קלינטון, הילרי רודהם, הכרעות קשות (ניו יורק 2014) [סיכום וביקורת]

קלינטון, הילרי רודהם, הכרעות קשות (ניו יורק 2014). 656  עמ'. 

Clinton, Hillary Rodham. Hard Choices (New York: Simon & Schuster, 2014)

 הילרי קלינטון נולדה ב-1947 בשיקגו, מדינת אילינוי.  היא עורכת דין במקצועה ונשואה מ-1975 לביל קלינטון, נשיא ארה"ב בשנים 2001-1993. פעילה בנושאים חברתיים ואישיות פוליטית בזכות עצמה, קלינטון כיהנה כסנאטורית ממדינת ניו יורק בשנים 2009-2001. ב-2008, במרוץ צמוד על מועמדוּת המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב, היא הפסידה לברק אובמה. לאחר היבחרותו של אובמה לנשיא,   קלינטון כיהנה כשרת חוץ  בקדנציה   הראשונה שלו       בשנים 2013-2009. סִפרהּ  האוטוביוגרפי "הכרעות קשות" מתרכז בפעילותה כשרת חוץ. הספר נכתב ב-2013 ותחילת 2014, והמהדורה הראשונה שלו פורסמה ביוני 2014. הסיכום שלי משקף את גרסת המְחברת, כולל תיאוּריה של המצב הפוליטי בארצות השונות, הערכותיה, דעותיה והשערותיה. הניסוח, כמו "לטענתה", נועד להדגיש בלבד כי מדובר בטענתה. מצאתי לנכון לתמצת ביתר פירוט את הפרקים העוסקים בישראל ובמזרח התיכון.  את הערותיי הוספתי בסוגריים מרובעים ובפרק ביקורתי בסוף הסיכום.

המינוי לשרת החוץ

לטענת הילרי קלינטון, לאחר ההפסד שלה לברק אובמה, בהתמודדות  על מועמדות לתפקיד הנשיא מטעם המפלגה הדמוקרטית – ועל אף חוזק התמיכה בה במפלגה והיותה קרובה לזכייה – "היא מעולם לא הייתה מעוניינת להיות סגן נשיא" (עמ' 10). היא ציפתה לחזור למשרת סנאטורית מטעם מדינת ניו יורק,  תפקיד בו החזיקה החל מ-2001. לכן, קלינטון בהחלט תמכה בבחירתו של אובמה בְּג'ו ביידן כמועמד לסגן הנשיא. אובמה נבחר לנשיא ב-4 בנובמבר 2008, וב-13 בחודש בפגישה עם קלינטון בשיקגו הוא הציע לה לשמש שרת החוץ.  למרות הלחישות והשמועות שקדמו להצעתו, קלינטון הופתעה. הנשיא הנבחר טען  באוזניה כי הוא עומד להקדיש את רוב זמנו בטיפול במשבר הכלכלי, ולכן זקוק לאישיות בעלת שיעור קומה שתייצגו בחוץ לארץ. קלינטון עדיין העדיפה לחזור לסנאט, ורק לאחר שאובמה לא גילה נכונות לוותר על שירותה, ולא היה מוכן להשלים עם תשובתה השלילית להצעתו שניתנה ב-20 בנובמבר – למחרת היא הודיעה לו על הסכמתה. השיקול העיקרי של קלינטון היה, לדבריה, כדלהלן: אם הנשיא מבקש ממך לשרת, עלייך להשיב בחיוב (עמ' 17). קלינטון נכנסה לתפקידה ב-21 בינואר 2009.

אובמה קיים את הבטחתו ו"הסתמך על עצתה בתור היועצת הראשית בתחום מדיניות החוץ  ביחס להחלטות החשובות שעל שולחנו." (עמ' 19). הנשיא ושרת החוץ נפגשו, בדרך כלל, לפחות פעם בשבוע, כאשר לא היו בנסיעות מחוץ לארצם.  זאת בנוסף לישיבות בקבינט ובמועצה לביטחון לאומי. עתידים היו  להיות לקלינטון גם חילוקי דעות עם אובמה, אך אין בכוונתה, מטעמים אתיים של יחסים בין נשיא לשרת החוץ שלו, לחשוף בספר את כל המחלוקות.

בצוות שהשתתף בעיצוב מדיניות החוץ מונה קלינטון, בין היתר, את סגן הנשיא, ג'ו ביידן, שהיו לה יחסים טובים איתו; ואת שר ההגנה מממשלו של ג'ורג' בוש הבן, שהמשיך לכהן עד 2011 בממשל אובמה, רוברט גייטס. קלינטון משבחת את גייטס על שנקט בגישה שאינה אופיינית לשרי ההגנה: הוא ייחס חשיבות לדיפלומטיה ולתוכניות סיוע אזרחיות מטעם משרד החוץ, ובתקופתו נמנעו מאבקים בין משרד החוץ למשרד ההגנה, שהיו שכיחים בממשלים קודמים (עמ' 24). לפי המלצתו של  אובמה, מינתה קלינטון את ג'ים סטיינברג   Jim [James] Steinberg)) כסגן שר החוץ למדיניות. היא דוחה את השמועות כי בגלל היותו האיש של אובמה במשרדה, נוצרה מתיחות בינה לסגנה.  [לדעת רוברט גייטס,  מינויו של סטיינברג "סיבך את החיים עבור" שרת החוץ ושר ההגנה, והילרי לא הייתה מרוצה ממינויו. ראה,

Gates, Robert M. Duty: Memoirs of a Secretary at War (New York: Alfred A. Knopf, 2014). pp 288-289.

להערכתי, הילרי דוחה לכאורה דעה זו משתי סיבות: לויאליות כלפי הנשיא אובמה; וחוסר רצון להודות כי מינויו של סטיינברג, בתור האיש של אובמה במשרד שלה, המעיט את השפעתה בקביעת מדיניות החוץ.] עוזר חשוב בצוות שלה היה ג'ייק סליבאןJake [Jacob] Sullivan) (   ]עתיד לשמש יועץ בכיר במסע הבחירות של קלינטון לנשיאות ב-2016].

לקונספט שלה לניהול מדיניות החוץ קראה קלינטון "כוח חכם" (smart power) (מונח שלדברי קלינטון לא היא המציאה, אך היא הקנתה לו משמעות קצת שונה מן השימוש שקדם). לדידה,  "כוח חכם" פירושו היה "לבחור את השילוב הנכון בין כלים – דיפלומאטיים, כלכליים, צבאיים, פוליטיים, משפטיים, ותרבותיים – לכל מצב" (עמ' 33). דוגמה ליישום הקונספט הזה הייתה מדיניותה של ארה"ב כלפי המשטר באיראן, כדי לאלצו לסגת מתוכניתו הגרעינית (הנושא יפורט בפרק על איראן).  

מתן עדיפות לאסיה

לאחר תקופת הנשיאות של בוש הבן, היו בממשל שסברו כי על ארה"ב קודם כל להבריא את קשריה עם אירופה – בעוד  אחרים סברו כי ביקורה הראשון של שרת החוץ צריך להיות באפגניסטן, בה חיילים אמריקאים ניהלו מלחמה. ואולם ג'ים סטיינברג, סגנה, הציע כי מסעה הראשון צריך להיות באסיה. באזור של אסיה והאוקיינוס השקט חיים למעלה מחצי מתושבי כדור הארץ ובו שוכנת גם המעצמה העולה סין. הילרי קלינטון קיבלה את עצתו של סטיינברג, ונסיעתה הראשונה מחוץ לארה"ב הייתה אכן ליבשת הזו כבר בפברואר 2009. הנשיא אובמה היה שותף לנחישות החלטתה של קלינטון להפוך את אסיה למוקד מדיניות החוץ של ממשלו. מתן עדיפות לאסיה מצד הנשיא נעשה גם בהשפעת לידתו בהוואי ו"שנותיו הפורמטיביות" [נכון יותר ילדותו] באינדונזיה (עמ' 45). הביקור של שרת החוץ בפברואר כלל את יפן, אינדונזיה, דרום קוריאה וסין. קלינטון בחרה ביפן כמדינה הראשונה בביקורה באסיה, על מנת להדגיש כי הברית איתה היא אבן הפינה במדיניותה של ארה"ב ביבשת.

במהלך נסיעתה  לאסיה וביקוריה בחוץ לארץ בכלל, הקפידה  קלינטון להיפגש עם מנהיגי החברה האזרחית, ובמיוחד עם סטודנטים ואנשי אקדמיה, לכל אלה הייתה השפעה על מדיניות ארצותיהם. מטרת פגישותיה הייתה ליצור דעת קהל אוהדת לארה"ב שתתרום לייצוב הקשרים הבילטראליים. תחנתה הבאה אחרי יפן הייתה אינדונזיה. שם היא הייתה האישיות  האמריקאית הראשונה  בתפקיד שר החוץ שביקרה במטה ASEAN (איגוד מדינות דרום מזרח אסיה), ובכך הדגישה את החשיבות שתייחס מעתה ארה"ב לפיתוח הקשרים עם דרום מזרח אסיה.  

קלינטון המשיכה במסעה לדרום קוריאה, שם הבטיחה מחדש את מחויבותה של ארה"ב להגנתה. היא הצהירה בסיאול כי אם צפון קוריאה תחסל את תוכניתה לייצור נשק גרעיני, ממשל אובמה יהיה מוכן לחתום על חוזה שלום איתה. אף שלא האמינה כי סיכויי הצלחת יוזמתה גבוהים, הרי – בדומה למדיניות ממשל אובמה כלפי איראן – סברה כי יש להתחיל בפתיחוּת ובמתן סיכוי, ואם הדבר לא יצליח קל יותר יהיה לגייס את תמיכתן של מדינות אחרות לצִדה של וושינגטון. תשובתה השלילית של צפון קוריאה לא איחרה לבוא. כבר במארס  2009 היא אסרה שתי עיתונאיות אמריקאיות, שלדברי עמיתיהן בקבוצת העיתונאים, דיווחו על המצב בצפון קוריאה בצד הסיני של הגבול (עמ' 54). העיתונאיות נידונו לתקופות מאסר ארוכות. במאי ביצעה צפון קוריאה ניסוי גרעיני תת קרקעי והודיעה שהיא אינה רואה את עצמה מחויבת יותר לתנאי שביתת הנשק של 1953.

ביוני 2009, בעקבות מאמציה של ארה"ב במועצת הביטחון,  כל חברות המועצה הסכימו להטיל סנקציות נוספות על צפון קוריאה – אך וושינגטון מצאה לנכון לרכך את החלטת המועצה, כדי להשיג תמיכתכן של מוסקבה ובייג'ינג. על מנת לשחרר את שתי העיתונאיות, הסכימה  קלינטון להיענות לתביעתה של צפון קוריאה לזַכּות את מנהיגה, קים ג'ונג איל, בביקור של  הנשיא לשעבר ביל קלינטון – על אף שפירוש הדבר היה לתת פרס עבור התנהגות גרועה. הנשיא אובמה נתן הסכמתו להצעתה. ביל קלינטון יצא לצפון קוריאה, נפגש עם מנהיגה, וחזר לארה"ב עם שתי העיתונאיות. ההיבט המשעשע באירוע: ביל קלינטון הקפיד לא לחייך בזמן פגישתו עם קים ג'ונג איל, כפי שתורגל מבעוד מועד. [הילרי קלינטון מתעלמת מן המימד האישי בתביעתה של צפון קוריאה לזמֵּן את ביל קלינטון לביקור: פיונגיאנג רצתה מן הסתם להפגין את הזלזול שלה בהילרי קלינטון, להציגה כשרת חוץ לכאורה, בעוד שר החוץ הממשי הוא בעלה.]

ב-10 במארס 2010, טוֹרפדוֹ שנורה מצוללת ננסית של צפון קוריאה, הטביע כלי שיט של דרום קוריאה ו-46 מאנשי צוותו נספו. מועצת הביטחון גינתה פה אחד את המתקפה, אך סין מנעה לנקוב בשמה של צפון קוריאה כאחראית לאירוע וגם קבלת החלטה נחרצת יותר. ביולי 2010 שר ההגנה רוברט גייטס והילרי קלינטון ביקרו בדרום קוריאה, כולל באזור המפורז, ובהמשך נערכו תמרונים משותפים בין ארה"ב לדרום קוריאה, בהשתתפות נושאת מטוסים אמריקאית, במטרה להעביר מסר מרתיע לפיונגיאנג.

סין: סכסוך בים הסיני, תחרות כלכלית ובעיית זכויות האדם

סין הייתה המדינה הרביעית והאחרונה במסעה הראשון של קלינטון לחוץ לארץ בפברואר 2009. מאז ביקורו ההיסטורי של הנשיא ריצ'רד ניקסון בבייג'ין ב-1972, מדיניותה של ארה"ב כלפי ארץ זו התאפיינה במציאת איזון עדין בין נושאים המעיבים על הקשרים איתה, כמו זכויות האדם ושאלת טיבט, לבין חתירה לשיתוף פעולה בנושאים גלובאליים, כמו אי הפצת נשק גרעיני. שיקולים מורכבים אלה והצורך למצוא איזון ביניהם הנחו את מדיניותה של ארה"ב כלפי סין גם בעת כהונתה של קלינטון כשרת חוץ. לוושינגטון היו אינטרסים לשפר ולהרחיב את הקשרים עם בייג'ין. תלות כלכלית נוצרה בין ארה"ב לסין בגלל היקף הסחר ההולך ומתרחב בין שתי המדינות – 387 מיליארד דולר ב-2007 ו-562 מיליארד דולר ב-2013 – והחזקת כמות גדולה של אגרות חוב ממשלתיות אמריקאיות בידי סין (עמ' 42). ארה"ב, שפעלה לרסן את תוכניות ההתעצמות הצבאיות של צפון קוראיה ואיראן, במיוחד בתחום הגרעיני והטילים הבליסטיים, הייתה מעוניינת לגייס את סין למאמציה, כמו באמצעות הטלת סנקציות על פיונגיאנג וטהראן.  אולם, מאידך גיסא, לארה"ב היו מחויבויות לקידום זכויות אדם בסין ואינטרסים כלכליים ופוליטיים (שיפורטו בהמשך), שעלולים היו לפגוע בקשרים עם סין ובאפשרות לגייס את תמיכתה מול צפון קוריאה ואיראן.

קלינטון ניסתה לשכנע  את סין– ללא הצלחה יתרה – למלא אחר כללי הסחר הגלובאלי ובהם ויתור על נוהלי מסחר מפלים כלפי חברות זרות, הפסקת סבסוד חברות ממשלתיות, ומתן אפשרות לערך המטבע שלה להעלות. משתמע שקלינטון חששה מאפשרות הפיכתה של סין לכלכלה הראשונה בעולם שמכתיבה את הכללים הגלובאליים (עמ' 508). ארה"ב הייתה נתונה בתחרות עם סין גם בתחום הסיוע הכלכלי למדינות העולם השלישי, ולהתמודדות קשה במיוחד בתחום הזה מול הסינים ביבשת האפריקאית (הנושא יפורט בפרק על אפריקה). משתמע כי בהשפעת התחרות עם סין, ביוזמתה של קלינטון החליטה ארה"ב לשנות מגמות בעזרתה לארצות מתפתחות. השינוי התבטא כך: בלי לנטוש את הסיוע המסורתי בתחום אספקת מזון ותרופות  –  להזרים  השקעות ליצירת מקומות עבודה, ובכך לפתוח הזדמנויות במקום ליצור הזדקקות. (בהתאם למדיניות הזו, באוקטובר 2012 השתתפה קלינטון בחנוכתו של  פארק תעשייתי בהאיטי בהשקעה של 300 מיליון דולר.)

בביקורה בסין ב-2009 נפגשה קלינטון עם חבר מועצת המדינה דאי  בינג'או (State Councilor Dai Bingguo). האיש, יחד עם שר החוץ, יאנג ג'יצ'י ( (Yang Jiechi, הפכו לעמיתיה העיקריים מהצד הסיני. יאנג התקדם לדרגת שר החוץ מתפקיד מתורגמן: הוא שלט היטב באנגלית, דבר שאִפשר לנהל איתו שיחות ארוכות באנגלית – אך בעמדותיו הוא היה "לאומן ללא התנצלות" (עמ' 70). בשיטת הממשל הסינית, מעמדו של דאי היה גבוה יותר מזה של שר החוץ. הנרי קיסינג'ר, יועצו לביטחון לאומי של ניקסון ואדריכל פיתוח הקשרים עם סין,  סיפר לה מכבר על התרשמותו מפתיחותו הרבה של דאי בהשוואה לעמיתיו הסינים. דאי "הסכים בהתלהבות" להצעתה של קלינטון כי על ארה"ב וסין למצוא תשובה חדשה למצב בו מעצמה מבוססת ומעצמה עולה נפגשות. מצב כזה, המשיכה קלינטון, הוביל במקרים רבים בהיסטוריה לסכסוכים, וכי עליהם  למצוא נתיב שימנע זאת – במשתמע על ידי ריסון התחרות וקידום שיתוף פעולה.  

במהלך כהונתה כשרת החוץ, הזדמן לה לקיים לכל הפחות כתריסר פגישות נפרדות עם הנשיא, הו ג'ינטאו  (Hu Jintao), ועם  ראש הממשלה, וואן ג'יאבאו (Wen Jiabao). הנשיא היה האיש החזק ביותר בסין, אך חסרה לו האוטוריטה של מנהיגים סינים קודמים, בהם דנג קסיו פינג.  כבר בפגישותיה הראשונות עם שני ראשי הממשל הסינים היא הציעה לשדרג את מסגרת הדיאלוג הכלכלי האמריקאי-סיני לדיאלוג אסטרטגי-כלכלי, כלומר לכלול בו גם נושאים מדיניים. הרעיון התקבל יפה על יד  הצד הסיני, וגם על ידי שר האוצר, טים גייתנר (Tim [Timothy] Geithner), שידע לדבר קצת מנדרין. בעקבות זאת גייתנר וקלינטון היו יושבי ראש הדיאלוג מצד ארה"ב.

תחילת נשיאותו של אובמה התאפיינה "במהלכים תוקפניים יותר" מצד סין באסיה (עמ' 73),  שנבעו ממספר סיבות. הסינים סברו כי ארה"ב מתרחקת מאזור אסיה והאוקיינוס השקט (אסיה-פסיפיק):  הם שאבו עידוד מהסתבכותה של ארה"ב במלחמות בעיראק ובאפגניסטן, ומהמשבר הפיננסי של 2008, שהחליש את הכלכלה האמריקאית. המדיניות האסרטיבית של סין שיקפה גם התגברותם של הרגשות הלאומנים בקרב הסינים.

האסרטיביות הסינית באה לידי ביטוי בולט ביותר בתביעותיה של בייג'ין  על קבוצות איים בים הסיני הדרומי והמזרחי, כנגד תביעות על אותם האיים מצד וייטנאם, הפיליפינים ויפן.  בנובמבר  2013  [תקופה בה קלינטון כבר לא כיהנה כשרת חוץ] הכריזה  סין על חלק גדול מִיַם סין המזרחי, כולל איים שבעלותם שנויה במחלוקת, כאזור שֶכְּלֵי טיס העוברים דרכו חייבים לציית להוראותיה. ארה"ב ובעלות בריתה לא הכירו בחוקיות המהלך הזה, המשיכו לראות באזור הזה כמרחב אווירי בינלאומי ולעבור בו במטוסים צבאיים (עמ' 74). סין הייתה מעוניינת לפתור את הסכסוכים הימיים באופן דו צדדי, כיוון שבמצב כזה היא תוכל לנצל את כוחה הרב בהשוואה ליריבתה. בניגוד לסין  –  ארה"ב ורוב ארצות האזור ובהן וייטנאם, דגלו בגישה רב צדדית, בה כל הצדדים המעורבים יִשבו בחדר אחד ויביעו את דעותיהם, מתוך מטרה להגיע לפתרון כולל, בלי לפגוע במדינות הקטנות. במהלך הדיאלוג  האסטרטגי-כלכלי  בבייג'ין במאי 2010 בהשתתפותה של קלינטון, מנהיגיה של סין תיאורו את תביעות ארצם בים הסיני הדרומי  כ"אינטרס מהותי", וברמז לארה"ב איימו, כי סין לא תסבול התערבות מבחוץ בנושא (עמ' 75).

בעת ועידה של איגוד מדינות דרום מזרח אסיה (ASEAN) ,  שנערכה בהאנוי ב-22 ביולי 2010,  הצהירה קלינטון כי ארה"ב לא מתכוונת לנקוט עמדה לטובת אחד הצדדים בסכסוך על שטחים בים הסיני, אך היא תומכת בגישה רב צדדית ובפתרון הסכסוכים בהתאם לחוק הבינלאומי וללא איומים בשימוש בכוח. בתגובה, שר החוץ הסיני יאנג היה נרגז. בהביטו ישירות בקלינטון, הוא הזהיר מפני התערבות מבחוץ, ובהפנותו מבט לשכנותיה האסיאתיות של סין, טרח להזכירן כי "סין היא ארץ גדולה. גדולה יותר מכל ארץ אחרת שנמצאת כאן" (עמ' 78). העימות בהאנוי לא פתר את הסכסוכים, שנותרו מסוכנים  עד היום – אולם הוא היווה נקודת מפנה: ביטוי למנהיגותה של ארה"ב באסיה והדיפתה ניסיונות להשתלטות על שטחים מצד סין. משתמע, כיצירת משקל נגד לניסיונות ההתפשטות הימיים של סין –  ביולי 2011 הייתה  קלינטון האישיות האמריקאית הראשונה בדרג של שר חוץ, שבמסגרת ביקורה בהודו ביקרה בעיר הנמל  צ'נאי ((Chennai שבמפרץ בנגל. נאומה של קלינטון בעיר הזו  ומיקומה, נועדו לעודד את הודו לשאת את פניה מזרחה, לזירת האוקיינוס השקט.

נוסף לניסיונותיה של סין להשתלט על שטחים בים, נושא זכויות האדם העיב על הקשרים בין וושינגטון לבייג'ין. פרק שלם מוקדש בסִפרהּ לסיוע שהעניק, בהנהגתה, משרד החוץ לפעיל זכויות האדם הסיני העיוור, צ'ן גואנגצ'נג (Chen Guangcheng)  .  באפריל 2012 נמלט האיש ממעצר בית, ועל קלינטון היה לקבל החלטה האם להסתכן בהרעת הקשרים עם סין (במיוחד לנוכח העובדה כי כעבור חמישה ימים  מבריחתו,  אמורה הייתה קלינטון להשתתף במפגש האסטרטגי-כלכלי השנתי עם הסינים)  או לתת הוראה  לשגרירות האמריקאית להצילו. אולם קלינטון לא התקשתה במיוחד להכריע למען צ'ן. מאחורי החלטתה הזו עמד לא רק אידיאליזם, כי אם שיקול מדיני חשוב: אמונה  כי מקור כוחה של ארה"ב  טמון לא רק בעוצמתה הצבאית והכלכלית, כי אם במחויבותה האוניברסאלית לזכויות האדם, וכי אי עמידתה במחויבות הזו תערער את מעמדה בכל מקום. עוזר שלה עדכן את הנשיא אובמה על החלטתה, אצל יועצים אחדים של הנשיא  התעוררו ספקות ביחס להכרעתה, אך הם לא התנגדו.

בינתיים, האירועים שהתרחשו ברחובותיה של בייג'ין דמו, לדברי קלינטון,  ל"רומן ריגול". מכונית של השגרירות האמריקאית אספה את צ'ן במקום המפגש הסודי שנקבע איתו (אמריקאים מהשגרירות קיימו קשר חשאי עם האיש לפני כן),  והמכונית הצליחה להיכנס בשלום למתחם השגרירות. צ'ן החליט לבקש מקלט מדיני בארה"ב. ב-2 במאי 2012 הגיעה קלינטון לבייג'ין לפסגה האסטרטגית-כלכלית, כאשר המשבר  סביב צ'ן נותר בלתי פתור. הפסגה בכל זאת התנהלה כמתוכנן, ובמקביל בערוץ אחר, הושגה הבנת הסינים להצעה אמריקאית. ההצעה הוצגה בצורה שלא תפגע בכבודם של הסינים  ולפיה צ'ן, כאזרח סיני, יבקש ויזה לצורך לימודים באוניברסיטת ניו יורק. במסיבת העיתונאים בסין הצהירה קלינטון בהקשר לפרשת צ'ן, כי עניינה של ארה"ב אינו מוגבל לפעילי זכויות אדם מפורסמים. מדוּבר "בזכויות אדם ובשאיפות של למעלה ממיליארד אנשים כאן בסין ובמיליארדים נוספים בכל העולם", וכי ארה"ב תמשיך לפעול אצל ממשלת סין בסוגיה זו (עמ' 98). הסינים עמדו בהבנה שהושגה איתם, וצ'ן ומשפחתו הגיעו לארה"ב ב-19 במאי, ולמעשה קיבלו מקלט מדיני.

בורמה – הדרך לדמוקרטיה

 (החונטה הצבאית קראה לארץ זו מיאנמר [[Myanmar, אך מתנגדי המשטר המשיכו לקרוא לארצם בורמה, שֵם בו משתמשת המְחברת בספרה.)

אחת מבעיותיה של בורמה מאז עצמאותה ב-1948 היא  קיומם של מיעוטים אתניים המהווים כ-40% מאוכלוסייתה, ונגד אחדים מהם, בדלניים, ניהל הצבא מלחמה. המשטר הצבאי, שתפס את השלטון במדינה ב-1988, כלא את לוחמת האופוזיציה האמיצה, אונג סן סו צ'י  (Aung San Suu Kyi), במעצר בית מאז 1989 – ואולם היה משחרר אותה מדי פעם, מעורר תקוות, ושוב מחזירה למעצר. קלינטון בתחילת כהונתה הגיעה למסקנה שעל ארה"ב לשנות את מדיניות הסנקציות והחרם כלפי המשטר בבורמה ולבחון בזהירות, האם ניתן בהדרגה להרפות בסנקציות, כאשר המשטר בבורמה ינקוט בצעדים לקידום הדמוקרטיה. חסרון השימוש בסנקציות התבטא גם בכך שבאמצעותם יצרה ארה"ב, בלי שהתכוונה, הזדמנויות עבור סין להרחבת השפעתה הפוליטית והכלכלית בבורמה. באביב 2011 גנרל חדש הושבע לנשיאה של בורמה והוא הזמין את סו צ'י לסעודה בביתו, לדיון במצב הפוליטי, ודיאלוג זהיר בין השניים נמשך בקיץ. באוקטובר שחרר  המשטר כמה מאות אסירים פוליטיים, מתוך יותר מאלפיים. בנובמבר 2011 שוחח  הנשיא אובמה בטלפון עם סו צ'י על המצב בארצה. בעקבות שיחה זו ביקש הנשיא מקלינטון לנסוע לבורמה, כדי שתבדוק אישית את הסיכויים להתפתחות דמוקרטית בארץ זו ולשיפור הקשרים בין שתי המדינות.

ב-30 בנובמבר 2011 הגיעה קלינטון לבורמה ולמחרת נפגשה עם הנשיא תיין סיין    (Thein Sein). על אף שעמד בראש חונטה, האיש עשה רושם של מנהיג מתון, בהבטיחו המשך הרפורמות והמשך הדיאלוג החיובי עם סו צ'י.  באותו היום, ה-1 בדצמבר בערב, נפגשה  קלינטון לראשונה עם סו צ'י. סו צ'י סיפרה לקלינטון כי היא ומפלגתה יתמודדו בבחירות המתוכננות ב-2012. בתור בתו של גנרל, לסו צ'י היה יחס כבוד כלפי אנשי צבא, ובדומה לנלסון מנדלה בזמנו, היא הייתה מוכנה לתהליך של התפייסות עם אויביה לשעבר, תהליך שזכה לעידוד מצד שרת החוץ.  באפריל 2012 נערכו בחירות לפרלמנט וסו צ'י וחברי מפלגתה זכו במושבים בו. בעקבות המשך תהליך הדמוקרטיזציה הקלה  ארה"ב בסנקציות ומינתה שגריר לבורמה. בנובמבר 2012 אובמה – במסגרת מסעו באסיה, שהיה נסיעתו הראשונה מחוץ לארצו מאז היבחרותו מחדש לנשיא באותו החודש – ביקר בבורמה. קלינטון נלוותה לנשיא ושניהם  נפגשו עם תיין סיין ועם סו צ'י. מעברה של בורמה לדמוקרטיה טרם הושלם. ביטוי לכך   היוו   התפרצויות       אלימות נגד המיעוט המוסלמי ב-2014-2013. קלינטון רואה בסיועה של ארה"ב לקדם דמוקרטיה בבורמה כמעין שיא של פעילותה כשרת החוץ. [בבחירות  דמוקרטיות שנערכו בבורמה בנובמבר 2015 זכתה מפלגתה של סו צ'י לרוב בשני בתי הפרלמנט.]

אפגניסטן: הגְברת הנוכחות הצבאית ושיחות עם טליבן

קלינטון מודה כי היא טעתה ב-2002, כאשר בתור סנאטורית, הצביעה בעד ההחלטה שהעניקה לנשיא בוש הבן את האישור לפלוש לעיראק במארס 2003, בטענה בדבר הימצאותו בידי משטרו של סדאם חוסיין נשק להשמדה המונית. כמו סנאטורים רבים אחרים, בחלוף השנים היא רצתה  לראות את עצמה כמצביעה נגד ההחלטה בזמנה (עמ 134). ואולם, אין באפשרותה לשנות את הצבעתה על עיראק, אך היא  נעזרה בלקחים שהפיקה מהצבעתה השגויה בעבר – כמו נקיטת גישה של ספקנות וענווה – בטיפול בסוגיה האפגאנית, שעמדה על הפרק כבר בתחילת תקופת ממשלו של אובמה.

באפגניסטן, למעשה מאז מיגור משטר הטליבן בשלהי 2001, לוחמי הטליבן הלכו והגבירו את פעולותיהם נגד כוחות הקואליציה בראשות ארה"ב, במטרה להחזיר ולהטיל על אפגניסטן שלטון אסלאמי אדוק ביותר. מפקדי הצבא (סטנלי מק'קריסטל [McChrystal] מפקד הכוחות האמריקאים באפגניסטן, ודיוויד פטראוס, מפקד הפיקוד המרכזי) ושר ההגנה גייטס תמכו בנחישות  בהגדלת הכוחות האמריקאיים באפגניסטן – בעוד סגן הנשיא ביידן התנגד. על אף שאובמה וקלינטון, במסע הבחירות לנשיאות, כל אחד מהם הבטיח להגביר את הנוכחות הצבאית של ארה"ב באפגניסטן – אצל שניהם גם התעוררו ספקות לגבי הצלחת המהלך, אם לא ילוּוה בשיקום כלכלי, כדי לזכות באמון האוכלוסייה. בין המתנגדים להרחבת הנוכחות הצבאית באפגניסטן היה הדיפלומט הוותיק, ריצ'רד הולברוק ( (Holbrooke– אשר הביא שלום לסכסוכים ביוגוסלביה לשעבר בשנות ה-90 –  שטען כי צריך לשים דגש על מהלכים דיפלומטיים סביב אפגניסטן ושיקום כלכלי. קלינטון העריכה מאוד את הולברוק והייתה זו היא שדאגה לגייסו לשירותה במשרד החוץ בתור נציג מיוחד לאפגניסטן ופקיסטן. עם זאת,  הפעם  קלינטון חלקה עליו, בטענה כי על מנת להביא לשיקום כלכלי, חייבים להחזיר, באמצעות הגדלת הכוחות, את השליטה באזורים חשובים (כמו במחוז קנדהאר  [[Kandahar) לממשל האפגאני.

ביקורה של קלינטון באפגניסטן באמצע נובמבר 2009 ושיחותיה עם נשיא אפגניסטן חאמיד קרזאי  (Karzai) לפני הביקור ובמהלכו, עזרו לה לגבש את עמדתה בנושא האפגאני. מנקודת ראותו של קרזאי  – באופן מוזר – לא טליבן היה אויבו הראשי כי אם פקיסטן, והוא סבר כי כוחות הקואליציה צריכים לכוון את עיקר מאמציהם הצבאיים נגד פקיסטן, ולא טליבן. הוא אף האמין, כי בתור מי ששייך לפשטונים (Pashtun) – הקבוצה האתנית הגדולה ביותר באפגניסטן – הוא   יוכל להגיע להסכם עם לוחמי טליבן, שרובם שייכים לאותה הקבוצה האתנית.

לאחר שקלינטון עדכנה את אובמה על ביקורה באפגניסטן, הנשיא נתן פומבי למדיניותו החדשה בשאלה האפגאנית בנאום שנשא ב-1 בדצמבר 2009. בנאומו הדגיש  אובמה כי ארה"ב תתמקד בהנחלת תבוסה לאל-קאעידה – הארגון שביצע את פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 – באפגניסטן ובפקיסטן. בכך אימץ הנשיא את גישת יועציו לפיה יש לטפל באפגניסטן ובפקיסטן כמקשה אחת, וגם ניסה להותיר פתח להידברות עם טליבן, הארגון שניהל את עיקר הלחימה נגד כוחות הקואליציה.  הנשיא המשיך והבטיח, כי כדי להביס את אל-קאעידה, הוא  ישלח 30,000 חיילים נוספים, בהדרגה, לאפגניסטן.  עוד הכריז, כי לאחר 18 חודשים (אמצע 2011), הכוחות האמריקאיים יתחילו לחזור הביתה. לקלינטון הייתה הסתייגות לגבי המחויבות לתאריך ספציפי לפינוי, עליו סברה מוטב היה לא להצהיר בשלב זה. (עוד יצוין כי בפסגת מדינות נאט"ו בליסבון בנובמבר 2010, בהשתתפות אובמה וקלינטון, הוסכם על מסלול להעביר את האחריות לביטחון במדינה לכוחות האפגאניים עד סוף 2014.) המדיניות האמריקאית כלפי אפגניסטן כללה במקביל שלושה מרכיבים: לחימה נגד הטליבן, שיחות עם הארגון, ופיתוח כלכלי.

בסיועה של ארה"ב, בוצעו רפורמות חשובות באפגניסטן בתחום מערכת החינוך. בעוד בתקופת טליבן לבנות לא הותר ללמוד – ב-2010 היוו  הבנות 40% מן התלמידים. מאות אלפי חקלאים אפגאנים קיבלו הדרכה, ציוד וזרעים חדשים. קלינטון אישית הקדישה מאמצים לשיפור מצבם של הנשים האפגאניות. בין היתר, היא הפעילה לחץ דיפלומטי  על קרזאי, לבטל חוק, שפגע בזכויותיהן, והשיגה בו שינויים (על אף שלא היו מספיקים). במשא ומתן לפיוס בין השלטון לטליבן, קלינטון עמדה על כך, לטענתה, שלא תושג פשרה על חשבון זכויות הנשים האפגאניות.

שרת החוץ תבעה מהטליבן לקיים את התנאים הבאים בתמורה לפיוס עימו:  נטישת האלימות, הפסקת הקשר עם אל-קאעידה, ותמיכה בחוקה. קלינטון עמדה מאחורי ניסיונות חשאיים להידבר עם מנהיגי טליבן שנעשו על ידי נציגה הולברוק. ב-10 בדצמבר 2010, מסר  הולברוק לקלינטון דיווח על מצב השיחות, וכדרכו, היה נלהב מתנופת המאמץ הדיפלומטי – אך במהלך הפגישה חש ברע, הובהל לבית חולים ונפטר ב-13 בחודש. שרת החוץ הייתה נחושה להמשיך במאמץ הדיפלומטי, ובפברואר 2011 נשאה נאום בו הגמישה את עמדתה: היא חזרה על שלושת תנאיה לסיום המלחמה נגד הטליבן, אך לא הציגה אותם "כתוצאות הכרחיות" של משא ומתן, ולא כ"תנאים מוקדמים". המו"מ עם נציג הטליבן חודש במהלך 2011 והתנהל בחשאי במינכן ובנסיכות קטאר, ואולם בינואר 2012 טליבן שוב פרש מן השיחות.  קרזאי חשש להתרקמות עסקה מאחורי גבו ותבע כי אנשיו ישותפו בשיחות – בעוד מנקדות ראותו של הטליבן זה היה בגדר שינוי תנאי השיחות.  קלינטון טוענת כי גורמים במודיעין הפקיסטני (הידוע בר"ת ISI) – בעלי קשרים עם טליבן מזה שנים רבות – ניסו להכשיל את מאמצי התיווך. עוד טוענת כי היא לא הופתעה מכישלון השיחות, כיוון שלא סברה כי המשא ומתן יהיה קל. קלינטון עדיין סבורה בצורך בפיוס ובהסדר פוליטי, שלצורך השגתו, יש להמשיך – במשתמע  –  במשא ומתן עם הטליבן.

פקיסטן: יחסים בעיתיים וחיסולו של בן לאדן

באוקטובר 2009 נפגשה קלינטון בפקיסטן עם הנשיא, אסיף עלי זרדרי  ((Asif Ali Zardari, בעלה של בנזיר בהוטו שנרצחה ב-2007 במהלך מסע להחזרת דמוקרטיה  לפקיסטן – מסע  שבסופו של דבר סלל את הדרך להיבחרותו של הבעל לנשיא ב-2008. הוא היה לנשיא האזרחי הראשון של פקיסטן לאחר כעשור של נשיאוּת בידי הגנרל פרווז מושארף, שתפס את השלטון בהפיכה צבאית ב-1999. במהלך הביקור –  על אף הסיוע הרחב שהגישה ארה"ב לפקיסטן במשך שנים רבות  והמשיכה בהגשתו –  עמדת דעת הקהל כלפי וושינגטון הייתה שלילית למדי. במסיבות עיתונאים ובמפגשים עם סטודנטים (בניגוד לפגישותיה עם סטודנטים בארצות אחרות) שרת החוץ שימשה מעין שק חבטות לטענות נגד ארה"ב.  בפורומים האלה הושמעו טענות כי פקיסטן משלמת מחיר אנושי וכלכלי כבד במלחמתה נגד הטרור – מלחמה שנכפתה עליה על ידי אמריקה, בעוד שאיסלאמאבאד יכלה להגיע לשלום עם הטליבן. כמו כן, בפקיסטן נמתחה ביקורת קשה על שימוש שעושה ארה"ב במטוסים ללא טייס הפוגעים באזרחים חפים מפשע.

קלינטון ניסתה להתמודד עם השאלות האלה בנימוס, תוך רצון להבין את  ראיית הצד השני. לגבי שימוש במטוסים ללא טייס, היא נמנעה לתת תשובות ישירות, כיוון שארה"ב, פורמאלית, עדיין לא הייתה מוכנה להודות בפעילות כזו. שלא בפומבי, קלינטון תמכה בטקטיקה הזו של לחימה בטרור, שהתרחבה מאוד בתקופת נשיאותו של אובמה. באשר למלחמה נגד טליבן, טענה קלינטון כי ממשלת פקיסטן נלחמת את מלחמתה שלה, ולא זו של ארה"ב, בכך שמנסה להחזיר את השלטון על שטחים שבשליטת טליבן, וכי וושינגטון תמשיך לסייע לאיסלאמאבאד במלחמתה. אבל, על שאלות חוזרות, מדוע ארה"ב מאלצת את פקיסטן להילחם את מלחמתה של אמריקה בלי להגיש לה עזרה מספקת, החליטה שרת החוץ לומר בקול רעם  את מה שאנשי ממשל נמנעו מלעשות. קלינטון אמרה כי "אל-קאעידה נהנה ממקלט בפקיסטן" וכי אנשי ממשל בפקיסטן יודעים היכן חברי  הארגון הזה מסתתרים בארצם והיו יכולים לעצרם, לוּ רק רצו בכך (עמ' 186).

זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, הורה אובמה לראש ה-CIA, ליאון פנטה, למקד מחדש את המאמצים ללכוד את אוסמה בן לאדן. בעקבות איתור משוער של מקום הימצאו של בן לאדן בידי המודיעין, במארס-אפריל 2011 דנו  בכירי הממשל בהשלכות חיסולו האפשרי  על יחסי וושינגטון עם איסלאמאבאד. הכוח התוקף תוכנן להגיע בשני הליקופטרים מאפגניסטן למִתחם מבוצר באבוטאבאד (Abbottabad) שבפקיסטן, שבו לפי הערכת המודיעין הסתתר בן לאדן. המתחם הזה שכן "לא הרחק" מהאקדמיה הצבאית הראשונה במעלה של פקיסטן "המקבילה" לווסט פוינט האמריקאית (עמ' 191). על אף שההליקופטרים היו מצוידים בטכנולוגיה שנועדה לאפשר להם לחמוק מרדאר, לא הייתה ודאות כי הם לא יתגלו על יד פקיסטן – אך גם אם המסוקים לא יתגלו, ביצוע המבצע בלי ליידע את שלטונות פקיסטן עלול היה להגביר את  המתיחות בקשריה של וושינגטון עם איסלאמאבאד. ארה"ב הייתה זקוקה לפקיסטן כבסיס לאספקה לחייליה באפגניסטן. אולם, מאידך גיסא, וושינגטון ידעה כי גורמים בשירות המודיעין הפקיסטני ISI –  אשר משתפים פעולה עם טליבן, אל-קאעידה וארגונים אסלאמיים קיצוניים נוספים – עלולים להדליף את המידע על המבצע, כפי שכבר קרה לגבי פעולות חשאיות בעבר. קלינטון הייתה נחושה בדעתה כי אסור לסכן את הצלחת המבצע על ידי עדכון איסלאמאבאד. בתור סנאטורית לשעבר של ניו יורק, היא ראתה במו עיניה מקרוב את הנזקים המחרידים של פיגועי ה-11 בספטמבר, ליוותה אישית את שיקומם של חלק מן הפצועים שסבלו מכוויות קשות – ולא היה לה צל של ספק כי בן לאדן חייב לבוא על עונשו, אף אם הדבר יפגע בקשרים עם פקיסטן (עמ' 171). גם הנשיא הסיר מייד את האופציה של יידוע פקיסטן או ביצוע מבצע משותף עימה.

יועציו הבכירים של הנשיא נחלקו בדעותיהם אם לבצע את הפעולה או לאו. ליאון פנטה תמך. לעומתו, שר ההגנה, רוברט גייטס, התנגד, ואולם "לבסוף הוא שינה את דעתו". סגן הנשיא ביידן "נותר ספקן" (עמ' 192). קלינטון תמכה בביצוע הפעולה, במיוחד לאחר שמפקד הכוחות המיוחדים, אדמירל  ביל מקרייבן (Bill McRaven), הביע אמון מלא ביכולת כוחותיו לבצעה. ב-28 באפריל 2011, צוות מצומצם שהיה בסוד המבצע המתוכנן, התכנס ב"חדר המצב" בבית הלבן. עדיין היו חילוקי דעות, והנשיא החליט בעד הפעולה לאחר גמר הישיבה.

המבצע לחיסולו של בן לאדן התנהל ב-1 במאי 2011 אחר הצהריים זמן וושינגטון, 2 במאי  בלילה זמן פקיסטן.  הנשיא אובמה הוא שנתן את הפקודה הסופית תוך סיכון לא רק את חיי יחידת הכוח המבצֵע, "אריות הים" (Navy SEALs) , כי אם בעצם סיכן את גורל נשיאותו. קלינטון, יחד עם בכירים בממשל ובהם הנשיא ושר ההגנה, צפתה על התנהלות המבצע "על מסך הווידיאו בחדר הוועידה הקטן, שמול 'חדר  המצב' הגדול יותר" שבבית הלבן (עמ' 195). אפשר היה לראות על המסך כיצד אחד משני ההליקופטרים פגע בחומת המתחם ו"נחת נחיתה קשה" (עמ' 195). נוסף לכך, ההליקופטר השני, שאמור היה להנחית את "אריות הים" על התקרה של המתחם, חלף על פני המתחם ונחת מחוצה לו. אין ספק, שלנוכחים בחדר, בהם אובמה, האירוע הזכיר את התרסקות אחד ההליקופטרים במדבר האיראני, במבצע של ארה"ב להצלת בני הערובה האמריקאים בשגרירות בטהראן ב-1980 – התרסקות שגרמה לביטול המבצע, ובכך לכישלונו. מרוב מתח קלינטון כאילו עצרה את נשימתה (עמ' 195)  –  אך אובמה המשיך לשבת "בצורה סטואית"  (עמ' 170) ושמר על קור רוח גם בהמשך הפעולה.  "רק לעתים רחוקות הייתי גאה יותר לשרת לצדו מאשר הייתי ביום ההוא" (עמ' 195). בהמשך באה תחושת הקלה, כאשר "אריות הים" נראו קופצים מן ההליקופטר הפגוע לקראת כניסה לבניין בו הסתתר בן לאדן. לא הייתה אפשרות לראות על המסך מה נעשה בתוך הבניין, ורק לאחר כ-15 דקות, שנראו כנצח, דיווח מקרייבן כי בן לאדן נמצא ו"נהרג בקרב" (עמ' 195).  

לאחר המבצע, הצבא הפקיסטני הרגיש עצמו מושפל, ודעת הקהל בפקיסטן רתחה על פגיעתה של ארה"ב בריבונות המדינה. קלינטון פעלה ליישוב ההדורים עם איסלאמאבאד. עזר בכך רבוֹת נשיאה  של פקיסטן זרדרי, אשר בשיחת טלפון עם קלינטון גילה  למעשה הבנה לפעולה האמריקאית והביע נחישות להילחם בטרור בנימוק אישי, באומרו: אני נלחם נגד האנשים שרצחו את אֵם ילדיי. משבר חמוּר יותר בין וושינגטון לאיסלאמאבאד  פרץ בנובמבר 2011, כאשר כוחותיה של ארה"ב במהלך פעילות לאורך הגבול האפגאני-פקיסטאני הרגו בשוגג 24 חיילים פקיסטנים. ארה"ב הביעה תנחומים, אך סירבה להתנצל ישירות. בתגובה, פקיסטן סגרה את נתיבי האספקה של נאט"ו מתחומה לאפגניסטן – דבר שיצר בעיות לוגיסטיות לצבא האמריקאי והתבטא גם בעלויות פיננסיות גבוהות. במאי 2012 הנשיא אובמה – על אף התנגדות המועצה לביטחון לאומי, והחשש כי התנצלות תפגע במערכת הבחירות שלו  – הסכים להצעתה של קלינטון בצורך לנהוג בגמישות כדי לפתור את המשבר. קלינטון אמרה לנשיא כי היא מוכנה לספוג את הביקורת של דעת הקהל האמריקאית על התנצלות כלשהי בפני מדינה שהעניקה מקלט לבן לאדן. לבסוף, הסכימה  קלינטון להודות  בטעויות מצִדה של ארה"ב שהביאו לאובדן חיילים פקיסטנים, וביולי נחתם הסכם שאִפשר את חידוש האספקה לכוחות נאט"ו  באפגניסטן דרך פקיסטן.

אירופה: תמיכה בהרחבתו של נאט"ו; בעיות בקשרים עם טורקיה

קלינטון מוּדעת כי בעלות בריתה הוותיקות והנאמנות ביותר של ארצות הברית נמצאות באירופה – יבשת אשר ארה"ב נרתמה להגנתה במלחמת העולם השנייה ובמלחמה הקרה. חילוקי הדעות בין וושינגטון לארצות אירופה ביחס למלחמה בעיראק ב-2003 הותירו משקעים שליליים בקשרים ביניהן, ושרת החוץ שאפה להותירם מאחור. כבר להיבחרותו של אובמה לנשיא  - שלא תמך בזמנו במלחמה נגד עיראק – הייתה השפעה חיובית על הלכי דעת הקהל באירופה כלפי ארה"ב.

"המנהיג החזק ביותר באירופה" (עמ' 209) הייתה אישה – קנצלרית גרמניה החל מ-2005, אנגלה מרקל. קלינטון שופעת מחמאות כלפיה כמדענית וכמדינאית  החלטית, פקחית וישירה. עם זאת, שרת החוץ  מביעה הסתייגות מטיפולה של הקנצלרית במשבר הכלכלי באירופה – שהיה חלק מן המשבר בכלכלה העולמית שהחל בארה"ב ב-2008. אובמה התמודד במיתון הכלכלי באמצעות קידום תוכנית השקעות רחבה שנועדה לחדש את הצמיחה – בעוד את הקטנת החוב הלאומי השאיר לטיפול לטווח ארוך. לעומתו, מרקל עמדה על כך כי המדינות החלשות מבחינה כלכלית באירופה – יוון, ספרד, פורטוגל, איטליה ואירלנד – שנפגעו הכי קשה מן המשבר וסבלו מאבטלה וחובות,  תנקוטנה באמצעים דרסטיים להפחתת ההוצאות על מנת לצמצם את חובותיהן. קלינטון הייתה מודאגת כי מדיניות הצנע הזו תקטין עוד יותר את הצמיחה במדינות אירופה, דבר שיקשה עליהן, ובעצם על הכלכלה העולמית, לצאת מן המשבר.

בנובמבר 2010 ארגון מכוון בשם WikiLeaks (בראשות Julian Assange) החל לפרסם את המברקים הראשונים מתוך יותר מ-250,000 שנגנבו ממשרד החוץ. המסמכים הודלפו ל"ויקיליקס" באמצעות פקיד זוטר של משרד ההגנה. הם כללו דיווחים מביכים של דיפלומטים אמריקאים המוצבים בשגרירויות על מדינאים ברחבי העולם, כולל ידידותיים לארה"ב, כמו במערב אירופה.  קלינטון מצאה לנכון להתקשר למדינאים האלה ולהתנצל בפניהם, כדי לצמצם את הנזקים. 

שרת החוץ רואה בחיוב את מדיניות הרחבתה של נאט"ו לארצות שהיו בעבר חלק מן הגוש הסובייטי ובהן אף חלק מבריה"מ עצמה. באפריל 2009 שתי מדינות נוספות הצטרפו לארגון – אלבניה וקרואטיה –  ומספר הארצות בו עלה ל-28 ומספר תושביו הגיע קרוב למיליארד. קלינטון דוחה את הטענה, שהועלתה בעקבות "סיפוחו הבלתי חוקי של חצי האי קרים מצד רוסיה" ב-2014, כי המהלך הרוסי נבע מהרחבתו של נאט"ו. לדבריה, דווקא הצטרפותן של מדינות מזרח ומרכז אירופה לנאט"ו בולמת את שאיפותיו התוקפניות באירופה של  נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. הרלוונטיות של נאט"ו כארגון במאה ה-21 באה לידי ביטוי בהתערבותו הצבאית בלוב ב-2011, כאשר בעלות בריתה של ארה"ב – ולא ארה"ב –  ביצעו 75% מן הגיחות והשמידו 90% מן המטרות שהופצצו בלוב. היה זה ההיפך מהתערבותו של נאט"ו בקוסובו ב-1999, כאשר ארה"ב ביצעה 90% מהפצצות האוויר (עמ' 213).

קלינטון פעלה רבות  לשימור ולשיפור הקשרים עם מדינה חברה בנאט"ו מאז 1952 – טורקיה. דרך הטלוויזיה הטורקית היא פנתה לדעת הקהל וקיימה פגישות רבות עם ראש הממשלה הדומיננטי, רג'פ ארדואן, ושר החוץ שלו, אחמט דאווטאולו. עם זאת, נותרו חילוקי דעות כמו בנושא מדיניות הגרעין של איראן וביחס לישראל (חילוקי הדעות האלה יפורטו בפרקים על איראן וישראל). קלינטון רואה בשלילה היבטים מסוימים במדיניותו של ארדואן כלפי פנים, בהם [מעצרים] נגד חברי אופוזיציה ועיתונאים, עד כדי חשש מצִדם כי בכוונתו להפוך את טורקיה למדינה אסלאמית. "כיווּן התפתחותה של טורקיה בעתיד הוא בלתי ודאי" (עמ' 218). אבל, ממשיכה קלינטון,  ברור כי טורקיה תמשיך למלא תפקיד חשוב במזרח התיכון ובאירופה, ולארה"ב אינטרס חיוני בשמירה על  הקשרים עִמה. 

רוסיה: אִתחוּל מחדש ונסיגה למצב קודם

"השקפת עולמו של פוטין עוצבה על ידי הערצתו לצארים החזקים מעברה ההיסטורי של רוסיה, האינטרס ארוך השנים של רוסיה לשלוט על עמים שבגבולותיה, ונחישותו האישית שארצו לעולם לא תיראה חלשה או נתונה לחסדי המערב, כפי שהוא מאמין כי הייתה לאחר התמוטטותה של ברית המועצות" (עמ' 227). בתחום הפנים הוא התגלה כשליט "אוטוקרטי" המתרעם על ביקורת ומדכא את דובריה (עמ' 228). מאז תחילת שלטונו ב-2000 ועד 2009, קרוב ל-20 עיתונאים נרצחו ברוסיה, ורק במקרה אחד הרוצח הורשע. רוסיה בתקופה הזו הייתה המקום הרביעי המסוכן ביותר בעולם לעיתונאים (עמ' 229). בביקורה ברוסיה באוקטובר 2009 נפגשה קלינטון עם עיתונאים רוסים ופעילי החברה האזרחית, מהם שמעה על התנכלויות השלטון כלפיהם, והבטיחה להם כי ארה"ב תעלה את נושא זכויות האדם אצל שלטונות רוסיה.

לנוכח רדיפות נגד מתנגדי המשטר ברוסיה – ובמדינות אחרות בהן בלארוס ואיראן – שפעלו ברשתות חברתיות, גייסה  קלינטון מומחי מחשבים מעולים לפיתוח תוכניות שתאפשרנה לחולקים על המשטר לעקוף את הצנזורה  באינטרנט וגם למנוע את איתורם מצד המשטר. על בסיס תוכניות אלה, ביוזמתה, משרד החוץ פתח קורסים למתנגדים למשטרים עריצים (אחד מהקורסים התקיים בליטא) שנועדו להכשיר את משתתפיהם  לפעול בצורה בטוחה ברשתות. מספרם של הפעילים ברחבי העולם שעברו הכשרה כזו  בתקופת כהונתה כשרת חוץ הגיע ללמעלה מחמשת אלפים. קלינטון עודדה את שגרירה של ארה"ב במוסקבה, מייק (מייקל) מקפאול (Mike McFaul), להשתמש בטכנולוגיות מתקדמות כדי להגיע לקהל רוסי רחב. ואכן, השגריר, שהיה חסיד נלהב של רשתות חברתיות, הצליח לעניין יותר מ-70,000 עוקבים בטוויטר  – למורת רוחו של המשטר הרוסי.

ב-2008, לאור הגבלת תקופת הנשיאות לשתי קדנציות רצופות בחוקה הרוסית, ויתר פוטין על משרת הנשיא לטובת דמיטרי מדבדב. הנשיא החדש נראה  כמוכן לשמוע קולות מבקרים מבפנים ולנקוט במדיניות מתונה בענייני חוץ. [בשנים 2012-2008, בהן כיהן מדבדב כנשיא, החזיק פוטין בתפקיד ראש הממשלה, ופורמאלית היה האישיות השנייה בהיררכיה.] על אף מוּדעותה של קלינטון כי פוטין למעשה המשיך לשמור במידה רבה על כוחו גם בתקופת כהונתו של מדבדב כנשיא, ועל אף שבהיותה סנאטורית מתחה ביקורת על פוטין – שיקולים ריאליסטיים הִנחו אותה, כשרת חוץ, לחפש תחומים לשיתוף פעולה עם רוסיה. היא נפגשה לראשונה עם שר החוץ הרוסי, סרגי לברוב, במארס 2009 בז'נבה. קלינטון הגישה לו קופסה עם מתג,  עליו היה אמוּר להיות רשום ברוסית "אִתחוּל מחדש"  reset, perezagruzka) באנגלית), ושניהם לחצו עליו יחדיו. רק לאחר הלחיצה, לברוב שם לב כי נפלה טעות מצד מומחי הרוסית האמריקאים שרשמו "עומס יתר" (peregruzka) במקום המילה הנכונה. הטעות תוקנה, והאירוע המביך לכאורה שהתקבל מצד שני הצדדים בהומור, דווקא הדגיש את הרצון ההדדי לשיפור בקשרים.

אובמה נפגש לראשונה עם מדבדב  באפריל 2009  בלונדון. הנשיא הרוסי גילה נכונות לאפשר להעביר אספקה צבאית אמריקאית דרך שטח ארצו לכוחות האמריקאיים באפגניסטן – דבר שהיה חשוב לארה"ב להפחתת תלותה בפקיסטן. כמו כן הנשיא הרוסי הודה שארה"ב צדקה בהערכתה את יכולתה הגרעינית הגוברת של איראן (עמ' 233). האווירה החיובית בפגישה זו סללה את הדרך להצלחות אחדות בהמשך, בהן הטלת סנקציות חזקות יותר במועצת הביטחון של האו"ם נגד איראן וצפון קוריאה, פתיחת נתיב צפוני לאספקה  עבור החיילים האמריקאים באפגניסטן, חתימתם של אובמה ומדבדב על הסכם חדש לצמצום הנשק האסטרטגי (קרי הגרעיני) של שתי המעצמות באפריל 2010; והתקבלותה של רוסיה  ל"ארגון הסחר העולמי" באוגוסט 2012.

ואולם כבר מסוף 2011 המגמה ביחסים עם רוסיה השתנתה לרעה, כשהתברר כי פוטין עומד לחזור לנשיאות ב-2012. בסתיו 2011 פרסם  פוטין מאמר בעיתון רוסי בו התווה את תוכניתו השאפתנית לכונן איחוד אירו-אסיאני, כנראה בשלב ראשון כאיחוד מכס, אשר, לדבריו, "ישנֶה את התְצוּרה הגיאו- פוליטית והגיאו-כלכלית של כל היבשת" (עמ' 238). כאשר בדצמבר 2011 קלינטון, בוועידה בינלאומית בליטא,  מתחה ביקורת פומבית על כך שהבחירות לפרלמנט הרוסי שנערכו לא מכבר לא היו דמוקרטיות, פוטין האשימה באחריות להפגנות שפרצו ברוסיה במחאה על הזיופים בבחירות האלה.  כנגד ניסיונותיו של פוטין להחזיר את השפעתה של רוסיה לרפובליקות סובייטיות לשעבר ולאיים עליהן, קלינטון ביקרה פעמיים בגיאורגיה. למורת רוחה של רוסיה, היא קראה לה לסגת מן השטחים אותן כבשה בגיאורגיה ב-2008, תוך שימוש במילה "כיבוש" (עמ' 239). כמו כן, שרת החוץ עודדה את אירופה לחפש מקורות אנרגיה חלופיים לגז הרוסי, בעטיו שימושו החוזר ונשנה של פוטין באספקת הגז לאירופה, במיוחד לאוקראינה, כמנוף להשפעה פוליטית. בעקבות שובו הפורמאלי של פוטין לנשיאות במאי 2012, ביוני שלחה קלינטון תזכיר לאובמה בו המליצה לנקוט בקו קשוח יותר כלפי רוסיה; ובינואר 2013, לפני עזיבתה את משרד החוץ, היא חזרה על המלצתה.

אמריקה הלטינית: ניסיון לנרמל קשרים עם קובה

מדיניות הפתיחות של אובמה-קלינטון כלפי קובה, שעיקרה נכונות לשיפור בקשרים בתמורה להתקדמות לדמוקרטיה, נתקלה ב"חומת אבן" מצד הוואנה (עמ' 264). בדצמבר 2009 שלטונות קובה עצרו אזרח אמריקאי בשם אלן גרוס (Alan Gross) [יהודי], בעוון הבאת ציוד מחשבים  לקהילה היהודית הקטנה והמזדקנת בהוואנה ודנו אותו ל-15 שנות מאסר. [הוא שוחרר בדצמבר 2014.] על כן, אובמה-קלינטון החליטו להשפיע על קובה באמצעות מעורבות עם תושביה, במקום עם  משטר קסטרו. ארה"ב הקלה על אזרחיה לבקר בקובה, בתקווה שהתיירים האמריקאים ישמשו פרסומות אנושיות עבור יתרונות החברה הפתוחה, כולל במישור החומרי. לקראת סיום תפקידה, קלינטון יעצה לאובמה לעיין מחדש במדיניות האמברגו כלפי קובה, שאינה מניבה תוצאות. [מכאן משתמע כי קלינטון תמכה במדיניותו של אובמה, שהביאה לחידוש הקשרים הדיפלומטיים עם קובה ביולי 2015, ללא שינוי מהותי מיידי במשטר הקומוניסטי בה.]

אפריקה: תחרות כלכלית עם סין, סיוע במאבק נגד אונס נשים ובמלחמה נגד טרור

אובמה ביקר באפריקה השחורה (אפריקה שמדרום לסהרה)  מוקדם יותר בתקופת כהונתו מכל נשיא אמריקאי שקדם לו. היה זה בביקורו בגאנה ביולי 2009. ב-2009 תפסה  סין את מקומה של ארה"ב כמדינה הראשונה בהיקף הסחר עם אפריקה. חברות  סיניות השיגו זיכיונות להוצאתם של מקורות טבעיים מאפריקה והבאתם לאסיה, ובתמורה הקימו פרויקטים ראוותניים כמו אצטדיונים, אך גם כבישים ונמלים שלפעמים שימשו את החברות הסיניות עצמן לשינוע המחצבים שהפיקו. [רומזת על ניצול ניאו-קולוניאלי.] סיועה של ארה"ב היה שונֶה: אמריקה סייעה לפיתוח הסקטור החקלאי באפריקה, כדי להגדיל את היבולים ובכך להילחם ברעב ובתלותה הרבה של היבשת באספקת מזון מחוץ לתחומה. 

בניגוד לסין, שלא התערבה בענייני פנים, כולל עצימת עין ממעלליהם של דיקטאטורים אכזריים כמו שליט סודאן, עומר א(ל)-בשיר –  מדיניותה של ארה"ב באפריקה כוונה לקדם דמוקרטיה וממשל תקין. הסיוע האמריקאי נועד  לתרום לפרויקטים בלתי רווחיים, כמו מרפאות לטיפול במחלת איידס. קלינטון המשיכה והרחיבה את התוכנית שיזם הנשיא בוש הבן ב-2003 למלחמה נגד איידס באפריקה. היא הסתייעה גם במיזם של בעלה, ביל, למלחמה נגד איידס, אותו הקים לאחר סיום נשיאותו (ר"ת של המיזם  CHAI). בעקבות ביקורה בקונגו באוגוסט 2009 – מדינה שסבלה ממלחמת אזרחים קשה, כאשר אונס נשים היה חלק מטקטיקת הלחימה של הצדדים  –  יזמה קלינטון הקצאתם של כ-20 מיליון דולר לקורבנות האלימות המינית שהופנה לבניית בתי חולים, סיוע כלכלי לנפגעות, ולגיוס כוחות משטרה להגנה על נערות ונשים ולחקירתם של מקרי אונס. 

באוגוסט 2009 נפגשה  קלינטון  בניירובי (קניה) עם נשיא סומליה, שייח שריף שייח אחמד. הנשיא עמד בראש ממשלת מעבר והיה מוסלמי אדוק. לארה"ב, על אף הזיכרונות המרים ממבצע הסיוע ההומניטארי שלה בסומליה ב-1993 – במהלכו הופל מסוק אמריקאי בידי המיליציות וארה"ב הוציאה את כוחותיה  מארץ זו – היו סיבות כבדות משקל לחזור ולעזור לסומליה. ארגון א(ל)-שבאב –  קבוצה טרוריסטית הקשורה לאל-קאעידה – הלך והרחיב את שטחי שליטתו בסומליה. כמו כן, מחופי סומליה יצאו פיראטים שתקפו את השיט הבינלאומי. קלינטון הבטיחה סיוע לממשלתו של שייח אחמד במלחמה נגד א-שבאב, בתמורה להתקדמות לקראת דמוקרטיה. הפגישה עלתה יפה, ארה"ב הגבירה את עזרתה לממשלת המעבר שהתבטאה במתן אימון לכוחות סומליים במחנות באוגנדה והחזרתם לסומליה, אספקת מזון, אוהלים, דלק ועוד. כמו כן הטיסה  ארה"ב כוחות ממדינות אפריקה השכנות, בהן קניה, לסומליה, לעזור לה במלחמה נגד הטרור. בספטמבר 2012 נערכו בסומליה בחירות חדשות שהביאו לחילופי שלטון. השלטון הסומאלי צמצם את השטחים שבשליטת א-שבאב, אך נותרה דרך רבה להבסת ארגון הטרור הזה.

ישראל: ניסיון כושל לקדם הסדר ישראלי-פלסטיני

קלינטון הגיעה לראשונה לביקור בישראל בדצמבר 1981, יחד עם בעלה ביל. מאז היא ביקרה בארץ פעמים רבות, כולל בתור "הגברת הראשונה" (קרי, אשת הנשיא). בדומה לאמריקאים רבים היא מעריצה את ישראל, כמולדתו של עם שדוכא במשך שנים רבות, כעם שהפריח את השממה וכונן משטר דמוקרטי. מאידך גיסא, תמכה קלינטון בצורך לסיים את הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית, וכבר ב-1998 תמכה בהקמתה של מדינה פלסטינית – תמיכה שהפכה לעמדתה הרשמית של ארה"ב רק ב-2001.

בעקבות הבחירות בישראל  שנערכו בפברואר 2009, שוחחה קלינטון עם ראש מפלגת קדימה, ציפי לבני, על הקמתה של ממשלת אחדות עם הליכוד, כמהלך שעשוי לקדם את השלום עם הפלסטינים [משתמע כי המליצה ללבני להקים ממשלה עם הליכוד]  – אך לבני התנגדה נחרצות לישיבה בממשלתו של בנימין נתניהו (עמ' 306). [בבחירות זכתה קדימה ב-28 מנדטים – מנדט אחד יותר מהליכוד – אך לא הייתה בידה אפשרות ריאלית להרכיב ממשלה בראשותה.] קלינטון מייחסת לנתניהו "דעות ניציות" (עמ' 306): האיש היה מלכתחילה ספקן לגבי תהליך אוסלו ופתרון המבוסס על הקמתה של מדינה פלסטינית. עם זאת, סבורה קלינטון כי על אף חילוקי הדעות שלה עם נתניהו והוויכוחים בשיחות הטלפון שנמשכו למעלה משעה, היו ביניהם יחסי עבודה ידידותיים. 

מספר המתיישבים היהודים בגדה המערבית הלך וגדל, חלק לא מבוטל מהם הגיע לשם מתוך קנאות דתית וראה באזור הזה את יהודה ושומרון המקראית שאלוהים הבטיח ליהודים. מתיישבים אלה היוו בסיס  פוליטי חשוב של שותפיו הקואליציוניים של נתניהו, כולל מפלגתו שלו. נוסף לכך, נתניהו ושר החוץ שלו, אביגדור ליברמן,  סברו כי האיום מתוכניתה הגרעינית של איראן כלפי ישראל גדול ודחוף יותר מהנושא הפלסטיני. כל זה תרם לחוסר נכונות מצד ממשלתו של נתניהו לקבל הכרעות קשות למען השלום (עמ' 308).

על אף עמדתה השלילית של קלינטון כלפי ההתנחלויות, היא למעשה מכירה בעובדה כי בהתחשב במספרם הגדול של תושביהן,  לא תוכל ישראל לחזור לגבולות 1967, והפתרון טמון בחילופי שטחים: גושי התנחלויות הגדולים תמורת שטחים במדינת ישראל. [אובמה כנראה החזיק בעמדה דומה. עמ' 329.] השגת הסדר כזה  לא תהיה קלה, כי הרי "השטן בפרטים" (עמ' 322). למרות שנסיגתה של ישראל מרצועת עזה ב-2005, לאכזבתם של הישראלים, לא הביאה לא לשלום ולא  לרגיעה – סברה שרת החוץ כי משיקולים דמוגרפיים על ישראל לעשות מאמץ נוסף להגיע לשלום. לדעת קלינטון, שיעור הילודה הגבוה יותר של הפלסטינים בהשוואה לישראלים לא יאפשר לישראל להמשיך להיות מדינה  יהודית ודמוקרטית, אם היא תמשיך להחזיק בשטחים הפלסטיניים.

לקלינטון לא היו אשליות ביחס ליכולת ממשלו של אובמה להצליח בהשכנת שלום במקום בו נכשלו ממשלים קודמים. ואולם, הואיל ואובמה החליט להשקיע, לדבריה,  את "הונו הפוליטי האישי" בנושא, היא נרתמה למשימה – מה עוד, שבמבט ראשון, היו נסיבות נוחות לכך. להערכתה,  דווקא כיוון שנתניהו היה ידוע בעמדותיו הניציות, הייתה לו היכולת לגייס את תמיכת דעת הקהל הישראלית להסדר הכרוך בוויתורים. במקביל, בצד הפלסטיני, הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן), בתור מנהיג שהתנגד לאלימות וכעת כבר היה בן 75, אולי גילם את הסיכוי האחרון להגיע להסדר. במארס 2009 קיימה קלינטון פגישה עם נתניהו בירושלים ועם עבאס ברמאללה במטרה לקדם את תהליך השלום.

בשלב ראשון שני הצדדים, הפלסטיני והישראלי, נתבקשו על ידי הממשל האמריקאי לעשות צעדים בוני אמון. הרשות הפלסטינית נתבקשה לפעול נגד הטרור ולהפסיק את ההסתה. זו התבטאה בקריאת כיכרות בעריה על שמות של טרוריסטים שרצחו אזרחים ישראלים, ייחוס לישראל מזימות להרוס מקומות קדושים לאסלאם והסתה לאלימות. מישראל דרשה ארה"ב להקפיא את כל הבנייה בהתנחלויות. קלינטון מודה: "במבט לאחור, הקו המדיני המוקדם הקשוח שלנו ביחס להתנחלויות לא עבד" (עמ' 315).

לדברי קלינטון, הקול החזק ביותר בממשל להקפאת כל הבנייה בהתנחלויות היה של רם עמנואל (Rahm Emanuel) [יהודי], ראש סגל הבית הלבן, ובעל המחויבות האישית העמוקה לביטחונה של ישראל (עמ' 315). הנשיא תמך בגישה הזו בהנחה כי היא מדיניות ראויה [מוסרית?], אשר גם תשקם את מעמדה של ארה"ב כמתווכת הוגנת. שרת החוץ  לא הייתה שלמה ביחס להצלחתה של גישה זו, אך בסופו של דבר סברה כי על ארה"ב ליטול סיכונים כדי לקדם הסדר. בהתאם לכך, באביב 2009  היא העבירה בנחישות את עמדת הנשיא ביחס להתנחלויות לצד הישראלי.

נתניהו לא הסכים לדרישת ההקפאה האמריקאית. עם זאת ביוני 2009, בנאום באוניברסיטת בר אילן, לראשונה הביע נתניהו תמיכה בפתרון שתי המדינות. באוקטובר הסכימה ישראל להקפאת הבנייה בגדה המערבית למשך 10 חודשים, לא כולל ירושלים המזרחית, וההקפאה החלה בנובמבר. בעקבות הסכמתו הזו של נתניהו ניסתה קלינטון  לשכנע את עבאס לפתוח בשיחות ישירות עם ישראל. ואולם עבאס טען כי המהלך הישראלי, שאינו כולל את ירושלים המזרחית, אין בו היענות לדרישה שהציבו האמריקאים עצמם, והוא אינו יכול להסכים לפחות מהדרישה האמריקאית. קלינטון מודה כי לאמריקאים [בדרישתם הבלתי ריאלית מישראל] הייתה אחריות  לעמדתו השלילית הזו של עבאס (עמ' 328). 

במארס  2010 חיזקה  ישראל למעשה את הטיעון הפלסטיני נגד קיום שיחות איתה, בכך שבעת ביקורו של סגן הנשיא ביידן הכריז משרד הפנים הישראלי על תוכנית לבניית 1,600 יחידות דיור במזרח ירושלים. הנשיא אובמה זעם  על כך, וקלינטון, לבקשתו, מילאה את תפקיד "השוטר הרע" – תפקיד שהיא לא נהנתה למלא כדבריה, אך הוא היה חלק ממשרתה –  והעבירה את מורת רוחו של הנשיא בשיחת טלפון עם נתניהו. נתניהו השיב כי עיתוי ההחלטה לא כוון כלל לביקורו של סגן הנשיא, אבל סירב לבטל את תוכנית הבנייה. בהמשך החודש נפגש נתניהו עם אובמה בבית הלבן. הפגישה הייתה "טעונה" ובשלב מסוים במהלכה – כדי לבטא את מחאתו נגד מדיניותו של נתניהו – השאיר אובמה את נתניהו להמתין לו "במשך כשעה", ויצא לטפל בנושאים אחרים (עמ' 321).  התוצאה החיובית של "המיני משבר" הזה, לדברי קלינטון, הייתה כי בהמשך תקופת המורטוריום על הבנייה, לא הפרה אותו ישראל.

בסוף מאי 2010 חיילי קומנדו ישראלים פשטו על משט ספינות שיצא מטורקיה במטרה לשבור את המצור הישראלי על רצועת עזה. תשעה פעילים טורקים נהרגו, בהם אחד שהחזיק באזרחות כפולה, טורקית ואמריקאית. שר הביטחון, אהוד ברק, טען כי ישראל אינה מרוצה מן התוצאות, אך לא הייתה לה ברירה. יום לאחר התקרית הזו, שר החוץ הטורקי, אחמט דווטאולו, נפגש עם קלינטון ו"איים כי טורקיה עלולה להכריז מלחמה על ישראל" (עמ' 321). הוא דרש התנצלות ישראלית ופיצוי לקורבנות, והזכיר כי בין ההרוגים אזרח אמריקאי. נתניהו, מצדו, טען כי הוא מעוניין לאחות את הקרעים עם טורקיה, אך סירב לבקשתה של קלינטון להתנצל בפומבי. ניסיונות נוספים של קלינטון במהלך כהונתה כשרת חוץ לשכנעו להתנצל לא נענו, גם כאשר באוגוסט 2011 היא גייסה את הנרי קיסינג'ר למשימה זו (עמ' 322).  (רק במארס 2013 [אחרי שקלינטון כבר סיימה את תפקידה], בעת ביקורו של אובמה בירושלים, הסכים נתניהו בשיחת טלפון עם ארדואן, בנוכחות הנשיא, להתנצל על "טעויות מבצעיות" ולהביע צער על אובדן חיי אדם.)  [הפרק על המשט הטורקי קצר ושטחי. אין התייחסות לקשריה של אנקרה עם חמאס ולשפע הצהרותיו העוינות של ארדואן כלפי ישראל עוד לפני המשט. אין דיון במצור הישראלי על עזה: כמו האם היה לדעתה מוצדק? אין גם התייחסות לכך כי המשט הביא להקלה משמעותית במצור.]

בקיץ 2010, כאשר המועד לסיום תקופת ההקפאה של נתניהו על הבנייה בהתנחלויות  הלך והתקרב, גייסה קלינטון את ירדן ומצרים בהפעלת לחץ על הפלסטינים לוותר על תנאיהם המוקדמים לפתיחת השיחות עם ישראל. לבסוף, באוגוסט הסכים עבאס לקיים שיחות עם ישראל, אבל רק כל עוד הקפאת הבנייה תימשך. עמדה זו הייתה "מתסכלת", לדברי קלינטון, כי המורטוריום עמד לפוג בסוף ספטמבר, כלומר נותר כחודש למשא ומתן. מכל מקום, טקס פתיחת  השיחות נערך בבית הלבן ב-1 בספטמבר בהשתתפותם של אובמה, קלינטון, נתניהו, עבאס ומדינאים נוספים. למחרת, זירת הפעולה עברה למחלקת המדינה, קלינטון שוחחה עם שני המנהיגים ואחר כך השאירה אותם לניהול שיחות ישירות. כעבור שבועיים נפגשו נתניהו ועבאס בשרם-א-שייח'. נשיא מצרים חוסני מובארק, בתור מארח, וקלינטון,  ניסו לתרום את חלקם בתיווך בין הצדדים, ואחר כך נתניהו ועבאס שוחחו ישירות. למחרת התקיימה פגישה משולשת נתניהו-עבאס-קלינטון במעונו הרשמי של נתניהו בירושלים. הוויכוח בין נתניהו לעבאס נסב על תקופת הישארותם של כוחותיה של ישראל בבקעת הירדן לאחר הקמתה של מדינה פלסטינית. עבאס הסכים להישארותם לשנים אחדות לאחר כינון מדינת פלסטין, תוך דרישה לקבוע מועד מוגדר לנסיגתם – אך נתניהו דיבר במונחים של עשרות שנים. בסיום סבב השיחות הזה ניסתה קלינטון לשכנע את נתניהו להאריך את המורטוריום על הבנייה, וגם אובמה קרא להארכתו בעצרת הכללית של האו"ם בספטמבר 2010. אך נתניהו לא נענה לפניית הממשל בטענה כי הפלסטינים הם שבזבזו את עשרת החודשים שנתן להם. הפגישה בירושלים היוותה את המשא ומתן הישיר האחרון בין נתניהו לעבאס עד עצם היום הזה, קרי עד 2014. [עד כתיבת שורות אלה באפריל 2016.]

לאחר שהמורטוריום פג, עדיין פעלה קלינטון במרץ  למנוע צעדים פרובוקטיביים, כדבריה, מצד ישראל בתחום הרחבת ההתנחלויות, ובמקביל ניסתה לשכנע את עבאס לא לפנות לאו"ם כדי לזכות להכרה בפלסטין כמדינה. עם נתניהו ניסתה קלינטון באוקטובר 2010 לקדם את נושא סימון הגבולות, דבר שיביא לבהירות בנושא [אלו] ההתנחלויות [תשארנה בתחומה של ישראל] – אך נתניהו התחמק בשיחת טלפון שנמשכה למעלה משעה מדיון בנושא הזה, בטענה שקודם צריך להגיע עם עבאס להסכמה בדבר הסדרי הביטחון. שרת החוץ גם אינה חוסכת ביקורת מעבאס. קלינטון התרשמה כי לאבו מאזן "אולי היה רצון" לעשות שלום, אך חסרות היו לו "הנסיבות" המתאימות לכך, למרות "שברגעים מתסכלים...אני תמהתי גם לגבי רצונו" לכונן שלום (עמ' 311).

בנובמבר 2010 שוחחה  קלינטון במשך שמונה שעות עם נתניהו בבית מלון בניו יורק. זו הייתה פגישתה הבילטראלית הארוכה ביותר בתור שרת החוץ. במהלך הפגישה הסכים  נתניהו להקפאה  בהתנחלויות למשך 90 יום, ללא ירושלים המזרחית, בתמורה להגדלת הסיוע הביטחוני – אך ההסכמה הזו עוררה התנגדות מכל הצדדים המעורבים (בממשלת נתניהו מצד הימין; ובממשל האמריקאי, בנימוק כי תקופת המורטוריום קצרה מדי ולא תספק את הפלסטינים)  ולא מומשה.

הפסקת האש בעזה: נובמבר 2012

[להלן תיאור הרקע למבצע "עמוד ענן" מצד קלינטון.] החל מאביב 2011  כבר קשה היה להמשיך במאמצי השלום בגלל הדומיננטיות של אירועים שכונו "האביב הערבי" – מחאות רחבות היקף בארצות ערב שהביאו להדחת משטרים דיקטטוריים אחדים.  בפברואר  2011, נפילת משטרו של נשיא מצרים חוסני מובארק, התומך הבולט בתהליך השלום, פגעה במאמצים לקדמו. זאת ועוד. היבחרותו של מוחמד מורסי, כנציג האחים המוסלמים, לנשיא מצרים ביוני 2012, נתנה רוח גבית לארגון חמאס השולט בעזה, שהשתייך לאותו זרם דתי. מורסי הסיר חלקית את המצור מהרצועה, והברחות הנשק אליה התרחבו. ב-23 באוקטובר 2012 שליט קטאר ביקר בעזה – ביקור ראשון של ראש מדינה ברצועת עזה תחת שלטון חמאס. ההתחזקות המשמעותית  הזו של חמאס במישור הפוליטי והצבאי היוותה את הרקע  לירי המוגבר של טילים מצד הארגון לעבר ישראל בנובמבר 2012.

ב-14 בנובמבר 2012, שר הביטחון אהוד ברק, בשיחת טלפון דחופה לשר ההגנה האמריקאי, ליאון פנטה, הודיע כי ישראל עומדת לפתוח במבצע אווירי גדול נגד הארגונים הצבאיים בעזה. [המבצע "עמוד ענן" אכן התחיל ב-14 בחודש.] קלינטון, ששהתה באותו הזמן עם פנטה באוסטרליה, טענה באוזניו כי פעולתה של ישראל מוצדקת, לנוכח ירי הטילים על עריה. יחד עם זה סבורה הייתה כי יש למנוע הסלמה במצב, במיוחד בצורת פעולה קרקעית ישראלית כמו ב-2009. וזאת לאור חוסר היציבות באזור, בעקבות ה"אביב הערבי", ועלייתו של מורסי לשלטון במצרים – אשר יתקשה להישאר אדיש במקרה של פלישה ישראלית  לעזה. בימים הבאים קלינטון הייתה בעיצומו של מסע חשוב במזרח אסיה, לצדו של הנשיא אובמה. הנשיא התקשר לנתניהו, למורסי ולארדואן, כדי לקדם הפסקת אש, אך ללא תוצאות. אובמה התלבט אם לקבל את הצעתה של קלינטון, לפיה עליה לפרוש מן המסע איתו ולטוס לאזור כדי לקדם הפסקת אש. הוא חשש מכישלון ולחששותיו היה יסוד: בעבר, התיווך בין ישראל לחמאס נעשה על ידי מובארק – בעוד כעת במצרים היה נשיא שונה לחלוטין. לבסוף, לאחר דיונים בנושא החליט כי חייבים לפעול.

שרת החוץ הגיעה בטיסה מקמבודיה למשרדו של נתניהו בירושלים ב-20 בנובמבר 2012. בעת הדיון עם נתניהו וצוותו על התנאים להפסקת האש, קלינטון הוקירה את האמון שרכשו לה בני שיחה הישראלים: בנוכחותה, הם דיברו ביניהם בגלוי, סתרו איש את רעהו, ואפילו את ראש הממשלה (עמ' 481). היא ביקשה מהצד הישראלי לגבש מסמך בדבר התנאים להפסקת האש, אותו תעביר למצרים, כולל סעיפים עליהם תוכל ישראל  לוותר, כדי שהסרתם תצטייר כהישג בידי מורסי. עם המסמך הזה הגיעה קלינטון לארמונו של מורסי ב-21 בנובמבר. מורסי ניהל את השיחות בצורה עניינית ואחראית. הוא הסכים לסעיף לפיו השאלות הקשות, כמו פתיחת המעברים לרצועה, תדונה 24 שעות לאחר כניסת הפסקת האש לתוקפה. כיוון שמורסי לא היה מוכן לדבר ישירות עם נתניהו, קלינטון תיווכה בין השניים. לפני סיום המשא ומתן, נענה  הצד האמריקאי לבקשתו של נתניהו, לפיה הנשיא אובמה יטלפן אליו ויבקשו אישית להסכים להפסקת אש, וגם יבטיח לו כי ארה"ב תגביר את סיועה במניעת הברחות נשק לעזה. להערכתה של קלינטון, נזקק  נתניהו לבקשה אישית מן הנשיא, כדי להצדיק בפני חברי ממשלתו ובוחריו את ביטול הפעולה  הקרקעית, בטענה כי בעל בריתה החשוב ביותר של ישראל ביקש ממנו להפסיק את הלחימה. הפסקת האש נכנסה לתוקף עוד באותו היום, 21 בנובמבר בשעה 21:00 (זמן מקומי). [ליתר דיוק, הירי מרצועה לעבר ישראל עדיין נמשך בשעות שלאחר כניסת הפסקת האש.]   שרת החוץ חששה כי זו תהיה הפסקת אש שברירית, אך היא החזיקה מעמד. לדבריה, "ב-2013 נהנתה ישראל מהשנה השקטה ביותר במשך עשור" (עמ' 488).

"האביב הערבי": נפילת משטרו של חוסני מובארק

קלינטון, בדומה לקודמתה בתפקיד, קונדוליזה רייס, ובהתאם לנאומו של אובמה באוניברסיטת קהיר ב-2009, תמכה ברפורמות לכינונם של משטרים דמוקרטיים במדינות ערב. עם זאת, קלינטון מציינת את הדילמה  לפניה ניצבו ממשלים אמריקאיים קודמים: קל לשאת נאומים למען הגשמת ערכיה הדמוקרטיים של ארה"ב,  עד שהינך נתקל במצב ממשי בו עליך להקריב אינטרסים ביטחוניים חשובים של ארצך למען כינון משטר דמוקרטי בארץ מסוימת. כזו הייתה הדילמה אשר ניצבה בפני ממשלו של אובמה, כאשר החלו הפגנות המוניות נגד משטרו של חוסני מובארק במצרים  ב-25 בינואר 2011. האירועים במצרים הפתיעו את ממשלו של אובמה. ביום הראשון להפגנות סברה קלינטון כי משטרו של מובארק עדיין יציב. בדיון שהתקיים בבית הלבן בהשתתפותו של אובמה ב-28 בינואר, קלינטון, יחד עם סגן הנשיא ביידן ושר ההגנה גייטס, יעצו לנשיא לנקוט עמדה זהירה ביחס לאירועים במצרים. השיקולים נבעו לא רק מחוסר הרצון להפקיר בעל ברית ותיק וחשוב בדמותו של מובארק, והמסר השלילי של מהלך כזה על בעלות בריתה של ארה"ב. קיים היה חשש כי עם הסתלקותו של מובארק, השלטון לא יעבור לאותם המפגינים תומכי הדמוקרטיה, כי אם ל"אחים המוסלמים" – הדוגלים בדתיות כפייתית – התנועה המאורגנת ביותר למלא את החלל השלטוני. האירועים באיראן ב-1979, שהביאו לעליית  המשטר האסלאמי בה, סיפקו תקדים היסטורי דומה (עמ' 340).

במסיבת עיתונאים ב-30 בינואר  2011, אמרה  קלינטון כי ארה"ב מקווה לראות במצרים "מעבר מסודר בדרכי שלום למשטר דמוקרטי" – תוך שימת דגש על "מסודר", וללא שימוש במונח "מיידי" (עמ' 341). היא יעצה לאובמה לשלוח שליח למובארק שישכנעו להודיע על רפורמות,  בהן הבטחה לא לרוץ לבחירות לנשיאות שנקבעו לספטמבר ולא להעמיד את בנו כיורשו – ובכך תינתן לתומכי הדמוקרטיה אפשרות להתארגן לפני הבחירות. השליח נפגש עם מובארק ב-31 בינואר, אך מובארק לא היה מוכן לשום ויתור. בהמשך אותו היום הצבא פרסם הודעה, אשר משמעותה הייתה כי הוא מסיר את תמיכתו ממשטרו של מובארק. בעקבות זאת, ב-1 בפברואר נשא  מובארק נאום בו קיבל למעשה את רוב הדרישות של השליח האמריקאי – אך כעת היה זה כבר מעט מדי ומאוחר מדי להרגיע את המפגינים. [למעשה הצעותיה של קלינטון כבר היו בגדר מעט מדי ומאוחר מדי.] באותו היום אובמה – שמשתמע נטה עוד קודם לכן למתן עדיפות לנאמנות לאידיאל הדמוקרטי  – הצהיר כי בשיחתו עם מובארק בערב, הוא הביע בפניו את אמונתו כי מעבר מסודר של השלטון "חייב להתחיל עכשיו" (עמ' 343). בשוֹנה מעמדת הנשיא, שרת החוץ, בנאום שנשאה  ב"וועידה לביטחון" במינכן ב-5 בפברואר  טענה כי במדינה כמו מצרים, בעלת היסטוריה ארוכה של משטר אוטוריטארי, אין לצפות לכונן את יסודות הדמוקרטיה – שהם לא רק בחירות חופשיות, אלא רשות שיפוטית עצמאית, עיתונות חופשית וחברה אזרחית –  "בִן לילה"(עמ' 345). 

ב-11 בפברואר  2011 התפטר מובארק, ואת מקומו כראש המדינה בפועל תפס שר ההגנה שלו, מוחמד טנטאווי. הוא הבטיח קיומן של בחירות חופשיות, ואכן קיים את הבטחתו, כאשר אִפשר את מעבר השלטון למוחמד מורסי מהאחים המוסלמים ביוני 2012. כבר בביקורה בקהיר באמצע מארס  2011 התרשמה קלינטון כי מארגני ההפגנות נגד מובארק בזמנו אינם ערוכים להתמודד בבחירות, ועל כן חששה כי השלטון ייפול בידי האחים המוסלמים או בידי הצבא – כפי שבסופו של דבר בדיוק קרה (עמ' 346).  

החל מפברואר 2011, בתקופת המעבר משלטונה של המועצה הצבאית בראשות טנטאווי, וְעד  תחילת שלטונו של מורסי ביוני 2012, ניסתה  ארה"ב, לדברי קלינטון, "ללכת על חבל דק" של קידום דמוקרטיה ושמירה על אינטרסים, בלי לצדד בסיעה או באישים המתמודדים על השלטון. ואולם הצדדים המעורבים במאבק הפוליטי, כל אחד מהם חשד כי וושינגטון תומכת ביריביהם. האסלאמיסטים חשדו כי ארה"ב רוקמת תככים נגדם עם הצבא, ומתנגדיהם טענו כי ארה"ב פעלה בחשאי עם האסלאמיסטים להפלתו של מובארק. [כנראה כביטוי לחשדנות כלפי האמריקאים מקשת רחבה של חוגים בציבור המצרי] בעת ביקורה של קלינטון במצרים ביולי 2012 היא נתקלה בהפגנות אלימות נגדה. האלימות גלשה למצבים מסוכנים: פעם מפגין חבט בנעל בשמשת החלון של מכוניתה. היא קיימה פגישות נפרדות עם מורסי ועם אנשי הצבא [אין פרטים], וכמו כן עם קבוצה של קופטים מודאגים, אותם ניסתה להרגיע. מורסי לא כונן משטר דמוקרטי אמיתי, וביולי 2013 נתפס השלטון בידי הגנרל עבר-אל-פתאח א-סיסי, שהתרחק מדמוקרטיה.

המקום היחיד שבו הוגשמה התקווה של "האביב הערבי" – וזו גם הארץ הראשונה בה התחיל "האביב הערבי" כבר בדצמבר 2010 – הייתה תוניס. שם בבחירות אמינות הגיעה לשלטון מפלגה אסלאמית מתונה. קלינטון ביקרה בתוניס בפברואר 2012. [בעקבות בחירות שנערכו בתוניס באוקטובר 2014, עבר השלטון לידי מפלגה חילונית.]

מדינות המפרץ הפרסי בעידן "האביב הערבי"

הדילמה של אינטרסים אסטרטגיים מול נושא זכויות האדם ניצבה בפני ארה"ב במדיניותה כלפי ארצות המפרץ הפרסי: ערב הסעודית, בחריין, כוויית, קטאר ואיחוד האמירויות הערביות. הצי החמישי של ארה"ב היה מוצב בבחריין, "מרכז המבצעים המשולב  באוויר ובחלל" שכן בקטאר, ולארה"ב היו כוחות בכוויית, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות. היו נושאים בתחום זכויות האדם בהם מצאה קלינטון לנכון לפעול ביחס לסעודיה בדיפלומטיה שקטה, כדרך היעילה ביותר להשיג תוצאות (ולפחות במקרה אחד הצליחה: ביטול נישואים בין ילדה בת 8 לגבר בן 50), ויש שמתחה ביקורת גלויה, כמו ביחס לאיסור על נשים לנהוג ברכב.

הדילמה של אינטרסים מול זכויות האדם החמירה ב-2011 בעקבות "האביב הערבי". בפברואר 2011 התפתחה בבחריין תנועת מחאה רחבה של  השיעים, המהווים רוב במדינה,  שדרשו רפורמות דמוקרטיות  מן המשטר המלוכני הסוני. בחריין ובעלות בריתה במדינות המפרץ ראו בתנועת המחאה  מעשה ידיה של איראן השיעית, ובאמצע מארס ערב הסעודית ומדינות מפרץ נוספות שלחו כוחות לבחריין, אשר באמצעות טנקים, הליקופטרים וגז מדמיע פיזרו את המפגינים. קלינטון הביעה פומבית את אי שביעות רצונה מכך. ואולם באותו החודש, ארה"ב גם הייתה עסוקה בהשגת השתתפותן הצבאית של מדינות המפרץ  במבצע נגד משטרו של מועמר קדאפי בלוב. שר החוץ של איחוד האמירויות נתן לשרת החוץ האמריקאית להבין, כי אם היא לא תחדל למתוח ביקורת על הפעולה הצבאית של מדינות המפרץ בבחריין, הן לא תשתתפנה בקואליציה נגד קדאפי. בעקבות זאת, במסיבת עיתונאים אמרה  קלינטון כי לבחריין יש את הזכות להזמין כוחות ממדינות המפרץ ונמנעה למתוח ביקורת על פעילותן. לא עבר זמן רב ומטוסים ממדינות המפרץ השתתפו במבצע נגד לוב. בנאום בנובמבר 2011 הצדיקה  קלינטון את  השוני במדיניותה של ארה"ב בנוגע לקידום דמוקרטיה בארצות כמו מצרים ולוב, בהשוואה לבחריין ומדינות המפרץ בכלל. לדבריה, מדיניות זו נובעת משיקולים מעשיים: מה שאפשרי במקום אחד, אינו אפשרי ואינו נבון במקום אחר.

המשך "האביב הערבי": מיגור משטרו של קדאפי

במארס 2011, כחודש לאחר הפלתו של מובארק, בכירי הממשל האמריקאי דנו בהתקוממות שפרצה נגד משטרו של מועמר קדאפי בלוב. לארה"ב היו סיבות טובות לתמוך בהדחתו של קדאפי. בעיניה של קלינטון – במיוחד אחרי הפיגוע במטוס  חברת Pan Am מעל לוקרבי שבסקוטלנד ב-1988 שבו נספו 270 אנשים – קדאפי היה פושע וטרוריסט שאין לבטוח בו. אולם היו שיקולים רציניים נגד התערבות צבאית אמריקאית בלוב, וזאת  כלקח מן ההתערבות הצבאית הקרקעית של ארה"ב באפגניסטן ובעיראק, וחוסר בהירות לגבי השלטון שיקום במקומו של קדאפי.

בהדרגה, הצטברות של התפתחויות הביאה למעורבות אמריקאית בהפלתו של קדאפי. באמצע מארס  2011 הליגה הערבית, המונה 21 מדינות, קיבלה החלטה לפנות לאו"ם  בבקשה להטיל אזור אסור לטיסה מעל שטחה של לוב, כדי למנוע דיכוי המורדים מהאוויר על ידי משטרו של קדאפי. יתרה מזו, איחוד האמירויות הערביות היה אף מוכן להשתתף בהפצצות נגד לוב. כמו כן נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, היה נלהב למלא תפקיד מוביל בפעולה צבאית נגד קדאפי בלוב, ובריטניה תמכה בכך. ב-14 במארס נפגשה  קלינטון בפאריס עם מחמוד ג'יבריל, שייצג את מועצת המורדים, והתרשמה ממנו לחיוב (היה לו תואר ד"ר מאוניברסיטת Pittsburgh). שגרירת ארה"ב באו"ם, סמנתה פאוור ((Samantha Power, טענה כי מחובתה של ארה"ב להגן על אזרחים מפני הטבח שעומד לבצע בהם קדאפי. הרקע לדבריה היווה ההתקרבות המהירה של כוחותיו של קדאפי לעיר בנגאזי, מעוז המורדים.

לאור ההתפתחויות האלה החליט אובמה  להעביר החלטה מתאימה במועצת הביטחון של האו"ם ולהכין תוכניות צבאית. להערכת הפנטגון לא יהיה די בהטלת אזור אסור לטיסה מעל לוב, כדי למנוע את דיכוי המורדים בידי קדאפי, כיוון שעמדו לרשותו כוחות קרקע להגשים מטרה זו. על כן, הורה הנשיא לפעול להעברת החלטה במועצת הביטחון שתעניק סמכות למדינות החברות באו"ם לנקוט "בכל האמצעים הדרושים" להגן על האזרחים של לוב, ולהכריז על "אזור אסור לטיסה"  מעל שטחה. כדי לשכנע את שר החוץ הרוסי, סרגי לברוב, לא להתנגד להחלטה, קלינטון הסבירה לו כי בניגוד לאפגניסטן ועיראק, לא תשלח ארה"ב כוחות קרקע, וכל מטרתה היא להגן על אזרחים מפני מתקפותיו האכזריות של קדאפי. לברוב הסכים להימנע בהצבעה (גם סין נמנעה) ובכך הוסר איום הווטו, וההחלטה במועצת הביטחון התקבלה ב-17 במארס. קלינטון דוחה את טענתו של לברוב בדבר הטעיה מצדה. לדבריה,  בתור שגריר לשעבר באו"ם הוא ידע מה משמעות הביטוי "כל האמצעים הדרושים". [קלינטון פירשה ביטוי זה כמתן סמכות  לפעילות צבאית לא רק  במטרה להגן על אזרחיה של לוב מפני קדאפי, אלא גם  למיגור שלטונו.]

אובמה הבהיר היטב לבעלות בריתה של אמריקה, כי ארה"ב תשתתף בביצוע החלטת מועצת הביטחון בצורה מוגבלת: היא תנטרל את מערכת ההגנה האנטי אווירית של לוב, כדי לאפשר את הטלתו של אזור אסור לטיסה – ואכן כך עשתה, וכמו כן הפציצה שיירה משוריינת של המשטר שנעה לכיוון בנגאזי. לימים נמתחה ביקורת על אובמה על שהסתפק בתפקיד של "מוביל מאחור" בפעולות הצבאיות נגד לוב. לדעת קלינטון, זוהי ביקורת בלתי הוגנת. ארה"ב מילאה תפקידים  מרכזיים במישורים הדיפלומטי (העברת החלטה מתאימה במועצת הביטחון)  והצבאי (הנחתת המהלומה הראשונה והמכרעת), שאף מדינה לא יכלה למלא.

המבצע בלוב נמשך "יותר זמן מאשר כל אחד מאיתנו קיווה או ציפה" (עמ' 377). מכל מקום, באוגוסט 2011 נכנסו המורדים לטריפולי וקדאפי ברח למדבר. קלינטון הגיעה לביקור בטריפולי  באוקטובר, כשהמצב בשטח היה עדיין מסוכן וקדאפי עדיין לא נתפס (הוא נתפס והוצא להורג יומיים לאחר סיום ביקורה). השליטה בטריפולי התחלקה בין מיליציות שונות שנלחמו בעבר נגד השלטון, ומנהיגי השלטון הזמני הסכימו עם שרת החוץ בדבר הצורך לכונן צבא אחד. הבחירות בקיץ 2012 היו תקינות יחסית, אך בפני המשטר החדש נותרו אתגרים רבים  בדרך לכינונו של משטר דמוקרטי, בהם פירוק המיליציות והרחקת הקיצוניים. [זוהי הערכה הממעיטה מחוסר יציבות השלטון בלוב בשנים 2014-2012, ובמיוחד מאמצע 2014, כבר לאחר פרסום הספר.]

מתקפת הטרור בבנגאזי ב-11 בספטמבר 2012

פרק שלם הכולל למעלה מ-30 עמודים  (עמ' 382- 414) עוסק במתקפה על המתחם הדיפלומטי של ארה"ב בבנגאזי, שבוצעה על ידי "עשרות" חמושים,  ב-11 בספטמבר 2012. לאחר שהפורעים לא הצליחו לחדור לחדר הביטחון של המתחם, הם העלו את הבניין באש, ושני דיפלומטים אמריקאים שהיו בו, בהם השגריר כריס סטיבנס Christopher [Chris] Stevens)), נחנקו למוות. קלינטון הכירה את סטיבנס אישית – היא מינתה אותו  ב-2011 לנציגה של ארה"ב למורדים בלוב, וביוני 2012  –  לשגריר, ולכן את מותו קשה היה לה לשאת במיוחד. במסיבת העיתונאים בעקבות האירועים בבנגאזי טענה קלינטון כי "זו הייתה מתקפה על ידי קבוצה קטנה ופראית – לא העם או הממשלה של לוב”, וכי ארה"ב לא תפנה עורף למדינה אותה עזרה לשחרר (עמ' 400).

לפני התקפה על המתחם בבנגאזי, באותו היום ב-11 בספטמבר,  הותקפה שגרירות ארה"ב בקהיר במחאה על סרטון וידאו, שמקורו בארה"ב, שהעליב את הנביא מוחמד. בהמשך,  מחאות אלימות נגד נציגויות אמריקאיות התפשטו בארצות רבות במזרח התיכון ומחוצה לו: תימן, מרוקו, תוניס, סודאן, מאוריטניה, אינדונזיה, הודו, פקיסטן ועוד. בתקריות אלה לא היו לאמריקאים נפגעים בנפש. כיוון שכל האירועים האלה נבעו מסרטון וידאו שהעליב את הנביא מוחמד, ההערכה המקובלת בזמנה הייתה כי גם האירועים בבנגאזי מקורם באותו הסרטון.  ואולם כעבור למעלה משנה, בדצמבר 2013 טען ניו יורק טיימס, כי למתקפה בבנגאזי היו גם סיבות אחרות [אין פירוט של הסיבות האחרות. לפי מקורות אחדים, המתִקפה בבנגאזי תוכננה מראש על ידי ארגון אסלאמי קיצוני – ללא קשר לסרטון הווידאו. תאריך המִתקפה, 11 בספטמבר, לכאורה מחזק השערה זו] (עמ' 403].

המְחברת מדגישה את חלקה בטקסי הזיכרון לנספים, וטיפולה ההומאני והמסור במשפחותיהם. בתור שרת החוץ, לדבריה,  הייתה מוטלת עליה "אחריות עליונה" (ultimately responsible)  לשלומם של אנשי משרד החוץ (עמ' 382).  ואולם מלבד האחריות הכוללת בתוקף תפקידה – קלינטון  למעשה מסירה מעצמה את האחריות לאירוע הטראגי. ועדת החקירה לאירוע, שבראשה עמדו דיפלומט בכיר (Thomas Pickering)   וראש המטות המשולבים לשעבר (Mike Mullen), מצאה  פגמים באבטחת המתקן בבנגאזי. אבל, לדברי קלינטון, קבלת החלטות בנושא אבטחת שגרירויות היא תחום מקצועי ספציפי בו מטפלת מחלקת "אבטחה דיפלומטית" במשרד החוץ – מחלקה בה הייתה לה אמון. עוד טוענת שרת החוץ כי המתקפות נגד הממשל ונגדה אישית בשאלת הטיפול במתקפה בבנגאזי נבעו, לפחות חלקית מסיבות פוליטיות: האירועים התרחשו חודשיים לפני יום הבחירות לנשיאות.

הגעתו של ה"אביב הערבי" לסוריה:  תמיכה אמריקאית מוגבלת בהתקוממות נגד אסד

לאחר היעדר שגריר אמריקאי בסוריה במשך כחמש שנים,  וזאת כביטוי למורת רוחה של וושינגטון ממשטרו של בשאר אסד – ביוזמת קלינטון, בינואר 2011 החל לכהן בה כשגריר דיפלומט מנוסה בשם רוברט פורד. האיש גילה אומץ ותושייה, כאשר בעת המחאות נגד משטרו של אסד נסע [בקיץ 2011]  לאחד המוקדים של ההתקוממות, לעיר חמה, וניסה ליצור קשר עם מתנגדי המשטר. במהלך תנועת המחאה נגד משטרו של אסד, שהחלה במארס 2011, ניסתה  ארה"ב לקדם הצעות החלטה במועצת הביטחון של האו"ם שמקורן בליגה הערבית. הצעות ההחלטה נועדו לשים קץ לשפיכות הדמים בסוריה ולהקים בה ממשלת מעבר שתכלול יסודות מן המשטר והאופוזיציה – אך ללא בשאר אסד. רוסיה –  בתור בעלת בריתו של אסד, וכלקח מהחלטת מועצת הביטחון על לוב – הכשילה, באמצעות שימוש בזכות הווטו, כל החלטה שעלולה הייתה להחליש את המשטר הסורי (סין הצטרפה לרוסיה בהטלת הווטו). מאמציה של קלינטון לשכנע את לברוב כי אין בכוונת ארה"ב לחזור על התסריט הלובי לא הועילו. [אין פירוט לְמה הכוונה בתסריט הלובי – האם לשימוש בכוח צבאי נגד משטרו של אסד?] עם זאת, קלינטון מודה למעשה כי לא היה בידה מענה  לשאלתו של לברוב, איזה משטר יחליף בסופו של התהליך את משטרו של אסד.

במקביל לפעילות הדיפלומטית באו"ם, לקלינטון היה חלק בגיבוש קבוצת מדינות, יותר מ-60 במספר, שכינו עצמן "ידידות העם הסורי", ופעלו להחלפת משטרו של אסד באמצעות הטלת עליו סנקציות ובידודו. ועידה ראשונה של המדינות האלה התכנסה בתוניס בפברואר 2012. בוועידה הזו ובוועידות נוספות, בהשתתפות מדינות המפרץ וטורקיה, נידונה שאלת אספקת הנשק למורדים בסוריה. בחורף-אביב 2012 נקטה קלינטון עמדה זהירה בנושא מחשש כי הנשק עלול להגיע לידי טרוריסטים, וסברה כי על ארה"ב להתרכז בהושטת סיוע הומניטארי.  באמצע יוני 2012 אובמה וקלינטון נפגשו עם פוטין במסגרת ועידת G-20 במקסיקו. בתשובה לפנייתו של אובמה  לפוטין לעזור במציאת פתרון פוליטי בסוריה [באמצעות סילוקו של אסד?], נקט הנשיא הרוסי עמדה מתחמקת. הוא טען כי אינו חש חיבה מיוחדת לאסד, ויחד עם זה השתמש בדוגמאות של לוב, מצרים ועיראק, על מנת להמחיש את הבעייתיות שבמעבר למשטר חדש.

בסוף יוני 2012 התכנסה ועידת ז'נווה בשאלת סוריה, שכללה את מזכ"ל האו"ם ושרי החוץ של חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון, וכמו כן מדינות האזור ובהן טורקיה ועיראק (אך ללא איראן וערב הסעודית). לברוב התנגד לנוסח החלטה שהציע השליח המיוחד של האו"ם לסוריה, קופי אנאן, בדבר הוצאתם משלטון המעבר בסוריה את אלה אשר "יערערו את אמינות המעבר..והפיוס" (עמ' 458), שנראה כרמז עבה לאסד. כדי לצאת מן המבוי הסתום, הציעה  קלינטון ניסוח לפיו גוף המעבר השלטוני  בסוריה יכלול חברים הן מקרב השלטון והן מקרב האופוזיציה, שיבחרו "על בסיס של הסכמה הדדית"; ובידי הגוף הזה תהיינה "סמכויות ביצועיות מלאות" (עמ' 458). הרוסים הסכימו לניסוח הזה והוא התקבל בתור "הודעה" של  הוועידה. קלינטון טוענת בנחישות כי הביטוי "הסכמה הדדית" שלל למעשה את המשך שלטונו של אסד, וכי הניו יורק טיימס  פירש את ההחלטה בצורה שגויה בטענתו כי הוא מאפשר את המשך שלטונו של אסד [לדעתי, הניסוח בהחלט אינו מבטיח את סילוקו של אסד]. מכל מקום, הרוסים התנגדו להעברת החלטה במועצת הביטחון שתחייב את הגשמת הודעת ועידת ז'נווה.

בהיעדר אופציה דיפלומטית לפתרון המשבר בסוריה, סברה  קלינטון כי על ארצות הברית לאמן ולחמש מורדים סורים מתונים, בתיאום עם מדינות באזור [טורקיה וירדן]. זאת על אף מוּדעותה לסכנה כי הנשק שיסופק למורדים עלול ליפול בידי טרוריסטים (כפי שקרה באפגניסטן, בה תמיכתה של ארה"ב ב"מוג'אהדין" שנלחמו נגד הכיבוש הסובייטי בשנות ה-80 תרמה לצמיחתו של ארגון "אל-קאעידה" בראשות אוסמה בן לאדן). שרת החוץ העריכה כי לא יהיה ביכולתו של ארגון המורדים הזה להפיל את משטרו של אסד, אך הוא יחזק משמעותית מבחינה מוראלית וצבאית את כוחות האופוזיציה, יעניק לארה"ב דרגת שליטה מסוימת על המלחמה בשטח נגד אסד, ויגביר את הלחץ על המשטר להגיע להסדר עם האופוזיציה. את תוכניתה הזו העלתה קלינטון תוך התייעצות עם הגנרל דיוויד פטראוס Petraeus)), ראש הסי. איי. אי ובעל ניסיון באימון כוחות מקומיים בעיראק ובאפגניסטן. פטראוס תמך בתוכנית, והיא גם זכתה לתמיכה "בדרגים גבוהים" של המועצה לביטחון לאומי (עמ' 463).

בקיץ 2012 – ובעצם עד סוף כהונתה –  עמדתה לא התקבלה על ידי הנשיא שסבר כי  דרוש יותר זמן להערכת המצב לפני קבלת החלטה. לאחר סיום כהונתה, העניקה קלינטון בדיעבד תמיכה להחלטתו של אובמה לא לממש את איומו מאוגוסט 2012, לפיו התחייב למעשה להגיב צבאית על שימוש מצד משטרו של אסד בנשק כימי –  בו נעשה שימוש ברור מצד המשטר באוגוסט 2013. במקום לממש את האיום, הסכים אובמה לתוכניתה של רוסיה (שנועדה למנוע תגובה צבאית אמריקאית)  להוצאת הנשק הכימי מסוריה ופירוקו, תוכנית שאכן בוצעה. 

איראן: מאמץ לבלום את תוכניתה הגרעינית

המְחברת מפרטת את מדיניותו העוינת כלפי ארה"ב ואת פעילות הטרור של המשטר האסלאמי באיראן, שהוקם ב-1979. היא מזכירה, בין היתר, את כינויו לארה"ב "השטן הגדול"; החזקתם של אנשי השגרירות האמריקאית בטהראן כבני ערובה במשך 444  ימים   בשנים 1981-1979; פיצוץ מגורי הנחתים של צבא ארה"ב בלבנון שהביא למותם של 241 אמריקאים ב-1983; פיגועים נגד מוסדות יהודיים וישראליים בארגנטינה ב-1994; ובעשור הראשון של המאה ה-21, אספקת נשק לפעילות נגד הכוחות והאזרחים האמריקאים בעיראק ובאפגניסטן. ב-2005 עלה לשלטון באיראן נשיא קיצוני במיוחד, מחמוד אחמדינג'אד, שאיים למחוק את ישראל מעל המפה. במהלך התמודדותה על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב-2008, מתחה  קלינטון ביקורת על הצהרתו של אובמה, בדבר נכונותו לפגוש את מנהיג איראן, ללא תנאים מוקדמים – בטענה כי אין להציע פרס כזה ללא תמורה. מכל מקום, הנשיא אובמה, במחצית הראשונה של 2009 שלח שני מכתבים פרטיים למנהיגה העליון של איראן, אייתולה חמינאי, אך נתקל  בקיר אטוּם (עמ' 421).

כנגד תוכניתה של איראן לפתח נשק גרעיני, הנשיא אובמה וקלינטון דגלו בשילוב בין משא ומתן לבין הפעלת לחצים. אם איראן תמלא אחר האמנה האוסרת לפתח נשק גרעיני, תשפר  ארה"ב את הקשרים עימה, ואם לא – יוחמרו נגדה הסנקציות והבידוד. ביוני 2009 נבחר  אחמדינג'אד שנית לנשיאות, בבחירות שתוצאותיהן זויפו, לפחות חלקית – דבר שהביא לתנועת מחאה המונית רחבה באיראן נגדו והמשטר בכלל. הממשל האמריקאי החליט להימנע מהבעת תמיכה בתנועת המחאה, וזאת בהסתמך על גורמי מודיעין שסברו כי תמיכה כזו תנוצל על ידי המשטר להצגת מתנגדיו כסוכנים זרים. במבט לאחור, קלינטון "אינה בטוחה כי הריסון שלנו היווה את ההחלטה הנכונה" (עמ' 423) – למרות שקרוב לוודאי לא היה משנה את התוצאות: דיכוי ברוטאלי של המתקוממים. בעקבות הדיכוי, החליטה קלינטון להגביר את הסיוע בתומכי הדמוקרטיה באיראן באמצעות מתן להם "כלים וטכנולוגיות", כדבריה, לחמוק מהצנזורה באינטרנט.

בספטמבר 2009  פרסמה ארה"ב מידע על קיומו של מתקן איראני סודי להעשרת אורניום, שהוסתר מתחת להר ליד העיר קום (Qom). לאחר שטהראן לא נענתה להצעה אמריקאית –  אשר נועדה לאפשר לה להמשיך במחקר גרעיני מחד גיסא, אך מאידך גיסא לצמצם את האפשרות להעשיר אורניום לרמה גבוהה יותר –   עבר אובמה  משלב המשא ומתן לשלב הפעלת לחצים. מטרתו הייתה להעביר החלטה במועצת הביטחון של האו"ם שתחמיר מאוד בסנקציות נגד איראן. לשם השגת מטרה זו, אובמה וקלינטון פעלו בראש וראשונה לגיוס תמיכתן של שתי החברות הקבועות, רוסיה וסין, אשר בתחילה ניסו להימנע מהטלת עיצומים על איראן, ובהמשך למתֵן את חוּמרת הסנקציות. סמוּך לפני תאריך ההצבעה במועצת הביטחון על ההצעה להחמרת הסנקציות, הצבעה שנקבעה ל-9 ביוני 2010, כאשר השגת תמיכתן של רוסיה וסין נראתה בהישג יד, התרחש אירוע שעלול היה להכשיל זאת. ב-17 במאי, נשיאי ברזיל, טורקיה ואיראן הודיעו על השגת הסכם שריסן, למראית עין בלבד, את תוכניתה הגרעינית של איראן. אובמה וקלינטון ניסו למנוע את ההסכם הזה מבעוד מועד בשיחות עם נשיאי ושרי החוץ של ברזיל וטורקיה, אך ללא הועיל: מנהיגי שתי המדינות האלה  היו חדורי אמביציה למלא תפקידים במישורים האזורי והגלובאלי בתור מעצמות עולות. ואולם רוסיה וסין לא ניצלו את ההסכם  שהושג בתיווכן של ברזיל וטורקיה, כדי לטרפד את ההצבעה במועצת הביטחון  על סנקציות חדשות נגד איראן. ההצבעה התקיימה ב-9 ביוני, 12 מדינות תמכו בה, בהן רוסיה וסין – ורק ברזיל וטורקיה התנגדו לה.

החלטת מועצת הביטחון לא הייתה מושלמת: היא שיקפה את צורך למתֵן את הסנקציות כדי לגייס את הצבעתן של רוסיה וסין בעדה. אף על פי כן, היו אלה סנקציות מחמירות ביותר שכללו, בין היתר, איסור מכירת נשק כבד לאיראן והתחום הפיננסי.  ההחלטה אִפשרה לארה"ב ומדינות אחרות להטיל על איראן סנקציות נוספות. במקביל, לא סגרה ארה"ב את הדלת להידברות עם איראן. בוועידה בנושא ביטחון המפרץ שהתקיימה בבחריין בדצמבר 2010 ניסתה קלינטון ליצור קשר עם שר החוץ האיראני, אך הוא לא נענה לפניותיה – כמו שמנהיגי איראן לא נענו לפניותיו של אובמה בתחילת נשיאותו.       

ב-12 בינואר 2011, לאחר כשנתיים  של היעדר התקדמות בנושא הגרעין האיראני, שליט עומאן, סולטאן קאבּוּס, הציע לקלינטון, בעת ביקורה בארצו, לארח שיחות חשאיות בין וושינגטון לטהראן. שרת החוץ התלבטה, אך החליטה לתמוך באופציה הזו; ובזהירות, תמך בפתיחת הערוץ החשאי גם הנשיא. פגישה בין נציגים אמריקאים (בהם  ג'ק סליבאן [[Jake Sullivan, מקורב לקלינטון) לבין נציגים איראנים התקיימה לבסוף בעומאן ביולי 2012, אך לא הניבה דבר. טהראן אף המשיכה בפעילות טרור. בסתיו 2011 גילו שירותי המודיעין של ארה"ב ניסיון איראני להתנקש בחיי שגריר ערב הסעודית בוושינגטון. כמו כן פעלה איראן נגד המשטרים בבחריין ובתימן, והושיטה תמיכה למשטרו של בשאר אסד בסוריה.   

בו זמנית עם המאמצים הדיפלומטיים מצד ארה"ב, נטלה קלינטון חלק פעיל בחיזוק בעלות בריתה של ארה"ב באזור. ישראל צוידה במטוסים חדישים, וארה"ב גם סייעה לה לפתח מערכות הגנה מפני טילים לטווחים שונים. משתמע, כי חיזוק כוחה של ישראל היה חלק מן המאמץ האמריקאי ליצור אופציה צבאית אמינה לסיכול תוכנית הגרעין של איראן (עמ' 437). קלינטון ניסתה לשכנע את נתניהו כי אובמה רציני בהצהרתו לפיה ארה"ב לא תרשה לאיראן להשיג נשק  גרעיני. נוסף לחיזוקה של ישראל, הגבירה  ארה"ב את נוכחותה הימית והאווירית במפרץ הפרסי  וחיזקה את קשריה הצבאיים עם המשטרים המלוכניים בו. במקביל העצימה וושינגטון את הסנקציות הפיננסיות והכלכליות נגד איראן, שכוונו בראש וראשונה נגד יצוא הנפט – עורק החיים של איראן (אך בלי לפגוע בצרכים הומניטאריים כמו מזון ותרופות). קלינטון פעלה נמרצות לשכנע את יבואניות הנפט האיראני להפסיק או לצמצם את תלותן באיראן, ומאמציה נשאו פרי.  ההנחה של אובמה וקלינטון הייתה כי התגברות המשבר בכלכלה האיראנית עשויה בסופו של דבר לגרום לטהראן לשנות את עמדותיה (עמ' 442).

שינוי משמעותי במדיניותה של איראן בתחום הגרעין ניכר רק בעקבות היבחרותו של חסן רוחאני לנשיא איראן ביוני 2013 – כבר לאחר שקלינטון סיימה את כהונתה כשרת חוץ. בנובמבר 2013 נחתם הסכם ביניים בנושא הגרעין בין איראן למעצמות (חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון + גרמניה). עם זאת, קלינטון נותרה "ספקנית", כדבריה, לגבי נכונותה של איראן להגיע להסדר כולל בסוגיה זו. (עמ' 445). [הסכם כזה בכל זאת הושג ביולי 2015.] היא לוקחת בחשבון כי גם לאחר בחירתו של רוחאני לנשיא, השלטון הממשי נותר בידי המנהיג העליון, חמינאי השמרן. יתרה מזו. קלינטון ממשיכה: גם אם יושג הסכם בשאלת הגרעין, "תמיכתה של איראן בטרור והתנהגותה התוקפנית באזור תמשיך להוות איום לביטחונה הלאומי של ארצות הברית ובעלות בריתנו" (עמ' 446).

שינויי האקלים

סין ובמיוחד הודו טענו, כי בתור מדינות שחלק ניכר מאוכלוסייתן סובל מעוני, הן חייבות לתת עדיפות לפיתוח כלכלי על פני שיקולים אקולוגיים, וכי חובת צמצום גזי החממה מוטלת על המדינות המפותחות והעשירות. קלינטון דוחה טענה זו בנימוק הבא: גם אם ארה"ב תקטין, תיאורטית, את פליטת גזי החממה לאפס – אזי רמות הפליטה עדיין תהיינה מעל ומעבר למחויב המציאות, אם מדינות כמו סין והודו לא תקטנה את הפליטות שלהן. ארה"ב, מצִדה,  תוכל לתרום למאבק בשינוי האקלים באמצעות פיתוח טכנולוגיות לניצול אנרגיות נקיות.

בוועידת קופנהגן לשינוי האקלים שהתכנסה בדצמבר 2009, בשלב מסוים של הוועידה, ראשי המדינות של סין, הודו, ברזיל ודרום אפריקה (שייצגו כ-40% מתושבי כדור הארץ) התכנסו בחשאי בחדר מסוים. זאת במטרה להכשיל או לפחות לרכך את נוסח ההחלטה –  בו רצתה ארה"ב –  בנושא פליטת גזי החממה. ואולם האמריקאים גילו את החדר של הכינוס החשאי, הנשיא אובמה הצליח לחמוק פנימה לתוכו, וכאשר השומרים הסינים הרימו שוב את ידיהם מול דלת הכניסה, קלינטון התכופפה ונכנסה פנימה בעקבות הנשיא (עמ' 492). בהתפרצותו לחדר הדיונים הצליח הנשיא להטות את החלטת הוועידה בכיוון אליו חתר. הושג הסכם דיפלומטי בין מנהיגים – שהוא פחות מחוזה משפטי מחייב – לפיו כל מדינה גדולה, בין אם מפותחת או מתפתחת, תנקוט בצעדים משמעותיים להקטנת פליטת גזי החממה עד 2020 ותדווח על התקדמותה. [קלינטון מגזימה בחשיבותו של ההסכם הבלתי מחייב הזה.]

זכויות האדם

ממשל אובמה כבר בתחילת כהונתו הצטרף למועצת זכויות האדם של האו"ם, שהוקמה ב-2006. אובמה היה מודע בהחלט  לחסרונותיו של הארגון הזה, בו הייתה חברה גם קובה. כמו כן, לדברי קלינטון, הקדיש הארגון הזה את רוב זמנו לגינויה של ישראל.  אף על פי כן, אובמה וקלינטון  סברו כי הצטרפות למועצת זכויות האדם תאפשר להשפיע עליה באופן קונסטרוקטיבי. במסגרת הארגון הזה ניסתה קלינטון, בין היתר, לקדם את זכויותיהם של קבוצת האנשים בעלי הנטיות המיניות השונות – לסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים  (בראשי תיבות באנגלית LGBT . בעברית -  להט"ב.) בלמעלה משמונים מדינות, השתייכוּת לקבוצת להט"ב היא פשע. בשיחות שקיימה עם מדינאים זרים יצאה שרת החוץ  נגד רדיפתם של בעלי הנטיות המיניות השונות. בין המדינאים האלה היה שר החוץ הרוסי לברוב, שלא הסכים להודות בקיומן של רדיפות נגד הומואים בארצו. בדצמבר 2011, במסגרת מועצת לזכויות האדם בז'נבה, נשאה קלינטון נאום נרגש למען זכויות  להט"ב, בו טענה כי השתייכות לקבוצת המיעוט הזו אינה הופכת אנשים אלה לפחות אנושיים, ועל כן זכויותיהם –  בדומה לזכויות של כל קבוצת מיעוט אנושית (כמו דתית ואתנית) –  הן חלק בלתי נפרד מזכויות האדם. קלינטון  גם קידמה זכויותיהם של  להט"ב במשרד החוץ. לדוגמה, באמצעות הכרה בזוגות מאותו המין כמשפחה, היא אִפשרה לבן זוג מאותו המין להצטרף למקום שירותו של בן זוגו בחוץ לארץ.

קלינטון מדגישה כי ישנה קורלציה בין פגיעה בנשים לבין מלחמות ועריצות. דוגמה מובהקת לכך היה משטר הטליבן באפגניסטן, שאסר על ילדוֹת ללמוד. לדבריה, מחקרים הוכיחו כי שיפור במצבם של הנשים תורם ליצירת רווחה כלכלית ויציבות חברתית, וגם ליישוב סכסוכים. לכן, קובעת קלינטון, קידום זכויות הנשים אינו צריך להיות נושא שולי במדיניות החוץ האמריקאית, כי אם נושא חשוב הנוגע בלבו של הביטחון  הלאומי.  קלינטון מודה, כי לפעמים ריאליזם פוליטי מחייב להתפשר על זכויות אדם ובהן זכויות נשים, ועל כן היא רואה את עצמה כ"אידיאליסטית מציאותית" (עמ' 566). בתקופת כהונתה כשרת החוץ, המיניסטריון שלה ו"הסוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי"USAID) ) [הפועלת בהנחיית משרד החוץ]  קידמו תוכניות במישור הכלל עולמי שנועדו לסייע לנשים להשתלב בתחומי הכלכלה (כמו הכרת השווקים והפיננסים) והשירות הציבורי. כאשר קלינטון נעשתה שרת חוץ היא מינתה אישה (Melanne Verveer) לתפקיד שגרירה לטיפול בבעיות נשים במישור הגלובאלי, ובעת סיום תפקידה ב-30בינואר 2013 היא קיבלה מעין מתנת פרידה מאובמה: הוא הזמין אותה לצפות בו חותם על תזכיר נשיאותי (Presidential Memorandum) [נחשב לפחות יוקרתי מצו נשיאותי]  שהפך את המשרה של שגרירה לטיפול בבעיות נשים לקבועה.

הערות ביקורתיות

באפריל 2015 הצהירה קלינטון פורמאלית על התמודדותה לנשיאות ב-2016 – ואולם נראה כי כבר ספרהּ שפורסם ב-2014 נכתב עם הפנים למרוץ לנשיאות. יתרה מזאת. מתוך הספר משתמע כי עוד בהיותה אשת הנשיא ביל קלינטון, בשנים 2001-1993, היא ניצלה את מעמדה – כמו בפגישות עם מדינאים –  כדי לרכוש ניסיון פוליטי שיכשיר אותה למלא תפקיד בכיר, ייתכן של נשיא. לכן, היענותה לפנייתו של אובמה לכהן כשרת חוץ בממשלו לא נבעה רק מחובת שירות שהטיל עליה הנשיא, כפי שקלינטון מציגה בספרה.  קרוב לוודאי היא חשבה על אפשרות לחזור ולרוץ לנשיאות, כאשר מילוי תפקיד שרת החוץ בעברה נועד להעניק לה יתרון ביחס למועמדים אחרים במרוץ.

כיוון שהספר כתוב עם הפנים לבחירות ב-2016, מוצאת קלינטון לנכון להבליט בפעילותה כשרת חוץ נושאים שעשויים לקדם את סיכוייה במרוץ, כמו יצירת מקומות עבודה לאזרחי ארה"ב באמצעות קידום האינטרסים של חברות אמריקאיות בחוץ לארץ.  לדוגמה, קלינטון טוענת כי בזכות מאמציה, ב-2010 הסכימו הרוסים לקנות 50 מטוסי בואינג 737 בסכום של כמעט 4 מיליארד דולר – רכישה שהוסיפה מקומות עבודה למשק האמריקאי.  כמו כן הדגשת פעילותה, בתור שרת החוץ, למען זכויות נשים בארצות העולם השלישי  ולמען אנשים בעלי נטיות מיניות שונות, נועדה לחזק את התמיכה בה בקרב המחנה הליברלי.

היצירה כתובה בצורה מעניינת ואף מרתקת, ומיועדת לעניין קשת רחבה של קוראים ולעורר אהדה כלפי המְחברת. בדומה לשימוש בפלשבקים (flashbacks)  ביצירה ספרותית, פרקי הספר מתחילים בתיאור התפתחות דרמטית – בדרך כלל בהשתתפותה –  באחת המדינות, ורק לאחר מכן עוברת קלינטון לדיון כרונולוגי. הפרק על הענקת מקלט לפעיל זכויות האדם הסיני צ'ן מזכיר בחלקו עלילה בלשית, והמבצע לחיסולו של בן לאדן – עלילת מתח. קלינטון משלבת בספרה נושאים אישיים ומשפחתיים, המעוררים אמפתיה והתרגשות, כמו האושר הרב שחשה בעת חתונת בִּתה, צ'לסי, ביוני 2010, ובהיוולד נכדתה, שרלוט, בספטמבר 2014. ואולם עיקרו של הספר, כמובן, הוא סיקור ודיון במגמות במדיניות החוץ האמריקאית.

להערכתי – בניגוד לטענתה של קלינטון, המייחסת את ההחלטה בדבר מתן עדיפות לאסיה במדיניות החוץ של ארה"ב לסגנה, סטיינברג (שלדבריה, היה מקורב לאובמה) ולעצמה – יש לייחס הכרעה זו  בראש וראשונה לאובמה עצמו. הרקע להכרעתו הזו (או להסכמתו להחלטתה, לפי גרסתה)  היה לא רק ילדותו באינדונזיה ולידתו ונעוריו בהוואי – סיבות שמציינת קלינטון – כי אם גורמים כבדי משקל יותר. שיתוף הפעולה של אובמה עם מנהיגים מוסלמים בהיותו פעיל חברתי בשנות ה-20 לחייו; הזרוּת, לדבריו, שחש כלפי אירופה בעת ביקורו בה בגיל 27, בהיותו בדרכו לביקור שורשים בקניה ב-1988, והשקפת עולמו האנטי קולוניאליסטית בעלת נימת הגזענות האנטי לבנה בתקופה הזו (לפי האוטוביוגרפיה של אובמה "חלומות מאבי") – כל אלה עמדו מאחורי ריחוק מסוים שנותר בו ביחס לאירופה, הלבנה והנוצרית, בתקופת  כהונתו כנשיא. מתוך פרספקטיבה היסטורית, התרכזות מדיניותה של ארה"ב באסיה, ובמיוחד באזור האוקיינוס השקט –  ולא באירופה –   לא הייתה חסרת תקדים. זו הייתה מדיניותה של ארה"ב בין שתי מלחמות העולם, שהביאה בזמנה למלחמה בינה לבין יפן, המעצמה העולה ובעלת שאיפות ההתפשטות –  ובזמן נשיאותו של אובמה, להתנגשות באינטרסים עם המעצמה העולה סין.

מתוך הספר משתמעת להיטותו של אובמה, במיוחד בתחילת נשיאותו, להגיע להסדר עם איראן.  קלינטון, בדומה לאובמה, ניסתה לנצל כל הזדמנות לקיום דיאלוג עם האיראנים – גם כאשר המציאות טפחה על פניה.  שרת החוץ נוטה להתעלם ממלוא עוצמת הקנאות הדתית והמיליטריזם התוקפני של המשטר האיראני, במיוחד בדמותם של מנהיגו העליון חמינאי ו"משמרות המהפכה". על כן, קלינטון גם נוטה להתעלם מכך, כי כל עוד המשטר הזה יישאר  על כנו, הרי  אף אם יושג הסכם בין איראן למעצמות בדבר תוכנית הגרעין שלה, הסכם זה יהיה בהכרח שברירי וזמני. הוא ינוצל על ידי איראן  בעקבות הסרת הסנקציות להתאוששות כלכלית, שתופנה לפיתוח מואץ של הנשק הקונבנציונאלי,  וטהראן תפר את ההסכם בתחום  פיתוח הנשק הגרעיני בעיתוי הנוח לה.

אבחנותיה של קלינטון כלפי ארגון הטליבן באפגניסטן שגויות בחלקן. אין לקבל את האנלוגיה שהיא מציגה להצדקת המשא ומתן בין ארה"ב לארגון הזה, בניהולה של וושינגטון בזמנה גם משא ומתן עם המשטר הסובייטי. עוצמת התיעוב של הטליבן למערב הנוצרי –  שמקורה בפנאטיות דתית ובקסנופוביה – עולה על זו של המשטר הקומוניסטי בזמנו למערב. זאת ועוד. גם עם בריה"מ לא ניתן היה בזמנה לנהל משא ומתן על שינוי המשטר בה, כי אם בהגבלות על החימוש הגרעיני. נראה כי סיכוייה של ארה"ב להגיע להסדר עם הטליבן בשאלת השלטון באפגניסטן קלושים, ובהיעדר אופציה צבאית ממשית להביסו לא נותר לוושינגטון אלא להסתפק בבלימת התפשטותו. מכאן נראה כי מאמציה של קלינטון לנצל כל הזדמנות לניהול משא ומתן עם הטליבן – עד כדי פתיחוּת לניהולו עם נציג מתחזה של הארגון (עמ' 154) – בדומה לאלה שגילתה ביחס לשיחות עם המשטר האסלאמי בטהראן, היו מוגזמים. הלהיטות הזו מצִדה של קלינטון למשא ומתן עם שני הגורמים  הקיצוניים האלה נמצאת בסתירה לגישתה המפוקחת כלפיהם שהיא טורחת לייחס לעצמה.

קלינטון מוּדעת לכך כי הקושי להקים משטר דמוקרטי בארצות כמו לוב וסוריה נובע מהיעדר  קיומם של מוסדות דמוקרטיים בהן, אותם לא ניתן לכונן בן לילה – ואולם היא מתעלמת מגורם לא פחות חשוב והוא ההרכב הדמוגרפי. במדינות ערב בהן האוכלוסייה מפוצלת מבחינה שבטית (לוב), דתית, עדתית ואתנית (סוריה) –  בצירוף היעדר מסורת דמוקרטית – המיעוט אינו נוטה לקבל את שלטון הרוב. קלינטון מתעלמת מכך כי מיגור משטרו של קדאפי בלוב וערעור משטרו של אסד בסוריה – שנעשו בסיועה של ארה"ב – לא הביאו דמוקרטיה ושגשוג ללוב ולאזורים "המשוחררים" בסוריה,  כי אם למעין מלחמת כל בכל  ושלטון של ארגונים אסלאמיים קיצוניים. בקיצור, להרס מרקם החיים של מרבית האוכלוסייה ולהרעה משמעותית במצבה בהשוואה לתקופה שקדמה ל"אביב הערבי".  מפאת היות משטרו של אסד בעל בריתה של רוסיה ואיראן ומכאן האינטרס האמריקאי במיגורו, נוטה קלינטון להתעלם מתוצאות הרות אסון לתושבי סוריה מליבויה של מלחמת האזרחים נגדו.

בכישלון פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני מטילה שרת החוץ  את האשמה על שני הצדדים. קלינטון ביקורתית ביחס להתחמקויותיו של עבאס מניהול משא ומתן עם ישראל, ואף מעלה תמיהה בדבר רצונו להגיע להסדר שלום. במקביל, היא מעלה ספקות ביחס לכֵנות הסכמתו של נתניהו להקמתה של מדינה פלסטינית, לנוכח התחמקויותיו מדיון על סימון גבולותיה והמשך הבנייה בהתנחלויות.  

להערכתי, קלינטון אינה מודעת לעומק השנאה וההתנגדות בצד הפלסטיני לעצם קיומה של מדינת ישראל, לכך כי גם המתונים בהנהגה הפלסטינית רואים בה ישות בלתי לגיטימית ודוחים על הסף הכרה בה כמדינה יהודית –  תוך אי ויתור על שאיפתם לשים קץ לזהותה היהודית (כמו באמצעות מימוש "זכות השיבה" של פליטי 1948 וצאצאיהם).  (בכך  למעשה מתמיד הצד הערבי בהתנגדותו להחלטת האו"ם מ-29 בנובמבר 1947,  שקראה להקמתן של שתי מדינות בשטחה של א"י המנדטורית, יהודית וערבית.) בעטייה של העמדה הפלסטינית הזו, ייתכן כי נתניהו – שממילא לא ראה בהשגת הסדר שלום אמיתי עם הפלסטינים בעתיד הנראה לעין אופציה ממשית –  לא מצא לנכון לסכן את בסיסו הקואליציוני לשם מטרה בלתי ריאלית. לדעתי, על ראש ממשלה ישראלי לקבל החלטות קשות: להציג תוכנית שלום המבוססת על קווי 1967 תוך חילופי שטחים, ואם לא תיענה בחיוב מצד הפלסטינים, לכל הפחות לנקוט צעדים להינתקות חד צדדית מהגדה המערבית. זאת בראש וראשונה בגלל הבעיה הדמוגרפית.

קלינטון חולקת שבחים לאובמה,  במיוחד בהקשר למבצע לחיסולו של בן לאדן, ומציגה את עצמה כשרת חוץ לויאלית לנשיא. לדוגמה, לבקשת אובמה, היא מילאה את תפקיד "השוטר הרע" בשיחות טלפון אחדות עם נתניהו. עם זאת, קלינטון מוצאת לנכון לציין קיומם של הבדלים בינה לאובמה בסוגיות רבות בתחום החוץ. הבדלים אלה כנראה היו ממשיים, אך היה גם שיקול סמוי מאחורי הצגתם: למקם את עצמה כתואמת בעמדותיה לזרם העיקרי בדעת הקהל האמריקאית, ובכך לקדם את סיכוייה במרוץ לנשיאות ב-2016. בניגוד לנשיא, אשר יחסיו עם נתניהו היו מעורערים – לקלינטון, לדבריה, היו יחסי עבודה טובים איתו. נוסף לכך, מציגה קלינטון את עצמה כמי שדגלה בעמדה קשוחה יותר מן הנשיא בשורה של בעיות חוץ. היא הסתייגה מקביעת מועד לפינוי הכוחות האמריקאיים מאפגניסטן, המליצה לאובמה לנקוט בקו קשוח יותר כלפי רוסיה בתקופה שלאחר שובו של פוטין לנשיאות, ובניגוד לאובמה – תמכה באימונם וחימושם של מורדים סורים כבר בקיץ 2012. קלינטון  מייחסת לעצמה עמדה ריאליסטית  ומפוקחת יותר מזו של אובמה  ביחס ל"אביב הערבי", וגם הצלחות בתחום הדיפלומטי, כמו בתיווך להשגת הפסקת אש בין ישראל לחמאס בנובמבר 2012.

בתור מדינאית, קלינטון מצטיירת בספר זיכרונותיה כבקיאה בסוגיות בינלאומיות, וגם מעודכנת בטכנולוגיות תקשורת של המאה ה-21 (להזים טענות כי היא מבוגרת מדי עבור משרת הנשיא). בספר ישנה אידיאליזציה מסוימת של המדיניות האמריקאית בתחום החוץ. היא מציגה את ארה"ב כראויה להנהיג את העולם לא רק בתור מעצמה גדולה, כי אם בתור מי שמקפידה לקיים את זכויות האדם בתחומה ומשתדלת במידת האפשר לקדמן בארצות אחרות – בניגוד גמור ליריבותיה על הבכורה העולמית, רוסיה וסין. חסרה אצל המְחברת תוכנית ריאליסטית ומאוזנת להסדרת היחסים בין שלוש המעצמות הגדולות.

חסרה אצל קלינטון גם ראייה היסטורית רחבה וחשיבה בלתי שגרתית בתחום החוץ.  להערכתי, ריאליזם פוליטי מחייב את המערב להשלים עם ההתפשטות המוגבלת של רוסיה בחלק מן הרפובליקות הסובייטיות לשעבר והן גיאורגיה ואוקראינה. זאת כיוון שבמישור הגלובאלי למעצמות הגדולות –  ובראש וראשונה לארה"ב, אך גם לרוסיה –  ישנן למעשה זכויות יתר בהשוואה למדינות קטנות. עוד ראוי לזכור כי  בטווח הנראה לעין לא כיבוש צבאי מצד רוסיה הוא שמאיים על אירופה, כי אם כיבושה של מערב אירופה, ללא מלחמה,  על ידי  אוכלוסייה מוסלמית. בעידן המודרני,  התפרקו  מדינות בדרכי שלום (בריה"מ, צ'כוסלובקיה) או שינו את זהותם (דרום אפריקה), לא מפאת מפלה צבאית, אלא הרכבם הדמוגרפי.