מדבדב, רוי. ולדימיר פוטין – נשיא פעיל (מוסקבה, 2002) [סיכום ספר]

מדבדב, רוי. ולדימיר פוטין – נשיא  פעיל (מוסקבה, 2002). 
                                           Медведев, Рой. Владимир Путин – Действующий президент

(Москва: Время, 2002) [רוסית].   447 עמ' ללא מפתח שמות [סיכום ספר]

סיקור אוהד  של מדיניותו של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, בשנתיים הראשונות לכהונתו 2002-2000. המחבר, יליד 1925,  הוא היסטוריון, קומוניסט לשעבר, אשר בשנות ה-60 של המאה ה-20 נטש את המפלגה ונרדף על ידי השלטון, אך המשיך להאמין באפשרות לשנות את המשטר מבפנים בכיוון ליברלי. הסיכום משקף את גרסתו של המחבר, מלבד הערות שלי המופיעות לרוב אחרי המילה "לדעתי" או בסוגריים מרובעים.

לפי בוריס ילצין, נשיא רוסיה בין השנים 1999-1991, הוא הכיר לראשונה את פוטין ב-1997, כשהאיש עבד במנגנון של הקרמלין (בהסתמך על זיכרונותיו של ילצין שפורסמו ב-2000). כבר אז התרשם מתשובותיו המהירות והישירות. יש לציין כי פוטין היה בעברו ספורטאי (ג'ודאי) ואיש ביון מקצועי. בשנות ה-80 הוא שירת חמש שנים במזרח גרמניה מטעם ה-ק.ג.ב והיה אחראי בין היתר על גיוס סוכנים והפעלתם. התכונות שרכש בעברו כספורטאי ובעיקר כאיש ביון  באו לידי ביטוי כבר בעבודתו עם ילצין (תשובותיו המהירות והישירות) – ואפשר להקדים ולומר–   תתגלינה בבירור בעת  כהונתו כנשיא בעתיד. תכונות אלה כללו יכולת לעורר סימפטיה (כמגייס סוכנים), כוח רצון, איפוק והימנעות מחשיפת רגשות; דיוק וסדר  וכושר ארגון (תכונות "גרמניות"), ונכונות ליטול סיכון מחושב (יציאה למלחמה נגד הצ'צ'נים בעתיד).  

כנראה  בין היתר בזכות עברו כאיש ה-ק.ג.ב, ב-1998 מינה ילצין את פוטין לראש "שירות הביטחון הפדראלי"    FSB)מעין המקביל הרוסי של  FBI). בסתיו (?) 1998 ניצל פוטין את מעמדו החדש, כדי להבריח מרוסיה את ראש העיר לשעבר של פטרבורג, אנטולי סובצ'אק (Anatolii Sobchak). יצוין כי פוטין החזיק בתפקיד בכיר במנגנון של סובצ'אק, עת זה שימש ראש העיר של פטרבורג בשנות ה-90, והשתתף במסע לבחירתו מחדש ב-1996, בהן הפסיד. לאחר ההפסד, האשימה התביעה של פטרבורג את סובצ'אק במעילות בקנה מידה רחב, אך טרם עצרה אותו. במצב כזה, הבריח פוטין את סובצ'אק לפינלנד במטוס של חברת תעופה פרטית (עמ' 13). ילצין ראה בצעדו הזה של פוטין ביטוי למחויבותו האנושית כלפי הבוס הקודם שלו. [לדעתי, ייתכן כי בכך ניסה פוטין  גם לעצור הליך משפטי שבסופו של דבר עלול היה להוביל  אליו.]

כבר מתקופת שירותו של פוטין כראש שירות הביטחון הפדראלי ניתן להסיק , לדעתי, את יחסו  לעידן הסובייטי – יחס שיבוא ביתר בירור בתקופת כהונתו כנשיא. פוטין  גילה כבוד והוקרה כלפי מגמות ואישים  מסוימים במשטר הקומוניסטי הקודם, אשר לדעתו היו ראויים לחיקוי ולהמשכיות.  כך ב-1998 הורה פוטין להחזיר את לוחית הזיכרון של ראש  ה-ק.ג.ב המנוח יורי אנדרופוב(Urii Andropov)  (עמד בראש הארגון בשנים 1982-1967 והיה למנהיגה של בריה"מ בשנים 1983-1982) למטה ה-ק.ג.ב (לשעבר) בלוביאנקה (Lubianka) וגם להקים באותו המבנה חדר זיכרון לאנדרופוב.  להבנתי, היה בכך ביטוי להערכתו של פוטין לאנדרופוב בתור מנהיג אינטליגנטי,  שדגל ביעילות ובמשמעת, וגם הערכתו למגמות האוטוריטאריות ואף הדיקטטוריות של המשטר הקומוניסטי. [אנדרופוב אכן היה אחד האישים האינטליגנטיים והמוכשרים בהנהגה הסובייטית –  אך  במיוחד בתפקידו כראש ה-ק.ג.ב הוא גם  גילם את עריצות המשטר הקומוניסטי.]

בהתאם לזיכרונותיו של ילצין, החלטתו למנות את פוטין ליורשו התקבלה כבר בסוף אפריל או בתחילת מאי 1999 (עמ' 15). באוגוסט 1999 מינה ילצין את פוטין לראש ממשלה, תוך העלאת האפשרות כי פוטין יירש אותו בתור נשיא (עמ' 17) . המינוי החדש לא הרשים את המשקיפים הפוליטיים. רק החל מסתיו, בעקבות מדיניותו הנחושה של פוטין נגד המורדים בצ'צ'ניה  ניכרה עלייה תלולה בפופולאריות של ראש הממשלה החדש, שאף עלתה על זו של הנשיא.  המחבר דוחה מכל וכל את הטענות בדבר מעורבותם של  שירותי הביטחון של רוסיה בפיצוץ בתי מגורים במוסקבה ובפלישת המורדים הצ'צ'נים לדגסטאן (אזור אוטונומי הסמוך לצ'צ'ניה) – מעשי טרור ואיבה שהיוו את הרקע  להחלטה האמיצה של פוטין בנושא הצ'צ'ני, אותה נמנעו לקבל קודמיו.

[מחקר רציני טוען שפוטין היה מעורב בביצוע הפיגועים בספטמבר 1999 הן כראש ממשלה והן באמצעות ראש ה-פ.ס.ב. הנאמן לו. ראו: סקירה  של Amy Knight  על מחקרו של דנלופ 

John B. Dunlop, The Moscow Bombings of September 1999, The New York Review of Books, November 2012.]

פוטין לא הסתפק בבידודה של צ'צ'ניה ל"אזור סטרילי" וגם לא הסתפק בפלישה מוגבלת – כי אם גמר אומר לכבוש אותה מחדש. לביצוע המשימה הזו  לא הגביל  פוטין את עצמו בזמן,  וזאת כדי להימנע מפעילות חפוזה, ובחר לפעול באיטיות ובבטחה. סך הכול  מספר הכוחות הרוסיים שרוכזו במלחמה נגד צ'צ'ניה  בסוף נובמבר התקרב ל-150,000 איש.

בדצמבר 1999 הודיע ילצין לפוטין על כוונתו לפרוש מן הנשיאות ולמנותו ליורשו, ורק ב-29 בחודש נקב באוזניו בתאריך המדויק  לכניסתו לתפקיד  כנשיא בפועל והוא 31 בדצמבר בשעה 12:00 בצהריים. כבר בערב אותו היום טס פוטין לצ'צ'ניה. בסוף ינואר  2000 כבשו הרוסים את בירת צ'צ'ניה, גרוזני, ובמארס  הסתיימה הלחימה באזור ההררי.  מאז ניהלו המורדים הצ'צ'נים מלחמת גרילה נגד הרוסים שהתבטאה במארבים  נגד הצבא ובהתנקשויות בחייהם של נציגי השלטון. פוטין מינה את המופתי לשעבר של צ'צ'ניה, אחמד קדירוב (Kadyrov) , לעמוד בראש השלטון בה. בתקופת הלחימה הקשה באזור הצ'צ'ני בחודשים ינואר-מארס איבדו המורדים כ-15,000 לוחמים והצבא הרוסי כ-2,000 (עמ' 79).  בתיאור הלחימה בצ'צ'ניה מצדד המחבר בגרסה הרוסית הרשמית, ועל כן התייחסויותיו לנושאים כמו הסבל שנגרם לאוכלוסייה האזרחית הצ'צ'נית בעת הלחימה ובעיית הפליטים מועטות. המחבר גם נוטה להתעלם מהפרת חוקי הלחימה הבינלאומיים מצד הצבא הרוסי במלחמה זו.

נישא על גלי ההצלחה של מדיניותו בצ'צ'ניה, עוטה הילה של מנהיג חזק המסוגל להבטיח ביטחון אישי וסדר במדינה, ב-26 במארס 2000 נבחר פוטין לנשיא רוסיה בסיבוב הראשון ברוב של 53%. בניגוד לילצין, אשר הדומה  (duma-הפרלמנט של רוסיה) הראשונה (1995-1994) והשנייה (1999-1996) בתקופת כהונתו היו במצב של אופוזיציה לנשיא – הרי הדומה השלישית, אשר נבחרה ב-19 בדצמבר 1999 הבטיחה רוב מוצק לפוטין. זאת בזכות הצלחתה של מפלגת "אחדות" (Edinstvo) בראשות סרגיי שויגו (Sergei Shoigu) בבחירות. מפלגה זו נוסדה רק כשלושה חודשים לפני הבחירות והייתה מפלגת  מרכז בעלת מצע בלתי ברור. הסיבות להצלחתה הדרמטית של מפלגת ה"אחדות" נעוצות היו בתמיכתה המלאה במדיניותו של פוטין בצ'צ'ניה כבר באוקטובר-נובמבר 1999, עת רוב המפלגות היססו ואף הסתייגו ממדיניות זו, ובתמיכתו המוצהרת של פוטין במפלגה זו.  פוטין פורמאלית לא היה חבר בשום מפלגה. באביב 2001 מפלגת "אחדות" התאחדה עם מפלגת מרכז חשובה בשם "מולדת" (Otechestvo), בראשות ראש העיר של מוסקבה, יורי לוז'קוב Luzhkov) (Urii  (בעבר עמד בראשה יבגני פרימקוב[Evgenii Primakov]). המפלגה החדשה נקראה "רוסיה המאוחדת" (Edinaia Rossiia) [זהו התרגום המקובל לשמה. ליתר דיוק, התרגום צריך להיות "רוסיה של אחדות" – רמז, לדעתי, למגמות האוטוריטאריות של פוטין]. האידיאולוגיה של מפלגה זו קרובה מבחינות מסוימות לסוציאל דמוקרטיה המערב אירופית, ועם זאת מדגישה המפלגה כי אין בכוונתה להעתיק את האידיאולוגיה המערבית, כי אם לאמץ רעיונות המתאימים לתנאיה של רוסיה ולשלב בין פיתוח כלכלי לצדק סוציאלי (עמ' 424-423).

את עקרונות מדיניותו הכלכלית של פוטין מגדיר המחבר  כ"כלכלת שוק מנוהלת", שיטה בה שמור מקום חשוב לקפיטליזם של המדינה, תוך השארת מרחב לקפיטליזם הפרטי. המחבר מותח ביקורת על  "הליברליזם הדוגמטי", כדבריו, שהונהג ברוסיה בשנות ה-90 של המאה ה-20 ונועד באמצעים דרסטיים (מעין ריפוי בהלם) לבנות ברוסיה שיטה כלכלית בנוסח מערב אירופה וארה"ב. לדעת המחבר, רוסיה אינה יכולה ואינה צריכה להעתיק את השיטה הכלכלית של ארצות המערב המפותחות ועליה להשאיר מקום חשוב לפעילותה של המדינה בתחום הכלכלה –   במיוחד בענפים חיוניים של הכלכלה בהם ניתן להשיג רווחים לטווח ארוך בלבד, ולכן יזמים פרטיים  יירתעו מלהשקיע בהם. המחבר מודה כי עיקר הכנסותיה של רוסיה מקורן בייצוא חומרי גלם ובראש וראשונה נפט וגז. ירידה במחירי הנפט  כבר החל מסוף שנות ה-80 הביאה לטפיחה בחוב החיצוני הסובייטי, אשר יחד עם החוב הרוסי, שהלך וגדל בשנות ה-90, הגיע ב-2000 ל-158 מיליארד דולר. לעומת זאת, מאז תחילת שלטונו של פוטין, בזכות העלייה  במחירי האנרגיה בשוק העולמי והיציבות הפוליטית ברוסיה שהשפיעה לחיוב גם על כלכלתה, חובה  החיצוני  החל לקטון והגיע בינואר 2002 ל-145 מיליארד דולר (עמ' 285).

מאז  יוני 2000  התחיל  פוטין בנקיטת צעדים נגד "אוליגרכים" – בעלי הון שהתערבו בפוליטיקה. בחודש הזה נעצר לתקופה קצרה איל התקשורת, ולדימיר גוסינסקי (Gusinskii), באשמת נטילה בלתי חוקית מן המדינה של ערוץ טלוויזיה בשווי 10 מיליון דולר. כבר ביולי לגוסינסקי הותר לצאת לחוץ לארץ, ובהמשך השנה נתנו השלטונות להבין  כי הצעדים  המשפטיים נגדו ייפסקו, אם ימכור את מניותיו בכלי התקשורת שלו שכללו ערוצי טלוויזיה ועיתונים. המחבר מציין, אך אינו מבליט את היותו של גוסינסקי יהודי ואחזקתו באזרחות ישראלית, במקביל לרוסית. המחבר מצדד בגרסת השלטון הרוסי, לפיה התביעה נגד גוסינסקי פעלה באופן עצמאי, ללא מעורבות פוטין, וכך גם ביחס לאוליגרכים נוספים, כמו בוריס ברזובסקי (Berezovskii). ואולם מתוך קריאה ביקורתית של דברי המחבר –  ואף התבטאויותיו של פוטין עצמו בנושא האוליגרכים –  עולות המסקנות הבאות. (1) המהלכים נגד גוסינסקי ודומיו ננקטו לא בגלל עבירות פיננסיות – כי הרי כל תהליך ההפרטה ברוסיה בשנות ה-90 נעשה בצורה מפוקפקת – אלא בגלל עמדתם השלילית כלפי פוטין, תוך ניצול כלי התקשורת שבבעלותם. פוטין לא הותיר ספק כי בכוונתו לנטרל את בעלי ההון (כמו באמצעות אילוצם למכור את כלי התקשורת שברשותם, תוך איום במעצר) שהעזו למתוח עליו ביקורת או מימנו מפלגות שלא היו לרוחו. (2) אך מאידך גיסא, דאג פוטין להרגיע את  בעלי ההון שהלכו בתלם ואת קהילת העסקים בכלל, וזאת כדי למנוע זעזועים בכלכלה בצורה של בריחת הון לחוץ לארץ והרתעת משקיעים זרים מלהשקיע ברוסיה.  כבר בקיץ וסתיו  2000 ניכר היה כי באמצעות צעדיו נגד גוסינסקי וברזובסקי הצליח פוטין  להגביל את פעילות בעלי ההון בתחום הכלכלי, תוך מניעת התערבותם בפוליטיקה בכיוון הבלתי רצוי לו.   עוד בפרשת האוליגרכים ראוי לציין, כי המחבר מביא רשימה של האוליגרכים הרוסים  בשנים

2000-1999 בלי לציין את לאומיותו של כל אחד מהם. ואולם עיון ברשימה מגלה אחוז גבוה מאוד של יהודים בה, מעל ומעבר לשיעורם באוכלוסיה הכללית, ובהם גוסינסקי, ברזובסקי (יהודי מומר), רומן אברמוביץ' , מיכאיל פרידמן ומיכאיל חודורקובסקי (Khodorkovskii) (עמ' 237).

ככלל, תומך מחבר הספר במדיניותו של פוטין בתחום הפנים. עם זאת הוא מודה כי ברוסיה טרם הוקמה חברה אזרחית, בדמותם של ארגונים שאינם תלויים בשלטון, כמו מקצועיים, תרבותיים ושל צדקה, וכי הקמתה של חברה אזרחית הינה תנאי הכרחי להקמתו של משטר דמוקרטי. בנימת ביקורת נדירה כלפי פוטין טוען המחבר כי "הנשיא חייב לעזור לפתח חברה אזרחית", אם הוא מעוניין בקידומה החברתי-כלכלי של רוסיה "ולא רק בחיזוק שלטונו האישי" (עמ' 409). המחבר, בשונה מפוטין, דוגל כעת  בסוציאל-דמוקרטיה בנוסח מערב אירופה. לדעתו, ברוסיה ישנן מפלגות אחדות הדוגלות בהשקפה זו – אחת מהן בראשות מיכאיל גורבצ'וב – אך אמביציות אישיות מונעות את איחודן וניצול הפוטנציאל האלקטוראלי שלהן.

פוטין בחר אישים מרכזיים בממשלו מאנשי ק.ג.ב לשעבר, ומהארגון שהחליף אותו באחריות לביטחון הפנים, ה-FSB; מהעירייה של פטרבורג ומן האוניברסיטה שלה, בה רכש תואר במשפטים בטרם החל בקריירה ב-ק.ג.ב. בין האישים האלה נכללו  German Gref (כלכלן ליברלי),  Dmitrii Kozak,  Sergeii Ivanov (עבד כ-18 שנה במודיעין חוץ ובמארס 2001 מונה לשר ההגנה)  ו-Dmitrii Medvedev [משפטן מאוניברסיטת פטרבורג ונשיא רוסיה לעתיד] (עמ' 232).

באמצע אוגוסט 2000 טבעה הצוללת הרוסית קורסק  (Kursk)  בים בארנץ. הצוללת נכנסה לשירות ב-1995  ונחשבה למתקדמת  ולבטוחה ביותר בצי הרוסי. מ-14 באוגוסט נעשו מאמצים להציל את אנשי הצוללת ששקעה בקרקעית הים, וב-21 בחודש צוותי הצלה של נורבגיה ואנגליה הצליחו לפתוח את מכסה הצוללת (דבר שלא עלה בידי  צוותי ההצלה הרוסים) ולקבוע כי המים חדרו לתוך הצוללת ואין בה ניצולים.  בעת טביעת הצוללת  שעה פוטין בחופשה בסוצ'י  (Sochi) [אתר נופש לחוף הים השחור],  הוא חזר למוסקבה רק ב-19 בחודש, ונרתם לפעילות פומבית בנושא הצוללת רק לאחר היוודע מלוא האסון – מ-22 בחודש עת נפגש עם משפחות החללים והטיח האשמות כלפי אלה, שלדבריו, חמסו את הצבא הרוסי והמדינה  וכעת עוסקים במניפולציה של דעת הקהל. בכך הגיב פוטין לביקורת  על טיפולו בפרשה מצד חלק מכלי התקשורת הרוסים, שלטענתו נמצאו בשליטת האוליגרכים העוינים כלפיו. המחבר, מצדו, מצדיק את אי שובו של פוטין למוסקבה מהחופשה בזמן מאמצי ההצלה,  ואת אי הגעתו לאזור האסון בעת מאמצי ההצלה.  המחבר מקבל את הסברו של פוטין  לפיו חוסר האונים של השלטון העליון ברוסיה היה מתגלה ביתר שאת לו היה שב לקרמלין, ואף  היה בולט שבעתיים, לו היה מגיע לאזור האסון.

להערכתי, אפשר לקבל את טענתו של המחבר, כי לא הייתה תועלת מעשית, לו היה  פוטין מגיע לאזור האסון ונוטל  את הפיקוד על מאמצי ההצלה, ואף ייתכן כי היה מפריע לעבודה המקצועית. ואולם, לדעתי, תגובתו האטית הפומבית של פוטין לאסון (הצוללת)  ואי ביקורו באזור האסון תאם את דגם  ההתנהגות של שליטים סובייטים באירועים אנלוגיים  (כמו סטאלין, בעקבות  מתקפת הפתע הגרמנית ב-1941 וגורבצ'וב בעקבות אסון צ'רנוביל ב-1986). התנהגות זו נועדה למנוע  היווצרות אסוציאציה בין המנהיג לבין כישלונות  (והיא אפיינה גם את היטלר שלא ביקר בערים מוכות ההפצצות של גרמניה) – ועמדה בניגוד בולט להתנהגות של ראשי שלטון במשטרים דמוקרטיים, אשר ראו מחובתם  להגיב אישית  ובזמן אמת על אסונות ולערוך ביקורי הזדהות במקום האירוע (לדוגמה, צ'רצ'יל  במלחמת העולם השנייה).  עם זאת פגישתו של פוטין עם משפחות המלחים שנספו הצביעה  על  מרכיב של שוני והתעלות מהדגם הסובייטי הקלאסי.

במדיניות החוץ של  פוטין ניכרו מגמות של המשכיות, אקטיביזציה ושינוי. בדומה לילצין קודמו, אך ביתר שאת הוא ניסה לפתח קשרים עם המדינות החשובות במערב אירופה, בערכו בשנה הראשונה לכהונתו ביקורים באיטליה, גרמניה וספרד. ביולי  2000 פוטין נפגש עם נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, במסגרת ועידת הפסגה של שמונת המדינות המתועשות  הגדולות, שנערכה באוקינאווה.  עם זאת, כבר בשנה הראשונה  לכהונתו  לא רק התרחק פוטין מניהול מדיניות פרו-אמריקאית, אלא טיפח קשרים עם המעצמה המתחרה באמריקה, סין, וגם עם מדינות  עוינות לארה"ב. הוא ביקר בסין ויחד אתה ייסד ארגון אזורי – "פורום שנחאי" –  שכלל בנוסף לרוסיה וסין רפובליקות מוסלמיות סובייטיות לשעבר (קזחסטאן, אוזבקיסטאן, טג'יקיסטאן וקירגיזיה).  ביולי ביקר פוטין בצפון קוריאה –  ארץ שבה ראשי  המדינות של בריה"מ ורוסיה מעולם לא ביקרו. בנובמבר  ביקר פוטין בקובה, בהצהירו כי ניתוק הקשרים ההדוקים מצד רוסיה עם מדינה זו בעידן הפוסט-סובייטי היה "טעות היסטורית" (עמ' 183). הפגנת מדיניות חוץ עצמאית ובוטחת התאפשרה הודות לשיפור במצבה הכלכלי של רוסיה, שהושג בזכות העלייה במחירי הנפט בשוק העולמי.

מפנה, בכיוון של שיפור קשרים עם  המערב בכלל וארה"ב במיוחד, ניכר במדיניותה של רוסיה, בעקבות פיגועי  הארגון  האסלאמי הקיצוני "אל-קאעידה"  ב-11 בספטמבר 2001 במגדלי התאומים בניו יורק.  פוטין מיהר להביע סולידאריות עם ארה"ב  ולהציע את שיתופה של רוסיה במלחמה הבינלאומית נגד הטרור. על רקע  האירוע הטראומטי בספטמבר ערך פוטין בסוף החודש ביקור מוצלח בגרמניה בו נשא נאום בבונדסטאג בשפה הגרמנית (שלטענת המחבר  אף כתב את מרביתו בגרמנית בעצמו) ושוחח עם מדינאים גרמנים בשפתם. ואולם, עיקר פעילותה של רוסיה בעקבות פיגועי ספטמבר התרכזו בזירה האפגאנית והאמריקאית. לאחר תחילת ההפצצות האמריקאיות באפגניסטן  באוקטובר – שכוונו למיגור שלטון הטליבאן על שנתן מקלט ל"אל-קאעידה" – הגדילה רוסיה את סיועה ל"ברית הצפונית". היה זה ארגון אפגאני שנלחם נגד שלטון הטליבאן ואשר זכה גם לסיועה של ארה"ב. עזרתה של רוסיה ל"ברית הצפונית" התבטאה באספקת דלק, תחמושת, משוריינים – וכנראה גם במשלוח יועצים וטנקיסטים (עמ' 385). רוסיה למעשה גם נתנה את הסכמתה למתן בסיסים צבאיים לאמריקאים ברפובליקות סובייטיות לשעבר, הסמוכות לאפגניסטן (אוזבקיסטן, טג'יקיסטן), כדי לאפשר לארה"ב לפעול נגד הטליבאן. עם זאת [כנראה למודת הלקח מניסיונה המר ממעורבותה הצבאית באפגניסטן בשנות ה-80] לא שלחה רוסיה צבא לכוח הרב לאומי שהוקם באפגניסטן בשלהי 2001. הסולידאריות של פוטין עם ארה"ב וסיועו במלחמה נגד הטליבאן נבעו מרגישותו לטרור האסלאמי – אותו חוותה רוסיה בדמות הטרור הצ'צ'ני – ורצונו להרחיק את האיום האסלאמי הקיצוני הן מרוסיה והן מגבולותיה הדרומיים של בנות בריתה (הרפובליקות הסובייטיות לשעבר). נוסף להתייצבותה לצד  וושינגטון במלחמה נגד הטליבאן, באוקטובר החליטה רוסיה לסגור את בסיסה הימי  בוייטנאם  ואת בסיסה למודיעין אלקטרוני בקובה (עמ' 363).  כל המהלכים האלה של רוסיה יצרו אווירה טובה מאוד בשיחות בין פוטין לנשיא ארה"ב, ג'ורג'  בוש הבן, שהתקיימו בוושינגטון בנובמבר 2001.

ואולם, נושא שהמשיך להעיב ולא נפתר במהלך  שיחות וושינגטון  היה רצונו של בוש  לבטל את מחויבות ארצו להסכם מ-1972 – שנחתם בזמנו בין בריה"מ לארה"ב – שאסר הצבת טילים אנטי בליסטיים.  בדצמבר 2001 אכן הודיע בוש על פרישתה של ארה"ב מן ההסכם הזה, בטענה כי הוא מונע מארה"ב לפתח   מערכות נגד טילים המכוונות  נגד מדינות "סוררות" (כמו איראן). בוש הדגיש כי אין צעדו מכוון כלפי רוסיה. תגובתו של הראשונית של פוטין לצעד האמריקאי הייתה מתונה. הוא טען כי החלטתו של בוש שגויה, אך אינה מהווה איום כלפי רוסיה, כיוון שברשותה האמצעים להתגבר  על כל מערכת הגנה נגד טילים. [אף על פי כן, בהמשך העשור, נושא הצבת מערכת אמריקאית  נגד טילים במזרח אירופה עתיד להעיב על הקשרים הרוסים-אמריקאים. עוד אפשר להוסיף, מתוך פרספקטיבה היסטורית, כי ההתחממות ביחסים בין רוסיה לארה"ב בעקבות פיגועי ספטמבר הייתה קצרה, ורוסיה של פוטין חזרה בהדרגה לנהל מדיניות חוץ שכוונה להאדיר את מעמדה כמעצמה גדולה – מדיניות שלא תאמה ואף נגדה את האינטרסים של וושינגטון.] בהתייחסות קצרה למדיניותה של רוסיה בסכסוך הישראלי-פלסטיני בראשית האינתיפאדה השנייה [שהחלה בספטמבר 2000 ובשנתיים הראשונות שלה פיגועי הטרור הפלסטיני נגד אזרחים ישראלים הגיעו לשיאם], טוען המחבר כי ארצו נוקטת בעמדה עצמאית ומאוזנת בסכסוך הזה, בהיותה סבורה שאי אפשר לראות בבעיה הפלסטינית רק בעיה של טרור בינלאומי (עמ 458).

מתוך ראיונותיו של פוטין בכלי התקשורת בשנתיים הראשונות לשלטונו ניתן ללמוד  על השקפתו ביחס לדת  ולהיסטריה של ארצו. פוטין סבור היה כי לדת חשיבות מבחינה מוסרית ורוחנית, אך אין חשיבות לאיזו דת ספציפית שייך האדם, כי הרי כל הדתות "הומצאו על ידי אנשים" (עמ' 427).  הוא התחמק מלהשיב על השאלה האם הוא אדם דתי, בטענה שהוא רואה נושא  זה כ"מאוד אישי" (עמ' 465). במהלך ביקורו בצרפת באוקטובר 2000, פקד פוטין את בית הקברות הרוסי בפאריס, התעכב ליד קברו של   מפקד הצבא הלבן, דניקין, ואמר: "אנו ילדים של אם אחת – רוסיה, והגיע הזמן עבורנו להתאחד" (עמ' 181). בראיון בדצמבר 2001 נקט פוטין עמדה מאוזנת כלפי סטאלין:  הוא הביע כלפיו עמדה שלילית בתור דיקטאטור, אך מאידך גיסא טען כי אין להתעלם מן ההישגים בהם זכתה בריה"מ בהנהגתו, כמו הניצחון על גרמניה הנאצית (עמ' 427). ביחס  ל"מפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית" (KPRF) [שהוקמה במקומה של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית לאחר התפרקותה של בריה"מ], טען פוטין, כי על מנת להבטיח את עתידה, על מפלגה זו לנטוש תפיסות רדיקאליות מיושנות ולהתקדם לכיוון של דמוקרטיה וכלכלת שוק (עמ' 427). בראיון לעיתון מערבי מנה פוטין שלושה  מדינאים שהרשימו אותו – שארל דה  גול, לודוויג ארהארד [אדריכל השיקום הכלכלי של גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה] ופרנקלין רוזוולט – כיוון ששלושתם הצליחו לשקם אומה לאחר חורבן צבאי או משבר כלכלי (עמ' 465).

מהשקפת עולמו של פוטין, ממדיניותו בשנתיים הראשונות  ומתוך פרספקטיבה היסטורית –  ניתן להגיע, לדעתי, להערכה הבאה. קודמו בתפקיד הנשיא, ילצין, במיוחד בשנותיו הראשונות, ניסה לנהל את מדיניותה של רוסיה כאנטיתזה  לזו של בריה"מ (על אף שלא נטש לגמרי את המסורת הסובייטית).  הדבר התבטא בתחום הפנים, בהשעיה זמנית של פעילות המפלגה הקומוניסטית, בכלי תקשורת חופשיים, במעבר מהיר להפרטה ולכלכלת שוק – ובתחום החוץ בניהול מדיניות ידידותית כלפי ארה"ב, עד כדי לפעמים הליכה בתלם אחריה. לעומת זאת, פוטין, גיבש את מדיניותו כסינתזה בין התקופה הפוסט סובייטית של ילצין לבין התקופה הסובייטית – וכל זה בלי לזנוח את המסורת הצארית. מכל שלוש התקופות האלה ברר פוטין את היסודות החיוביים לדעתו, ואשר תאמו את אמביציות השלטון האישי  שלו.  בתחום הפנים לא הייתה בכוונתו לחזור לשיטת הדיקטטורה  הטוטליטארית  ופולחן האישיות של המנהיג  שאפיינה את בריה"מ – אך, בהשוואה לתקופת ילצין, הוא צמצם  למעשה את חופש  כלי  התקשורת, במיוחד הטלוויזיה,   פגע בחופש ההתארגנות המפלגתית, והפך למנהיג אוטוריטארי-כריזמטי  בעל נטיות דיקטטוריות. בדומה לכך, לא הייתה בכוונתו לחזור לשיטת הכלכלה הסובייטית,  מתוך מודעות להשלכותיה ההרסניות   – אך משיקולים של יעילות כלכלית וחיזוק כוחה של המדינה, הטיל פוטין הגבלות על כלכלת שוק. בתחום החוץ בחר פוטין לנהל מדיניות שכוונה להחזיר לארצו את היוקרה כמעצמה גדולה ואף שוות ערך לארה"ב, לפי מיטב המסורת הסובייטית – ואולם תוך פתיחות  למערב ולארה"ב והתחשבות רבה יותר באינטרסים האמריקאים מאשר בתקופה הסובייטית. לאחר הזעזועים וחוסר הבהירות של תקופת ילצין,  הצטיירה תקופת פוטין כעידן של יציבות שלטונית בראשות מנהיג חזק, לפי מיטב המסורת הצארית-סובייטית.