ישראלי,
חיים. מגילת חיים: 50 שנה בשירות 14 שרי ביטחון (תל אביב: ידיעות אחרונות,
ספרי חמד, 2005). 431
עמ' כולל נספחים ומפתח שמות
חיים
ישראלי (2011-1927) היה עובד בכיר במשרד הביטחון, עוזר ויועץ של 14 שרי הביטחון
במשך למעלה מחמישים שנה: החל בראש הממשלה
ושר הביטחון הראשון של מדינת ישראל, דוד בן-גוריון, ב-1950, וכלה בבנימין בן
אליעזר ב-2002. ספרו מתרכז בתקופת
בן-גוריון ובדמותו, תוך תיאור חלק מהפרשיות שהסעירו תקופה זו. המשך ספרו מתמקד
ביחסיו עם יתר שרי הביטחון. ב-1998 הוענק למחבר פרס ישראל על מפעל חיים. סיכום
הספר משקף את גרסת המחבר, כולל טענותיו והשערותיו, מלבד תוספות קצרות שלי בסוגריים
מרובעים. ניסוחים, כמו "לדעת
ישראלי", נועדו להדגשה בלבד. את
הערותיי הבאתי בפרק נפרד בסוף הסיכום.
חייו
המוקדמים וראשית העבודה עם בן-גוריון, 1954-1927
חיים
ישראלי נולד ב-1927 בעיירה מוטאל (Motal) (בפי היהודים מוטָלֶה) בפולין
(כיום בבלארוס). (הנשיא הראשון של מדינת ישראל, חיים ויצמן, נולד באותה
העיירה.) בעקבות הסכם מולוטוב-ריבנטרופ,
באמצע ספטמבר 1939 סופח חלק משטחה של
פולין לבריה"מ, כולל עיר מולדתו של המחבר. משפחתו, בתור משפחה עשירה, נחשדה
בחוסר נאמנות למשטר הקומוניסטי: רכושה הוחרם, ובקיץ 1941 היא גורשה לסיביר, אך אחר
כך הותר לה להתגורר בקזחסטאן. אלה היו שנים של פחד, רעב וסבל רב. בעקבות סיום
מלחמת העולם השנייה, ב-1946 חזרה משפחתו לפולין. משם הוברחה המשפחה למחנה עקורים
באזור הכיבוש האמריקאי של גרמניה, כתחנת מעבר בדרך לעלייה לישראל. במחנה העקורים התחתן
המחבר עם שרה. לאחר עליית הזוג לארץ [אין תאריך עלייתם] נולדו להם שני ילדים.
ישראלי
לא גויס לצה"ל מסיבות בריאות. לאחר שבכל זאת הצליח לשכנע את הרופאים לגייסו, רופאי
בסיס הקליטה לא אישרו את יציאתו לאימונים, והוא התרוצץ במחנה כחודש "כאבן
שאין לה הופכין" (עמ' 24). הדבר נודע
לנחמיה ארגוב, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון. לפי בקשתו
של ארגוב, ב-15 במאי 1950 התייצב ישראלי לעבודה בלשכת שר הביטחון, כעוזרו של ארגוב, בתחילה כחייל בשירות חובה. נוצרה כימיה בין
השניים. בהמשך, בתור אזרח, ישראלי עתיד היה לעבוד במשרד הביטחון עד 2002.
נחמיה
ארגוב נולד בריגה (כיום בלטוויה) ב-1914, עלה לארץ ב-1935, הצטרף לארגון ההגנה,
ועם קום המדינה נתמנה למזכירו הצבאי של בן-גוריון. ארגוב קבע את סדר עבודתו של
ישראלי כדלהלן: כל החומר שהיה מופנה לשר הביטחון או ללשכתו היה מועבר לישראלי.
דברים שהיו צריכים לחזור לשולחנו של בן-גוריון (כמו מכתבי הורים שכולים ופניות
חברים ותיקים) ישראלי היה מעביר לארגוב, ודרכו מגיעים לבן-גוריון. חלק נוסף של החומר
היה המחבר מכין לחתימתו של ארגוב, "ועל חלק אחר הייתי חותם אישית ומטפל אישית...
בעבודה שררה בינינו הרמוניה" (עמ'
35). הכלל היה כי אין חומר מועבר
לבן-גוריון אלא באמצעות ארגוב.
לדברי
ישראלי, עבודתו הישירה עם בן-גוריון החלה בדצמבר 1953 [לאחר שבאותו החודש ראש
הממשלה כבר הודיע על התפטרותו, שנכנסה לתוקף בינואר 1954.] לרגל התפטרותו העניק בן-גוריון לישראלי ספר
תנ"ך ובו הקדשה בזו הלשון: "לחיים היקר באדם / והנאמן בחברים / באהבה/
ד. בן-גורין/ 11.12.53" (עמ' 189). בתקופת התפטרותו הראשונה של בן-גוריון (כבר
בפברואר 1955 חזר בן-גוריון לכהן כשר הביטחון, ובנובמבר 1955 גם כראש ממשלה) ומעברו לקיבוץ שדה בוקר שירת המחבר את ראש
הממשלה לשעבר בהתנדבות, כמו באיתור ספרים, הדפסת מאמריו והסדרת פגישות עם אנשים
שרצו לראותו.
בתקופת
עבודתו אצל בן-גוריון [באמצע שנות ה-50?] ראש הממשלה העניק לו שיק מחשבונו הפרטי
למימון לימודיו באוניברסיטה. המחבר החל ללמוד מדעי החברה בשלוחה של האוניברסיטה
העברית בתל אביב. ואולם העבודה האינטנסיבית בלשכתו של בן-גוריון מנעה ממנו להמשיך
בלימודיו. את המענק שקיבל מבן-גוריון דאג להחזיר לחשבונו של ראש הממשלה בעילום שם,
עוד לפני שהגיע למסקנה כי לא יוכל לסיים את
לימודיו (עמ' 89-88).
פנחס
לבון, ינואר 1954-פברואר 1955
לאחר
התפטרותו של בן-גוריון, משה שרת החליפו בתפקיד ראש הממשלה, ובתפקיד שר הביטחון –
פנחס לבון. ללבון לא היה מזכיר צבאי. "כל הצד המשרדי (הכנת החומר, שמירת
הפרוטוקולים של הפונים והכנת התשובות לפניות גורמים ממסדיים או אזרחיים)...[היה]
מופקד בידי, דבר שנמשך מאז ועד פרישתי מהמשרד" ב-2002 (עמ' 83). ביולי 1954
התחוללה "הפרשה". [הַפְעלה כושלת מצד אמ"ן של רשת ריגול וחבלה
במצרים, שהורכבה מיהודים אזרחי מצרים. ביולי
1954, בעקבות ניסיון לחבל במוסדות בריטיים ואמריקאיים במצרים, כדי לסכסך
בין קהיר לשתי המדינות המערביות, אנשי הרשת נתפסו על ידי השלטונות המצריים. רובם
נידונו לתקופות מאסר ארוכות ושניים הוצאו להורג בתלייה.] ישראלי סבור שעל לבון היה להתפטר בעקבות
"הפרשה", בין אם הוא נתן את ההוראה [לביצוע פעולות החבלה] או לאו. במקום זה, לבון
ניסה לאסוף ראיות לחפותו, ובמקרה אחד מצא המחבר טענה שקרית בדבריו: בניגוד לטענת
לבון, ראש אמ"ן, בנימין גיבלי, דיווח לו על תפיסת החוליה בידי המצרים ביולי
1954. מכל מקום, בעקבות הפרשה, נאלץ לבון להתפטר
ממשרד הביטחון בפברואר 1955.
המשך
העבודה במחיצתו של בן-גוריון, 1963-1955
פיטוריו
של שרת, יוני 1956
לאחר
שובו של בן-גוריון לממשלה בתפקיד שר הביטחון בפברואר 1955, המשיך שרת למלא את
תפקיד ראש הממשלה עד לבחירות בנובמבר 1955, ובתקופה זו "חש עצמו...כסמכות
עליונה בממשלה". לאחר שובו של
בן-גוריון לכהן כראש ממשלה – משתמע בהשפעת
תפקידו של שרת כראש ממשלה בעבר – שר החוץ שרת "חש עצמו כסמכות לפחות שווה
למעמדו של בן-גוריון". הוא היה מארגן אופוזיציה להצעותיו של בן-גוריון,
במיוחד בנושאי ביטחון, תוך הסתייעות בשרים ממפלגות המיעוט שבקואליציה. בן-גוריון
העריך כי המשך כהונתו של שרת עלול להכשיל "הכרעה ביטחונית" ביחסים עם
מצרים, ולכן החליט להחליפו כשר החוץ בגולדה מאיר (עמ' 114). המחבר מקבל את גרסת
בן-גוריון לפיה המשך כהונתו של שרת עלול היה להפריע להידוק הקשרים הצבאיים עם צרפת
(עמ' 116).
ישראלי
זכה לקידום במעמדו: ב-23 בספטמבר 1956 מינה בן-גוריון את המחבר ל"מנהל לשכת
שר הביטחון בקריה" (עמ' 89).
מבצע
סיני, 29 באוקטובר-5 בנובמבר 1956
פתק
שנתגלה בעיזבונו של בן-גוריון מלמד על רגישותו הרבה לחיי אדם בתור שר ביטחון. בפתק
נכתב: "אוי ואבוי לאיש השולח צבא להרוג ולהיהרג – גם אם זה דרוש לביטחון
המדינה" (עמ' 191). המחבר, מצדו, מציין כי "הרגעים הקשים ביותר"
לגביו היו כאשר ידע על פרוץ מלחמה, ראה הודעות על נפגעים והיה עליו להכין מכתבי
ניחומים למשפחות השכול (עמ' 402-401).
בעקבות
בירור אצל שמעון פרס שערך המחבר, נכונה גרסת משה דיין בספרו "אבני דרך", בדבר תוכנה של פגישה
סודית בין ראש ממשלת צרפת לבין בן-גוריון ב-22 באוקטובר 1956, בה השתתפו מן הצד
הישראלי דיין (רמטכ"ל) ופרס (מנכ"ל משרד הביטחון). לפי גרסה זו טען בן
גוריון כי יש לחלק את ממלכת ירדן: עבר הירדן המזרחי יסופח לעיראק והגדה המערבית
תסופח לישראל בתור אזור אוטונומי. בן-גוריון המשיך, כי על לבנון להשתחרר מאזורים
מוסלמים אחדים ולהפוך למדינה נוצרית יציבה (עמ' 61, 66). ואולם תוכנית זו לא אושרה
על ידי צרפת ובריטניה ולא הייתה חלק ממבצע סיני [היא שיקפה את שאיפותיו של
בן-גוריון לשנות את המצב הגיאופוליטי בגבולותיה של ישראל, כדי להפחית את האיומים
המתמידים על עצם קיומה.]
[כללית,
אין חידושים בנושא מבצע סיני.] מטרות מבצע סיני, כפי שהגדירן בן-גוריון בישיבת
הממשלה, היו שתיים: פתיחת מְצרי אילת והפסקת פעילות הפדאיון [מילולית בערבית –"המקריבים
את עצמם". הכוונה למחבלים פלסטינים]. עם זאת המחבר מודה, כי בעקבות כיבוש סיני "בן-גוריון
היה באופוריה", הזכיר בכנסת את הקשר ההיסטורי שלנו למְצרי טירן ולאִיים טיראן
וסנפיר ודיבר על "מלכות ישראל השלישית".
"באחד
הימים" שלאחר [תום] מבצע סיני" [אין
תאריך] קיבלנו מידע לאפשרות הפצצת תל אביב על ידי מטוסים רוסיים (עמ' 55).
"נסעתי הביתה כשבראשי מתרוצצת המחשבה הנוראה – האם יהיה לי לאן לחזור מחר?
האם באמת יפציצו הלילה הרוסים את תל אביב?" (עמ' 56) בן-גוריון טען כי בהחלטתו לסגת מסיני הוא הושפע
בעיקר מלחצו של הנשיא האמריקאי אייזנהאואר, "אבל...אני משער שגם לה [לאיגרת
המאיימת של ראש ממשלת בריה"מ] היה משקל בהחלטתו" (עמ' 56).
בן-גוריון
ידע כי השקט שהשתרר לאחר מצבע סיני הוא הפוגה זמנית, וכי ארצות ערב לא השלימו עם
קיומנו. על כן חיפש בן-גוריון "דרך להבטיח למדינת ישראל אמצעי הרתעתי, שרק
הוא עשוי למנוע מלחמות נוספות. בנושא זה מצא בן-גוריון עוזרים לרעיון – פרופ'
ארנסט דוד ברגמן, הוגה הרעיון ושמעון פרס, המבצע הנאמן" (עמ' 58). כך הוחלט
על הקמת הכור הגרעיני בדימונה. גיוס הכספים נעשה מידידי ישראל בחוץ לארץ, ולא
מתקציב המדינה, והביצוע נשען על שיתוף פעולה עם "גורמים צרפתיים". בניית
הכור נעשתה בסודיות רבה והוסתרה אף משרי ממשלה.
התאבדות
ארגוב
בנובמבר
1957 התאבד ארגוב, מזכירו הצבאי של בן-גוריון, בירייה באקדח בדירתו. זאת בעקבות ייסורי מצפון שחש על שפגע במהלך נהיגה
במכונית ברוכב אופניים, דוד קדוש, אב לארבעה. במכתב שהותיר לאחר התאבדותו הביע
ארגוב חשש, שגם אם הפצוע יחיה (הפצוע שרד את התאונה והחלים), הוא לא יוכל לפרנס את
משפחתו מפאת פציעתו. על כן, הוריש ארגוב את כל כספו בבנק הפועלים למשפחת קדוש.
במכתב פרידה לבן-גוריון השווה ארגוב את גדולתו של ראש הממשלה למשה רבנו ולדוד
המלך. ארגוב היה אדם בודד, רווק ומיעט לספר על עצמו. אין שום אמת בשמועה לפיה התאבד, כיוון שהתאהב
בעיתונאית אמריקאית, שאחר כך נאסרה באשמת ריגול לטובת סוריה. ואולם, ממשיך ישראלי,
"נחמיה ניהל פלירט לפני מותו עם קצינה ישראלית. הפלירט עלה על שרטון"
(עמ' 48).
בן-גוריון הוקיר והעריך מאוד את מסירותו של ארגוב
לתפקידו. לאחר התאבדותו מסר בן-גוריון מכתב אישי לישראלי. במכתב ביקש כי לאחר מותו
ישאירו מצדו האחד של קברו מקום לקבורת אשתו, פולה, ומצדו השני, מקום לקבורתו של
נחמיה ארגוב, בהוסיפו: "ותורידו עצמות שנינו בזמן אחד זה לצד זה למנוחת
עולמים" (עמ' 40). במארס 1969 למחבר התברר כי ביצוע צוואתו של בן-גוריון ביחס
לגופתו של ארגוב מעוררת בעיות הלכתיות, הוא דיווח על כך ל"זקן", שהבין
כי ביצוע הצוואה בלתי אפשרי.
משפט
אייכמן
בן-גוריון
הורה לאיסר הראל, ראש המוסד, לאתר את מקומו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן בארגנטינה
ולהביאו למשפט בארץ. אייכמן הובא לארץ במאי 1960, נשפט והוצא להורג במאי 1962. לבן-גוריון
היה עניין בעשיית משפט בישראל לדמות בכירה במנגנון הנאצי האחראית לתכנון
"הפתרון הסופי" ולביצועו – קרי, להשמדת שישה מיליון יהודים. מטרות
המשפט, לדברי בן-גוריון, היו לגולל בפני הנוער בישראל ובפני דעת הקהל בעולם בכלל
את סיפור השואה. כמו כן, להזכיר לדעת הקהל בעולם "תלמידיהם של מי הם"
אותם הרודנים בארצות ערב "הזוממים הכחדת ישראל" (עמ' 126). לא עניינוּ
את בן-גוריון פושעים נאציים "קטנים", ולמיטב ידיעתו של המחבר,
"אפילו [יוזף] מנגלה [ביצע ניסויים
סדיסטיים ביהודים באושוויץ] לא עניין אותו" (עמ' 125). בן-גוריון לא סבר כי
ישראל צריכה לשמש תחליף לעשיית משפט בפושעים האלה בארצות בהן בוצעו פשעיהם.
שחרור
המעורבים ברצח קסטנר
במארס
1957 נרצח ישראל קסטנר [פעילותו בהצלת יהודי הונגריה בתקופת השואה נותרה שנויה
במחלוקת עד עצם היום הזה]. המחבר מקבל את גרסת איסר הראל (ראש המוסד, שהיה ממונה
גם על השב"כ) לפיה מתוך שלושת המעורבים ברצח, רק למצבע העיקרי, זאב אקשטיין,
היה קשר לשב"כ: הוא היה מודיע משטרתי והעביר ידיעות לשב"כ, אך הקשר בין
אקשטיין לשב"כ נותק חודשים אחדים לפני הרצח (עמ' 110). שלושת המעורבים ברצח
נידונו למאסר עולם. ההמלצה לשחררם מקורה בגורמים מקצועיים (עמוס מנור, ראש
השב"כ). לבן-גוריון היה חשוב כי
שחרורם המוקדם של שלושת הנידונים לא יפגע ברגשות אלמנתו של קסטנר ובתו. לפי יומנו
של בן-גוריון, הוא נפגש ב-22.2.1963 עם האלמנה והבת והתרשם כי הבת שלמה לגמרי עם
השחרור והאם לא תתנגד (עמ' 112). [חסר הסבר מניח את הדעת מדוע היה צורך לקצר באופן
משמעותי את תקופת מאסרם של המורשעים ברצח.]
המשך
פרשת לבון
החל מ-1956 כיהן לבון כמזכ"ל
ההסתדרות. [בינתיים הצטבר חומר לפיו בנימין
גיבלי, ראש אמ"ן בזמן "הפרשה", הוא שנתן את ההוראה לפעולות החבלה
הכושלות במצרים ב-1954, וזייף מסמך, על מנת להפליל את לבון במתן ההוראה.] לדברי
המחבר, ב-1960, בניסיונו להוכיח את חפותו ב"הפרשה" בפני ועדת החוץ
הביטחון של הכנסת, נהג לבון בדרך מניפולטיבית (עמ' 118). בנובמבר 1960 הוקמה "ועדת השבעה" – ועדה של
שבעה שרי ממשלה בראשות שר המשפטים פנחס רוזן – להמליץ כיצד לטפל בנושא "הפרשה",
לקראת פתרונה (זיכוי לבון). לוי אשכול (שר האוצר בממשלתו של בו-גוריוןן) לא היה
מודע כי חריגתו מהמנדט של הוועדה בצורת זיכויו של לבון ממתן ההוראה תעורר התנגדות
חריפה של בן-גוריון. בן גוריון פעם אף אמר לאשכול, בקשר לפעילות הוועדה,
"תצליחו" – אך אשכול לא שם לב לסרקזם שבדבריו (עמ' 121). לטענת המחבר,
כעסו של בן-גוריון נבע לא מן המסקנה האישית של הוועדה ביחס ללבון – אלא מכך שחרגה
מנוהלי שלטון תקינים: אין להרשות כי ועדת שרים תזכה שר – הדבר צריך להיעשות על ידי
ועדה משפטית אובייקטיבית. לבן-גוריון לא היה שום אינטרס אישי נגד לבון. בהמשך,
כאשר הטיל בן-גוריון על העיתונאי חגי אשד לעיין בחומר על הפרשה ולחוות את דעתו,
בן-גוריון "היה מעוניין...אך ורק [ב]חוות דעת על שיטת עבודתה של ועדת
השבעה" – ולא במסקנתו של העיתונאי לפיה לבון נתן את ההוראה לפעולה הכושלת
במצרים. (עמ' 123).
[גרסתו של ישראלי בקשר ל"ועדת
השבעה" ול"הפרשה" שונה מזו של יצחק נבון – מזכירו האישי של בן-גוריון באותה תקופה – בנושאים
חשובים אחדים. לפי נבון (1) בן-גוריון הסכים להקמת הוועדה באי רצון ובתנאי שלא
תְּזַכה את לבון, ובזיכויו של לבון הִטעה אשכול את בן-גוריון. (2)
בן-גוריון דבק בהנחה כי זיכוי לבון פירושו
"אוטומטית" הרשעת גיבלי,
ובמשתמע, גם הצבא ואף פגיעה
בבן-גוריון עצמו שצה"ל היה בבת עינו. (3) בעוד לדברי נבון, בן-גוריון לא היה
מוכן לקבל את הקביעה כי קצין בצה"ל זייף מסמך – לפי ישראלי, עשוי להשתמע כי
בן-גוריון, בשלב מסוים ולוּ זמנית, השלים עם הקביעה שגיבלי זייף מסמך. ישראלי
מספר, כי באחד מביקוריו אצל בן גוריון בשדה בוקר (ללא ציון תאריך) אמר לו "הזקן": "את גיבלי מצאו
באחריות לזיוף ואת פנחס – לא" (עמ' 117). הטענות (2) ו-(3) – ובמידה מסוימת
(1) – משקפות גם הגרסה המקובלת בהיסטוריוגרפיה על
"הפרשה". גרסת יצחק נבון לפי
ספרו "כל הדרך: אוטוביוגרפיה" (ירושלים: כתר ספרים, 2015).]
כחיזוק
לכך שאת בן-גוריון לא עניין לבון האיש אלא העניין – סדרי ממשל תקינים – מביא המחבר
את האירוע הבא. בתחילת שנות ה-60 לבן-גוריון, בהיותו ראש ממשלה, הועבר פרוטוקול של
מזכירות ישיבת מפא"י מ-31.12.1961. בישיבה הזו המזכירות דנה באולטימאטום מצד
ארבע מפלגות לא להצטרף לקואליציה, אם בן-גוריון יעמוד בראשות הממשלה. כל חברי
המזכירות הודיעו שידחו את האולטימאטום. היחיד שהצהיר שהוא מוכן להצטרף לממשלה שלא בראשות בן-גוריון היה משה דיין, שהוסיף,
"בתנאי שהדרך תהיה בן-גוריונית". תגובת בן-גוריון הייתה כדלהלן:
"משה דיין אמר דברים נכונים. הוא חכם. מה זה בן-גוריון – הוא רק בשר ודם.
החשוב הוא – הדרך, המדיניות ולא האיש" (עמ' 124). [בתקופה הזו בן-גוריון כבר ממילא רצה להתפטר.
לפי יומנו של בן-גוריון ביום התפטרותו ב-16.6.1963 הוא מציין כי קיבל את ההחלטה
להתפטר "לפני כשנתיים וחצי כשהעיט הצבוע הצליח לגייס את כל המפלגות נגדנו, אך
חששתי מהריסת המפלגה בזמן ההוא", (עמ' 136). "העיט הצבוע" – הכוונה
ללבון.]
איסר
הראל ופרשת המדענים הגרמנים
במשך
שנים רבות שררו יחסי אמון בין איסר הראל, ראש המוסד (וממונה גם על
השב"כ) לבין בן-גוריון בתור ראש
ממשלה ושר הביטחון. "החריקות" הראשונות בקשרים בין השניים נוצרו כאשר
שמעון פרס עסק בדיסקרטיות ברכש ביטחוני בצרפת ובגרמניה, עליה לא הייתה לאיסר הראל
תמונה מלאה. בניגוד לראש המוסד, ראש הממשלה סבר כי יש לטפל בסוגיית המדענים
הגרמנים שסייעו בפיתוח טילים למצרים
בזהירות ובדרכים דיפלומאטיות, בלי לסכן את קשריה הביטחוניים של ירושלים עם בון. לפי
יומנו של בן-גוריון מ-16.6.1963 "עשרות אחדות" של חיילי צה"ל
בתקופה הזו התאמנו בגרמניה "בנשק שישנו רק שם (נשק נ.מ. ונשק נ.ט.)"
(עמ' 136). כמו כן, בן-גוריון חשש ש"המנהיג" [מנחם בגין] יצליח לנצל את
חוסר הפופולאריות בציבור בארץ של הקשרים הביטחוניים בין ישראל לגרמניה, כדי לגייס
נגד מפא"י את המפלגה הליברלית, אחדות העבודה ומפ"ם (בהסתמך על יומנו של
בן-גוריון עמ' 137).
על
רקע חילוקי הדעות בשאלת הטיפול במדענים הגרמנים התפטר איסר הראל מתפקיד ראש המוסד
במארס 1963. באפריל 1963 חיבר בן-גוריון מאמר שכותרתו "הערכות בלתי
פופולאריות". בן-גוריון החליט לא לפרסמו, מפאת דעתם השלילית של אשכול (שר
האוצר) וגולדה מאיר (שרת החוץ) ביחס לתוכנו. הסיבה להתנגדות שני השרים האלה לפרסום
נבעה מהכללתו בו הצדקה לקיומם של הקשרים הביטחוניים עם גרמניה, ומגינויו החריף של
אלה הטוענים כי אין הבדל בין גרמניה של היטלר לגרמניה של אדנאואר (קנצלר גרמניה,
1963-1949).
בן-גוריון
רגז על איסר שלא הסכים להצעתו של בן-גוריון לחזור בו מהתפטרותו ובהמשך רץ לספר על
המדענים בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. עם זאת לאיסר נותר יחס חם כלפי
בן-גוריון. לאחר התפטרותו של בן-גוריון
מראשות הממשלה, כאשר הוא הנהיג את רפ"י
באמצע שנות ה-60, והמדינה – בהתאם
לנוהג המקובל באותה תקופה – לא מימנה אחזקת מכונית ונהג לראש ממשלה שעבר, היה זה
איסר שמימן מכיסו הפרטי את ההוצאות האלה. איסר, בחלק מאותה התקופה [?] עבד כיועץ
לענייני מודיעין של לוי אשכול. ב-1967 הסכום הנכבד של ההוצאות הוחזר לאיסר באמצעות
מיליונר יהודי. בהמשך, ב-1969, נבחר איסר לכנסת במסגרת "הרשימה הממלכתית"
בראשות בן-גוריון.
התפטרותו
של בן-גוריון, יוני 1963
ב-1962,
כשנה לפני התפטרותו של בן-גוריון, חש ישראלי שהאיש מתכוון לפרוש. כדי לעכב את
פרישתו, ניסה המחבר – בעזרת ידיד, שייקה
דן, בעל קשרים עקיפים לשליט יוגוסלביה
טיטו – לפתוח אשנב למשא ומתן לשלום עם מצרים. ישראלי
ביקש לברר באמצעות שייקה האם יש מקום לפנייה מצד בן-גוריון לטיטו ולבקש את תיווכו
במשא ומתן עם שליט מצרים, נאצר. לאחר ששייקה קיבל תשובה חיובית מידידיו
היוגוסלבים, פנה בן-גוריון לטיטו בסוף דצמבר 1962 – אך תשובתו של טיטו התעכבה
והייתה קרירה ובלתי מחייבת (עמ' 130).
ניתן
להסיק כי בן-גוריון ביקש [בסביבות שנת 1963, אולי בהרגישו כי התפטרותו קרובה]
מנשיא צרפת, שרל דה גול, לחתום על הסכם פורמאלי סודי לבוא לעזרתה של ישראל בשעת
חירום. דה גול לא נענה לבקשה בטענה כי ההסכם ייוודע ויגביר את המתיחות באזור, אך "משתמע מדבריו" [של דה גול] כי "כל עוד הוא יישאר בנשיאות – יבוא
לעזרתנו אם יהיה צורך בכך" (מתוך רישומו של בן-גוריון ביומנו ביום ההתפטרות
ב-16.6.1963, עמ' 135). [בדיעבד, במיוחד ערב מלחמת יוני 1967, הערכה זו הוכחה
כאשליה.]
בין
הבאים לבן-גוריון ב-1963, כדי לשכנעו לא להתפטר היה יצחק רבין (סגן הרמטכ"ל).
"יצחק חזר ושאל...איך ייתכן להשאיר הצבא... דבריו נגעו עמוק לליבי. ובקושי
החנקתי רגשותיי ודמעותיי" (מתוך רישומו של בן-גוריון ביומנו ביום ההתפטרות
ב-16.6.1963, עמ' 138). לאחר שבן-גוריון
החליט לפרוש, הציע לו יגאל אלון (שר העבודה) להמשיך בתפקידו כשר ביטחון. בלי שהמחבר ידע על
הצעתו של אלון ודחייתה על ידי בן-גוריון, הוא ביקש מראובן ברקת, מזכיר מפא"י,
לבחון אפשרות הישארותו של בן-גוריון בממשלה בתור שר ביטחון – על אף שהעריך כי ההצעה
תידחה. ברקת בדק את הנושא ורמז כי "הם" אינם מסכימים להישארותו של
בן-גוריון כשר ביטחון. לשאלת המחבר, מי "הם", סירב ברקת לנקוב בשמותיהם
(עמ' 139). [ב"הם" כוונתו כנראה לבכירים במפא"י.]
שיחות
עם בן-גוריון והגיגיו
המחבר
דוחה את הדעה הרווחת כי בן-גוריון התנגד לשימוש במילת היחס אֶת. בן-גוריון
טען כי יש להשתמש בה בכל שהיא נחוצה להבנה נכונה של הטקסט – אך כאשר השימוש בה
אינו מוסיף ואינו גורע מן המשמעות, מוטב לדלג עליה (עמ' 225).
מדי
פעם היה עולה בן-גוריון לחדר העבודה של ישראלי לשיחה קצרה. היה זה בעיקר מונולוג. באחת
משיחותיו הביע רצון לשוחח עם אלמנתו של חיים ארלוזורוב, כיוון ששמע שהיא כבר אינה
בטוחה בעדותה במשפט (אברהם) סטבסקי, לפיה האיש הזה רצח את בעלה ב-1933. המחבר איתר
את סימה ארלוזורוב, היא נפגשה עם בן-גוריון [כנראה בסביבות 1963] והצהירה בפניו כי דבקה בעדותה במשפט, שהתקיים
לפני כ-30 שנה. לאור שיחה זו, וקביעתו של בית משפט בריטי בזמנו כי הרוויזיוניסט
סטבסקי הוא הרוצח של ארלוזורוב (סטבסקי לבסוף שוחרר, כיוון שהחוק הבריטי בארץ אסר
להרשיע אדם ברצח על סמך עדות אחת), משוכנע היה בן-גוריון עד סוף ימיו כי האיש הזה
הוא אכן הרוצח. המחבר דוחה את הטענה נגד בן-גוריון לפיה בתור פוליטיקאי הוא לא
מוכן היה להודות בטעותו [כביכול?] בעת המשפט לגבי זהות הרוצח. פשוט לא נמצאו עוּבדות
שיפריכו את דעתו (עמ' 224-222).
לבן-גוריון
היה יחס מיוחד לשירתו של אורי צבי גרינברג (אצ"ג) [על אף שנחשב למשורר התנועה
הרוויזיוניסטית, ובהמשך היה מקורב בהשקפתו ל"חרות" של בגין]. כשהועמד
לרשות ראש הממשלה פרס כספי לעידוד הספרות, החליט ב-1950 להעניקו לאצ"ג;
וב-1966 סבר כי אצ"ג ראוי היה יותר מש"י עגנון לזכות בפרס נובל לספרות.
פעם אמר בן-גוריון לישראלי כי העיתונאי שהוא משכמו ומעלה בין העיתונאים העבריים
הוא אבא אחימאיר, על אף שחתם על הכתבות "מפנקסו של פשיסטן". בן-גוריון הוסיף
כי מושג הפשיזם שלו היה שונה מזה של גרמניה (עמ' 192). [לעומת זאת, בנאום בכנסת
ב-13 במאי 1963 טען בן גוריון – בהסתמך על מאמר של אבא אחימאיר מ-1933 – כי מפלגת
החרות, בגלגולה ההיסטורי, שיבחה את היטלר. מכאן, בדומה לפוליטיקאים אחרים, לא היסס
בן-גוריון לעשות דמוניזציה ליריבים פוליטיים.
עוד ראוי להזכיר כי בשנות ה-30 של המאה ה-20 כינה בן גוריון את זאב
ז'בוטינסקי "ולדימיר היטלר".] ישראלי מוצא לנכון לציין כי מאז קום המדינה לא הזכיר בן-גוריון את המונח
סוציאליזם (עמ' 192).
בינואר
1962 כתב בן-גוריון מכתב ארוך ומרגש לגאולה כהן, בתגובה לסִפרה האוטוביוגרפי,
"ספורה של לוחמת", שמְחברת הספר שלחה לו. במכתבו הביע בן-גוריון את
הערצתו "ללוחמים עזי-נפש [של הלח"י] שמסרו נפשם על אמונתם בגאולת
ישראל" (עמ' 202). ואולם מאידך גיסא, במכתבו, חלק בן-גוריון על דרכו הפוליטית
של ארגון הלח"י ושל המחנה הרוויזיוניסטי בכלל. לדעת בן-גוריון, "המכשול הממשי,
האמיתי" שהפריע לתקומת ישראל בארצו לא היה השלטון הזר "אלא יישוב זר
בארץ אבות שלנו – וחוסר יישוב יהודי" (עמ' 200). על
כן, המשיך בן-גוריון במכתבו, הדרך העיקרית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל הייתה
כרוכה בעלייה, בהתיישבות, ובהקמת מוסדות למדינה שבדרך, כדי להקים מדינה יהודית
בתור עובדה קיימת. לדברי בן-גוריון, זו הייתה ציונות מעשית ששמה את הדגש על פעולה של עצמנו – ולא
ציונות הצהרתית בנוסח ז'בוטינסקי. במכתבו הוא הביע זעזוע מנכונותו של לח"י
לשתף פעולה עם הנאצים נגד הבריטים.
בניגוד
לדעה הרווחת לא היה בן-גוריון נוקם ונוטר. לאחר שהאיש שהטיל פצצה בכנסת ב-1957 –
ממנה נפצע בן-גוריון – בהיותו אסיר, הביע חרטה וביקש הקלה בעונשו, בן-גוריון, כבר
בתקופה שלא החזיק בתפקיד ממלכתי, ביקש משר המשפטים להיענות לבקשתו (עמ' 226).
בדומה לכך, אחרי שהאיש שירק על מכוניתו של בן-גוריון בזמן הבחירות ב-1965, ביקש
סליחה מבן-גוריון, בן-גוריון נענה לבקשתו של האיש ופנה ליושב ראש הסוכנות, כדי שזה
לא יבטל את מינויו של האדם שפגע בו להיות שליח בחו"ל (עמ' 227-226)
בהקשר
למעמדה הבינלאומי של ישראל יצא בן-גוריון נגד התפיסה לפיה כל מי שאינו תומך בנו
הוא אנטישמי. ראש הממשלה טען כי מדינות
פועלות מתוך אינטרסים, ופעילות שאינה לטובתנו ואף נגדנו אינה בהכרח מצביעה על
אנטישמיות. באפריל 1963 חיבר בן-גוריון מאמר, אשר לאור חשיבותו מביא ישראלי אותו
בשלמותו. במאמר קבע בן-גוריון: "אין אנו יכולים לנצח ניצחון סופי [את
הערבים], כי אין אנו מוכנים וגם אין אנו מוכשרים להשמיד את האויב...רק אם הם
ינצחו אותנו חלילה ייתכן ניצחון סופי, כי
הם מסוגלים ושואפים להשמיד אותנו, והם אומרים זאת בגלוי" (עמ' 131). עוד קבע
בן-גוריון: "ביטחוננו תלוי בשני דברים: 1) בכוחו המרתיע של צה"ל, 2)
במעמדנו הבינלאומי. בשניהם יחד, כי כל אחד
לבדו אינו מספיק" (עמ' 132).
במכתב
לאזרח הגדיר בן-גוריון את עצמו כ"מאמין באלוהים", אך בהסתמך על אחד
האמוראים הוסיף כי אין חובה לקיים את כל תרי"ג המצוות. מהתבטאות אחרת של
בן-גוריון ניתן להסיק כי ראה את מהות הדת בהתיישבות בארץ ישראל, בשאיפה לשלום, ובפסוק : "ואהבת לרעך כמוך, וכי יגור איתך
גר בארצכם, ואהבת לו כי גרים הייתם בארץ
מצרים" (ויקרא, י"ט) (עמ' 221).
נבואותיו
של בן-גוריון – שפורסמו בראיונות שנתן לכתבי עת שונים – התבססו על ניתוח רציונאלי.
בתחילת 1958 הוא העריך כי אם ישתנו היחסים בין בריה"מ לארצות המערב, ייפתחו
שערי רוסיה לעלייה "ומיליון או מיליון וחצי יהודים יעלו בתקופה קצרה".
ב-1961 העריך כי בסביבות 1987 המלחמה הקרה תיגמר, כיוון שהלחץ של האינטליגנציה
ברוסיה לדמוקרטיזציה ולחץ כלל האוכלוסייה להעלות
את רמת החיים, עשויים להביא להקמת משטר דמוקרטי בבריה"מ [ואכן, דמוקרטיזציה של
המשטר הסובייטי וסיום המלחמה הקרה הביאו לעלייה המונית מבריה"מ בסוף שנות
ה-80 ותחילת ה-90.] ב-1965 העריך בן-גוריון כי איחוד גרמניה יתרחש כאשר
בריה"מ תהפוך לדמוקרטיה, בנקבו מועד אפשרי של 20 שנה. (עמ' 194-193). [גם בנבואה הזו צדק באופן עקרוני, אך לא דייק לגבי המועד.]
לוי
אשכול, יוני 1963-יוני 1967 (שנות כהונתו כשר הביטחון)
ראש
הממשלה ושר הביטחון החדש, לוי אשכול, הציע לישראלי להמשיך בתפקידו. המחבר השיב כי
הוא מסכים לכך בשני תנאים: על ראש הממשלה לתת אמון מלא בו, ולאפשר לו לשרת את
בן-גוריון בהתנדבות. אשכול הסכים לשני תנאיו. במסיבת פרידה לבן-גוריון הביע ראש
הממשלה ושר הביטחון הפורש "אמון מלא בכך שהביטחון נמצא בידיים נאמנות, שהוא
מופקד בידי אשכול" (עמ' 143). "לאשכול הייתי מכין את כל [דגש
במקור] התשובות לכל מי שפנה אליו, אזרח או מוסד או גורם משרדי/צבאי בתוקף תפקידו
כשר ביטחון. כך המשכתי לנהוג בעבודתי עם כל שר ביטחון עד שפרשתי ב-31.7.02"
(עמ' 144).
עבודתו
ההתנדבותית עבור בן-גוריון התבטאה בטיפול במכתביו. בן-גוריון, בשבתו בשדה בוקר,
היה משיב על פניות אליו בכתב יד, מכתביו נשלחו לישראלי, וזה דאג באמצעות מזכירה
להדפיסם, ואלה נשלחו לפונים, נוסף לעותק לבן-גוריון. כלומר, למחבר הייתה ביקורת על
הדואר היוצא של בן-גוריון (עמ' 143), וגם הנכנס. בן-גוריון במכתב לידיד (יואב
לביא) ב-1.3.65 ציין: "יש רק עוד איש
אחד שקורא כל המכתבים המגיעים אלי – אבל אילו היו כולם נאמנים כמותו – היינו
שוכנים בגן-עדן" (עמ' 144).
בן-גוריון,
לאחר התפטרותו, באמצעות משפטנים בכירים, השיג "חוות דעת קטלנית" – כדברי
ישראלי – על ועדת השִבעה, והעבירה לשר
המשפטים וליועץ המשפטי לממשלה. שניהם המליצו על הקמת ועדת חקירה ל"הפרשה",
אבל הממשלה לא אימצה את המלצותיהם, ובעקבות זאת החל מ-1964 תקף בן-גוריון את אשכול.
לדעת ישראלי, הוויכוח בין בן-גוריון לצמרת מפא"י הצטמצם בשאלה עקרונית: עבור
בן-גוריון – בניגוד לצמרת מפא"י – המדינה, ולא המפלגה, הייתה התכלית העליונה.
על כן עמד על הקמת ועדת חקירה משפטית ל"הפרשה" – על אף שהחקירה עלולה
הייתה להזיק למפלגה.
בדצמבר
1964 הזמין אשכול את המחבר לחדרו וביקש ממנו תשובה כנה, האם הוא בעד הקמת ועדת
חקירה ב"הפרשה". תשובתו הייתה כי הוא בעד ועדת חקירה, כי בסופו של דבר
בן-גוריון לא ינום ולא ישקוט עד שישיג מבוקשו. ישראלי הוסיף, כשהוא נרגש, כי היה
מוכרח לומר זאת מבחינה מצפונית. מרים, אשתו של אשכול, שהייתה נוכחת בשיחה, לאחר
מכן אמרה לישראלי, כי בתשובתו הכנה –שנגדה את עמדת ראש הממשלה – הוא קנה את עולמו בעיני אשכול, שכבר ידע את
עמדתו. (עמ' 184).
כתוצאה
מהיחסים המתוחים בין אשכול לבן-גוריון, ביקוריו של בן-גוריון במשרדו של ישראלי
"התמעטו עד שנפסקו" [החל מ-1964?], במשך כשנתיים, עד לכניסתו של משה
דיין למשרד הביטחון ביוני 1967. בתקופה הזו [1967-1964?], במכתבי התשובה של
בן-גוריון לפונים אליו, היו ביטויים חריפים מאוד כלפי מפא"י ואשכול. באחד
הימים טלפנה פולה (אשתו של בן-גוריון) לישראלי, וביקשה למחוק מאחד ממכתבי
בן-גוריון את המשפט "לכשניפגש אל תושיט לי יד..." ישראלי עשה כן, וראה
בכך מעין אישור למחוק ביטויים פוגעניים דומים גם ב"עשרות" מכתביו הנוספים
של בן-גוריון. המחבר אינו מצטער על כך: מדובר היה באישים שהעריצו את בן-גוריון וכי
בבוא היום ילחץ "הזקן" את ידיהם. המחיקות הוכנסו בנוסח לנמען, אבל בעותק
שנשלח לבן-גוריון לתיוק הופיע הניסוח המקורי (עמ' 145). את יחסו לבן-גוריון
ולאשכול בתקופה הזו, ומשתמע בכלל, מסכם המחבר כך: את בן-גוריון הוא העריץ, ואת
אשכול הוא אהב (עמ' 146).
ביוני
1965 תומכיו של בן-גוריון התפלגו ממפא"י והקימו את רפ"י (רשימת פועלי
ישראל). הפילוג חִייב את שמעון פרס, שהצטרף לרפ"י, להתפטר מתפקיד סגן שר הביטחון. במקומו מינה
אשכול כעוזרו במשרד הביטחון אדם שהמחבר נמנע לנקוב בשמו, מפאת יחסו השלילי כלפיו.
האיש הציב לו למטרה לנקות את המשרד מתומכי בן-גוריון ופרס. "מיטב הבכירים של
המשרד הורחקו" (עמ' 147).
יגאל
אלון, שר העבודה בממשלת אשכול, התבלט בהתקפותיו נגד בן-גוריון. בנובמבר 1964 הוא
האשים את בן-גוריון בהחזקת מסמכים סודיים ובמסירתם לעיון לאנשים בלתי מוסמכים,
וזאת בהקשר למסירת מסמכים מן "הפרשה" מצד ראש הממשלה לשעבר לעיתונאי חגי
אשד ולמשפטנים, כדי להיעזר בהם לגיבוש חוות דעת לביטול מסקנות ועדת השבעה ולהקמת
ועדה משפטית. בעת תעמולת הבחירות לכנסת, באוקטובר 1965 תקף יגאל אלון את בן-גוריון
על דבריו הפוגעים כביכול בעדה המרוקאית, בהסתמך על נוסח מגמתי ומסולף של ראיון עם
"הזקן", שפורסם בשבועון האמריקאי "לוק". הכחשותיו של
בן-גוריון לא הועילו.
ישראלי
מוסיף כי בעת כהונתו של אלון כשר החינוך
בממשלת גולדה מאיר, הוא לא מוכן היה להקצות תקציב ל"סמינר למורים" [אין
תאריך לסירובו של השר] שהוקם ליד קיבוץ
שדה בוקר – מוסד שבן-גוריון היה מעוניין בטיפוחו. רק בהוראתה של גולדה, אושר
התקצוב וסגירת הסמינר נמנעה (עמ' 203). בן-גוריון ייחס חשיבות עצומה לפיתוח הנגב.
הוא שאף כי המוסדות החינוכיים, שהוקמו ליד הקיבוץ, ייהפכו למוסד אקדמאי חשוב, וכי
בנגב, המהווה כ-60% משטחה של מדינת ישראל, יוקמו מפעלי תעשייה גדולים.
גם
בתקופת השפל ביחסים בין אשכול לבן-גוריון מוצא המחבר ביטויים לרצון טוב הדדי בין השניים. "באחד
הימים" [אין תאריך] שאל אשכול את ישראלי, איך מממן בן-גוריון את פעילותו
הציבורית, כמו נסיעות, סיורים, שהות בבתי מלון. המחבר השיב כי המדינה לא העמידה
לרשות בן-גוריון אף לא מכונית ונהג, וכי את הפגם הזה יש לתקן – מה עוד שאשכול עצמו
יזדקק, לכשיפרוש, לסידור נאות עבור פעילותו כראש ממשלה לשעבר. אשכול נראה היה כרוצה לסייע, אך בפועל לא נעשה
דבר (עמ' 177). בן-גוריון מצדו, במכתב תשובה לאחד האזרחים בפברואר 1965 השיב:
"אל תמתח משפט קשה מדי על אשכול. הוא מסוגל גם לנאום נאומים טובים, וגם עשה
לא מעט מעשים טובים" (עמ' 188).
אשכול
נכנס לתפקידו במשרד הביטחון ברגל ימין,
ופעל במרץ בנושאי החימוש והרכש, תוך היעזרות בסגנו, שמעון פרס. בתור שר הביטחון
רושם המחבר לזכותו של אשכול את ההישג המרשים של "פריצת דרך לשוק הרכש
האמריקני" – דבר שלא צלח בידי בן-גוריון (עמ' 188). המחבר מביע צער על
"נאום הגמגום" של אשכול בשידור ישיר ברדיו ב-28 במאי 1967, שנבע כתוצאה
מעייפות מהדיונים הרבים ועמידה בלחצים קשים: מחד גיסא, לחץ כבד מנשיא ארה"ב
על ראש הממשלה לא לצאת לפעולה צבאית נגד ריכוז הכוחות המצריים בסיני; ומאידך גיסא
לחץ המטכ"ל בעד הכרעה צבאית.
ההיסוסים
אם לצאת למלחמה הסתיימו בעקבות כניסתו, ב-1 ביוני 1967, של משה דיין לממשלה, כשר
מטעם רפ"י, בתפקיד שר הביטחון. אשכול המשיך לכהן כראש הממשלה, ולישראלי הוצע
לעבוד במשרד ראש הממשלה – אבל המחבר העדיף להישאר במשרד הביטחון, לא כיוון שאהב
יותר לעבוד עם דיין, אלא זו הייתה העדפה עניינית לעסוק בביטחון (עמ' 188). מאז הוא
לא נפגש עם אשכול, עד למותו בפברואר 1969.
פרישתו
של בן-גוריון מהפוליטיקה ושנותיו האחרונות, 1973-1968
לאחר
הצטרפותה של רפ"י למפא"י בינואר 1968 ראה בן-גוריון, לדעת המחבר, סוף
לפעילותו במפלגה פוליטית כלשהי, כיוון שלא נותרה לו מפלגה לקדם את רעיונותיו. הוא
הסכים, אך באי רצון, לעמוד בראש הרשימה הממלכתית, שהוקמה בבחירות לכנסת ב-1969. בן-גוריון
לא עמד זמן רב בראש הרשימה הזו ובמאי 1970 פרש מהכנסת.
עמדותיו
של בן-גוריון, ביחס לשטחים שכבשה ישראל לאחר מלחמת ששת הימים ביוני 1967, לא היו
מקובלות בציבור. הוא טען כי על ישראל – בתמורה לשלום אמת – לסגת מכל השטחים, למעט
ירושלים [ורמת הגולן]. ואולם, בחלוף הזמן, הכיר הציבור בהיגיון שבעמדתו (עמ' 224).
עם זאת, המחבר מדגיש פעמים אחדות את עמדתו של בן-גוריון לפיה לאף יהודי ולשום גוף יהודי
אין זכות לוותר על זכותו ההיסטורית של העם היהודי לכל ארץ ישראל (עמ' 235).
אחת
העדויות החשובות על יחסו המיוחד של בן-גוריון לחיים ישראלי מצויה בראיון של שומר
ראשו של בן-גוריון, אהרן טמיר (שנערך ב-1979).
לדבריו, "חיים היה משהו מיוחד אצל
הזקן" (עמ' 228). מבין שני עוזריו הנאמנים ביותר, נחמיה ארגוב וחיים ישראלי,
בן-גוריון טען כי חיים עולה על נחמיה בכל
התכונות הזהות, והן כישרון, מסירות, נאמנות וביצוע תפקידם. במיוחד עלה חיים על
נחמיה בתחום הרגישות והעדינות. לחיים היה חשוב לשמור על תדמיתו של בן-גוריון
[בתקופת פרישתו?], כולל מה הוא ילבש ואיך הוא ייראה. כאשר הזקן היה רוצה לאתר חומר
מסוים, כמו מאמר שפרסם, מכתב שכתב, היה מטלפן לחיים והיה מקבל תשובה מיידית, או
חיים היה במסירות ובנאמנות נרתם למלא את בקשתו. עד כאן עדותו של טמיר (עמ'
232-228).
ואכן,
ישראלי שמר על קשר עם בן-גוריון ודאג לו עד יום מותו. בשנותיו האחרונות, לפי עדות
ישראלי, סבל בן-גוריון מאובדן זיכרון וכאבים חזקים ביד ימין – כאבים שמנעו ממנו
לכתוב ביד ימין (עמ' 233). הוא נפטר ב-1 בדצמבר 1973 משטף דם במוח.
משה
דיין, יוני 1967-יוני 1974
בראיון
עיתונאי ובמכתב ליגאל ידין בתחילת 1964 התבטא בן-גוריון כי מבין כל הרמטכ"לים
של צה"ל, משה דיין "היה כמפקד מלחמתי הטוב שביניהם" (עמ' 196).
(עוד ציין באותו המכתב כי האיש הראוי מבין הרמטכ"לים להיות ראש ממשלה הוא יגאל ידין.) ב-1 ביוני
1967 הציע ראש הממשלה אשכול למשה דיין להתמנות לשר הביטחון. דיין העדיף לכהן
בתפקיד הזה כשר ממפלגת רפ"י. ישראלי הוזמן להשתתף בשיחה עם בן-גוריון, לקבלת אישור ממנו למינויו של דיין
מטעם רפ"י. שמעון פרס ציפה מראש כי בן-גוריון יתנגד, ואכן כך היה, אך לבסוף
בן-גוריון הסיר את התנגדותו (עמ' 240-239). בעקבות קבלת ההחלטה בממשלה ב-4 ביוני
1967, לפתוח במלחמה למחרת ("מלחמת
ששת הימים", 10-5 ביוני), ביקש דיין מישראלי למסור על כך לבן-גוריון, בלי
לציין את שעת הפתיחה באש. ישראלי העביר מסר זה לבן-גוריון, כשהוא כבר שכב במיטתו
(השעה הייתה 22:00). בתגובה, ביקש בן-גוריון למסור איחולי הצלחה. ואולם, למחרת,
רשם בן-גוריון ביומנו כי דיין לא עמד בהבטחתו לשוחח איתו אישית לפני קבלת החלטה מסוג
זה (עמ' 243-242). במהלך המלחמה המליץ דיין לא לתקוף את העיר העתיקה של ירושלים,
אלא לכתרה כדי להביא לכניעת הכוחות הירדניים. לדעת המחבר, "הדבר היה מונע
מאות קורבנות של צה"ל" (עמ' 243). ואולם בלחצם של אשכול, בגין (שר בלי
תיק מטעם גח"ל) ואלון קיבלה הממשלה החלטה לשחרור מיידי של העיר.
מתחילת
עבודתו עם דיין נקשרו ביניהם "יחסי...רעות ואמון ופשוט אהבתי את האיש
הזה" (עמ' 241). בדומה לבן-גוריון, דיין נהג להשיח בפני המחבר על מחשבותיו ובעיות שהטרידו אותו. "בטוחני
שסבר שהדברים יירשמו אי-שם בשביל תיאור דמותו ובשביל ההיסטוריה" (עמ' 241). דיין,
בספרו האוטוביוגרפי "אבני דרך", מציין כי ישראלי היה הוותיק בצוות של
עובדי משרדו ותוארו היה "עוזר אישי לשר הביטחון ומנהל הלשכה". דיין
ממשיך: "אינני יודע אדם שהוא נבון, יעיל ומסור-נפש לעבודת הביטחון מחיים
ישראלי" (עמ' 247).
ביום
אחד בשבוע נהג דיין לקחת כמה שעות חופשה לחפירות ארכיאולוגיות. המחבר סבור כי העיסוק בארכיאולוגיה שימש את דיין גם כאמצעי
להשתחרר משגרת עבודתו ולחפש פתרונות יצירתיים למצב הביטחוני-מדיני. נגד תלונה של
אזרח (דן בן-אמוץ) על כך שבחפירותיו הארכיאולוגיות עובר דיין על חוק העתיקות, קבע
היועץ המשפטי של הממשלה כי "no case to
answer" (עמ' 255) [אין להשיב לאשמה – קרי האשמה אינה הוּכחה.] אולם קדמו
למסקנת היועץ "ימי מתח".
ב-21
במארס 1968, בעת חפירות ארכיאולוגיות באזוּר (ליד תל-אביב), גבעת חול התמוטטה על
דיין והוא נקבר תחתיה. אדם שהיה בקרבתו הזעיק את עזרתם של אנשים שהתגוררו בסמוך למקום,
אלה חילצו את גופו של דיין בעזרת טוריות ואתים, והוא הועבר באמבולנס לבית החולים
תל השומר. כאשר ישראלי הגיע לבית החולים, הוא הוזמן לחדרו של פרופ' חיים שיבא,
והפרופסור הסביר כי ברצונו להיוועץ במחבר
"כיצד לתאם עם ראש הממשלה, לוי אשכול, ההודעה על מותו של דיין"
(עמ' 247). דבריו שיקפו את ההערכה הפסימית למדי בקרב רופאי בית החולים – מלבד
ד"ר בלומה קרייזלר שסברה כי דיין יתאושש. למשמע דברי הפרופסור, ישראלי כמעט
התעלף, אבל הציע לשיבא לא להיחפז. דיין בסופו של דבר החלים במהירות וחזר למשרדו
ב-14 באפריל. עם זאת, המפולת הותירה נזק בעמוד שידרתו. נוספה לכך נכות כתוצאה
מנחיתת אונס של מסוק שהטיסו באחד מסיוריו. לכל אלה יש להוסיף את הפגיעה בעינו עוד
ב-1941, בעלת השלכות על מצב בריאותו הכללי.
בעקבות
מותו של אשכול בפברואר 1969, החליפה אותו גולדה
מאיר בתפקיד ראש הממשלה. יחסי אמון שררו בינה לדיין, אשר דאג לדווח לה "על כל
התפתחות בנושאי ביטחון ושטחים" (עמ' 248). לאחר שהסתיימה האופוריה בעקבות
הניצחון במלחמת ששת הימים, והמצרים פתחו ב"מלחמת התשה" באזור תעלת סואץ
[ההתשה מצד המצרים החלה למעשה כבר מ-1967; ובצורה מוגברת ממארס 1969 עד אוגוסט
1970 – תקופה שֶכּונתה "מלחמת התשה"], חיפש דיין פתרונות למצב. כבר בעת
מלחמת ששת הימים סבר דיין כי ישראל אינה צריכה להגיע עד לתעלת סואץ ולהתמקם על
הגדה המזרחית שלה; ולאחר שהדבר נעשה, ראה במצב שנוצר קלף למיקוח מדיני. בתחילת
שנות ה-70 הציע דיין הסדר ביניים עם המצרים לפיו תיסוג ישראל כ-30 קילומטרים מן
התעלה [למעברי המיתלה והגידי], בתמורה להסדר לאי לוחמה, במסגרתו תחדש מצרים את
השיט הבינלאומי בתעלה – אך הצעתו לא זכתה לתמיכה בממשלה. [מדברי המחבר משתמע כי
דיין היה מודע היטב לחשיבותה של תעלת סואץ בעיני המצרים, כסמל לאומי, ומכאן הסיק
כי נוכחותו של צה"ל על אחת מגדותיה מגבירה את המוטיבציה המצרית לצאת
למלחמה, עד כדי הפיכת יציאתה של מצרים
למלחמה נגד ישראל לשאלה של עיתוי בלבד.]
דיין סבר כי השמירה על הסטאטוס קוו תתבע מישראל קורבנות רבים וכבר בתחילת
ינואר 1972 "ביטא תחושתו שתיפתח מלחמה בדרום" (עמ' 256). שר הביטחון גם
חיפש הסדר בנושא הפלסטיני. הצעתו הייתה חלוקה פונקציונאלית [של הסמכויות השלטוניות
בגדה המערבית בין ישראל לבין ירדן] – אך הצעתו לא התקבלה על ידי ממשלת ישראל
ונדחתה על ידי חוסיין, מלך ירדן.
ישראלי
דוחה את השמועות הזדוניות, לדבריו, לפיהן
בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים – שהחלה ב-6 באוקטובר 1973 – דיין התמוטט. לדברי
המחבר, כאשר הוא נכנס לחדרו של דיין ביום שני [8 באוקטובר] – לאחר שביום ראשון
ביקר דיין בחזית הדרומית – סיפר לו שר הביטחון על "המצב העגום בחזית"
ואמר כי הוא עומד להציע שנסוג "עד המְצרים [הכוונה עד למעברי המיתלה והגידי
בסיני] ונתחפר שם". לשאלתו של ישראלי האם נוכל לעמוד שם, השיב דיין
"בביטחון מלא: For
ever" [לנצח, לעד] (עמ' 260). [הצעתו של דיין לא התקבלה. הקטע כנראה נועד לעמעם את הטענות כי בימים הראשונים
של המלחמה דיין נתפס לייאוש ודיבר על סכנת חורבן בית שלישי.] לפי עדותו של יגאל ידין, שהיה רוב זמן המלחמה
ב"בור" של המטה הכללי, דיין "מעולם לא התמוטט...אם יש לי [לידין] ביקורת עליו", הרי היא בכך שבהיותו מנהיג
לא "הפיח רוח של תקווה" (עמ' 270). [לדעתי, זה ניסוח דיפלומאטי המתקרב
לאמת בדבר הלך רוחו של דיין בימים הראשונים למלחמה.]
במלחמת
יום הכיפורים נהג דיין לבקר בקרבת שדות הקרב, לסכן עצמו ללא צורך, ולא שעה לבקשתו
של ישראלי לחדול מכך. ישראלי מציין (בהסתמך על ספרים) כי תכונה דומה ניכרה גם אצל
מדינאים ומצביעים גדולים, בהם צ'רצ'יל ודגלאס מק-ארתור. מלחמת יום הכיפורים בסופו
של דבר הסתיימה בהישגים צבאיים וצה"ל הגיע עד הק"מ ה-101 מקהיר
וקילומטרים ספורים מדמשק. ועדת אגרנט, שחקרה את מלחמת יום הכיפורים, פטרה את דיין
מאחריות למחדל והטילה אותו על הרמטכ"ל, דוד אלעזר, וראש אמ"ן, אלי
זעירא. דיין טען באוזני המחבר כי מה שהעיק עליו הוא לא האיחור בגיוס המילואים, אלא
אי הערכה נכונה מצדו את עוצמת הכוח המצרי (עמ' 261). דיין מוכן היה להתפטר מתפקידו
עוד במהלך המלחמה [וגם אחריה], אך גולדה מאיר לא קיבלה את התפטרותו. לבסוף, סיים
את כהונתו כשר הביטחון ביוני 1974, בעקבות התפטרות ממשלת גולדה.
לאחר
שעזב דיין את משרד הביטחון, קָבע כלל להיפגש עם ישראלי פעם בחודש. כבעבר, השיחות
נועדו להשיח את ליבו בפני ישראלי, כשקדמה לפגישות פנייה של דיין לישראלי בנוסח:
"האם אתה פנוי? האם אני לא מפריע?" (עמ' 275). הכלל של קיום שיחות המשיך
להתקיים עת היה דיין חבר כנסת רגיל, וגם בשנים 1979-1977, בתקופת היותו שר החוץ
בממשלת מנחם בגין. עם התמנותו לשר החוץ הוא אף הציע לישראלי להמשיך לעבוד איתו
במשרתו החדשה. דיין התפטר מממשלת בגין,
כיוון שרצה לממש מתן האוטונומיה לפלסטינים –
בעוד בגין נקט סחבת בנושא, ולניהול
שיחות על האוטונומיה לא מינה את דיין כי אם שר אחר (יוסף בורג). המחבר המשיך לשמור
על קשר עם דיין עד למותו מהתקף לב ב-1981.
שמעון
פרס, יוני 1974-יוני 1977, [נובמבר 1995-יוני 1996 – בעקבות רצח רבין וְעד עלייתו
של נתניהו לשלטון]
ישראלי
הכיר את שמעון פרס עוד מ-1952 כשהתמנה פרס לסמנכ"ל משרד הביטחון. בין
השנים 1959-1953 שימש פרס כמנכ"ל המיניסטריון הזה ובין השנים 1965-1959 היה סגן
שר הביטחון. הישגיו הבולטים בעבודתו במשרד הביטחון בתקופות שצוינו לעיל היו בתחום
רכישות הנשק מצרפת וגרמניה, פיתוח התעשייה הצבאית והקמת הכור הגרעיני בדימונה. בין
פרס לישראלי שררו יחסים מיוחדים, ויחסי אמון הדדי. המחבר ראה בדיין ובפרס את
יורשיו של בן-גוריון. פרס היה בעיניו ממשיך דרכו של בן-גוריון בתור איש החזון (עמ'
278).
כשר
הביטחון כיהן פרס בממשלתו הראשונה של יצחק רבין בין השנים 1977-1974, כשיריבות קשה
שררה בין שני האישים. המחבר השתדל לא לקחת חלק במאבק הזה. בסוף יוני 1976, מטוס של
חברת "אייר-פראנס", שיצא
מנתב"ג לכיוון פאריס, נחטף בחניית ביניים באתונה, ולבסוף אולץ לנחות בנמל
התעופה אנטבה שבאוגנדה. בדיון בוועדת החוץ והביטחון, רבין, ואף מנהיג האופוזיציה
בגין, יצאו מתוך הנחה כי אין אופציה צבאית לשחרור החטופים, ולכן תמכו בניהול משא
ומתן עם המחבלים. לעומתם, פרס יזם התייעצויות במטכ"ל לבירור אפשרות פעולה
צבאית לשחרור בני הערובה, אפשרות שנראתה כפנטסיה, אך בהדרגה וביוזמתו הפכה לתוכנית
מבצעית. בין הקצינים הבכירים שתמכו במבצע היו סגן הרמטכ"ל, יקותיאל אדם, מפקד חיל האוויר
בני פלד, דן שומרון ואהוד ברק. פרס מצא לנכון להתייעץ עם משה דיין, ודיין הביע תמיכה
נלהבת במבצע. ישראלי מגלה הבנה למהססים ולמסתייגים ובהם רבין והרמטכ"ל מוטה גור – שלבסוף
השתכנעו ותמכו במבצע החילוץ, שבוצע בהצלחה בתחילת יולי 1976 (עמ' 282-280). המחבר
מביע צער על גרסתו של רבין למבצע החילוץ באנטבה – כפי שמופיעה בספרו האוטוביוגרפי
"פנקס שרות" – לפיה היה זה רבין שביקש מן הרמטכ"ל לבדוק אפשרות
לשחרר את בני הערובה בפעולה צבאית, וכי "הרמטכ"ל דחה את ניסיונו של פרס
למנוע דיון באופציה הצבאית" (עמ' 286). גרסה זו, לדברי ישראלי, מקורה ביריבות המרה בין רבין לפרס והיא אינה
תואמת את העוּבדות.
על
רקע התחרות והחשדנות בין רבין לפרס, באפריל 1975 נתבקש ישראלי לעבור בדיקת פוליגרף
על ידי השב"כ, בקשר לבירור מי הדליף את דבר ביקורם החשאי של שני שליחים
סובייטים בישראל. כיוון שהמחבר לא זכר היטב את תוכן שיחתו עם משנה למנכ"ל
משרד החוץ, אפי עברון, היסוסיו במתן התשובה לשאלה הקשורה לשיחה הזו עוררו תנודות
מחשידות ב"מכונת האמת". מפאת התעוררות חשדות נגדו, ישראלי לא ישן במשך
לילות, ורק לאחר שובו של עברון מחוץ לארץ ותחקורו בפוליגרף, קבע השב"כ כי
ישראלי "נקי מכל רבב" (עמ' 293). בעטיו של האירוע הטראומטי שעבר המחבר
עם מכונת הפוליגרף ב-1975 – שהוכיח, לדעתו, כי המכונה בהחלט עלולה לטעות – הוא סירב להיחקר שוב באמצעות המכשיר הזה
באוקטובר 1976, בהקשר להדלפת חוות דעת משפטית על קידוחי נפט בסיני. סירובו להיבדק
נוצל להכפשת שמו על לא עוול בכפו. ישראלי
משבח את מנחם בגין – אשר בהיותו ראש הממשלה
–
קבע כי שום שר או חבר כנסת לא יחקרו בפוליגרף, ומתח ביקורת נוקבת על חקירתו
של עובד נאמן ומסור (בלי לנקוב בשמו של ישראלי)
בשיטה הזו.
יחסו
של שמעון פרס כלפי ישראלי היה של הערכה רבה ולבביות. על כן צרמה למחבר התבטאותו של
פרס לפיה החבר היחיד שיש לו הוא עמוס עוז. ישראלי לא היה מתאכזב, לוּ פרס היה מונה בין מספר המצומצם של חברי אמת שיש
לו את עמוס עוז. (בדמיון מסוים להתבטאותו של פרס, דיין באחד מראיונותיו טען שאין
לו חברים.) "ועל אף הכול, הדברים אינם פוגעים באהבתי ובהערכתי" לפרס
(עמ' 308).
עזר
ויצמן, יוני 1977-מאי 1980
ישראלי
הכיר את עזר ויצמן עוד משנות ה-50 המאוחרות – עת שימש ויצמן כמפקד חיל האוויר
במינויו של בן-גוריון – ויחסי חברוּת וכנוּת שררו ביניהם. ויצמן הוא שטבע את
הסיסמה "הטובים לטיס". לאחר סיום כהונתו כמפקד החיל ב-1966, התלבט אשכול
האם למנות את ויצמן או את חיים בר-לב לראש
אג"ם. ראש הממשלה מצא לנכון לשאול את ישראלי במי בין השניים יש לבחור לתפקיד,
והוא תמך בויצמן. המחבר נימק זאת, בין
היתר, בצורך לשלב מפקדי חיל האוויר בתפקידי שדה ובאישיותו של ויצמן. ישראלי מדגיש
כי דוּבר במינוי ראש אג"ם בלבד, ולא במינוי הרמטכ"ל הבא. אשכול מינה את
ויצמן לראש אג"ם, אך את תפקיד הרמטכ"ל הבא הבטיח מראש לחיים בר-לב, שיצא
להשתלמות בצרפת (עמ' 310)
המחבר
מביא באריכות את גרסתו של ויצמן (מתוך ספרו "לך שמים, לך הארץ") וזו של
רבין (מתוך ספרו "פנקס שרות")
על אירועי 24-23 במאי 1967. הייתה זו "תקופת ההמתנה" בה טבעת
החנק – בדמות ריכוזם של צבאות מדינות ערב – סביב צווארה של ישראל הלכה והתהדקה. על פי שתי
הגרסאות רבין היה במצב של חולשה פיזית ונפשית, הרגיש רגשי אשמה על כך שישראל נקלעה
למצב קשה, והעלה אפשרות שֶויצמן יחליפו בתפקיד הרמטכ"ל. ויצמן, לפי גרסתו, על
אף האמביציה שלו להיות רמטכ"ל, טען באוזני רבין כי אסור עליו להתפטר:
התפטרותו תעלה דרסטית את מוראל המצרים ותפגע קשה במוראל צה"ל; וממשלת ישראל,
המהססת לפתוח במלחמת מנע, תהסס עוד יותר. הוא ביקש מרבין לנוח והבטיח לעזור לו בעת
המלחמה, בה – כך ניבא – יוכתר רבין כרמטכ"ל המנצח. גם לפי גרסתו של רבין סירב
ויצמן לשמוע על אפשרות התפטרותו ועודד אותו להמשיך בתפקידו. ויצמן מודה, כי גם אם
רבין היה מתפטר וממליץ לממשלה למנות את ויצמן במקומו לרמטכ"ל, הממשלה לא
הייתה מאשרת את מינויו מסיבות פוליטיות (עמ' 319) – [דבר שמפחית ממידת אצילותו של
ויצמן באי ניצול חולשתו הזמנית של רבין].
רבין
חזר לתפקד ב-25 במאי, אך לפי גרסת ויצמן, מה שקרה בערב ה-23 במאי ולמחרת
"השפיע על כושרו [של רבין] לשלוט במערכה" [כלומר על תפקודו במהלך מלחמת
ששת הימים] (עמ' 311). ב-30 במאי הציע רבין לויצמן את תפקיד סגן הרמטכ"ל,
ובמקביל למנות את בר-לב (שחזר לארץ ב-23 במאי) לראש אג"ם. ויצמן הסכים להצעה,
אך רבין לא הצליח "למכור" אותה לממשלה –לסגן הרמטכ"ל מונה בר-לב.
ויצמן, שנותר ראש אג"ם, נפגע קשות מן המינוי ושקל ברצינות לפרוש מן הצבא לאות
מחאה – אך לנוכח המצב הביטחוני לא עשה זאת. ויצמן מעריך שרבין לא היה תקיף דיו
בהצגת הצעתו לממשלה למנותו לסגן הרמטכ"ל.
לויצמן
נותרו רגשי מרירות כלפי רבין, וכאשר עלתה שאלת התמודדותו של רבין לתפקיד ראש
הממשלה ב-1974, החליט ויצמן לספר לראשונה לציבור על מצבו הבריאותי והנפשי של הרמטכ"ל
ב-24-23 במאי 1967. דיין, מבעוד מועד, שלח
את ישראלי לויצמן למנוע את פרסום מצבו המביך של רבין בתאריך הנקוב לעיל – אך ויצמן
לא שוכנע.
ב-1969
פרש ויצמן מהצבא, ושימש פרק זמן קצר כשר התחבורה מטעם גח"ל [וב-1972 פרש מן
הפוליטיקה מפאת סכסוך עם מנחם בגין]. החל מפרישתו מצה"ל ועד להתמנותו לשר
הביטחון בממשלת בגין ביוני 1977, המשיך ישראלי לקיים קשר טלפוני הדוק איתו. לדברי
ויצמן: "כשהייתי 'במדבר' כל הדלתות ננעלו לפני, למעט אחת – של חיים"
(עמ' 323).
דיין,
בתור שר החוץ בממשלת בגין, קיים בספטמבר 1977, בתיאום עם ראש הממשלה, פגישה חשאית
עם מדינאי מצרי במרוקו. פגישה זו עתידה הייתה לסלול את הדרך לביקורו של נשיא
מצרים, אנואר סאדאת, בישראל בנובמבר 1977. דיין, לאור קשריו המיוחדים עם ישראלי,
עדכן אותו על שיחותיו החשאיות עם המצרים – שיחות עליהן טרם ידע השר הממונה עליו,
ויצמן. ויצמן "חש שמשהו מתרחש" –
אך ישראלי לא יכול היה לשתפו במידע שברשותו והרגיש מבוכה (עמ' 324). ויצמן, יחד עם
דיין, מילא תפקיד חשוב בהצלחת שיחות קמפ דיוויד ב-1978 ובחתימה על הסכם שלום עם
מצרים ב-1979. במאי 1980 התפטר ויצמן מן הממשלה, בגלל חוסר התקדמות בתהליך השלום.
ניסיונו של ישראלי לשכנעו לא למהר לפרוש
לא הועילו.
לאחר
התפטרותו, נמשכו הקשרים בין ויצמן לישראלי. על פרשת המתנות הכספיות שקיבל ויצמן
מאיש עסקים [בתקופת היותו שר וחבר כנסת; הפרשה פורסמה לראשונה בסוף 1999], נודע למחבר רק מהעיתונות. הוא בטוח ביושרו של
ויצמן וכי דוּבר היה במתנה לשמה. [בעקבות הפרשה הזו, מצא ויצמן לנכון להתפטר
מתפקיד הנשיא ב-2000.]
מנחם
בגין, מאי 1980-אוגוסט 1981
מבחינה
היסטורית, זכר ישראלי בשלילה רבה במיוחד את דבריו הבוטים של מנחם בגין נגד הסכם
השילומים עם גרמניה ב-1952, שלוּוה ביידוי אבנים מצד תומכיו על בניין הכנסת. גם
עמדתו השלילית רבת השנים של בן-גוריון כלפי בגין השפיעה על המחבר. ואולם, בחלוף
השנים התנהג בגין כג'נטלמן ופרלמנטר, וגם עמדתו של בן-גוריון כלפיו השתנתה לטובה. עם
הקמת ממשלת ליכוד לאומי ב-1967 נוצרו קשרים ענייניים בין לשכת שר הביטחון דיין, בה
עבד המחבר, לבין לשכת השר (בלי תיק) בגין. ריגשה את המחבר עמדתו של בגין, בהיותו
ראש ממשלה, נגד שימוש במכונת אמת, תוך אזכור עקיף את המקרה של ישראלי.
בעקבות
התפטרותו של עזר ויצמן במאי 1980, ובטרם מינוי שר אחר במקומו, מילא ראש הממשלה
בגין גם את תפקיד שר הביטחון. בגין הקדיש יומיים בשבוע לעבודה במשרד הביטחון בתל
אביב. "ראיתיו אז ברגעיו המאושרים ביותר. זה היה מימוש חלומו, לשאת באחריות
ישירה לביטחון המדינה, לתת הוראות לצה"ל, ולהכריע בנושאים שהרמטכ"ל העלה
בפניו" (עמ' 332). [אין התייחסות להפצצת הכור האטומי בעיראק ביוני 1981.] בגין הִנחה לשנות תוארי מפקדים ולכנות את
הרמטכ"ל מצביא – הנחיה שלא מומשה.
אריאל
שרון, אוגוסט 1981-פברואר 1983
המחבר
הכיר את אריאל שרון כקצין קרבי למופת עוד משנות ה-50, עת היה מיודד עם נחמיה
ארגוב, מזכירו הצבאי של בן-גוריון. בן-גוריון נהג לזמֵּן את שרון למשרדו לשיחות
אישיות. בעקבות אחת משיחותיו עם שרון, רשם בן-גוריון ביומנו בינואר 1960 כדלהלן.
"בחור הוגה מקורי. אילו נגמל מחסרונותיו לא לדבר אמת...היה מנהיג צבאי
למופת" (עמ' 337). כאשר שאל שרון את ישראלי, לְמה התכוון בן-גוריון כאשר העיר
לו על אי אמירת אמת, השיב המחבר, שלהערכתו, בן-גוריון מייעד אותו לתפקיד
רמטכ"ל – תפקיד שמחייב להתגבר על מגרעת מסוימת.
בתקופת
מלחמת ההתשה בתעלת סואץ (1970-1969) היה שרון אלוף פיקוד הדרום. באחד הרגעים הקשים
במלחמה הזו הוא נכנס לחדרו של ישראלי, "פרש מפת התעלה על הקיר והסביר לי, מהו
המקום בתעלה, שעליו הוא ימליץ לחצותה, כי בלי חציית התעלה לא תיפסק מלחמת
ההתשה" (עמ' 348). במלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973) הוביל שרון
את צה"ל בחציית התעלה ובהשתלטות על חלק מהגדה המערבית שלה (אפריקה), תוך המשך
תנועה עד 101 ק"מ מקהיר – הישג מרשים
ביותר.
לפני
פרישתו מצה"ל ב-1973 ביקש שרון לשמוע ממשה דיין, לאיזו מפלגה להצטרף. דיין
ענה "שרגשית היה ממליץ בפניו להצטרף למערך, אולם תועלתית, מבחינת סיכויי
התקדמות, מוטב שיפנה לגח"ל. פרטים על השיחה הזו שמעתי מפיהם של שניהם, מייד
לאחר שזו נערכה" (עמ' 349). [השיחה חושפת – ולוּ במידת מה – את האופורטוניזם
הפוליטי של שרון.]
לפני
כניסתו של שרון לתפקיד שר הביטחון קיבל ישראלי הצעה מרפאל רקנטי, מבעלי בנק
דיסקונט, לעבוד איתו ולרכז את יחסי הציבור של הבנק. ישראלי מצא לנכון להתייעץ עם ידידיו
ביחס להצעה. תשובת דיין הייתה חיובית ותשובת פרס שלילית. [על אף הפיתוי הכספי – ]
בחר ישראל להמשיך לעבוד במשרד הביטחון.
עבודתו
עם שרון, בדומה לעבודתו עם שרי הביטחון הקודמים, התבטאה "בכך שהחתמתי אותם על
כל 'הניירות' שחתימת שר הביטחון חייבה זאת" (עמ' 350). כשהמחבר היה עם שרון
לבד, נפתח שרון בפניו בנושאים אישיים ורגישים, וידע כי אלה לא יחשפו (עמ' 350). בתקופת
כהונתו של שרון, שימש ישראלי כיושב ראש "הוועדה לפנים משורת הדין",
שאישרה הטבות לנזקקים שנפגעו מפעולות
אויב. כמו כן המשיך ישראלי לשמש יושב ראש
של שתי ועדות נוספות: ועדת התמיכות, שעסקה בהקצבת כספים לגופים חיצוניים, כמו ארגונים של יוצאי המחתרות
(ההגנה, אצ"ל, לח"י והפלמ"ח) וארגונים שיש למערכת הביטחון עניין
בקיומם (מורשת, שואה); וּועדת העיזבונות, שטיפלה בעיזבונות של אנשים שהורישו את
רכושם לצה"ל.
לדעת
המחבר, ועדת החקירה הממלכתית באירועי [טבח] סברא ושתילה החמירה כלפי שרון. בעת
האירועים האלה (ספטמבר 1982), מזכירו הצבאי של שר הביטחון, אשר שימש שלישו, היה
בירח דבש בחוץ לארץ. "לוּ היה ליד אריק [שרון], יכול היה למנוע הטלת אשמה
באריק" (עמ' 357). בעקבות מסקנות הוועדה, שפורסמו בפברואר 1983, נאלץ שרון
לפרוש מתפקיד שר הביטחון. על רקע התפטרותו ממשרד הביטחון, כאשר בשיחת טלפון עם
ישראלי העלה שרון את אפשרות פרישתו מהחיים הציבוריים, הביע המחבר את עמדתו השלילית
בנדון.
מערכת
היחסים בין ישראלי לשרון נמשכה גם לאחר שהתפטר מתפקיד שר הביטחון. שרון נבחר
לראשות הממשלה ב-2001, כאשר המחבר עמד לפרוש מעבודתו במשרד הביטחון. רבה הייתה
התרגשותו של ישראלי, כאשר דלת משרדו נפתחה ושרון נכנס לשיחת פרידה.
משה
ארנס, פברואר 1983-ספטמבר 1984 [מהתפטרות
שרון ועד להקמת ממשלת אחדות, רבין החליפו]; יוני 1990-יולי 1992 [מהתפטרות
רבין, בעקבות "התרגיל המסריח", ועד לשובה של מפלגת העבודה בראשות רבין
לשלטון]; ינואר 1999- יולי 1999 [מפיטורי יצחק מרדכי על ידי בנימין נתניהו
ועד לשובה של מפלגת העבודה בראשות אהוד ברק לשלטון]
בעקבות
המהפך של 1977, שימש ארנס יושב ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. "באחד
הימים" [אין תאריך], לפני פגישתו עם שר הביטחון עזר ויצמן, נכנס ארנס לחדרו של ישראלי וסיפר לו שהוא מתכוון
לשכנע את שר הביטחון "להסיר כל מגבלות ביטחוניות על שירותם של בני העדה
הדרוזית בצה"ל" (עמ' 359). המטרה הזו בסופו של הדבר הושגה, אבל בהדרגה.
כאיש
התעשייה האווירית לשעבר, בתור שר ביטחון ובהמשך כשר בממשלה, תמך ארנס בהתלהבות
בפיתוח מטוס ה"לביא" – פרויקט שהחל עוד בתקופת כהונתו של ויצמן כשר הביטחון
ב-1980. ואולם ב-1987 החליטה הממשלה, מסיבות תקציביות לבטל את הפרויקט, למגינת ליבו.
בתור שר הביטחון, בתקופת כהונתו הראשונה, קיבל ארנס את הצעת הצבא להקים את מפקדת
חילות השדה (מפח"ש) [כיום מפקדת זרוע היבשה]. בפרשת קו 300 (מאי 1984) [הֶרֶג שני מחבלים
שבויים – חוטפי האוטובוס בקו 300 – על ידי
השב"כ] הסכים ארנס – שכלל לא ידע בזמן אמת על הריגת המחבלים – להקמת ועדת חקירה.
בעת
מלחמת המפרץ בתחילת 1991, תמך ארנס בעמדת צה"ל לפעול צבאית נגד עיראק, בעקבות
ירי הטילים על ישראל – אך ראש הממשלה, יצחק שמיר, לנוכח לחץ אמריקאי, סבר שיש
להבליג. עמדת ראש הממשלה – שלדעת ישראלי הייתה נכונה – התקבלה.
בשלוש
הקדנציות של ארנס כשר הביטחון נהנה המחבר מאמונו המלא. זאת על אף שבהשקפתו
הפוליטית היה ישראלי קרוב למפלגת העבודה, בעוד ארנס היה איש הליכוד בעל שורשים
בתנועה הרוויזיוניסטית. פעם אמר לו ארנס: "אני חותם על המסמכים שאתה מגיש לי 'בליינד',
באמון מלא. אין איש שזוכה אצלי באמון כזה" (עמ' 364).
יצחק
רבין, ספטמבר 1984-מארס 1990[בממשלת
אחדות לאומית], יולי 1992-נובמבר 1995 [ראש הממשלה ושר הביטחון]
המחבר
ראה את יצחק רבין לעיתים קרובות מאז 1959, כאשר מונה לראש אג"ם ובתוקף תפקידו
השתתף בדיונים השבועיים עם הרמטכ"ל ושר הביטחון. רבין התמנה לרמטכ"ל
ב-1963 על ידי ראש הממשלה לוי אשכול. בכך קיים אשכול את הבטחתו של בן-גוריון,
בתקופת כהונתו כראש ממשלה, לרבין בדבר המינוי הזה. בתקופת הקדנציה הראשונה של רבין
כראש ממשלה (1977-1974), לנוכח היריבות בינו לבין פרס, בתור שר הביטחון,
השתרבב – ללא הצדקה כלל – שמו של ישראלי כשותף להשמצות ההדדית בין משרדי
שני האישים.
ב-1984
הורכבה ממשלת אחדות לאומית בראשות שמעון פרס, בה רבין שימש שר הביטחון. רבין ביקש מישראלי
להמשיך בתפקידו והוסיף: "מה שהיה היה. בוא נמתח קו" (עמ' 367). המחבר
הסתפק בהסכמה, בלי שמצא לנכון לציין כי מצפונו ביחס לעבר נקי. "לבסוף הגעתי
עם יצחק [רבין] להבנה מוחלטת, לאמון מלא" (עמ' 368). רבין התקשה מאוד לפטר
אנשים במשרדו; ובמקום לתת תשובה שלילית לידידים שהציעו לו את שירותם, בחר בתשובה מתחמקת (היה מבטיח תשובה בעוד עשרה
ימים – שמשמעותה, תשובה שלילית) (עמ' 369-368). רבין היה גם חשדן.
שמעון
פרס, בתור שר החוץ בממשלת רבין (1995-1992) – בה החזיק רבין גם בתיק הביטחון – מילא
תפקיד מרכזי בהסכם אוסלו ב-1993. פרס מצא לנכון להראות את טיוטת ההסכם הזה
לישראלי, לפני חתימתו. ישראלי מצדו – כדי למנוע חשדנות או אי הבנות כלפיו מצד רבין,
השר הממונה עליו – שאל את פרס האם ההסכם על דעת רבין. פרס השיב בחיוב. המחבר סיפר
על האירוע הזה לרבין, ורבין העיד: "הייתי בתמונה כל הזמן וכל מלה שנכתבה
הייתה על דעתי" (עמ' 369). כחודש לפני הירצחו של רבין, לשאלתו של איש
שב"כ השיב ישראלי שלדעתו לא ייתכן כי יהודי עלול לרצוח ראש ממשלה – והנה הדבר
קרה ב-4 נובמבר 1995. "בשמעי זאת, דמעות חנקו את גרוני" (עמ' 372)
יצחק
שמיר, מארס 1990-יוני 1990
יצחק
שמיר כיהן שר ביטחון – נוסף לתפקידו כראש ממשלה – מהתפטרותו של רבין כשר ביטחון
(על רקע פרישתה של מפלגת העבודה מהממשלה) ועד לכניסתו של משה ארנס לקדנציה שנייה
כשר ביטחון. "היה נעים לעבוד איתו. הוא היה מהיר תפיסה" (עמ' 375). לאחר
שנים, כאשר שימש ישראלי חבר ועדת פרס ישראל על מפעל חיים, הוא המליץ על שמיר
כמועמד לפרס. חברי הוועדה אישרו את המלצתו.
יצחק
(איציק) מרדכי, יוני 1996-ינואר 1999
בפרשת
קו 300 (מאי 1984), יצחק מרדכי, אז תת
אלוף וקצין חי"ר וצנחנים ראשי (קצח"ר), כתב ליושב ראש ועדת החקירה כי
"אנשי השב"כ כדי להסיר מעצמם כל חשד [בהֶרֶג המחבלים השבויים חוטפי
האוטובוס] ניסו לגלגל את האשמה על אנשי הצבא ואני בראשם" (עמ' 380). בכל זאת,
באוגוסט 1985 מרדכי הועמד למשפט צבאי על שהִכה את המחבלים השבויים בקת אקדחו (בלי
לייחס לו אחריות למותם). במשפט יצא זכאי. השופט קבע כי פגיעתו בחוטפים – שנעשתה במטרה להוציא מהם מידע חיוני בזמן אמת בדבר
קיומה של מזוודת חבלה שנותרה באוטובוס –
"אינה בלתי סבירה" (עמ' 381). בהמשך קוּדם יצחק מרדכי לאלוף
פיקוד הצפון, ובתפקידו הזה, בלחימה נגד חיזבאללה, נמנע מהסלמה.
לאחר
שלא התמנה לסגן הרמטכ"ל, החליט יצחק מרדכי ב-1995 לפרוש מצה"ל ולפנות
לקריירה פוליטית. באותה התקופה, לטענת המחבר, "הקצונה הבכירה לא הבחינה...בהבדלים משמעותיים בין הליכוד
למערך" (עמ' 382). בתחילה פנה למפלגת העבודה, אך במסגרתה לא הובטח לו מקום
מרכזי. בעקבות זאת הצטרף לליכוד, הגיע למקום ראשון בבחירות פנימיות והובטח לו לקבל
את תיק הביטחון, אם הליכוד ינצח בבחירות, כפי שאכן קרה ב-1996.
בתור
שר הביטחון בממשלת בנימין נתניהו היה גורם ממתן בדיונים המדיניים-ביטחוניים
שהתקיימו עם ראש הממשלה. זו הייתה התרשמותו של ישראלי מהדברים ששמע מפי יצחק
מרדכי. בספטמבר 1996, בהחלטת הממשלה, נפתחה מנהרת הכותל. צעד זה גרר תגובה אלימה מצד הפלסטינים, כולל
ירי מצד המשטרה הפלסטינית על חיילי צה"ל. בעימותים האלימים נהרגו 15 איש
מכוחות הביטחון ו-69 פלסטינים. "שר הביטחון טען בדיעבד, כי רק חמש דקות לפני
הפריצה [פתיחת המנהרה] נודע לו עליה...התרשמתי משיחתי עם איציק, שהדבר השאיר פצע
בליבו" (עמ' 384). השר שאל לדעתו של ישראלי, במי הוא היה בוחר כרמטכ"ל,
במתן וילנאי או בשאול מופז. המחבר טען כי אינו יכול להשיב, כיוון שהוא אינו מכיר
את מופז ולכן אינו רוצה לגרום לו עוול. בהמשך, לאחר מינויו של מופז לרמטכ"ל,
הכיר, העריך וחיבב ישראלי את האיש (עמ'
401).
בעקבות
הצטרפותו של יצחק מרדכי ל"מפלגת המרכז", בינואר 1999 פיטר אותו נתניהו
מתפקיד שר הביטחון. באיגרת פרידה ממשרד הביטחון הביע מרדכי, בין היתר, תודה
"לעוזר השר והמשנה למנכ"ל מר חיים ישראלי...חבר טוב ואדם אשר עצתו לא
תסולא בפז" (עמ' 385). המחבר שמר על קשרי חברוּת עם מרדכי גם לאחר עזיבתו את
משרד הביטחון. הוא מעולם לא דיבר עם מרדכי על פרשת ההטרדה המינית [ומעשים
מגונים] בה הורשע ב-2001, אך המחבר מאמין
לזעקתו של האיש שהוא חף מפשע (עמ' 386).
אהוד
ברק, יולי 1999-מארס 2001
כבר
בתחילת שנות ה-80, בתקופת כהונתו של שרון כשר הביטחון, העריך השר כי אהוד ברק עשוי
להגיע לדרגת רמטכ"ל בעתיד. ישראלי הכיר את ברק מאז שמונה לראש אמ"ן
ב-1983, ויחסי אמון וחברות נוצרו ביניהם (עמ' 387). בתור רמטכ"ל (1995-1991) לא שותף ברק בשיחות אוסלו ונקט עמדה ביקורתית
כלפיהן (עמ' 388).
המחבר
העריך את ברק, אך בגלל תכונותיו השליליות קשה היה לו לאהוב אותו. לדוגמה, ברק לא
מצא לנכון לנסות להפסיק את הקריאות "לוּזר", שהוטחו לעבר שמעון פרס
בכנס מפלגתי של העבודה שנערך לאחר תבוסתו בבחירות ב-1996. זאת בניגוד לנתניהו, אשר
בכנס ניצחון של הליכוד ב-1996 התערב להפסיק את הגידופים מהקהל כלפי פרס (המחבר אינו מסתיר את הסתייגויותיו מנתניהו
בתחומים אחרים). לאחר ניצחונו של ברק בבחירות ב-1999 והתמנותו לראש הממשלה ושר
הביטחון, ביקש משה ארנס, באמצעות ישראלי, להעביר לברק את משאלתו לשמש יושב ראש
דירקטוריון התעשייה האווירית. יש לציין כי ארנס היה בעברו עובד בכיר בתעשייה
האווירית, ובתור שר הביטחון הוא שמינה את ברק לרמטכ"ל. המחבר הופתע מתגובתו
של ברק, שטען כי יש לו מחויבות כלפי חבריו.
בעבודתו
עם ברק זכה המחבר לשבחים ולאמון, וכביטוי לכך חתם שר הביטחון בצורה עיוורת על
מסמכים שהגיש לו ישראלי. ישראלי ביקש מברק שיעדכן אותו בנושאים אחדים – לא רבים
ולא מִבצעיים – לפני קבלת החלטות. ברק הבטיח, אך לא קיים. בניגוד לתקופה שקדמה
להתמנותו לראש הממשלה, ברק לא שאל לדעתו של ישראלי בשום שאלה.
להערכתו
של ישראלי, התוכנית שהגיש ברק ליאסר ערפאת בקמפ דיוויד ביול 2000, היא התוכנית
היחידה שבסופו של דבר שני הצדדים יאמצו אותה. ואולם, בהציגו את התוכנית בשלב מוקדם
מדי, הוא הפך אותה לעמדה למיקוח (עמ' 390). ישראלי – בלי לזלזל באזרחים ערבים – סבור כי החלטתו של ברק להקים ועדת חקירה
ממלכתית בעניין אירועי אוקטובר 2000, בהם נהרגו 13 אזרחים ערבים, הייתה החלטה בלתי
מוצדקת. ישראלי מסכים עם איתן הבר לפיו לשני האישים, ברק ונתניהו, ישנם פגמים
דומים באופי כמו יוהרה, שיגעון גדלות, זלזול באחרים, כולל מסביבתם הקרובה,
ונהנתנות.
בנימין
(פואד) בן-אליעזר, מארס 2001- נובמבר 2002
ישראלי
זכה לאמון מלא מצד בן-אליעזר. זו הייתה "עונת השלכת" (עמ' 393) בעבודתו,
בה המחבר קבע תאריך לפרישה, 31 ביולי 2002, והתאריך אושר על ידי השר. [הפרק על
התקופה הזו משתרע על שני עמודים בלבד, ואין בו התייחסות כלשהי למבצע "חומת
מגן", מארס-מאי 2002.]
הערות
ביקורתיות
חיים
ישראלי, האיש שבתחילה לא התקבל לשירות צבאי מסיבות רפואיות (אותן המחבר אינו
מגלה), הפך לעובד בכיר, וכנראה לעובד הבכיר הוותיק ביותר, במשרד הביטחון. הוא עבד
במשרד הביטחון מ-1950 עד 2002, כשברוב תקופת שירותו היה מנהל לשכת שר הביטחון
ועוזר השר. הוא הכין תשובות למכתבים – ומאז כהונתו של אשכול החל מ-1963 לכל
המכתבים – לכל מי שפנה לשר, אזרח או מוסד צבאי או אזרחי. כמו כן החתים את שר
הביטחון על מסמכים שחייבו חתימתו – משתמע הפורמאלית – של השר. אין בספר תיאור באלו תחומים עסקו
המסמכים בהם טיפל והחתים את השרים. נוסף לעבודה המשרדית הזו, לפעמים השר היה מבקש לשמוע את דעתו בנושא
מינויים ביטחוניים ונושאים פרסונאליים בכלל – ומדי פעם, כך משתמע, גם בנושאים מדיניים-ביטחוניים. ישראלי היה עובד
מסור, נהנה מאמון מלא של 14 השרים תחתם פעל, זכה לשבחים רבים מפיהם והפך לידיד נפש
של רבים מהם, אשר שפכו לפניו את ליבם וידעו כי ינצור את סודם.
למעלה מחצי הספר עוסק בדמותו של
בן-גוריון. העיסוק בבן-גוריון אינו מצטמצם בתקופה בה כיהן כשר הביטחון, אלא נמשך
גם בתיאור התקופות בהן כיהנו שרים אחרים במשרה זו, ומתבטא בסיקור יחסיהם עם
בן-גוריון בעברם, עת שירתו כקצינים בצבא הסדיר (הבולט בהם אריאל שרון), או בתקופת
כהונתם כשרי ביטחון (אשכול, דיין). ישראלי
מבליט את המעלות של האישים אותם שירת. אף בתקופת שיא היריבות בין בן-גוריון לאשכול
בחר המחבר להביא את ההתייחסויות החיוביות ההדדיות המעטות ביניהם ואינו מצטט את
ההתבטאויות הקשות שלהם. כל זה יפה וראוי לאדם שידע בתקופת כהונתו של אשכול כראש הממשלה ושר הביטחון (1967-1963) לשרת בהתנדבות גם את
בן-גוריון, יריבו המר באותה התקופה.
ואולם יש הבדל בין הדגשת מעלותיהם של
השרים תחתם פעל, מצד עובד מדינה, לבין אי
תיאור הדברים כהווייתם, כמו אידיאליזציה של בן-גוריון. לדברי ישראלי – בניגוד לדעה
המקובלת – בן גוריון לא היה נוקם ונוטר, ומאבקו נגד בכירים במפלגתו
ב"הפרשה" היה נטול מניעים אישיים ונעשה למען סדרי ממשל תקינים. כבר מתוך
ספרו של ישראלי עצמו עלולים להתעורר ספקות ביחס לטענותיו האלה. לדוגמה, הוא מביא
קטע מיומנו של בן-גוריון בו הוא מכנה את לבון "העיט הצבוע". כמו כן מגלה
המחבר כי הוא נהג למחוק ביטויים פוגעניים
במיוחד כלפי אשכול בהתכתבויותיו של
בן-גוריון באמצע שנות ה-60. מכאן, ניתן להסיק כי בטיפולו של בן-גוריון
ב"הפרשה" היה, לכל הפחות, גם מימד אישי.
ראוי לזכור כי בן-גוריון עצמו בוודאי
היה מודע למגרעות מסוימות באישיותו, באומרו: "אין אנשים מושלמים בעולם. אפילו
בתנ"ך אין תיאור של אדם מושלם ללא כל פגם ומשגה" (כפי שמצוטט בספרו של
יצחק נבון, "כל הדרך: אוטוביוגרפיה", עמ' 197). הדוגמאות שמביא ישראלי
להוכיח את סלחנותו והיעדר נקמנותו של בן-גוריון
מתייחסות לאזרחים מן השורה שפגעו
בו. לעומת זאת, כללית, נמנע בן-גוריון – כל
עוד לא פרש מהפוליטיקה – להתפייס עם יריב
פוליטי, במיוחד כל עוד ראה בו איום, ולוּ פוטנציאלי, על מעמדו. בהתאם לכך, כבר
לאחר שאילץ את שרת להתפטר מתפקיד שר החוץ, בהתבטאות פומבית לא רק התעלם בן-גוריון
מכך כי לשרת היה חלק חשוב בכינון הקשרים הביטחוניים עם צרפת, אלא טען כי המשך
כהונתו עלול היה להפריע להידוק הקשרים האלה. (הזינוק בקשרים הצבאיים עם צרפת נעשה
ללא קשר להתפטרותו של שרת, אלא בעקבות השינוי במצב הבינלאומי: הלאמת תעלת סואץ
והתכוננותה של צרפת לפעולה צבאית נגד מצרים, תוך שיתוף פעולה עם ישראל.) המחבר
אינו מוצא לנכון לציין את הסיבה להתנגדותו
של בן-גוריון למינויו של דיין לשר הביטחון ערב מלחמת ששת הימים ב-1967.
הסיבה הייתה שבן-גוריון לא הסתפק בנטילת תפקיד שר הביטחון מידי אשכול, אלא רצה
להדיחו גם מתפקיד ראש ממשלה. לבסוף שוכנע בן-גוריון, בשעה גורלית לאומה ערב
המלחמה, לאשר את הצטרפותו של דיין לממשלת אשכול – אך בלי לוותר על המשך מאמציו
להדיח את אשכול. יש לציין כי בן-גוריון סירב להשתתף בהלווייתו של אשכול ב-1969. לא
במקרה חדל בן-גוריון להיות איש ריב ומדון מסביבות שנת 1971, לאחר שפרש סופית
מהכנסת וחדל משאיפות פוליטיות אישיות.
גדולתו של בן-גוריון נובעת לא מכך שהיה כביכול
מלאך באופיו ונטול תאוות שלטון. מקור גדולתו בהחלטות הרות הגורל הנכונות שקיבל
בתקופת שלטונו, כמו הכרזתו על הקמתה של מדינת ישראל והוראתו לפעול לציידה בנשק
כבד, תוך ראיית הנולד בדמות פלישתן של מדינות ערב לתחומה במטרה להכחידה. כמו כן,
לאחר מלחמת יוני 1967, שוב מתוך ראיית הנולד, לא דגל בן-גוריון בסיפוח השטחים
שכבשה ישראל – מלבד ירושלים ורמת הגולן – ומוכן היה להחזירם למען כינון שלום.
בדומה לאידיאליזציה של אופיו של
בן-גוריון, יוצר ישראלי את הרושם כי
חפירותיו הארכיאולוגיות של דיין לא נגדו את החוק – וזאת בניגוד גמור לדעה המקובלת.
(הוא גם מאמין בחפותו של יצחק מרדכי בנוגע לעבירות המין בהן הורשע.) בקיצור,
בתיאור היבטים מסוימים באישיותם של בן-גוריון ודיין לא נקט ישראלי בעיקרון המיוחס
לפילוסוף אריסטו – "אני אוהב את סוקרטס, אבל את האמת אני אוהב יותר". (עם
זאת, אפשר להסכים עם המחבר כי ועדת כהן החמירה ביחס לשרון וכי המתנות הכספיות
שקיבל עזר ויצמן היו מתנות לשמן.)
מאכזב כי אין בספר חידושים, אלא לכל
היותר פירורי מידע מעניינים. זוהי גרסה ממוסדת על האירועים והאישים. עמודים לא
מעטים בספר הם אוסף מסמכים שאין בהם חידוש ומוּבאות ארוכות מאוטוביוגרפיות של שרי
ביטחון. חלק מהחומר מובא ללא סדר כרונולוגי הגיוני. לדוגמה, כינון המדינה בא אחרי
מבצע סיני, ותקופת כהונתו של לבון כשר הביטחון מתוארת לאחר הפרק על מבצע סיני.
ניתן לאתר טעויות מעטות בתאריכים. לדוגמה, כניסתם של הכוחות המצריים לסיני שקדמה למלחמת
ששת הימים התרחשה, כמובן, במאי 1967 – ולא במאי 1963 (עמ' 185). בהתייחסות למכתב
ששלח בן-גוריון ליגאל ידין, פעם מופיע תאריכו כ-9.2.63, ופעם שנייה, תאריכו של
אותו המכתב מופיע כ-9.3.64 (עמ' 195) [המכתב כנראה נכתב ב-1964.] אפשר למצוא גם שגיאות אחדות אחרות. למשל,
ריצ'רד צ'ייני מתואר כ"מזכיר המדינה" (עמ' 362) – בתקופה בה היה מזכיר
(שר) ההגנה. כמו כן, הצעתו של דיין, בהיותו שר הביטחון, להסדר עם הפלסטינים כונתה
חלוקה פונקציונאלית – ולא "פרוצדוראלית", כפי שמכנה אותה המחבר (עמ'
257).
בסיכומו של דבר, לעניות דעתי,
תוכנו של הספר ואיכותו אינם מתעלים לגודל תפקידו ועבודתו של המחבר בשנותיו
הרבות במשרד הביטחון.
