בנג'ו, עפרה. עיראק של צדאם: שיח פוליטי ושפת-הכוח (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996) 301 עמ'. כולל הערות ומפתח שמות.
עפרה בֶּנג'ו (Bengio) נולדה ב-1943 בעיר חלב שבסוריה ועלתה לישראל
ב-1954. היא פרופסור אמיריטה להיסטוריה ומתרגמת מערבית ומתורכית. עיקר מחקרה הוא
בעיראק המודרנית ובמיוחד במיעוט הכורדי בה, ובתורכיה המודרנית. הספר שלפנינו מבוסס
על עבודת הדוקטורט שעשתה באוניברסיטת תל אביב. בספר מוקדש מקום חשוב למקורם האטימולוגי
וההיסטורי של המונחים הפוליטיים בהם השתמש משטר הבעת' בעיראק בשנים 1991-1968.
לעומת זאת, בסיכום שלי, מיעטתי לעסוק במקור הלשוני של האידיאולוגיה הבעת'ית ושמתי
דגש על השינויים האידיאולוגיים שעבר משטר הבעת' לאורך תקופת שלטנו. הסיכום משקף את
דעותיה והשערותיה של פרופסור בנג'ו. הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים והערות
אחדות בסוף הסיכום. מונחים ושמות ערביים (של אישים, עיתונים, ספרים, אירועים
היסטוריים ועוד) מופיעים, ככלל, לפי תעתיקם לעברית – מלבד סדאם חוסיין, במקום, לפי התעתיק, צדאם חֻסין.
הקדמה
משטר הבעת' [2003-1968] ייחודי בתולדות עיראק המודרנית בהיבטים אחדים.
לא היה בתולדות עיראק המודרנית משטר שהתבסס על שלטון מפלגה אחת ושלט כל כך הרבה
שנים; לא היה משטר שקרא תיגר על איראן עד כדי יציאה למלחמה נגדה; העז לכבוש את
כוויית ואחר כך ניהל מלחמה נגד קואליציה שכללה שלוש מעצמות מערביות (ארה"ב,
בריטניה וצרפת) ומדינות נוספות, ושרד. עניין ייחודי נוסף של משטר הבעת' הוא רציפות
שלטונו של אדם אחד, סדאם חוסיין. כללית, הוא היה האיש החזק של המשטר כבר מאז
כינונו ב-1968 והפך לשליט לא רק בפועל אלא
גם בתואר ביולי 1979 [ושלט עד נפילתו של המשטר ב-2003.] את ההישגים האלה של משטר הבעת' יש לזקוף חלקית
לתעמולה היעילה שלו. לסדאם חוסיין הייתה השפעה רבה על הלשון הפוליטית והתעמולה של
המשטר והוא אף יזם פרסום מילון פוליטי בשם "קאמוס צדאם חסין אל-סיאסי"
["מילון פוליטי של סדאם חוסיין"], שכלל 500 מונחים, ביטויים ואמרות שפר
שלו.
האידיאולוגיה של המשטר הבעת'י עד לעלייתו של
סדאם חוסיין לשלטון, 1979-1968
האידיאולוגיה של הבעת' נוצרה בסוריה בשנות ה-40
של המאה ה-20. פירוש המילה בַּעְת' היא תחייה, כשמטרת מפלגת הבעת' הייתה
להביא לתחייה (רנסאנס) של האומה הערבית במישור התרבותי והמדיני. למפלגת הבעת' שתי
סיסמאות. אחת מהן היא "אומה ערבית אחת בעלת שליחות נצחית". המשטר הבעת'י
בעיראק פירש סיסמה זו לא רק כאחדות האומה הערבית, אלא כאחדות ערבית בה תמלא עיראק
תפקיד מרכזי. סיסמתו השנייה של הבעת' היא: "אחדות, חופש וסוציאליזם".
בסיסמה הזו בולטת השפעת המהפכה הצרפתית (1789), אשר העלתה את הסיסמה "חופש,
שוויון ואחווה". האחדות פורשה על ידי הבעת' כאחדות ערבית מלאה, אשר תביא
לביטול הגבולות בין מדינות ערב שנקבעו על ידי מדינות קולוניאליסטיות ולהקמת מדינה
ערבית מאוחדת. הבעת' העיראקי תיאר את עצמו כמבטא את הלאומיות הכלל ערבית
(קַוּמִיַה) ובז לפיצול העולם הערבי לארצות (קַטְר-ארץ; דגילה בחלוקה לארצות:
קַטְִרִיה). בראש ההנהגה הכלל ערבית של הבעת' (קומיה), שמקום מושבה בבגדאד, עמד
מייסד המפלגה מישל עַפְלָק, והאיש החזיק בתפקיד הזה עד למותו ב-1989.
(מדובר למעשה בהנהגה כלל ערבית של הבעת' שבחסות המשטר בבגדאד – גם בסוריה הייתה הנהגה כלל ערבית של הבעת' שבחסות
דמשק.) אבל בפועל, מעמדו של מישל עפלק היה סמלי ונחות בהשוואה לשליט הבעת'י בעיראק
שהחזיק בתואר צנוע לכאורה של מנהיג המפלגה רק באחת מארצות ערב (קטריה).
הגשמת האחדות בפועל נתקלה לא רק בקשיים
מבחוץ, אלא מבפנים. עיראק הייתה מפוצלת בין שלוש ישויות, שכל אחת מהן השתרעה מעבר
לגבולות המדינה, והן הכורדים (בתורכיה, איראן וסוריה הגובלות בעיראק), השיעים
(באיראן וארצות שאינן גובלות בעיראק) והסונים. הפיצול היה מורשת היסטורית של האימפריה
העות'מאנית, בה שטחה של עיראק המודרנית היה מחולק לשלושה וִלַאיתים (יחיד וִלַאיַת
– פלך, מחוז) נפרדים.
בשאלה הכורדית, בשוֹנה מעמדתו השוביניסטית
בתקופת שלטונו הראשונה של הבעת' ב-1963, בראשית תקופת שלטונו השנייה של הבעת',
שתפס את השלטון ב-17 ביולי 1968, הוא העלה את עיקרון האוטונומיה (חֻכְּם דַ'אתי)
ביחס לכורדים – עיקרון שאף משטר קודם בעיראק לא היה מוכן לקבלו. לא מן הנמנע כי
מאחורי הסכמתו של הבעת' לאוטונומיה – נוסף לשיקולים טקטיים כמו חולשת המשטר בראשית
דרכו – הייתה ההכרה כי אין דרך אחרת לפתור את הבעיה הכורדית אלא במסגרת אוטונומיה.
הצהרת ה-11 במארס 1970 של השלטון קבעה כי "העם העיראקי מורכב משני לאומים
(קומיתין) עיקריים, הלאום הערבי והלאום הכורדי". עם זאת, סעיף האוטונומיה
הוצנע בהצהרה. כמו כן, דובר על
"הצהרה" (בַּיַאן), ולא הסכם, כלומר זכות שהעניק הבעת' לכורדים לכאורה
מרצונו, ולכן יכול לבטלה באופן חד צדדי. במקביל להענקת האוטונומיה, דאג המשטר
להדגיש כי האוטונומיה נועדה לחזק את אחדותו של העם העיראקי ואחדותו הטריטוריאלית.
מכל מקום, ב-1975 השתלט המשטר הבעת'י צבאית על כל האזור האוטונומי הכורדי, דבר
שמנע מהכורדים לממש אוטונומיה אמתית. עוד ראוי לציין כי בעוד שפורמאלית, התנועה
הלאומית הכורדית בעיראק הסתפקה באוטונומיה רחבה, הרי למעשה, בטווח הארוך הכורדים
שאפו להגיע לעצמאות ואף לאיחוד עם בני עמם במדינות השכנות.
הכורדים והשיעים בעיראק לא היו מעוניינים
בהצטרפות ארצם לאיחוד ערבי, כיוון שאמור היה להביא להחלשת מעמדם במדינה
ערבית-סונית. ואכן, שתי הישויות האלה נתפשו בידי הבעת' כגורמים העלולים לחבל
באחדות כלל ערבית. במקור, עדתיות (טַאִפִיַה) הייתה מילה ניטראלית וכוונתה לקבוצה
מסוימת. בלקסיקון של הבעת' הפכה המילה הזו לבעלת משמעות שלילית בהקשרים של גזענות,
קנאות שבטית ומלחמת אחים, והיא כוונה כהטחת אשמה כלפי מגמות בלתי רצויות
למשטר, בהן הסתייגות מאחדות ערבית, בקרב
השיעים.
נוסף לקשיים כתוצאה מגורמי הפנים, הגשמת האחדות
בזירה הערבית בשנות ה-70 של המאה ה-20 הייתה בלתי מעשית. יוזמתו של הבעת' לאיחוד
עם סוריה בתקופה שבין נובמבר 1978 ליולי 1979 נכשלה, כנראה בגלל חששם של הסורים
שמדובר למעשה בניסיון של סדאם חוסיין להשתלט על סוריה במסווה של מיזוג במישור
המפלגתי והפוליטי.
משמעותה המקורית של המילה חופש בחוקת
הבעת' משנת 1947 הייתה לא רק שחרור משלטון זר, אלא לפחות לכאורה גם חופש הפרט, כמו
חופש דיבור, חופש התכנסות וכדומה. בפועל, בשלטון הבעת' בעיראק, חירות הפרט דוכאה
יותר מאשר במשטרים קודמים. יחסו של הבעת' לדמוקרטיה נקבע בהתאם לשיקולים מנוגדים. לאור היותו של המונח
דמוקרטיה ערך חיובי אוניברסאלי במחצית השנייה של המאה ה-20, ואף משטרים
טוטליטאריים כמו המשטר הסובייטי השתמשו בו, טען המשטר הבעת'י כי הוא דמוקרטי. כחלק
מהז'רגון השמאלי של המשטר, וגם לאור רצונו לטפח קשרים עם בריה"מ בעשור הראשון
לשלטונו, המשטר העיראקי הגדיר את עצמו כ"דמוקרטיה עממית". הגדרה כזו
אִפשרה לשלטון בעיראק מצד אחד להתהדר בהיותו דמוקרטי, אבל מצד שני להגביל את
חירויות האזרחים באופן משמעותי ואף לרוקן את המונח מתוכנו, בהתאם למודלים של
המשטרים הקומוניסטיים. [בדומה למשטרים הקומוניסטיים,] טען המשטר כי הדמוקרטיה שלו
היא הדמוקרטיה האמיתית, ולא זו הבורגנית הנהוגה במערב והמנוגדת לאינטרסים של
הפועלים והפלאחים. לאמתו של דבר, עד 1980 בעיראק לא היה קיים פרלמנט, גם לא לפי
הדגם של המדינות הקומוניסטיות בהן הפרלמנט "הנבחר" שימש חותמת גומי
למדיניות השלטון.
מייסד הבעת', מישֵל עַפְלָק, השתמש
במונח "סוציאליזם ערבי" אותו הגדיר כשונה מהסוציאליזם המרקסיסטי
בכך שאינו דוגל בביטול הקניין הפרטי והלאומיות, אלא דווקא קשור בקשר הדוק עם
הלאומיות, וכמו כן, מתבסס על התפישות האתיות של האסלאם. [עם זאת, בשנים הראשונות
לשלטונו של הבעת' ועדיין במחצית הראשונה של שנות ה-70, מסיבות אידיאולוגיות, ולאור
רצונו לחזק את הקשרים עם בריה"מ, המודל הסוציאליסטי שלו הושפע חלקית מהמודל
הסובייטי וזה של מדינות קומוניסטיות אחרות. בדמיון מסוים למשטרים הקומוניסטיים,]
בעשור הראשון לשלטון הבעת' (1978-1968), הסוציאליזם, לתפישתו, הוגשם באמצעות השתלטות
המדינה על מרבית אמצעי הייצור ובמיוחד בתחום הנפט, ובהקמת קואופרטיבים חקלאיים
עבור האיכרים. הסקטור הממשלתי כונה
"סוציאליסטי".
למונח "אִנְקִלַאבּ" במחצית
הראשונה של המאה ה-20 בספרות הערבית הייתה משמעות חיובית. המילה הזו הקבילה לשונית
ומשמעותית למילה הלועזית revolution, קרי
"מהפכה". במשמעותו
החיובית המונח הופיע בחוקת הבעת' משנת 1947 ובכתבי מייסד הבעת' מישל עַפְלָק. רק
ב-1958 עבר מישל עפלק להשתמש במונח "תַ'וּרַה" לתיאור מהפכה.
(במקור, משמעות הפועל "תַ'ארַ" בבניין ראשון היא נסער או כָּעַס כעס
גדול. במונח הזה, במשמעות של מרד או מהפכה, החלו להשתמש בלשון הערבית החל מהמאה
ה-19.) הסיבה לשינוי נעוצה באיחוד בין מצרים לסוריה בפברואר 1958 – שבו מפלגת הבעת' הייתה השושבינה העיקרית –
ואשר בעקבותיו אימץ הבעת' את הטרמינולוגיה של מנהיג האיחוד הזה, גמאל עבד-אל-נאצר.
נאצר קרא לתפיסת השלטון במצרים בידי "הקצינים החופשיים" ב-1952
"ת'ורה". מאז יולי 1958 השתמשו המשטרים השונים בעיראק במונח ת'ורה
במשמעות החיובית של מהפכה: כך נהג עבד-אל-כרים קאסם לאחר תפיסת השלטון ביולי 1958,
והבעת' בעת עלייתו הראשונה לשלטון בפברואר 1963 ושוב בעלייתו השנייה לשלטון ביולי
1968. המילה ת'ורה הפכה לערך עליון ולמעין פולחן בטרמינולוגיה של הבעת'. המשטר
פירש אותה כשינוי עמוק וצודק בכל תחומי החיים, הפוליטי, הכלכלי והחברתי.
לטרמינולוגיה של המשטר נוספו מונחים כמו ספרות מהפכנית, תרבות מהפכנית, ואף עיראק
עצמה בשלטון הבעת' כ"עיראק של המהפכה" (עִראק אל-ת'ורה). שֵם ביטאונה
היומי של מפלגת הבעת' היה
"אל-ת'ורה", מנגנוני הביטחון של המשטר כונו "עיני המהפכה", והמוסד
השלטוני העליון בעיראק נקרא "מועצת מפקדת המהפכה" (מַגְ'לִס קִיַאדַה
אל-ת'ורה).
המונח "אנקלאב" קיבל משמעות שלילית
של "הפיכה" וכך כינה משטר הבעת' ניסיונות לתפוס את השלטון מידו מצד יריביו. ואולם, לאור אופייה הדתי של החברה
בעיראק, העדיף הבעת' לרוב לכנות את יריביו במונח דתי "רִדַה" (رضة), שפירושו יציאה
מהאסלאם וכפירה. תקופת שלטונם של האחים עארף, שהתרחשה בין השלטון הראשון של הבעת'
לשלטונו השני (מנובמבר 1963 עד יולי 1968), כונתה תקופת ה"רדה". כך גם
כונה משטר הבעת' היריב, שעלה לשלטון בסוריה בפברואר 1966, ומשטרו של חאפז אל-אסד
שעלה לשלטון בסוריה בנובמבר 1970 והמשיך לראות עצמו כנאמן לאידיאולוגיה של הבעת'. את
הכינוי , "רדה" הדביק סדאם חוסיין גם
ליריביו אותם הוציא להורג בעקבות עלייתו לשלטון ב-1979.
בערך בעשור הראשון לשלטונו בין השנים
1977-1968, נמנע הבעת' לדון פומבית בנושא הדת. דיון בנושא הדת עלול היה ליצור
בעיות עבורו: דגילתו באידיאולוגיה חילונית בעיקרה – אשר מייסדה הבולט, מישל עפלק
היה נוצרי – במצב בו החברה בעיראק הייתה
ברוב רובה מוסלמית דתית. עוד ראוי לציין כי בתקופת ההפשרה ביחסים עם איראן
ב-1973 וב-1975, טרח המשטר להדגיש כי
מדובר בשני עמים אסלאמיים. כדי למנוע היווצרותה של אופוזיציה דתית, פעל המשטר להשתלט
על מוסדות הדת. בעקבות התפרצות שיעית בנג'ף וכרבלא בפברואר 1977, נאלץ הבעת' לסטות
מאופיו החילוני: סדאם חוסיין ערך ביקורים תכופים ומתוקשרים במקומות קדושים לשיעים
והשתתף בטקסיהם הדתיים.
האידיאולוגיה של הבעת' פיארה את הכוח הצבאי:
הכוח הוא היסוד החשוב בחייהן של אומות, הכוח פירושו צדק, יש לחנך לכוחניות ולצבא
מגיל הרך – עקרונות שתואמים למעשה את האידיאולוגיה הפשיסטית. הדחף לעוצמה וכוח
הוליך למיליטריזציה בכל תחומי החיים. סדאם חוסיין ואחרים דיברו על מיליטריזציה של
החינוך (עסכרת אל-תרביה), מיליטריזציה של העם (עסכרת אל-שעב) וכולי. מיליטריזציה
של העם לא הייתה סיסמה ריקה. ב-1970 הוקם "הצבא העממי" (אל-ג'יש
אל-שעבי) שתפקידו היה להגן על המשטר, וגם במקרה הצורך, להגן על המדינה, לצדו של
הצבא הסדיר. עד 1977 החברות בו הוגבלה לאנשי הבעת' בלבד, ובשנת 1977 הוא מנה 75,000
איש. לאחר 1977 החברות ב"צבא העממי"
כבר לא הוגבלה לחברי מפלגה אלא כללה מגויסים מכל שכבות העם ואף נשים. המשטר
הבעת'י טיפח את הכוח הצבאי לא רק כמטרה בפני עצמה, אלא כצורך חיוני להיאבק נגד
האויבים החיצוניים, שהיו בעיניו האימפריאליזם, הציונות ואיראן.
המשטר הבעת'י עמד על כך כי את המפרץ המפריד בין
חצי האי ערב לאיראן יש לכנות המפרץ הערבי – ולא הפרסי, כפי שמכנה אותו איראן.
תעמולת הבעת' האשימה את איראן בניסיון להפוך את המפרץ הערבי לפרסי באמצעות הסתננות
והתיישבות בצדו הערבי וליצור "פלסטין שנייה" לפי הדגם של ההתיישבות
הציונית בפלסטין. מוקד סכסוך נוסף בין עיראק לאיראן הוא הנהר שט-אל-ערב. העיראקים
דרשו ריבונות שלמה על כל הנהר, תוך שימוש בשמו הערבי – בעוד איראן דרשה ש ֶקַו הגבול יעבור ב"תלווג" –
המקום בו מי הנהר הם העמוקים ביותר –
וכינתה את הנהר בשם פרסי.
שינויים באידיאולוגיה של הבעת' בעקבות עלייתו
של סדאם חוסיין לשלטון והמלחמה נגד איראן, 1989-1979
טיפוח
פולחן האישיות של סדאם חוסיין טיפוח
דמות המנהיג עמד בסתירה לעיקרון יסוד בתורת הבעת' בדבר הנהגה קבוצתית, אבל כבר
ב-1975 התחיל סדאם חוסיין לדון בפומבי בשאלת "המנהיג" (אל-קַאאִד ألقَائِد). ב-1978,
למעלה משנה לפני עלייתו של סדאם חוסיין לשלטון ב-1979, פורסם ספר בעיראק בשם "הימים הארוכים" שגיבורו הראשי
היה מנהיג הדומה בדמותו לחוסיין. פרסום הספר נועד לטפח את דמותו של סדאם חוסיין
כיורשו של אחמד חסן אל-בַּכְּר. סדאם
חוסיין העדיף את התואר "אל-קַאאִד", כיוון שהוא משלב בין מפקד צבאי
למנהיג פוליטי. לא במקרה בשנת הדיון על תפקיד "אל-קאאד", ב-1975 העלה
סדאם חוסיין את עצמו לדרגת גנרל (פַריק אַוַל), ובעקבות עלותו לשלטון ב-17 ביולי
1979 – לדרגת פילדמרשל (מֻהיבּ). [לאמתו של דבר, סדאם חוסיין מעולם לא שירת בצבא.]
עוד ראוי לציין כי בעקבות הפיכתו של סדאם חוסיין לשליטה של עיראק, הסופר האלמוני
של "הימים הארוכים" הפך מנכ"ל הרשות הכללית של הקולנוע והתיאטרון
ושמו של גיבור יצירתו, אשר כונה בתחילה בשם מוחמד אל-צַקְר (הנֶשֶר), כעת נקרא
סדאם חוסיין. סדאם חוסיין, כשליט עיראק, זכה לביטויי שבח והלל בהם נכלל תוארו
כמנהיג, כמו "מנהיג ההכרח", "מנהיג השלום" ו"מנהיג
האומה".
פולחן האישיות של סדאם חוסיין בתור שליט עיראק
הרקיע שחקים. פורסם המילון הפוליטי שלו וכמו כן כתביו ב-18 כרכים. הודגשה הזהות
בין סדאם חוסין לעיראק, ומשורר עיראקי קבע: "אנחנו עיראק ושמה סדאם".
אחד מהיסטוריוני החצר של השליט קבע כי ההיסטוריה האמיתית של עיראק המודרנית מתחילה
מימי סדאם חוסיין. בפולחן האישיות של סדאם נכללו לא רק מאפיינים של דיקטאטורים
בנוסח סטאלין והיטלר, אלא גם מאפיינים מעוגנים במסורת האסלאמית-ערבית הקליטים יותר
בעיראק. אחד מהם היה טקס ה"בַּיְעַה" שהוא התחייבות נאמנות לשליט.
בנובמבר 1982 יצאו מיליוני עיראקים ברחובות בגדאד וערים אחרות, וקראו קריאות תמיכה
בשליט. באותו היום נמסר לסדאם חוסיין מסמך ה"ביעה", שהיה למעשה התחייבות
לנאמנות עיוורת מצד תושבי עיראק לחוסיין לאורך כל חייו. כדי להקנות לגיטימיות
ותפארת לעצמו, סדאם חוסיין, אשר מוצאו ממשפחת פלאחים פשוטה מכפר עוּג'ה שליד העיר תִכְּרית,
ייחס את מוצאו לשבט קוּרֵייש [בתעתיק קריש] של הנביא מוחמד. נעשו גם ניסיונות להשוות
בין סדאם חוסיין לנביא מוחמד, אבל מתוך זהירות כי הרי בכך הייתה כפירה באסלאם. עצם
אזכרת שמו של הנביא מוחמד מלוּוה בברכה "יתפלל אלוהים עליו וישים לו
שלום" (צלא אללה עליה וסלם). בדומה לכך, לאחר אזכור שמו של סדאם נוספה ברכה:
"ישמרהו האל" או "ישמרהו האל ויגן עליו".
דמות נוספת אשר סדאם חוסיין יצר את קרבתו כלפיה
הייתה של צלאח אל-דין אל-איובי, כורדי שנולד בעיר תכרית ועמד בראש צבאות ערביים
שכבשו מידי הצלבנים את ירושלים. היותו של הגיבור כורדי שפיקד על ערבים נועד להדגיש
את האחדות בין הערבים לכורדים, וזאת לנוכח ההתקוממויות הרבות של הכורדים נגד
השלטון המרכזי בעיראק המודרנית. כיבוש ירושלים בידי שליט שנולד בשטחה של עיראק
המודרנית, נועד להקנות לסדאם חוסיין תפקיד מוביל ומרכזי בסוגיה הפלסטינית. התעמולה
העיראקית אף כינתה את סדאם חוסיין צלאח אל-דין השני.
נוסף למוצאו משבט קורייש, ייחס סדאם חוסיין את
מוצאו גם לשושלת שיעית. המוצא השיעי נועד להעניק לסדאם חוסיין לגיטימיות בעיני
השיעים בארצו, במיוחד לנוכח האתגר של המשטר האסלאמי השיעי באיראן שהוקם בפברואר
1979. בנאום שנשא סדאם חוסיין, בסוף יולי 1979, רק עשרה ימים לאחר עלייתו לשלטון,
הוא הִכּה על חטא על כך שהבעת' התרחק בשנות ה-60 וראשית ה-70 מהמורשת ודיבר על
חשיבות האמונה. היה זה ניסיון להדוף את הגל האסלאמי מבחוץ ומבפנים.
מלחמת
עיראק-איראן ספטמבר 1980 – אוגוסט 1988
על מנת להכין את דעת הקהל בעיראק למלחמה נגד איראן, מיתוס אל-קאדִסיה זכה
לתנופה חסרת תקדים אחרי עלייתו של סדאם חוסיין לשלטון ביולי 1979. מדובר בקרב
שהתרחש ב-636 או 637 לספירה באל-קאדסיה, דרומית לעיר נג'ף שבעיראק, בו הערבים
המוסלמים ניצחו את הפרסים הכופרים. בינואר 1980 החלו בעיראק בהפקת סרט ענק בשם
"אל-קאדסיה". מי שפיקח על הפקת
הסרט היה עִזַת אבראהים אל-דורי, האיש מספר שתיים בהיררכיה העיראקית. כעבור כשמונה
חודשים מתחילת ההפקה יצאה עיראק למלחמה נגד איראן. מלחמה זו כונתה בפי המשטר
"קאדסית סדאם" או "אל-קאדסיה אל-ת'אניה", כלומר הקאדסיה
השנייה.
כבר באפריל 1980, כחמישה חודשים לפני שעיראק
פתחה במלחמה נגד איראן, היא החלה לכנות את יריבתה בשם פרס. בעוד השם איראן נועד
להעניק לעמי איראן השונים שותפות גזעית אחת – השתייכות לגזע הארי – השימוש בשם פרס בפי הבעת' נועד לערער את
אחידותה ואחדותה של איראן ואת זכותם של הפרסים לשלוט במיעוטים גדולים במדינתם בהם
כורדים, אזרים וערבים. השימוש בשם פרס כוון גם להעלות זיכרונות היסטוריים ולהפוך
את הסכסוך העיראקי-איראני לסכסוך בין ערבים לפרסים.
בנאם שנשא סדאם חוסיין ביוני 1982, הוא התייחס
לאיום האיראני בשם "סופה צהובה" (עאצִפה צַפְרַא). הוא השווה בין
התייצבותה של ארצו להדיפת הפרסים לזו של אבות אבותיה של עיראק מול הפרסים והטטארים
במשך מאות שנים. בהזדמנות אחרת, בהקשר לסכנה מאיראן, השליט העיראקי הזכיר את כיבוש
בגדאד בידי המונגולים ב-1258. הצהוב, צבע עורם של המונגולים, הפך למילה נרדפת לסמל הרוע. המהפכה האסלאמית של
חומייני כונתה "המהפכה הצהובה". עריכת ההקבלה בין הפלישות המונגוליות
לבין האיום האיראני הפכה למוטיב המרכזי בכל שנות המלחמה נגד איראן.
האידיאולוגיה של הבעת' לא התאימה למעשה לרוב
העיראקים והם הכורדים והשיעים. יתרה מזו. תורה זו החילונית, השמאלית והמודרניסטית
לא יכלה לעורר התלהבות אף בקרב קבוצות אחרות באוכלוסייה אשר האינטרסים שלהן היו
מזוהים עם האינטרסים של השלטון. כתוצאה מכך – ובמיוחד בתקופת המלחמה מול איראן –
כדי לעורר את ההמונים לצאת לקרב, נאלץ
המשטר להשיל מעליו בהדרגה את השיח הקודם ולאמץ במקומו, ולעיתים לצידו, שיח אחר,
בעל תכנים היסטוריים ואסלאמיים, כמו קרב קאדסיה והפלישה המונגולית. כמו כן, התיר הבעת' את הרסן לרטוריקה הדתית
בקרב הצבא, אך המשיך בדרכו להחמיר עם חברי הבעת' ביחס לגילויי דתיות בקרבם. יוצא
דופן מבין בכירי המשטר היה סדאם חוסיין, אשר נטל לעצמו את החופש הן בהצגת עצמו
כמוסלמי אדוק והן בעיסוק פומבי בשאלות דתיות. המונופול שביקש סדאם חוסיין לשמור
לעצמו בענייני דת נועד למנוע מאנשי הבעת' להיסחף באמת ובתמים באמונה דתית, וגם כדי
לבנות לעצמו תדמית דומה לאישים בהיסטוריה הערבית-אסלאמית ששילבו בין תפקידיהם
הדתיים, הפוליטיים והצבאיים.
לנוכח האתגר של המלחמה נגד המשטר האסלאמי
באיראן והמגמה הכללית של התגברות הדתיות בעולם הערבי והמוסלמי בכלל, ביוני 1982
הגדירה ועידה של מפלגת הבעת' את האסלאם כ"מהפכה אדירה בהיסטוריה
האנושית" ואת הנביא מוחמד כ"מהפכן". בהתאם לאותה המגמה ליצור
הרמוניה בין האידיאולוגיה החילונית ביסודה של הבעת' לבין דת האסלאם, בשנות ה-80
דאג סדאם חוסיין להוסיף למילה בעת' את משמעויותיה הדתיות: תחיית המתים, ושליחת
השליח כשהכוונה לנביא מוחמד. סדאם חוסיין
טען כי כיוון שכל מוסלמי מאמין במשמעויות האלה של המילה בעת', הרי כל מוסלמי הוא
בעת'י, גם אם אינו חבר מפלגה. סופרי החצר של המשטר פירשו את שליחת השליח כהופעתו
של סדאם חוסיין על במת ההיסטוריה של האומה הערבית.
סדאם חוסיין העלה על נס את השהאדה או האסתשהאד, המוות למען אללה. לפי
האמונה האסלאמית השהיד במעשהו קנה חיי עולם בגן העדן. בתקופת המלחמה, לנוכח
אבידותיה הכבדות של עיראק, הִקנה המשטר לערך הזה חשיבות עליונה. סדאם חוסיין טען
כי עיראקים רבים מקנאים באלה שזכו למעמד של שהידים, כי השהידים מכובדים יותר
מהחיים וכדומה. כדי לעודד את הצבא העיראקי במלחמתו נגד הפרסים פרט המשטר אפילו על
נימי הג'יהאד. על אף שבמהותו הג'יהאד הוא מלחמתם של המוסלמים נגד הלא מוסלמים
והכופרים, היו קבוצות אסלאמיות, כמו הווהאבים, שחרתו על דגלן את הג'יהאד גם כאשר
נלחמו נגד מוסלמים.
הפריטה על נימת הכבוד הייתה למוטיב מרכזי
בתעמולת המשטר בכלל ושל סדאם חוסיין בפרט. האידיאליזציה של הכבוד שאבה השראה מן
החברה הערבית הקדומה ולא אבדה למעשה עד ימינו. חוסיין הפך את ערך הכבוד לכלי לגיוס
תמיכה בקרב עמו למלחמה. סדאם אמר כי כבודם של העיראקים הוא הערך החשוב ביותר לדידם. לעידוד ולהעלאת המורל
של הצבא והעם בעת המלחמה נגד איראן, כלי התקשורת של המשטר הבעת'י נקטו בלשון בוטה
ביותר. היומון אל-ג'ומהוריה הכריז ביולי
1986, לאחר אחת המתקפות האיראניות: "אנו נקצור אותם ונמרח את גופותיהם
על אדמתה של בצרה. אנו נקרע ונבתר אותם לגזרים ונקטע את רגליהם" (עמ'
187).
המשטר הבעת'י לא הסתפק בדחיית התעמולה איראנית
שהציגה אותו כמשטר כפירה, אלא ניסה להפריך את כשירותו הדתית מוסלמית של המשטר
האסלאמי באיראן. ב"מילון הפוליטי של סדאם חוסיין" הוגדר המונח דת כך:
"האיראנים מחזיקים בדת חדשה שאין לה כל קשר לדת האסלאם. הדבר היחיד המשותף
בינה לבין דת האסלאם הוא הסממנים החיצוניים" (עמ' 218). במסע התעמולה נגד
הרפובליקה האסלאמית, תוארו הפרסים והמנהיג האיראני אייתולה חומייני לא כמוסלמים
אלא כאמגושים (מג'וסי), בני דת עובדי האש בפרס הקדומה. בהסתמך על כך שהקוראן נכתב בערבית, טען הבעת',
שֶרק הערבים הם המוסלמים האמיתיים. סדאם חוסיין קבע כי חומייני אינו יכול להיות
מוסלמי אמיתי משום שאינו מיטיב לשלוט בשפה הערבית.
בתקופת המלחמה נגד איראן, מספר אנשי "הצבא
העממי", אשר ב-1977 מנה 75,000 אנשים, גדל למיליון. "הצבא העממי"
לא עמד במבחן התפקידים שהועיד לו המשטר. במלחמת עיראק-איראן (1988-1980) רבים
מחבריו ברחו או ערקו לשורות האויב. [כישלון הארגון הזה, שהוקם על פי האידיאולוגיה
של הבעת', יכול להוות אינדיקציה נוספת, לכישלונו של המשטר להנחיל את האידיאולוגיה שלו
לעם העיראקי.] ואכן, בתקופת המבחן
הגורלי ואף קיומי של המלחמה נגד איראן,
כפי שראינו, העדיף הבעת' לגייס את האומה באמצעות העלאתם על נס של הערכים המסורתיים
הערבים-דתיים שלה. מאידך גיסא, ניכרה התרחקות ואף דעיכה בקידום הערכים המקוריים של
מפלגת הבעת' והם אחדות ערבית, חופש וסוציאליזם.
שינויים במונחי היסוד של הבעת' בשנות ה-80 המשטר הבעת'י עדיין דגל באחדות
ערבית, אבל מתוך גישה ריאליסטית. כעת טען סדאם חוסיין כי אחדות אין פירושה ביטול
גבולות והיחידות הלאומיות של כל ארץ ערבית. ביוזמתו
של סדאם חוסיין, בוועידה הבעת' ביוני 1982 דובר על הצורך להגביל את
"הסקטור הסוציאליסטי", קרי
הממשלתי, למפעלים גדולים בלבד ולאפשר הרחבת הפעילות הפרטית בכל תחומי הכלכלה.
קשיים רציניים בתפקוד המודלים הקומוניסטיים של הכלכלה בבריה"מ ובמזרח אירופה,
ובעיקר סיבות פנים, כמו חוסר שביעות רצון של האיכרים מהקואופרטיבים החקלאים, חוסר
יעילות "הסקטור הסוציאליסטי" – כל אלה עמדו מאחורי כרסום הולך וגובר
במעמדו של הסוציאליזם בהלכה ובמעשה של הבעת' לאורך שנות ה-80.
כרסום במעמדו של הסוציאליזם באידיאולוגיה של
הבעת' וכמו כן החלשת איבתו של המשטר לאימפריאליזם, בעשור שבין סוף שנות ה-70 לסוף
שנות ה-80, נעשה בתקופה בה פעלה עיראק לשפר את קשריה עם מדינות המערב ולהפחית את
תלותה בבריה"מ. בהתאם למגמה הזו חדל הבעת' בשנות ה-80 לתאר את משטרו
כ"דמוקרטיה עממית" והסתפק בתיאורו כדמוקרטי. היה זה תשלום מס שפתיים
למונח של העולם הנאור, בעוד בפועל עריצותו של המשטר אף גברה ופולחן האישיות של
השליט האוטוקרטי בבגדאד, סדאם חוסיין, הלך והֶעֱצים. עם זאת, בעקבות
ה"גלסנוסט" בבריה"מ וליברליזציה במשטרים הקומוניסטיים במזרח
אירופה, וגם על רקע סיום מלחמת עיראק-איראן ב-1988, משטרו של סדאם חוסיין הרשה
במשך תקופה קצרה ב-1989 לפרסם מאמרים בזכות דמוקרטיה במובן המערבי של המושג. סדאם
חוסיין עצמו בישר את המגמה החדשה הזו בהשתמשו בסוף 1988 במונח
"פלורליזם" ("תַעַדֻדִיַה"), ובהצהירו על הרחבת בסיס הייצוג
שיכלול מפלגות חדשות. ייתכן כי מטרת ההתבטאויות מטעם המשטר בזכות הדמוקרטיה הייתה
לשחרר זמנית לחצים שהצטברו למען כינון משטר כזה, או היו בגדר בלון ניסוי [שהתנפץ
כלקח מהתמוטטות המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה ב-1989]. מכל מקום, המגמה החדשה
הייתה קצרת ימים.
מסוף שנות ה-80 ניכרה מגמה בהיסטוריוגרפיה של
המשטר לערוך רהביליטציה של כמה ממלכיה של התקופה המלוכנית ובראש וראשונה של המלך
ע'אזי ששלט בשים 1939-1933. יש לציין כי המשטר המלוכני נחשב לריאקציוני מאז מהפכת
1958 אשר שמה קץ למונרכיה. כעת המשטר הבליט את מאבקו של ע'אזי נגד האימפריאליזם
הבריטי ואת ניסיונותיו להשיב את כוויית לחיקה של עיראק – ייתכן ברמז לכוונתו של
הבעת' לעתיד לבוא. לאחר כיבוש כוויית ב-1990, בעיראק התפרסם ספר אשר תיאר את מאבקם
של שלושה שליטים שקדמו למשטר הבעת' למען השבתה של כוויית לעיראק והם: המלך ע'אזי,
נורי אל-סעיד ועבד אל-כרים קאסם. [יש לציין כי נורי אל-סעיד נחשב לסמל הריאקציה
המלוכנית, והוא הוצא להורג בעקבות מהפכת 1958; סדאם חוסיין השתתף אישית בניסיון
להתנקש בקאסם ב-1959, וקאסם הוצא להורג לאחר תפיסת השלטון בידי הבעת' ב-1963.]
השתלטותה של עיראק על כווית: הרקע וההשלכות,
1991-1989
ב-1989 התרחשו שלושה אירועים שהשפיעו על
התגבשות תפיסתו הפוליטית של סדאם חוסיין ותפקידו. ב-3 ביוני מת חומייני, ב-23
ביוני מת מייסד הבעת' מישל עפלק, ובאותה השנה התמוטטו המשטרים הקומוניסטיים במזרח
אירופה. מותו של חומייני סימל עבור סדאם חוסיין את ניצחונו על אויבו המר שסיכן את
עיראק ומשטרו. מותו של עפלק סימל את קיצה של האידיאולוגיה החילונית הבעת'ית. לאחר
מותו של עפלק טען המשטר כי האיש אימץ את האסלאם, בלי לציין מתי. בין אם הטענה הזו
נכונה ובין אם לא, היא ביטאה את רצונו של הבעת' להיפטר מהחטוטרת החילונית והלא
אסלאמית שלו ולהצטרף בבירור לאסלאם. התמוטטות המשטרים הקומוניסטיים סימלה עבור
סדאם חוסיין את קיצה של האידיאולוגיה הקומוניסטית השנואה עליו. שלושת האירועים
האלה, יחד עם מה שנתפש בעיני השליט העיראקי כשקיעתו המואצת של המערב, יצרו בעיניו
מצב עבור חזון אפוקליפטי שבו יהיה לו עצמו, לעיראק ולערבים תפקיד מכריע בהנהגת
האנושות. באוקטובר 1989, בנאום שנשא סדאם חוסיין ביום השנה להולדתו של מוחמד, הוא
טען כי העובדה שמוחמד היה אחרון הנביאים, אין פירושה שאלוהים שם קץ לתפקידה של
האומה הערבית כמנהיגת האנושות. לדבריו, אלוהים זימן לערבים בשנית תפקיד של מושיע
האנושות ממשבר שפוקד את המזרח הקומוניסטי ואת המערב הקפיטליסטי. מנאומו של חוסיין
עלה בבירור כי הוא אימץ לעצמו אצטלה של מעין נביא מודרני ונושא שליחות אוניברסאלית
כדוגמת הנביא מוחמד.
בפברואר 1990 עשה סדאם חוסיין צעד ראשון בניסיון לתרגם את
התיאוריה שלו למציאות. הוא קרא לארה"ב, "המעצמה היחידה בעולם"
להסתלק מאזור המפרץ, ובעצם הכין את הקרקע לפלישה לכוויית. בסמוך לפני הפלישה
לכוויית אמר חוסיין כי כאשר ישנה התנגשות בין התפישה הלאומית (קומי) לבין דת
האסלאם יש לבטל את התפישה הלאומית לטובת החוק הנעלה יותר של הדת. הוא המשיך:
"אנו פה מפלגת אללה" (חִזְבּ אללה – מונח המופיע שלוש פעמים בקוראן).
דבריו אלה שיקפו במידה לא מבוטלת מהפך בהשקפת הבעת' על מקומה של הדת. השינוי הזה
נועד לאפשר לעיראק למלא תפקיד מנהיגותי
בעולם הערבי והמוסלמי. כיבוש כוויית על ידי עיראק ב-2 באוגוסט 1990 הוגדר על ידי
המשטר בבגדאד כהגשמת אחדותה של עיראק וכצעד ראשון באחדות ערבית.
בזמן משבר המפרץ, טען חוסיין כי עיראק היא
העתיקה באומות העולם, ההיסטוריה שלה היא בת 6,000 שנה, בעוד ההיסטוריה של
ארה"ב, לעומתה, היא קצרה, חומרנית ושטחית. ייחוס להיסטוריה העיראקית 6,000
שנה נבנה באמצעות ניסיון לראות בכל העמים השמיים שחיו על אדמתה של עיראק – כמו
השומרים והבבלים – ערבים. בכך [כנראה בלי שהתכוון] סדאם חוסיין דחה [למעשה] את
התפיסה האסלאמית של ההיסטוריה אשר ראתה בתקופה שקדמה לאסלאם תקופת הבערות –
אל-ג'אהִלִיַה – ובהופעת האסלאם התחלה ממשית של האומה הערבית.
לאחר השתלטותה של עיראק על כוויות והקמת
הקואליציה הבינלאומית נגדה, ולבסוף מלחמת המפרץ (17 בינואר-28בפברואר 1991) – שהסתיימה
בתבוסתו של סדאם חוסיין – השתמש חוסיין ומשטרו בתעמולה שמושגיה לקוחים מ"סורת
אל-פיל" (פרשת הפיל) שבקוראן. הבסיס ההיסטורי לתיאורים המיתולוגיים המופיעים
בפרשה הזו בקוראן הוא ניסיונם של החבשים לכבוש את מכה בשנת 550 בערך, שהסתיים
בכישלון. בתעמולה העיראקית ארה"ב הנוצרית, אשר בעת המלחמה עמד בראשה נשיא
ממפלגה רפובליקאית אשר סימלה הוא פיל, תאמה את חבש הנוצרית אשר ניסתה לכבוש את מכה,
כביכול בעזרת פילים. הבריחה הזו אל העולם המיתולוגי הדתי הייתה אחד האמצעים של
הבעת' להפיח תקווה בהתמודדות עם המציאות הקשה.
השימוש במונחים דתיים אצל סדאם חוסיין גבר
במיוחד בתקופת מלחמת המפרץ. הוא נהג לתבל את נאומיו בפסוקים שונים מהקוראן ולסיים
את נאומיו בקריאה משולשת "אללה אכבר". כדי לעודד את הצבא העיראקי
במלחמתו נגד כוחות הקואליציה במלחמת המפרץ, פרט המשטר על נימי הג'יהאד. לאור
דומיננטיות של מדינות המערב הנוצריות בקואליציה נגד עיראק, המלחמה התקרבה למעשה להגדרה
הקלאסית של ג'יהאד. כבר בעקבות כיבוש כוויית ומתוך ציפייה לעימות מול המערב,
הג'יהאד הפך למוטיב מרכזי בנאומיו של סדאם חוסיין. בקיצור, המלחמה נגד הקואליציה
הייתה המניע העיקרי לאסלאמיזציה של השיח הפוליטי בעיראק.
הדיבורים על אחדות ערבית פסקו בעקבות סילוקה של
עיראק מכוויית בפברואר 1991. כעת המשטר הסתפק
במטרה הרבה יותר צנועה – "אחדות עיראק" לנוכח התמודדות עם המרד
הכורדי בצפון והמרד השיעי בדרום. באביב 1991, בזמן ההתקוממות הכורדית והשיעית,
אנשי "הצבא העממי", אשר שמרו על נשקם האישי בבתיהם, השתמשו בו כנראה
בהתקוממות נגד השלטון. בסופו של דבר נאלץ הבעת' לפרק את "הצבא העממי".
אפילוג
הבעת' העיראקי עבר תהליך של העברת כובד המשקל
ממונחים חילוניים, שמאליים וסוציאליסטיים לדגשים דתיים-אסלאמיים מובהקים. הדבר
הבולט לעין הוא הדומיננטיות בלשונו של סדאם חוסיין בתהליך הזה. הדומיננטיות התבטאה
הן בציטוט הנרחב של דבריו ואִמרותיו בכל במת ביטוי עיראקית והן בהשתקפותם של דבריו
אצל פוליטיקאים, אינטלקטואלים ואנשי תקשורת עיראקים. המעבר מז'רגון שמאלי לאסלאמי
מצד הבעת' שיקף והשתלב בשינויים במערכת האזורית והבינלאומית: עליית כוחו של האסלאם
באיראן ובמזרח התיכון בכלל מחד גיסא וירידת השפעתה של האידיאולוגיה הקומוניסטית,
ולבסוף התמוטטותם של רוב המשטרים שהושתתו על האידיאולוגיה הזו. הטרמינולוגיה החדשה
של הבעת' הייתה מעוגנת בהיסטוריה ובמסורת הערבית המשותפת. אין לדעת כיצד קיבל החלק
הסוני של עיראק את המיתוסים של שלטון הבעת' ומנהיגו, ואולם ברור כי המיתוסים האלה
לא הִכו שורשים ולא מילאו יעודים אצל השיעים והכורדים: ההוכחה לכך היא התקוממותם
של שני הגורמים האלה בסיום מלחמת המפרץ, תוך פגיעה בסמלי השלטון ובראש וראשונה
תמונותיו ופסליו של סדאם חוסיין. במאי 1992 המשטר שינה את שמה של עיראק
מ"אל-גֻ'מְהוּריה אל-עִראקיה" (הרפובליקה העיראקית) ל"ג'מהורית אל-עראק" (רפובליקה של
עיראק). "אל-עִראק" היה שמה של המדינה בתקופה המלוכנית, ושינוי השם משקף
כמיהה לחזור חלקית לעבר שהיה יציב יותר בהשוואה לתקופת שלטונו של סדאם חוסיין.
ואולם הבעת' לא התפרק לגמרי מהאידיאולוגיה שלו,
ומכאן "רפובליקת עיראק" במקום "ממלכת עיראק".
הערות שלי
ספרהּ של פרופסור עפרה בנג'ו מהווה מחקר
אטימולוגי היסטורי מעמיק באידיאולוגיה של משטר הבעת' בעיראק בשנים 1991-1968.
קטונתי מלמצוא בו דופי, מלבד הסתייגות אחת. הספר בנוי בעיקרו לפי נושאים – כמו אחדות ערבית, סוציאליזם ודת האסלאם – תוך תיאור השינויים שחלו ביחסו של הבעת' כלפי כל
אחד מהנושאים האלה לאורך כל תקופת המחקר. לעניות דעתי, עדיף היה לחלק את תקופת
המחקר לפחות לשלוש תקופות מִשנה – כפי שעשיתי בסיכום – בהתאמה לשינויים האידיאולוגיים שהתרחשו בכל אחד
מפרקי הזמן האלה. הצגת דברים כזו מתאימה לגישה היסטורית למחקר ועשויה להקל על
הקורא.
מתוך פרספקטיבה היסטורית, השינויים שחלו
בתיאוריה ובפרקטיקה של הבעת' דומים
לתהליכים אנלוגיים שהתרחשו במשטרים מהפכניים אחרים, ועיקרם התנערות כמעט מוחלטת
ממורשת העבר בשלב הראשוני המהפכני, וחזרה הדרגתית, גם אם אינה שלמה, לאותם הערכים
אותם ניסו לנפץ עד היסוד, בשלב מאוחר יותר. בקיצור, מעבר ממהפכה לרסטורציה. דוגמה
לתהליך היסטורי כזה יכולה לשמש המהפכה הצרפתית (1789) שהובילה להוצאתו להורג של
המלך לואי ה-16 ב-1793 – אבל הסתיימה בבירור בשובה של המלוכה מבית בורבון ב-1815. דוגמה
נוספת לכך יכולה לשמש תורכיה המודרנית. בתחילת המאה ה-20, מייסדה כונן אותה כמדינה
חילונית תוך התנערות מהמורשת האסלאמית והעות'מאנית, ואולם מורשת זו חזרה בהדרגה,
וביתר שאת ובבירור החל מתחילת המאה ה-21.
ראוי לבחון את קווי הדמיון בין האידיאולוגיה של
משטר הבעת' בעיראק לבין האידיאולוגיה הקומוניסטית בבריה"מ. הבעת' העיראקי
התיימר לייצג אינטרסים כלל ערביים, כשעיראק אמורה הייתה להיות רק שטח גיאוגרפי קטן
בתוך המרחב הערבי הענק – ואולם למעשה המשטר התרכז בקידום האינטרסים של עיראק.
בדמיון מסוים לכך, בריה"מ אמורה הייתה לנהל את מדיניותה למען קידום
האידיאולוגיה הקומוניסטית בקרב כלל האנושות, בהתאם לעיקרון "האינטרנציונליזם
הפרולטרי", ואולם בפועל ניהלה את מדיניות החוץ שלה למען קידום האינטרסים שלה
עצמה, תוך שימוש באידיאולוגיה האינטרנציונליסטית כמסווה. הן המשטר הבעת'י בעיראק
והן המשטר הקומוניסטי בבריה"מ היו מודעים כי האידיאולוגיה שלהם לא הִכתה
שורשים חזקים, ובוודאי לא נצרבה בתודעה של בני ארצם. לכן, בשעת מבחן גורלית,
בתקופה בה נשקפה סכנה קיומית לארצם – עיראק בעת המלחמה נגד איראן, ובריה"מ
בעת הפלישה הנאצית – המשטר הבעת'י והמשטר הסובייטי, לשם גיוס עמם למאמץ המלחמתי
השתמשו בעיקר לא באידיאולוגיה הרשמית שלהם, אלא בערכים שהוטבעו בעמם מקדמת דנא. הבעת',
כאמור, ניסה לעורר השראה להקרבה באמצעות ערכים ערביים-אסלאמיים, והמשטר הסובייטי
באמצעות ערכים פטריוטיים רוסיים מסורתיים. סטאלין בנאומו ב-7 בנובמבר 1941 ביקש
מצבאו לשאוב השראה מהמפקדים של רוסיה הצארית, ובאופן בלתי שגרתי פנה לעמו לא רק
בז'רגון הקומוניסטי "חברים", אלא גם בנוסח המסורתי-כנסייתי "אחים
ואחיות". התעמולה נגד הכנסייה הופסקה וסטאלין טרח להיפגש עם ראש הכנסייה
הרוסית. עוד ראוי לציין כי בדומה לשינויים בהיסטוריוגרפיה של המשטר הבעת'י כלפי שליטיה
של עיראק בתקופה המלוכנית, שחלקם חדלו להיות ריאקציונרים, כיוון שמדיניות החוץ
שלהם תאמה את זו של הבעת', חלו שינויים בהיסטוריוגרפיה הסובייטית ביחס למלכיה של
רוסיה, הצארים. כבר בשנות ה-30, אלה מהם, אשר מדיניותם תאמה את זו האימפריאליסטית
של בריה"מ זכו להערכה חיובית.
לבסוף, התמוטטותם של המשטר הסובייטי ב-1991
ומשטר הבעת' ב-2003 הוכיחה כי הם נשענו בעיקר על אמצעי דיכוי יעילים שהטילו מורא –
ולא על אמונת התושבים באידיאולוגיה השולטת.
