Samter, Hermann. To be a Jew in Berlin: The Letters
of Hermann Samter, 1939-1943. Edited by Daniel Fraenkel. Translated
from German by Bronagh Bowerman. (Jerusalem: Yad Vashem, 2012). 128 pp.
זמטר, הרמן. להיות יהודי
בברלין: המכתבים של הרמן זמטר, 1943-1939. ערך דניאל פרנקל. (ירושלים: יד ושם,
2012). 128
עמ'. [סיכום ספר]
מכתבים של הרמן זמטר, עובד
בעיתון יהודי בברלין שפורסם בחסות המשטר הנאצי, השופכים אור על מצבם הטראגי והמידרדר של יהודי העיר הזו בתקופת
מלחמת העולם השנייה. חשיבות מיוחדת ישנה למכתבים המתארים את פרק הזמן החל מאוקטובר
1941, בו התחיל מבצע גירושם של יהודי העיר
למזרח, להשמדה – עד למארס 1943, עת המחבר
נשלח לאושוויץ אל מותו. ההקדמה שלפנינו וההערות בסוגרים מרובעים שבתוך המכתבים
מקורם בהקדמה הארוכה והמלומדת של העורך,
דניאל פרנקל. הערותיי מוּבאים בפרק קצר
בסוף הסיכום.
הקדמה
הרמן זמטר נולד בברלין ב-1909
למשפחה יהודית אקדמאית. אביו היה חבר בקהילה יהודית רפורמית, אשר כדי להתקרב
לגרמנים התפללה בימי ראשון במקום בשבת. זמן קצר לפני עליית הנאצים לשלטון הגיש זמטר
עבודת דוקטוראט בנושא "העיתונות של האיגודים המקצועיים הגרמניים", שלא
אושרה מפאת התחלפות המשטר. ניתן להניח כי היו שתי סיבות להישארותו בגרמניה בתקופה
בה יהודים עדיין יכלו להגר. (1) לפני פרוץ המלחמה ואף במהלכה הוא היה אופטימי לגבי
סיכוייו לשרוד (ועם זאת כאשר הרדיפות נגד היהודים הלכו וגברו הצטער שלא היגר). (2)
היה לו קשר חזק לתרבות הגרמנית. לעומתו, אחותו, לוטה בלומנפלד (השם המלא בצירוף שם
המשפחה של הבעל Charlotte Blumenfeld), הצליחה
להגר לבריטניה ביוני 1939.
החל מינואר 1939 ובתקופת המלחמה
עבד זמטר בעיתון יהודי בשם Judisches Nachrichtenblatt . העיתון החל
להופיע בנובמבר 1938 בחסותו ובפיקוחו של שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס. באותו החודש נאסרה הופעתם של 65
עיתונים יהודיים אחרים והמנויים שלהם, כברירת מחדל, נאלצו לעבור לעיתון החדש. בעיתון
פורסמו בין השאר האיסורים הרבים שהטילו הנאצים על היהודים בתוספת הבהרות. זמטר עבד
במחלקת הפרסום של העיתון. למחלקה הזו הייתה חשיבות, כמו בנושא חיפוש עבודה, לנוכח
הוצאתם של היהודים מהחברה הגרמנית. המשרה בעיתון הבטיחה לו הכנסה נאה, פטור מגיוס
לעבודות כפייה, והחל מסתיו 1941 – גם מגירוש "מזרחה", כלומר גירוש
לגטאות במזרח אירופה או ישירות למחנות השמדה. בין השנים 1941-1938 העיתון הופיע
פעמיים בשבוע, ואחרי יוני 1941 רק פעם אחת. גודלו הלך והצטמצם בעקבות מבצע הגירוש
"למזרח", והוא חדל להופיע ביוני 1943, כאשר הגירוש הסתיים ברובו. רוב
מכתביו של זמטר שבקובץ הופנו לשתי נשים גרמניות: קרולינה שטדרמן (Karolina
Stadermann), ילידת 1865, שהייתה בעבר עוזרת אצל משפחת זמטר; ובתה הנשואה,
ליזה גודהרט (Lisa
Godehardt) (1980-1902), שהתגוררה עם אימה. שתי הנשים לא גרו בברלין בעת
המלחמה. תוכן מכתביו של זמטר לשתי הנשים האלה אינו מותיר ספק כי הם לא נשלחו
באמצעות הדואר הרשמי, אלא הועברו כנראה על ידי קרובי משפחה שלהן. על אף
הסיכון, הנשים שמרו את המכתבים ואחר המלחמה העבירו אותם לאחותו של זמטר, לוטה.
המכתבים
לפני פרוץ המלחמה, אוגוסט 1939
[החל מנובמבר 1938 על יהודים נאסר לבקר במקומות
ציבור כמו מוזיאונים, בתי קולנוע, ספריות ועוד.] במכתב ללונדון לאחותו ולגיסו,
לוטה ופּוֹל בלומנפלד, מ-19 באוגוסט 1939,
המחבר מתאר את חופשתו במינכן. לדבריו, בעיני רבים הוא נראה כאיטלקי. [כנראה
בזכות חזות זו] הוא ביקר בתיאטראות, קונצרטים ותערוכות. בתערוכה אחת מצא לפתע את
עצמו עומד מול הרמן גרינג, שר האווירייה הנאצי. באותו הזמן גרינג צפה בתמונה של
עצמו (עמ' 71). אין התייחסות לנושא היהודי, כמו אפליה. (לדעתי, סביר להניח כי
המכתב הזה לא נשלח דרך הדואר הגרמני
הרשמי, כי הרי בו המחבר בבירור מפליל את עצמו החל מהפרת חוקי הגזע וכלה בהימצאותו
בקרבתו של גרינג!)
במכתב הזה ישנה ידיעה מעורפלת
כי עלולה לפרוץ מלחמה ב-26 באוגוסט, אך
זמטר, באופן מפתיע, כאילו מתייחס לכך באדישות. לעומת זאת במכתב נוסף לאחותו ולגיסו
ב-25 באוגוסט, משתמעת דאגתו ממודעותו כי עלולה לפרוץ מלחמה. הוא כותב:
"אינני יודע כמה זמן עוד נוכל לכתוב זה לזה", מביע חשש מפני "זמנים
קשים" בעתיד, אך מבקש מקרוביו לא לדאוג ומקווה כי "ישרוד" (עמ'
72).
נוסף לשני המכתבים האלה, בקובץ
ישנם מכתבים אחדים של זמטר לאחותו ולגיסו
בתקופת המלחמה. בעטיה של המלחמה, מכתבים אלה נשלחו באמצעות הצלב האדום, לאחר שעברו
את הצנזורה הגרמנית, דבר שמנע מן המחבר לתאר את המצב לאמתו.
תקופת המלחמה עד הגירוש הראשון,
ספטמבר 1939-ספטמבר 1941
כל המכתבים מתקופת המלחמה הנסקרים להלן (מלבד שני מכתבים
שיפורטו בהמשך) נשלחו או לליזה או
לקרולינה או מכתב משותף לשתיהן. [בהתאם לתקנות המשטר הנאצי ממאי 1941 יהודים נאלצו
לפנות דירות לטובת ארים ולהתרכז בבתים בבעלות יהודית.] במכתב מ-2 ביולי 1941 זמטר
מספר כי נאלץ לפנות מקום בדירתו לזוג נשוי (בחדר בו עמד פסנתר) ולמישהו נוסף בתוך
חדרו – "לא נערה צעירה ויפה!" (עמ' 77). [המחבר היה רווק.] עוד מספר כי העיתון בו עובד צומצם ל-4 עמודים
ומתפרסם פעם בשבוע; ליהודים אסור לקנות דובדבנים, סוכריות, קפה ושורה של מוצרים
נוספים.
במכתב מ-5 באוגוסט 1941
מודה לליזה על מצרכי המזון ששלחה לו. יצוין כי לנוכח המגבלות שהוטלו על היהודים
בתחום המזון, שהלכו והחמירו (בסוף 1942 בוטלו תלושי הקצבת הבשר), גם במהלך 1943-1942
ליזה ואימה המשיכו לשלוח לזמטר חבילות מזון ואף מעדנים, כמו נקניקיות ונקניק, ובכל
מכתב המחבר נהג להודות להן על כך. החבילות כנראה היו נשלחות לקרובי משפחה של
השולחות בברלין ומשם מועברות בדיסקרטיות לזמטר. המחבר מספר כי נערך חיפוש בבתיהם של 1000 משפחות
יהודיות. חיפשו דברים שליהודים אסור להחזיק החל מזהב וכסף וכלה ביין אדום, עגבניות
ופירות. יהודים שלא נמצאו בבתיהם נאסרו בהמשך, בהתאם לצו שאסר על יהודים לשהות
מחוץ לבית אחרי השעה 9 בערב. במכתב נוסף
מ-10 בספטמבר 1941 מציין כי בגלל הצו הזה נאלץ לוותר על חופשתו; כמו כן
מפרט גזירות נוספות נגד יהודים ובהן החובה
לענוד טלאי צהוב עם המילה יהודי. אף על פי כן, המחבר כדרכו מנסה לשמור על
אופטימיות.
במכתביו בקיץ ובסתיו 1941,
שנזכרו לעיל, ישנן התייחסויות קצרות לנושא המלחמה. המחבר לועג בגלוי למדיניות
ההפכפכה של הנאצים כלפי המשטר הסובייטי: מידידות במשך כשנתיים [החל מחוזה
מולוטוב-ריבנטרופ באוגוסט 1939] עד
לחשיפתו לפתע כמשטר קרימינאלי, יהודי ובוגדני [לאחר המתקפה הנאצית נגד בריה"מ
ביוני 1941]. זמטר סבור כי אבידות הגרמנים במלחמה נגד רוסיה גבוהות (בשלב זה
המחבר, לדעתי, אינו מדייק. הוא מעוניין במפלתה של גרמניה ומייחס את הרצוי
למצוי.) המחבר לועג לתעמולה הנאצית המתארת
את הטייסים הבריטים שמפציצים את גרמניה כ"פירטים אוויריים" (עמ' 80).
מתחילת הגירוש למזרח עד סיום
עבודתו בעיתון, אוקטובר 1941- דצמבר 1942
במכתב מ-21 באוקטובר 1941
מדווח זמטר כי בחודש הזה יותר מ-1,000 יהודים נלקחו מבתיהם לאחר שנצטוו לארוז את
מזוודותיהם במהירות. הורים לא הספיקו להיפרד מילדיהם. בתיהם של המגורשים נאטמו ורכושם הוחרם. הם
הועברו למחנה מעבר בו הוחרמו מהם כסף, שעונים ודברים העשויים ממתכת. בהמשך
הועלו המגורשים על רכבת. בקבוצת המגורשים
מיוצגים כל הגילאים, אך בעיקר אנשים מבוגרים. במכתב מ-29 באוקטובר צופה כי
בנובמבר יגורשו 20,000 יהודים, מתוכם 6,000-5,000 מברלין. לדעת זמטר, יש לצפות כי
בקצב הזה גירוש כל היהודים יימשך כשנה. לנוכח הגירושים גדל מספר מעשי ההתאבדות
בקרב היהודים. מהמגורשים נשללת האזרחות הגרמנית ורכושם מוחרם. [בהסתמך על צווים
מנובמבר ודצמבר 1941 לפיהם נשללה אזרחות גרמנית מיהודים שגרו מחוץ לרייך. הדבר חל
גם על אחותו של זמטר שהתגוררה בלונדון.]
במכתב מ-30 בנובמבר מספר
שככלל, "כעת" אנשים באמצע שנות ה-60 אינם מגורשים [כדי להסוות שהמגורשים
נשלחים לעבוד]. למגורשים מותר לקחת מטען של 50 ק"ג ובמקרים מסוימים מכונת
תפירה. הודעה על הגירוש מגיעה "ימים אחדים" לפני המועד ולפעמים "רק
יום אחד לפני" (עמ' 86). היו מקרים בהם הגירוש בוטל בזכות התערבות מפעל
החימוש בו עבדו המיועדים לגירוש. המחבר עדיין מנסה לשמור על אופטימיות בציינו כי
במקביל לעלייה בהתאבדויות על רקע הגירוש, גם מספר הנישואים גדל, כיוון שכמעט כל
ידידות מוליכה לכך. במכתב מ-28 בדצמבר מדווח כי הגנה של קרוב משפחה למניעת
גירוש בוטלה. כלומר, כעת גם אם ילדים עובדים במפעל חיוני, הוריהם יכולים להיות מגורשים
ולילדיהם אסור להצטרף מרצון להורים המגורשים.
זמטר מעלה אפשרות כי המשלוח שתוכנן לינואר עשוי לא לצאת אל הפועל, בגלל
הזדקקות לרכבות במקום אחר, ברמזו לכישלונות בחזית הרוסית (עמ' 90).
ואולם, בניגוד לתקוותו, במכתב מ-26
בינואר 1942 מוסר כי במהלך החודש שלושה משלוחים יצאו לריגה. אנשים מתחת לגיל
60 נאלצו לעשות את הדרך לתחנת הרכבת בתנאי קור קשים. בין ה"מפונים",
כדבריו, היו גם אנשים מבוגרים למדי,בגיל גמלאות עד גיל 75. במכתב מ-13 בפברואר
מדווח כי חלה הפסקה זמנית במשלוחים. בכך, להערכתי, התקווה שהביע בדצמבר בכל זאת התממשה.
במכתב מ-11 במאי מדווח כי מאז סוף
ינואר שני טרנספורטים יצאו מברלין במהלכם גורשו
12,000 יהודים. בברלין, לדבריו, נותרו 43,000 יהודים שעונדים טלאי צהוב
ו-13,000 שאינם עונדים אותו (עמ' 99) [הכוונה ליהודים בקשר נישואים עם בן זוג ארי,
שלא יגורשו עד סתיו 1944. לפני תחילת הגירוש, באוקטובר 1941 בברלין חיו כ-73,000
יהודים.] במכתב מ-10 באוגוסט מדווח כי "ההגירה", [מירכאות כפולות
במקור] נמשכת בקצב מזורז ומביא נתונים המתייחסים לכלל גרמניה.
במכתב מ-20 בספטמבר
מדווח כי בברלין נותרו 31,000 יהודים העונדים טלאי צהוב. בטרנספורט האחרון למזרח
היו עיוורים ואף תינוקות בגיל היניקה (עמ' 111-110). במכתב מ-22 בנובמבר מספר כי הגירושים נעשו אכזריים יותר ושרירותיים
יותר. לדוגמה, אנשים שעבדו במשרד הסעד של הקהילה ואנשים שבמקרה היו שם
"נלקחו"; בשבת אנשי גסטאפו הופיעו בשני אירועי תפילה ו"לקחו"
את כולם, כולל הרב (עמ' 121-120). בעוד בעבר, אם אחד מבני זוג נשוי הוגדר כחיוני
במקום עבודתו, בן או בת הזוג לא גורשו, הרי כיום זוגות כאלה מופרדים. לנוכח המצב
המידרדר, בספטמבר 250 יהודים התאבדו. הגירושים מבוצעים תוך איומים, שאינם ריקים כלל,
שאם מישהו המיועד לגירוש ימלט (להתאבד מותר), יהודי במחנה מעבר (בטרם גירוש) יוצא
להורג או חבר במועצת הקהילה ייאסר. 20 אנשים חשובים בקהילה נאסרו, כנראה בתור בני
ערובה עבור יהודים שנמלטו, ואנו מצפים כי יוצאו להורג. במאי 1942, 250 יהודים
בברלין נורו, בגלל מעשה חבלה [שנעשה על ידי מחתרת קומוניסטית].
במכתביו לליזה ולקרולינה שנסקרו
לעיל, במקביל לתיאור הגירוש, ניסה המחבר לשתף את שתי הנשים במידע הדליל שהצליח
ללקט על יעדי הגירוש וגורלם של המגורשים. במכתב מ-21 באוקטובר 1941 אין
התייחסות ליעד הנסיעה של הרכבת, אך משתמעת מוּדעוּת מעורפלת כי נסעה לבריה"מ
(עמ' 82). [ואכן באוקטובר נשלחו היהודים המגורשים למדינות הבלטיות ושם נרצחו כחלק ממבצע
ההשמדה של היהודים המקומיים.] במכתב מ-30 בנובמבר מדווח זמטר כי המגורשים
יצאו ללודג', מינסק, קובנה וריגה. מאלה שגורשו, מעטים שלחו גלויות ובגלויות אין
כמעט מידע. במכתב מ-26 בינואר 1942
מעלה באופן נדיר את האפשרות כי המגורשים למזרח נרצחים ביריות. לדבריו, אין מידע על גורל
הנשלחים מסוף 1941 וינואר 1942, אך "שמועה...נפוצה", שמועה רווחת למדי,
כי היהודים המגורשים "נורו" או "נרצחו בדרך" למקום הגירוש
(עמ' 94). כתוצאה מכך מספר ההתאבדויות בקרב יהודי ברלין עלה. במכתב מ-11 במאי
מציין כי "הסברה הכללית" היא כי בריגה מצב המגורשים טוב. מלודג' מגיעות
גלויות ובהן אישור על קבלת הכסף שנשלח בלבד (עמ' 99). אלה שנשלחו לוורשה זוכים
ליחס קורקטי [כדי שבמכתביהם לגרמניה לא יעוררו בהלה], אך תנאי מחייתם קשים ביותר:
מגורים בצפיפות נוראה ואוכל דל, 125 גרם לחם ליום. מצבם של המגורשים לעיירה פיאסקי
((Piaski [שוכנת ליד
לובלין] אף גרוע יותר: הם מקבלים 50 גרם
לחם ליום. מי שאינו הולך לעבוד – כמו זקנים וחולים – אינו מקבל קצבת מזון גדולה
יותר, ופשוט מת מרעב. ליהודים שנשלחו מחוץ לרייך אסור לשלוח חבילות, כי הם איבדו
את אזרחותם הגרמנית.
במכתב מ-10 באוגוסט 1942
מציין כי הזקנים נלקחים לרוב לתרזינשטט שליד פראג. מכתבים לא מגיעים משם. עם זאת זמטר
מעריך, כי הקשישים הנשלחים לתרזינשטט
"סיכוייהם טובים יותר לשרוד מאשר הצעירים שהולכים לפולין או רוסיה.
אנו יודעים מתוך פירורי הידיעות שעדיין מגיעים לכאן כי אנשים רבים כבר מתו"
(עמ' 108). במכתב מ-20 בספטמבר טוען כי על אף היותו שותף להנחה הרווחת בקרב היהודים כי
גירוש מברלין פירושו הרעה במצב, ועל אף מודעותו לעלייה בהתאבדויות בקרב המיועדים
לגירוש – באופן מפתיע מסיק את המסקנה כי אינו בטוח במאה אחוז שהגירוש רע יותר
מהישארות (עמ' 110).
חלק מהמכתבים שעסקו בגירוש
היהודים ונסקרו לעיל, תיארו גם את מצבו האישי של הכותב. מהמכתב מ-29 באוקטובר
1941 משתמע כי ליזה נהגה לבקר את זמטר מדי פעם בברלין, כנראה בדיסקרטיות, וגם
יכלה ליצור איתו קשר טלפוני באמצעות הטלפון של "הקהילה היהודית של
ברלין". במכתבו מ-21 באוקטובר הביע המחבר חשש כי הוא עלול להילקח בפעולות
הגירוש הבאות, במכתב מ-29 בחודש מודה כי המצב גרוע מ"ליל הבדולח"
בנובמבר 1938, אך הוא אינו שוקע בייאוש;
ובמכתב מ-30 בנובמבר מודיע כי התברר לו שלא יגורש עד לאביב [1942]. המחבר
מסביר כי בזכות משרתו בעיתון, הוא נהנה מהפריבילגיה לא להיות מגורש בשלב הזה. במכתב
מנובמבר טוען שהוא "משוכנע" כי
גם אם יגורש, הרי יחזור לאחר "שנים אחדות". הוא מתכוון לפני גירושו לתת
את חפציו לליזה למשמרת בלבד – ורק אם לא יחזור "שנה אחת לאחר סיום
המלחמה", אזי החפצים יהיו שלה (עמ' 84). במכתב מ-28 בדצמבר עדיין מתאר
עצמו כ"אופטימיסט" (עמ' 92).
במכתב מ-11 במאי 1942 מדווח זמטר על גזירות חדשות נגד יהודים. מ-1 בחודש ליהודים אסור להשתמש בתחבורה ציבורית
– מלבד בקטגוריות מסוימות אותן מפרט המחבר, כמו אנשים עובדים שמקום עבודתם נמצא
במרחק של למעלה מ-7 קילומטרים. המחבר קיבל אישור כזה, כי הוא צריך מדי פעם לנסוע
לבית הדפוס (עמ 101). ליהודים אסור ללכת ברחובות מסוימים; נכים ופצועי מלחמה
צריכים למסור לשלטונות את כסאות הגלגלים שלהם. הוא מסכם: אנו זקוקים "לעצבי
ברזל" כדי לשרוד כל זאת (עמ' 102).
כל מכתביו על מצבו האיש המובאים
בפרק הזה נשלחו לליזה ולקרולינה – מלבד מכתב אחד שנשלח לחנה קובילינסקי (Hanna
Kobylinski) (1999-1907), היסטוריונית וסינוֹלוגית, שהיגרה מגרמניה לדנמרק
ב-1933. במכתב לקובילינסקי מ-9 ביולי 1942, שנשלח לדנמרק – המכתב היחיד שנשלח דרך הדואר הגרמני הרשמי –
זמטר מצרף לשמו את השם "ישראל", בהתאם לצו השלטונות הנאציים מ-1938,
שנועד להקל על זיהוי יהודים. במס שפתיים
לשלטון הנאצי המחבר קובע כי עבודת היהודים בבתי חרושת הביאה "להתפתחות סוג
חדש של אישיות יהודית צעירה" (עמ' 105).
במכתבו מציין כי ראה בעיתון דני פרסומת לספרה "סין והמעצמות
הגדולות". מהמכתב משתמע כי הוא מנסה לשמור על צביון של אורח חיים אינטלקטואלי
[על אף שכניסתם של יהודים לספריות נאסרה.] עוד מספר כי העיתון בו עובד כולל שני
עמודים מהם 3/4 עמוד פרסומות, וכי בזכות משרתו בעיתון הוא עדיין בברלין [כלומר לא
גורש]. ברמזים נוספים למסע הגירוש מציין כי הוא עֵד ל"סוֹפה של היהדות בגרמניה" (עמ' 104) וכי מספר מכריו הולך
וקטן; ומבקש מקובילינסקי לענות מייד, כי
אם היא תחכה שנה "זה עלול להיות מאוחר מדי" (עמ' 107).
במכתב מ-22 בנובמבר מספר
כי באופן מפתיע קיבל תלוש הקצבה לפחם וכעת בדירתו חם. עם זאת לנוכח השרירותיות
בקביעת המיועדים לגירוש כעת מגדיר את המצב כך. "בימים האלה, כאשר אתה יוצא
מביתך מוקדם בבוקר ונפרד בשלום עם מישהו שאתה מכיר – אינך יודע אם זו פרידת שלום
לכל החיים" (עמ' 121). על אף שהוא מרגיש חסר הגנה, המצב, לדבריו, "עדיין
נסבל". זמטר ממשיך: "רק התקווה של חזרה לגרמניה אחרת לאחר שנים רעות
מעטות במזרח מאפשרת לנו לא לאבד את אומץ רוחנו" (עמ' 121). במכתב מ-30
בנובמבר מתייחס ל"אנשים מווינה" [Alois Brunner, עמיתו
של אייכמן] שנמצאים בברלין ורוצים לזרז את "ההגירה" – אך
כיוון ש"מפלתה של גרמניה" נראית מהירה יותר מאשר ציפינו [ראשית הכיתור
בסטלינגרד], "משך שהותנו במזרח יתקצר" (עמ' 123).
המכתב האחרון, 7 בפברואר
1943 [המכתב נשלח לגברת Bath, אשר
פרטיה לא אותרו]
זמטר מספר כי באמצע דצמבר 1942
מדור הפרסום בעיתון בו עבד בוטל והוא אמור היה להישלח למזרח – אבל סודרה לו עבודה
ב"איגוד היהודים של הרייך" [ובכך גירושו בינתיים נמנע]. עם זאת מאז ה-10
בדצמבר, נוספה עליו "חובה" שהיא בגדר "הדבר הגרוע ביותר שניתן
לדמיין". אנו צריכים לפעמים ביחד עם הגסטאפו, ולפעמים בלעדיו, לאסוף יהודים
לפינוי (עמ' 124). במהלך עבודתו היה עֵד כיצד איש אס.אס. צעיר הִכָּה בפניו יהודי
בן 72 עתיר זכויות (משתמע מהנדס שבנה בזמנו מסילות ברזל), שהיה נשוי לארית. בתגובה
היהודי כאילו ניסה להימלט, אך השליך את עצמו אל מותו בקפיצה מהקומה הרביעית.
ליהודים שעובדים בסיוע לגסטאפו נאמר כי מקרי התאבדות אינם נחשבים, אבל על כל יהודי שנמלט ישלמו בראשיהם.
האיום הזה רציני וכבר בוצע (עמ' 125).
עוד מספר זמטר כי ב-13 בדצמבר
השתתף בלכידת יהודים בבניין בו גרה ארוסתו [Lili
Landsberger]. ארוסתו לא גורשה למזרח מייד, אלא הועברה למחנה עבודה. ב-26
בינואר 1943, ממש לפני שארוסתו עמדה להישלח למזרח, כתוצאה מהתערבותו אצל איש
גסטאפו שהכיר, קרה דבר "כמעט לא יאמן". ארוסתו שוחררה וב-28 בינואר הוא
נשא אותה לאישה אצל פקיד המרשם. לאחר הנישואים אין להם הרבה פנאי. אשתו יוצאת
לעבודה ב-4:30 בבוקר והוא ממשיך לעבוד בתפיסת יהודים לקראת גירושם למזרח. בתפקיד
הזה עובד יום כן יום לא, וביום הפנוי עובד במשרד. בקשר למעשים האיומים נגד היהודים
זמטר קובע: "העונש בוודאי יבוא, אך עבורנו, בכל זאת, זה יהיה מאוחר מדי
אז" (עמ' 128). לדבריו, "רוב הארים" סולדים מן המעשים האלה (עמ'
128).
[ב-9 במרס 1943 זמטר בן 33
ואשתו, לילי, בת 23 נאסרו, ובאותו החודש נשלחו לאושוויץ. מאז אבדו עקבותיהם וקרוב
לוודאי נרצחו בתאי הגזים זמן קצר לאחר הגעתם.]
הערות שלי
מכתביו של הרמן זמטר מתארים
גורלו של יהודי ברלינאי, שזכה ליחס מיוחד
מצד השלטון הנאצי בזכות משרתו, אך לא היה במשרה הזו להצילו מהידרדרות מתמדת במצבו. לפני פרוץ המלחמה, באוגוסט 1939
הוא עדיין היה מצליח לחמוק מחוקי הגזע ולבלות במקומות בידור ותרבות אליהם נאסרה
כניסתם של יהודים. לעומת זאת ב-1941 היהודים נצטוו לענוד טלאי צהוב עם המילה יהודי
ובאוקטובר החל מבצע גירושם למזרח, בין אם לגטאות או ישירות אל המוות.
מתוך מסמך של היינריך הימלר,
ראש האס.אס, שכותרתו "רצונו של הפיהרר" עולה כי במהלך ספטמבר 1941 הביע
היטלר את רצונו לגרש את כל יהודי הרייך והפרוטקטורט (צ'כיה) בהקדם האפשרי. (ראו: Friedlander, Saul. The Years of
Extermination: Nazi Germany and the Jews 1939-1945
. [New York: Harper Perennial, 2008]) בהתאם לכך, הגל הראשון של הגירוש החל באוקטובר והגירושים
נמשכו בחודשים הבאים. חלק מיהודי הרייך
גורשו לגטו לודז' שבפולין, והשאר
בעיקר לגטאות שהוקמו בבריה"מ. אלה שהגיעו לבריה"מ, לעתים היו מוצאים
להורג מייד עם הגעתם. להערכתי, מאחורי
הקצנת מדיניותו של היטלר כלפי יהודי הרייך בסתיו 1941 עמדה הסיבה החשובה הבאה. מנקודת ראותו של היטלר, המצב בו השמדת יהודי
בריה"מ כבר התנהלה בהיקף רחב (בשלב הזה עדיין ברצח המוני ביריות ולא בתאי
הגזים), בעוד בשטחי גרמניה עצמה ואף בבירת הרייך בברלין עדיין המשיכו לחיות
יהודים, גם אם בסטאטוס נחות ומושפל, היה
אבסורדי ובלתי נסבל לחלוטין. מכאן, הצורך
הדחוף מבחינתו של הפיהרר לסלקם רחוק ככל האפשר. ראוי לשים לב כי על אף מצבו הקשה
של זמטר בברלין, הרי מדור הגהנום שלו היה
טוב לאין שיעור בהשוואה למדור הגהנום של היהודים בבריה"מ תחת השלטון הנאצי
באותה תקופה, הן מבחינת רמת החיים (מגורים, מזון, וכדומה) והן מבחינת הסיכוי
לשרוד. רוב יהודי בריה"מ שנותרו בשטחים שנכבשו על ידי הנאצים היו נרצחים
בהמוניהם זמן קצר לאחר הכיבוש. (במאמר מוסגר. העובדה כי זמטר היה מוכן ליטול סיכון
בכתיבת מכתבים בהם הביע תקווה למפלתה של גרמניה, וגרמנים בודדים הסתכנו בשמירת
המכתבים האלה ובעזרה לכותב במזון – מכל זה ניתן גם להסיק כי דרגת השליטה והשעבוד
של המשטר הנאצי ביחס לאזרחיו הייתה פחותה בהשוואה למשטר הסטליניסטי.)
הנאצים לא היו עקביים בניסיונם
להציג את המשלוחים למזרח כמיועדים לעבודה, כיוון שלרכבות המגורשים נלקחו
גם אנשים מבוגרים למדי. אף על פי כן הצליחו הנאצים בדרגה זו או אחרת להטעות את
היהודים. זמטר עצמו, בתור אדם משכיל ובעל
חשיבה הגיונית צלולה, רק במכתב אחד בינואר 1941 הביע חשד כי היהודים הנשלחים למזרח
נרצחים ביריות – אך בספטמבר 1942 עדיין לא היה בטוח לחלוטין כי הגירוש רע יותר
מהישארות בגרמניה. בסוף 1942 הוא עדיין האמין כי יהודים נשלחים למזרח לעבודה, ולכן
גם אם יגורש למזרח, לאחר מפלתה של גרמניה במלחמה יוכל לשוב לגרמניה אחרת. עוד
האמין כי "רוב הארים" סולדים מן
המדיניות הנאצית כלפי היהודים. (זאת בניגוד להערכה מקובלת בקרב היסטוריונים כי רוב
הגרמנים גילו אדישות או תמכו במידה זו או אחרת במדיניות האנטישמית של המשטר הנאצי.) אל מול פני הברוטאליות של הנאצים התנהג המחבר באיפוק ובמעין שלווה סטואית, היה אדם אופטימי ולא איבד תקווה. באופן נדיר הוא
יכול היה להעלות על הדעת כי יהודים הנשלחים מזרחה נרצחים בירי, אך מעולם לא שיער
כלל כי הנאצים הקימו ממש תעשייה להכחדת העם היהודי.
אחת הסיבות לחוסר יכולתו לשער
כי במזרח מתבצעת השמדת העם היהודי, הייתה כנראה נעוצה בכך שהיו לו ידידים ארים שעזרו
לו בשואה, ואף אישים של השלטון הנאצי התייחסו אליו בצורה קורקטית. אין לנו מידע על
התאכזרות מיוחדת כלפיו מצדם, ואף איש גסטאפו אחד ביטל את גירוש ארוסתו למזרח. מכאן
קשה היה לו להאמין כי יהודים בכלל והוא בפרט צפוי להירצח כשאר בני עמו. המקרה של
זמטר דומה מבחינות מסוימות לזה של יהודי גרמני בשם מרטין גרזון (Martin
Gerson). האיש היה מומחה לחקלאות שזכה להערכה מצד השלטון הנאצי. כביטוי
לכך, בנובמבר 1938 הוא מונה למנהל האחראי להכשרה חקלאית של יהודי גרמניה כולה,
וגורש לגטו "לדוגמה" טרזינשטט באיחור, ביוני 1943. ואולם, לאור אמונתו
בערך העבודה, בספטמבר 1944 הוא התנדב להישלח ל"עבודה" באושוויץ, שם נורה
על ידי אנשי אס.אס. (ראו, זלינגר, אליהו
קוטי. למרות הכל...: תנועות הנוער החלוציות בגרמניה בשנים 1943-1933 [גבעת
חביבה: יד יערי; ירושלים: מכון ליאו בק, 1998])
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה