חילו, נאדיה. פורצת הדרך
מעג'מי (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013). 166 עמ'. כולל צילומים, ללא מפתח שמות.
[סיכום ספר] Nadia Hilou, ناديا حلو
ספר אוטוביוגרפי של נאדיה
חילו (2015-1953), ערבייה נוצרייה, ילידת יפו,
בעלת קריירה ציבורית מרשימה ופורצת דרך עבור נשים ערביות בישראל. מנהלת היחידה
הארצית למעמד האישה במרכז השלטון המקומי (2006-1997) וחברה בכנסת ה-17 (2009-2006) מטעם
מפלגת העבודה, אלה רק חלק מהתפקידים החשובים שמילאה. בתפקידיה הבכירים פעלה למען
כלל הציבור בארץ, יהודים וערבים כאחד. עם זאת, עבודתה לטובת האוכלוסייה הערבית – המקופחת במדינת ישראל – תפסה
מקום חשוב ומיוחד בפעילותה. המחברת ממעיטה לדון בסוגיות שנויות במחלוקת בסכסוך
הישראלי-פלסטיני, ובסִפְרה ובפעילותה שמה את הדגש על הצורך בדו-קיום בשלום בין
יהודים וערבים בארץ, תוך כיבוד הדדי של דעותיהם השונות. ואולם, היא מביאה רק את
הגרסה הפלסטינית על אירועי 1948, ובחזונה
על עתידה של מדינת ישראל היא אינה נוקבת בשמה. בסיכום שלי השתדלתי לשקף את גרסת המְחברת
[התוספות בסוגריים מרובעים הם שלי]. את הערותיי הביקורתיות ריכזתי בפרק נפרד
בסוף.
מאורעות 1948
האֵם של נאדיה חילו, סלווה מונייר, הייתה
תלמידה מצטיינת בבית הספר היסודי, ושלא כמקובל ביחס לבנות בזמנה, המשיכה בלימודים
תיכוניים. אך היא נאלצה להפסיק את לימודיה
ב-1948, לאחר ידי חוזר על אוטובוס בו הייתה נוסעת מביתה בלוד לבית הספר
ביפו, במיוחד לאחר שפגז התפוצץ בקרבת האוטובוס. המחברת מעדיפה לא לומר במפורש את
המובן מאליו שהירי היה מצד היהודים (עמ' 10). אביה של סלווה מונייר, "אבו אליאס"
(הסב של המחברת מצד האם), מתוך דאגה לשלום ילדיו, ב"מלחמת 1948" (עמ'
16) שלח אותם לבית הדוד ברמאללה; אחר כך הילדים עברו
לירושלים המזרחית וסלווה המשיכה בלימודיה בעיר זו. לאחר סיום המלחמה, מדינת ישראל במשך
שנתיים לא הרשתה לילדים האלה לחזור להוריהם בלוד. המחברת מתארת בהתרגשות את השמחה
שבאיחוד בין ההורים לילדיהם (ב-1950?),
מלוּוה גם בשמחה של שיבה לבית האהוב והמטופח בלוד, שבגינתו עצי פרי. אחותה של סלווה, מרסל ובני משפחתה, "לא
הורשו לחזור לבית בלוד. ביתם נותר סגור וההורים המשיכו לשמור על המפתח" (עמ'
16). למרות כל זאת "לא הייתה בלִבּה [של סלווה] שנאה" (עמ' 16). היא
ניסתה להסתגל למציאות החדשה, החלה ללמוד עברית, רצתה להתקדם ולעבוד בהוראה, והיו
לה שאיפות בתחום ההשכלה – אך נישואיה המוקדמים
ל-ודיע קדיס מיפו, שינו את תוכניותיה.
משפחת קדיס, בניגוד לרוב תושביה
הערבים של יפו, לא עזבה את העיר לאחר כניסת הכוחות היהודיים אליה ב-1948. מתוך
אוכלוסייה ערבית של כ-120,000 נותרו ביפו לאחר המלחמה רק כ-3000 ערבים, ואלה
שנותרו נצטוו לעזוב את בתיהם ולהתרכז באזור עג'מי. "המשפחות כותרו בגדר
ולמעשה חיו בגטו בתוך עירם" (עמ' 17). לאחר שהוסרה הגדר ומשפחת קדיס הורשתה לחזור
לביתה ביפו, היא גילתה לתדהמתה כי שוכנו בו שתי משפחות יהודיות. בזכות מסמכי הטאבו
והמפתחות, שכנע "אבו אניס", אביו של ודיע (הסב של נאדיה מצד
האב), את המשפחות לעזוב – משפחה אחת עזבה בתמורה לסכום כסף נכבד. יפו השתנתה: בבתי
הערבים שוכנו יהודים, חלקם ניצולי שואה. הערבים והיהודים ניסו לשמור על שכנות טובה
– אך לערבים, במיוחד המבוגרים, קשה היה להתגבר על הנוסטלגיה.
יפו: ילדות, נעורים ופעילות
מקצועית
ביוזמת "אבו אניס",
שזכתה להסכמתו של "אבו אליאס", נערכה חתונה בכנסייה
בלוד בין סלווה (בת ה-16?) ל-ודיע. בגיל 17 ילדה סלווה את בתה הבכורה, ובגיל 19,
ב-1953, את נאדיה. בתחילה גר הזוג הצעיר בביתו של "אבו אניס", אחר כך
ודיע רכש דירה חדשה בשכונת עג'מי, מול הנמל של יפו, ובהמשך המשפחה התרחבה ועברה
לדירה גדולה יותר בשכונה יהודית-ערבית, לא רחוק מעג'מי. האב, ודיע, היה אדם נאור בעל
השכלה אקדמאית, עבד כמורה ביפו ובמקביל בעיתון הערבי "אל יום". האם, סלווה, שאהבתה ללימודים ולהשכלה לא דעכה
מעולם, הרבתה לעזור לחמשת ילדיה בהכנת שיעורי הבית. בתקופת ילדותה של נאדיה, ילדי השכונה, יהודים
וערבים, שיחקו אלה עם אלה ללא ייחוס חשיבות לדת וללאום, ולנאדיה היו חברות יהודיות וערביות כאחת. בחג
המולד והפסחא, דאגה האם להכין מתנות ומאכלים גם לשכנים היהודים – וההיפך. באותה
תקופה היחסים בין יהודים לערבים ביפו התאפיינו בדו קיום בשלום אמיתי המבוסס על
כיבוד הדדי. כיום היחסים האלה נעלמו, והמחברת מייחלת שילדיה, או לפחות נכדיה, יזכו
לחיות באותה אווירה תמימה של דו קיום.
האם סלווה נהגה לספר לילדיה על
החוויות הקשות של המלחמה ב-1948 בצירוף המסקנה: "במלחמות... אין מנצחים. כולם
מפסידים בגוף או בנפש." היה עצב בסיפוריה "אך מעולם לא היה בהם שמץ של טינה או שנאה" (עמ' 32). נאדיה
עצמה התנסתה בחוויית המלחמה לראשונה בגיל 13, בעת מלחמת יוני 1967. בדרכה לבית
הספר למבחן "הסקר" (מבחן בסיום בית הספר היסודי), אותו התכוונה לעבור בהצטיינות ולהמשיך בלימודים
בתיכון, נשמעה אזעקה. הבחינה בוטלה. המשך המלחמה לווה באזעקות, ריצות למקלט ופחד.
"כולנו התפללנו...שהמלחמה הרעה תסתיים" (עמ' 37). לאחר סיום המלחמה, הביקורים לקרובי המשפחה מצד האם בירדן – שקודם היו נדירים – נערכו כעת בקלות
יחסית. יתרה מזאת, כעת גם קרובי המשפחה
מרמאללה יכלו לבקרה ביפו. אחת הדודות שלה נסעה ללוד, כדי לראות את הבית שנטשה
ב-1948, אותו הותירה נעול בתקווה לחזור אליו. כאשר ראתה כי במקומו נבנו בניינים
רבי קומות, "דמעות החלו לזלוג מעיניה". עם זאת "היא ידעה שלא ניתן
להחזיר את הגלגל אחורה" (עמ' 39).
את לימודיה התיכוניים עשתה
נאדיה בבית ספר קתולי פרטי שנקרא "בית ספר טרה סנטה לבנות" (מכיתה י'
למדו בו גם בנים.) כאשר בבית הספר הזה, בהתאם לתוכנית הלימודים הישראלית לימדו כי
היהודים באו לארץ שוממה, היא כמובן ידעה שזהו שקר. אף על פי כן היא לא התקוממה נגד
תוכנית הלימודים הזו ושיננה אותה, כדי להצליח בבחינה (המחברת הייתה תלמידה
מצטיינת) – מה עוד שתודעתה הלאומית עדיין לא הייתה מפותחת (עמ' 41). בהיותה בכיתה ט', המרד הראשון שהנהיגה בתיכון –
שהיה ידוע במשמעתו החמוּרה – כוּון לנושא אחר: דרישה לשנות את מועדי הבחינות, כדי
שיהיה יותר זמן להתכונן. בתגובה לסירוב ההנהלה להיענות לדרישה, התלמידות סירבו
להיכנס לכיתה. בסופו של דבר המאבק הזה הצליח, הִקנה למחברת ביטחון ביכולתה, ולימדה
חשיבותה של סולידאריות קבוצתית.
בעת מלחמת אוקטובר 1973 רגשותיה
דמו לאלה של מלחמת יוני 1967: פחד ורצון
כי המלחמה תסתיים מהר כדי שאפשר יהיה לחזור לחיים הרגילים. ב-1973(?) התקבלה נאדיה
ללימודים לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב במקצוע בו ראתה שליחות לעזור לזולת:
עבודה סוציאלית. היא הייתה הסטודנטית הערבייה היחידה במקצוע הזה באוניברסיטה.
המחברת החליטה להצטרף לאגודת הסטודנטים הערבית, כיוון שהאגודה הכללית של הסטודנטים
היהודים לא טיפלה בצרכי הציבור הערבי של הסטודנטים. על אף הערכתה הרבה לאביה, היא
לא שמעה בעצתו – עליה הוא עוד עתיד היה לחזור בהמשך דרכה – לפיה עליה להתרחק מפוליטיקה ומהפגנות, כדי לא
להסתבך. אביה היה שייך לדור 1948, ולכן "הרכין ראש" (עמ' 58) – בעוד היא
ובנותיה שייכות לדור חדש שאינו חושש להיאבק למען זכויותיו.
בשנה השלישית ללימודיה היא
הכירה את אכרם חילו, בחור משכיל מכפר ראמה שבגליל, אִתו התחתנה בסיום לימודי התואר
הראשון ב-1976(?). הבעל עתיד היה לתמוך בנאדיה חילו לאורך כל הקריירה השאפתנית והמרהיבה
שלה. שתי בנותיה של נאדיה נולדו בשנים הראשונות לנישואיה. אף על פי כן, היא לא
ויתרה על עבודה במשרה מלאה כעובדת סוציאלית ביפו. כאן נגלתה לעיניה מצוקתם של
תושבי יפו הערבים, כולל ילדים רעבים – מצוקה שנבעה בחלקה מאפליה מצד המדינה ביחס
לאוכלוסייתה הערבית. נאדיה חילו הרגישה את האפליה כלפי ערבים על עצמה, כאשר בירח
הדבש שלה, לפני העלייה למטוס לטיסה לאילת, נערכה לה ולבעלה, בדיקה ביטחונית קפדנית
ומשפילה. לאחר עבודה של כ-9 שנים בלשכת הסעד ביפו (בה התחילה עוד בהיותה
סטודנטית), היא התקדמה לתפקיד של קצינת מבחן לנוער במחוז תל אביב, משרה בה עבדה
בין השנים 1994-1983. במקביל היא סיימה את לימודי התואר השני בעבודה סוציאלית
באוניברסיטת תל אביב והייתה אם מסורה מאוד לארבע בנותיה – ב-1984 נולדו לה תאומות.
בעת פרסום הספר ב-2013, שתיים מבנותיה
עובדות סוציאליות, אחת משפטנית ואחת פסיכולוגית, כולן נשואות – והמְחברת סבתא לשלושה נכדים. לאורך הספר נאדיה חילו חוזרת ומדגישה כי בזכות
עבודתה הנמרצת והבלתי נלאית היא הצליחה לשלב בין
טיפוח המשפחה לבין פיתוח קריירה.
ב-1994 ייסדה נאדיה חילו את מרכז "הירש" לגיל הרך ביפו, שהוקם
בתרומה של נדיב יהודי מלוס אנג'לס. המוסד הזה נועד לשרת אוכלוסייה יהודית וערבית,
ולכן בהתמודדות על תפקיד ניהולו, בתחילה רצתה העירייה בעובדת יהודייה.
ואולם בזכות הישגיה "המעולים" (עמ' 76) של המחברת במבחן ההתאמה והמיון, הייתה זו היא
שהתמנתה לתפקיד. היא התחילה עבודתה במרכז החל מהנחת אבן הפינה וכלה בפיקוח על
בנייתו וקליטת צוותי עובדים. המוסד סייע בטיפול באישה ובילדיה מתחילת הריונה ועד
שלילדיה מלאו שש שנים, בהעניקו שירותי בריאות וחוגי העשרה בלימודים. ביוזמת המחברת
שירותיו של המרכז הלכו והתרחבו וכללו בין היתר בית ספר להורים, שעודד נשים להמשיך
בלימודים במקביל לגידול ילדים. לפעמים עובדת ערבייה טיפלה במשפחה יהודית – וההיפך;
ילדים יהודים וערבים שיחקו יחדיו – וכך נוצר דו קיום אמיתי בין שתי האוכלוסיות. נאדיה חילו ניהלה את מרכז "הירש" במשך
כעשור עד 2004.
פעילות פוליטית וציבורית
רבה מאוד הייתה התרגשותה
ותקוותה של נאדיה חילו כאשר החל תהליך השלום הישראלי-פלסטיני ב-1993 – ואולם אחר
כך נוכחה לדעת כי הדרך לשלום לא תהיה קלה. [היא מתעלמת מפיגועי הטרור נגד היהודים מצד
הפלסטינים, שליוו את תהליך אוסלו.] נאדיה חילו שָמחה על ההזדמנויות שנפלו בחלקה
לתרום לתהליך השלום בין ישראל למדינות ערב בכלל ולפלסטינים במיוחד, ולשמש גשר בין
יהודים וערבים, בזכות היותה מעורה בחברה יהודית וערבית כאחת. [ב-1995,] ביוזמת שרת
הרווחה אורה נמיר, צורפה המחברת כחברה במשלחת הישראלית ל"וועידה לפיתוח
חברתי" בקופנהגן. לבקשתה של נמיר, שעמדה בראש המשלחת, ארגנה המחברת פגישה בין
השרה הישראלית לשרה הפלסטינית, אום
ג'יהאד, ושימשה מתורגמנית. יחד עם כל משפחתה השתתפה נאדיה חילו בעצרת למען השלום
בתל אביב ב-4 בנובמבר 1995, בה נרצח ראש הממשלה, יצחק רבין. היא בכתה כשנודע לה על
הרצח.
בעקבות רצח רבין, ב-1996 הצטרפה
נאדיה חילו למפלגת העבודה, מתוך רצון להמשיך ביעדו של רבין, להביא את השלום. היא
נרשמה כמועמדת ברשימת הפריימריז הארצית במרוץ לכנסת – ולא במסגרת המחוז הערבי. נאדיה
חילו הסבירה את הצעד הזה כך: כיוון שכל חייה היא נאבקה למען שוויון מלא בין יהודים לערבים, היא לא רצתה להיבחר
לכנסת בזכות היותה ערבייה, אלא בזכות תרומתה וכישוריה ובקולות שני העמים. הייתה זו
הפעם הראשונה בתולדות מפלגת העבודה בה ערבייה
(או ערבי?) החליטה להתמודד בפריימריז הארציים. נשים יהודיות לא תמכו בה, בראותן בה מתחרה על המקומות
המשוריינים לנשים בייצוג הכללי. בהופעותיה בפני קהלים של ערבים, בדואים ודרוזים
הייתה נתקלת בעוינות סמויה או גלויה על כך שבחרה לרוץ לכנסת במקום להסתפק בתפקיד
המסורתי של אישה. בכנסים האלה נכחו לרוב גברים בלבד. כדי להקדים תרופה למכת השאלות
העוקצניות שהיו מופנות אליה בגלל היותה אישה, בתחילת דבריה נהגה להציג את עצמה כאם
מסורה למשפחתה, אשר במקביל פועלת בתחום החברתי. בהופעותיה בפני ציבור יהודי הייתה
נשאלת מדי פעם גם כן שאלות עוקצניות אך מסוג אחר, כמו האם היא שרה את ההמנון
הלאומי או חוגגת את יום העצמאות. משתמע כי לדעתה אין אלה שאלות ראויות (עמ' 101). בקמפיין
שלה היא שמה את הדגש על דו קיום בין ערבים ליהודים, קידום אוכלוסיות חלשות והעצמת
נשים. תומכיה נחלקו ל-40% יהודים ו-60% ערבים, והיא נבחרה למקום ה-37 ברשימה לכנסת
– אך בבחירות ב-1996 מפלגת העבודה זכתה רק ב-36 מנדטים (בהשוואה ל-44 בכנסת הקודמת
ב-1992).
אחר שלא הצליחה להיבחר לכנסת,
התחילה נאדיה חילו לעבוד כיועצת לקידום מעמד האישה במרכז השלטון המקומי. בתחילה
תחום פעילותה הוגבל לנשים ערביות, אך אחרי שהמקבילה שלה בתפקיד לקידום נשים
יהודיות נפטרה – ולאחר היסוס מסוים מצד הממונים עליה – נתמנתה נאדיה חילו כיועצת
לקידום כלל הנשים, יהודיות וערביות כאחת.
בתפקידה החדש הייתה פורצת דרך בתור אזרחית ערבייה האחראית גם על אוכלוסייה
יהודית. בתקופת פעילותה כיועצת לקידום מעמד האישה בשנים 2006-1997, היא דאגה בין
היתר למנות יועצת בתפקיד כזה בכל מועצה מקומית, יהודית וערבית כאחת.
ב-1999 שוב התמודדה נאדיה חילו
במרוץ לכנסת בפריימריז של העבודה, אך בגלל
שריונים נדחקה למקום בלתי ריאלי. בתגובה, היא קיבלה את הצעתו של עמיר פרץ, יושב
ראש ההסתדרות ומנהיג מפלגת "עם אחד", והצטרפה למפלגתו. בבחירות ב-1999
מפלגת "עם אחד" קיבלה רק שני מנדטים, ונאדיה חילו, שהוצבה על ידי עמיר
פרץ במקום השישי ברשימה, שוב נשארה מחוץ לכנסת. ב-2000 מינה פרץ את נאדיה חילו
לחברה בהנהגת ההסתדרות, תפקיד בו כיהנה עד 2002 והייתה האישה הערבייה הראשונה בגוף
הזה. במעמדה החדש היא נאבקה למען זכויותיהן של נשים ערביות עובדות, במיוחד בתחום השכר;
וכמו כן השתתפה בכנסים בינלאומיים בהם הופיעו נציגים גם ממדינות ערב. בכנסים האלה הרגישה
נאדיה חילו לא רק שייכות למדינת ישראל, אלא גם לעולם הערבי, מתוך תחושת היותה
"חלק מהעם הפלסטיני" (עמ' 108). ביקוריה בארצות הרחוקות חיזקו את אהבתה
לעיר מולדתה יפו. "עבורי היא [יפו] המולדת" (עמ' 113).
בסִפרה של נאדיה חילו ישנן
התייחסויות קצרות מאוד בלבד לאינתיפאדה השנייה ול"יוזמת ז'נבה". היא
מציינת כי ביקורי משלחות בין הצד הישראלי לפלסטיני כמעט ונעצרו בעקבות פרוץ
האינתיפאדה השנייה ב-2000; וכי היא פעלה לקידום
"יוזמת ז'נבה". ["יוזמת ז'נבה" היא הצעה להסכם קבע
ישראלי-פלסטיני שנוסחה ב-2003 בידי צוותים בלתי רשמיים משני הצדדים בראשות יוסי
ביילין ויאסר עבד-רבו. המחברת מתעלמת מהסדרה הארוכה של מעשי הטרור הרצחניים מצד
הפלסטינים נגד יהודים בתקופת האינתיפאדה השנייה, מתגובותיה הצבאיות של ישראל,
ומנושא ההתנחלויות.]
לאחר סיום תפקידה בהסתדרות,
בשנים 2006-2002 כיהנה נאדיה חילו כסגנית יו"ר נעמת, תפקיד שעד אז לא היה
קיים ובו הייתה אחראית על טיפול בנשים יהודיות וערביות כאחת. במשרתה החדשה פעלה
לקירוב בין נשים יהודיות וערביות, לקידום ההיכרות בין שני העמים שתעודד אותם לחיות
מתוך כבוד הדדי. כמו כן ביקרה בכפרי הבדואים הבלתי מוכרים, שָׁם ראתה במו
עיניה את התנאים האיומים בהם אימהות צריכות לגדל את תינוקיהן: מגורים בפחונים ללא
מים וחשמל. [אין דיון כלשהו בסיבות למצב הזה, אך משתמע כי מדינת ישראל אשמה.] יצוין כי עד 2004 החזיקה נאדיה חילו בו זמנית
בשלושה תפקידים חשובים ומאתגרים: מנהלת מרכז "הירש", מנהלת היחידה למעמד
האישה במרכז השלטון המקומי, וסגנית יו"ר נעמת; ועד 2006 המשיכה להחזיק בו
זמנית בשני התפקידים האחרונים.
לאחר שמפלגת "עם אחד"
הצטרפה למפלגת העבודה ב-2005, החליטה נאדיה חילו שוב לרוץ לכנסת בפריימריז ברשימה
הארצית של מפלגת העבודה. כמו ב-1996 היא שוב חרשה את הארץ באינטנסיביות לאורכה
ולרוחבה וניהלה קמפיין בקרב יהודים, ערבים, דרוזים ובדואים. לשאלה האם היא שרה את
ההמנון הלאומי, ענתה: "ההמנון אינו נותן ביטוי לאני האישי שלי. אני לא מחוברת
למילותיו אבל מכבדת תמיד את המעמד בעמידה" (עמ' 122-121). מאידך גיסא, הציבור
הערבי והמפלגות הערביות (במיוחד בל"ד) תקפו אותה על חברותה במפלגה יהודית
ציונית. על כך השיבה כי היא מייצגת את הדור הערבי הצעיר שמעוניין בשוויון זכויות
במיוחד בתחומי החינוך, הדיור והעבודה. כאשר נבחרה במקום ה-15 ברשימה הארצית – "הייתי באופוריה, ריחפתי בין מציאות
לחלום" (עמ' 125). בבחירות ב-2006
קיבלה מפלגת העבודה 19 מנדטים ונאדיה חילו נכנסה לכנסת. (בתור חברת כנסת ערבייה, קָדמה
לה חוסניה ג'בארה ממרצ.)
נאדיה חילו הצטיינה בכושר נאום.
לדבריה: "לאורך כל שלוש שנות כהונתי כחברת כנסת מעולם לא קראתי נאום מהדף
ותמיד דיברתי באופן שוטף" (עמ' 129-128). בנאומה הראשון דיברה על "מצבם
העגום והמופלה לרעה של האזרחים הערבים בישראל" (עמ' 129). במהלך חצי קדנציה
של הכנסת היא כיהנה כיושבת ראש הוועדה לזכויות הילד; הייתה חברה בוועדות נוספות של
הכנסת ביניהן לקידום הנשים. כמו כן הקימה והנהיגה את השדולה לערים מעורבות כמו
יפו, רמלה, לוד, חיפה ועכו. היא ניסתה לקדם את בעיית הדיור לזוגות צעירים ערבים
בערים האלה; ואת הצורך ליצור אפליה מתקנת בקבלת עובדים ערבים לעיריות בתפקידים
אקדמאים, כמו מנהלי מחלקות ואגפים. בשלוש שנות פעילותה בכנסת הגישה כ-90 הצעות חוק
ו-11 מתוכן הפכו לחוקים (עמ' 131). בסוף הקדנציה ב-2009 נבחרה יחד עם שני חברי
כנסת אחרים (גדעון סער וזהבה גלאון) כמצטיינת בתחום החקיקה.
בתקופת כהונתה כחברת כנסת, בקיץ
2006 התרחשה מלחמת לבנון השנייה. רוב ימי
המלחמה היא סיירה בצפון המופגז, תוך סיכון עצמי. פעם טיל פגע בסמוך לאוטו
שלה ומעוצמת ההדף המכונית התרוממה באוויר. היא ביקרה בעיקר ביישובים הערביים, וראתה
במו עיניה כיצד לאזרחים הערבים אין מקלטים להסתתר מפני ירי הטילים. היו מקרים בהן
אימהות ערביות בגליל נהרגו יחד עם ילדיהן, ובין ההרוגים היו גם שני קרובי משפחתה בחיפה. בדומה להתייחסויותיה למלחמות ב-1967 וב-1973, כך
גם ביחס למלחמה ב-2006, נאדיה חילו נמנעת מלנקוט עמדה לגבי מי צודק ומי אשם בהן וחוזרת
על מסקנתה כי במלחמה "אין מנצחים. כולם מפסידים" (עמ' 140). [אין אצלה
אזכור לחיזבאללה ולכך שטיליו הם שפגעו בערביי ישראל בצפון.] בעקבות המלחמה פעלה
נאדיה חילו לשיפור הגנת העורף, במיוחד העורף של האוכלוסייה הערבית.
ב-2008, על רקע מתיחות ומהומות בין יהודים לערבים בעכו, נרתמה המחברת להרגעת
הרוחות בעיר זו. בהקשר לאירועים האלה, ישנה אצלה התייחסות קצרה ל"מהומות
אוקטובר 2000", שפרצו גם ביפו. היו אלה "ימים איומים" שהותירו
צלקות (עמ' 143). [מדובר בהפגנות ואירועים אלימים של ערביי ישראל, מתוך הזדהות עם
האינתיפאדה השנייה שהחלה בסוף ספטמבר 2000.] לאחר פיזור הכנסת ה-17 ב-2009, התמודדה נאדיה חילו שוב בפריימריז על מקום בכנסת ה-18. היא לא הצליחה להיכנס מחדש
לכנסת מהסיבות הבאות: עליית חשיבות גורם הכסף בפריימריז (כמו לצורך גיוס פעילי
שטח), שפגע קשה בדמוקרטיות של הבחירה; שיטת השריוּנים במפלגה; ומספר מועט של מנדטים שקיבלה מפלגת
העבודה.
במהלך הקריירה הפוליטית הזדמן לנאדיה חילו להיפגש עם אישים חשובים. ב-1996
השתתפה נאדיה חילו בקבלת פנים לנשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, בעת נחיתתו בנמל
תעופה בן גוריון. כאשר ראש הממשלה דאז, שמעון פרס, הציגה בפני הנשיא כערבייה
המתמודדת בפריימריז במפלגת העבודה, קלינטון הגיב במשפט "אני אצביע
עבורך" (עמ' 154). נאדיה חילו נפגשה
בירדן עם שליטה, המלך חוסיין; ובהיותה חברת כנסת נפגשה בירדן עם יורשו, המלך עבדאללה. היא משבחת את שני
המלכים. למחברת משפחה בירדן שמוצאה מפליטי לוד 1948. היא מוסיפה: אין תושב ערבי
בישראל שאין לו קרובי משפחה בגדה, בעזה ובארצות ערב, שמוצאם מפליטי 1948. לאור
היותה קתולית, נאדיה חילו מתארת בהתרגשות רבה את מפגשיה הקצרים עם האפיפיורים
יוחנן פאולוס ה-2 ב-2000, ועם מחליפו בנדיקטוס ה-16 ב-2009, בעת ביקוריהם בארץ.
בחזונה מזכירה נאדיה חילו פעמים אחדות את השתייכותה ליפו. חלומה לגבי "המדינה הזאת" [ישראל] (עמ'
164) כולל צדק חברתי, שוויון לנשים בבית ובעבודה, ושוויון זכויות מלא לאזרחים
הערבים. היא חולמת לחיות ב"מדינה [שוב אין אזכור שמה] שבצדה הקרוב מאוד תשכון מדינה אחרת, מדינה
פלשתינית [פלסטינית]" (עמ' 165). היא משתוקקת לשלום ולגבולות פתוחים, שיאפשרו לה לבקר במדינות ערב השכנות.
הערות ביקורתיות
בספר טעויות עובדתיות אחדות.
לפי הספר היא השתתפה "בסוף שנות השמונים" בוועידה לפיתוח חברתי
בקופנהגן, במהלכה נפגשה עם השרה הפלסטינית אום ג'יהאד (עמ' 82-80) – בעוד מפגש כזה
התקיים ב-1995, וכמובן אחרי הסכם אוסלו ב-1993 והקמת הרשות הפלסטינית ב-1994. לגרסתה,
היא נפגשה עם המלך חוסיין בשנת 2000 (עמ'
148) – אך עובדתית המלך חוסיין נפטר בפברואר 1999. המחברת מונה בין קורבנות
האוכלוסייה הערבית הפלסטינית במלחמת לבנון השנייה ב-2006 את שלוש בנותיו של הרופא
העזתי, עִז א-דין אבו אלעיש, שנהרגו מפגיעה ישירה של "טיל" בביתו (עמ' 139). לאמִתו של דבר שלוש הבנות האלה נהרגו
בינואר 2009 מפגיעה בשוגג של פגז טנק
ישראלי במבצע "עופרת יצוקה."
מתוך התייחסויותיה הקצרות של
המחברת לסכסוך הישראלי-ערבי משתמע כי אין בכוונתה לדון בו לעומק ולרוחב, אלא
להתמקד במימד של משפחתה שוחרת השלום, לדבריה. ניתן להסיק כי אין בכוונתה להעלות
נושאים טעונים, לפתוח מחדש פצעים ולעורר שנאה בין יהודים וערבים. מטרתה לעודד כיבוד הדדי ודו קיום בשלום בין יהודים
לערבים. היא מקבלת את מדינת ישראל כעובדה קיימת, גם אם לא בהכרח לגיטימית. בתור
אזרחית ערבייה במדינה הזו, היא רואה מחובתה
לפעול לטובת האוכלוסייה הערבית בה, למען שוויונה וקידומה כמו בתחומי החינוך,
התעסוקה והדיור. בניגוד לרוב חברי הכנסת הערבים וההנהגה הפוליטית של ערביי מדינת
ישראל, נאדיה חילו רחוקה מלהתמקד בפעילותה בסכסוך הישראלי-פלסטיני וגם, משתמע,
אינה נגועה בשנאה כלפי מדינת ישראל. היא בחרה לייצג אותו חלק נכבד באוכלוסייה
הערבית בארץ – לוֹ כמעט ואין ייצוג בקרב חברי הכנסת הערבים – אשר אכן מעוניין בראש וראשונה בשיפור בחיי
היומיום שלו ובמצבו הכלכלי-חברתי,
בשוויון, ובשלום שבהכרח יקדם אותו בכל התחומים. סִפְרה של נאדיה חילו מבטא מסר של
אנושיות ושלום.
אף על פי כן, אין להתעלם מגרסתה
החד צדדית לסכסוך הישראלי-ערבי. מגרסתה נוצר הרושם כי הצד הפלסטיני בסכסוך ב-1948
היה שוחר שלום, חלקו עזב את מולדתו בעת המלחמה באופן זמני, עד יעבור הזעם, וחלקו גורש
מאדמתו ומולדתו על לא עוול בכפו. לגרסתה, מתוך כ-120,000 תושבי יפו הערבים
לפני המלחמה ב-1948, נותרו בה לאחר המלחמה רק כ-3000. הפליטים שעזבו את ארצם,
ככלל, לא הורשו לחזור למדינת ישראל.
הנתונים הסטטיסטיים שמביאה
נאדיה חילו על יפו, ללא ציון מקור, אינם מדויקים, בלשון המעטה. לפי ערך יפו בוויקיפדיה בערבית – אשר
מאמצת את הגרסה הערבית הפלסטינית ביחס למלחמת 1948 – מספר
תושבי יפו הערבים ב-1948 לפני המלחמה היה כ-70,000 (הנתון הזה תואם בערך גם
את נתוני המנדט הבריטי).* עם זאת, הוויקיפדיה בערבית טוענת כי מספר תושבי יפו הערבים, יחד עם התושבים
הערבים שנכנסו אליה מהערים והכפרים הסמוכים בעת המלחמה ב-1948, הגיע ל-120,000. המספר
הזה בעייתי מהסיבות הבאות. (1) הוא מובא ללא ציון מקור; (2) סביר להניח כי הוא מוּטה
כלפי מעלה; (3) הוא אינו מופיע במקורות בלתי תלויים (לפחות לכאורה, כמו
בוויקיפדיה באנגלית); (4) באנדרלמוסיה של
מעשי האיבה ספק אם ניתן היה לערוך מפקד אוכלוסין. עוד יצוין כי מספר תושבי יפו
הערבים שנותרו בה אחרי מלחמת 1948, גם לפי הוויקיפדיה בערבית, הוא כ-4,000 – ולא
כ-3,000.
המחברת מתעלמת מכך שההנהגה
הפוליטית של ערביי פלסטין התנגדה נחרצות להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל/פלסטין
(שהוקמה בהתאם להחלטת העצרת הכללית של האו"ם מ-29 בנובמבר 1947), הייתה שותפה
למאמץ הצבאי הכלל ערבי להשמידה, וגם האוכלוסייה הערבית בארץ ברובה הייתה שותפה
למטרה זו. תושביה הערבים של יפו השתתפו
במאמץ המלחמה (קדמו לכך פרעות ביהודי יפו ב-1921 וב-1936). היישובים היהודיים המעטים אותם הצליח לכבוש הצד הערבי ב-1948, כמו הרובע
היהודי בירושלים העתיקה ויישובי גוש עציון, תושביהם נטבחו או גורשו, מבניהם
הוחרבו, ולא הותר בהם להתגורר אפילו ליהודי אחד. הם נותרו "מטוהרים"
לגמרי מיהודים (לפי המונח הנאצי (Judenrein עד למלחמת יוני 1967. גורל דומה ציפה לכלל היישוב היהודי
ב-1948, לוּ הצד הערבי היה מנצח במלחמה. משתמע כי המחברת תומכת במוסריות זכות
השיבה של פליטי 1948 לתחומי מדינת ישראל,
למרות שאינה דוגלת בהכרח במימושה – וזאת תוך התעלמות מכך כי הצפתה של מדינת
ישראל באוכלוסייה עוינת השואפת להשמידה הייתה מביאה עליה כליה.
בעוד הזרם העיקרי בתנועה
הציונית מאז החרפת הסכסוך הישראלי-ערבי ב-1948-1947 ועד עצם היום הזה, ככלל, היה מוכן להסתפק בהקמת
מדינתו הלאומית בחלק מארץ ישראל – הזרם העיקרי בתנועה הערבית הפלסטינית בתקופה
המקבילה שלל את לגיטימיות התנועה הלאומית
היהודית ודגל בהקמת מדינתו על כל שטחה של פלסטין. גם היום ב-2014, מנהיגים
פלסטינים בולטים בתחומי ישראל ומחוצה לה, המייצגים ציבור גדול בעמם, דוגלים בגלוי
בחיסולה של מדינת ישראל בכל האמצעים, כולל צבאיים. בה בעת, אף המתונים שבמנהיגי התנועה הלאומית הפלסטינית אינם
מסתפקים בהקמת מדינה פלסטינית בגבולות ה-4 ביוני 1967, נקייה מיהודים. בשלילתם
הנחרצת להכיר בישראל כמדינה יהודית ובאמצעות אי ויתור על זכות השיבה של פליטי 1948
לתחומי מדינת ישראל, הם לא נואשו ממטרתם לשנות את זהותה הלאומית.
בדומה למתונים שבמתונים בקרב
האישים הפוליטיים הפלסטינים, נאדיה חילו
אינה מוכנה לקבל בצורה ברורה את הזיקה בין העם היהודי למולדתו – ישראל (הקיצונים
דוחים זיקה כזו על הסף). לדעתי, אין צורך להיות יהודי, כדי להזדהות עם כמיהתו בת
אלפיים השנים של העם היהודי למולדתו ההיסטורית כפי שמובעת בהמנון
"התקווה" – המנון כלפיו נוקטת המחברת בעמדה מתחמקת. (בדומה לכך, אין צורך להשתייך לעם הערבי הפלסטינאי,
כדי להזדהות עם תביעתו להקים מדינה משלו. סביר להניח כי תביעה זו אף הייתה זוכה
לרוב מוצק בקרב יהודי ישראל, לוּ המדינה הערבית הפלסטינאית הייתה שוחרת שלום,
מוותרת על זכות השיבה לתחומי ישראל, ומכירה בזכותה של ישראל, כמדינה יהודית,
להתקיים לצדה.) כיוון ששמה של המדינה בה חיה המחברת הוא שם יהודי מובהק המבטא את הקשר בין העם
היהודי לארצו – ישראל – הרי ניכר כי יש לה
בעיה עם השם הזה. היא מרבה להדגיש את השתייכותה ליפו שהיא מולדתה, ובמקרים נדירים,
כמו בהקשר לייצוגה את המדינה בכנסים בינלאומיים, מציינת את השתייכותה הן למדינת
ישראל והן לעם הפלסטינאי ולעולם הערבי.
בחזונה לעתיד נאדיה חילו שוב
מזכירה את זיקתה העמוקה ליפו, את הצורך בקיומה של מדינה פלסטינית, אך נמנעת מלנקוב
במפורש בשמה של ישראל. סביר להניח – ואשמח אם אני טועה – כי אכן
חזונה הוא לחיות במדינה שההמנון שלה כבר לא יהיה "התקווה", זהותה כבר לא תהיה יהודית ושמה לא יהיה ישראל.
עוד ניתן להניח כי המחברת מייחלת כי בדרך זו או אחרת – כמו מימוש חלקי של זכות השיבה, איחוד משפחות
וגבולות פתוחים – זהותה היהודית של המדינה תשתנה. נאדיה חילו, אשר השכם והערב
מטיפה לשוויון, טחו עיניה מֵרְאות כי במרחב הגיאוגרפי הענקי בו מתקיימות עשרות
מדינות ערביות, גם העם היהודי, ככל העמים, זכאי להקים את מדינתו הלאומית הקטנה במולדתו
ההיסטורית. זוהי מולדתו ההיסטורית של העם היהודי אליה הוא שב בדרכי שלום, מתוך שאיפה אידיאליסטית לפתחה למען כל תושביה, ורק אחרי שנתקל בשנאה תהומית מלווה במעשי טבח, אחז בנשק. לא העם היהודי הוא שכבש ארץ זרה בחרב האסלאם, וגם לא כבשה בנוסח מסעי הצלב.
*
לפי ערך יפו בוויקיפדיה בערבית, בעיר ב-1945 התגוררו 94,310 תושבים, מהם 28,000
יהודים. המספר 70,000 מובא באותו המקור בהסתמך על עיתון "הארץ"
11.6.1948 – בלי ניסיון לערער עליו. לפי נתוני המנדט הבריטי, התגוררו ביפו ב-1945 101,580 תושבים, מהם 30,820 יהודים
(ערך יפו, ויקיפדיה באנגלית).
