שר, גלעד. במרחק נגיעה. המשא ומתן לשלום 2001-1999: עדות (תל אביב: משכל, 2001). [סיכום וביקורת]

שר, גלעד. במרחק נגיעה. המשא ומתן לשלום 2001-1999: עדות (תל אביב: משכל, 2001).  454 עמ', כולל ביבליוגרפיה ומפתח שמות. [כתיבת הספר הסתיימה בספטמבר 2001]

גלעד שר נולד ב-1952 בקיבוץ מחניים בגליל העליון. הוא בוגר במשפטים והיה שותף ומייסד של משרד לעריכת דין שהקים ב-1989. מחבר הספר השתתף כלוחם שריון במלחמת יום הכיפורים ב-1973, ובשירותו במילואים בשנים 1998-1993 היה מפקד חטיבת שריון. ספרו עוסק במשא ומתן לשלום בין ישראל לפלסטינים בתקופת ממשלת אהוד ברק  בשנים 2001-1999 – משא ומתן בו המחבר מילא תפקיד מרכזי.  הסיכום משקף את גרסתו של גלעד שר,  וביטויים כמו "לטענת המחבר" נועדו להדגשה בלבד. הוספתי הערות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי בסוף הסיכום.

הקדמת המחבר

גלעד שר מספר על מוצא משפחתו כך: "ממש על הגבול שבין הרובע היהודי לרובע הארמני בעיר העתיקה [של ירושלים] קבע את ביתו, לפני כ-500 שנה אחד מאבות-אבותיי, ברוך מזרחי...לאחר שמשפחתו גורשה מספרד. [..]בצוואתו הורה...כי הנחלה לא... תימכר לעולם...כדי שבבוא המשיח, עם תחיית המתים, יוכל לשוב ולהתגורר בנחלתו" (עמ' 204). הבית כבר אינו ברשות משפחתו, אך נוסח הצוואה משנת 1643 מוטבע על גבי לוח אבן שעל קירו החיצוני של הבית.

השקפת עולמו של גלעד שר עוצבה במידה רבה בהשפעת מלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973), על רקע אובדן חבריו במלחמה והתחושה שלא נעשה כל האפשר על מנת למנוע אותה. בקיץ 1988, בעת האינתיפאדה הראשונה, הוא עשה שירות מבצעי בגדה בתור מג"ד מילואים. התנסותו במהלך שירותו הזה שכנע אותו "באבסורד...וחוסר התוחלת שבשליטתנו על עם אחר" (עמ' 32). עוד לפני כן הוא הצטרף לאגודה לזכויות האזרח בה נותר פעיל עד היום.

בספטמבר 1993 נחתם הסכם אוסלו בו הכיר הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) בקיומה של מדינת ישראל. היה זה מהלך נכון – אבל היו לו מגרעות. ישראל המשיכה להקים התנחלויות בשטחי הגדה, כלומר בשטח בה תכננו הפלסטינים להקים את מדינתם – דבר שפגם בתהליך אוסלו בעיניהם. מאידך גיסא, הפלסטינים המשיכו בהסתה מוסדית נגד הציונות והיהודים. וחמוּר ביותר: הרשות הפלסטינית לא נקטה בצעדים למניעת מעשי טרור משטחה לישראל ולא פעלה נגד ארגון הטרור חמאס.

ב-1994, בתור מח"ט מילואים השתתף גלעד שר במשא ומתן להסדר ביניים עם הפלסטינים שנחתם בספטמבר 1995 ("אוסלו ב'"). המחבר עמד בראש הצוות הישראלי שגיבש את הנספח הביטחוני להסכם הביניים. בהסכם הביניים נקבע כי הגדה המערבית תחולק לשלושה סוגי שטח: בשטחי A יחזיקו הפלסטינים במלוא הסמכויות הביטחוניות והאזרחיות; בשטחי B הסמכויות האזרחיות תהיינה בידי הפלסטינים והסמכויות הביטחוניות בידי ישראל; ובשטחי C תמשיך ישראל להחזיק בסמכויות האזרחיות והביטחוניות. כמו כן התחייבה ישראל לצאת מהערים הגדולות בגדה המערבית (מחברון באופן חלקי בלבד), וגם לסגת (פורמאלית דובר על "היערכות מחדש")  ממרבית שטחי הגדה בשלושה שלבים.

בתקופת המשא ומתן על אוסלו ב' בוצעו פיגועים רצחניים נגד אזרחים ישראלים על ידי תנועת חמאס, כאשר מנהיג אש"ף, יאסר ערפאת, סירב להתעמת ישירות עם התנועה הזו. מעשי הטרור כרסמו בתמיכתו של הציבור הישראלי בתהליך השלום וגם פגעו בהכנת הציבור הפלסטיני לפשרות ופיוס. רק בעקבות הפיגועים הקשים בחודשים פברואר-מארס 1996, כאשר ערפאת הבין כי חמאס מהווה איום לא רק על תהליך השלום אלא גם על שלטונו, הוא מצא לנכון לפעול נגדה. אנשי חמאס הושלכו לכלא, אבל היה זה מעט מדי ומאוחר מדי. בניגוד לדוד בן גוריון בזמנו שפירק את כל ארגוני המחתרת (אצ"ל, לח"י והפלמ"ח)  מנשקם – ערפאת לא עשה זאת.  להערכתו של המחבר, בתקופת שלטונו של בנימין נתניהו (1999-1996) החלו בצד הפלסטיני ההכנות 'המוסדיות' לעימות אלים, בידיעתם של חברי ההנהגה ברשות, ובמיוחד ג'יבריל רג'וב ומוחמד דחלאן.

באוקטובר 1998 נחתם בארה"ב מִזכר וואי (Wye) בין הממשלה בראשות נתניהו לבין הרשות הפלסטינית. במזכר נקבעו השטחים מהם תיסוג ישראל במסגרת שתי "הפעימות" הראשונות מתוך שלושה עליהן סוכם בהסדר הביניים של ספטמבר 1995. בהתאם למזכר וואי התחייבה ישראל להעביר לפלסטינים 13.1% משטחי הגדה שבסטאטוס C לסטאטוס A או לסטאטוס B. נוסף לכך התחייבה ישראל להעביר לפלסטינים 14.2% משטחי הגדה מסטאטוס B לסטאטוס A. מזכר וואי הוביל לקרע פנימי בין אבו מאזן (מחמד עבאס) [נחשב לסגנו של ערפאת] לבין חסן עַספוּר ודחלאן. שני האחרונים האשימו את אבו מאזן במכירת האסירים הפלסטינים (כלומר בוויתור על שחרור אסירים ביטחוניים) והובילו הפגנה מול ביתו בעזה, שנסקל באבנים. אבו מאזן נמלט מרצועת עזה לגדה המערבית. "יש הסבורים כי מנקודת הזמן הזו והלאה" הפסיק אבו מאזן להיות רלוונטי לתהליך השלום. למעשה היה זה ערפאת שוויתר על האסירים הביטחוניים, אבל נוח היה לו להטיל את האחריות על אבו מאזן. בעקבות זאת העדיפו חברי ההנהגה הפלסטינית להשאיר את כל ההחלטות הקשות ל"ראיס", בחששם לנסות להשפיע עליו לקבל החלטות בלתי פופולאריות.

ממשלת אהוד ברק: הערכוּת למשא ומתן, יולי-ספטמבר 1999

ממשלה חדשה בראשות אהוד ברק הוקמה ב-6 ביולי 1999, וכבר במהלך יולי החל ברק בפעילות אינטנסיבית לקידום שלום עם הפלסטינים. ב-11 וב-27 בחודש הוא נפגש פעמיים עם יושב ראש הרשות הפלסטינית ערפאת,  ובאמצע החודש עם נשיא ארה"ב ביל קלינטון. באותו החודש קיים פגישה גם עם נשיא מצרים חוסני מובארק. תוכניתו של ברק להתקדמות בתהליך השלום נועדה לקשור בין ביצועו של הסכם וואי לבין תוצאות הדיונים במשא ומתן עם הפלסטינים להשגת מסגרת להסדר קבע. משא ומתן על מסגרת להסדר הקבע אמור היה להימשך שנה עד 15 חודשים. לטענת המחבר, ברק לא התכוון להגיע להסדר קבע תוך 15 חודשים, אלא לבחון האם ניתן להגיע להסדר כזה.  תוכניתו של ברק אִכזבה קשות את הפלסטינים שראו בה התחמקות מביצוע הסכם וואי. יש לזכור כי הסכם וואי נחתם עוד באוקטובר 1998 בתקופת נתניהו, ואמור היה להתבצע כבר בתקופתו – אך עדיין לא בוצע במלואו.  המרכיב החשוב מבחינתם של הפלסטינים בהסכם הזה היה נסיגה ישראלית חלקית משטחי הגדה. ברק, מצדו, לא היה מוכן להזדרז בביצוע נסיגה נוספות בגדה בהתאם להסכם וואי (ישראל כבר  נסוגה מהערים הפלסטיניות הגדולות בגדה בהתאם להסכם "אוסלו ב'" מספטמבר 1995), בלי לוודא כי קיים סיכוי סביר להגיע להסדר קבע עם הפלסטינים.

משא ומתן בין משלחת ישראלית בראשות גלעד שר ונציגים מטעם הצבא לבין משלחת פלסטינית בראשות סאיב עריקאת ובהשתתפותו של מוחמד דחלאן נפתח ב-29 ביולי 1999 בירושלים. סאיב עריקאת לא השתייך לחבורה הוותיקה של אש"ף ולא נטל חלק במאבק המזוין, והא מחזיק  בתואר במדע המדינה מאוניברסיטה באנגליה. המשלחת הפלסטינית דחתה על הסף את הרעיון לשלב את יישום מזכר וואי במשא ומתן על מסגרת להסדר קבע. הפלסטינים תבעו יישום המזכר עד לסוף 1999. במהלך המשא ומתן באוגוסט מקום חשוב בדרישות עריקאת  תפס נושא שחרורם של האסירים הביטחוניים והוא דרש שחרור 650 מהם. ישראל לא הייתה מוכנה לשנות את הקריטריונים שלה לשחרור אסירים ביטחוניים, בהם אי שחרור אסירים "עם דם על הידיים" ושחרור אסירים שפשעיהם בוצעו לפני 13 בספטמבר 1993 בלבד, קרי לפני החתימה על הסכם אוסלו. רוב האסירים שענו לקריטריונים האלה שוחררו מכבר, ועל כן לא יכלה ישראל להיענות לכמות האסירים שתבעו הפלסטינים.

המשא ומתן הוכתר לבסוף בהצלחה בחתימה על מזכר שארם-א-שייח' ב-4 בספטמבר 1999. [במזכר התחייבה ישראל לסיים את שני שלבי הנסיגה עליהם הוסכם במזכר וואי עד ה-20 בינואר 2000.] הישגו העיקרי של ברק היה בקביעה כי: ["שני הצדדים יעשו מאמץ נחוש לסכם הסכם מסגרת על כל סוגיות של מעמד הקבע"] תוך חמישה חודשים החל מספטמבר 1999, ויגיעו להסכם כולל תוך שנה, גם כן   החל מספטמבר 1999. הוסכם על שחרור 350 אסירים, תוך כינון ועדה משותפת לדיון במועמדים נוספים לשחרור. הצד הפלסטיני התחייב בצורה מפורטת לעמוד בהתחייבויותיו הביטחוניות. באולם הטקס שררה אווירה של חג, ואיש לא שיער כי כעבור כשנה תפרוץ האינתיפאדה השנייה.

התקדמות מעטה לקראת הסכם מסגרת  והיקלעות השיחות למבוי סתום (ספטמבר 1999-יולי 2000)

ב-13 בספטמבר 1999 נפתח במחסום ארז משא ומתן על הסכם מסגרת. ברק תכנן להגיע להסדר קבע בספטמבר 2000, שילוּוֶה במשאל עם לאישורו. נעשו ניסיונות לבדוק את נכונותו של הציבור הישראלי לאשר הסדר קבע שיכלול "ויתורים כואבים" בהם: ריבונות פלסטינית על כל שטחי הגדה, למעט גושי ההתנחלויות שיסופחו לישראל; חילופי שטחים תמורת סיפוח שטחים מהגדה לישראל; קבלת מספר מצומצם מאוד של פליטים פלסטינים על בסיס הומניטארי; הקמת בירה פלסטינית בשטחי ירושלים רבתי; דגל פלסטיני על אזור המסגדים שעל הר הבית בתמורה לריבונות ישראלית בכותל וברובע היהודי; ושחרור אסירים עם דם על הידיים. כללית, מרכיבי ההסדר האלה שיקפו את ההסכם אליו עתיד היה ברק לחתור להגיע במשא ומתן עם הפלסטינים. בדיקות הציבור שנעשו הראו כי רוב יציב של כ-65% תמיכה בהסכם כזה נשמר עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000. לטענת המחבר, ברק לא נתפס לאופטימיות, והמחשבה על העימות הצפוי, במקרה שלא יושג הסכם, העסיקה אותו יותר מאשר ההיערכות להשגת תמיכת הציבור בו (עמ' 60).

ימים ספורים לאחר החתימה על מזכר שארם נאלץ גלעד שר לעזוב את תפקידו כעומד בראש המשלחת למשא ומתן עם הפלסטינים, מפאת חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, לפיה חשיפתו של המחבר לתקשורת עשויה להיטיב עם עסקיו כעורך דין (לאמתו של דבר עיסוקו במשא ומתן הפריע והֵרע לעסקיו). ללא קשר להפסקת מעורבותו במשא ומתן, השיחות  עם הפלסטינים לקראת הסכם מסגרת לא התקדמו בין היתר מהסיבה הבאה. מנובמבר 1999 עד אפריל 2000 העדיף ברק להפנות את המאמץ העיקרי לערוץ הסורי ולהוצאת צה"ל מלבנון עם הסכם או בלעדיו. בפברואר 2000, בתאריך בו אמור היה להיחתם הסכם מסגרת בדבר הסכם קבע עם הפלסטינים, אמר ברק בפורום סגור כי פריצת דרך במשא ומתן עם הסורים תביא לעיכוב במשא ומתן עם הפלסטינים "במשך חודשים רבים" (עמ' 64). יש לציין כי ראשי ממשלה בישראל נמנעו לקדם הסכמים הכרוכים בוויתורים קשים מחשש לתגובה שלילית של הציבור. [ההנחה של ברק הייתה כי הציבור הישראלי יתקשה לקבל בו זמנית שני הסכמים כואבים – ראשון, הכולל התחייבות ישראלית לסגת מרמת הגולן; ושני, בדבר נסיגה מרוב שטחי יהודה ושומרון– ולכן יש להסתפק בהתקדמות משמעותית להסדר רק באחד משני הערוצים. לאותה ההנחה היה שותף יצחק רבין בזמנו.]  מתן העדיפות לערוץ הסורי פגעה באמון הפלסטינים בברק והם אף הרגישו מרוּמים ומושפלים. בתקופת מתן העדיפות לערוץ הסורי המשיך ברק להיפגש עם ערפאת: פגישה בין השניים נערכה בדצמבר 1999 ובינואר 2000. פגישה נוספת שנערכה ב-3 בפברואר 2000 התפוצצה, כיוון שערפאת סירב לקבל מפת נסיגה שלא כללה את אבו דיס.

גוראן פרסון (Goran Persson), ראש ממשלת שבדיה שהיה ידוע באהדתו לעם היהודי ולמדינת ישראל –  בהיענות לפנייתו של אבו מאזן ליצור ערוץ חשאי להידברות בין הפלסטינים לישראל בשאלת הסדר הקבע, ובהסכמתו של ברק – הקים את "הערוץ השבדי" (אשר כונה בטעות "ערוץ שטוקהולם"). ברק הזמין את גלעד שר לעבוד בערוץ השבדי, במשלחת בראשות פרופסור שלמה בן עמי, שר לביטחון הפנים דאז. הפעם הסכים  אליקים רובינשטיין להשתתפותו של גלעד שר במשא ומתן לשלום, בתנאי שלא יעמוד בראש המשלחת. גלעד שר משבח את ראש המשלחת, שלמה בן עמי, כאינטלקטואל וכאיש שיחה מרתק. המחבר נרתם לתפקיד מתוך השקפת עולם לפיה חזון ארץ ישראל השלמה מנציח את הכיבוש, משחית כל חלקה טובה במדינה ומרוקן מתוכן את היותה של ישראל מדינה יהודית (עמ' 122). הצמד הישראלי למשא ומתן, שלמה בן עמי וגלעד שר, נעזר בעשרות מומחים ממשרד ראש הממשלה, הצבא, השב"כ והמוסד. הצמד הפלסטיני  בערוץ השבדי הורכב מאבו עלא (אחמד קריע) וחסן עספור, אשר גם כן הסתייע במומחים רבים. בין המעורבים בצד האמריקאי במשא ומתן היו דֶניס רוֹס, ראש צוות השלום האמריקאי, והשגריר של ארה"ב בישראל, מרטין אינדיק.

השיחות בערוץ השבדי החלו בישראל במאי 2000 ובאותו החודש עברו למעון האירוח הרשמי של ראש ממשלת שבדיה, השוכן באזור כפרי מחוץ לשטוקהולם. דבר קיומו של הערוץ השבדי הודלף כבר בראשית פעילותו (ייתכן על ידי אבו מאזן, אשר בתור מי שיזם אותו לא ראה בעין יפה את הרחקתו ממנו). המחבר העריך כי ההדלפה על קיום השיחות ובהמשך הדלפות על תוכנן הִקשתה על אבו עלא להגיע לפשרות, בחששו כי הדבר יעורר ביקורת כלפיו. מהומות יום "הנַכְּבָּה" שפרצו בגדה ב-15 במאי ונמשכו לסירוגין במהלך החודש, בהן היו מקרי ירי של שוטרים פלסטינים על חיילי צה"ל, הרוגים אחדים ומאות פצועים בצד הפלסטיני ועשרות פצועים בצד הישראלי, יצרו אווירה בלתי נוחה בשיחות והפריעו להתקדמותם.  בעקבות "ימי זעם" – הפגנות, מהומות ואלימות כלפי חיילי צה"ל, כולל ירי  ב-20-19 במאי – החזיר ברק זמנית את המשלחת הישראלית משבדיה והודיע כי לא יעביר לפלסטינים שליטה על שלושה כפרים באזור ירושלים.

יציאתו של צה"ל מלבנון ב-24 במאי 2000 עודדה  ואף אילצה את המשלחת הפלסטינית להקשיח את עמדותיה. הנסיגה יצרה את המסקנה בדעת הקהל הערבית כי בכוח ובנחישות ניתן להכריח את ישראל לסגת מאדמה ערבית.  כעת גבר הלחץ על ההנהגה הפלסטינית  לא להסכים לפחות מאשר נסיגה ישראלית מלאה מהגדה ומרצועת עזה, כפי שבוצעה לאחרונה מלבנון. בעת חידוש השיחות ב-1 ביוני, במהלך המשא ומתן התבטא  אבו עלא כלפי המשלחת הישראלית בזו הלשון: "אחרי נסיגתכם מדרום לבנון אנחנו מותקפים ומושמצים מכל עבר, ולזה מוסיפה התקשורת הישראלית" המייחסת למשלחת הפלסטינית ויתורים בנושאים כמו פליטים, ירושלים וגבולות (עמ' 109). ערפאת ב-15 ביוני (בארה"ב לאחר פגישתו עם קלינטון) איים באוזני המשלחת הישראלית: "אנחנו יכולים לגרום לכך שהמציאות בשטחים תהיה כמו מה שהיה לכם עם חיזבאללה בלבנון" (עמ' 129). 

במהלך השיחות התגלה פער שלא ניתן היה לגישור בכל סוגיות המהות. בשאלת הגבולות התעקש אבו עלא על חזרה לגבולות ה-4 ביוני 1967, מלבד שינויים קטנים "שווים באופן מוחלט באיכות ובגודל", כדבריו (עמ' 88). ההצעה הישראלית לסיפוח 13% מהגדה נדחתה על ידי הצד הפלסטיני. בדיון בסידורי הביטחון לאחר הנסיגה,  הפלסטינים דחו על הסף נוכחות צבאית ישראלית בגבולם המזרחי, קרי בגבול עם ירדן, אבל הביעו נכונות לנוכחות כוחות או"ם או כוחות אמריקאיים באזור הזה. זאת בשעה שברק, בדיונים סגורים עם הצוות הישראלי למשא ומתן, אמר כי יש לשאוף להחזיק בבקעת הירדן למשך 30 שנה, תוך עריכת בדיקה כל 10 שנים (עמ' 142).

בנושא ירושלים – אשר מנקודת ראות פלסטינית סיפוק תביעותיהם בו היה במידה רבה המפתח להצלחת השיחות – ישראל נמנעה מלדון בו מפאת נפיצות הנושא בתחום הפנים והעדיפה לדחות את הדיון בסוגיה לשלב מאוחר ככל האפשר. בעת השיחות ב-1 ביוני אמר אבו עלא: "החיזבאללה בלבנון הביך את ערפאת ובייש אותו בכל העולם הערבי. אבל אם נצליח להשיג הסכם על אל-קודס [שמה הערבי של ירושלים, כשהכוונה בעיקר לירושלים המזרחית], כל העולם הערבי יחזור להיות איתנו. אל קודס צריכה להיות עיר פתוחה בגבולות 67' [כלומר ירושלים המזרחית בידי מדינת פלסטין], לא איזו בירה באבו-דיס" (עמ' 112).

בנושא הפליטים הפלסטינים, הוסכם על הקמתו של מנגנון בינלאומי שיפעל למתן פיצויים לפליטים, אך ישראל התנגדה בתוקף להסכים להחלטת העצרת הכללית של האו"ם  מס' 194 (דצמבר 1948) המכירה בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים [שחלקם נמלטו וחלקם גורשו ממקומות מגוריהם בעקבות מלחמת העצמאות ב-1948]   לתחומי מדינת ישראל, כפי שדרש הצד הפלסטיני. ישראל הסכימה לשיבת הפליטים למדינה פלסטינית בלבד לכשתקום. ["סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם" (UNRWA), אשר הוקמה ב-1949 לטפל בפליטים הפלסטינים של 1948, העניקה הגדרה ייחודית לפליטים האלה ולפיה צאצאי הפליטים הפלסטינים לדורותיהם נחשבים גם כן לפליטים. לפיכך, מספר הפליטים הפלסטינים ב-2001 נאמד על ידי אונר"א ב-3.7 מיליון.]

תביעה ישראלית ליצור הקבלה מסוימת, בין הפליטים הפלסטינים לבין היהודים שנאלצו לעזוב את מדינות ערב בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, נדחתה על הסף מצד הפלסטינים.

ברק היה מעוניין בכינוס ועידת פסגה בה שני הצדדים יגיעו לפתרון מוסכם לפחות על מרב סוגיות הלִבָּה. הוא רצה להגיע להסכם כולל בהקדם, מפני שחשש כי אי השגתו עד ספטמבר 2000 תביא להכרזה חד צדדית פלסטינית על מדינה עצמאית הנתונה תחת כיבוש – מצב שייצור השלכות שליליות חמורות עבור ישראל. [בדיעבד ברור כי החשש הזה, בזמנו, היה שגוי.] שיקול נוסף שעמד מאחורי רצונו של ברק להגיע להסכם בהקדם היה התקרבות סיום מועד כהונתו של הנשיא קלינטון ב-20 בינואר 2001 – נשיא אוהד לישראל ומעורב ביותר בקידום הסכם שלום. לבסוף, התפרקות הדרגתית של הקואליציה של ממשלת ברק וסכנת הפיכתה של ממשלתו לממשלת מיעוט, גם כן אילצה את העומד בראשה להזדרז בהשגת הסכם.

בניגוד לברק, לו אצה הדרך להגיע להסדר ולמען מטרה זו הִרשה למשלחת הישראלית בנושאים מסוימים לנהוג בגמישות – הפלסטינים לא חשו צורך למהר. למשלחתם קרוב לוודאי לא הייתה סמכות מערפאת להציע ויתורים והיא התאבנה בעמדותיה המסורתיות. מה שתרם לכישלון השיחות המקדימות לפסגת קמפ דיוויד, ובהמשך גם לכישלון הפסגה עצמה, היה חולשתו של הצוות האמריקאי. סמכותה של שרת החוץ האמריקאית מדלין אולברייט הייתה בשפל המדרגה אצל ערפאת; וראש צוות השלום האמריקאי, דניס רוס, עבר דה-לגיטימציה אצל הפלסטינים כבר באפריל-מאי 2000 כפרו- ישראלי.

באמצע יוני 2000, אם לא לפני כן, הגיעו שלמה בן עמי וגלעד שר למסקנה כי הערוץ השבדי (שבפועל בנוסף לשבדיה התנהל בישראל, בארה"ב ובגדה) מיצה את עצמו ולא תהיה בו שום התקדמות, ועל כן יש להעביר את המחלוקות להכרעת המנהיגים. קלינטון הסיק את אותה המסקנה, וב-5 ביולי הזמין את ברק וערפאת לבוא לקמפ דיוויד ב-11 בחודש כדי להמשיך בשיחות השלום.  לפני צאתו של ברק לקמפ דיוויד הקואליציה שלו התפרקה: המפלגות ש"ס, המפד"ל וישראל בעלייה פרשו מהממשלה, וממשלת ברק הפכה לממשלת מיעוט רעועה. שר החוץ דוד לוי הודיע כי לא יצטרף לברק בנסיעתו לקמפ דיוויד. לדברי גלעד שר: "התרשמתי שלברק ברור, כי כישלון בפסגה פירושו הידרדרות לעימות. זאת על רקע הערכה של גורמי ביטחון, כי ערפאת הִנחה להתכונן לעימות אלים בנשק חם, במקרה של כישלון המשא ומתן" (עמ' 146).

כישלון פסגת קמפ דיוויד, 25-11 ביולי 2000

בקמפ דיוויד הוקמו שלוש קבוצות עבודה  ישראליות-פלסטיניות לדיון בשלוש סוגיות חשובות והן: גבולות והתנחלויות, פליטים וביטחון. שלמה בן עמי וגלעד שר היוו את הצוות הישראלי שעסק בגבולות והתנחלויות. ב-15 ביולי עבר קלינטון בין קבוצות העבודה האלה בזמן הדיונים. כאשר שמע את אבו עלא מציג את התביעה המסורתית של הפלסטינים בדבר חזרה לגבולות 67', קלינטון "אדום מזעם, איבד שליטתו העצמית" וצעק על אבו עלא: "אתם נוהגים בחוסר ניקיון כפיים...כך אי אפשר לנהל משא ומתן" (עמ' 165). אבו עלא נפגע מאוד ואיבד אמונו בתיווך האמריקאי. 

ב-17 ביולי בצהריים כינס ברק את כל אנשי המשלחת הישראלית לדיון, אותו פתח ראש הממשלה באומרו: "ייתכן שפתרון בעיית ירושלים יביא לסיום הסכסוך ולהצלחת הפסגה" (עמ' 176). גלעד שר מצא לנכון לקרוא לקראת המשא ומתן חומר רב על ירושלים והוא מביא את תמציתו. בתנ"ך מוזכרת ירושלים, בשם זה או בשם ציון יותר משמונה מאות פעמים. בקוראן – אף לא פעם אחת.  המוסלמים מבססים את קדושת ירושלים בדתם על סמך פסוק בקוראן בו משבח מוחמד את אללה על כי במסע לילי הסיעוֹ מהמסגד במכה אל "המסגד הקיצוני" ("אל-מסג'יד אל-אקצא"), כשהכוונה למסגד אל-אקצא. מבחינה עובדתית, מוחמד מעולם לא ביקר בירושלים. [עוד ראוי לציין כי במסורת המוסלמית הקדומה, במקביל לפירוש לפיו המסגד הקיצוני הוא מסגד אל-אקצא, התקיימה מסורת שונה לפיה הכוונה למקדש שבשמים או להיכל ברקיע. גם מזרחנים נחלקים בדעותיהם ביחס למשמעות "המסגד הקיצוני" ויש הרואים בו מקום בשמים או מקום מסוים במכה – ואולם יש גם הרואים בו מקום מסוים בירושלים.]

על אף חשיבותה הדתית והלאומית העצומה של ירושלים ליהודים, מתוך מחקרים היסטוריים מתברר כי התנועה הציונית, אף בשנות ה-30 של המאה ה-20,  הייתה מוכנה, מתוך שיקולים ריאליסטיים,  לוותר על שליטה יהודית בירושלים. לדוגמה, בסוף שנות ה-30 בן גוריון היה מוכן לוותר על ירושלים ולהופכה לשטח בינלאומי בניהול משותף יהודי-ערבי. יתרה מזו, בשנות ה-30 אף חוגים רוויזיוניסטיים העלו רעיונות לחלוקת העיר. (עמ' 229). לאחר מלחמת העצמאות של 1948 ישראל הסתפקה בשליטה בירושלים המערבית, ורק לאחר כיבוש ירושלים המזרחית בידי צה"ל במלחמת ששת הימים ביוני 1967 תבעה ישראל שליטה על כל ירושלים. עד כאן סיכומו של גלעד שר מהחומר שקרא בנושא ירושלים.

במהלך הדיון שהתפתח בקמפ דיוויד ב-17 ביולי אצל המשלחת הישראלית, הדגיש ברק את חשיבות הריבונות הישראלית במקום בו שכנו בית המקדש הראשון והשני. "זו הנקודה הארכימדית של הקיום שלנו, והעוגן של המאמץ הציוני" (עמ' 181). שלמה בן עמי הסכים עם משתתפים אחרים בדיון כי הוועידה היא למעשה "ועידת ירושלים". הוא המשיך: "לא  יהיה פתרון בלי ריבונות פלסטינית מסוימת בעיר העתיקה...לפחות ברובע המוסלמי...[אבל] בהר הבית...יש לקבֵּע את המצב הקיים...כלומר, ריבונות-על  ישראלית, נאורה, לא כפייתית" (עמ' 278). בן עמי גילה נכונות לוותר משיקולים דמוגרפיים ולמען קידום ההסדר על שכונות פלסטיניות, במיוחד בעוטף ירושלים.

ב-18 (?) ביולי, בניסיון לפשר בין עמדות שני הצדדים, הציע קלינטון לערפאת "משמורת" (Custodianship) פלסטינית במסגדים ובכנסיות של ירושלים, וריבונות פלסטינית ברְבעים המוסלמי והנוצרי.  ערפאת דחה הצעה זו בזעם טען כי "זו המצאה של דניס רוס", אשר יחד עם אולברייט "עובדים בשירותם" של הישראלים (עמ' 187). [ערפאת אף טען באוזני קלינטון כי בית המקדש לא היה בירושלים אלא בשכם.[1]]  יצוין כי עובדת היותם של רוס וצוות השלום שלו יהודים החשידה אותו כפרו ישראלי בעיני המשלחת הפלסטינית בכלל וערפאת במיוחד (עמ' 195)  [גם שרת החוץ מדלין אולברייט – למרות שגדלה כנוצרייה –  נולדה להורים יהודים שהמירו את דתם לנצרות. לא מן הנמנע שערפאת היה מודע לכך.]  ב-19 (?) ביולי, קלינטון במרוץ נגד הזמן להספיק להשיג תוצאות חיוביות בוועידת השלום, בטרם צאתו לפסגת G-8 (8 המדינות המתועשות הגדולות) ביפן באותו היום, שוב ניסה לשכנע את ערפאת להסכים להצעת הפשרה בעניין ירושלים. תגובת ערפאת הייתה: "מיליארד מוסלמים לא יסלחו לי לעולם...אם לא אקבל ריבונות מלאה במזרח ירושלים...לא אחתום על הסכם בלי אל-קודס. אתה מתאם את ההצעות עם הישראלים". [לפי תיאום שהשיג ברק עם  קלינטון, חלק מן ההצעות הישראליות –  כולל ההצעה על חלוקת הרבעים בירושלים – אכן הוצגו על ידי הנשיא לערפאת בתור הצעות אמריקאיות.[2]]  רוגזו של הנשיא ואיומיו המרומזים –  בנוסח "אתה מוביל את עמך ואת האזור כולו לאסון...אתה עומד לאבד את ידידותי ולהחמיץ לשנים רבות את ההזדמנות להגיע להסכם" – לא הועילו (עמ' 193).

לנוכח המבוי הסתום בקמפ דיוויד וצאתו הקרֵבה של קלינטון ליפאן החליט ברק להחזיר את המשלחת הישראלית לארץ. אבל רוב חברי המשלחת רצו להמשיך במשא ומתן עד לשובו של הנשיא, וגם טענו כי על ברק לקיים  פגישה עם ערפאת. בן עמי העיר לברק כי ערפאת הוא "אדם עם כמיהה גדולה לכבוד, והוא מרגיש שאתה מקרין כלפיו העדר כבוד. חלק גדול מהיכולת שלו להתגמש טמון בעניין הכבוד" (עמ' 196-195). בסמוך לצאתו של קלינטון ליפן שינה ברק את החלטתו והודיע לנשיא כי המשלחת תישאר "ובלבד שיתקיים תנאי מסוים ביחס להצעות בעניין ירושלים" (עמ' 196). ברק התרשם כי הושג סיכום בינו לבין קלינטון, בטרם צאתו לפסגת G-8, לפיו לפני כל התקדמות במשא ומתן חייב ערפאת להשיב על רעיונות הנשיא בעניין ירושלים.

ברק כעס על קלינטון שלא חִייב את ערפאת להשיב לרעיונותיו. כביטוי למורת רוחו, הוא הסתגר בחדרו ולא רצה לשמוע דיווח על משא ומתן שהמשיך להתנהל בוועדות. ייתכן כי כבר בשלב הזה גיבש ראש הממשלה הערכת מצב שלא יהיה הסכם. בעת שעדיין הסתגר, ב-22 ביולי הזמין ברק בחשאי את גלעד שר לבקתתו ואמר בין השאר: "יש חשיבות עליונה להבטחת הזכות ליהודים להתפלל בהר הבית, במקומות המותרים לפי אמונתנו" (עמ' 205). גלעד שר מבהיר: הדרישה הזו לא ביטאה בשום פנים ואופן כוונה להקים בית כנסת בהר הבית.

מאז צאתו של קלינטון והתבודדותו של ברק לא חלה התקדמות ממשית בוועדות. במוצאי שבת ה-22 ביולי הפסיק ברק את התבודדותו, כינס את חברי הצוות וביקש לשמוע את התרשמויותיהם ביומיים האחרונים. יוסי גנוסר [בכיר בשב"כ לשעבר ואיש קשר של ברק לערפאת], שהיה מעורה בנעשה במשלחת הפלסטינית, טען כי הפלסטינים אינם מבינים את רעיונות הנשיא. "אין להם מושג מהי 'משמורת'...הם לא הפנימו כלל את חשיבות הר הבית לנו, היהודים" (עמ' 209). גלעד שר ושלמה בן עמי סברו כי ירושלים, ולא שאלת הפליטים, היא המכשול המונע את המשלחת הפלסטינית להגיע להסדר, וכי עמדתם הקשוחה של הפלסטינים בנושא הפליטים נועדה לשמש קלף מיקוח לקדם עמדתם בשאלת ירושלים.

בנושא הפליטים עמדתו של ברק הייתה כדלהלן: אסור שהפתרון יטיל אחריות משפטית או מוסרית על ישראל בגין בעיה זו; לא לאפשר זכות שיבה לתחומי מדינת ישראל –  מלבד 7,000 עד 10,000 פליטים מטעמים הומניטאריים, כמו איחוד משפחות. אבל זו הייתה עמדת מוצא של ברק ובמסגרת סיום הסכסוך היה כנראה מוכן לקבל כשתי רבבות של פליטים, ולא יותר (עמ' 209). מנגד, הציגו הפלסטינים עמדה קשוחה: הם דרשו הטלת האחריות על בעיית הפליטים על ישראל, דגלו בהכרה בזכות השיבה עבור כל הפליטים, על אף שבפועל היו מוכנים להסכים לשובם של מאות אלפי פליטים.

ב-23 ביולי  חזר קלינטון לקמפ דיוויד ונפגש עם ברק וערפאת. לקראת חידוש שיחות אינטנסיביות בדרג של משלחות משני הצדדים עם הנשיא, תיאר ברק מחדש את קווי המִתאר של ההסכם  לסיום הסכסוך. תקום מדינה פלסטינית עצמאית על פני 89% משטח הגדה המערבית, וכמו כן יוקם מעבר בטוח עילי בין הגדה לרצועת עזה. זו תהיה מדינה מפורזת עם משטרה חזקה וכוח ימי ומסוקים (עמ' 218). בירת המדינה תהיה אל-קודס שתכלול את אבו-דיס ועזרייה, ריבונות מסוימת בשכונות הרחוקות ומסדרון ריבוני להר הבית. לערפאת יוקצה מתחם מיוחד ברובע המוסלמי, בצמוד להר הבית. "הר הבית עצמו יישאר בריבונות ישראל; תוקנה זכות תפילה ליהודים, ותינתן שם לפלסטינים משמורת" (עמ' 218). כ-80% מהמתנחלים ייכללו בגושי התיישבות שיסופחו לישראל. נסיגה מדורגת במשך 12 שנים (?) מבקעת הירדן, שיוכרז אזור ביטחון.

הנשיא מאז שובו מיפן היה נחרץ ופעל במרץ לקדם את המשא ומתן על מנת להשיג הסכם. כבר ביום שובו, ב-23:30 התקיים אצל הנשיא דיון בנושאים ביטחוניים בהשתתפותם של האלוף שלמה ינאי, ראש אגף התכנון בצה"ל, וגלעד שר מהצד הישראלי ואבו עלא ומוחמד דחלאן מהצד הפלסטיני. מנקודת ראותה של ישראל, שליטתה במרחב האווירי ובספקטרום האלקטרו מגנטי מעל השטחים הפלסטיניים, הייתה חיונית מבחינה ביטחונית – בעוד הפלסטינים ראו בכך פגיעה רצינית בריבונותם. הדיונים נמשכו כל הלילה. בזכות התערבותו של קלינטון נראה היה כי הנושא פתיר. הפלסטינים הסכימו לאחריות ביטחונית של ישראל במרחב האווירי שלהם, וישראל הסכימה עקרונית להצבת כוח בינלאומי בגבולה המזרחי של פלסטין, קרי בקעת הירדן (עמ' 225). בנושא הפליטים והנושא הטריטוריאלי הצדדים חזרו על עמדותיהם הקודמות והפערים נותרו גדולים. ב-24 (?) ביולי קלינטון בשיחה עם בן עמי והמחבר אמר: "בהנחה שתהיה לנו פריצת-דרך בנושא ירושלים, סביר שנהיה מסוגלים לנהל בהצלחה את המשא ומתן בנושא הטריטוריאלי" (עמ' 227).

מכל מקום, הפלסטינים דבקו בעמדתם. הם דרשו ריבונות על כל העיר העתיקה, חוץ מהרובע היהודי ו"כותל הדמעות". ב"כותל הדמעות" הכוונה הייתה לחלק הגלוי של הכותל המערבי, שאורכו כמה עשרות מטרים, שמולו נערכות התפילות. בעוד הכותל המערבי הוא לפי המסורת היהודית חלק מקיר התמך של חומת בית המקדש השני שאורכו 480 מטר.

ב-25 ביולי כינס ברק את כל חברי המשלחת הישראלית לפגישת סיום. הוא אמר: "אין לנו פרטנר. המהלך נעצר בדרישת הצד השני להעברת הריבונות על הר הבית אליו". ברק הראה נכונות לקבל את הצעת קלינטון "בדבר חלוקה מסוימת של ריבונות על הר הבית, על ידי השארת הריבונות בידינו מתחת לפני השטח והשארת הריבונות במסגדים ובמשטח לפלסטינים" – הצעה שנדחתה על ידי ערפאת (עמ' 231). 

במהלך הפסגה ניתן  היה להבחין בחילוקי דעות במשלחת הפלסטינית. הדור הצעיר של המנהיגים – מוחמד רשיד, חסן עספור, מוחמד  דחלאן, ובמידה פחותה מעט סאיב עריקאת – נקטו בעמדות גמישות בהשוואה לאבו מאזן, אבו עלא, וכמובן ערפאת. לפחות פעם אחת חילופי דברים בין אבו מאזן לדחלאן "כמעט שהגיעו לתגרת ידיים" (עמ' 186). מייסדי פתח נקטו בעמדה קשיחה בנוסח הכול או לא כלום, בעוד הדור  הצעיר  מוכן  היה  להתפשר  כדי להגיע   לתוצאות      חיוביות (עמ' 234-233).

בביקורת מרומזת כלפי ברק מציין המחבר כי טיוטות שהוכנו על ידי שלמה בן עמי והמחבר הלכו והקצינו כאשר הוצגו לקלינטון על ידי ברק. הדבר עורר מדי פעם את רוגזו של הנשיא על ראש הממשלה, אשר זכר את עמדותיה הקודמות של ישראל. ברק, מצדו, היה מוצא לנכון להקשיח את עמדתו בתגובה להיעדר תזוזה בצד הפלסטיני. טענתו של ברק הייתה כי נוצרה חוסר סימטריה רבתי בניהול המשא ומתן: ישראל ויתרה כל הזמן בעוד ערפאת אחרי למעלה משמונה חודשים של שיחות "עוד לא התחיל כלל במשא ומתן" (עמ' 198). במצב שנוצר הוא העדיף לשמור את הוויתורים המקסימאליים לסופו של המשא ומתן.

לדעת המחבר, ניהול הוועידה בידי האמריקאים היה בלתי יעיל. היה עליהם על סמך שיחות עם שני הצדדים להגיש טיוטה להסכם, ולאחר מכן על הנשיא האמריקאי היה להקדיש יומיים-שלושה בהפעלת לחץ על שני המנהיגים כדי לקבלה. בדרך התנהלות כזו "היה סיכוי סביר לסיים את הוועידה בהסכם" (עמ' 165).

המשא ומתן המקרטע עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה, יולי-ספטמבר 2000

לאחר הכישלון בקמפ דיוויד, ברק, בן עמי וגלעד שר סברו כי יש להמשיך במשא ומתן בערוצים חשאיים. בהתאם לכך, בין סיום הפסגה בקמפ דיוויד בסוף יולי לבין פרוץ האינתיפאדה השנייה בסוף ספטמבר 2000 נערכו 38 מפגשים בין הצד הישראלי לפלסטיני, אשר רובם לא זכו לתשומת לב תקשורתית. ב-2 באוגוסט התפטר שר החוץ דוד לוי[3], ולאחר שבוע מינה ראש הממשלה את שלמה בן עמי כממלא מקומו. במפגש עם הצד הישראלי באמצע אוגוסט עריקאת ודחלאן טענו כי ערפאת מעוניין להגיע להסכם. ואולם,  כבר ב-23 באוגוסט, בשיחה עם המחבר ובן עמי, הביע ברק פסימיות ביחס למשא ומתן באומרו: "עלינו לפעול לקדם את תוכנית ההפרדה החד-צדדית שלנו, אך לא ניישם אותה אלא אם כן ניאלץ לעשות זאת" (עמ' 256).

אנשי המשלחת הישראלית הראו נכונות להתפשר בשאלת הריבונות על הר הבית ולקבל נוסחה של "אין ריבונות" או "ריבונות האל", כלומר בלי להגדיר ריבונות לצד זה או אחר.  בשלב מסוים נראה היה כי המצרים נוטים לקבל את הנוסחה המערפלת הזו בשאלת הריבונות, אבל ב-24 באוגוסט, בעקבות פגישתו של שלמה בן עמי עם נשיא מצרים חוסני מובארק התברר כי הפלסטינים הצליחו לסכל פשרה זו. בשיחה עם דניס רוס ב-12 בספטמבר העלה גלעד שר את האפשרות "שאף אחד מן הצדדים לא יקבל ריבונות בהר הבית, אלא מועצת הביטחון של האו"ם, שתמנה מנגנון בינלאומי" (עמ' 267). ישנה התייחסות קצרה בספר לפיה שר החוץ המצרי, עמְרו מוּסא, "העביר הצעה [לא נאמר מתי]  כי הר הבית יועבר בשלמותו למשמורת אל מועצת הביטחון של האו"ם", אך שלמה בן עמי דחה אותה (עמ' 277). מלבד ההתייחסות הזו, מצרים, אפשר לומר די בעקביות, תמכה בעמדה הפלסטינית בשאלת הריבונות על הר הבית.

לנוכח היעדר התקדמות ובמטרה להתניע מחדש את  המשא ומתן, ב-25 בספטמבר 2000 התקיימה פגישה בין ברק לערפאת בביתו של ברק בכוכב יאיר. זאת לקראת צאתם למחרת לוושינגטון של חברים במשלחות של שני הצדדים, בהם בן עמי, המחבר ועריקאת, לשיחות בחסות אמריקאית לזירוז המשא ומתן. השיחה בין ברק לערפאת  התקיימה בארבע עיניים,  ללא רַשָּמים. "ברק וערפאת, שלובי זרוע, יצאו לגינה...הם ישבו בחוץ שעה ארוכה, משוחחים באנגלית. לא היה זכר לניכור ששרר ביניהם במחצית השנייה של ועידת קמפ-דיוויד" (עמ' 282).  במפגש בכוכב יאיר נכחו בכירים מהרשות הפלסטינית בהם אבו מאזן, אבו עלא ועריקאת, ומהצד הישראלי בן עמי, גלעד שר ודני יתום. "איש לא הזכיר את ביקורו המתוכנן [ל-28 בספטמבר] בהר הבית" של  מנהיג הליכוד וראש האופוזיציה אריאל שרון (עמ' 282). [לפי גרסת ערפאת – שלא הוכחשה על ידי ברק – בפגישה ב-25 בחודש הוא ניסה לשכנע את ברק למנוע את עלייתו של שרון להר הבית.[4]] השיחות בתיווך אמריקאי בין המשלחת הישראלית לפלסטינית התנהלו בוושינגטון בין 26 ל-28 בספטמבר. האווירה בהן הייתה חיובית, וההערכה הייתה כי לכל המאוחר ב-9 באוקטובר יציג קלינטון לברק וערפאת "חבילה" [תוכנית עקרונות להסדר] אמריקאית.

המשא ומתן הנואש לשלום בתקופת האינתיפאדה, ספטמבר 2000-ינואר 2001

המערכת המשפטית בראשות יועץ הממשלה אליקים רובינשטיין העריכה כי לא ניתן לתת גיבוי משפטי להחלטה האוסרת את ביקורו של שרון בהר הבית. "ברק לא שקל לבטל את הביקור או למונעו" (עמ' 283). ביקורו של שרון בהר הבית ב-28 בספטמבר לווה באבטחה כבדה  ובהתפרעויות מצד הפלסטינים במהלכו, והסתיים עם נפגעים מעטים יחסית וללא הרוגים בצד הפלסטיני. [יחד עם שרון השתתפו בביקור חברי כנסת אחדים מהליכוד, בהם ראובן ריבלין.] השב"כ ואמ"ן גם יחד כשלו בציפיית ההשלכות החמורות שיהיו לאירוע. שלמה בן עמי, בתור שר הממונה על שני תיקים – ביטחון הפנים והחוץ – ונוסף לכך אישיות בכירה במשא ומתן עם הפלסטינים, היה נתון בעומס כבד ולא חזה את ההסלמה.

המחבר אינו נוקט עמדה בשאלה האם המהומות שפרצו בימים שלאחר ביקורו של שרון בהר הבית והובילו לאינתיפאדה השנייה היו ספונטאניים, יצאו מכלל שליטה, עד שלערפאת לא נותר אלא לפרוש חסותו עליהן – או ערפאת תכנן והגה הכול מראש. ראש הממשלה שוחח עם ערפאת במוצאי שבת ב-30 בספטמבר ונענה בהבטחה להשקטת המהומות, אך בפועל המצב החמיר.

ארה"ב יצאה ביוזמה להרגעת הרוחות באמצעות מפגש בין ברק לערפאת בפריז, בה שעתה שרת החוץ אולברייט. המשלחת הישראלית לשיחות בצרפת בראשות ברק כללה בין היתר את שלמה בן עמי וגלעד שר. הדיונים בפריז התקיימו ב-4 באוקטובר בביתו של שגריר ארה"ב בצרפת. ברק, בדבריו למשלחת האמריקאית בראשות אולברייט, אמר בין השאר: "יש בידינו ראיות חותכות לפיהן מנהיגי ה'תנזים' מאמינים שערפאת רוצה בהמשך המהומות, לפחות בימים הקרובים. המשטרה הפלסטינית ממשיכה לירות; ה'תנזים' פועל ללא שליטה, והנשק לא נאסף ממנו. על ערפאת לשלוט על הנשק אצלו...אם איננו יכול לשלוט...הוא ראש כנופיה ולא מנהיג" (עמ' 292). אולברייט הפנתה את תשומת לבו של ברק שדעת הקהל באירופה יוצאת  נגד ישראל, לנוכח מראות של הליקופטרים יורים לתוך בניינים. ביטוי בולט לעמדה אנטי ישראלית בנושא המהומות ניכר  ביחסו של נשיא צרפת ז'ק שיראק בעת שקיבל את המשלחת הישראלית בארמון אליזה. הנשיא דחה את גרסת ברק שהטיל את האחריות למהומות על ערפאת באומרו: "הבוקר – 64 פלסטינים הרוגים, 9 ערבים ישראלים נהרגו גם הם, ואתם ממשיכים...לא תגרמו לאיש להאמין כי הפלסטינים הם התוקפים" (עמ' 296). עמדתו של שיראק תאמה באופן כללי את עמדת דעת הקהל בארצו ובאירופה בכלל. כלי התקשורת באירופה הסתפקו לרוב  בתיאור תגובתה של ישראל לפיגועים  ולמעשי אלימות ובכך יצרו תמונה מעוותת של המצב.

אולברייט, לאחר מאמצים רבים כמעט הצליחה לשכנע את ערפאת לחתום ביחד עם ברק בראשי תיבות על מסמך שכלל התחייבות לפעול ממחר, 5 באוקטובר, להפסקת האלימות ופירוט המכניזם שיביא להרגעת הרוחות. ואולם שיראק העלה את הצורך בהקמת ועדת חקירה בינלאומית, כאחד התנאים להסכם הפסקת האש, תביעה שלא הייתה מקובלת על ברק [עמדת שיראק בישרה מה תהיה קביעתה] – אך ערפאת נאחז בה כקנה קש כדי לא לחתום על המסמך של אולברייט. למחרת ב-5 באוקטובר, מעשי האלימות מצד הפלסטינים לא נפסקו כלל. ההפך, הם הלכו וגברו בימים הבאים, כולל הנפת דגלי אש"ף וחמאס על הר הבית ויידוי אבנים אל רחבת הכותל ב-6 באוקטובר.

במטרה לעצור את האלימות, ביוזמתם של  מובארק וקלינטון ב-17-16 באוקטובר נערכה פסגת שארם א-שייח', בהשתתפותם של שני הנשיאים, מלך ירדן עבדאללה, ברק וערפאת. תנאיו המוקדמים של ברק לקיום הפסגה, בהם הפסקה מיידית של האלימות, חידוש התיאום הביטחוני והחזרת המחבלים אשר שוחררו בתחילת האינתיפאדה לכלא – תנאים אותם המשיך להעלות במהלך הפסגה, לא התקבלו. במצרים שררה אווירה אנטי ישראלית ארסית, אשר השתקפה בנאומו הפומבי של מובארק בפסגה וביחסם המשפיל של השוטרים המצרים כלפי ברק.  מתווה ההבנות האמריקאי עליו הוסכם לכאורה בפסגה ונועד להביא בשלב ראשון, 48 שעות לאחר תום הפסגה,  להצהרה משותפת ישראלית-פלסטינית בדבר הפסקת האלימות, לא קוים על ידי הצד הפלסטיני. 

לנוכח המשך האלימות החל ברק לקדם את העבודה בעניין היפרדות חד צדדית. הנושא הוטל על סגנו במשרד הביטחון, אפרים סנה. התוכנית התבססה על קיומן של שתי מדינות נפרדות, ישראל ופלסטין, אשר בהיעדר הסכם  עם הפלסטינים תבוצע באופן חד צדדי על פני מספר שנים. במהלך יישומה תישמר הדלת לשיבה למשא ומתן. באמצעות תוכנית זו שאף ברק להגיע, פחות או יותר, לאותו הסדר שהוצע על ידי ישראל לפלסטינים בקמפ דיוויד. משרדי הממשלה, צה"ל וגופים אחרים עסקו בתכנון מפורט על מרכיבי התוכנית, "אך [היא] נשמרה נצורה לעת הצורך" (עמ' 310).

התמעטות הסיכויים לשלום הביאה את ברק לשקול ברצינות הקמת ממשלת חירום לאומית שתכלול את מפלגת הליכוד, וב-19 באוקטובר נפגש ברק עם יושב ראש האופוזיציה אריאל שרון. ב-22 באוקטובר הודיע ברק כי הוא נוטל פסק זמן מדיני. ערפאת בהתבטאות פומבית קילל את ברק ושר החוץ המצרי, עמרו מוסא, אמר במפורש: "תם תהליך השלום. צריכים לתמוך באינתיפאדה" (עמ' 315). ואולם ברק עדיין לא רצה לאבד את הסיכוי הדל שנותר בכל זאת להגיע לשלום. נראה כי בשאלה האם להקים ממשלה עם הליכוד ברק התלבט וזיגזג, וגם מקורביו של ברק לא יכלו לרדת לסוף דעתו.

ב-1 בנובמבר שמעון פרס, בליווי גלעד שר, יצא לפגישה עם ערפאת בעזה. לפני הפגישה העלה פרס בפני ברק את רעיון הקמתו של "כוח השלום" שיוצב בשטחים כדי להשקיט את המצב, אך ברק דחה את ההצעה. בסיום הפגישה הייתה תחושה של הישג אפשרי. אבל למחרת ב-2 בנובמבר  – על אף היענותה של ישראל לתביעה הפלסטינית להסיג את הטנקים –  ההצהרה מצד ערפאת על הפסקת האלימות בוששה לבוא. באותו היום היה פיגוע של הג'יהאד האסלאמי בירושלים במהלכו נרצחו שני ישראלים.

ב-9 בנובמבר פגש קלינטון את ערפאת בוושינגטון ושלושה ימים אחר כך נפגש עם ברק. קלינטון מסר לברק כי ערפאת אמר לו שהוא נחוש להשיג הסכם עוד בתקופת כהונתו של הנשיא האמריקאי [שתסתיים ב-20 בינואר 2001]. ברק מצדו התמקד בצורך להפסיק את האלימות. ראש הממשלה טען כי באמצעות הבטחות לנשיא האמריקאי מנסה ערפאת לשמור על הקשרים עם ארה"ב, אך במקביל להמשיך באלימות, תוך שמירה על כל האופציות פתוחות. ברק הזכיר לקלינטון כי ערפאת לא עמד בהתחייבותו לפעול להפסקת האלימות, לא בעקבות ועידת שארם א-שייח' באוקטובר, ולא בעקבות הפגישה עם פרס בנובמבר. ברק המשיך: "כאשר יורים בעשרות מקומות מדי לילה, ויש פיגועים נוספים – איננו יכולים לפתוח בשום משא ומתן, גלוי או חשאי" (עמ' 328). בהמשך החודש נמשכה האלימות שכללה הנחת מטעני חבלה, ירי על רכבים ואוטובוסים ישראליים בשטחים, וירי על גילֹה, שכונה יהודית בירושלים.

החל מתחילת דצמבר, בהנחיית ברק, קיים גלעד שר קשר יומיומי עם נבּיל אבו רוּדיינה, ראש לשכתו של ערפאת ברמאללה. הקשר נועד להעברת נתונים על אירועים בזמן אמיתי ולשיגור מסרים מיידיים בין מנהיגים. נוסף לכך, לבקשתו של ערפאת, נשמר קשר בינו לבין אמנון לפקין-שחק [רמטכ"ל לשעבר ושר בממשלת ברק] שעסק בנושאים ביטחוניים – אבל כל המאמצים האלה לא הביאו לרגיעה. בתחילת דצמבר פגש ברק בביתו את ראש המודיעין הכללי המצרי, עומר סולימאן. סולימאן העביר מסר ממובארק לפיו "היחסים בין שתי המדינות לא יושפעו משום אירוע" וכי הנשיא "פועל מול הפלסטינים, במגמה לשפר את שליטתם בשטח, וקורא לברק להמשיך לשמור על סבלנות ועל איפוק" (עמ' 339). בפגישה בין סולימאן לגלעד שר בקהיר ב-9 בדצמבר אמר מארחו כי המצרים הבינו שברק אינו יכול להתקדם מבחינה מדינית בטרם יפחתו האלימות וההסתה בצורה משמעותית, ועל כן הוא שוקד על הנושא באופן יומיומי. בהקשר זה הודה סולימאן כי "הפלסטינים משקרים אותנו" (עמ' 342).

ב-9 בדצמבר הודיע ברק על כוונתו להתפטר מראשות הממשלה, בציפייה לבחירות חדשות לתפקיד הזה תוך חודשיים [הבחירות עתידות היו להיערך ב-6 בפברואר 2001]. את פרק הזמן שנותר לו עד לבחירות החדשות הוא ניסה לנצל ככל שניתן כדי לקדם הסדר סביר. לצורך כך באמצע החודש הקים ראש הממשלה את מה שכונה "קבינט השלום" שכלל את שלמה בן עמי, השרים יוסי ביילין [שקודם לא נטל חלק משמעותי במשא ומתן] ושמעון פרס, יוסי שריד [ח"כ מטעם מרצ שלא היה חבר בממשלה], דני יתום [ראש המטה המדיני-ביטחוני] וגלעד שר. עוזי דיין [יו"ר המועצה לביטחון לאומי] השתתף במרבית המפגשים של הקבינט הזה.

בפגישות בין בכירים פלסטינים לבין גלעד שר באמצע דצמבר נאמר לו כי ערפאת מסכים שהרובע היהודי בירושלים יהיה בשליטתה של ישראל. אשר לכותל המערבי, עריקאת בפגישה עם המחבר ב-15 בדצמבר לא זז מהעמדה הפלסטינית הנוקשה בשימוש במונח "כותל הדמעות" ביחס לאתר הזה, אותו הסכימו הפלסטינים להותיר בשליטה ישראלית. ב-18 בדצמבר בדיון ב"קבינט השלום" מסר אמנון שחק כי התרשם  משיחותיו עם ערפאת שהוא מעוניין בהסכם. עוד טען כי החיסולים של אנשי פתח פוגעים קשה במשא ומתן [התייחסות בודדת לחיסולים].

ב-19 בדצמבר החל סבב שיחות בבסיס בולינג בפאתי וושינגטון: בראש הצוות הישראלי עמדו שלמה בן עמי וגלעד שר, והצוות הפלסטיני כלל את יאסר עבד ראבו, עריקאת ודחלאן. הדיונים התרכזו בנושא ירושלים, בהנחה שבלעדֵי הסכם בשאלה הזו לא יהיה הסכם כלל. בן עמי נטה להגמיש את עמדותיו יותר משאר חברי המשלחת, ייתכן מהחשש ששמעון פרס נושף בעורפו וחומד את תפקיד שר החוץ. בעקבות חריגתו של בן עמי מעמדת המשלחת, גלעד שר קיים איתו "שיחות קשות וגלויות בעניין זה" (עמ' 356). כמו כן, אנשי המשלחת הישראלית הזהירו את עמיתיהם הפלסטינים והאמריקאים  כי לא כל מה שמבטיח בן עמי הוא על דעת ראש הממשלה. בעניין הר הבית הציע בן עמי "ניסוח מרחיק לכת, מבחינה זו שלא הזכיר כלל ריבונות ישראלית". בניסוחו ביקש הכרת המדינה הפלסטינית "בקדושת המקום לעם היהודי, כמו כן במרכזיותו של האתר בהיסטוריה, במסורת, ובזהות של העם היהודי". על כן, המשיך בן עמי, על הפלסטינים להתחייב לא לחפור מתחת להר הבית ולאפשר ליהודים להתפלל על ההר במתחם מוגדר. עוד ביקש כי הניסוח הזה יאושר על ידי ועידת המדינות האסלאמיות. הפלסטינים דחו את ההצעה הזו על הסף. תגובתו הנזעמת של בן עמי הייתה: "אם את זה אתם מסרבים לקבל – אין עִסקה" (עמ' 357). אף על פי כן, המשא ומתן נמשך.

ב-23 בדצמבר הציג קלינטון את רעיונותיו להסכם בפני שני צוותי המשא ומתן, הישראלי והפלסטיני. הוא הודיע כי בשלב ראשון הוא רוצה לקבל תשובה חיובית או שלילית מצד המנהיגים עד ה-27 בדצמבר, בשאלה האם הם מוכנים "לדון בחתימת הסכם על בסיס הרעיונות האלה".  קלינטון המשיך: "זו אינה הצעה אמריקנית, אלא הצגה של הבנתי כיצד ניתן להגיע להסכם בתוך שבועיים ימים. רעיונותיי אלה יֵרדו מן השולחן ברגע שבו אעזוב את הבית הלבן. התהליך כולו אינו יכול להימשך ברמה כזו של אלימות וטרור, ועלינו לשים לזה קץ" (עמ' 360).

להלן תמצית רעיונות הנשיא.

גבולות וטריטוריה. 80% מהמתנחלים יישארו בגושי התנחלויות אשר יסופחו לישראל. השטח שתספח ישראל יהיה 6%-4% משטח הגדה.  בתמורה תעביר    ישראל  לפלסטינים      שטח השווה ל- 3-1% משטחה, ככל הנראה באזור רצועת עזה.

ירושלים.  אזורים ערביים לריבונות פלסטינית ואזורים יהודיים לריבונות ישראלית. לפלסטינים תהיה ריבונות על "אל-חראם א-שריף" – הרחבה והמסגדים שעליה, ואילו "הכותל המערבי" והמִתחם שהוא חלק ממנו יהיו בריבונות ישראל.

ביטחון.  המדינה הפלסטינית תהיה non-militarized [לא צבאית; מטעמי כבוד הביטוי מדינה "מפורזת" לא היה מקובל על הפלסטינים], במובן שהכוחות היחידים בשטחה יהיו כוחות הביטחון והמשטרה הפלסטיניים. ב-6 השנים הראשונות תימשך פריסת כוחות צה"ל באתרים צבאיים בבקעת הירדן. ישראל תוכל להמשיך להחזיק בשלוש תחנות התרעה מוקדמת בשטח הפלסטיני ומעמדן ייבחן כעבור עשר שנים. יגובשו הסדרים שיאפשרו לחיל האוויר הישראלי להשתמש בשמי המדינה הפלסטינית. כוח בינלאומי ייכנס לשטח המדינה הפלסטינית לצורכי פיקוח ובקרה על יישום ההסכם, ויציאתו תותנה בהסכמת ישראל.

פליטים. היסוד להסדר הוא שתי מדינות לשני עמים: ישראל כמולדת העם היהודי, פלסטין כמולדת העם הפלסטיני. כל פליט יהיה זכאי להיכנס לשטחי המדינה הפלסטינית, אך קליטתם במדינת ישראל יהיה כפוף לשיקול דעתה הריבוני ביחס להגירה לתוכה, בלי לפגוע בזהותה היהודית.

סופיות הסכסוך.  חתימת ההסכם תהווה סיום הסכסוך, ויישומו קץ לתביעות ויביא לשחרור אסירים פלסטינים.

קלינטון הבהיר כי אם תהיה הסכמה לרעיונותיו, יחודש המשא ומתן על מנת לחתום על הסכם עד ה-10 בינואר 2001. למחבר הייתה תחושה של החמצה: לוּ הרעיונות האלה היו מוגשים בפסגה בקמפ דיוויד ביולי 2000 היה נותר זמן סביר להגיע להסכם במהלך חמישה חודשים שנותרו עד לסיום כהונת הנשיא. כעת, ב-23 בדצמבר 2000 היה כבר מאוחר מדי: האינתיפאדה השנייה הייתה בעיצומה וכהונתו של קלינטון עמדה להסתיים ב-20 בינואר  2001.

ב-24 בדצמבר התקיים דיון ב"קבינט השלום" על המִתווה של קלינטון ועמדת כל חבריו הייתה חיובית. ברק אמר "כי האלטרנטיבה להסכם היא טרגדיה" (עמ' 365). כולם המליצו  –  כולל ראש המועצה לביטחון לאומי עוזי דיין –  כי ברק ייפגש עם ערפאת מוקדם ככל  האפשר, אך ברק סבר כי קודם יש לקבל תשובה חיובית למתווה מצד ערפאת. ב-27 בחודש התקיים דיון בקבינט המורחב במתווה, בו אמר ברק בין השאר: "אינני מתכוון לחתום על מסמך שיעביר את הריבונות על הר הבית לפלסטינים" (עמ' 366). בהמשך ישיבת הממשלה העביר הרמטכ"ל שאול מופז את הסתייגויותיו מהמתווה, ואף מסר אותן לעיתונאי עוד לפני שהציגן בישיבת הממשלה. "אחת הגישות המובילות בצבא" הייתה שאסור להאמין לפלסטינים וכי הם מכינים עימות מזוין. בשטח היו מקרים בהם סטו אנשי הצבא מההנחיות של הדרג המדיני. לדוגמה, הטנקים לא הוזזו לאחור ומפקדיהם  הסתפקו בהסטת הקנים (עמ' 368).

בסיום ישיבת הממשלה ב-28 בדצמבר התקבלה הצעתו של ברק לפיה ממשלת ישראל מקבלת את רעיונות הנשיא קלינטון "כבסיס להמשך משא ומתן על הסדר הקבע, ובלבד שגם הפלסטינים יקבלו אותם, כמות שהם, באותו אופן" (עמ' 372). רשימת ההסתייגויות של ישראל שהועברה לאמריקאים התייחסה, בין היתר, לסוגיית הר הבית [רמזה להתנגדותה לריבונות פלסטינית עליו]  וכללה תביעה לעמדה נחרצת יותר נגד זכות השיבה לתחומי מדינת ישראל.

באותו היום יצא גלעד שר לשארם-א-שייח על מנת להציג את עמדת ישראל לנשיא מובארק, וזאת על פי בקשתו של הנשיא. בדבריו לנשיא הזכיר המחבר את המצב בו ישראל נתונה לעשרות פיגועי ירי ביום וכי רק היום 15 ישראלים נפצעו ואחד נהרג. בהמשך ציין גלעד שר את שתי הנקודות העיקריות שבמחלוקת. יש צורך למצוא "פתרון יצירתי" ב"אל-חראם א-שריף": "בשום אופן איננו יכולים לחתום על מסמך המעביר את הריבונות על קודש-הקודשים שלנו לידי הפלסטינים. אשר לזכות השיבה – אין שום דרך ליישם אותה בתחומי ישראל" (עמ' 370). מובארק גילה התעניינות רבה בפרטי פרטים של הצעת השלום הישראלית, שהוצגה לו באמצעות מפת ירושלים. הוא גם התעניין בהבדל שבין Western Wall (הכותל המערבי) לבין Wailing Wall (כותל הדמעות). הישיבה נמשכה שלוש שעות. המחבר התרשם כי הנשיא הכיר בהגינות העמדה הישראלית. שר החוץ המצרי, עמרו מוסא, וראש המודיעין הכללי, עומר סולימאן, אשר השתתפו בפגישה, העריכו כי הפלסטינים ישיבו בחיוב על המתווה לכל המאוחר עד ה-29 בדצמבר בערב. מוסא אף סבר כי הפלסטינים יקבלו את המפה שהוצגה בפגישה בתיקונים קלים (עמ' 372). בניגוד להבטחות מהמצרים, תשובת ערפאת בוששה לבוא. המחבר התרשם כי בהשפעת פניות מצד הפלסטינים חזר בו מובארק מההבנה שגילה כלפי העמדה הישראלית.  

בערב ה-1 בינואר 2001 התקבל דיווח מדניס רוס כי ערפאת השיב בחיוב למתווה אך דורש הבהרות, והוא יגיע לפגישה עם הנשיא למחרת – בעקבותיה יקבע הנשיא אם תשובתו של ערפאת מספקת, המשיך רוס. במקביל, ב-1 בינואר בשיחה בין קלינטון לברק, מסר הנשיא כי ערפאת מעוניין לסיים את המשא ומתן עוד בתקופת כהונתו. ברק דחה את התיאור הזה ואמר כי "ערפאת מזין את האלימות, והיא מבוצעת באופן ישיר בידי אנשי הביטחון שלו...לא אנהל משא ומתן כלשהו בלי שתהיה בשטח הפחתה דרמטית באלימות, שיתוף פעולה בסיכול פיגועים ומלחמה אקטיבית בטרור מצד ערפאת" (עמ' 376-375). ראש הממשלה גם הִפנה את תשומת לבו של הנשיא לכך שערפאת  מוליך אותנו שולל. בדומה לדבריו באוזני הנשיא, בוועדה לענייני חוץ וביטחון של הכנסת ב-2 בינואר העריך ברק כי אין סיכוי ריאלי לחתימה על הסכם בחודש הקרוב וכי הממשלה מתרכזת בסיכול הטרור ובהפחתת האלימות. קודם לכן, ב-1 בינואר בעקביות להערכה הזו, אמר ברק בישיבה סגורה כי יש להמשיך להיערך להפרדה חד צדדית.

ב-3 בינואר בשיחת טלפון עם ברק הודיע קלינטון כי ערפאת מקבל את רעיונותיו כבסיס למשא ומתן בצירוף הסתייגויות וכי הסדר אפשרי בשבועיים הקרובים. עוד מסר קלינטון כי הוא דרש מערפאת הפחתה דרסטית באלימות לפני חידוש השיחות. הנשיא הציע לשלוח את בן עמי או את גלעד שר לוושינגטון לעדכון. ברק, מצדו, המשיך להביע חוסר אמון בערפאת, אך נעתר לבקשת הנשיא. שר נשלח לוושינגטון  וב-5 בינואר נפגש עם קלינטון. בשובו לישראל דיווח שר לקבינט השלום על הסתייגויותיו העיקריות של ערפאת: הכותל המערבי והגדרתו; המשך הנוכחות הצבאית של ישראל בגדה לאחר החתימה על הסכם [והצורך במתן אפשרות לחלק מהפליטים הפלסטינים לשוב למדינת ישראל].

ב-10 בינואר מינו הפלסטינים צוות למשא ומתן – שכלל את אבו עלא, יאסר עבד ראבו ועריקאת   –  אשר למחרת קיים שיחות במחסום ארז עם הצוות הישראלי שכלל את שחק, בן עמי והמחבר. מהשיחות התברר כי הפלסטינים לא רק המשיכו לעמוד על תביעותיהם ביחס לריבונות מלאה על אל-חראם א-שריף (כולל מתחתיו ומצדדיו) ועל עמדתם ביחס לכותל (מוכנים לוותר על "כותל הדמעות" בלבד), אלא סטו בבירור מהפרמטרים של קלינטון בנושא סידורי הביטחון וזכות השיבה. הם הביעו התנגדות לנוכחותו של כוח בינלאומי וכמו כן לנוכחותו של כוח צבאי ישראלי לאחר תום הנסיגה, וגם התנגדות לאימוני חיל האוויר מעל שטחה של מדינתם. כמו כן דרשו כי זכות השיבה תוזכר במפורש, תוך קיום דיון בדאגותיה של ישראל. בן עמי השיב כי הדרישות הפלסטיניות חורגות מהפרמטרים של קלינטון, ולכן הצוות הישראלי חוזר לראש הממשלה לקבלת הוראות. יש לציין כי דעת המעורבים במשא ומתן, כולל המחבר, הייתה כי רק פגישה בין ברק וערפאת עשויה להביא לפריצת דרך במשא ומתן – אחרת השיחות ייקלעו במהרה למבוי סתום. ואולם ברק, שאיבד במידה רבה את אמונו בערפאת, לא היה מוכן לצעד הזה.

ב-13 בינואר התקיימו שיחות במפקדתו של ערפאת בעזה בין משלחת פלסטינית בראשות ערפאת לבין משלחת ישראלית שכללה את שחק, פרס , בן עמי והמחבר. התפתחה תחרות עוינת  בין פרס לשלמה בן עמי לגבי מי ינהל שיחות מול ערפאת. בפגישה הזו היה זה פרס שנפגש עם ערפאת בארבע עיניים. מכל מקום, גם בשיחות האלה נמנע ערפאת מלהתחייב ברורות להפסקת האלימות. ברק היה משוכנע כי בשלב הזה ערפאת לא רק אינו רוצה,  אלא אינו יכול לקדם הסכם עקב זכות השיבה.

בפגישה עם בן עמי ושר ב-16 בחודש אבו עלא אמר במפורש כי הוא מסרב ללכת לפי הפרמטרים של קלינטון. בישיבה שקיים קבינט השלום בעקבות זאת, ברק טען כי אין טעם להמשיך במשא ומתן תחת אלימות וכי יש לנקוט ביוזמה חד צדדית, אבל בהשפעת משתתפי הקבינט החליט להמשיך במגעים, על אף שהסיכוי להגיע להסכם נמוך ביותר. השיקול היה כי הפסקת המשא ומתן מצד ישראל תגביר את האלימות הפלסטינית וכי במישור הבינלאומי ישראל תצטייר כסרבנית ואחראית למצב שנוצר. בדומה לכך, ב-20 בינואר, ביום סיום כהונתו של קלינטון, החליט קבינט השלום להמשיך במשא ומתן עד שישה ימים לפני הבחירות לראשות הממשלה בישראל. בחוגים סגורים התבטא קלינטון בכעס כלפי ערפאת וכינה אותו "שקרן שדפק את כל העסק ורימה אותנו" (עמ' 396).

ב-21 בינואר החלו שיחות בין ישראל לפלסטינים בטאבה. המשלחת הישראלית כללה בדרג הפוליטי את בן עמי, גלעד שר, שחק, יוסי ביילין ויוסי שריד (השתתפו גם אישים בדרג המקצועי בהם האלוף שלמה ינאי, ראש אגף התכנון בצה"ל).  המשלחת הפלסטינית הורכבה מאבו עלא, עריקאת, חסן עספור, נביל שעת', יאסר עבר ראבו ומוחמד דחלאן. לחברי המשלחת הישראלית היה ברור מראש כי הסיכויים להגיע להסכם בימים שנותרו לפני הבחירות לראשות הממשלה קלושים, ואף אם יושג הסכם ראש הממשלה לא יחתום עליו לפני הבחירות ולפני עריכת משאל עם. גלעד שר העריך שלא תהיה פריצת דרך  במשא ומתן, וכי יש לשאוף להשיג סיכומים בכל הנושאים שעשויים להוות טיוטה להסכם מסגרת. הוקמו שתי ועדות: אחת דנה בכל הנושאים, ושנייה בנושא הפליטים בראשות ביילין ושעת'. אבו עלא חזר על העמדה הפלסטינית לפיה "רעיונות קלינטון אינם הבסיס" למשא ומתן (עמ' 398).

בנושא הפליטים הפלסטינים, צוינה האפשרות ליישב מחדש חלק מהם בשטחים שישראל תמסור למדינה הפלסטינית במסגרת חילופי שטחים, שטחים  אשר יהיו בצמידות לרצועת עזה (ולא חולות חלוצה). ביילין העלה את האפשרות שישראל תבנה מבנים עבור הפליטים. עמדת ישראל הייתה כי בכל התייחסות לפליטים הפלסטינים יש לכלול את הרכוש והפיצויים ליהודים מארצות ערב. לא רק בנושא הפליטים, אלא גם בנושא הביטחוני (כמו זכות השימוש במרחב האווירי של המדינה הפלסטינית מצד חיל האוויר הישראלי)  והטריטוריאלי (גודל הסיפוח) הפערים בין שני הצדדים נותרו בעינם.

ועידת טאבה הסתיימה ב-27 בינואר ללא הסכם.  כתחליף להסכם פורסמה הצהרה משותפת שהוכנה על ידי בן עמי, על בסיס טקסט שגיבש גלעד שר עם עריקאת, שהועבר לאישור הפלסטינים. בהצהרה נאמר כי "בהתחשב בנסיבות ובאילוצי הזמן, בלתי-אפשרי היה להגיע להבנות בכל הנושאים, חרף ההתקדמות המהותית שהושגה...הצדדים מצהירים כי הם מעולם לא היו קרובים יותר להשגת הסכם" (עמ' 413-412). [ההצהרה לא שיקפה את המציאות ונועדה לצרכי הבחירות בישראל.]

ב-28 בינואר התנהלו הכנות לקראת יציאתו של ברק למפגש עם ערפאת באירופה, כנראה בדאבוס (שווייץ), במסגרת הכינוס הכלכלי הבינלאומי השנתי, בו השתתף המנהיג הפלסטיני. ואולם באמצע ההכנות, קלטה עינם של הנוכחים בלשכה, בהם ברק והמחבר, דיווח טלוויזיוני על נאומו של ערפאת בדאבוס. בנאום בערבית האשים ערפאת את ישראל בניהול "מלחמה ברברית...במיוחד נגד ילדים פלסטינים... [ישראל] מרעיבה את בני העם הפלסטיני ומונעת מהם טיפול רפואי". כמו כן האשים את ישראל בהפצצות ב"אורניום מדולל". כל הנוכחים הבינו מייד כי שום דבר לא יוכל לשקם את שרידי התהליך שעוד נותרו (עמ' 413). ברק נתן פקודת קיפול וביטל את הנסיעה. הוא לא ייחס חשיבות לדברים אחרים של ערפאת באותו הנאום, לפיו שלום היא בחירתו האסטרטגית.

התרשמותו של המחבר הייתה כי המשלחת הפלסטינית בשיחות טאבה לא הבינה את המתרחש בזירה האמריקאית והישראלית. הפלסטינים פעלו בהנחה כי הנשיא ג'ורג' בוש הבן יהיה טוב עבורם מקלינטון, ועד הרגע האחרון סירבו להאמין כי אריאל שרון, מנהיג הליכוד, ינצח בבחירות לראשות הממשלה שנקבעו ל-6 בפברואר 2001. "לכן חמקו מניסוח ההבנות וההסכמות שנתגבשו, ושבו ופתחו אותן מחדש...הם לא הגיעו לטאבה כדי לעשות הסכם, אלא כדי להרוויח עוד זמן" (עמ' 404).

לאורך המשא ומתן בתקופת ממשלת ברק – וכללית לאורך הסכסוך הישראלי-פלסטיני – ניכרה בצד הישראלי כמיהה רבה לשלום, שהתבטאה בהעלאת תוכניות להסדר תוך נכונות לוויתורים מכאיבים. לעומת זאת, הצד הפלסטיני היה פסיבי בעיקרו ביחס לשלום ודגל בעמדה של הכול או לא כלום. האפשרות הסבירה להגיע לשלום הוחמצה לא באשמת ישראל. "טרור פלסטיני רצחני, שלובה על ידי ערפאת, והסתה ארסית, שטנית, הבעירו את שולחן המו"מ והשאירו ממנו אודים עשֵנים" (עמ' 416). [לאחר סיום עבודתו בממשלת ברק, המשיך גלעד שר לפעול במרץ למען קידום פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני והיה חבר ב"מועצה  לשלום וביטחון".]

הערות ביקורתיות

לטעתו של גלעד שר, אהוד ברק לא התכוון בראשית תקופת כהונתו כראש ממשלה להגיע להסכם קבע עם הפלסטינים תוך 15 חודשים –  בעוד דעתם של אישים אחרים, שהיו מעורים במשא ומתן עם הפלסטינים באותה התקופה, שוֹנה. לפי גרסתו  של דני יתום  – "ראש המטה המדיני ביטחוני" של ברק – בתחילת שלטונו של ברק  הייתה לו תוכנית "יומרנית מאוד",  ובדיעבד "בלתי ריאלית", להגיע בתוך חודש להסכם מסגרת עם הפלסטינים  בכל שאלות הליבה.[5]  לפי גרסתו של דניס רוס – המתווך האמריקאי בסכסוך הישראלי-ערבי בתקופת הנשיא קלינטון –  בפגישתו הראשונה עם קלינטון ביולי 1999 הציג ברק תאריך שאפתני להשגת הסכם קבע עם הפלסטינים והוא אפריל 2000.[6]

לשאלה, האם האינתיפאדה השנייה הייתה ספונטאנית או מתוכננת – לדעתי, האמת נמצאת באמצע בין שתי ההערכות הקוטביות. המהומות – בעקבות עלייתו הצפויה של מנהיג הליכוד אריאל שרון להר הבית בסוף ספטמבר 2000 –  תוכננו על יד הרשות הפלסטינית, אך לא באותו היקף בהן הלכו והתרחבו ויצאו מכלל שליטה. התרחבות המהומות נבעה, בין היתר, לנוכח האבידות הרבות בנפש בצד הפלסטיני בהשוואה למיעוט הנפגעים בצד הישראלי בתחילתן – דבר שהביא לפיגועי התאבדות. ואולם הגורמים הבסיסיים, התשתית לממדי האינתיפאדה ואופייה הרצחני חסר האבחנה,  היו מכבר: היעדר חינוך לשלום כי אם להסתה נגד עצם קיומה של מדינת ישראל ברשות הפלסטינית; ואי פירוק הנשק שבידי ה"תנזים", החמאס והג'יהאד, בנוסף לנשק החוקי שבידי הרשות הפלסטינית. בדיעבד ניתן לומר כי מבשרי האינתיפאדה השנייה, בתמיכה זו או אחרת של הרשות הפלסטינית, היו מהומות מנהרת הכותל בספטמבר 1996, בהן ירו שוטרים פלסטינים על חיילי צה"ל, ומהומות יום "הנכבה" במאי 2000. לבסוף, לפני הפסגה בקמפ דיוויד העריכו גורמי ביטחון שערפאת הִנחה להתכונן לעימות אלים במקרה של כישלונה (כפי שצוין בסיכום).

בסיכומו של דבר ניתן להסיק כי ביקורו של שרון  בהר הבית היה רק הקטליזאטור של האינתיפאדה. בראייה היסטורית אפשר לומר כי לוּ פניו של ערפאת אכן היו לשלום, ולא  להברחות נשק ולהכנות לעימות – הרי היה משקיע את מרב האמצעים בפיתוח הכלכלי של מדינתו לעתיד ובשיקום מחנות הפליטים, תוך ניצול הסיוע שקיבל ממדינות המערב. 

במהלך האינתיפאדה נקט ערפאת במדיניות דו פרצופית. מצד אחד, לצורכי שמירת הקשר עם הממשל האמריקאי ותדמית חיובית בדעת הקהל המערבית, ולמניעת תגובה צבאית קשה של ישראל נגד האינתיפאדה, הוא היה מבטיח מדי פעם לרסן את האינתיפאדה, וחוזר ומצהיר על רצונו בשלום ולהגיע להסכם עוד בתקופת נשיאותו של קלינטון.  מצד שני, כלפי פנים, שאף לשמור על תדמיתו כמהפכן ולוחם, וראה באינתיפאדה אמצעי לאלץ את ישראל להסכים לוויתורים. האחיזה בחבל בשני קצותיו נועדה להאריך את הישרדותו בזירה הבינלאומית והפלסטינית כאחת. הוא בוודאי לא היה מוכן להגיע לשלום קבע המבוסס על פשרה אמיתית.

כותרת הספר, "במרחק נגיעה", רומזת כי השלום היה קרוב. בפרספקטיבה היסטורית הדבר מוטל בספק, ונראה כי כבר המחבר בעצמו היה מודע לכך. לדבריו, "בדיעבד עתיד היה להתברר, כי אינתיפאדת אל-אקצה היוותה חלק משינוי היסטורי עמוק...חתרנו לעצור את הסחף הטראגי...ידענו כי אנו בדרך למשבר אמון כה עמוק בין הצדדים, עד שאולי לא תהיה תקומה לתהליך, בטווח הנראה לעין" (עמ' 308).

מספרו של גלעד שר – או לפחות מחלקים רבים בו – אפשר להסיק את המסקנה כי הריבונות על הר הבית הייתה המחלוקת העיקרית שמנעה את השגתו של הסכם. אבל אם זו אכן הייתה המחלוקת העיקרית, הרי היפותטית יכלה ישראל לוותר על ריבונותה במקום, בלי שהדבר יסכן את עצם קיומה. יש לזכור כי עד מלחמת ששת הימים ביוני 1967 לא העלתה ישראל כלל (על דעתה) דרישה כזו –  ולא שליטה ערבית בהר הבית היא שהיוותה בשני העשורים הראשונים לקיומה של המדינה היהודית איום קיומי עליה. לא כן הדרישה הפלסטינית לזכוּת השיבה של צאצאי פליטי 1948 לדורותיהם לתחומי מדינת ישראל – שהייתה ונותרה איום קיומי מאז 1948.

לדעתי, גלעד שר  בספרו מגזים בחשיבות שאלת הריבונות על הר הבית כמכשול לשלום וממעיט מהמבוי הסתום בשאלת פתרונה של בעיית הפליטים. לדברי המחבר, עבור הפלסטינים, הדימוי בסוגיית הפליטים היה חשוב עבורם יותר מהמהות. לדבריו, כיוון שהפלסטינים עסקו עשרות שנים בטיפוח זכות השיבה, גמישות מצד ישראל בהכרה בזכות הזו עשויה הייתה להביא לוויתור על  זכות השיבה בפועל [של חלק ניכר, רוב הפליטים?] למדינת ישראל. (עמ' 156). לדעתי, העובדה כי הפלסטינים לא ניצלו עד עצם היום הזה למעלה מ-70 שנה לשיקום הפליטים אלא להנצחתם, ואף בעת הדיון על הסדר קבע לא גילו עניין, ובוודאי לא עניין רב, בתוכנית לשיקומם, רק מוכיחה כי עדיין לא ויתרו על שימוש בבעיה הזו כקרדום לחיסולה של מדינת ישראל. כמות הפליטים שהפלסטינים ביקשו להכניס למדינת ישראל לא הייתה סמלית כלל – מה עוד שפליטים אלה שאמורים היו להיכנס  לישראל עתידים  היו לשמש מעין חיל חלוץ לבואם של פליטים נוספים במסגרת איחוד משפחות ו"סוס טרויאני" בתוככי מדינת ישראל.

בדומה להתמקדותם של הפלסטינים לא בפתרון הומניטארי לשאלת הפליטים אלא בשימוש בה ככלי להרשעתה של ישראל ולחיסולה, כך המאוויים שלהם אינם מתרכזים בהקמת מדינה עצמאית. זאת בניגוד לזרם המרכזי בתנועה הציונית אשר שאיפותיו הלאומיות התרכזו בהקמת מדינה, ולוּ קטנה – וההוכחה לכך הייתה האופוריה שאחזה ביישוב היהודי בעקבות החלטת כ"ט בנובמבר 1947. לערפאת, וכנראה לתנועה הלאומית הפלסטינית בכלל, לא הקמת מדינה פלסטינית היא העיקר, אלא כינונה של ישות באדמת פלסטין שתוכל לשמש בסיס לחיסולה של מדינת ישראל בטווח הארוך במגוון אמצעים, כמו פעולות טרור וחבלה, הפגנות המוניות השואפות להתפרץ לתחומה, והגירה חוקית ובלתי חוקית אליה.

רמז להערכה הזו אפשר לראות באירוע בפסגת קמפ דיוויד. ב-15 ביולי 2000, כאשר שרת החוץ האמריקאית, מדלין אולברייט –  כנראה במטרה לרומם את רוחו של ערפאת ומתוך הבנה לקויה של חלומו – הבטיחה לו כי "תהיה לך מדינה", השיב ערפאת: "יש לי כבר מדינה. ואם ברק לא רוצה להכיר בזה עכשיו, לי לא אכפת שהיא תוכר בעוד עשרים שנה. המצב שלנו הוא כמו בדרום אפריקה: כל העולם תומך בי" (עמ' 163). בתשובתו של ערפאת ניתן לראות רמז כי מנקודת ראותו, הפתרון לסוגיית פלסטין לטווח הארוך הוא מעבר השלטון בכל שטחה לערבים – אשר לפי הנרטיב הפלסטיני הם  האוכלוסייה המקורית – לפי המודל של חיסול האפרטהייד בדרום אפריקה. זאת ועוד. מנקודת ראותה של התנועה הלאומית הפלסטינית (פתח, חמאס, הגי'האד האסלאמי) דווקא הקמת מדינה פלסטינית לצדה של ישראל תוך שלום אמת עימה, סיום הסכסוך והסתלקות מזכות השיבה, פירושם ניפוץ השאיפות הלאומיות של הפלסטינים ובגידה בעמם. ראוי לזכור כי אף מנהיג פלסטינאי מהתנועות הפוליטיות העיקריות בגדה המערבית ורצועת עזה (ובעצם גם לא בתחומי הקו הירוק) אינו תומך בקיומה של ישראל כמדינה יהודית – גם לא בגבולות החלוקה של 1947, בהתאם להחלטת כ"ט בנובמבר בדבר הקמת שתי מדינות, יהודית וערבית. (המדינאי הפלסטיני היחיד שהביע נכונות להכיר בישראל כמדינה יהודית, אבל בלחץ הציבור הפלסטיני חזר בו, ואחר כך שוב זגזג, היה יאסר עבד רבו.)      

מסקנתו של גלעד שר היא כי ללא קשר לטרור ובלי להיכנע לו, ישראל חייבת להגיע להכרה כי שליטתנו בעם זר אינה דרושה לנו והיא נטל אסטרטגי. השטחים הפלסטינים צריכים לשמש אותנו כמנופים להשגת שלום אמת. הסדרי ביניים נוספים עלולים להמיר מנופים אלה בהישגים קצרי טווח, שאחריהם נישאר ללא נכסים כלשהם, לקראת משא ומתן על הסדר הקבע.

לדעתי, עקרונית המסקנה נכונה, אך הקושי הוא ביישום. הצעותיהם של ברק בקמפ דיוויד ב-2000 ושל ראש הממשלה אהוד אולמרט בשיחות עם מחמוד עבאס (אבו מאזן) ב-2008 – הצעות בהן התקרבה ישראל לחזרה לגבולות ה-4 ביוני 1967 כדרישת הפלסטינים – נדחו על ידי הצד הפלסטיני. כיום, גלעד שר אינו סבור כי יש לבצע נסיגה חד צדדית מהגדה המערבית, כפי שנעשתה מרצועת עזה  ב-2005, ובמקום זה הוא מציע היפרדות הדרגתית פוליטית וטריטוריאלית מהפלסטינים במטרה לכונן שתי מדינות[7] –  בלי לפרט כיצד לבצע את תוכניתו. להערכתי, זהו בהחלט יעד שחייבים לחתור אליו – אבל הקושי הוא שוב ביישום.

הניסיון של השיחות בין השנים 2001-1999 מראה כי הפלסטינים לא יסכימו למדינה בעלת ריבונות מוגבלת למעשה, וּויתור על זכות השיבה. קיומן של מחנות הפליטים בגדה וברצועת עזה והחינוך משחר הילדות להגשמת זכות השיבה  יוצרים לחץ על ההנהגה הפלסטינית לדרוש לממשה. לנוכח העמדה הפלסטינית בסוגיית הפליטים, נראה שגם במקרה ההיפותטי ביותר בו תקום ממשלה פרגמאטית בישראל שתהיה מוכנה לוויתורים בנושא ירושלים כולל בהר הבית, גם ממשלה כזו לא תוכל להגיע לפתרון מוסכם עם הפלסטינים המבוסס על שתי מדינות לשני עמים. האופציה הסבירה יותר שתעמוד בפני ממשלה כזו היא היפרדות חד צדדית חלקית – אבל אחד המכשולים הרציניים להגשימה תהיה ההתיישבות היהודית הרחבה והמפוזרת (כיום, ב-2019 כבר לא מדובר על גושי התיישבות בלבד) בגדה המערבית. 

---

[1]Ross, Dennis. The Missing Peace: The Inside Story of the Fight for Middle East Peace (New York: Farrar, Straus and Giroux, 2004), p.694.

[2] יתום, דני. שותף סוד: מסיירת מטכ"ל ועד המוסד (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד 2009), עמ' 395. כפיר, אילן. דור, דני. ברק: מלחמות חיי (אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2015).

[3] ההתייחסויות בספר לשר החוץ דוד לוי –  שלמעשה כמעט ולא נטל חלק במשא ומתן עם הפלסטינים –  הן מעטות ביותר. באחת מהן מציין המחבר כי כאשר  ב-31 במאי  2000 הוא עדכן את שר החוץ על השיחות בערוץ השבדי, הזהיר השר מפני ריצה לפסגה שתביא לפירוק הקואליציה, במצב שעדיין לא הושג כלום במשא ומתן (עמ' 105). 

[4] לפי ספרו של  דניס רוס (הערה 1), ב-27 בספטמבר 2000, ביקש עריקאת ממנו – בהתאם לבקשת ערפאת – למנוע את עלייתו של שרון להר הבית. רוס העביר בקשה זו לבן עמי (שהמשיך להחזיק בתיק שר לביטחון הפנים, נוסף להיותו שר החוץ בפועל), אך זה טען כי אין באפשרותו למנוע זאת.

[5] יתום, דני. שותף סוד: מסיירת מטכ"ל ועד המוסד (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד 2009), עמ' 344.

[6]  Ross, Dennis. The Missing Peace: The Inside Story of the Fight for Middle East Peace (New York: Farrar, Straus and Giroux, 2004), p.497.

[7] עמוס ידלין, גלעד שר, מבט על, גיליון 961, 6 באוגוסט 2017, המכון למחקרי ביטחון לאומי, אוניברסיטת תל אביב.