[מולוטוב, ויאצ'סלב] 140 שיחות עם
מולוטוב. מתוך יומנו של פ. צ'ויב (מוסקבה, 1991). 604 עמ' ללא
מפתח שמות. [סיכום ספר]
[Вячеслав
Молотов] Сто сорок бесед с Молотовым. Из дневника Ф.
Чуева (Москва: Терра,1991)[רוסית]
ויאצ'סלב מולוטוב (1986-1890)
היה האיש השני אחר סטאלין בהיררכיה הסובייטית בשנות ה-30 וה-40, ושר החוץ של
בריה"מ בשנים 1949-1939. הוא הודח מן ההנהגה הסובייטית על ידי ניקיטה
חרושצ'וב ב-1957. המחבר, פליקס צ'ויב (Felix Chuev), יליד 1941, מתייחס בהערכה רבה ואף הערצה כלפי סטאלין ומולוטוב .
הוא קיים 140 שיחות עם מולוטוב במגוון נושאים בשנים 1986-1969. הסיכום משקף את תוכן
הראיונות שקיים המחבר עם מולוטוב. התוספות
בסוגריים מרובעים הם שלי. בסוף הסיכום הוספתי הערות ביקורתיות.
סיכום הספר
חייו
מוצאו של מולוטוב ממשפחה עשירה
מאוד מצד האם. בילדותו היה נער מקהלה בכנסייה ואף למד לנגן
בכינור. הוא הצטרף למפלגה הבולשביקית ב-1906, עוד בהיותו תלמיד תיכון; נאסר
וסיים תיכון במקום גלותו. בהמשך למד כלכלה
במכון הפוליטכני בפטרבורג. בתקופה הצארית הוא נאסר והוגלה פעמים רבות, אך נהג לברוח ממקום גלותו ולחזור לפטרבורג בזהות
בדויה, שכללה סעיפי מחלה אשר פטרו אותו משירות צבאי. לראשונה שמע על סטאלין ב-1910
מפי חבר ס.ר. [ראשי תיבות של "סוציאל מהפכנים" – מפלגה שמאלית ברוסיה],
שכינה אותו "לנין קווקזי" (עמ' 240), והכירו לראשונה ב-1912, עת עבדו
ביחד בעריכת "פרבדה" [Pravda] [ביטאון המפלגה הבולשביקית]. סטאלין התגורר בפטרבורג באופן בלתי חוקי
ולכן לא יכול היה לשמש עורכו הרשמי של העיתון.
מולוטוב ערך את "פרבדה"
וכתב בה מאז היווסדו ב-1912. ב-1912 נוצר קשר בהתכתבות בינו לבין לנין, ממנו קיבל
הוראות בנוגע לעריכת העיתון.
לראשונה השתמש בשם המשפחה מולוטוב,
במקום שם משפחתו המקורי סקריאבין (Skriabin), ב-1915, ומ-1917 השתמש בשם המשפחה החדש באופן רשמי. לדברי
מולוטוב [מקור השם במילה פטיש ([(molot, בדומה לשם סטאלין [מקור השם במילה פלדה (stal')], שם משפחתו החדש היה
קשור בתעשייה ובפועלים ועל כן התאים לו.
מולוטוב הופתע מפרוץ מהפכת
פברואר-מרס 1917. באותה תקופה גר בפטרוגרד
והיה חבר בוועד המרכזי של המפלגה. לאחר מהפכה זו, שאִפשרה חזרתם של סטאלין וקמנייב (Lev Kamenev) מן הגלות בסיביר לפטרוגרד,
הודח מולוטוב מן המערכת של
"פרבדה" וזאת משתי סיבות. (1) מעמדם של סטאלין וקמנייב במפלגה היה בכיר
יותר. (2) בעוד סטאלין וקמנייב דגלו
בתמיכה מוּתנית בממשלה הזמנית, כולל בנושא המשך המלחמה – הרי התנגדותו של מולוטוב
הן לממשלה הזמנית והן למלחמה הייתה ברורה וקרובה לעמדתו של לנין, שטרם שב לרוסיה. מולוטוב לראשונה פגש את לנין בתחנת
הרכבת הפינלנדית באפריל 1917, עת חזר לרוסיה.
לאחר מהפכת אוקטובר 1917 עבד
מולוטוב בפרובינציות בתחום ההסברה, בתקופה מסוימת יחד עם אשתו של לנין, קרופסקיה (Nadezhda Krupskaya)– דבר שקירב אותו ללנין.
מולוטוב גר עם סטאלין בדירה אחת ב-1917. אחר כך "הוא חטף ממני בחורה" ("он у меня отбил
девушку") (עמ' 240). [האירוע התרחש כנראה
ב-1917 או ב-1918 ואולי העיב על הקשרים
בין שני האישים ומסביר בחלקו מדוע בשנים 1920-1918 הורחק מולוטוב מן המרכז ונשלח
לעבוד בפרובינציות. יצוין כי מולוטוב הוחזר למרכז ב-1921, שנה בה התחתן וכך פרשת
הבחורה אולי נותרה מאחור]. בהמשך טוען מולוטוב כי בזכותו של סטאלין בראש וראשונה,
וגם של לנין, זכה לקידום מהיר במפלגה מתחילת שנות ה-20. ב-1921 עבר מולוטוב
למוסקבה ונעשה מזכיר אחראי של הוועד המרכזי, וכאשר סטאלין נתמנה למזכיר הכללי של המפלגה ב-1922 שימש
מולוטוב סגנו בתור מזכיר שני עד ל-1930, עת נתמנה לראש ממשלה. ראש הממשלה היה יושב
ראש בישיבות הפוליטביורו. בהתאם לכך, ישב בראש ישיבות הפוליטביורו קודמו של מולוטוב
בתפקיד ראש הממשלה, ריקוב(Aleksei Rykov) , בשנים 1930-1924 (מאז מות לנין ב-1924). מולוטוב היה ראש ממשלה
וישב בראש ישיבות הפוליטביורו כ-10 שנים (עמ' 202) [1941-1930 עד שסטאלין נטל את
מִשרת ראש הממשלה לעצמו ב-1941]. לאחר
התמנותו לראש הממשלה ביקש מולוטוב לשחררו מתפקיד המזכיר השני, וסטאלין מינה את
כגנוביץ' (Lazar Kaganovich) במקומו
(עמ' 260).
בתום מלחמת העולם השנייה, עת
נחלשה בריאותו של סטאלין, בחוג צר הוא העלה את הרעיון של פרישתו לגמלאות והעברת
השלטון למולוטוב. אחר כך [בסוף שנות ה-40] נוצר אצל סטאלין חוסר אמון כלפי מולוטוב
והוא איבד את מקומו כסגנו הראשון (עמ' 271).
מולוטוב "חושב, שֶלוּ היה
[סטאלין] חי עוד שנה-שנתיים, גם אני עלול הייתי לא להינצל" (עמ'
279).
את אובדן אמונו אצל סטאלין
מסביר מולוטוב חלקית בחשדותיו של סטאלין כלפי אשתו [היהודייה], ז'מצ'וז'ינה (Zhemchuzhina). היא הואשמה בקשרים עם
ארגון ציוני; קשרים עם גולדה מאיר, שגרירת ישראל בבריה"מ [ב-1948]; רצון להפוך את חצי האי קרים לאזור אוטונומי
יהודי; וקשרים עם השחקן היהודי [שלמה] מיכואלס [נרצח בידי משטרו של סטאלין בינואר
1948]. מולוטוב מסתפק בהערה כי אשתו הייתה צריכה להיות יותר בררנית בבחירת המכרים
שלה ועם זאת רואה בה בולשביקית אמיתית. במקום אחר מולוטוב מאשים את עצמו על שלא
התבטא בנחרצות באוזני אשתו נגד קשריה עם חוגים חשודים. כדי להתנער מהחשדות הרבים
שדבקו באשתו, לפי דרישת סטאלין הסכים מולוטוב להתגרש מאשתו [ובכך לנסות להציל את
חייו]. הגירושים נעשו בהסכמת אשתו, שאמרה: "אם זה נחוץ למפלגה, אזי אנו
נתגרש". בפברואר 1949 נאסרה ז'מצ'וז'ינה, ומולוטוב מייחס את הדבר ל"הלכי רוח אנטי יהודיים". בריה
(Lavrentyi Beria) [הממונה על שירותי הביטחון] בישיבות הפוליטביורו
נהג ללחוש למולוטוב – שלא ידע מה עלה
בגורלה של אשתו ("גרושתו") – כי
אשתו חיה והיא ב"לוביאנקה" [מטה המשטרה החשאית]. היא שוחררה [בהוראת
בריה] יומיים לאחר הלווית סטאלין [במארס 1953]. בריה הזמינה למשרדו ואמר לה:
"[את] גיבורה". לאחר שחרורה,
המשיכה ז'מצ'וז'ינה, בדומה לבעלה מולוטוב (הזוג חזר לחיות ביחד), להיות
נאמנה לסטאלין והייתה מוכיחה את אלה שהעזו למתוח עליו ביקורת (עמ' 476-473).
מולוטוב מתייחס בספקנות (ואולם
לא דוחה על הסף) להערכה כי אחת הסיבות לירידת קרנו אצל סטאלין הייתה ניסיונות של גאורגי
מלנקוב, חרושצ'וב ובריה להדיחו. נדמה לו, כי בריה אף ניסה לגונן עליו, מתוך הנחה,
כי אם סטאלין פוגע אפילו במולוטוב, הרי מה
עלול הוא לעולל לבריה (עמ' 471).
גורם חשוב בשאיפתו של סטאלין
להדיח את מולוטוב היו עמדותיו העצמאיות. מולוטוב טוען כי הוא נהג לומר לסטאלין את
דעתו האמיתית, ללא ניסיון להתחכם ולהתאים את דעותיו לסטאלין. לאחר מות לנין, הוא
אף טען באוזני סטאלין כי ההערכה השלילית של אישיותו מצד לנין, כפי שהופיעה
בצוואתו, נכונה. הדבר, כמובן, לא מצא חן
בעיני סטאלין, ואולם לא פגע ביחסים הטובים ביניהם בשנות ה-20 (עמ' 298-296). לעומת זאת
מסוף שנות ה-40, עת סבל סטאלין מ"שיגעון רדיפה" (мания преследования""),
התבטאויות ביקורתיות כלפיו הפכו כנראה
לבלתי נסבלות. לדוגמה, בחוג מצומצם
של 7-6 חברים, על שאלתו הרטורית של סטאלין
"מי אשם?" בהקשר לניפוח תוכניות החומש, השיב מולוטוב "אתה
אשם!" (עמ' 470). [להערכתי, גורם מרכזי בכוונתו של סטאלין בן ה-70 לסלק את
מולוטוב מן ההנהגה היה חששו, כי לנוכח הרעה במצב בריאותו, במקרה של נבצרות לבצע את
תפקידו, מולוטוב – שלא התרפס בפניו – עלול
לרשת אותו עוד בחייו (כפי שכמעט קרה בסוף יוני 1941).]
בניגוד להערכות המקובלות, לא
סבל מולוטוב מהאקלים במונגוליה – מקום אליו הוגלה (ושימש כשגריר בריה"מ) לאחר
שהודח מן הפוליטביורו ב-1957. (עמ' 115). לאחר הדחתו הקפיד לשלוח תזכירים לוועד המרכזי ובהם ביקורת על מדיניות ההנהגה,
ולאחר גירושו מן המפלגה ב-1961 שלח גם
בקשות להחזרתו לשורותיה. ביוני 1984
הוחזרה למולוטוב חברותו במפלגה הקומוניסטית עם ותק החל משנת 1906. מזכירה הכללי של המפלגה, קונסטנטין צ'רניינקו, טרח לקבלו לשיחה קצרה ולהודיע לו על כך. בשנים האחרונות לחייו, מצב בריאותו של מולוטוב
התערער בצורה משמעותית ויכולתו לקרוא, לא כל
שכן לכתוב נפגעה. לפעמים אף תעתועי
הדמיון שיטו בו והיה נדמה לו כי הוא עדיין בעמדת שלטון. הוא נפטר בגיל 96.
מדיניות חוץ
חסרונו של מולוטוב כדיפלומט,
לדבריו, התבטא בחוסר ידיעת שפות זרות בצורה מושלמת. הוא ידע גרמנית וצרפתית ברמה של קריאה, והבנה
חלקית של דיבור, ואנגלית ידע אף פחות (עמ' 107).
מולוטוב בעקשנות ממשיך להכחיש עובדות מוצקות, אשר
בריה"מ הכחישה אותן בזמנה, כמו קיומו של הסכם סובייטי –גרמני סודי
ב-1939, שאִפשר לבריה"מ לספח את
המדינות הבלטיות; ואת רצח אלפי הקצינים
הפולנים על ידי הסובייטים ביער קאטין.
להערכתו של מולוטוב, בניגוד לדמותו של היטלר המוצגת לרוב כמטורף משתולל, הרי בשיחות עמו בברלין בנובמבר
1940 הוא לא היה כזה. לטענת מולוטוב, הוא התגלה כאדם נבון, אלא שהשקפת עולמו, המשוללת
כל יסוד, הגבילה את כושר שיפוטו. [לדעתי, סביר להניח , כי בפגישה ב-1940 התייחס
היטלר למולוטוב בנימוס, כדי להסוות את
כוונותיו לפלוש לבריה"מ.]
מולוטוב מגן בלהט על סטאלין,
ובעצם גם על עצמו, בכל הקשור להפתעתה של
בריה"מ מהפלישה הגרמנית ולחוסר מוכנותה לה ביוני 1941.
לטענתו, דאג סטאלין להצטיידות הצבא בנשק מודרני, אך לנוכח הכרתו את חולשתה
הצבאית של בריה"מ ביחס לגרמניה, עשה כמיטב יכולתו למנוע מלחמה, כולל הימנעות
מצעדי כוננות צבאית, שעלולה הייתה להתפרש על ידי הגרמנים כהכנות למלחמה. מדברי
מולוטוב משתמע, כי לולא הכרזתה הרשמית של גרמניה על מלחמה נגד בריה"מ, שהועברה
על ידי שגרירה במוסקבה במקביל לפלישה, סטאלין היה עדיין מסרב להאמין כי גרמניה אכן
פתחה במלחמה רבתי נגד בריה"מ, וכי לא מדובר במהלך פרובוקטיבי בלבד (עמ'
48-47). מולוטוב מגלה כי במהלך המלחמה הן
רוזוולט והן צ'רצ'יל הציעו להציב את כוחותיהם
בבריה"מ בתפקידי שמירה, אך סטאלין דחה את הרעיונות ה"ערמומיים" האלה. במקום זה העלה
הצעה כי ארה"ב ובריטניה תשלחנה את הכוחות האלה לחזית הסובייטית-גרמנית, אך הצעתו
לא התקבלה (עמ' 65). בוועידת פוטסדאם ב-1945, כאשר טרומן רמז לסטאלין כי ברשותה של
ארה"ב נשק אטומי, סטאלין העמיד פנים אדישות, וטרומן הסיק מכך כי סטאלין לא
הבין את הערתו. למעשה סטאלין הבין היטב את דבריו, והיה מודע ממקורות ביון על
ההתקדמות בתוכנית הגרעין האמריקאית. בריה"מ עצמה עסקה בפיתוח נשק גרעיני
מ-1943, תוך העזרות בחומר סודי אמריקאי שהועבר על ידי הביון הסובייטי, חלקו על יד
הזוג [יוליוס ואתל] רוזנברג (עמ' 82-81). עד כאן גרסת מולוטוב.
מולוטוב מצדיק את תמיכתה של
בריה"מ בהקמת מדינת ישראל ב-1947
במסגרת דגילתה בעיקרון ההגדרה
העצמית של עמים, ועל כן התנגדות להקמתה פירושה הייתה התייצבות נגד "העם
היהודי" (93). עוד משתמע כי תמיכתו
של סטאלין בהקמת מדינת ישראל, היא שהביאה לשינוי בעמדת הצמרת הסובייטית לטובת עמדה
זו – דהיינו, ללא התערבותו של סטאלין, הייתה נמשכת מדיניותה המסורתית האנטי-ציונית של בריה"מ. אפשר
בהקשר זה להוסיף, כי בתקופת ליאוניד ברז'נייב תמך מולוטוב במתן אפשרות ליהודים
לצאת ל"מולדתם" – "ישראל",
כדבריו. ואולם דבריו אלה של מולוטוב נאמרו בצורה פוגעת כלפי יהודים – או לפחות
כלפי היהודים "הבורגנים" המהגרים לישראל – בנוסח שיסתלקו לעזאזל ולא
איכפת לי מהם (עמ' 419). לעומת זאת ראה מולוטוב במתן אפשרות הגירה לדיסידנטים
(מתנגדי משטר) רוסים ביטוי לחולשת משטרו של ברז'נייב וטען כי במקום זה יש לאסרם.
מולוטוב חושף חילוקי דעות
בינו לבין סטאלין בסוגיות אחדות. לדעתו,
תביעותיו הטריטוריאליות של סטאלין מטורקיה בתום מלחמת העולם השנייה, כמו
"שליטה משותפת" על מיצרי הבוספורוס והדרדנלים, לא היו ריאליסטיות. אותה דעה
מביע מולוטוב ביחס לתביעותיו
הטריטוריאליות של סטאלין כלפי איראן ובמיוחד תביעתו לקבלת חסות על לוב (עמ' 104-102). מולוטוב מביע הערכה חיובית כלפי
מאו זה דונג ומתארו כמנהיג איכרים נבון,
שהיה רחוק מלהיות מרקסיסט (114). מולוטוב המשיך לדבוק בעמדתו השלילית כלפי שליטה של יוגוסלוויה טיטו, גם לאחר מותו של
סטאלין, בתקופת חרושצ'וב. בעמדה זו הוא
היה במיעוט ואף מלנקוב וכגנוביץ' לא תמכו בו.
אידיאולוגיה
מולוטוב, בדומה לסטאלין וּקְלימנט
וורושילוב [איש צבא בכיר], היה בילדותו
נער מקהלה בכנסייה. גם לאחר שנעשו שלושת האישים האלה חברי פוליטביורו, כאשר היו משתכרים קמעה, נהגו לשיר בצוותא שירים כנסייתיים.
אנדרי ז'דאנוב [חבר בפוליטביורו שהתפרסם בקו אידיאולוגי נוקשה] היה מלווה
את שירתם בנגינה בפסנתר (עמ' 123). על אף
שמרנותו האידיאולוגית, מרבה מולוטוב בשיחה להשתמש בביטויים רוסיים מסורתיים
הקשורים לדת, כמו "תודה לאל" (слава богу). (לדוגמה
עמ' 241.) [כל זה מוכיח את הקושי של האדם, בדומה לעץ, להתנתק משורשיו.] מולוטוב
מנסה להסביר את מדיניות החוץ הסובייטית במונחים אידיאולוגיים, ואולם מאחורי המַעֲטֶה
האידיאולוגי ניכרים הגורמים הלאומי ואף הדתי בעיצובה של מדיניות זו. ביתר פירוט, מדבריו של מולוטוב ניכר כי ניתן
לראות במאמציה של רוסיה לבנות משטר קומוניסטי ולהפיצו מעבר לגבולותיה ביטוי לאופיו
הדתי-משיחי של העם הרוסי (עמ' 90).
מולוטוב חושף חילוקי דעות בינו
לבין סטאלין ב-1926, כאשר הוא חלק על דרכו
של סטאלין לבנות קומוניזם בארץ אחת ונקט עמדת ביניים בין זו של סטאלין לזו של
טרוצקי (עמ' 92-91). עוד טוען מולוטוב כי
חברים בכירים בהנהגה הסובייטית ובהם ולריאן קויבישב [חבר בפוליטביורו, נחשב לנאמנו
של סטאלין] ופליקס דזרז'ינסקי [מייסד המשטרה החשאית] היו בפרקי זמן מסוימים טרוצקיסטים. בתקופת
עבודתו של מולוטוב בז'נווה (תחילת שנות ה-60?) הוא שלח מכתב לוועד המרכזי, בו טען כי חרושצ'וב חוזר
על טעותו של סטאלין, לפיה ניתן לבנות קומוניזם בבריה"מ בשעה שהיא מוקפת על
ידי ה"אימפריאליזם". בעקבות
זה גורש מן המפלגה. מולוטוב מותח ביקורת קשה כלפי חרושצ'וב על ששחרר
"חיה" ששמה הומאניות או דמוקרטיה (עמ' 364). כמו כן מבקר קשות את
מדיניות הדו-קיום בשלום עם המערב הן של
חרושצ'וב והן של ברז'נייב, כלֹא תואמת את
הרוח הלוחמנית של המרקסיזם-לניניזם. [נראה כי מולוטוב זקוק לקיומם של אויבים מבחוץ, כדי להצדיק הן את הכישלון לבנות משטר סוציאליסטי אמיתי בבריה"מ
והן את קיומו של משטר דיקטטורי נוקשה
ומחסור חמור במוצרי צריכה בה, בתואנה כי לא השיטה פגומה.]
הוא קרא את "הקפיטאל" של מרקס בשלמות ובעיון
(114). בשאלות רבות מגלה מולוטוב דבקות
במרקסיזם הקלאסי וממשיך להאמין כי ההבדלים בין הלאומים עתידים להיעלם. כמו כן
טוען, בהסתמך על לנין, כי במשטר סוציאליסטי אף אחד לא יקבל משכורת גבוהה יותר
מפועל ממוצע, כלומר, אף לא המזכיר הכללי של המפלגה. [משתמע מכך, כי בבריה"מ
טרם הוקם משטר סוציאליסטי, ובעצם הדרך להגשמתו המלאה עדיין ארוכה.] מולוטוב גם
מותח ביקורת על הפער הגדול בין המשכורות בבריה"מ. הוא חוזר על ההגדרה הקלאסית
של קומוניזם, שפירושו ביטול המדינה, ביטול ההבדלים בין העיר לכפר ושפע בתחום הצריכה (עמ' 487).[ נראה כי הרחקתו של
מולוטוב מעמדת שלטון מאפשרת לו לדגול
ברעיונות אידיאולוגיים שאינם ניתנים להגשמה.] מולוטוב סבור כי אסור ללכת
נגד המפלגה גם אם היא טועה. עם זאת צריך לנסות לתקן את דרכה ומודה כי הדבר מסובך (עמ' 512).
הערותיו של מולוטוב על אישים
בכירים במשטר הסובייטי
לנין
לאחר מהפכת אוקטובר 1917, סבור
היה לנין כי בקרוב יושם קץ לכסף, אך הדבר לא התממש (עמ' 166). עוד טוען כי לנין ניסה להילחם באלכוהוליזם על
ידי איסור מכירת אלכוהול (עמ' 169). מולוטוב מגלה
כי לפעמים, בתקופת מלחמת האזרחים, עת
המשטר הבולשביקי היה נתון בסכנה גדולה, נהג לנין לכנס את צמרת המפלגה ולומר:
"זהו, השלטון הסובייטי חדל מלהתקיים. המפלגה נכנסת למחתרת." המסמכים
לשימוש מחתרתי כבר הוכנו (עמ' 176).
ב-1922 התאמץ לנין למנות את סטאלין למזכיר הכללי של המפלגה, תפקיד
שלא היה קיים עד אז. למען מטרה זו כינס לנין סיעה (פרקציה) של תומכיו המובהקים – למרות
שהקונגרס המפלגתי של 1921 אסר על הקמת סיעות.
להערכת מולוטוב, חשוב היה ללנין למנות את סטאלין לתפקיד המזכ"ל הן כדי
למנוע שהתפקיד יעבור למישהו שלא מתומכיו הנאמנים והן כדי להעלות את קרנו של סטאלין
ולהכשירו להיות יורשו. מינויו של סטאלין
לתפקיד המזכ"ל אושר, אך מעמדו התחזק מעבר למה שלנין חשב לרצוי, לדברי מולוטוב
(עמ' 182-181). לנין היה קשוח יותר מסטאלין, ובחוג צר היה מאשים את סטאלין
ב"רכות" וב"ליברליזם" (עמ' 184). לעיתים מְצווה היה לנין
להרוג אנשים ללא משפט (עמ' 185). לגבי הוצאתה להורג של משפחת הצאר ב-1918, אין
למולוטוב ספק כי השלטון המקומי (בעיר
יקטרינבורג) לא היה מקבל החלטה כזו בלי
שקדמה לכך החלטתו של לנין, והחלטותיו של לנין בנושאים האלה היו חסרי פשרות (עמ' 186-185).
[יצוין, כי הערכותיו של מולוטוב בנושא חיסולה של משפחת הצאר תואמות את
מחקריהם של Richard
Pipes ו-Dmitrii
Volkogonov.] לנין תכנן את הנא"פ (NEP) [חזרה מסוימת לכלכלה קפיטליסטית] כנסיגה זמנית, וכבר ב-1922,
דהיינו, כעבור שנה מתחילת התוכנית, דיבר על הצורך לשים לכך קץ (עמ' 209). בפברואר 1923 מצבו של לנין הדרדר והוא ביקש
מסטאלין להביא לו רעל, כדי להתאבד. סטאלין
הבטיח למלא את בקשתו, אך לא קיימה והעביר את הנושא לדיון בפוליטביורו (עמ' 238).
בלנין היה "מעט
גרמני" ובהקשר זה מזכיר את הסדר והארגון למופת שבו (עמ' 236). [ייתכן כי בכך
רומז מולוטוב גם למוצאו הגרמני, באופן חלקי, של לנין.] מולוטוב גם רומז להערכתו הרבה של לנין כלפי כושר הביצוע של היהודים – בהשוואה
לרוסים. סטאלין סיפר, כי פעם במלְאוֹ את
בקשתו של לנין לחקור בעניין מסוים, הוא מינה
ועדה לטיפול בנושא. לנין בדק את שמות חברי
הוועדה ופסק: אין אף יהודי בוועדה שמיניתָ, ולכן דבר לא ייצא ממנה. לנין נהג לומר כי הרוסים עצלנים, יודעים לפטפט,
אך חלשים בארגון ובביצוע. ללנין כאב הלב
על המגרעות האלה של העם הרוסי (עמ' 273).
לנין הרכיב משקפיים אך נמנע
מלהיראות במצב זה (עמ' 125). דעתו של מולוטוב על אשתו של לנין, קרופסקיה: היא הייתה
"קומוניסטית גרועה" ותמכה בטרוצקי לאחר מותו של לנין, ולפני זה הייתה
מיודדת עם גריגורי זינובייב (עמ' 212). מולוטוב
מודה בחצי פה בקשר הרומנטי מחוץ לנישואים
בין לנין ל-Inessa
Armand [בולשביקית ממוצא צרפתי] (עמ' 215). לדעת מולוטוב
עלה לנין על סטאלין במישור התיאורטי, ואולם אף אחד לא עלה על סטאלין במישור הפרקטי
(עמ' 190).
סטאלין
סטאלין לא היה "אתיאיסט
מיליטנטי" ("воинственным
безбожником") (עמ' 169). הוא התגאה שהגרוזינים (גאורגים) קיבלו את הנצרות הפרבוסלאבית עוד לפני הרוסים
(עמ' 321). מולוטוב חוזר על הסיפור כי
לפעמים, כבמעין ערב רֵעים, סטאלין וחבריו
בפוליטביורו שרו שירים כנסייתיים, ואף של "הלבנים". לסטאלין , שהיה נער
מקהלה כנסייתית בצעירותו, היה קול נעים (עמ' 270).
מולוטוב מודה כי עמדתו של סטאלין בשאלת התייצבותו של
לנין למשפט על קשריו עם גרמניה, בהתאם לדרישתה של הממשלה הזמנית ב-1917, לא הייתה
חד משמעית. [משתמע כי מולוטוב מנסה לטשטש את עמדתו האמיתית של סטאלין בנדון –
דהיינו, ייתכן כי סטאלין אכן תמך בהתייצבותו של לנין למשפט (עמ' 157 , 159).] לאחר מותו של לנין ב-1924, תמך
סטאלין במינויו של ריקוב (Rykov) לראש הממשלה, בין היתר
בגלל היותו רוסי, וזאת לאור ייצוגם הגבוה של היהודים במוסדות השלטון (עמ' 198).
סטאלין סבר כי למשרות הגבוהות יש לקדם בעיקר רוסים, אוקראינים ובילורוסים. בהתאם לכך, עם סילוקו של ריקוב ב-1930, מינה
לתפקיד זה את מולוטוב, בתור היותו רוסי – על אף
שמולוטוב עצמו הציע כי סטאלין ימלא
את תפקיד ראש הממשלה (עמ' 276).
מולוטוב דוחה את הטענה כי
בקונגרס ה-17 של המפלגה הקומוניסטית של
בריה"מ (מקב"מ) ב-1934 קיבל סרגי
קירוב (Kirov) (בבחירות
לפוליטביורו?) יותר קולות מסטאלין. [עם
זאת קביעתו כי נגד סטאלין הצביעו רק 2-3 צירים יכולה לשמש בסיס להנחה כי קירוב אכן
זכה ליותר קולות מסטאלין.] עוד מספר מולוטוב, כי צירים אחדים פנו לקירוב
וביקשוהו להציג את מועמדותו לתפקיד
המזכ"ל של המפלגה, אך קירוב דחה את ההצעה וסיפר על כך לסטאלין (עמ' 308-307).
לדעת מולוטוב, ההצעה הזו הייתה אבסורדית, כיוון שקירוב לא היה ברמה הנאותה למלא את
התפקיד. בסוף הקונגרס ה-17 הציע סטאלין
לקירוב לעבור מלנינגרד למוסקבה, כדי לעבוד בוועד המרכזי, אך קירוב טען כי אינו מתאים לכך.
[מגרסתו זו של מולוטוב ניתן להסיק
כי לקירוב היה פוטנציאל לסכן את תפקידו של סטאלין כמזכ"ל וכי סטאלין הזמינו לעבור למוסקבה כדי שיוכל להשגיח עליו
מקרוב. עוד ניתן להסיק כי לסטאלין היה
מניע רציני לרצוח את קירוב (הרצח אירע בסוף 1934); וכי ניסיון ההתארגנות להדיח את
סטאלין בקונגרס ה-17 מסביר את הטיהורים הרחבים שערך סטאלין נגד צירי הקונגרס הזה בהמשך.]
מולוטוב חוזר ומצדיק את
הטיהורים בצמרת הפוליטית והצבאית של בריה"מ בשנות ה-30 ובמיוחד ב-1937 [בטענות אבסורדיות המעלות חשד
של שקר עצמי]. לדוגמה טוען מולוטוב על
קיומם של קשרים בין טרוצקי וחברי ההנהגה שטוהרו לבין היטלר (עמ' 413). הוא מודה כי מעולם לא התערב כדי להציל מישהו
מהנידונים, כולל אלה שהכיר היטב ולא עברו עבירות רציניות (כמו פליטות פה ליברליות)
אִם בכלל. [עקשנותו בהצדקת הטיהורים נובעת לפחות
חלקית מסיבות אישיות: מולוטוב היה שותף לביצוע הטיהורים האלה בהיותו ראש ממשלה.]
כאשר החליף מולוטוב את מקסים ליטווינוב
כשר החוץ ב-1939, פקד עליו סטאלין: "סלק מהנרקומאט [נרקומאט=מיניסטריון] את
היהודים". לדעת מולוטוב, הוראתו של סטאלין הייתה נכונה, כיוון שהיהודים (אחר
כך מתקן עצמו "לאטים ויהודים")
היוו "רוב מוחלט בהנהגה ובקרב השגרירים", וכל יהודי היה מביא
לנרקומאט יהודים נוספים. עם זאת מדגיש
מולוטוב כי סטאלין לא היה אנטישמי והעריך את תכונותיהם החיוביות של היהודים, כמו
כושר עבודה במישור הפוליטי (עמ'
274). בביקורת נדירה על סטאלין, טוען
מולוטוב כי לאחר מלחמת העולם השנייה נעשה האיש יותר רוסי מהרוסים (עמ' 276). בהקשר
לבריה, טוען מולוטוב, כי סטאלין אסר בנוכחות רוסים לדבר איתו גרוזינית (גאורגית)
ואף גער בבריה על שניסה זאת (עמ' 293).
לאחר מלחמת העולם השנייה נחלש
סטאלין מבחינה גופנית ועבד פחות שעות. הוא נמנע מלפנות לטיפול רפואי, בגלל חשדנותו
ברופאים (עמ' 278). לגבי המסע נגד ה"קוסמופוליטים" מסתפק מולוטוב
בביקורת קצרה כי "לא הכול" היה
נכון (278). בשנות ה-50 לא עסק סטאלין
לשווא בסוגיה הפילוסופית של הלשון, אלא סבור היה שעם ניצחון "השיטה
הקומוניסטית העולמית" תהפוך רוסית ל"שפה העיקרית על פני כדור הארץ"
(עמ' 269-268).
אשתו של סטאלין, אלילויאבה,
התאבדה בירייה מאקדח ב-1932, בגלל קנאת שווא. לסטאלין הייתה ספרית צעירה שגילחה
אותו, ואליויאבה לא הייתה מרוצה מכך. סטאלין הצטער מאוד על מות אשתו, ומולוטוב
לראשונה בחייו ראה כיצד דמעות זלגו מעיניו ליד קברה (עמ' 251-250). סטאלין היה יפה
תואר וזכה להצלחה בקרב נשים. מולוטוב רומז
כי לאחר מות אשתו ובתקופות שונות היו לסטאלין קשרים אינטימיים בלתי מחייבים עם נשים, אחדות מהן אולי מצוות
עובדות השירותים בקרמלין (עמ' 293-292).
סטאלין נהג לדבר בקול שקט ולאט,
תוך שיקול דעת, ועם זאת באופן די אומנותי, ורק לעתים נדירות היה טועה בהטעמה (עמ'
244). לרוב שתה משקאות אלכוהוליים במתינות
ומיעט להשתכר. העדיף להביא אחרים למצב של שכרות, כדי להתיר את לשונם. הוא לבש בגדים ישנים ואף בלויים והתנגד שיחליפו
לו אותם. לא עסק בספורט ובציד, ולא
שחה. אהב לירות ברובה וטייל מעט
(297-296).
בימי גסיסתו של סטאלין, מולוטוב היה בין חברי ההנהגה אשר קיימו "תורנות" ליד מיטתו. רוב הזמן
עיניו היו עצומות, אך לעיתים היה פותח אותן ומנסה להגיד משהו, אבל הכרתו לא חזרה. [בדומה לזיכרונותיהם של סווטלנה אלילויאבה
וחרושצ'וב] מזכיר מולוטוב, כי לפני מותו הרים סטאלין את ידו (וכאילו ניסה להגיד
משהו?). מולוטוב לא מוציא מכלל אפשרות כי סטאלין הורעל על ידי בריה (ואולי
בהשתתפות מלנקוב וחרושצ'וב), או בריה תרם בדרך כלשהי למותו. ב-1 במאי 1953 טען
בריה באוזני מולוטוב, כדי למצוא חן בעיניו: "אני סילקתי אותו [את סטאלין]"
ו"אני הצלתי את כולכם". (עמ' 328-322).
ליטווינוב
קודמו של מולוטוב בתפקיד שר החוץ, מתואר על ידו
כבוגד ש"רק במקרה" לא הוצא להורג. עם זאת מודה מולוטוב כי ליטווינוב
היה אדם נבון ובעל כישורים בענייני חוץ (98-96).
כגנוביץ'
היה נאמן ביותר לסטאלין ושמר על
נאמנותו כלפיו גם לאחר מותו. מולוטוב לעומתו, מתח ביקורת על היבטים מסוימים
במדיניותו של סטאלין עוד בחייו.
בריה
מולוטוב מסווג את בריה
כ"ימני" יותר מחרושצ'וב. לדוגמה, ב-1953 היה מוכן לוותר על כינון משטר
קומוניסטי בגרמניה המזרחית, על מנת למנוע בה מרד. על אף ביקורתו הקשה של מולוטוב על בריה
כ"ימני", זוקף לזכותו כישורים: בניהולו
הוכתר בהצלחה פרויקט ייצור פצצת האטום הסובייטית.
מלנקוב
לדעת מולוטוב למלנקוב
הייתה יכולת ביצוע טובה, אך חסרה לו השכלה, כמו ידיעת שפות ותיאוריה. ב-1955 תמך מולוטוב במהלכו של חרושצ'וב להדיחו.
חרושצ'וב
ביקורת קשה על חרושצ'וב שמקורה
בסיבות אידיאולוגיות ואישיות והן: התנגדותו של מולוטוב לליברליזציה של המשטר הסובייטי ולניסיונו הכושל לבנות קומוניזם בצורה
מואצת; ומורת רוחו של מולוטוב כלפי האיש
על שהדיח אותו מן ההנהגה ואף מן המפלגה.
נשים יהודיות
לאישים בכירים בהנהגה הסובייטית
היו נשים יהודיות ובהם מולוטוב, וורושילוב, אנדרי אנדרייב (חבר בפוליטביורו
1952-1932), ריקוב, קירוב ומיכאיל קלינין [נשיאה הטִקְסי של בריה"מ,
1946-1919] (עמ' 272).
הערות ביקורתיות
בספר כמעט ואין גילויים. נראה
כי הגילוי המשמעותי ביותר הוא כי מיטב הצמרת הסובייטית הידועה בנוקשותה
האידיאולוגית – סטאלין, מולוטוב, ז'דאנוב
ו-וורושלוב – כטוב לִבָּה ביין לעת ערב, נהגה לחזור לשורשים ולשיר שירים כנסייתיים
ואף שירים של הצבא "הלבן". מכאן לא במקרה, מדיניות החוץ של בריה"מ –
על אף המסווה האידיאולוגי – היוותה בבירור המשך למדיניות רוסיה הצארית. לא פלא גם
כי במישור הפנים ניסתה המפלגה להחליף ואף להידמות לכנסייה הרוסית, כשמבחינת אופיו
הדיקטטורי דמה המשטר הסטאליניסטי למשטר הצארי.
נראה כי סטאלין וההנהגה הסובייטית היו מודעים בינם לבין עצמם כי
בבריה"מ לא הוקם משטר סוציאליסטי, כי אם דיקטטורה המשרתת בראש וראשונה את האינטרסים המעצמתיים של
רוסיה – באמצעות טיפוח התעשייה הכבדה והצבא – (עמ' 289) וכמובן את רגשי הגדלוּת של
הצמרת הפוליטית. מולוטוב נהג לתרץ את המחסור החמור במוצרי צריכה בבריה"מ בעימות
בינה למדינות ה"אימפריאליסטיות",
אך לא היה לו הסבר מדוע אין מחסור במוצרי צריכה במדינות
ה"אימפריאליסטיות".
מולוטוב היה מודע לדמיון בין
השיטות הסובייטית לנאצית, בהן תומכים "ההמונים" ב"מנהיג" כל
עוד הוא נמצא בשלטון (עמ' 361-360). אפשר
למצוא דמיון בין מולטוב למנהיג הנאצי הרמן
גרינג במוּדעוּת מסוימת שהשיטות
הפוליטיות שהקימו לא שירתו את העם, כפי
כשהתיימרו לעשות. גרינג בהתבטאות
נדירה באוזני הפסיכולוג של הכלא, בעת משפטי נירנברג, הודה בגלוי כי מדיניות ההתפשטות הטריטוריאלית
של גרמניה הנאצית שירתה את ההנהגה בהביאה לה תהילה. מדיניות זו, המשיך גרינג, לא
שירתה את הגרמני הממוצע בדמותו של איכר, שבמקרה הטוב יכול היה לקוות שבתום המלחמה יחזור בריא ושלם לחלקת אדמתו. [ראו, גוסטב מארק
גילברט, יומן נירנברג (תל אביב: עם עובד, 1961).] בדומה לכך, בהתבטאות
גלויה נדירה מודה מולוטוב: "אין אצלנו עדיין סוציאליזם. אצלנו שוחד
ושוד" ( עמ' 484).
גרינג בחר לא להתנער מהיטלר, על אף שהיטלר סילקו מן ההנהגה זמן קצר לפני
התאבדותו. הוא נשאר נאמן לרודן הנאצי גם במהלך משפטי נירנברג, כדי להיכנס
להיסטוריה כשותף לגדולתו של מנהיגו.
בדומה לכך בחר מולוטוב לא להתנער מסטאלין גם לאחר מותו, על אף שזה סילקו מן
ההנהגה הבכירה, ובשלב הבא כנראה התכוון לחסלו. במשך למעלה משלושים שנה שירת
מולוטוב את סטאלין בנאמנות ועל כן העדיף להיכנס להיסטוריה כשותף לגדולתו של הרודן
הסובייטי – ומבחינה פסיכולוגית כשלם עם עצמו ודרכו. לוּ היה מודה בכישלון השיטה
הסובייטית היה גם עליו להודות כי הוצאתם להורג
ומותם של מיליוני אנשים לא הגשימה את האידיאל הנשגב של צדק חברתי מוחלט, כי אם סללה
את הדרך לשעבוד טוטליטארי והיוותה פשע מחריד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה