מגד, אהרן. החי על המת (תל אביב: הוצאת עם עובד, 1965). הדפסה עשירית 2000. 229 עמ'.
אהרן מגד (2016-1920), סופר ומחזאי, נולד
בפולין ועלה לארץ ישראל ב-1926. בצעירותו היה חבר קיבוץ, באמצע שנות ה-40 שהה
בשליחות בארצות הברית ומ-1950 התגורר בתל אביב. פרסם יותר מ-30 ספרים אשר תורגמו
לאנגלית ושפות נוספות. זכה בפרסים אחדים, בהם פרס ישראל לספרות בשנת 2003.
סיכום "החי על המת"
הרומן מסופר בגוף ראשון על ידי הגיבור הראשי שלו
יונה רבינוביץ', המכוּנה יוֹנס,
והמתגורר בתל אביב. האיש היה נשוי שנתיים לאהובה, גננת במקצועה. במשך
השנתיים האלה אהובה פרנסה את יונס, כדי שהוא יוכל להתמסר לכתיבה. אבל באותה התקופה
הוא כתב רק פרק אחד בסיפור שלא הושלם. אף על פי כן, הפרק שפורסם בעיתון בשם
"גיבור דורנו" עשה ליונס שם של סופר מצליח, וכולם סברו כי זהו סיפור,
ולא פרק מִסֵפֶר. כותרת הסיפור נלקחה מיצירה רוסית נודעת [של המשורר והסופר מיכאיל
לרמונטוב]. בעקבות הצלחתו הספרותית קיבל
יונס הצעה לכתוב ספר על אברשה (אברם) דוידוב, גיבור בתקופת היישוב העברי
בטרם קום המדינה ובמלחמת העצמאות, איש שהפך עוד בחייו לאגדה. הנחת המציע (אברהם
שי) הייתה כי מי שעלה בידו לתאר את דמותו של מרגולין, גיבור סיפורו של יונס, יצליח לתאר גם את דמותו של דוידוב. ואולם
יונס סבור כי יצירתו לא הובנה כהלכה. לכאורה מרגולין הוא האיש הטוב, בן גזע
החלוצים וניגוד גמור לדמות ראשית נוספת שבסיפורו, דורון – איש הבוהמה הלוכד צעירות
ברשתו ומספר סיפורי כזבים. אבל קריאה מעמיקה יותר של היצירה – ממשיך יונס בטיעונו –
תְגַלה ביקורת על אנשי הקיבוץ, חסרונותיו
של מרגולין ויכולתו של דורון לתקן את דרכיו. יונס, לאחר התלבטות, הסכים לחתום על
חוזה עם הבעלים של חברה להוצאת ספרים בשם קרפינוביץ'.
בהתאם לחוזה התחייב יונס לכתוב ספר ביוגראפי על דוידוב במשך 18 חודשים במהלכם יקבל
500 לירות כל חודש, עם אפשרות להגדיל את הכנסותיו לאחר פרסום הספר, בהתאם לכמות
המכירות.
כבר בעת המשא ומתן על החוזה, גבה ליבו של יונס
כל כך, עד שהעז לומר לאהובה כי עליהם להיפרד. בחוסר רגישות, הוא לא נענה לבקשתו של
אבי אשתו לחזור בו מכוונתו להתגרש, וגם לא נענה להצעת אחותו של אשתו, לפחות לדחות
את מועד הגירושים, כדי לא לפגוע בבריאותו של האב. כשבוע לאחר החתימה על החוזה
התגרש יונס מאהובה – זו שפרנסה אותו בשנות הנישואים, לא התלוננה, ואף לאחר טקס
הגירושים הכרוך בהשפלת האישה, שאלה אותו האם להכין לו צהריים. אהובה יעצה ליונס לא
ליטול על עצמו את כתיבת הספר על דוידוב. היא טענה: "לא תוכל להבין אותו...אין
בך שום דבר דומה לו" (עמ' 33), אינך ישר ויש בך רשעות קטנה. בלילה הראשון ישן
יונס עדיין בדירת אשתו, כי לא היה לו בית. אחר כך הלך ללון בדירתו של אפרים
אוורבוך, נשוי ואב לשלושה ילדים, ידיד ממנו התעלם תקופה ארוכה. תוך זמן קצר
שכר יונס דירת חדר בעליית גג. כעבור
חודשים אחדים מאז הפרידה מאהובה, היא הגיעה לדירתו וסיפרה לו כי היא בהריון. יונס
הציע לה לעשות הפלה ולממן את הוצאותיה – על אף שהבין כי לא זה מה שרצתה גרושתו. הפרשה
הסתיימה בהפלה במימונו של יונס. בהמשך חייה מצאה אהובה חבר, מַלָּח בשם אבי הצעיר
ממנה.
נושא ספרו הביוגראפי של יונס, דוידוב, לא היה
זר לו. אביו של יונס, שאול רבינוביץ', היה מראשוני כפר גלעדי ומפעילי
ה"הגנה". הוא הכיר את דוידוב ואף את טרומפלדור. ליונס עצמו הזדמן לפגוש
את דוידוב בשני אירועים. בפעם הראשונה, בשנת 1944 בהיותו בן 18, פגש המחבר את
גיבור ספרו בעת ששניהם עבדו בבריכות המלח של עתלית. דוידוב הרשים אותו כגבר גבוה
ויפה תואר, אשר ביצע את העבודה הפיזית הקשה בקלות. לאחר שהבחין כי יונס עושה את
עבודתו במאמץ רב, ניגש אליו דוידוב ונתן לו עצות מעשיות שנועדו ליעל את מלאכתו.
בשיחה עם דוידוב בשעת מנוחה, נוכח יונס בבקיאותו של האיש בספרות הרוסית בשפת המקור
ובעמדתו הציונית המיליטנטית כלפי הבריטים.
כעבור כתשע שנים, בקיץ 1952 פגש יונס את דוידוב
שנית. היה זה בעת שיונס היה אחד הסטודנטים שעבדו בסלילת הכביש לסדום ועסק בפיצוץ
אבנים בפטיש. דוידוב ביקש ממנו את הפטיש והדגים לו כיצד צריך לעבוד נכון. לשאלתו
של יונס האם הוא זוכר אותו, השהה את מבטו ואמר: "בעתלית נדמה לי, לא?"
(עמ' 205). כעבור ימים אחדים חזר דוידוב
שוב ליונס, הבין כי העבודה קשה עליו, ושלח אותו למשימה קלה יותר: הוא ביקש מהאחראי
על המודדים להכשירו כמודד. דוידוב ראה בעבודת הכביש כור היתוך היוצר מ-800 עובדים
שבאו מ-70 ארצות עם אחד. הוא התייחס בכבוד לזקן תוניסאי שקרא בספר הזוהר עם
פירושים בערבית באותיות עבריות. יוצאי מרוקו, אלג'יריה ותוניס "יראו את דוידוב
ולא אהבוהו". היו אומרים כי הוא אדם קשה ולא חבר (עמ' 207). דוידוב לא זכה
לסיים את סלילת הכביש. הוא נהרג בטעות על ידי סטודנט שהיה בשמירה.
ספרו של יונס אמור היה להסתמך בעיקר לא על
פגישותיו הקצרות עם האיש. בידי המחבר הייתה רשימה של 27 אנשים שהכירו את דוידוב,
והוא תכנן לפגוש ולראיין את כולם. ראשון המרואיינים היה יהושע דוידוב, אחיו הבכור,
שדיבר על "אברם" ביראת כבוד: הוא עשה הכול למען הארץ ולא ביקש שכר, היה
חזק בגופו ואמיץ, אך גם משכיל ואף ידע לנגן בכינור. הוא מאס במפלגות, ולכן אין
הצדקה לכך שהשלטון בארץ מנכס אותו כעת לעצמו.
פעם במקרה, בתקופת איסוף העדויות על דוידוב,
פגש יונס את נקדימון, שהיה מפרסם שירים במוסף ספרותי. כאשר שמע נקדימון
שהמחבר אוסף חומר על דוידוב, הוא התייחס בביטול למיתוס שנוצר סביב הדמות הזו
ובאותה הגישה נקט כלפי טרומפלדור ויהושע חנקין. נקדימון הזמין את יונס
ל"מרתף" – מעין בר (פאב) אשר שימש מקום כינוס לאמנים בוהמיים. במקום
שלטו נורמות מתירניות ביחסים עם נשים ובאיי המקום נהגו לשתות לשוכרה. יונס בהדרגה הצטרף לחבורה הזו, ושם הכיר אישה בשם
חגית, איתה קיים קשר אינטימי לא קבוע. נקדימון היה הדמות הדומיננטית
ב"מרתף" הן בנורמות התנהגות והן בגיבוש השקפה המתייחסת באירוניה ואף
בלעג לדמויות המופת של התקופה החלוצית. שרגא גומפל, מבקר ספרותי שנמנה עם
אנשי המרתף, פרסם מאמר בו טען כי בתקופת החלוציות והשוויוניות כביכול, נפגע חופש
היצירה, כיוון שכופפו אותו לאידיאלים של התקופה הזו. אם בעבר הייתה הצדקה כלשהיא
לכך, המשיך גומפל, הרי כעת, קבלת המרוּת של הרעיונות האלה "כמוה כסגידה למתים"
(עמ' 72). בערב, בו נסבה במרתף שיחה על מאמרו של גומפל, נקדימון כינה את יונס
"נקרופאג" – אוכל מתים, חי על המתים.
במהלך איסוף העדויות נפגש יונס עם רוּדי
אפרת, אשר עבד עם דוידוב בים המלח בין
השנים 1936-1934. הוא סיפר כי דוידוב היה בעל כושר עבודה בלתי רגיל, שבזכותו זכה
להערצה גם בקרב הערבים, וגם בעל יכולות
אינטלקטואליות יוצאת מן הכלל. ב-1936 הוא התנגד ל"הבלגה" [כלפי התקפות
הערבים נגד היישוב העברי]. בתקופת
הריאיון, רודי עבד במחקר במכון ויצמן, היה גרוש מאשתו הזקנה ונשוי שנית לאישה
צעירה בשם נילי. יונס התאהב בנילי ממבט ראשון. בסיום הריאיון הסיע רודי את
יונס בחזרה לתל אביב, ונילי נלוותה לנסיעה. בהתאם להזמנתו של יונס, נכנסו שלושתם
ל"מרתף". באותו ערב התברר ליונס כי נילי הכירה את יצירותיהם של רוב אמני
"המרתף" ובמיוחד נהנתה משיריו של אביתר. בין אביתר הנשוי לבין
נילי, שהמשיכה לבקר ב"מרתף", התפתח רומן אינטימי סודי. הדבר עורר את
קנאתו של יונס ובעקבותיו הוא הזניח זמנית את עצמו וכתיבתו. בהמשך נוצר משולש
אוהבים: נילי, אביתר ויונס. כאשר הציע יונס לנילי להתלוות אליו לנסיעה, כדי לראיין את אחת הדמויות שהכירו את דוידוב, היא
סירבה בטענה כי גיבורים משעמים אותה, ואף יעצה ליונס לחדול מכתיבת הספר. הרומן
המשולש התפרק, לאחר שאשתו של אביתר, לביאה, תפסה את בעלה בלילה בחברתה של נילי.
נילי חזרה לרודי ואף נכנסה להריון, ואביתר
חזר לחיות עם לביאה.
השקפת עולמם הנלעגת כלפי גיבורי התקופה החלוצית
של חבורת "המרתף" ואורח חייהם
אותו סיגל יונס, בילויי לילה ושתייה מרובה, אכזבותיו מאהבתו לנילי ועמדתה השלילית
ביחס למפעלו הספרותי – כל אלה פגעו במוטיבציה של המחבר להמשיך לעבוד על ספרו. לא
היה לו הכוח לקום בבוקר ולהתחיל לעבֵּד את החומר שאסף על דוידוב. ואולם אי כתיבת
הספר העיקה על מצפונו. נדמה היה לו כי רוחו של דוידוב מוכיחה אותו על עצלנותו.
אנשים זיהו את יונס עם דוידוב והיו שואלים אותו "איך מתקדם דוידוב". אף
נקדימון היה מקבל את פניו ב"אדון דוידוב" (עמ' 190). כמו כן הגיעו אליו
מכתבים מאישים שביקשו לתרום מזיכרונותיהם ליצירה. למכתבים האלה יונס לא השיב – אבל
המשיך לאסוף חומר על דוידוב מאותה רשימה של
27 עדים שטרם הספיק לראיין.
יונס מתאר את העדויות על פעילותו של דוידוב,
אשר את רובן אסף בסדר כרונולוגי. בשנות ה-20 עבד דוידוב ב"גדוד העבודה"
בסלילת כבישים, כשהוא בוחר לעבוד במלאכות הקשות. בעת מאורעות תרפ"ט (1929),
כאשר הערבים פגעו במתפללים יהודים בכותל המערבי ובירושלים, עזב דוידוב את ביתו
בכפר סבא והלך להגן על יהודי ירושלים. הוא נלחם בגבורה בקרבות מול פורעים ערבים
בשנים 1938-1936. ב-1938 השתתף דוידוב בהקמת חניתה ובהגנה על המקום. במקביל
לעמידתו האיתנה נגד פורעים ושודדים ערבים, הוא התייחס בהגינות לערבים שלא היו
מעורבים במעשי איבה ומנע פגיעה ברכושם ובזכויות הקניין שלהם מצד מתיישבים יהודים.
לדוגמה, כדי למנוע עקירת עצים השייכים לערבים, הוא מצא דרך חלופית להקמת גדר
ביטחון. האיש היה אינדיבידואליסט באופיו ולא יכול היה להישאר זמן רב במקום אחד.
דוידוב אהב מאוד את הבן היחיד שלו, נמרוד, אשר נהרג במשלט בדרך לירושלים ביולי
1948. מות הבן הסב לאב יגון כבד.
כמעט כל המרואיינים תיארו את דוידוב כדמות מופת
ללא דופי – מלבד שניים. נחום דולב מחניתה, במקביל לעדותו החיובית על האיש, מצא
לנכון לציין במבוכה כי בתקופת הקמת היישוב הזה היה לדוידוב רומן עם אישה נשואה,
גלוי לאנשי המקום, והם אף דאגו להסתיר זאת מבעלה. כאשר הפרשה התגלתה לבסוף לבעל,
הרומן הופסק. דולב מגלה הבנה מסוימת להתנהגותו של דוידוב ומשתדל לא לשפוט אותו
לחומרה.
בניגוד לכל המרואיינים, עדותה של ציפורה, אשתו
של דוידוב, על בעלה שלילית בעיקרה. שליחויותיו הארוכות הרחק מהמשק שלו בכפר סבא,
כמו בגליל ובים המלח, נעשו לא רק למען קידום המפעל הציוני – התיישבות והגנה – אלא
מתוך רצון להתרחק מהבית ולחיות עם נשים אחרות. ציפורה נאלצה לגדל את שני ילדיה
לבדה, וכמו כן לתחזק לבדה את המשק החקלאי. לדבריה, דוידוב בחר להיקבר בהרי
ירושלים, לא כיוון שבנו נהרג שם, אלא פשוט לא רצה להיות קרוב לביתו גם במותו.
האישה האשימה את בעלה בעקידת בנם נמרוד: הבן היה קצר ראייה ולכן אסור היה לו
להשתתף במלחמה. הבת ברחה לאוסטרליה, כיוון שאביה הפקיר אותה ואף הִכָּה אותה. ציפורה שאלה בתמיהה: האם ייתכן שאדם יאהב את כל
עם ישראל, את כל האנושות ולא יאהב את משפחתו? (עמ' 227.) היא שרפה את תמונותיו ומכתביו, כיוון שמבחינתה
הוא מת לפני שנים רבות. אתה בספרךָ, המשיכה ציפורה, בוודאי לא תכתוב על דוידוב את
האמת השחורה, כיוון שעם ישראל זקוק לגיבורים.
במהלך עבודתו על הספר חלה יונס. בהתאם להמלצת
הרופאה לנוח, נסע המחבר להתארח אצל קרובת משפחה בקיבוץ בגליל, ושם באווירה רגועה
קיווה להתחיל בכתיבה, על סמך עדויות המרואיינים שלקח איתו. ואולם הדבר לא עלה
בידו: הוא העדיף לטייל ואנשים הטרידוהו בשאלות בענייני ספרות. בשובו הביתה גילה כי
כל רישומי העדויות שאסף על דוידוב נעלמו. ייתכן שהם אבדו כאשר קרובת המשפחה תחבה
לכבוּדה שלו תפוחי עץ, ולצורך זה ארזה מחדש את חפציו, וייתכן שנשמטו באוטובוס בדרך
שובו כאשר הוציא מדי פעם מתיקו ספר כדי לקרוא בו. יונס עשה מאמצים בלתי נלאים לאתר
את רשימותיו. הוא נסע שוב לקיבוץ לוודא שלא השאירם בחדרו, שאל אודותם את קרובת
המשפחה וכמו כן בלשכת החפצים האבודים, אצל הסדרנים, נהג האוטובוס – וכל זאת לשווא.
עם זאת, הוא לא פרסם מודעה בעיתון על האבידה מחשש מה יאמרו האנשים שהפקידו את
זיכרונותיהם בידיו, ומה יגיד המוציא לאור קרפינוביץ', והאם יהיה עליו לראיין שוב
את 27 האנשים ואחר כך עוד לכתוב ספר. כאשר נודע לגומפל – איש "המרתף – שהרשימות אבדו, הוא הביע צער והודה כי בילדותו
העריץ את דוידוב כהתגלמות האידיאל של ארץ ישראל עליה חלם. כיום, הוסיף גומפל,
בסתירה לְמה שכתב לפני שנתיים, הוא כותב מאמר לפיו "הכול הולך אחר השורש...אם
השורש מחוץ לתחום – נמחקת הזהות" (עמ' 220).
לאחר שחלפו כשנתיים מאז שיונס התחייב לכתוב את
הספר – והוא לא רק שלא התחיל לכתוב אותו, אלא גם איבד את העדויות שאסף על דוידוב–
הוצאת הספרים קרפינוביץ' תבעה את הסופר בבית משפט על אי מילוי החוזה, מעילה בכספים
וביזיון המת. אם יונס יפסיד במשפט, יהיה עליו להחזיר לא רק את כל הכסף שקיבל
מהמוציא לאור כמפרעה. עורך דינו של יונס, שילה, דאג להכניס בעת החתימה על
החוזה תיקון שנועד לטובת הלקוח: תשלום פיצויים של 5,000 לירות במקרה של הפרת החוזה
על ידי אחד הצדדים. כעת התיקון הזה הפך לחרב פיפיות נגד יונס. יש לציין כי המפרעה
שקיבל יונס על כתיבת הספר הייתה למעשה הכנסתו היחידה, ומצבו הכספי כבר בעת המשפט
היה דחוק. הוא אף התקשה לשלם את דמי השכירות עבור דירתו הצנועה.
בתקופת המשפט, במקום להיחפז ולכתוב את הספר על דוידוב בהסתמך על
זיכרונו, יונס עסק בחיבור ספר על השתלשלות קורותיו מאז שקיבל את החוזה על כתיבת
היצירה אודות דוידוב, (תקופה שתוארה לעיל) כעלילה שטרם הסתיימה, הכוללת את
התנהלותו של המשפט הנמשך נגדו. (במקור, בספרו של אהרן מגד, האירועים בחייו של יונס
מופיעים בערבוביה, ולא בסדר הכרונולוגי כפי שניסיתי לתארם בסיכום.) בקיצור, במהלך
המשפט יונס עסק בחיבור ספרו השלישי על ספרו השני, אותו לא כתב (ואת ספרו הראשון
הוא לא סיים).
עורך הדין עברת המייצג את קרפינוביץ', באחת מישיבות בית המשפט
הודיע כי התובע מוכן לוותר על כל תביעותיו הכספיות, כולל החזרת המפרעות (9,000
לירות) והפיצויים (5,000 לירות), אם הנתבע ימסור את כל הרשימות שרשם מפי האנשים
שפגש, בצורתן הגולמית והבלתי מעובדת. ההצעה נראתה נדיבה והשופט בנבנישתי המליץ
לקבלה. אבל כיוון שהרשימות האלה כבר אבדו,
פרקליטו של יונס, שילה, המציא תואנות שונות כדי להתחמק מהיענות לבקשת
התובע. כמו כן, ניסה שילה לתרץ את אי קיום החוזה על סמך סעיף בו, לפיו
"התערבות כוח עליון" מצדיקה את אי קיומו, כשבמקרה הנ"ל הכוונה
למוּזה, לרוח היוצרת שנסתלקה מהסופר. בהמשך המשפט, פנה עברת ליונס ושאלוֹ האם הוא
יהיה מוכן לחתום על חוזה לסיום כתיבת הספר בעוד שנה ואף שנתיים, ויונס השיב
בשלילה.
בישיבה נוספת של בית המשפט ניסה התובע עברת –
כנראה בהסתמך על הלשנה מצד רודי, בעלה של נילי –
להוכיח כי יונס אינו כותב כלל: ביום הוא מבלה בים או בחברת ידידים, ובערב
הוא ב"מרתף". התובע המשיך וציטט את דבריו של יונס שנאמרו בתאריך ספציפי
בביתו של המשורר נקדימון בזו הלשון: " הוא [דוידוב]...איננו מניח לנו לחיות
בשקט...אם רוצים אנו לחיות – הרי למחוק את זכרו לעולם ועד, זהו תפקידנו הקדוש!
(עמ' 185). יונס השיב כי הדברים שמיוחסים לו לא נאמרו, החוויר וחש ברע, ובעקבות
זאת הופסקה הישיבה. בינו לבין עצמו הודה יונס כי כנראה אכן אמר את הדברים האלה
בהיותו בגילופין, ולכן לא זכר אותם – ואולם הם שיקפו אמת הרבה יותר מורכבת והיא,
כדבריו: "אמרתי לכתוב על המת – הוא חנק את חיי! כן, מכרתי את נפשי לצדיק! לא
הייתי חופשי עוד, משועבד הייתי"
לקידום הספר על דוידוב (עמ' 189). היה נדמה לו כי דוידוב מפקח עליו יום
ולילה, וכתוצאה מכך לא הרגיש חופשי לחיות את חייו, לאכול, לשנוא ולאהוב. יונס כינה
זאת עריצותו של צדיק. במחשבה שנייה, מתוודה יונס, אולי אין דבריו מדויקים. הוא ראה
בדוידוב מעין אב...ו"אולי אהבתי אותו בכל זאת" (עמ' 190).
במהלך המשפט הגיע יונס למסקנה כי החומר על דוידוב הכלול בווידוי
האישי שהוא עומד להעלות על הכתב – הפרטים בו על דוידוב אותם רשם מהזיכרון, בחלקם
מתוך רצון לדייק ובחלקם מתוך נטילת חירות – יכול לשמש חומר גלם לסופרים אחרים.
עצתו לסופרים שירצו לעבד את החומר הזה לרומן ביוגראפי היא לתת לגיבור היצירה שם בדוי, פן יבואו אליהם
בטענות על אי דיוקים והפרזות לכאן או לכאן. יונס נוטה למסקנה כי אין בכוחו של
הסופר לשחזר במדויק את המציאות המקורית, ולכן מוטב לו לנסות לשקף את המציאות כפי
שנראית בעיניו. עצתו השנייה לסופרים היא לא לכתוב את הרומן הביוגראפי בנוסח
התרפקות על העבר, כאילו הראשונים הם הגיבורים ואנו חדלי מעש. יתרה מזו, יונס נטה למסקנה
כי אמנות מגויסת היא "הרואיזם פרובינציאלי", חסר ערך אמנותי (עמ' 222).
את הספר הזה, עד השלב הנוכחי של המשפט נגדו, כתב יונס במשך חמישה חודשים. פרקליטו
אמר לו כי משפטו "עשוי להימשך גם שנים" (עמ' 229). יונס הרגיש כי כל עוד
המשפט הזה תלוי מעל ראשו, הוא אינו יכול להתחיל בשום דבר חדש.
הערות ביקורתיות
מהיצירה ניכר כי אהרן מגד בקיא בספרות הרוסית
והמערבית הקלאסית. העברית שלו עשירה, אך ארכאית קמעה. בניגוד לסופרים מודרניים – על אף שספרו מכיל תיאורים של חיי הבוהמה –
אין אצלו תיאור של יחסי מין.
ניתן
לראות קווי דמיון מסוימים בין יצחק שדה (1952-1890) לבין דוידוב. שתי
הדמויות מהוות שילוב בין איש עמל כפים, בעל כוח פיסי רב ומפקד צבאי ללא חת, לבין
איש הרוח והומניסט בהשקפתו. שניהם היו חברים בגדוד העבודה, השתתפו בהגנה על היישוב
נגד הערבים בתקופת המנדט ובמלחמת העצמאות, ושניהם
נפטרו באותה שנה. עם זאת יש להדגיש
כי דמותו של דוידוב ביצירה היא דמות ספרותית, אשר נוצרה כנראה בידי אהרן מגד
בהשראת דמותו של יצחק שדה.
אפשר לראות ביצירתו של אהרן מגד ביקורת נוקבת
על הידרדרות והסתאבות החברה במדינת ישראל לעומת הדור האידיאליסטי של החלוצים.
ידידו של יונס, אליו הגיע ללון לאחר גירושיו, אפרים אוורבוך, השמיע באוזניו דברי
תוכחה קשים על בני תקופתו: "הכול מתעשרים ולא מעבודה. עושים הון מן האדמה
שבחורים תמימים שפכו עליה את דמם. צוברים רכוש משילומים [מגרמניה], משגשגים על
אפרם של נשרפים...חיים על המתים!...מה פלא שהשחיתות פושה מן השורש עד הצמרת! (עמ'
38.) ראוי לשים לב כי אוורבוך אב לשלושה, בעוד לאף אחד מאנשי "המרתף"
אין ילדים. ייתכן כי בכך רומז המחבר להשקפת עולמם העקרה, הניהיליסטית, של באיי
"המרתף". לחיזוק השערה זו אפשר לצטט את דבריו של אחד מאנשי
"המרתף" (אורי גרבוביצקי שֶכּוּנה "הגנרל") – שפרש מהמקום – על יושביו: "הם לא מאמינים ב..שום
דבר...[הם] ..אפסים... הם לא יהודים בכלל!" (עמ' 102.)
יונס, הוא הנציג המובהק של אותה הידרדרות שפשתה
בבני דורו, ובמבט ראשון הוא רשע מרושע. הוא התגרש בחוסר רגישות מאשתו המתוארת
כמלאך. היחס לאשתו הוא רק חלק קטן מרשעותו. במקום
לעמוד בהתחייבותו – עליה שולם לו מראש שכר נדיב – לכתוב ביוגראפיה על איש המופת בתולדות היישוב
דוידוב, יונס שקע באורח חיים בוהמי ב"מרתף". בעת המשפט נגדו על הפרת
החוזה, יונס אינו מודה באשמתו, משקר ומנסה לחמוק מהעונש. ואולם בראייה מעמיקה, דמותו של יונס אינה חד
ממדית בשלילה שלה, כפי שגם לא כזו היא דמותו דורון – לדברי יונס – בפרק מספרו
"גיבור דורנו" (וגם לא כזו דמותו של פֶּצ'וֹרין ברומן של לרמונטוב
"גיבור דורנו").
יונס מימן את ההפלה לגרושתו, ולאחר ביצועה הסיע
אותה לדירתה והשקה אותה בכוס תה. יונס נענה ברצון ובלב שלם לעזור לשכנו, ארדיטי.
בתו של האיש, יונינה, הייתה מאורסת לאליהו
כלפון, ולאחר שהבת ברחה מביתו של ארוסה לבית הוריה, האב ביקש מיונס לתווך בינו
לבין כלפון בנושא ביטול האירוסים. (לאחר בריחת הבת ניסה כלפון לחטוף את ארוסתו
מבית הוריה. התיווך של יונס, ובעיקר הפיצוי הכספי ששילם ארדיטי לכלפון על הפגיעה
בכבודו מפאת ביטול האירוסים, שם קץ לפרשה.)[1]
במהלך המשפט נגד יונס, כאשר התובע הוכיח אותו בצורה מרשימה על אי
מילוי החוזה, ביזת כבוד החיים וחילול שמו של המת, תוך העלאת חשד סביר כי מרשימת
העדויות שאסף על כתיבת ספרו לא נותר דבר – יונס העריץ את דבריו, ובקושי עצר את
עצמו מלקום וללחוץ את ידו לעיני כול. כאמור, לפעמים מצפונו של יונס היה מייסרו על
אי כתיבת הספר ורגשותיו כלפי דוידוב נותרו מלאי סתירות.
אהרן מגד נותן להבין כי אנשים עשויים להשתנות
לטובה, כמו דמותו של דורון ב"גיבור בן זמננו". בדומה לכך, ביצירה
שלנו, אחד מאנשי "המרתף" עזב את
המקום, נילי חזרה לבעלה, וגומפל שינה את
דעותיו. המחבר גם רומז שיונס נוטה לשנות את חייו. ניתן להסיק כי יונס הגיע להחלטה שבמקום
ספר מגויס על דוידוב, שמתאר אותו כהתגלמות האידיאל הציוני, טלית שכולה תכלת, הוא
יפרסם ספר בו יתוודע על עוונותיו שלו, ובמקביל יציג את דוידוב כבשר ודם, על
אישיותו המורכבת, מנקודת ראותם של בני דורו של הגיבור ומנקודת ראותו של הדור החדש.
זו כנראה האמת על דוידוב מנקודת ראותו של יונס, והוא אינו מוכן לוותר עליה ולעשות
תמורתה חיים קלים לעצמו: לכתוב ספר הרואי על דוידוב על סמך העדויות השמורות בזיכרונו
ובכך לצאת ידיי חובה, ולא להסתכן בהידרדרות לעוני. ראוי גם לציין כי עוד במהלך איסוף החומר לא נענה יונס להצעה של
מפיק הוליוודי לכתוב תסריט על דוידוב, הצעה עם פוטנציאל אדיר להתעשר. במקום זה הוא
מחבר וידוי אמיתי. יש לשים לב לפרט קטן לכאורה אותו מוצא לנכון לציין אהרן מגד.
בעל הוצאת הספרים קרפינוביץ', התובע את יונס, היה גם הבעלים של חברה להשקעות,
ופרסום ספרים היה עבורו עסק צדדי. כלומר, הוא אינו בהכרח אידיאליסט הבז לכסף. בדומה
לדוידוב, אנשי "המרתף" – למרות אורח חייהם הדקדנטי – אינם אפסים גמורים:
על אף גישתם הניהיליסטית לכאורה לתקופת החלוציות הם אינם מנותקים מהתקופה זו, הם
אנשי ספר שאינם בוחרים בחיים הקלים של הליכה בתלם ומתעקשים לומר את האמת שלהם.
לסיכום, כיוון שמרבית היצירה (ולא כמו התמצית
שלי) מורכבת מעדויות המשבחות ומהללות את דוידוב ואנשי דורו מחד גיסא, ומתארת את
התנהגותו הקלוקלת ואף הנפשעת של יונס וחבר מרעיו מאידך גיסא, ניתן להסיק כי אהרן
מגד זועק
על ניוונו הגופני והרוחני של העם היהודי בארצו, בנוסח של דור הנפילים שהפך לדור החגבים. ואולם גם אם זה המסר העיקרי או
הבולט לעין, הרי אין זה המסר כולו. המחבר נותן להבין כי המציאות מורכבת יותר. הדור
החלוצי לא היה מושלם, ובדור הנראה על פני השטח ניהיליסטי ישנם שורשים חזקים בעבר
החלוצי, הוא עשוי לתקן את עצמו ולראות את העבר ההרואי לא רק בראייה נלעגת אלא גם ביקורתית
וריאליסטית.
[1] יש לציין כי משפחת ארדיטי היא
ממוצא מרוקאי, והמחבר נותן להבין כי הנוהג הפסול הזה לחטוף כלה נמלטת קיים אצל
מזרחים. בספר ישנן התייחסויות שליליות נוספות לדמויות מעדות המזרח, בהקשר לתקופת
עבודתו של יונס בסלילת הכביש לסדום ב-1952. "מוריס, סרסור זונות מחיפה, היה
גונב שקי סוכר ממטבח המחנה ומבריחם בלילות לבאר-שבע. בודרם חלפן מטריפולי, הממונה
על אספקת הבשר, היה מפריש מעשרות לעצמו וטומנם באוהלו" (עמ' 204). עם זאת, נראה
שאין זה הוגן על סמך המשפטים הבודדים האלה להסיק מסקנות מרחיקות לכת על יחסו של
אהרן מגד למזרחים. ראוי גם לציין את הצד החיובי במשפחת ארדיטי כפי שמתוארת
בספר. לאחר הפיוס בין ארדיטי לכלפון, הבת
יונינה, במצוות האב, כתודה על תרומתו של יונס ל"סוּלחה", נתנה לו שעון
מוזהב והתעקשה שיקבל את המתנה.
