גייטס רוברט. מילוי חובתי: זיכרונותיו של שר בעת מלחמה (ניו יורק, 2014). [סיכום וביקורת]

Gates, Robert. Duty: Memoirs of a Secretary at War (New York: Alfred A. Knopf, 2014).  618 pp.[מהדורה דיגיטלית]

 רוברט גייטס, יליד 1943, עשה את שירותו הצבאי בין השנים 1968-1967 בחיל האוויר, כקצין מודיעין בבסיס לטילים בין יבשתיים במדינת מיזורי (ארה"ב). באוגוסט 1968 הוא החל את הקריירה שלו בסוכנות הביון המרכזית ((CIA  בתור כותב דוחות אנליטיים (analyst)   על בריה"מ.  מאז, ברציפות עד 1993, בתקופה של שישה נשיאים, הוא מילא תפקידים שונים בסי-איי-אי ובמועצה לביטחון לאומי. בממשלו של ג'ורג' בוש האב שירת  גייטס כסגן היועץ לביטחון לאומי (1991-1989) ולאחר מכן כראש הסי-איי-אי (1993-1991). מחבר הספר הוא בעל תואר דוקטור  בהיסטוריה של רוסיה ובריה"מ. ספר זיכרונותיו עוסק בשירותו כשר ההגנה בין השנים 2011-2006, בתקופת נשיאותם של ג'ורג' בוש הבן וברק אובמה, עת ארה"ב הייתה שרויה בו זמנית בשתי מלחמות: בעיראק ובאפגניסטן. הסיכום משקף את גרסתו של המחבר וביטויים כמו "לדעת גייטס" נועדו להדגשה בלבד. תוספות בסוגריים מרובעים ופרק של דברי ביקורת בסוף הסיכום הם שלי.

המינוי לשר ההגנה

תפקיד שר ההגנה הוצע לרוברט גייטס ב-21 באוקטובר 2006, עת כיהן כנשיא "אוניברסיטת A&M" של טקסס. ההצעה הועברה דרך יועצו לביטחון לאומי של הנשיא ג'ורג' בוש הבן, סטיב האדלי (Hadley). אף על פי שגייטס היה מרוצה מאוד ממשרתו כנשיא אוניברסיטה – להצעה לשמש כשר ההגנה נתן, ללא היסוס, תשובה חיובית באומרו: "יש לנו ילדים שמתים בשתי מלחמות [בעיראק ובאפגניסטן]. אם הנשיא חושב שאני יכול לעזור, אין לי ברירה אלא להגיד כן. זוהי חובתי". יש לציין כי המחבר היה חבר ב-Iraq Study Group  (להלן, "קבוצה לבדיקת המצב בעיראק") – ועדה דו מפלגתית שהוקמה במארס 2006, לנוכח הסתבכות המלחמה בעיראק, ותפקידה היה לתת המלצות לממשל בנושא העיראקי. מ-30 באוגוסט עד 4 בספטמבר השתתף גייטס בביקורה של הקבוצה בעיראק, במהלכו נפגשה, בין היתר, עם מפקד הכוח הרב לאומי בעיראק, ג'ורג' קייסי ((Casey.

בתחילת נובמבר 2006 התקבל גייטס לריאיון אצל הנשיא בוש, לקראת אפשרות מינויו לשר ההגנה. הנשיא התרכז בנושא עיראק והודיע לגייטס כי הוא שוקל ברצינות לתגבר משמעותית את הכוחות האמריקאיים בארץ זו, כדי לשקם את מצב הביטחון בבגדאד. עוד אמר הנשיא כי ארה"ב זקוקה למנהיגות צבאית חדשה בעיראק. גייטס טען, בהסתמך על עבודתו ב"קבוצה לבדיקת המצב בעיראק", כי תגבור בכוחות האמריקאיים הכרחי, אך פרק הזמן שבו יימשך חייב להיות קשור בצורה הדוקה בצעדים ספציפיים של הממשלה העיראקית – במיוחד פיוס בין עדתי וחיזוק האחדות הלאומית. לאחר הריאיון, וכבר באותו היום, קיבל גייטס מֶסר מהבית הלבן כי ב-8 בנובמבר תפורסם הודעה על מינויו לשר ההגנה, ובתאריך הזה הוא יופיע  בשידור טלוויזיוני יחד עם הנשיא ושר ההגנה היוצא, דונלד רמספלד. בוש הבן היה הנשיא השביעי תחתיו המחבר עמד לשרת.

השלב הבא היה אישור מינויו לתפקיד על ידי הסנאט. לפחות מחצית מחברי הסנאט הרפובליקאים – מפלגתו של הנשיא המכהן – היו מודאגים ממעורבותה של ארה"ב במלחמה בעיראק וראו בה נטל הפוגע בפופולאריות מפלגתם. הסנטורים הדמוקרטיים התנגדו בבירור למלחמה ודגלו בצורך לסיימה. הם היו מרוצים ממינויו, כיוון שחשבו כי בתור חבר ב"קבוצה לבדיקת המצב בעיראק" [הצפויה, לפי הדעה שרווחה בזמנה, להמליץ על הוצאה הדרגתית של הצבא האמריקאי], הוא יאמץ את שאיפתם להביא ליציאת הכוחות האמריקאיים מארץ זו. הפתיחות כלפיו, מצד הסנטורים בכלל, נבעה מהנחתם כי הוא לא ימשיך במדיניותו של רמספלד [שנחשבה לכושלת]. בעדותו בסנאט אמר גייטס כי יש לפתֵח אסטרטגיה  שלא תותיר את עיראק במצב של כאוס ותגן על האינטרסים ארוכי הטווח של ארה"ב בה ובאזור. [הוא לא חשף בעדותו את עמדתו האמיתית: כוונתו להגדיל את הכוחות האמריקאיים בעיראק, כיוון שצעד כזה נחשב למאוד בלתי פופולארי.]  את עמדתו האמיתית ידעו צוותו, הנשיא, ויושב ראש המטות המשולבים (עמ' 75). כשנשאל במהלך עדותו האם הוא סבור שארה"ב כעת מנצחת במלחמה בעיראק, הוא השיב בפשטות "לא". תשובתו זיכתה אותו לשבחים על ריאליזם וכנות, סגולות שלא ניכרו בעדויותיהם של אנשי הממשל. התשובה הזו הבטיחה למעשה את אישור מינויו, ואולם עוררה תרעומת בבית הלבן ובמשרד ההגנה. על כן, ובעיקר ולמען החיילים הלוחמים, תיקן גייטס את הצהרתו בהמשך בנוסח הבא: איננו מנצחים, אך גם לא מפסידים. ב-6 בדצמבר 2006 אישר הסנאט את מינויו כמעט פה אחד (95 מול 2) והוא נכנס לתפקידו ב-18 בחודש. בתור שר ההגנה הוא עמד בראש המיניסטריון הגדול ביותר בממשל האחראי על כ-3 מיליון עובדים אזרחיים ולובשי מדים.

עיראק: אסטרטגיה חדשה וצוות חדש

עדיפותו הראשונה של גייטס הייתה להשיג מִפנה במצב בעיראק והיה ברור לו כי תִפקודו כשר יישפט על פי ההתפתחויות בארץ זו. נושא עיראק לא היה זר לו. המחבר היה אחד מהעובדים הבכירים, בקבוצה מצומצמת בממשל בוש האב, שהייתה מעורבת בתכנון המלחמה ב-1991. לאחר סיום המלחמה בפברואר  1991 "כל הצוות של בוש  היה משוכנע  כי גודל התבוסה של המפקדים בצבא העיראקי יעורר אותם להפיל את סדאם [חוסיין]" (עמ' 25). בעת הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003, המחבר, בתור אזרח פרטי –  שהעריך כי סדאם אכן חידש את ייצור הנשק להשמדה המונית והאיש מסוכן ומגלומאני – תמך במלחמה. ואולם, בעקבות ביקורו בעיראק במסגרת קבוצת הבדיקה ב-2006, הגיע גייטס למסקנה כי אחת מן הטעויות של ארה"ב בכניסתה למלחמה ב-2003 הייתה חוסר מודעותה למצב בארץ זו. שמונה שנות מלחמה של סדאם   חוסיין נגד איראן (1988-1980),     שתים עשרה שנות סנקציות       בעקבות פלישתו לכוויית (2003-1990), כל זה הרס את תשתיות הכלכלה העיראקית, דבר שהקשה לשקמה. עוד יותר היה קשה לכונן דמוקרטיה בארץ חסרת מסורת כזו. כמו כן, נדהם  גייטס ממהלכיה השגויים של ארה"ב לאחר כיבוש עיראק ובהם פירוק הצבא העיראקי וטיהור "דרקוני", כדבריו, של הרשויות מאנשי מפלגת הבעת'.

המגמה של הפיקוד האמריקאי בעיראק בראשות קייסי ב-2006 הייתה להעביר באופן הדרגתי את האחריות על הביטחון לעיראקים. ההנחה הייתה כי עצם נוכחותם של החיילים האמריקאים הופכת אותם למטרות ובכך פוגעת בביטחון, וכי הגברת הפעילות האמריקאית בשטח מעכבת את העברת השליטה לעיראקים עצמם, בכך שפוטרת אותם מעשייה. ב-13 בדצמבר 2006, בטרם כניסתו לתפקיד שר ההגנה, נוכח גייטס בישיבה של הנשיא עם ראשי המטה האמריקאי בפנטגון. הנשיא העלה את הרעיון של הגדלת מספר החיילים  האמריקאים בעיראק ונתקל בהתנגדות רבה: ראשי המטה הביעו דאגה להרס הצבא ופגיעה במשפחות החיילים. בוש הקשיב לדבריהם ובסוף אמר כי הדרך הבטוחה להרוס את הצבא היא להפסיד בעיראק (עמ' 39).

ב-19 בדצמבר 2006  טס המחבר לעיראק, לראשונה בתור שר הגנה, לביקור שנמשך יומיים וחצי. בשובו מעיראק – בהשפעת עמדתו של קייסי, וכמו כן מפקד פיקוד המרכז של ארה"ב [הפיקוד כולל 27 ארצות, בהם אזור המזרח התיכון], ג'ון אביזייד (Abizaid), שלא היו מעוניינים בתגבור משמעותי של הכוחות בעיראק –  מסר  גייטס את חוות דעתו לנשיא, אשר שיקפה את גישת שני המפקדים. עם זאת, כבר ב-28 בדצמבר חזר המחבר לעמדתו המקורית בדבר הצורך להגביר באופן משמעותי את הכוחות האמריקאיים בעיראק. הוא תמך בהמלצתו של הגנרל דיוויד פטראוס  ((Petraeus, מפקד שטח מצליח בעיראק, להגדיל את הכוחות בארץ זו ב-21,500 חיילים. פירוש הדבר היה – ועל  כך נודע לגייטס רק בהמשך – גידול יחד עם הכוחות המסייעים (לוגיסטיקה, מודיעין ועוד) בסך הכול בכ-30,000 חיילים. הנשיא קיבל את המלצתו של גייטס להחליף את מפקד הכוחות בעיראק ואת מפקד פיקוד המרכז, ופטראוס החליף את קייסי כמפקד הכוח הרב לאומי. ב-10 בינואר 2007 מסר בוש הודעה טלוויזיונית על הגדלת הכוחות האמריקאיים בעיראק.  המחבר משבח את אומץ לבו של הנשיא – אשר אימץ מדיניות בעיראק שנגדה את דעתם של המפקד בשטח, של מפקד פיקוד המרכז שמעליו, וכל ראשי המטה. בוש החליף את שר ההגנה ואת המפקדים בעיראק ובפיקוד המרכז, והטיל את מלוא משקלו למען אסטרטגיה חדשה וצוות חדש.

מאבקים בקונגרס סביב המדיניות בעיראק

גייטס נהג לעתים קרובות לומר לפטראוס כי עיראק היא שדה הקרב שלו, בעוד וושינגטון היא שדה הקרב של שר ההגנה. רבים בסנאט – שנשלט בידי הדמוקרטים – וכמו כן בציבור האמריקאי ובתקשורת איבדו את סבלנותם ביחס למלחמה בעיראק. כדי להשיג תמיכה בסנאט בהגדלת הכוחות האמריקאיים בעיראק, טען  גייטס כי בספטמבר 2007 ימסור  פטראוס דוח על המצב בשטח, ואז ניתן יהיה להעריך האם האסטרטגיה החדשה עובדת, ובעקבות זאת להתחיל להסיג כוחות מעיראק. בכך שאף גייטס לתת לפטראוס  זמן להביא למִפנה במצב, ולקונגרס – תקווה,  בקביעת מועד אפשרי לתחילת הוצאת הכוחות. הדיונים בקונגרס מינואר עד ספטמבר 2007 עסקו בתגבור הכוחות בעיראק והיו מרים. בין הסנטורים שהשמיעו ביקורת קשה על תגבור הכוחות היו  הדמוקרטים ג'ו ביידן (סגן נשיא לעתיד) וברק אובמה (נשיא לעתיד), והרפובליקאי צ'אק הייגל (,Chuck Hagel שר ההגנה לעתיד בממשלו של אובמה). ב-25 במאי, לבסוף, אישר  הקונגרס מימון עבור  מדיניותו של הנשיא בעיראק.

המלחמה בעיראק התקדמה לפי התוכנית, וכבר באוגוסט  2007 מסר פטראוס לגייטס כי הוצאת הכוחות שנוספו בתגבור תוכל להתחיל בספטמבר והיא תושלם ביולי 2008 – כלומר, בתאריך הזה ישתווה מספרם של החיילים לזה שלפני התגבור, 15 בריגאדות [כ-150,000 חיילים]. לאור התוכנית הזו, אשר השתקפה בעדותו של גייטס בקונגרס בספטמבר 2007, לדמוקרטים לא היה רוב להכניס אף לא תיקון אחד לשינוי האסטרטגיה בעיראק.

הדיונים בקונגרס מספטמבר 2007 עד סוף 2008 עסקו בקצב נסיגת הכוחות מעיראק. גייטס שאף –  לאחר סיום הוצאת הכוחות המתוגברים ביולי  2008, שאכן בוצעה – להביא להמשך נסיגת כוחות משמעותית, אך הדרגתית, מעיראק  עד סוף 2008. באמצעות הפחתה משמעותית של נוכחותה הצבאית של ארה"ב בעיראק רצה שר ההגנה לא רק להסיר את עיראק כנושא מרכזי בבחירות לנשיאות בנובמבר 2008, אלא להוכיח לציבור האמריקאי כי המדיניות בעיראק מצליחה; ובכך לסלול את הדרך לתמיכת הקונגרס בנוכחות ארוכת טווח של כוח אמריקאי מצומצם בעיראק בתקופת הנשיא החדש. גייטס סבר כי נוכחות ארוכת טווח זו חיונית מהסיבות הבאות. היא תרסן התפרצותם של  הסכסוכים הבין עדתיים; ארה"ב תוכל לשמש מתווכת בין השיעים והסונים ובין הערבים לכורדים; הצבא האמריקאי ירתיע את מעורבותה של איראן בענייני עיראק; הנוכחות הצבאית גם תגביר את ביטחון בעלות בריתה של ארה"ב באזור. היה גם צורך בהמשך השתתפותם של הכוחות אמריקאיים במשימות נגד המורדים ובאימון הכוחות העיראקיים. בסיכומו של דבר, הוא לא רצה לסכן את הישגיה של ארה"ב בעיראק שעלו בחיי אלפי חיילים, בהותירו את השלטון בבגדאד לחסדי איראן והפילוגים הפנימיים.  גייטס העריך כי הישגיה של ארה"ב בעיראק "ממשיים אבל שבריריים" (עמ' 229).

בעקבות שיחה ארוכה עם פטראוס בפברואר 2008, ויתר  גייטס למעשה על תוכניתו לצמצום הכוח האמריקאי בעיראק ל-10 בריגאדות (כ-100,000 חיילים) עד סוף 2008, לטובת הצעתו של פטראוס לפיה הוא ישאף להגיע לנוכחות של 14 בריגאדות אמריקאיות בעיראק בסוף השנה – תוכנית שבוצעה בעיקרה. בספטמבר 2008 ריימונד (ריי( אודיירנו  (Odierno)  החליף את פטראוס כמפקד הכוח הרב לאומי בעיראק, ופטראוס הועלה למפקד פיקוד המרכז. המחבר מותח ביקורת על חברי קונגרס שפעלו משיקולים מפלגתיים צרים בנושא עיראק, בהם יושבת ראש בית הנבחרים ננסי פלוסי ((Pelosi, וחברי המפלגה הדמוקרטית בכלל, בהם הסנטורים הילרי קלינטון וברק אובמה. שני האחרונים  תמכו בזירוז הוצאת הכוחות האמריקאיים מעיראק ובסיום מהיר של המלחמה (עמ' 231, 234).

מכל מקום, בנובמבר 2008 נחתמו שני  הסכמים בין ממשלו של בוש לשלטון בבגדאד ולפיהם הוצאת כל הכוחות של ארה"ב מעיראק תסתיים עד 31 בדצמבר 2011. המחבר היה מרוצה מהשגת ההסכמים,  בהעריכו כי יאפשרו לארה"ב במשך שלוש שנים נוספות לפעול לייצוב המצב בעיראק ולאמן את צבאה. בשלהי 2008 ובשנים הבאות סבר גייטס כי גם בתום שנת 2011, עדיין יוותרו כוחות אמריקאיים בעיראק, במסגרת מעין הסכמי המשך להסכמים שנחתמו ב-2008. ואולם, בביקורת עצמית, טוען  המחבר כי  לנוכח הקשיים בהם נתקל אישורם של ההסכמים  מ-2008 בפרלמנט בבגדאד – וראיית חלק ניכר מהעיראקים באמריקאים כובשים – היה  עליו להיות יותר מציאותי.

הנשיא בוש ואנשי ממשלו

בוש "לא התחרט אודות עיראק, כולל ההחלטה לפלוש. הוא האמין עמוקות בחשיבות השגת 'ניצחון' בעיראק...הוא ראה בעיראק כמרכז מורשתו" בתור נשיא (עמ' 94). [עם זאת,] בדיון האחרון עם ראשי הצבא שקיים בוש בפנטגון באוקטובר 2008 הוא אמר כי על ארה"ב להתמקד ב"בניית אומה" ("nation-building") באותם המקומות "בהם אנו קרענו את האומה לגזרים ויש לנו את המחויבות" – אך לא במקומות אחרים, ויש להתנגד למי שיציע לנהוג כך (עמ' 267). גייטס סבר כי רעיון קידום הדמוקרטיה בעולם, כפי שהוצג על ידי הנשיא, הוא פשטני מדי. לדעת המחבר, כינונו של משטר דמוקרטי מחייב הקמת מוסדות דמוקרטיים, שלטון החוק וכינונה של חברה אזרחית – וכל אלה תהליכים לעשרות  שנים (עמ' 265).

הנשיא גילה הרבה יותר סקרנות אינטלקטואלית מזו שיוחסה לו בתדמיתו הציבורית. "הוא היה קורא נלהב, תמיד דיבר אודות החומר שהוא קורא כעת ושואל אחרים מה הם קוראים" (עמ' 94). בעת התדרוכים הוא הִרבה לשאול שאלות. ואולם, לא הייתה לו סבלנות לדיונים פילוסופיים והיפותטיים והיה מעוניין כי הדובר ייגש ישר לעניין. לא הייתה קִרבה אישית בין בוש למחבר, אך הייתה מערכת יחסים מקצועית חזקה בין השניים. גייטס ממשיך: "אני נהניתי לעבוד עבוּר ועם הנשיא בוש" (עמ' 96).

דעותיו של סגן הנשיא, ריצ'רד (דיק) צ'ייני, היו שמרניות ביותר. כאשר בריה"מ נמצאה בתהליך של התפוררות בסוף 1991, צ'ייני תמך גם בהתפרקותה של רוסיה עצמה (קרי הרפובליקה הרוסית), כדי שלעולם לא תוכל להוות איום על שאר העולם. למחבר היו יחסים "לבביים" עם צ'ייני (עמ' 97) עוד מתקופת הממשלים הקודמים. צ'ייני צידד בהתלהבות בהגברת הכוח האמריקאי בעיראק. הוא אף גילה נכונות למעורבות צבאית אמריקאית חדשה, כמו באיראן – בניגוד לעמדתו של גייטס שנקט במרב המאמצים למנוע הרחבת פעילותה הצבאית של ארצו מעבר לשתי המלחמות בהן הייתה שרויה. מפאת דעותיו, צ'ייני פעמים רבות מצא את עצמו בודד בעמדותיו בקרב הפורום הבכיר של הנשיא.

לגייטס היו יחסים טובים עם היועץ לביטחון לאומי, סטיב האדלי, ועם שרת החוץ, קונדוליזה רייס. זאת בניגוד למצב בממשלים אמריקאיים רבים אחרים, בהם שררו יחסי מתיחות בין שר החוץ לשר ההגנה. עם האדלי הוא עבד לראשונה בצוות של המועצה לביטחון לאומי ב-1974, ועם רייס –  בתקופת בוש האב.  בנאום בנובמבר 2007 קרא  גייטס – באופן בלתי מקובל עבור שר ההגנה – להגדיל את התקציב של משרד החוץ. בדומה לרייס, תמך גייטס בסגירת מרכז המעצר בגואנטנמו (שהוקם ב-2002, בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר), תוך העברת העצורים למתקנים צבאיים בארה"ב – אך הרעיון נדחה על ידי ממשלו של בוש בטענה כי העברת הכלואים לארה"ב תַקנה להם זכויות נוספות בהתאם לחוקה האמריקאית.

כמעט כל יום של גייטס בוושינגטון היה מתחיל בשעה 6:45 בהתכנסות עם האדלי ורייס. (לפני הפגישה, הוא נהג לקום ב-5 בבוקר ולרוץ שני מיילים סביב הקניון בוושינגטון – אך הוא לא הקפיד על תזונה בריאה.) כל יום בפנטגון נפתח בעדכון בבוקר והסתיים בעדכון בערב. כמו כן, חלק מעבודתו היומית היה לקיים שיחות ועידה מאובטחות עם מפקדים בעיראק ובאפגניסטן. הדרג הבכיר שעסק בסוגיות המרכזיות בתחום החוץ כלל שמונה אנשים: הנשיא, סגנו, שרת החוץ, שר ההגנה, יושב ראש המטות המשולבים, ראש המודיעין הלאומי, ראש ה-CIA והיועץ לביטחון לאומי. הצוות הזה נהג להתכנס ב"חדר המצב" של הבית הלבן, דרכו ניתן היה לקיים שיחת ועידה בווידיאו עם שגרירים ומפקדי צבא ברחבי העולם. המחבר שנא את הישיבות בחדר הזה: הן נמשכו במשך שעות רבות תוך חזרות מייגעות בדיונים, וכל זאת כדי למצוא את האופציה הרעה במיעוטה (אופציות טובות כמעט ולא היו). מרוב שגרת יומו העמוסה לא נותר לו די זמן לעבוד לבדו להתוויית שינויים במדיניות (עמ' 81).

גייטס בילה שעות רבות במטוס מיוחד של שר ההגנה שעמד לרשותו.  היה זה בואינג 747 ישן, אותו ניתן היה לתדלק באוויר, והוא ניצל זאת כדי להגיע בטיסה ישירה מוושינגטון לבגדאד תוך 14 שעות, ולקבוּל (בירת אפגניסטן) תוך 17 שעות. היה לו במטוס משרד מרווח יחסית, בו יכול היה לעבוד גם על ניירת, אשר הודות לטכנולוגיה המודרנית הייתה מגיעה מהפנטגון. במהלך ארבע וחצי שנות כהונתו כשר ההגנה הוא ביקר ב-109 מדינות ועבד במשך 250 ימים במטוס.

רוסיה: סוגיית הרחבת נאט"ו והצבת טילים אנטי בליסטיים

גייטס מגלה הבנה מסוימת לטרוניותיה של רוסיה כלפי המערב. טעותה של ארה"ב הייתה שהיא התעלמה מן האינטרסים של רוסיה כשזו הייתה חלשה בשנות ה-90 של המאה ה-20, בלי לקחת בחשבון את ההשלכות  מניצול חולשות היריב לטווח הארוך. המחבר סבר כי צירוף כל מדינות מזרח אירופה, שהיו בעלות בריתה של בריה"מ  בעבר, לנאט"ו – במקום צירוף רק חלק מהן – הייתה טעות. בהמשך לטיעון הזה, העריך שר ההגנה כי ניסיון לצרף את אוקראינה לנאט"ו יקומם את רוסיה, לאור הקשר ההיסטורי שלה לארץ זו ולאינטרסים ביטחוניים בה. הוא גם לא ראה טעם לצרף את גיאורגיה לנאט"ו, ושאל בתמיהה האם האמריקאים ירצו לשלוח את ילדיהם מעבר לים, כדי להגן על שתי הארצות האלה. עם זאת, בתור שר ההגנה של בוש הבן, הוא תמך בעמדת הנשיא בדבר צירופן של אוקראינה וגיאורגיה לנאט"ו – אך עם מעט ייסורי מצפון, ביודעו כי צרפת וגרמניה ממילא לא תרשינה את קבלתן לארגון.

נוסף לסוגיות אוקראינה וגיאורגיה, בעיה חשובה ואולי אף מרכזית שהעיבה על קשרי ארה"ב-רוסיה הייתה שאלת הצבת מערכות הגנה נגד טילים. לארה"ב היו כבר שני בסיסים ליירוט טילים באלסקה ובקליפורניה. גייטס, לדבריו, החמיר את המצב הקשה, בכך שיום אחרי כניסתו לתפקיד בדצמבר 2006,  נתן הסכמתו על המלצה לנשיא לפיה ארה"ב תציב עשרה מיירטים להגנה מפני טילים לטווח ארוך בפולין, ומִתקן רדאר הקשור למערכת היירוט הזו בצ'כיה.  ארה"ב קיוותה כי תוכל להתחיל בהקמת האתרים במחצית השנייה של 2008.

באפריל 2007, בעת ביקורו ברוסיה, דן גייטס בנושא הצבת המיירטים והרדאר עם שר ההגנה אנטולי סרדיוקוב (Serdyukov) ועם הנשיא ולדימיר פוטין. הנושא הזה שוב נדון באוקטובר 2007, בזמן ביקורו ברוסיה, הפעם יחד עם קונדוליזה רייס, במהלכו שניהם נפגשו עם פוטין – ושוב בביקור משותף של גייטס ורייס ברוסיה במארס 2008, עת נפגשו עם הנשיא החדש דמיטרי מדבדב, וראש הממשלה פוטין. (בין השנים 2012-2008 מילא פוטין את התפקיד השני בחשיבותו אחרי הנשיא –  ראש הממשלה – אך הוא נותר למעשה האיש הקובע.) האמריקאים טענו כי המִתקנים בפולין וצ'כיה, אינם מכוונים נגד רוסיה, אלא נועדו ליירוט טילים של צפון קוריאה ואיראן. בביקור המשותף עם רייס באוקטובר 2007 הציע גייטס לרוסים מעקב משותף אחר תוכניות פיתוח הנשק של איראן והתחייבות להפוך את מערכת ההגנה האמריקאית למבצעית רק כאשר ייווצר איום. טענות הצד הרוסי היו כי לצפון קוריאה ולאיראן אין טילים לטווח ארוך, וגם לא יהיו כאלה בעתיד הקרוב.

בסיכומו של דבר, גייטס השתכנע כי הרוסים לעולם לא יסכימו להצבתה של מערכת הגנה כלשהי של ארה"ב באירופה, כיוון שיראו בה איום פוטנציאלי נגדם.  משתמע כי חששם של הרוסים לא היה חסר יסוד. גייטס מציין כי בפברואר 2008, באמצעות טיל SM-3 – מרכיב מפתח במערכת האמריקאית להגנה מפני טילים   – הצליחה ארה"ב להשמיד לוויין שלה עצמה, שהכיל חומר רעיל והיה חשש של 10% לנפילתו בסביבה מאוכלסת. היה זה מפגן מרשים ליכולתה של ארה"ב בתחום הגנה מפני טילים (עמ' 250).  מכל מקום, התוכנית להצבת המערכות נגד טילים נתקלה בהתנגדות בפולין ובצ'כיה (בפרלמנטים ובדעת הקהל), וממשלת פולין הציבה תנאים להצבתה אותם ארה"ב התקשתה לקבל – מחויבות אמריקאית להגן עליה מעבר לזו שחִייבה מסגרת נאט"ו.

מלחמת רוסיה-גיאורגיה, אוגוסט 2008

ב-7 באוגוסט 2008 פלשה  גיאורגיה למחוז הבדלני  שבתחומה, דרום אוסטיה (Ossetia). בתגובה, רוסיה לא הסתפקה בגירוש הכוחות  של גיאורגיה מן המחוז הזה,  אלא פלשה לתוך שטחה של גיאוגריה גופא והנחיתה עליה מכה צבאית קשה. הנשיא בוש ובכירי הממשל התקשרו לעמיתיהם הרוסים וקראו להם להפסיק את המתקפה. זה היה גם המסר שהעביר גייטס לעמיתו הרוסי סרדיוקוב. בד בבד, פנה גייטס לעמיתו הגיאורגי וביקשו לא להיגרר למלחמה עם רוסיה בה הוא אינו יכול לנצח. ההערכה הרווחת בממשל האמריקאי הייתה כי נשיא גיאורגיה, מיכאיל סאאקשווילי, בהיגררותו הבלתי שקולה למלחמה, נתן לרוסים הזדמנות להעניש את ארצו. לבקשת טביליסי, הסכימה ארה"ב להטיס את 1,800 החיילים של גיאורגיה, שהיו מוצבים בעיראק, למולדתם. החיילים הוטסו לארצם ב-10 וב-11 באוגוסט, בהסכמה ובתיאום מעבר המטוסים האמריקאיים עם הרוסים – תוך הבטחה אמריקאית כי היא לא תספק במטוסים ציוד צבאי. באוגוסט ניהל גייטס מבצע להושטת סיוע הומניטארי לגיאורגיה. 

הרוסים הבטיחו לסגת [מגיאורגיה גופא] באמצע אוגוסט, אך קיימו את הבטחתם רק באמצע אוקטובר, ולפני כן הכירו בעצמאותן של דרום אוסטיה ואבחזיה (בעצמאות שתי המחוזות האלה של גיאורגיה הכירו רק ניקרגואה [בהמשך גם ונצואלה] וחמאס). ממשל בוש העריך כי מדינות המערב לא ילכו בעקבות ארה"ב בנקיטת צעדים נגד רוסיה במישור הדיפלומטי והכלכלי, ולכן החליט להתיישר לפי הקו של נאט"ו ולא למצוא עצמו בודד.

השמדת הכור הגרעיני בסוריה בידי ישראל ב-2007

באביב 2007 הציגו הישראלים לארה"ב הוכחה משכנעת על כך שצפון קוריאה בונה כור גרעיני בסוריה. האמריקאים גילו את המִבנה הזה בשלבי בנייה כבר ב-2005, ו"אולם מטרתו נעשתה ברורה רק באמצעות הצילומים שבתוך המבנה שסופקו על ידי הישראלים ב-2007" (עמ' 171).  גייטס  דגל בפעילות דיפלומטית בנושא הכור, פעילות שתחשוף את הפרות החלטות מועצת הביטחון מצד צפון קוריאה – בעוד  בשימוש בכוח צבאי תמך רק בתור אמצעי אחרון, בהנחה כי לארה"ב נותר זמן לנטרול הכור בטרם הפעלתו. לעומתו,  "הנשיא [בוש] היה מאוד פרו-ישראלי...והעריץ מאוד את ראש הממשלה אהוד אולמרט" (עמ' 174). גייטס  סבור כי בוש גם השתכנע בטענתו של אולמרט לפיה הכור מהווה סכנה קיומית לישראל.

בתחילת יולי 2007 נועד  גייטס בנפרד עם בוש וטען באוזניו כי גם אם ישראל תשמיד את הכור לבדה, ארה"ב תיחשב כשותפה במעשה והדבר יפגע במעמדה במזרח התיכון – קל וחומר, אם אמריקה תפציץ את הכור במקומה של ישראל. גייטס טוען כי על אף היותו פרו ישראלי, הוא חשב כי במקרה הזה אסור לארה"ב לסכן אינטרסים חיוניים שלה: פגיעה במעמדה באזור בכלל ובמאמץ המלחמה בעיראק במיוחד. שר ההגנה ביקש מהנשיא להזהיר את אולמרט כי אם ישראל תפציץ את הכור, היא "מסכנת את כל מערכת יחסיה עם ארצות הברית" (עמ' 175). שרת החוץ רייס, משתמע, תמכה או הייתה קרובה בעמדתה לזו של שר ההגנה. לעומתם, סגן הנשיא צ'ייני, תמך במתן חופש פעולה לישראל. בוש בעצם לא נעתר לבקשתו של גייטס בשאלת הכור, ו"באמצעות אי מתן לישראלים אור אדום, הוא נתן להם אור ירוק" (עמ' 176). ב-6 בספטמבר 2007 השמידה ישראל את הכור, ובהמשך הסורים היו עסוקים בהריסת שרידי הכור ובסילוק ראיות מפלילות. המחבר מודה כי בסופו של דבר חששותיו  מהשלכות הפעולה הישראלית לא התממשו.

איראן: בעיית הגרעין

גייטס דגל בפעילות התקפית נחרצת כלפי מעורבותה הצבאית של איראן בתוך עיראק. לעומת זאת הוא היה נחוש למנוע מלחמה עם איראן וגם התנגד להפצצת מנע של מתקניה הגרעיניים. טענתו המרכזית הייתה כי ארה"ב, בהיותה שרויה בשתי מלחמות, בעיראק ובאפגניסטן, כבר התפרסה בפעילותה הצבאית יתר על המידה.  עמדתו נגדה את זו של צ'ייני ואחרים בממשל בוש, אשר דיברו בגלוי על הצורך לפתור את הבעיות עם איראן לפני תום הקדנציה של הנשיא.

גייטס היה מודאג מהשפעת פעילותם הדיפלומאטית של אולמרט ומלך סעודיה עבדאללה שעלולה הייתה להטות את עמדת הנשיא בזכות מימוש האופציה הצבאית נגד איראן. באפריל 2007 בירושלים, נפגש גייטס לראשונה עם אולמרט, ואולמרט הסכים כי עדיין נותר זמן לסנקציות ואמצעים אחרים נגד איראן. גייטס הבטיח לאולמרט כי ארה"ב תדאג שיתרונה הצבאי האיכותי של ישראל ביחס ליריבים פוטנציאליים אזוריים תישמר. בסוף יולי נפגש גייטס עם המלך הסעודי אשר עמד על כך שארה"ב תתקוף לא רק את מתקניה הגרעיניים של איראן, כי אם תבצע מתקפה רחבת היקף נגד מטרות צבאיות שלה. שר ההגנה דחה תביעה זו, שפירושה בעיניו היה כי ארה"ב תשפוך את דם בניה ובנותיה למען הסעודים, בלי שהסעודים עצמם ישפכו את דמם.

במאי 2008 המליץ גייטס לנשיא לדחות את כל בקשותיה של ירושלים לנשק מתוחכם [שנועד לאפשר לה לתקוף את איראן], כיוון שהיענות תתפרש על ידי ישראל כתמיכה אמריקאית בפעולה חד צדדית נגד טהראן. שר ההגנה  טען כי על הנשיא לומר לאולמרט "במונחים החזקים ביותר" לא לנקוט בצעד כזה. הוא הזהיר כי איראן אינה סוריה, ותקיפה ישראלית נגדה תסכן את מעמדה של ארה"ב בעיראק (במיוחד אם המתקפה תיעשה דרך המרחב האווירי של עיראק), עלולה לפגוע באספקת הנפט דרך המפרץ הפרסי ולהביא לחידוש המלחמה בין חיזבאללה לישראל. הנשיא נמנע מלהיענות לבקשותיה של ישראל לנשק שנועד לביצוע תקיפה נגד איראן, אך הורה להרחיב באופן משמעותי ביותר את שיתוף הפעולה הדו צדדי איתה בתחום המודיעין "ובדרכים להאט את התוכנית האיראנית" [באמצעות מלחמת סייבר?] (עמ' 191). 

המלחמה באפגניסטן: קשיים ותגבור הכוחות

בסתיו 2007, חל שיפור משמעותי בהתמודדותה של ארה"ב עם  המלחמה הבלתי פופולארית, שכונתה גם "מלחמת בחירה" – קרי המלחמה בעיראק. לעומת זאת חלה הרעה בהתמודדות עם המלחמה שנהנתה מהסכמה רחבה ותמיכת שתי המפלגות הגדולות – המלחמה באפגניסטן. כאשר גייטס החל לכהן כשר ההגנה בסוף 2006, מספר החיילים של ארה"ב באפגניסטן היה כ-21,000 ומספר חיילי בעלות בריתה של אמריקה כ-18,000. כבר בריאיון עם בוש לקראת מינויו לשר ההגנה, שנערך בנובמבר 2006, טען המחבר כי ארה"ב מזניחה מלחמה זו. עוד טען כי ארה"ב שמה דגש  על כינון ממשל מרכזי חזק, תוך התעלמות כי מצב כזה מעולם לא היה באפגניסטן. גייטס סבר כי יש לפעול לשיפור הביטחון ותִפקוד השלטון במישור הפרובינציאלי, תוך הישענות טובה יותר על מנהיגי שבטים מקומיים.

ביקורו הראשון של גייטס, בתור שר ההגנה, באפגניסטן  נערך בינואר 2007. הוא נחת בהליקופטר בבסיס אמריקאי (Tillman) הסמוך לגבול הפקיסטני, על יד נתיב חדירה של טליבן מפקיסטן לאפגניסטן. בעומדו שם הוא נזכר כיצד לפני קצת למעלה  מעשרים שנה,      בהיותו סגן ראש הסי-איי-אי, הוא עמד בצד הפקיסטני של הגבול וצפה לעבר אפגניסטן – כשאז  הייתה זו ארה"ב שעזרה למורדים, נגדם היא נלחמת כיום, לחדור לאפגניסטן הנתונה בכיבוש סובייטי. הוא ראה בכך תזכורת למגבלותיה של וושינגטון לחזות את תוצאות מעשיה. בעת ביקורו של גייטס ב-2007 לטליבן היו מכבר בסיסים בפקיסטן הסמוכה. מאמציו של גייטס והממשל האמריקאי בכלל לשכנע את איסלמאבד  לשים קץ לאזורי המקלט לטליבן בארצה נענו חלקית ובצורה לא מספקת.

נשיא אפגניסטן, חמיד קרזאי  ((Karzai, על אף שֶׁחב את מעמדו ועצם חייו לתמיכתה של ארה"ב, היה רגיש לאי מתן כבוד לריבונות ארצו ולו אישית, ולא כל כך נאות למלא אחר הוראותיה של וושינגטון. הוא הכיר את רגישויות עמו, ועל כן מחה נגד אותן פעולות הקואליציה – כמו פגיעה באזרחים ושימוש בכלבים –  שהיו מעוררות התנגדות  לנוכחות הכוחות הזרים בארצו. גייטס סבר כי על ארה"ב להיות קשובה לרגישויות האלה. על אף מאמציו של גייטס, בעיית הפגיעה באזרחים המשיכה להטריד. קרזאי האשים בהתערבות בענייני אפגניסטן את הרוסים (באמצעות "הברית הצפונית"), האיראנים והפקיסטנים – האשמות נכונות לדברי המחבר. הנשיא האפגאני  היה אלרגי לביקורת מזרים כלפיו או משפחתו, במיוחד בנושא השחיתות. ואולם שחיתות (משרד הפנים היה כנראה מעורב בסחר בסמים), מחסור בשרים ופקידים בעלי כישורים, שלטון בלתי יעיל במחוזות והזנחתן מהמרכז, כולל מצד קרזאי אישית ששהה יותר מדי בארמונו – כל אלה הקשו על הצלחת המאמץ המלחמתי.

בעיה נוספת שהעיקה על הלחימה באפגניסטן הייתה היעדר פיקוד מאוחד. כוחות הקואליציה הבינלאומית באפגניסטן ובה כשני שליש מהכוחות האמריקאיים נלחמו כחלק מכוחות נאט"ו והיו כפופים למפקד נאט"ו באירופה שמושבו היה בבריסל – ואף  יתר הכוחות האמריקאיים לא היו כפופים למפקד אחד. הבעיה שבסרבול הפיקוד נפתרה רק ב-2010, כתשע שנים לאחר תחילת המלחמה. הימצאותם של צבאות ממדינות שונות בקואליציה, חוסר יעילותם של חלק מהצבאות האירופיים, טענתם של חלק ממדינות אירופה כי מטרת צבאותיהן באפגניסטן היא בעיקר לסייע בתחום האזרחי – כל אלה גם כן פגעו בתפקוד הכוחות הלוחמים.

המפקדים המקומיים באפגניסטן ביקשו להגדיל את מספר הכוחות, ובעקבות המלצות שר ההגנה מספר החיילים האמריקאיים באפריל 2008 עלה ל-31,000. בדומה לעיראק, גייטס העריך כי מתן לתושבים הרגשת ביטחון, חיונית כשלב ראשון, להצלחת הסיוע האזרחי. ואולם, אצל גייטס התעורר חשש כי גידול משמעותי נוסף בנוכחות הצבאית של ארה"ב באפגניסטן יגרום לתושביה לראות באמריקאים כובשים במקום בעלי ברית. הוא זכר כיצד הנוכחות המסיבית של  החיילים הסובייטים באפגניסטן בשנות ה-80 – מספרם התקרב ל-120,000 – הגבירה את התנגדות האפגאנים.

בסתיו 2008 הגיע  בוש למסקנה כי המלחמה באפגניסטן אינה מתנהלת כשורה, ובעקבות דיון במועצה לביטחון לאומי הוחלט להגדיל את מספר החיילים האמריקאים. בינתיים מספר החיילים של ארה"ב באפגניסטן הגיע ל-33,000 ושל מדינות הקואליציה התקרב ל-31,000; והמפקד האמריקאי ביקש 20,000 נוספים. בדצמבר 2008 בוש היה מוכן לאשר בקשה זו, אך לפני זה בירר אצל הצוות של הנשיא הנבחר ברק אובמה – שנמצא היה בשלב חפיפה לקראת כניסה לתפקיד – האם הוא מעדיף שהנשיא היוצא יקבל את ההחלטה, או מעדיף להשאיר את ההחלטה למחליפו, וקיבל תשובה לטובת האפשרות השנייה.

המעבר לממשל אובמה

המחבר לא נהנה להיות שר ההגנה. היה זה תפקיד קשה: ניהול מלחמות, משלוח חיילים לשדות הקטל, מאבק עם הקונגרס ומאבק בתוך המיניסטריון שלו לקידום רעיונותיו, וטיפול במשבר אחר משבר. ואולם בדומה לנובמבר 2006, עת ביקש אותו  הנשיא בוש לשמש שר ההגנה, גייטס ידע כי אם יתבקש להמשיך בתפקידו בממשל הבא, הוא יחזור על תשובתו לבוש: כאשר ילדינו  ממלאים את חובתם, נלחמים ונהרגים בשתי מלחמות, כיצד אוּכל לא למלא את חובתי.

כבר בתחילת 2008 החלו ספקולציות בעיתונות כי גייטס יתבקש להמשיך בתפקידו, לפחות למשך תקופה קצרה, כדי להבטיח מעבר חלק לממשל הבא, בתקופה בה ארה"ב שרויה בשתי מלחמות. ביוני הופיעו ידיעות בעיתונות כי שני המועמדים לנשיאות, אובמה וג'ון מקיין, מעוניינים כי גייטס ימשיך בתפקידו גם בממשל שלהם. באוקטובר, בעקבות פנייה לגייטס מאובמה, שנעשתה באמצעות סנטור דמוקרטי,  העביר שר ההגנה שאלות למועמד לנשיאות לבירור עמדותיו. היה זה מצב מוזר בו מועמד לתפקיד בממשל שולח שאלות למועמד לנשיא – במקום שהנשיא ישאל שאלות את המועמד למשרה, כדי לבחון את התאמתו. גייטס נהג לעדכן את הנשיא בוש לגבי המגעים בדבר המשך כהונתו כשר ההגנה בממשל אובמה. בוש היה מרוצה, כיוון שסבר כי המשך הישארותו של גייטס בתפקיד יתרום לשמירה על הישגיה של ארה"ב בעיראק, שהושגו במחיר כבד. גייטס היה שר ההגנה היחיד מאז הקמת מיניסטריון ההגנה ב-1947 (ואולי בהיסטוריה האמריקאית בכלל), שהתבקש להישאר בתפקידו על ידי נשיא חדש נבחר –  ועוד מהמפלגה היריבה. [להבדיל, לדוגמה, משר ההגנה ג'יימס שלזינגר, אשר התמנה בממשלו של  ריצ'רד ניקסון והמשיך לשרת בתקופת מחליפו, הנשיא ג'רלד פורד – שנכנס לתפקידו, בלי שנבחר, בעקבות התפטרות ניקסון ב-1974.]

הפגישה הראשונה בין גייטס לאובמה התקיימה בחשאיות ב-10 בנובמבר 2008, לאחר שאובמה נבחר לנשיא ב-4 בחודש. בתשובה לשאלות שכאמור העביר גייטס, אובמה טען כי הוא מעוניין בהישארותו כשר הגנה, לאור תפקודו המצוין והרצון לשמור על המשכיות ויציבות בנושאי ביטחון; ולאור שאיפתו של הנשיא עצמו בתחילת כהונתו להתרכז בכלכלה, על רקע המשבר הכלכלי. לבקשתו של גייטס הושגה הבנה שהוא יכהן כשנה, תקופה שתאפשר לאובמה להרכיב צוות מחליף. עמדתו של אובמה בשאלת אפגניסטן הייתה דומה לזו של גייטס. קביעת התאריך להוצאת הכוחות האמריקאיים מעיראק, שנעשתה עוד בממשלו של בוש בנובמבר 2008, קירבה את שני האישים בנושא העיראקי. גייטס הבטיח להיות נאמן לנשיא, ואם הנשיא יבחר במדיניות שוֹנָה, השר או יתמוך בה או יתפטר, אך תמיד יהיה לויאלי.

ממשל אובמה

אובמה, שהחל בכהונתו ב-20 בינואר 2009, היה הנשיא השמיני עבורו עבד גייטס. מערכת יחסיו של גייטס עם אובמה הייתה חזקה, אבל אלה היו תמיד יחסי עבודה, ולא יחסי קִרבה אישיים בצורת, למשל, אירוח משפחתי. זאת בדומה ליחסיו של גייטס עם בוש, אלא שבוש פעמים אחדות הזמינו להתארח יחד עם אשתו. על אף שאובמה ראה את עצמו דמוקרט ליברלי והמחבר ראה עצמו שמרן רפובליקאי מתון, ההמשכיות במדיניות כלפי עיראק ואפגניסטן תרמה ליישוב חילוקי הדעות ביניהם. אובמה גילה דאגה רבה לחיילים ולמשפחותיהם, ביקר פצועים בבתי חולים וניחם אבלים. ואולם אצל אובמה – בניגוד לבוש – בהתייחסויותיו לשתי המלחמות חסרה להיטות. הוא לא דיבר על הצלחה  או על סיום השליחות, כי אם על סיום אחראי של המלחמות. הדבר היחיד בתחום הצבאי עליו אפשר היה לחוש אצלו בלהיטות היה הצורך לשנות את המצב ביחס לשירותם של הומואים בצבא (המצב הקיים היה "אל תשאל, אל תספר"). בכך ראה שלב נוסף בקידום זכויות האזרח.

אובמה ניחן בבינה מעולה יותר מכל נשיא אחר איתו עבד, הוא קיבל החלטות לאחר שיקול דעת מעמיק – מלבד במצבים שחייבו החלטה מהירה, ואז הוא פסק במהירות, כולל בשאלות של חיים ומוות. אובמה  היה תמיד "נשיאותי". הוא נהג במשרד הנשיא בכבוד, ורק לעיתים רחוקות ראה אותו המחבר בחדר הסגלגל ללא מקטורן ועניבה.  מערכת יחסיו הייתה רגועה, הוא נודע בחיוכו הרחב – אבל מה שפחות ידוע לציבור באיזו מהירות חיוך זה עלול היה להיעלם ולהפוך למבט קר כקרח. כמו ביחס לבכירים אחרים בממשלו, עודד אובמה את גייטס לא לחשוש לחלוק על עמדת הנשיא או למסור לו חדשות רעות.  

מלבד ראש הסי-איי-אי, ליאון פנאטה ((Panetta, גייטס לא הכיר את האנשים מצוותו של אובמה, שרובם היו פוליטיקאים מן המפלגה הדמוקרטית או מממשלו של הנשיא קלינטון. המחבר הרגיש עצמו כלֹא שייך לצוותו של הנשיא(outsider)  וגם זקן בהשוואה לרובם, כולל הנשיא עצמו, שהיה בסביבות עשרים שנה צעיר ממנו. הצעירים היו מוכשרים ונבונים, אך חסרי התנסות בשלטון ממשי. סגן הנשיא ג'ו ביידן, היה בשנה מבוגר מגייטס. לדעת  המחבר, ביידן נקט בעמדות שגויות כמעט בכל נושא חשוב, בתחום מדיניות החוץ והביטחון, במשך ארבעה עשורים – אבל בהיותו אדם סימפטי מאוד, שאי אפשר שלא לחבב, היחסים האישיים בין סגן הנשיא לשר ההגנה היו  ונותרו לבביים.

יחסיו של גייטס עם שרת החוץ, הילרי קלינטון, כבר לאור התרשמותו מהפגישה איתה בדצמבר 2008, היו טובים. שניהם ייצגו מעין מוקדי כוח עצמאיים יחידים מחוץ למרכז הכוח שבבית הלבן. בניגוד לרושם השלילי שנוצר אצלו עליה מכלי התקשורת, הילרי הייתה "חכמה, אידיאליסטית אבל פרגמאטית...עמיתה בעלת ערך רב,  ונציגה מצוינת של ארצות הברית ברחבי העולם" (עמ' 290). ליועץ לביטחון לאומי מינה אובמה את  ג'ים ג'ונס (Jim Jones), איש צבא בעל ניסיון (באוקטובר 2010 הוא הוחלף על ידי טום דונילון). בענייני ביטחון נהג להתערב רם עמנואל [יהודי], ראש סגל הבית הלבן. למחבר היו ויכוחים ענייניים עם עמנואל, שנודע בסגנונו הגס – ואולם, לאחר שלהפתעתו  של עמנואל השיב לו גייטס באותה מטבע, התרשם שר ההגנה כי האיש התייחס אליו בכבוד. בחודשים הראשונים לממשלו של אובמה, נדרשה מגייטס דרגה גבוהה של משמעת, כדי לשבת בשקט בדיונים בהם משתתפיהם, כולל הנשיא עצמו, מתחו ביקורת חריפה על בוש וצוותו – וכל זאת כאילו גייטס לא היה נוכח בדיון ולא השתייך בעברו לצוותו של נשיא הקודם.

המחבר רצה לפרוש מתפקידו באביב 2010, לאחר שהמדיניות בנושא אפגניסטן גובשה (הנושא האפגאני יידון בהמשך). ואולם בדצמבר 2009, הקדים אובמה  את גייטס, באומרו כי היה רוצה בהישארותו ללא הגבלת זמן, או לפחות עד ינואר 2012. הנשיא שיבח את תפקודו של השר וניסיונו, וטען כי קשה למצוא לו מחליף ראוי. לאור בקשת הנשיא, הסכים גייטס לכהן עד ינואר 2011, ולבסוף נעתר להישאר עד יוני 2011. ראוי לציין, כי על אף חילוקי הדעות עם גייטס בשורה של נושאים (שיפורטו בהמשך), אובמה בעקביות לחץ עליו להמשיך בתפקידו. כדי להקל על אובמה לשחררו מתפקידו, הציע  גייטס לנשיא מחליף ראוי לעצמו כשר ההגנה: ליאון פנאטה.

עיראק: סיום הנוכחות הצבאית האמריקאית

כחודש לאחר כניסתו למשרתו, החליט אובמה כי תפקידם המבצעי של הכוחות האמריקאיים בעיראק יסתיים ב-31 באוגוסט 2010, כשבע וחצי שנים לאחר הפלישה במארס 2003. בתקופת פעילותם הקרבית הזו אבידות הצבא של ארה"ב הסתכמו בכ-4,500 הרוגים וכ-34,000 פצועים. המחבר הביע גאווה על הישגם של הכוחות האמריקאיים, אך במפורש טען כי מוקדם מדי לראות בזה ניצחון. לאחר סיום תפקידם המלחמתי, נותרו בעיראק 50,000 חיילים אמריקאים במשימות ייעוץ וסיוע, והם – לפי הסכם שנחתם, כאמור, עוד בתקופת בוש – היו אמורים לעזוב בדצמבר 2011 (26 מהם נהרגו  עד סוף תקופת שירותו כשר ההגנה). בהשארת מספר חיילים גדול בעיראק עד סמוך לפינוי, נענה הנשיא לבקשתו של גייטס שסבר כי שמירה על כוח אמריקאי משמעותי בארץ זו לזמן ממושך ככל האפשר חיונית לייצוב המצב בה.  

גייטס האמין בצורך בנוכחות צבאית משמעותית של ארה"ב בעיראק גם לאחר ה-31 בדצמבר 2011, וזאת כדי לשמש גורם מייצב בה ולהמשיך לאותת לידידי ארה"ב, במיוחד ערב הסעודית – וגם לאיראן – כי אמריקה אינה נוטשת את האזור. באמצע מארס 2011, מפקד הכוחות האמריקאיים בעיראק הציע אופציות להישארותם של בין 15,000 ל-10,000 חיילים. גייטס ערך את ביקורו ה-14 והאחרון בעיראק בתחילת אפריל 2011 ונוכח לדעת במו עיניו בשיפור הרציני במצב הביטחוני בבגדאד, בהשוואה לביקורו הראשון בדצמבר 2006.

שר ההגנה טוען כי הוא אינו יודע באיזו מידה התאמץ ממשל אובמה או הנשיא אישית לשכנע את העיראקים להסכים לנוכחות צבאית מוגבלת (הנשיא התעניין באופציה של 8,000 עד 10,000 חיילים) של ארה"ב בארצם לאחר 2011. המחבר מציין כי רוב העיראקים רצו בנסיגת כל הכוחות, והוא מעריך כי ראש הממשלה העיראקי, נוּרי אל-מַאליכּי, היה מתקשה להשיג תמיכת הפרלמנט להמשך הנוכחות הצבאית, לוּ היה פונה בבקשה כזו. מכל מקום, להיעדר המשך נוכחותה הצבאית של ארה"ב בעיראק היו השלכות שליליות: הדבר פגע בהשפעתה של וושינגטון על בגדאד ובמעמדה של ארה"ב באזור. היה זה ניצחון עבור איראן. [המחבר מתעלם מכך כי כבר בתקופת נוכחותם של הכוחות האמריקאיים, המשא ומתן הממושך על הקמת ממשלה קואליציונית בעיראק, בעקבות הבחירות לפרלמנט במארס 2010, התנהל בעיקר בטהראן – ולא בוושינגטון.]

אפגניסטן: תגבור הכוחות וחשדנות הנשיא כלפי ראשי הצבא

הנושא שעמד בראש מעייניו של אובמה ב-2009 לא היה אפגניסטן, אלא יוזמתו בתחום הבריאות והמשך המשבר הכלכלי. בראשית תקופתו של אובמה, התחזק גייטס בדעתו כי הקמתו של משטר דמוקרטי מרכזי הוגן ויעיל באפגניסטן, תוך שינוי הדפוסים התרבותיים,  היא בגדר פנטזיה. על כן סבר כי המטרה צריכה להיות מוגבלת לחיזוקו של הצבא האפגאני, כדי שיוכל לשלוט במדינה, תוך הסבת מכה קשה לטליבן ומניעת מתן מקלט לארגון אל-קאעידה.

בין השנים 2008-2003 פיקד הגנרל סטנלי מקריסטל (Stanley McChrystal) על הכוחות המיוחדים של ארה"ב בעיראק ובאפגניסטן ונחל הישגים מרשימים, כולל לכידתו של סדאם חוסיין. ביוני 2009 הוא מונה למפקד כוחות הקואליציה באפגניסטן. לאחר מינויו, מקריסטל טען כי המצב באפגניסטן קשה מהצפוי והתכוון לבקש 40,000 חיילים נוספים. הוא ניסה להפיג את חששותיו של גייטס מכך שהאמריקאים ייראו בעיני האפגאנים ככובשים, בנימוק כי תדמית הכוחות תלויה בתפקודם. כלומר, אם הכוחות האמריקאיים בשיתוף פעולה עם האפגאנים יצליחו לספק ביטחון לתושבים, נוכחותם לא תעורר את התנגדות האוכלוסייה.

כאמור, הלקח של גייטס מנוכחות 120,000 חיילים סובייטים באפגניסטן היה יחס ספקני כלפי הגדלה משמעותית בכוחות האמריקאיים. הוא העריך כי אם מספר הנפגעים בקרב האוכלוסייה האזרחית באפגניסטן יגדל והחיילים האמריקאים לא יתייחסו בכבוד לאפגאנים, למסורתם ולתרבותם, אזי הם יראו בכוחות הזרים האלה כובשים ומדכאים, כפי שראו בסובייטים.  אף על פי כן, במשך שנתיים וחצי הראשונות שלו בתפקיד 2009-2006, הכוח האמריקאי באפגניסטן גדל מ-21,000 ל-68,000 (כבר בתחילת נשיאותו נענה אובמה חלקית לבקשת הצבא והגדיל את הכוח באפגניסטן בכ-21,000 חיילים), ובסוף תקופת כהונתו מניין הכוחות הגיע ל-100,000. בשנתיים וחצי הראשונות נקרע גייטס בין הלקח שלו מהניסיון הסובייטי לבין בקשות המפקדים להגדלת הכוח. לפי סקר שערכה השגרירות האמריקאית בקבול, ב-2005 80% מהאפגאנים ראו באמריקאים בעלי ברית ושותפים – אך התדמית הזו ירדה ל-60% בקיץ 2009. הירידה בפופולאריות של האמריקאים נבעה מאותן החששות של המחבר שצוינו לעיל, ואלה בהדרגה הלכו והתממשו.

ואולם, בהשפעת מאמר שפרסם היסטוריון אמריקאי [יהודי]  (Frederick Kagan), בו עמד על ההבדלים בין התנהלותם של הסובייטים בזמנם והאמריקאים כעת באפגניסטן, הפיג גייטס חלקית את חששותיו מהגדלת הכוחות. לדברי המאמר, מלחמתם של הסובייטים הידרדרה  לטרור נגד האוכלוסייה, הֶרס המרקם החברתי של אפגניסטן,  והפיכת  בין שלושה לחמישה מיליון מתושביה לפליטים. נאומו של אובמה באוגוסט 2009 גם כן תרם להכרעתו של גייטס בזכות תגבור הכוח באפגניסטן. בנאומו טען הנשיא כי אם נותיר את מרד הטליבן לנפשו, אפגניסטן תחזור לשמש בסיס לאל-קאעידה, ולכן הלחימה באפגניסטן חשובה להגנה על העם האמריקאי. לדברי שר ההגנה, זו הייתה הפעם היחידה הזכורה לו בה התבטאות הנשיא על המלחמה כללה צורך להביאה לסיום מוצלח (עמ' 361).

החל מספטמבר  2009 עד סוף נובמבר התנהלו דיונים בין בכירי הבית הלבן בראשות הנשיא לבין נציגים בכירים של משרד ההגנה בראשות גייטס בדבר המדיניות שיש לנקוט באפגניסטן. כבר בתחילה התגבשו שני מחנות: בכירי הבית הלבן מול אנשי הצבא. מייקל (מייק)  מוּלן (Mullen) (2011-2007), יושב ראש המטות המשולבים, ופטראוס (מפקד פיקוד המרכז) תמכו בבקשתו של מקריסטל להגדיל את הכוח האמריקאי באפגניסטן ב-40,000 חיילים נוספים – בעוד בכירי הבית הלבן תמכו בתוכנית שגיבש סגן הנשיא ביידן לפיה הכוח יתוגבר ב-20,000. ג'ים ג'ונס (היועץ לביטחון לאומי) וצוותו, שאמורים היו לשמש מתווך הוגן בהליך עיצוב המדיניות, תמכו בעמדת הבית הלבן.

הדבר שהפך את המחלוקת לחריפה היה חשדנותם של בכירי הממשל בהם ביידן ועמנואל, וכנראה רוב יועצי הנשיא בבית הלבן, כי מוּלן, פטראוס ומקריסטל  מנסים לכפות על הנשיא להגדיל את הכוח באפגניסטן. ההדלפות  לתקשורת מטעם הפנטגון לפיהן אי קבלת תוכניתו של מקריסטל תביא לכישלון, וכי תוכניתו של סגן הנשיא בלתי מספקת, רק חיזקו את חשדנות הבית הלבן כי מדובר במאמץ של ראשי הצבא לאלץ את הנשיא לקבל את עמדתם בדרכים בלתי כשֵרות. הנשיא אישית, בשיחה עם גייטס, העלה בגלוי השערות לפיהן הניסיונות מצד ראשי הצבא לצמצם את האופציות שלו באפגניסטן נובעים מחוסר האמון שלהם כלפי מדיניותו, מכך שהוא מעולם לא שירת בצבא, מחוסר כבוד כלפיו ומאי כיבוד סמכותו כנשיא. גייטס ניסה שוב ושוב להפיג את חשדנותו,  אך דבריו נפלו במידה רבה על אוזניים אטומות.

בשיחה עם הנשיא ב-13 באוקטובר 2009, טען גייטס כי אפגניסטן מסמלת מרכז של הג'יהאד האסלאמי. לפי המיתוס של האסלאם הקיצוני, הוא כבר הביס מעצמת-על אחת בארץ זו, את בריה"מ בזמנה; ואם טליבן יביס באפגניסטן כעת גם קואליציה של מעצמות המערב החזקות בראשות ארה"ב, הרי זה יחזק את כוח המשיכה של האסלאם הקיצוני. עוד טען כי "אין אנו יכולים לצפות באופן מציאותי לחסל את טליבן, כעת [אנשי טליבן] הם חלק מהמִרקם הפוליטי של אפגניסטן. אבל אנו יכולים באופן מציאותי לפעול כדי  להפוך את מגמת התנופה  הצבאית שלהם, לשלול מהם את היכולות לשלוט במרכזי אוכלוסייה גדולים, וללחוץ עליהם לאורך הגבול עם פקיסטן" (עמ' 374). במקום הוספת 40,000 חיילים באפגניסטן, הציע גייטס לשלוח 30,000 – כאשר תוספת  זו תשמש הצדקה לבקשה מבעלות הברית להגביר כוחותיהן בארץ זו.

ב-26 באוקטובר יזם הנשיא התייעצות נוספת בשאלת אפגניסטן עם בכירי הבית הלבן, בה הגורמים היחידים מחוץ לבית הלבן היו הילרי קלינטון וגייטס. גייטס חזר על הצעתו, הילרי תמכה בה, ואף הציעה כי הנשיא ישקול להגדיל את הכוח בעוד 10,000 חיילים, נוסף ל-30,000, אם בעלות הברית לא תספקנה את התוספת המקוּוה. קלינטון גם מצאה לנכון להודות כי התנגדותה לתגבור הכוחות בעיראק בעבר הייתה פוליטית ונבעה מהתמודדות נגד אובמה בבחירות בפריימריז. היא גם הודתה כי התגבור בעיראק הצליח. הנשיא מצדו  "הודה בצורה מעורפלת" כי התנגדותו שלו לאותו המהלך בזמנו הייתה פוליטית  גם כן. וידוייהם, שנעשו בנוכחות גייטס, עוררו אצלו  הפתעה, אך גם תדהמה (עמ' 375). [למעשה שני האישים הודו כי  בעיצומה של מלחמה הקריבו שיקולים פטריוטיים לטובת שיקולים פוליטיים אישיים.]

בסוף נובמבר  2009 קיבל הנשיא את האופציה שהציע גייטס. רוב התגבור תוכנן להתבצע עד אוגוסט 2010. שר ההגנה הסכים  לעמדת הנשיא לפיה תחילת הפחתת הכוחות האמריקאיים תחל ביולי 2011, בהנחה כי קביעת התאריך הזה תעודד את השלטון האפגאני ליטול בהדרגה את האחריות על הביטחון (גייטס מודה כי היה זה בניגוד לעמדתו בעיראק), וגם תקל להשיג את התמיכה, בהגדלת הצבא באפגניסטן, בקונגרס ובדעת הקהל האמריקאית. גייטס מביע הערכה לאובמה על יכולתו לקבל החלטות בנושא תגבור הכוחות באפגניסטן ובנושאים ביטחוניים נוספים, החלטות שלא תאמו את עמדת צוותו בבית הלבן, כולל סגנו.

מה שעורר זעזוע אצל המחבר היה קביעתו של הנשיא כי החלטתו בשאלת התגבור היא "פקודה".  השימוש במונח "פקודה" לביצוע ההחלטה היה לדעת גייטס "בלתי נחוץ ומעליב" והוכחה לעומק חוסר האמון מצד הבית הלבן של אובמה כלפי ההנהגה הצבאית של האומה (עמ' 383). הנשיא הודיע על התגבור ב-30,0000 חיילים בנאום ב-1 בדצמבר 2009. באותו החודש, גייטס, בהיותו בטיסת סיור באפגניסטן, הצהיר כי ארה"ב נמצאת שם כדי "לנצח". הייתה זו הפעם הראשונה והיחידה שהוא השתמש במילה "לנצח" בהקשר לאפגניסטן, וזאת כדי לעודד את החיילים – על אף היותו מודע לחוסר הדיוק שבה.

בינואר 2010 ערך  המחבר את ביקורו האחרון בפקיסטן. בביקורו השתכנע כי פקיסטן תמשיך לספק מקלט לאנשי טליבן וקיצונים אחרים, בתור אמצעי השפעה על המשטר באפגניסטן, תהיה תוצאת הלחימה בארץ זו אשר תהיה. למרות שפומבית הֵגן גייטס על השלטון בפקיסטן – כדי למנוע הידרדרות ביחסים עם מדינה לה נזקקה ארה"ב בתור נתיב אספקה לאפגניסטן –  הוא הגיע להכרה כי פקיסטן אינה בעלת ברית.  בסוף אביב 2010, שר ההגנה לבסוף הורה אישית על שינוי במִבנה הפיקוד שהתבקש מזה זמן רב: מאז המועד הזה כל הכוחות האמריקאיים באפגניסטן, כולל הנחתים והכוחות המיוחדים, וכמו כן כוחות נאט"ו, היו כפופים לפיקוד אחד בראשות סטנלי מקריסטל. גייטס לא ראה את המצב באפגניסטן כוורוד, אך האמין כי האסטרטגיה עליה החליט הנשיא בנובמבר 2009 בהדרגה תניב פירות.

ואולם ביידן והצוות שלו, צוות הבית הלבן וצוות המועצה לביטחון לאומי פעלו כדי להוכיח שהחלטת הנשיא מנובמבר 2009 הייתה שגויה, שהפנטגון אינו ממלא את הוראות הנשיא וכי המצב בשטח הולך ומחמיר. האנשים האלה היו בעברם עוזרים פרלמנטאריים ואקדמאים חסרי ניסיון בתפקידי ביצוע. גם שגריר ארה"ב באפגניסטן, קרל אייקנברי  (Eikenberry), הביע ספקות ביחס לאסטרטגיה של הנשיא. גייטס והילרי קלינטון היו משוכנים כי יש להחליף את השגריר – ואולם המשך הישארותו בתפקיד סיפק הוכחה לגייטס כי השגריר דווקא נהנה מחסותו של אובמה. מסקנתו של גייטס הייתה כי אם הנשיא אינו מפטר מישהו שפועל נגד מדיניותו, הדבר נובע מכך כי הנשיא עצמו אינו מאמין באמת במדיניות עליה החליט בסוף 2009 [אייקנברי הוחלף ביולי 2011].

בסוף יוני 2010, בריאיון עיתונאי, השמיעו  מקריסטל  ועוזרים אנונימיים שלו הערות מעליבות כלפי הנשיא אובמה ובמיוחד סגנו ביידן. בכך ניסה מקריסטל להוציא את הוויכוח בינו לבין הבית הלבן על המלחמה באפגניסטן לתקשורת. מפאת פגיעתו של הגנרל במוסד הנשיאות, גייטס סבור כי החלטתו של אובמה לפטר את מקריסטל הייתה מוצדקת – על אף שלנוכח המלחמה באפגניסטן היה השר מעדיף בהישארותו. לגייטס הוקל להשלים עם החלטתו של אובמה, לאחר שהנשיא הציע להציב במקומו של מקריסטל את פטראוס, מפקד מוכשר ועטור הישגים. לדעת גייטס, בטיפולו המהיר והנחרץ של אובמה בפרשת מקריסטל, רצה הנשיא  – שבדומה לצוותו בבית הלבן לא בטח בפיקוד הצבאי העליון –  להוכיח לדעת הקהל ולפנטגון, שהוא המפקד העליון ושליטתו בצבא מלאה. בעקבות העברת הפיקוד על הכוחות באפגניסטן לפטראוס, חיסולים ממוקדים של מפקדי הטליבן גברו. פטראוס גם הוציא הוראות חדשות שהיו פחות מגבילות ביחס לפגיעה בלתי מכוונת באזרחים בעת לחימה או בהפצצות מהאוויר. באוגוסט 2010 נראו סימני התקדמות.

בפסגת מדינות נאט"ו בליסבון בנובמבר 2010, בהשתתפות אובמה,  הוסכם על מסלול להעביר את האחריות לביטחון באפגניסטן לכוחות האפגאניים עד סוף 2014. בישיבת המועצה לביטחון לאומי בתחילת מארס 2011 הדגיש  אובמה את דבקותו בתוכניתו להתחיל בהעברת האחריות הביטחונית באפגניסטן לכוחות המקומיים ביולי 2011 ולהשלים תהליך זה בסוף 2014. הנשיא גם שלח איום מרומז כלפי פטראוס, ואולי גם כלפי מוּלן וגייטס, על ניסיון לכבול את ידיו בנושא האפגאני. הצורך של אובמה להדגיש את היצמדותו לתוכניתו נבע מדיווח לפיו פטראוס אמר במפגש של נאט"ו כי העברת הביטחון לאפגאנים בכל מקום "תחל" בסוף 2014. למשמע דברי אובמה, אמר  גייטס בלִבּו: "הנשיא אינו בוטח במפקד שלו... ואינו חושב שהמלחמה היא שלו. בשבילו, כל העניין הוא איך יוצאים מזה" (עמ' 557). המחבר מוצא לנכון לציין את ההבדלים ביחסם של הנשיאים בוש ואובמה כלפי אנשי הצבא. על אף חילוקי הדעות עם אנשי הצבא הבכירים, בוש לא הטיל ספק במניעיהם, בטח בהם, ונהנה להיות בחברתם. אובמה התייחס בכבוד כלפי אנשי צבא בכירים, אך היה מאוד חשדן כלפי המלצותיהם, ואת השהות בחברתם ראה כחובתו בתור נשיא.

גייטס ערך את ביקורו ה-12 והאחרון באפגניסטן בתחילת יוני 2011. המטרה העיקרית של ביקורו הייתה להודות לחיילים ולהיפרד מהם, אך גם לגייס תמיכה בדעת הקהל עבור הוצאה הדרגתית של הכוחות מאפגניסטן, כדי לא לפגוע בהישגיהם. בישיבה המכרעת שכינס אובמה ב-21 ביוני – תשעה ימים לפני סיום כהונתו של גייטס – הודיע הנשיא על כוונתו להוציא את הכוחות הנותרים מהתגבור, 20,000 חיילים, ביולי 2012, ועם זאת קיבל בברכה העלאת  רעיונות אחרים. עמדתו של גייטס בדבר הצורך להחזיר מאפגניסטן את הכוחות האלה בספטמבר או מאוחר יותר, נתמכה למעשה על ידי משרד החוץ והילרי קלינטון אישית, משרד ההגנה והסי-איי-אי. לבסוף קבע הנשיא את תאריך הסיום לסוף הקיץ של 2012 (פטראוס המליץ על דצמבר 2012). הוא פנה לגייטס, הילרי, מוּלן  ופטראוס בשאלה: כאשר אחליט זאת, האם תתמכו בי פומבית. כולם ענו בחיוב, מלבד פטראוס.  גייטס סבר, שבדומה לעיראק, יש לשכנע את האפגאנים  שארה"ב ונאט"ו מתכננים להקים איתם שותפות אסטרטגית שתימשך מעבר לתקופת העברת האחריות הביטחונית לאחר תום שנת 2014.

המִבצע נגד בן לאדן

בתקופת כהונתו של גייטס  בממשל בוש, ההתבטאויות בדבר הצורך לתפוס את בן לאדן היו בעיקר בגדר מס שפתיים, ללא פעילות רצינית לאתרו.לעומת זאת, אובמה כבר בתחילת נשיאותו הִנחה לעשות מאמץ מרוכז ללכוד את בן לאדן. גייטס העריך כי זוהי מחווה ריקה. ואולם בקיץ-סתיו 2010, לסי-איי-אי היה קצה חוט ביחס לשליח שכנראה היה בא במגע עם בן לאדן, ובפברואר 2011 פנאטה הזמין את מפקד הכוחות המיוחדים, כדי  לתכנן מתקפה נגד המִתחם באבוטאבאד ((Abbottabad שבפקיסטן, מקום מחבואו המשוער של בן לאדן.  המתחם שכן במרחק שישה מיילים ממתקן של טילים גרעיניים ומיילים אחדים בלבד מהאקדמיה הצבאית של פקיסטן, המקבילה לווסט פוינט (West Point) בארה"ב.

הדיונים לגבי תקיפת המתחם נערכו בצמרת הממשל במארס-אפריל 2011. מאחורי חששותיו של גייטס מביצוע פעולה צבאית עמדו השיקולים הבאים. לא היו הוכחות מוצקות להימצאותו של בן לאדן במתחם. (כפי שהגדיר זאת הנשיא, הסיכויים לכך היו כ-50%.) מנגד, פעולה צבאית, בין אם מוצלחת או כושלת, עלולה הייתה לפגוע בקשרים השבריריים עם פקיסטן, דרכה עבר נתיב אספקה אמריקאי חשוב לכוחות באפגניסטן. (בממשלו של אובמה לא חשבו שיש להשיג אישור לפעולה מפקיסטן, אשר בממסדה הביטחוני לא בטחו.)  גייטס אף חשש כי הביון הפקיסטני (ISI) כונן מעגלי אבטחה סביב המתחם של בן לאדן, ובמקרה של מתקפה אמריקאית, אנשי הביון יזעיקו את הצבא הפקיסטני להגנת המקום. (במקרה כזה, סוכם כי הכוח האמריקאי  התוקף ינסה להימלט בהליקופטרים.) נוסף לכך, למחבר היו זיכרונות מרים מפעולות נועזות קודמות, הבולטת בהן, ניסיון כושל לחלץ את בני הערובה האמריקאים מאיראן באביב 1980, עת גייטס שימש עוזר לראש הסי-איי-אי. בדיון על הפעולה נגד בן לאדן, אמר גייטס בגלוי לאובמה כי בהקשר למבצע הזה, דווקא ניסיונו הביטחוני  עומד בעוכריו, בכך שגורם לו להיות זהיר מדי. בקיצור,  מנקודת ראותו של גייטס, הפעולה העמידה בסיכון את הצלחת המלחמה באפגניסטן עבור יעד  לחיסול שהמודיעין לא היה בטוח בהימצאו במקום. [אפשר היה גם לטעון כי לחיסולו של בן לאדן תהיה השפעה סמלית ומוראלית – אך לא השפעה ממשית על המלחמה באפגניסטן. זאת בדומה ללכידתו של סדאם חוסיין ב-2003, שלא השפיעה למעשה על המשך המלחמה בעיראק.]

הישיבה האחרונה עם הנשיא בנושא תקיפת המתחם התקיימה ב-28 באפריל 2011. ביידן היה נגד, פנאטה [וגם הילרי קלינטון היו] בעד – בעוד גייטס תמך בפגיעה באמצעות מזל"ט. פעולה כזו, לדעת גייטס, נועדה לא לסכן חיילים, אך חסרונה היה בכך שלא תאפשר לדעת, אם בן לאדן אכן היה במקום, והאם בוודאות הוא חוסל. הנשיא אמר כי הוא יקבל החלטה תוך 24 שעות. למחרת, לאחר התייעצות עם בכירים במשרדו, החליט גייטס לתמוך בתקיפה קרקעית והעביר החלטתו זו לנשיא. התברר לו כי הנשיא כבר קיבל החלטה בזכות תקיפה קרקעית לפני כשעה. הצוות הביטחוני הבכיר של הממשל צפה בווידיאו בנחיתת ההליקופטרים ליד המתחם. כאשר אחד ההליקופטרים איבד גובה, גייטס, לדבריו, "התכווץ", כיוון שזה הזכיר לו אירוע מניסיון החילוץ הכושל באיראן לפני כ-30 שנה. ואולם בהמשך, הצליח הטייס להנחית את ההליקופטר וצוותו לא נפגע. לא הייתה אפשרות לעקוב בווידיאו אחר הפעולה לאחר כניסת הכוחות המיוחדים ("כלבי הים") לתוך הבניין, ורק כעבור כרבע שעה של המְתנה התקבלה ההודעה כי האויב, קרי בן לאדן, נהרג. גייטס מסכם: "אני הייתי גאה מאוד לעבוד עבור הנשיא אשר קיבל את אחת ההחלטות האמיצות ביותר אשר נוכחתי בהן בבית הלבן" (עמ' 544). הוחלט לא לפרסם תמונות של בן לאדן ההרוג, כדי למנוע התפרצויות זעם של מוסלמים העלולות לסכן את חייהם של אמריקאים ברחבי העולם. תגובת פקיסטן הייתה פחות חמורה מהצפוי, ונתיבי האספקה של ארה"ב  לאפגניסטן נותרו פתוחים.

המאבק על התקציב

על אף שארה"ב נמצאה במצב של ניהול שתי מלחמות –  באפגניסטן מ-2001 ובעיראק מ-2003 –   ולא הייתה מנצחת באף אחת, החיים בפנטגון התנהלו בנוסח "עסקים כרגיל". משרד ההגנה היה בנוי בעיקר כדי לתכנן ולהיות מוכן למלחמה קונבנציונאלית נגד צבא סדיר – אבל לא לדיכוי כוחות מורדים בלתי סדירים, מולם נאלץ להתמודד הצבא האמריקאי באפגניסטן ובעיראק. מתוך קיבעון ושִׁגרה  מחשבתיים, משרד ההגנה ראה במלחמות נגד מורדים כסטייה זמנית חולפת, שאינה צריכה להפריע לתוכניות ארוכות הטווח שלו בתחום מלחמה נגד צבאות של מדינות. המחבר סבר כי דווקא  אותן המלחמות הקטנות, הבלתי מסודרות והמסובכות, שאינן נגד צבאות סדירים, עתידות לחזור ולהעסיק את ארה"ב. עוד טוען גייטס כי מאז סיום מלחמת וייטנאם ב-1975 – מלבד מלחמת המפרץ ב-1991 ושלושת השבועות הראשונים של המלחמה נגד עיראק ב-2003 – שימוש צבאי מצד ארה"ב נעשה נגד ישויות שאינן מדינה, במלחמות לא קונבנציונאליות  וְאסימטריות (קרי, נגד ארגונים חמושים).

גייטס ממשיך: בשדה הקרב המודרני במלחמה אסימטרית ישנה חשיבות רבה מאוד למודיעין בזמן אמת ולפעולות סיכול הנעשות באמצעות מטוסים ללא טייס. טכנולוגיה מודרנית אִפשרה לספק בזמן אמיתי תמונות וידאו של טרוריסט המטמין מטען חבלה, או טנדר של המורדים הנע בכיוון מקום המִתקפה, ובהמשך לראות את הטרוריסט ואת הטנדר מושמדים במהירות בעיראק או אפגניסטן, באמצעות מטוסים ללא טייס שהופעלו מתוך בסיסים בארה"ב. כבר ב-2007 פעל גייטס במרץ להגברת ייצורם של כלי טיס בלתי מאוישים ולהכשרת צוותים נוספים להפעלתם. ב-2008 הוא נוכח לדעת כי מתוך כ-4,500 מזל"טים הנמצאים ברשות הצבא, רק קצת יותר ממחציתם פועלים בעיראק ובאפגניסטן, מפאת  קיבעון מחשבתי בפנטגון. ראשי הפיקודים האזוריים של הצבא האמריקאי, הפרוסים על פני העולם, פשוט לא ששו לוותר על המזל"טים שבפיקודם. חיל האוויר, שחלק ניכר מהמזל"טים היה שייך לו, לא נלהב לתת עדיפות לתחום הזה, כיוון שבהתאם לגישתו המסורתית ראה במפעילי המזל"טים נחותים בהשוואה לטייסים.

גייטס –  בניגוד לתקופת כהונתו בממשלו של בוש – מצא לנכון בתקופת אובמה להיכנס לעומק הקורה של הכנת תקציב משרד ההגנה. ב-2010, למרות מעורבותה של ארה"ב בשתי מלחמות, השר הקדיש יותר זמן לתקציב ההגנה מאשר לכל תחום אחר. ב-2010 הוא עסק בו זמנית בתקציב לשנה הזו, בהגנה על הצעת התקציב ל-2011 ובהכנת התקציב ל-2012. בהכנותיו את התקציב לשנת 2010 הוא התרכז בביטול תוכניות בלתי נחוצות. שר ההגנה לא המעיט בחשיבות המוכנוּת למלחמה נגד מדינות, מלחמה אשר תוצאותיה משמעותיות יותר מזו נגד ארגונים חמושים. עם זאת העריך כי לנוכח הסבירות הגבוהה כי דווקא המלחמות הבלתי קונבנציונאליות תעסוקנה את ארה"ב בעתיד, סבר כי יש לתת למלחמות האלה את התקצוב הראוי. וכאן הוא נתקל בהתנגדות ביורוקרטית במשרד ההגנה ובגבעת הקפיטול. חברי הקונגרס היו מעוניינים לשמור על תוכניות ההצטיידות הגדולות למלחמות הגדולות, כאלה שסיפקו מקומות עבודה רבים במדינות שמטעמן נבחרו. לדוגמה, ספקיו של מטוס חמקן מסוג F-22 פיזרו את ייצורו ב-44 מדינות בתוך ארה"ב, דבר שהפך את המשך הפרויקט חשוב עבור 88 סנטורים. גם יושב ראש המטות המשולבים,  מוּלן (Mullen) (2011-2007), וחברי המטה לא הסכימו לאסטרטגיה של השר לפיה על ארה"ב ליטול סיכונים בתחום פיתוח היכולות בהתמודדות עם צבאות סדירים בעתיד, כדי להתמודד בהצלחה במלחמות בהן אמריקה  שרויה כעת (עמ' 264). 

במטרה לא לחזור על טעויות בעטיין נכשלו קודמיו לקצץ פרויקטים, שיתף גייטס אנשי צבא בכירים בקבלת החלטות על מיזמים המיועדים לביטול, תוך החתמתם של הבכירים  על איסור גילוי המידע מהדיונים. כ-40% מתקציב משרד ההגנה הופנה לאפיקים בהם ניתן היה לקצץ כמו שכבות שונות של ביורוקרטיה, תוכניות בלתי נחוצות, עודף גנרלים ואדמירלים, ועודף בכירים אזרחיים וקבלנים במשרד ההגנה. כדי לרכוש את תמיכת משרד ההגנה בקיצוצים המתוכננים, השר הבטיח כי הכסף שייחסך יושקע בשיפור כושר הלחימה של הצבא. בנאומיו בפני אנשי הצבא הדגיש המחבר את הצורך לקרוא תיגר על חשיבה אורתודוכסית ושגרתית, וזאת לנוכח המורכבות והשינויים המתמידים בשדה הקרב. בהתאם לראייתו האסטרטגית, הוא העלה את ההקצבות למודיעין, בהן עבור המטוסים ללא טייס, עבור הכוחות המיוחדים ועבור אימונם של צבאות זרים בלחימה נגד טרור. מאידך גיסא, הוא ביטל או צמצם ייצורם כלי טייס שנועדו למלחמה מול מדינות ויעילותם הייתה מוטלת בספק, בהם כלי טייס עתידיים.

בתמיכת הנשיא, והודות לרוב רפובליקאי שנוצר בקונגרס, בפברואר 2011 הצליח גייטס להשיג את אישור הקונגרס לקיצוץ או קביעת תקרה ל-33 תוכניות – שיא מרשים. מאידך גיסא,  אנשי צבא בכירים האשימו את שר ההגנה בכך שקרע לגזרים את הלב מעתידו של הצבא, הוציא את הקרביים מתוכנית ההגנה מפני טילים, וצמצם את תפקיד הצבא לשמירה על אפגניסטן ועיראק.

לגייטס היו חילוקי דעות קשים עם אובמה ביחס לגודל התקציב הצבאי. שר ההגנה, בניגוד לנשיא, לא רצה לקצץ בתקציב הביטחון, כי אם להפכו למועיל יותר באמצעות ביטול תוכניות בלתי נחוצות וחיזוק היכולות הצבאיות.  השר מאשים את הנשיא כי פעמיים לא עמד בהתחייבויות שנתן לו בתחום התקציב. לדוגמה, באפריל 2011,  בניגוד להבטחתו  לגייטס רק לפני ארבעה חודשים – התכוון אובמה להכריז  על קיצוץ של 400 מיליארד דולר מהתקציב הביטחוני במשך 10 שנים, בהסבירו זאת במצבה הנואש של הכלכלה. שר ההגנה טען באוזני הנשיא כי עבור הצמצום בכוחות כעת, נשלם בדמם של חיילנו, קרי ילדינו, במלחמה הבאה – אך ללא הועיל. גייטס העריך כי לקיצוץ בתקציב תהיינה השלכות חמורות במישור האסטרטגי, כיוון שסין מגדילה בהתמדה את תקציבה הצבאי. יתרה מזו, היכולות הצבאיות של בעלות בריתה של ארה"ב מצטמקות, בעוד של יריבותיה כמו איראן, גדלות – וכל זאת כאשר התחייבויותיה הצבאיות של אמריקה נותרות להיות גלובאליות. לדברי גייטס, הוא הפסיד בטיעוניו על התקציב.

איראן – התנגדות לתקיפה ישראלית

המחבר, שהיה מעורב בניסיונותיה החוזרים והכושלים של ארה"ב לשפר קשרים עם  הרפובליקה האסלאמית באיראן מאז היווסדה ב-1979, התייחס בספקנות ליוזמותיו המחודשות של אובמה באותו התחום. עם זאת גייטס לא התנגד ליוזמות האלה, בהניחו כי אם הן תיכשלנה – כפי שאכן קרה – ארה"ב תהיה בעמדה חזקה  יותר להשיג החלטות במועצת הביטחון להטיל סנקציות על טהראן. שר ההגנה האמין כי סנקציות כלכליות קפדניות היוו את "הדרך האפשרית היחידה לעצור את תוכנית הגרעין של איראן, מלבד מלחמה" (עמ' 327). 

בוש הבן ואובמה הצהירו כי האופציה הצבאית נגד איראן נותרה, ותפקיד הפנטגון היה לתכנן פעולה צבאית, כדי  שהאיום יהיה ממשי. אחד האמצעים לכך היה לחזק את כוחן של בעלות בריתה של ארה"ב באזור באמצעות ציודן במערכות הגנה נגד טילים ונשק מתקדם. בפברואר 2010 ביקר גייטס בטורקיה, אך לא עלה בידו לגייס את ראש ממשלתה, רג'פ ארדואן, במאבק נגד איראן. במארס ערך גייטס ביקור בערב הסעודית במהלכו הוסכם על עסקת נשק גדולה.

בישראל, החל ממארס 2009 עמד בראשות הממשלה בנימין נתניהו. גייטס פגש לראשונה את נתניהו בבית הלבן [ב-1989] בתקופה בה בוש האב כיהן כנשיא, המחבר היה סגן היועץ לביטחון לאומי ונתניהו היה סגן שר החוץ. גייטס נעלב מסגנונו הביקורתי והחצוף  כלפי  ארה"ב של האורח, ועל כן  מצא לנכון להודיע ליועץ לביטחון לאומי ברנט סקוקרופט (Scowcroft)  כי אין להתיר יותר ל"ביבי" לחזור לתחום הבית הלבן (עמ' 387). את שר הביטחון בממשלתו של נתניהו, אהוד ברק, הכיר גייטס החל מ-1991, בתקופה בה המחבר היה ראש הסי-איי-אי וברק היה רמטכ"ל.  נרקמו ביניהם יחסים טובים, שנמשכו בתקופה בה גייטס כיהן כשר ההגנה בממשלים של בוש הבן ואובמה. בתקופת שני הממשלים נהג ברק להיפגש עם גייטס לעיתים קרובות – ובתקופת אובמה הוא היה מגיע לוושינגטון בערך כל חודשיים. מכאן, לא במקרה, כי בעוד הקשרים בין ממשל אובמה לנתניהו היו צוננים, הקשרים הביטחוניים בין שתי המדינות נותרו איתנים ואף חסרי תקדים.

בשיחותיו של גייטס עם נתניהו במאי 2009 בוושינגטון, וביולי 2009 בישראל, העריך ראש הממשלה כי תגובתה של איראן למתקפה ישראלית נגד מִתקניה הגרעיניים תהיה סמלית ותצטמצם בירי כמה עשרות טילים על ישראל ובמטחי טילים של חיזבאללה מלבנון. המחבר דחה דעה זו וטען כי המהלך הישראלי יגרור מלחמה אזורית. שני הצדדים נותרו דבקים בהערכותיהם השונות, ביחס לתקיפה באיראן, לאורך כהונתו של גייטס כשר ההגנה. המחבר סבור כי ישראל שוכנת בסביבה מסוכנת, בה קבוצות ומדינות שואפות להשמידה. גייטס ממשיך: מעשיה של ישראל עצמה [רומז למדיניותה של ירושלים בסוגיית ההתנחלויות ועמדתה המעורפלת בנושא הקמת מדינה פלסטינית] תורמים להרעה במצבה האסטרטגי ובבידודה. הזמן אינו פועל לטובתה של ישראל, לנוכח המגמות באזור ושיעור הילודה של הפלסטינים הגבוה מזה של ישראל.

הגנת טילים מפני איראן

בסוף 2008 מערכת ההגנה מפני טילים אסטרטגיים של ארה"ב כללה 23 מיירטי טילים, מוּצבים על קרקע באלסקה, ו-4 נוספים בבסיס בקליפורניה. כזכור, התוכנית האמריקאית להצבת מיירטי טילים בפולין והקמת מערכת רדאר עבורם בצ'כיה נתקלה בהתנגדות בשתי המדינות האלה. כאשר אובמה נכנס לתפקיד הנשיא בתחילת 2009 היה ברור כי התוכנית להצבת מערכת נגד טילים בפולין ובצ'כיה אינה מתקדמת, ובכל מקרה, הוויכוח שהתנהל במדינות האלה יעכב את מועד הפיכתה למבצעית. במקביל, הערכת משרד ההגנה האמריקאי לגבי תוכנית הטילים של איראן השתנתה: הפנטגון הגיע למסקנה כי איראן כבר אינה מתמקדת בבניית מערכת טילים לטווח ארוך, כי אם בטילים לטווח בינוני וקצר, אותם תוכל לירות במטחים של 50 עד 70 טילים בו זמנית. זו הייתה הסיבה העיקרית מדוע היה זה משרד ההגנה שיזם את הקפאת התוכנית ביחס לפולין וצ'כיה – ובמקומה החל לפתח תוכנית שתוכל להתמודד עם הטילים לטווחים הקצרים יותר של איראן.

על כן, הטענה מצד פוליטיקאים בארה"ב כלפי אובמה כי הוא ויתר על הקמת אתר יבשתי שלישי נגד טילים בפולין ובצ'כיה, כדי להשביע את רצונם של הרוסים ולפתוח דף חדש ביחסים עימם אינה נכונה. יתרה מזו. ארה"ב לא ויתרה על הצבת מערכת טילים בשתי המדינות האלה, אלא שמרה עליה בתור אופציה, במקרה שייווצר איום בטילים ארוכי טווח מצד איראן. בקיצור, השינויים בסוג האיום ושינויים טכנולוגיים הם שגרמו לשינוי בעמדתו של גייטס בספטמבר 2009, בהשוואה לעמדתו לפני כשלוש שנים. הסבריו הפומביים של גייטס לשינוי – שנעשו גם לפי בקשתו של אובמה –  לא שכנעו חלק ממתנגדיו של הנשיא, אשר אף בבחירות לנשיאות ב-2012 המשיכו להאשימו בוויתור למען הרוסים על הצבת טילים על אדמת פולין והפקרתה. 

התוכנית החדשה להתמודדות מול הטילים של איראן– לה הִקצה גייטס סכום נכבד בתקציב לשנת 2010 –  כללה הגדלה משמעותית בטילים המוצבים על כלי שיט בים מסוג SM-3, בתור תחלופה לטילים המוצבים ביבשה.  בתוכנית האמריקאית להציב "מאות טילים מתקדמים"  מסוג  SM-3 בין השנים 2020-2018 ראו הרוסים איום גדול יותר מאשר מהטילים מוצבי קרקע. נושא ההגנה מפני טילים המשיך להיות נושא מרכזי בשיחות בין נאט"ו לרוסיה.

רוסיה: שיפור חולף בקשרים  בתקופת מדבדב

בניגוד לתקופת בוש, מעורבותו של גייטס בנושא מדיניותה של ארה"ב כלפי רוסיה בתקופת אובמה הייתה מעטה, מלבד בתחום גיבוש הסכם חדש לצמצום הנשק הגרעיני.  ההסכם נחתם על ידי אובמה ודמיטרי מדבדב (נשיא רוסיה, 2012-2008) בפראג ב-8 באפריל 2010. המחבר תמך בעקביות בצמצום משמעותי בכלי הנשק הגרעיניים של שתי מעצמות העל על בסיס הדדי – אבל בניגוד לאובמה וחלק מקודמיו ובהם קרטר ורייגן, הוא לא תמך בחיסול כל הנשק הגרעיני, מצב שעלול היה להציב את ארה"ב בנחיתות צבאית ביחס למדינות אחרות.

ב-18 ביוני 2010 התקיימה התייעצות בהשתתפות בין היתר הנשיא, סגנו, שר ההגנה, ראש הבולשת הפדראלית וראש הסי-איי-אי,  בשאלת הטיפול בסוכנים רוסים רדומים בארה"ב, אשר את זהותם חשף לאמריקאים מקור [בכיר] במודיעין הרוסי במוסקבה. אובמה חשש כי מעצר הסוכנים יפגע במערכת היחסים עם רוסיה, שלכאורה, בתקופתו של הנשיא מדבדב, עלתה על הדרך הנכונה; וביידן אף טען כי כדי לא לפגוע בקשרים עם רוסיה מוטב לא לעשות דבר. ראשי המודיעין, וגם המחבר, תבעו קודם כול לחלץ מרוסיה את  המקור שמסר את המידע. [משתמע כי הדבר הוסכם על הנשיא ובוצע בהצלחה.] לאחר מכן הוחלט לעצור את הסוכנים הרוסים, שכנראה עדיין לא ביצעו פעולות ריגול. להפתעתו של גייטס, הרוסים כבר ביולי  2010 הסכימו להחליף את סוכניהם שנתפסו בארבעה אזרחים רוסים כלואים בעוון ריגול לטובת המערב. הקשרים בין שתי המעצמות לא נפגעו מהפרשה, וגייטס העריך את אובמה על שלא נכנע לאינסטינקט הראשוני שלו לטאטא את כל הפרשה מתחת לשטיח.

ב-21 במארס 2011 החל ביקורו האחרון של גייטס ברוסיה – יום אחרי תחילת ההפצצות האמריקאיות נגד משטרו של קדאפי בלוב (הנושא יידון בהמשך). ניכרו הבדלים ברורים בין התבטאויותיהם הפומביות של הנשיא מדבדב לראש הממשלה פוטין ביחס להחלטת מועצת הביטחון מ-17 במארס שאִפשרה את ההפצצות: פוטין תקף את ההחלטה, בעוד מדבדב לא הסכים לדברי פוטין והגן על עמדתו שלו לא להטיל וטו על החלטת מועצת הביטחון הזו, אלא להימנע.  בנושא מערכות נגד טילים, מדבדב תבע מתן ערובות משפטיות לרוסיה שהטילים אינם מכוונים נגדה, אחרת רוסיה תגדיל את יכולתה הצבאית. גייטס טען כי הסנאט לא יאשר זאת. שר ההגנה האמריקאי הבין כי מה שמטריד את הרוסים הוא שיפור עתידי של מערכות טילי SM-3 האמריקאיות. ביומו האחרון במוסקבה הרהר גייטס על הדרך המרשימה שעשה במשך 43 שנים: התקדמותו מתפקיד אנליסט זוטר בסי-איי-אי בנושא בריה"מ, תפקיד בו החל באוגוסט 1968, ועד לביקורו ברוסיה בתור שר ההגנה.

להערכתו של גייטס, לוּ פוטין היה מרשה למדבדב להציג את מועמדותו לנשיאות ב-2012, הדבר היה יוצר סיכויים טובים להתפתחות הן לעם הרוסי  והן לקשרים בין ארה"ב לרוסיה. מדבדב הבין כי בעיותיה הכלכליות והפוליטיות של רוסיה מחייבות היעזרות במערב, ומכאן הצורך בשיפור הקשרים עימו. לעומתו, פוטין יִצג את "רוסיה של העבר, נרדף על ידי רוחות של אימפריה שאבדה, תהילה שאבדה, ועוצמה שאבדה" (עמ' 532). לדברי גייטס, כל עוד פוטין ימשיך לשלוט – וזה עשוי להימשך עד 2024 – בעיות הפנים של רוסיה לא תטופלנה כיאות וההזדמנויות לפיתוח קשריה עם ארה"ב ומערב אירופה תהיינה מוגבלות.

סין: אתגר צבאי מתעצם

גייטס חושף כי מאז תחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 התקיים שיתוף פעולה בין ארה"ב לסין בתחום הביון הטכני נגד בריה"מ. בסין הוצבו תחנות רדאר אמריקאיות למעקב על שטחה של בריה"מ, כתחליף לתחנות שהיו מוצבות בצפון איראן  עד למהפכה האסלאמית ב-1979. שיתוף הפעולה הזה נמשך במשך שנים ולא הושפע ממצב הקשרים בין וושינגטון לבייג'ין. בתור שר ההגנה, רצה גייטס לכונן מערכת קשרים דומה עם סין בתחום הצבאי, שגם כן לא תושפע מן המצב הפוליטי. ואולם, המשך מדיניותה המסורתית של ארה"ב בדבר משלוחי נשק לטייוואן והתנגדותה של אמריקה למדיניותה התוקפנית של סין בים סין הדרומי – שני הנושאים האלה עמדו מאחורי אי היענותה של סין להצעתו של גייטס. [כנראה בזכות התנגדותה של ארה"ב לניסיונות התפשטות של סין בים סין הדרומי] המחבר זכה לקבלת פנים אוהדת ביותר בעת ביקורו בווייטנאם באוקטובר 2010. הוא מציין כי מערכת של קשרים צבאיים בין שתי המדינות התקיימה כבר 15 שנים.

ב-9 בינואר 2011 ערך  גייטס את ביקורו האחרון בסין. על אף האווירה הנוחה, הסינים התלוננו במיוחד על המשך משלוחי הנשק לטייוון וטיסות הסיור האמריקאיות בסמוך לחופיה של סין.  ארה"ב, מצִדה, סברה כי על סין לעשות יותר למניעת התחמשותה של צפון קוריאה בנשק גרעיני. במקביל לסוגיות הקבועות האלה – לדברי גייטס, אתגרים נוספים ימשיכו לעמוד גם בעתיד בפני הקשרים בין וושינגטון לבייג'ין. סין ממשיכה להשקיע חלק הולך וגדל מתקציבה בטכנולוגיות צבאיות חדשות, בהן טילים מדויקים יותר נגד כלי שיט, טילים בליסטיים, צוללות גרעיניות, טילים להשמדת לוויינים ומטוסי חמקן – וכל זאת במטרה להרחיק את הנוכחות האווירית והימית של ארה"ב מִיָם סין הדרומי ומטייוון. סין נוקטת בעמדה תוקפנית הולכת וגוברת ביחס לתביעותיה על שטחים בים סין הדרומי ובאיים קרובים ליפן. הסינים ממשיכים לאתגר את הסיורים של ארה"ב באוויר ובים שנעשים באזורים האלה, על אף שהם מתבצעים במרחב אווירי ובמים בינלאומיים. יכולת מתקפת הסייבר של סין מתקדמת, והרשתות האזרחיות והצבאיות של ארה"ב משמשות לסין מטרה יומיומית.

מהפכות בעולם הערבי

המחבר תמך ביוזמתו של אובמה לשיפור הקשרים עם העולם המוסלמי, כפי שבאה לידי ביטוי בנאומו באוניברסיטת קהיר ב-4 ביוני 2009 – נאום שלא התקבל יפה בישראל  (עמ' 330). בעקבות פרוץ הפגנות רחבות במצרים נגד שלטונו של הנשיא חוסני מובארק בינואר 2011, נוצרו שתי קבוצות בממשל אובמה בשאלה מה לעשות. חברים במועצה לביטחון לאומי, בהשפעת פעילים למען זכויות האזרח,  טענו כי על אובמה להתייצב לטובת דרישות המפגינים לשינוי במשטר, כדי להיות בצד הנכון של ההיסטוריה. מנגד, מוּלֶן (יושב ראש המטות המשולבים), ביידן, הילרי קלינטון, טום דונילון (היועץ לביטחון לאומי) וגייטס דגלו בעמדה זהירה. גייטס, כלקח מהאירועים באיראן ב-1979, בדמות החלפת משטרו האוטוריטארי של השאה בשלטונם של קנאים אסלאמיים, חשש מהישנות המצב במצרים. עמד לנגד עיניו גם הלקח של מהפכות אחרות בהיסטוריה –  כמו המהפכה הצרפתית ב-1789 והמהפכה הרוסית ב-1917 – והוא: התקוממות שהחלה בסיסמאות אידיאליסטיות הסתיימה בכינון משטר עריץ. נוסף לכך העריך גייטס כי הצהרות של אובמה לטובת המפגינים לא תצלחנה למחוק מזיכרונם של המצרים את עשרות שנות התמיכה של ארה"ב במשטרו של מובארק. עוד טען גייטס כי  למִפנה החד של ארה"ב ביחס למשטרו של מובארק תהיינה השלכות שליליות על אמינותה בעיני בעלי בריתה האחרים באזור – שליטים דיקטטוריים כמו מובארק.

כאשר שלטונו של מובארק התערער בתחילת פברואר, אובמה – בניגוד לכל אנשי הממשל הבכירים שנזכרו לעיל – קיבל את דעתם של חברי הצוות הזוטרים בבית הלבן, לגבי המסר שעליו להעביר לנשיא המצרי. אובמה טלפן למובארק והודיע לו כי הרפורמות והשינוי חייבים להתחיל "עכשיו" (עמ' 506). גייטס במפורש התנגד לשימוש במילה "עכשיו", וסבר כי חשוב שתהליך העברת השלטון יהיה מסודר, כדי לאפשר לאופוזיציה להתארגן – ולא להותיר את הזירה לכוח הפוליטי היחיד שהיה מאורגן מכבר, האחים המוסלמים. 

ב-11 בפברואר 2011 מובארק התפטר והשלטון עבר זמנית למועצה העליונה של הצבא בראשות שר ההגנה מתקופת שלטנו של מובארק, מוחמד חוסיין טנטאוי. כבר ב-23 במארס  הגיע גייטס לביקור במצרים ונפגש עם טנטאוי. תחזיתו של טנטאוי לגבי ההתפתחויות במצרים היו אופטימיות ובלתי ריאליסטיות. הוא טען כי האחים המוסלמים לא יהפכו לכוח הדומיננטי והעריך כי לזרמים פוליטיים אחרים יהיה זמן  סביר להתארגן לקראת הבחירות. הוא גם לא קיבל את עצתו של גייטס כי קודם יש לארגן בחירות לנשיאות – האחים המוסלמים בשלב הזה הבטיחו כי לא יציגו מועמד לנשיאות – ורק אחר כך בחירות לפרלמנט, כדי לאפשר למפלגות החילוניות להתארגן. בניגוד לתחזיתו האופטימית של האיש החזק במצרים, בבחירות שנערכו לפרלמנט בסתיו 2011 זכו נציגי הזרם האסלאמי ברוב מוחץ, והאחים המוסלמים חזרו בהם מהבטחתם לא להציב מועמד לנשיאות. בתקופה שגייטס כבר לא מילא תפקיד בממשלו של אובמה, נציג האחים המוסלמים,  מוחמד מורסי, נבחר לנשיא ביוני 2012.

שר ההגנה לא ביקר בישראל מאז יולי 2009, למרות ששר הביטחון ברק נהג להיפגש עם גייטס בוושינגטון מדי חודשיים או שלושה. גייטס הגיע לישראל ב-24 במארס 2011, לאחר הביקור במצרים שנדון לעיל. ההתפתחויות באזור הטרידו את ישראל והשר האורח ניסה להרגיעה. כמו כן יעץ לישראל דווקא לנצל את המצב החדש, כדי להתקדם בשלום עם הפלסטינים ולהתפייס עם תורכיה. בהמשך הוא ערך ביקור קצר ברמאללה והיה לשר ההגנה האמריקאי הראשון שביקר בה. גם שם יעץ להתקדם לקראת שלום, ובשני המקומות – בישראל בראשות נתניהו ובשלטון הפלסטיני בראשות מחמוד עבאס – לעצותיו לא הייתה השפעה.  

באמצע פברואר 2011 החלה התקוממות נגד משטרו של מועמר קדאפי בלוב. המחבר העריך כי האירועים בלוב אינם נוגעים לאינטרסים החיוניים של ארה"ב. הוא התנגד בתוקף למתקפה אמריקאית נגד מדינה מוסלמית שלישית תוך עשור, כדי להביא לשינוי המשטר בה. זאת, כדברי גייטס, בלי לקחת בחשבון עד כמה משטרו של קדאפי היה נתעב. שר ההגנה היה מודאג מפריסת יתר של הכוחות האמריקאיים ומאפשרות של מלחמה ממושכת, ומכך כי ההנחה הנאיבית בדבר הכרעה מהירה עלולה להתבדות. נותרו לגייטס ארבעה חודשים עד  לסיום כהונתו והוא הרגיש כי אבדה סבלנותו כלפי אנשים הדנים בכניסה למלחמה חדשה כאילו היה זה משחק וידאו. לנוכח התנגדותו הנחושה לפעולה צבאית בלוב, הוא שקל להתפטר – אך הגיע למסקנה כי אין זה ראוי לעשות זמן קצר לפני סיום תפקידו. על כן, ראה מחובתו להיערך לפעולה צבאית (העברת כוחות לזירה), אם תינתן פקודה על ידי הנשיא.

באמצע מארס 2011 הלחץ על הממשל לטובת פעולה צבאית בלוב הלך והצטבר, כולל מהליגה הערבית. נוצרה סכנה כי כיבוש בנגאזי על ידי צבאו של קדאפי יביא לטבח: קדאפי הבטיח להרוג את "החולדות" בבנגאזי. כמו כן היה לחץ חזק מבריטניה וצרפת על נאט"ו לפעול. בישיבה של בכירים עם הנשיא במארס, ביידן, מולן, דונילון וגייטס התנגדו להתערבות צבאית. הילרי קלינטון, השגרירה באו"ם, סוזן רייס, וחברת המועצה לביטחון לאומי, סמנתה פאוור (Samantha Power) דגלו בפעילות צבאית. הנשיא החליט בעד, כדי למנוע אסון הומניטארי. רייס הצליחה להעביר במועצת הביטחון של האו"ם את ההחלטה המתאימה ב-17 במארס, תוך הימנעותן של רוסיה וסין. בינו לבין עצמו גייטס היה שותף לביקורת שהוטחה נגד הפעולה בלוב: משימה ללא הגדרת מטרה מדויקת, וחוסר בהירות לגבי גורלו של קדאפי ומה יהיה אחריו. בסופו של דבר ארה"ב נאלצה ליטול את החלק הארי במבצע, בגלל מגבלות יכולתן הצבאית של בעלות בריתה. גייטס מציין  כי לוב היא מדינה מפוצלת לשבטים, ועל כן נותרה שאלה פתוחה: האם ממשלה מרכזית חלשה תוכל לשמור על אחדות המדינה.

שירות הומואים בצבא

אובמה, כבר בתחילת נשיאותו הציב במקום גבוה בסדר העדיפויות שלו את ביטול החוק משנת 1993, מתקופת נשיאותו של ביל קלינטון, הידוע בציבור בניסוח "אל תשאל, אל תספר". החוק הזה נועד לאפשר להומואים ולסביות לשרת בצבא, בלי לחשוף את זהותם המינית – אך לא שם קץ לאפלייתם. בין השנים 1993 ל-2009 כ-13,000 גברים ונשים שוחררו משירות צבאי, כיוון שהודו בעצמם או מישהו אחר דיווח על זהותם המינית השוֹנָה.

על אף שגייטס ומוּלֶן תמכו גם כן בביטול החוק – שבעצם אילץ אנשים להתפשר על יושרם, כדי לשרת את מולדתם – הרי שניהם סברו כי ביטולו חייב להיעשות בהליך מסודר. זאת במיוחד לנוכח התנגדות להומואים בקרב חיילים קרביים, ומחשש כי רפורמה בנושא הזה בתקופת הימצאותה של ארה"ב בשתי מלחמות, עלולה לפגוע בתפקוד הצבא. במהלך 2010 נוצר מתח בין גייטס והצבא מצד אחד לבין פוליטיקאים בבית הלבן לגבי ההליכים שחייבים להשלים לפני ביטול החוק, כמו עריכת סקר בצבא וביטול החוק משנת 1993 בקונגרס. בנושא הזה התחולל "העימות הרציני ביותר" בין גייטס לאובמה (עמ' 441). ב-30 בנובמבר 2010, גייטס, בעקבות קבלת תוצאות הסקר, תמך בביטול החוק, ב-18 בדצמבר הסנאט הצביע בעד הביטול, והנשיא חתם על הביטול ב-22 בדצמבר. תהליך החקיקה הושלם ביולי 2011, כבר לאחר שגייטס סיים את תפקידו. המצב החדש התקבל בצבא ללא תקלות רציניות  בזכות, לטענת גייטס, התהליך התקין שקדם לו.

דאגתו של השר לחיילים

בביקוריו בעיראק ובאפגניסטן נהג  גייטס להיפגש לא רק עם המפקדים הבכירים, כי אם בנפרד עם קצינים זוטרים ומש"קים. בהיותו בסוף שנות ה-60 לחייו, ביקוריו הרבים בעיראק ובאפגניסטן היו כרוכים במאמץ פיזי, וגם הותירו מטען רגשי כבד. הוא שוחח עם חיילים (בהם בעמדות קדמיות באפגניסטן) מן השורה על בעיותיהם, והתערב בעצמו מול הביורוקרטיה של הצבא לפתרון הבעיות האישיות שהעלו. גייטס היה מסתכל בפניהם של החיילים ותמה "את מי מהילדים האלה אני אראה בפעם הבאה בבית חולים...או רשומים לקבורה בבית הקברות בארלינגטון ((Arlington" (עמ' 219). בכל ביקור הוא הלך והתמלא רוגז בראותו את התהום הרובצת בין החיילים הניחנים בחוסר אנוכיות והמקריבים את עצמם לבין הפוליטיקאים בבגדאד, קבול וּוושינגטון, השואפים לקדם את עצמם. 

תשומת לב רבה הקדיש השר להבטחת מיגונם של החיילים הלוחמים בעיראק ובאפגניסטן. בסוף 2006 כ-80%  מהפגיעות בחיילים האמריקאים בעיראק מקורם היה במטעני חבלה מאולתרים. לשיפור מיגון החיילים, בפברואר 2007 הוכנס לשירות בעיראק רכב "עמיד מפני מוקש ומוגן מפני מארב", ובראשי תיבות MRAP. ואולם משרד ההגנה – בניגוד לעמדתו של גייטס – לא רצה להשקיע סכומי עתק  באספקת רכבים רבים מהסוג הזה לחיילים בעיראק. מומחים בפנטגון טענו כי השקעה ברכבים כאלה תתברר כבזבוז, כיוון שהמורדים יפתחו מטעני חבלה חזקים יותר.  בישיבה בפנטגון בתחילת מאי 2007 הציג  גייטס את טיעונו בפשטות: "כל עיכוב [באספקת רכבים ממוגנים] ביום בודד עולה לילד אחד שלנו או ליותר באובדן איברים או חיים" (עמ' 122). לתדהמתו,  אף פקיד בכיר צבאי או אזרחי לא תמך בהצעתו לאשר תוכנית בזק לאספקת אלפי רכבים עמידי מוקשים לצבא,  ועל כן הוציא השר הוראה רשמית שנתנה לתוכנית הזו עדיפות עליונה. הקונגרס על שני בתיו תמך בפרויקט. במסגרת הפרויקט יוצרו  כ-27,000 רכבים ממוגנים בעלות של 40 מיליארד דולר, בהם מודל חדש של הרכב  שנועד להתאים לאזור ההררי והסלעי של אפגניסטן. רכבים ראשונים מהסוג הזה נמסרו לכוחות האמריקאיים באפגניסטן בנובמבר 2009. ההשקעה ברכבים החדשים הצילה חיי אדם ואיברים רבים. כמובן, היו לרכבים גם חסרונות: הם היו מאוד כבדים (משקלם נע בין 14 ל-30 טון) ועל כן בלתי יעילים מחוץ לדרכים.

תוך מאבק נגד עמדת הפנטגון, הצליח גייטס להקצות יותר הליקופטרים לפינוי חיילים פצועים באפגניסטן, כדי לצמצם את זמן ההמתנה לפינוי משדה הקרב ולהשוותו לזמן ההמתנה בעיראק, שהיה כשעה. טענת הפנטגון נגד יוזמתו הייתה כי השפעת  מהירות הפינוי על שיעורי התמותה של הפצועים, זניח. השר פעל נמרצות על מנת שהחיילים הפצועים יזכו למיטב הטיפול לא רק בבתי החולים, אלא גם לאחר השחרור מהם, במרפאות חוץ  ובשיקום. גייטס ממשיך: "החלק הקשה ביותר בתפקיד השר עבורי היה לערוך ביקורים אצל הפצועים בבתי החולים, דבר שעשיתי באופן סדיר והוא נעשה קשה יותר כל פעם" (עמ' 106). המַרְאוֹת הקשים של הפצועים, לדבריו, "קרעו אותי לגזרים" (עמ' 106). נדרש ממנו מאמץ מיוחד לראות אנשים צעירים שאיבדו איברים (הוא ביקר חייל שאיבד ארבע גפיים – שתי רגליו ושתי ידיו – וחלם לחזור ולנהוג) ונפגעו מכוויות. בתור שר ההגנה הוא הרגיש אחריות למה שקרה להם, "כאילו הם בניו ובנותיו" (עמ' 258). כבר  בראשית כהונתו, בתחילת מארס 2007 מיהר גייטס לפטר בכירים בצבא שהיו אחראים לתחזוקה לקויה של מרכז רפואי צבאי בוושינגטון. השר נאבק לשינוי שיטת הערכת דרגת הנכות של הפצועים וטען כי במקרים גבוליים של ספק, יש להכריע בנדיבות לטובת הלוחם הפצוע. עוד טען כי במתן ההטבות יש לתת יחס מועדף לפצועים בקרב על פני אלה שנפגעו שלא במהלך לחימה. בקידום הנושאים האלה נחל המחבר הצלחה מעטה מאוד. הוא הרגיש כי נכשל לשבור את ההתנגדות לשינויים מצד הביורוקרטיה. המחמאה הגבוהה ביותר בשבילו הייתה שהוא כונה "שר החיילים", לאור דאגתו הרבה להם.

מדי בוקר, בתור דבר ראשון, גייטס היה מקבל הודעות על אנשי הצבא שנהרגו ונפצעו בלחימה במשך 24 השעות האחרונות. בתקופת הגידול המואץ במספר החיילים בעיראק ב-2007 מספר ההרוגים היה למעלה ממאה בחודש. עם כניסתו לתפקיד גייטס נהג לחתום על מכתבי ניחומים שנשלחו להורים ולבנות הזוג של הנספים, אך במהרה הרגיש כי אין די בכך. הוא החל לכתוב הערות בכתב ידו בסוף כל מכתב. בהמשך הוא חש כי גם בזאת אין די, וכדי שהאנשים האלה לא יהפכו עבורו לנתונים סטטיסטיים, הוא ביקש לספק לו תמונות של כל אחד מהם, קורות חייהם, ודברים שנאמרו עליהם כמו מצד קרובי משפחה וידידים. במשך ארבע וחצי שנות כהונתו הוא כתב מכתבי ניחומים למעשה כל לילה ובכה – אך כלפי חוץ ניסה להסתיר את רגשותיו, ולא תמיד הצליח. השר ביקש לנצל את זכותו להיקבר בבית הקברות בארלינגטון, כדי להיטמן בחלקה בה קבורים רבים מאלה שנפלו במלחמות בעיראק ואפגניסטן.

גייטס מעולם לא שכח את תחינתה של אימא שפנתה אליו לפני השבעתו לתפקידו: "למען השם, השב אותם הביתה חיים" (עמ' 593). עד כניסתו לתפקיד שר ההגנה הוא לא נחשף ישירות למלחמה: ליתר דיוק הוא ראה אותה מהמשרדים  המחוטאים של הבית הלבן והסי-איי-אי. כהונתו כשר ההגנה חיזקה את אמונתו שנשיאים אמריקאים בעשורים האחרונים נחפזו לנקוט באמצעים צבאיים, במקום להשתמש בהם כמוצא אחרון. בהקשר זה הוא מעריך מאוד את הנשיא אייזנהאואר שלא נענה לעצות אנשי צבא לפתוח במלחמת מנע נגד בריה"מ וסין בגלל התחמשותן הגרעינית, וגם לא להמלצה פה אחד של המטות המשולבים להשתמש בנשק גרעיני, כדי לעזור לצרפתים בווייטנאם [כנראה ב-1954]. לדעתו של גייטס, דווקא אנשי הצבא הם "היונים" הגדולים ביותר בוושינגטון, כיוון שהם מודעים למחיר הכבד של המלחמה ולחוסר אפשרות לחזות את התפתחותה ובעיקר את סופה.

סיום תפקידו

אחת הסיבות שהביאו את גייטס לפרוש מתפקידו בשנה החמישית לכהונתו הייתה, לדבריו, רגישותו לחיי חיילים אמריקאים, עד כדי שרגישות זו העיבה על כושר שיפוטו ומכאן יעילותו. בשיחה עם אובמה בתחילת אפריל 2011, הנשיא שוב הציע לגייטס להישאר בתפקידו, אך כשהשר הסביר כי תש כוחו, קיבל את המלצתו למנות את למנות את ראש ה-סי-איי-אי  ליאון פנאטה  במקומו. במקומו של פאנטה הציע גייטס למנות את פטראוס, וליושב ראש המטות המשולבים הוא הציע את  מרטין דמפסי (Dempsey). (המחבר העדיף למנות את פטראוס לראש המטות המשולבים, אך הנשיא לא רצה בו בתפקיד הזה.) הנשיא קיבל את שלוש המלצותיו, ובסוף אפריל הודיע כי המינויים החדשים יכנסו לתוקף ב-30 ביוני 2011. 

הערות מסכמות  של גייטס

אין זה הוגן, אומר המחבר, לטעון מצדו מתוך פרספקטיבה של עשור כי לוּ היה שר ההגנה ב-2003 היה מתנגד למלחמה בעיראק, וזאת כיוון שפומבית הוא תמך בהחלטה לצאת למלחמה בזמנה. כעת [בסביבות 2013]  הוא סבור כי רק מפרספקטיבה היסטורית ארוכה יותר אפשר יהיה לומר אם מחירה הכבד של המלחמה הזו, שנמשכה שמונה שנים, היה כדאי. מחיר זה הסתכם בכ-4,500 הרוגים ו-35,000 פצועים  אמריקאים והון תועפות (אבידות העיראקים היו הרבה יותר קשות). נוסף לכך, המלחמה הביאה לחיזוק משמעותי במעמדה של איראן באזור ובתוך עיראק עצמה. פסק הדין ההיסטורי לגבי מלחמת עיראק יהיה תלוי בכך, האם הפלת משטרו של סדאם חוסיין תוכל להיחשב למהלך ראשון בתהליך הדחתם של המשטרים האוטוריטאריים בעולם הערבי, שיביא לבסוף יותר חופש ויציבות למזרח התיכון. בניגוד לדעתו של בוש  – גייטס סבור כי הסטת תשומת הלב והמשאבים למלחמה בעיראק, הגבירה את האתגרים בפניהם ניצבה ארה"ב באפגניסטן, שניכרו בעת כניסת המחבר לתפקיד שר ההגנה, במיוחד שובו של הטליבן ככוח רציני.

המלחמה בעיראק הייתה השנייה באורכה בתולדות ארה"ב, והמלחמה באפגניסטן – הארוכה ביותר בתולדות אמריקה. מאז מלחמת קוריאה (1953-1950), הסתבר כי לנצח במלחמה נעשה קשה. עם כניסתו לתפקיד שר ההגנה בשלהי 2006, הציב גייטס מטרות צנועות יותר מאשר ניצחון בשתי המלחמות בהן הייתה שרויה ארצו. בעיראק הוא שאף להביא לייצוב המצב ברמה כזו, בה הוצאת הכוחות האמריקאיים לא תתפרש כמפלה. באפגניסטן מטרתו הייתה לכונן ממשלה וצבא חזקים דיים, כדי למנוע שובו של הטליבן לשלטון, וּמאַל-קאעידה למנוע לחזור ולהשתמש באפגניסטן כבסיס לביצוע פעולות טרור. השר מסכם: "אני סבור כי מטרותיי המינימליסטיות הושגו בעיראק ונותרו בהישג יד באפגניסטן בזמן כתיבת שורות אלה" [בסביבות 2013] (עמ' 568).

המחבר מעריך כי נכון עשה  אובמה בנובמבר 2010, בקובעו מועד להעברת השמירה על הביטחון לאפגאנים בסוף 2014. לאחר למעלה משמונה שנות מלחמה, הקונגרס והעם האמריקאי היו זקוקים להבטחה כי לא מדובר כאן במלחמה ללא סוף. כנגד הטענה כי הטליבן יכול לכאורה רק להמתין עד לצאתם של הכוחות האמריקאיים כדי לפתוח במתקפה רחבה, משיב גייטס כי האסטרטגיה שלו בהחלט נתנה לכוחות הביטחון האפגאניים שהות מספקת להתעצם עד סוף 2014.

גייטס סבור כי סיכויי ההצלחה של האסטרטגיה הזו יגדלו באופן משמעותי, אם לאחר תום שנת 2014 תישמר נוכחות צנועה של נאט"ו באפגניסטן שתעזור לצבא האפגאני באימונים, בלוגיסטיקה, במודיעין, בסיוע אווירי ובפעילות נגד טרור. לחיזוק הערכתו הזו מביא גייטס את הטענה הבאה: בניגוד לדעה הרווחת, המשטר שהוקם בחסות בריה"מ החזיק מעמד כשנתיים לאחר נסיגת הכוחות הסובייטיים (הנסיגה הושלמה בפברואר 1989), והוא קרס ב-1992, רק לאחר התמוטטות בריה"מ והפסקת סיועה ב-1991. על כן, חשוב שארה"ב תעביר מסר בדבר המשך תמיכתה בשלטון האפגאני לאחר 2014, ולא תנטוש את אפגניסטן כפי שעשתה בתחילת שנות ה-90.

הערות ביקורתיות שלי

המחבר מתקשה להודות כי הפלישה לעיראק ב-2003 הייתה החלטה שגויה, על אף שמציין חלק מן ההשלכות השליליות שלה מנקודת ראות אמריקאית, כמו חיזוק מעמדה של איראן באזור ובתוך עיראק עצמה. לכך אפשר להוסיף, כי המחיר הכבד ששילמה ארה"ב במלחמה בעיראק, לא הפך את העיראקים לידידיה, אלא – סביר להניח – עורר שנאה כלפיה. האוכלוסייה המקומית ראתה באמריקאים, בתור עם זר השונה בלאומיותו ובתרבותו, כאחראי לאותו הרס במרקם החיים האנושיים שלה שהתחולל מאז 2003: כאוס של מלחמה עדתית; אובדן ביטחון אישי כתוצאה מפיגועי הטרור התכופים; מעצרים, לעיתים של בלתי מעורבים בטרור, מצד כוחות הביטחון; ופגיעה מתמשכת בשירותים בסיסיים כמו אספקה סדירה של מים וחשמל. מספר האבידות בנפש בקרב העיראקים, כתוצאה ממלחמות,  מאז הפלישה האמריקאית ב-2003 ועד סוף 2016 נאמד במאות אלפים (יש פער גדול בין האומדנים השונים).

התקופה – שלאחר סיום כתיבת ספרו של גייטס – בין השנים 2017-2014 התאפיינה בהחרפת המתיחות בין השיעים לסונים, בהשתלטות "המדינה האסלאמית" על חלק משטחה של עיראק, כולל העיר השנייה בגודלה, מוסול. שחרורם, במלחמה קשה ועקובה מדם,  של רוב השטחים האלה על ידי הצבא העיראקי ומיליציות פרו איראניות ב-2017 עדיין לא הביא מזור לעיראק. הערים המשוחררות הפכו לעיי חורבות ותושביהן עדיין נותרו פליטים. בקיצור, לעיראקים נוספו סיבות לשנוא את האמריקאים כאחראים לכל צרותיהם מפאת פלישתם ב-2003 (למרות שארה"ב סייעה לעיראק במלחמתה נגד "המדינה האסלאמית"), ומעמדה של איראן בתוך עיראק התחזק אף יותר. מתוך פרספקטיבה היסטורית אפשר לומר כי המלחמה ב-2003 לא בישרה התקוממות מוצלחת נגד משטרים דיקטטוריים בעולם הערבי – וגם אם מגמה כזו תתרחש אי פעם בעתיד, היא לא תשאב השראה ממצבה העגום של עיראק. בסופו של דבר, לדעתי, הפלישה לעיראק הייתה טעות רבתי. גייטס מודה בעצמו: "בעיני רבים מהעיראקים, אנו תמיד נישאר כפולשים וכובשים, לא כמשחררים" (עמ' 237). גם בוש, במעין הודאה עקיפה בטעותו, בדיון האחרון עם ראשי הצבא שקיים באוקטובר 2008, טען  למעשה כי על הממשל הבא להתנגד לרעיונות ליישם את דגם התערבותה של ארה"ב בעיראק, למען בניית דמוקרטיה, במקומות אחרים (עמ' 267).

להערכתי, גם השקעותיה העצומות של ארה"ב באפגניסטן לא הצדיקו את עצמן. גייטס וממשלו של אובמה בכלל, כבר לא שאפו לשים קץ לטליבן, אלא להחלישו. בדומה לעיראק, פעילותה הצבאית הממושכת של ארה"ב בארץ מוסלמית, הלכה והגבירה את הרגשות השליליים של האוכלוסייה המקומית כלפי אמריקה. לנוכח הנתונים האלה, מוטב היה לארה"ב להימנע מנוכחות צבאית מסיבית בארץ זו ולהסתפק בתמיכה מבחוץ במשטר המתנגד לטליבן, כמו בנשק ובציוד, בסיוע אווירי ובכוחות מיוחדים.

במדיניותו כלפי עיראק ואפגניסטן מצטייר גייטס כשר הגנה המונחה  בשיקולים מקצועיים וניחן בראייה ריאליסטית. החלטותיו להגביר זמנית את מלחמתה של ארה"ב נגד קבוצות המורדים בשתי המדינות האלה הביאו למִפנה בלחימה ושיפרו את תדמיתה של אמריקה בעיני בעלות בריתה. אף על פי כן, לא היה די בהחלטותיו הטקטיות הנכונות כדי לתקן את הטעות האסטרטגית שבכניסתה של ארה"ב למלחמה בשתי המדינות המוסלמיות.

עמדתו של גייטס כלפי ישראל מתאפיינת ברציונאליות קרה. לפחות במקרה אחד – הפצצת הכור בסוריה ב-2007 –  שיקולו היה שגוי בעליל ונבע, לפחות חלקית, מהיעדר אהדה רגשית לישראל.  בניגוד להערכתו, השמדת הכור בידי ישראל לא יכלה לערער את מעמדה של ארה"ב באזור, כיוון שבתקופה הזו רוב המזרח הערבי –  במיוחד מדינות המפרץ ובמידה לא מבוטלת מצרים –  ראה באיום האיראני את הבעיה המרכזית, ומכאן יחסו כלפי בעלת בריתה של איראן, סוריה, היה צונן. כמו כן, מתוך פרספקטיבה היסטורית, אפשר היה להסתמך על השלכות השמדת הכור הגרעיני של עיראק בידי ישראל ב-1981 – פעולה שלא פגעה במעמדה של ארה"ב בעולם הערבי.

גייטס אינו מוּדע דיו לעומק התנגדותו של הצד הפלסטיני לקיומה של ישראל כמדינה יהודית, ולכך שגם המתונים שבקרב המנהיגים הפלסטינים אינם מוכנים להכיר בה בתור שכזו, אלא רואים בה ישות בלתי לגיטימית שבכורח הנסיבות אפשר להשלים בשלב הזה עם קיומה. התייחסותו החיובית של גייטס לנאומו של אובמה באוניברסיטת קהיר ב-2009 – נאום שנועד היה להביא למִפנה חיובי במדיניות האמריקאית לטובת העולם המוסלמי-ערבי ושהיה בהכרח נעשה על חשבונה של ישראל –  יכול לשמש הוכחה נוספת להיעדר סימפטיה שלו לישראל.  מפִּסקה הבאה בספרו אפשר להסיק כי לחצה של ארה"ב בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני צריך להתרכז על ישראל. בקשר לאותו הנאום של הנשיא באוניברסיטת קהיר טוען המחבר כי האספקט השלילי של הנאום היה כי הוא העלה מאוד את הציפיות עבור הערבים בלי להגשימן, כמו לדוגמה, שארה"ב "תיאלץ את ישראל להפסיק לבנות התנחלויות ותסכים לכינונה של מדינה פלסטינית עצמאית" (עמ' 331). עם זאת, ביקורתו של גייטס כלפי הרחבת ההתנחלויות מוצדקת, לדעתי.

החלק המרגש בספרו הוא דאגתו לחיילים, הזדהותו עם אלה שנפלו בקרב, והלקח משירותו כשר ההגנה – להימנע מכניסה למלחמות.