נבו
אשכול, הראיון האחרון (חבל מודיעין: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2018). 352
עמ'.
אשכול
נבו נולד ב-1971 בירושלים, שירת בצה"ל כקצין בחיל המודיעין, ולמד פסיכולוגיה
וכתיבה יוצרת. בין השנים 2018-2001 הוא פרסם תשעה ספרים שהפכו לרבי מכר וזכו
לביקורות מחמיאות.
"הראיון
האחרון" מורכב מתשובותיו של סופר לשאלות אשר שלחו לו גולשים ורוכזו באתר אינטרנטי.
השאלות עוסקות בשיטות עבודתו, בתוכן ספריו, בהשקפתו הפוליטית ובחייו האישיים.
בתקופת המענה לשאלות הסופר שרוי במצב המוגדר פסיכולוגית כ"דיסתימיה",
דכדוך קבוע. הוא כבר אינו מסוגל לכתוב יצירה חדשה ופעילותו הספרותית מצטמצמת
בחיבור תשובות לריאיון האינטרנטי. באמצעות תשובותיו של המחבר אפשר לשחזר את תולדות
חייו. התשובות בחלקן הן סיפורים אשר יכולים
לעמוד בפני עצמם. מסיבה זו שמו של הספר באנגלית הוא Storyteller, כלומר מְסַפֵּר הסיפורים. על אף שהיצירה כתובה בגוף ראשון, אין זו
אוטוביוגרפיה של אשכול נבו. כפי שצוין בכריכה של הספר, הדמויות בו הן פרי דמיונו
של המחבר. בסיכום שלי הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים.
קיצור
תולדות חייו של המְסַפֵּר
חברתו,
כנראה הראשונה, הייתה טלי לֶשם, איתה הוא יצא בתקופת התיכון ושירותו הצבאי, עד
שהתרחש האירוע הבא. היא שמרה על דניאל, בתו של אחותו הגדולה, כאשר המחבר הגיע
לבקרה בחופשה בזמן שירותו הצבאי. שניהם נרדמו ולא שמו לב כיצד דניאל יצאה מהבית
ורק בנס, בעזרת השכנים ניצלה מפגיעת מכונית. המחבר, אשר שהה בביתה של חברתו היה גם
כן אחראי למחדל הזה, אבל הוא נתן למשפחה שלו להפיל את התיק הזה עליה. בעקבות זה
טלי לֶשם עזבה אותו.
נוסף
למקרה הזה, ישנם אירועים מעטים בחייו בהם התנהג בצורה בלתי הוגנת וסבל מייסורי
מצפון בעקבותיהם. באחד מהם הוא וחברו ארי,
בעת טיול בדרום אמריקה, עזבו חבר למסע שחלה –
אמנם בהסכמתו של הבחור – והמשיכו
בטיול. ככלל, מתאר הסופר את עצמו כאדם הוגן וישר.
בגיל
23 המחבר נפרד סופית מִטלי לֶשם ובגיל 24
הכיר את דקלה, אשתו לעתיד. לפני שפגשה את המחבר היא גרה כשנה בלונדון עם בן עשירים
מקומי. דרכם של המְספר ודקלה לנישואים לא הייתה חלקה. דקלה והמחבר נפרדו במשך שנה,
ולמחבר בתקופה הזו הייתה חברה, ולדקלה היה חבר. ואולם אחרי שנפגשו שוב בחוף ינאי
אהבתם פרחה מחדש, ודקלה נענתה להצעתו להתחתן בקפריסין. הספר שהשפיע עליו בצעירותו
היה "זורבה היווני" (של ניקוס קאזאנצאקיס). במשפחתו, שהקדישה את
הרוחניות, הרעיון של גיבור הספר לפיו האדם הוא קודם כל גופני, היה מהפכני. בהשפעת
הספר הזה הוא הציע נישואים לדקלה, בהנחה כי משיכה מינית חזקה לאורך השנים היא סיבה
מצוינת לכך.
בתחילת
הנישואים דקלה אהבה את המחבר ללא ביקורת והאמינה בו. גם כאשר הודיע לה כי בכוונתו
לעזוב את עבודתו במשרד הפרסום ולהתמסר לכתיבה, וכי המעבר הזה יחייב הצטמצמות
בהוצאות, היא הסכימה לרעיון באומרה כי להיות סופר היה חלום חייו – מה עוד שרצתה
להתחתן עם סופר. כעת דקלה היא "מנהלת פיתוח עסקי בחברה גדולה".
במהלך
עשרים שנות נישואים אהבתה של אשתו כלפיו דעכה. הודעתו של המחבר לדקלה כי הוא נוסע
לקולומביה לקדם את ספריו נתקלה מצִדה
בחוסר אכפתיות ואדישות. בייאושו, בקולומביה קיים יחסי מין עם עיתונאית
מקומית, ובשובו הביתה סיפר לאשתו את האמת. בתגובה, דקלה גירשה אותו מהבית באמצע
הלילה, והוא הלך לישון בסטודיו – מקום אותו הועיד לכתיבה בעבר, אך מעולם לא הצליח
לכתוב בו. לאחר שבועיים בסטודיו, דקלה התירה למחבר לשוב הביתה בטענה כי הילדים
מתגעגעים אליו ולה קשה עם כל מטלות הבית.
לסופר
שלושה ילדים. הבת הבכורה שירה עזבה את הבית ועברה לפנימייה בשדה בוקר. האב
היה מעוניין כי תישאר בבית, אך כיבד את רצונה. בהמשך התברר לו שהסיבה לכך
שהבת חדלה לספר לו על עצמה – עוד בטרם עזיבתה – הייתה החשש שחוויותיה ייכנסו
לסיפורים שלו, על אף שיעשה זאת באמצעות הרחקה. הבת האמצעית נועם מתקרבת
לגיל הבת מצווה והבן הצעיר ינאי בכיתה א'. לינאי ישנו כישרון להמציא
סיפורים ולספר בדיות. ייתכן כי מקור תופעה זו בסיפורים שמספר לו אביו. עם זאת,
קיימת גם האפשרות, שהילד בגלל היחסים המעורערים בין הוריו בורח לעולם הדמיון
באמצעות הסיפורים שממציא. המחבר מתאר עצמו כאב מסור הדואג לילדיו.
לאחר
שובו של המחבר ממקום הרחקתו בסטודיו לביתו , אשתו אינה מוכנה לישון איתו במיטה אחת
וגם לא לקרוא את כתבי היד שלו – ובמקרה הזה את תשובותיו לריאיון – בטרם פרסומם,
כפי שנהגה בעבר. כעת המחבר טוען באוזני
אשתו כי הוא רק המציא את סיפור הבגידה עם העיתונאית, כדי לשקם את היחסים איתה – אבל גרסתו החדשה אינה
מרשימה אותה ויחסה כלפיו אינו משתנה.
דקלה
נוסעת לפסטיבל המתקיים במדבר, חוזרת הביתה לאחר שבוע, ובכל פרק הזמן הזה מְלַווה
את המחבר חשש כבד שהיא מצאה גבר אחר. דקלה מספרת כי רוב הזמן הייתה אצל בתה שירה
בשדה בוקר, וכי לבת כבר יש חבר והיא מאושרת. בעקבות זאת, פעם בשבוע, במסווה של
נסיעה להרצאה, נוסע המחבר לשדה בוקר, כדי לצפות בחשאי על הבת.
הסופר
ממשיך לחיות בפחד שאשתו תעזוב אותו, לאחר חגיגות הבת מצווה של נועם. ואכן, ימים
אחדים לאחר הבת מצווה מבקשת ממנו דקלה לעזוב את הבית, והוא שוכר דירה ברחוב
המקביל. ברצונו לשמור על קשר עם הילדים, ובדירתו השכורה הוא דואג להכין חדרים
מתאימים עבורם.
מכל
חבריו מתקופת נעוריו נותר לו חבר אחד בלבד, ארי אשר חולה בסרטן ומאושפז בתל
השומר. המחבר מקפיד לבקרו בבית החולים. חבר נוסף, חגי כרמלי, נעלם, וכל
ניסיונותיו לחפשו בארץ ובחוץ לארץ עלו בתוהו. מצבו של ארי מחמיר והוא מבקש מהמחבר
להמיתו בהמתת חסד. ארי דואג מבעוד מועד לסידור שיסווה את ההמתה ולא יאפשר להאשים
את מי שביצע אותה בפשע. לסופר קשה לבצע את המעשה בעצמו, ועם זאת הוא סבור כי
הידידות העמוקה עם חברו מחייבת אותו להיענות לבקשתו. על כן הוא מעביר את הבקשה הזו
למשתתף בסדנת הכתיבה שלו, אשר חיבר סיפור בזכות המתות חסד, והאיש ממית את ארי
בחשאיות גמורה. למרות שדקלה כבר חיה בנפרד
מהמחבר, היא מגיעה ללוויה של ארי, ואף אוחזת בידו של בעלה, כאשר הוא נושא את נאום
ההספד. באופן מפתיע, היא נפרדת מבעלה לשעבר בחיבוק, "גוף בתוך גוף בתוך
גוף", וכאשר מתרחקת ממנו שואלת: "אתה תהיה בסדר?" – והוא מהנהן.
תקופת
האבל על הפרידה מארי ומדקלה לא הייתה קשה עבורו, כיוון שהתכונן לכך זמן רב מראש.
הדיסתימיה שלו התפוגגה והוא הרגיש חופשי. ביום האחרון לשבעה הופיע חברו חגי כרמלי.
המחבר מספר לו כי לאחר השלמת הריאיון בכוונתו להפסיק לכתוב, ובמקום להיות סופר
לעשות דברים אחרים, אולי להקים עמותה או לרוץ לכנסת. הוא מרגיש שהפך לממציא
סיפורים כל כך כפייתי עד שהדבר פגע בנישואיו. בהקשר זה הוא נזכר במשפט שאמרה לו
דקלה: "אני עוזבת אותך לא כי אני לא אוהבת אותך יותר אלא כי אני לא מאמינה
יותר לאף מילה שלך". הספר מסתיים בהשלמת הריאיון מצד המחבר ושליחתו במייל.
הסכסוך
הישראלי-פלסטיני כפי שמתואר על ידי הסופר ביצירה (שהוא לא בהכרח אשכול נבו)
אשתו
דקלה סובלת מסיוט בו היא לכודה בכיתה שֶעל דלתותיה שומרים מחבלים והיא מנסה לצאת.
בהקשר זה מציין הסופר כי השתלטות המחבלים על בית ספר במעלות [ב-1974] קרתה כאשר
אימהּ של דקלה הייתה בהריון איתה בחודש
התשיעי. [במהלך האירוע החבלני במעלות בו נתפסו תלמידים כבני ערובה, נרצחו 27
ישראלים, מתוכם 22 תלמידים.]
המחבר
מזכיר פעמים רבות את התנגדותו לכיבוש. הסופר מתאר אירוע מהאינתיפאדה הראשונה
[1993-1987], כאשר בהיותו חניך בקורס קצינים היה עֵד כיצד קצין העיף סטירה לזקן
ערבי שנשען על מקל וגרם לנפילתו למדרכה. בתגובה לביקורת מצד המחבר על התנהגותו,
הזכיר הקצין את חבריו שנפצעו קשה באינתיפאדה.
הסופר
מתאר סיטואציה בה הוא מוצֵא את עצמו מעורב בוויכוח בין זוג ישראלים לשעבר המתגורר
בארה"ב וחלוקים בדעותיהם לגבי אפשרות שירות בנם בן ה-18 בצה"ל. האב טוען
כי בנו בנג'מין כבר החליט להתגייס והוא תומך בהחלטתו, בעוד האם טוענת כי הנער טרם
החליט. המחבר אומר כי מי שאזרח ישראלי חייב לשרת בצבא, אבל מי שאינו אזרח ישראלי
יכול להתחבר לישראליות בדרך אחרת "מאשר לירות כדורי גומי בילדים ולעמוד
במחסומים". בסופו של דבר, באקראי, המחבר פוגש את בנג'מין
בארץ לבוש בבגדי צבא ועל ראשו כומתה אדומה – על אף שהכיר את התנגדותו של
המחבר לכיבוש.
לסופר
מַכַָּר פלסטיני בן גילו בשם ג'מאל כנפאני
המתגורר באנגליה. ג'מאל מספר כי הוריו גורשו מיפו, אחר כך מתוניס ואחר כך מירדן.
יש לו קרוב משפחה בעזה שנהרג בהפצצה במלחמה האחרונה [ב-2014]. באותה ההפצצה נהרגו
שלוש נשים ושבעה ילדים, אחד מהם תינוק. המחבר מקשיב לו באמפתיה, אך אינו מוכן
להרכין את הראש: "אין טובים ורעים בסיפור הזה, בעיני, רק חזקים וחלשים".
משהו גם מתמרד אצלו נגד סיפורו של הפלסטיני, "נגד החלקים שחסרים בו".
למרות
עמדתו הנחרצת נגד הכיבוש, הסופר מעדיף להימנע מהתייחסות ישירה לנושאים פוליטיים
ואף אינו מוכן להשיב על השאלה האם הוא תומך ברעיון שתי מדינות לשני עמים. הוא
מתנגד לאנשי הארגון הדוגלים בחרם על ישראל [ארגון BDS], אשר יוצאים בהפגנתיות מפגישות עם קוראים שהוא עורך בחוץ לארץ.
בניגוד
לאנשי רוח רבים המזוהים עם השמאל, המחבר אינו מסרב להופיע בשטחים. זאת ועוד. הוא
אינו סבור כי למישהו יש מונופול על האמת, ולכן מוכן לשמוע דעות של מתנחלים.
בנסיעתו לפגישה על ספריו עם מתנחלים, המארחת איריס מסבירה לו על האנדרטות הנראות
בדרך: אלה הוקמו לזכרם של מתיישבים יהודים – בהם אימהות וילדים – שנרצחו בידי הפלסטינים. גם בעלה של איריס נרצח
בידי מחבלים בגיל 34 והותיר אחריו שלושה ילדים ואותה. היכרותו מקרוב עם השכול של
משפחות המתנחלים גורמת לו לחזור בו מחטאו, עליו מודה בחצי פה. עוונו היה כי כאשר
התרחש פיגוע מאחורי הקו הירוק "הכאב פחות חד לאלה שבתוך מדינת ישראל
הריבונית", בטענה כי המתנחלים בחרו לגור בשטחים ובכך לסכן את עצמם ואת
ילדיהם.
באותה
הפגישה עם המתנחלים שארגנה לו איריס השתדל המחבר להימנע מלדון בנושאים פוליטיים,
ואולם כאשר עניין הדעות השמאליות שלו הועלה על ידי הקהל הביע את עמדתו כדלהלן.
"אני באופן אישי חושב שיישובים כמו שלכם הם מכשול לשלום...אני חושב שאתם
מחסלים כל סיכוי שיהיה לי ולילדים שלי אי-פעם קיום נורמאלי פה". דבריו עוררו
התנגדות בקהל: נשמעה טענה נגדית כי ממילא אין אפשרות להגיע לשלום עם
הפלסטינים.
לדעתי,
במכלול הסיפורים שמביא המחבר בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני ניכר חוסר איזון. הסופר
מזכיר את גירושם של פלסטינים ב-1948 וגם את התלאות שעברו עליהם בשנים הבאות, כולל
פגיעות קשות בנפש באוכלוסייה האזרחית בעזה במלחמה ב-2014. כנגד הגרסה החד צדדית
הזו, הוא כאמור מסתפק במשפט קצר: הוא מתמרד נגד החלקים החסרים בה. אבל הסופר אינו
טורח להביא את החלקים החסרים. גם אם נצא מההנחה כי הוא לא טרח לעשות זאת, כיוון
שהגִרסה הישראלית ידועה לקורא היהודי, בכל זאת מן הראוי היה להביאה, ולוּ על קצה המזלג. בהקשר לגירוש ב-1948 יש לזכור כי
הצד הערבי הוא שפתח במלחמה כבר ב-1947 במטרה לחסל את מדינת ישראל באִבָּה ולטבוח ביהודים,
ובכל מקום שנכבש על ידי הצד הערבי במלחמת העצמאות, כולל הרובע היהודי בירושלים,
גורשו היהודים באופן טוטאלי, בלי להשאיר יהודי אחד. אשר לטענות נגד הכיבוש, יש
לזכור כי ניסיונותיה הכנים של ישראל להפסיק את הכיבוש, כמו על ידי ממשלת אהוד ברק
(2001-1999) והצעותיו של ראש הממשלה אהוד אולמרט (2008), לא נענו בחיוב על ידי
הפלסטינים. יתרה מזו. דווקא בתקופת ממשלתו של אהוד ברק פרצה האינתיפאדה השנייה,
וניסיונה של ישראל להביא לסיום חד צדדי של הכיבוש ברצועת עזה (על ידי ממשלת
הליכוד, קרי הימין), באמצעות פינוי הצבא וההתנחלויות (2005), הביא להפיכתה של עזה למדינת
טרור בעלת יכולות פגיעה במרכזי האוכלוסייה במדינת ישראל. בפרספקטיבה היסטורית, אם
נסתפק בתיאור מלחמת העולם השנייה כמלחמה בה גורשו מיליוני גרמנים מאדמותיהם (אשר
סופחו לבריה"מ ולפולין) ומיליוני אזרחים גרמנים נהרגו – בוודאי נחטא לאמת,
למרות שהעוּבדות על הגירוש וההרג נכונות.
חופש
הביטוי ופוליטיקה ביצירה
באחד
מספריו – של המחבר שביצירה – מופיעה גרסתו של פועל פלסטיני על גירושו מכפרו
ב-1948, בתקפה בה היה ילד. המחבר מוסיף כי הוא התחבר לסיפור הזה, כיוון שבתקופת
ילדותו משפחתו הרבתה להחליף בתים – בעוד לו היה קשה לעזבם. בשיחה עם תלמידים על
הספר הספציפי שבו מופיעה גרסת הפועל הפלסטיני על הגירוש, מתברר לו כי סיפור הגירוש
הוצא מהספרים שחולקו לתלמידים, ובמקומו הותירו חללים ריקים. רַכֶּזֶת הספרות בבית הספר מסבירה למחבר כי הקטע הזה
הושמט, מפאת האינתיפאדה השנייה המתחוללת כעת.
המחבר
מתאר אירוע בו הוזמן לדבר עם תלמידים בבית הספר על יצירתו. לפני המפגש, המורה
מעבירה לו בקשה מהמְנהלת לא לשוחח על נושאים פוליטיים אלא להיצמד לנושאים
ספרותיים. היא מסבירה: "זאת תקופה
קצת רגישה...בדיוק ביקשנו תוספת תקציב ממשרד החינוך. המפקח שמגיע לאירוע הוא חבר
של השר ואנחנו לא רוצים להרגיז אף אחד דווקא בעיתוי הזה".
שמו
של שר החינוך הוא יורם סירקין. השר הזה שדרג את מעמדו בהדרגה וכעת מתמודד על תפקיד
ראש הממשלה. סיסמתו להנהגה היא: "היחיד שישמור על המדינה שלנו". דקלה
ידעה על הקשר בין המחבר לסירקין בראשית הקריירה הפוליטית שלו, בטרם היה לשר, אך
אינה יודעת כי המחבר המשיך וממשיך לשמש יועץ הסתרים של השר וכי בזכות עצותיו
הקריירה הפוליטית של סירקין נסקה. תגובתה של דקלה למשמע אחד מנאומיו של סירקין –
"אני לא מאמינה לאף מילה שלו...אבל לנאום הוא יודע". כאשר המחבר מבקש
להפסיק לעבוד עבור סירקין בנימוק של הבדלים אידיאולוגיים, סירקין מאיים לחשוף את
דבר הקשר ביניהם, והמחבר נכנע לסחיטה זו. בהמשך ישנה התייחסות להחלטת הפרקליטות
להגיש כתב אישום נגד יורם סירקין באשמת מִרמה והפרת אמונים. רק בסוף היצירה, כאשר דקלה
נפרדת מהמחבר וחברו הטוב ארי נפטר, מתוך הרגשה כי כעת אין לו כבר מה להפסיד, הוא
לא נרתע מאיומיו של יורם סירקין לחשוף את
הקשר ביניהם ולא נענה לבקשתו לכתוב לו נקודות לקראת עימות טלוויזיוני.
לדעתי,
אין צורך בדמיון יוצר כדי להגיע למסקנה כי את דמותו הספרותית של יורם סירקין מגלמים
שני שרים ישראלים: ראש הממשלה בנימין נתניהו, בתור נואם מצוין אבל בלתי אמין[1], אשר
נגדו הוגש כתב אישום; ומירי רגב, שרת התרבות והספורט בממשלתו החל מ-2015, אשר לא
נהגה לאשר תקציבים לאירועים שנוגדים את האתוס הציוני.
מציאות
ודמיון ביצירה
כאמור,
כפי שצוין בתחילת הספר אין לראות בו אוטוביוגרפיה של אשכול נבו. ישנם בספר סיפורי
פנטזיה מובהקים שלא רק אין להניח כי התרחשו לאשכול נבו, אלא שבלתי סביר כי אירעו
גם לדמות הספרותית של הסופר שביצירה.
לדוגמה, המחבר יודע לספר כי ערך מפגש עם מועדון קוראים שלו בדמשק. המפגש התקיים
לפני פרוץ המרד נגד המשטר הסורי [שהחל ב-2011] והמחבר הוברח לאירוע דרך תורכיה.
לאותה קטגוריה ניתן לשייך את סיפורו על מפגש עם סופרת גרמנייה, המַרבָּה לכתוב על
ערפדים, במהלכו היא נשכה בצווארו והקיזה את דמו. לטעמי, שני הסיפורים האלה הם
שטותיים, כשהראשון ילדותי ומזכיר את "סיפורי חסמבה". עם זאת, ייתכן כי
עלילות הפנטזיה נועדו להקנות אמינות לדמותו הספרותית של המחבר, אשר מרוב יכולתו
להמציא סיפורים ולבדות כזבים כבר בעצמו מתקשה להבחין בין חוויותיו האמיתיות
לדמיוניות.
בניגוד
גמור לעלילות הפנטזיה, ישנן בספר עוּבדות מוצקות אחדות המשותפות לדמות הסופר
שביצירה ולאשכול נבו. אשכול נבו הוא הנכד של ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל,
לוי אשכול (1969-1963) ושני הוריו הם פסיכולוגים, כמו בדמותו של הסופר המרואיין
שביצירה. הסופר שביצירה היה בן שנתיים וחצי כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים באוקטובר
1973 – כמו גילו של אשכול נבו שנולד בסוף פברואר 1971. כמו הסופר שביצירה אשכול
נבו, לפני שהיה לסופר עבד במשרד פרסום, ובהיותו סופר משמש גם מורה בסדנא
לכתיבה. לאור הדמיון בגיל ודמיון מסוים במצב המשפחתי (שניהם נשואים ואבות
לשלושה ילדים) בין הסופר שביצירה לבין אשכול נבו אפשר להסיק כי חלק מהחוויות
והדרמות המשפחתיות שמתאר המחבר היו גם מנת חלקו.
על
אף ביקורתו הקשה של הסופר בנושא השטחים, הוא רואה את עצמו פטריוט. בספר, בתשובה
לשאלה האם "היית יכול לחיות ולכתוב
בארץ אחרת?" – משיב המחבר: "איך אפשר לחיות ולכתוב במקום אין לך בו
זיכרונות? שלא אכפת לך ממנו?" נראה כי התשובה הזו מבטאת גם את עמדתו של אשכול
נבו האמיתי, ולא רק זה שביצירה. גם ספרו הנדון (וספריו בכלל) הוא סיפור ישראלי: יש בו תיאורים על השירות
הצבאי, פעילות בשטחים, וטיול לאחר סיום השירות בצבא – ולא פחות חשוב, סגנון עברי
ישראלי מודרני.
הערות
נוספות אחדות
דמותו
של הסופר הגבר היא אנטי מצ'ואיסטית, האישה
היא הדמות החזקה.[2] הבעל שקוע
בדיסתימיה, חושש לאבד את אשתו בגין התנהגותו ומחכה בהכנעה לפסק דינה.
סגנונו
של המחבר לרוב קליל. זוהי לדבריו שפתם של צעירים, שפה קולחת פשוטה בה הוא מדבר עם
קוראיו בגובה העיניים. ואולם בסתירה מסוימת לכך, הספר מכיל משפטים לא מעטים
באנגלית, אשר לא בהכרח כל קורא צעיר יוכל להבינם. לדעתי, העוּבדה כי שפע הביטויים
באנגלית כתובים בעקביות באותיות עבריות רק מקשה על ההבנה (עם זאת, אולי המחבר יצא
מתוך ההנחה כי הקורא הישראלי המודרני מבין אנגלית ברמה טובה שאינה משתווה ליכולות
כתיבתו בה.) לעניות דעתי, לעתים שפתם של
הצעירים מידרדרת אצל המחבר לשפת רחוב. עוד אפשר לטעון כי חברו ארי, אשר לקראת סוף
העלילה מתברר לנו כי האיש הוא עורך דין, סגנונו אינו מתעלה לרמת מקצועו. בסיכומו
של דבר סבורני כי סוֹפר בהחלט אינו צריך להתבטא בעברית קלאסית ומיושנת, וגם אין זה
פסול להשתמש בשפת רחוב כדי להקנות אותנטיות לדמויות מסוימות – ועם זאת במקביל
לשמור על רמה נאותה של שפה, לא לדרדרה ולא להפריז בשימוש באנגלית.
אשכול
נבו מרשה לעצמו להתייחס באירוניה כלפי מרכיבים בסיסיים באתוס הישראלי. בסיפור אחד
ניכר יחס לגלגני, הומוריסטי כלפי ספר אוטוביוגרפי של ניצול שואה, ספר אותו קיבל
במתנה בגרמניה, אך נבצר ממנו להביאו ארצה מפאת כובד משקלו. בסיפור אחר ניכר אותו
היחס כלפי טקס זיכרון לחללי צה"ל, בו המחבר וחברו ארי מתקשים לְפנות באלונקה
את בן כיתתם שהתעלף בטקס, שוב בגלל כובד משקלו. אולי זו דרכו של אשכול נבו למצוא
את הפן הקליל וההומוריסטי אף בנושאים כבדים. כמו כן ייתכן שבאמצעות הסיפורים האלה
מביע המחבר את ביקורתו כלפי ההפרזה המלאכותית, המכבידה על הציבור, מצד הממסד
הישראלי בטיפוח זיכרון השואה וטקסי
הזיכרון לחיילי הצבא.
יש
ביצירה סיפורים דרמאטיים, מרגשים ונוגעים
ללב, כמו הסיפור על הטרדה מינית של חיילת מצד קצין והמפגש האקראי ביניהם כעבור
עשרות שנים. ואולם הספר ברובו חסר תובנות,
אין בו עומק אינטלקטואלי שנוצר כאשר הסופר משתמש בתיאור ובניתוח המציאות בכלים מתחומים
כמו הפילוסופיה וההיסטוריה – ולא רק מתחום הפסיכולוגיה בצורה הומוריסטית. הסופר
התברך בכישרון היצירה, אך נראה כי חסרה בו היכולת לעבודה מאומצת ושיטתית.
[1] בדומה לכך, בסיפור "תזכירי לי מי
את" המופיע בקובץ סיפוריו הראשון של אשכול נבו "צימר בגבעתיים" (לוד:
זמורה-ביתן, 2001) ישנה התייחסות ביקורתית של אחת הדמויות לראש
ממשלה, שיודע לנאום היטב, אך דל במעשים, תוך רמזים לנתניהו, אך בלי לנקוב
בשמו.
[2] זאת בדומה למרבית הסיפורים בקובץ
סיפוריו הראשון של אשכול נבו, "צימר בגבעתיים" (לוד: זמורה-ביתן, 2001).
