קיפניס, יגאל. 1973 הדרך
למלחמה (אור יהודה: כנרת, זמורה ביתן, דביר, 2012). 365 עמ' כולל מראי מקומות ומפתח
שמות. Yigal Kipnis [סיכום
ספר]
מחקר היסטורי של ד"ר יגאל קיפניס המתרכז בהתנהלות הצמרת המדינית של ישראל בתקופה הקריטית
מתחילת שנת 1973 וְעד לפרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-6 באוקטובר. בתקופת המחקר
כללה ההנהגה המדינית את ראש הממשלה, גולדה
מאיר; שר הביטחון, משה דיין; ובמידה פחותה יותר את השר בלי תיק, ישראל גלילי. לפי
התזה של המחבר, פעלה גולדה מאיר בנחישות להכשיל את יוזמת השלום של הנשיא המצרי,
אנואר סאדאת, שהועברה לישראל באמצעות היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארה"ב, הנרי
קיסינג'ר. בהתאם ליוזמה הזו, בתמורה להכרה
מצד ישראל בריבונות מצרית על כל סיני, אמורה הייתה קהיר לחתום על הסכם שלום עם ירושלים
ואף להתיר נוכחותו של צה"ל, מוגבלת בכמות
הכוחות ובזמן, באזורי מפתח ביטחוניים בסיני. ואולם, גולדה, דיין וגלילי, שאפו לספח
שטחים נרחבים בסיני למדינת ישראל, ולכן העדיפו להסתכן במלחמה עם מצרים – בהנחה
המוטעית כי במקרה של מלחמה תובס מצרים
קשות ובקלות – על פני השגת שלום עִמה שחִייב ויתור על כל
סיני. היענות הצמרת המדינית ליוזמה המצרית הייתה מונעת את אובדן כ-3000
חייליה של ישראל ואת כוח הרתעתה, ומכאן המחדל העיקרי של
מלחמת יום הכיפורים היה מדיני ולא צבאי. ייחודו של הספר הוא בהיותו מבוסס בחלקו על
חומר ארכיוני שהותר לעיון בארה"ב (בהם הארכיון הלאומי וארכיונו של הנשיא
ניקסון) ובגנזך המדינה. הסיכום משקף את דעותיו והשערותיו של המחבר, מלבד
הערות קצרות בסוגריים מרובעים שהוספתי. את הערותיי הביקורתיות ריכזתי בפרק נפרד
בסוף הסיכום.
יוזמת השלום של סאדאת: הרקע וכישלונה, יולי 1972- יוני 1973
נשיא מצרים, אנואר סאדאת, ניחן
ביכולת לתכנן מדיניות לטווח ארוך באומץ. מטרתו האסטרטגית הייתה לקדם את מצרים
מבחינה כלכלית בסיוען של ארה"ב ומדינות הנפט הערביות. הוא היה מוּדע לכך, כי כדי להגשים מטרה זו עליו להינתק
מבריה"מ ולחתום על הסכם שלום עם ישראל. הנחתו הייתה כי כל עוד מצרים קשורה
בבריה"מ, לא תקדם ארה"ב הסדר רצוי למצרים עם ישראל – ובהיעדר הסדר עם
ישראל לא תזכה מצרים לסיוע כלכלי [וצבאי] רציני מארה"ב. כבר ב-1972 נקט סאדאת
צעדים ממשים בדרך להשגת מטרתו. באפריל הוא יצר קשר חשאי עם היועץ לביטחון לאומי של
נשיא ארה"ב, הנרי קיסינג'ר, באמצעות הסי-איי-אי; וביולי הוא גירש את אנשי צבא ויועצים סובייטים ממצרים
[שמספרם נאמד בכ-20,000 איש]. מייד לאחר גירוש הפרסונל הצבאי הסובייטי ממצרים רצה
סאדאת לפתוח בתהליך הידברות רציני עם האמריקאים, אך קיסינג'ר דחה את פנייתו בטענה כי עליו להמתין לתוצאות
הבחירות לנשיאות ארה"ב, כלומר לנובמבר 1972.
במקביל למאמציו הדיפלומטיים,
הכין סאדאת את האופציה הצבאית. באוקטובר 1972 אספקת הנשק מבריה"מ למצרים
חודשה, צמרת הפיקוד המצרי הוחלפה (לשר ההגנה התמנה איסמעיל עלי ולרמטכ"ל סעד שאזלי) וצמרת זו הסכימה
לתוכנית צבאית חדשה. התוכנית הוגבלה לחציית תעלת סואץ וכיבוש רצועה ברוחב 9-7
ק"מ בלבד מזרחה, תוך ויתור על התוכנית השאפתנית לכבוש את מעברי ההרים בסיני כבלתי
מעשית. סאדאת יצא מתוך הנחה כי די
יהיה בביצועה המוצלח של התוכנית הצבאית
המוגבלת, כדי להתניע תהליך מדיני שבסופו
תוחזר כל סיני למצרים. באותה תקופה ישראל
קיבלה דיווח מסוכן המוסד הבכיר שלה במצרים, אשרף מרואן, לפיו מצרים תתחיל במלחמה
מוגבלת בדצמבר 1972. (באותו הזמן כל גורמי המודיעין בישראל האמינו במהימנותו של
מרואן, ולא חשדו בו כמקור לדיסאינפורמציה.) בדיעבד, לפי קיפניס, נראה כי האיום
הזה, בליווי איומי מלחמה ספוראדיים של סאדאת, נועדו לקדם את הערוץ הדיפלומטי שלו עם
קיסינג'ר ולהתגבר על העיכובים מצד האמריקאים.
ב-27 בינואר 1973 נחתם הסכם
שלום בין ארה"ב לצפון וייטנאם, אשר שם קץ למעורבותה הצבאית של ארה"ב
במלחמת וייטנאם. הסכם זה נחשב בזמנו להישג דיפלומטי מזהיר של קיסינג'ר, וכעת לו
ולממשל האמריקאי בכלל נותר יותר זמן להקדיש לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. לאחר
דחיות רבות מצד האמריקאים, ב-23 בפברואר יועצו לביטחון לאומי של סאדאת, חאפז איסמעיל,
נועד בגלוי בוושינגטון עם נשיא
ארה"ב, ריצ'רד ניקסון – ובחשאי עם קיסינג'ר ב-25 וב-26 בחודש. קיסינג'ר, לקראת פגישת ניקסון-איסמעיל, הִנחה את
הנשיא לא לגלות להיטות כלפי המצרים, ובכך להכין אותם לוויתורים. ואכן ניקסון הבהיר
לאורחו כי עליו להנמיך ציפיות וכי התקדמות להסדר היא עניין של שנים. קיסינג'ר עצמו
התכוון בשיחותיו עם איסמעיל להמשיך
בטקטיקת ההשהיה בה נקט ב-1972. כביטוי ליחסים ההדוקים ולתיאום מדיני בין קיסינג'ר לממשלת ישראל, ובמיוחד בינו לשגריר
ישראל בוושינגטון, יצחק רבין, עדכן קיסינג'ר את רבין מראש בקו בו ינקוט בשיחות עם
איסמעיל. הוא יאמר ליועצו של סאדאת כי היה שקוע בנושא הווייטנאמי ולכן אינו בקיא
דיו בעומק הבעיות במזרח התיכון, ומכאן ברצונו בשלב זה לשמוע על העמדה המצרית. עוד
יאמר כי אינו מאמין בפתרונות מהירים וכי את בעיית ווייטנאם לקח לו לפתור ארבע שנים.
לאחר העדכון דיווח רבין לגולדה כך: "אין לו [לקיסינג'ר] כל כוונה...להתחייב למשהו פרט לשיחות
פילוסופיות...[והוא] לא יעשה דבר מבלי לתאם איתי" (עמ' 42).
קיסינג'ר אכן קיים את הבטחתו
לרבין במהלך שתי פגישותיו עם איסמעיל, שנמשכו כ-10 שעות. עם זאת קיסינג'ר הקשיב
היטב לדברי איסמעיל ואיתר בדבריו נקודות חשובות. (1) מצרים מוכנה לנהל מו"מ
על הסכם נפרד עם ישראל, בלי לקשור אותו להשגת הסכמים בין ישראל לסוריה ולירדן.
מצרים גם תסכים לקבל את ניהול רצועת עזה באופן זמני. (2) מצרים מוּדעת לרגישותה של ישראל לביטחונה, ולכן תסכים לנוכחות
ישראלית בנקודות מפתח בסיני ובשארם-א-שייח' ולהסדרי פירוז. (3) בתמורה להכרה
ישראלית בריבונות מצרית על כל סיני, תחתום
מצרים על הסכם שלום עם ישראל, תכיר בגבולותיה הבינלאומיים ותפסיק את
התעמולה העוינת נגדה – אך תהליך הנורמליזציה ביחסים, כמו החלפת שגרירים וכינון
קשרי מסחר, יבוא רק לאחר השלמת תהליך השלום בין ישראל למדינות ערב נוספות ופתרון
בעיית הפליטים הפלסטינים [של 1948]. ישראל סירבה לקבל שלום חלקי כזה, אך קיסינג'ר
ראה בו דווקא יתרון, כיוון שיאפשר לישראל להמשיך לקיים נוכחות בסיני עד לכינונו של
שלום מלא. (4) מצרים כבר חיכתה לבחירות לנשיאות בארה"ב, כדי להתניע את התהליך
המדיני, ולכן אינה מוכנה לחכות עד לבחירות לכנסת בישראל, שאמורות להתקיים בסוף
אוקטובר. לפי לוח הזמנים המצרי, יש לגבש את הסכם העקרונות להסדר עד סוף חודש מאי
ואת פרטי ההסכם הסופי, כולל תחילת נסיגה ישראלית מאזור תעלת סואץ עד ספטמבר 1973. לטענת
המחבר, על אף שבשיחות "לא דובר על אפשרות של מלחמה" קיסינג'ר ואיסמעיל
"ידעו וגם הפנימו את העובדה" כי אם המו"מ לא יוביל לתוצאות המקוות,
סאדאת יפתח במלחמה בסביבות ספטמבר (עמ' 53) [טענה יומרנית מדי.] ראוי לציין כי שר
החוץ האמריקאי, ויליאם רוג'רס, לא ידע על פגישתו החשאית של קיסינג'ר עם איסמעיל,
וגם לא שר החוץ הישראלי, אבא אבן.
כבר ביום סיום השיחות עדכן
קיסינג'ר את ניקסון אודותן, וכביטוי
לפתיחותו והערכתו לעמדה שהציג איסמעיל, הביע קיסינג'ר תקווה להגיע להסכם ישראלי-מצרי
לפי לוח הזמנים שקבע סאדאת. לקיסינג'ר היה אינטרס להשיג הסכם מהסיבות הבאות. (1) קידום מעמדה של ארה"ב
באזור. (2) היעדר פתרון מדיני יגרור את מצרים למלחמה ולחיזוק תלותה בבריה"מ
כספקית הנשק הבלעדית שלה. (3) השגת הסכם יקדם את מעמדו האישי.
בניגוד לקיסינג'ר, ישראל הייתה מעוניינת כי
יוזמת השלום של סאדאת תיעלם. זאת
כיוון שקבלתה פירושה הייתה חזרה לגבולות
ה-4 ביוני 1967, קרי לגבולות לפני
"מלחמת ששת הימים". במלחמה זו ביוני 1967 כבש צה"ל את חצי האי סיני,
הגדול בשטחו פי שלושה משטחה של כל מדינת ישראל לפני המלחמה. ישראל בוודאי לא הייתה מעוניינת במלחמה חדשה,
אך גם לא חששה ממנה, כיוון שהייתה בטוחה בניצחונה המהיר והמוחץ שתוכנן להסתיים
בצליחת תעלת סואץ על ידי כוחותיה. הצמרת המדינית-ביטחונית בישראל עדיין עיצבה את
מדיניותה בהשפעת האופוריה של ניצחונו של צה"ל ב"מלחמת ששת הימים".
תעלת סואץ, שהפרידה בין ישראל למצרים, בתוספת העומק האסטרטגי של סיני נראו בעיני
הצמרת המדינית-צבאית כגבול אידיאלי מבחינה ביטחונית. בתמורה לוויתור על גבול כזה
שאפה ההנהגה הישראלית להגיע לחוזה שלום עם מצרים שיכלול נורמליזציה בקשרים וגם סיפוח
שטחים נרחבים בסיני, כולל רצף טריטוריאלי בין שארם-א-שייח' לישראל.
עמדתה זו של ההנהגה נתמכה על
ידי דעת הקהל בישראל. בתחילת 1973 96% מהציבור הישראלי לא היה מוכן לוותר על
שארם-א-שייח' גם תמורת שלום. זאת ועוד. בבחירות הקרובות לכנסת שנקבעו ל-30
באוקטובר מפלגת האופוזיציה הראשית
גח"ל (ובהמשך הליכוד) בראשות מנחם בגין, הייתה מפלגה ניצית יותר
מ"המערך" בראשות גולדה מאיר –
גורם שהִטה את המפלגה השולטת ימינה. בתוך "המערך" דיין – לנוכח
עמדותיו הניציות ומשקלו האלקטוראלי – היווה גורם נוסף להטיית מפלגתו ימינה. (לקראת
הבחירות, ב-4 בספטמבר אישר "המערך" את "מסמך גלילי" ובו תוכנית להקמת עיר נמל בְּשֵם ימית בפִתְחת רפיח.)
על אף שבשיחותיו עם איסאמעיל
הסכים קיסינג'ר לא לעדכן את ישראל עד להשגת הסכם עקרונות להסדר, הוא העביר לישראל
את פרוטוקול השיחות. ב-27 בפברואר נפגש
רבין עם קיסינג'ר והעביר לו את תגובתה של גולדה מאיר להצעותיו של איסמאיל. גולדה
שאלה בתמיהה האם המצרים "השתגעו" למסור הצעה כזו לאמריקאים, כי הרי זוהי
"ההצעה המצרית הקשוחה ביותר שניתנה מעולם" (עמ' 58). כדי להוכיח
לקיסינג'ר כי איסמעיל למעשה מוליך אותו
שולל וכי מצרים מתכוננת למלחמה, לבקשתה של גולדה, העביר רבין לקיסינג'ר חומר סודי שהגיע למוסד (דרך אשרף מרואן, ובניגוד
לדעת ראש המוסד, צבי זמיר לא להעבירו) בדבר סיכום פגישותיו של איסמעיל במוסקבה ובו
התחייבות כתובה של מנהיג בריה"מ, ליאוניד ברז'נייב, לספק למצרים נשק מתקדם,
כולל מטוסי מיג-23. במסמך גם נאמר כי בריה"מ אינה מתנגדת לשיחות איסמעיל-
קיסינג'ר.
קיסינג'ר לא התרשם ממידע זה,
כיוון שיומיים לפני כן התקבל בבית הלבן מכתב מברז'נייב שיִדֵּעַ את ארה"ב כי
מדינות ערב ינקטו במהלכים צבאיים, במקרה שלא תהיה התפתחות מדינית. עם זאת, לאחר שניסיונו
לשכנע את גולדה מאיר, דרך רבין, להיענות ליוזמה המצרית כשל, החליט קיסינג'ר לגלות הבנה לעמדה הישראלית,
שנועדה לשמור על הסטאטוס קוו ולהרוויח זמן. הוא אף המליץ לגודלה, באמצעות רבין,
באיזו טקטיקה עליה לנקוט בפגישתה הצפויה עם הנשיא האמריקאי, כדי להמשיך במדיניות
ההשהיה: עליה להציג מראית עין של שינויים בעמדה הישראלית, וזאת תוך ניצול אי
התמצאותו של ניקסון בפרטים (עמ' 59).
בפגישה בין קיסינג'ר לבין גולדה
מאיר ורבין בוושינגטון ב-28 בפברואר,
לקראת מפגשה של גולדה עם ניקסון, שוב ניסה קיסינג'ר לשכנעה לגלות פתיחות כלפי
היוזמה המצרית. הוא טען כי הסכם שלום נפרד בין ישראל למצרים, בהתאם ליוזמתו של
סאדאת, יאפשר לישראל לקיים נוכחות צבאית באזורי מפתח בסיני לתקופת ביניים ארוכה.
גולדה מצִדה שוב דחתה את ההצעה המצרית בנחישות, תוך שימוש בטיעוניה הישנים של
ישראל, לפיהם אין הערבים רוצים בעצם קיומה של מדינת ישראל וכי על מה שהם עשויים
לחתום היום הם יפרו מחר. עוד השתמע מעמדתה, כי המשך הסטאטוס קוו הוא המצב האידיאלי
מנקודת ראותה של ישראל. קיסינג'ר נואש לשכנעה ואף חזר על הצעותיו כיצד להתנהל עליה
בפגישתה עם הנשיא, כדי שעמדתה השלילית לא תודגש.
בהמשך אותו היום טען ניקסון
באוזני קיסינג'ר כי יש ללחוץ על ישראל
להתקדם לשלום, כמו באמצעות אי אספקת מטוסים לצבאה, אך קיסינג'ר התנגד לכך.
למגמה ללחוץ על ישראל היו שותפים גם הפנטגון והסי-איי-אי. ואולם בהשתדלותו של
קיסינג'ר אצל ניקסון לפני מפגשו של הנשיא עם גולדה מאיר, הסכים הנשיא לתשובה
הישראלית ליוזמה המצרית. תשובה זו גובשה ביוזמתו של רבין וזכתה להסכמתה של גולדה,
ועיקרה: ישראל לא תתנגד להמשך המגעים בין
קיסינג'ר לאיסמעיל, אך ארה"ב לא תקבע עמדה בנושא פתרון הסכסוך ללא הסכמתה של
ישראל. בפגישת גולדה-ניקסון ב-1 במארס, הנשיא, בהתאם לתדרוך מקיסינג'ר, היה ככלל
ידידותי ונענה לבקשות הסיוע הצבאי של ישראל ובהן אספקת מטוסי סקייהוק ופנטום (עמ'
68-65).
ב-9 במארס, בפגישת פרידה עם
רבין לרגל סיום תפקידו כשגריר בארה"ב, ניסה שוב קיסינג'ר לשכנע את הצד
הישראלי בדבר הצורך לקבל תוכנית דומה לזו שכבר הציע ב-28 בפברואר. עיקריה: הכרה
ישראלית בריבונות מצרית על כל חצי האי סיני בתמורה לנוכחות צבאית ישראלית באזורים
קריטיים בו; כינון אזורים מפורזים בין שני הצבאות; אפשרות לתיקוני גבול מזעריים.
יום קודם לכן הזהיר קיסינג'ר את רבין כי אם ישראל לא תיענה להצעתו, יעבור הנושא
לטיפול מחלקת המדינה (קרי משרד החוץ האמריקאי), אשר בשיתוף פעולה עם שר החוץ
הסובייטי, אנדרי גרומיקו, יפעל לקידום תוכנית גרועה יותר. הוא גם רמז כי ניקסון
עלול לעכב אספקת מטוסים לישראל. רבין, בשיחת טלפון עם גולדה מאיר, ניסה לשכנעה
לקבל את התוכנית, אך חזר עם תשובה שלילית. בעקבות התשובה הזו, מתוך התחשבות בעמדתה של
גולדה, התכוון קיסינג'ר לדחות את המפגש הבא
שלו עם איסמעיל, שנועד להתקיים ב-10 באפריל. קיסינג'ר היה מעוניין כי רבין ימשיך
להיות שותף למו"מ המדיני גם לאחר שובו לארץ, והיה מוכן לפעול עבורו [אצל גולדה?] למען מטרה זו. אך
רבין, שלעתים הסתייג מעמדותיה של גולדה והיה מודע ליחסה הלא כל כך ידידותי כלפיו,
דחה את רעיון ההשתדלות (עמ' 78-75). בניגוד לגולדה, סגן ראש הממשלה, יגאל אלון,
ראה במדיניות הסטאטוס קוו מסוכנת לישראל. בנקודה זו וגם לגבי סידורי הביטחון
בסיני, נראה כי היה קרוב לעמדתו של רבין ואולי מתואם איתו (עמ' 79). (אלון, וכנראה
רבין, ניסו להיפגש עם קיסינג'ר ביוני, אך הפגישה לא יצאה אל הפועל. עמ' 129-128.)
בסוף חודש מארס השתמש קיסינג'ר
בתקרית רצח דיפלומטים אמריקאים בחרטום
(בירת סודאן) – תקרית שמצרים לא הייתה קשורה בה – כדי לדחות את המפגש עם
איסמעיל, ורק ב-12 באפריל קיסינג'ר קבע ואיסמעיל אישר מועד חדש למפגש ב-9 במאי. ב-11 באפריל קיבלה ישראל התרעה מאשרף
מרואן לפיה תפתח מצרים באש במאי. כנראה התרעה זו
והתבטאויותיו הפומביות והחשאיות של סאדאת בחודש אפריל, בהן שם דגש על
האופציה הצבאית, היו תגובה לסחבת של קיסינג'ר וכוונו להפעיל עליו לחץ.
קיסינג'ר בפגישה עם שגרירה החדש
של ישראל בארה"ב, שמחה דיניץ, ב-11
באפריל הזהיר את ישראל כי אם בפגישה הבאה
עם איסמעיל לא תושג התקדמות, תִפנה מצרים למהלך צבאי. הוא אמר לשגריר: "אתם נמצאים בתקופה מוזרה
של שאננות" (עמ' 92). בתגובה גולדה מאיר, באמצעות דיניץ, ניסתה להכתיב
לקיסינג'ר את התנהלותו מול איסמעיל (עמ' 93).
מכל מקום, ישראל הייתה פחות מודאגת
מארה"ב מהפרת הפסקת האש על ידי מצרים, כפי שמסתבר מהתייעצות ביטחונית-מדינית
שהתקיימה בביתה של גולדה ב-18 באפריל. בהתייעצות נכחו הרמטכ"ל, דוד אלעזר
(דדו); ראש אמ"ן, אלי זעירא; וראש המוסד, צבי זמיר; והשרים גולדה, דיין
וגלילי. הערכת מערכת הביטחון הייתה – בהסתמך בין היתר על אשרף מרואן – כי מצרים
תפתח במלחמה ב-15 במאי. יצוין, כי שלושת בכירי מערכת הביטחון – אלעזר, זעירא וזמיר– לא ידעו על הערוץ החשאי
קיסינג'ר-איסמעיל וגם לא על הערוץ קיסינג'ר-רבין(ואחריו דיניץ)-גולדה. לעומתם,
נראה שדיין וגלילי הכירו את שני הערוצים החשאיים האלה. בהתייעצות נוספת באותו היום
שקיימו שלושת השרים – גולדה, דיין וגלילי – ללא השתתפות שלושת אנשי הצבא, הוחלט כי ישראל מעדיפה לקדם
את פני המלחמה עם מצרים על פני הסכם שלום, בו תצטרך לחזור לגבול הבינלאומי עם
מצרים תוך קיום נוכחות צבאית בנקודות מפתח בסיני. גלילי היה השר היחיד בפורום הזה
אשר סבר כי יש להציג לממשלה כולה את אמת, לפיה אי נכונותה של ישראל לחזור לגבול
הבינלאומי בתנאים של קיסינג'ר עלולה לגרום למלחמה – אך דיין וגולדה התחמקו
מלהיענות לבקשתו (עמ' 100-95).
על אף האזהרות של אשרף מרואן, וכמו
כן של המלך חוסיין, שנפגש עם גולדה מאיר
ודיין והעביר אזהרתו גם לארה"ב –
ה-סי-איי-אי העריך כי מצרים לא תפתח במלחמה במאי, לפני פגישת הפסגה
ניקסון-ברז'נייב שנועדה ליוני. בינתיים קיסינג'ר שוב דחה את פגישתו עם אסמעיל ל-18
במאי ואת ה-9 וה-10 במאי הועיד לפגישה במוסקבה להכנת הפסגה בין מנהיגי שתי המעצמות
בוושינגטון. לקראת הפגישה עם איסמעיל,
ב-13 במאי התקיימה התייעצות בין קיסינג'ר לדיניץ. דיניץ, בהתאם להנחיות מירושלים
המשיך בטקטיקה של השהיה, בעוד קיסינג'ר, כבעבר וללא הצלחה, ניסה לשכנע את ישראל
לקבל את המתווה שלו להסדר עם מצרים. ושוב, מתוך התחשבות בעמדתה של ישראל, בפגישה
עם איסמעיל בצרפת, שהתקיימה לבסוף ב-20 במאי (הפעם בנוכחות איש מחלקת המדינה) טען
קיסינג'ר כי ההתקדמות להסדר תהיה איטית. הסכם ביניים לא יושג לפני 1974 והסכם מלא
רק שנה לאחר מכן. הפגישה גרמה לאכזבה רבה לאיסמעיל. זאת ועוד. ממכתב ששלח איסמעיל
לקיסינג'ר ביוני אפשר להסיק, כי ליועצו של
סאדאת היה ברור שיועצו של ניקסון מוליכו שולל.
דיין, בהמשך להתייעצות
הביטחונית-מדינית ב-18 באפריל, החל בסדרת דיונים במערכת הביטחון שכוונו להכין את
צה"ל למלחמה, ודיונים אלה הסתיימו ב-21 במאי בהנחה שתהיה מלחמה. דיין, ביודעו
שישראל אינה מוכנה להציע לסאדאת חלופה מדינית, העריך שמלחמה עלולה לפרוץ לאחר פסגת
ניקסון-ברז'נייב ביוני, וכהגדרתו "בחצי השני של הקיץ" (עמ' 122). פומבית
החזיק דיין עמדות ניציות ביחס לסיפוח שטחים וההתיישבות בסיני – אך בחשאי בחודש מאי העביר למחלקת
המדינה עמדה שגילתה היענות מסוימת ליוזמתו של סאדאת (קיסינג'ר כנראה לא ידע על
כך). עיקרי עמדה זו, אותה התכוון להציג רק לאחר הבחירות בישראל, היו הסכמה
לריבונות מצרית על סיני תוך שינויי גבול מזעריים, ועם זאת המשך התיישבות ישראלית
בסיני שתיעשה תחת "מִנהל ישראלי", ללא ריבונות (עמ' 125-124).
לקראת הפסגה ניקסון-ברז'נייב, שהתקיימה
בין 18 ל-25 ביוני , העביר דיניץ
לקיסינג'ר את עמדתה של גולדה מאיר, שלא הייתה מעוניינת כי תושג הסכמה בנושא המזרח
תיכוני בין שתי המעצמות, מתוך ידיעה שפירושה של הסכמה כזו היא חזרה לגבולות ה-4
ביוני 1967. הסכסוך הישראלי-ערבי נדון בפסגה רק בסופה וביוזמתו של ברז'נייב ובלי השגת
פריצת דרך בנושא. ב-3 ביולי עדכן קיסינג'ר
את דיניץ בנושא הפסגה. הוא גם רמז להצעה שבכוונתו להגיש לאחר הבחירות בישראל ואשר
לא שללה נסיגה ישראלית לגבולות ה-4 ביוני. עוד אמר כי פגישתו הבאה עם איסמעיל לא
תתקיים לפני ספטמבר. הכישלון להגיע להסכמה בנושא הסכסוך בפסגה האמריקאית-סובייטית
וכישלון ערוץ השיחות קיסינג'ר-איסמעיל
סתמו למעשה את הגולל על האופציה המדינית
של סאדאת וקירבו את מועד מימוש האופציה הצבאית שלו – על אף שטרם נקבע התאריך
למלחמה.
עיוורונה של ישראל מול התקרבות
המלחמה, יולי- אוקטובר 1973
באופן מוזר, דווקא בסוף יוני
שינה דיין את הערכתו ממאי בדבר קִרבתה של מלחמה עם מצרים. ב-6 ביולי שר הביטחון
והרמטכ"ל החליטו לקצר את תקופת השירות החובה בצה"ל החל מאפריל 1974.
ב-17 ביולי דיין התבטא במפורש כי "מלחמה מתוכננת כוללת, של הארצות
הערביות...הדבר הזה איננו נראה באופק בתקופה הקרובה" (עמ' 144). הסיבה לשאננותו של דיין נעוצה הייתה
בהערכתו כי לאחר הבחירות בישראל בסוף אוקטובר, יוביל קיסינג'ר יוזמה מדינית
התואמת את עקרונות תוכניתו של סאדאת, ולכן יעדיף סאדאת לחכות חודשים אחדים במקום
להסתכן במלחמה (עמ' 145). בעקביות לאותה גמישות שגילה דיין כלפי היוזמה
המצרית כבר במאי, ותוך ציפייה למהלך
דיפלומטי אמריקאי למימושה לאחר הבחירות, ב-14 בספטמבר אמר דיין כי על ישראל להציע
יוזמה שתעזור לארה"ב "להתרת
הפקעת המזרח תיכונית". הצהרתו זו של דיין פורשה בזמנה על ידי מקור עיתונאי
יודע דבר כנכונות להכיר בריבונות מצרית על סיני תוך חלוקתה למעשה בין מצרים לישראל
(עמ' 168). באותו הזמן העריך דיין (בדומה
לגורם בכיר בממשל האמריקאי) כי תהליך הפינוי של סיני יימשך 15-10 שנים (עמ' 171). מבין צמרת ההנהגה (גולדה, דיין וגלילי) – דיין
היה היחיד שגילה יצירתיות מדינית.
נוסף להערכתו השגויה של דיין,
שהיה גורם חשוב ביותר לשאננות הישראלית – לחוסר המעש הישראלי מול ההכנות המלחמתיות
של מצרים וסוריה היו גורמים נוספים. ב-13 בספטמבר בקרב אווירי בשמי סוריה, הפיל
חיל האוויר הישראלי 13 מטוסים סוריים. לכן, גורמי מודיעין בישראל פירשו את ההכנות הצבאיות
של סוריה ומצרים כצעדים הגנתיים. כמו כן הצמרת הביטחונית – הרמטכ"ל, ראש
אמ"ן וראש המוסד – לא ידעו, כאמור, על קיומו של הערוץ החשאי
קיסינג'ר-איסמעיל, ומכאן לא היו מודעים לכישלונו של הערוץ הזה והשלכותיו. הם גם לא
ידעו כי סאדאת קצב את ספטמבר כמועד לסיום המו"מ להסכם כולל. עוד יצוין כי
קיסינג'ר, אשר נתמנה לשר החוץ ב-22 בספטמבר, היה טרוד במהלך החודש הקריטי הזה שקדם
למלחמה בהליכים למינויו, בארגון הצוות שלו ובפגישות עם עמיתיו בעת דיוני העצרת
הכללית של האו"ם.
התמעטות ההתבטאויות המצריות על
חידוש המלחמה החל מאוגוסט לכאורה תאמה את הערכתו של דיין, אך למעשה הייתה
מסווה להתקרבות המועד למימוש האופציה
הצבאית מצד סאדאת. ב-21 באוגוסט קבעו ראשי הצבא של מצרים וסוריה שני תאריכים
למתקפה מתואמת נגד ישראל והם 11-7 בספטמבר או 10-5 באוקטובר. סאדאת לא התעניין
ברמזיו של דיין, בעוד ההחלטה להקים את העיר ימית בסיני בתחילת ספטמבר הייתה לגביו
הוכחה בדבר כוונותיה האמיתיות של ישראל. ב-12 בספטמבר בקהיר נפגש סאדאת עם נשיא סוריה, חאפז אסד, ושני הנשיאים קבעו את
מועד יציאתם המשותפת למלחמה ל-6 באוקטובר. (אסד לא ידע כי מטרת המלחמה של מצרים
מוגבלת: להשתלט על הרצועה המזרחית של תעלת
סואץ שבידי ישראל, כדי להתניע תהליך מדיני להחזרת כל סיני.) ב-22 בספטמבר יִדְּעו סאדאת ואסד את שרי המלחמה וראשי הצבא שלהם בדבר
התאריך הזה. (המלך חוסיין לא היה בסוד
התיאום המצרי-סורי ואת אזהרתו לגולדה מאיר בפגישה חשאית איתה בישראל ב-25 בספטמבר
ניתן היה לפרש כנושאת אופי כללי. עמ' 179-178.)
הצמרת המדינית בישראל [ומשתמע
גם קיסינגר] לא התייחסה ברצינות לקביעתו של סאדאת, שהועברה על ידי איסמעיל
לקיסינג'ר עוד בפברואר, לפיה חודש ספטמבר הוא המועד האחרון להשגת הסדר בדרכים
דיפלומטיות. ב-25 בספטמבר, במהלך דיוני
העצרת הכללית, נועד קיסינג'ר עם שר החוץ המצרי, מתוך כוונה אכן לפתוח ביוזמה
מדינית לאחר הבחירות בישראל, ותוך מוּדעוּת לפתיחותו של דיין כלפי היוזמה
האמריקאית (עמ' 187-186). משתמע כי קיסינג'ר התעלם מאזהרתו של שר החוץ הסובייטי,
אנדרי גרומיקו, בשיחה איתו ב-28 בספטמבר לפיה מלחמה במזה"ת עלולה לפרוץ בכל
יום. דיניץ בפגישותיו עם קיסינג'ר ב-29 וב-30 בספטמבר לא עדכן אותו לגבי המתיחות בגבול עם סוריה,
בהתאם למדיניותם של גולדה מאיר ודיין, לפיה מתיחות צבאית תאיץ יוזמת שלום אמריקאית
שתֵעשה על חשבון ישראל.
יצוין, כי לנוכח ריכוזי הצבא הסוריים, ציפה אלוף פיקוד
הצפון, יצחק חופי, למתקפה סורית וביוזמתו תגבר צה"ל את מערך הטנקים והארטילריה בגולן בסוף ספטמבר. הערכתו של חופי
נגדה את זו של ראש אמ"ן זעירא בדבר סבירות נמוכה למתקפה. דיין, בניגוד
לזעירא, היה שותף לחששו של חופי, אך הסתמך
בעיקר על ניתוח מדיני – ולא על המצב בשטח. דיין יצא מתוך הנחה כי הסורים –
שהתנגדו להסדר מדיני ולהחלטת מועצת הביטחון
242 מנובמבר 1967, שהתוותה הסדר כזה – עלולים לתקוף, ולוּ כדי להחזיר חלק
מהרמה. עם זאת הוא נשאר דבק בעמדתו כי מצרים, אשר האופק הפוליטי שלה ייפתח לאחר
הבחירות בישראל, לא תסתכן במלחמה בה תובס.
בערב שבין ה-4 באוקטובר
לתחילת ה-5 באוקטובר חלו התפתחויות אחדות.
משפחות היועצים הצבאיים הסובייטים פונו ממצרים ומסוריה, ואשרף מרואן ביקש לפגוש את ראש המוסד זמיר
בלונדון. בפנייתו לא עשה מרואן שימוש
במילת הקוד המוסכמת למלחמה, ולכן זמיר לא חש דחיפות מיוחדת לפגשו. בעקבות
ההתפתחויות האלה, ב-5 באוקטובר בבוקר
התקיים דיון במטכ"ל במהלכו אישר דיין את המלצת הרמטכ"ל אלעזר (דדו)
להכריז על כוננות מלאה בצבא הסדיר ולעשות הכנות לקראת גיוס כללי, מתוך ההנחה
המחמירה שתהיה מלחמה. כעת החלה להתגבש אצל דיין הערכה כי המצרים הולכים למלחמה וכי
התרגיל המלחמתי שלהם שהתנהל מכבר, אינו אלא מסווה (עמ' 222).
כדי להרתיע את המצרים מלתקוף
יכול היה דיין להכריז על גיוס מילואים – אך הוא בחר לא לעשות זאת מהסיבות הבאות. (1)
בהתאם ל"הבנות דצמבר 1971" שהושגו בין גולדה מאיר לקיסינג'ר וזכו לתמיכת
נשיא ארה"ב, אִפשרה וושינגטון לירושלים להתחמק מחזרה לגבולות הבינלאומיים. אך
מחיר ההבנות היה כי על ישראל לא לפתוח במלחמת מנע ולא להסלים מתיחות על ידי גיוס
מילואים רחב, גם אם מצרים תיזום מהלך התקפי. קיסינג'ר אף המליץ כי גם אם מצרים
תפתח ראשונה במעשי איבה, על ישראל להמתין "יותר משעתיים" בפעולה נגדית
(עמ' 62). (2) עדיין (ולמעשה עד פרוץ
המלחמה) בצמרת הביטחונית-מדינית לא הייתה
ודאות כי תהיה מלחמה. ביטחונו של זעירא כי לא תהיה מלחמה התערער במידה מסוימת בבוקרו
של ה-5 באוקטובר ועם זאת הוא עדיין דבק בעמדתו כי "הם [המצרים והסורים] לא
הולכים לתקוף" (עמ' 223). הערכתו של דיין באותו הזמן הייתה: "אין לנו
עדיין ביטחון מלא שזו מלחמה" (עמ' 227). לדעת המחבר, כל הצמרת
הביטחונית-מדינית (זעירא, אלעזר, דיין וגולדה) חיכו לתוצאות המפגש בין זמיר למרואן
לגבי השאלה אם תפרוץ מלחמה, בהנחה שההתרעה שלו, אם תבוא, תהיה בסדר גודל של
"שבועות" ותאפשר גיוס מילואים מסודר (עמ' 233-231). (3) לדברי דיין, הוא
לא רצה לחזור על התקדים של גיוס המילואים במאי 1967, על רקע ריכוזי הכוחות המצריים
בסיני בזמנם, שהוביל למלחמה – שכעת דיין לא רצה בה. (4) דיין, בדומה
לרמטכ"ל, יצא מתוך הנחה כי די בכוחות
הצבא הסדיר וחיל האוויר כדי לבלום מתקפה מצרית-סורית עד לגיוס המילואים. להערכתו
המערך המתוגבר של צה"ל בגולן יוכל להתמודד עם המצב. לגבי המצרים העריך דיין,
כי גם אם יצליחו לצלוח את התעלה, הרי כוחותיהם יהיו חשופים ויובסו על ידי הטנקים
וחיל האוויר. ליתר ביטחון, במהלך ה-5 באוקטובר כוח השריון הסדיר בגולן הוכפל,
ובסיני הוצבו שלוש חטיבות שריון סדירות באזור שבין התעלה לרפידים. [האמונה בכוחו
של הצבא הסדיר להתמודד עם המצב הייתה ללא ספק הסיבה העיקרית לאי גיוס המילואים.] (5)
דיין קיווה למנוע מלחמה באמצעות פעילות במישור המדיני. גולדה קיבלה את רעיונו, לשלוח,
דרך קיסינג'ר, הצעה (משתמע מפתה) לסאדאת, שתשכנע אותו באי כדאיות המלחמה (עמ' 225).
ב-5 באוקטובר בערב מסר מרואן
לזמיר כי מתקפה מתואמת מצרית-סורית תחל למחרת, בהוסיפו סייג: "אם יהיה שינוי
מכריע וחשוב בתנאים הצבאיים או הפוליטיים, סאדאת יכול לעצור הכול" (עמ' 233).
זמיר בחר להעביר את המסר של מרואן כהתרעה לפרוץ מלחמה, והתרעתו התקבלה בארץ ב-6 באוקטובר ב-2:30 לפנות בוקר; זעירא, אלעזר
(דדו), דיין וגולדה מאיר קיבלו את ההתרעה של זמיר בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר. בעקבות
ההתרעה, התייעצות ביטחונית התקיימה בשעה 5:50 וישיבת ממשלה כונסה בסביבות השעה
8:00. (בגלל יום כיפור, בישיבה נוכחו רק
חלק מחברי הממשלה ביניהם גולדה, דיין, גלילי, יגאל אלון וחיים בר לב.) הרמטכ"ל
הציע גיוס מילואים גדול (4 אוגדות) ומכת
מנע אווירית. הוא לא לחץ בנושא מכת המנע, כיוון שהאמין שחיל האוויר יוכל להתגבר על
מערך הטילים המצרי והסורי תוך שעות ספורות (עמ' 238). דיין לעומתו – בהשפעת "הבנות דצמבר
1971" עליהן לא ידע הרמטכ"ל – דגל בגיוס מוגבל והתנגד למכת מנע. [המחבר מפריז
בחשיבות "הבנות דצמבר 1971" בנושא אי גיוס מילואים ואי הנחתת מכת מנע
אווירית. אי ביצועה של תקיפה אווירית –
כלומר החלטתה של ישראל לא להיות הראשונה שתפתח במלחמה – ניתנת להסבר גם ללא ה"הבנות".] כנראה,
בהסתמך על הסייג שבהתרעת זמיר, לפיה סאדאת עדיין יכול לעצור את הכול, קיווה דיין כי המסר שנשלח לסאדאת דרך קיסינג'ר, ייתכן שימנע מלחמה. (בישיבת מטכ"ל שהתקיימה
ב"בור" ב- 6 באוקטובר בסביבות 11:00 דיין מצא לנכון להיערך גם לאפשרות
שלא תהיה מלחמה והתעניין בנושא שחרורם המוקדם
של כוחות המילואים. עמ' 248.) רק בדיעבד
התברר כי עוזריו של קיסינג'ר לא מצאו לנכון להפריע לו, בעת ששהה במעין נופש במלון,
בהעברת מסר בלתי דחוף לו, בו דובר על סבירות נמוכה למלחמה. כתוצאה מכך קיבל
קיסינג'ר את המסר רק אחרי פרוץ המלחמה. לדעתו גם אם היה מקבל את השדר לפני המלחמה,
זה לא היה משנה דבר, כי החלטתו של סאדאת לצאת למלחמה כבר נפלה. בשאלת היקף גיוס
המילואים אישרה גולדה מעין עמדת פשרה בין עמדות הרמטכ"ל לזו של שר הביטחון.
כמו כן היא אימצה את עמדת דיין הן נגד מכת מנע אווירית והן בדבר הצורך להעביר מסר נוסף ודחוף למצרים דרך קיסינג'ר. מטרת המסר הייתה
למנוע מתקפה מצרית, באמצעות הבהרה למצרים
כי גורם ההפתעה בהתקפתם כבר נשלל מהם וכי ישראל מגייסת מילואים ותגיב בעוצמה אם
תותקף.
בדומה לצמרת המדינית-ביטחונית בישראל, לא ידע
קיסינג'ר עד לסמוך למלחמה, כי מצרים עומדת לנקוט בצעד כזה. קיסינג'ר קיבל את המסר הדחוף מישראל כ-90 דקות
לפני פרוץ המלחמה – שהחלה ב-6 באוקטובר בסביבות השעה 14:00 – ופעל למנוע אותה. שר החוץ האמריקאי שוחח פעמים אחדות עם שגריר
בריה"מ בוושינגטון, אנטולי דוברינין, ובאמצעותו העביר הודעות לסובייטים,
למצרים ולסורים; הוא נפגש עם שר החוץ
המצרי מחמוד אל-זייאת, ששהה בניו יורק.
השגריר דוברינין הסתפק בהבטחות כלליות ובהעברת מסריו של קיסינג'ר; אל- זייאת קרוב לוודאי לא עודכן לגבי מועד פרוץ
המלחמה; סאדאת כנראה לא היה פנוי בסמוך לפרוץ המלחמה לקבל את המסר משר החוץ שלו,
ומכל מקום אפשר להניח בוודאות כי כבר מאוחר היה לעצור את המתקפה.
הערה על אשרף מרואן
בתקופה שלאחר מלחמת יום הכיפורים
התעוררה מחלוקת בין ראש המוסד לשעבר, צבי
זמיר, לבין ראש אמ"ן לשעבר, אלי זעירא, מחלוקת שנמשכה לתוך המאה ה-21. זמיר
דבק בדעתו כי אשרף מרואן היה הסוכן הטוב ביותר של המוסד, בעוד זעירא טען כי האיש
היה סוכן כפול, אשר במהלך 1973 התיש והקהה את ערנותה הביטחונית של ישראל בהתרעות
השווא הרבות שלו; התרעתו האמיתית באוקטובר הייתה קצרה מדי ונועדה לגרור את ישראל
למתקפת מנע, שלא הייתה משנה דבר במישור הצבאי כי אם מציגה את ישראל כתוקפנית. לדעתו של המחבר אין אפשרות להכריע במחלוקת הזו.
עם זאת הוא מעלה השערה כי בתחילת קשריו עם המוסד, החל מסוף שנות ה-60, היה מרואן
סוכן ישראלי, אך בהמשך דרכו – ב-1973 אם לא לפני כן – הציע שירותו למצרים, בלי
לחשוף את עומק בגידתו בעבר (עמ' 258).
המחבר דוחה את טענתו של זמיר,
לפיה זעירא חשף את שמו של מרואן ובכך היה אחראי למותו המסתורי בנפילה ממרפסת ביתו
בלונדון ב-2007. לפי המחבר, שמו של מרואן נחשף לראשונה ב-2002 (על ידי חוקר יהודי
בריטי, אהרון Bregman – להבדיל מרונן ברגמן). חשיפתו על
ידי זעירא בספר שפרסם ב-2004, בו תואר האיש כמי שיצר קשר עם המוסד בשליחותו של
סאדאת, כחלק מתוכנית ההונאה המצרית בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים, דווקא זיכתה
את מרואן בכבוד בעיני הממסד המצרי, כולל הנשיא חוסני מובארק. לעומת זאת, באופן
אירוני, דווקא זמיר ואישים אחרים במודיעין, אשר הגדירו את מרואן כסוכן הטוב ביותר של המוסד החישו את מותו. באפריל 2005
הגיש זעירא תביעת דיבה נגד זמיר על שהאשים אותו בחשיפת זהותו של מרואן. הפסיקה המשפטית של הבוררות
פורסמה ב-23 ביוני 2007 – על אף שאמורה הייתה להישמר בסוד. [בפסיקה נקבע– בניגוד
לגרסתו של קיפניס – כי זעירא אכן היה
אחראי לחשיפת שמו של מרואן ולהצגתו כסוכן כפול, וזאת כדי להמעיט בחלקו של זעירא
עצמו במחדל המודיעיני של 1973 ולהטיל חלק מהאחריות לכך על המוסד.] לפי קיפניס,
פרסום הפסיקה, ממנה ניתן היה להסיק כי מרואן היה סוכן של המוסד, כלומר אישור לגרסת
זמיר, ייתכן והביאה או החישה את מותו. שלושה ימים לאחר פרסום פסק הבוררות התרחש
מותו המסתורי של מרואן.
סיכום התזה של קיפניס
המחבר מטיל על ההנהגה המדינית
של ישראל – גולדה מאיר, משה דיין וישראל
גלילי – את האחריות לפרוץ מלחמת יום הכיפורים מהסיבות הבאות. (1) היא לא נענתה
להצעתו של סאדאת שהייתה מאפשרת להגיע לשלום עם מצרים בתמורה להחזרת כל סיני
לריבונות מצרית. (2) הנהגה זו גם לא שיתפה את ראשי מערכת הביטחון – אלעזר (דדו),
זעירא וזמיר – במֵידע בדבר קיומה של יוזמתו של סאדאת והמועד שהקצה למימושה (עד
ספטמבר), מידע שעשוי היה לאפשר לצבא להתכונן מבעוד מועד לאפשרות של מלחמה בסבירות גבוהה. (3) הצמרת המדינית הסתירה את דבר קיומה של הצעת
השלום המצרית משאר חברי הממשלה והעם בכלל, מתוך חשש שמידע זה עלול לפגוע בכושר
עמידתה של ההנהגה מול לחצים אפשריים להיענות או לפחות לגלות פתיחות ליוזמה המצרית.
ההנהגה המדינית הכשילה את היוזמה המצרית באמצעות טקטיקה של השהיה, שבוצעה על ידי
קיסינג'ר. היועץ לביטחון הלאומי של ניקסון נכנע ללחציה של ישראל, ובמקום להפעיל
עליה לחץ כדי שתיענה ליוזמה המצרית, ניהל
שיחות סרק עם עמיתו המצרי, חאפז איסמעיל.
דיין היה היחיד מבין שלושת
מעצבי המדיניות הבכירים בישראל, שהחל ממאי 1973 סבר שיש לגלות פתיחות וגמישות כלפי
היוזמה המצרית, אך התכוון לממש עמדתו זו
לאחר הבחירות בישראל, שנקבעו ל-30 באוקטובר. מנקודת ראותו של סאדאת, אשר ציפה
לתוצאות ממשיות ליוזמתו כבר באביב ובקיץ ולא ראה שום תזוזה חיובית בעמדה הישראלית,
התאריך אחר הבחירות היה מאוחר מדי. הכנותיו הקדחתניות למלחמה ואיומיו מומשו ב-6
באוקטובר. עיקרו של המחדל הביטחוני התבטא בהערכה שגויה של דיין וצמרת צה"ל,
לפיה כוחות מתוגברים של הצבא הסדיר וחיל האוויר יוכלו להתמודד בהצלחה עם מתקפה
מצרית-סורית משולבת, ולצה"ל יהיה זמן די והותר לגיוס מסודר של מילואים. מחדל
זה נופל במשקלו מן האחריות לעצם פרוץ המתקפה המצרית-סורית שמוטלת כאמור על כתפי
ההנהגה המדינית.
הערות ביקורתיות
קיפניס נוטה להתעלם מהקשרים
העבותים של מצרים עם בריה"מ בתחילת שנות ה-70, ומכך שההינתקות מבריה"מ
הייתה בעיני סאדאת מטרה חשובה ביותר בפני עצמה, ולא רק אמצעי לשיפור היחסים עם
ארה"ב ולהשגת הסדר מדיני עם ישראל. יש
יסוד להניח כי דווקא יישוב הסכסוך עם ישראל היה אמצעי בידי סאדאת להשתחרר מחיבוק
הדוב הרוסי ולכונן קשרים רחבים עם ארה"ב. הקשר הפורמאלי ההדוק של מצרים
לבריה"מ בא לידי ביטוי ב"חוזה
לידידות ושיתוף פעולה" למשך 15 שנה, שנחתם
בין שתי המדינות במאי 1971 (ממנו כמדומני מתעלם המחבר). חוזה זה דמה מבחינות מסוימות לחוזים בין בריה"מ
למדינות מזרח אירופה אשר נכללו בגוש הסובייטי. (רק בהדרגה לאחר הידרדרות בקשרים
הסובייטיים- מצריים החל מ-1974 וכלה בביטול החוזה הסובייטי-מצרי על ידי סאדאת
ב-1976, הוכח בדיעבד כי לחוזה הזה היה ערך פורמאלי בעיקרו.)
בניגוד לקשריה הפורמאליים
ההדוקים של קהיר עם מוסקבה, יחסיה הדיפלומטיים של מצרים עם ארה"ב היו מנותקים
מאז יוני 1967 (עד ל-1974), עת נותקו על
ידי מצרים בעקבות מלחמת ששת הימים. מנקודת ראות אמריקאית, גירוש הפרסונל הצבאי
הסובייטי ממצרים ביולי 1972 לא היה בו עדיין די, כדי להוכיח כי חל שינוי
באוריינטציה שלה בתחום הבין גושי – מה עוד
שהקשרים הצבאיים בין מצרים לבריה"מ שוקמו והתחזקו כבר מאוקטובר 1972.
הקשר הפוליטי ההדוק של מצרים
לבריה"מ בדמות חוזה הידידות ואספקת הנשק החדיש המסיווית של מוסקבה לקהיר, באיכות
דומה למדינה בגוש הסובייטי – כל זה בוודאי
היווה גורם חשוב בגישתו הזהירה של
קיסינג'ר כלפי יוזמת השלום של סאדאת. קיסינג'ר
והממשל האמריקאי בכלל, כנראה שאלו את עצמם האם כדאי להם להפעיל לחץ על בעלת
ברית נאמנה ואף חיונית בדמותה של ישראל (בעת העימות בין המלך חוסיין לארגונים
הפלסטינים בירדן בספטמבר 1970, ישראל הייתה הגורם היחיד באזור שהרתיע את סוריה
מלפלוש לארץ זו), כדי לקדם אינטרס של מדינה השייכת לתחום ההשפעה הסובייטי. הממשל
האמריקאי לא יכול היה להניח בוודאות כי גם אם הוא ישיג עבור סאדאת את כל מבוקשו
מישראל, סאדאת יתגמל אותו על ידי ניתוק קשריו העבותים עם הסובייטים. (סאדאת אישית
חתם על חוזה הידידות עם בריה"מ ממאי 1971, שעל פני השטח שיעבד את ארצו
למוסקבה; וחוסר אמינותו של סאדאת הוכחה לכאורה בכך שהבטיח כי שנת 1971 תהיה
"שנת הכרעה" בסכסוך עם ישראל, ולא מימש את הבטחתו.) קיסינג'ר, להערכתי, היה מוכן להיענות חלקית לבקשותיה של ישראל ביחס
ליוזמה המצרית (הוא לא היה מוכן להכשילה אלא רק לעכבה), כיוון שהבקשות השתלבו באינטרס
האמריקאי לא להזדרז לשרת גורם פרו-
סובייטי לכאורה ולנסות לתהות לפני כן על קנקנו של סאדאת. מכל מקום, הרושם שנוצר ממחקרו של קיפניס לפיו,
בנקטו בטקטיקת ההתחמקות כלפי יוזמת השלום של סאדאת, פעל קיסינג'ר כמעין סוכן של
ישראל בממשל האמריקאי, בייצגו יותר את האינטרס הישראלי מאשר האמריקאי, נראית בעיני
בלתי סבירה ומוטעית. עם זאת, סביר להניח, כי יהדותו של קיסינג'ר הייתה בהחלט
שיקול, אך משני, בהתחשבותו המיוחדת באינטרסים של ההנהגה הישראלית.
מספרו של קיפניס משתמע – או
לפחות עשוי להשתמע – כי בזכות יוזמה שתכנן דיין להציגה באמצעות האמריקאים לקהיר
לאחר הבחירות בישראל ניתן היה למנוע מלחמה. כלומר, לוּ ממתין היה סאדאת עוד חודשים
אחדים, אולי היה בסופו של דבר משיג את מבוקשו ללא מלחמה.
להערכתי, דיין היה אכן משכמו
ומעלה ביחס לחבריו בצמרת הממשלה בכל הקשור למדינאות ולצבא – אך גם עמדותיו הגמישות
לא יכלו לספק את רצונו של סאדאת. אין זה סביר להניח כי סאדאת היה מסתפק בריבונות
פורמאלית על סיני תוך השארת יישובים ישראלים בתחומה. לא ברור כלל כיצד השתלבה
פתיחותו של דיין כלפי היוזמה המצרית עם תמיכתו בהקמתה של העיר ימית. עוד יצוין, כי
אף המתונים שבקרב הממסד המדיני בישראל בתחילת
שנות ה-70, יצחק רבין ויגאל אלון, כשהעפילו לצמרת (רבין בתור ראש ממשלה ואלון כשר
החוץ) – אפילו ב-1977
לא היו מוכנים לחזור לגבולות ה-4
ביוני 1967 עם מצרים גם בתמורה לשלום פורמאלי מלא (בהתאם להצעת השלום של הנשיא
האמריקאי ג'ימי קרטר.) כלומר, סביר להניח
כי הפער בין התביעות של סאדאת לבין עמדת אף
המנהיגים המתונים ב"המערך" לא היה ניתן לגישור לפני מלחמת יום
הכיפורים. עוד ראוי לציין, כי שר הביטחון
בממשלת מנחם בגין בתקופת תהליך השלום עם מצרים בין השנים 1979-1977, עזר ויצמן –
למרות שנהג למתוח ביקורת קשה על בגין והתפטר ממשלתו – קובע כי
הוויתור על כל סיני היה פרי יוזמתו של בגין, ולא תאם את תפישתו של דיין (ויצמן,
עזר. הקרב על השלום [ירושלים: הוצאת עידנים, 1981]. עמ' 195). ויצמן ממשיך: "ההיסטוריה היהודית חבה לו
[לבגין] תודה" על השלום עם מצרים
(עמ' 369)
קיפניס נוטה להמעיט מאחריות
הדרג הצבאי לאי מניעת מלחמת יום הכיפורים. אין להתעלם מכך כי התפישה הבלתי
מציאותית של הצמרת המדינית לפיה, אם תנסה מצרים
לסכל את תוכניתה של ישראל לספח שטחים נרחבים בסיני באמצעות פתיחה במלחמה, הרי היא
תובס שוֹק על ירך – תפישה זו נשענה על הערכה שסיפק הצבא. כמו כן אפשר להניח
בוודאות, כי ביטחונה של הצמרת הצבאית ב-1973 בניצחון מוחץ במלחמה, אם תבוא, הייתה
רבה יותר מזו של הדרג המדיני, ובהתאם לכך, שאיפות הסיפוח שלה בסיני היו גדולות
יותר מזו של הדרג המדיני. מכאן יש לחלק את
האחריות לאי מניעת מלחמת יום הכיפורים בצורה פחות או יותר שווה בין הדרג המדיני
לביטחוני. על הדרג המדיני היה להתייחס בספקנות להערכות הוורודות של הדרג הצבאי,
ובעיקר לבחון את כושר העמידה של ישראל לא רק בשדה הקרב, אלא גם ביכולת לספוג
אבידות ולהתמודד עם לחצים מצד ארה"ב.
הדרג הצבאי נח במידה רבה על זרי הניצחון של מלחמת ששת הימים, והיה אחראי
למחדל המודיעיני של מלחמת יום הכיפורים לא רק
בהתרעתו הקצרה על מועד פתיחת המלחמה, כי אם גם בחוסר מוכנות להתמודד עם
אמצעי הלחימה שבידי האויב, כמו שימוש מסיווי בטילים נגד טנקים ומערכות צפופות של
טילים נגד מטוסים.
קיפניס מונה בין הסיבות
להתנגדותה של ישראל ליוזמת השלום של סאדאת, רצונה לספח שטחים נרחבים בחצי האי סיני
וביטחונה המופרז כי תנצח בקלות במלחמה, והיה
אם ינקוט סאדאת באמצעי הזה להחזרת סיני. המחבר מתעלם מכך כי כבר בזמן היוזמה
המצרית וגם בפרספקטיבה היסטורית היו לישראל שיקולים כבדי משקל אחרים לא להיענות
ליוזמה זו. (1) ניסיונה של ישראל ערב מלחמת
יוני 1967 הוכיח לה, כי אסור לה לסמוך לא על התחייבויות שנטלה מצרים על
עצמה, וגם לא על כוחות האו"ם ואף לא על ערבויות אמריקאיות. כל הגורמים האלה
למעשה לא עמדו במבחן כאשר לאחר כעשור מנסיגתה של ישראל מחצי האי סיני – אותו כבשה ב-1956 וממנו נסוגה ב-1957 תמורת
הסדרי ביטחון וערבויות – שוב סגרו המצרים
את מיצרי טירן בפני שיט ישראלי, גירשו את כוחות האו"ם וריכזו כוחות צבא על
גבולה של ישראל, וארה"ב כשלה למעשה לקיים את הבטחתה לישראל בנוגע לשיט במצרי טירן. (2) לנוכח איומי
המלחמה הרבים מצד מצרים להשמיד את ישראל מאז קיומה, ובמיוחד בתקופת המתיחות ערב
מלחמת ששת הימים בחודשים מאי-יוני 1967 תוך ריכוז כוחות צבא גדולים על גבולה, הייתה
לישראל זכות מוסרית לספח שטחים מסוימים
בסיני בעלי חשיבות ביטחונית ואסטרטגית,
שנכבשו במלחמת מגן. התקדים לכך היה שינויי גבולות באירופה, בעקבות תבוסתה של
גרמניה הנאצית.
(3) בפרספקטיבה היסטורית לישראל
היו סיבות נוספות לא לסמוך על התחייבויותיה של מצרים ועל ערבויות אמריקאיות. אוזלת
ידה של ארה"ב להגן על בעלות בריתה התגלתה כבר בשנים 1975-1974, עת כבשה צפון
וייטנאם את דרום וייטנאם, תוך הפרה גסה של הסכם השלום מינואר 1973, עליו הייתה
חתומה וושינגטון. אשר למצרים, בדיעבד התברר כי חוזה השלום עִמה משנת 1979 נשא אופי
פורמאלי בעיקרו ודמה יותר להסכם אי לוחמה. חמוּר מכך, ההסתה רווית השנאה והאנטישמיות
בכלי התקשורת המצריים כלפי ישראל נמשכה; וכללית, דעת הקהל במצרים המשיכה לראות
בישראל ישות בלתי לגיטימית. זאת ועוד. משטרו של חוסני מובארק נטה לעצום עין מהברחות הנשק לארגון חמאס
ברצועת עזה, ודוקטרינת הלחימה של הצבא המצרי בתקופתו נועדה להכינו למלחמה נגד "מדינה
שכנה". לאחר הפלת משטרו של מובארק
ב-2011 ועליית כוחם של האחים המוסלמים ב-2013-2012, לתקופה קצרה נראה היה כי רק
פסע הפריד בין חזרתה של מצרים למדיניות של עימות צבאי עם ישראל, כמו באמצעות
ארגונים אסלאמיים קיצוניים.
בהתעלמותו של קיפניס משלוש
הנקודות שציינתי, עושה המחבר עוול הן להנהגתה המדינית של ישראל ערב מלחמת יום
הכיפורים והן לעמה. נוצר הרושם כאילו תולדות הסכסוך בין ישראל למצרים הסתיימו אצל
המחבר בתקופת האופוריה של תהליך השלום בין שתי המדינות בשנים 1979-1977.
מתוך פרספקטיבה היסטורית, מן
הראוי היה לומר כי לפני ישראל באביב-קיץ 1973 עמדו למעשה שתי אופציות רעות. אופציה
אחת, רעה במיעוטה, הייתה להיענות ליוזמת
השלום של סאדאת. בכך אכן הייתה נמנעת מלחמת יום הכיפורים על אבידותיה הקשות לישראל
ופגיעתה בכושר הרתעתה. זאת ועוד. סביר מאוד להניח כי ההסדר שמוכן היה סאדאת להסכים
לו לפני מלחמת יום הכיפורים היה נוח יותר לישראל מאשר ההסדר לאחר המלחמה. כמו כן, החזרתה
של סיני ובמיוחד החזרת שליטתה של מצרים על תעלת סואץ היו מצמצמות את המוטיבציה של מצרים לצאת למלחמה
רבתי נוספת נגד ישראל. יתרה מזו, בשלב הזה עדיין ניתן היה להחזיר את רצועת עזה
לשלטון מצרי – דבר שעשוי היה למנוע הפיכתה למרכז טרור נגד ישראל. עם זאת, בתמורה לוויתור על שטחים חשובים שנכבשו
במלחמת מגן, לא הייתה משיגה ישראל שלום אמיתי המתבטא בקשרים בילטראליים נורמאליים,
או לפחות הסרה ודאית של איום הצבאי המצרי על עצם קיומה של ישראל, כי אם הסכם אי
לוחמה לטווח ארוך, שעלול להיהפך לשברירי. אופציה שנייה, הרבה יותר גרועה, הייתה זו
בה בחרה הצמרת המדינית-ביטחונית ב-1973.
