רודס, בן. העולם כמו שהוא: זיכרונות מהבית הלבן של אובמה (ניו יורק, 2018) [סיכום וביקורת]

רודס, בן. העולם כמו שהוא: זיכרונות מהבית הלבן של אובמה (ניו יורק, 2018) .  480 עמ'.

Rhodes, Ben. The World as it is: A Memoir of the Obama White House (New York:

Random House, 2018). 480 pages [מהדורה דיגיטלית]

בן (בנג'מין) רודס, נולד ב-1977 בניו יורק והתפרסם כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי עבור תקשורת אסטרטגית תחת נשיא ארצות הברית ברק אובמה בשנים 2017-2009. בתפקיד הזה, נוסף להיותו יועץ לנשיא, הוא תדרך את כלי התקשורת לגבי אירועים בעולם. כמו כן היה כותב נאומים בכיר בנושאי חוץ עבור הנשיא, והחל מ-2010 גם תכנן את מסעותיו בחו"ל. למחבר תואר ראשון בספרות אנגלית ומדעי המדינה, ותואר שני בכתיבה יוצרת. בתור מי שהיה מקורב לאובמה, ספרו חושף את חשיבתו הבלתי פורמאלית של הנשיא, את התבטאויותיו הספונטאניות שנאמרו למחבר בחדרי חדרים.  הספר משלב בין עבודתו של רודס בבית הלבן לבין התפתחויות בחייו האישיים. בתקופת נשיאותו של אובמה, רודס התחתן עם אן נוריס  (Ann Norris) – שהייתה היועצת של הסנטורית הדמוקרטית ברברה בוקסר (Boxer)  –  ולזוג נולדו שתי בנות. הסיכום שלי עוסק רק בפעילותו המדינית של רודס ומשקף את דעותיו. ביטויים כמו "לטענת רודס" נועדו להדגשה בלבד. הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי קצר בסוף הסיכום.

תחילת עבודתו עם אובמה (מאי 2007-ינואר 2009)

אימו של רודס יהודייה עם שורשים בפולין וגרמניה. רבים מבני משפחתה נספו בשואה – אבל  מלבד מוּדעותו למוצאו היהודי ולשואה, לא היה לרודס קשר ליהדות. האם דגלה בהשקפת עולם ליברלית. אביו היה נוצרי ומדי פעם היה הולך לכנסייה. הוא היה רפובליקאי שמרן שגדל במדינה דרומית בה התקיימה הפרדה גזעית. ואולם לקראת בחירות לנשיאות ב-2008, נרתם האב בהתלהבות מיוזמתו לעבודת שטח, לקידום מועמדותו של אובמה. היה זה לראשונה בחיי המחבר בה הצביע אביו לטובת מועמד דמוקרטי.

רודס נלווה ל"קבוצה לחקר המצב בעיראק" (Iraq Study Group) – קבוצה דו מפלגתית של מדינאים ומומחים שביקרה בעיראק בקיץ 2006 ונועדה לגבש אסטרטגיה למלחמה בארץ זו. הבוס שלו באותה העת היה הסנטור הדמוקרטי לי המילטון, איתו עבד רודס למעלה מחמש שנים. המילטון, יחד עם שר החוץ לשעבר, ג'יימס בייקר, שימשו יושבי ראש של קבוצת המחקר הזו. המחבר התרשם שהמצב בעיראק הוא עגום.

אובמה התנגד למלחמה בעיראק כבר מראשיתה ב-2003, כאשר כמעט כל הפוליטיקאים תמכו בה. בעיני רודס, סגנונו של הסנטור אובמה היה אותנטי ומוסרי  והסנטור הצטייר כאישיות דגולה ההולמת את גודל האירועים ההיסטוריים בני זמנו. במאי 2007, בגיל 29 הצטרף רודס למסע הבחירות של אובמה  לנשיאות. היה זה בדיון שקיים  הסנטור אובמה עם יועציו בשאלה האם עליו להצביע בעד או נגד חוק בקונגרס למימון תִגבוּר הכוח הצבאי של ארה"ב בעיראק [מדובר היה במשלוח כ-20,000 חיילים אמריקאים נוספים לעיראק – מהלך עליו הכריז הנשיא ג'ורג' בוש ב-10 בינואר 2007.]  דויד אקסלרוד, האסטרטג הראשי של אובמה, הציג את הדילמה הכרוכה בהצבעה הזו: כדי לזכות בבחירות המקדימות למועמדות לנשיא מטעם המפלגה הדמוקרטית [בה המתחרה החשובה מול אובמה הייתה הילרי קלינטון] היה עליו להצביע נגד המימון. ואולם בבחירות הכלליות לנשיאות, מועמד הרפובליקאים צפוי היה להאשים את אובמה כי הוא לא תמך במימון כוחות בעת מלחמה וכחלש בלחימה נגד טרור. סוזן רייס (תת שרת החוץ לענייני אפריקה בממשלו של ביל קלינטון) קבעה כי על אובמה להצביע בעד, כי הרי מדובר בחימוש שנועד להגן על חיילים אמריקאים, ועל כן עליו להתנהג בתור מי שעומד להיות המפקד העליון של הצבא.

בעת הדיון אובמה טרם הכיר את רודס, אך כאשר נודע לסנטור כי המחבר השתתף בקבוצה לחקר המצב בעיראק, ביקש לשמוע את דעתו. רודס התרגש לדבר במעמד היועצים, אך בסופו של דבר הציג את טיעונו באופן הבא. הוא שאל את אובמה: מדוע עליך לתמוך במימון מדיניות לה אתה מתנגד, מדיניות שאינך מאמין כי תפתור את הבעיה? על כן, המשיך המחבר, עליך להצביע נגד. משתמע כי אובמה העריך מאוד את דבריו, ובטרם עזיבתו את ההתייעצות ניגש לרודס ואמר לו: "אני מרוצה שאתה אתנו" (עמ' 17). שעות מעטות לאחר מכן הצביע  אובמה בסנאט נגד המימון. בעקבות השתתפותו בהתייעצות הזו,  צורף רודס לצוות כותבי הנאומים של אובמה בתחום מדיניות החוץ.

בעת שהחל רודס את עבודתו במטה הבחירות של אובמה, באמצע שנת 2007, ההערכה השלטת במפלגה הדמוקרטית הייתה כי ניצחונה של קלינטון במועמדות לנשיאות מטעם המפלגה הוא ממש בלתי נמנע. אבל זה לא השפיע על האידיאליסטים הצעירים במטהו של  אובמה, בהם המחבר, שהמשיכו לעבוד במרץ  ולהאמין בניצחון המועמד שלהם, בהאמינם כי הם עושים משהו היסטורי ונכון. טיעונם היה כי אובמה שוֹנה מהממסד אותו מייצגת קלינטון, ולכן ביכולתו להביא לשינוי. [רק ביוני 2008 ניצחונו של אובמה על קלינטון הובטח, ובאוגוסט מועמדותו לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית אושרה רשמית.]

כהכנה לקראת כתיבת נאומים עבור המתמודד על הנשיאות אובמה, על מנת  לנסח נאומים עבור אדם שטרם הכיר ולהתאימם לרוחו ולסגנונו, רודס קרא את ראיונותיו של הסנטור בכלי התקשורת ואת ספריו, במיוחד את ספרו האוטוביוגרפי "חלומות מאבי". במסגרת התמודדותו של אובמה על הנשיאות מול המועמד הרפובליקאי ג'ון מקיין, יצא אובמה לסיור רחב בחוץ לארץ. הנאום בברלין היה לב המסע הזה, ועליו טרח לעבוד רודס במשך שבועות אחדים והיה אחראי לתוכנו.

הקנצלרית אנגלה מרקל דחתה את הבקשה מטעם מסע הבחירות של אובמה לאפשר לו לנאום ליד שער ברנדנבורג ב-24 ביולי 2008, בנימוק כי האתר הזה שמור לנשיאים. תגובתה הביכה והרגיזה את אובמה והוא טען: "מעולם לא אמרתי שברצוני לשאת נאום לפני שער ברנדנבורג" (עמ' 33). הוסכם כי הוא יישא את הנאום ליד "עמוד הניצחון". נאמר לאובמה כי המקום יוכל להכיל עשרות אלפי אנשים.  "מה אם אף אחד לא יבוא?" שאל אובמה – והוא לא התלוצץ (עמ' 33).

המחבר היה מודע לחשיבות ההיסטורית של הנאום בברלין. היו זכורים לו היטב את נאומיהם של הנשיאים קנדי ורייגן בעיר הזו שהטביעו את חותמם על ההיסטוריה: קנדי אמר בגרמנית שהוא ברלינאי, ורייגן קרא  להרוס את חומת ברלין. המסר המרכזי של המחבר בנאום, אשר ביטא את השקפת עולמו של אובמה, היה מתן אישור לגלובליות, שייכות לכדור הארץ כולו, ונגד לאומיות צרה. בנאום נאמר כי החומות בין בעלות הברית משני צִדי האוקיינוס האטלנטי "אינן יכולות להיוותר במקומן". בדומה לכך, החומות בין מדינות עשירות לעניות, בין גזעים לשבטים, בין ילידים למהגרים, "בין נוצרי, מוסלמי ויהודי" – "אינן יכולות להיוותר במקומן" (עמ' 34).

המחבר, בסיועו של כותב נאומים אחר, ניסה להכניס לנאום גם את המשפט "אנו קהילת גורל" – משפט שנאמר על ידי אישה גרמנייה כהוקרה לרכבת האווירית האמריקאית בזמן המצור על ברלין בשנים 1949-1948. המונח "קהילות גורל" תוכנן להיאמר בשפה הגרמנית. שעות אחדות לפני שאובמה עמד לשאת את הנאום התברר לרודס, לאחר בירורים חוזרים, כי במונח הגרמני הזה השתמש היטלר. המחבר רץ לחדרו של אובמה, כדי לאפשר לו להשמיט את הביטוי הזה. אובמה לא נלחץ ואף התבדח לאפשרות שנאומו יוכתר בעיתונות בנוסח, נאומו של אובמה מהדהד את נאומו של היטלר – אבל, כמובן, השמיט את המשפט הבעייתי. כמאתיים אלף גרמנים באו לצפות בהופעתו של הנשיא, וזו הייתה הצלחה רבתי. להערכת המחבר, העובדה כי נשיא אמריקאי ממוצא אפריקאי ניצב בברלין   עשתה רושם גדול יותר על הקהל מאשר תוכן דבריו.

בעת שהנשיא נאם בברלין, רודס כמעט ולא ראה את ביצוע הנאום בפני הקהל. במקום זה הוא העדיף לפסוע מאחורי הבמה ולהציץ מדי פעם בטלפון החכם  בתגובות הראשונות לנאום. כך גם נהג לגבי רוב הנאומים שחיבר עבור הנשיא במשך שמונה השנים הבאות. הרגעים אליהם הוא השתוקק ואף התמכר לא היו המחזות בהם נִשאו הנאומים שחיבר בפני קהל רחב, אלא הרגעים לפני הנאום כאשר כולם ציפו לשמוע את המילים שעל מחשבו הנייד.

בעקבות המשבר הכלכלי בארה"ב, בסתיו 2008 מסע התעמולה של אובמה חייב היה להתמקד בכלכלה. הוא הורה למחבר בספטמבר לכתוב עבורו נאום שיוקיע את מדיניות הסרת הפיקוח (דה-רגולציה) מצד הממשלה על התחום הפיננסי וגם את תיאוריית "הטפטוף", לפיה מצבם של העניים משתפר בהדרגה בתקופה בה גדל שגשוגם של העשירים – שתי אבני היסוד של כלכלת הנשיא רייגן.

לאחר ניצחונו של אובמה בבחירות לנשיאות בנובמבר 2008, אובמה החליט לצרף לממשלו אנשים שבמהלך מסע הבחירות היו נגדו. לורנס (לארי)  סאמרס  ) (Summers, אשר כיהן בממשל קלינטון וביצע בזמנו דה-רגולציה, הפך ליועצו הכלכלי הבכיר של אובמה; רוברט גייטס, אשר כיהן כשר ההגנה בעת תגבור הכוחות בעיראק בתקופת הנשיא בוש, המשיך למלא את תפקיד שר ההגנה אצל אובמה; והילרי קלינטון, שהתמודדה מול אובמה על מועמדוּת לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית, יועדה לשמש שרת חוץ. היה היגיון בכל מינוי, כמו הצורך באנשים מנוסים בעת מלחמה ובזמן משבר כלכלי. ואולם, עבור רודס היו המינויים האלה כמעין מכה בבטן, כיוון שגרמו לעמדותיו המוצהרות של אובמה שכוונו נגד הממסד, להצטייר כאמצעי לרכישת קולות.

תחילת נשיאותו של אובמה: הנאומים בתורכיה  ובמצרים  (2009)

בממשלו של אובמה – שהחל לפעול מ-20 בינואר 2009 – למחבר היו שני תפקידים רשמיים: סגן מנהל הנאומים מטעם הבית הלבן, ומנהל בכיר לנאומים עבור המועצה לביטחון לאומי. לאור תפקידו הראשון הוקצה לו משרד קטן באגף המערבי של הבית הלבן בקומת הקרקע, ללא חלונות – אך סמוך ל"חדר המצב". בשנה הראשונה לממשלו של אובמה נכלל רודס בקרב "חוג צר של עוזרי הבית הלבן שהכירו את אובמה והפנימו את השקפת עולמו" (עמ' 62). כיוון שבתקופה הזו הקדיש אובמה את מרב זמנו להצלת הכלכלה,  הוא הפקיד בידי רודס את כתיבת הנאומים בנושאי חוץ, אשר נועדו להביע את השינוי באוריינטציה במדיניות. השינוי הזה, באמצעות הנאומים, כוּון להגיע לא רק לקהל בארה"ב ומחוצה לה, אלא גם לאנשי הממשל שלו. כדי שהנאומים אכן יבטאו את עמדותיו של אובמה – ולאור יחס האמון של הנשיא כלפיו – רודס  "לעיתים קרובת קיבל חלון ללא וילון לתוככי מחשבתו" של אובמה (עמ' 62). סמכותו של המחבר בבית הלבן נבעה מתפיסה לפיה קיימת קִרבה תודעתית בינו לבין הנשיא. כלומר, רודס  ניחן ביכולת לצפות מה אובמה רוצה להגיד או לעשות בנושא מסוים, וכי הנשיא בוטח בו לומר דברים בשמו.

 תורכיה נכללה במסגרת מסעו הנשיאותי הראשון של אובמה בחוץ לארץ בתחילת אביב 2009. בתקופת הבחירות לנשיאות אובמה הבטיח להכיר בהשמדת העם הארמני שבוצעה מצד השלטון התורכי  ב-1915. סמנתה פאוור (Power), חברה במועצה לביטחון לאומי שבאחריותה זכויות האדם, לחצה לכלול את הנושא בנאום בתורכיה. לשאלתו של  רודס, השיב אובמה כי הוא אינו חושב שעליו להתייחס לסוגיה הזו בנאומו בפרלמנט התורכי, אותו עמד לשאת ב-6 באפריל. הייתה זו דוגמה אחת מיני רבות כיצד אילוצים של מדיניות חוץ או פנים (כמו לחץ של לוביסטים) גרמו לאובמה לסטות מעמדותיו  האמיתיות בתקופת מסע הבחירות. באשר למדיניותם של התורכים כלפי מיעוטים דתיים ואתניים, אובמה הציע לכלול את הנושא בצורה מתונה,  תוך התייחסות ליכולתה של ארה"ב לתקן את מדיניותה שלה כלפי מיעוטים אתניים בעברה ההיסטורי, כמו אינדיאנים ושחורים. בעיני רודס ואובמה, ההתייחסות לחטאיה ההיסטוריים של אמריקה שתוקנו הייתה דווקא ביטוי לפטריוטיזם. מבחינתם, מה שהופך את אמריקה לייחודית היא יכולתה לתקן את עצמה. השקפת עולם כזו לא הייתה מקובלת על השמרנים באמריקה, שהאשימו את אובמה בהיעדר פטריוטיזם.

כבר בנאום מסע הבחירות של אובמה באוגוסט 2007 נכלל הרעיון של פנייה מצדו לעולם המוסלמי במהלך 100 הימים הראשונים במשרת הנשיא. לעולם המוסלמי היו ציפיות גבוהות מנשיא אשר שמו המלא, ברק חוסיין אובמה, רָמַז על קשר משפחתי למוסלמים [סבו הקנייתי של אובמה מצד האב התאסלם, ושמו הפרטי והאמצעי של הנשיא  אובמה הוא מוסלמי. בנאומו בקהיר ב-2009 ציין הנשיא כי הוא נוצרי, "אבל אבי מוצאו ממשפחה מקניה שכללה דורות של מוסלמים". הוא גם הזכיר את שמו המלא ברק חוסיין אובמה, דיבר על הקהילה המוסלמית המשגשגת בארה"ב וקבע: "האסלאם הוא חלק מאמריקה".] 

אובמה העדיף להשמיע את פנייתו לעולם המוסלמי – שכונתה בבית הלבן "הנאום המוסלמי" –  בקהיר על פני ג'קרטה, כיוון שבעיות האסלאם התמקדו בעולם הערבי, ולא באינדונזיה. אובמה העלה  בפני רודס את הרעיונות העיקריים לנאום, רודס חיבר את הנאום, ובהמשך תיקן אותו פעמים רבות בעקבות הערות מאובמה ומקבוצות אינטרסים. אובמה נשא את הנאום באוניברסיטת קהיר ב-4 ביוני 2009. חלק מרכזי בנאום כוון לפתיחת דף חדש ביחסים עם העולם המוסלמי. ביוזמתו של אובמה נכללה בו פסקה על קולוניאליזם, על הצורך בהדדיות בהכרה –  מצד המערב בתרומתו של האסלאם לעולם [כמו פיתוח האלגברה והמצפן], ומצד האסלאם בתרומת המערב.

כנגד הטענות, במיוחד מתוך פרספקטיבה, כי הנאום בהתייחסויותיו להיסטוריה ולהווה לא שיקף את מצב היחסים האמיתי בין המערב לאסלאם ולא תאם את המודרניות שאובמה ייחס לדת הזו – התשובה היא כי הנאום ביטא את אמונתו של אובמה כיצד העולם צריך להיראות, את המצב הראוי אליו חתר הנשיא להגיע. עוד אפשר לטעון כי לנאום הייתה השפעה לפרוץ "האביב הערבי" בעיקר לא בזכות תוכנו כי אם בעצם העובדה שנשא אותו אדם שחור שעלה למעמד של נשיא ארה"ב – דבר שעורר תקוות באנשים ביכולתם לשנות דברים. 

בספטמבר 2009 נתמנה רודס לסגן היועץ לביטחון לאומי לתקשורת אסטרטגית ולכתיבת נאומים. היה זה תואר ארוך בו החזיק המחבר עד תום כהונתו של אובמה. בתור אחראי על תקשורת בתחום הביטחון הלאומי, תפקידו היה לעזור לדובר הבית הלבן להתכונן לתדרוכיו לעיתונות ולדאוג לתיאום בין דוברי מחלקת המדינה והפנטגון. במסגרת תפקידו החדש, החל מספטמבר 2009 השתתף רודס גם בדיוני הקבינט  ב"חדר המצב" של הבית הלבן. הוא לא הִרבה לדבר, התייחס בכבוד לאנשים בעלי הניסיון הרב יותר משלו, אשר ראו את תפקידו בפרסום הודעות על הדיונים – הודעות שנועדו יותר לערפל מאשר לשפוך אור על מה שהתרחש.

גיבוש המדיניות בסוגיית אפגניסטן, 2010-2009

אובמה תמך במלחמה באפגניסטן  ובמהלך מסע הבחירות הוא קרא לשלוח לשם שתי בריגאדות נוספות. בפברואר 2009 אובמה נענה לבקשת מפקד הכוחות באפגניסטן לכוחות נוספים, ובכך למעשה מילא את הבטחת הבחירות שלו. בספטמבר 2009 הועיד הנשיא שלושה חודשים לבחינת המצב באפגניסטן. אובמה קבע עקרונות למדיניותו כלפי אפגניסטן לפיהם יש להבחין בין אל-קאעידה לטליבן. הראשון הוא ארגון טרור המנסה לפגוע בארצות הברית, בעוד השני הוא גורם מקומי אורגאני באפגניסטן. על מדיניותה של ארה"ב להתרכז בהבסת אל-קאעידה, ולא בהנחלת תבוסה לטליבן. אובמה נהג לחזור ולשנן כי ארה"ב אינה מתכוונת להביס את טליבן אלא רק להנחית עליו מכה, להרחיקו, כדי ליצור מרחב פעולה להשמדתו של אל-קאעידה.

רודס תמך בעמדת אובמה בנושא האפגאני ובדומה לנשיא התנגד לגוֹדל התגבור של הכוח הצבאי באפגניסטן אותו דרשו מפקדי הצבא (נוסף לכוחות שמשלוחם כבר אושר על ידי הנשיא בפברואר) – 40,000 חיילים.  התגבור הגדול נועד, לדעת רודס, ליצור את הרושם כי ארה"ב שואפת לנצח במלחמה. ספרו של רודס מכיל הערות עוקצניות ביחס לשר ההגנה רוברט גייטס (כמו התנגדות רק לכאורה להדלפות לעיתונות מצד הפנטגון שנועדו לקדם את עמדת הצבא), כנראה בתגובה לניסיונו של רודס לקדם את עמדת הנשיא בנושא האפגאני בכלי התקשורת [ואולי גם לנוכח זלזולו של שר ההגנה, בעל הניסיון של עשרות שנים בתחום הביטחוני, במחבר.][1] לנוכח הפער בין עמדת הצבא לזו של הנשיא ביחס לגודל התגבור באפגניסטן, התקשורת האשימה את אובמה בהססנות ובחוסר נחישות החלטה – האשמות שתימשכנה ללוות את אובמה במשך כל תקופת כהונתו והרגיזו אותו.

אובמה שאף להקטין הן את מספר החיילים אותו דרש הצבא ככוח תגבור והן את משך הזמן שהתגבור הזה יימשך. לבסוף החליט אובמה לשלוח 30,000 חיילים נוספים לאפגניסטן, כשמדינות נאט"ו אמורות היו להוסיף כ-10,000 חיילים, ובכך סך הכול התגבור יגיע ל-40,000. נקבע כי לאחר 18 חודשים ארה"ב תתחיל להפחית את מספר החיילים שלה באפגניסטן. למעשה הוסכם כי במשך השנתיים הראשונות ארה"ב תאמץ את גישת ראשי הצבא, ואחר כך תאמץ את גישת הבית הלבן לגבי הוצאת הכוחות מאפגניסטן – מהיר יותר ממה שרצו אנשי הצבא.

בהמשך קיבל רודס הנחיות מאובמה לחיבור הנאום, שעמד לשאת בשאלת אפגניסטן  ב-2 בדצמבר 2009, ובו ההודעה על הגדלת הכוח האמריקאי באפגניסטן ב-30,000 חיילים. הנאום אמור היה לכלול רוח אידיאליסטית בנוסח הנשיא רוזוולט בדבר הנטל המיוחד שנושאת האומה. עם זאת ביקש הנשיא להודות במגבלות יכולתה של אמריקה במקומות בלתי מסודרים. בתיקוניו של אובמה לטיוטת הנאום, הוא השמיט ממנו ניסוח כלשהו שדיבר על ניצחון.

כשבוע לאחר הנאום מ-2 בדצמבר בדבר הסלמה למעשה של המלחמה באפגניסטן,  ב-10 בדצמבר אובמה צפוי היה לנאום באוסלו לרגל קבלתו פרס נובל לשלום. לקראת נאומו הוא ביקש מהמחבר וכותב הנאומים הראשי (Jon Favreau) להגיש לו מבחר נאומים ומאמרים על מלחמה ושלום מאת האישים הבאים: ג'ון קנדי, צ'רצ'יל, פרנקלין רוזוולט, לינקולן, מהטמה גנדי, מרטין לותר קינג וריינהולד ניבּוּר [תיאולוג פרוטסטנטי]. סמנתה פאוור, חברה במועצה לביטחון לאומי, תרמה רעיונות לנאום. רק בשעות הבוקר של היום בו עמד אובמה להמריא לאוסלו, הוא הגיש לשלושת האישים האלה שבעה עמודים כתובים בכתב ידו עליהם עבד, לדבריו, כל הלילה. היה זה נאומו הראשון בתקופת נשיאותו אותו חיבר למעשה מאפס. בשעות הבאות המחבר הדפיס את הנאום, ליטש אותו וחילק לפסקאות.

במאי 2010 הוזמן רודס לביתו של סטנלי מקריסטל  (McChrystal), מפקד כוחות הקואליציה באפגניסטן,  והתרשם לחיוב מהאיש וחבריו. אבל ביוני פורסם ריאיון של מקריסטל וצוותו ובו ביטויי זלזול בכל הדרג הפוליטי שטיפל באפגניסטן, כולל סגן הנשיא. בתגובה ביקש אובמה מרודס לחבר שני נאומים. באחד מהם הצדקה לאי פיטורי מקריסטל, ובשני הצדקה לפיטוריו, בשם שמירת עליונות הדרג האזרחי על הצבאי. מהעובדה  שאובמה הקדיש יותר זמן להדריכו לגבי נאום הפיטורים, הסיק המחבר כי הוא נוטה לאפשרות הזו. בסופו של דבר, בצער ובאי רצון, החליט אובמה לפטר את מקריסטל. גם לאחר תקרית הריאיון, ראה אובמה במקריסטל "בחור טוב", ואף הוסיף, "אני באמת מחבב את סטאן[לי מקריסטל]" (עמ' 105).

במובן מסוים תפקידו החשוב של רודס בשנת נשיאותו הראשונה של אובמה היה לשמור על רגיעה תקשורתית בנושאי חוץ בשעה שהנשיא  התרכז בהעברת חוק הבריאות. החוק הזה, שעמד בראש סדר יומו של הנשיא, אושר במארס 2010.  אובמה היה מאוכזב מתוצאות הבחירות של אמצע הקדנציה שנערכו לקונגרס בנובמבר 2010, בהן המפלגה הרפובליקאית זכתה לרוב בבית הנבחרים. הוא ציפה להפסד, אך לא בהיקף כזה. כאב לו כי הוא נחל מפלה, על אף הישגיו: נוסף להעברת חוק הבריאות, גם הצלת הכלכלה העולמית מהמצב בה הייתה שרויה בתקופת קודמו בתפקיד. האשמים בכישלון מפלגתו היו לכאורה האנשים האחראים על התקשורת –  שלא ידעו "למכור" את הישגיו –  בהם המחבר. אובמה נהג להוציא את כעסו בעיקר על האנשים הקרובים לו, וכך במהלך ביקורו של אובמה ביפן בנובמבר הוא שאל את רודס בסרקזם האם אנו יכולים לעשות משהו נגד העיתונות העוינת.

כבר באוקטובר 2010 תפקידו של רודס הורחב וכלל תכנון מסעותיו של אובמה בחו"ל, סדר יומו בהם והאישים איתם ייפגש – תפקיד אותו מילא עד סוף תקופת כהונתו של אובמה. המסעות בחו"ל היוו את החלק האהוב בעבודתו. הביקור ביפן היה חלק ממסעו של הנשיא בנובמבר 2010 באסיה שכלל גם את הודו, אינדונזיה ודרום קוריאה. ביקוריו זכו להצלחה רבה בקרב התושבים בארצות האלה. במסעותיו דאג המחבר להכניס לסדר יומו של הנשיא אירועים שיזכו לאהדה מצד הקהל, כמו ריקוד הנשיא ואשתו מישל  יחד עם תלמידים במומבאי, והכללת ביטויים באינדונזית  בנאומו של אובמה באינדונזיה, בה התגורר הנשיא בהיותו ילד. 

מצרים: מעבר השלטון "חייב להתחיל עכשיו", פברואר 2011

בינואר 2011 במדינות ערב החל להתעורר גל הולך וגובר של מחאות נגד המשטרים הדיקטטוריים. בסוגיה, האם על ארה"ב להמשיך לתמוך בדיקטאטורים ובמלכים במדינות ערב או להביע תמיכה במתקוממים, נוצרו בממשלו של אובמה שני מחנות. הצעירים ובהם רודס תמכו במתקוממים. לעומתם, הדור המבוגר ובהם בכירים בממשל  והם סגן הנשיא ג'ו ביידן, הילרי קלינטון וגייטס העדיפו את המשך שלטונם של השליטים הקיימים, למען היציבות והבטחתם של המשך הקשרים הרחבים בין ארה"ב למדינות של השליטים השמרניים. המחבר סבר כי נשיא מצרים, חוסני מובארק, כבר אינו מייצג יציבות וכי לממשל "אחריות מוסרית להיות בצד הנכון של ההיסטוריה" (עמ' 101).

חילוקי הדעות בין שני המחנות באו לידי ביטוי כאשר המחבר ניסח טיוטה עבור הודעתו הראשונה של אובמה על המצב במצרים מ-28 בינואר. בטיוטה נכללה קריאה לממשלת מצרים לכבד את זכות המחאה, להימנע מאלימות וללכת ב"דרך של שינוי פוליטי". טיוטה זו עוררה התנגדות אצל בכירי הממשל – אבל אובמה החליט לאמץ בעיקרה את הטיוטה של רודס. בשיחות פרטיות אובמה נהג לומר כי הוא מתייחס באהדה לתנועת המחאה במצרים. אובמה, שהכיר את עמדת המחבר, הורה לו לומר את דברו בהתייעצויות של בכירים בבית הלבן. ואכן, שלא כבעבר בנושא האפגאני, הפעם לאור אישורו של הנשיא, הוא לא נרתע לדבר.

ב-1 בפברואר 2011 בשיחת טלפון עם מובארק, אובמה – תוך מתן כבוד לעמיתו – ניסה לשכנעו להתפטר, אך לשווא. מובארק טען כי אובמה אינו מבין את העם המצרי, מצרים אינה תוניס [בה כבר נמלט הנשיא מארצו], והמחאות יסתיימו במהרה. בעקבות השיחה ניסח רודס הודעה עבור הנשיא בה נאמר כי מעבר שלטון מסודר  ומשמעותי בדרכי שלום "חייב להתחיל עכשיו". גייטס וקלינטון טענו כי בהודעה, לכל הפחות, צריך להשמיט את הניסוח "חייב להתחיל עכשיו" – אך אובמה הורה לרודס להשאירו. ב-5 בפברואר נודע לאובמה כי מהתבטאויותיה של קלינטון בוועידת הביטחון במינכן באותו היום השתמע, שמעבר השלטון אינו חייב להתחיל עכשיו.[2] בעקבות זאת אובמה טלפן אישית לקלינטון, היה נרגז והרים את קולו, כיוון שנוצר רושם של בלבול בעמדת הממשל. ב-11 בפברואר מובארק התפטר. על רקע האירוע הזה הודה אובמה באוזני המחבר כי העובדה שלא הספיק להכיר את מובארק הקלה עליו לבקש ממנו  להתפטר – בניגוד לאישים אחרים בממשלו, בהם קלינטון, גייטס וביידן שהכירו אותו לאורך עשרות שנים. אובמה הוסיף כי אם היה מדובר במלך הירדני עבדאללה, איתו רקם קשרי ידידות, הוא אינו בטוח שיכול היה לנהוג בו באותה צורה.

לוב: ארה"ב מובילה בסילוק משטרו של קדאפי, מאי 2011

ב-15 במארס  2011 התקיים דיון במועצה לביטחון לאומי בשאלת לוב, לנוכח ההתקוממות בה נגד שליטהּ, מועמר קדאפי. כמו בשאלת משטרו של מובארק בזמנה, ניכר פער בין הדור הצעיר בממשלו של אובמה לבין המבוגרים. האחרונים בהם ביידן, גייטס ומייקל מוּלֵן (ראש המטות המשולבים) התנגדו להתערבות צבאית נגד משטרו של קדאפי. גייטס וּמוּלֵן טענו כי הצבא כבר עסוק מעל ומעבר בעיראק ובאפגניסטן. הצעירים, בהם המחבר, תמכו בהתערבות מסיבות הומאניות – למנוע טבח המוני באוכלוסייה המזדהה עם המורדים. נוסף לשיקול ההומאני, העלה רודס בדיון נימוק הקשור לתחום עבודתו. הוא טען כי אם ארה"ב לא תעשה דבר, היא תצטרך להסביר את חוסר המעש שלה לדעת הקהל בארצה ובעולם.

כאשר לאובמה, במהלך הישיבה בתשובה לשאלתו, נודע כי לדעת מומחים כינון אזור אסור לטיסה בשמי לוב לא ימנע מקדאפי לדכא את המורדים באמצעות כוחות קרקע, הוא החליט להעביר החלטה במועצת הביטחון שתאשר להשתמש "בכל האמצעים הנחוצים" להגן על אזרחים, שפירושה לפתוח במלחמה. במטרה להרגיע את אנשי הצבא, שלא היו מעוניינים בכניסה למלחמה נוספת, הנשיא החליט להתקשר לראשי המדינות של צרפת ובריטניה ולהבהיר להם כי ארה"ב היא שתוביל את המבצע בעיקר בהתחלה, בכך שתשמיד את מערכות ההגנה האנטי אווירית של קדאפי ואת כוחות הקרקע בתחילת הפעולה, אך הוא מצפה מהאירופים להצטרף למבצע "תוך ימים" – ולא שבועות.  תוכנית כזו אכן יצאה אל הפועל. מכל מקום,  כבר מתחילת ההתקוממות בלוב וגם לאחר שהחליט  בעד התערבות צבאית, נקט הנשיא בקו זהיר ונמנע ממחויבות יתרה. הוא הסתפק בהפצצות מהאוויר, ללא כוחות קרקע.

אשר לביטוי " להוביל מאחור" ("lead from behind"),  שהודבק בכלי התקשורת למדיניותו של אובמה בקשר ללוב ויוחס לאחד מיועציו של אובמה בלי לנקוב בשמו, מוצא רודס לנכון לציין את הדברים הבאים. למחבר לא היה מושג מי היועץ הזה, וזה לא הוא, למרות שרבים חשבו כך. הימין מתח ביקורת על אובמה בטענה כי הדוקטרינה של ממשלו היא "להוביל מאחור" – בעוד שלמעשה ממשלו של אובמה נמנע מלהכריז על דוקטרינה מחשש של מחויבות יתר או מתן פירוש פשטני לה. אובמה מעולם לא השתמש בביטוי "להוביל מאחור", ולא היה משתמש בו לתיאור מדיניות החוץ שלו.

חיסולו של בן לאדן, 2 במאי 2011

באפריל 2011 לרודס נודע לראשונה כי לממשל עשוי להיות קצה חוט לגבי מקום הימצאותו של אוסמה בן לאדן. במקרה של פעולה אמריקאית נגד המחבל, על רודס היה מוטל התפקיד להסבירה, ולכן הוחלט ליידעו. בפגישה האחרונה שערך אומבה עם בכירי ממשלו –  לפני החלטתו הסופית בעד פעולה לחיסולו של רב המחבלים או נגדה –  מתוך שפת הגוף של הנשיא במהלך הדיון, למחבר היה ברור כי הוא יתמוך בביצוע הפעולה, וכי הוא כבר שקל בצורה מעמיקה את הסיכונים שבה. כאשר הנשיא שאל לדעתו של רודס, הוא השיב: "אתה תמיד אמרת שהינך עומד לעשות זאת", כשכוונתו לרוח דבריו של הנשיא עוד במסע הבחירות.

בהסתמך על הערכות של גורמי מודיעין, אובמה הגיע למסקנה כי הסיכויים שהאיש שנמצא במִתחם שבתוך העיר אבוטאבאד (Abbottabad) שבפקיסטן הוא אכן בן לאדן הם 50%. בהתאם לכך, המחבר נתבקש על ידי הנשיא לחבר נאומים לארבעה תרחישים: בן לאדן  אכן נמצא במתחם והמבצע מסתיים בהצלחה; בן לאדן נמצא במתחם, אך המצבע מסתבך – שירותי הביטחון של פקיסטן מתערבים; בן לאדן לא נמצא במתחם, אך הכוחות חוזרים בשלום; בן לאדן אינו נמצא במתחם והמבצע מסתבך.

אובמה הגיע ל"חדר המצב" של הבית הלבן לפני  שההליקופטרים נושאי הכוחות המיוחדים יצאו לדרך מאפגניסטן לפקיסטן. לאחר המראתם, בזמן טיסתם ליעדם במשך 90 דקות, שהה אובמה בחדר הסגלגל ושיחק קלפים. עבורו הייתה זו דרך מרגיעה יותר "להרוג זמן" מאשר לשבת עם כולם ב"חדר המצב". הוא חזר  ל"חדר המצב" דקות ספורות לפני נחיתת ההליקופטרים. רודס לא עבר לחדר ועידה קטן בו ניתן היה לראות את השתלשלות הפעולה על מסך –   ובו היו אובמה ובכירי הממשל – כיוון שהיה עצבני ולא רצה להפריע. במקום זה הוא ראה במסך טלוויזיה את דיווחי מפקד הכוחות המיוחדים ויליאם מקראבן (McRaven), וראש הסי-איי-אי ליאון פנטה. מקראבן לא נשמע מודאג כשאחד ההליקופטרים נפגע מפגיעה בקיר של המתחם, והביע את ביטחונו כי הוא יבצע נחיתת חירום. רק כאשר מקראבן ופנטה דיווחו כי בן לאדן זוהה, עבר המחבר לחדר בו ישבו הנשיא והבכירים והיה עֵד להודעה על חיסולו של בן לאדן.

לאחר שהכוחות חזרו בשלום לאפגניסטן הנשיא נתן למחבר הוראות להודעה שעמד למסור על המבצע. בנאומו רצה בין היתר להדגיש את אחדות האומה ואת יכולתה של אמריקה לעשות דברים גדולים, שאף אומה בעולם אינה יכולה לעשות, כדבריו. לדעת המחבר, חיסולו של בן לאדן היה הדבר הקרוב ביותר לניצחון בהשוואה לכל יתר המלחמות  של ארה"ב בתקופה שלאחר ה-11 בספטמבר. [לדעתי, זו הגזמה. חשיבותו של האירוע היה סמלי, והוא לא השפיע כלל על המלחמה הממשית באפגניסטן.] המחבר התאכזב מתגובת הרפובליקאים למבצע. אלה האשימו את ממשל אובמה בהדלפת פרטים מהפעולה, כדי לשפר את תדמיתו של הנשיא. מסקנתו של רודס הייתה כי אם אף חיסולו של בן לאדן אין בכוחו להביא לתחושת ביחד,  מפאת שיקולים פוליטיים, הרי שום דבר לא יוכל  לעשות זאת.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני: ביקורת קשה על מדיניותו של נתניהו, 2012-2009

אותו החלק בנאומו של אובמה בקהיר ביוני 2009  שעסק בישראל ובפלסטינים זכה לבדיקה ולבחינה מחודשת הקפדנית ביותר. "מצד אחד לאובמה היו שורשים עמוקים בקהילה היהודית של שיקגו , אשר הייתה קרובה היסטורית לישראל; מצד שני הייתה לו אמפתיה  למצבם הקשה של הפלסטינים" (עמ' 70). אובמה גער ברודס כאשר זה הציע לנקוט בקו מתון כלפי ההתנחלויות. יועציו של אובמה,  בהם ראש סגל הבית הלבן רם עמנואל, וסגן היועץ לביטחון לאומי טום [תומאס]  דוֹנילוֹן, סברו כי הנאום לא צריך להיראות כעוסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אחרת יהיה בו אישור לגישה לפיה כל בעיותיו של המזרח התיכון מקורן בכיבוש שטחים פלסטיניים בידי ישראל. עמנואל היה בגלוי פרו ישראלי וכאשר נמאס לו לשמוע את טיעונו של רודס, לפיו על אובמה להראות אמפתיה כלפי הפלסטינים, הוא החל לכנות את המחבר "חמאס". בספרו של רודס אפשר למצוא משפט בודד ובו יחס ביקורתי כלפי הסיוע שמעניקה ארה"ב לישראל. לדבריו, הדיפלומטיה האמריקאית באופן מסורתי מנסה לתווך בסכסוך הישראלי-פלסטיני, כדי להגיע להסכם שלום, "בעת שסיוע החוץ שלנו מממן את הצבא הישראלי הכופה את כיבושו של שטח הולך וגדל מאדמת פלסטין" (עמ' 57).

 אובמה החליט במקום להציג בנאומו תוכנית שלום, לקרוא לישראל להפסיק את הבנייה בהתנחלויות הממשיכות לנגוס בשטח החיוני להקמת מדינה פלסטינית. אחד ממנהיגי השדולה היהודית איפא"ק ((AIPAC ((Lee Rosenberg? ביקש שאובמה יקרא לעולם המוסלמי להכיר בישראל "כמדינה יהודית" (עמ' 71). בנאומו בקהיר הנשיא לא נענה לפנייה הזו, ועם זאת אמר כי הקשר של ארה"ב לישראל "אינו ניתן לשבירה". לאור הצעות שקיבל רודס לתיקונים בנאום [לא נאמר ממי], המחבר הפנה את תשומת לבו של הנשיא לחוסר הנוחות בשימוש במילה "כיבוש" ביחס לשטחים שבשליטת ישראל מאז יוני 1967, אך הנשיא הגיב כי אין מילה אחרת לכך. אובמה אמר בנאומו כי מצבם של הפלסטינים "בלתי נסבל" והביע תמיכת ארצו בכינון מדינה פלסטינית.

החלטתו של הנשיא לא לבוא לאחר הביקור במצרים לישראל התקבלה, לדברי המחבר, דווקא מתוך התחשבות בדאגותיה של ישראל שלא הייתה מעוניינת ביצירת הרושם לפיו בעיות האזור נובעות מהסכסוך הערבי-ישראלי. על כן הביקורת של תומכי ישראל בנדון  אינה מוצדקת. במהלך תקופת כהונתו הראשונה קיווה אובמה לבקר בישראל כשתיווצר הזדמנות לקדם שלום – דבר שלא קרה.

בנאום שנשא אובמה ב-19 במאי 2011 במחלקת המדינה הוא נקט עמדה בשתי סוגיות מתוך ארבע הקשורות להסדר שלום ישראלי-פלסטיני המבוסס על תוכנית שתי המדינות.  הוא קרא להכרה בישראל כמדינה יהודית (התבטאות אותה לא השמיע בנאומו בקהיר), וכמו כן אישר נוכחות ביטחונית ישראלית במדינה פלסטינית, שתסתיים רק לאחר תקופת מעבר עליה יוסכם במשא ומתן. עוד קרא לכינון גבולות "המבוססים על קווי 1967 עם חילופי שטחים הדדים", כדברי הנשיא (עמ' 144). הוא נמנע מלהתבטא בשתי סוגיות בעייתיות, שגם בהן עמדת ממשלו של אובמה תאמה את עמדת קודמיו. אלה היו: סוגיית הפליטים הפלסטינים – הם לא יורשו לחזור לישראל כי אם ייושבו מחדש במדינה הפלסטינית; וסוגיית ירושלים – זו תהיה בירתן של שתי המדינות ומזרח ירושלים תעבור לפלסטינים. הילרי קלינטון, גייטס והמחבר טענו כי על אובמה להציג את כל ארבע הנקודות, אבל אובמה סבר כי נקיטת עמדה שבלתי מקובלת על ישראל בנושא ירושלים תיצור לו קשיים פוליטיים בארה"ב, במיוחד מצד השדולה הפרו ישראלית איפא"ק .

לדברי רודס, בישראל לאובמה לא היה שותף ברצונו לקדם את השלום. כפי שצפה המחבר, כבר בנקיטת העמדה בשאלת הגבולות בידי הנשיא היה די כדי להביא לביקורת נגדו מצד ראש הממשלה בנימין נתניהו - ביקורת שזכתה להד חיובי בקרב תומכי ישראל בארה"ב. למחרת נאומו של אובמה, נתניהו ישב בחדר הסגלגל עם הנשיא ובנוכחות עיתונאים טען כי ישראל אינה יכולה לחזור לקווי 1967 שרוחבם תשעה מיילים. לאור הבחירות לנשיאות ב-2012, דבריו של נתניהו הציתו סופת אש של ביקורת נגד הנשיא. המועמד הרפובליקאי לנשיאות, מִיט רוֹמְני, טען כי אובמה "השליך את ישראל מתחת לאוטובוס" (עמ' 145).

כאמור, אימו של רודס יהודייה. משפחתה תמכה בישראל, בתור מדינה הנלחמת בגבורה מול צבאות ערב בשנות ה-60 וה-70. אותה ישראל שזכתה לאידיאליזציה מצד בני הדור של אמו, התחלפה בהדרגה בישראל של התנחלויות וקיצוניות דתית. הציבור הזה היה בסיסו הפוליטי של נתניהו. אובמה עמד לנאום באיפא"ק, כדי להשיב לטענותיו של נתניהו, וביקש מרודס לעזור לערוך לו את נאומו. בשיחה עם המחבר הביע אובמה רוגז מהתנהגותו ומחוסר יושרו של נתניהו. המחבר הסביר לנשיא את תולדות משפחתו ותמיכתה בישראל, וכי הוא בעצמו היה בעבר חבר באיפא"ק. לכן, סיכם, "זה מתסכל אותי במישור האישי" (עמ' 146).  אובמה השיב: "גם אותי". הנשיא הזכיר את קשריו עם הקהילה היהודית בשיקגו ואמר: "בעיקרון (basically) אני יהודי ליברלי" (עמ' 146). לאחר מכן הנשיא עבר עם המחבר על הסבריו לעמדותיו בצירוף דאגתו מבידודה הגובר של ישראל, הערכה גלוית לב ביחס למצב הדמוגרפי בתחומי ישראל ובגדה המערבית, מצב שאינו מאפשר לישראל להישאר הן מדינה יהודית והן מדינה דמוקרטית, אם הכיבוש יימשך. במשך כל תקופת ממשלו של אובמה הוא ניסה להוכיח לישראל את ההכרחיות שבוויתור על הגדה המערבית ונתקל ב"חוסר יכולת להזיז את ישראל לכיוון השלום".

בספטמבר 2011 הורה  אובמה לפעול במועצת הביטחון לסיכול הכרה במדינה פלסטינית עצמאית. בשיחה עם המחבר טען אובמה: "אני באמת איני חושב שהפלסטינים צריכים לפנות לאו"ם [ולבקש הכרה]. אני  פשוט לא יכול לגרום לביבי לעשות שלום" (עמ' 161). באותו החודש, נשיא צרפת, ניקולה סרקוזי, הפתיע את אובמה בקריאתו בעצרת הכללית של האו"ם להכרה במדינת פלסטין מצד הגוף הזה [העצרת הכללית אינה יכולה להעניק לפלסטין הכרה כ"חברה מלאה" באו"ם – זכות השמורה למעוצת הביטחון.] סרקוזי לא הודיע מראש לאובמה על עמדתו זו, דבר שהרגיז את הנשיא האמריקאי, ובשיחה עם סרקוזי הוא העיר לו על כך. סרקוזי הסכים מייד כי עליו היה לעדכנו מראש והמשיך: "הרשה לי לומר לך מדוע עשיתי את מה שעשיתי. אני מתעב את האיש הזה נתניהו. הוא השפיל אותך בחדר הסגלגל. הוא שיקר לי" (עמ' 162).

בהמשך כינוס העצרת הכללית נפגש אובמה עם מחמוד עבאס יושב ראש (נשיא) הרשות הפלסטינית, פגישה בה לא נוכח רודס. בהקשר הזה רודס מוסיף: "לא היה בידי האמצעי לדעת האם הוא [עבאס] באמת רוצה שלום". בסיום הפגישה עם עבאס, רודס שאל את אובמה כיצד עליו לדווח עליה. אובמה השיב: "החלטתי להיות נשיא של כהונה אחת. אני עומד לתמוך בהצעה הפלסטינית באומות המאוחדות" (עמ' 162). דבריו של אובמה ביטאו תסכולו מהמצב. הוא לא הצליח לעצור את הבנייה בהתנחלויות,  ועם זאת, הנשיא עתיד היה להמשיך לעמוד לצדה של ישראל במצבים קשים.

בעת ביקורו של אובמה בקמבודיה בנובמבר 2012, במרכז סדר יומו עמד עניין אחר: המלחמה של ישראל בעזה [מבצע "עמוד ענן", 21-14 בנובמבר]. ארה"ב פעלה להשיג הפסקת אש ולמען מטרה זו שוחח אובמה בטלפון עם מוחמד מורסי, נשיא מצרים. מורסי היה מנהיג של האחים המוסלמים, ארגון בעל קשרים קרובים לחמאס. אובמה לחץ על מורסי להשתמש בהשפעתו על חמאס כדי שהארגון הזה יפסיק את ירי הטילים על ישראל, ו"מורסי היה להוט להראות כי הוא יכול לספק את המבוקש" (עמ' 193). בגמר השיחה הנשיא ביקש להעירו, אם מורסי ירצה לשוחח אתו שוב בשעה מאוחרת. כאשר שיחת הטלפון הגיעה היה כבר לאחר חצות, המחבר העיר את הנשיא ומורסי פירט את תנאי חמאס להפסקת האש. למחרת ביקש הנשיא מהמחבר לארגן לו בתור דבר ראשון בבוקר פגישה עם הילרי קלינטון, כדי לשלחה לישראל ולמצרים להשיג חתימה על הפסקת אש.[3]  

רצח השגריר האמריקאי בבנגזי (לוב) והבחירות לנשיאות ב-2012

מצרי קופטי שהתגורר בקליפורניה, הפיק סרט פוגעני על נביא מוחמד. הסרט זכה לתפוצה רחבה ברשת האינטרנט. כיוון שמקורו של הסרט היה בארה"ב, החל מספטמבר 2012 פשטו מהומות בכל רחבי העולם המוסלמי בכלל והעולם הערבי במיוחד נגד מוסדות אמריקאיים, בעיקר שגרירויות. בקהיר המתפרעים טיפסו על חומת השגרירות האמריקאית. "הרגשתי שאני צופה כיצד האביב הערבי הופך לחשוך בזמן אמיתי" (עמ' 183). מתוך דאגה לגורל אנשיה, השגרירות פרסמה הודעה שגינתה את הפגיעה ברגשות המוסלמים. הממשל ניצב בפני בעיה: היה עליו לדבר בפני קהלים שונים. מצד אחד היה עליו לגנות את מעשי האלימות ולהתנער מסרטון הווידיאו –   אבל גם להתמודד מול המתקפה מכלי התקשורת הימיניים שניצלו את הודעת השגרירות בקהיר כדי להאשים את הממשל בכך שהוא מטיל את האשמה למעשי האלימות על הסרטון במקום על המוחאים נגדו. המועמד הרפובליקאי לנשיאות, מיט רוֹמְני, טען כי "זה מביש שתגובתו הראשונה של ממשל אובמה הייתה לא לגנות את המתקפות על המשלחות הדיפלומטיות שלנו, כי אם לגלות סימפטיה כלפי אלה שתקפו אותן" (עמ' 180). המחבר רואה בהתבטאות זו התנהגות צינית שהתעלמה מהצורך של הממשל להגן על השגרירויות. 

בתקופת המהומות נגד מוסדות אמריקאיים בעקבות סרטון הווידיאו שפגע במוסלמים, ב-12 בספטמבר 2012 נרצחו ארבעה אמריקאים בבנגזי שבלוב, בהם השגריר. בגלל העיתוי, היו התבטאויות שגויות אחדות מצד הממשל, שהתבססו על דוחות מודיעין, אשר קשרו את רצח ארבעת האמריקאים בלוב לסרטון הווידיאו – בעוד לאמִתו של דבר היה זה מעשה טרור מתוכנן ללא קשר לסרטון. רשת חדשות השמרנית "פוֹקס" ניצלה את ההתבטאויות השגויות האלה כדי להאשים את הממשל כי הוא סירב לכנות את האירועים בלוב מעשי טרור ובמקום זה המציא את הקשר בינם לסרטון. בהכנות לעימות עם רומני, צוותו של אובמה צפה כי הוא יישאל לגבי האירועים בבנגזי. המחבר עמד על כך שהנשיא ישיב על השאלה הזו במדויק לנוסח הודעתו למחרת האירועים האלה, אותם כינה "מעשה טרור" – ולא "טרוריזם", לשון אותה נקט הנשיא בחזרה לקראת העימות. לנשיא האבחנה הזאת נראתה מגוחכת. בעימות אובמה אכן נשאל על בנגזי והוא השיב לפי הנוסח שיעץ לו המחבר. רומני הופתע ושאל שוב האם למחרת האירוע הוא  כינה אותו "הפגנה ספונטאנית", בהוסיפו כי לנשיא לקח ארבעה עשר ימים לכנות את המתקפה בבנגזי מעשה טרור. אובמה ביקש ממנחה העימות לבדוק את התמליל, ממנו התברר כי אובמה דיבר אמת. רודס היה מרוצה, אבל גם מודאג מכך  שאדם אינטליגנטי כמו רומני נפל כנראה קורבן לחומר מרשת "פוקס".

במהלך 2012 נושא היבחרותו מחדש לנשיא העסיקה מאוד את אובמה. כאשר באחת הפגישות עם הנשיא המחבר ניסה לעניין אותו  בהמשך קידום הדמוקרטיה בבורמה,  פעילות אותה יוּכל להציג בתור אחד מהישגיו בתקופת כהונתו הראשונה, הוא השיב כי "לאף אחד לא איכפת מבורמה באוהיו" (עמ' 174). יצוין כי נושא קידום הדמוקרטיה בבורמה היה חשוב לאובמה, אך לא בתקופת הבחירות. בנובמבר 2011 קיים אובמה שיחת טלפון עם מנהיגת אופוזיציה של מיאנמר (בורמה), אָוּנג סאן סוּ צ'י, ובהסכמתה ובתיאום עימה דן בגיבוש מדיניותו כלפי השלטון במיאנמר, מדיניות שנועדה להביא לרפורמות דמוקרטיות במדינה; וכשבועיים לאחר ניצחונו בבחירות, בנובמבר 2012 אובמה היה לנשיא האמריקאי הראשון שביקר בבורמה.

לאחר היוודע ניצחונו בבחירות לנשיאות בנובמבר 2012, אובמה התבטא בחוג יועציו, בהם רודס, כי הרגשתו טובה יותר מאשר לאחר ניצחונו הראשון ב-2008. להערכת המחבר הסיבה לכך הייתה כי בתור הנשיא האפרו-אמריקאי הראשון הוא לא רצה להירשם בהיסטוריה ככישלון, וכנראה זו גם הייתה הסיבה לכך  שבעימותים הראשונים מול מיט רומני אובמה היה עצבני ולחוץ. בכהונתו השנייה אובמה היה מעוניין להשאיר את רודס בתפקידיו, באומרו: "אתה לא רק יועץ, אתה ידיד" (עמ' 195).

ביקורו של אובמה בישראל במארס 2013: תקוות קלושות

למרות חששותיו, מסעו הראשון של אובמה בתקופת כהונתו השנייה, שנערך  מ-20 עד 22 במארס 2013, היה לישראל. רודס ערך את מסלול ביקורו של הנשיא אשר כלל אתרים המדגישים את הקשר ההיסטורי של היהודים לארצם. בהכינו את הנאום אותו עמד הנשיא לשאת בארץ, הרגיש המחבר קצת כצופה מהצד. הוא לא היה יהודי מלא, אך גם לא לגמרי לא יהודי. הוא היה מודע לדאגותיה הביטחוניות של ישראל שמקורם באנטישמיות הנמשכת עד היום הזה – אך גם למצבם הקשה של הפלסטינים.

לאחר פגישה ארוכה עם מחמוד עבאס ברמאללה [אין מידע כלשהו] , נפגש אובמה עם קבוצה של צעירים פלסטינים שסיפרו על עוולות הכיבוש, בהן על חברים שנאסרו. אובמה, מצִדו ברמאללה, הגן על זכותה של ישראל לביטחון, אבל סיים בנימה אופטימית. הוא אמר כי אִם אמהות ישראליות תשמענה את סיפוריהם הן תוכלנה להבין אותם. בהמשך, כאשר אובמה עמד לשאת את הנאום בישראל שכתב לו רודס, הוא השתהה קצת, ואחר כך אמר כי יסטה לרגע מהנוסח הכתוב. הנשיא סיפר כי לפני הגיעו לכאן פגש קבוצה של פלסטינים צעירים בגילאים בין 15 ל-22. הם אינם שונים מילדיכם. "אני מאמין בכנות כי אם כל הורה ישראלי היה יושב עם הילדים האלה, הוא יגיד, אני רוצה שהילדים האלה יצליחו...אני רוצה שיהיו להם הזדמנויות בדיוק כפי שיש לילדיי" (עמ' 202). דבריו זכו למחיאות כפיים סוערות. אבל עוד לפני שאובמה נשא את הנאום הכתוב, המחבר התרשם כי הנשיא היה "יותר ציני ממני בדבר יכולתו של נאום לשנות גישות מושרשות, במיוחד בסכסוך כה  קשה לפתרון כמו הישראלי-פלסטיני" (עמ' 202). [בספר אין התייחסות למבצע "צוק איתן" שנערך ביולי-אוגוסט 2014, וגם לא להתפתחויות בסכסוך הישראלי-פלסטיני בשנים 2016-2015.]

פְּרֵדָה מאשליות ביחס לאביב הערבי, יוני 2013

הפרק נושא התקוות, שהחל עם האביב הערבי במצרים ב-2011, הגיע לסיום בעת ביקורו של אובמה בטנזניה ביוני 2013. באותו הזמן הצבא המצרי, בתמיכת ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, עודד את המחאה נגד ממשלתו של מוחמד מורסי – ממשל פגום מאוד, אך נבחר באופן דמוקרטי. אובמה התקשר למורסי מטנזניה וביקש ממנו להידבר עם האופוזיציה, לפעול למען אחדות, בתוארו כנשיא כל המצרים ולא רק של ארגון האחים המוסלמים. מורסי מצדו חזר והדגיש כי הוא נבחר באופן דמוקרטי והוא דואג להמשך קיום הדמוקרטיה בארצו. כעבור ימים אחדים מורסי הודח ונאסר, בהפיכה צבאית בראשות עבד-אל-פתאח א-סיסי.

בניגוד לעמדה שזכתה לרוב בממשל, רודס סבר כי למען קידום הדמוקרטיה במצרים, יש לכנות את תפיסת השלטון בידי א-סיסי כהפיכה – דבר שאמור היה לגרור הטלת מגבלות על הסיוע שארה"ב מספקת למצרים. ואולם, המחבר לא היה נלהב להגן על עמדתו. הוא היה מודע כי כוחות קיצוניים מנצלים את האביב הערבי, כי קרבות רחוב מתנהלים בלוב, והנשיא הסורי בשאר אסד נחוש להילחם נגד מתנגדיו בעזרתם של הרוסים והאיראנים – אנשים רבים חפים מפשע נהרגים בעקבות האביב הערבי, ולארה"ב אין השפעה על האירועים האלה. אובמה הקדים את רודס במסקנה כי אין ביכולתה של ארה"ב לעצב את ההתפתחויות במזרח הערבי – והשיקול הזה עמד מאחורי שמירתו של הנשיא על פרופיל נמוך של פעילות ביחס להתפתחויות בו.   

"קו אדום" בסוריה: שימוש בנשק הכימי מצד משטרו של אסד (2013-2012)

בעקבות הדיכוי הברוטאלי מצד אסד של ניסיונות ההתקוממות נגד משטרו, כבר באוגוסט 2011 קרא ממשל אובמה לאסד להתפטר. רודס – בניגוד לעמדה שהתקבלה בממשל – התנגד להגדרת ארגון א-נוּסְרָה של האופוזיציה הסורית כארגון טרור. זאת כיוון שהארגון הזה היה הקבוצה החזקה ביותר באופוזיציה, והיסודות המתונים שבאופוזיציה נלחמו לצדו. עוד טען רודס כי אם ארה"ב עומדת להתערב במלחמה בסוריה והפלת משטרו של אסד היא מטרה ראויה, היא צריכה לעשות זאת ישירות, באמצעות חייליה. הוא ניסה לקדם עמדה זו בסוף 2012 ותחילת 2013 והיה בין הבודדים שתמכו בה. עמדתו זו הייתה עקבית לתמיכתו בתנועות ההתנגדות למשטרים דיקטטוריים בתוניס, מצרים ולוב – אלא שכעת הוא היה פחות נלהב לקדמה, לנוכח אכזבותיו מהמהפכות בעולם הערבי.

באוגוסט 2012 נשאל אובמה מה יגרום לו להשתמש בכוח צבאי בסוריה. אובמה השיב, כי "הקו האדום" עבור ארה"ב הוא שימוש בנשק כימי מצד משטרו של אסד. אצל אובמה המונח "קו אדום" היה בעל משמעות מחייבת. שימוש בנשק כימי על ידי השלטון בסוריה נעשה לראשונה בסוף 2012, אך  בהיקף נמוך. המודיעין האמריקאי – כדי לא לחזור על הערכה מוטעית כמו ביחס לנשק הכימי של עיראק ב-2003 – אישר את דבר השימוש רק באפריל 2013. בתגובה, אובמה החליט לפרסם החלטה להושיט סיוע צבאי לאופוזיציה הסורית. זו הייתה תגובה בלתי מספקת, לא היו מתנדבים בממשל להצהיר עליה, ועל כן המחבר, בתור אחראי על התקשורת של כל הממשל, מסר אותה.

ב-21 באוגוסט 2013, התקבל דיווח בדרגת אמינוּת גבוהה לפיו משטרו של אסד השתמש  בגז סרין (sarin) בפרבר של דמשק ולמעלה מאלף אנשים נהרגו. בדיון שהתקיים "בחדר המצב" בעקבות האירוע [מתי?] רוב יועציו של אובמה תמכו בהפצצה נגד המשטר. אפילו יושב ראש המטות המשולבים, מרטין דמפסי ((Martin Dempsey, אשר צרב בתודעתו את מִגבלוֹת השימוש בכוח, טען כי משהו צריך להיעשות. בסוף הישיבה אובמה אמר כי הוא עדיין לא קיבל החלטה, אבל ביקש להכין אופציות צבאיות. למחרת, בתדרוך ביטחוני שנתן ראש המודיעין הלאומי [האחראי על כלל קהילת המודיעין האמריקאית] ג'ים (ג'יימס) קלאפר (Jim Clapper) לבכירי הממשל, בהשתתפותו של אובמה, הוא ציין כי על פי כל הסימנים אסד הורה על מתקפה בגז סרין. עם זאת הדגיש  קלאפר כי אין ודאות מוחלטת לכך. (ליתר דיוק, הוא הדגיש כי לא מדובר ב-"slam dunk" [במשחק כדורסל: חדירה ודאית של הכדור לסל] – מתוך ידיעה כי בביטוי "slam dunk" השתמש ראש הסי.איי.אי ג'ורג' טנט לציון דרגת הוודאות לקיומו של נשק להשמדה המונית בידי סדאם חוסיין.) 

בעקביות לדבריו האלה, קלאפר אמר כי קהילת המודיעין לא תפרסם הערכה לציבור  בנושא השימוש בגז. במקום זה, הציע קלאפר כי  המודיעין יעביר את החומר אשר ברשותו לידי רודס, ורודס הוא שיחבר הערכה של ממשלת ארה"ב בנושא, והמודיעין יבדוק ויאשר אותה. הייתה זו הפעם הראשונה והיחידה בה המחבר נתבקש לכתוב מסמך כזה. לרודס היה ברור כי קלאפר שואף לגונן על קהילת המודיעין לנוכח הכישלון שלה בנושא הימצאותו של נשק כימי בידי סדאם חוסיין ב-2003. בעצם הוטלה על רודס אחריות כבדה: לחבר מסמך שיאשר כי אסד חצה את הקו האדום  ובכך יצדיק את יציאתה של ארה"ב למלחמה.

אובמה לחץ על המזכיר הכללי של האו"ם להוציא מהר את צוות הפקחים שלו מסוריה, אך המזכ"ל התעקש כי עליהם להישאר שם ימים אחדים להשלמת חקירתם בנושא השימוש שנעשה בנשק הכימי. ייתכן – לדעת המחבר – כי הימצאותם עיכבה את החלטת הנשיא להורות על הפצצה. גורם נוסף שעיכב את ההחלטה היה שיחת טלפון של אובמה עם הקנצלרית אנגלה מרקל, אותה הנשיא העריך מאוד. הנשיא ביקש את תמיכתה הפוליטית בפעולה צבאית נגד משטרו של אסד. מרקל השיבה כי קודם על הפקחים של האו"ם להגיש את הדוח שלהם למועצת הביטחון, ורק אחר כך יש להגיש הצעת החלטה למועצת הביטחון המאשרת פעולה צבאית נגד סוריה. מרקל המשיכה: אם הרוסים יטילו וטו על הצעה זו, נדע כי לפחות ניסינו. ב-29 באוגוסט 2013 הפרלמנט הבריטי הצביע ברוב קטן נגד הצטרפות בריטניה לתקיפה אמריקאית בסוריה.

במקביל להיעדר גיבוי לפעולה צבאית אמריקאית מצד אירופה, ניכרה התנגדות גוברת לפעולה צבאית בקונגרס, במיוחד מצד חברי קונגרס רפובליקאים. "קבוצה גדולה" (כדברי רודס) של חברי קונגרס מהמפלגה הרפובליקאית שלחה מכתב לאובמה בו טענה כי נקיטה בפעולה צבאית נגד סוריה, ללא אישור הקונגרס, תהווה הפרת העיקרון של הפרדה בין הרשויות שנקבע בחוקה. מומחים לחוק הבינלאומי טענו כי אין אפשרות להצדיק  מהלך צבאי נגד סוריה בנימוקים, כמו הגנה עצמית או החלטת מועצת הביטחון.

ב-30 באוגוסט פורסמה הערכת ממשלת ארה"ב אודות שימוש בנשק כימי על ידי ממשלת סוריה ב-21 באוגוסט, שחוברה על ידי רודס ונבדקה על ידי סגן ראש המודיעין הלאומי. במשפט הראשון במסמך צוין  כי "ממשלת ארצות הברית מעריכה בדרגת אמינות גבוהה שממשלת סוריה ביצעה מתקפה בגז כימי בפרברי דמשק ב-21 באוגוסט 2013" (עמ' 229). המשך הדוח כלל פרטים מזעזעים על האירוע.  זמן קצר לאחר פרסומו – במעין מתן משמעות להשלכות המסמך הזה –  ג'ון קרי (Kerry), שר החוץ בתקופת כהונתו השנייה של אובמה (2017-2013),  רמז בבירור כי ארה"ב תנקוט בפעולה צבאית נגד סוריה. באותו הבוקר התכנסה המועצה לביטחון לאומי. קרי הציע להמתין עוד שבוע, כדי לבנות קואליציה לפעולה. רודס טען כי צריך לפעול מייד: עיכוב המבצע יביא לכך שאפקט מראות הזוועה של קורבנות הנשק הכימי יישכח בדעת הקהל. לעומת זאת הנשיא התרכז בהיעדר בסיס משפטי לפעולה במישור הפנים אמריקאי ובחוק הבינלאומי. בשלב  הזה רודס עדיין העריך כי בסופו של דבר מתקפת טילים נגד סוריה תצא לפועל.

ואולם מאוחר בערב אובמה קרא לרודס לגשת לחדר הסגלגל ומסר לו על החלטתו. הוא יבקש את אישור הקונגרס לתקיפות נגד סוריה, לנוכח תחושתו כי אינו יכול לבדו כנשיא להכניס את ארצו לעוד מלחמה במזרח התיכון – נוסף לאפגניסטן, עיראק, תימן, סומליה ולוב. אובמה הוסיף, אם הוא יפעל ללא אישור הקונגרס, הרפובליקאים ירדפו אותו, דבר שלא יאפשר להמשיך בפעולה. אם הוא יזכה באישור לפעול – למבצע יהיה בסיס משפטי ומרחב רחב יותר לאופי הפעולה ולמשך זמנה. רודס התרשם כי אובמה היה מרגיש שלם עם עצמו גם אם לא היה זוכה לאישור לפעולה: הדבר היה שם קץ לשורת המלחמות מצד ארה"ב לשינוי המשטרים במזרח התיכון. למחבר היה ברור כי הנשיא קיבל החלטה סופית, על אף שבהמשך הוא שאל לדעת יועציו. כולם הסכימו איתו, כולל רודס –על אף שסבר במשך שנתיים כי חייבים לעשות משהו לגבי סוריה. היחידה שתמכה בתקיפה נגד סוריה הייתה סוזן רייס, היועצת לביטחון לאומי בתקופת כהונתו השנייה של אובמה (2017-2013). למחרת התקשר אובמה למנהיגים זרים אחדים, בהם בנימין נתניהו, והודיע להם על החלטתו. נתניהו הצדיק אותה.

אובמה ניסה לגייס תמיכה בתקיפה נגד סוריה בקונגרס, אך נתקל בהתנגדות מצד רפובליקאים, כולל סנטורים שעתידים היו להאשימו בהיעדר תגובה צבאית. אובמה, בשיחה עם רודס במהלך פסגת G-20  בפטרבורג (6-5 בספטמבר, 2013), הביא שיקולים נוספים שעמדו מאחורי החלטתו לא לתקוף בסוריה. לא רק הקונגרס, גם הציבור האמריקאי לא היה מעוניין לצאת לעוד מלחמה. כמו כן, אובמה כנראה לא היה בטוח כלל אם פעולה אמריקאית תשפר את המצב בסוריה או תביא להחמרה בו, כפי שקרה באפגניסטן ועיראק. בטיסה חזרה מהפסגה אובמה סיפר לרודס כי הייתה לו פגישה בשולי הוועידה עם ולדימיר פוטין נשיא רוסיה, בה הוא הציע לנשיא הרוסי פעילות משותפת לטיפול במאגרי הנשק הכימי בסוריה. בניגוד לעמדתה של רוסיה בשנים הקודמות, הפעם פוטין הסכים לרעיון והציע כי קרי יפעל בנידון יחד עם שר החוץ הרוסי. סוריה מיהרה להסכים לפירוק נשקה הכימי, וב-10 בספטמבר אובמה הודיע פומבית כי ארה"ב תנצל את ההזדמנות לפתור את סוגיית הנשק הכימי בדרכים דיפלומאטיות. בהמשך, "אלפי טונות" של נשק כימי הוצאו מסוריה. ההצבעה בקונגרס לאישור פעולה צבאית נגד סוריה לא התקיימה כלל.

המלחמה נגד דאע"ש, 2015-2014

ביום שאובמה החל את נשיאותו מספר החיילים האמריקאים בעיראק ובאפגניסטן היה בסביבות 180,000. בסוף 2014 מספר החיילים באפגניסטן ירד ל-15,000 וכל החיילים הוצאו מעיראק. ואולם התקווה כי מעורבותה  המתמדת של ארה"ב במלחמות עומדת לבוא לקיצה נגוזה כאשר ארגון מוסלמי קיצוני, "המדינה האסלאמית בעיראק ובלבנט" (דאע"ש) הלך והתבסס בסוריה ובעיראק. בעיראק, ביוני 2014 דאע"ש השתלט על העיר מוסול, איים על בירת החבל הכורדי ארביל, וכמו טבח במיעוט היזידי. [בעקבות ההצלחות האלה, הארגון קיצר את שמו ל"המדינה האסלאמית".]  ב-8 באוגוסט 2014 נפגש רודס עם קבוצה של יזידים שביקשו בצורה נרגשת סיוע אמריקאי כדי למנוע טבח נגד קהילתם. המחבר, יחד עם קבוצת יועצים אחרים, המליץ על הפצצות נגד דאע"ש. אובמה הסכים, אך טען כי הוא יגביל את ההפצצות נגד הארגון עד שראש ממשלת עיראק,  נוּרי אל-מאליכּי,  בן העדה השיעית, יוחלף במנהיג פחות עדתי.

את הידיעה כי  בסוריה ארגון "המדינה האסלאמית" ערף את ראשו של העיתונאי האמריקאי ג'ים פולי (Jim Foley), העביר רודס לאובמה באוגוסט 2014, בשעה שהמחבר נלווה לנשיא  במטוסו שהיה בדרכו לחופשתו המשפחתית מחוץ לוושינגטון. רודס מסר לאובמה כי בסרטון שפרסמו הטרוריסטים הם תיארו את הרצח כמסר לאמריקה ולנשיא, בתגובה להפצצות נגדם. הנשיא אמר כי הוא יתקשר למשפחת הנרצח, ובמקביל ביקש מרודס לנסח הודעה לגבי האירוע. לאחר נחיתת מטוסו המשיך הנשיא בחופשתו עם משפחתו[4]. את הודעתו של רודס העדיף אובמה לא להקריא אישית, אלא להסתפק בפרסומה. טענתו הייתה כי הופעה טלוויזיונית מצד נשיא ארה"ב  בהקשר לדאע"ש תעלה את מעמדו של ארגון הטרור הזה. לבסוף, לאחר התלבטויות, קיבל אובמה את עמדת רודס ודניס מקדונו, ראש סגל הבית הלבן, כי עליו, בתור נשיא, למסור את ההודעה.

אובמה סבר כי מאחורי פלישתה של ארה"ב לעיראק ב-2003 עמד פחד מוגזם מטרור שמקורו בפיגועי ה-11 בספטמבר 2001. אובמה המשיך וטען כי על רקע עריפת ראשים של אזרחים אמריקאים על ידי ארגון הטרור דאע"ש  ב-2014, גם לפניו עמדה לכאורה האפשרות ללכת בעקבות קודמו ולגרור את ארה"ב למלחמה. אבל – פסק הנשיא – לפעמים צריך ללחוץ על הבלמים: "איננו יכולים לקבל החלטות המבוססות על אימה" (עמ' 311). על כן, לדברי רודס, בסתיו 2014 אובמה פעל בשיקול דעת. הוא הורה על הפצצות מוגבלות נגד דאע"ש בעיראק ובסוריה, ושלח קבוצות קטנות של יועצים לעזור לכורדים בעיראק ובסוריה להילחם נגד הארגון הזה. הוא לא ראה בדאע"ש איום קיומי על ארה"ב, המחייב יציאה למלחמה. הארגון הזה רצח ארבעה אמריקאים, מספר מזערי בהשוואה למספר האמריקאים שנהרגו באפגניסטן ובעיראק.

בחורף 2015 הרפובליקאים תקפו את אובמה על שאינו מתייחס לאויב "כאסלאם רדיקאלי". ממשלו של אובמה אכן נמנע משימוש במילה אסלאם לתיאור הטרוריסטים. רודס טוען כי הדבר נעשה כיוון שקבוצות טרור כמו זו של בן לאדן, שאפו לתאר את עצמן כתנועות התואמות את האסלאם, וכמובן כך גם "המדינה האסלאמית" – ומכאן להציג את הלחימה של ארה"ב נגדן כמלחמה נגד האסלאם. היה גם שיקול נוסף מדוע אובמה לא השתמש במונח אסלאם רדיקאלי: לשמור על תקינות פוליטית, לבל יתפרש כביטוי פוגעני בדת האסלאם. כאשר בתחילת 2015 לא רק רשת פוקס, אלא גם העיתונאי תומס פרידמן מתחו ביקורת על הממשל על שאינו קורא לילד בשמו, קרי אומר שאנו במלחמה נגד האסלאם הרדיקאלי, אובמה מצא לנכון להתייעץ עם רודס לגבי הצורך לשנות את הניסוח. לבסוף שניהם החליטו כי לאור ההימנעות העקבית  משימוש במונח הזה בעבר, שינוי בניסוח יסב תשומת לב רבה ויהיה בו חוסר כנות.

בעקבות התערבותה של רוסיה לטובת משטרו של אסד בסוריה, שהחלה ב-30 בספטמבר 2015, ניכר בהדרגה  כי ידו של השלטון הסורי במלחמתו נגד המורדים על העליונה. בניגוד לשנים 2011 ו-2012 – במיוחד משלהי 2015 (ובהמשך מסוים לקו חשיבתו החל מ-2013)  רודס לא היה אופטימי לגבי יכולתה של ארה"ב לשפר את המצב במזרח התיכון. הוא ראה במלחמה בסוריה כחלק משורה של מלחמות במעורבותה של ארה"ב, אשר ללא קשר לכוונותיה הטובות, הביאו להשלכות רעות בלתי צפויות. הפלתו של סדאם חוסיין חיזקה את מעמדה של איראן באזור ופתחה תיבת פנדורה של סכסוכים עדתיים בעיראק ובסוריה שהביאו לעלייתו של ארגון "המדינה האסלאמית". על אף שרודס סבר שאי התערבותה של ארה"ב בסוריה הייתה טרגדיה, הרי התערבות מסיווית מצִדה הייתה רק מעצימה את הטרגדיה. המחבר הגיע למסקנה כי במלחמות בהן אין לארה"ב אפשרות לנצח – כמו במלחמת וייטנאם בזמנה, ובעיראק ואפגניסטן כעת – אין טעם להפציץ רק כדי לשמור על אמינות.

בעקבות מתקפת הטרור בפריז בנובמבר 2015, במהלכה נרצחו למעלה מ-100 אנשים, גבר הלחץ מצד הרפובליקאים על ממשל אובמה לנקוט במדיניות אגרסיבית יותר נגד דאע"ש על מנת למגרו. אובמה לעג לתביעה הזו וטען כי ארה"ב עושה דיה באמצעות הפצצות נגד הארגון ואספקת נשק לנלחמים נגדו. עוד טען בשיחות פרטיות כי "יותר אנשים מתים מהחלקה באמבטיה מאשר ממתקפות טרור" (עמ' 343). הנשיא מתח ביקורת על ג'ב בוש [ב-2015 התמודד על מועמדות לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקאית] שקרא לקבל רק פליטים נוצרים הנמלטים מהקרבות בסוריה. אובמה טען כי זוהי בושה להפלות אנשים, על פי דתם, בהענקת מקלט לנמלטים מארץ מוכת מלחמה. הוא ראה בחיוב, וכחיזוק לעמדתו שלו בשאלת ההגירה, את נכונותה של הקנצלרית מרקל לקבל לארצה "מאות אלפי פליטים" סורים [במהלך 2015 נכנסו לגרמניה למעלה ממיליון פליטים, רובם מוסלמים]. כדי להשיג את  תמיכת יושב ראש בית הנבחרים פוֹל  רייאן (Ryan) בעמדתו בשאלת קבלת פליטים, הציע אובמה לערוך בדיקות קפדניות יותר לאנשים הבאים "מארצות מסוימות" והיה מתוסכל  וכעוס מתשובותיו של רייאן.

איראן: הדרך להסכם הגרעין והמאבק עם מתנגדיו, 2015-2013

ב-14 ביוני 2013 חסן רוחאני נבחר לנשיא איראן, בייצגו את האגף המתון יותר של המשטר. כבר ביום המחרת החליט אובמה לשלוח לו מכתב ובו הצעה לדון בנושא הגרעין. "תוך שבועות" התקבלה  תשובה חיובית – האיראנים מוכנים לתהליך דיפלומאטי. באוגוסט נפתח ערוץ דיפלומאטי חשאי בין ארה"ב לאיראן, שהתנהל בעומאן. לאחר שבועות  מעטים הושגה מסגרת להסכם ביניים: האיראנים יקפיאו את תוכניתם הגרעינית בתמורה להקלה מסוימת בסנקציות. במהלך כינוס העצרת הכללית של האו"ם בספטמבר, אובמה – בניגוד לדעת יועציו הפוליטיים – העביר מסר למשלחת האיראנית לפיו הוא "ישמח" להיפגש עם רוחאני (עמ' 249), אבל הצד האיראני, לאחר היסוסים, לא נענה להזמנה. עם זאת, ביוזמת אובמה, ביום האחרון לשהותו של רוחאני בניו יורק, התקיימה שיחה טלפונית בין שני הנשיאים. השיחה, שארכה כ-15 דקות, הייתה הראשונה בין נשיא אמריקאי לבין עמיתו האיראני מאז המהפכה האסלאמית של 1979. חשיבותו העיקרית של הדיאלוג – בו שני הצדדים הסכימו בצורך להגיע להסכם בשאלת הגרעין – הייתה בעצם קיומו, כמעין מחווה קטנה של פיוס.

רודס מודה כי מדיניותו של המשטר האסלאמי באיראן הייתה עוינת כלפי ארה"ב (במיוחד זכורה לו פרשת תפיסת אנשי השגרירות האמריקאית בטהראן כבני ערובה ב-1979) וכלפי ידידותיה של אמריקה, במיוחד ישראל וערב הסעודית. בניגוד לפתיחות בעמדת אובמה כלפי איראן, נתניהו הטיף לעימות כשהוא מציג את עצמו כצ'רצ'יל ישראלי, אלא  שאת העימות בפועל – לדברי המחבר – רצה כי ארה"ב תעשה עבורו. עמדתו הופצה בידי איפא"ק. ישראל ומדינות המפרץ הערבי היו מוּדעוֹת לכך כי אם יושג הסכם ביניים בין וושינגטון לטהראן בשאלת הגרעין, הסיכויים להסדר ארוך טווח יגדלו, ובמקביל האפשרות כי ארה"ב תפעל צבאית נגד איראן תהיה קרובה לאפס. על רקע זה שיחות הטלפון בין אובמה לנתניהו הפכו לרוויות רוגז ומרירות. המחבר התגייס למסע הסברה למען השגת הסכם, אותו ניהל בקרב עיתונאים וחברי קונגרס.

בסוף נובמבר 2013 אכן הושג  בז'נבה הסכם ביניים בנושא הגרעין בין איראן לקבוצת 5 + 1 (חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון + גרמניה), בהתאם לעקרונות  עליהם הוסכם בין ארה"ב לאיראן בעומאן: הקפאה בתוכנית הגרעין של איראן בתמורה להקלות מסוימות בסנקציות. 

כאשר ארה"ב התקרבה לישוֹרת האחרונה של המשא ומתן עם האיראנים, ההתנגדות להסכם, שעדיין לא היה קיים, הלכה וגברה. בסוף ינואר 2015 יושב ראש בית הנבחרים, ג'ון ביינר (Boehner) , הודיע כי  על פי הזמנתו יגיע נתניהו לארה"ב, כדי לנאום בפני שני בתי הנבחרים בנושא ההסכם עם איראן. בהזמנת מנהיג זר למטרת שתדלנות נגד מדיניות החוץ של נשיא מכהן, ראה המחבר צעד שלא ניתן היה להעלות על הדעת בממשל הקודם. נתניהו מצדו נטש את נורמות ההתנהגות של ממשלה זרה כלפי נשיא מכהן. המחבר עסק בשתדלנות  בקונגרס למען ההסכם הצפוי ולצורך זה היה נפגש בקביעות עם חברי קונגרס יהודים מהמפלגה הדמוקרטית. לאחר ההודעה כי נתניהו צפוי לנאום בקונגרס, הדמוקרטים רגזו יותר על נתניהו בגלל התערבותו בפוליטיקה האמריקאית מאשר על מדיניות הממשל כלפי איראן.

לפני המראתו של ג'ון קרי לווינה בסוף יוני 2015, כדי לסיים את המשא ומתן על הסכם הגרעין עם איראן, אובמה הורה לו כי הוא לא חייב להשיג עסקה בכל מחיר. הנשיא, בציינו את הישגיו בתחום חוק הבריאות ואישור נישואים חד מיניים, סיכם: "יש לי כבר את המורשת שלי. אני לא צריך את זה [הסכם הגרעין]" (עמ' 323).  קרי השיב כי הוא מבין. אך לדעת המחבר, שר החוץ היה זקוק להותיר מורשת משלו, במיוחד לאחר שבילה מאות שעות במשא ומתן לקראת ההסכם וכונן מערכת יחסים עם שר החוץ האיראני ג'וואד זריף. ההסכם עם איראן נחתם ב-14 ביולי, והנשיא ראה בכך אישור לנכונות גישתו כבר בעת מסע הבחירות ב-2008 בדבר הצורך לקיים דו שיח עם יריבים.

רודס היה אחראי להבטחת תמיכת הקונגרס בהסכם עם איראן. הממשל היה זקוק רק ל-41 קולות תמיכה בהסכם בסנאט, כדי למנוע מהרפובליקאים לדחות אותו. בהשגת המטרה הזו ראה המחבר את המשימה החשובה ביותר שלו בממשל, ועל כן הרגיש מתוח כפי שלא חש בעבר. הנחייתו של אובמה לרודס הייתה להציג את ההסכם כמכוּון למניעת השגת נשק גרעיני בידי איראן, ובכך למנוע ממתנגדי ההסכם לערבב בינו לשאלות אחרות –  כמו תמיכתה של איראן בטרור ומדיניותה המיליטנטית במזרח התיכון –  במטרה לערער את הלגיטימיות שלו. ואכן, כדי לדחות את טענות מתנגדי ההסכם, טען המחבר כי דווקא בגלל התנהלותה המרושעת של איראן בתחום החוץ יש צורך בהסכם שימנע ממנה להשיג נשק גרעיני. הוא לא טען, כפי שיוחסו לו מתנגדיו, כי ההסכם ימתן את המשטר האיראני ויהפכו לידידותי.

רודס ריכז את צוות עבודתו לפעילות מול הקונגרס בחדר שאותו כינה "חדר אנטי מלחמה". המסר של רודס היה כי ללא ההסכם איראן תשיג במהרה את האמצעים לבנות פצצה גרעינית, ואז הדרך היחידה למנוע ממנה פצצה גרעינית תהיה מלחמה. מקום חשוב בהסברה הוקדש  להתמודדות מול הטיעונים של  איפא"ק וחלק מהקהילה היהודית. אובמה אישית נרתם לקידום ההסכם ובין היתר טען כי אלה שתמכו במלחמה נגד עיראק ב-2002 ו-2003, כעת, ללא ייסורי מצפון על עמדתם השגויה, מתנגדים להסכם עם איראן ואף דוחפים למלחמה נגדה. מתנגדי אובמה, ללא כל הצדקה, האשימו אותו באנטישמיות, על אף שאלה שקראו לנקיטת קו מיליטנטי נגד איראן, כמו סגן הנשיא לשעבר דיק צ'ייני, לא היו יהודים. לבסוף, 42 סנטורים תמכו בהסכם, ובכך הוסרה האפשרות להכשילו בהצבעה בסנאט.  

נרמול הקשרים עם קובה, 2016-2013

בניגוד לאירועים במזרח התיכון, בהם יכולתה של ארה"ב להשפיע היה מוגבל –  בהתאם להצעתו של אובמה בתחילת כהונתו השנייה, מנה רודס נושאים אחדים בהם ארה"ב כן יכולה להשפיע, כמו  קובה ובורמה. רודס גם נותן להבין כי כיוון שהשיקול של היבחרות מחדש לנשיא לא היה קיים עבור אובמה בתקופת כהונתו השנייה, הוא יכול היה להרשות לעצמו בתקופה הזו לפעול ביתר חופש  לפי סדר יומו האמִתי.

אובמה גילה עניין בנרמול הקשרים קובה,  נושא אותו קשר בשחרורו של אלן גרוס (Alan Gross), אזרח אמריקאי [יהודי] שמסר ציוד תקשורת לקהילה היהודית הקטנה בקובה וכבר ישב שלוש שנים בכלא הקובני באשמת ריגול. קובה דרשה לשחרר תמורתו קובנים אחדים הכלואים בארה"ב באשמת ריגול. רודס הופתע כאשר הוצע לו לנהל את המשא ומתן עם נציגי קובה, בנימוק כי הממשל זקוק שהמהלך הדיפלומטי ייעשה על ידי מישהו קרוב לנשיא. לרודס לא היה ניסיון בשליחות דיפלומאטית, ועל כן למשמע ההצעה נעשה לחוץ, אך הסכים. הסכמתו זכתה לברכת הנשיא. הטלת הטיפול בנושא הקובני על רודס היוותה ביטוי לעלייה במעמדו בבית הלבן.

בפעילותו בנושא הקובני נעזר המחבר במומחה לענייני קובה מהבית    הלבן     ריקרדו זוניגה Zuniga) (Ricardo. במאי 2013 שלחה וושינגטון הודעה קצרה להאוונה בה הציעה קיום מפגש בין נציגי שתי המדינות. כעבור מספר ימים התקבלה תשובה חיובית. העובדה כי בראש המשלחת הקובנית צפוי היה לעמוד אלחנדרו קסטרו (Alejandro Castro) ,  בנו של ראול קסטרו הנשיא המכהן של קובה (2018-2008), וכי ראש המשלחת היה קולונל בצבא  ויושב ראש של גוף שהקביל למועצה לביטחון לאומי בארה"ב – כל זה הצביע כי גישת הקובנים לנושא רצינית. 

המפגש הראשון בין שתי המשלחות התקיים בחשאי בקנדה. הנציג קסטרו גילה פתיחות בנושא שיפור ביחסים עם ארה"ב, אך בעת הדיון בנושא הטרור התייחס להיסטוריה הארוכה  של מעשי הטרור של ארה"ב נגד קובה, בהם הפלישה במפרץ החזירים  (1961) וניסיונות להתנקש בחייו של פידל קסטרו. רודס לא היה מוכן מראש לנושא הזה, אך נוכח לדעת כי דווקא גילו הצעיר עשוי להוות  יתרון. רודס השיב כי הוא עדיין לא נולד כאשר האירועים ההיסטוריים האלה התרחשו, והדבר חל גם על הנשיא אובמה. לקובנים היה חשוב לקבל אישור מחודש מרודס כי הוא מדבר בשם הנשיא. הצד הקובני ציין כי האישים האמריקאים שניהלו את המשא ומתן איתם בעבר לא קיבלו ייפוי כוח מלא מהנשיא. בפגישה לא הושגה פריצת דרך לגבי הנושאים המהותיים, אך חשיבותה הייתה בעצם הקמת ערוץ תקשורת והסכמה לקיים מפגש נוסף כעבור שבועות אחדים.

בדצמבר 2013 הגיע אובמה לדרום אפריקה כדי להשתתף בהלווייתו של מנהיגה נלסון מנדלה. רודס הִפנה את תשומת לבו של אובמה כי גם ראול קסטרו, נשיא קובה יהיה באירוע, והשאלה היא איך תנהג כלפיו. אובמה השיב ללא היסוס: "אני אלחץ את ידו, כמובן". אובמה המשיך: "הקובנים היו בצד הנכון ביחס לאפרטהייד. אנחנו היינו בצד הלא נכון". עוד טען כי כאשר הנשיא רונלד רייגן תמך בממשלת אפרטהייד בדרום אפריקה, קובה נלחמה נגד השלוחות הימניות שלו באנגולה. הניצחון עליהן ב-1988 היה, כדברי מנדלה, נקודת מפנה בשחרור היבשת מאפרטהייד.    (עמ' 260)  כך, באקראי, אובמה הודה במציאות היסטורית, מציאות שאף נשיא לא היה מוכן להודות בה בקול רם[5]. כאשר אובמה לחץ את ידו של ראול קסטרו, האיש הופתע, לפי עדותו של אובמה.

כאשר המשא ומתן בין רודס  ונציגי קובה בנושא נרמול היחסים נתקע, המחבר ועוזרו, ריקרדו זוניגה,  סברו כי יש צורך בסיוע מהאפיפיור פרנציסקוס והוותיקן. לוותיקן נועד תפקיד לעודד להשיג תוצאות חיוביות ולשמש מעין ערֵב להסכם. אובמה, בעת ביקורו בוותיקן במארס 2014 העלה את הנושא עם האפיפיור וזה תמך ברעיון שיפור היחסים בין קובה לארה"ב, הביע נכונות לסייע, ושלח איגרות בנדון לראול קסטרו ולאובמה. על אף שהמשטר הקומוניסטי בקובה הטיל מגבלות על הכנסייה,  האפיפיור פרנציסקוס זכה ליחס מיוחד מהמשטר הודות למוצאו מאמריקה הלטינית. בעקבות קבלת האיגרת מהאפיפיור, הגמישו הקובנים את עמדתם בנושא חילופי מרגלים ואסירים פוליטיים. במהלך המשך השיחות החשאיות בין ארה"ב לקובה הוחלט כי מסמכים ובהם נקודות ההסכמה בין שני הצדדים יימסרו בחשאי לאפיפיור – בהנחה כי אף צד לא יחזור ממחויבותו לאפיפיור. הקובנים עמדו על כך שכל צד יוסיף גם את נקודות האי הסכמה. הם ציינו בין היתר את המשך התנגדותם לאמברגו על ארצם ולבסיס האמריקאי בגואנטנמו. ארה"ב ציינה את המשך תמיכתה בזכויות האדם וברפורמות בקובה.

[בסביבות אוקטובר 2014] אובמה נתן אישור לרודס להחליף שלושה אסירים קובנים שנותרו בארה"ב בתמורה לקצין מודיעין [במקור "נכס מודיעיני" intelligence asset ] ואלן גרוס, ולהתחיל בהליך נרמול הקשרים בין שתי המדינות, כולל כינון קשרים דיפלומטיים. הקובנים הסכימו לשחרר 53 אסירים פוליטיים ולהרחיב את הגישה לאינטרנט. ארה"ב הסכימה להקל על הגבלות בנסיעות ובמסחר עם קובה, במסגרת המגבלות של האמברגו, אשר לא היה ניתן להסירו ללא אישור הקונגרס. לצורך החלפת המסמכים על ההתחייבויות ההדדיות בין ארה"ב וקובה לקראת נרמול הקשרים, משלחות של שני הצדדים הגיעו בחשאי לוותיקן. בראש המשלחת האמריקאית עמד רודס ובראש המשלחת הקובנית אלחנדרו קסטרו. שר החוץ של הוותיקן בחן את נוסח ההתחייבויות של שני הצדדים, ושני הצדדים התחייבו בנוכחותו לכבד אותן. רודס ראה בהסכם לנרמול הקשרים הישג חשוב שיעורר הדים בעולם. המחבר, בהתאם להנחיות מהנשיא, כתב עבורו את נאומו בדבר תחילת נרמול הקשרים בין ארה"ב לקובה, אותו נשא ב-17 בדצמבר 2014. הכתיבה הייתה קלה עבור רודס כי  הפעם הוא כתב על מה שהוא עשה בעצמו.

בתחילת 2016 עסק  רודס בהכנות לביקורו ההיסטורי של אובמה בקובה (ביקור ראשון של נשיא אמריקאי בקובה מאז ביקורו של Calvin Coolidge ב-1928), ולשם כך לראשונה נסע להוואנה. בעת סיורו בעיר יחד עם עוזרו – בדמיון מסוים לאירוע שקרה בעת שניהל שיחות סודיות עם הקובנים בקנדה והוא צולם בלובי של המלון על ידי סוכנים רוסים – קבוצה של אנשים שדיברו אנגלית עם מבטא ולאחר מכן עברו לרוסית, התקרבה אליהם. מתוך פרספקטיבה, התעורר בו החשד כי הרוסים לא רק רצו להעביר מסר שהם יודעים על מאמציה של ארה"ב לשפר קשרים עם קובה, אלא גם לפגוע במהלך האמריקאי. חשדנותו מתבססת על כך שב-2017, חודשים אחדים לאחר סיום ממשלו של אובמה, הצוות האמריקאי בשגרירות בהוואנה נפגע ממתקפות מסתוריות, שנעשו תוך שימוש בגלי קול וברעלים. כיוון שהמשטר בקובה מעולם לא נקט בצעד חצוף כזה נגד ארה"ב גם בשיא המתיחות בין המדינות – המחבר מעריך כי זה היה מעשה ידי הרוסים.

פעילותו של רודס לנרמול הקשרים עם קובה, שנמשכה כשלוש שנים, הוכתרה בהצלחה בביקורו של אובמה בהוואנה במארס 2016. רודס ראה בביקור כמעין גולת הכותרת של שמונה שנות עבודתו בממשלו של אובמה והיה מעוניין כי הביקור יתנהל בצורה מושלמת. לקראת הכנת נאומו של אובמה בקובה, רודס מצא לנכון להיפגש עם קהילת הגולים הקובנים במיאמי. בקהילה הזו היו גולים מבוגרים שראו בכל שיפור בקשרים עם המשטר בהוואנה כבגידה. לעומתם, בני הגולים וילדיהם כבר לא נשאו אותו מטען שלילי כלפי המשטר. כללית, כל הגולים היו מעוניינים כי נאום הנשיא בקובה יכלול את נושא קידום הדמוקרטיה באי.

אובמה כמעט ולא הכניס תיקונים בנאום שחיבר עבורו רודס: הוא פשוט סמך עליו כמי שהתמחה בנושא והיה מרוצה מאוד מתוכנו. היו  בנאום, שנישא בתיאטרון גדול בהאוונה, התייחסויות שנועדו לזְכות באהדת כלל הציבור בקובה, כמו הכרזתו של אובמה כי הוא הגיע לקובה כדי "לקבור את השריד האחרון של המלחמה הקרה באמריקה...ולהושיט יד של ידידות לעמה של קובה" (עמ' 357). הנשיא גם הביע הערכה כלפי מערכות הבריאות והחינוך של קובה וכלפי עמדתה של הוואנה נגד קיום משטר האפרטהייד בדרום אפריקה בזמנו. מאידך גיסא נאומו כלל התייחסויות ביקורתיות עקיפות כלפי השלטון בקובה, ברוח דעת הקהל בארה"ב, כמו הבעת אמונתו בחירותם של האזרחים – באמריקה ובקובה ובכל רחבי העולם –  למתוח ביקורת על ממשלתם ולהביע מחאתם בדרכי שלום, וגם בחופש האזרחים לבחור את ממשלתם בבחירות. על הדברים האלה מחאו כפיים רק האמריקאים שבקהל. הסגנון הזה נועד לא לעורר פרובוקציה אצל השלטון הקובני. אף על פי כן, הנאום נתקל ביחס שלילי בקרב מתנגדי שיפור הקשרים הן בקובה והן בארה"ב.

בסוף נובמבר 2016, לנוכח המצב השברירי ביחסי ארה"ב-קובה בעקבות היבחרותו של דונלד טראמפ לנשיא, רודס הסכים להיענות לבקשת הוואנה לייצג את ארצו בהלווייתו של פידל קסטרו. המחבר היה מודע כי השתתפותו, ממנה לא נלהב, לא תתקבל בברכה בדעת הקהל האמריקאית. מסע נוסף ערך המחבר לקובה בסמוך לפני טקס השבעתו של טראמפ  לנשיא (טקס ההשבעה נערך ב-20 בינואר 2017), במטרה לסגור הסכמים  כמו בנושא הגירה וקשרים כלכליים, לפני כניסתו לתפקידו של הנשיא  החדש.

הידרדרות בקשרים עם רוסיה בצל הסכסוך הרוסי-אוקראיני, 2014-2013

במהלך ועידת  8G (ארגון המדינות המתועשות) בצרפת שנערכה בסוף מאי 2011, נפגש אובמה עם נשיא רוסיה דמיטרי מדבדב.  אובמה התרשם כי בפגישה הזו דיבר עמיתו הרוסי בשני קולות. קול אחד נועד לרצות את ולדימיר פוטין – האיש החזק בשלטון ברוסיה שבאותו הזמן, תפקידו כראש ממשלה, היה פורמאלית נמוך בחשיבותו מזה של הנשיא. דברי הביקורת שהשמיע מדבדב באותה השיחה על התערבותה הצבאית של ארה"ב בלוב, כוונו לאוזני אנשי הקו התקיף  שישבו לצדו ויִצגו את פוטין.  לעומת זאת,  המשך דבריו של מדבדב – "קדאפי צריך להסתלק. הוא משיחי" – שיקפו את קולו האמִתי של הנשיא הרוסי. בפגישה הזו הצד האמריקאי עדיין לא ידע אם פוטין החליט לחזור ולהיות נשיא ב-2012, וברמז הביע חששו מכך.

היחסים  בין ארה"ב לרוסיה הידרדרו בהתמדה מאז שובו של פוטין לנשיאות במאי 2012.  בניגוד לקודמו –  דמיטרי מדבדב המודרני, שהיה מעוניין בהתקרבותה של ארצו למערב –  פוטין שלט ברוסיה בתור נחלתו האישית, וכמקור להתעשרותו ויוקרתו. בפגישה הראשונה בין פוטין בתור נשיא לבין אובמה, הנשיא הרוסי איחר ב-45 דקות. האירועים באוקראינה, שהחלו בנובמבר 2013 בהפגנות נגד הנשיא הפרו רוסי, ויקטור ינוּקוֹביץ', עתידים היו להחריף את היחסים בין ארה"ב לרוסיה.

בפברואר 2014  "ינוקוביץ' ברח מהמדינה והמפגינים השתלטו על קייב. המחזות דמו לתחילת האביב הערבי: מנהיג מושחת נוטש את הספינה; אנשים צעירים צוהלים ומריעים ברחובות" (עמ' 270).   [רודס מתעלם מכך שינוקוביץ – בניגוד לשליטים בעולם הערבי בתקופת "האביב הערבי" – נבחר בבחירות דמוקרטיות בפברואר 2010. כמו כן נוטה המחבר להתעלם מאלימות המפגינים.] על רקע הדחתו של הנשיא הפרו רוסי, במארס 2014 השתלטה רוסיה על חצי האי קרים, השייך לאוקראינה. [מנקודת ראות רוסית, הצעד נועד למנוע מהשלטון הפרו מערבי החדש באוקראינה שליטה באזור אסטרטגי חשוב.]

"בשבועות הבאים" שיחות בין אובמה לפוטין התנהלו לפי מתכונת קבועה. פוטין טען כי ארה"ב היא שיזמה את הדחתו של ינוקוביץ' (בטענה שחלק ממנהיגי האופוזיציה קיבלו מלגות אמריקאיות שנועדו לקדם דמוקרטיה) וכי הדחתו של ינוקוביץ' הייתה הפיכה. אובמה טען כי יש לכבד את העיקרון הבסיסי של החוק הבינלאומי לפיו מדינות ריבוניות צריכות לקבל בעצמן את החלטותיהן ביחס למדיניות הפנים והחוץ כאחת. אובמה "לא חיבב  אך גם לא תיעב את פוטין" (עמ' 271). בתגובה לסיפוחו של חצי האי קרים, אובמה התווה תוכנית יחד עם מערב אירופה –  כשעיקר התיאום שלו נעשה עם אנגלה מרקל –  להטלת סנקציות כלכליות על רוסיה.  במקביל הוא הכין תוכניות לסיוע כלכלי לאוקראינה, כדי לייצב את השלטון בה.

תגובת ממשל אובמה לאירועים באוקראינה הייתה, לדברי רודס, "מרחיקת לכת" בהשוואה לתגובת ממשלו של בוש לפלישתה של רוסיה לגיאורגיה ב-2008. אף על פי כן, הרפובליקאים מתחו ביקורת קשה על אובמה כמנהיג חלש. יתרה מזו. היו גורמים ימניים, שמצאו  את ביטוים ברשת החדשות "פוקס", שדווקא העריצו את התנהגותו של פוטין כמנהיג חזק. אובמה, בשיחה עם המחבר, רמז על המניע הגזעני בעמדתם, בציינו כי לגורמים הימיניים האלה "יש יותר משותף עם פוטין מאשר אִתי" (עמ' 272). אובמה, כמובן, היה מודע כי הסנקציות לא יגרמו לפוטין להחזיר את קרים. הוא התנגד להצעות הניצים לשלוח נשק לאוקראינה, אך במקום זאת הציב כוחות קטנים וציוד במדינות חברות נאט"ו הגובלות ברוסיה, כדי לאותת לפוטין כי ארה"ב מתכוונת לצאת למלחמה, אם רוסיה תפלוש לתוכן.

נושא השתלטותם של  בדלנים פרו רוסים על הערים דונצק ולוּגנסק במזרח אוקראינה נדון בשורה של שיחות טלפוניות בין אובמה לפוטין, שבעצם לא דמו לדיאלוגים, כיוון שבהם כל צד הציג את עמדתו באריכות. פוטין הצדיק את צעדי הבדלנים בטענה כי גם המפגינים נגד ינוקוביץ' נקטו בטקטיקה דומה. אובמה טען כי עדיין נותר זמן ליישוב הסכסוך, אבל אם רוסיה תמשיך להשתלט על מזרח אוקראינה, הדבר יביא למתיחות ביחסים בין ארצות המערב לרוסיה למשך שנים רבות.

העובדה שאובמה לא מצא לנכון לשלוח נשק לאוקראינה ונמנע ממעורבות צבאית במזרח התיכון אין פירושה כי דגל במדיניות בדלנית. באמצעות מדיניות כזו הוא רצה להקצות יותר משאבים לתחומים ולאזורים אחרים: לכלכלה האמריקאית; לאזור האוקיינוס השקט של אסיה כדי להתמודד עם עלייתה של סין; להרחיב את השפעתה של ארה"ב באפריקה ואמריקה הלטינית, ולהיפתח כלפי קובה. אובמה טען כי הכישלונות במדיניות החוץ האמריקאית נבעו מהתפשטות יתר, כמו בפלישה לעיראק. בשיחות בלתי רשמיות הוא הגדיר את דוקטרינת אובמה כ"אל תעשה שטות מטופשת" ("Don't do stupid shit") (עמ' 277), כלומר, צריך להימנע מעשיית טעויות גדולות בנוסח התערבותו של הנשיא ג'ונסון בווייטנאם ושל בוש בעיראק. במקום זה יש להסתפק בהישגים קטנים מצטברים.

מעורבות רוסית בבחירות לנשיאות ב-2016

מאז הדחתו של השליט הפרו רוסי של אוקראינה, רוסיה ניהלה מלחמת דיסאינפורמציה אינטנסיבית נגד ממשלו של אובמה. לפעמים זו הייתה מתקפה נגד אישים מסוימים, כמו נגד דוברת מחלקת המדינה ג'ן סאקי  ((Jen Psaki. בין היתר, דבריה סולפו ברשתות החברתיות וראשה הוצב על גוף של דוגמנית. המידע שהפיצה מוסקבה כלל שקרים גסים, כמו הסרת אחריותה של רוסיה מהפלת מטוס של חברת התעופה המלזית ב-17 ביולי 2014 – מעל השטח שהוחזק בידי הבדלנים הפרו רוסים באוקראינה –   שגרם למותם של 298 נוסעים ואנשי צוותו. עוד טענה רוסיה כי היא אינה מספקת ציוד צבאי לבדלנים באוקראינה. לרשותם של הרוסים עמדו תחנות טלוויזיה – הבולטת בהן RT – וצבא  גדול של בוטים וטרולים ברשתות החברתיות.

העימות התקשורתי בין הממשל האמריקאי למתקפות התעמולה הרוסיות דמה לקרב בין העיתונות המסורתית לבין האינטרנט. זאת כיוון שההסברה של הממשל התבססה על עוּבדות, תוך הימנעות מחשיפת מידע מודיעיני רגיש שהיה בכוחו להפריך את השקרים של הרוסים. נוסף  לכך, מתוך רצון לשמור על רצינות ואמינות, תגובות הממשל לדברי ההבל הרוסיים היו איטיות, ומול צבא התועמלנים הרוסים לרשותו של המחבר עמדו חמישה אנשים שעבדו בלשכת העיתונות של המועצה לביטחון לאומי.  כמו כן, לבית הלבן אסור היה לערוך את השידורים הממלכתיים של ארה"ב. לאובמה היה ברור כי בקשה לתקציב של מאות מיליוני דולרים כדי להקים מקבילה אמריקאית ל-RT תיתקל בהתנגדות רפובליקאית. באיחור, באפריל 2016 הוקמה יחידה במחלקת המדינה, שנועדה להתמודד עם התעמולה הרוסית, בתקציב של עשרות מיליוני דולרים.

פוטין פירש את הדחתו של הנשיא הפרו רוסי באוקראינה ב-2014 כהתערבותה של ארה"ב בענייני רוסיה, כמעין פעולת מלחמה. לאור קו חשיבה זה, במסע התעמולה האגרסיבי שלו, באמצעות הטלוויזיה והרשתות החברתיות, ראה פוטין חדירה מוצדקת למרחב האמריקאי. על רקע זה  יש להבין את המעורבות  הרוסית בבחירות לנשיאות בארה"ב בשנת 2016.

הממשל לא הופתע שהרוסים פרצו למחשבי הוועידה הלאומית הדמוקרטית. מיום הראשון לעבודתו בבית הלבן המחבר הוזהר כי הרוסים יכולים לעקוב אחרי כל דואר אלקטרוני בלתי מסווג וכל שיחה מטלפון לא מאובטח. אבל לממשל ניתן מרחב פעולה קטן על ידי קהילת המודיעין להתבטא בנדון. מאמציו של הממשל להביא לפרסום הודעה משותפת מצד שתי המפלגות נגד מעורבות רוסית בבחירות נתקלה בהתנגדות מצד מנהיג הרוב הרפובליקאי בסנאט מיץ' מקונל ((Mitch McConnell. זו הייתה התנהגות בלתי פטריוטית להתעלם מניסיון של מעצמה יריבה לערער את הדמוקרטיה. ב-7 באוקטובר 2016 פורסמה הודעה מטעם קהילת המודיעין בחתימת ג'ים (ג'יימס) קלאפר, ראש המודיעין הלאומי, שהאשימה גורמים רוסים "בכירים ביותר" במעורבות בבחירות בארה"ב. (ג'יימס קומי [Comey], ראש לשכת החקירות הפדראלית [FBI], סירב לחתום.) בהודעה מ-7 באוקטובר לא נאמר דבר ביחס למבול התעמולה בפייסבוק ובגוגל שנועד לפגוע במועמדת הדמוקרטית לנשיאות הילרי קלינטון. בעוד הממשל יכול היה להתמודד עם פריצה למחשבים באמצעות נקיטת אמצעים בתחום אבטחת מידע, הרי לגבי התעמולה בגוגל וברשתות החברתיות יכולתו הייתה מוגבלת למדי: הוא לא יכול היה לצנזר את פלטפורמות המידע האלה, וגם הרשתות החברתיות  והאינטרנט לא היו מוכנים  לעשות זאת. במהלך מסע הבחירות ב-2016 אובמה לא ידע כי ה-אף-בי-איי חוקר את קשריו של המועמד הרפובליקאי לנשיאות, דונלד טראמפ, עם רוסיה. הבית הלבן מודר מהמידע הזה.

נושא הגזע ויחסו של אובמה כלפי טראמפ

בבית הלבן של אובמה לא שוחחו רבות על גזענות נגד אפרו-אמריקאים, אבל בהתמדה חשו בה.  הגזענות התקיימה בצורה בוטה ברשתות החברתיות בהן כונה אובמה קוף קנייתי ומוסלמי. היא באה לידי ביטוי בסירובם של הרפובליקאים בקונגרס לעבוד עם הנשיא במשך שמונה שנות כהונתו, וגם באי היענותם להזמנתו לצפות בסרט על לינקולן בבית הלבן. היה זה סרט בבימויו של סטיבן ספילברג על עבודתו של לינקולן עם הקונגרס בהעברת התיקון ה-13 שביטל את העבדות.

אובמה עצמו לא שוחח הרבה בנושא ביטויי הגזענות נגדו. אבל מדי פעם, בהבזקים של הומור, הוא היה כביכול מתאמן במתן תשובות לשאלות הקשורות לגזע.  לדוגמה, לשאלה שהוא היה מעלה בעצמו והיא: "האם אתה סבור כי ההתנגדות נגדך קשורה חלקית לגזע?" אובמה היה משיב: "כן, כמובן!  השאלה הבאה" (עמ' 257). אבל כאשר הנשיא היה נשאל את אותה השאלה בציבור הוא היה נזהר בניסוחו וייחס את ההתנגדות נגדו לגורמים אחרים. שיקוליו בניסוח הזהיר שנקט היו מורכבים. בין היתר לא רצה, לשביעות רצונם של יריביו, להיראות כאדם שחור מתרעם. אך בעיקר הוא היה מודע כי כמו שאין באפשרותו לשנות את המצב הכלכלי-חברתי הבלתי צודק כך אין באפשרותו לשנות את האפליה נגד השחורים, כמו בירי שוטרים על ילד שחור בלתי חמוש. אובמה – בניגוד לרודס בעת מסע הבחירות ולבנים רבים אחרים – לא סבר כי בחירתו לנשיא תביא להתפייסות גזעית ותשים קץ לבעיית הגזע. 

[על רגישותו המיוחדת של אובמה לגזענות נגד שחורים ניתן להסיק מכך שברשימת הנאומים המעטים שהוא כתב בעצמו, או היו בעיקר פרי עטו, נכללו אלה שעסקו באפליה ובאלימות נגד הגזע השחור.]  היה זה הנאום שנשא אובמה בהלווייתו של נלסון מנדלה בדצמבר 2013; והנאום ביוני 2015 בכנסייה בעיר צ'רלסטון (במדינת קרוליינה הדרומית), בעקבות רצח תשעה מתפללים שחורים על ידי גזען לבן.

רודס מגדיר את דרישתו של איש העסקים דונלד טראמפ  מאובמה ב-7 באפריל 2011 לפרסם את תעודת הלידה שלו, כדרישה גזענית. זו זכתה לסיקור רחב בתקשורת, ועצם מתן הסיקור לה הרגיז את הנשיא. אובמה קיבל החלטה בעצמו לפרסם את תעודת הלידה שלו ב-27 באפריל, כיוון שידע  –  מה שאולי הצוות הלבן שלו לא ידע – כי זו הדרך היחידה להסיר את הנושא מעל לסדר היום.  ב-30 באפריל 2011, באירוע השנתי "ארוחת כַּתָּבי הבית הלבן", בו נוכח טראמפ, לעג לו אובמה על דרישתו זו – אבל בעקיפין הייתה זו גם ביקורת על האליטה הלבנה שנכשלה לבלום את הנושא הזה. משתמע כי החלטתו של אובמה, בעת ביקורו בבריטניה בסוף מאי 2011, להתארח אצל המלכה אליזבת השנייה ולהיפגש עם משפחת המלוכה, נעשתה בהשפעת אחד מיועציו הבכירים (David Plouffe), שהעריך כי האירוע יעזור רבות לנשיא לקידום מעמדו אצל הבוחרים הלבנים – הערכה שלתדהמתו של רודס התבררה כנכונה.

באפריל 2016 אובמה נחת בלונדון, כדי לעזור לראש ממשלת בריטניה, דיוויד קמרון, לזכות במשאל העם נגד יציאתה של ארצו מהאיחוד האירופי. תומך בולט ביציאת בריטניה היה המדינאי הבריטי בוריס ג'ונסון שטען כי אובמה הוציא פסלון של וינסטון צ'רצ'יל מהחדר הסגלגל שבבית הלבן [טענה נכונה, במקומו הוא שם פסלון של מרטין לותר קינג], כיוון שבתור מי שמוצאו באופן חלקי מקניה, הוא אינו אוהב את האימפריה הבריטית, אותה העריץ צ'רצ'יל. בתגובה, בשיחה עם המחבר טען הנשיא כי בוריס  ג'ונסון הוא טראמפ של הבריטים. ואכן, לדעת המחבר, ג'ונסון תמך באותו סוג של לאומיות המקובל על טראמפ כמו התנגדות למהגרים.

כזכור, כבר בתור מועמד לנשיאות בנאום בברלין ביולי 2008 אימץ אובמה מסר של גלובליות, התנגד ללאומיות צרה ודגל בהסרת חומות בין ילידים למהגרים.  בדומה לכך, בנאום שנשא אובמה במאי 2016 בהירושימה שביפן הוא אמר כי יש לשאוף להגשים את האידיאל שמופיע בחוקה האמריקאית לפיו "כל בני אדם נוצרו שווים", שמשמעותו כי אנו חלק ממשפחה אנושית אחת. לדברי רודס, אובמה ייצג את הערכים ההפוכים בהם דגל טראמפ.

הבחירות לנישאות בנובמבר 2016: מעורבות רוסית בניצחונו של טראמפ

בוועידה הלאומית של המפלגה הדמוקרטית ביולי 2016, במהלכה קיבלה הילרי קלינטון את המינוי למועמדות לנשיאות מטעם מפלגה זו, רודס התרשם כי המועמדת הדמוקרטית לא הייתה ממוקדת דיה במטרה להבטיח את ניצחונה מול המועמד הרפובליקאי טראמפ. באירוע הזה, בשיחה עם רודס, שלא מזמן חזר מבורמה, קלינטון הרבתה לשאול אותו שאלות על  המנהיגה אָוּנג סאן סוּ צִ'י. כאשר אובמה שאל את רודס על מה הוא שוחח עם קלינטון והוא השיב על בורמה, אובמה הביט בו כמו במי שהשתגע. לאובמה היה אכפת מאוד מבורמה, אבל הוא היה משוכנע כי הנושא הזה חסר חשיבות בהתמודדות במרוץ לנשיאות, ולכן העיסוק בו בשעה כזו היה בעיניו כגובל בטירוף. לדעת רודס, לקלינטון היו הכישורים להיות נשיאה, אך פחות מיומנויות  כדי לסלול את דרכה לכס הנשיאות.

ההערכה הכללית בממשל הייתה כי קלינטון תנצח, על אף שהופיעו מדי פעם סימנים כי לא הכול מתנהל כשורה. יום לפני הבחירות נשאל אובמה, מטעם מסע הבחירות של קלינטון, האם הוא יוּכל להופיע במדינת מישיגן. הדבר עורר תמיהה אצל הנשיא, בציינו כי הוא ניצח במדינה זו בהפרש של 10 נקודות ב-2012, בהוסיפו: "זה לא טוב" (עמ' 399).

לאור יתרונה של קלינטון בסקרים, רודס צפה כי ביום הבחירות ההכרעה תתברר מוקדם. ואולם על מסך הטלוויזיה, בביתו של מחבר הנאומים עבור הנשיא, קודי קינאן (Cody Keenan), בו עקב רודס אחר התוצאות, נראו יותר ויותר מדינות בהן זכה טראמפ, כולל מישיגן. קשה היה לו להאמין כי מה שהוא רואה זה אמִתי, שפתאום ארה"ב – והעולם – הפנו עורף לשמונה שנות הישגיו של ממשל אובמה ובחרו בסוג של גזענות ונבזות. "הרגשתי עטוף בעלטה" (עמ' 401). לאחר שטראמפ הוכרז למנצח, בשיחת טלפון עם קינאן, אובמה נשמע כמי שהופתע אך מצליח לרסן את תגובתו. בהמשך הוא נתן הנחיות לקינאן עבור הנאום אותו עמד לשאת בעקבות ניצחונו של טראמפ: לחלוק כבוד לדמוקרטיה; לברך את טראמפ ולהגיד דברים טובים על קלינטון; להבטיח העברת שלטון מסודרת ומקצועית; לומר דברי עידוד לצעירים. לרודס שלח אובמה מסר קצר להזכירו כי ישנם יותר כוכבים בשמים מאשר גרגרי חול על הארץ. המחבר השיב לנשיא כי הקִדמה אינה נעה בקו ישר.

בניתוח הסיבות לניצחונו של טראמפ, רודס מאשר כי המֶסֶר של טראמפ לבוחריו היה בעצם אותו מסר בו השתמש מסע הבחירות של אובמה נגד הילרי קלינטון ב-2008 –  מלבד הגזענות ושנאה כלפי נשים – והוא: קליטון היא חלק מהממסד המושחת שאינו יכול להביא לשינוי. לעומתה, אנו יכולים להביא לשינוי. "כמה פעמים אני רשמתי את המילים האלה?" (עמ' 403). עוד טוען המחבר כי טראמפ היה תוצר של אותם הכוחות, שחברו נגד הבית הלבן במשך שמונה שנים, בהם תנועת "מסיבת התה", אי רלוונטיות העּוּבדות כולל שלילת עובדת היוולדו של אובמה בארה"ב. כמו כן סבור המחבר כי טראמפ לא היה מצליח לולא אירועי ה-11 בספטמבר. אירועים אלה עוררו לאומיות מיליטריסטית ופחד מהאחר, רגשות שנוצלו על ידי המועמד הרפובליקאי.  

בעקבות ניצחונו של טראמפ, אובמה ניסה  לעודד את הצוות שלו. עם זאת, היה קשה לו להאמין כי קלינטון הפסידה, בהתחשב בהישגי ממשלו בתחום הכלכלה וחוק הבריאות. הוא ייחס את ההפסד לצירוף של גורמים. פתיחה מחדש של החקירה ביחס לדואר האלקטרוני של קלינטון; חשיפת דואר אלקטרוני מביך על ידי ויקיליקס והשמצות של טראמפ בדבר שחיתות.

בשיחה אישית אחת  עם רודס אובמה הביא גורם כבד משקל לניצחונו של טראמפ.  הנשיא שאל: "מה אם אנחנו טעינו?"   בהקשר הזה, הנשיא, בהסתמך על מאמר ב"ניו יורק טיימס", נטה להגיע למסקנה כי הזרם הליברלי שהוא ייצג לא נתן את החשיבות הראויה לזהות האתנית [הכוונה כנראה לנושא של הגירה רחבה לארה"ב מקבוצות אתניות שאינן נוטות להשתלב בחברה האמריקאית.] אובמה נהג להתנחם בטיעון כי ההיסטוריה אינה נעה בקו ישר אלא בזיגזגים, ועל כן ייתכן שהוא הקדים את זמנו בעשר או עשרים שנה.

אובמה סיפר כי בפגישתו עם טראמפ  ב-10 בנובמבר, לאחר ניצחונו, הוא הביע פתיחות בנוגע לטיעוניו של אובמה ביחס לחוק הבריאות, העִסקה עם איראן וההגירה. טראמפ היה לבבי וכמעט התגאה בכך שאין לו עמדה יציבה באף נושא. מצוות המעבר של טראמפ אף אחד לא קיים שיחות עם המחבר. מבחינת ממשלו של טראמפ, רודס היה אישיות בלתי רצויה.

התחנה האחרונה במסעו האחרון של אובמה בחוץ לארץ – שנערך בסוף נובמבר 2016 – הייתה העיר לימה, בירת פרו, בה השתתף בפסגת מדינות הפורום לשיתוף פעולה כלכלי אסיה-האוקיינוס השקט (APEC) . המנהיגים איתם נפגש אובמה, בהם נשיא סין שִי ג'ין פינג, נראו מודאגים מבחירתו של טראמפ, ולשאלותיהם אודותיו הסתפק לרוב בתשובה נשיאותית דיפלומאטית: יש להמתין ולראות  את התנהלותו לאחר שייכנס לתפקידו. לראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו העביר אובמה באופן סמלי את לפיד האידיאליזם שלו, באומרו שעליו יהיה להשמיע את דברו "כאשר ערכים מסוימים יהיו מאוימים".

בסוף דצמבר 2016 הממשל נקט בצעדי תגמול נגד רוסיה בגין התערבותה בבחירות. אובמה לא נקט בצעדים האלה לפני הבחירות מחשש כי הרוסים יפרצו למחשבי הבחירות. ארה"ב סגרה שני בניינים רוסים, אשר שימשו לצרכי איסוף מודיעין, וגירשה 35 סוכנים רוסים. הצעתו של רודס להטיל סנקציות גם על פוטין, כאחראי על ההתערבות בבחירות, לא התקבלה. נאמר לו כי זהו צעד לא מקובל כלפי ראש מדינה ונעשה רק כאשר ארה"ב תומכת בשינוי המשטר. 

ב-5 בינואר 2017 ראשי קהילת המודיעין – ראש המודיעין הלאומי ג'ים (ג'יימס) קלאפר, ראש ה-FBI ג'יימס קומי, וראש ה-CIA ג'ון ברנן   (Brennan) – התכנסו בחדר הסגלגל ועדכנו את הנשיא על מעורבותה של רוסיה. דוח המודיעין הזה נעשה בעקבות בקשתו של הנשיא לאחר הבחירות לערוך סקירה מקיפה על התערבותה של רוסיה בהן, כדי להפיק לקחים, בהנחה כי הרוסים עלולים להתערב גם להבא. ראשי המודיעין ציירו תמונה של התערבות שיטתית ובלתי פוסקת מצד פוטין לטובת טראמפ. מידת ההתערבות הייתה רבה יותר ממה שבכירי הממשל, בהם אובמה עצמו, ידעו על כך קודם. ראשי המודיעין אמרו כי טראמפ יקבל עדכון על אותו הדוח שנמסר לנשיא, וכי גרסה מסווגת של הדוח תימסר לקונגרס. בעת הסקירה של ראשי המודיעין, אובמה שמר על קור רוח ומדי פעם שאל שאלות. המחבר היה נדהם: הממשל הנוכחי עומד לסיים את תפקידו ויוחלף על ידי ממשל שפוטין השקיע מאמץ כה רב להביאו לשלטון.

הערות ביקורתיות שלי

רודס לוקה בהשקפת עולם אידיאליסטית שטחית המתעלמת מהמציאות, כלומר "מהעולם כמו שהוא" – על אף שזה שם ספרו. דוגמה בולטת לכך היא תמיכתו החפוזה במתקוממים נגד משטרו של מובארק במצרים ב-2011 – בניגוד לבכירי הממשל המנוסים שדגלו בקו זהיר ובהם שר ההגנה רוברט גייטס. כנגד טיעונו הקצר והפשטני של רודס כי צריך לתמוך במתקוממים כיוון שהם מייצגים את הִקדמה והדמוקרטיה, ראוי להביא חלק משיקוליו של גייטס מאחורי עמדתו הזהירה, המתאפיינת בעומק אינטלקטואלי ומוּדעות למורכבות המצב.  גייטס, כלקח מהאירועים באיראן ב-1979 – החלפת משטרו האוטוריטארי של השאה בשלטונם של קנאים אסלאמיים –  חשש מהישנות המצב במצרים. עמד לנגד עיניו גם הלקח של מהפכות אחרות בהיסטוריה –  כמו המהפכה הצרפתית ב-1789 והמהפכה הרוסית ב-1917 – והוא: התקוממות שהחלה בסיסמאות אידיאליסטיות הסתיימה בכינון משטר עריץ. נוסף לכך העריך גייטס כי הצהרות של אובמה לטובת המפגינים לא תצלחנה למחוק מזיכרונם של המצרים את עשרות שנות התמיכה של ארה"ב במשטרו של מובארק. עוד טען גייטס כי  למִפנה החד של ארה"ב ביחס למשטרו של מובארק תהיינה השלכות שליליות על אמינותה בעיני בעלי בריתה האחרים באזור – שליטים דיקטטוריים כמו מובארק. גייטס – בניגוד לאובמה ורודס – התנגד לשימוש במילה "עכשיו" בהקשר לצורך להחליף את משטרו של מובארק, וסבר כי חשוב שתהליך העברת השלטון יהיה מסודר, כדי לאפשר לאופוזיציה להתארגן – ולא להותיר את הזירה לכוח הפוליטי היחיד שהיה מאורגן מכבר, האחים המוסלמים[6].

ביוני 2012 נציג האחים המוסלמים, מוחמד מורסי אכן נבחר לנשיא מצרים. הוא הודח כעבור כשנה על ידי מוסד שנציגיו שלטו למעשה במצרים מאז 1952 – הצבא. במבט לאחור אפשר לומר כי האלטרנטיבות למשטרו של מובארק ב-2011 היו שלטון האחים המוסלמים או חזרה לדיקטטורה של נציג הצבא – ולא דמוקרטיה ליברלית.

דוגמה בולטת לבוּרוּתוֹ של רודס היא תמיכתו בסוף 2012 עד תחילת 2013 בהושטת סיוע צבאי לקבוצת הטרור א-נוּסרה – בטענה שהיא הכוח העיקרי הלוחם נגד משטרו של אסד  –  תוך העלאת אפשרות לשלוח חיילים אמריקאים במטרה להפיל את המשטר בדמשק. עמדתו זו לוקה בסתירה פנימית, כיוון שהקנאים הדתיים של א-נוסרה במיוחד וכוחות האופוזיציה נגד משטרו של אסד בכלל לא התכוונו לכונן משטר דמוקרטי-ליברלי בסוריה. אף בעיתונים הערביים בחסות ערב הסעודית, מדינה שתמכה באופוזיציה הסורית, נמסר כי לפחות בחלק מהאזורים "המשוחררים" בסוריה הוקם משטר דתי עריץ, הגרוע ממשטרו של אסד. נוצר הרושם כי רודס פעל על סמך הנחת יסוד פשטנית לפיה בכל מלחמה יש את "הטובים" ו"הרעים". כבר מניסיון התערבותה הצבאית של ארה"ב באפגניסטן ובעיראק יכול היה רודס ללמוד כי מנקודת ראותם של תושבי המדינות האלה, התערבות זו הֵרֵעַ את מצבם: גררה את ארצם למלחמת אזרחים ארוכת שנים, מעשי טרור, והרס מרקם החיים הבסיסי. בסופו של דבר הגיע רודס בהדרגה למסקנה דומה, אבל באיחור, בשנים 2015-2013.

רודס מתעלם מהייחודיות והמורכבות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא מתעלם מכך שישראל היא מדינה זעירה בשטחה, השוכנת בסביבה עוינת של  מדינות אסלאמיות וערביות גדולות ועתירות במשאבים. טחו עיניו מִראות כי שתי המפלגות הפלסטיניות העיקריות – פתח וחמאס – רואות בישראל ישות בלתי לגיטימית ביסודה ולא ויתרו על הכחדתה: הקיצונים (תנועת חמאס שזכתה לרוב בבחירות ב-2006) בכוח צבאי, והמתונים (תנועת הפתח), לכאורה בדרכי שלום באמצעות מימוש זכות השיבה של פליטי 1948 לדורותיהם. כלומר, אין זה סכסוך פשוט בין כובש ונכבש, בו תמורת ויתור על השטחים שתחת שליטתה של ישראל מאז 1967 יסכימו הפלסטינים לשלום אמתי עִמה.

יש לקחת בחשבון כי הפלסטינים לא הסכימו לקיומה של ישראל בגבולות החלוקה של 1947, וגם לא בגבולות 1967, בטרם הכיבוש ביוני באותה השנה. כמו כן, בינואר 2001 הם דחו למעשה את מתווה הנשיא ביל קלינטון, שהתבסס על נסיגה ישראלית לקווי 1967 – בין היתר כיוון שלא נכללה בו זכות השיבה של פליטי 1948 לתחומי מדינת ישראל.  רודס מתעלם מכם כי נסיגתה של ישראל מרצועת עזה ב-2005  לגבולות 1967 הפכה את רצועת עזה לבסיס הולך ומתעצם של טרור. לנוכח לקח הנסיגה מרצועת עזה, גם הישראלים התומכים בנסיגה לגבולות המבוססים על קווי 1967 הופכים בעל כורחם לתומכי המשך הכיבוש.

רודס לרוב תולה את האשמה בהמשך הסכסוך על ישראל ומדיניות ההתנחלות, ורק באופן נדיר מציין כי אינו בטוח אם מחמוד עבאס (אבו מאזן) רוצה שלום. לדעתי, טענותיהם של רודס  ואובמה נגד ההתנחלויות והרחבתן מוצדקות, ואולם התרחבות ההתנחלויות היא במידה רבה תולדה של הסרבנות הפלסטינית ארוכת השנים להסדר שיאפשר לישראל לחיות לבטח, לאחר חזרה לגבולות 1967.

הנשיא אובמה, בדומה לרודס, מתעלם או נוטה להתעלם מהטיעונים שהובאו לעיל להסברת עמדתה של ישראל. בתור נשיא אפרו-אמריקאי, אובמה בנאומו בקהיר ב-4 ביוני 2009 ציין קווי דמיון בין מאבקם של השחורים בעבר, בדרום אפריקה ובארה"ב נגד האפליה הגזענית, לבין מאבקם של הפלסטינים נגד הכיבוש הישראלי. אולם בהקשר הזה הוא לא מצא לנכון לציין כי התושבים השחורים לא ראו באוכלוסייה הלבנה ישות בלתי לגיטימית ביסודה, שצריך להחזירה לארצות מוצאה (אם לא להכחידה), כפי שמחויב חמאס. סביר להניח כי מתוך הזדהות רגשית עמוקה עם סבלם של הפלסטינים הדומה בעיניו לסבלם של השחורים בעבר, אובמה בהתבטאות ספונטאנית בספטמבר 2011, כזכור, אמר לרודס: "החלטתי להיות נשיא של כהונה אחת. אני עומד לתמוך בהצעה הפלסטינית [להכרה במדינתם] באומות המאוחדות" (עמ' 162). נראה כי בין השיקולים שמנעו מאובמה לתמוך בהכרה במדינה פלסטינית היה רצונו העז להיבחר לכהונה שנייה.

רודס תוקף, ובצדק, את תופעות הגזענות נגד אובמה. עם זאת הוא מתעלם מקשריו של אובמה עם הכומר השחור ג'רמיה רייט (Wright), כפי שמתוארים בספרו האוטוביוגרפי של הנשיא "חלומות מאבי" – ספר אותו קרא רודס  כהכנה לקראת תפקידו ככותב נאומיו של אובמה. לדעתי, הדרשה שהשמיע רייט בסביבות 1987 –  אשר כל כך הרשימה את אובמה עד שדמעות זלגו מעיניו –  כללה ביטויים של גזענות אנטי לבנה, כמו הטלת האשמה על הלבנים בכל פגעי העולם  ובהם רעב   ואדישות לסבל.[7]  יש לציין כי הכומר רייט רואה בישראל מדינה בלתי לגיטימית, ולאחר שהמשמיע, במהלך מסע הבחירות של אובמה שורה של הצהרות אנטישמיות, רק במאי 2008 ניתק אובמה את קשריו עם הכנסייה שלו.

להערכתי, בראשית תקופת נשיאותו, לא ניתק אובמה עצמו לגמרי מהשורשים שלו, כפי שמופיעים ב"חלומות מאבי".  לא מן המנע כי הרקע המוסלמי שלו (סבו מצד האב וחלק מקרובי משפחתו האפריקאית היו מוסלמים; בתור ילד הוא חי שנים אחדות באינדונזיה, ובתקופת פעילותו החברתית בשיקגו שיתף אובמה פעולה עם מנהיגים מוסלמים) עמד מאחורי המִפְנה החיובי שתכנן לחולל במדיניותה של ארה"ב כלפי העולם האסלאמי והערבי בתחילת נשיאותו. להגשמת מטרה זו מסעו הראשון של אובמה בחו"ל כלל את תורכיה באפריל 2009, וביוני הוא ביקר במצרים.  למען הצלחת המִפְנה כלפי העולם המוסלמי והערבי היה מוכן, וכנראה  אף התכוון, להחליש את קשריה של וושינגטון עם ירושלים. על רקע זה יש לראות את הימנעותו של אובמה מלבוא לישראל בתקופת כהונתו הראשונה.  

השקפת עולמו האנטי קולוניאליסטית העזה של אובמה בצעירותו, הזרוּת שחש כלפי אירופה בעת שטייל בה בדרכו לביקור שורשים בקניה ב-1988[8] - עמדו מאחורי נטייתו לערער במידת מה את מקומה המרכזי  והדומיננטי של אירופה הלבנה והנוצרית במדיניותה הגלובאלית של וושינגטון ולהרחיב את הקשרים עם מדינות דרום מזרח אסיה והעולם האסלאמי והערבי.

רק לאחר שנוכח אובמה להיווכח כי חיזוריו אחר העולם הערבי והמוסלמי לא הביאו למִפנה הרצוי החליט הנשיא ביתר בירור לנקוט במדיניות חוץ המשתלבת במגמות המסורתיות העיקריות של ארצו. אף על פי כן, גם בתקופת נשיאותו השנייה נותרו באובמה שרידים מהשקפת עולמו המוקדמת. הסימפטיה שחש כלפי העולם השלישי,  היותו של האסלאם דתם של חלק  ניכר ממדינות העולם השלישי ושל אפרו-אמריקאים בארצות הברית – כל אלה, להערכתי, מצאו ביטוי זה או אחר בהמשך חיזוריו אחר המשטר באיראן – ובהימנעותו מלכנות את הטרור של דאע"ש טרור מוסלמי.

ייתכן כי במטרה למנוע תחמושת נגדו מצד יריביו, במיוחד  בעלי נטייה גזענית, לא ניכר במדיניותו של הנשיא האפרו אמריקאי שינוי משמעותי בפיתוח הקשרים עם אפריקה שמדרום לסהרה. מסעו הראשון של אובמה ליבשת השחורה בתור נשיא נערך רק בתקופת כהונתו השנייה ביוני 2013, וביקורו בקניה – בה נולד אביו – נערך רק ביולי 2015. במספר ביקוריו באפריקה לא חרג אובמה משני קודמיו בתפקיד: ביל קלינטון וג'ורג' בוש. מעניין לציין כי רודס מתעלם מסיקור ביקוריו של אובמה באפריקה שמדרום לסהרה, מלבד בהקשר להשתתפותו של אובמה בהלווייתו של נלסון מנדלה בדרום אפריקה בדצמבר 2013. התעלמותו הכמעט גמורה ממדיניותו של הנשיא כלפי אפריקה נועדה  כנראה למנוע  ניצולו של הנושא זה בידי יריבי הנשיא להשמצות גזעניות.

באחת השיחות עם רודס, אובמה הצביע על דמיון מסוים בין אנשי "מסיבת התה" (Tea Party) [תנועה שמרנית בארה"ב] בארצו לבין מפלגות הימין באירופה ודאע"ש. לדבריו, על אף השוני ביניהם, הם שואפים "להרוס את 'האחר'...מהגרים, הומואים, מיעוטים, ארצות אחרות" (עמ' 298). בקבוצת הרשעים הזו לא כלל אובמה את איראן ואת חמאס, על אף ששני הגורמים האלה שותפים למטרה להשמיד את ישראל, ורובם המכריע של הארצות המוסלמיות וארצות העולם השלישי רואות בהומוסקסואליות תופעה בלתי חוקית ובמידה זו או אחרת רודפות את ההומואים. כנראה מנקודת ראותו של אובמה הארצות האלה מייצגות את הקורבן של מדיניות המערב בעבר ולכן יש לנהוג כלפיהם בסובלנות ובסלחנות – כולל המשטר בטהראן שבחסותו מתקיימות הפגנות המוניות הקוראות למוות לישראל ולארה"ב.  אובמה גם נוטה להתעלם מכך כי הגירה רחבת ממדים מארצות העולם השלישי לאירופה ולאמריקה הצפונית מהווה למעשה תופעה של קולוניאליזם – מעין תמונת ראי של הקולוניאליזם האירופי כלפי העולם השלישי בעבר, בו ראה אובמה תופעה שלילית.  

ראייתו ההיסטורית את מדיניות ארצו כאימפריאליסטית ותמיכתו בצדק חברתי בעל גון סוציאליסטי התבטאו במאמציו של אובמה לנרמל את הקשרים עם קובה, וגם בטענתו כי במלחמת האזרחים באנגולה (שהחלה באמצע שנות ה-70 של המאה שעברה ונמשכה בשנות ה-80) קובה תמכה בצד הצודק – בעוד ארה"ב טעתה[9].

אובמה ורודס ראו בבחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ב-2016 נסיגה בהגשמת חזונם  להקים חברה אוניברסאלית בה יתמוטטו חומות השנאה בין עמים, גזעים ודתות. לדעתי, הגשמת החזון הזה נכשלה לא רק מפאת קיומה של גזענות לבנה כי אם גם מקיומן של גזענות ושל קנאות אסלאמית אנטי מערבית בעולם השלישי. הזרם האנטי מערבי הזה של גזענות וקנאות דתית –  מבחינת מספר האנשים הדוגלים בו ועוצמת התנגדותו לערכים של המערב ותרבותו  –  עולה על פני זו של הגזענות הלבנה.  

לסיום יש להדגיש כי במדיניות החוץ של אובמה, כמכלול, לא הייתה סטייה מהותית מזו שנקטו קודמיו – על אף הרקע המיוחד שלו בתור הנשיא האפרו-אמריקאי הראשון. הוא בהחלט השתדל להשתלב בזרם העיקרי של מדיניות החוץ האמריקאית ולהותיר מורשת שתאפשר למועמד של מפלגתו הדמוקרטית להיבחר במקומו. אלה היו כנראה שיקולים חשובים לאי תמיכתו בהכרה במדינה פלסטינית בטרם השגת הסכם שלום ישראלי-פלסטיני. ייתכן כי בניואנסים שבמדיניות החוץ של אובמה, בהם ירידה בתמיכה הפוליטית בישראל, הוא הקדים מגמות שעתידות היו להתפתח במפלגתו הדמוקרטית בשנים שלאחר סיום כהונתו.

---

[1] בניגוד לרושם שיכול להיווצר מגרסתו של רודס, לאמתו של דבר עמדתו של גייטס בשאלת אפגניסטן הייתה קרובה  לזו של אובמה ושל רודס. בשיחה עם הנשיא ב-13 באוקטובר 2009, טען גייטס כי "אין אנו יכולים לצפות באופן מציאותי לחסל את טליבן, כעת [אנשי טליבן] הם חלק מהמִרקם הפוליטי של אפגניסטן. אבל אנו יכולים באופן מציאותי לפעול כדי  להפוך על פיה את מגמת התנופה  הצבאית שלהם, לשלול מהם את היכולות לשלוט במרכזי אוכלוסייה גדולים, וללחוץ עליהם לאורך הגבול עם פקיסטן". 

Gates, Robert. Duty: Memoirs of a Secretary at War (New York: Alfred A. Knopf, 2014), p. 374.

[2] קלינטון אכן במודע סטתה מהקו של הנשיא.

Clinton, Hillary Rodham. Hard Choices (New York: Simon & Schuster, 2014), p. 345.

[3] גרסתה של הילרי קלינטון על השגת הפסקת האש בין ישראל לחמאס ב-21 בנובמבר  2012 שונה לחלוטין מזו של רודס. לדבריה, שיחות הטלפון של אובמה עם מורסי ונתניהו הסתיימו ללא תוצאות. לכן אובמה התלבט אם להיענות להצעתה לשלוח אותה למסע תיווך בין ישראל למצרים, במיוחד לנוכח העובדה כי בקהיר שולטת ממשלה אוהדת לחמאס. בקיצור –  היא מייחסת את הישג הפסקת האש בעיקר לעצמה. Clinton, ibid, chapter 20.

[4] אובמה נחשב לאב טוב לשתי בנותיו. כאשר רודס הגיע לחדרו של הנשיא במטוס למסור על מעשה הרצח, אובמה ביקש מבתו מאליה (Malia)  לצאת לרגע, ומייד לאחר סיום מתן ההנחיות לרודס יצא לחפש את בתו. באחת משיחותיו עם רודס אמר:  "על ערש דווי שלי לא אחשוב על חוק שהעברתי או על בחירות בהן ניצחתי או על נאום שנשאתי. אני אחשוב על בנותיי והרגעים הקשורים אִתָּן" (עמ' 380).

[5] למעשה המלחמה באנגולה הייתה מלחמת אזרחים שבטית בחלקה בה, על רקע המלחמה הקרה, ארה"ב ובריה"מ תמכו במחנות היריבים. הצד המנצח בסוֹפה נתמך על ידי חיילים קובנים ואספקת נשק מאסיבית מצד בריה"מ – בעוד הצד המפסיד ארגון אוניט"א (UNITA) נתמך בידי ארה"ב ודרום אפריקה. יש לציין כי אוניט"א, אשר שמו המלא "האיחוד הלאומי לעצמאות מוחלטת של אנגולה", נלחם בזמנו נגד השלטון הקולוניאלי של פורטוגל והיה ונותר תנועה פוליטית חשובה באנגולה. בבחירות לפרלמנט ב-2017 המפלגה זכתה ב-51 מושבים מתוך 220. ההתבטאות הספונטאנית הזו של אובמה – כמו בנושאים אחרים – חושפת שלא השתחרר לגמרי מדעותיו השמאלניות בהן החזיק בשנות ה-80. יש לשים לב כי אובמה הביע את דעתו על המלחמה באנגולה לאיש אמונו – ולא בציבור, אחרת היה מחולל שערורייה.

[6] Gates, ibid, pp.502-508

[7] Obama, Barack. Dreams from My Father: A Story of Race and Inheritance (New York: Three Rivers Press, 1995), pp. 291-295.

[8] Ibid, p.301

[9] ראה הערה מס' 5.