בואן, ג'רמי. ההתקוממויות הערביות: העם רוצה להפיל את המשטר (לונדון, 2013) [סיכום ספר]

Bowen, Jeremy. The Arab Uprisings: The People Want the Fall of the Regime (London: Simon & Schuster, 2013). Revised and updated.

בואן, ג'רמי. ההתקוממויות הערביות: העם רוצה להפיל את המשטר (לונדון, 2013). הוצאה מתוקנת ומעודכנת. 374 עמ' כולל מפתח שמות. [סיכום ספר]

סיקור וניתוח של ההתקוממויות בעולם הערבי משלהי 2010 עד אביב 2013, תוך התרכזות בתוניס, מצרים, לוב וסוריה. ג'רמי בואן נולד בבריטניה ב-1960, שימש כתב BBC במזרח התיכון החל מ-1991 ועורך הדסק המזרח תיכוני של אותו שירות שידור מ-2005. המחבר היה עד ראייה לחלק ניכר מן האירועים המהפכניים שמתוארים בספרו. הסיכום משקף את  גרסת המחבר כולל השערותיו וניתוחיו (מלבד הערות קצרות בסוגריים מרובעים).  את הערותיי הוספתי בפרק נפרד בסוף הסיכום.

הרקע למהפכות

למשטרים האוטוריטאריים  ששלטו בעולם הערבי מאז שנות ה-50 של המאה ה-20 היה הסכם בלתי כתוב עם עמיהם: המשטרים יספקו מקומות עבודה ואוכל זול והעמים יוותרו על חירותם. לארצות הברית ולבריטניה היה אינטרס בקיומם של המשטרים האלה, כיוון שנלחמו נגד האסלאם הפוליטי, כדוגמת זה שהגיע לשלטון באיראן ב-1979. לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 האינטרס של ארה"ב בקיומן של הדיקטטורות החילוניות בעולם הערבי אף התחזק, כיוון שיכלו להילחם בברוטאליות נגד ארגונים אסלאמיים קיצוניים, ללא עכָּבות משפטיות שהגבילו את המשטרים הדמוקרטיים במערב. על כן, קיצונים אסלאמיים הוסגרו על ידי ארה"ב לטיפוליהם של המשטרים בלוב, סוריה, מצרים וירדן. הלחימה של ארה"ב באפגניסטן החל מ-2001 ובעיראק החל מ-2003, הגבירה את הרגשות האנטי אמריקאיים בעולם הערבי ותרמה לחיזוקו של האסלאם הקיצוני – ובמקביל להגברת האינטרס האמריקאי בשיתוף פעולה עם דיקטטורות ערביות חילוניות בלחימה נגדו.

ב-2005, שרת החוץ של ארה"ב, קונדוליזה רייס, בנאומה באוניברסיטת קהיר, הודתה בגלוי כי במשך 60 שנה נקטה ארצה במדיניות של העדפת היציבות על פני הדמוקרטיה. היא טענה כי מדיניות זו כשלה וכי ארה"ב אינה יכולה להמשיך להשתמש בפחד מבחירתם החופשית של עמים  להצדקת שלילת החופש. ואולם בפועל לא חל שינוי משמעותי במדיניותה של ארצה בעקבות הנאום.

גורם חשוב ביותר לפרוץ המהפכות בעולם הערבי היה חוסר יכולתם של משטרים רבים לספק מקומות עבודה ומזון זול לחלקים ניכרים באוכלוסייה, כפי שהצליח בעבר. במיוחד כשלו המשטרים לרצות את הדור הצעיר, המשכיל והמחובר לאינטרנט, הן במציאת מקום תעסוקה והן בשאיפתו לחופש. הדור הזה שימש קטליזאטור של המהפכות, במיוחד בתוניס ובמצרים, כאשר השימוש באינטרנט זירז את הפצת המידע על האירועים המהפכניים, כולל מידע ויזואלי, אשר היווה השראה לחיקוי.  

תוניס

מנקודת ראות מערבית, למשטרו של הנשיא,  זִין אל-עאבדין בן עלי, היו מעלות רבות. הוא נלחם נגד האסלאם הקיצוני והפוליטי, קידם זכויות נשים ודגל במודרניזציה, ובתקופתו כלכלת תוניס פרחה. ואולם ב-2009 המצב הכלכלי הורע. שגריר ארה"ב בתוניס, רוברט גודק (Godec), במברק מיולי 2009 היטיב לתאר את המצב בארץ שירותו. הוא דיווח כי משטרו של בן עלי "איבד את המגע עם העם של תוניס", אינו סובל ביקורת ונשען על המשטרה, וכי האבטלה הגבוהה, השחיתות והנפוטיזם מעוררים תרעומת (עמ' 33).

האיש שהצית את המחאה בתוניס היה מוחמד בוּעזיזי (Bouazizi), בן 26 מהעיר סִידִי בוּזיד (Bouzid). הדיווחים המוקדמים לפיהם לאיש הייתה השכלה אקדמאית, אך הוא נאלץ למכור ירקות בשוק, זכו להד רחב בעולם הערבי, כיוון ששיקפו את מצבם של משכילים רבים. ואולם לאמִתו של דבר בועזיזי אף לא סיים את לימודיו התיכוניים, אותם עזב על מנת לפרנס את משפחתו. ב-17 בדצמבר 2010 החרימו פקחי העירייה את סחורתו ואת עגלת הירקות שלו, כיוון שעסק במסחר ללא רישיון.  בתגובה הצית האיש את עצמו, הועבר לטיפול לבית חולים, אך נפטר מכוויות ב-4 בינואר 2011.

ניסיון השריפה העצמית עורר מחאה עממית נגד השלטון בתוניס. מאמציו  של הנשיא בן עלי להרגיע את הרוחות, כמו באמצעות ביקורו את בועזיזי בבית חולים, לא הועילו. כאשר ההפגנות נגד בן עלי התרחבו, החליט הצבא לחצוץ בין המשטרה למפגינים ברחובות, ואחר כך הדיח את הנשיא שיצא לגלוּת לערב הסעודית ב-14 בינואר 2011, לאחר שהחזיק בתפקידו כ-23 שנים. מכל מקום, הידיעות על ההצתה העצמית של בועזיזי ומותו, שהופצו במהירות באמצעות האינטרנט ורשת החדשות אל-ג'זירה, הפכו את האיש למעין ניצוץ שהצית התקוממויות ברחבי עולם הערבי, שסבל מבעיות פוליטיות וכלכליות-חברתיות דומות לאלה של תוניס.

המחבר לא היה בתוניס בזמן המהפכה, ורק כעבור כחצי שנה לאחר מותו של בועזיזי נפגש עם הפקחים שהחרימו את סחורתו. בעת האירוע בזמנו, בדצמבר 2010, דיווחי אינטרנט טענו כי אישה פקָּחית, בשם פאידה חמדי, סטרה לבועזיזי ועמיתיה הִכו אותו. בשיחה עם המחבר, האישה וחבריה לעבודה הכחישו זאת מכל וכל, וטענו כי הם ביצעו את תפקידם בהחרימם סחורה של סוחר באזור האסור למסחר, מפאת קרבתו לתחנת משטרה ולמשרד המושל. עוד טענה הפקחית כי הנשיא בן עלי אסר אותה לאחר התקרית ללא שום הצדקה, אלא רק כדי לשמש שעיר לעזאזל  – אך כבר לאחר הדחתו של בן עלי היא עמדה על זכותה להישפט, זכתה לדבריה למשפט הוגן ושוחררה. מסקנתו של המחבר היא כי לוּ הפקחים אכן התנהגו בברוטאליות כלפי בועזיזי, הם לא היו יכולים להמשיך לחיות ולעבוד בעירם, כפי שעשו.

באותו הביקור בעירו של בועזיזי, סידי בוזיד, כחצי שנה לאחר "מהפכת היסמין", התרשם המחבר כי תושבי העיר כבר היו מאוכזבים מן המהפכה. בלט לעין אחוז גבוה של מובטלים צעירים. בגלל השנאה למשטרה ולפקחי העירייה, הם נעלמו כמעט מן הרחובות –  וכך, במקום הסדר שאפיין את מדינת המשטרה של בן עלי, פשו היעדר החוק והפשיעה.

באוקטובר 2011 מפלגת א-נהדה (Nahda) בראשות ראשיד ע'נושי  (Rashid Ghannushi)–מפלגה אסלאמית מתונה שהבטיחה לכבד את זכויות האזרח – ניצחה בבחירות בתוניס. הניצחון התאפשר בגלל אופייה הדתי של החברה הערבית. העובדה כי האסלאמיסטים ניצחו, במדינה שנחשבה למערבית ביותר מבין ארצות ערב, הייתה אות מבשר לגבי העתיד לקרות במדינות ערב אחרות.

מצרים

חוסני מובארק עלה לשלטון במצרים בעקבות רצח הנשיא אנואר סאדאת ב-1981.  אחד מצעדיו הראשונים היה להכריז על מצב חירום, שלא בוטל במשך כ-30 שנות שלטונו, מצב שהקנה למעשה למשטרה ולכוחות הביטחון מעמד מעל החוק. המהומות במצרים החלו כ-10 ימים לאחר הימלטותו של נשיא תוניס מארצו, ב-25 בינואר 2011, יום המשטרה, שהיה יום שבתון. הסיבות להתקוממות במצרים דמו לאלה שבתוניס: מצב כלכלי קשה, אבטלה, עלייה במחירי המזון; היעדר חופש פוליטי והתנהגות ברוטאלית של המשטרה. בדומה לתוניס, העם מאס בשלטונו הממושך של נשיא אחד, והעובדה כי מובארק שאף להוריש את השלטון לבנו, גמאל, לא הותירה תקווה לשינוי משמעותי. כל הגורמים האלה איחדו את רוב הציבור המצרי נגד המשטר: ליברלים, פשוטי העם והאסלאמיסטים. הצלחת המהפכנים בתוניס להדיח את הנשיא עוררה השראה במיוחד בקרב הדור הצעיר  והמשכיל  במצרים. האינטרנט והרשתות החברתיות שימשו לדור הזה אמצעי למעקב אחר המאורעות ולהתארגנות נגד המשטר בארצם.

ב-26 בינואר 2011, ג'רמי בואן, בהיותו בטיסה לקהיר במטרה לסקור את ההתקוממות בארץ זו, לא צפה כי מובארק יודח. הוא העריך, כי בניגוד לנשיא התוניסאי, יצליח מובארק לדכא את ההתקוממות נגדו באכזריות וביעילות. יתרה מזו. גם כאשר ראה במו עיניו את ההפגנות ההמוניות נגד המשטר בקהיר ב-28 בינואר, שהתקיימו  ביום שישי שהוכרז על ידי המתקוממים כיום הזעם, הוא עדיין היה שבוי בהערכתו הקודמת לגבי הצלחת הישרדותו של מובארק, גם לנוכח היערכותה של המשטרה מבעוד מועד ובכוחות גדולים. ואולם כבר באותו היום הצליחו המפגינים להתגבר על כוחות המשטרה, שהוצבו על גשרי הנילוס, ולהגיע לכיכר "תַחְריר". בימים הראשונים לסיקור האירועים נפגע  המחבר מגז מדמיע ונעצר זמנית על ידי המשטרה – אך גם חלק מהמפגינים התייחס אליו בעוינות, ומפגין אחד איים לדקור אותו. המחבר היה בכיכר תחריר עם המפגינים מ-28 בינואר ועד להתפטרותו של מובארק ב-11 בפברואר. בקרב המפגינים בלטו נשים שכלל לא הוטרדו מינית. עם זאת היו אירועים מזעזעים כמו תקיפתה של כתבת CBS, Lara Logan (עמ' 78).

בסופו של דבר לא הצליח המשטר לעמוד מול הלחץ האדיר של המפגינים, אשר בהרכבם שיקפו את  מירב הציבור המצרי: אנשי המעמד הבינוני ועניים, ליברלים ודתיים. ב-31 בינואר המועצה הצבאית העליונה  פרסמה הודעה לפיה היא לא תרשה לפגוע במפגינים. היה זה מהלך שבישר את התמוטטות שלטונו של מובארק. ראשי הצבא הגיעו למסקנה כי דיכוי ההתקוממות הזוֹכָה לתמיכה המונית רחבה ופעילה עלול להיכשל,  מה עוד שחיילים עלולים להירתע מלפגוע במפגינים מחשש להימצאותם של  קרובי משפחה בקרבם. כך, בדומה לתוניס, הכריז הצבא בשלב מכריע על ניטרליות אוהדת למפגינים.  ב-11 בפברואר נאלץ מובארק להתפטר והשלטון עבר למועצה הצבאית העליונה בראשות שר ההגנה, הפילדמרשל מוחמד חוסיין טנטאווי (Tantawi). הצבא החליט לסלק את מובארק, כדי להמשיך לשמור על שלטונו ועל מעמדו כבעל פריבילגיות – מצב שהתקיים במצרים למעשה מאז הפיכת "הקצינים החופשיים" ב-1952. (לפי הערכות מקובלות שלט הצבא בכ-30% מהכלכלה המצרית ובבעלותו היו מפעלי תעשייה וחברות בנייה.)

במהלך ההפגנות בכיכר תחריר, רק האגף הצעיר של ארגון "האחים המוסלמים" הצטרף למפגינים. בתקופת מובארק היה הארגון הזה בלתי חוקי, אך נסבל, ומרביתו בעת ההפגנות נקט בעמדת המתנה. על אף נוכחותם הרבה של גברים ונשים דתיים בכיכר תחריר בעת המחאות, הצעירים החילוניים היוו את חיל החלוץ של המהפכה. כַּתָּבים  מערביים, בהם המחבר, בהשפעת שיחותיהם עם משכילים ערבים ממתנגדי המשטר שדיברו אנגלית רהוטה, סברו כי בעקבות המהפכות תהפוכנה מדינות ערב במהירות לדמוקרטיות מערביות. לאחר שהדבר לא קרה וניכרה התחזקותו של האסלאם הפוליטי, אותם הכתבים העריכו כי מצרים תתפתח לפי הדגם של טורקיה בתקופת שלטונו של ארדואן (שהחל ב-2003) – וגם תחזית זו התבדתה.

בניגוד לתחזיות האלה –  לאחר הפלת משטרו של מובארק, הקרב האמתי   על השלטון עתיד היה להתחולל בין שני כוחות שהיו מאורגנים היטב מבחינה לוגיסטית וכספית במשך שנים רבות לפני מהפכת ה-25 בינואר: הצבא והאחים המוסלמים (עמ' 80). העובדה כי המועצה הצבאית העליונה בראשות טנטאווי המשיכה לשלוט במצרים במשך למעלה משנה אחר המהפכה, מפברואר 2011 עד הבחירות לנשיאות ביוני 2012, מוכיחה את חוזק כוחו של המוסד הזה. על ההשפעה הרבה להשקפת עולמם הדתית של האחים המוסלמים בחברה המצרית ניתן ללמוד מסקר שנערך במצרים ב-2010, גם אם נתייחס לתוצאותיו בזהירות, כיוון שנערך בתקופת הדיקטטורה של מובארק. לפי הסקר הזה, 95% מהנשאלים סברו שעל האסלאם למלא תפקיד חשוב בפוליטיקה. רוב גדול מהנשאלים האמין בענישה לפי חוקי האסלאם: 80% רצו לסקול נואפים, 77% טענו כי יש להלקות גנבים ולכרות את ידם, ו-86% סברו כי העונש על נטישת האסלאם צריך להיות  מוות (עמ' 177).

האתגר החשוב של המשטר לאחר הדחת מובארק היה להתמודד עם הידרדרותו של מצב הביטחון שהתבטאה בעלייה בפשיעה ובאלימות. העובדה כי בבחירות לנשיאות ביוני 2012, אחמד שפיק – גנרל וראש ממשלתו האחרונה של חוסני מובארק, כלומר איש המשטר הישן  – כמעט וניצח בהן, הוכיחה את כמיהתו של חלק ניכר מן הציבור המצרי לסדר, שלמענו היה מוכן להקריב את חירותו. יריבו של שפיק, נציג האחים המוסלמים, מוחמד מוּרְסי, ניצח בהפרש של פחות מ-2%. במחצית הראשונה של 2013, התרשם המחבר כי מורסי מתנהג כאילו זכה בבחירות בניצחון סוחף  ומגביר את הפילוג. ג'רמי בואן אף רומז כי מדיניותו הבלתי זהירה של מורסי עלולה לפגוע בו (עמ' 316). 

לוב

ארבעה ימים לאחר הדחתו של מובארק, ב-15 בפברואר 2011 החלה התקוממות בבנגאזי נגד משטרו של מועמר קדאפי, שליטה של לוב מאז 1969. הפגנה גדולה ראשונה נגד קדאפי בעיר הבירה, טריפולי, התחוללה ב-21 בפברואר.  ב-25 בפברואר הגיע המחבר  ללוב מלונדון בטיסה מיוחדת עבור כתבים שיזם סַיף אל-אסלאם  קדאפי, בנו ולמעשה יורשו המיועד של שליט לוב. בהגיעו לנמל התעופה של טריפולי מצא אותו המחבר במצב של כאוס. מספר העובדים הזרים בלוב באותה תקופה נאמד ב-2 מיליון (מרביתם מצרים ואפריקאים שחורים), ורובם רצו להימלט דרך נמל התעופה, דבר שיצר פקק בו.   בימי שהותו של ג'רמי בואן בטריפולי הוא שמע קולות ירי. היו אלה יריות לפיזור מפגינים, ובהמשך יריות מצד מתקוממים שהשיגו נשק. המחבר וכתבים אחרים נהגו להתגנב לרובע טאג'וּרה  (Tajoura) שבטריפולי בו התקיימו הפגנות נגד המשטר, אותן המשטר נהג לפזר בגז מדמיע ובאש חיה.

כ-45 ק"מ מערבה מטריפולי שוכנת העיר זאוויה (Zawiya), אשר בחודש הראשון של ההתקוממות הייתה בידי המורדים. בתחילה התיר המשטר, באופן מפתיע, לעיתונאים לבקר בה, כדי שייווכחו במו עיניהם כי מתנגדי המשטר הם כביכול קיצונים אסלאמיים מסוממים. ואולם הביקור הוכיח למחבר כי מתנגדי המשטר הם משכבות שונות של האוכלוסייה.  הם סיפרו לו על אנשים שנעלמו בבתי כלא ועל הכנסות  מנפט שבוזבזו. במהלך שהותו בלוב בתקופת המהפכה נעצר המחבר מספר פעמים על ידי השלטונות, אך היה משתחרר בזכות השתייכותו לארגון שידור גדול, הבי-בי-סי, ובזכות אזרחותו הזרה. לעומת זאת אנשי הצוות הערבי שלו הוכו ועונו קשות לפני שחרורם.

ב-1 במארס ערך המחבר (יחד עם נציגת ABC, Christiane Amanpour) ראיון עם קדאפי, בו חזר המנהיג הלובי על טענתו לפיה הארגון אל-קאעידה  עומד מאחורי ההתקוממות נגדו. בכך רצה קדאפי לנצל את שיתוף הפעולה אתו מצד מדינות מפתח במערב נגד הארגון הזה ולמנוע את תמיכתן במורדים. הוא טען כי עמו אוהב אותו וימות על מנת להגן עליו. יצוין כי שיתוף פעולה בין שירותי המודיעין של לוב מצד אחד לבין שירותי הביון של ארה"ב ה-CIA ושל בריטניה ה- MI6 מצד שני, התקיים בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר 2001. נפילת משטרו של קדאפי עתידה הייתה לחשוף מסמכים המפרטים את שיתוף הפעולה הזה, שנמצאו במִתְקני המודיעין של לוב. בין הגילויים ראוי לציון האירוע הבא. ב-2004, ה-CIA וה-MI6 חטפו בבנגקוק פעיל בתנועה צבאית אסלאמית שהתנגדה למשטרו של קדאפי, עבד-אל-חכים באלחאג' (Belhaj). בעיני שני ארגוני הביון המערביים  האלה נחשד האיש כתומך באל-קאעידה, והוא הוסגר ללוב, לטיפול משטרו של קדאפי.  בלוב עונה באלחאג' קשות במשך כשש שנים (שוחרר ב-2010), ולאחר הצלחת המהפכה נגד קדאפי היה עתיד לשמש המפקד הצבאי של טריפולי (עמ' 240-234).  

בעת הראיון  עם קדאפי  במארס, טרם התקבלה החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם שהתירה הפצצות נגד משטרו, וקדאפי נראה נינוח ובטוח בניצחונו. ואכן, בשלב הזה ידו הייתה על העליונה. בהמשך החודש כוחותיו התקרבו למעוז המורדים, העיר בנגאזי, וקדאפי הבטיח לבצע טבח במתנגדיו בה. בתגובה, ביוזמת שלוש מעצמות המערב – ארה"ב, בריטניה וצרפת  – קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם ב-17 במארס החלטה, אשר הסמיכה את מדינות הארגון "לנקוט בכל האמצעים הדרושים"  להגן על האזרחים בלוב, והכריזה על "אזור אסור לטיסה" מעל לוב, כדי למנוע מקדאפי להשתמש בחיל האוויר לדיכוי ההתקוממות. לשגרירת ארה"ב באו"ם, סוזן רייס – אשר הייתה יועצת לענייני אפריקה בממשלו של ביל קלינטון בעת הטבח ברואנדה ב-1994 – היה חלק נכבד בגיוס ממשלו של ברק אובמה למען קידום ההחלטה הזו במועצת הביטחון, במטרה למנוע מחדל של הישנות טבח. כמו כן, היוזמה המערבית במועצת הביטחון הושפעה מלחצי הליגה הערבית ומשיקולי נפט.  כדי להבהיר כי ההחלטה לא תהווה מתן אישור לפלישה מערבית ללוב בנוסח עיראק ב-2003 [ובכך כנראה להרגיע את רוסיה ואת סין, שלבסוף נמנעו בהצבעה], הוציאה ההחלטה מכלל אפשרות כיבוש חלק כלשהו משטחה של לוב על ידי כוח זר.

המחבר עזב את לוב ימים אחדים לפני החלטת מועצת הביטחון על אזור אסור לטיסה, וחזר אליה שבועות אחדים לאחר מכן. על כן נאלץ להגיע ללוב מתוניס ביבשה. בדרכו לטריפולי, ראה ערים שמרדו בקדאפי ונכבשו מחדש, בהן העיר זאוויה (Zawiya). בעיר הזו אף נתקל באדם שבפגְשוֹ לראשונה בתקופת ההתקוממות בעירו תמך במהפכה – אך כעת, כאשר פגְשוֹ שנית, נתן לו להבין כי הוא פוחד לדבר.

בעוד קדאפי וסַיף אל-אסלאם, עדיין הפגינו ביטחון עצמי, היו בכירים במשטר הלובי שהחליטו לערוק מבעוד מועד. הבולט בהם היה שר החוץ, מוּסא כוּסא, אשר כיהן כראש המודיעין הלובי בין השנים 2009-1994. הוא הגיע ללונדון ב-30 במארס 2011. בעברו היה האיש מעורב בפיגועים נגד המערב, בהם תמיכה ב"צבא האירי הרפובליקני" (IRA), ובפיצוץ מטוס נוסעים של  חברת PAN AM  מעל לוקרבי שבסקוטלנד ב-1988. ואולם, במסגרת שיתוף הפעולה בין הביון הבריטי ללובי נגד הטרור לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, מוסא כוסא  אף ביקר בלונדון ונפגש עם ראש ה-MI6 (עמ' 234). לאחר עריקתו ב-2011 הוא עבר תשאול קצר בבריטניה, בעקבותיו הורשה לצאת לגלות נוחה בקטר. לדעת המחבר הייתה הצדקה להעמידו למשפט – אך בריטניה החליטה להעניק לו מעין פרס על עריקתו (עמ' 227).

באמצע יוני 2011, נפגש ג'רמי בואן בשגרירות הרוסית בטריפולי עם השליח המיוחד של רוסיה ללוב, מיכאיל מרגאלוב (Margelov). אישיותו הייתה מרשימה: הוא היה ערביסט הבקיא בתחומו ודיבר ערבית ואנגלית באופן שוטף. המֶסֶר של מרגאלוב היה כי על קדאפי לוותר על שלטונו, כיוון שאיבד את הלגיטימיות שלו בעקבות רצח בני עמו. ואולם עזיבתו של קדאפי חייבת להיות מסודרת, כדי למנוע הידרדרותה  של לוב למעשי אלימות (עמ' 154).  עוד טען כי יש לפתור את המשבר בדרך מדינית, ולא צבאית, ובהתאם לכך ביקר בבנגאזי ונפגש עם נציגי המורדים. הוא גם העריך כי קדאפי יוכל להישאר בלוב תחת הגנת שבטו. [בפרספקטיבה היסטורית נראה כי היה הגיון בגישתו של מרגאלוב, שנועדה למנוע מלחמת אזרחים בלוב, וגם כמובן, לנסות לשמור על האינטרסים של רוסיה בארץ זו.]  אך להערכת המחבר, השגת הסדר כזה הייתה למעשה משימה בלתי אפשרית, מפאת הפער שלא היה ניתן לגישור בין קדאפי שדבק בשלטונו לבין האופוזיציה  והמערב שטענו כי יש לא רק להדיחו כי אם גם להעמידו לדין.

ההפצצות של נאט"ו נגד משטרו של קדאפי, אשר מטרתן המוצהרת הייתה להגן על אזרחים, היו לרוב מדויקות. עם זאת היו גם תקלות מביכות שגרמו לפגיעה באזרחים. לדוגמה, ב-19 ביוני הופצץ בית בשכונת סוּק-אל-ג'וּמְעָה בטריפולי – שכונה שנחשבה לאחד ממעוזי ההתקוממות נגד קדאפי בבירה (עמ' 162). ועוד דוגמה: בהפצצת ביתו של בכיר בממשל הלובי ב-20 ביוני נהרגו 13 אנשים, בהם 5 ילדים ואישה בהריון – בעוד דווקא  האישיות נגדה כוונה ההפצצה  לא נהרגה (עמ' 167-169).

ב-20 באוקטובר 2011 איתרו המורדים את קדאפי ורצחו אותו באכזריות. התרשמותו של המחבר היא כי רוב הלובים אכן רצו במותו ולא היה אכפת להם באיזו דרך יעשה הדבר. עוד טענו הלובים, כי לוּ היה מעמידים את קדאפי למשפט, הליך שיפוטו היה ממושך, וכי אף במהלך המשפט הוא היה ממשיך להטיל את מוראו על הלובים. המחבר סבור כי נקיטת שיטותיו של קדאפי מצד המתקוממים נגדו לא הייתה הדרך הראויה למשטר החדש. הוא גם מותח ביקורות על מאסרים רחבי היקף של אפריקאים שחורים על ידי המיליציות השונות של המורדים והחזקתם ללא משפט בתנאים מבעיתים. המאסרים נעשו בחשד כי הם שימשו שכירי חרב במשטרו של קדאפי, אך רובם כנראה לא היו כאלה והיחס הברוטאלי כלפיהם ניזון ממניעים גזעניים.

בבחירות לפרלמנט ביולי 2012 ניצחה מפלגתו של מחמוד ג'יבריל. ג'יבריל הגדיר את מפלגתו כליברלית, אך לא חילונית, והבטיח כי השריעה תהיה בסיס לחוקה. מפלגות דתיות מובהקות לא הצליחו בבחירות בלוב, דווקא כיוון שהחברה הלובית הדתית בעיקרה, ראתה במפלגות המתיימרות להפוך אותה לעוד יותר דתית – עלבון. מכל מקום, לא הצליחה לוב לכונן משטר יציב, המיליציות השונות נהנו ממעמד עצמאי ואף ירו אלה באלה. ב-2013 לוב הייתה שרויה במצב של כאוס, כשהמדינה נשלטה למעשה על ידי מיליציות יריבות, קיצונים דתיים ופושעים. המיליציות כפו את דעתן על הממשלה, ובגלל היעדר ביטחון שגרירויות זרות החלו לפנות חלק מהצוותים שלהם.

סוריה

בתחילת 2011, המשטר בסוריה של הנשיא בשאר אסד, שעלה לשלטון ב-2000 (קדמו לכך 30 שנות שלטון של אביו, חאפז אסד), נראה לכאורה יציב. בדומה לקדאפי –  אשר מירב מנהיגי המערב חיזרו אחריו בעשור הראשון של המאה ה-21 – גם אסד, בגלל חשיבותה של סוריה באזור זכה לחיזורים מהמערב. ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר ביקר בדמשק ב-2001, ונשיא צרפת, ניקולא סרקוזי – ב-2008, וזאת על אף מעורבותו של אסד ברצח ראש ממשלת לבנון, רפיק חרירי ב-2005. באחת השיחות עם המחבר, לפני פרוץ המרד נגדו, טען אסד כי הוא רואה את עצמו כגשר בין מזרח למערב, בעל ברית של איראן שיכול להיות ידידותי גם כלפי ארה"ב ואירופה, וגם לתמוך ב"שחרור פלסטין". הדבר לא הפריע לטון העוין של  משטרו כלפי ארה"ב והמערב, ולמדיניות הלוחמנית שלו נגד ישראל  –  כל אלה זכו לפופולאריות בקרב עמו ובעולם הערבי בכלל. תמיכתו במנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, אשר בזכות מלחמתו המוצלחת לכאורה נגד ישראל ב-2006 הפך למעין כוכב בעולם הערבי, תרמה לפופולאריות של פטרונו, אסד. ואכן, בינואר 2011 הביע אסד את ביטחונו, כי המהפכות שפקדו את תוניס ומצרים לא תגענה לסוריה, בזכות הקו התקיף שהוא נוקט נגד ישראל והמערב.

אסד, רופא העיניים במקצועו, טעה באבחנתו. המהומות נגד משטרו החלו במארס 2011 בעיר דַרְעא, בדרומה של סוריה, ליד הגבול עם ירדן. מלבד שנות העריצות הארוכות של שושלת אסד שנשענה במידה מסוימת על עדת מיעוט, העדה העלאווית – למורת הרוח נגד משטרו של בשאר אסד היה גם גורם כלכלי. בצוֹרת קשה בין השנים 2011-2006 פגעה קשה באיכרים. עד מאי-יוני 2011 ההפגנות נגד המשטר היו בלתי אלימות, ולאסד היה עדיין סיכוי לבצע רפורמות דמוקרטיות, אותן הבטיח במשך עשור, ואולי אף לשרוד. ייתכן מאוד כי אסד אכן שקל אפשרות כזו, וסגן הנשיא, פארוּק א-שרע, אף רמז על כך. כביטוי לכאורה למגמה הזו, באפריל 2011 חוקי החירום בוטלו – אך בפועל דבר לא השתנה כתוצאה מהטלת מגבלות חדשות על קיום הפגנות. על שֶדָבָר אינו עומד להשתנות, ניתן היה להסיק כבר מנאומו של אסד ב-30 במארס 2011. חוסר התוחלת להביא לשינויים במשטר בדרכי שלום הביא לראשית ההתקוממות החמושה נגד המשטר. ב-2012-2011 אנשי עסקים סורים בחו"ל מימנו משלוחי נשק למורדים, שקראו לעצמם "הצבא הסורי החופשי". הנשק שנרכש הוברח לסוריה דרך טריפולי שבלבנון.

בגלל תחילת ההתקוממות, קשיים נערמו בפני בקשתו של המחבר להגיע לסוריה. רק כעבור כ-10 חודשים מהגשת הבקשה, הותר לו להיכנס לדמשק, ומשם בינואר 2012  עשה את דרכו לדרעא – לעיר בה כזכור החלו המחאות נגד השלטון –  בליווי אנשי ביטחון של המשטר. בדרך בין דמשק לדרעא ראה מחסומים רבים של הצבא,  ודרעא נראתה כעיר כבושה ובה עמדות צבא המוגנות בשקי חול. הימצאותם של אנשי הביטחון מנעה מהתושבים להביע את דעתם על המשטר. ואולם, באופן מפתיע, אותם אנשי ביטחון  הפנים (ה"מוּחאבַּראת") לא מנעו מהעיתונאים ללכת לכיוונה של גבעה, אשר במעלה שלה עמדו צעירים, רובם ממש בני נוער, שבשפת סימנים ביקשו ליצור קשר עם הכתָּבים. הם סיפרו לעיתונאים על הדיכוי הברוטאלי של ההתקוממות בעירם, כולל מעשי רצח,  ואף צעקו, "בשאר, אנו רוצים לתלות אותך" (עמ' 125). בשובם של העיתונאים למיניבוס, שוב באופן מפתיע, אנשי המוחאבראת  לא נראו מרוגזים ואף לא ניסו להחרים את החומר המצולם. המחבר מעלה שני הסברים אפשריים להתנהגותם. ייתכן כי היה לאנשי ביטחון הפנים מלשין בתוך הקבוצה שדיברה עם העיתונאים; או בקרב המוחאבראת עצמו היו אנשים שעייפו מן האלימות והחליטו להתנער ממנה ולבגוד במשטר. 

בינואר 2012  המחבר ביקר גם ברובע (District)  86 של דמשק הקרוב לארמון הנשיאות. זהו רובע עני המאוכלס על ידי בני העדה העלאווית, רובם עובדי שטח בדרג נמוך של שירותי הביטחון הסוריים. העלאווים מהווים כ-12% מתושבי סוריה, והנשיא בשאר אסד ואנשי מפתח במשטרו משתייכים לעדה הזו. רוב העלאווים תומכים במשטר הסורי כיוון שבקיומו הם רואים ערובה לעצם קיומם.  גם הנוצרים, המהווים כ-10% מהאוכלוסייה, תומכים ברובם במשטרו של אסד, וזאת מפחד מפני החלפתו במשטר אסלאמי קיצוני. העלאווים והנוצרים מהווים את הגרעין הקשה של תומכי המשטר. החשש מפני משטר אסלאמי פונדמנטליסטי עמד מאחורי התמיכה באסד  מצד רוב הדרוזים המהווים כ-3% מהאוכלוסייה, ומאותה סיבה זכה אסד לתמיכה בקרב אחוז ניכר מהכורדים המהווים כ-9% מתושבי המדינה.  רוב המורדים נגד המשטר באים מקרב הסונים, המהווים כ-66% מהאוכלוסייה, ואולם גם בקרב העדה הזו התמיכה במורדים אינה מובנת מאליה. למעמד הסוני הבינוני יש עניין בהמשך קיומו של המשטר כדי למנוע כאוס.

נוסף לביקורים בדרעא ובדמשק בחסות המשטר, באותו החודש הצליח המחבר להגיע עם צוותו מדמשק למעין פרוור של העיר, דוּמה (Douma), שנמצא היה  בשליטה חלקית של המורדים. המעבר ממרכז דמשק לפרוור הזה בכביש ראשי נמשך כ-20 דקות, אך המחבר הגיע אליו בדרכים עקיפות, ברכב אותו הסיעה נהגת אמיצה שפעלה בשירות המורדים. הכניסה והיציאה לדוּמָה היו כרוכות בסיכון: הרכב עלול  היה להיתקל במחסומים של השלטון. בדוּמה פגש המחבר מורדים אמיצים ונחושים, ואולם חימושם היה דל: נשק אישי מעריקים ורובי ציד. בציודם הצבאי המועט ובהתארגנותם שנשאה אופי מקומי, הם שיקפו את מצבם של מעוזי מורדים אחרים באותה תקופה.

ב-22 בינואר 2012, הליגה הערבית בכינוסה בקהיר החליטה להטיל סנקציות על דמשק וגיבשה הסדר לפיו על אסד לפרוש מהשלטון. לבנון ועיראק נמנעו בהצבעה על ההחלטה [ביטוי להשפעתה של איראן – שתמכה במשטרו של אסד – על מדיניותן של ביירות ובגדאד]. כאשר בריטניה וארה"ב ניסו לכלול את החלטות הליגה הערבית בהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם, רוסיה וסין הטילו וטו על ההחלטה ב-4 בפברואר 2012.  לפי דיפלומט מערבי, סין רצתה להצביע בעד ההחלטה, אך הצטרפה לרוסיה בגלל הבנה להצטרף לצדה נגד שלוש מדינות המערב הקבועות במועצת הביטחון (עמ' 287).

להתנגדותה של רוסיה להחלטה הזו, ובהמשך להחלטות נוספות במועצת הביטחון, שכוונו למעשה להדיח את  משטרו של אסד, היו שיקולים סבירים אחדים. (1) הרוסים הסיקו את הלקח מן ההחלטה שהתקבלה  במועצת הביטחון בנושא הלובי ב-17 במארס 2011, אשר דיברה על הצורך להגן על אזרחים "בכל האמצעים הדרושים", אך נוצלה על ידי מדינות המערב למלחמה ישירה נגד משטרו של קדאפי. (2)  עוד טענו הרוסים, כי מיגור משטרו של אסד בלי לכונן משטר אחר במקומו, יהפוך את סוריה לסומליה, דהיינו למדינה ללא שלטון מרכזי השסועה בלחימה בין מיליציות יריבות. (3) נוסף לכך, הנשיא הרוסי, ולדימיר פוטין, שאף להחזיר לרוסיה את מעמדה כמעצמה, כולל במזרח התיכון, ובהקשר זה סוריה עם משטר ידידותי למוסקבה הייתה חשובה לו.

בעקבות החלטת הליגה הערבית מינואר 2012, ערב הסעודית וקטר תמכו במורדים בנשק ו"הצבא  הסורי החופשי" נעשה יעיל יותר. ביולי, כתוצאה מהטמנת פצצה במטה בדמשק, בו תואמו פעולות נגד המורדים, אנשי ביטחון ואנשי צבא בכירים נהרגו בפיצוץ, בהם גיסו של הנשיא, ושר ההגנה. זו הייתה מכה רצינית למשטר.

בביקורו בדמשק באפריל 2013, בדומה לביקורו ב-2012, במקביל לסיור מטעם השלטונות בעיר, הצליח המחבר ליצור קשר עם המורדים וסייר באזורי שליטתם. בסוריה רוב רובה של האופוזיציה שנלחמה נגד המשטר הייתה מורכבת מארגונים ג'יהאדיסטיים. ברובע בדמשק שבשליטת ארגון אסלאמי (Liwa al-Islam), התרשם כי התנהגותו מתונה. ירי המרגמות ומכוניות התופת של המורדים – כל אלה היו מגיעים לפעמים למרכז דמשק. בשכונות הנאמנות לשלטון הוקמו "ועדות עממיות" שקיבלו נשק, ונראה כי גם אזרחים רגילים  היו מחזיקים נשק להגנה עצמית, בגין ריבוי מעשי החטיפות. חלקם הגדול של החטיפות נשא  אופי קרימינאלי עם גוון פוליטי: סונים, המצוידים בנשק –  הקשורים כנראה למורדים – היו חוטפים שיעים ודורשים כופר מן המשפחה. בדומה להערכתו ב-2012, המחבר התרשם כי חלק ניכר מן האוכלוסייה הסורית תומך במשטרו של אסד: תמיכתו חזקה במיוחד בקרב המיעוטים, אך גם סונים תומכים בו  כרע במיעוטו, בהתחשב כי האלטרנטיבה המסתמנת הינה הֶרֶס, אנדרלמוסיה וקנאות דתית. המשטר מאמין כי הוא מנצח במלחמה (בעזרתן של רוסיה ואיראן), וכי טענתו שאויבו העיקרי הוא האסלאם הקיצוני מוכחת כנכונה. 

אפילוג

באביב 2013, האופוריה שאחזה את העולם הערבי בעת פרוץ המהפכות לפני כשנתיים, פגה. במהפכות במדינות ערב "עד עתה" המנצח הגדול היה האסלאם הפוליטי. אבל כאשר האסלאם הפוליטי יצטרך לספק לא רק חלומות, אלא גם דברים ממשיים כמו מקומות עבודה ורמת חיים טובה יותר, הבחירה  מחדש באסלאם לא תהיה מובנת מאליה. זאת בהנחה הסבירה כי תהינה עוד בחירות דמוקרטיות, כיוון     שאנשים   שמרדו בדיקטטורות  לא יוותרו בקלות על זכות הבחירה (עמ' 296-295). המחבר סבור כי בערב הסעודית יכולה להתחולל מהפכה, בגלל דמיון מסוים בנסיבות בינה למדינות ערב בהן פרצו מהפכות ב-2011 (רוב אוכלוסייתה צעירה ושיעור אבטלה גבוה בקרב הצעירים) (עמ' 305).

הערות שלי

ג'רמי בואן עקב אחר המהפכות בעולם הערבי והתפתחותן החל מ-2011, כולל סיקור אירועים בעת התרחשותם תוך  סיכון חייו. עם זאת, התוצאה בכל הקשור לגילויים ולתובנות חדשות  אינה מרשימה. ראויה לציון הערכתו כי הגורמים האסלאמיים ניצחו בבחירות בתוניס ובמצרים, כיוון שהיו מאורגנים יותר טוב מזה שנים רבות – אך אם לאחר עלותם לשלטון לא יצליחו לספק את הדרישות החומריות של האוכלוסייה, הפופולאריות שלהם תרד. ואכן היעדר שיפור במצב החומרי ואף הידרדרותו היו אחת הסיבות לירידה במעמדו של מוחמד מורסי, שנוצלה על ידי שר ההגנה, עבד-אל-פתאח א-סיסי, כדי להדיחו בהפיכה צבאית ביולי 2013. אותם הגורמים עמדו גם מאחורי ירידת בכוחה של מפלגת א-נהדה בבחירות בתוניס בנובמבר 2014. המחבר, עוד לפני הדחתו של מורסי, רמז על ניכורו את הציבור החילוני-ליברלי, דבר שעלול להיות בעוכריו. כמו כן, התאמתה תחזיתו של המחבר כי המאבק על השלטון במצרים לאחר מהפכת 2011 עתיד להתחולל בין האחים המוסלמים לצבא. ביתר פירוט, לאחר המהפכה, בשנים 2012-2011 שלט למעשה הצבא, אחר כך  ב-2013-2012 שלט הנשיא האסלאמי מורסי, ומאז יולי 2013 שוב בפועל חזר לשלוט הצבא (על אף קיומן של בחירות לנשיאות ב-2014), כאשר ההתנגדות העיקרית לשלטונו באה מן האחים המוסלמים.  ואולם, בניגוד לנאמר על ידי המחבר באפילוג – לדעתי, מפלגה אסלאמיסטית  שתגיע לשלטון בדרכים דמוקרטיות, בגלל האידיאולוגיה הקיצונית שלה, לא תרשה, ככלל, עריכת בחירות שעלולות להדיחה. המקרה של תוניס הוא היוצא מן הכלל.

ראוי לשים לב להבדלים בין הקלוּת היחסית בהפלת המשטרים הפרו מערביים בתוניס ובמצרים לבין  הקושי בו נתקלו המתקוממים בהפלת משטרו של קדאפי ובחוסר יכולתם להפיל את משטרו של אסד. בלוב, המורדים כנראה לא היו מסוגלים להפיל את המשטר ללא סיוע מבחוץ, ובסוריה המורדים לא היו מצליחים לערער את המשטר ללא סיוע מבחוץ. אפשר למנות את הסיבות הבאות לשוני. (1)בלוב ובסוריה היו הדיקטטורות ברוטאליות יותר מאשר בתוניס ובמצרים. (2) בלוב ובסוריה, לחלקים חשובים באוכלוסייה היה אינטרס בהמשך קיומו של השלטון. (3) רטוריקה אנטי מערבית ואנטי ישראלית חֲזקה הוסיפה לפופולאריות של קדאפי ואסד.

אפשר לראות את אחד הגורמים החשובים לפרוץ המהפכות בארצות ערב ב-2011 בהרעה במצב הכלכלי שמקורו במשבר הכלכלי העולמי שהחל ב-2008. כלומר, אותו הגורם הכלכלי שחולל את המהפכות היה קשור רק באופן חלקי בשליטים ובמשטרים שהיו במדינות ערב, כי אם בגלובליזציה של הכלכלה. ומכאן אפשר להניח מראש, כי גם שינוי במשטרים ובשליטים לא יביא לשיפור משמעותי במצב הכלכלי בארצות ערב. במילים אחרות, אותן המחאות במדינות ערב, שהפכו לרחבות היקף בזכות ההצטרפות אליהן של האזרחים הפשוטים  בתקווה לחולל  שיפור בתעסוקה ולהוריד את מחירי המזון – תקוותיהם בעצם נידונו לכישלון מראש,  אלא אם כן יתחוללו שינוים מהותיים במערכת הכלכלה העולמית. אפשר אף לטעון כי השתלבות בכלכלה העולמית ושיפור ברמת החיים שבעקבותיה לפעמים זוכים להצלחה הרבה יותר גדולה דווקא במשטר דיקטטורי, בהשוואה למשטר דמוקרטי. הדוגמה לכך היא צמיחתה המהירה של כלכלת סין, בהשוואה למצב הכלכלי העגום של חלק ניכר מהאוכלוסייה בהודו.

היעדר יציבות פוליטית בארצות ערב בתקופת המהפכות ובעקבותיהן פגע בכלכלה כמו בייצור,  בייצוא, בהשקעות של משקיעים מקומיים וזרים ובתיירות. במדינות שנגררו למלחמת אזרחים כמו סוריה ולוב, ערים הפכו לעיי חורבות  וענפי ייצוא חשובים כמו נפט וגז, נהרסו או שותקו באופן חלקי. מכאן, המהפכות הביאו במהרה בין אם לירידה ברמת החיים ובין אם להרס מרקם החיים ולהפיכת מיליוני תושבים לפליטים חסרי כל. לאחר עליית כוחו של ארגון "המדינה האסלאמית" בסוריה (ובעיראק) ב-2014,  מצבם של התושבים ב"אזורים המשוחררים" הורע לא רק מבחינה כלכלית. הדיקטטורה החילונית בעיקרה של בשאר אסד, שלא כפתה אורח חיים דתי או חילוני על האוכלוסייה וגילתה יחס סובלני כלפי מיעוטים לאומיים ודתיים, הוחלפה בדיקטטורה  דתית קיצונית. זו כופה בברוטאליות אורח חיים דתי על האוכלוסייה, מכירה רק בזרם הסוני האדוק באסלאם – בעוד כל שאר הזרמים באסלאם והמיעוטים הלאומיים והדתיים הופכים לתושבים נחותים, רבים מהם מוצאים להורג, ולרוב נאלצים להימלט על נפשם. סיכויים טובים לכינונו של משטר דמוקרטי קיימים לכאורה במדינות ערב בהן רוב האוכלוסייה הומוגנית מבחינה לאומית, עדתית ודתית ואינה נגועה בקיצוניות דתית. דוגמה טובה לכך היא תוניס.

בפרספקטיבה היסטורית ניתן לראות במהפכות ובהתמוטטותן של משטרים דיקטטוריים בעולם הערבי, בתחילת העשור השני של המאה ה-21, המשך לתהליכים שהתרחשו במזרח אירופה ובבריה"מ בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 של המאה ה-20. ואולם בעוד שברוב מדינות אירופה המעבר לדמוקרטיה הצליח, הרי ברוב מדינות ערב נכשל. הסיבות לכך נעוצות בשוני הרב בין החברות במזרח אירופה לאלו שבארצות הרב. החברות במזרח אירופה גילו לא רק פתיחות רבה כלפי התרבות המערבית על כל מרכיביה כי אם גם רצון עז לחקותה, כולל ערכי הדמוקרטיה וחילוניות. אלה גם היו חברות הומוגניות בעיקרן מבחינה לאומית. לעומת זאת חלק ניכר ממדינות ערב אינן הומוגניות מבחינה דתית, עדתית, שבטית ואתנית. ארצות ערב דתיות בעיקרן, כאשר דתן האסלאמית, במיוחד בזרמיה הקיצוניים,   נוטה להסתגר מפני התרבות המערבית ואף רואה בה מעשה שטן.

התמורות הדמוקרטיות שהתחוללו במזרח אירופה ובבריה"מ בשלהי המאה ה-20  מצאו את ביטוין הראשון בעולם הערבי בתמורות במשטר באלג'יריה. אלג'יריה, אשר משטרה הושפע במידה מסוימת מן המשטרים הקומוניסטיים בגוש הסובייטי ותהליכי הדמוקרטיזציה בהם, בדצמבר 1991 ארגנה בחירות דמוקרטיות בשלבים. ואולם לאחר שהתברר כבר בשלבים הראשונים של הבחירות כי בסופן צפוי ניצחון מוחץ למפלגות האסלאמיות – חולל הצבא הפיכה וביטל את תוצאות הבחירות. בהמשך, במשך כעשר שנים השתוללה מלחמת אזרחים בין הצבא, שנתמך כללית  על ידי הציבור החילוני ומפלגותיו, לבין האסלאמיסטים. במלחמה הזו נהרגו כ-100,000 איש והיא הסתיימה בניצחון – אך לא מלא וסופי – של  המחנה החילוני. את ניצחונן של המפלגות האסלאמיות בבחירות הדמוקרטיות באלג'יריה ב-1991  אפשר לראות כאות משבר לְמה שעתיד היה להתחולל בבחירות דמוקרטיות בתוניס ובמצרים לאחר המהפכות ב-2011, וגם לדומיננטיות של הזרמים האסלאמיים ברוב רובן של ארצות ערב, בין אם נערכו בהן בחירות או לא. רב גם הדמיון בין מלחמת האזרחים באלג'יריה לבין מאבקו העקוב מדם של משטרו של א-סיסי במצרים נגד האחים המוסלמים וקבוצות טרור אסלאמיות. מלחמת האזרחים באלג'יריה מזכירה במידה מסוימת גם את מלחמת האזרחים בסוריה החל מ-2011.

ואולם בעוד במקרה של אלג'יריה בחר המערב לתמוך בדיקטטורה החילונית – במקרה של סוריה, בגלל עוינותו הבסיסית של אסד למערב ובריתו עם המשטר האסלאמי באיראן, בחר המערב לתמוך באופוזיציה. בהדרגה, במיוחד מ-2014, כאשר הכוחות היעילים העיקריים הנלחמים נגד אסד נותרו הארגונים האסלאמיים הקיצוניים שהלכו וצברו כוח ("המדינה האסלאמית" ו"חזית א-נוּסרה"), נוכח המערב לדעת כי תמיכתו ההתחלתית הנלהבת באופוזיציה נגד אסד עלולה להתגלות כחרב פיפיות משתי סיבות. (1) משטרו של אסד החל להצטייר כרע במיעוטו בהשוואה לקיצוניות האסלאמית. (2) אף לפני השתלטותם על סוריה, קיצונים אסלאמיים עלולים לצאת משטחה לביצוע פיגועים במדינות המערב.

בשלהי 2014, בסיכומו של דבר עולה מסקנה שנשמעת אכזרית.  מדיניות ארוכת השנים מצד מעצמות המערב של העדפת יציבות (ולוּ באמצעות משטרים דיקטטוריים) ואי התערבות בכוח בנושאי פנים במדינות ערב, בכל זאת  הייתה נכונה. היא הועילה למערב והייתה הרע במיעוטו עבור התושבים הערבים. ב-2014 התברר מעל לכל ספק כי מצבם של התושבים הורע ללא הכר דווקא באותן מדינות ערב בהן התערב המערב – מתוך כוונה להביא אליהן דמוקרטיה   – בין אם באופן ישיר (לוב, ועיראק עוד ב-2003)  ובין אם באופן עקיף (סוריה).  המערב הצליח למגר (במקרה של עיראק ולוב) או לערער (במקרה של סוריה)   את המשטרים הקיימים,  אך לא היה בכוחו לכונן משטרים דמוקרטיים במקומם.

שילון, אבי. בן גוריון, אפילוג (תל אביב: עם עובד, 2013) [סיכום ספר]

שילון, אבי. בן גוריון, אפילוג (תל אביב: עם עובד, 2013). 284 עמ' כולל ביבליוגרפיה, הערות ומראי מקומות ומפתח שמות. Avi Shilon [סיכום ספר]

 

מחקר ביוגרפי על דוד בן גוריון  (1973-1886), ראש ממשלתה הראשון של מדינת ישראל, העוסק בעשור האחרון של חייו, מאז פרישתו מתפקיד ראש הממשלה ב-1963 ועד למותו. תקופה זו בחייו של בן גוריון לא נחקרה דיה, כי הרי עם פרישתו מראשות הממשלה הפך בן גוריון לאישיות פחות חשובה ובהדרגה אף לבלתי רלוונטית, לעיתים אף הצטייר כזקן קטנוני ונרגן, ובחלוף השנים הלך ודעך. המחבר אינו מתעלם מן הפנים האלה באישיותו, אך הוא שם דגש על המשך פעילותו והתמודדותו של בן גוריון עם בעיות היסוד של המדינה  במטרה להבטיח את עתיד קיומה, שגשוגה והפיכתה לאור לגויים.  חלק חשוב מהספר מבוסס על מקורות ראשונים בהם ארכיונו של בן גוריון ויומנו. כמו כן מסתמך המחבר על ראיונות שערך עם אנשים שהכירו את בן גוריון ועל הספרות המחקרית הרבה בנושא. בעת פרסום הספר, אבי שילון היה בסביבות גיל  35, עיתונאי ודוקטורנט למדעי המדינה. זהו ספרו השני, לאחר ספרו הראשון על מנחם בגין שפורסם ב-2007. הסיכום משקף את גרסת המחבר, כולל השערותיו ודעותיו – מלבד הערות ותוספות קצרות שלי, שהוכנסו לסוגריים מרובעים. את הערותיי הביקורתיות ריכזתי בפרק נפרד בסוף הסיכום.

 

מהתפטרות מראשות הממשלה עד הפרישה מהכנסת: איש ריב ומדון (1970-1963)

ביוני 1963 התפטר בן גוריון מראשות הממשלה, לאחר ששימש ראש ממשלה במשך כ-15 שנה, וב-15 השנים שקדמו לכך עמד בראש היישוב. מלבד גילו המבוגר, היותו בן 77, וירידה במצב בריאותו, היו סיבות ספציפיות שהִקשו על המשך תפקודו. (1) היחלשות מעמדו בתוך מפלגתו מפא"י. (2) לחץ גובר מצד נשיא ארה"ב, ג'ון  קנדי, למנוע מישראל לפתח נשק גרעיני. (3) התנגדות בציבור, כולל אי שביעות רצון של בכירים במפלגתו, משיתוף פעולה עם מערב גרמניה במישור הצבאי. [דירוג הסיבות לפי סדר חשיבותן המשוער משקף את הערכתי.] לוי אשכול, בתמיכתו של  בן גוריון, נבחר על ידי מפא"י לעמוד בראשות הממשלה, ובמקביל, בדומה לבן גוריון בזמנו, החזיק גם בתיק הביטחון.

 

לא חלפו חודשים אחדים וביקורתו ואף מורת רוחו של בן גוריון על התנהלותו של אשכול הלכה וגברה. ב-1964 כעס על אשכול כי בתמורה לאיחוד שהקים בין מפא"י ל"אחדות העבודה", ויתר על התביעה לשנות את שיטת הבחירות לכנסת. בן גוריון רצה לשנות את שיטת הבחירות לאזורית, כדי ליצור שני גושים פוליטיים גדולים, כדוגמת השיטה הבריטית, ובכך להקל על מלאכת הרכבת הממשלה. כמו כן רגז על אשכול על שהסכים להעלות לארץ את עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית. בקבורתו של ז'בוטינסקי בארץ ביקש אשכול לקיים את צוואתו של הנפטר ולנסות להתגבר על השנאה ההיסטורית – שמקורה בתקופת עמידתו של בן גוריון בראש מפא"י –   בין מפא"י לבין הרוויזיוניסטים בראשות ז'בוטינסקי. בהמשך, לאחר קום המדינה, העוינות בין מפא"י בראשות בן גוריון לבין יורשי הרוויזיוניסטים, מפלגת החרות בראשות מנחם בגין, נמשכה במלוא עוזה. (ב-1965 הקימה תנועת החרות סיעה משותפת עם המפלגה הליברלית, ובגין הפך למנהיג "גוש חרות ליברלים", גח"ל.)  בן גוריון  בתקופות מסוימות כינה את ז'בוטינסקי "היטלר", ובמכתב לחיים גורי ב-1963 כינה את ממשיך דרכו, בגין, "טיפוס היטלריסטי מובהק, גזעני, מוכן להשמיד את כל הערבים למען שלמות הארץ...ואני רואה בו סכנה חמורה למצבו [כך במקור] הפנימי והחיצוני של ישראל" (עמ' 48).

 

בניגוד לאשכול, המשיך  בן גוריון להתעקש בצורך להקים ועדת חקירה משפטית ב"פרשת לבון". (הפרשה כונתה גם "עסק ביש". הכוונה לפעולה כושלת של המודיעין הישראלי במצרים ב-1954.) יש לציין כי ב-1960 התנגד בן גוריון  בנימוקים משפטיים לטיהור שמו של שר הביטחון בעת הפרשה, פנחס לבון, שנעשה על ידי ועדת שרים, היא "ועדת השִבעה". למרבית חברי מפא"י ובראש וראשונה לאשכול,  לא היה עניין לנבור בפרשה המביכה והסבוכה שרק עלולה הייתה לפגוע במפלגה. בוועידת מפא"י בפברואר 1965 נוצר רוב מוצק נגד הצעתו של בן גוריון להקים ועדת חקירה משפטית ב"פרשה" ואף נמתחה עליו ביקורת. ביוני 1965 ביקש בן גוריון להעמיד את עצמו כמועמד מפא"' לתפקיד ראש הממשלה ושוב הפסיד בהצבעה במרכז המפלגה.  במקביל, ביקורתו כלפי אשכול החריפה ובין השאר האשימו ב"חטאים ממלכתיים". כנראה התכוון בן גוריון, בין השאר, להסכמתו של אשכול לביקורם של פקחים אמריקאים בכור הגרעיני בדימונה, ואולי להאטה מסוימת בתוכנית הגרעין של ישראל. נראה כי האשמותיו של בן גוריון כלפי אשכול נבעו ממניעים אישיים כמו קנאה ותסכול, כי הרי אשכול לא ויתר על התוכנית הגרעינית,  אלא חיפש ומצא דרכים מתוחכמות להמשיך בה.

 

לנוכח החרפת העימות עם אשכול, הקים ב-1965 בן גוריון מפלגה מתחרה למפא"י, בשם "רשימת פועלי ישראל", רפ"י. שמעון פרס לא רצה לפרוש ממפא"י והעדיף להיאבק על מעמדו במפלגת האם מבפנים, אך מיהר ללכת אחר בן גוריון. משה דיין נענה לחבור למפלגה החדשה באי רצון, לאחר שהתברר לו כי במפא"י ממילא ייחשב לתומכו של בן גוריון ולא יקוּדם. מבחינת המיקום במפה הפוליטית הייתה  רפ"י ימינה ממפא"י ושמאלה מגח"ל – מעין מפלגת מרכז. המונח "סוציאליזם" נעדר ממצעה והיא דגלה בשינוי שיטת הבחירות לאזורית. לבן גוריון היו ציפיות מופרזות לגבי הצלחתה של המפלגה בבחירות הקרובות: 25 מנדטים ואף יותר. ואולם בבחירות ב-1965 קיבלה רפ"י רק 10 מנדטים. לאחר הכישלון בבחירות הדרדר  מעמדו של בן גוריון למנהיג של מפלגה בינונית, הקורא קריאות ביניים במליאת הכנסת, מרוחק מעשייה ומתוסכל. אף על פי כן אפשר לטעון כי בהקמת רפ"י הקדים "הזקן" את זמנו. (1) הייתה זו חוליה ראשונה בשרשרת התפתחויות שתביא להדחת מפא"י ההיסטורית מן השלטון ב-1977. (2) זה היה ניסיון רציני ראשון להקים מפלגת מרכז – ניסיונות שחזרו ונשנו בבירור החל בהקמת ד"ש ב-1977 וכלה בהקמת "יש עתיד" ב-2012.

 

על אף הכישלון בבחירות לכנסת, נותר בן גוריון בעיני חלק ניכר הן בקרב הציבור והן בקרב המדינאים ומפקדי הצבא כאוטוריטה ומנהיג,  במיוחד בענייני צבא וביטחון. בתקופת "ההַמְתנה" במאי 1967 – כאשר המתיחות הצבאית בין ישראל למדינות ערב השכנות הגיעה לשיאה והובילה למלחמת ששת הימים   ביוני – יריבו המר של בן גוריון, בגין, ניסה להביא למינויו של "הזקן" לשר הביטחון, תוך הוצאת התיק הזה מראש הממשלה אשכול.  הרמטכ"ל , יצחק רבין, מצא לנכון להיפגש עם בן גוריון בסוף מאי, מתוך שאיפה לשמוע ממנו דברי עידוד. ואולם במקום זה שמע ממנו הערכה די פסימית. בן גוריון הטיל את האחריות על אשכול בנוגע להסלמה הצבאית; התנגד למלחמת מנע, ללא תיאום עם מעצמות המערב; וחרד מן האבידות הקשות במלחמה, אם תפרוץ. בהתנגדותו למעשה למלחמת מנע היה בן גוריון קרוב לדעתו של אשכול בחודש מאי, וכאשר לבגין נודע זאת, כבר לא גילה עניין במינויו לשר הביטחון. בן גוריון, עדיין חשב כי יש לסמוך על צרפת, ספקית הנשק העיקרית של ישראל בתקופת כהונתו כראש הממשלה ושר הביטחון – ולא היה מוּדע להצטננות בקשריה של ישראל עם ארץ זו, להתעצמותו הרבה של צה"ל במהלך ארבע השנים מאז התפטרותו, ולתחילת תהליך מעברו של הצבא לנשק אמריקאי בשריון ובחיל האוויר.  

 

לאחר שעלה בידו של שמעון פרס, ערב מלחמת ששת הימים,  לקדם אצל מפא"י  הצעה לפיה תוקם ממשלת אחדות לאומית בה יכהן משה דיין, כנציג רפ"י,  בתפקיד שר הביטחון – במקומו של אשכול – הסכים בן גוריון לסידור כזה באי רצון מופגן, כיוון שאשכול נותר ראש ממשלה. "הזקן" הורה לפרס כי במקביל להסכמתו להצעה הזו יודיע לאשכול, כי רפ"י אינה מאמינה במנהיגותו ולא תחדל ממאמציה להדיחו (עמ' 73). אחר מינויו של דיין לשר הביטחון ניסה בן גוריון להשפיע על החלטותיו, אך דיין  לא שעה לעצותיו וטען כי "הזקן" "חי בעולם שחלף": הוא עדיין מעריץ את נשיא צרפת, שרל דה גול; מגזים בכוחו של מנהיגה של מצרים, גמל עבד-אל-נאצר; ואינו מוּדע למלוא כוחו של צה"ל (עמ' 74). יתרה מזו: דיין נמנע לעדכנו על התפתחויות המלחמה. לנוכח זאת,  ביום הראשון של המלחמה, ב-5 ביוני, בשעות אחר הצהריים, נסע בן גוריון למטה חיל האוויר בקריה, בלי שהוזמן, והתעדכן בעצמו. בהיותו מודע לקרירותו של דיין כלפיו, מצא לנכון בן גוריון להתקשר לדיין רק פעם אחת במהלך המלחמה, ב-9 ביוני; וגם אז דיין נמנע מלהשיב לו, האם זו ישראל שהפרה את הפסקת האש עם הסורים, כפי שסבר, ובצדק, בן גוריון. בן גוריון העריך כי הפרת הפסקת האש עם הסורים רק תפגע בשמה של ישראל ולא תועיל לה, כאמתלה, לכבוש את רמת הגולן. הוא רשם ביומנו: "אין לנו צורך ברמה, כי לא נישאר שם" (עמ' 75). כנראה הושפע בן גוריון  ממהלך האירועים במלחמה הקודמת, מבצע סיני ב-1956, בעקבותיו מיהרו  ארה"ב ובריה"מ לכפות על ישראל לסגת מחצי האי סיני שזה עתה כָּבשה. 

 

לאחר מלחמת יוני 1967 העדיף בן גוריון להצניע את הערכותיו לפני המלחמה, שהופרכו. עם זאת, כנראה כביטוי לא רק למוּדעותו כי הערכותיו היו שגויות, אלא גם כי עליו לשלם על כך את המחיר, כשנתיים לאחר מלחמת ששת הימים רשם בן גוריון ביומנו כי  ב-1967 הוא התפטר סופית מתפקידיו הממלכתיים. כלומר, אם ערב מלחמת יוני 1967 עדיין רבין, ואפילו בגין, ביקשו להישען על מנהיגותו כְּבר-סמכא  בנושאים ביטחוניים-מדיניים, הרי לאחר שנכשל בהערכותיו לפני המלחמה, הפך במידה רבה  לדמות בלתי רלוונטית בעיני הצמרת המדינית-ביטחונית.

 

מלחמת ששת הימים ליכדה את העם ובעיני מירב  הציבור רפ"י נראתה כמפלגה מיותרת. כתוצאה מכך, בדצמבר 1967 רוב חברי המפלגה הזו, בהם תומכיו החשובים והמובהקים של בן גוריון כמו דיין ופרס, צידדו בחזרתה של רפ"י למפלגת האם מפא"י, ובהמשך, בהקמתה של מפלגה מאוחדת בשם מפלגת העבודה בינואר 1968. בן גוריון החליט להימנע מהצבעה על השיבה למפלגת האם, כיבד את רצון חבריו – אך אישית לא הצטרף למפלגת העבודה ונותר חבר כנסת בודד כסיעת יחיד. גורם חשוב באי שובו למפלגת העבודה הייתה שנאתו התהומית לעומד בראשה, לוי אשכול.

 

לאירוע העצוב, מנקודת ראותו של בן גוריון, של הצטרפות חברי מפלגתו רפ"י למפלגת העבודה בינואר 1968, נוסף באותו החודש אירוע אישי טראגי. פולה, אשתו, איתה היה נשוי חמישים שנה, נפטרה. היא דאגה לצרכיו האישיים וגידלה כמעט לבדה את שלושת ילדיהם, כי הרי בן גוריון היה רוב זמנו טרוד בעניינים מדיניים.  בן גוריון בחר מבעוד מועד חלקת קבר משותפת  לה ולעצמו, על יד הצריף בו התגורר בקיבוץ שדה בוקר שבנגב.

 

בינואר 1969, כנגד כל הסיכויים, עדיין חתר בן גוריון להדיח את אשכול מתפקיד ראש הממשלה. לשם כך, פנה במכתב לגולדה מאיר [על אף שכבר ב-1968 פרשה מאיר מתפקיד מזכירת מפא"י, ונותרה  רק חברת כנסת], בו שטח את קובלנותיו על אשכול. כשהדבר לא עזר, בפברואר 1969 פנה במכתב מפויס לבגין, מנהיג גח"ל ושר ללא תיק בממשלתו של אשכול. במכתבו ניסה לשכנע את בגין לפרוש מן הממשלה, אך בגין לא נענה לפנייתו. על פי העדויות של בנו של בן גוריון, עמוס, ונכדו של בן גוריון, יריב בן אליעזר, המשיך בן גוריון לסלוד מבגין בתקופה הזו [ומכאן לא היה המכתב לגמרי כן ונבע משיקולים פוליטיים צרים – להדיח את אשכול בכל מחיר]. זמן קצר לאחר המכתב לבגין, הודיע נשיא המדינה, זלמן שז"ר, לבן גוריון על מותו של אשכול. בן גוריון  החליט מייד כי לא ילך להלווייתו. במכתב בתחילת מארס 1969 היה בן גוריון בוטה אף יותר: "אני לא אבוא לכבד פושע, רמאי, העלול להמיט אסון וחרפה על עמו" (עמ' 91-90).

 

לאחר מות אשכול, נבחרה גולדה מאיר לתפקיד ראש הממשלה מטעם מפלגת העבודה, ובאוקטובר 1969 היא התייצבה לבחירות כלליות בראשות מפלגה רחבה שכללה גם את מפ"ם, במסגרת "המערך". במשך שנים רבות ראה בן גוריון במפ"ם "כת קומוניסטית למחצה". יתרה מזו, עם השנים הלך בן גוריון והתרחק מסוציאליזם  – אך לאחר שנואש מניסיונותיו לפרק את הקואליציה בעזרתם של גולדה מאיר ובגין (שנזכרו לעיל), מצא לנכון להיפגש עם אחד ממנהיגי מפ"ם (שמו אינו מצוין בארכיונו של בן גוריון). באוזניו טען כי בבחירות הקרובות אין לו למי להצביע, וכי המפלגה הקרובה לו ביותר היא מפ"ם – לולא התחברה למערך עם מפלגת העבודה (עמ 93). מאמציו לפרק את הקואליציה בסיועה של מפ"ם הצביעו על סלידתו העמוקה מן ההנהגה של מפלגתו לשעבר מפא"י. באוזני אותו מנהיג של מפ"ם אמר בן גוריון: "אם מדינת ישראל לא תשתחרר מההנהגה המיוסדת על אי אמת ואי מוסר, מן ההכרח שגם צה"ל יהיה כזה, וצבא כזה אינו מסוגל להילחם ולנצח" (עמ' 95). על אף שדבריו של בן גוריון נאמרו בהקשר למאבקו [האישי, לדעתי] נגד מפלגת העבודה – הרי יש להם חשיבות ערכית  רבה ורלוונטיות מעל ומעבר לתקופתו. היה גם גרעין של אמת בטענתו של בן גוריון כי דעותיו התקרבו למפ"ם. לאחר מלחמת  יוני 1967  נקטה בריה"מ במדיניות אנטי ישראלית קיצונית, דבר שגרם  – לשביעות רצונו של בן גוריון – למִפנה שלילי של מפ"ם ביחס למוסקבה והדגיש את נאמנותה של מפלגה זו לציונות ולמדינת ישראל. כמו כן בן גוריון היה קרוב לדעותיה של מפ"ם ביחס לשטחים שכבשה ישראל ביוני  1967 (על כך יפורט בהמשך).  מכל מקום, בן גוריון לא הצליח לשכנע את מפ"ם לפרוש מן המערך.

 

חבריו הנאמנים של בן גוריון מרפ"י הצליחו לשכנעו להתמודד בבחירות לכנסת ב-1969 בראש רשימה חדשה. בן גוריון, ללא התלהבות יתרה, הקים את "הרשימה הממלכתית", שדגלה בשינוי שיטת הממשל, מצע ליברלי בתחום הכלכלי וערפול בשאלת גבולותיה של המדינה.  בשלב מסוים נסחף בן גוריון בתקווה שפרס ודיין יצטרפו לרשימתו – אך זה לא קרה והמפלגה קיבלה רק ארבעה מנדטים. נראה כי בן גוריון לא כל כך הופתע מן התוצאה ומכאן לא כל כך התאכזב. פעילותו בכנסת הייתה מעטה, וביוני 1970, בגיל 84, התפטר מהכנסת, פרש מהחיים הפוליטיים והתיישב בקיבוץ שדה בוקר שבנגב. הוא נימק את התפטרותו בחוסר יכולתו למלא את חובתו כחבר כנסת – השתתפות בישיבותיה. ייתכן כי בין הסיבות להתפטרותו הייתה העובדה כי רבים מרשימתו צידדו בארץ ישראל השלמה – וזאת בניגוד לבן גוריון עצמו. יצוין כי ב-1973 הרשימה הממלכתית הצטרפה, כסיעה, לליכוד בראשות מנחם בגין – מפלגה שבאותה העת אכן דגלה בארץ ישראל השלמה.

השקפתו על עתיד השטחים בעקבות מלחמת יוני 1967 וחזונו

ניצחונה המוחץ של ישראל במלחמת ששת הימים, הֶמשֵך סירובן של מדינות ערב לעשות שלום איתה, והיעדר לחץ ממשי על ישראל מצד ארה"ב לסגת מן השטחים שכבשה במלחמה הזו  – כל זה יצר הערכה בקרב ההנהגה המדינית-ביטחונית, וגם אצל מרבית הציבור בארץ, כי ישראל תוכל לצרף  חלק ניכר מן השטחים האלה לתחומה. [רק בעקבות מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 החל תהליך של התערערות  באמונה הזו.]  בניגוד להערכה הזו,  מ-1967 ועד למותו ב-1973, החזיק בן גוריון, באופן בסיסי (לפעמים גם הוא היה נסחף לדעת הרוב, כמו בעקבות ביקור בסיני ב-1972)  בדעה שונה. הוא סבר כי ישראל תצטרך להחזיר את רוב השטחים  תמורת שלום אמת – פרט לרמת הגולן, בגלל חשיבותה הביטחונית והיעדר אוכלוסייה ערבית בה; וכמו כן לא תחזיר את ירושלים המזרחית, בהיותה ערש של ההיסטוריה היהודית (במקרים מעטים טען כי מאותה סיבה ישראל גם לא תחזיר את חברון). בהתבטאויותיו הפומביות, על אף שלא הכיר בן גוריון בקיומו של עם פלסטיני וגם לא התייחס לבעיה המוסרית שנובעת משליטה בעם זר –  הוא התנגד לסיפוח הגדה המערבית לישראל משיקולים דמוגרפיים. לגבי האזור הזה הוא העלה את האפשרות של אוטונומיה עם זיקה לירדן, ונראה כי ניסה בפועל לקדם פתרון לשאלה הפלסטינית.

 

ביוני 1969, ביוזמתו של בן גוריון ובסיועם של  מתווכים, הוא הצליח לקיים פגישות אחדות בלונדון עם אחד ממנהיגי התנועה הלאומית הפלסטינית בתקופה שקדמה לקום המדינה, מוסא עלמי (בפעם הקודמת נפגש איתו בן גוריון עוד ב-1936). בעת המפגשים בלונדון שני האישים למעשה היו בלתי רלוונטיים. בן גוריון היה חבר כנסת בודד (רפ"י כזכור הצטרפה ב-1968 למפלגת העבודה) – ובראש התנועה הלאומית הפלסטינית עמד יאסר ערפאת. עלמי הציג תוכנית שכללה אוטונומיה פלסטינית או קונפדרציה עם ירדן. המחבר, אבי שילון, לא מצא חומר בדבר תגובתו של בן גוריון לרעיונות האלה, אך התרשמותו היא כי בן גוריון לכל הפחות גילה אוזן קשבת להצעה. מכאן מסיק המחבר כי שלילתו הפומבית של בן גוריון  עד סוף ימיו את קיומו של העם הפלסטיני לא נבעה מעיוורון פוליטי, אלא מסיבות אידיאולוגיות וטקטיות, כמו מתן יתר תוקף להצדקתו המוסרית של המפעל הציוני ולשלילת זכות השיבה של פליטי 1948 לתחומי מדינת ישראל. (ישנה אפילו עדות בודדת כי בשיחה עם היסטוריון צרפתי ב-1972 הסכים בן גוריון להקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית, עמ' 217).

 

בנאום בשדה בוקר באפריל 1970 פירט בן גוריון את עמדתו בשאלת השטחים המוחזקים בידי ישראל לאחר מלחמת יוני 1967. הוא הזכיר כי תמך בעבר ברעיון ארץ ישראל השלמה, אך כעת טען כי הדבר בלתי ריאלי. הוא המשיך: "אילו היה אפשר לעשות שלום אמיתי בינינו ובין הערבים...הייתי בעד זה שנחזיר להם את כל השטחים מלבד שניים" [ירושלים ורמת הגולן] (עמ' 102). עוד אמר כי "הרוב בעם היהודי...[מתנגד ל]מלחמות בלי סוף למען להגדיל את השטחים [אלא] בעד שלום" (עמ' 103).

 

מתן העדיפות הברורה להשגת שלום על פני המשך ההחזקה בשטחים השתקפה גם בניתוחיו של בן גוריון ביחס לאירועים מכריעים בתולדות עם ישראל. בשיחה עיתונאית ב-1971 הוא הביע את הערכתו הרבה לירמיהו הנביא, שחי בסוף תקופת הבית הראשון. ירמיהו הבין כי המלחמה נגד הבבלים תביא לאסון – ולוּ ירושלים הייתה שומעת בקולו, אסון החורבן היה נמנע. בדומה לכך, המשיך בן גוריון, המרד נגד הרומאים בתקופת הבית השני היה "אבסורד" והביא לחורבן. בשתי התקופות, לדברי בן גוריון, "לא הייתה לעם ישראל הבנה ממלכתית" (עמ' 156).

 

בן גוריון נימק את הצורך להחזיר את רוב השטחים תמורת שלום גם על סמך ראייתו את יחסי הכוחות בסכסוך הישראלי-ערבי לא רק בהווה, כי אם גם בעתיד, בטווח של עשרות שנים.  בנאום ב-1970 הדגיש את חוסר הפרופורציה בין מספר היהודים הקטן  בישראל לעומת יותר מ-100 מיליון ערבים בארצות ערב ויותר מ-300 מיליון מוסלמים בעולם התומכים בערבים. מסקנתו הייתה: "לכן, אם יש סיכוי לשלום, מוטב להחזיר את כל השטחים" (עמ' 216). ב-1972 הזהיר בן גוריון כי בנוסף לפער הכמותי בין ישראל לאויביה, גם הפער האיכותי עלול להשתנות לרעתה. לדבריו – "יש סכנה שהם [הערבים] עוד ילמדו להילחם. אי אפשר לומר שאף פעם לא" (עמ' 217).

 

 

בנאומו בשדה בוקר באפריל 1970 (שנזכר לעיל), כהצדקה לאי סיפוח מרבית השטחים טען כי שטחה של בלגיה הוא כמו שטחה של מדינת ישראל לפני מלחמת ששת הימים וחיים בה כ-12 מיליון איש. [דבריו אינם מדויקים. שטחה של בלגיה הוא כ-30,500 קמ"ר (ומספר תושביה ב-2014 הוא כ-10.5 מיליון) – בעוד שטחה של ישראל לפני מלחמת ששת הימים היה כ-21,000 קמ"ר.]  כלומר, שטחה של מדינת ישראל, ללא סיפוח השטחים, מספיק לכל היהודים הרוצים לחיות בה.

 

בן גוריון חזר והדגיש כי כדי להבטיח את עתידה של המדינה חיוני להגביר את העלייה לארץ ולהתיישב בנגב ובגליל.  עוד טען כי למען הבטחת קיומה של המדינה דרושים לה בין 8 ל-10 מיליון יהודים (עמ' 232). בהתאם לשאיפתו להגדיל את מספר היהודים בארץ – וגם  ובהתאם להגדרתו החילונית בעיקרה  למושג יהודי לפיה הפן הדתי הוא רק אחד המרכיבים של הלאום היהודי – סבר כי ניתן להצטרף לעם היהודי לא רק באמצעות גיור אורתודוקסי (על אף שעִם קום המדינה נתן למעשה גושפנקא לגיור אורתודוקסי בלבד). לדעתו ניתן להצטרף לעם היהודי גם באמצעות התערות בו: בת זוג או בן זוג לא יהודים יכולים להפוך ליהודים באמצעות הכרת היסטוריה יהודית  ותנ"ך, ידיעת עברית והתבוללות למעשה ביהודים.  עוד ראוי לציין כי בן גוריון ייחס חשיבות רבה לתנ"ך לא רק כספר דתי, אלא וכנראה בעיקר, כמסמך היסטורי המעיד על היווצרותו של עם ישראל בארץ ישראל וכשטר המוכיח את בעלותו על הארץ. ברוח נביאי ישראל, בשנותיו האחרונות נהג בן גוריון להטיף כי עם ישראל חייב להיות עם סגולה במובן המוסרי.

 

מבין המדינאים של ישראל נראה שבן גוריון העדיף את דיין כיורשו. לשניהם הייתה זיקה לתנ"ך ושניהם דגלו בתגובות צבאיות מכאיבות בעת הצורך, בד בבד עם נכונות להתפשר על שטחים תמורת שלום. בהתעלמותו של דיין מעצותיו ערב מלחמת ששת הימים, ראה בן גוריון ביטוי ליכולתו לחשיבה עצמאית. עוד ראוי לציין כי בשנות ה-70 תמך בן גוריון בעונש מוות למחבלים ערבים שרצחו ללא אבחנה – בניגוד לשר הביטחון, דיין.  כיוון שדיין, בתואנה של חוסר זמן, לא נסע דרומה לעדכן את בן גוריון, בן גוריון היה מגיע לתל אביב להתעדכן אצל דיין. במפגש כזה בסתיו 1970 חלק דיין על הערכתו האופטימית של בן גוריון בדבר סיכויי השלום עם מצרים. הוא גם לא היה שותף לתחזיתו של בן גוריון בדבר התעצמותה הקרובה של סין, שתביא להחלשת השפעתה של בריה"מ במדינות ערב (עמ' 166). [גרעין האמת בנבואתו של בן גוריון הוא כי החל מסוף המאה ה-20 הלכה סין והתעצמה בקצב מהיר מבחינה כלכלית, טכנולוגית, וצבאית.]  תחזיתו של בן גוריון ביחס לסין, לפיה היא עתידה להפוך למעצמה שנייה בעולם לאחר ארה"ב, הייתה רק חלק משפע נבואותיו.

 

בן גוריון הִרבה להתנבא  לגבי העתיד להתרחש בעוד עשרות שנים, ונבואותיו היו לרוב אופטימיות, ברוח ובהשפעת נביאי ישראל וחזונם על אחרית הימים. ב-1968, בתחזיתו על עתיד העולם ב-1987 (שהתבססה על "נבואתו" מ-1962), הוא צפה כי בריה"מ תהפוך למדינה דמוקרטית, וכי אירופה המערבית והמזרחית תהווינה פדרציה של מדינות אוטונומיות בהן ייכון משטר דמוקרטי וסוציאליסטי. נבואה זו אכן התקרבה להתגשמות בשנות ה-90. לעומת זאת חלק לא מבוטל מנבואותיו ב-1968 נותר בגדר מדע דמיוני [לדעתי – המחבר דווקא מדגיש את גרעין האמת שבהן]; כמו פיתוח זריקה  שתישנה את עורו של האדם השחור ללבן – וההיפך, ובכך תחוסל האפליה הגזעית בארה"ב ובארצות אחרות; וכי אפשר יהיה להקים מושבות על הירח והמאדים (עמ' 83). ב-1970 האמין בן גוריון שתוך עשור ייחתם הסכם שלום בין ישראל למצרים, כיוון שמצרים תיאלץ להפנות את משאביה לשיפור מצבה הכלכלי-חברתי, ובכך ניבא במידה רבה את חוזה השלום הישראלי-מצרי שנחתם ב-1979.

 

 

בנאומו המקיף בשדה בוקר באפריל 1970 (שנזכר לעיל), מצא  בן גוריון לנכון לשבח את סיועה של בריה"מ בנשק לישראל עם קום המדינה ב-1948 – בניגוד לארה"ב באותה התקופה.  אזכור לטובה של בריה"מ כנראה רמז על הצורך בפרגמטיזם בחיפוש אחר בעלי ברית. בעקביות לנאמר בנאומו הזה, ראוי לציין כי בשנות ה-70 לא התלהב – בלשון המעטה – בן גוריון  מארה"ב, ומכאן גם מתלותה הרבה של  ישראל בה. הוא הִרבה להזכיר את רתיעתו של משרד החוץ האמריקאי מאפשרות הקמתה של מדינת ישראל לאחר החלטת כ"ט בנובמבר 1947 ואת האמברגו האמריקאי על משלוחי הנשק לישראל בעת מלחמת העצמאות. עוד טען כי המלחמה שמנהלת  ארה"ב בווייטנאם – שהחלה באמצע שנות ה-60 – לוקה בתפיסה פשטנית בדבר ניסיון למגר את הקומוניזם. במכתב שלא פורסם אף טען כי "אלה התומכים בניקסון [נשיא ארה"ב]  בווייטנאם הם השוביניסטים והאנטישמים והאנטי כושים" (עמ' 161).

 

בניגוד לארה"ב, הייתה לו הערכה כלפי שיטת הממשל הבריטית, אותה כזכור רצה לאמץ. הוא גם העריך את מנהיגותו ההיסטורית של וינסטון צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה, אך סבר כי שרל דה גול עולה עליו  כיוון  שהנהיג  "בניגוד לרצונם של בני עמו, שלא רצו להילחם בהיטלר ולא רצו לצאת מאלג'יריה" (עמ' 163). בן גוריון המשיך להעריך את דה גול כמנהיג גדול גם לאחר עמדתו השלילית כלפי ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים, כולל הטלת אמברגו על משלוחי הנשק אליה. הוא טען כי העובדה כי דה גול, בתור צרפתי, פועל בראש וראשונה לפי האינטרסים של צרפת, אינה מצדיקה את המתקפות החריפות נגדו בעיתונות הישראלית ואינה צריכה לפגום בהערכת אישיותו. לאחר מותו של דה גול בנובמבר 1970, בן גוריון  ניאות לבקשתה של גולדה מאיר לייצג את ישראל בטקס האשכבה הציבורי למנהיג הצרפתי. נראה כי צניעות לווייתו של דה גול וצניעות מצבתו השפיעו על צוואתו של בן גוריון בדבר קבורתו.

השנים האחרונות: התפייסות וכתיבת זיכרונות (1973-1970)

בדצמבר 1970 בן גוריון, במעין המשך לקו הלוחמני שלו,  עדיין טען כי לא ניתן לתקן את מפא"י מבפנים ויש לפרקה (עמ' 117). פרישתו של בן גוריון  לשדה בוקר הפחיתה מחשיבותו בעיני ההנהגה בארץ. אישים פוליטיים מיעטו לבקרו, ואם הגיעו היו אלה ביקורים קצרים.  בניגוד לכך, הממשל האמריקאי עדיין העריך את האוטוריטה שלו בציבור הישראלי וניסה לנצל את דעותיו המתונות ביחס לגבולות, כדי לקדם הסדר מדיני לסכסוך הישראלי-ערבי על בסיס החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 242: כינון שלום בתמורה לנסיגה ישראלית לגבולות המבוססים על אלה שלפני מלחמת ששת הימים. [בתחילת  1971 התקשר ווילאם רוג'רס, שר החוץ האמריקאי, לבן גוריון וביקשו לנסות לשכנע את גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל, לקבל יוזמה מצרית להסדר ביניים בין ישראל למצרים, כשלב ראשון לקראת הסדר שלום בין ישראל למצרים המבוסס על החלטת מועצת הביטחון 242.] בן גוריון נענה לבקשה וטלפן לגולדה מאיר, אך כאשר גולדה החלה לפרט באוזניו את חששותיה, פקעה סבלנותו והוא הניח את השפופרת בכעס. אחר כך אמר לשומריו: "בקרוב תפרוץ מלחמה", וכי גולדה "מוגבלת" בתפיסה ובהבנה (עמ' 135).

 

בן גוריון החליט כי השתתפותו בלווייתו של דה גול תהיה נסיעתו האחרונה לחוץ לארץ – אך בפברואר 1971 טס לבריסל לנאום בקונגרס היהודי העולמי. החשיבות הרבה שייחס בן גוריון לנושא העלייה, במיוחד לעלייתם של יהודי בריה"מ אשר השלטון הסובייטי מנע מהם להגשימה, הביאה להחלטתו להגיע לקונגרס. ואולם במהלך הטיסה, כנראה בגלל התרגשות לקראת האירוע, חָלָה, ולכן נאומו בקונגרס היה קצר, וזה היה גם ביקורו האחרון בחוץ לארץ.

 

בשנות חייו האחרונות של בן גוריון, במיוחד מסביבות 1971, יחסו כלפי יריביו הפוליטיים הלך והתרכך. יריביו האידיאולוגיים הבולטים מן השמאל היו משה סנה מן המפלגה הקומוניסטית (מק"י), ומאיר יערי ויעקב חזן ממפ"ם. כעת הוא הדגיש כי נאמנותם לציונות עמדה בראש מעייניהם לאורך כל דרכם   – ולא  נאמנות לבריה"מ. [יש לציין, כי בעקבות ראייתה של מק"י במלחמת ששת הימים מלחמת מגן מוצדקת, הסירה בריה"מ את הכרתה ממפלגה זו כמפלגה קומוניסטית ונוצר קרע בינה למוסקבה, שמעתה ראתה ברק"ח בראשות מאיר וילנר בלבד את המפלגה הקומוניסטית של ישראל.] בן גוריון שמח כאשר שני המנהיגים של מפ"ם באו לבקרו בצריפו בשדה בוקר. עם זאת צריך להבהיר כי בניגוד למפ"ם שדגלה בסוציאליזם, בן גוריון התרחק מן הרעיון הסוציאליסטי ונימק את התיישבותו בשדה בוקר לא בגלל היותו קיבוץ, אלא בצורך להפריח את הנגב.

 

במקביל מיתן בן גוריון את התבטאויותיו כלפי פרשיות היסטוריות הקשורות לאצ"ל וללח"י.  עוד טען כי "כאיש פרטי בגין הוא אדם הגון" (עמ' 175.) הוא אף שיבח את בגין כי בתקופת "ההמתנה" במאי 1967 התעלה מעל המשקעים האישיים  ופעל למינויו של בן גוריון לשר הביטחון.

 

מלחמתו של בן גוריון נגד מפא"י ויורשתה בדמותה של מפלגת העבודה, התחלפה במעין השלמה עם המציאות  ברוח מפויסת. באוקטובר 1971 מלאו לבן גוריון 85 שנה והממשלה הקימה ועדה מיוחדת לארגון אירועי יום הולדתו. האירוע הראשון בסדרה הזו היה כנס של מפלגת העבודה בבית ברל, בו קראה גולדה מאיר לבן גוריון לחזור למפלגת העבודה. עצם הסכמתו של בן גוריון לבוא לכנס סימלה את התנערותו מעוינותו כלפי מפלגה זו ועלייתו על דרך ההתפייסות עימה. ואולם זו לא הייתה תפנית חדה מן הקצה לקצה. בן גוריון לא נענה להצעתה של גולדה לחזור למפלגה, ובנאומו, שעסק בתולדות הגשמת המפעל הציוני בארץ ישראל, הוא לא הזכיר אף אחד ממנהיגי מפא"י. שנתו ה-85 של בן גוריון, בה נשא נאומים אחדים לפני קהל וזכה לקשב רב, הייתה לגביו שנת עדנה. בהמשך למגמת הפיוס, בקיץ 1972, בחגיגות יום הולדתה ה-74 של גולדה מאיר, איחל לה עוד "עשרות שנים" של יצירה וחתם כ"מוקירך וידידך, דוד בן גוריון" (עמ' 206).

 

מאז פרישתו ב-1970 הפחית בן גוריון את משך הצעידה היומית שלו ואת קִצבה. ואולם, הוא שמר על אורח חיים מסודר ומשמעת פנימית. הוא נהג לקום בשעה 7 בבוקר ולא לבזבז זמן על ארוחות, שהיו בריאות וצנועות. הוא לא נהנה משתיית יין והנאות קולינאריות, כמעט ולא קרא ספרות יפה ולא נהנה ממוסיקה. בהחלטת הקיבוץ להנהיג קבלת שבת ראה בזבוז זמן, אותו ניתן לנצל לקריאה ולעבודה. בן גוריון הקפיד להאזין לחדשות ברדיו, אך בטלוויזיה כמעט ולא צפה; הוא קרא עיתונים בעיקר את "דבר", ביטאון מפא"י, ו"הארץ"; ועיקר עבודתו הייתה כתיבה. הצד הקליל בכתיבתו היה מענה למכתבים הרבים שהיה מקבל, ואולם חיבורו החשוב אותו התכוון לפרסם לאחר פרישתו היה זיכרונות, שיקיפו את התקופה מיום לידתו ב-1886 ועד להתפטרותו מראשות הממשלה ב-1963. האוטוביוגרפיה הייתה אמורה להשתרע על פני חמישה עד שבעה כרכים, ובן גוריון חשש כי לא יספיק להשלימה, בלקחו בחשבון כי הוא עלול למות בגיל 87, כמו אביו. הספר הזה נועד גם לטפח את ההכרה הציונית בקרב הדור הצעיר. לשם מטרה זו היה נפגש עם בני נוער, אך לא היה מצליח כל כך למצוא איתם שפה משותפת, במיוחד לא עם "נוער הדיסקוטקים", חובב "מוסיקת פופ"  – מונחים שכלל לא הכיר.

 

לאכזבתו של בן גוריון ומקורביו הוא התקשה מאוד להתקדם בכתיבת הזיכרונות. היו לכך סיבות אחדות. (1) נאגר אצלו שפע של חומר גולמי כמו קטעי עיתונות, מסמכים ויומנים. (2) הוא השתמש בשיטות עבודה מיושנות: נהג להעתיק פרוטוקולים בעצמו במקום לצלמם או להטיל את העתקתם על עוזר. (3) לפעמים משיקולים סובייקטיביים היה נובר באירוע מסוים, שמבחינה אובייקטיבית לא היה חשוב. כדי לסייע למיין את החומר הרב, נאמניו שכנעו אותו להיעזר במזכיר: היה זה סטודנט, לימים פרופסור זאב צחור. בראשית 1971 הצליח בן גוריון לרכז חומר גולמי רב לכתיבת הכרך הראשון של זיכרונותיו שהשתרע כרונולוגית מיום הולדתו ועד 1933. הוא החליט כי צריך לפרסם את החומר כהווייתו, בתוספת הערות שהוסיף כעת. צחור, וארז יהודה, העורך, ניסו לשכנעו לכלול בכרך הראשון את העיקר מיומנו וממכתביו – בעוד את הפרוטוקולים ושאר התעודות לצרף כנספחים. בן גוריון שקל בדבר, אך נותר נחרץ בדעתו (עמ' 151). ב-1971 פורסם הכרך הראשון של זיכרונותיו בו רק 13 הפרקים הראשונים מתוך 84 נכתבו כאוטוביוגרפיה והשאר היו אוסף של תעודות. הזיכרונות לא כללו חידושים, זכו לביקורת צוננת ובמהרה פג עניין הציבור בהם. בשלהי יוני 1971 הוא חדל לכתוב יומן,  אולי כיוון שהבין שלא יספיק להשלים את זיכרונותיו – זאת על אף שבקיץ 1973, לאור שיפור זמני במצב בריאותו, הבטיח להשלימם.

 

המימד המשפחתי באישיותו של בן גוריון היה חלש. היו לו שני אחים ושתי אחיות שכולם עלו לארץ בשנות ה-30, אך קשריו של בן גוריון איתם בזמנם היו רופפים. לאחר פרישתו לשדה בוקר ב-1970 ניסה לחדש את הקשר עם אחד מאחיו, שהיה מוכר בקיוסק בתל אביב – אך ללא הצלחה.  מאידך גיסא היו לו יחסים טובים עם שלושת אחיו של אביו, שהיגרו לשיקגו, ועם ילדיהם – אבל אותם לא הזכיר בכתביו, כיוון שלא מימשו את החזון הציוני (עמ' 186). בשלהי 1971 לבן גוריון היו שלושה ילדים  –  גאולה, עמוס ורננה  –  שבעה נכדים ושני נינים. הואיל והקדיש את רוב זמנו לענייני ציבור וכמעט ולא הותיר זמן לילדיו, הדבר השאיר אצל ילדיו משקעים שליליים. הם לא הרבו לטלפן אליו ומיעטו לבקרו בשדה בוקר. מבין ילדיו היה לו הקשר הטוב ביותר עם רננה, פרופסור למיקרו ביולוגיה, אשר בידע המקצועי שלה ניסה בן גוריון להיעזר בהתמודדות עם בעיות הזִקנה  והיחלשות הזיכרון.

 

בן גוריון היה תאב חיים ובשנות ה-80 לחייו התעניין בתרופות לאנטי אייג'ינג  ולשיפור הזיכרון – אך רופאיו טענו באוזניו כי בתרופות המוצעות בתחומים האלה אין ממש. ב-1972, בשנה ה-86 לחייו, ניכרה הרעה משמעותית בבריאותו של "הזקן". זיכרונו, שהיה פנומנאלי בעבר, נחלש עוד יותר עד שבעיצומה של הרצאה בפני קהל נאלץ להפסיק את דבריו,  כשהוא מנסה נואשות להיזכר בְּמה שרצה להגיד. לכן מאז האירוע הזה נמנע בן גוריון לנאום בפני קהל רב.  ב-1973 נאלץ לוותר על הצעדות היומיות שלו מפאת חולשה ועבר למעשה לגור בדירתו בתל אביב, כדי להיות קרוב לרופאו ולבית החולים תל השומר.

 

ב-16 באוקטובר 1973 חגג בן גוריון את יום הולדתו ה-87  בביתו בתל אביב, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. כיוון שעוד בספטמבר הורע מצב בריאותו, היה חולה ביום הולדתו והכרתו הייתה מעורפלת: בן גוריון הבין כי משהו רע מתרחש, אך לא היה בקיא בפרטי האירוע. בין הנוכחים בחגיגת יום ההולדת היה שר [התחבורה ו-] התקשורת, שמעון פרס, אך משר הביטחון דיין נבצר לבוא מפאת המלחמה. בן גוריון כמעט ולא דיבר ולא ניתן היה לשאוב ממנו דברי עידוד. להערתו של אחד האורחים, "יהיה טוב, יהיה בסדר" – הגיב, "מניין לך?" (עמ' 36).  במהלך הקרבות לקה בן גוריון באירוע מוחי, ממנו התאושש קמעה, אך בשלהי נובמבר לקה בשבץ נוסף, איבד את כושר דיבורו ונפטר ב-1 בדצמבר 1973. בצוואתו ביקש להיקבר בשדה בוקר – ולא בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים. בכך כנראה שאף לבטא את צניעותו, ייחודו, ולהנציח את קריאתו  להתיישב בנגב. הוא ביקש שלא יינשאו הספדים בלווייתו.

הערות ביקורתיות

בספר טעויות עובדתיות לא מעטות. (1) המחבר טוען כי התקיימה פגישה "רשמית" בין בן גוריון לנשיא ארה"ב, ג'ון קנדי,  בבית הלבן, בלי לציין תאריך (עמ' 42). לאמתו של דבר הפגישה היחידה בין בן גוריון לקנדי (בתור נשיא) התקיימה במלון בניו יורק ב-30 במאי 1961, ולא הייתה רשמית.  (פגישה רשמית ראשונה בין ראש ממשלה ישראלי, לוי אשכול, לבין נשיא אמריקאי, לינדון ג'ונסון, התקיימה ביוני 1964.) (2) לפי הספר, בינואר 1969  גולדה מאיר הייתה שרת חוץ (עמ' 89) – בעוד גולדה חדלה להיות שרת חוץ כבר ב-1966. (3) מרים מתוארת "כאשתו השנייה" של לוי אשכול (עמ' 91) – בעוד אשכול היה נשוי שלוש פעמים ומרים הייתה אשתו השלישית. (4) ב-1972 מתואר אריאל שרון "כמפקד אוגדה בפיקוד הדרום" (עמ' 217) – בעוד מ-1969 עד יוני 1973 היה אלוף פיקוד הדרום (הוא היה מפקד אוגדה במלחמת יום הכיפורים). (5) בעת השתתפותו של פרס במסיבת יום ההולדת של בן גוריון ב-1973 הוא היה שר התחבורה והתקשורת – ולא רק שר התקשורת, כפי שמתואר בספר.  (6) לפי הספר, בעת ועידת מדריד ב-1991 התקיימה "ממשלת אחדות משותפת למערך ולליכוד" (עמ' 251, הערה 86) – בעוד "ממשלת אחדות לאומית"  שכללה את הליכוד והעבודה פורקה כבר ב-1990, ובעת ועידת מדריד העבודה כבר לא הייתה בממשלה, שהונהגה בראשות הליכוד. (7) כמו כן המערך  בין מפלגת העבודה למפ"ם פורק כבר ב-1984, כך שהשותפוּת בממשלת אחדות לאומית של 1990-1988 התקיימה בין הליכוד לעבודה, ולא המערך. (8) בספר מוזכרת מפלגת המרכז "בראשות אמנון ליפקין שחק" (עמ' 67) – ואולם בראש מפלגת המרכז עמד יצחק מרדכי.

 

(9) לפי המחבר, הפגישה בין וויליאם רוג'רס לבן גוריון נערכה בתל אביב בסוף יולי 1970 ובעקבותיה טלפן בן גוריון לגולדה, כדי לקדם את "תוכנית רוג'רס" – תוכנית  להסדר בין ישראל למדינות ערב המבוססת על החלטת מועצת הביטחון 242 (עמ' 135). עובדתית, שיחת הטלפון בין בן גוריון לגולדה נערכה בתחילת 1971, והפגישה בין בן גוריון לרוג'רס  התקיימה בירושלים במאי 1971. הפגישה ושיחת הטלפון עסקו בעיקר בקידום הסדר ביניים בין ישראל למצרים, שיזם הנשיא אנואר סאדאת, ופחות בקידום הסדר כולל בנוסח תוכנית רוג'רס. (ראו:

Rogers: Now's Most Opportune Moment for Peace, Jewish Telegraph Agency,May 7, 1971.           כמו כן, זאב צחור, הנהגת ישראל שוב עומדת למבחן ההיסטוריה, ידיעות אחרונות, 1 באפריל 2007. שני המקורות נמצאים באינטרנט.)

 

אפשר להתנחם בכך שרוב רובן של הטעויות האלה אינן רלוונטיות כלל לנושא המחקר, אחדות הן בגדר אי דיוקים קטנים,  ורק הטעות האחרונה  (מספר 9) מצביעה על בלבול של המחבר בחומר העוסק בתקופה עצמה. ובכל זאת, הימצאותן   של  הטעויות  שציינתי פותחת פתח  להנחה סבירה כי ישנן במחקר טעויות נוספות, שנעלמו מעיניי, ואולי – מקווה שלא –  אף טעויות הנוגעות למהות.

 

לזכותו של אבי שילון יש לציין את כישרונו הספרותי. אצל הקורא נוצר הרושם שהמחבר הצליח לשחזר את דמותו של בן גוריון לא רק מבחינה עובדתית יבשה, אלא גם את הלכי רוחו ואת התוגה האופפת את תהליך ההזדקנות והשקיעה.  בספר ניכר ניסיון כן לתאר את הן את דמותו של בן גוריון והן את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בצורה אובייקטיבית.  מן הספר עולה, לדעתי, האקטואליות של  רעיונותיו המדיניים של בן גוריון, שלא הושפעו דרמטית משיכרון הניצחון ששטף את מרבית הציבור הישראלי בעקבות מלחמת ששת הימים ביוני 1967.

 

בפרספקטיבה היסטורית ראויה להערכה מיוחדת החשיבות שייחס בן גוריון להתיישבות יהודית בגליל ובנגב. השקעת משאבים אדירים מצד ממשלות ישראל ליישוב היהודים בשטחים שנוספו למדינה לאחר מלחמת ששת הימים ובמיוחד ביהודה ושומרון, נעשתה למעשה על חשבון יישוב היהודים האלה בגליל ובנגב, והביאה לתוצאות קשות והרות גורל לעתיד קיומה של מדינת ישראל. זאת מהסיבות הבאות. (1) בעיני כל מדינות העולם השטחים שנוספו לישראל ב-1967 נחשבים לכבושים, את מרביתם  (חצי האי סיני ורצועת עזה) ישראל כבר נאלצה להחזיר, וכיום ב-2014, ישראל נתונה בלחץ מתמיד, אפילו ממדינות ידידות במערב אירופה וארה"ב לסיים את ה"כיבוש" ביהודה ושומרון. (2) המשך החזקת השטחים האלה תורם למאמציהם של גורמים עוינים לישראל לערער את הלגיטימיות של עצם קיומה בעיני חוגים רחבים בדעת הקהל העולמית. (3) המשך השליטה ביהודה ושומרון מחריף את עוינותה של האוכלוסייה הפלסטינית לישראל, שמהווה מעין הר געש שעלול להתפרץ בכל רגע. (4) הקושי הרב בפינוי מרבית היישובים היהודיים ביהודה ושומרון כובל כל ממשלה ישראלית בתסבוכת שקשה להתירה. (5) מאידך גיסא, התיישבות יהודית בלתי מספקת בגליל ובנגב – שטחים שמוּכרים על ידי הקהילה הבינלאומית כחלק ממדינת ישראל – החלישה את שליטתה של המדינה בשטחים האלה. היעדר רוב יהודי בגליל ומיעוט היישובים היהודיים בשטחים  השוממים של הנגב תרמו לעוצמת הכוח שמרגישה האוכלוסייה הערבית בצפונה ובדרומה של המדינה, שבאה לידי ביטוי לא רק בהשתלטות בלתי חוקית על אדמות ובנייה בהן, אלא גם בעידוד התחושה בציבור הערבי כי ניתן לקעקע את מדינת ישראל.

 

כאילו ברוח נבואית הבין בן גוריון כי אותה מדיניות של התיישבות רחבה ופיזור האוכלוסייה היהודית, בה נקט בעקבות מלחמת העצמאות ב-1948, במטרה להרחיב את שטחה של מדינת ישראל בהשוואה לגבולות תוכנית החלוקה של 1947, כבר אינה בת ביצוע ואנכרוניסטית לגבי מרבית השטחים שנוספו לישראל לאחר יוני 1967. הערכתו בדבר הצורך להחזיר את מרבית השטחים  התבססה על השקפת עולם מפוכחת כמו שיקולים דמוגראפיים, יחסי הכוחות בין ישראל לבין הערבים ותומכיהם המוסלמים, ולא רק המוסלמים. כמו כן הזהיר, ובצדק, כי הפער האיכותי בין ישראל לערבים בשדה הלחימה עלול להצטמצם. ואכן ב-2005, כתוצאה משיקולים מדיניים-ביטחוניים, ממשלת ישראל  מצאה לנכון לצאת מרצועת עזה– לא בתמורה לשלום ואף לא בתמורה להסכם כלשהו. (התקדים של נסיגות ישראליות חד צדדיות –  משיקולים ביטחוניים-מדיניים וללא הסכם בתמורה –   נוצר כבר בעקבות מלחמת לבנון הראשונה. צה"ל ביצע נסיגות משטחה של לבנון ב-1983, ב-1985 ולבסוף ב-2000.)

 

בן גוריון המאוחר – בדומה למנחם בגין ולאריאל שרון המאוחרים – התמתן בדעותיו. בגין ב-1982, בהשלמת החזרתו של  כל חצי האי סיני למצרים, ושרון ב-2005,  בנסיגתו החד צדדית מרצועת עזה,  הנהיגו את העם למעשה (בניגוד להצהרותיהם הפומביות) למהלכים מהפכניים לקראת חזרה לגבולות שלפני מלחמת יוני 1967. בן גוריון לעומתם, במדיניותו העקרונית בה דגל ביחס לשטחים כבר בתקופת האופוריה  בארץ שבעקבות הניצחון ביוני 1967,  הקדים,  במידה רבה, בעשרות שנים  אותו קו מדיני שבוצע לבסוף רק לאחר מלחמות עקובות  מדם.