2001.
באוגוסט
2010 הגיע ביסמוט בשליחות עיתונאית לאפגניסטן מטעם העיתון "ישראל היום".
על מנת להשיג ויזה, הוא פנה עם דרכונו הצרפתי לשגרירות אפגניסטן בפריז, בהציגו את
עצמו כעיתונאי מטעם ארגון "רופאים ללא גבולות" הנוסע לסקור את פעילותו
של ד"ר חוזה אורוז טריסטן. האיש הוא רופא יהודי המיודד עם המחבר, שאכן פעל
באפגניסטן במסגרת הארגון שצוין. המלחמה המתמשכת באפגניסטן לא הרתיעה את ביסמוט,
ושמחתו הייתה רבה כשקיבל את הוויזה המיוחלת. בהגיעו לאפגניסטן בטיסה של חברת
התעופה האפגאנית נפרדו דרכיהם של ד"ר חוזה וביסמוט. הרופא השתכן בבית חולים
בקאבול (בירת אפגניסטן), וביסמוט – בבית מלון מוזנח באותה העיר.
באמצעות
שיחות עם מקומיים בקאבול – מוכרי פירות ובדים מהם רכש סחורתם – הגיע המחבר לכתובתו
של היהודי היחיד המתגורר בעיר, זבולון סימן טוב. במסדרון בקומה השנייה בה התגורר
אותו היהודי נראו קישוטי מגן דוד
מתכתיים וליד דלת דירתו – מזוזה. האיש
הסביר למחבר שהוא היהודי האחרון באפגניסטן. עד 2005 חי במדינה יהודי נוסף שמת בשנה
הזו ונקבר בישראל. בשנות ה-50 של המאה ה-20 מנתה הקהילה היהודית שמונת אלפים איש,
שרובם עלו לישראל. בעת הפגישה זבולון סימן טוב היה בן 58-57 (אצל האפגאנים תאריך
הלידה אינו מדויק) גרוש, ואשתו וילידיו התגוררו בישראל. לדבריו, שכניו האפגאנים
מתייחסים אליו יפה, ואף הטליבאן בתקופת שלטונו (2001-1995) לא הציק לו. סימן טוב
הדגיש את היותו אזרח אפגאני, אמר כי אינו מתכונן לעלות לישראל – ו"חוץ מזה, מישהו צריך לשמור על בית
הכנסת" (עמ' 271).
נוסף
לקאבול, ביקר המחבר בבגראם, עיר המרוחקת כ-40 ק"מ צפונית מקאבול ובה שוכן
בסיס נאט"ו הגדול ביותר באפגניסטן. בקאבול, ובסמוך לבסיסים אמריקאיים ננקטים
אמצעי ביטחון קפדניים מחשש לפיגועים. בעת ביקורו באפגניסטן התרשם ביסמוט כי עמדת
התושבים המקומיים כלפי הנוכחות הצבאית האמריקאית בארצם שלילית. נהג בקאבול אמר:
"אף אחד לא אוהב את האמריקאים ולא רוצה שהם יישארו כאן...עד 2006 האמריקאים
עוד נתפסו ככוח שבא לעזור לנו מול הטליבאן...אבל [מאז]...כל האוכלוסייה האפגאנית
התחילה לראות באמריקאים כוח כיבוש" (עמ' 265). חייל המשרת בצבא האפגאני כבר
ארבע שנים טען כי אי אפשר "למחוק" את הטליבאן, כדבריו. הוא המשיך:
"הם [הטליבאן] צריכים להישאר... במקום שהם הכי פחות מזיקים" (עמ'
274-272). לדעתו, הנוכחות האמריקאית מונעת פיוס בין הפלגים במדינה והצבא האפגאני
אינו זקוק לאמריקאים.
בהמשך
ביקר ביסמוט במחוז פאנשיר (צפון מזרח אפגניסטן(, מעוזו של הגנרל אחמד
שאה מסעוד, שלחם נגד הסובייטים ולאחר מכן נגד הטליבאן, ונרצח על ידי אל-קאעידה
בספטמבר 2001. זהו מחוז טג'יקי, בעל מסורת של לחימה נגד הטליבאן ונמצא מחוץ לשליטת
הארגון הזה. מדברי ראש כפר מקומי משתמע יחס אמביוולנטי של תושבי המחוז כלפי
הנוכחות הצבאית המערבית בארצום: "אנחנו אמנם לא אוהבים את הנוכחות של כוחות
נאט"ו בארצנו, אבל אנחנו לא רוצים לראות את הטליבאן חוזר לשלטון" (עמ'
277).
חייל
אמריקאי טען באוזני המחבר כי "בעיראק...היה כמו גן ילדים לעומת מה שקורה כאן.
אתה לא יודע מהיכן תבוא הצרה...כאן מי שחבר שלך היום, אין כל בעיה להיות האויב שלך
מחר. בכסף אתה קונה כאן הכול" (עמ' 275). טענתו של החייל האמריקאי משתלבת
עם הסיפורים ששמע המחבר מתושבים מקומיים
ומאיש ביטחון אמריקאי לפיהם משכורתו של חייל בטליבאן גבוהה פי 3-2 מזו של חייל
בצבא האפגאני. כתוצאה מכך חייל מקומי, שקיבל מארה"ב הכשרה ונשק, עורק לשורות
הטליבאן ומגדיל את משכורתו. מימונו של טליבאן מקורו בהכנסות מגידול האופיום וכספים
מפקיסטן. נוסף לתמריץ הכספי, הטליבאן מצליח להרחיב את שטח שלטונו באמצעות שיטות
פעולה אכזריות, כמו עריפת ראשים של ראשי כפרים ומשפחותיהם של אלה שאינם מוכנים
לשתף אתו פעולה.
אפגניסטן
היא ארץ שסועה בין שבטים ומיעוטים אתניים. אבל השבטים השונים נוהגים להתלכד במלחמה
נגד הפולש הזר (ואחר כך חוזרים להילחם בינם לבין עצמם). מעצמות גדולות לא הצליחו
להשתלט על ארץ זו – בהן האימפריה הבריטית
והאימפריה הסובייטית. ארה"ב, אשר תחילת מלחמתה באפגניסטן ב-2001 נראתה
כסיפור הצלחה, כיום ב-2010 מסתפקת בהשגת מטרות צנועות יותר: נסיגה מכובדת – ולא בריחה, והמשך שליטתו של השלטון המרכזי
הנוכחי בחלק מהמדינה.
איראן:
שני ביקורים בארץ האייתולות
ב-1993
היה ביסמוט העיתונאי הישראלי הראשון שביקר באיראן שלאחר המהפכה האסלאמית של 1979.
הביקור נערך בדרכון צרפתי בו צוין כי הוא "יליד רחובות, ישראל". לאחר
כחודש ימים מהגשת הבקשה לביקור בשגרירות איראן בצרפת, הוחזר לו הדרכון עם ויזה
המאשרת את כניסתו לארץ האייתולות. בתקופת הביקור, לאחר 13 שנות ניתוק מהמערב,
איראן בשלטונו של הנשיא עלי רפסנג'אני החלה להיפתח במשורה לתיירים מארצות המערב,
ורק לביקורים בקבוצות, ולא לבודדים. המחבר הגיע בטיסה מצרפת לטיול קבוצתי בן שמונה
ימים באיראן. בטרם רדתו מהמטוס אנשי הצוות
הפצירו בו לשוב איתם לפריז. ביסמוט אכן חשש לחייו ועל כן השאיר מכתב מאחוריו למקרה
שלא ישוב. ואולם, לשמחתו, הוא עבר את ביקורת הדרכונים ללא בעיות.
הניתוק
מהמערב נתן את אותותיו. רוב כלי הרכב באיראן היו עלובים למדי ומתוצרת מקומית.
ברחובות ניכרה נוכחות גדולה של אנשי משמרות המהפכה המשמשים גם משמרות צניעות
לגברים. מתקיימים סיורי ג'יפים של נשים שתפקידן לטפל בנשים שעברו על חוקי הצניעות.
לגברים אסור ללכת עם שרוולים מופשלים. מכנסי ג'ינס המבצבצים מתחת למעילים הכבדים
שמצֻווֹת הנשים ללבוש מסתיימים באזהרה חמורה או מעצר מיידי. כמובן, לא מוכרים
בגלוי אלכוהול, אבל ניתן להשיגו בשוק השחור אצל הארמנים, שלהם מותר לשתות. אין
מחסור באוכל בסיסי ונראה כי האוכלוסייה אינה סובלת מרעב.
באיראן
אינך תייר רגיל: עליך לראות אתרים לא לפי בחירתך, אלא מה שהמשטר רוצה שתראה. בגלל
מיעוט התיירים, הם משמשים אטרקציה לאוכלוסייה המקומית, המעוניינת ליצור קשר איתם.
הכול מגויס לתעמולה, כולל שמות בתי מלון, רחובות וחנויות, כמו "סופרמרקט
חומייני". בכל מקום פוסטרים ענקיים של אייתולה חומייני, מנהיג המהפכה
האסלאמית של 1979 ומנהיגה הרוחני של ארצו עד למותו ב-1989, ושל יורשו חמינאי. בבתי קולנוע ובטלוויזיה אין
סרטים מערביים ואין מוזיקה מערבית. איראן מבודדת לא רק מהעולם המערבי אלא גם
ממרבית מדינות האזור. לא נחתם הסכם שלום בין איראן לעיראק בסיום המלחמה ביניהן
ב-1988. מדינות המפרץ השמרניות ממשיכות להתייחס לאיראן בחשדנות ועוינות.
בביקורו
בעיר שיראז שאל המחבר את המדריך האם יש יהודים באיראן. המדריך השיב כי קיימת
בשיראז קהילה של כמה אלפי יהודים הנהנית מחופש דתי. לדבריו, אין לאיראן בעיה עם
יהודים אלא עם הציונים. המחבר מוסיף כי מספר היהודים שנותרו באיראן לאחר המהפכה
האסלאמית מוערך ב-26 אלף. בביקורו באיראן הוא לא פגש אף יהודי. הוא חשש לחפש
יהודים פן יחשוף את זהותו.
התחנה
האחרונה בביקורו באיראן הייתה קברו בעל כיפת הזהב של חומייני – שיאו של פולחן
האישיות של המהפכה האסלאמית. בדמיונו תיאר ביסמוט את המקום הזה כמלא במאמינים
אדוקים, אך המחזה שנגלה לעיניו הדהים אותו: האתר היה כמעט שומם וחניון המכוניות
הענק שנבנה עבור עולי הרגל לקבר היה ריק ממכוניות. במקום היו פיגומים רבים לבניית
פרויקט ענק: שדה תעופה גדול ורכבת תחתית שנועדו להפוך את חלקת הקבר לאתר שכֹּל
הדרכים באיראן מובילות אליו. לנוכח המשאבים העצומים שמשקיע המשטר בטיפוח פולחן
האישיות של חומייני בהשוואה לדלות התוצאות, נוטה המחבר למחשבה שהמנהיג איבד
מיוקרתו ורבים באיראן רואים בו כמי שאחראי לשקיעתה של מדינתם.
לפני
שובו לשדה התעופה נתקף ביסמוט פחד, שמא האיראנים תכננו מראש לעצרו בסוף המסע –
אבל, לשמחתו, הוא עבר את הביקורת ללא בעיות. עוד לפני שהנוסעים התיישבו במקומם במטוס
"אייר פראנס", הם ביקשו מהדיילים אלכוהול; ובטרם המריא המטוס הנשים
האיראניות מיהרו להסיר את המעילים הכבדים והרעלות.
ביסמוט
פרסם את רשמיו מהביקור באוקטובר 1993 ב"ידיעות אחרונות", עיתון עבורו
עבד באותה העת. חלקים מהכתבה שלו שודרו בתחנת קול ישראל בפרסית, אשר שידוריה זוכים
להאזנה רחבה באיראן. מייד לאחר מכן האשים העיתון הטהראני "קיהאן" את
"ידיעות אחרונות" בהחדרת מרגל ישראלי לאיראן. נוסף לריגול, הואשם ביסמוט
בהכפשתם של אנשי הדת.
במאי
1997 נבחר נשיא חדש באיראן, מוחמד חתאמי, שנחשב לליברלי, בהשוואה ליריבו השמרני.
כשנה לאחר בחירתו, החליט ביסמוט לצאת שוב לביקור באיראן, כדי לבדוק מקרוב את
התמורות שחלו בארץ זו. הוא הצטרף לקבוצת תיירים מצרפת וגרמניה שעמדה לצאת למסע של
18 ימים באיראן. על מנת לקבל ויזה ניגש ביסמוט
לשגרירות איראן בצרפת ומסר את דרכונו הצרפתי. הוא היה משוכנע כי בקשתו לא תיענה,
כיוון שהאיראנים זוכרים את ביקורו לפני חמש שנים. להפתעתו, הוא קיבל את הוויזה
במקום ובאותו היום המריא לטהראן. את רשמיו על מסעו באיראן פרסם ב"ידיעות אחרונות" ביוני 1998.
בעקבות
עלייתו לשלטון של חתאמי אכן אפשר היה להבחין בשינויים אחדים. ברחובות ניתן היה
לראות גברים לבושים בחולצות קצרות, לעתים בחולצות טי מודרניות. ב-1993 לבוש כזה
היה אסור, אך כעת הותר לגברים. משמרות המהפכה כבר אינם נכנסים לדירות פרטיות.
בביתו של באזד, עיתונאי איראני, היו משקאות אלכוהול, ודיסקים של מוסיקה וסרטים
מערביים. האיש סיפר כי באיראן, תמורת כסף, אפשר להשיג גם סרטים כחולים וכי בבתי
מרקחת מוכרים קונדומים. בניגוד ל-1993, ב-1998 תייר יכול לטייל לבד באיראן, ושוב
בניגוד לביקורו הקודם, כעת תיירים אמריקאים רצויים.
חתאמי
נבחר בקולותיהם של צעירים ונשים, של דור חדש השואף לשינוי. סטודנט אחד כינה את הנשיא
החדש "האייתולה גורבצ'וב". פאזה רפסנג'ני, בתו של הנשיא לשעבר, מנסה
לקדם את מעמד האישה בארצה. לנשים מותר לנהוג, ונהגת אוטובוס אחת אף זכתה בתואר
"נהג השנה" לשנת 1997. אבל על אופנוע ניתן לרכוב לנשים רק מאחורי הבעל.
פאזה רוצה לתקן את החוק הזה ולאפשר לנשים לנהוג לבד על כלי הרכב הזה, הפופולארי
ביותר באיראן. גם בקרב אנשי הדת ישנה אופוזיציה למשטר. אלה טוענים כי אין זה ראוי
שאנשי דת ינהלו את המדינה וכי יש להשאיר תחום זה לפוליטיקאים.
הניסויים
הראשונים של פקיסטן בפצצה גרעינית, שנערכו בעת ביקורו של ביסמוט באיראן, עוררו
גאווה בציבור האיראני, בתור פצצת האטום האסלאמית הראשונה, אך גם קנאה במדינה
השכנה. המחבר התרשם שהציבור האיראני תומך במאמצי ארצו לפתח פצצה גרעינית, כדי
להיות מעצמה אזורית ולהתמודד מול ישראל, תוך שאיפה להשתוות למעצמות אחרות כמו
רוסיה, בריטניה וצרפת. בעוד חלק משלטי
השנאה נגד ארה"ב הוסרו, אלה נגד ישראל, הקוראים להשמדתה, נותרו. בבתי הספר
מלמדים כי ישראל נמצאת על אדמה מוסלמית.
באיראן
חיים 20 עד 30 אלף יהודים ויש להם נציג בפרלמנט. במרכז איספהן כל חנויות השטיחים
הגדולות שייכות ליהודים, אבל חלק מהיהודים לוקחים שותף מוסלמי, ליתר ביטחון.
בשיחות עם היהודים הוא לא הציג עצמו כעיתונאי ישראלי כדי לא לסבך אותם ואת עצמו.
בבית כנסת קטן שביקר היה מונח מגן דוד על גג הבניין באופן שמבחוץ לא יראו אותו.
בכניסה לבית הכנסת היה צילום של חומייני.
ריאיון
עם אחמדינג'אד: נשיא איראן (2013-2005) הידוע בהתבטאויותיו הקיצונית כלפי ישראל
בעת
ביקורו של ביסמוט באיסטנבול בדצמבר 2010, נודע לו כי נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד
הגיע לעיר להשתתף בוועידה לשיתוף פעולה אזורי. נוסף לאיראן, השתתפו בוועידה
רפובליקות מוסלמיות שנכללו בעבר בתחומי בריה"מ, וכמו כן אפגניסטן ותורכיה.
המחבר הציב לעצמו משימה שבמבט ראשון נראתה כבלתי אפשרית – לראיין את נשיא איראן.
בדרכי עורמה, תוך הצגת דרכונו הצרפתי, הוא הצליח לקבל אישור לסקור את הוועידה, אך
עדיין נותר ללא אישור כניסה למסיבת העיתונאים שאמור היה לערוך אחמדינג'אד – אישור אותו
ניתן היה לקבל מהאיראנים בלבד. באולם העיתונאים הצליח המחבר ליצור קשר ידידותי עם חברי המשלחת
האיראנית. הוא הציג את עצמו כעיתונאי צרפתי ובשיחתו באנגלית הפגין בקיאות בשירה
הפרסית הקלאסית.
כאשר
נמסרה הודעה לתקשורת כי עומד להיערך צילום משותף של המנהיגים המשתתפים בוועידה,
העמיד ביסמוט פני צַלָּם מקצועי (ברשותו הייתה מצלמה מקצועית) ונחפז למקום האירוע,
בתקווה לראות את אחמדינג'אד. הנשיא האיראני היה נמוך קומה והתגלה כנלהב להצטלם –
תכונה שנוצלה על ידי המחבר. בתום הצילום הצטרף המחבר ל"חבריו" החדשים,
חברי המשלחת האיראנית, שאת ידידותם כבר רכש. אנשי המשלחת נכנסו לתוך חדר בתוכו
זיהה ביסמוט את נשיא איראן. "ואז בא הרגע המדהים. אני נכנס פנימה ואף אחד לא
חוסם לי את הדרך" (עמ' 142). שני המאבטחים התורכים בכניסה לא חסמו את דרכו
וגם לא המאבטח האיראני. כנראה חשבו שהוא חבר באחת המשלחות: ייתכן שהתורכים חשבו
שהוא חבר במשלחת האיראנית, והאיראנים חשבו
שהוא חבר במשלחת התורכית. בחדר הייתה גם נשיאת קירגיסטן, שדיברה עם אחמדינג'אד,
ומכאן ייתכן כי המאבטחים חשבו שהוא שייך למשלחת של ארץ זו. ביסמוט צילם את נשיא
איראן מקרוב, ייצר קשר עין איתו ושאלוֹ
באנגלית האם אפשר להצטלם איתו. לאחר שקיבל תשובה חיובית בהחלט, הוא העביר
את מצלמתו לאחד מחברי המשלחת האיראנית. ביסמוט הצליח לפתח שיחה קלילה עם נשיא
איראן על השירה הקלאסית ועל האוכל האיראני האהוב עליו, והתעניין לגבי מסיבת
העיתונאים הצפויה של הנשיא. דוברו של הנשיא מסר לו את שעת האירוע, בהוסיפו כי הוא
ישמח אם המחבר יבוא. ביסמוט התבקש למסור
מראש את נוסח השאלה.
במסיבת
העיתונאים קראו לביסמוט בשמו והוא הציג את שאילתו (בניסוח קצת שונה מזה שמסר מבעוד
מועד): "אדוני הנשיא, האם נזכה לראות שלום במזרח התיכון, אשר במסגרתו מדינות
ערב, הפלסטינים, איראן וישראל יחיו בשכנות טובה?" (עמ' 144). אחמדינג'אד זיהה
אותו משיחתם הקודמת והשיב מייד ללא היסוס: "זה 60 שנה לא מצליחים להגיע
לפתרון במזרח התיכון, וגם לא יצליחו. הציונים הם שורש הבעיה...כל תוכניות השלום
כשלו וגם ייכשלו בעתיד", כיוון שהן מתעלמות מזכותם הלגיטימית של הפלסטינים,
שהיא זכותה של כל אומה (עמ' 146). לוּ המחבר
היה חושף לפני הצגת השאלה את זהותו, הוא היה נזרק מהאולם ואינו זוכה לתשובה. בסיום
מסיבת העיתונאים, הוא הצטרף שוב למשלחת האיראנית שהקיפה את אחמדינג'אד, פתח איתו
בשיחה וגילה שהוא במקביל להיותו עיתונאי צרפתי, גם עיתונאי ישראלי העובד עבור
"ישראל היום". הנשיא הופתע ונמנע להשיב על השאלה האם יש לו מסר לקוראי
העיתון הישראלי שביסמוט מייצג.
תימן:
ביקור אצל יהודים בארץ בראשית
ביסמוט
ביקר לראשונה בתימן בספטמבר 1991. זוהי ארץ המאופיינת בנוף פראי קדום המזכיר את
תקופת התנ"ך. כמעט כל הגברים וכל הילדים בה חמושים – בחרב קטנה ומעוקלת (ג'מביה)
או ברובה קלצ'ניקוב. "לא נעים להסתובב במקום שבו כולם נושאי נשק, והחל מהשעה
12 בצהריים אף מנותקים מסביבתם בשל לעיסת עלי הגת" (עמ' 285). את יהודי תימן
קל לזהות על פי הכיפות הגדולות והפאות הארוכות. בעת הביקור מספרם נאמד ב-2,000
נפש. יהודי תימן החלו לעלות לארץ ישראל כבר בסוף המאה ה-19, ורובם הועלו לארץ על
ידי ממשלת ישראל בשנים 1950-1949. בתקופת הביקור, רוב היהודים התגוררו בכפרים סביב
סעדה, השוכנת כ-250 ק"מ מצפון לצנעא הבירה, וחלקם בעיר ריידא –
65 ק"מ מצפון לצנעא.
ביסמוט
ביקר בביתה של המשפחה היהודית חלא בראש השנה. ראש המשפחה חיים סיפר כי אביו נורה
ונהרג על ידי שכן מוסלמי לפני חמש שנים. משיחות עם יהודים למד כי יהודי תימן
נתונים מדי פעם לאיומים ברצח בגלל יהדותם. בתי כנסת מאולתרים נמצאים בתוך בתי
המגורים של היהודים, כפי שהיה המצב אצל משפחת חלא. בראש השנה הגיעו לבית הכנסת
הביתי של המשפחה כ-15 מתפללים, גברים ונערים. אין עזרת נשים, אשר שוהות למטה עם
הילדים הקטנים. סיגריות עישנו כאן עד לכניסת החג. את עלי הגת לועסים כל הזמן,
אפילו בזמן התפילה. לביסמוט קשה היה להבין את העברית בהיגוי התימני, וליהודים היה
קשה להבין את ההיגוי הצברי שלו, ועל כן השתמש המחבר בערבית הבסיסית שלו.
לאחר
הביקור בריידא, המשיך ביסמוט לעיר סעדה. הוא התאכסן במלון בו לא היו מים זורמים
בשירותים. החשמל בעיר זרם רק בחלק משעות היום. מרבית יהודי סעדה עסקו בצורפות או
במסחר ובבעלותם היו חנויות בשוק. חנויות היהודים שבשוק מופרדות מחנויות המוסלמים.
המחבר ביקר בתימן שישה ימים, ואיש מרשויות המדינה לא שאל אותו על מעשיו ולא עצר
אותו לבדוק את מסמכיו.
ביסמוט
ערך ביקור נוסף בתימן במארס 2010. זו תימן שונה בהשוואה לביקורו הקודם
ב-1991. בצפון נלחם הצבא בבני השבט החותי, בדרום מתנהלת מלחמה נגד שבטים בדלניים
שרוצים להינתק מצפון תימן, ובתוך התסבוכת הזו פועל ארגון אל-קאעידה. הפעם, כדי
לצאת מצנעא ולבקר בריידא נזקק ביסמוט לאישור מיוחד מטעם השלטון. בביקורו השני
בתימן ב-1993 מספר היהודים ירד מ-2000 ל-500. רובם עזבו לארה"ב ולישראל. בשני
ביקוריו הקודמים בתימן היה קל לזהות את היהודים על פי פאותיהם הארוכות וכיפותיהם
הגדולות – אך לא כך ב-2010. המחבר ביקר בביתו של ראש הקהילה היהודית בריידא, הרב
יחיא יעיש נהרי. אביו של הרב נרצח על ידי אזרח תימני, כיוון שסירב להתאסלם. הרוצח
נידון למאסר עולם. בעת ביקורו הנוכחי מספר היהודים בתימן נאמד ב-130: 80 בריידא
ועוד 50 שעברו לצנעא מהעיר סעדה, בעקבות המלחמה.
בצנעא
יהודי סעדה מרוכזים במתחם שמור המכונה Tourist City. במתחם גרים עובדים זרים, נציגי חברות תעופה זרות, והוא שמור
היטב. ביסמוט ניסה ליצור קשר עם אישה יהודייה במתחם, אך חייל חמוש עצר אותו ואמר
לו כי הוא יכול לפגוש יהודים רק לאחר קבלת אישור ממשרד הפנים. היהודים המעטים שנותרו רוצים לעזוב. הם נתונים
לאיומים מהשבט החותי השיעי ומהארגון אל-קאעידה. עיתונאי מקומי הגדיר את השבט החותי
כחיזבאללה של תימן, שנתמך בידי איראן. לאותו העיתונאי היה יחס חיובי כלפי הקהילה
היהודית. הוא אמר כי תימן גאה ביהודים שלה וכי בשוק של צנעא עבודות הכסף היקרות והיפות ביותר נעשו בידי
היהודים. בשוק של צנעא ראה המחבר תמונות למכירה של מנהיגים פופולאריים על תושבי
המקום: נשיא תימן, עלי עבדאללה סאלח, ששלט בארצו מאז 1978; סדאם חוסיין, וברק
אובמה – על אף שלא אוהבים כאן את אמריקה.
עיראק:
נפילה בשבי האמריקאי בארצו של סדאם חוסיין
ביקורו
הראשון של ביסמוט בעיראק החל ב-18 באוקטובר 2001, ונמשך 10 ימים. היה זה בתקופת
שלטונו של סדאם חוסיין, עת עיראק הייתה נתונה מזה עשור בסנקציות בינלאומיות מאז
פלישתה לכוויית באוגוסט 1990, עיצומים שנמשכו גם לאחר שחרור כוויית בתחילת 1991.
המחבר ארגן את מסעו באמצעות חברת תיירות צרפתית. על מנת לקבל ויזה, צילומי דרכונו
הצרפתי – בו רשום כי נולד ברחובות, ישראל –
הועברו לבגדאד. אף על פי כן, כמו כל חברי קבוצתו הצרפתית אליה הצטרף, הוא קיבל את
הוויזה ברבת עמון. משם המשיכה הקבוצה ברכב לבגדאד. ביקורת המטען בגבול העיראקי
הייתה קפדנית, איטית, אך אדיבה.
בתקופת
ביקורו, מדינות מערביות לא המליצו לבקר
בעיראק ועל כן התיירים בבגדאד היו מעטים. מרבית התיירים בעיראק היו עולי רגל
איראנים לכרבלה ולנג'ף – הערים הקדושות לשיעים. להלן ביטוים אחדים לסנקציות. מחיר
ליטר בנזין כ-8 אגורות במחירים ישראליים [כנראה בגלל הקושי לייצא נפט]; והמכוניות
מפויחות בנות 30 שנה. "זוהי ארץ ללא מותרות. מבקשים ממך עט, מבקשים ממך
סיגריה, מתחננים לספר, לעיתון מערבי...אין כרטיסי אשראי ואין צ'קים. הדינר
העיראקי... חסר ערך" (עמ' 224). נוכחות גדולה של שוטרים בערים הגדולות מונעת
מעשי שוד, ואולם אלה מתרחשים בכבישי הדרום. בבגדאד לא ניכרו סימני מלחמה. תמונותיו
של סדאם חוסיין הביטו בו מכל עבר: ליד כל בית מלון, ליד החנויות, ליד כל תחנת
משטרה ועוד.
ב-20
במארס 2003 החלה
הפלישה של מדינות הקואליציה בראשות ארה"ב לעיראק, פלישה שעתידה הייתה להביא להפלת משטרו של סדאם חוסיין
באפריל. ימים אחדים לאחר תחילת המבצע
הצבאי חצה ביסמוט בג'יפ את הגבול מכוויית לעיראק, יחד עם שלושה עיתונאים: דן סממה,
ושני עיתונאים מפורטוגל. ארבעת העיתונאים הצטרפו לכוח אמריקאי צפונית לעיר כרבלה,
שנע לכיוון בגדאד.
הכוח
נע באיטיות בזחילה של 10 ק"מ לשעה. ציוד לוגיסטי כבד נע מאחור. היה חשש מתמיד
ממארבים, שהסבו אבידות לכוחות אמריקאיים במקומות שונים. ביסמוט יצר קשר עם סמל
יהודי וחיילת יהודייה. במהלך המסע התקרב הכוח למרחק של 100 ק"מ מבגדאד.
הכול
התנהל כשורה עד הפגישה עם מייג'ור בירגמינהם
מהבריגאדה הראשונה. האיש גירש את ארבעת העיתונאים, בטענה כי אינם מצוידים
במסכת גז ובתג המאפשר ללוות יחידה צבאית. בעקבות זאת ארבעתם ירדו דרומה, אך למחרת
נתקלו במשטרה צבאית אמריקאית אשר מסיבות לא ברורות החליטה להתייחס אליהם כשבויים
החשודים בריגול. טלפונים, מחשבים ומסרטות הוחרמו. לאחר לילה בקור מדברי, הארבעה
הוטסו לבסוף במסוק בחזרה לכוויית לבסיס אמריקאי. רק כעבור 48 שעות מתחילת השבי
קיבלו ארבעת הכתבים התנצלות מהאמריקאים: אתם לא מרגלים. בניגוד לחששותיו ליפול
בשבי העיראקי – המחבר נפל דווקא בשבי האמריקאי.
לוב
של קדאפי: האיש בעל כף היד הענקית
ביסמוט
ביקר לראשונה בלוב בפברואר 2000 ושהה בה שבעה ימים בטריפולי ובבנגאזי. באותה
התקופה לוב הייתה נתונה בסנקציות בינלאומיות בתגובה לאחריותה לפיצוץ מטוס חברת
"פאן אם" (Pan
Am) על נוסעיו מעל לוקרבי בסקוטלנד ב-1988. הסנקציות
התבטאו, בין היתר, באיסור טיסות ללוב וממנה. המחבר הגיע ללוב דרך תוניס במכונית.
כתוצאה מהסנקציות, המטוסים של חברת התעופה הלובית היו מוזנחים ביותר, אבל המחבר
בכל זאת הסתכן ועשה דרכו בטיסה מטריפולי
לבנגאזי ובחזרה. פקיד במלון בבנגאזי הבחין כי בדרכונו רשומה ישראל כארץ לידתו, אבל
כיוון שהוויזה וכל החותמות היו כשרות, החליט לא עורר לו בעיות. אצל אזרחים מעטים
איתם שוחח נתקל ביסמוט בעמדה אנטי ישראלית קיצונית. אחד מהם אמר: "כל לובי
רוצה לראות את ישראל בוערת" (עמ' 68).
המחבר
פגש את קדאפי בדצמבר 2003, בתום כינוס מדיני בבירת תוניסיה שכלל את חמש מדינות
המגרב וחמש מדינות אירופיות ים תיכוניות בהן צרפת, איטליה, ספרד ופורטוגל. קדאפי
לא נאם במהלך הכינוס, אך לפניו השמיע הצהרות פייסניות בדבר הצורך בשלום בעולם. היו
אלה הצהרות בלתי שגרתיות מהאיש שארצו הייתה אחראית למעשי טרור בקנה מידה בינלאומי
בהם פיגוע במועדון לילה של חיילים אמריקאים במערב ברלין ב-1986 ופיצוץ מטוס של
חברת "פאן אם" ב-1988.
בתום
הכינוס בתוניס ב-2003, כאשר רוב המשתתפים כבר עזבו, קדאפי השתהה באולם הדיונים,
ואז המחבר אזר אומץ, ניגש לקדאפי, וביקש
ממנו באנגלית בשיא הנימוס להצטלם איתו. האיש השיב בחיוב בערבית "והושיט לעברי
כף ידו הענקית והאיתנה" (עמ' 60). קדאפי כנראה לא ידע מיהו המחבר, אך שר
ההסברה שלו, שעמד בסמוך אליו ידע, ולא ניסה להרחיקו. במסגרת הריאיון הקצר שערך עם
המנהיג הלובי, ביסמוט שאלוֹ האם הוא תומך גם בשלום במזרח התיכון. קדאפי השיב כי
"לוב רוצה לראות את אזרחי העולם חיים בשלום...גם באזור שאתה מדבר עליו"
(עמ' 61).
מספר
ימים לאחר הכינוס הפתיע קדאפי את העולם בהצהירו כי לוב תתפרק מנשק להשמדה המונית
ותגביל את טווח הטילים שלה לשלוש מאות קילומטרים. [מהלכו של קדאפי נבע, לפחות
חלקית, בהשפעת מלחמתה של ארה"ב בעיראק ב-2003 שהביאה להפלת משטרו של סדאם
חוסיין.] משא ומתן חשאי בין לוב לבין ארה"ב ובריטניה בנושא התפרקותה מנשק
להשמדה המונית התנהל כבר ממארס 2003. מטרת הצעד הלובי הייתה להביא לנרמול ולשיפור
ביחסים עם ארה"ב והמערב בכלל. מטרה
זו הושגה – אך המצב התהפך בפרוץ "האביב הערבי" ב-2011.
לבנון: מסעות בארץ החיזבאללה
באפריל
1996, במהלך מבצע "ענבי זעם" נגד חיזבאללה, יצא ביסמוט לביקור בלבנון
מטעם העיתון בו עבד, "ידיעות אחרונות". כדי להבטיח, או לפחות להקל על
הליך קבלת הוויזה בשגרירות לבנון בפריז, הוא השחיל את דרכונו בערימת הדרכונים
"רופאים ללא גבולות" שהייתה מונחת על אחד הדלפקים. בזכות זה זכה לקבל לא
רק ויזה, אלא מדבקה בולטת על דרכונו. המחבר הגיע לביירות בטיסת "אייר
פראנס". החל מ-1989, בחסות סורית, הושם קץ למלחמת אזרחים בלבנון. כביטוי
לשליטתה החלקית של דמשק בביירות, בטרמינל תמונותיו של אסד הביטו בו מכל עבר, ובתום
ביקורת דרכונים לבנונית, דרכונו עבר לביקורת סורית.
כתוצאה
מפגיעת חיל האוויר הישראלי בתחנות מיתוג, בחלק משעות היממה לא היה חשמל בביירות.
כשמסוקי "אפאצ'י" חגו מעל
ביירות ניתן היה להבחין בצעירים שיורים אש דלילה מגגות הבתים. ביסמוט שכר מכונית
מרצדס ישנה ונהג, איש הארגון השיעי "אמל" שליווה אותו בדרכו. בנסיעתו
בעיר חלף על פני ביתו המהודר של המנהיג הרוחני של חיזבאללה מוחמד פדלאללה, ובהמשך
על פני ביתו של נעים קאסם, סגן המזכיר הכללי והאיש מספר 2 בארגון. אחד משומריו של
קאסם עצר את מכוניתו ושאל לרצונו. המחבר הסביר שהוא עיתונאי צרפתי, שמעוניין לפגוש
אנשי חיזבאללה ולהקשיב לדעותיהם. להפתעתו, האיש לא ביקש תעודות מזהות, התיישב
במכונית מאחור וכיוון את הנסיעה לבניין מחלקת ההסברה של חיזבאללה. בהימצאו בבניין
ההסברה של חיזבאללה המחבר חש פחד כפול: הן בגלל הימצאו בגוב האריות והן בגלל
אפשרות של תקיפה ישראלית מהאוויר. הוא שמע את עמדת חיזבאללה מפיו של עטאללה שהאשים את ישראל באחריות למלחמה, ולשאלת
המחבר בדבר אפשרות לשלום ענה נחרצות: "איך אפשר בכלל לדבר על שלום בזמן
שישראל מחזיקה בשטח שלנו והורגת אזרחים חפים מפשע?" (עמ' 102). במהלך ביקורו
ראה ביסמוט במו עיניו כיצד אנשי חיזבאללה מציבם אזרחים (פליטים שנמלטו מההפצצות בדרום) סביב המפקדות
שלהם כדי לשמש חומה אנושית מול חיל האוויר הישראלי.
בהמשך
ביקר ביסמוט במחנה הפליטים הפלסטיני סברה שבביירות. במחנה הזה וכמו כן במחנה שתילה
ביצעו כוחות הפלנגות הנוצריים בספטמבר 1982 טבח בפלסטינים. במחנות האלה עדיין שוכנים פליטים פלסטינים, והם מייחסים את הטבח
ומעשי האכזריות מסמרי שיער שנעשו ב-1982 לישראל. אחת הנשים ידעה לספר כיצד חיילים
ישראלים לקחו אישה בהיריון, חתכו את בטנה והרגו את התינוק (עמ' 104). ההסכמים
שחתמה ישראל עם הרשות הפלסטינית (הסכם אוסלו בספטמבר 1993 והסכם "אוסלו
ב'" בספטמבר 1995) אינם מותירים כאן רושם, וישראל ממשיכה לגלם את תפקיד השטן.
לאחר
מכן ביקר ביסמוט בשכונה הנוצרית של ביירות. באזור הזה הוא לא חש פחד משתי סיבות.
הוא לא חשש מהאוכלוסייה המקומית וגם לא מהפצצות של חיל האוויר הישראלי. כללית,
החיים במקום התנהלו כרגיל, וצעירים ועשירים יצאו לבלות במועדוני לילה.
לאחר
סיום ביקורו בביירות שארך שלושה ימים, בנמל התעופה של ביירות בצאתו, נתבקש ביסמוט
להראות את דרכונו. במהלך הבדיקה השוטר הלבנוני הבחין שהמחבר נולד בישראל. ניכר כי
בבודק התעורר חשד, והוא החל לבדוק חותמות. ייתכן כי היעדר חותמות מישראל, אך קיומן
של חותמות הוויזה לאיראן עזרו לו לעבור את הבדיקה בשלום.
באפריל
2001 שוב ביקר ביסמוט בלבנון בשליחות עיתון ישראלי בו עבד. מטרת הביקור הייתה
לסקור את המצב בדרום לבנון כשנה לאחר תום נסיגת צה"ל במאי 2000. כניסתו
ללבנון דרך נמל התעופה בביירות התאפשרה הודות לוויזה שקיבל בצרפת עבורו ועבור
ידידה צרפתית קתולית, במסווה של זוג היוצא לטיול לפני החתונה, ומסיבה זו לכאורה
שמות המשפחה שלהם עדיין שונים. מביירות ביסמוט ו"ארוסתו" המשיכו ברכב
דרומה. בכביש מדאמור לצידון נתקל הזוג במחסומים של צבא לבנון והצבא הסורי, אך אלה היו מחסומים להפגנת
נוכחות. רכבם לא נבדק ולא נתבקשו להציג תעודות מזהות.
ככל
שהדרימו מצידון נראו יותר כרזות של חיזבאללה הנושאות תמונות ענק של מנהיג הארגון
חסן נסראללה. ביסמוט ביקר בעיר מארג' עיון, אשר הייתה בתקופת נוכחותו של צה"ל
בדרום לבנון במשך כ-18 שנה בירת צד"ל (צבא דרום לבנון ששיתף פעולה עם ישראל).
בעיר שכנה בעבר גם יחידת הקישור ללבנון של צה"ל. באותה התקופה התגוררו בעיר
כ-13,000 תושבים והיא הייתה הומה חיילים. בעת ביקורו ב-2001 נותרו בה כ-3,000
תושבים, השאר ברחו מאימת חיזבאללה. בדרום לבנון רוב אנשי חיזבאללה מסתובבים ללא
מדים וחלקם אף ללא נשק, בהתאם להוראות הצבא הסורי והלבנוני. כך, הם מקווים, יצליחו
להרגיע את האוכלוסייה הנוצרית.
בתקופת
נוכחותה הצבאית של ישראל בדרום לבנון,
בכלא "אל-חיאם", דרומית למארג' עיון, הוחזקו מאות חשודים בסיוע
לחיזבאללה. הכלא נשלט בידי צד"ל. ארגון חיזבאללה הפך את בית הכלא
ל"מוזיאון הניצחון". במקביל לביקורו של המחבר בכלא הגיעו לביקור באתר
שני אוטובוסים עמוסים בתלמידים מוסלמים. מדריכים מטעם החיזבאללה הסבירו למבקרים כי
ישראל וצד"ל הנהיגו בלבנון "שלטון נאצי אכזרי", האסירים בכלא
"עברו עינויי תופת", חוברו לאלקטרודות וספגו מכות חשמל, נתלו עם ראשם
כלפי מטה "במשך שלושה ימים...אבל האנשים שלנו לא נשברו" (עמ'
87-86). בכלא חונים שני קומנדקרים של
צה"ל. הם חלודים, אך המספר והאות "צ" מעידים על עברם. המדריכים נמנעו
להשתמש במילה ישראל, וזאת בהתאם לטרמינולוגיה של הארגון לפיו מכוּנה ישראל
"האויב", והישראלים – "הציונים", "הכלבים",
"הפחדנים" ו"המובסים". בסוף הסיור אחד המדריכים הסביר למחבר:
"שאיפתנו להפוך את לבנון לרפובליקה שיעית דתית. אנחנו, כמובן, נכבד את כל הדתות,
גם את אחינו הנוצרים...אבל אין פשרה נגד הציונים...נילחם עד לשחרור ירושלים"
(עמ' 88). בדומה לכלא אל-חיאם, למבצר בופור, בו שכן מוצב צה"ל שפוצץ על ידו
בטרם נסוג, מביאים תושבי הכפרים הסמוכים את הילדים בסופי שבוע, כדי לחגוג את
"הניצחון על הציונים".
ביסמוט,
ברכבו עם הנהג הלבנוני, הגיע עד כקילומטר מהגבול עם ישראל. שם הוא נעצר במחסום
המאויש באנשי חיזבאללה בלבוש אזרחי וללא נשק. לאחר הסברו של הנהג כי מדובר בתייר
צרפתי, אִפשרו למחבר להגיע רגלית לגבול. לדברי השומרים, רק לתושבי כפר קילא הסמוך
מותר לעבור את המחסום במכוניותיהם. איש חיזבאללה ליווה את ביסמוט עד לגבול והסביר:
"בהתחלה החיילים הציונים עשו הרבה סיורים, אבל התושבים המקומיים ירקו עליהם,
קיללו אותם בעברית וזרקו עליהם אבנים. בגלל זה, הכלבים היהודים הפסיקו לבוא
אלינו" (עמ' 89).
בהמשך
ביקר המחבר בבעלבק, עיר המחוז של בקעת הלבנון בה מרוכזים מפקדות, בסיסי אימונים
ומחסנים של חיזבאללה. העיר נשלטת על ידי הארגון והאזור נמצא תחת חסות סורית.
באזורי שוהים גם המדריכים והיועצים האיראנים של חיזבאללה. אנשי חיזבאללה הסבירו
למחבר כי בדרום לבנון אסור לחיזבאללה להקים בסיסים ולהתאמן, לכן המטה, בסיסי
האספקה והאימונים נמצאים בבעלבק. עוד טענו אנשי הארגון כי הם "מתאמנים כדי
לסייע לבעלי בריתנו הפלסטינים...אינתיפאדת אל-אקצה פרצה [בספטמבר 2000] בזכות הניצחון שלנו בלבנון. זה
עודד את הפלסטינים לאחוז בנשק" (עמ' 92).
סוריה
של שושלת אסד
בועז
ביסמוט ביקר לראשונה בסוריה בדצמבר 1999, באמצעות דרכון צרפתי ובו אשרת כניסה רב
פעמית – על אף שבדרכון צוין במפורש שהוא יליד העיר רחובות בישראל. הביקור בדמשק
נערך בסמוך לתחילת שיחות השלום בין ישראל לסוריה בתיווכו של נשיא ארה"ב, ביל
קלינטון, שנפתחו בשפרדסטאון בראשית ינואר 2000. בדיווחו מדמשק בסוף דצמבר 1999
התרשם המחבר כי "רוב השיחות [של התושבים] סובבות סביב נושא אחד – המשא ומתן
בין סוריה לישראל" (עמ' 51). בעת הביקור התושבים לא פחדו לדבר על שלום עם
ישראל תמורת החזרת רמת הגולן לסוריה. כמו כן התרשם המחבר כי האדם ברחוב מייחל לשלום, גם בתקווה כי
הדבר יביא לשיפור במצב הכלכלי.
כעבור
חודשים ספורים הוא חזר אל הבירה הסורית
ושמע על אותה העמדה מגורמי השלטון. התרשמותו הייתה כי דמשק חילונית יותר
בהשוואה לקהיר וכי סוריה בכלל חילונית יותר ממצרים בגלל אחוז גבוה של מיעוטים
לאומיים בה (בהם כורדים וארמנים), שאינם אדוקים בדתם.
ביקורו
השלישי בסוריה התקיים ביוני 2000, בהקשר לסיקור הלווייתו של שליט סוריה, חאפז אסד.
בעת סיקור חלקו העממי של מסע ההלוויה, פקיד של השלטון דרש ממנו בתקיפות לצאת
מסוריה באומרו: "אתה ישראלי...אסור לך להיות כאן! כבר יומיים אני מקבל את
הכתבות שלך, שמתפרסמות בעיתון שלך בישראל" (עמ' 30). בהמשך, בטון רגוע הסביר לו הפקיד כי אין לו
טענות לגבי הכתבות שלו. מדברי הפקיד ניתן היה להסיק כי לנוכח הקיפאון בשיחות על השלום
בין סוריה לישראל [השיחות בין נשיא
ארה"ב ביל קלינטון לחאפז אסד במארס 2000 הסתיימו בכישלון], הימצאותו בסוריה בלתי רצויה. סיבה אפשרית נוספת
לסילוקו: רוח הדברים על סיקור הלווייתו של אסד על ידי כתבים מערביים לא מצאה חן
בעיני השלטון בדמשק. על אף דרישתו של הפקיד, המשיך ביסמוט לסקר את ההלוויה, העביר
את דיווחו ל"ידיעות אחרונות" ורק אחר כך יצא מן המדינה. פנקסי הרשימות
וסרטי הצילום שלו לא הוחרמו על ידי השלטונות.
במאי
2001 במדריד ערך ביסמוט ריאיון עם שליטה החדש של סוריה, בשאר אסד. המחבר התרשם כי
הדיקטאטור החדש סובל מחוסר ביטחון בכלל ובנושא הסכסוך עם ישראל במיוחד. בעת
התבטאויותיו בנושא הסכסוך הוא היה מגניב מבט אל פארוּק א-שרע, שר החוץ של אביו
שהמשיך בתפקידו, כאילו ביקש את אישורו. זו אחת הסיבות שהתבטאויותיו כלפי ישראל
בשיחה היו קיצוניות – על אף שלא שלל עקרונית שלום עימה. סיבות אפשריות נוספות לטון
האנטי ישראל של דבריו היו כדלהלן: לראשות הממשלה בישראל הגיע במארס 2001 אריאל שרון, בעל התדמית הניצית;
והמשך האינתיפאדה השנייה שהחלה בספטמבר 2000. אסד האשים את שרון בביצוע "אחד
ממעשי הטבח הנוראים ביותר בהיסטוריה" [טבח במחנות הפליטים סברה ושתילה
בביירות בספטמבר 1982, שבוצע על ידי "הפלנגות" – ולא ישראל]. עוד טען כי
"ישראל גזענית יותר מהנאצים" (עמ' 33). [בתום הריאיון?] שומרי ראשו של
אסד הדפו את המחבר בגסות לאחר שנודע להם שהוא ישראלי.
מצרים:
"מניין" של עשרה שוטרים בבית הכנסת
ביסמוט
הגיע לביקור במצרים באפריל (?) 2011. באותה תקופה שלטה זמנית במצרים מועצה צבאית,
שעלתה לשלטון לאחר הדחתו של הנשיא חוסני מובארק בפברואר 2011. המחבר ערך ביקור אצל
הקהילה היהודית באלכסנדריה המונה בדיוק 20 איש – 17 נשים ושלושה גברים. מדובר
בקהילה קשישה שכמה מבניה ובנותיה עברו את גיל ה-90. היכלי הקהילה המרשימים ריקים
מאדם ונעולים במשך רוב ימות השבוע. באלכסנדריה נמצא אחד מבתי הכנסת היפים והגדולים
בעולם. ביסמוט נפגש עם נשיא הקהילה היהודית, יוסף (ג'ו) גאון. האיש ידע לספר כי
"מכבי אלכסנדריה" הייתה אלופת מצרים בכדורגל כמה פעמים בין השנים 1923
ל-1949. עוד סיפר האיש כי אביו היה חייטו של הנשיא גמאל עבד-א(ל)- נאצר
(1970-1954) (עמ' 203).
בקהיר
פגש ביסמוט את נשיאת הקהילה היהודית של העיר, כרמן ויינשטיין. לדבריה, בקהיר נותרו
"אלפים רבים" של יהודים, אבל רובם התאסלמו או נישאו לנוצרים או
למוסלמים. רק עשרים או שלושים רואים עצמם יהודים, שומרים מסורת ומקיימים קשר עם
הקהילה. כאשר הלך ביסמוט לתפילת שחרית בבית הכנסת של קהיר מצא בו
"מניין" של עשרה שוטרים, והוא היה המתפלל היחיד.
קשרי
ישראל-מאוריטניה: תקופת כהונתו של ביסמוט כשגריר 2008-2004, וניתוק היחסים ב-2010
מאוריטניה
היא מדינה ערבית השוכנת בצפון מערב אפריקה, אשר קיבלה
עצמאות מצרפת ב-1960. המדינה הזו מגדירה את עצמה רשמית כרפובליקה אסלאמית, כלומר
אורח החיים בה מתנהל לפי חוקי האסלאם, כולל איסור מכירת אלכוהול. ב-1996 – כהמשך לתהליך
אוסלו שהחל ב-1993 – נפתחה נציגות ישראל
במאוריטניה, אשר הפכה לשגרירות ב-1999.
בתחילת
פברואר 2004 סעד ביסמוט עם שר החוץ סילבן שלום בהודו. המחבר הגיע למדינה הזו
בשליחות העיתון "ידיעות אחרונות", כדי לסקר את ביקורו של השר. סילבן
שלום – אשר הכיר את עבודתו של ביסמוט בארצות המגרב – שאל אותו האם יסכים לכהן
כשגריר ישראל במאוריטניה. בתחילה המחבר חשב שהשר מהתל בו, אך כאשר נוכח ברצינות
דבריו הסכים מייד להצעתו. לדבריו, המניע לוויתורו על אורח חיים ברמה גבוהה ממנו
נהנה במהלך 16 שנות עבודתו כעיתונאי בפריז, לטובת משרה של שגריר, היה ציונות. היה
זה אתגר לגביו לשרת את קידום השלום ופיתוח קשריה של ישראל עם מדינה ערבית, ולעזור
למדינה הענייה הזו.
הוא
החל בתפקידו ביולי 2004. חייו במאוריטניה התנהלו תחת אבטחה כבדה. על מעונו
והשגרירות היו שומרים מאבטחים ישראלים במעגל הפנימי, בעוד חיילים מקומיים מפטרלים
מבחוץ. מעונו היה מרוחק בפחות מחמש דקות נסיעה מהשגרירות, ובמהלך נסיעתו לעבודתו היו
אנשי השלטון סוגרים את כל הרחוב ועוצרים את התנועה. באירועים דיפלומטיים עבור רוב
מדינות ערב נחשב שגריר ישראל למצורע, ואיש
לא העז להתקרב אליו. הוא יצר קשר עם שגרירים מערביים בהם של ארצות הברית וצרפת.
כמו כן היה מיודד עם השגריר המצרי. שגריר אש"ף, עבדל שאפי מחמוד סיאם, הואיל לדבר אליו, אבל רק ביחידות ולא ליד
אחרים. ביסמוט היה מעוניין לשפר את הקשרים איתו, כדי לרכך את האווירה הציבורית נגד
ישראל. בהמשך הגיע שגריר מטעם חמאס שפעל בכל מאודו לחבל בקשרים בין מאוריטניה
לישראל. [לא ברור האם הוא החליף את השגריר הפלסטיני או פעל כנציג פלסטיני נוסף.]
באוגוסט
2005 פרצה הפיכה צבאית במאוריטניה. ביסמוט לא נענה לאפשרות להתפנות שהציע לו משרד
החוץ. סימן לטובה לגביו היה בעובדה כי החיילים המקומיים עדיין שמרו על מעונו.
הנשיא הקודם, אחמד אולד טעיה, היה ידיד ישראל, אבל ביסמוט הכיר היטב ויצר קשר טוב
מכבר עם הנשיא החדש, הגנרל אלי אולד מוחמד ואל. למחרת ההפיכה הוזמן ביסמוט לארמון
הנשיאות שם קידם אותו הגנרל ואל. רק יום לאחר מכן הוזמנו השגרירים הערבים, כך
שלמעשה דירג אותו ואל מעל לשגרירים הערבים. הקהילה הבינלאומית דרשה להכריז על
בחירות דמוקרטיות במאוריטניה בעוד 20 חודשים. 20 החודשים שקדמו לבחירות היו החודשים הטובים ביותר שלו במדינה בתור חברו
של הנשיא. כל המפלגות שֶקָמו בהליך הדמוקרטי דרשו לסלק את שגריר ישראל מנואקשוט
(בירת מאוריטניה). בחודש מארס 2007 מונה עבדאללהי לנשיא והיחסים עם ישראל הוקפאו.
הנשיא הזה נאות לפגוש את המחבר רק לקראת סיום תפקידו ביולי 2008.
במשך
שנות שירותו במאוריטניה ניכרה שנאה תהומית כלפי ישראל במישור הציבורי, בעיתונות
ובקרב המפלגות. בעיתונות המקומית הואשם השגריר בהפצת איידס וזנות, בפעילות בשליחות
המוסד לחיסול מתנגדיה של ישראל ולהסתננות למוסדות השלטון, ובגיוס סוכנים. חרף
ההשמצות הרבות השתדל ביסמוט להיות ידיד של כל האוכלוסייה המגוונת של מאוריטניה
המורכבת משבטים שונים. "במהלך הזמן הפכנו אנו, כל עובדי השגרירות הישראלית,
למעין משפחה אחת חמה ומלוכדת. חיינו יחדיו כל העובדים, ללא הבדל דת, גזע
ומין" (עמ' 244). מאחר ומאוריטניה ארץ ענייה, ביסמוט עזר אישית בתחום
הכלכלי לעובדים המקומיים של
השגרירות. בתקופת שירותו כשגריר סייעה
ישראל למאוריטניה בתחומים שונים: בין היתר הקימה ישראל בית חולים אונקולוגי גדול
בבירה נואקשוט. בזכות מאמציו הצליח המחבר ליצור קשרים טובים עם אישים מסוימים, אך
דעת הקהל נותרה ברובה עוינת.
העוינות
לבשה גם אופי אלים. בפברואר 2007 האיש מספר 2 ברשת הטרור אל-קאעידה, איימן א-זוואהירי,
יצא בהתקפה אישית נגד בועז ביסמוט וקרא למוג'אהידים במאוריטניה לגרש את השגריר
מאדמת הקודש האסלאמית. כעבור כשנה, שלושה מחבלים חברי אל-קאעידה, ירו על בניין
השגרירות ברובי קלצ'ניקוב וברימונים. לאחר חילופי ירי – עם המשמר הלאומי של
מאוריטניה ששמר על השגרירות – שנמשכו כעשר דקות, התוקפים נמלטו. עובדי השגרירות לא
נפגעו. מאוריטניה הרשמית גינתה את ניסיון הפיגוע, אך מנהיגה של מפלגה אסלאמית,
ג'מיל מנצור, אמר כי "מדובר במסר ברור של העם המאוריטני לישראלים כדי
שיסתלקו" (עמ' 253).
כבר
לאחר שביסמוט סיים את תפקידו כשגריר, ב-20 במארס 2010 ניתקה מאוריטניה את קשריה
הדיפלומטיים עם ישראל. מאוריטניה טענה כי הניתוק בא בתגובה למבצע "עופרת
יצוקה" בעזה, אך בפועל המהלך נעשה בהשפעת קטאר ובלחץ איראני.
מסקנתו
של המחבר היא כי ישראל, והוא אישית בתור
נציגה, היו תמימים כאשר קיוו להביא לא רק לשלום עם מאוריטניה ומדינות ערב בכלל,
אלא גם לנורמליזציה. בדומה למאוריטניה, גם במצרים ובירדן, יחסי השלום עם ישראל
נתפסים כנטל על המשטרים בתחום הפנים, כיוון שאינם פופולאריים. נורמליזציה נדחית
מצד הציבור הערבי בראש וראשונה כיוון שחונך במשך דורות לשנאה תהומית לישראל. זאת
ועוד. נורמליזציה נתפסת בידי הציבור הזה כניסיון ישראלי לכפות עליו את תרבותו, את
אורח חייו [ואף כהשתלטות כלכלית ופוליטית]. על כן, עלינו "להפסיק לדבר על נורמליזציה,
ולהגיע עם הצד השני להסכמים כמה שיותר מהר. ואז, בעוד 30 או 40 שנה, כאשר הילדים
שלנו ישכחו למה בכלל רבנו, יהיה אפשר סוף סוף לדבר על נורמליזציה" (עמ' 247).
"האביב
הערבי" או שמא "החורף הערבי"?
המדינה
הראשונה בגל "האביב הערבי", בה התחוללה בדצמבר 2010-ינואר 2011 מהפכה נגד משטר דיקטטורי,
הייתה תוניסיה – ולא במקרה. אפשר לומר כי
זו המדינה הערבית האירופאית ביותר, ואחת המשכילות ביותר בעולם הערבי, ועל כן, לא
יכלה להשלים עם אחוזי אבטלה גבוהים –
במיוחד בקרב הצעירים המשכילים – ועם משטר אוטוקרטי. בתוניסיה – בדומה למדינות
ערב נוספות בהן התחוללו התקוממויות, מצרים ומרוקו – לצעירים שחוללו את המהפכה חסרה
התשתית הארגונית ליטול את השלטון. לפיכך, בתוניסיה, מצרים ומרוקו, בבחירות
דמוקרטיות שנערכו בעקבות ההפגנות, הגיעו לשלטון מפלגות אסלאמיות. היו אלה מפלגות
שפעלו בצורה חוקית או חוקית למחצה במדינות ערב במשך שנים, כשחלק מפעילותן נעשתה
במסווה או בגלוי של ארגוני צדקה שסיפקו שירותי רווחה לאוכלוסייה הענייה.
המהפכות
התחוללו למען חופש ודמוקרטיה, אך הביאו לשלטון מפלגות דתיות שאינן דוגלות
בדמוקרטיה. מבחינה זו ניתן לראות ב"אביב הערבי" למעשה "חורף אסלאמי
קפוא" (לפי הגדרת פרופסור לבנוני המלמד בארה"ב, ואליד פארס) (עמ' 338).
זאת ועוד. דעת הקהל בישראל בוודאי הייתה שמחה לוּ היו קמים משטרים דמוקרטיים בארצות ערב והשלום שקיים בין ישראל לשליטי
מדינות ערב (מצרים וירדן) היה הופך לשלום עם עמי הארצות האלה. הבעיה היא שרוב
הציבור במדינות ערב מתנגד לשלום עם ישראל, ועל כן כינונם של משטרים דמוקרטיים
במדינות ערב – במיוחד הנשלטים על ידי מפלגות אסלאמיות – לא רק שלא יקדם את השלום,
כי אם עלול לערער אותו.
ביסמוט
ביקר במצרים בנובמבר 2011. היה זה ביקורו השני במצרים לאחר הפלת משטרו של חוסני
מובארק בפברואר 2011. האופטימיות, ההתלהבות ואיחוד השורות, שאפיינו את מצרים בעת
המהפכה נגד משטרו של מובארק, נעלמו. המחבר הגיע לרחוב מוחמד מחמוד בקהיר בו התרחשו
הפגנות נגד השלטון הצבאי ולמען הדמוקרטיה. הוא הצטייד במסכת רופאים נגד גזים,
שחולקה במקום חינם. מפגינים דתיים, המזוהים עם האחים המוסלמים, פעלו בקבוצות
מאורגנות. נשים עטופות בשחור מכף רגל ועד ראש גם כן השתתפו בהפגנה. הן בכיכר תחריר
והן ברחוב מוחמד מחמוד טענו באוזניו המפגינים כי ישראל עוזרת לצבא שיורה במפגינים:
היא מספקת לו כדורים.
מאז
מארס 2011 מתנהל מרד נגד משטרו של בשאר אסד. במארס 2012 פורסם בעיתון "ישראל
היום" ריאיון שערך המחבר עם קצין בכיר ב"צבא סוריה החופשית" –
ארגון הנלחם נגד משטרו של אסד. הקצין הסורי
לא מוכן היה להיחשף בטענה כי כל קשר עם ישראל נחשב בעיני הסורים כבגידה. בריאיון
השתמע בבירור כי האיש אינו מוכן לוותר על תביעתה של סוריה לרמת הגולן.
להערכתו
של ביסמוט הישועה לישראל תבוא מהפלסטינים והאיראנים. בהשפעת המשטר הדמוקרטי
בישראל, פתיחות דמוקרטית שניכרת אצל הפלסטינים כבר כעת, תלך ותתפתח. אשר לאיראן,
מדובר בעם נבון, שאינו קנאי דתי ברובו,
ואשר עתיד לצעוד בכיוון של חילוניות ודמוקרטיה.
הערות שלי
הספר
מעניין וקריא וכולל תמונות מרהיבות. לתשומת לב מיוחדת ראוי המידע שמביא ביסמוט
על מתי מעט שנותרו מהקהילות הגדולות והמפוארות של יהודי מצרים, תימן ואפגניסטן.
התמונה שמביא המחבר על מצבם של היהודים בארצות האלה משתלבת במגמה הכללית של הידלדלות
הקהילות היהודיות בארצות ערב והאסלאם, החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20.
ביסמוט
גילה אומץ ותושייה בהשגת ריאיון עם נשיא איראן אחמדינג'אד. עם זאת, יש לציין כי
מלבד החוויה האישית בה התנסה, אין בריאיון שערך תרומה משמעותית לחקר דמותו של
הנשיא האיראני. הן אחמדינג'אד והן קדאפי –
בשיחתם עם ביסמוט – חזרו על עמדותיהם הפומביות הידועות באותה התקופה, ללא
חידוש.
בספר
ישנן טעויות בתעתיק שמות של שליטים ערבים. לדוגמה, שמו של נשיא תימן בשנים 2011-1978 הוא (עלי עבדאללה) סאלח
ולא סלאח, ושם משפחתו של אמיר קטאר הוא
אאל ת'אני (آل ثاني) ולא אל-ת'עני (עמ' 334).
ביסמוט
הוא עיתונאי ותיק ב"ישראל היום"
והחל מ-2017 עורכו הראשי של העיתון – עיתון המזוהה עם ראש הממשלה בנימין
נתניהו. בתור העורך הראשי, הוא מיהר לפטר
שני עיתונאים בלתי ידידותיים (בלשון
המעטה) לנתניהו: דן מרגלית ומוטי גילת. עם זאת, ביסמוט סולד מהימין הקיצוני
באירופה, ומסִפְרו משתמע כי השקפת עולמו הכללית נאורה, ויש לו יחס כבוד לערבים
(כפי שבא לידי ביטוי ביחסו לעובדים המקומיים בשגרירות ישראל במאוריטניה). הסיקור
בספרו נראה אמין. על אף מוּדעותו, מתוך היכרותו האישית, לקושי להגיע לשלום אמיתי
עם עמי האזור, הוא אינו מאבד תקווה.
בפרספקטיבה
של כשבע שנים, שחלפו מאז פרסום ספרו, נראה כי הערכותיו
הזהירות ביחס לשלום עם הפלסטינים והאיראניים היו אופטימיות מדי – לפחות בטווח
הנראה לעין. זאת כיוון שאף הערבים שבתחומי מדינת ישראל בגבולות 1967 (ללא יהודה
ושומרון/הגדה המערבית), אשר כוננו מפלגות בעלות דמוקרטיה פנימית, המפלגות האלה
ממשיכות לראות בישראל, בין אם בגלוי או במשתמע – גם בתור מדינה יהודית בגבולות
1967 – ישות בלתי לגיטימית.
