מיכאל, סמי. ויקטוריה (תל אביב: עם עובד, 1993) [סיכום וביקרות]

מיכאל, סמי. ויקטוריה (תל אביב: עם עובד, 1993). הדפסה תשע עשרה, 2001. 304 עמ'. 

סמי מיכאל  (שמו המקורי כאמל סלאח)  נולד ב-1926 בבגדאד, וכבר מנעוריו כתב בעיתונות העיראקית. בעקבות פעילותו במפלגה הקומוניסטית המחתרתית בארצו, ב-1948 נמלט לאיראן ומשם עלה לישראל ב-1949. בשנותיו הראשונות בארץ עדיין המשיך לכתוב בערבית ופרסם מאמרים וסיפורים בכתבי העת הערביים של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. באמצע שנות ה-50 הוא פרש מן המפלגה הקומוניסטית על רקע הגילויים על פשעיו של סטאלין בקונגרס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ. ב-1974 פרסם סמי מיכאל את הרומן הראשון שלו. מאז חיבר עשרות ספרים, בעיקר רומנים, אך גם ספרי ילדים, ספרי עיון ומחזות. ספריו תורגמו לשפות רבות וזכו לפרסים יוקרתיים. הרומן "ויקטוריה" זכה לארבעה פרסים, בהם פרס ויצו פריז (צרפת). מ-2001 המחבר מכהן כנשיא האגודה לזכויות האזרח בישראל.

הרומן ויקטוריה

תמצית הסיפור

מבחינה כרונולוגית היצירה מתחילה בתקופת השלטון התורכי בעיראק בראשית המאה ה-20. רוב ההתרחשויות בספר הן בעידן העותומאני ובשנות ה-20 של המנדט הבריטי על עיראק. רק הבזקים אחדים מובאים ברומן על חיי גיבורי העלילה מאז עלייתם לישראל בראשית שנות ה-50. הרומן מתאר משפחה יהודית מורחבת המתגוררת  ביחד בבגדאד במעין מִתחם המכונה "החצר".   המשפחה שב"חצר" כוללת את סבתא רבא מיכל ושלושת בניה – יהודה, עִזוּרי ואליהו –  על נשותיהם, ילדיהם  הרבים ונכדיהם. האח הבכור יהודה, אדוק בדתו, חולה, ועל כן אינו יכול לתרום משמעותית לפרנסת המשפחה המורחבת. לעומתו, האח עזורי, ברשתו בית מסחר לבדים, הוא המפרנס העיקרי של כל המשפחה, והודות לכך נהנה ממעמד של כבוד וסמכות עליונה. הרומן מתרכז סביב בתו של עזורי, ויקטוריה.

עזורי נוהג לכפות על אשתו נג'יה, יחסי מין, ולזוג ילדים רבים – ויקטוריה היא הבת הבכורה. ויקטוריה, בדומה לאביה, היא תמירה וחזקה גופנית. מאז נעוריה היא מאוהבת ברפאל, בנו של אליהו. רפאל התבגר במהירות, מוכשר, ובעל תשוקה מינית עזה. כבר בגיל 15 הוא עזב את ביתו, התאהב בזמרת, וחי אתה בדמשק. בשובו לבגדאד, כדי לספק את יצריו  נהג לקיים קשר עם זונה יהודייה (רַחְמָה עַצְפָה) וכמו כן ללכת  לתְיַאטרוּ – מקום בו נשים היו רוקדות בבגדים חשופים וניתן היה לקיים איתן יחסי מין. על אף חיי המין הפרועים שלו, מגיל צעיר, מתוך תחושת חובה,  החל  רפאל  לפרנס את משפחתו במקומו של אביו, שחי חיי הוללות. רפאל גם דאג לחתן את אחיותיו, בהעניקו להן נדוניה.

עזורי אינו מגלה חיבה כלפי ילדיו הרבים, ומעמדה של ויקטוריה,  בתור בת, נחות בעיניו. נג'יה מקנאה בוויקטוריה ומתנכלת לה, וגם שונאת את רפאל, ורואה בו מעין נווד בדואי שאינו מסוגל להתמיד בחיי נישואים. גם עזורי אינו אוהב את רפאל, בחששו שבתור בחור מוצלח עלול הוא להעיב על מעמדו במשפחה המורחבת.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), השלטון  העותומאני מגייס בכוח כל גבר כשיר לשירות, ואלה נשלחים ללא אספקה ובציוד צבאי דל לחזית נגד הרוסים, כבשר תותחים. כדי להתחמק מהגיוס, הגברים ב"חצר" מסתתרים בבור עמוק שחפרו, אותו כיסו מלמעלה. בבור הזה שוהים הגברים רוב הזמן ועושים את צרכיהם בדליים.  את הדליים מרוקנות הנשים, שגם דואגות להוריד אוכל לשוכני הבור. רפאל, שאינו יכול לשאת את החיים העלובים בבור, מצליח להבריח את  משפחתו – הכוללת את אחיותיו וחתניהן – לעיר בצרה, שכבר נכבשה בידי האנגלים.

לא רק ויקטוריה מאוהבת ברפאל. גם מרים, בתה של עזיזה – אשתו של האח יהודה – מאוהבת בו. מרים מגלה לוויקטוריה, חברתה הטובה, שרפאל כבר בחר בה לפני צאתו לבצרה, מִשם הבטיח לשלוח לה טבעת אירוסין. העוּבדה שחלפו כבר חודשיים  והטבעת לא הגיעה – ממשיכה מרים – מוכיחה כי רפאל מת, ולכן עזיזה החלה לחפש לה חתן. באמצעות שידוך נישאת מרים לבחור צעיר בשם גוּרג'י,  מסגר במקצועו.

בגדאד, לשמחתם של היהודים, נכבשת בידי האנגלים, וכעת גזירת הגיוס הכפוי לצבא התורכי חלפה. בניגוד להערכה הרווחת ב"חצר", רפאל לא מת, ובסיום המלחמה חזר מבצרה לבגדאד. רפאל לא נענה להצעתו של עזורי לעבוד בבית מסחר שלו, אלא פתח חנות אריגים משלו. מאחר ומרים כבר נשואה, רפאל, באמצעות אימו, מציע נישואים לוויקטוריה, שכמובן, מסכימה. הוריה של ויקטוריה, שכאמור אינם מחבבים את רפאל, עורכים לבתם חתונה צנועה ומסתפקים בנדוניה קטנה. ויקטוריה שמזה זמן רב חשקה ברפאל, בליל הכלולות חשה פחד – מה עוד שאימה נג'יה לא הדריכה אותה לפני הנישואים. רפאל הבין את חששותיה של ויקטוריה, והודות לניסיונו הרב עם נשים, הוא השתדל לנהוג בה בעדינות  ולענג אותה. הדבר עלה בידו, ובעקבות ליל הכלולות שקע הזוג באהבה גופנית.

עם זאת, מדי פעם היה רפאל מרביץ לוויקטוריה, וּויקטוריה – על אף היותה גופנית חזקה מרפאל – גילתה צייתנות והכנעה. היה זה כמקובל ביחסים בין בעל לאישה ב"חצר".  רפאל הִכה  את ויקטוריה, בין השאר, מפאת הקושי שחש להיות מרותק לבית אחד, ולהתמסד ולחיות עם אישה אחת. ויקטוריה הייתה האישה העיקרית שלו, אך במקביל המשיך רפאל ללכת לתיאטרו.

בהמשך נודע למרים ולוויקטוריה כי רפאל, בהיותו בבצרה – כאשר נמלט לשם בתקופת השלטון התורכי בבגדאד – קיים את הבטחתו למרים ושלח לה טבעת אירוסין יקרת ערך, אך הטבעת לא הגיעה ליעדה. מרים הנשואה המשיכה לאהוב את רפאל עד יום מותה, ואולם זו הייתה "אהבה אפלטונית". לעומתה, פלוֹרָה, אשר הייתה נשואה לאחיו של רפאל, חשקה ברפאל שנחשב לגבר מבוקש, ופיתתה אותו לקיים יחסי מין איתה.

לזוג ויקטוריה ורפאל נולדו שתי בנות: כִּלְמַנְטִין וסוזאן.  בזכות הצלחתו הכלכלית של רפאל, עזב הזוג את "החצר" ועבר לדירה מרווחת. ואולם אושרה של ויקטוריה לא האריך ימים. רפאל חלה בשחפת – מחלה שבאותה התקופה נחשבה כמעט בלתי ניתנת לריפוי. בניסיון נואש להציל את חייו, מכר רפאל את רכושו ונסע לבית חולים המטפל בחולי שחפת, אשר שכן בהרי הלבנון. ויקטוריה נותרה חסרת כל והָרָה, ונאלצה לחזור לבית הוריה. אימהּ, נג'יה, שָמחה לאידה, הפכה אותה לשפחה ביתית והתעללה בה. בייאושה, הותירה ויקטוריה את שתי בנותיה אצל אימה, ובהיותה בהריון יצאה להתאבד בקפיצה מגשר לנהר החידקל. היא הגיעה לגשר, אך התחרטה וחזרה לבית הוריה. בשובה נודע לה כי בתה סוזן – שכבר הייתה חולה –  מתה, דבר שעורר בה רגשי אשמה.

שכן של "החצר" (שמו מעתוּק) הציע לוויקטוריה לבצע  עבודה ביתית  בייצור סיגריות עבור בית המלאכה שלו. העבודה הזו אִפשרה לוויקטוריה לעזוב את "החצר" ולחיות בדוחק עם בתה כלמנטין. לא חלף זמן רב,  ומצבה של נג'יה הדרדר מבחינה נפשית וגופנית  (על אף שהיא המשיכה להרות), והיא ביקשה מוויקטוריה לחזור ל"חצר". זאת כדי שלמעשה תחליף אותה חלקית בניהול משק הבית: כמו לדאוג לבשל עבור עזורי והילדים הרבים, ולכבס. לאחר שובה של ויקטוריה ל"חצר" – נג'יה, מרוב תשישות, חדלה להציק לה, ואביה, עזורי, שילם לה עבור הטיפול במשק הבית.

בינתיים הגיע שליח מרפאל. בניגוד לחרדתה של ויקטוריה, בישר השליח  כי רפאל חי, ממשיך להתרפא בסנטוריום בלבנון, מסתיר את עוּבדת היותו נשוי ומבלה בנעימים עם נשים. עוד מסר השליח כי להמשך הטיפול הרפואי זקוק  רפאל לכסף, דבר שלא עלה בידי ויקטוריה להשיג מאחיו של רפאל, להם עזר ביד רחבה בזמנו.

הריונה של ויקטוריה מסתיים בלידה, בעזרת מיילדת זקנה ומבולבלת, בחדר חשוך בבית הוריה. מרים, אשר נמצאת לצִדה של ויקטוריה בעת הלידה, מתכוונת להפקיר את הרך הנולד, בהנחה שמדובר בבת נוספת – אך מה רבה הייתה שמחתם של כל דיירי "החצר" לכשנודע כי נולד בן. ויקטוריה, שאינה יודעת קרוא וכתוב,  בעזרתו של עזרא, אחיה של מרים, שולחת מכתב לרפאל בו מודיעה לו על לידת הבן ומבקשת ממנו לחזור לכבוד האירוע הזה – אבל המכתב אינו זוכה למענה. שם בנה של ויקטוריה הוא אַלְבֵּר. חודשים אחדים לאחר לידתו, גם לאימה נג'יה נולד בן שזוכה לשם אלבר. אמונתה של ויקטוריה כי בזכות לידתו של הבן יחזור רפאל מלבנון מתגשמת. רפאל – שכמעט נרפא מן השחפת –  מגיע, ובידיו חליפה עבור בנו הפעוט אלבר ושמלת משי עבור בתו, כלמנטין. על רקע השיפור במצבם הכלכלי של יהודי עיראק בתקופת השלטון הבריטי,  עזורי נעשה בעל בית חרושת משפחתי לייצור מחברות, וכל דיירי "החצר" עוברים לבית חדש.

ואולם – כפי שמודה עזורי – מסתבר כי יש מן האמת בטענתה של אשתו נג'יה, שכזכור הגדירה את רפאל כנווד באופיו. רפאל – למורת רוחה של ויקטוריה – נענה להצעתו של מנהיג שיעי, אשר בנו חולה בשחפת, להתלוות  לבנו לאשפוז בסנטוריום בלבנון בתמורה לשכר גבוה. מטרת השירות הזה, לשמש לבן ידיד במקום זר, להביא לו מזל בתור מי שחלה בשחפת וכמעט נרפא מהמחלה, וגם לאפשר לרפאל להתרפא בשלמות מהשחפת. רפאל משלים את הבראתו ושב לוויקטוריה, אך בזאת לא תמו הרפתקאותיו.

אלמנה עשירה לה בן מבוגר וחולה, ולכן אינו נשוי, מצליחה לבסוף לשדך לו בחורה צעירה ויפה בת 16בשם נַעימה, ומבקשת מרפאל שידריך את בנה לפני הנישואים. אֵם הנערה אלמנה, ומפאת מצבה הכלכלי מסכימה לשידוך. נעימה, שכנראה נשבתה בקסמיו של רפאל עוד לפני נישואיה, מסכימה לנישואים המוצעים לה בתנאי סודי אחד – רפאל יוכל להיות מאהבה. לאחר הנישואים של נעימה, בעלה החלש והחולה נזקק לעזרתו של רפאל, ורפאל מרבה לבקר בביתו ולקיים יחסי מין עם נעימה. בהמשך, הבעל החולה נפטר, רפאל מתאהב בנעימה והיא מתעברת ממנו. מאידך גיסא, מרגיש רפאל  חובה כלפי משפחתו. הוא נהג לשוב בלילות או לפנות בוקר לוויקטוריה, המשיך לפרנסה, ולזוג נולדה בת,  לינדה שמה.

כלמנטין בגיל שמונה נאנסת על ידי אחד מילדיה של נג'יה, ניסן,  כלומר אחיה של ויקטוריה. ויקטוריה מרוב זעם רצתה לרצוח את האנס, אך לבסוף לא עשתה דבר. היא חששה שאם תספר על האונס לרפאל, הוא יאשים אותה שלא שמרה על בתה. רפאל, שלא  ידע על פשעו של ניסן, החליט לקדמו ולצרפו לעבודה בחנותו, וזאת לתדהמתה של כלמנטין, שמגיעה למסקנה כי היא שחטאה. זמן לא רב לאחר מכן,  כלמנטין מתה באִבּה, וּויקטוריה מתאבלת קשות על מותה. גם רפאל מתאבל, אך פחות, לנוכח שיעור התמותה הגבוה של תינוקות וילדים בעיראק באותה התקופה.

נעימה הִרבתה להפעיל לחץ על רפאל להתגרש מוויקטוריה ולהתחתן איתה – אחרת תמצא גבר אחר. לבסוף, במאבק על רפאל מנצחת ויקטוריה את המאהבת שלו. נעימה עולה לארץ ישראל  המנדטורית יחד עם בנה מרפאל, ועם...הארוס של אחותה, אותו פיתתה. שם בארץ, האישה המתוחכמת והערמומית מתחתנת איתו. לרפאל היה קשה לשאת את הפרידה מנעימה, ובעקבות עזיבתה הוא שכב במיטה ושקע בהזיות. בנקודה הזו מסיים המחבר את העידן העיראקי של סיפורו.

לאחר העלייה לישראל  [בסביבות תחילת שנות ה-50 של המאה ה-20?], בתקופת החיים במעברה, כאשר לנוכח קשיי הקליטה והפרנסה בארץ איבד רפאל ממעמדו וסמכותו, כעת – בניגוד לעיראק – כאשר העז רפאל להרים את ידו על ויקטוריה, היא הייתה מחזירה לו אפיים. ועם זאת, הייתה מצטערת על כך, בראותה שגם תנאי הקליטה השפילו את בעלה. 

בחלוף השנים, בישראל בשנות ה-80 לחייהם [בשנות ה-80 של המאה ה-20?], זכה הזוג  ויקטוריה ורפאל, להגיע לזִקנה מכובדת. ברשות הזוג הייתה דירה מרווחת ברמת גן – דירה מעל ומעבר לחלומותיה של ויקטוריה בבגדאד – שכללה שלושה חדרי שינה ושירותים כפולים. המשפחה המורחבת של הזוג, שהתארחה אצלם בפסח, כללה גם נינים. אלה היו תערובת של עדות שונות: עיראקים, מצרים, פולנים, סורים, הולנדים ובולגרים. בעת האירוח, ילדיה של ויקטוריה מבוססים מבחינה כלכלית. אף על פי כן, הם באים בטענות לאימם, על שבתקופת המעברה היא שלחה אותם מגיל צעיר לעבוד כדי שיוכלו להתקיים – ולא ללמוד. על כן, לטענתם, אין במשפחתה פרופסורים ואלופים בצה"ל.

רפאל, לצערו הרב, חדל  להיות פעיל מינית בגיל  86. בגיל  92, לאחר ששבר ירך, הוא הוכנס לבית אבות לתשושי גוף ונפש והיה מרותק לכיסא גלגלים. גם בגיל הזה ובמצבו הירוד נותרה ויקטוריה קנאית באהבתה לבעלה. היא התעניינה מי מהאחיות הצעירות רוחצת אותו ואף שאלה את רפאל האם האחיות רוחצות אותו גם בחלק גופו התחתון. רפאל, כדי לנחמה, השיב כי את החלק הזה הוא רוחץ בעצמו. אילו הניחו לוויקטוריה במוסד, הייתה רוחצת את רפאל בעצמה.

במות רפאל, ויקטוריה הייתה כבר 40 שנה בארץ [בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20?] ועדיין לא הבינה היטב עברית. הבן אלבר היה היחיד ממשפחתה הרחבה של ויקטוריה שנשאר ללון בדירתה ברמת גן  ב"שִבעה". אלבר דמה לאביו בחיצוניותו, וגם כאביו בזמנו הִרבה לקרוא ספרים. ב"שבעה" גילתה ויקטוריה לאלבר כי אביו הוליד ילדים לנשים אחרות בהן זונה יהודייה, פלורה ונעימה.

הערות וביקורת

קרוב לוודאי לא במקרה בחר המחבר לקרוא לגיבורת הרומן ויקטוריה, במשמעות של מנצחת. על אף היותה בת דחויה מצד הוריה, היא הצליחה לפלס את דרכה במשפחתה המורחבת, לזכות בנישואים עם גבר שהיה משאת נפשן של נשים רבות, ולגונן בסופו של דבר בהצלחה על  נישואיה מפני נשים אחרות שחשקו בבעלה. היא גם זכתה לאריכות ימים, לילדים, נכדים ונינים, שאת כולם יכלה לארח בדירתה המרווחת.

הרומן רווי בארוטיקה. תיאורי איברי המין של נשים צצים בחלק ניכר מעמודי הספר. לאורך היצירה, הבנויה בצורה כרונולוגית בעיקרה, מתאר המחבר את האיברים האינטימיים אצל נערות המשתוקקות למין ("ערוות בתו המשוועת לגבר", עמ' 121), ובהמשך מתאר את אותם האיברים אצל נשים מבוגרות, ולבסוף אצל זקנות החוסות בבית אבות סיעודי.  האיבר הגברי מתואר בפחות תדירות.

חלק נכבד מהספר עוסק ביחסי אישות של הדמויות ברומן. מחשבות ודיבורים על מין תופסים חלק חשוב מהסיפור. גיבורי הרומן מתייחסים לנושא המיני לרוב בשפה ישירה, בוטה וגסה. לעומתם, המחבר בתיאוריו הארוטיים מתעלה לסגנון ספרותי עשיר ומרשים. להלן קטע המתאר מִשגל בין רפאל לוויקטוריה.

"[רפאל] הפשיל את כותנתה לאט-לאט כדי להדליק מדורות בחמוקיה. גופה לא הגיב. ואז שלח לבין ירכיה "שגריר הפיוס". בעת ההיא שקד על עיתונים ערביים ומהם דלה את הכינוי הזה...בליל השבת הרחוקה ההיא הייתה ויקטוריה מבוצרת כנגד הפצרותיו השוקקות של השגריר, עד שהודה זה בכישלונו, והיה מוטל נכלם ביניהם כשליחה של מעצמה רמוסה...שגריר הפיוס המגומד הוא שהעיר ועורר את יצרה... בקצה ציפורנה דובבה את השגריר הנכלם. רפאל המנוסה בתענוגות בשרים השתומם לנוכח הפריצות הטמונה בנשמות צנועות. ועד שהוא צונח לתהומות ונוסק לגבהים אמר בלבו שמצא את חפצו...אשת חיל, אם למופת, רעיה נאמנה, מאהבת עסיסית." (עמ' 155-154)

נוסף ליחסי מין מקובלים, מתוארים ברומן סטיות מיניות. אחיה של נגי'יה (אימהּ של ויקטוריה), דָהוּד, הוא פדופיל. לאחר שאשתו מתה, הוא העביר את ילדיו לטיפולה של אימו והתחתן עם נערה נמוכה בשם תוֹיָה. לתויה אין אב, אימהּ ענייה, ועל כן הסכימה לחתן את הבת עוד לפני גיל הווסת. דהוד נוהג להוסיף בסתר אבקה מיוחדת למזונה של תויה – אבקה שאמורה להבטיח כי היא תישאר קטנה ועקרה. בניגוד להבטחתו לאימה, הוא אינו מחכה לתחילת הווסת כדי לקיים איתה יחסי מין.

לשכן של המשפחה המורחבת, עבדאללה נוּנוּ, נולד בן נכה, גיבן, בשם מעתוּק. בתגובה, גירש האב את אשתו ואת בנו לחדר שכור, ובביתו היה מקיים יחסי מין עם בתו היפה, נוּנָה, עוד בהיותה נערה. כיוון שהיה איש עשיר, השכנים לא העזו לגנותו. הוא חיתן את בתו עם חתן חלש והמשיך לקיים איתה יחסי מין גם לאחר נישואיה. ברומן אין אזכור לנושא המודרני של הומואים ולסביות.

הרומן מאפשר לשחזר את מנהגי הנישואים אצל חלק מסוים מיהודי עיראק במחצית הראשונה של המאה ה-20. כשֶבת הייתה מגיעה לפרקה, מתחילים היו לחפש לה שידוך ראוי. בבחירת החתן חשוב היה מצבו החומרי, מצב בריאותו וכוח הגברא שלו – בעוד גילו נחשב פחוֹת. לא היה פסול, כי אם אף יתרון בחתן שהתנסה בקיום יחסי מין לפני הנישואים – אך הכלה, כמובן, חייבת הייתה להיות בתולה. הבתולים של הכלה חשובים היו אף יותר מן הייחוס, היופי והממון. בחורה נאה ומלאה נחשבה ליקרת ערך. לעומתה, אישה רזה – ערכה היה פחוּת. בליל הכלולות, החתן והכלה היו מסתגרים בחדר, כאשר קהל החוגגים היה מתכנס מסביב ומצפה ליציאת החתן, כסימן שגמר את מלאכתו. לפעמים, אם החתן התמהמה  לצאת, אחדים השמיעו קריאות עידוד. לאחר יציאת החתן, אימהות נכנסו לחדר לבדוק את דם הבתולים. נישואים בין בני דודים היו מקובלים. [הדבר היה נכון לא רק לגבי הרובד החברתי המתואר ברומן, אלא יהודי עיראק בכלל, וגם לגבי המוסלמים.] המועמדות לנישואיו של רפאל היו בנות האחים של אביו, אליהו: מרים וּויקטוריה.

במקביל למנהגי הנישואים ברובד חברתי מסוים של יהודי עיראק, מהרומן ניתן ללמוד גם על מעמד הנשים באותו הרובד. ברור כי מעמדן היה  נחות בהשוואה לגברים. לא מקובל  היה להקנות להן השכלה בסיסית, כמו ידיעת קרוא וכתוב, וגם לא מקובל היה שתעבודנה מחוץ למשק ביתן. על כן, לעצם מחייתן שלהן ושל  ילדיהן הן היו תלויות בבעל. במסגרת המשפחה, הנשים שימשו בעיקר משרתות ביתיות, ושפחות מין  עבור הבעל ומטפלות עבור הילדים הרבים. אישה ללא בעל  נחשבה לנחותה שבעתיים, ובהיעדר ירושה הפכה לאביונה. בנות היו נתפסות כמעמסה על האב המפרנס, לא רק כיוון שלא יכלו לתרום להכנסות המשפחה, אלא שגם  סידור נישואים ראויים להן  היה מחייב את האב להוצאות כספיות,  בצורת מתן נדוניה נאה.

על אף שהמצב שתואר לעיל ביחס לנשים היה הנורמה ב"חצר" – ברומן מתוארים מקרים היוצאים מהכלל של נשים חזקות באופיין. סבתא רבא מיכל – אם שלושת בני "החצר" –   הייתה דמות סמכותית, וכאשר הייתה מוצאת לנכון להתערב בקבלת החלטות, בניה היו עושים כדבריה. ככלל, האישה נהגה לספוג מכות מבעלה וגם להבליג כלפי בעל נואף  –  אבל היו גם מצבים שונים. נשים בעלות ביטחון עצמי שלא היו מרוצות מתשמיש המיטה של בעליהן היו מוצאות דרך להשיג את מבוקשן. עזיזה, אשתו של  יהודה, השתוקקה למין, וכנראה בעלה החולה לא יכול היה לספק אותה. המחבר נותן להבין כי היא נהגה לקיים יחסי מין עם עזורי (אחיו של יהודה) וייתכן כי בתה, מרים, היא פרי היחסים האלה. (הדמיון בשמות בין עזיזה ועזורי כנראה בא לרמוז כי נועדו זה לזו.)  בדומה לכך, פלורה, בהיותה נשואה, יזמה יחסי מין עם רפאל. מרים, שבמהלך נישואיה הלכה והשמינה, הצליחה לשים קץ למכות שספגה מבעלה. היא כמעט חנקה אותו בשִבתה על ראשו עם עכוזה הכבד, תוך אזהרה לחדול מלהכותה – והאיום פעל. נעימה עלתה על כל הנשים שברומן ביכולתה לתמרן גברים.

האירועים המרכזיים בחיי "החצר" היו חתונות, הולדת בנים זכרים וטקסי אבל. לטקסי האבל היו שוכרים מקוננות מקצועיות, ונשים היו מכות על החזה כביטוי לקינה – אך בסיום האבל הייתה נערכת סעודה דשנה. 

בקרב "החצר" היו רווחות אמונות טפלות כמו בשדים וברוחות, וביכולת להטיל מומים בבני אדם באמצעות כישוף. כאשר מישהו חלה, נהגו להזמין "חכם" –  מְרפא עממי שנהג לרפא באמצעות קמעות ופתקים. היה זה רפאל, שבתור אדם משכיל, חרג מן הנוהג והזמין רופא. כך, בתקופת שלטון האנגלים, ראו דיירי "החצר" לראשונה רופא, אשר טיפולו בחולה, השונה כל כך מטיפולו של ה"חכם", עורר את תימהונם.  

ברומן ישנם תיאורים של בישול ואוכל. כללית, נהנו דיירי "החצר" מארוחות משביעות שכללו בשר, דגים ואורז. ואולם היו תקופות בהן חלק מגיבורי הסיפור סבלו חרפת רעב, כמו משפחת האח אליהו, שלא דאג לפרנס את בני ביתו. לעומת השפע היחסי במזון, השכלת דיירי "החצר" הייתה דלה בעיקרה. הילדות והנשים היו אנאלפביתיות. השכלתם של רוב הגברים הוגבלה לעברית החיונית למילוי צרכי הדת הבסיסיים, כמו תפילה.  "בסמטה כולה [בה הייתה "החצר"] אין איש שיודע לקרוא ערבית" (עמ' 201), וגם "לא היה בסמטה אפילו לוח שנה אחד" (עמ' 205). שני האישים המשכילים במשפחה המורחבת היו רפאל ועזרא (בנו של יהודה). רפאל קרא ספרים בערבית, בהם ספרות אירופית מתורגמת. עזרא למד בבית הספר "אליאנס", המשיך בלימודי רוקחות בביירות, ובשובו משם פתח בית מרקחת.

בניגוד להשקפת עולמו השמאלית של המחבר, אשר לחלק מיסודות אמונתה נותר נאמן גם לאחר עוזבו את המפלגה הקומוניסטית, כמו יחס שלילי לקולוניאליזם ולאימפריאליזם המערבי –ביצירה מתואר השלטון הבריטי בעיראק כמי שהיטיב עם היהודים ואף עם הערבים. לפי הרומן, קיבלו היהודים את הכובשים הבריטים  ב-1917 בשמחה רבה. "בחוש משיחי תפסו היהודים כי בא קץ על אפלה של מאות שנים...גברים ונשים נהרו אל הרחוב לחזות במושיעים" (עמ' 129). עוד אומר המחבר כי הכיבוש הבריטי הביא לקִדמה ושגשוג כלכלי ליהודים. כמו כן הקימו האנגלים מערכת לאספקת מים לבגדאד, וכך  לראשונה היה ב"חצר" ברז, ולוּ בוֹדד, של מים זורמים.

ברומן ישנה התייחסות קצרה להשפלות מהן סבל עזורי בעיראק, בגלל היותו יהודי (עמ' 248). זאת בניגוד לטענה המקובלת על בעלי השקפה שמאלית מקרב יוצאי בבל, לפיה במשך מאות שנים חיו יהודי עיראק בהרמוניה עם המוסלמים, וכי  רק הציונות ובמיוחד הקמתה של מדינת ישראל היא שפגעה במרקם היחסים האלה.

המחבר מתאר את בואו של שליח עלייה מארץ ישראל המנדטורית ל"חצר". בתור יהודים שומרי מצוות (אך לא אדוקים בדתם)  מרגישים דיירי "החצר" קשר רגשי לארץ  – אך אינם נלהבים לעלות אליה, שמצטיירת בעיניהם כארץ קשה. גם שפת העברית שבפיהם שונה מזו של השליח. ואולם מתוך קורות חייה של ויקטוריה משתמע בבירור כי הציונות היטיבה בסופו של דבר עם יהודי עיראק. אם יש בספר הטחת אשמה כלפי הציונות ו"הממסד האשכנזי" בנושא עלייתם וקליטתם של יוצאי עיראק, הרי היא מרומזת ודקה. זאת בניגוד מוחלט לרומן הראשון של המחבר "שווים ושווים יותר" (1974), וגם בשונה מהביקורת שהמשיך להשמיע סמי מיכאל בעשור השני של המאה ה-21 כלפי "השמאל האשכנזי" (כדבריו) על גזענות וקיפוחם של יוצאי עדות המזרח במוסדות השלטון, האקדמיה והתרבות. מהיצירה הזו ניתן להסיק כי אין להאשים  באופן גורף את מוסדות השלטון של מדינה ענייה בראשית דרכה, על כך שעולים שבאו מרקע השכלתי נמוך ואף אנאלפביתיות, ומאורח חיים בו הושם דגש על מילוי צרכי הקיום הבסיסיים, לא הפכו בארץ לאקדמאים. עוד אפשר להגיע למסקנה כי כמו שסמי מיכאל בהחלט היה מודע לפן החיובי של האימפריאליזם  הבריטי, כך להבדיל, היה גם מודע לצד החיובי של הציונות וקליטת העלייה – על אף שאת כל אלה הִרבה לחרף ולגדף.   

דמויות ה"חצר", בעולמם הרוחני ובאורח חייהם, יִצגו כנראה רובד חברתי לא מבוטל בקרב המעמד הבינוני של יהודי עיראק. הרובד הזה דומה (כמו מבחינת האמונה באמונות טפלות, אנאלפביתיות בקרב נשים, ריבוי ילדים ומצב בו האם ממשיכה ללדת במקביל ללידות של בנותיה הנשואות) לזה שמתואר בספרו האוטוביוגרפי של יוסי אלפי, "בחזקת שלושה: סיפורים על הדרך"  (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014). הרובד החברתי הזה מצטייר כשונה בתכלית מזה של המעמד הבינוני הגבוה, והמשכיל ברוח התרבות המערבית בעיקרה – אשר התקיים ביהדות בבל, והמתואר באוטוביוגרפיה של ששון סומך, "בגדאד, אתמול"  (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004).

סודופלאטוב, פאבל. הביון והקרמלין. זיכרונותיו של עֵד מסוכן. (מוסקבה, 1996) [סיכום וביקורת]

Судоплатов, Павел. Разведка и Кремль. Воспоминания опасного свидетеля

[הוצאה דיגיטלית של אמזון. רוסית]

זיכרונותיו של פאבל סודופלאטוב (Pavel Sudoplatov) (1996-1907), האיש שמילא תפקידים בכירים בשירות  הביון של בריה"מ בתקופת סטאלין מסוף שנות ה-30 עד 1953. הוא עמד בראש מבצעים לחיסולם של אויבי המשטר הסובייטי בתוך בריה"מ ומחוצה לה, בהם רציחתו של טרוצקי ב-1940. כמו כן ניהל פעולות ריגול אחר תוכנית ייצור פצצת האטום האמריקאית. ב-1953, בעיקר על רקע המאבקים הפנימיים על השלטון בבריה"מ לאחר מותו של סטאלין, נכלא סודופלאטוב למשך 15 שנה. סיכום הספר משקף את גרסת המחבר. ניסוחים כמו "לדברי המחבר", נועדו להדגשה בלבד. הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי קצר בסוף הסיכום. 

ראשית דרכו בשירות הביון 

פאבל סודופלאטוב נולד ב-1907 בעיר Melitopol  באוקראינה לאֵם רוסייה ולאב אוקראיני. לדבריו, אביו היה פועל ולמשפחתו לא היה רכוש פרטי, ועל כן, כבר בנעוריו באופן טבעי הזדהה המחבר עם הרעיונות הבולשביקיים. בגיל 12 הוא ברח מן הבית והצטרף לצבא האדום. בצבא סודופלאטוב התקדם לתפקיד של קשָּר ומשם עבר לעבוד עבור שירותי הביטחון של אוקראינה (ג.פ.או.) [ - GPU  אלה ראשי התיבות של שם הארגון הזה ברוסית, בתעתיק אנגלי. תרגום ראשי התיבות הוא "המִנהל הפוליטי הממלכתי"[. בין היתר היה אחראי על מודיעים [קרי מלשינים] בקרב האוכלוסייה המקומית. ב-1927 הוא זכה להעלאה במעמדו והועבר לעיר חרקוב, אז בירתה של אוקראינה. בחרקוב המחבר פגש את אשתו לעתיד,   אֵמה קגאנובה [כהנוב]  (Emma Kaganova), בולשביקית יהודייה, מבוגרת ממנו בשנתיים, אשר דרגתה בשירות הביטחון של אוקראינה הייתה גבוהה משלו.  בתור אישה משכילה היא שימשה מודיעה בקרב חוגי האינטליגנציה היוצרת של אוקראינה – סופרים ואנשי תיאטרון. המחבר התחתן עם אֵמה ב-1928, על אף שהרישום הפורמאלי לנישואים נעשה רק ב-1951. בתקופה הזו גם רבים מחבריו במשך שנים לא מיסדו את נישואיהם.

גרסת המחבר על רצח קירוֹב, 1934

מנהיג המפלגה הקומוניסטית בלנינגרד, סרגי קירוב, נרצח ב-1 בדצמבר 1934 על ידי ליאוניד ניקולאייב. גרסתו של סודופלאטוב על הרצח מבוססת בחלקה על מידע מאשתו – אשר בשנים 1935-1933 עבדה בשירותי הביטחון (נ.ק.ו.ד.) במחלקה סודית בנושאי אידיאולוגיה ותרבות ופיקחה בין היתר על מוסדות תרבות בלנינגרד. [נ.ק.ו.ד – בתעתיק אנגלי  NKVD. תרגום ר"ת – "הקומיסריון העממי לענייני פנים", ארגון שהיה ממונה על ביטחון הפנים וגם על מודיעין חוץ. להלן נ.ק.ו.ד.] בנושא רצח קירוב מסתמך המחבר גם על  אישים בכירים ב-נ.ק.ו.ד שהכירו את חייו האישיים של הנרצח. לקירוב היו קשרים אינטימיים עם נשים רבות, בהן שחקניות תיאטרון ובלאט. אחת מידידותיו האלו הייתה מִילְדָה דְרַאוּלֶה  (Milda Draule), אשתו של ליאוניד ניקולאייב. מילדה דראולה התכוונה להתגרש מבעלה, והבעל רצח את קירוב מתוך קנאה. סטאלין ניצל את הרצח: הוא פברק גרסה לפיה מאחורי הרוצח עמדו יריביו הפוליטיים בהם טרוצקי וזינובייב, ובכך סיפק לעצמו אמתלה לביצוע טיהורים רחבי היקף במפלגה. יורשו של סטאלין, ניקיטה חרושצ'וב, גם כן  ניסה לפברק גרסה בדבר הרצח שתשרת את מטרותיו, ולפיה ביצוע הרצח נעשה בפקודת סטאלין,  כיוון שהמנהיג הסובייטי ראה בקירוֹב דמות פופולארית במפלגה העלולה לסכן את מעמדו. גרסה דומה עתיד היה לאמץ מנהיגה של בריה"מ מיכאיל גורבצ'וב. מטרת גרסתם של חרושצ'וב וגורבצ'וב הייתה להשחיר עוד יותר את סטאלין ולהציל את מוניטין המפלגה בטיעון בדבר קיומו של גרעין בריא בוועד המרכזי בראשות קירוב, שהיווה משקל נגד לסטאלין ותומכיו. לסטאלין – ואף יותר ממנו לחרושצ'וב ויורשיו –  היה אינטרס ליצור מיתוס בדבר היותו של קירוב איש מפלגה למופת, טהור ומסור. סטאלין, כדי להסתיר את הסיבה האמיתית לרצח קירוב (רקע רומנטי), הוציא להורג את כל משפחת ניקולאייב, את מילדה דראולה ואת אִמהּ, ואת בכירי ה-נ.ק.ו.ד שהיו מעורבים בחקירת הרצח וידעו על קשריו הרבים של קירוב עם נשים. בניגוד לגרסה הפוסט סטליניסטית  –  קירוב לא יכול היה להוות אלטרנטיבה לסטאלין, כיוון שהיה סטליניסט מסור ומילא תפקיד פעיל במלחמה נגד האופוזיציה.

[לדעתי, אין להוציא מכלל אפשרות כי סטאלין ראה בקירוב – בתור דמות פופולארית במפלגה –  איום פוטנציאלי לשלטונו הבלעדי, וכבר די היה בכך כדי לפעול לחיסולו. על כן ייתכן כי לסטאלין הייתה מעורבות ברצח קירוב. גרסת המחבר בעצם מסירה את האחריות מסטאלין לרצח קירוב. זאת ועוד. על ידי שבירת המיתוס לגבי דמותו של קירוב (שכנראה אכן מוצדקת) – שואף המחבר להראות כי הירצחו – שבעיני רבים מבני דורו מיוחס לסטאלין – בכל מקרה לא היה אבידה גדולה למפלגה.]

חיסול בחו"ל של מתנגד אוקראיני למשטר

ב-1933 סודופלאטוב הועבר לעבודה בשירות הביטחון המרכזי במוסקבה. לאור היותו יליד אוקראינה ובעל ניסיון בעבודת מודיעין בשטח, הוצע לו לפעול בתוך שורות המהגרים האוקראינים בחוץ לארץ. שירות הביטחון הסובייטי הצליח להחדיר ל"ארגון הלאומנים האוקראינים"  OUN] – ראשי התיבות של הארגון הזה ברוסית בתעתיק אנגלי]  סוכן בשם לֶבֶּד (Lebed) [זהו המידע היחיד ביחס לשמו]. המחבר, לאחר שעבר קורס אינטנסיבי ללימוד גרמנית, נשלח לחוץ לארץ בתור אחיינו של לֶבֶּד.

ביוני 1936 הגיע סודופלאטוב לברלין, בו שכן מרכז חשוב של לאומנים אוקראינים בהנהגת קונובאלץ (Yevhen Konovalets). בשיחות שקיים עם קונובאלץ התברר למחבר כי לאיש היו תוכניות לכינון מערכת שלטון מקומי בשטחי אוקראינה, אשר "ישוחררו" בעזרת הגרמנים. מטרתו העיקרית של סודופלאטוב הייתה לשכנע את הנהגת הלאומנים כי ניהול מסע טרור באוקראינה כעת נידון לכישלון מחפיר, ועל כן צריך לשמור על כוחות המחתרת ברזרבה עד לתחילת המלחמה בין גרמניה לבריה"מ.

לאחר שזכה לאמונו של קונובאלץ, אישר זה את שובו של סודופלאטוב לבריה"מ למילוי שליחות חשאית: לעבוד כאלחוטן על אנייה סובייטית שביקרה באופן סדיר בנמלים זרים, ובדרך זו לקיים קשר קבוע בין המחתרת האוקראינית בבריה"מ לבין ארגוני המהגרים בחו"ל. במסווה של אלחוטן באוניית סוחר – אך לאמתו של דבר סוכן של ה-נ.ק.ו.ד – בשנים 1938-1937 נהג המחבר לצאת לחו"ל בתור בלדר.  בנובמבר 1937, בשהותו במוסקבה, הוא נקרא לפגישה עם ניקולאי יֶז'וֹב, ראש ה-נ.ק.ו.ד של בריה"מ. יז'וב עשה עליו רושם רע, כמי שאינו בעל כישורים מתאימים לתפקיד. באופן מפתיע, יחד עם יז'וב הוסע סודופלאטוב לקרמלין לפגישה עם סטאלין. בתחילת הפגישה, לנוכח ההתרגשות מגודל המעמד, למחבר היה קשה להתרכז ולענות על שאלות המנהיג הסובייטי ביחס לתנועת המהגרים האוקראינים. לאחר שבוע, שוב בלוויית יז'וב, הוסע המחבר לפגישה עם סטאלין, בה השליט הסובייטי הטיל עליו שליחות: לחסל את קונובאלץ מנהיג "הפשיזם האוקראיני", לנוכח המלחמה הצפויה נגד גרמניה.

ראש מודיעין החוץ של ה-נ.ק.ו.ד, אַבְּרָם [אברהם] סְלוּצקי [יהודי], עיבד תוכנית חיסול. כיוון שקונובאלץ אהב שוקולד, המחבר אמור היה להגיש לו קופסת סוכריות שוקולד ממולכדת: זו תוכננה להתפוצץ תוך חצי שעה לאחר מסירתה לקונובאלץ.  סודופלאטוב צויד באקדח, כשמפעילו נתן לו להבין כי עליו להתאבד באמצעותו, אם הדבר יהיה הכרחי כדי למנוע לכידתו בידי המשטרה המקומית. סודופלאטוב הגיע  כאלחוטן באנייה סובייטית לרוטרדם שבהולנד, וב-23 במאי 1938 נפגש בעיר הזו עם קונובאלץ במסעדה עליה הוסכם ביניהם מראש, הניח את קופסת השוקולד על השולחן ואמר כי עליו לחזור לאנייה. אחר כך נכנס המחבר לחנות בקרבת המסעדה, כדי לקנות בגדים לצורך החלפת זהותו, ובצאתו ממנה שמע קול פיצוץ. הוא הצליח להימלט ברכבת לצרפת, ומשם עבר לברצלונה שבספרד, בזהות בדויה. בספרד, בה באותה העת התנהלה מלחמת אזרחים, שהה שלושה שבועות ביחידת פרטיזנים שהופעלה על ידי ה-נ.ק.ו.ד. מאוחר יותר נודע לו כי הפיצוץ התרחש ברחוב, בחיסולו של קונובאלץ לא נפגעו עוברי אורח, ולמשטרה היה חסר מידע לפתוח בחקירה רצינית לגילוי המתנקש. סודופלאטוב מציין כי באותה התקופה [בעת כהונתו של סלוצקי כראש מודיעין החוץ בשנים 1938-1935] עסקו סוכני הביון הרוסי בחיסולם של אישים שנחשבו לאויבי המשטר הסובייטי, כמו טרוצקיסטים וסוכנים שסרחו.

האירועים בספרד

בשהותו הקצרה בברצלונה פגש המחבר לראשונה עם רמון מרקאדר (Ramon Mercader) – האיש שעתיד היה להתנקש בטרוצקי. במקביל למלחמת האזרחים בספרד, התרחשה בה, לטענת המחבר, מלחמה בין בריה"מ בראשות סטאלין ובין תומכיו של טרוצקי. שני המחנות התחרו על תפקיד המושיע של הרפובליקאים נגד הפשיסטים, כדי לזכות לעמוד בראש התנועה הקומוניסטית העולמית. [הערכה מוגזמת ביותר ושגויה בדבר השפעת תומכיו של טרוצקי בספרד.  למעשה סטאלין שאף להטיל את שלטונו על המחנה הרפובליקאי בשיטות אותן עתיד היה לממש בהצלחה במזרח אירופה לאחר 1945.] בספרד הכיר  סודופלאטוב לראשונה את  נחום  אֵייטינגוֹן (Наум  Эйтингон ,Nahum Eitingon), אחד מבכירי אנשי הביון הסובייטים בשנות ה-50-20. הוא היה יהודי, אשר נודע בקרב ידידיו כליאוניד אלכסנדרוביץ'. המחבר מציין כי יהודים אשר עבדו בשירותי הביטחון השתמשו בשמות רוסיים, כדי לא להסב תשומת לב ללאומיותם [נמנע מלומר שהדבר נעשה כדי לא לעורר אנטישמיות.] בספרד מ-1936 מילא אייטינגון את תפקיד סגן הרזידנט והחל מיולי 1938 קוּדם לרזידנט, וזאת בעקבות היעלמותו של הרזידנט שנודע במערב בשם  אלכסנדר אוֹרלוֹב. (שם משפחתו המקורי של אורלוב היה פֶלְדְבִּין (Feldbin) [יהודי]. [רזידנט (rezident) היה כינויו של הנציג הבכיר של שירות המודיעין הסובייטי בארץ זרה]. אורלוב  נשלח לספרד ב-1936, וכפְרס על  העברתו למוסקבה את אוצר הזהב של הרפובליקה הספרדית קיבל אות לנין. כמו כן מילא תפקיד חשוב בחיסול מנהיגי הטרוצקיסטים בספרד. [כפי שנודע למחבר בדיעבד,]  אורלוב הצליח להימלט לארה"ב ומשם שלח מכתב אישי לסטאלין וליז'וב, בו טען כי לא הגיע לפגישה שנקבעה לו על אונייה סובייטית, כיוון שחשש ממעצר. במכתבו איים כי  אם ינסו לאתר את מקומו ולפגוע באִמו, הוא יחשוף את פרשת העברת הזהב הספרדי לבריה"מ וגם סוכנים של שירות הביון הסובייטי בחוץ לארץ. [אורלוב נפטר ב-1973 בארה"ב.]

שינויים בצמרת ה-נ.ק.ו.ד בשלהי 1938

אייטינגון סידר את יציאתו של סודטפלאטוב מספרד והוא חזר לבריה"מ ב[אוגוסט?] 1938. במוסקבה נערכה לו קבלת פנים חמה, ולמחרת בואו הוא נפגש עם לַברֵנטי בֵּרִיָה, סגנו הראשון של יז'וב. בריה, במשך ארבע שעות, תחקר את המחבר לפרטי פרטים על המבצע  לחיסולו של קונובאלץ  ועל תנועת הלאומנים האוקראינים. משאלותיו התברר למחבר כי לבריה כישורים ברמה גבוהה בתחומי המודיעין והפעילות החבלנית.

מאשתו למד סודופלאטוב על טיהורים רחבי היקף שביצע יז'וב בשנים 1938-1937 בשירות הריגול הנגדי ובמודיעין חוץ. בין קורבנות הטיהורים היו רבים מידידי סודופלאטוב ואשתו. הזוג סבר כי אותם הידידים הורשעו לשווא מפאת חוסר כישוריו של יז'וב. הזוג העריך כי בעקבות מינויו של בריה לראש ה-נ.ק.ו.ד, במקומו של יז'וב, בסתיו 1938 (וגם לשר הפנים בשלהי אותה השנה) –  לאור כישוריו המקצועיים הגבוהים ותקנות שהתקבלו על ידי הוועד המרכזי של המפלגה [אין פירוט]  –   המצב יתוקן.

בתחילת נובמבר 1938 בשעה 4 בבוקר זומן סודופלאטוב בדחיפות לבריה. למחבר כבר נודע כי ראש מחלקת מודיעין החוץ של ה-נ.ק.ו.ד זלמן פסוב (Zelman Passov) [יהודי] נעצר. פסוב החליף את ראש ביון החוץ, סלוצקי, שנפטר מהתקף לב בפברואר 1938. [לפי גרסה של בכירים ב-נ.ק.ו.ד –  סלוצקי הורעל. פסוב הוצא להורג ב-1940.] בדרכו למשרדו של בריה, מפאת קשריו של סודופלאטוב  עם אישים בכירים שנעצרו, הוא חשש לחייו. להפתעתו, בריה לא שאל אותו שאלות על קשריו האלה, אלא רק מסר כי העצורים רימו את המפלגה ועליו ליטול מייד את תפקיד ממלא מקום  בפועל של ראש מחלקת ביון החוץ. סודופלאטוב החזיק בתפקיד הזה שלושה שבועות בלבד. האגף בראשו עמד אסף מודיעין באמצעות הנציגויות הדיפלומטיות והמסחריות של בריה"מ בחו"ל וכמו כן באמצעות סוכנים חשאיים. במקביל, בחשאיות רבה, התקיימה "קבוצה מיוחדת" Особая группа)) במשרד הפנים הכפופה לו. מטרתה הייתה להקים רשת רזרבית של סוכנים רדומים לביצוע פעולות חבלה בעורף האויב במערב אירופה, במזרח התיכון, בסין ובארה"ב, במקרה של מלחמה. בתקופת עבודתו, מספר הסוכנים הרדומים האלה היה קרוב ל-60. בראש הקבוצה הזו במשך למעלה מעשור עמד יעקב סרבריאנסקי (Serebryanski) [יהודי], אשר נאסר בנובמבר 1938. (לא הוצא להורג. שמו טוהר על ידי ראש ה-ק.ג.ב יורי אנדרופוב ב-1971.)

בדצמבר 1938 לראש מחלקת ביון החוץ התמנה ולדימיר דקנוזוב (Dekanozov) [איש אמונו של בריה] וסודופלאטוב הורד לתפקיד ראש המחלקה הספרדית.  הטיהורים בצמרת ה-נ.ק.ו.ד  בשלהי 1938 היו קשורים בסילוקם של אישים שהחזיקו בתפקידים בכירים בארגון בתקופת יז'וב. לאחר סילוקו של סודופלאטוב מתפקידו הבכיר,  בדצמבר התכנסה אסיפה מפלגתית בה הוחלט להדיחו משורות המפלגה, בגלל קשריו "החשודים"  עם בכירי הארגון הקודמים – ואולם החלטה זו הייתה טעונה אישורה של אסיפה כללית של שירות ביון החוץ, שאמורה הייתה להתכנס בינואר 1939. בינתיים המחבר היה מגיע לעבודה, אך למעשה אסור היה לו לעבוד, וחברים נמנעו מלתקשר איתו. אך לפתע התחולל שינוי בלתי צפוי. האסיפה שנקבעה לינואר בוטלה. סודופלאטוב עדיין חיכה למעצרו בינואר או פברואר, אבל במארס  1939 הוא נקרא לגשת למשרדו של בריה. יחד עם בריה הוא הוסע לקרמלין ללשכתו של סטאלין.

רצח טרוצקי, אוגוסט 1940

במשרדו של סטאלין הציע בריה למנות את סודופלטוב לסגן מנהל מחלקת החוץ של המודיעין  (שבראשה עמד דקנוזוב), ולהטיל עליו משימה: לארגן צוות לחיסולו של טרוצקי, אשר באותו הזמן חי במקסיקו. סטאלין טען כי בתנועה הטרוצקיסטית אין אישים חשובים פוליטית מלבד טרוצקי עצמו, ולכן אם טרוצקי יסולק, האיום על מנהיגותה של בריה"מ בהנהגת הקומינטרן [ארגון בינלאומי של מפלגות קומוניסטיות בחסות בריה"מ]  יוסר. סטאלין נמנע להשתמש במונח "חיסול" ביחס לטרוצקי ודיבר על "פעולה". לאחר הפגישה עם סטאלין, מונה סודופלאטוב מייד לסגן מנהל מחלקת מודיעין החוץ.

למחרת כניסתו לתפקידו, טלפן אליו אייטינגון, שחזר מצרפת, והתלונן כי במוסקבה עוקבים אחריו. לאחר שדבריו של אייטינגון הגיעו דרך המחבר לבריה, בריה החליט מייד לרתום את האיש – שלא מכבר פעל בספרד – למבצע לחיסולו של טרוצקי במקסיקו. אייטינגון הכיר היטב את הסוכנים שפעלו למען בריה"מ במקסיקו. משתמע כי היה זה אייטינגון שמילא חלק מרכזי בתכנון המבצע, תוך עדכון והתייעצות עם סודופלאטוב, שנשא באחריות למבצע ונותר במוסקבה. אייטינגון הקים שתי קבוצות, ממודרות זו מזו, שנשלחו למקסיקו לביצוע המשימה. מטרת הקבוצה הראשונה הייתה לתקוף את מעונו של טרוצקי. הדמות המרכזית בקבוצה השנייה הייתה רמון מרקאדר עליו הוטל להתחזות לדמות של איש עסקים מוזר, התומך בטרוצקי מסיבות תימהוניות, אך אינו תומך אידיאולוגי נאמן שלו.

ב-23 במאי 1940 הקבוצה הראשונה חדרה לחצר הווילה בה גר טרוצקי וריססה את חדרו בנשק אוטומטי. ואולם המְבַצעים ירו דרך דלת שנותרה נעולה ולא בדקו את תוצאות הירי. טרוצקי התחבא מתחת למיטה ונותר חי. לאחר הכישלון, המחבר קיבל אישור מסטאלין – בעת שיחה אתו בנוכחות בריה – להפעיל את קבוצה השנייה. בשיחה, סטאלין,  לפחות על פני השטח, לא היה נזעם מכישלון המבצע הראשון.

בתחילת 1969 פגש סודופלאטוב את רמון מרקאדר במוסקבה ושָם, בנוכחות אייטינגון, הוא סיפר על ניסיונו לחסל את טרוצקי ב-20 באוגוסט 1940. לאחר שהמתנקש רכש את אמונו של טרוצקי ויכול היה להיכנס למתחם מגוריו בלי לעורר את חשדם של השומרים, מפעיליו העדיפו שלצורך החיסול ישתמש בנשק קר, כדי לא לעורר רעש מקול הירי – אופן פעולה שעשוי היה לאפשר לו לצאת מהשער, בלי לעורר חשד, לאחר ביצוע הרצח. המתנקש סיפר כי הוא הִכָּה את טרוצקי בראשו באמצעות גרזן לשבירת קרח בזמן שהאיש היה עסוק בקריאה, אלא שתזוזה קלה של טרוצקי החלישה את עוצמת המכה. כתוצאה מכך טרוצקי לא נהרג מייד, כי אם צעק והזעיק עזרה. מרקאדר התבלבל ולא השתמש בסכין שהייתה ברשותו כדי סיים את המשימה. לשמע זעקותיו של טרוצקי הגיעו שומריו והמתנקש נתפס. טרוצקי נפטר מפציעתו למחרת בבית חולים.

המתנקש נידון על ידי שלטונות מקסיקו ל-20 שנות מאסר. במשך תקופה זו דבק בגרסתו כי המניע שלו לרצח היה אישי, וזאת כדי לא להפליל את בריה"מ באחריות למעשה. לאחר ריצוי מאסרו, בשנות ה-60 התגורר מרקאדר במוסקבה, קיבל בחשאי (בריה"מ לא הודתה כי הרצח בוצע מטעמה)  אות גיבור בריה"מ ודירה נאה.  מרקאדר לא התחרט על שרצח את טרוצקי.

אף בפרספקטיבה היסטורית מצדיק סודופלאטוב את רצח טרוצקי בטענה כי האיש ותומכיו עסקו לא רק בפעילות תעמולתית. תומכיו של טרוצקי קיימו קשר עם שירות המודיעין הצבאי של גרמניה אבווהר(Abwehr), וטרוצקי לא רק היה אויבו האישי של סטאלין כי אם של בריה"מ. [טענות סטליניסטיות.] המחבר מסביר את השתתפותו בטיהורים [הוא אינו מפרט את חלקו האישי] בכך שהיה קומוניסט אידיאליסט, האמין, וממשיך להאמין, כי זינובייב, קמנייב, ובוּחרין, בדומה לטרוצקי, היו אויביו של סטאלין והשיטה הסובייטית, ועל כן לא חש כלפיהם בזמנו שום סימפטיה – ובניפוח האשמות נגדם מצד התביעה ראה דבר פעוט. גם כיום הוא מצדיק את מדיניותו של סטאלין [קרי חיסול פיזי] כלפי "מנהיגי המפלגה הקודמים" [בלי לפרט]. בדיעבד, סודופלאטוב סבור כי עליו ודומיו להתוודות על הסבל שגרמו לחפים מפשע.

חוזה מולוטוב-ריבנטרופ, אוגוסט 1939

באפריל 1938, הנציג הבכיר של ה-נ.ק.ו.ד [רזידנט] בפינלנד נקרא לשיחה אישית עם סטאלין בקרמלין. במהלכה הטיל עליו סטאלין שליחות סודית: לבוא בהצעה בלתי רשמית לפינלנד (מתוך הנחה שפינלנד עלולה לדחות אותה) בדבר חתימה על חוזה  סודי בין מוסקבה להלסינקי. החוזה כלל שיתוף פעולה כלכלי, אי התקפה, ושיתוף פעולה צבאי במקרה של תוקפנות מצד שלישי; וכמו כן חלוקת אזורי השפעה כלכליים וצבאיים במדינות הבלטיות. פינלנד דחתה את ההצעה כבר באפריל 1938.

סודופלאטוב  מניח כי ההצעה הסובייטית הבלתי רשמית מ-1938 הועברה על ידי פינלנד  להיטלר. לכן,  כאשר היטלר שלח את שר החוץ שלו יואכים ריבנטרופ לבריה"מ באוגוסט 1939, הוא ידע מראש על מתכונת ההסכם שעשויה להתגבש.  בעת שנמסר למחבר על בואו של ריבנטרופ למוסקבה ב-23 באוגוסט 1939, "רק שעות אחדות" לפני התרחשות האירוע, הוא הופתע. כבר כעבור 13 שעות, ב-24 באוגוסט בשעה 2:00 בלילה נחתם החוזה  הסובייטי-גרמני לאי התקפה. מהירות ההסכם עם היטלר הדהימה את סודופלאטוב: רק יומיים לפני חתימתו הוא קיבל פקודה לחפש אפשרויות ליישוב היחסים עם גרמניה בדרכי שלום. המחבר המשיך לשלוח את הצעותיו כאשר החוזה כבר נחתם. מסקנתו: סטאלין ניהל את המשא ומתן בעצמו בחשאיות קפדנית.

כתולדה מהסכם מולטוב-ריבנטרופ, גליציה סופחה לאוקראינה. סוגיות הקשורות בטיפול בחבל המסופח עוררו עימותים אחדים בין סודופלטאטוב לבין ניקיטה חרושצ'וב, המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית האוקראינית. המחבר מייחס לעצמו מדיניות מתונה יותר בגליציה מזו של חרושצ'וב, וכמו כן  מוצא לנכון להבליט את חלקו של חרושצ'וב בטיהורים שבוצעו במפלגה הקומוניסטית האוקראינית בסוף שנות ה-30.

הביון הסובייטי והפלישה הגרמנית לבריה"מ ביוני 1941

הביון של ה-נ.ק.ו.ד דיווח על האיום של מתקפה גרמנית נגד בריה"מ החל מנובמבר 1940. כאשר נודע לסטאלין כי המטה הגרמני מתכונן גם לאפשרות של מלחמה ממושכת, באפריל 1941 הורה המנהיג הסובייטי לערוך לנספח הצבאי הגרמני סיור באזור סיבּיר – סיור שכלל בתי חרושת חדשים לייצור טנקים ומטוסים – כדי שגרמניה תיווכח כי מלחמה נגד בריה"מ אינה משתלמת. במקביל, באמצעות סוכניה, דאגה מוסקבה להפיץ שמועות כי מלחמה נגד בריה"מ תהפוך לטרגדיה עבור גרמניה, לנוכח העוצמה הסובייטית.

במארס 1941 המודיעין הצבאי (GRU) וה-נ.ק.ו.ד תמכו באופן פעיל בקשר נגד הממשלה הפרו גרמנית ביוגוסלביה. המהלך כוון לחזק את מעמדה של בריה"מ בבלקאן. שבוע לאחר הקשר חתמה מוסקבה על חוזה לעזרה הדדית עם בלגרד. ב-6 באפריל, למחרת החתימה על החוזה, היטלר פלש ליוגוסלביה, וכעבור שבועיים הצבא היוגוסלבי הובס. המהלך הגרמני היווה הפרה של החוזים הסודיים בין מוסקבה לברלין, אשר חייבו התייעצויות לפני נקיטת באמצעים צבאיים. בכך היטלר הוכיח כי הוא אינו רואה את עצמו מחויב להסכמים רשמיים וחשאיים.

בעקבות התערבותה של גרמניה ביוגוסלביה, שהפתיעה את בריה"מ, הורה המחבר ב-18 באפריל 1941 להעלות את פעילות הסוכנים באירופה לתנאים של מלחמה, והוראה דומה ניתנה על ידי המודיעין הצבאי. כמו כן תוגברה פעילות המודיעין בברלין והועברו אליה סוכנים מאיטליה וצרפת. סטאלין הורה להעביר יחידות צבאיות גדולות מסיביר לגבול עם גרמניה והן הגיעו לגבולותיה המערביים של בריה"מ במהלך אפריל, מאי ותחילת יוני.

הידיעות על מועד מתקפתה של גרמניה נגד בריה"מ היו סותרות. ממקורות מהימנים בבריטניה וארה"ב התקבל מידע לפיו מועד תחילת המתקפה תלוי בהשגת הסכמה חשאית בין גרמניה לבריטניה, כיוון שגרמניה לא תסתכן בניהול מלחמה בשתי חזיתות. הערכה זו הסתמכה על כמחצית ממקורות המודיעין שהגיעו לביון של ה-נ.ק.ו.ד והמודיעין הצבאי עד מאי ואפילו יוני 1941. הסוכן קים פילבי דיווח כי הממשלה הבריטית מפתחת תוכניות להגברת המתיחות בין גרמניה לבריה"מ, כדי להביא למלחמה ביניהן.

השיחות החשאיות בין היטלר למולוטוב, שהתקיימו בברלין [בנובמבר 1940]  בדבר אפשרות להסכם אסטרטגי בין גרמניה, יפן איטליה ובריה"מ יצרו אצל סטאלין ומולוטוב את האשליה כי ניתן להגיע להסכמה עם היטלר. "עד הרגע האחרון הם [סטאלין ומולוטוב]  האמינו כי יוקרתם והעוצמה הצבאית...תאפשר לדחות את המלחמה לכל הפחות למשך שנה", עד שהיטלר ינסה להגיע להסדר עם בריטניה. במאי 1941 מינה סטאלין את עצמו לראש הממשלה (נוסף  לתפקידו המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית בו החזיק מ-1922), כדי לעמוד בראש השיחות עם היטלר, בהאמינו כי יצליח לשכנעו לא לפתוח במלחמה. הודעת סוכנות הידיעות של בריה"מ טא"ס מ-14 ביוני 1941 הדגישה את נכונותה של בריה"מ לנהל שיחות עם גרמניה. סטאלין האמין כי היטלר טרם קיבל החלטה לפתוח במלחמה וכי ישנם חילוקי דעות בנושא בפיקוד הגרמני.

סטאלין וגיאורגי ז'וּקוֹב, ראש המטה של הצבא הסובייטי,  בנו את הערכתם האופטימית השגויה, במקרה של מתקפה גרמנית, על קריטריונים כמותיים –  מבחינה כמותית, בחיילים ובציוד, השתווה הצבא של בריה"מ לצבא הגרמני – בלי לקחת בחשבון כי כושרו של צבא במלחמה מודרנית נמדד ביכולתו להפעיל בצורה מתואמת את כל זרועותיו, כמו כוחות רגלים, שריון וחיל האוויר. מודיעין החוץ של ה-נ.ק.ו.ד והמודיעין הצבאי נושאים באחריות על כך שלא העריכו כראוי את עוצמת הצבא הגרמני והטקטיקה המלחמתית שלו. שני גופי המודיעין האלה לא לקחו בחשבון כי גרמניה תנקוט בשיטת "בליצקריג" [מלחמת בזק], בהנחה להשיג הכרעה מהירה – שיטה שלא חייבה אותה לסיים את המלחמה עם בריטניה כתנאי לתקיפת בריה"מ. 

בסתירה להערכות שלא צפויה מתקפה קרובה נגד בריה"מ והתניית מועדה באפשרויות להשגת הסכמה בין ברלין ללונדון ובין ברלין למוסקבה –  נציגות ה-נ.ק.ו.ד בברלין דיווחה כי מתקפה גרמנית מתוכננת ל-15 ביוני 1941. לפני כן היו דיווחים על מועדי התקפה בתאריכים קרובים יותר כמו אביב ו-1 ביוני. ב-16 [17?] ביוני 1941, פאבל פיטין (Fitin),  ראש מודיעין החוץ של ה-נ.ק.ו.ד, (הוא החליף את דקנוזוב ב-1939)  חזר מודאג מפגישה עם סטאלין, לאחר שמסר לו דוח שהכין. פיטין סיפר למחבר שסטאלין טען כי הדוח מכיל סתירות, ועל כן הטיל עליו להכין דוח משכנע יותר בדבר אפשרות פתיחת מלחמה מצד גרמניה. [יש פה רמז לגרסה לפיה באותה הפגישה מסר פיטין לסטאלין כי גרמניה תתקוף את בריה"מ ב-22 ביוני 1941 – בדיוק כפי שאכן היה עתיד לקרות – וסטאלין ביטל את דבריו ברוגז כ"דיסאינפורמציה". הגרסה הזו, המסתמכת על חומר תיעודי, הופיעה באתר mk.ru בתאריך 19.12.2014]

 "ימים אחדים לפני תחילת המלחמה" הבחין  הביון הסובייטי כי קישוטים מסוימים ותמונות נעלמו מקירות השגרירות הגרמנית במוסקבה, ועובדי השגרירות החלו לארוז את מזוודותיהם לקראת יציאה. הדבר, כמובן, עורר דאגה. במקביל, סוכני הביון הסובייטי צילמו דואר דיפלומאטי אשר שלח שגריר גרמניה במוסקבה לריבנטרופ ובו דיווח כי ההוראה בדבר צמצום צוות השגרירות בוצעה. הדיווחים הסותרים על תאריך פתיחת המלחמה ונכונות ההנהגה הסובייטית לפתוח בשיחות עם הגרמנים עוד יותר סיבכו את ראיית המצב לאשורו.

המחבר מציין: "לי קשה לשפוט, באיזו מידה לאמִתו של דבר חשב היטלר ברצינות להגיע להסכמה עם סטאלין". הגיעו ידיעות כי ריבנטרופ  התנגד בעקביות למלחמה נגד רוסיה, או התנגד לפחות עד ליישוב הסכסוך עם בריטניה. את ההחלטה הסופית לתקוף את בריה"מ קיבל היטלר ב-14 ביוני, כלומר למחרת הודעת טא"ס שדחתה את השמועות על מלחמה גרמנית-סובייטית.

באותו היום בו פיטין חזר מהקרמלין, כלומר ב-16 ביוני, בריה הורה על הקמת קבוצה מיוחדת, מורכבת מאנשי מודיעין וחבלה בעלי ניסיון, שתהיה כפופה לו. מטרתה הייתה למנוע ניצול תקריות פרובוקטיביות בגבול, כתירוץ לפתיחה במלחמה. בריה הדגיש כי הקבוצה נועדה למנוע מגרמניה לבצע פרובוקציה – כפי שעשתה ביחס לפולין ב-1939 – כתירוץ למתקפה. [נראה כי מטרת הקבוצה הייתה למעשה למנוע את היגררותה של בריה"מ למלחמה כתוצאה מ"פרובוקציה" גרמנית. זאת בהתאם להערכתו של סטאלין לפיה היטלר אינו מעוניין במלחמה בשלב הזה, אך הצבא הגרמני, באמצעות פעולה פרובוקטיבית נגד בריה"מ שתביא לתגובה סובייטית, עלול לגרור את היטלר למלחמה.]

בלילה שבין ה-21 ל-22 ביוני 1941 סודופלאטוב היה היחיד מקרב הדרג הבכיר של ה-נ.ק.ו.ד שנותר בתורנות. (פיטין היה בפגישה עם שגריר יוגוסלביה). בשלוש בלילה טלפן אליו וסבולוד מרקולוב (Vsevolod Merkulov),  השר לביטחון המדינה [ב-1941 מחלקת מודיעין החוץ של ה-נ.ק.ו.ד הועברה זמנית למיניסטריון לביטחון המדינה], והודיע  "שהמלחמה החלה: הכוחות הגרמניים חצו את גבולותינו". השר הורה לכנס את ראשי המחלקות בשעה תשע, כדי לשמוע את הצעותיהם לפעילות.

שנות המלחמה, 1945-1941

בניגוד לפרסומים הרבים, בהם זיכרונותיו של חרושצ'וב – לא ראה סודופלאטוב סימנים לחרדה אצל סטאלין "בימים הראשונים של המלחמה". המידע ביומן הקרמלין מראה כי סטאלין קיבל  מבקרים באופן סדיר ועקב אחר האירועים מתחילת המלחמה; ואת בריה ומרקולוב הוא היה מקבל פעמיים או שלוש פעמים ביום. [המחבר מתעלם מכך שסטאלין התמוטט נפשית ב-28 ביוני – אכן לא בימים הראשונים של המלחמה – וחזר לתפקד ב-1 ביולי.]

ב-25 ביולי 1941 הורה בריה לסודופלאטוב ליצור קשר עם שגריר בולגריה בבריה"מ, איוון סטאמנוב (Stamenov), שהיה סוכן סובייטי עוד משנת 1934, וליידע אותו על קיומן של שמועות בחוגים דיפלומאטיים בדבר אפשרות סיומה של המלחמה בין בריה"מ לגרמניה בדרכי שלום על בסיס ויתורים טריטוריאליים.  הדבר נעשה בהנחה כי סטאמנוב, ביוזמתו, יעביר את המידע למלך בולגריה בוריס ה-3. בריה קיבל ייפוי כוח מסטאלין ומולוטוב לשליחות הזו שהטיל על סודופלאטוב. מטרתה הייתה לייצר דיסאינפורמציה בקרב האויב, על מנת להרוויח זמן לגיוסם וריכוזם של כוחות. במקביל הוטל על סודופלאטוב רק לבדוק אפשרות משא ומתן עם הגרמנים, ולכן, השליחות הוטלה עליו, ולא על אישיות בכירה בדמותו של בריה. המחבר מילא את משימתו. השגריר הביע ביטחון בניצחונה של בריה"מ, העריך כי דבר לא ייצא משיחות עם הגרמנים, וכמו כן לא מצא לנכון להעביר את תוכן השיחה לסופיה. בכך הסתיים ניסיון הגישוש להידברות שנערך בסוף יולי-תחילת אוגוסט [ אין תאריך מדויק] 1941. 

ב-1953 עתיד היה המשטר הסובייטי להאשים את בריה בקיום שיחות חשאיות עם הגרמנים במטרה להגיע לשלום בוגדני במחיר ויתורים טריטוריאליים – ואת המחבר במעורבות באותה הפרשה, האשמה חסרת יסוד לדבריו. במהלך 1989 סודופלאטוב קיים שיחות אחדות עם ההיסטוריון והביוגרף של סטאלין, דמיטרי וולקוגונוב (Volkogonov). ההיסטוריון – בביוגרפיה שפרסם על סטאלין –  טען כי סטאלין ומולוטוב, מפאת האבידות הכבדות של הצבא הסובייטי בראשית המלחמה, בחנו אפשרות להגיע לשלום עם הגרמנים לפי הדגם של חוזה ברסט-ליטובסק מ-1918 [כלומר במחיר ויתורים טריטוריאליים נרחבים]. וולקוגונוב טען כי גרסתו מסתמכת על דיונים בפוליטביורו. בכך ההיסטוריון לא קיבל את הגרסה שמסר לו המחבר ובה הוא ממשיך לדבוק, לפיה פגישתו עם שגריר בולגריה נועדה לדיסאינפורמציה ולכל היותר לבירור אפשרות של משא ומתן עם הגרמנים.

ביום הראשון של המלחמה הוטל על סודופלאטוב לעמוד בראש "קבוצה מיוחדת" מטעם ה-נ.ק.ו.ד  האחראית על כל פעילות המודיעין והחבלה בעורף הצבא הגרמני. אחד מסגניו היה אייטינגון, לוֹ – כדברי המחבר – היה ניסיון קרבי רב יותר. נוסף למודיעין, הקבוצה נועדה לארגן מלחמה פרטיזנית ורשת סוכנים בשטחים הכבושים בידי הגרמנים, ולהאזין את מערכות הקשר הצבאי הגרמני בדיסאינפורמציה. גולים פוליטיים בבריה"מ הצטרפו לקבוצה שלו, בהם גרמנים.  הקבוצה הייתה כפופה לבריה. לנוכח מחסור בכוח אדם מיומן, המחבר הציע לשחרר מבתי הסוהר עובדים ממודיעין ושירותי הביטחון שנכלאו בטיהורים בשנות ה-30. לבקשות המחבר שהופנו לבריה, בדבר שחרורם של אנשים ספציפיים, בריה לא התעניין כלל האם האנשים האלה הורשעו בצדק או לאו, כי אם הסתפק בשאלה אחת: "אתה בטחו שהִנך זקוק להם?" כאשר היה מקבל תשובה חיובית, בריה היה נותן הוראה לשחררם מייד.

לעורף האויב נשלחו למעלה מ-2000 קבוצות מבצעיות ומספרם הכולל של אנשיהם הגיע ל-15,000 איש. כאשר הגרמנים התקרבו למוסקבה בסתיו 1941, היחידה של סודופלאטוב מיקשה שורה של מבנים בעיר, בהם יכלו להתקיים התייעצויות של הפיקוד הגרמני העליון, במקרה והגרמנים יצליחו לכבוש את מוסקבה. באוקטובר 1941 עבר  ה-נ.ק.ו.ד ממקום מושבו הקבוע בבניין לוּבּיַאנקָה לפרבר של עיר הבירה. כהכנה לאפשרות שהגרמנים יכבשו את מוסקבה, הוקמו בה שלוש רשתות מודיעין בלתי תלויות זו בזו.  על אחת מהן הוטלה המשימה לחסל את היטלר, אם הוא יופיע במוסקבה.

באוקטובר ונובמבר 1941 קיבל  המודיעין הסובייטי מידע מהימן מסוכניו בברלין לפיו הצבא הגרמני מיצה כמעט את מלאי התחמושת, הנפט והדלק להמשך התקדמותו, ומכאן צפוי כי זו תיעצר, כפי שאכן קרה. המרכז במוסקבה לא בטח בסוכן המודיעין הצבאי ביפן, ריכרד זוֹרגֶה, כיוון שגויס בזמנו על ידי ראש המודיעין הצבאי (Yan Berzin) שכבר הוצא להורג [ב-1938 באשמות שווא]. לכן, לידיעה החשובה שמסר זורגה בספטמבר-אוקטובר 1941 כי אין בכוונתה של יפן לתקוף את בריה"מ, כמעט ולא הייתה, אם בכלל, השפעה על החלטתו של סטאלין  להעביר דיביזיות מהמזרח הרחוק למוסקבה. ההחלטה הזו נעשתה על סמך מקורות מידע מהימנים אחרים שמסרו כי יפן אינה מתכוונת לפתוח במלחמה נגד בריה"מ. [גרסתו של סודופלאטוב על זורגה נועדה להמעיט בנזקים למודיעין שגרמו טיהוריו של סטאלין בשנות ה-30.]

בטקס לכבוד יום השנה למהפכה הבולשביקית עבור בכירי השלטון, שהתקיים ב-6 בנובמבר 1941 בתחנת המטרו "מיאקובסקי" ואליו הוזמן סודופלאטוב, נשא סטאלין נאום. הנאום נמשך כחצי שעה ונסך ביטחון בניצחון. בעת המצעד הצבאי למחרת, קיבל  המחבר אישור כניסה לבמה של המאוזוליאום – עליו ניצבה ההנהגה הסובייטית, כולל בריה – אישור שנועד לאפשר לו לדווח ישירות לבריה, במקרה של אירוע חריג.

מתחילת המלחמה, עסק סודופלאטוב מטעם ה-נ.ק.ב.ד – בשיתוף פעולה עם המודיעין הצבאי –   בהקמת קבוצה שתפקידה לחדור למודיעין הצבאי הגרמני שפעל בשטחה הכבוש של בריה"מ. אחד הסוכנים המוצלחים ביותר של בריה"מ היה אלכסנדר דמיאנוב (Demyanov). בספר זיכרונותיו של ריינהרד גהלן (Reinhard Gelen, גנרל בצבא הגרמני שהיה אחראי על המודיעין בחזית הרוסית, ישנה הערכה רבה לסוכן "מאקס", קרי דמיאנוב, בתור המקור העיקרי למידע הצבאי אודות התוכניות של המטה הצבאי העליון של בריה"מ בתקופת המלחמה. לעומתו, ראויים להערכה שירותי המודיעין של ארה"ב, אשר לא קיבלו את גרסתו של גהלן והעריכו כי המודיעין הגרמני בלע את הפיתיון של ה-נ.ק.ו.ד. לאמתו של דבר, "מאקס", לפי הוראות מפעיליו הסובייטים, אכן סיפק לגרמנים מידע מראש אודות מבצעים חשובים של הצבא האדום בשנים 1943-1942. ואולם אלה היו פעולות הסחה לקראת מבצע חשוב יותר. לדוגמה, בתחילת נובמבר 1942 דיווח "מאקס" לגרמנים כי הצבא האדום יבצע תקיפה – אך לא באזור סטלינגרד במטרה לכתר את הצבא הגרמני, כפי שאכן עשה – אלא במקום אחר, בצפון קווקז וּבְרְזֶ'ב (Rzhev). כתוצאה מכך הכוחות הסובייטיים שבאזור רז'ב סבלו אבידות כבדות.

באוגוסט 1942, בהוראת בריה, נשלח המחבר עם יחידת הכוחות המיוחדים לצפון קווקז. יחידתו עסקה במיקוש שדות הנפט, לנוכח התקרבות הגרמנים. ב-1944 לסודופלאטוב ולאייטינגון, לכל אחד מהם, הוענק "אות סוּבוֹרוֹב" עבור המבצעים בעורף האויב. ככלל, מדליה זו הייתה מוענקת למפקדי חזיתות עבור ניצחונות בקרבות, והעובדה כי הפעם היא הוענקה לקצינים במיניסטריון  לביטחון המדינה הצביעה על הערכה רבה לעבודתם. [בין השנים 1953-1943 מחלקת מודיעין החוץ של ה-נ.ק.ו.ד הועברה ל"מיניסטריון לביטחון המדינה" (ליתר דיוק, עד 1946 המיניסטריון כונה הקומיסריון העממי לביטחון המדינה.)]

לסטאלין היו סיבות מוצדקות  להתייחס בחשדנות למידע שמקורו במודיעין הבריטי (שהגיע הודות לפענוח הצופן הגרמני מצד  הבריטים   באמצעות המכונה Enigma  – דבר שלא היה ידוע לסובייטים.) השוואת המידע שהתקבל מהמודיעין הבריטי, דרך סוכן "התזמורת האדומה"  שנדור ראדו  Rado)  (Shandor בשווייץ,  לזה שהתקבל מהסוכנים הסובייטים בלונדון (קבוצת קיימברידג'), השוואה שערך מודיעין החוץ של ה-נ.ק.ב.ד/ המיניסטריון לביטחון המדינה,  הראה כי החומר משווייץ  אינו מָלֵא ועבר עריכה מגמתית על ידי המודיעין הבריטי. המידע החלקי נועד לאפשר לבריה"מ לנצח, אך במחיר אבידות רבות יותר, במגמה להתיש את הצבא הסובייטי. 

בניגוד לדעה הרווחת במערב לפיה "התזמורת האדומה" בראשות ליאופולד טרפר (רשת ריגול שפעלה מטעם המודיעין הצבאי הסובייטי וה-נ.ק.ו.ד.) שימשה מקור עיקרי של המודיעין הסובייטי בזמן המלחמה –   המציאות שונה. על אף גבורתם ומקצועיותם של סוכניה בגרמניה, צרפת ושווייץ – מוסקבה תמיד התייחסה למידע שמקורו ב"תזמורת האדומה" בחשדנות, כיוון שהמידע שמסרה  "התזמורת" לא התבסס על מסמכים מקוריים, כי אם על נתונים שבעל פה. [לדעתי, הסיבה העיקרית לחשדנות מצד מוסקבה כלפי "התזמורת" הייתה פוליטית. אנשיה גויסו על ידי בכירים במודיעין הסובייטי שכבר הורשעו על ידי משטרו של סטאלין.] המודיעין הצבאי ראה בראשי "התזמורת האדומה" – טרפר,  אנטולי גורביץ' וראדו  (שלושתם יהודים) – בוגדים. טרפר וראדו ניסו להימלט מהשלטון הסובייטי, והחיפוש אחריהם והחזרתם למוסקבה בוצע על ידי המודיעין הבריטי. [טרפר מספר בזיכרונותיו כי בגמר המלחמה חזר מרצונו לבריה"מ.] במוסקבה שניהם נידונו ל-10 שנות מאסר  בעוון בגידה, אך שוחררו וטוהרו מאשמה זו ב-1955, בעקבות מות סטאלין ב-1953. ב-1955 שוחרר גם גורביץ', אשר רק ב-1991 זכה לטיהור שמו מאשמת בגידה – בניגוד להמשך התנגדות המודיעין הצבאי לכך.

לבריה"מ היו חששות – שלדברי המחבר לא היו חסרי יסוד– מאפשרות שמעצמות המערב תשגנה שלום נפרד עם גרמניה הנאצית, שיפגע באינטרסים של מוסקבה.  המודיעין הסובייטי העריך כי פרנץ פון פאפן, שגריר גרמניה הנאצית בתורכיה, הינו דמות מרכזית בתוכנית המערב לשלום נפרד עם גרמניה. על כן הורה סטאלין לחסל את האיש, אך ניסיון ההתנקשות בו [בפברואר 1942?] נכשל. בתקופת המלחמה לביון הסובייטי הייתה תוכנית לרצוח את היטלר, ולמוסקבה היו סוכנים בברלין לביצוע המשימה. ואולם ב-1943 ויתר  סטאלין על התוכנית להתנקש בהיטלר, מתוך חשש כי לאחר סילוקו של היטלר הצמרת הנאצית והצבא ינסו להשיג הסכם נפרד עם מעצמות המערב.

בעקבות פגישות נציגי הביון של שלוש בעלות הברית – בריה"מ, ארה"ב ובריטניה – פגישות בהן השתתף המחבר, התקיים שיתוף פעולה מבצעי של כוחותיהן המיוחדים במהלך המלחמה. בריטניה עזרה לבריה"מ במלחמה נגד סוכנים גרמנים באפגניסטן, ובריה"מ עזרה לבריטניה לפעול נגד סוכנים גרמנים בהודו ובבורמה.

כמובן, למודיעין הצבאי  הסובייטי וזה של ה-נ.ק.ו.ד/המיניסטריון לביטחון המדינה היו גם כישלונות במהלך המלחמה. נספו סוכנים חשובים במערב אירופה. כמו כן, שירות הריגול הנגדי הגרמני חיסל את ראשי הביון הסובייטי בערים הגדולות שכבש, בהן סמולנסק, קייב ואודסה.

פירוק הקומינטרן, 1943

בדצמבר 1941 פגש המחבר בחדרו של בריה את שגריר בריה"מ בארה"ב, קונסטנטין אוּמאנְסְקי  [יהודי], זמן קצר לאחר שובו מוושינגטון, בעקבות המתקפה האמריקאית על פרל הארבור. השגריר סיפר כי נציגו האישי של הנשיא רוזוולט, הארי הופקינס, בשם הנשיא, העלה בפניו שתי סוגיות: פירוק הקומינטרן [ארגון בינלאומי של מפלגות קומוניסטיות בחסות בריה"מ] ופיוס השלטון הסובייטי עם הכנסייה הרוסית. לדברי נציגו של הנשיא, הגשמת שני הצעדים האלה חיונית להסרת ההתנגדות מצד האופוזיציה בארצו להגשת סיוע לבריה"מ במסגרת "החכר והשאל" ולשיתוף פעולה פוליטי בתקופת המלחמה. סטאלין קיבל את ההמלצות הבלתי רשמיות האלה ב-1943, ובכך יצר אווירה נוחה יותר לפגישות הפסגה בטהראן (נובמבר-דצמבר 1943) וביאלטה (פברואר 1945) בין סטאלין, רוזוולט וצ'רצ'יל. בין המשתתפים בשיחות יאלטה היה פקיד במחלקת המדינה האמריקאית, אלג'ר היס (Alger Hiss). האיש התייחס באהדה רבה לבריה"מ ונהג לנדב מידע לסובייטים, אך לא היה סוכן ביון של מוסקבה.

 ב-1945 קיים     סודופלאטוב פגישות  אחדות    עם שגריר      ארה"ב במוסקבה,  אוורל הארימן Averell Harriman. המחבר הודה לאמריקאים על המידע שמסרו לבריה"מ בדבר מגעיהם החשאיים בשווייץ עם נציגים של המשטר הנאצי, כדי להביא לסיום המלחמה. בריה"מ, מצִדה, נהגה לדווח לאמריקאים על המגעים החשאיים שלה עם פינלנד במטרה לחתום על הסכם שלום עימה.

הסיום המוצלח של המלחמה הסיר מלב המחבר את כל הספקות לגבי חוכמתה ופיקחותה של הנהגת ארצו. האבידות הכבדות במהלך המלחמה, ואפילו הטיהורים הרחבים – כל אלה נראו כמוצדקים לנוכח הניצחון הגדול. [משתמעת הערכה מיוחדת לסטאלין.]

ריגול אטומי ובניית פצצת האטום הסובייטית, 1949-1942

מסביבות 1942 זרמו ידיעות מסוכנים של בריה"מ בארה"ב על התגברות המאמץ האמריקאי ליצור פצצה אטומית, שבא לידי ביטוי בגיוס מומחים חתני פרס נובל והגדלת התקציב למטרה הזו. סוכן סובייטי בולט בתחום האטום היה גְריגוֹרי חֶפֶץ ((Хейфец [יהודי], שפעל בכיסוי של סגן הקונסול בסן פרנסיסקו. בארה"ב הוא נפגש פעמים אחדות עם מדען הגרעין רוברט אופנהיימר [דמות מרכזית בפיתוח פצצת האטום של ארה"ב, יהודי], שלאור דעותיו הפוליטיות היה מוכן לנדב מידע. המידע שהעביר חפץ הביא את המרכז במוסקבה לשלוח לארה"ב סוכן בעל הכשרה מדעית, סֶמיוֹן סֶמיוֹנוֹב (טראוּבמן) [יהודי], שיצר קשר עם פיזיקאים מקורבים לאופנהיימר מלוס אלאמוס, המכון בו התרכזה הפעילות לפיתוח פצצת הגרעין. באביב 1942 מסר סמיונוב למרכז, על סמך המידע שברשותו, כי הממשל האמריקאי מגלה עניין רציני בפיתוח הפצצה האטומית. (סמיונוב גם קיים קשר עם הזוג יוליוס ואתל רוזנברג [יהודים], שגויס עוד בשנות ה-30 לשירות המודיעין הסובייטי, ואולם – בניגוד לתמונה שהוצגה בכלי התקשורת האמריקאיים והסובייטיים –  חלקם בריגול האטומי לא היה משמעותי. הזוג סיפק חומר בעיקר בתחום הכימיה והרדאר.) בעקבות זאת, ביוזמת בריה הועבר למדעני גרעין סובייטים חומר שהושג בידי המודיעין על פיתוח פצצת אטום בארה"ב. באוקטובר 1942 התקיימה פגישה בין סטאלין לאקדמאים בתחום הגרעין  (בהם הפיזיקאי [היהודי] אבּרם [אברהם] יוֹפֶה), אשר בעקבותיה הנהגת המדינה השתכנעה  לראשונה בדבר קיומה של אפשרות ריאלית ליצור נשק אטומי.

ב-11 בפברואר 1943 חתם סטאלין על צו ממשלתי בדבר ארגון העבודות לניצול אנרגיה אטומית למטרות צבאיות, ובכך החלה העבודה המעשית לייצור פצצת אטום. השר שהיה ממונה על הפרויקט האטומי היה בריה. ב-1944 הוחלט כי תיאום המידע שהושג בשאלה האטומית ויישומו ייעשה על ידי מודיעין חוץ,  ולצורך זה הוקמה קבוצת S (קבוצת סודופלאטוב). סודופלאטוב לא שמח על החלטתו של בריה למנותו לעמוד בראש קבוצת S, כיוון שלא היה לו כלל הידע המדעי הדרוש. במקביל הוא עמד בראש פעילות פרטיזנית בעורף האויב וזו הייתה עבודתו העיקרית.

סוכנים וסוכנת סובייטים בארה"ב יצרו קשרים עם אופנהיימר (סוכנת סובייטית גם יצרה קשר עם אלברט איינשטיין). הסוכנים השפיעו על אופנהיימר להעסיק בפרויקט מדענים בעלי השקפות שמאליות, מדענים אשר בריה"מ כבר עסקה בגיוסם. לפי הצעתו של אופנהיימר, גויסו לפרויקט מדענים מאירופה, בהם קלאוס פוּקס. פוקס היה קומוניסט גרמני, אשר בעקבות עליית הנאצים לשלטון ב-1933 נמלט לאנגליה, ובעת עבודתו בלוס אלאמוס   פעל כסוכן סובייטי. ראוי לציין, כי לנוכח החשיבות שייחסו שתי המעצמות לייצור פצצת אטום, שתיהן נאלצו להעסיק בפרויקט הזה מדענים בעלי השקפות עולם מפוקפקות בעיני המשטר. בדומה לאופנהיימר, מדעני גרעין נוספים שעבדו בלוס אלאמוס והתייחסו באהדה לבריה"מ, נידבו מידע על תוכנית האטום האמריקאית לסובייטים – על אף שלא היו סוכניה של מוסקבה [מומחים אמריקאים ורוסים אינם מקבלים טענה זו.]

כ-12 יום לאחר הרכבת הפצצה האטומית הראשונה בלוס אלאמוס, המרכז במוסקבה קיבל תיאור על מבנה הפצצה משני מקורות עצמאיים מוושינגטון ומניו יורק, ב-13 ביוני וב-4 ביולי 1945. על אף המידע הרב שהיה ברשות המודיעין הסובייטי על תוכנית האטום האמריקאית  –  מודיעין החוץ  לא חזה כי ארה"ב תשתמש בנשק אטומי נגד יפן במהלך המלחמה.  

בעקבות  הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי בתחילת אוגוסט 1945, ב-20 באוגוסט הפוליטביורו קיבל החלטה בדבר הקמת ועדה מיוחדת בעלת סמכויות חירום שנועדה להאיץ את פרויקט בנייתה של  פצצת הגרעין. בריה מונה ליושב ראש הוועדה. המחלקה S בראשה עמד המחבר צורפה בתור לשכה מס' 2 של הוועדה המיוחדת. בספטמבר 1945 הגיע למוסקבה תיאור ב-33 עמודים של מבנה פצצת האטום האמריקאית שנכתב בידי פוקס. על מנת לזרז את ביצועו של הניסוי בפצצה האטומית, איגוֹר קוּרצ'טוֹב, המדען שעמד בראש הפרויקט הסובייטי, בחר להעתיק את מודל הפצצה האמריקאית. ניסוי הפצצה האטומית בוצע בבריה"מ באוגוסט 1949.  במקביל התבצעה עבודה על קונסטרוקציה סובייטית של פצצת אטום שנוסתה ב-1951.

ב-1948 מסר פוקס לבריה"מ נתונים על מאגר הנשק האטומי של ארה"ב. הנתונים תאמו לאלה אותם העביר דונלד מקלין, אשר החל מ-1944 היה מזכיר השגרירות הבריטית בארה"ב. על סמך המידע משני המקורות האלה הסיקה מוסקבה כי הצד האמריקאי אינו ערוך לנהל מלחמה אטומית נגד בריה"מ בסוף שנות ה-40 ואף בתחילת שנות ה-50. לכן, מדיניותו של סטאלין בתקופת המלחמה הקרה התבססה על ההנחה כי הסיכוי למתקפה אטומית מצד ארה"ב נגד ארצו הוא נמוך. בהתאם לכך, החליט סטאלין לתמוך בקומוניסטים בסין במלחמת האזרחים בין השנים 1948-1947. כאשר נודע למודיעין הסובייטי כי הנשיא טרומן שוקל להשתמש בנשק אטומי למניעת ניצחון הקומוניסטים בסין, יזמה בריה"מ את משבר ברלין ב-1948. מולוטוב אמר בשיחות עם אנשי מודיעין כי מצור ברלין עזר משמעותית לקומוניסטים הסינים.

המלחמה הקרה

לאחר סיום המלחמה ב-1945, מעמדו של סודופלאטוב עלה. הוא נבחר לחבר בוועד המפלגתי של "המיניסטריון לביטחון המדינה",  ובדומה לעובדים בכירים אחרים במיניסטריון הוענקה לו דרגה צבאית. סודופלאטוב קיבל דרגה של לוטננט-גנרל ובריה קיבל ביוני 1945 דרגה של מרשל. בדצמבר 1945 שוחרר בריה מתפקיד שר הפנים בו החזיק מנובמבר 1938. עם זאת, החל מ-1946 הוא כיהן כחבר מלא בפוליטביורו וסגן ראש הממשלה, והיה למעשה חבר בהנהגה הסובייטית המצומצמת שכללה בין חמישה לשבעה אישים.  רק בשנים האחרונות לשלטונו של סטאלין – כפי שיפורט בהמשך – סר חינו בעיני הרודן הסובייטי.

ב-1948 התבקש סודופלאטוב על ידי שר החוץ  מולוטוב לנסוע לפראג, כדי להיפגש בחשאי עם אדווארד בֶּנֶש ולהציע לו לעזוב בכבוד את משרת הנשיא ולהעבירה לקלמנט גוטוולד, מנהיג המפלגה הקומוניסטית. במקרה והוא לא יסכים להצעה, על המחבר היה לאיים לחשוף את קשריו החשאיים עם הביון הסובייטי מאמצע שנות ה-30. סודופלאטוב סבר כי מי שהתאים יותר לקיים פגישה כזו עם בנש היה הרזידנט [נציג ה-נ.ק.ו.ד.] של בריה"מ בפראג בתקופה שלפני המלחמה, פיוטר זובוב (Zubov), אשר הכיר את בנש אישית. בינואר 1948 סודופלאטוב יצא לפראג יחד עם זובוב, ובצירוף כוח מיוחד שמנה 400 איש, לבושים בבגדים אזרחיים, שנועד להגן על גוטוולד. זובוב קיים פגישה עם בנש שנמשכה 15 דקות, במהלכה טען כי שינויים קרדינאליים עומדים להתחולל בצ'כוסלובקיה וכי בנש הוא האדם היחיד העשוי להבטיח מעבר חלק של השלטון. לדברי זובוב, בנש נראה היה אדם שבור וחולה, שינסה לעשות הכול כדי למנוע מעשי אלימות בארצו. ואכן, תוך חודש העביר בנש את השלטון לגוטוולד.

במאי 1946, ביוזמתו של סטאלין, החליף ויקטור אבקומוב (Abakumov) את  וסבולוד מרקולוב (Vsevolod Merkulov) [שנחשב למקורב לבריה] כשר לביטחון המדינה. לאחר מינויו, אבקומוב הודה באוזני המחבר כי לפני כשנתיים החליט לא לעבוד יותר איתו ועם אייטינגון, ועל כן ביקש לשחררם מתפקידיהם – אך נעתר לבקשתו של סטאלין להמשיך לעבוד עם שניהם. ואולם אבקומוב פגע בסמכויותיו של סודופלאטוב וניסה לטפול עליו האשמות שווא.  תפקידו החדש של סודופלאטוב הוגדר רק בסתיו 1946, כאשר לפי הוראת הוועד המרכזי של המפלגה והממשלה הוקם שירות ביון וחבלה השייך למשרד לביטחון המדינה. המחבר מונה למנהל השירות הזה, ואייטינגון – לסגנו. המחלקה אמורה הייתה לפעול בחוץ לארץ בעת מלחמה, וגם במקרה של החרפה בפעילות הטרור בארצות הבלטיות ובמערב אוקראינה. לצורך ביצוע המשימה הוקמה רשת של מרגלים רדומים בארה"ב ובמערב אירופה, אשר בראשה עמד המרגל רודולף אַבֶּל (שם משפחתו המקורי פישר). בתחילת שנות ה-50 השר החדש לביטחון המדינה סמיוֹן איגנטייב (Ignatyev) (אוגוסט 1951-מארס 1953), הורה כי המחלקה של המחבר, יחד עם המודיעין הצבאי, תכין תוכנית לפעולות חבלה במתקנים ובסיסים אמריקאיים במקרה של מלחמה. באותה תקופה לבריה"מ היו סוכנים אשר יכלו לחדור לאתרים צבאיים בארה"ב, קנדה, צרפת, גרמניה וארצות נוספות.

בתחילת המלחמה הקרה תמך המערב בקבוצות לאומיות חמושות בתוך בריה"מ: בארצות הבלטיות ובמערב אוקראינה. המלחמה נגדן התנהלה בעיקר על ידי שירותי הביטחון המקומיים. עם זאת, מוסקבה סייעה לכוחות המקומיים בנשק ויועצים. המחבר צורף לפעילות זו לנוכח ניסיון עבודתו בעבר נגד הלאומנים האוקראינים. ביוזמתו של חרושצ'וב (מנהיג המפלגה הקומוניסטית של אוקראינה), שקיבל אישור מסטאלין, מנהיגי מחתרת אוקראינים אחדים חוסלו באמצעות רעל, בעת שהותם בבית חולים. סודופלאטוב טוען כי הוא הצליח למנוע אמצעים חריפים נגד תושבי מערב אוקראינה – אמצעים שהוצעו על ידי חרושצ'וב – בהם הנפקת תעודות זהות מיוחדות. מסוף מלחמת העולם השנייה עד 1950 בראש התנועה החמושה של אנשי  [סטפן] בַּנדֵרָה באוקראינה עמד רוֹמן שוּחביץ'. הוא היה אדם אמיץ בעל ניסיון רב בפעילות מחתרתית. המחבר יצא לעיר לבוב, כדי לעמוד בראש כוח מיוחד שנועד לאתר את מקום הימצאו של שוחביץ'. לאחר ששוחביץ' סירב להיכנע לכוחות הביטחון, כי אם פתח באש לעברם, הוא נהרג במהלך חילופי הירי. לאחר מותו ההתנגדות במערב אוקראינה דעכה במהירות. 

מדיניותו של סטאלין כלפי הגולים הכורדים מעיראק, 1952-1947

ב-1947 כוחות חמושים של הכורדים בהנהגת מוסטפא ברזאני, לאחר שהובסו באיראן על ידי השאה, חצו את הגבול לאזרבייג'ן. הם כללו כאלפיים לוחמים, בנוסף למשפחותיהם. ב-1947, המחבר בהתאם להוראה שקיבל מאבקומוב, קיים שיחות עם ברזאני. את השיחות הוא ניהל לא בשמו האמיתי וגם לא בתפקידו האמיתי, אלא כסגן מנכ"ל טא"ס ונציג הממשלה הסובייטית. ברזאני, בהתנהגותו ביחס לעמיתיו  הותיר רושם של פיאודל, ועם זאת היה מדינאי פיקח ומצביא צבאי מנוסה. סטאלין הסכים לאפשר לקצינים כורדים לעבור הכשרה במוסדות לימוד צבאיים בבריה"מ. המחבר מסר לברזאני על הסכמה זו ועל ההחלטה ליישב זמנית את הגולים הכורדים באוזבקיסטן, עד להבשלת התנאים לשובם לארצם. הצד הסובייטי היה מעוניין בניצול הכורדים להחלשת ההשפעה הבריטית והאמריקאית במדינות שגבלו בבריה"מ או שָכְנו בסמוך לגבולותיה והן איראן, תורכיה ועיראק.

כעבור חמש שנים, במארס 1952 סודופלאטוב נשלח לאוזבקיסטן לשיחות עם ברזאני, כדי לנסות לפתור בעיות שהתעוררו. ברזאני לא היה מרוצה מהמצב של המְתנה פסיבית. המנהיג הכורדי תבע הקמת יחידות כורדיות קרביות, וכמו כן רצה לשמור על שליטתו בבני ארצו שפוזרו בקולחוזים ליד טשקנט. בהתאם למשימה שהוטלה על סודופלאטוב על ידי השר החדש לביטחון המדינה איגנטייב, המחבר הכין תוכנית להקמת יחידה כורדית מיוחדת שתכלול 1,500 לוחמים. היא נועדה לשמש לפעולות חבלה במזרח התיכון, וגם לאפשרות מיגור ממשלתו הפרו מערבית של נוּרי סעיד בבגדאד. כמו כן, אמורים היו הכורדים למלא תפקיד מסוים בהוצאתם מכלל שימוש של צינורות הנפט בשטחי עיראק, איראן וסוריה, במקרה של התלקחות פעילות מלחמתית נגד בריה"מ או סכנה של איום גרעיני כלפיה. באפריל 1952, בהיענות חלקית לתביעותיו של לברזאני, רוכזו  הכורדים בקולחוז אחד ליד טשקנט, והוחלט להעניק להם מעמד של מחוז אוטונומי. ניסיונות שירותי הביטחון הסובייטיים להחדיר בסביבתו של ברזאני סוכנים או לגייס מישהו מהכורדים כשלו. קצין כורדי זוטר אחד גויס בעת לימודיו באקדמיה הצבאית במוסקבה, אך בשובו לטשקנט הוא נעלם, וכנראה חוסל בפקודתו של ברזאני.

ברזאני הבין כי עתיד הכורדים תלוי במידת יכולתו לנצל את חילוקי הדעות בין המעצמות – בעוד המעצמות לא שאפו להשיג פתרון צודק לבעיה כורדית, אלא פעלו לאור האינטרסים שלהן. לאחר  שביולי 1958 משטרו של נורי סעיד בעיראק מוגר בידי קצינים בראשות עבד-אל-כרים קאסם, טיפוח הקשרים עם המשטר הפרו סובייטי החדש היה חשוב יותר למוסקבה מאשר תמיכה בכורדים. בפברואר 1963 מוגר משטרו של קאסם ולבריה"מ נוצרו קשיים עם המשטרים שהחליפו אותו [משטר הבעת' מפברואר 1963 עד נובמבר 1963, וכנראה בשנים הראשונות לשלטונו של עבד-אל-סלאם עארף, שהדיח את שלטון הבעת']. לנוכח השינוי במצב, המחבר ממקום שבתו בכלא, המליץ לביון הסובייטי לחדש את הקשרים עם ברזאני. נמסר לו כי המלצותיו התקבלו, ובריה"מ שלחה לכורדים נשק ותחמושת [אין פירוט  כלשהו].

פרשת רצח ולנברג, 1947

ראול ולנברג השתייך למשפחה ידועה של טייקונים פיננסיים, אשר מתחילת 1944 קיימו מגעים חשאיים עם נציגי הממשלה הסובייטית. בתקופת המלחמה נגד גרמניה, הביון הסובייטי בשבדיה חיפש אישים בעלי השפעה בארץ זו, אשר עשויים לתווך בנושא כריתת שלום נפרד בין בריה"מ לפינלנד (בעלת בריתה של גרמניה), ועל רקע זה נוצרו הקשרים עם משפחת ולנברג. סוכנת סובייטית בשטוקהולם יצרה קשר עם דודו של ולנברג, מרקוס ולנברג, אשר העביר לפינים את עמדתה של מוסקבה: פינלנד תיהנה מעצמאות מלאה לאחר סיום המלחמה, אבל לבריה"מ תינתן זכות לנוכחות צבאית מוגבלת בנמלי אוויר וים בפינלנד. למשפחת ולנברג היו אינטרסים פיננסיים בפינלנד ועל כן הייתה מעוניינת ביישוב הסכסוך בין מוסקבה להלסינקי. בעקבות העברת המסר ממוסקבה, התקיימו שיחות חשאיות סובייטיות-פיניות שהביאו לחוזה שלום בספטמבר 1944.

ראול ולנברג, דיפלומט שבדי בבודפשט,  נעצר על ידי הריגול הצבאי הנגדי של בריה"מ (הידוע בר"ת (SMERSH בתחילת 1945. האיש התפרסם בהצלת יהודי הונגריה בתקופת השואה, ובתור אישיות ידועה פקודת מעצרו נעשתה מהמרכז: היא חתומה על ידי ניקולאי בוּּלגָנין, סגנו של סטאלין בתפקידו כשר ההגנה (בתקופת המלחמה כיהן סטאלין גם כשר ההגנה). לריגול הנגדי היה מידע לפיו ולנברג משתף פעולה עם שירותי המודיעין של גרמניה, ובמקביל עם המודיעין של ארה"ב [כנראה נכון]  ובריטניה. שיתוף הפעולה עם המודיעין הגרמני היה קשור, ולוּ חלקית, במאמציו להצלת היהודים. לאחר מעצרו בבודפשט, הוא הועבר למוסקבה, שם הוחזק בתנאים נוחים, על תקן של "אורח", בכלא פנימי של המשרד לביטחון המדינה בלוביאנקה. לדעת המחבר, הביון הסובייטי ניסה לגייס את ולנברג כסוכן, ולאחר שנכשל, חיסל אותו, כדי למנוע חשיפת הניסיון הזה. האיש נרצח ביולי 1947, כנראה באמצעות הזרקת רעל מיוחד, שיוצר במעבדה סודית של שירותי הביטחון ("מעבדה X"). גופתו של ולנברג נשרפה, בהתאם לנוהל שריפת גופות שהתקיים ביחס לאישים שחוסלו בהחלטה ממשלתית מיוחדת – כמו אנשי צבא ובהם  מיכאיל טוּחצֶ'בְסקי – והאפר שלהם הוטמן בקבר משותף.

ב-1993 שני עיתונים ברוסיה פרסמו ציטטות ממסמכים הנוגעים לגורלו של ולנברג, בהם תזכיר של סגן שר החוץ, אנדרי וישינסקי, למולוטוב ממאי 1947. מהתזכיר עולה כי בסוף 1944 ביקשו השבדים ממשרד החוץ הסובייטי להעניק הגנה לוולנברג, ובתשובה מתחילת ינואר 1945 טען משרד החוץ כי האיש אוּתר ונמצא תחת הגנת הכוחות של בריה"מ – בעוד לאמִתו של דבר, כאמור, נאסר. בהמשך השבדים פנו כמה פעמים לרשויות סובייטיות שונות כדי לברר את גורלו של ולנברג, כולל פגישה של שגריר שבדיה עם סטאלין ב-1946. באותו התזכיר של וישינסקי  מ-1947 ישנה הצעה מרומזת לחסל את ולנברג וגם הערה של מולוטוב, ממאי 1947, המופנית לאבקומוב, אותה מפרש המחבר כבקשה מאבקומוב להציע את אופן חיסולו. יש לציין כי באותה התקופה, נוסף להיותו שר החוץ, עמד מולוטוב גם בראש "ועדת המידע" (Komitet informatsii) – ועדה לריכוז מידע מודיעיני. מהמסמכים הרשמיים עולה כי ולנברג נרצח ב-17 ביולי 1947. ואולם ב-18 באוגוסט 1947, בניגוד לגרסה שנמסרה לשבדים ב-1945, וישינסקי מסר לשגריר שבדיה כי לבריה"מ אין מידע בדבר האיש, וכי נפל כנראה קורבן לקרבות רחוב שהתנהלו בבודפשט בעת שחרורה.

בפברואר 1957 מִזכָּר על גורלו של ולנברג הועבר בשם הממשלה הסובייטית לשבדים. במזכר נאמר כי ולנברג מת באופן פתאומי בתא המאסר ב-17 ביולי 1947 מהתקף לב. סודופלאטוב סבור כי בהשמדת החומר הארכיוני בנושא ולנברג הוחל בעת הכנת המזכר הזה, וזאת כיוון שיוזמי מעצרו ורציחתו של ולנברג – בולגנין ומולוטוב – נשאו באותה תקופה בתפקידים בכירים בבריה"מ (בולגנין ראש ממשלה, ומולוטוב עדיין חבר בהנהגה). במִזכָּר, הצד הסובייטי לראשונה הודה במאסרו של ולנברג, אך ייחס אותו, שלא בצדק לאבקומוב, אשר לדברי המסמך כבר נענש בעונש החמור ביותר [הוצא להורג ב-1953, אך ללא קשר לרציחתו של ולנברג].

"מעבדת X"

"מעבדה X" לייצור רעלים, שנזכרה לעיל בהקשר לפרשת ולנברג, הייתה סודית ביותר, ואף למחבר, בדומה לחלק מהדרגים הבכירים של הביון, לא הונפק אישור כניסה אליה. מעבדה לייצור רעלים הוקמה כבר ב-1921 בהוראתו של לנין כראש הממשלה. עבודות מחקר בנושא פיתוח רעלים בוצעו על ידי מכון מיוחד בהנהלת גריגורי  מאירנובסקי  (Mayranovsky) [יהודי]. מאירנובסקי השתמש ברעלים מטעם שירותי הביטחון בין השנים 1947-1937, והוא גם ניהל את המעבדה בחלק מן התקופה הזו. מאירנבסקי נאסר ב-1951 באשמת החזקה בלתי חוקית של רעלים, וכחבר ב"קשר ציוני" שנועד לחסל את הנהגת המדינה, כולל סטאלין. בפברואר 1953 הוא נידון ל-10 שנות מאסר, ולא הוצא להורג, כנראה מתוך כוונה לנצלו בתור עֵד בפרשיות  מפוברקות נוספות. לאחר מותו של סטאלין, ניתן להניח כי בריה התכוון לשחררו – ואולם לאחר מעצרו של בריה ב-1953, מאירנובסקי הואשם בשותפות לפשעיו. [מאירנובסקי השתחרר ממאסרו ב-1962, ללא טיהור שמו.] מעבדת הרעלים המשיכה להתקיים גם בתקופת יורשיו של סטאלין.

סודופאלטוב טוען כי המסמכים לפיהם הוא פיקח על המעבדה הזו ונתן פקודות למנהלהּ זויפו. לדבריו, היה לו רק מושג כללי על פעילותה של המעבדה, והוא לא נטל שום חלק בפעילותה. המחבר ממשיך: מעבדות לייצור רעלים, ככלל, קיימים אצל כל שירותי ביטחון, בהם הסי-איי-אי, שמשתמשים בהם בין היתר לחיסול סוכנים. כיום מקובל על המחבר כי אין להשתמש ברעלים לחיסול מתנגדים פוליטיים. 

רפובליקה יהודית בחצי האי קרים והמדיניות בשאלת ארץ ישראל, 1948-1943

רעיון הקמתו של  "הוועד היהודי האנטי פשיסטי"  מקרב אישים יהודים בבריה"מ, במטרה לגייס באמצעותו תמיכה כספית בארה"ב בעת המלחמה נגד גרמניה הנאצית, היה פרי יוזמתו של בריה. בראש "הוועד היהודי האנטי פשיסטי" (להלן הוועד היהודי), שהוקם ב-1942, עמדו אנשי תרבות בשפת היידיש: שחקן התיאטרון הנודע שלמה מיכוֹאֶלְס, והמשורר איציק פֶפֶר – שהיה סוכן ה- נ.ק.ו.ד. לפני צאתם של ראשי הוועד היהודי  לארה"ב ב-1943, הם התקבלו אצל בריה, אשר הורה להם לנהל מסע הסברה נרחב באמריקה שעיקרו: האנטישמיות בבריה"מ חוסלה סופית הודות למדיניותו הלאומית של סטאלין. בריה"מ הייתה מעוניינת במיוחד לקבל אשראי  מארה"ב לפיתוח תעשיית המתכת ומכרות הפחם. המשלחת היהודית מילאה גם תפקיד חשוב ביצירת קשר עם מדענים בתחום הגרעין [תחום בו בלטו יהודים] בהם איינשטיין  ואופנהיימר, כדי לקבל מידע על הדיונים בנושא "פיתוח נשק על", קרי פצצה אטומית לעתיד.

כמו כן הוטל  על משלחת הוועד היהודי לברר את עמדת הארגונים הציוניים  בארה"ב בנוגע לרעיון להקים רפובליקה יהודית בחצי האי קרים. יש לציין כי בשנים 1944-1943 "בהנהגה הסובייטית אכן שקלו את האפשרות להקים רפובליקה יהודית בחצי האי קרים על בסיס של שלושה מחוזות (район) יהודיים לאומיים שהתקיימו כבר שם עד לפרוץ המלחמה". לדברי סוכן בכיר של ה-נ.ק.ו.ד שפעל בארה"ב, גריגורי חֶפֶץ  [יהודי], הרפובליקה בקרים נועדה להיות פתוחה להגירת יהודים מכל העולם. בשיחה עם השגריר האמריקאי הארימן ביוני 1943 סטאלין דיבר על שיקום האזורים היהודיים בביילורוסיה ויישובם של היהודים בקרים. בהתאם להצעתו של מולוטוב, הוועד היהודי פנה במכתב לסטאלין בהצעה להקים רפובליקה יהודית בקרים. (המכתב פורסם לראשונה בעיתון רוסי ב-1993). במכתב נאמר כי הקמת רפובליקה יהודית סובייטית, בהתאם לעקרונות מדיניותם של לנין וסטאלין, תצליח לפתור את בעיית כינונה של מסגרת מדינית לעם היהודי, שלא נפתרה במשך דורות. המכתב הוגש למולוטוב בפברואר 1944, ובאותו החודש הועבר לממשלה הסובייטית. המחבר קיבל הוראה מבריה לבדוק את עמדת האמריקאים בנושא, ובהתאם לכך נפגש סודופלאטוב (לא בשמו האמיתי) עם הארימן ב-1945.

לדעת המחבר, השמועות שהפיצה בריה"מ בדבר כוונתה להקים רפובליקה יהודית אוטונומית בחצי האי קרים היו בעיקרן בגדר בלוף של סטאלין, שנועד לברר אפשרות להשיג הון מערבי לשיקום הכלכלה הסובייטית שנפגעה קשות במלחמה. בתקופת המלחמה נועד רעיון הרפובליקה היהודית גם להרגיע את הבריטים בנושא הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל – דבר בו הבריטים לא רצו – באמצעות  הסבת תשומת לבם של המנהיגים היהודים לפתרון חלופי לשאלה היהודית.

מכל מקום, התוכנית להקמת הרפובליקה נדחתה למועד שלאחר סיום המלחמה. עם תחילתה של המלחמה הקרה ב-1947-1946, התקווה לזכות בהשקעות של הון אמריקאי בכלל ויהודי במיוחד נמוגה. תוכנית הרפובליקה היהודית נותרה רדומה, עד שב-1948 נוצלה מצד סטאלין, כדי לחסל פיזית  את חברי הוועד היהודי, וכמו כן  סופרים יהודים ואישים יהודים בממסד הסובייטי, באשמת ניסיון לקרוע את חצי האי קרים משִטחה של בריה"מ. סטאלין גם עתיד היה לנצל את מעורבותם של מולוטוב ובריה בתוכנית קרים – שכעת הפכה לבוגדנית – כדי לפגוע במעמדם. 

הקמת הוועדה האנגלו-אמריקאית בשאלת ארץ ישראל בתחילת 1946, ללא שיתופה של בריה"מ,  פירושה היה הוצאתה של מוסקבה מסוגיה זו (לדברי המחבר, בניגוד למה שהוסכם בין שלוש המעצמות). בתגובה, באפריל 1946 סגן שר החוץ, אנדרי וישינסקי, כתב תזכיר למולוטוב בו ציין את התעלמותן של מעצמות המערב מהאינטרסים של בריה"מ בנושא הארץ-ישראלי והציע לנקוט במדיניות אוהדת להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. בהסכמתו של מולוטוב, פרסם וישינסקי מאמר בשם בדוי בכתב עת סובייטי בדבר הצורך לכונן מדינה יהודית בפלסטינה הבריטית. באמצעות הקמת מדינה יהודית אוהדת לבריה"מ שאפה מוסקבה לחזק את מעמדה באזור;  וכמו כן לפגוע במעמדה של בריטניה בקרב הערבים, שהתנגדו בנחישות להקמת מדינה יהודית, בהוכיחם להם את אוזלת ידה של בריטניה למנוע מהלך כזה. עוזרו של מולוטוב, [מיכאיל סרגייביץ'] וטרוב (Vetrov), סיפר למחבר כי הוא שמע את סטאלין מתבטא כדלהלן: "הבה נסכים להקמתה של ישראל. זה יהיה כמרצע בישבנם של מדינות ערב ויאלץ אותן להפנות את גבן  לבריטניה. בסופו של דבר השפעתה של בריטניה תתערער בשלמות במצרים, סוריה, טורקיה ועיראק."

ב-1946, בהתאם להוראה שקיבל [לא נאמר ממי] סודופלאטוב, הוא שלח שלושה סוכנים לפלסטינה, דרך רומניה, במטרה להקים רשת שתעסוק בפעולות חבלה נגד הבריטים. בארץ, שליחי הביון הסובייטי הקימו רשת של סוכנים, הבריחו נשק שלל גרמני מרומניה, וגם ניסו ליצור קשר עם "ארגון שטרן" [קרי לח"י] – "קבוצה טרוריסטית אנטי בריטית". המודיעין הסובייטי הצליח להחדיר סוכן לקבוצה הזו עוד ב-1937. זאת כחלק מפעילותה של מוסקבה לשתול סוכנים בתוך הארגון הפוליטי והצבאי של התנועה הציונית בתקופת המנדט הבריטי.

המסע האנטישמי נגד יהודי בריה"מ, 1953-1946

השר לביטחון המדינה, ויקטור אבקומוב, באוקטובר 1946  במכתב לסטאלין האשים את "הוועד היהודי האנטי פשיסטי" בתעמולה לאומנית ובהצבת האינטרסים היהודיים מעל לאינטרסים של בריה"מ. בין היתר טען כי הוועד פועל להשבת רכושם של היהודים שעזבו את מקומות מגוריהם בתקופת הפלישה הגרמנית (כדי לא ליפול בידי הנאצים) וכעת שבו אליהם. מיכואלס אישית פעל למען השבת הרכוש ודירות המגורים ליהודים – ובעצם יוזמתו העצמאית בתחום הזה היה פְּסוּל מנקודת ראותו של סטאלין. נוסף לכך, המיניסטריון לביטחון המדינה חשד שמיכואלס מעביר לארגונים ציוניים בארה"ב מידע אישי על משפחתו של סטאלין. הואיל ומיכואלס היה דמות ידועה במישור הבינלאומי, סילוקו באמצעות משפט מבוים לא התאים למשטר.  ב-1948 הוא חוסל בעזרת זריקה קטלנית, לאחר מכן גופתו הושלכה תחת גלגלי משאית, כדי ליצור רושם שמדובר בשוד.

לסטאלין היו מניעים אנטישמיים במסע נגד היהודים. השימוש במונח "קוסמופוליטים חסרי שורשים" שכוון למעשה נגד יהודים וכך גם פורש במפלגה, משמעותו הייתה כי אזרחים יהודים סובייטים קשורים למערב, ולכן אינם יכולים להיות נאמנים בשלמות לבריה"מ. אבקומוב לא יזם את "פרשת הרופאים" – פברוק האשמות נגד רופאים יהודים בכירים בדבר ניסיון להרעיל את מנהיגי בריה"מ. דווקא זהירותו של אבקומוב בפרשה וידיעתו יותר מדי גרמו להדחתו בידי סטאלין. השר נעצר ביולי 1951 והואשם בהסתרת מידע בדבר מזימת הרופאים לרצוח את מנהיגה של בריה"מ.   

בינתיים, לסגן השר לביטחון המדינה הממונה על חקירות מונה מיכאיל ריוּמין, שהיה ידוע בתור אנטישמי. תפקידו אִפשר לו חופש פעולה בהרחבת "קשר הרופאים" ובצירוף לפרשה הזו עובדים בכירים יהודים במיניסטריון לביטחון המדינה. לפי הוראתו של סטאלין, כל היהודים שהחזיקו בתפקידים בכירים במנגנון המרכזי של המיניסטריון נאסרו. איתם גם נאסרו העובדים שהיו כפופים להם ישירות – רוסים. בטרם מאסרו של אייטינגון, ניסה המחבר להצילו. לשם כך הוא יזם פגישה עם  סמיוֹן איגנטייב, שהיה ממונה מטעם הועד המרכזי של המפלגה על פעילות המשרד לביטחון המדינה. הפגישה נערכה בסביבות יולי 1951  (כבר לאחר פיטוריו של אבקומוב ולפני שהוחלף על ידי איגנטייב ב-9 באוגוסט).  איגנטייב  קרא ללשכתו את ריומין שהציג את התיק נגד אייטינגון. המחבר טען כי אין להסתמך על שמועות והזכיר את פעולותיו של אייטינגון בשירות המדינה, בהן חיסולו של טרוצקי. בתשובה, אמר איגנטייב: הבה נניח לאייטינגון ולמשפחתו. ואולם לאחר כחודש, באוגוסט 1951 נתמנה איגנטייב לשר לביטחון המדינה, ובאוקטובר לפי הוראתו הישירה של השר אייטינגון נאסר. אייטינגון הואשם בין היתר במתן אימון לרופאים בפעילות טרוריסטית שכוונה נגד סטאלין וחברי ממשלתו. רק עובדים מעטים מאוד של המשרד לביטחון המדינה שנאסרו לא הודו בהאשמות שיוחסו להם. בין אלה היו אבקומוב ואייטינגון.

סטאלין הבין כי מזימת הקשר, לפי התסריט שניסה לחבר ריומין, פרימיטיבית מדי כדי להיראות אמינה. ב-12 בנובמבר 1952 ציווה סטאלין לפטר את ריומין ממיניסטריון לביטחון המדינה.  לכן, באחריות לפרסום ההודעה של טא"ס בינואר 1953 בדבר "קשר הרופאים" נושאים השר לביטחון המדינה איגנטייב, ואישים נוספים. בסוף פברואר 1953, ימים ספורים לפני מותו של סטאלין [החל מ-1 במארס 1953 סבל המנהיג הסובייטי משיתוק בגופו ואובדן הכרה והוא נפטר ב-5 בחודש], הרגיש סודופלאטוב כי המסע האנטישמי עומד להיתקע[1]  וניכר חוסר ביטחון בפעילותו של איגנטייב.

על רקע "פרשת הרופאים", במוסקבה נפוצו שמועות כי רופאים ורוקחים יהודים מנסים להרעיל לא רק את ההנהגה אלא גם אזרחים סובייטים פשוטים, ודוּבר גם על אפשרות לקיום פוגרומים נגד יהודים. [יש הסבורים כי האווירה האנטישמית שיצרה "פרשת הרופאים" נועדה לתת אמתלה לסטאלין לגירוש היהודים ממוסקבה, כביכול למען הגנתם. ואולם]  המחבר מטיל ספק בקיומה של תוכנית לגרש את היהודים ממוסקבה, כי הרי זו אמורה הייתה להיות תוכנית רחבת ממדים שדרשה הכנות ותכנון – בעוד אין מסמכים המוכיחים את קיומה, לא בארכיונים של שירותי הביטחון ולא בוועד המפלגתי של מוסקבה.

סודפלאטוב טוען כי הוא ראה ב"פרשת הרופאים" וב"קשר הציוני" בדיה שהופצה על ידי פושעים כדוגמת ריומין, אשר דיווחו עליה לאישים חסרי כישורים מתאימים כמו איגנטייב. "מאוחר יותר" הוא הבין כי איגנטייב לא פתח בהליכים פליליים נגד אנשים חפים מפשע ביוזמתו, אלא מילא פקודות של סטאלין. לאחר מות סטאלין, אישים אחדים שנשאו באחריות ל"פרשת הרופאים" והבולט בהם איגנטייב, דווקא קוּדמוּ– בעוד לשעירים לעזאזל של הפרשה הפכו את בריה וריומין [בריה הוצא להורג ב-1953 וריומין – ב-1954. איגנטייב – בניגוד לטענת המחבר – כבר ב-1953 הורד במעמדו, אך לא הועמד למשפט.]  מותו של סטאלין שם קץ ל"פרשת הרופאים", אך לא לאנטישמיות.  בעקבות "הקשר הציוני" חדלו לקבל יהודים לתפקידים בכירים במודיעין ובוועד המרכזי של המפלגה.

שנות שלטונו האחרונות של סטאלין, 1953-1951

לדברי סודופלאטוב, סימנים לניסיונו של סטאלין להחליש את מעמדו של בריה ניכרו כבר מ-1946. לדבריו, לאחר שחרורו של בריה מתפקיד שר הפנים בדצמבר 1945, הפיקוח  מטעם הפוליטביורו על מיניסטריון הפנים והמיניסטריון לביטחון המדינה כבר לא נכלל בתחום סמכויותיו של בריה [נוגד את ההערכה המקובלת בקרב ההיסטוריונים לפי בריה המשיך לפקח על שני המיניסטריונים האלה.] השר החדש לביטחון המדינה, אבקומוב, שמוּנה ב-1946 לא היה מקורב לבריה. ההיפך – סטאלין הורה לאבוקומוב לאסוף חומר מפליל על כל הבכירים, כולל בריה. ברשותו של אבקומוב היו מסמכים של המשטרה על כך ששומריו של בריה נהגו לחטוף נשים מהרחוב ולהביאם לבוס שלהם [לסיפוק צרכיו המיניים], דבר שעורר תלונות מצד הבעלים וההורים. ב-1948 החליט סטאלין למנות בתור שר לביטחון המדינה של גיאורגיה (ארץ מולדתו של בריה) את ניקולאי רוחדזה (Rukhadze), שהיה עוין כלפי בריה. ב-1951 סר חינו של בריה בעיני סטאלין. באותה שנה הורה  סטאלין לרוחדזה לחקור פרשת שחיתות בקרב פקידי שלטון מהלאום המינגרלי בגיאורגיה, פרשה שהתפתחה למזימה של מינגרלים להינתק מבריה"מ. בריה היה מינגרלי בלאומיותו והחקירה הזו כוונה נגדו. ריומין ואיגנטייב תמכו בהאשמה שהעלה השר לביטחון המדינה של גיאורגיה נגד בריה לפיה הוא הסתיר את מוצאו היהודי ותכנן קשר נגד סטאלין. ואולם ביוני 1952 הורה סטאלין לאסור את רוחדזה, כיוון שידע יותר מדי  וגילה עניין במאבקי הכוח בפוליטביורו במקום להסתפק בתפקיד של הוצאת הודאות וידוי מהעצורים. לאחר מותו של סטאלין, בריה לא שחרר את רוחדזה כי אם את קורבנותיו.

המסע האנטישמי אשר הגיע לשיאו ב"פרשת הרופאים" לא הוגבל לנושא היהודי. סטאלין רצה לנצלו כדי לבצע טיהורים בקרב חברי הצמרת הוותיקה של המפלגה בהם מולוטוב, קלימנט ווֹרוֹשילוֹב (שניהם היו נשואים לנשים יהודיות ואשתו של מולוטוב הורשעה כבר ב-1949)  ובריה [בתור מפקח מטעם הפוליטביורו על שירותי הביטחון נשא בריה באחריות על שמזימת הרופאים להרעיל כביכול את ההנהגה הסובייטית התגלתה באיחור]. היה ברור כי בריה עמד להיות הראשון ברשימת החיסול של סטאלין. [בריה –בניגוד למולוטוב – כנראה לא בהכרח היה הראשון מבין הבכירים שעמדו להיות מחוסלים. לאחר הקונגרס ה-19 של המפלגה, שהתקיים באוקטובר 1952, מעמדו של בריה אף עלה והוא נמנה עם הצמרת המובילה של ההנהגה.]

סודופלאטוב ואשתו היהודייה אֵמָה היו מודאגים מאפשרות מעצרם. זאת לנוכח המסע האנטישמי ומאסרם של אנשים שעבדו עם המחבר כמו אייטינגון.  אֵמָה עוד בשנת 1940 נקטה בצעד נבון, בכך שלא המשיכה בעבודה מבצעית ועסקה בהוראה בבית ספר של ה-נ.ק.ו.ד. ב-1947 היא חלתה ואחר  כך פרשה לגמלאות.

"בסוף פברואר 1953" [אין תאריך מדויק] , יחד עם איגנטייב, זומן סודופלאטוב ללשכתו של סטאלין. סטאלין השתנה מאוד, שיערותיו הידלדלו, והוא דיבר באופן איטי מאוד, תוך הפסקות. כנראה השמועות על שני אירועי מוח שהוא עבר, אחד לאחר ועידת יאלטה ושני ערב יום הולדתו ה-70 ב-1949, היו נכונות. סודופלטאוב התבקש להביע את דעתו בנושא ארגון מחדש של המיניסטריון לביטחון המדינה. הוא השיב כי יש להשאיר את הלשכה לביצוע פעולות חבלה בחו"ל ואת מִנהל  הביון הראשי במיניסטריון, כיוון שלביצוע פעולות חבלה יש צורך בשיתוף פעולה מתמיד עם מִנהל הביון. בהקשר זה סודופלאטוב הזכיר כי בזכות מידע אמין וסוכנים, הלשכה לביצוע פעולות חבלה הייתה מוכנה לפוצץ מחסני דלק באוסטריה, אשר שירתו את חיל האוויר האמריקאי בזמן המצור [הסובייטי] על ברלין  [1949-1948] – אך הוראה שהתקבלה מאבקומוב ביטלה את המבצע. לאחר דממה מביכה שנמשכה כמה דקות,  פסק  סטאלין כי יש להותיר את הלשכה לביצוע פעולות חבלה כגוף עצמאי הכפוף לשר. עוד קבע כי יש למנות את סודופלאטוב לסגן המְנהל של מִנהל  הביון הראשי, כדי שיהיה מעודכן באפשרויות המודיעין ויוכל לנצלן למִבצעי חבלה.

בהמשך הפגישה העביר סטאלין לסודופלאטוב מסמך בכתב יד, שכלל תוכניות להתנקשות בחייו של מנהיג יוגוסלביה יוסיף טיטו, וביקשוֹ  לחוות עליו את דעתו. לפי המסמך, ביצוע ההתנקשות הוטל על הסוכן "מאקס" (יוסיף גריגולביץ' (Grigulevich [יהודי], שעבד תחת כיסוי דיפלומאטי של קוסטה ריקה ביוגוסלביה, והייתה לו גישה לטיטו.  המתתו של טיטו תוכננה להתבצע באמצעות מנגנון מוסווה לשחרור חומר רעיל. המחבר השיב כי "מאקס" אינו מתאים לתפקיד. נימוקיו: אמנם האיש השתתף בחיסולו של טרוצקי ועוד שני מבצעי חיסול, אבל משימתו הייתה להבטיח גישה למְבצעי הפעולה, בלי להשתתף ישירות בחיסול. סטאלין סיכם כי ביצוע המשימה חשוב עבור מעמדה של בריה"מ במזרח אירופה ובבלקן, ועל כן צריך לצאת לפועל בצורה אחראית ולמנוע כישלון.

נפילתו של בריה ומאסרו של סודופלאטוב, 1953

לאחר מותו של סטאלין ב-5 במארס 1953, כבר באותו החודש  המיניסטריונים לענייני פנים ולביטחון המדינה אוחדו, ובראש המיניסטריון המאוחד (שכונה משרד הפנים)  נתמנה בריה. במקביל, איגנטייב חדל להיות שר לביטחון המדינה, ובאפריל, ביוזמת בריה, פוטר גם מהוועד המרכזי של המפלגה. בד בבד, בחודשים מארס-אפריל, שוב ביוזמתו של בריה, החל תהליך שחרורם של הנאשמים ב"קשר הציוני" ו"בפרשת הרופאים". אייטינגון שוחרר ב-23 במארס 1953. אבקומוב לא שוחרר מפאת איבתם של בריה וגיאורגי מלנקוב (ראש הממשלה לאחר מותו של סטאלין) כלפיו [אבקומוב הוצא להורג ב-1954]. ב-2 באפריל בריה העביר תזכיר לממשלה בו קבע כי מיכואלס נרצח באכזריות בהתאם לפקודה מסטאלין. הצעתו של בריה לטיהור שמם של חברי "הוועד היהודי האנטי פשיסטי" נדחו על ידי חרושצ'וב (כיהן באותו הזמן כמזכיר הוועד המרכזי) ומלנקוב. שמם טוהר רק ב-1955. התערבותו של בריה בפרשת הרופאים והוועד האנטי פשיסטי עוררה שמועות שקריות בדבר מוצאו היהודי. כמובן, בריה שם קץ ל"פרשה המינגרלית" שכוונה נגדו.

באפריל 1953 המחבר הבחין בשינויים בהתנהגותו של בריה. בשיחותיו עם מלנקוב, ניקולאי בולגנין (שר ההגנה)  וחרושצ'וב, צמרת ההנהגה הסובייטית – בנוכחותם של  סודופלאטוב או קצינים בכירים אחרים – הוא בגלוי מתח ביקורת עליהם והיה פונה אליהם בצורה שאינה מנומסת דיה. המחבר התמנה למנהל מחלקה 9 של משרד הפנים הכפופה ישירות לבריה, ונעשה למעשה סגן המְנהל של "מִנהל הביון הראשי". לרשות המחלקה עמד כוח מיוחד לביצוע פעולות חבלה בחו"ל. בריה הורה למפקדים בכירים בצבא, בחיל האוויר ובחיל הים לפתֵח תוכניות [מגירה] לפגיעה במִתקנים גרעיניים ואסטרטגיים של ארה"ב ונאט"ו.

כללית, דגל בריה במדיניות ליברלית יותר בתחום הפנים –  מזו שאימצה ההנהגה הסובייטית לאחר מות סטאלין –  בשורה של נושאים, בהם שחרור אסירים פוליטיים ומדיניות כלפי העמים הלא רוסים בבריה"מ. בדומה לכך הוא יזם מדיניות מתונה יותר בנושאי חוץ אחדים. בריה ביטל את התוכנית לחסל את טיטו ושכנע את מלנקוב בצורך להתפייס עם מנהיגה של יוגוסלביה. גם לאחר הדיכוי האכזרי של המהומות בברלין המזרחית – דיכוי שבוצע בהוראתו של בריה באמצע יוני 1953 – המשיך בריה לתמוך באיחודה של גרמניה, תוך נכונות לוותר על קיומו של המשטר הקומוניסטי בגרמניה המזרחית. תוכניתו של בריה נועדה ליצור גרמניה ניטראלית, כמדינת חיץ בין בריה"מ למערב.  (הצעתו של בריה לאיחוד גרמניה תאמה את הצעותיו של סטאלין למערב בנדון בתחילת שנות ה-50.) בריה טען באוזני המחבר כי בריה"מ אינה זקוקה לגרמניה סוציאליסטית בלתי יציבה, אשר כל קיומה תלוי בתמיכתה של מוסקבה. המחבר לא הספיק לבצע את הוראתו של בריה לבדוק את תגובת המערב,  ובמיוחד את עמדת ארה"ב ואישים בסביבתו של הקנצלר קונרד אדנאואר, לאיחוד. זאת כיוון שבריה נאסר ב-26 ביוני 1953. סודופלאטוב מביא את הגרסה המקובלת לפיה בוצע מעצרו על ידי אנשי צבא בכירים ובהם המרשל גיאורגי ז'וּקוֹב, בעת ישיבת  הפוליטביורו [ליתר דיוק, בין השנים 1966-1952 הפוליטביורו כוּנה פרזידיום. להלן אמשיך להשתמש במונח פוליטביורו. בריה נאסר כיוון שנראה בעיני חבריו להנהגה, ובעיקר חרושצ'וב, כאיום פוטנציאלי על מעמדם ומכשול רציני במאבקם על השלטון.]

למחרת מעצרו של בריה, כאשר סודופלאטוב שב לעבודתו בלוביאנקה, הוא הבין כי משהו בלתי רגיל התרחש. תמונתו של בריה, שהייתה תלויה אצלו בחדר הקבלה נעלמה. כעבור שעה הוא הוזמן לאולם בו התכנסו מנהלי מחלקות.  סרגי קרוגלוב (Kruglov) הודיע כי בריה נאסר בעוון פעילות נגד המדינה וכעת הוא ממלא את תפקיד שר הפנים. [מ-11 במארס 1953 קרוגלוב היה הסגן הראשון של שר הפנים ונחשב מקורב לבריה. הוא כנראה בגד בבוס שלו, כדי להציל את עצמו.] המחבר עדיין קיווה כי יוכל להינצל מהטיהור הצפוי, כיוון שלא היה מקורב [במיוחד] לבריה. אייטינגון העריך בצורה ריאליסטית כי הראשונים להיפגע מהטיהורים החדשים יהיו היהודים שהוחזרו לשירות לאחר מות סטאלין. אשתו של סודופלאטוב סברה  כי בעלה ייאסר בתור אחראי למחלקה חשובה.

בערך מאמצע יולי סודופלאטוב הפך בגדר חשוד. הוא המשיך לבוא לעבודה, אך לא הוטלו עליו משימות רציניות. ב-5 באוגוסט המחבר הוזמן לקרמלין. שם בישיבה בהשתתפות חברים בכירים בפוליטביורו, אשר נוהלה למעשה על ידי חרושצ'וב , הוא נתבקש למסור עדות שנועדה להפליל את בריה ואת עצמו, כמו בדבר ניסיון לכאורה להגיע לשלום עם גרמניה במחיר ויתורים טריטוריאליים בתחילת המלחמה. המחבר חזר על גרסתו כי דוּבר היה בניסיון הסחה. עוד טען כי החיסולים בהם היה מעורב נעשו באישורו של סטאלין וחברים בכירים בהנהגה.

ב-21 באוגוסט 1953 נעצר סודופלאטוב בחדר עבודתו והועבר לבית הסוהר בוטירסקיה  (Butyrskaya) במוסקבה. כבר ביום מאסרו הוא נחקר על ידי התובע הכללי של בריה"מ, רוֹמן רוּדֶנקוֹ  וחוקרים נוספים.  המחבר הואשם בהשתתפות פעילה בקשר שרקם בריה לתפוס את השלטון ועוד האשמות אבסורדיות. בחקירתו השנייה הציע לו רודנקו, בשם המפלגה, לשתף פעולה בחשיפת פשעיו של בריה, בהוסיפו כי  בנכונותו לעשות זאת תלוי גורלו. רודנקו אף איים עליו, כי אם לא ישתף פעולה, הוא וכל משפחתו יחוסלו. המחבר דחה את האשמות שיוחסו לו וטען כי לא ידוע לו דבר על הקשר של בריה לתפוס את השלטון. המשך החקירות נגדו נעשו על ידי [פּיוֹטר?]  צרגרדסקי (Tsaregradsky), חוקר צבאי מטעם התביעה, וקצינים צעירים. במהלך החקירות הוא לא הוכה, אך נשללה ממנו שינה והוא נשאל שוב ושוב האם הוא מודה בהשתתפותו במעשיו הבוגדניים של בריה. המחבר  הפסיק בהדרגה לאכול, כדי להגיע למצב של תשישות גופנית ולהישלח לבית חולים להאזנה בכוח.  ואכן, סודופלאטוב נשלח לאגף החולים של בית הסוהר, אושפז במחלקה הפסיכיאטרית ובמשך שנים [כך משתמע] האזינו אותו בכוח. בדצמבר 1957 לאשתו הותר לבקרו, כנראה כדי לעודדו להתחיל לאכול. מצבה החומרי של אשתו היה טוב יחסית. לא שללו ממנה את הפנסיה, ובמקום הדירה המרווחת במוסקבה שנלקחה ממנה היא הצליחה להשיג דירה קטנה יותר בפרבר של מוסקבה. בערך בתחילת 1958 סודופלאטוב התחיל לאכול מזון מוצק, מצב בריאותו השתפר, ובאפריל 1958 חודשה החקירה נגדו.

המשפט, בית הסוהר והמאבק לטיהור שמו, 1988-1958

האישום כי סודופלאטוב ניסה יחד עם בריה לתפוס את השלטון הוסר [בריה כבר הוצא להורג בדצמבר 1953]. ואולם נותרו האשמות אחרות, בהן השתתפות במזימה סודית עם בריה שנועדה להשיג שלום נפרד עם היטלר ב-1941; השתתפות ברצח אנשים עוינים לבריה באמצעות רעל;  והשגחה על עבודת "מעבדה "X בה בוצעו ניסוים ברעלים על אסירים שנידונו למוות. משפטו התקיים ב-12 בספטמבר 1958 בפני הסגל הצבאי של בית המשפט העליון שכלל שלושה שופטים, ללא קהל וללא עורך דין. מחאותיו החוזרות ונשנות כי בקיום משפט סגור ללא הגנה יש הפרה של זכויותיו החוקיות לא הועילו. המחבר דחה נמרצות את כל האשמות שיוחסו לו והדגיש כי לאורך שירותו סיכן את חייו למען העם הסובייטי. הוא נידון ל-15 שנות מאסר. היה זה פסק דין סופי ללא אפשרות להגיש ערעור.  

סודופלאטוב נכלא בבית הסוהר "ולדימירסקיה" (Vladimirskaya) (השוכן בעיר ולדימיר) שנועד לאסירים חשובים ומסוכנים בעיני השלטון. ישבו בו  גם בנו של סטאלין, ואסילי, ואנשי נ.ק.ו.ד בכירים, בהם אייטינגון, אשר נידון ל-12 שנות מאסר. תנאי מאסרו של המחבר בשנותיו הראשונות היו נוחים יחסית, הודות להנהלת בית הסוהר שגילתה אהדה כלפיו ואת חֶלֶק מאנשיה הוא הכיר עוד בתקופת שירותו. שלושה חודשים  לאחר שבתו בכלא, אשתו לראשונה ביקרה אותו עם ילדיהם. היא נמנעה לבוא עם הילדים בעבר לנוכח מראהו הגופני הקשה. [בנו של המחבר, הנושא שם זהה לאביו, פאבל סודופלאטוב, היה לפרופסור ב"אוניברסיטה הממלכתית של מוסקבה" ועזר לאב בכתיבת ספרו הנוכחי.]

המחבר פנה פעמים רבות לבית המשפט העליון ולתביעה בבקשה לערוך דיון חוזר בעניינו, ואשתו פנתה פעמיים למנהיגה של בריה"מ חרושצ'וב. אבל כל הפניות היו לשווא, ולרוב לא זכו אף בתשובה פורמאלית. בין האישים שפעלו למען שחרורו של סודופלאטוב או קיצור עונשו היה   ראש ה-ק.ג.ב בין השנים 1961-1958, אלכסנדר שלפין, אשר העריך בחיוב את פעילותו בשנות שירותו  וזו של אייטינגון.  כמו כן  פעל למען שחרורו רוצחו של טרוצקי, רמון מרקדר, אשר לאחר ריצוי עונשו במקסיקו הגיע בשנות ה-60 למוסקבה. לעומתם, מנהיגה של בריה"מ חרושצוב – התנגד.

ב-1961 התנאים בכלא הורעו. הצוות האוהד כלפיו הוחלף בצוות חדש ובלתי מוכר לו.  כדי להסב תשומת לב להשתדלויותיהם לטהר את שמם, המחבר ואייטינגון פנו במכתב לחרושצ'וב ובו הצעות מבצעיות להתמודדות עם יחידת הכוחות המיוחדים –  "הכומתות הירוקות" –   שהקים ב-1961 הנשיא ג'ון קנדי. הצעותיהם זכו להיענות חיובית ב-ק.ג.ב,  ובעקבות זאת מועדי קבלת החבילות מהבית שופרו, ולראשונה הותר להם להיפגש עם עורך דין. עורך הדין הצליח לקצר את תקופת מאסרו של אייטינגון בשנה וחצי והוא שוחרר ב-1964. ב-1965 עשרים וארבע ותיקי השירות של ה-נ.ק.ו.ד, בהם רודולף אַבֵּל, פנו בעצומה למנהיגה החדש של בריה"מ, ליאוניד ברז'נייב, בה ביקשו לבחון מחדש את עניינו של סודופלאטוב– אך ללא הועיל. המחבר שוחרר מהכלא רק לאחר ריצוי מלוא תקופת מאסרו, באוגוסט 1968.

לאחר שחרורו, בעזרת ידידיו משירותו ב-נ.ק.ו.ד, מצא סודופלאטוב עבודה בתרגום ספרות מגרמנית, פולנית ואוקראינית, וכמו כן חיבר ספרים תחת שם בדוי, אנטולי אנדרייב. הכנסותיו מפעילותו הספרותית היו נאות. ב-1976 חידש סודופלאטוב את מאמציו לטיהור שמו. מאמציו, משתמע, זכו לתמיכה מסוימת מצד ראש ה-ק.ג.ב, יורי אנדרופוב – אבל חבר בכיר בפוליטביורו, מיכאיל סוּסלוֹב,  המשיך להתנגד לזיכויו ועמדתו הכריעה. ב-1985 ו-1988 פנה סודופלאטוב למנהיגה החדש של בריה"מ מיכאיל גורבצ'וב, אבל גם גורבצ'וב לא אישר את טיהור שמו, כנראה מהשיקול הבא: בדומה לחרושצ'וב, גורבצ'וב היה מעוניין להשחיר את פניו של בריה ולהפכו – יחד עם האנשים שעבדו איתו – לשעיר לעזאזל לפשעי המשטר הסובייטי. בניגוד לגורבצ'וב, פניותיו הרבות של המחבר לטיהור שמו  בסוף העידן הסובייטי זכו לתמיכה, או לפחות לאהדה,  ב-ק.ג.ב ואצל התובע הצבאי. בספטמבר 1988 נפטרה אשתו של סודופלאטוב, אֵמָה  קגנובה, והיא נקברה בסמוך לאייטינגון (נפטר ב-1981) ואבּל. [כבר לאחר התפרקותה של בריה"מ, ב-1992 התביעה הצבאית של רוסיה טיהרה את שמו של סודופלאטוב. באותה השנה טוהר גם שמו של אייטינגון. סודופלאטוב נפטר ב-1996.]

הערות ביקורתיות

סודופלאטוב אינו מוכן לספר על חלקו בטיהורים בבריה"מ, ולאורך ספרו ניכרת מגמה להמעיט ולטשטש את חומרת מעשיו. הצגתו של חרושצ'וב כמבצע טיהורים נרחבים באוקראינה בשנות השלושים, וכנוקט במדיניות קשוחה כלפי אוקראינה בעקבות סיפוח חלקה המערבי לבריה"מ ב-1940, וגם לאחר מלחמת העולם השנייה בשנות ה-40 – טענות נכונות בפני עצמן – נועדו להשמיט את הבסיס המוסרי מחרושצ'וב לכליאתו של סודופלאטוב ב-1953, בעוון (בין היתר) השתתפות ברצח אזרחים סובייטים. המחבר גם מנסה להציג את עצמו כליברל בהשוואה לחרושצ'וב בנושא האוקראיני – דבר שלא בהכרח נכון. על אף ששמו של סודופלאטוב טוהר על ידי התביעה הצבאית של רוסיה ב-1992 – חברים ב"ממוריאל" (Memorial), ארגון רוסי העוסק בתיעוד פשעי המשטר הסובייטי, הביעו התנגדות לכך.

בדומה לניסיונו של סודופלאטוב להמעיט מפשעיו ואף להצדיקם, באותו הקו הוא נוקט ביחס לפשעיו של סטאלין, אשר בפקודתו הישירה או העקיפה בוצעו מעשיו. הוא מסיר מסטאלין את האחריות לרצח קירוב ב-1934, ועדיין מצדיק את חיסולם הפיזי בסוף שנות ה-30  של יריביו של סטאלין בהנהגה הסובייטית  (זינובייב, קמינייב ובוחרין) –  ואת רצח טרוצקי ב-1940. כמו כן מצדיק המחבר את חיסולם של מתנגדי המשטר הסובייטי.

סודופלאטוב מנסה למצוא נסיבות מקֵלות לאחריותו של סטאלין למחדל ההפתעה של הפלישה הגרמנית לבריה"מ ביוני 1941. המחבר מתעלם למעשה מכך שסטאלין נהג בחשדנות עוינת ביחס לכל דווח –  תוך איומים כלפי מוסר הדיווח –  בדבר פלישה גרמנית קרובה לבריה"מ בסביבות התאריך שעתידה הייתה להתרחש, כיוון  שסתרה את הערכתו שלו. כמו כן, המחבר מתעלם משני נתונים שהיה על המודיעין הסובייטי וסטאלין אישית לקחת בחשבון ביחס להיטלר. היטלר בהחלטותיו הִרבה להסתמך על האינטואיציה "הגאונית" שלו, ולא על הערכה אובייקטיבית של הכוחות. חלק מהחלטותיו היו במפורש בלתי רציונאליות, בהן הכרזת המלחמה על ארה"ב בדצמבר 1941. נוסף לכך, ישנה התעלמות בספר מקביעתו של היטלר,  הרשומה באותיות מודגשות ב"מיין קמפף", לפיה על גרמניה להתפשט מזרחה, לרוסיה – כדי להפוך למעצמה גדולה באמצעות כיבוש מרחביה הענקיים– ולא מערבה. מלחמתו של היטלר במערב, ובמיוחד נגד בריטניה, נתפסה בעיני ה"פיהרר" כהסתבכות במלחמה הלא נכונה.

הפשע אותו מייחס סודופלאטוב אישית לסטאלין הוא הטיהורים נגד אישים יהודים בסוף תקופת שלטונו של הרודן. יש לציין כי חלק מהאישים האלה זכו לטיהור שמם לאחר מות סטאלין, כך שהמחבר בעצם זיכוים אינו חורג מהעמדה הסובייטית הרשמית. ואולם, בשונה מהעמדה הסובייטית, הוא עומד על המרכיב האנטישמי שמאחורי הטיהורים, גורם שלדבריו המשיך להתקיים ביחס לקבלת יהודים למשרות גם בתקופה הפוסט סטליניסטית.

מלבד בנושא הטיהורים בסוף תקופת סטאלין, ביקורתו של סודופלאטוב על המשטר הסובייטי מעטה. רק מתוך פסקאות אחדות בספרו מבצבצת מוּדעוּת מסוימת שפעל למען שלטון מרושע. לדבריו, "בשנים הבאות" [ייתכן בשבתו בכלא או לאחר מכן] אייטינגון ואשתו של המחבר נקטו בעמדה "ריאליסטית יותר" בהשוואה לעמדתו ביחס למשטר בבריה"מ. אייטינגון טען כי המפלגה כבר אינה נאמנה יותר לרעיונות הסוציאליזם והצדק, והפכה רק למנגנון לניהול המדינה. לדברי סודופלאטוב,  בתחילה הלצותיו של אייטינגון כלפי ההנהגה הסובייטית הרגיזו אותו, אך אחר כך  הוא הבין עד כמה צודק ידידו בהניחו כי המנהיגים שמים את האינטרסים האישיים שלהם מעל לאינטרסים של העם והמדינה.

הקו הדומיננטי של סודופלאטוב הוא כי בסופו של דבר רב היה החיוב בבריה"מ על השלילה.  הוא מדגיש את התמורות החשובות שהצליח להגשים המשטר הסובייטי כמו חיסול העוני ומהפכה חברתית – רעיונות ורפורמות שעוררו, לדבריו, אהדה כלפי השלטון הקומוניסטי מצד מיטב המוחות בעולם, בהם רוברט אופנהיימר ואלברט איינשטיין. המחבר טוען כי למרות חמש עשרה שנות כליאתו, הוא לא חדל להיות נאמן לבריה"מ. עוד טוען המחבר כי "על אף פשעיהם, בריה, סטאלין ומולוטוב הצליחו להפוך מדינה אגרארית מפגרת למעצמת על אדירה, חמושה בטילים גרעיניים". לעומתם, גורבצ'וב הביא לקריסתה של המעצמה הגדולה.  כהערה לתזה הזו של המחבר, אפשר לומר כי כובשים ובוני אימפריות, אכן זוכים, ככלל, לגישה אוהדת בהיסטוריוגרפיה, תוך התעלמות ממיליוני הקורבנות שהותירו בדרכם.  

בספר בולט מספרם הרב של אנשי ביון יהודים בכירים בבריה"מ – מצב שנמשך כמעט עד לסוף ימי סטאלין. לדעתי, סביר להניח כי חלק משמעותי של האוכלוסייה היהודית בחר לשרת את המשטר הסובייטי מתוך אמונה נאיבית שלראשונה בתולדות האנושות הוקם משטר הדוגל בצדק חברתי והשולל מכל וכול אפליה על בסיס גזע ולאום,  והפותח לרווחה את הדלתות בכל התחומים לפני היהודים. כישוריהם של היהודים, כמו בתחום ידיעת שפות,  תרמו למקומם הלא פרופורציונאלי בשירות הביון. (ראוי לציין כי לאור כישוריהם,  שיעור  היהודים מעל ומעבר למספרם באוכלוסייה היה קיים גם בתחומים רבים אחרים בבריה"מ  בהם מדע,  רפואה, ספרות ומוסיקה.) בחיפוש אחר נסיבות מקלות להתגייסות חלק מיהודי בריה"מ לטובת המשטר, יש לציין כי גם אנשי רוח דגולים במערב הלכו שולל,  במידה זו או אחרת ולאורך תקופה לא מבוטלת, אחר תדמיתו השקרית של המשטר הסובייטי. עם זאת, בפרספקטיבה היסטורית אפשר לומר בצער רב כי היהודים אשר שירתו את המשטר הסובייטי עבדו עבודה זרה, ואף גרוע מזה.

סודופלאטוב, בתור אדם שפעל רוב חייו בתקופת משטרו של סטאלין ונותר נאמן למשטר הסובייטי,  בעצם אינו מוכן להודות כי שירת משטר נפשע. כללית, לאדם קשה להתנכר לכל עברו ולהודות כי פעל בשירות השטן. ספרו, לדבריו, אינו מתיימר להיות מחקר אובייקטיבי. ואכן, לפנינו מקור מפוקפק ומגמתי. כמו כן, הריחוק בזמן בין התרחשות האירועים המתוארים בספרו לבין מועד כתיבתם מגביר את הסבירות לקיומן של טעויות. טעויות הדפוס הלא מעטות בספרו –  בשפה הרוסית, בשמות ותאריכים – יכולות להוסיף לפקפוקים בדבר דיוקה ואמינותה של  גרסתו. עם זאת, אפשר לקבל את גרסת המחבר לגבי אירועים בהם יש לגרסתו אישור ממקורות אחרים, מהימנים יותר, ולא לשלול אירועים ופרשנויות המופיעים בספרו שנראים סבירים.

---

[1] הערכה דומה, לפיה המסע האנטישמי נתקע בסוף בפברואר 1952 הביע ההיסטוריון ז'ורס מדבדב בספרו "סטאלין והבעיה היהודית" (מוסקבה, 2003).  בהערכתו מסתמך מדבדב על הפסקת פרסומים אנטי יהודיים ואלה הקשורים "בפרשת הרופאים" בביטאון המפלגה הקומוניסטית "פרבדה", שינוי שנעשה בוודאי בהוראתו של סטאלין. לדעת ההיסטוריון, ייתכן כי סטאלין החליט, לפחות זמנית, לבלום את הטיפול ב"פרשת הרופאים", כפי שנהג לסגת זמנית גם במסעי דיכוי אחרים שלו. ראה:

Жорес Медведев, Сталин и еврейская проблема (Москва: Права человека, 2003), стр. 216-218