מוסא, עמרו. הרְשוּמָה שלי (קהיר, 2017). [שר החוץ של מצרים 2001-1991] [סיכום וביקורת]

מוסא, עמרו. הרשומה שלי. הספר הראשון: חיי המוקדמים ושנות הדיפלומטיה. (קהיר, 2017). 655 עמ'. מהדורה דיגיטלית.

عمرو موسى، كتابيه. الكتاب الأول: النشأة وسنوات الدبلوماسية. دار الشروق 2017

עמרו (בתעתיק עמרו, אבל יש להגות עַמְר) מוסא היה שר החוץ של מצרים בין השנים 2001-1991 ומזכיר כללי של הליגה הערבית בין השנים  2011-2001. למוסא שני ילדים[1] ושלושה נכדים. ספרו האוטוביוגרפי עוסק בתקופת שירותו במשרד החוץ המצרי החל מ-1958 עד לסיום פעילותו בו ב-2001. הסיכום משקף את גרסתו של המחבר, כולל דעותיו והשערותיו, וניסוחים כמו "לדעת המחבר" נועדו להדגשה בלבד. סיכמתי ביתר פירוט את עמדתו של עמרו מוסא בסכסוך הישראלי-ערבי, הוספתי הערות בסוגרים מרובעים ופרק ביקורתי בסוף הסיכום.

 פעילותו הדיפלומטית של עמרו מוסא עד למיניו לשר החוץ, 1991-1958

חייו עד לעבודתו במשרד החוץ. עמרו מוסא נולד ב-3 באוקטובר 1936 בקהיר. אביו מחמוד אבו זיד מוסא –  לאחר שובו מצרפת וסיום לימודיו באוניברסיטת לִיוֹן –  עבד כמרצה בפקולטה לאמנויות באוניברסיטת פואד הראשון (כיום אוניברסיטת קהיר). האב פנה לחיים הפוליטיים והיה חבר בפרלמנט מטעם מפלגת ה"וופד" בסוף  שנות ה-20 ותחילת ה-30 ומקורב למנהיג הוופד ההיסטורי מוסטפא נחאס. בית ילדותו של המחבר שכן בסמוך לבנייני הממשלה והפרלמנט, כך שבהיותו ילד  היה מביט כל יום מחלון ביתו על שני המוסדות האלה. בבית ילדותו הוא היה עֵד לשיחות פוליטיות, כיוון שלא רק אביו, אלא גם קרובי משפחתו מצד שני ההורים היו או חברי פרלמנט או חברים לשעבר בו.

אביו נפטר ב-1945, והסבא מצד האם, חוסיין אל-הרמיל  (Harmil), דאג רבות לחינוכו ולהכרתו את החיים הפוליטיים.  כבר בגיל חמש המחבר נאם באסיפות בחירות, אותן היה מארגן סבו במסגרת מסע הבחירות שלו לפרלמנט. בבית סבו הייתה ספרייה גדולה, והסב עודד את נכדו לקרוא ספרים ואת ביטאון הוופד, וכמו כן ללמוד אנגלית על מנת להרחיב את ידיעותיו להיפתח לתרבויות אחרות.

כאשר התחוללה מהפכת ה-23 ביולי 1952 עדיין לא מלאו למחבר 16 שנה. הוא חש אהדה רבה כלפי המהפכה, על אף שגדל במשפחה שתמכה במפלגת הוופד. זאת בניגוד גמור לסבו מצד אימו. לעומת זאת משפחת אביו תמכה במהפכה. תמיכתו של מוסא במהפכה נבעה מהכרתו כי היא מבצעת שינוי גדול לו זקוקה מצרים. כמו כן בביקורתה כלפי מדיניותו של המלך פארוק ושחיתותו ראה מעין המשך לקו של מפלגת הוופד. גם במדיניות החוץ של המשטר החדש, כולל בפרספקטיבה היסטורית, ראה המחבר המשך למדיניות מפלגת הוופד. עוד בשנות ה-40 הכירה מצרים בבריה"מ, קראה להקמת הליגה הערבית, וב-1948 השתתפה ב"מלחמת פלסטין". כבר ב-1951, בעת מלחמת קוריאה, הכריזה מצרים על ניטרליות במלחמה הזו ובכך החלה במדיניות האי הזדהות בין המזרח למערב, וסירבה להשתתף בבריתות בחסות המערב. 

שגריר בשווייץ 1964-1960. בין השנים 1957-1953 למד עמרו מוסא משפטים באוניברסיטת קהיר. בסיום לימודיו רצה לעבוד בתור עורך דין, החל בסטאז', נחל הצלחה – אך בהשפעת ידידו שעבד במשרד החוץ, החליט ללכת בדרכו, עבר את מבחני הקבלה והצטרף לעבודה במשרד החוץ ב-1958. במסגרת שירותו במשרד החוץ, בין השנים 1964-1960 עבד מוסא בשגרירות מצרים בשווייץ. לאחר סיום שירותו בשווייץ, החל מ-1964 עבד מוסא במשרדו של שר החוץ מחמוד ריאד. באותו התקופה, כמו רוב בני דורו, המחבר העריץ את המנהיג המצרי גמאל עבד א(ל)-נאצר. זאת לאור המעמד החשוב שהשיג למצרים בתנועת המדינות הבלתי מזדהות, באפריקה ובאמריקה הלטינית [ובמקום אחר באותו הפרק המחבר מוסיף], "בד בבד עם עמדתו האיתנה והתומכת בבעיה הפלסטינית".

נאצר ומלחמת יוני 1967.  במהלך חייו נפגש המחבר עם נאצר פעמיים. הפעם הראשונה הייתה ב-21 באוקטובר 1966 בניו דלהי בעת שנאצר קיים פגישה עם הנשיאה החדשה של הודו אינדירה גנדי. המחבר ישב מאחורי נשיאו על מנת לרשום דוח על הפגישה. הפעם השנייה הייתה ב-25 במאי 1967, לאחר שמצרים כבר סגרה את מצרי טיראן בפני שיט ישראלי [ב-23 בחודש] ונשבו רוחות מלחמה.  ב-25 בחודש, המחבר התלווה לשר החוץ מחמוד ריאד, אשר הגיע יחד עם ראש ממשלת סוריה והרמטכ"ל הסורי לביתו של נאצר. בהיותו בבית הנשיא, לפתע מצא את עצמו מול נאצר שהיה בדרך לפגישה עם האורחים מסוריה. התרגשותו של המחבר הייתה עצומה: "לא האמנתי שאני ניצב בפני המנהיג ההיסטורי הזה, האיש אשר מאיים על אמריקה וישראל". מוסא ממשיך: אפשר לומר כי הימים האלה של סוף מאי היו רגעי התהילה האחרונים של נאצר לפני המפלה ב-5 ביוני. הנשיא הביט בו במבט שואל כְּבמי שאינו מוּכר לו, ולאחר שהמחבר הסביר לו כי הוא הגיע יחד עם שר החוץ, דאג הנשיא כי הוא קודם ישתה מיץ ואחר כך לא ימתין לבד לסיום הפגישה עם המשלחת הסורית, שאמורה  הייתה להתארך, כי אם בחדרו של מזכירו האישי. [שתי פגישותיו של המחבר עם הנשיא מתוארות בפרטי פרטים.]

מלחמת יוני 1967 מתוארת כ"מפלה", ומוסא דוחה את הניסוח הרשמי שנועד להמעיט מחומרת המפלה בתיאור מלחמה זו כ"נַכְּסָה", כלומר "חזרת המחלה". כבר שעות אחדות לאחר תחילת המלחמה ב-5 ביוני, במשרדו של שר החוץ, בו עבד המחבר, ידעו כי כלי התקשורת במצרים משקרים, וזאת בהסתמך על התקשורת הזרה. ב-6 ביוני מנהל משרדו של השר, מוחמד שוּכְּרי, יצא ממשרד השר במצב של בכי היסטרי. הוא נפל על הרצפה והתעלף מעוצמת ההלם – והאיש בעברו היה קצין בצבא. לאחר שהצליחו להקימו, סיפר: "אסון, היהודים הגיעו לתעלת סואץ". בהתברר גודל המפלה, הסקנו [המחבר מדבר בלשון רבים, משתמע כי לדעותיו היו שותפים עובדים במשרד השר] כי מצרים לא הייתה מוכנה למלחמה וכי "ההחלטה המדינית אשר הביאה למלחמה  הייתה באופן מוחלט שגויה", התבססה על חישובים בלתי נכונים וגבלה בהימור. כאשר נאצר הודיע על התפטרותו ב-9 ביוני 1967, מוסא בכה, ואולם הפעם דמותו של הנשיא כבר התערערה בעיניו והוא חש תרעומת כלפי המשטר. הוא הבין את ההשלכות החמורות שמקורן במשטר דיקטטורי בו קובעת עמדתו של איש אחד, "אשר הביאה להכנסתה של הארץ למלחמה", ולמפלה.

[לאורך גרסתו על פתיחת המלחמה ב-1967, אין האשמות כלשהן כלפי ישראל, כמדינה "תוקפנית" שפתחה בה, אלא האצבע המאשימה מופנית כלפי נאצר ומשטרו. בניגוד למלחמת יוני 1967, התייחסויותיו למלחמה ב-1956 (מבצע סיני ומבצע סואץ) הן מעטות מאוד וקצרות, בהן הוא מתעלם ממפלתה הצבאית של מצרים ומדגיש את ההישג במעמדו של נאצר בעקבותיה. מוסא מתעלם לגמרי ממעורבותה הצבאית של מצרים במלחמה בתימן בין השנים 1968-1962.]

מפלת ה-5 ביוני חשפה "פגם גדול בניהול המדינה ו[הייתה] תחילתה של דרך ארוכה שהסתיימה במהפכת ה-25 בינואר 2011". המחבר הגיע למסקנה כי "הפתרון לבעיות הארץ כמו ארצנו הוא הדמוקרטיה". הוא התחזק במסקנה הזו בתקופת שירותו במשלחת המצרית באו"ם בניו יורק (1972-1968, 1983-1981, 1991-1990) וכאשר עבד כשגריר מצרים בהודו (1986-1983), וראה דמוקרטיות אמיתיות. המצב בהודו הוכיח לו את השקר בטענות כי העוני והאנאלפביתיות מונעות או מציבות מכשולים לקיומה של דמוקרטיה. לדבריו, בזכות המשטר הדמוקרטי הפכה הודו כעת [2016] לאחת המעצמות הגדולות בעולם.

בעקבות המפלה  ב-1967 החליט המחבר להפסיק את השתתפותו  ב"ארגון א(ל)-טליע [האוונגרד] הסודי" [מדובר בארגון אוונגרד סודי המסונף ל"איחוד הסוציאליסטי הערבי" – המפלגה השולטת במצרים בתקופת נאצר. בארגון א(ל)- טליע היו מגמות מרקסיסטיות והוא פורק על ידי הנשיא אנואר סאדאת ב-1971.] מוסא הצטרף לארגון הזה בתקופת שירותו בשווייץ, בתור ארגון הקשור בנאצר אשר באותה התקופה היה בשיא זוהרו ו"כוכב הפאן ערביות, האי-הזדהות, המהפכה האלג'ירית, והבעיה הפלסטינית" [לפי הסדר הזה]. בדיעבד, בעקבות המפלה ב-5 ביוני, כעת היה מוכן מוסא להודות כי הדיונים בא(ל)-טליע על הישגיה של מצרים, כמו בתחומי התעשייה והחקלאות, היו תלושים מהמצב העגום במציאות.

ב"וועדה השלישית" של העצרת הכללית של האו"ם, 1972-1968. מאז שירותו הדיפלומטי, חלומו של מוסא היה לעבוד באו"ם. ב-1968 הוא אכן הגשים את שאיפתו, ולאחר סיום עבודתו במשרד שר החוץ התמנה לחבר במשלחת המצרית הקבועה באו"ם. השגריר הקבוע של מצרים באו"ם, מוחמד חסן א(ל)-זיאת,  הציב אותו לעבוד ב"וועדה השלישית" של העצרת הכללית של האו"ם, שעסקה בבעיות חברתיות וזכויות האדם. זו הייתה ועדה שנפלה בחשיבותה בהשוואה לוועדה הראשונה שעסקה בביטחון הבינלאומי, וגם ביחס לוועדה השנייה שטיפלה בכלכלה. בפעילותו בוועדה נקט המחבר למעשה קו עצמאי, שלא תאם תמיד את מדיניותו של השגריר הקבוע של מצרים באו"ם. לבסוף, הקנה לו א(ל)-זיאת חופש פעולה מלא בוועדה.

על אף היותו דיפלומט צעיר, הפך מוסא, למנהיג של גוש מדינות  בוועדה השלישית אשר כלל ארצות ערביות – שהלכו בעקבות מצרים – וכמו כן מדינות באסיה (כולל הודו ופקיסטן), באפריקה ובאמריקה הלטינית. קבוצה זו של מדינות, שמספרן עלה בהדרגה ל-60, שלטה באופן מלא בוועדה השלישית, כיוון שלא ניתן היה להעביר אף החלטה בוועדה ללא הסכמתה. מוסא הצליח לרתום את מרבית מדינות הוועדה כדי להכשיל בקביעות את הצעת המערב ליצור משרה של "הנציב הכללי לזכויות  האדם". התנגדותו להצעה נבעה מהיותה מכוונת  למעשה  [לדבריו] למטרות איום וסחטנות כלפי מדינות העולם השלישי. נוסף לכך, לאור התנגדותן של בריה"מ, הגוש המזרחי וסין לכינונה של המשרה הזו, מצא המחבר לנכון, בתקופת המלחמה הקרה, לא להתייצב לצִדה של ארה"ב. משרת הנציב הכללי לזכויות האדם הוקמה לבסוף, אבל רק לאחר סיום המלחמה הקרה. 

מוסא ניצל את שליטתו בוועדה להפעלת לחץ על ישראל בנושא זכויות האדם בשטחים הכבושים. יש לציין כי מצבה של ישראל באו"ם לא שיקף את ניצחונה ב-1967, כי אם ההיפך. ישראל הייתה מבודדת, בעוד מצרים נחלה ניצחונות פוליטיים במוסדות האו"ם. בספטמבר 1970 מת הנשיא נאצר. המחבר בכה על מותה של האישיות הגדולה הזו, על אף אחריותו למפלה ב-1967. כבר לאחר סיום עבודתו בוועדה השלישית, חזר המחבר זמנית  לפעול ואף להנהיג דיונים בה ובעצרת הכללית, שהביאו לפרסום החלטת העצרת הכללית מ-10 בנובמבר 1975 הרואה בציונות סוג של גזענות.

מלחמת אוקטובר 1973. בסוף דצמבר 1972 סיים מוסא את תקופת שירותו הראשונה באו"ם ועבד במשרדו של  שר החוץ מוחמד חסן א(ל)- זיאת. היה זה אותו האיש אשר שימש בעבר נציג קבוע של מצרים באו"ם, והוא בחר במחבר לעבוד במשרדו, למרות – ואולי דווקא בגלל – התנהלותו העצמאית בתקופה בה שירת תחתיו באו"ם. ב-25 בספטמבר 1973 יצא מוסא לניו יורק, במסגרת המשלחת המצרית אשר נלוותה לא(ל)-זיאת, על מנת להשתתף בכינוס העצרת הכללית. עד ה-5 באוקטובר 1973 העניינים באו"ם התנהלו  כרגיל.

ב-6 באוקטובר 1973 בשעה 7:30 בבוקר זמן ניו יורק [14:30 זמן קהיר] העיר צלצול טלפון את מוסא והוא התבקש לבוא בדחיפות לכינוס של המשלחת המצרית, בקבלו הודעה: המלחמה החלה ונראה כי כוחותינו מתקדמים מאוד. המחבר ציית להוראה, אך סבר כי בנושא הישגיה של מצרים במלחמה חוזרת התקשורת המצרית על שְקריה, כמו במלחמה ב-1967. רק כאשר הידיעות על חציית תעלת סואץ על ידי הכוחות  המצריים זכו לאישור מסוכנויות ידיעות בינלאומיות התמלאה המשלחת המצרית בשמחה. "הרגעים המאושרים ביותר" בחייו היו ב-8 באוקטובר, עת נודע לו כי "קו בר לב" נפל בידי המצרים, התקפת הנגד הישראלית נהדפה, ורבים מהחיילים הישראלים נשבו.

 רק כ-20 שעות לאחר פרוץ המלחמה קיים שר החוץ האמריקאי, הנרי קיסינג'ר, את הקשר בנושא ההתפתחויות בה עם עמיתו המצרי. לאחר מכן, התקשורת בנושא התקיימה בערוץ חשאי (שהוקם על ידי הסי-איי-אי עוד לפני המלחמה) בין היועץ לביטחון לאומי של סאדאת, חאפז אסמאעיל, שלמעשה ביטא את עמדתו של הנשיא, לבין קיסינג'ר. כלומר, כבר מ-7 באוקטובר קיסינג'ר הבין כי את הקשר עם ההנהגה המצרית יש לבצע דרך הערוץ החשאי, ולא באמצעות שר החוץ המצרי א(ל)-זיאת המצוי בניו יורק. שר החוץ היה מקבל, בהודעות טלפוניות, הוראות  –   בשם הנשיא או יועצו לביטחון לאומי בנושאי הסברה – כמו להפיץ את הגרסה המצרית לפיה ישראל היא שפתחה ב"תוקפנות" ומצרים מנצלת את זכות ההגנה החוקית שלה.  

מוסא מתאר את תוצאות המלחמה (שהסתיימה ב-24 באוקטובר 1973) כניצחון מצרי, למרות שאינו מתעלם לגמרי מהישגיה של ישראל במלחמה, כמו חציית התעלה והטלת מצור על הארמייה השלישית. [אף על פי כן, מתעלם המחבר מהאבידות הכבדות של מצרים בציוד ובכוח אדם במלחמה, שעלו על אלה של ישראל; מכך שגודל השטח שנכבש בידי ישראל במערב התעלה היה גדול יותר מהשטח שנכבש בידי המצרים במזרחה; שהיו אלה המצרים שהתחננו להפסקת האש, וכי מספר השבויים המצרים עלה על 5,000 בהשוואה למאות בצד הישראלי.]  ב-31 באוקטובר 1973 מונה אסמאעיל פהמי לשר החוץ במקומו של מוחמד א(ל)-זיאת. כבר בתקופת המלחמה ניכרו סימנים כי הנשיא אנואר סאדאת אינו מעדכנו וכנראה עומד לשחררו מתפקידו. מינוי השר החדש סימל תחילתו של שלב חדש במדיניות החוץ המצרית: שקידה על פעילות דיפלומטית בסכסוך עם ישראל, בהתאם לקביעתו של סאדאת כי מלחמת אוקטובר היא המלחמה האחרונה.

מנהל הארגונים הבינלאומיים, 1981-1976, 1990-1986

לאחר פיטוריו של א(ל)-זיאת, עבר מוסא לעבוד במשרדו של שר החוץ החדש פהמי. במהלך 1976 החליט פהמי לקדם דיפלומטים צעירים ומוכשרים לעמדות ניהול במיניסטריון שלו. במסגרת מדיניות זו הוא מינה את מוסא למנהל "מחלקת [מִנהל] הארגונים הבינלאומיים". זאת על אף שדרגתו במשרד החוץ הייתה "יועץ", בעוד קידומו לניהול המחלקה הגדולה והחשובה הזו חייבה דרגת "שגריר" או "ציר מיופה כוח" לכל הפחות. המינוי היווה קידום מהיר לעובד במשרד החוץ בגיל 40, דבר שעורר אצל מוסא מחשבות  לאפשרות כי יהיה שר החוץ באחד הימים.  הוא שאף להגיע לתפקיד ראש המשלחת המצרית הקבועה באו"ם, משרה אשר השלב הבא בקידום שאחריה הוא תפקיד שר החוץ.

מסעו של סאדאת לירושלים בנובמבר 1977 והשלכותיו. בספטמבר 1977 הגיע מוסא למסקנה כי אין תועלת בכל המתווכים בין מצרים לישראל וכי הגיע הזמן למשא ומתן ישיר בין שתי המדינות. הדיפלומט הראשון אשר באוזניו הביע מוסא עמדתו זו כבר בעת העצרת הכללית ב-1977 היה מוחמד אחמד אסמאעיל, חבר במשלחת המצרית באו"ם, בנו של המרשל אחמד אסמאעיל, שר ההגנה ומפקד הכוחות המצריים בזמן מלחמת אוקטובר 1973. כמו כן הציע המחבר באוזני הדיפלומט, להעלות את נושא השיחות הישירות לדיון במשרד החוץ, לדרג של מעצבי ההחלטות ובמוסדות המדינה בכלל. עוד טען מוסא כי הבעיה שהייתה למצרים בעניין קיום שיחות ישירות עם ישראל הוסרה, לאחר שמצרים יצאה מנצחת ממלחמת אוקטובר. המחבר המשיך: אם השיחות תבאנה לשחרור אדמותינו, לא יצטרך לשלם עמינו את המחיר הכבד של מלחמה. (גרסתו של מוסא על שיחותיו עם אחמד אסמאעיל מסתמכת לא רק על זיכרונו שלו, אלא גם על עדותו של אסמאעיל.)

מוסא, כמובן, לא ידע באותו הזמן כי קו החשיבה שלו דמה לזה של הנשיא סאדאת. ואולם, הנשיא הוציא אל הפועל את רעיון השיחות הישירות עם הישראלים בדרך שלא העלה המחבר על הדעת: יוזמת השלום וביקור בירושלים. בהחלטתו לפתוח במשא ומתן ישיר עם ישראל שאף סאדאת להחזיר את סיני למצרים, בלי לכבול מטרה זו בהגשמת תביעות של מדינות ערב והפלסטינים מישראל. רעיון הנסיעה לירושלים לא היה מקובל על שר החוץ פהמי בו ראה ויתור בלתי מוצדק לישראל – נוסף על הוויתור שכבר עשתה מצרים לטענתו בהסכם ההפרדה ב-1975. פהמי התפטר בנובמבר 1977, וסאדאת מינה את בוטרוס בוטרוס ראלי (בתעתיק ע'אלי) לשר לענייני חוץ. בוטרוס ראלי ליווה את סאדאת בנסיעתו לירושלים ב-19 בנובמבר 1977.

מוסא לא השתתף במשלחת שליוותה את הנשיא במסעו לירושלים, וכמו רבים מהמצרים היה רתוק יחד עם משפחתו לטלוויזיה לצפות באירוע המרשים. לדבריו, "קשה היה לנו, בתור צעירים וערבים חדוּרים בשנאה כלפי ישראל, לראות את נשיא המדינה הערבית הגדולה ביותר – הנשיא שלנו – מתארח בישראל, אחרי כל המלחמות אותן ניהלנו איתה. ביקורו של סאדאת זעזע את האמונות אשר חונכנו וגדלנו עליהן, ונותרו עימנו שנים על גבי שנים." מוסא הסתייג בזמנו מצעדו הדרמטי של סאדאת. ואולם בפרספקטיבה סבור מוסא כי ניהול משא ומתן ישיר עם ישראל, במתכונת שהוא עצמו הציע  בזמנו, לא היה מניב את אותן התוצאות שהיו לביקורו של סאדאת. לוּלֵי הביקור והזעזוע שחולל, מצרים לא הייתה מצליחה להחזיר את כל חצי האי סיני, וחלקים גדולים ממנו ממשיכים היו להיות תחת כיבוש עד עצם היום הזה [2016], בדומה לרמת הגולן והגדה המערבית. מוסא אומר זאת על אף אי הסכמתו לרבים ממהלכים שנקט סאדאת במדיניות החוץ והפנים.

מוסא נכלל במשלחת המצרית בוועידה שהתכנסה במלון Mena House שבקהיר ב-13 בדצמבר 1977. זו הייתה ועידת הכנה לשיחות שלום בהשתתפות מצרים, ישראל וארה"ב, ולא הושגו בה תוצאות משמעותיות. בהמשך, עם מינויו של מוחמד אִבְּראהים כאמל לשר החוץ ב-24 בדצמבר 1977, מוּדר מוסא מתהליך השלום עם ישראל, כולל השיחות בקמפ דיוויד בספטמבר 1978. היה זה חלק ממדיניותו של השר החדש להרחיק ממעורבות בנושאים חשובים את האישים שהיו עוזריו הקרובים של השר הקודם פהמי. תשעת החודשים בהם שימש מוחמד אבראהים כאמל שר החוץ, היו התקופה הקשה ביותר במסלולו המקצועי של מוסא. הוא שמר בה על פרופיל נמוך וגם הצליח לשמור על משרתו, מנהל מחלקת הארגונים הבינלאומיים.

מוחמד אבראהים כאמל התפטר ערב החתימה על הסכמי קמפ דיוויד ב-16 בספטמבר 1978. לאחר התפטרותו, ניהל בוטרוס ראלי למעשה את משרד החוץ  מסוף שנות ה-70 עד תחילת שנות ה-80 – למרות שפורמאלית היה רק השר לענייני חוץ, הדרגה הגבוהה אליה יכול היה להגיע במשטר המצרי [בגלל היותו נוצרי קופטי].  ב-5 באוקטובר 1978 מונה מוסטפא חליל לראש הממשלה ולשר החוץ, אבל הוא התמקד בתפקידו הראשון והותיר מרחב פעילות רחב לבוטרוס ראלי. ראלי היה בעל השכלה רחבה, אישיות נעימה ופטריוטית. בהרכיבו את צוותו, החליט בוטרוס ראלי לכלול בו את מוסא, על סמך מבחן שערך לו אישית.

במאבק נגד גירושה של מצרים מארגונים בינלאומיים. פסגת מדינות ערב שהתכנסה בבגדאד  בנובמבר 1978 ראתה בהסכם השלום המצרי-ישראלי "כניעת המשטר המצרי לישראל" ו"הנחתת מכה לסולידאריות הערבית ולמאבק הפלסטיני". "חזית הסירוב", אשר כונתה גם "חזית העמידה  האיתנה וההתנגדות" –  שכללה את סוריה, לוב, דרום תימן ואש"ף– פעלה לגרש את מצרים משורה של ארגונים בינלאומיים. ב-1979 הוקפאה חברותה  של מצרים בליגה הערבית וגם ב"ארגון הוועידה האסלאמית", מפאת החתימה על הסכם שלום עם ישראל. על מוסא, בתור מנהל המחלקה לארגונים בינלאומיים במשרד החוץ (מאז 1976), הוטל העול הכבד להתנגד לניסיונות "מדינות הסירוב" לגרש את מצרים מארגון לאחדות אפריקה ותנועת המדינות הבלתי מזדהות. הוא הפך למשתתף ראשי בכל משלחת מצרית שהייתה מגיעה לכנסים של ארגונים בינלאומיים, כדי להכשיל את ניסיונות הגירוש. בראש המשלחת המצרית לוועידות של הארגונים הבינלאומיים עמד בוטרוס ראלי, ועימו ולפעמים במקומו, עִסְמַת עבד-אל-מגיד, הנציג הקבוע של מצרים באו"ם.

ביוני 1979, בוועדת ההכנה לוועידת הפסגה של המדינות הבלתי מזדהות שנערכה בקולומבו (סרי לנקה), העלו מדינות חזית הסירוב הצעת החלטה להשעות את חברותה של מצרים  מתנועת המדינות הבלתי מזדהות. בשלב מסוים במהלך הדיון הודיע יושב ראש ועדת ההכנה כי קיימת הסכמה כללית (consensus) להצעת ההחלטה הזו, ועל כן הוא יעביר את ההחלטה לוועידת הפסגה שנועדה להתכנס בקובה. ואולם כאשר היושב ראש הרים את הפטיש  בידו ועמד להכריז על הסכמה כללית, צעק מוסא בכל כוחו "עצור" ובכך גרם ליושב הראש להוריד את היד ולא להודיע על קבלת ההחלטה. באותו הרגע נציג הודו ביקש מיושב הראש לא להיחפז בהכרזה על הסכמה כללית, ונציגי מדינות ערב אחדות, בהן סולטנות עומאן וסומליה טענו כי לא קיימת הסכמה כללית לגירושה של מצרים. בסיכומו של דבר, בזכות התערבותו הנחרצת של מוסא בצעקתו "עצור",  היושב ראש החליט להעביר לוועידת הפסגה הודעה לפיה בדיוני ועדת ההכנה דעת הרוב הייתה בעד גירושה של מצרים מתנועת הבלתי מזדהות ודעת המיעוט נגד, ללא התייחסות לקונצנזוס.

ועידת הפסגה של המדינות הבלתי מזדהות נערכה בהוואנה בירת קובה בספטמבר 1979, בהשתתפותן של 100 מדינות בתור חברות,  בראשות מנהיג קובה, פידל קסטרו. בראש המשלחת המצרית לוועידה עמד בוטרוס ראלי. בישיבת הפתיחה של הוועידה, נשיאי סוריה ועיראק, חאפז אסד וסדאם חוסיין, תקפו בחריפות את מצרים. התור של מצרים לנאום לא היה בפתיחת הוועידה. כאשר לבוטרוס ראלי התברר כי זהו המצב, הוא שאל את מוסא מה לעשות, ומוסא באישורו של השר נקט בצעד חריג. הוא עלה על הבמה עליה ישבו פידל קסטרו והמזכיר הכללי של הוועידה (Ricardo Alarcon) ובלחש ביקש מהמזכיר לאפשר למצרים להשיב כבר בישיבת הפתיחה למתקפות הקשות נגדה. המזכיר הכללי השיב כי ינסה. והנה, כאשר הסתיימה רשימת הנואמים שנקבעו לישיבה, קרא פידל קסטרו לראש המשלחת המצרית לשאת את דברו; ובוטרוס ראלי השיב בנחישות, בשפה צרפתית אלגנטית, על המתקפות נגד ארצו, בנוכחותם של סדאם חוסיין, חאפז אסד ויאסר ערפאת.

בדומה לכינוס ההכנה לפסגה, גם בוועידת  הפסגה, בעת הדיון בוועדה המדינית, מילאו מדינות אפריקה תפקיד מרכזי נגד הניסיון המחודש של חזית הסירוב להביא לגירושה של מצרים מארגון הבלתי מזדהות. המצב היה שונה בשאלת הסכמי קמפ דיוויד: רוב מדינות הארגון הביעו חוסר שביעות רצון מההסכמים האלה, ואף מדינה לא הביעה תמיכה בהם. התוצאה הייתה שגירושה של מצרים מארגון המדינות הבלתי מזדהות נכשל, אבל בשאלת הסכמי קמפ דיוויד התקבלה בהוואנה החלטת גינוי מפורטת וחריפה. בהחלטה נאמר בין השאר כי הסכמי קמפ דיוויד מהווים "הפרה ברורה של זכויות האומה הערבית והעם הפלסטיני, ושל עקרונות אמנת הארגון לאחדות אפריקה". בין ועידת ההכנה לפסגה בהוואנה לבין הפסגה, ביולי 1979 נערכה ועידת ראשי מדינות של הארגון לאחדות אפריקה במונרוביה, בירת ליבריה. ניסיון חזית הסירוב להפסיק את חברותה של מצרים בארגון לאחדות אפריקה נכשל.

לדמותו של הנשיא סאדאת. מספטמבר 1981 עד דצמבר 1983 עבד מוסא בניו יורק בתור סגן ראש המשלחת המצרית באו"ם, אשר בראשה עמד עסמת עבד-אל-מגיד. ב-6 באוקטובר 1981, בעת ההתנקשות בנשיא סאדאת, החליף מוסא את עבד-אל-מגיד –  שנעדר בגלל מילוי מצוות החג' – בתור ראש המשלחת.  על אף שמשרד החוץ המצרי, בתשובה לפנייתו של מוסא, התמהמה במתן אישור לידיעות בדבר הירצחו של הנשיא סאדאת, המחבר פעל במהירות. הוא דאג לארגן ישיבת אזכרה באו"ם לנשיא המנוח ופתח את דלתות המשלחת המצרית להבעת תנחומים. בישיבת האזכרה אמר מוסא כי לא הזמין לנאום נציג מקבוצת המדינות הערביות, מתוך חשש כי יתקוף את הנשיא סאדאת. להפתעתו של מוסא, נציג ישראל [באותה השנה שגריר ישראל באו"ם היה יהודה בלום] ביקש לנאום באירוע. מוסא לא חש נוח מכך ויכול היה למנוע את נאומו, אך העדיף כי האירוע יעבור בשקט. לאחר נאומו, הנציג הישראלי רץ לעבר מוסא, אך מוסא דאג מבעוד מועד כי אחד מעובדיו יעצור את הנציג במרחק שניים-שלושה מטרים ממנו, כדי לצנן את התלהבותו, ואחר כך לחץ את ידו של הישראלי בצורה רשמית בלבד, בנתנו להבין כי הוא אינו מעוניין מעבר לכך [כמו חיבוק].

בפעם הראשונה בה ראה מוסא את סאדאת פנים מול פנים היה ביולי  1977, בעת ביקורו של סאדאת באוסטריה. הנשיא ושר החוץ אסמאעיל פהמי התאכסנו באותו בית המלון,  וכאשר ביקש  השר ממוסא לגשת לחדרו במלון, בכניסתו למעלית פגש לפתע בסאדאת עם מנהל משרדו, ללא שומר, ושלושתם עלו באותה המעלית. במעלית הסביר מוסא לסאדאת מיהו, הנשיא השמיע הלצה קצרה ויצא מהמעלית בקומה בה התאכסן, בעוד מוסא המשיך לעלות במעלית לחדר השר.  

בפעם השנייה בה ראה מוסא את סאדאת הייתה בשנת 1980 במהלך ביקורו של שר החוץ האמריקאי אלכסנדר הייג במצרים. סאדאת קיים את השיחות עם הייג לבדו, בלי לשתף את שר החוץ כמאל חסן עלי והשר לענייני חוץ בוטרוס ראלי. שני השרים המצרים סברו כי אין זה תקין שמשרד החוץ יהיה ממוּדר מהשיחות. על כן הציע ראלי, בהסכמת חסן עלי, שמוסא יגיע למקום קיום השיחות וינסה לדלות מידע על תוכנן. בכניסה למקום המפגש נעזר מוסא בידידו מנצור  חסן, אשר שימש פקיד בכיר בנשיאות והיה מקורב לנשיא. לאחר תום המפגש הסגור בה נדונו כל הנושאים החשובים, נערכה פגישה כללית בהשתתפות  משלחות שתי המדינות למטרת צילום, בה ישב סאדאת ומאחוריו המשלחת המצרית, אליה ביוזמתו של מנצור חסן הצטרף מוסא. מנצור חסן גם יידע את מוסא על תוכן שיחותיו של הנשיא עם אורחו האמריקאי, כפי ששמע מפי הנשיא, ומוסא הגיש דוח על הפגישה הסגורה לכמאל חסן עלי ולבוטרוס ראלי, שקיבלוהו בשביעות רצון רבה. כתוצאה מכך קשריו עם שני השרים התהדקו וגברה הסתמכותם עליו.

אנואר סאדאת סבר כי בתבונתו הוא עולה על כל משרד החוץ המצרי, ולכן לא טרח לקרוא בעיון את מִזכרי משרד החוץ ולהעביר מידע משהנשיאות למיניסטריון. כמו כן, מתוך הערכתו הרבה לתבונתו שלו, הוא נהג לקבל את ההחלטות לבדו, ובהחלטותיו דמה למהמר. את ההחלטה לנסוע לישראל, כדי להחזיר את סיני למצרים, קיבל לבדו "בלי להתייעץ בה עם אף אחד". בניגוד לסאדאת, נאצר היה קורא את המִזכרים לפרטי פרטים, אבל אחר כך היה מסיק מהם מסקנות כרצונו. ושוב בניגוד לסאדאת, נאצר נהג להתייעץ ולהאזין למומחים לפני קבלת החלטותיו, גם אם לבסוף הוא היה מבצע את מה שראה כנכון. סאדאת, כבעל אישיות חזקה ונבונה, נוסף להסתמכות על כוח שיפוטו, היה נעזר בקבוצה של ידידים (בהם המהנדס עות'מאן אחמד עות'מאן), אשר חלקם תמכו באחים המוסלמים, ומהם הסתנן קו החשיבה של האחים המוסלמים לשיקול דעתו הפוליטי. הדבר בא לידי ביטוי בשימוש שעשה באחים המוסלמים במאבקו נגד קומוניסטים ונאצריסטים. סאדאת טעה בהערכת היכולות של האחים המוסלמים כתוצאה ממתן חופש פעילות להם, ולכך הייתה השפעה עצומה על מהלך התפתחותה של מצרים. היה עליו להטיל על מנגנוני המדינה לעקוב אחר האחים המוסלמים. בדומה לנאצר, גם סאדאת היה שליט בנוסח פרעה, ועל מדיניותו המוטעית כלפי האחים המוסלמים שילמה מצרים מחיר כבד, בדומה למפלה של 1967.

שגריר בהודו 1986-1983.שאיפתו של מוסא לעבוד כשגריר בהודו הייתה מוקדמת מאוד, במקביל לשאיפתו לעבוד באו"ם. לאחר כהונתו שגריר מחליף באו"ם ביקש מוסא משר החוץ כמאל חסן עלי להתמנות לשגריר בהודו. השר נענה לבקשתו ומוסא החל בעבודתו ב-30 בדצמבר 1983. למצרים היו קשרים היסטוריים עם הודו עוד מהתקופה המלוכנית, שחוזקו בתקופתו של נאצר כאשר מצרים, הודו ויוגוסלביה היוו את שלוש המדינות המייסדות של תנועת הבלתי מזדהות.

ב-20 במארס 1984 הוזמן השגריר לפגישה ראשונה עם ראשת ממשלת הודו אינדירה גנדי. לרוב השגרירים אינדירה גנדי לא הייתה מקצה יותר מ-15 דקות לכל היותר, ללא קשר לחשיבות קשרי המדינות או הנושאים שנדנו. ואולם מוסא, בזכות הערה מאולתרת, הצליח למשוך את אינדירה גנדי לשיחה קלה איתו, שנמשכה לנושאים מדיניים, בהם מלחמת איראן-עיראק והבעיה הפלסטינית. הפגישה ארכה בדיוק 37 דקות. מוסא יצא מהשיחה במצב רוח מרומם, והישגו בדמות משך זמן הפגישה זכה להערכה רבה בקרב הסגל הדיפלומאטי בהודו. זו הייתה פגישתו היחידה עם אינדירה גנדי שנרצחה ב-31 באוקטובר  1984 על ידי שניים מצוות שומרי ראשה הסיקים. לדעת השגריר, המתיחות עם הסיקים בחבל פנג'אב הביאה לדחיות אחדות במועד ביקורה של אינדירה גנדי במצרים, שתוכנן בתחילה לאפריל 1984, אחר כך לאוקטובר, ולבסוף לנובמבר – שכבר לא יכול היה לצאת אל הפועל. 

לאחר הרצח של ראשת הממשלה, בנה רג'יב גנדי, נתמנה במקומה. ראש הממשלה החדש ביקר במצרים – בניגוד למובארק, אשר בתקופת שלוש שנות כהונתו של מוסא כשגריר בהודו (דצמבר 1983-דצמבר 1986) לא ביקר בארץ זו. בעת שירותו כשגריר הצליח  מוסא לשפר את היחסים בין מצרים להודו ולסתום את הסדקים שנוצרו בקשרים ביניהן בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 בתקופת סאדאת. לנוכח הצלחתו זו, שר החוץ עבד אל-מגיד היה מעוניין להאריך את שירותו בהודו בשנה, אך מוסא לאחר 5 שנות שירות בחוץ לארץ (שנתיים באו"ם ושלוש שנים בהודו) ביקש לחזור למצרים והשר קיבל את בקשתו.

בתקופת שהותו בהודו באמצע שנות ה-80, כתוצאה מקריאה מעמיקה, כולל במרכזי המחקר בהודו, ושיחות עם שגרירים בהם האמריקאי והרוסי, הגיע מוסא למסקנה שבריה"מ בדרך להתמוטטות. היו לו ויכוחים בנדון עם צוות השגרירות המצרי ועם שר החוץ עִסְמת עבד אל-מגיד. מוסא מביא סימוכין מעבד אל-מגיד עצמו המאשרים  כי השגריר, בסיום תפקידו בהודו ובשובו למצרים בינואר 1987, אמר כי במהלך חמש השנים הבאות ידרדר מעמדה של בריה"מ כמעצמה גדולה וארה"ב תהפוך למעצמה הגדולה היחידה. תחזיתו של מוסא אכן התרחשה בפועל בסוף שנות ה-80, מסיים עבד אל-מגיד.

"המועצה לשיתוף פעולה ערבי" (1989) ופלישת עיראק לכווית (1990). לאחר שובו למצרים בסוף דצמבר 1986 חזר מוסא למלא את תפקידו הקודם – מנהל הארגונים הבינלאומיים. משימתו הראשונה בתקופת כהונתו השנייה בתפקיד הזה הייתה השתתפות בוועידת הפסגה האסלאמית בכוויית שהתכנסה בינואר 1987. הוא היה האיש השני במשלחת המצרית אשר בראשה עמד עסמת עבד-אל-מגיד. בוועידה הזו הוא החליף קללות עם שר החוץ הסורי, פארוק א-שרע, בהוסיפו כי בשלב מאוחר יותר שניהם הפכו לידידים.

ב-16 בפברואר 1989 נחתם בבגדאד הסכם להקמתה של  "המועצה לשיתוף פעולה ערבי" שכללה ארבע מדינות: מצרים, עיראק, תימן וירדן. בחתימה על ההסכם הזה לכל מדינה הייתה מטרה מִשֶלָה. מטרתה של מצרים הייתה לחזור לליגה הערבית, ארגון אשר החרים אותה בעקבות החתימה על הסכם השלום עם ישראל. הפרדוקס הוא שעיראק, אשר הנהיגה את מסע החרם הערבי נגד מצרים ב-1978, כעת פעלה להחזרת מצרים לליגה הערבית ולהשבת מקום מושבה הקבוע של הליגה מתוניס לקהיר. בעת קיומה של ה"מועצה לשיתוף פעולה ערבי" הוטלה על המחבר לראשונה שליחות מטעם הנשיא חוסני מובארק. היה עליו להעביר איגרת ממובארק לשלוש ראשי המדינות של "המועצה". מובארק שקל לצאת מ"המועצה" והאיגרות נועדו להכין את הקרקע למהלך הזה. תחנתו הראשונה במסעו הייתה עיראק. [חסר תאריך הביקור. אולי בסתיו 1989.] בבגדאד, במקום לפגוש את הנשיא סדאם חוסיין (נאמר לו כי האיש נמצא מחוץ לבגדאד ויחזור מאוחר בלילה), הוא פגש את סגנו, טה יאסין רמדאן. האיש קיבל אותו בצינה מסוימת ורמז בבירור על אי שביעות רצונה של עיראק מהתנהלותה של מצרים במסגרת "המועצה". (מצרים, לדברי המחבר, לא הסכימה לכונן שיתוף פעולה בין מנגנוני המודיעין שלה לזו של עיראק.) מוסא, מצִדו, תמצת את האיגרת מהנשיא במשפט אחד: מצרים בעתיד תצא מ"המועצה". סגן הנשיא הופתע,  חש אי נוחות, בהוסיפו כי לאור זאת עליו קודם להביא את האיגרת לידיעתו של סדאם חוסין וכי אין לו תגובה. בניגוד לעיראק, בירדן ובתימן התקבל המחבר על ידי ראשי השלטון (המלך חוסיין והנשיא עלי עבדאללה סאלח) ובצורה ידידותית.

אחרי פלישתה של עיראק לכוויית ב-2 באוגוסט 1990, פעילות "המועצה" הוקפאה.  כעת מובארק טען כי מטרת הקמת "המועצה" הייתה מלכתחילה לחתום על הסכם הגנה משותף והסכם ביטחון משותף שיביאו למיזוג בין מנגנוני המודיעין של חברות הארגון – וכל זאת כדי לנטרל את תפקידה של מצרים לקראת הפלישה לכוויית ובעקבותיה [קרי למנוע התנגדות מצרית למהלך הזה]. מוסא שותף להערכה הזו, ולדעתו, הקמת "המועצה" על ידי סדאם חוסיין נועדה להקנות לפלישתו לכוויית מראית של פעולה  ערבית קולקטיבית, ולא עיראקית בלבד.

שגריר מצרים באו"ם, פברואר 1990-מאי 1991

פעילותו נגד ישראל. שר החוץ, עִסמת עבד אל-מגיד אישר את בקשתו של מוסא לשרת כשגריר קבוע של ארצו באו"ם  והמחבר החל בתפקידו בפברואר 1990. הגעתו למשרה הזו הייתה בעיניו הגשמת חלום. את תקופה שירותו בתפקידו הרם הוא מחלק לשני פרקים: מפברואר 1990 עד הפלישה העיראקית לכוויית ב-2 באוגוסט 1990, ומהפלישה העיראקית עד לסיום תפקידו במאי 1991. בפרק הראשון פעילותו באו"ם התרכזה נגד ישראל בתחומים שונים, בהם  בנושא הנשק הגרעיני שברשותה.

ב-2 באפריל 1990, נשיא עיראק, סדאם חוסיין, הכריז כי אם ישראל תשתמש נגד ארצו בנשק גרעיני, עיראק תגיב בנשק מתקדם שישמיד מחצית מישראל. סדאם חוסיין פירט ואמר כי בידי ארצו נשק כימי בינארי. המחבר רצה לנצל את ההכרזה הזו של סדאם, אותה פירש כשיפור במאזן הכוח של העולם הערבי בכלל מול הנשק הגרעיני שבידי ישראל, כדי לקדם החלטה לפירוז המזרח התיכון מכל סוגי הנשק להשמדה המונית ולהרגעת המתיחות באזור.  ב-6 באפריל, כלומר ארבעה ימים לאחר נאומו של סדאם, שלח מוסא לשר החוץ המצרי הצעה לפירוז המזרח התיכון מנשק להשמדה המונית, שתכלול נשק גרעיני, נשק כימי וסוגי נשק אחרים להשמדה המונית, וכמו כן טילים בליסטיים (בהקשר זה הזכיר המחבר את טילי "יריחו" שבידי ישראל). הצעתו התקבלה על ידי עבד אל-מגיד ומובארק, והאחרון כבר ב-8 באפריל הכריז עליה רשמית בתור יוזמת הנשיא.

מובארק מְקרֵב אליו את מוסא במאבק נגד הפלישה העיראקית לכוויית. ב-28 במאי 1990 נערכה פסגה ערבית בבגדאד. מוסא חזר מניו יורק לבגדאד כדי להשתתף, יחד עם שר החוץ עבד אל-מגיד, בפגישת שרי החוץ הערבים שקדמה לפסגה. מוסא, שישב מאחורי מובארק בזמן דיוני הפסגה, הרגיש כי הנשיא מתייחס באירוניה לסדאם חוסיין, שאינו מודע לשינוי הרדיקאלי במאזן הכוחות בעולם אשר התבטא בשקיעתה של בריה"מ (שהתפוררה כעבור חודשים אחדים) ותחילתו של עידן חדש בו ארה"ב נותרה מעצמת העל היחידה. כביטוי להערכת פעילותו של מוסא מצד מובארק, בשלב ההכנה לוועידת הפסגה, נגד מהלכיה של עיראק לשלוט בסדר היום שלה, חִייב הנשיא את שר החוץ לדאוג להשתתפותו של מוסא בועידת הפסגה הבאה (שתוכננה להיערך בקהיר בנובמבר 1990).

בסוף יולי חזר מוסא לקהיר מניו יורק, כדי להשתתף בוועידת שרי החוץ של המדינות האסלאמיות שהתקיימה בקהיר מ-31 ביולי עד 5 באוגוסט 1990. בשחר ה-2 באוגוסט נודע על פלישתה של עיראק לכוויית, ובעקבות זאת התכנסו שרי החוץ הערבים שבוועידה כדי לדון במצב. (יש לציין כי מובארק, שהיה מודע לאיומיה של עיראק כלפי כוויית ולריכוז כוחותיה בגבולה עם כוויית, ב-24 ביולי 1990 נועד עם סדאם חוסיין ושאלוֹ במפורש האם בכוונתו לפלוש לכוויית, וזה השיב בשלילה.) נציג כוויית ביקש משרי החוץ הערבים לקבל החלטה המְגנה את הפלישה של עיראק  וקוראת לנסיגה מיידית ובלתי מותנית של כוחותיה  מכוויית. ב-3 באוגוסט, בסופם של הדיונים, אימצה למעשה הוועידה של השרים הערבים, בתמיכתה של מצרים, את הצעת ההחלטה של כוויית ברוב פשוט.  המדינות שתמכו בבגדאד יצאו מההנחה כי כיבושה של כוויית בידי עיראק בלתי הפיך וכי  מוטב להצטרף לסדאם חוסיין, ההופך למנהיג העולם הערבי, ובכך להימנע מנקמתו בעתיד.

לאחר פגישת שרי החוץ הערבים הורה מובארק לעבד אל-מגיד להשאיר את מוסא בקהיר לנוכח ההתפתחויות המהירות המחייבות את נוכחותו –  אבל כינוסה של מועצת הביטחון הביא לצאתו לניו יורק. ואולם, רק הגיע מוסא לניו יורק, הוא נקרא לחזור למצרים כדי לעבוד ישירות עם הנשיא, בתיאום עם יועצו של הנשיא אוסמה אל-באז,  במהלך פסגת הליגה הערבית שהתכנסה ב-10 באוגוסט בקהיר. ועידת הפסגה כונסה ביוזמתו של מובארק, ובמהלכה זו הייתה הפעם הראשונה בה עבד מוסא ישירות עם הנשיא, דבר שהתבטא בפגישות משולשות, מובארק אל-באז ומוסא, להתייעצויות ולהערכת המצב.

מובארק שלט ביד רמה במהלך הוועידה. הוא מיהר לערוך הצבעה על הצעת החלטה שגינתה את הפלישה העיראקית לכוויית, שזכתה לרוב של 12 מדינות מתוך 20. מוסא מעריך כי לוּלֵי ניהולה המהיר והיעיל של הוועידה מצד הנשיא – צמצום הדיון בה, ספירת קולות התומכים על ידו אישית ולאחר מכן נעילת הפסגה – ספק אם החלטת הגינוי הייתה מתקבלת. להיעדר החלטה מצד הליגה הערבית יכלו להיות השלכות בינלאומיות לטובת סדאם חוסיין. בסיום הוועידה, בהתאם להוראה ממובארק, מסר מוסא לעיתונאים הודעה תמציתית על הפסגה. לאחר מכן ראה מוסא את יאסר ערפאת נושא נאום מחוץ  לאולם בו הגן על עיראק.

בניגוד לפילוג  בעולם הערבי בשאלת פלישתה של עיראק לכווית, מועצת הביטחון של האו"ם כבר ב-2 באוגוסט גינתה בלשון חריפה את הפלישה הזו.  ב-6 באוגוסט קיבלה המועצה החלטה נוספת שהטילה חרם כלכלי על עיראק. רק שתי מדינות מתוך 15 נמנעו בהצבעה על ההחלטה הזו והן קובה ותימן. מוסא חזר לניו יורק ב-19 באוגוסט  1990, ובתור נציג קבוע של מצרים באו"ם פעל להכשיל את מאמצי קובה ותימן לקדם עמדה המתייחסת בהבנה לעיראק בעצרת הכללית של האו"ם.

בתחילת אוקטובר 1990 נפגש השר לענייני חוץ בוטרוס ראלי עם שר החוץ האמריקאי ג'יימס בייקר בארה"ב. מוסא השתתף  בפגישה הזו אשר במהלכה  הביע בייקר את רצונה של ארצו כי מצרים וסוריה ומדינות ערביות נוספות תרכזנה את כוחותיהן במפרץ, במטרה ליצור מעטה או כיסוי ערבי לנוכחות האמריקאית באזור, כולל במקרה של מלחמה נגד סדאם. בפגישה באה לידי ביטוי התאמה מלאה בין עמדות שתי המדינות ביחס לטיפול במשבר המפרץ. מצרים וסוריה אכן השתתפו בקואליציה בראשות ארה"ב שהביאה להוצאתה של עיראק מכוויית במבצע צבאי בינואר-פברואר 1991. עוד ראוי לציין כי בפגישה באוקטובר טען בייקר שאין בכוונת ארצו להחליש את עיראק יותר מהנחוץ וכי הוא אינו מעוניין לבטל את מעמדה באזור.

בתור שגריר באו"ם, מוסא יחד עם קבוצת המדינות הערביות, פעלו להכשלת מאמציה של וושינגטון להביא לביטולה של החלטת העצרת הכללית משנת 1975 הרואה בציונות גזענות. בתקופה בה המחבר עזב את משרתו באו"ם והיה שר החוץ, ב-16 בדצמבר 1991 התקבלה החלטה המבטלת את סיווגה של ציונות כגזענות.

10 שנים בראש הדיפלומטיה המצרית, מאי 1991-מאי 2001

המינוי לשר החוץ וחיכוכים עם בוטרוס ראלי.  ייתכן כי הנשיא התרשם לטובה כבר מפעילותו של מוסא  מסוף שנות ה-70 שכוּונה למניעת בידודה של מצרים, בעקבות חתימתה של הסכם שלום עם ישראל. עוד סבור המחבר כי הנשיא ניסה לבחון את תִפקוּדו ב-1989 בשלחוֹ להכין את יציאתה של מצרים מ"המועצה לשיתוף פעולה ערבי". פעילותו של מוסא במהלך הפסגה הערבית באוגוסט 1990, שהתכנסה בעקבות פלישתה של עיראק לכוויית, חיזקה את הנשיא מובארק בהכרתו בצורך למנות את המחבר לשר החוץ. כפי שנודע למוסא בדיעבד, כבר לאחר הפסגה באוגוסט 1990 רצה מובארק למנותו לשר החוץ, אך במחשבה שנייה החליט הנשיא שאין זה הולם להחליף שר חוץ – את עסמת עבד אל-מגיד – בעיצומו של משבר בינלאומי גדול.

ב-8 במאי 1991 עבד אל-מגיד, אשר התכונן לעזוב את משרד החוץ כדי ליטול את תפקיד המזכיר הכללי של הליגה הערבית, התקשר למוסא וביקשו לחזור בדחיפות מניו יורק לארצו, בלי לציין את הסיבה. בשובו למצרים התקשר אליו מזכירו הפרטי של הנשיא וקבע לו פגישה עם מובארק באותו היום. בפגישה, לאחר שיחה קצרה, הודיע מובארק למוסא על החלטתו למנותו לשר החוץ, בהוסיפו כי המינוי יתבצע כחלק משינוי בהרכב הממשלה. מוסא הודה לנשיא, אך עדיין לא הרגיש בטוח שהמינוי אכן יתבצע, ושב לעבודתו באו"ם. לכן, כאשר נקרא שוב לחזור לקהיר בדחיפות, אבל ללא ציון הסיבה, מוסא עדיין לא התכונן למינוי. ואז, ביום השני לשובו לקהיר ב-30 במאי 1991 בשעה שמונה בבוקר, כאשר מוסא עדיין שכב במיטה, טלפן אליו מזכירו של מובארק  והביע את תימהונו כי הוא עדיין לא נמצא בארמון הנשיאות לקראת השבעתו לשר, והורה לו להגיע במהירות. בהגיעו קיבל אותו בברכה ראש הממשלה עאטִף סִדקי  (בתעתיק צדקי), אשר בפעם הראשונה – ביום השבעתה של הממשלה – הודיע לו על הצטרפותו אליה.

לאחר טקס ההשבעה ביקש מובארק ממוסא ובוטרוס ראלי להישאר לפגישה נפרדת עם שניהם. בממשלה החדשה מונה ראלי ל"סגן ראש הממשלה לקשרי חוץ" (ולא לעיניי חוץ). בפגישה דיבר הנשיא על חשיבות שיתוף הפעולה בין שני השרים, בהוסיפו כי הוא רואה בהם צוות עבודה מצוין, אשר ישרת את מדיניות החוץ בדרך שונה מבעבר. מוסא מלא הערכה לראלי, לוֹ הוא מייחס תפקיד חשוב בעיצוב אישיותו הפוליטית והדיפלומאטית, עיצוב שתרם רבות למינויו לשר החוץ. ואולם, על אף הערכתו הרבה לראלי, היותו ותיק ממנו בתפקיד שר לענייני חוץ וכהונתו כסגן ראש הממשלה כעת – מוסא, בתור שר החוץ, ראה את עצמו כראש הדיפלומטיה המצרית, בעוד בעמיתו ראלי ראה כנמצא במקום השני אחריו, בתחום קשרי החוץ. מוסא טרח להבהיר נקודה זו לראלי מייד לאחר פגישתם עם מובארק, בהניחו כי ייתכן וראלי סבור ההפך, שהוא הקובע ומוסא הוא עוזרו –  במיוחד לאור רצונו של ראלי להתמנות לשר החוץ, משרה שהוא אכן היה ראוי לה, לדברי מוסא עצמו. ראלי לכאורה הסכים לקביעתו של מוסא, ואולם כבר בתחילת כהונתם בממשלה החדשה החלו להיווצר חיכוכים בין השניים.

על רקע זה החליט ראלי להתמודד על תפקיד המזכיר הכללי של האו"ם. מובארק לא מנע זאת ממנו, אך לא האמין באפשרותו לזכות בתפקיד; ובנוגע לבקשתו של ראלי מהנשיא לפעול לגיוס תמיכה בינלאומית במועמדותו, הִפנה אותו לשר החוץ. מוסא נקט במיטב המאמצים להבטיח את בחירתו. ראלי זכה במשרה הנכספת, תפקיד לו היה אכן ראוי לאור כישוריו, ב-12 בדצמבר 1991 – ומוסא נותר שר החוץ ללא מתחרה.

רפורמות במשרד החוץ. כבר בתחילת כהונתו כשר החוץ החל מוסא בביצוע רפורמות מעמיקות בהתנהלותו של משרד החוץ, במטרה להגביר את יעילות תפקודו,  וזאת לפי דגם משרד החוץ האמריקאי, אשר לדעתו נמנה עם משרדי החוץ היעילים ביותר בעולם. השינויים שיזם כוונו לדה-צנטרליזציה (ביזור) וקידום אנשים צעירים מוכשרים. לעובד זוטר הממונה על דסק (מדינה מסוימת או קבוצת מדינות) ניתנה אפשרות להציג את דעותיו ישירות לשר. הרפורמה הזו לא מצאה חן בקרב אחדים מהעובדים הוותיקים והבכירים בטענה כי הוא הפך את המיניסטריון "לגנרלים ללא חיילים". מוסא ייחס  חשיבות רבה לידיעת שפות ברמה גבוהה מצד עובדי משרדו. על שגריר לארץ כמו צרפת חובה הייתה לדעת צרפתית על בורייה, כדי שיוכל לשוחח עם נשיא המדינה גם בענייני ספרות ושירה, ליצור קשרים עם חוגים בעלי השפעה ולדעת את האווירה והלכי הרוח במדינה בה הוא משרת.

ביוזמת השר, המיניסטריון שהיה ממוקם בשני מבנים, אחד בכיכר "תחריר" ושני ב"גיזה", במהלך 1992-1991 עבר למבנה חדש רב קומות המשקיף על הנילוס. השר עצמו היה מבקר בקומות השונות של הבניין הזה כמעט על בסיס יומי, כדי לבדוק את רמת הניקיון ולשוחח עם העובדים. בסוף 1992 ותחילת 1993 פנה מוסא לביצוע מהפכה בתחום זרימת המידע, כשמטרתה לעבור מעבודה עם ניירת לעבודה ממוחשבת. במקום מחשב גדול, המשרד צויד במחשבים אישיים, והמחבר היה אחד השרים הראשונים במצרים אשר רכש מחשב נייד.

ארגון שיתוף הפעולה בין משרד החוץ למודיעין הכללי. ראש המודיעין הכללי מאז ינואר 1993, עומר סולימאן, היה בעל אישיות הראויה לכבוד והערכה. מוסא יכול היה לדבר איתו באמון רב ובגילוי לב, מתוך ידיעה כי לא ינצל את הנאמר נגד השר בשום נסיבות. השיחות בין שני האישים נסבו על הבעיות הבוערות בתחומי החוץ והפנים, ואף בדבר השאיפות המיוחסות לנשיא מובארק – או למשפחתו – להוריש את השלטון במצרים לבנו גמאל. סולימאן ייחס את השאיפות האלה לא למובארק, אלא למשפחתו [אשתו?]. שניהם, מוסא וסולימאן, הסכימו כי עצם השמועות, בדבר אפשרות הורשת השלטון לגמאל מובארק, פוגעות במצרים.

בתקופה בה המחבר כיהן כשר החוץ וסולימאן כראש המודיעין היחסים בין שני המוסדות בראשם עמדו התנהלו בהרמוניה, וזאת בראש וראשונה הודות לאישיותו האצילה של סולימאן. נוסף לכך, הנשיא מובארק – בניגוד לשליטים אוטוקרטיים אחרים – לא ניסה להבטיח את שלטונו האישי באמצעות יריבות בין מנגנוני המדינה השונים, כי אם עודד שיתוף פעולה בין משרד החוץ למודיעין הכללי כשתי ישויות מקבילות בנושא מדיניות החוץ.  

הכללתו של המעגל הים תיכוני במעגלי מדיניות החוץ המצרית. כהונתו של מוסא כשר החוץ במאי 1991 החלה עם הופעתו של סדר עולמי חדש: התפוררותה של בריה"מ והגמוניה אמריקאית בזירה הבינלאומית. כתוצאה מכך נפגעה יכולתו של  העולם השלישי, אשר מצרים השתייכה אליו, לתמרן בין שני הגושים. המצב החדש האיץ במחבר לחפש אפיקים חדשים לדיפלומטיה המצרית, נוסף לשלושת המעגלים בהם נסבה מדיניותה החל מיולי 1952 והם: המעגל הערבי, האפריקאי והאסלאמי. שלושת המעגלים המסורתיים האלה נדונו בספרו של נאצר "פילוסופיית המהפכה".

כבר בתקופת עבודתו במסגרת האו"ם  סבר מוסא כי ארצות הים התיכון בשני חופיו הצפוני והדרומי יכולות להוות מעגל לא פחות חשוב לפעילותה של מצרים מאשר שלושת המעגלים המסורתיים. את השקפתו הזו ביסס מוסא על ספרו של טָהַ חוסיין "עתיד התרבות במצרים" (1938) בו קרא למצרים להיפתח לתרבות המערבית. טה חוסיין טען כי מצרים  הייתה לאורך ההיסטוריה שלה קשורה במדינות הים התיכון והים האגאי. מוסא האמין כי הקשר לאירופה חשוב למצרים כדי להיות מדינה מודרנית ומתקדמת.

מוסא הצליח לשכנע את הנשיא מובארק בחשיבותו של המעגל הים תיכוני. לפי הצעתו של שר החוץ, הנשיא בעת  ביקורו בפרלמנט האירופי בשטרסבורג בנובמבר 1991 הכריז על יוזמה מצרית להקמתו של "פורום הים התיכון". ביוזמתו של מוסא, בתחילת יולי 1994 התכנסה באלכסנדריה  בדרג של שרי החוץ "קבוצת הגרעין" של הפורום הים התיכוני שכללה את מצרים, צרפת, איטליה, פורטוגל, ספרד, יוון, תורכיה, מרוקו, תוניס ואלג'יריה. מוסא התנגד נחרצות להצעתן של "מספר מדינות" לכלול בפורום הזה את ישראל בטענה כי כל עוד מדינות ערביות ים תיכוניות חשובות כמו סוריה, לוב, לבנון ופלסטין אינן נכללות בו, קיימת הצדקה לא לכלול בו את ישראל. עם זאת שר החוץ המצרי לא התנגד להצעת עמיתו הצרפתי, אלן ז'וֹפֶּה, להרחיב את הפורום כדי שיכלול את כל מדינות הים התיכון.

בהמשך לוועידת אלכסנדריה, בנובמבר 1995, ביוזמת ספרד, נערכה ועידת ברצלונה בה הוקמה שותפות בין מדינות האיחוד האירופי (15 מדינות באותה התקופה) לבין מדינות הים התיכון הלא אירופיות (הערביות, תורכיה, ישראל, קפריסין ומלטה). השותפות נועדה לקדם שיתוף פעולה בין המדינות החברות במישורים הפוליטי, הכלכלי והתרבותי. מוסא חתם בשמה של מצרים על הכרזת ברצלונה.

בניית גשרים עם העולם הערבי. לאחר תקופת השעייתה של מצרים מחברות בליגה הערבית (1989-1979) בעקבות הסכם השלום עם ישראל, מוסא הרגיש כי שובה של ארצו לארגון הזה טרם הושלם. למען השגת מטרה זו, ואף ולמען חזרתה של מצרים למלא תפקיד מנהיג בקרב מדינות ערב, סבר המחבר כי על מצרים לנקוט עמדה חזקה יותר  בתמיכתה בזכויות הפלסטינים. ההזדמנות לכך ניתנה למחבר בוועידת השלום למזרח התיכון שהתכנסה במדריד באוקטובר 1991. בנאומו בוועידה הוא השתמש בביטוי "אנחנו הערבים", כלומר נטל לעצמו סמכות לדבר בשמה של האומה הערבית. מובארק היה מרוצה מנאומו של מוסא במדריד וראה בביטוי "אנחנו הערבים", "מילה טובה" – ואולם עבור מוסא זו הייתה מדיניות.

מייד לאחר מינויו של מוסא לשר החוץ, פשטה שמועה שמקורה בנשיא לוב, מוּעמר קדאפי, לפיה השר החדש הוא שליח של אמריקה ואף סוכן אמריקאי. המחבר, והדיפלומטים הערבים שהכירו אותו, הופתעו מכך. ואולם קדאפי התייחס ברצינות להאשמה שבדה כלפי מוסא, וכאשר השר המצרי ביקר בלוב, במסגרת הביקורים שערך במדינות ערב מייד לאחר כניסתו לתפקידו, קדאפי הקפיד לא להביט בפניו. במקום זאת הביט ימינה ושמאלה וכלפי השמים. לקח לקדאפי זמן, [משתמע כשנה] עד שהיה מוכן להכיר בטעותו ולהודות כי מוסא הוא "פטריוט אמיתי". גם הנשיא הסורי, חאפז אסד, בהשפעתו של קדאפי, סבר בתחילה כי מוסא הוא בעל "אוריינטציה אמריקאית", אבל במהרה שינה דעתו.

קשרים היסטוריים חזקים קישרו בין מצרים לסודאן – אבל היחסים בין שתי המדינות היו בשפל בעת מינויו של מוסא לשר החוץ ב-1991. זאת בעקבות ההפיכה בראשות חסן א(ל)-תוראבי ועומר אל-בשיר ביוני 1989. מצרים לא ראתה בעין יפה את המשטר החדש, במיוחד לאור אופיו הדתי וקשריו עם האחים המוסלמים. ניסיון ההתנקשות במובארק ב-1995 באדיס אבבה, שנעשה על ידי ארגון ג'יהאד מצרי [שקיבל מקלט בסודאן], הכביד עוד יותר על היחסים בין קהיר לחרטום שכמעט הידרדרו למלחמה. מצרים ואתיופיה האשימו את סודאן באחריות לניסיון ההתנקשות. אולם מוסא, יחד עם שר החוץ הסודאני מוסטפא עות'מאן אסמאעיל, פעלו למנוע הידרדרות. כדי להרגיע את המתיחות בין מצרים לסודאן בשאלת הריבונות על אזור חלאייב (Halayb) [אזור בדרום מזרחה של מצרים הגובל בסודאן], הצהיר מוסא כי "גבולותיה של מצרים מסתיימים ליד ג'ובָּה [דרום סודאן] וגבולות סודאן מסתיימים ליד אלכסנדריה". כמו כן, השפעתו של תוראבי, שייצג את הזרם האסלאמי במשטר, פחתה בסוף שנות ה-90. בעוד האמריקאים פעלו להיפרדותה של דרום סודאן מהשלטון המרכזי, מצרים תמכה באחדות סודאן. הנשיא מובארק היה שותף למדיניות הפיוס של מוסא כלפי סודאן.

מצרים ייחסה חשיבות אסטרטגית לקשריה עם סוריה. מוסא פעל לשיפור הקשרים עם סוריה תוך התגברות על המשקעים השליליים שעדיין נותרו אצל הסורים: הסורים חשו שמצרים, שהייתה שותפתם במלחמת אוקטובר 1973, נטשה אותם כבר במהלך המלחמה, וגם בהמשך, באמצעות חתימה על הסכם שלום עם ישראל ב-1979.  בתקופת כהונתו של מוסא כשר החוץ, מקבילו הסורי היה פארוק א-שרע. האיש היה מכובד, משכיל, מנומס ורגוע – ואולם בתור תלמיד האסכולה הסורית היה חשדן.  הנשיא חאפז אסד היה  איש נבון מאוד. השיחות אתו היו ארוכות, כיוון שרצה לדעת בדיוק מה רוצה בן שיחו. כדי לקצר את השיחות עם אסד, דאג מוסא להביע את עצמו בבירור. בתקופתו כהונתו של מוסא כשר החוץ היחסים עם סוריה היו יציבים. הסורים התרשמו כי הנשיא מובארק אינו נאצר ואינו סאדאת ולא יעשה דבר שיפגע בהם.

יסוד מוצק במדיניות המצרית מאז שלטונו של סאדאת היה שמירה על קשרים איתנים ויציבים עם מדינות המפרץ הערבי. המדינות האלה עמדו לצדה של מצרים במלחמה ב-1973, ומצרים התייצבה לצדם לאחר הפלישה העיראקית לכוויית ב-1990. מדינות המפרץ העניקו למצרים סיוע פיננסי, כולל מימון סחורות נחוצות. מיליוני מצרים עבדו במדינות ערב, רבים מהם במדינות המפרץ. מוסא גילה דאגה רבה לשלומם ואף הכריז בגלוי כי "הדאגה למצרים בחוץ לארץ היא סוגיה שאינה נופלת בחשיבותה מהבעיה הפלסטינית".

מאז אמצע שנות ה-90 הקשרים בין מצרים וקטאר התאפיינו בעליות ובמורדות, במיוחד לאחר ההפיכה של האמיר חמד בן חליפה אאל ת'אני  נגד אביו חליפה אאל ת'אני ביוני 1995. לאחר ניסיונו הכושל של חליפה לחזור לשלטון ב-1996, האשימה קטאר את ערב הסעודית ומצרים כי הן עמדו מאחורי הניסיון הזה, דבר שהביא למתיחות רבה בין קטאר למצרים ולוויכוחים בין מוסא לשר החוץ של קטאר, חמד בן ג'אסם בן ג'בר אאל ת'אני. [לא נאמר במפורש שהצד המצרי הכחיש את האשמה.]  בסופו של דבר, בתיווכה של עומאן, שני הצדדים התגברו על הבעיה ואף נוצר שיתוף פעולה ונרקמו יחסי ידידות  בין שני שרי החוץ.

החל משנת 1996 החלה לשדר רשת הטלוויזיה אל-ג'זירה מקטאר. מצרים ותוניס, ומדינות ערב אחרות ניסו  [משתמע]  לתאם עם אל-ג'זירה את שידוריה לגבי מצב הפנים במדינות ערב – אולם בהדרגה הפכה אל-ג'זירה למקור תמיכה בכוחות האופוזיציה השמאלית והאסלאמית, בו זמנית, במצרים ובתוניס וארצות אחרות. היה זה חלק ממדיניותה של קטאר להעניק לה תפקיד חשוב בזירה הערבית, האזורית והעולמית. זאת תוך שימוש באמצעים, כמו השקעות בארה"ב, המשמשות מנוף להשפעה בה, שנוהלו על ידי "אחד האישים היהודיים הידועים" [אין ציון שמו]; ופתיחת "אשנבים" לישראל [כלומר, המחבר מאשים את קטאר בשימוש באמצעים פסולים להשגת מטרותיה.]

מצרים והבעיה הפלסטינית

הוועידה לשלום במזרח התיכון במדריד, 30 באוקטובר-1 בנובמבר 1991. ועידת מדריד נערכה בחסות ארה"ב ובריה"מ, כאשר בריה"מ למעשה הייתה במצב של התפוררות ובסוף דצמבר 1991 חדלה להתקיים. השתתפו בה מדינות ערב הגובלות בישראל, משלחת ירדנית-פלסטינית, ישראל, ומדינות ערביות אחדות מהפרץ, בהן ערב הסעודית. כאמור, מוסא ראה בוועידה הזדמנות להשיב למצרים את מקומה המנהיג באזור. בניסוחו: "מעתה ואילך היא [מצרים] תהיה מקור הסמכות בעתידו של המזרח התיכון, בראש הפעילות הערבית המשותפת, ובראש ההנהגה בתהליך השלום". השר עמד בראש המשלחת המצרית לוועידה.

בנאומו הדגיש השר כי הגדה המערבית, עזה וירושלים, וכמו כן הגולן הסורי הם אדמות ערביות כבושות; כי ההתנחלויות בשטחים הכבושים הן בלתי חוקיות, וכי לירושלים מעמד מיוחד והיא צריכה להישאר "פתוחה ומקודשת לכולם, המוסלמים, הנוצרים והיהודים". נאומו זכה לשבחים בצד הערבי, אך התקבל בהלם על ידי האמריקאים והישראלים, אשר בביטויו "אנחנו הערבים" ראו חזרה לסגנונו של נאצר. לדברי מוסא, משטרו של נאצר ביצע מדיניות "גאונית" בהפכו את הבעיה הפלסטינית לנושא שסביבו התגבשה פעילותה וקשריה הבינלאומיים של מצרים, במיוחד בזירה הערבית.

במסגרת ועידת מדריד, ב-31 באוקטובר נפגש מוסא עם יצחק שמיר, בהתאם לבקשת ראש הממשלה הישראלי. סגן שר החוץ דאז, בנימין נתניהו ואישים ישראלים נוספים השתתפו בפגישה, ובצד המצרי – מנהל לשכתו של השר, אחמד אבו אל-רייט (בתעתיק אל-ע'יט). שמיר אמר כי הוא לא יסכים ללכת מעבר להקמת שלטון אוטונומי לפלסטינים, ולא יסכים להקמת מדינה פלסטינית אשר תהווה איום על ישראל. עוד טען כי הוא ינהל משא ומתן עשר שנים ולא ייתן לפלסטינים דבר. מוסא השיב לשמיר כי דבריו אינם מתאימים לוועידת שלום כי אם לוועידת סכסוך וכי הוא מסתייע בעוזרים שאינם מעוניינים בשלום.

ועידת מדריד הוכיחה לאמריקאים וישראלים כי החתימה על הסכם שלום עם ישראל לא תמנע ממצרים להגן על הזכויות הערביות, ובכך אישרה  הוועידה את "שובה של מצרים בחוזקה למעמד המנהיגות בזירה הערבית". הנשיא מובארק קיבל בברכה את המגמה החדשה במדיניות החוץ של מוסא, ואולם ניסה להגבילה במובן שלא תרגיז את האמריקאים. כמו כן, לא היה מעוניין הנשיא בהתנגשות וסכסוך עם הישראלים. למוסא היה דין ודברים עם מובארק ביחס למִגבלות האלה. הוא טען כי מצרים אינה יכולה לשתוק מול המתקפות הישראליות נגד הפלסטינים והיה שואל בתמיהה: "היכן מנהיגותנו בעולם הערבי וייתכן מנהיגותך שלך אישית כבוד הנשיא? האם אין זו מצרים התומכת הראשית בבעיה הפלסטינית?"

מאוסלו  1993 עד אינתיפאדת אל-אקצא 2000. שיחות חשאיות בין הצד הפלסטיני לישראלי החלו באוסלו בינואר 1993 והסתיימו באוגוסט, והסכם אוסלו בדבר עקרונות ההסדר בין שני הצדדים נחתם בוושינגטון בספטמבר 1993. המנהיג הפלסטיני יאסר ערפאת היה מעדכן את המצרים על קיומו של המשא ומתן, אך בלי למסור פרטים על תוכנו. הנשיא מובארק, מצדו, לא התעניין בפרטי השיחות ויצא מתוך הנחה כי אם הפלסטינים מרוצים, הרי אין סיבה להיות יותר מלוכני מהמלך עצמו. מוסא, בתור שר החוץ, על אף שהיה שותף לעמדת הנשיא – בכל זאת היה מודאג מתוצאתן האפשרית של השיחות, מפאת היעדר איזון בין שני הצדדים למשא ומתן בו הכוח היה בבירור לטובת הצד הישראלי. ואולם למצרים לא היה די מידע על השיחות, כדי להביע התנגדות לסעיף זה או אחר בהסכם המתגבש – מה עוד  שקהיר לא רצתה להצטייר כמכשול לשלום וכמי שמנסה לכפות את עצמה כאפוטרופוס על  הפלסטינים.

לאחר שלצד המצרי (קרי שר החוץ) נודע הנוסח הסופי של הסכם אוסלו, הוא היה בלתי מרוצה, בגלל היותו נוטה ברובו לטובת הישראלים. הוגה הדעות הפלסטיני אדוארד סעיד אף תיאר את ההסכם כ"מסמך כניעה". לדברי מוסא, לוּ מצרים הייתה מעורבת במשא ומתן, היא הייתה מפעילה לחץ כדי להשיג  או "הסכם בו יש איזון ואשר אותו יוכל לקבל העם הפלסטיני והעולם הערבי – או לא הסכם". מצרים הופתעה מהיעדר התייחסות בהסכם לזכות ההגדרה העצמית, ירושלים, ההתנחלויות ואף הנסיגה. את שאלת ירושלים והפליטים אפשר היה לדחות לשלב הבא, תוך קביעת מועדו – בעוד ההתנחלויות חִייבו אזכור וטיפול מיידי [אין פירוט].

במשא ומתן להגשמת השלב הראשון בהסכם אוסלו, שעסק ברצועת עזה וביריחו, מצרים הייתה מעורבת בו – למרות אי רצונם של הישראלים והאמריקאים. הדיפלומטיה המצרית אכן מנעה מישראל וצוות התמיכה האמריקאי שלה לכסות בשִכבה של סוכר את "הגלולה המרה ואף המורעלת" שניסו למכור לפלסטינים, וחשפה את "המזימה". [אין פירוט, ומכאן נראה כי דברי השטנה האלה נועדו לנפח את תדמיתו של המחבר כמגן הפלסטינים – ללא בסיס מוצק במקרה הספציפי הזה.] ארה"ב לא ניהלה "מדיניות של  פתרון המשבר לטובת כולם", כי אם "מדיניות ניהול העוּבדה המוגמרת לטובת ישראל".  הנשיא מובארק היה מאושר ממעבר המשא ומתן למצרים ב-7 באוקטובר 1993, עת נועד בארמון קוּבָּה בקהיר עם ערפאת ועם ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. המשא ומתן בין הצוותים הפלסטיני והישראלי על נסיגה ישראלית מרצועת עזה ואזור יריחו החל בקהיר ב-13 באוקטובר והוכתר בהצלחה בחתימה על הסכם קהיר ב-4 במאי 1994. [אין התייחסות כלשהי לניסיון התחמקותו של ערפאת מלחתום על המפה המצורפת להסכם בטקס החתימה בקהיר ורוגזו של מובארק כלפיו על כך.]

מוסא העריך כי מסלול אוסלו לא יביא לפריצת דרך משמעותית בפתרון סופי של הסכסוך, לא רק מפאת התנהלותו של הצד הישראלי, אלא גם לנוכח הנטייה הפרו ישראלית של רוב משתתפי המשא ומתן האמריקאים, במיוחד דֶניס רוֹס [יהודי]. הוא הביע את השקפתו הזו פעמים אחדות באוזני מובארק, אשר התייחס אליה בהערכה – בלי שאמר לפלסטינים לחדול מהמסלול הזה. במקום זה הוא היה מציע לפלסטינים לנהוג בגמישות. עם זאת, מוסא מוצא לנכון לציין למען ההיסטוריה כי מובארק לא היה גמיש בשאלת ההתנחלויות, ירושלים "והזכויות הבסיסיות של העם הפלסטיני" [אין התייחסות מפורשת לזכות השיבה]. בשנים הראשונות לאחר הסכם אוסלו, עמדתו הקשיחה של מוסא שירתה את מובארק בהתמודדותו מול הלחץ האמריקאי. הנשיא טען באוזני האמריקאיים כי אם אין ביכולתו לשכנע את שר החוץ שלו בהצעתם, כיצד יצליח לשכנע בה את הפלסטינים.

כבר בסתיו 1993, ערפאת, בהתאם להסכם אוסלו – בו נקבע כי המשא ומתן על ההסדר הסופי יתחיל בזמן הקרוב האפשרי שלא יעלה מעבר לשלוש שנים –  ביקש להקים שתי ועדות לדיון בסוגיית ירושלים והפליטים. רבין סירב והמשיך בסירובו לפתוח בשיחות על פתרון הקבע לפני חלוף שלוש שנים תמימות. טענתו של רבין הייתה כי קודם יש לבצע במלואו את שלב הביניים ולבחון את רצינות כוונותיו של אש"ף. אבל בטרם חלפו שלוש שנים, בנובמבר 1995 נרצח רבין על ידי "הקנאים הישראלים". המשא ומתן על ההסדר הסופי החל רק כעבור שבע שנים ב-2000.

מוסא משוכנע כי המנהיגים הישראלים אינם מעוניינים להגיע לפתרון הסכסוך אלא למשוך את ניהול הסכסוך ללא סוף. בהקשר זה הוא אינו מוצא הבדל ניכר בין "ניצים" ו"יונים" בצד הישראלי, מטרותיהם משותפות והשוני ביניהם הוא באמצעים. רובם אינם מתנגדים להגשמת שלום, בתנאי שיוכלו לנגוס בנתח גדול מאדמת פלסטין. אותם הישראלים המציגים את עצמם כמתונים עושים זאת מסיבות טקטיות לצורכי שיפור תדמית מדינתם, אבל בפועל אין ערך למתינותם. בהקשר זה מוסא מזכיר את שלמה בן עמי, שר החוץ הישראלי [אוגוסט 2000-מארס 2001], אשר התיימר להיות ראש המתונים והתומכים בהקמת מדינה פלסטינית בגבולות שלפני ה-5 ביוני 1967; ואת שמעון פרס, אשר היה מבטיח, ללא בסיס כלשהו, חיים בגן עדן בין הישראלים לפלסטינים בעתיד [רמז לספרו של פרס "המזרח התיכון החדש"].

[סיקור תהליך אוסלו בשנים 2000-1993, כולל פסגת קמפ דיוויד ביולי 2000, אצל המחבר הוא תמציתי ביותר.] בעקבות "פריצתו" של מנהיג הליכוד והאופוזיציה, אריאל שרון, למסגד אל-אקצא ב-28 בספטמבר  2000 החלה האינתיפאדה השנייה. מוסא טען באוזני מובארק כי אסור למצרים להמשיך ללכת במסלול הדחיות וההתחמקויות לאין קץ מפתרון הסכסוך שמובילה ישראל – אולם הנשיא השיב, לתדהמתו של שר החוץ: "השגתו של הסדר מצריכה סבלנות וּויתורים".

המאבק נגד "המזרח התיכון החדש" ונגד הנורמליזציה עם ישראל. המונח המזרח התיכון הוא מונח קולוניאליסטי במקורו. הוא נוגד את המונח האזור הערבי וערביוּת האזור. באמצעות צירוף לאזור הזה, מלבד ארצות ערב, גם ארצות לא ערביות, המונח נועד להעניק לגיטימציה והצדקה לקיומה של ישראל באזור, בטענה כי הערבים מהווים רק חלק ממנו ויש בו גם מקום לעמים אחרים, כמו תורכים ופרסים. בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20, לאחר ניצחונה של ארה"ב במלחמה הקרה, "החלו [לצאת לפועל] תוכניות אמריקאיות-ישראליות להשתלטות על האזור תחת המסווה 'המזרח התיכון החדש'". את רעיון המזרח התיכון החדש הגה שר החוץ הישראלי שמעון פרס בראשית שנות ה-90 במטרה "לשים קץ לארגון האזורי הערבי ולהחליפו בארגון 'מזרח תיכוני' בו תהיה ישראל אחד הגורמים הראשיים, אם לא הגורם הראשי". חזונו של פרס כלל לא רק הקמתו של שוק משותף אזורי כי אם גם הקמת מוסדות מרכזיים נבחרים לפי המודל של האיחוד האירופי, ואף ארגון ביטחוני אזורי. [התוכנית פורסמה  ב-1993 בספרו של פרס "המזרח התיכון החדש".]  נרמול הקשרים בין ישראל למדינות ערב היה תנאי הכרחי בעיני פרס להגשמת תוכניתו. תוכנית המזרח התיכון של פרס נכשלה בסופו של דבר הודות להתנגדותה הנחושה של מצרים.

ב-30 באוקטובר 1994 בקזבלנקה שבמרוקו התכנסה ועידת פסגה כלכלית מזרח תיכונית-צפון אפריקאית, שכללה, נוסף לחלק מארצות  שני האזורים האלה וישראל, נציגים רמי מעלה מ-61 מדינות בהן ארצות הברית וארצות האיחוד האירופי. על אף שכינוס הוועידה תאם את רעיונותיו של פרס, מצרים הסכימה להשתתף בה מסיבות אחדות. בעקבות הסכמי אוסלו נדמה היה כי השלום בפֶּתח, ומצרים, בתור חלוצת תהליך השלום עוד בתקופת סאדאת ומשתתפת פעילה בוועידת השלום במדריד, סברה כי לא מן התבונה יהיה להחרים את ועידת קזבלנקה ולהותיר את הזירה החשובה הזו לישראל. 

בתיאור הוועידה, מביא מוסא ציטטה מספרו של המדינאי הפלסטיני נביל שעת': "הישראלים והיהודים האמריקאים התנהלו כאילו הם בעלי הוועידה וכאילו שלום הקבע עם הערבים כבר התגשם, והם 'בעלי הבית' החוגגים בקנייתו". במהלך הוועידה ניסה שמעון פרס, שר החוץ הישראלי דאז, ליזום כינוס בנושא ביטחון בהשתתפותן של מצרים, ירדן, תורכיה, תוניס, מרוקו, ארצות הברית ומדינות אחדות באירופה, במטרה לכונן התארגנות ביטחונית חדשה במזרח התיכון. בתשובה לפנייתו של פרס, מוסא דחה על הסף את השתתפותה של מצרים  בכינוס הזה, ובהמשך הכשיל את יוזמתו של פרס, בשכנעו מדינות נוספות – בהן ירדן, מרוקו ותורכיה – לא להשתתף בכינוס הביטחוני. כאשר בנאום בוועידה טען ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, כי ירושלים (במקור אל-קוּדְס)  קדושה לנו והיא בירת ישראל – השיב מוסא בנאום נגדי, באומרו כי אל-קודס היא עיר ערבית כבושה הקדושה לנו, לפי "ההיסטוריה הנכונה". כמו כן הצהיר מוסא כי לא ייתכן קיומו של שוק מזרח תיכוני – נושא שהועלה בוועידה – במקביל להמשך הכיבוש הישראלי של אדמות ערביות.

מוסא האמין כי ישראל לא תחדל מניסיונותיה להקים ארגון אזורי, ועל כן – באישורו של הנשיא – פעל להקמת ארגון נגדי שיכלול את סוריה, ערב הסעודית ומצרים. ועידת פסגה קהיר-דמשק-ריאד התכנסה באלכסנדריה בסוף דצמבר 1994. בוועידה הוסכם על קווי מדיניות עיקריים בנושא פלסטין וירושלים, ובצורך בתיאום ערבי (אשר נשמר בין שלוש המדינות עד ועידת הפסגה הערבית בביירות ב-2002). 

ועידה שנייה של מדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה התכנסה בבירת ירדן עמאן באוקטובר 1995. מוסא חש מורת רוח מהפתיחות הערבית כלפי ישראל, שנעשתה בלי לקבל תמורה ובמצב של המשך כיבוש האדמות הערביות. הוא טען כי על הערבים לפעול בשיקול דעת ולא ב"ריצה מהירה" (هرولة) בכל הקשור בנורמליזציה של הקשרים עם ישראל, כמו בפיתוח הקשרים הכלכליים. דבריו הרגיזו את מלך ירדן חוסיין, אשר בנאומו השיב כי אם פנייתה של ירדן לדרך השלום היא ריצה מהירה, הרי "אחותנו הגדולה" [מצרים] הקדימה אותנו בכך ב-17 שנה. לאחר שהמלך הביע את רוגזו מהביטוי "ריצה מהירה" בשיחת טלפון למובארק, ביקש הנשיא משר החוץ שלו לטפל במצב. בעקבות זאת, בפגישה עם חוסיין התנצל מוסא על הצער שגרם הביטוי למלך, אך הוסיף כי הוא דבק במילותיו האלה כמכוונות נגד ישראל.

הוועידה  הכלכלית הבאה של מדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה נועדה להיערך בקהיר ב-1996. אבל ב-17 באפריל 1996 ביצעה ישראל "טבח" נגד לבנונים בו נהרגו למעלה ממאה אזרחים [במהלך מבצע "ענבי זעם"]; ובמאי נבחר "הקיצוני הימני" בנימין נתניהו לראשות ממשלת ישראל. מוסא סבר כי אין לתת לישראל פרס בתחום הנורמליזציה עבור התנהגותה "הנפשעת", ולכן יש לבטל את כינוס הוועידה בקהיר או לדחות את מועדה. מובארק הסכים עם עמדתו, אבל בעקבות לחץ אמריקאי, שכלל שיחה עם הנשיא ביל קלינטון בספטמבר 1996, החליט לקיים את הוועידה.

לאחר שכינוסה המתוכנן של הוועידה לנובמבר 1996 בקהיר הפך לבלתי נמנע, פעל שר החוץ להפחית את חשיבותו. למרות שההזמנות להשתתפות בכינוס נשלחו ל-85 מדינות, מספר הרבה יותר גודל בהשוואה לשתי הפסגות הקודמות, ההזמנות נשלחו משר החוץ אל עמיתיו, דבר שגרר מחאה מצד ראש ממשלת ישראל. נתניהו, בפנייתו למובארק, טען כי ההזמנה לשתי הפסגות הקודמות נשלחה לראש הממשלה יצחק רבין, ולא לשר החוץ. המדינות הערביות שיתפו פעולה עם מצרים בהורדת חשיבות הוועידה: מלבד מצרים וקטאר שיוצגו על ידי שרי חוץ, שאר המדינות יוצגו על ידי שרי כלכלה, או התעשייה או המסחר – בניגוד לפסגות הקודמות בהן רובן יוצגו בדרג שרי החוץ. כמו כן שמה של הוועידה שוּנה מ"פסגה כלכלית" ל"וועידה כלכלית". בנאומו בוועידה שלל מוסא את "הקונספציה המוטעית" לפיה תוכניות הוועידה צריכות להיות קשורות לישראל, והדגיש כי "ישראל אינה ציר ואינה מרכז".

בקיצור, מצרים התנגדה לנרמול הקשרים בין מדינות ערב לישראל בלי הסדר מלא לסכסוך בין כל מדינות ערב (כולל סוריה ולבנון, ולא רק פלסטין) לישראל, בו יוחזרו למדינות ערב כל זכויותיהן. כמו כן התנגדה לתוכנית "המזרח התיכון החדש" של ישראל שנועדה להפוך את האזור כקערה על פיה, כתוצאה מהטלת הגמוניה של גורמים לא ערביים ובראשם ישראל על אזור אשר רוב תושביו ערבים. מוסא מייחס לפרס ולישראל בכלל את הרצון ליטול ממצרים את תפקיד המנהיגה של האזור.

המאבק נגד תוכנית הגרעין של ישראל. האמנה הבינלאומית למניעת הפצת נשק גרעיני נחתמה ב-1968 ונכנסה לתוקף ב-1970. היא אושרה על ידי הפרלמנט המצרי בפברואר 1981, על רקע חתימה על הסכם שלום בין מצרים לישראל ב-1979. מוסא, אשר באותה התקופה כיהן במשרד החוץ כמנהל המחלקה לארגונים בינלאומיים, ניסה יחד עם בוטרוס ראלי למצוא דרכים לכל הפחות לעכב את אישור האמנה – אך ללא הצלחה. אישור האמנה לאי הפצת הנשק הגרעיני מצד מצרים היה "החלטה  הרת אסון", כיוון שנעשה בשעה שישראל לא חתמה על האמנה הזו וברשותה היה נשק גרעיני החל מאמצע שנות ה-60. מוסא שולל מכל וכל את הטענה כי ישראל נתונה לסכנה שאין כדוגמתה בהשוואה למדינות אחרות באזור, ולכן יש להסכים למצב בו היא – ובאופן יוצא מן הכלל ביחס לשאר מדינות האזור – תחזיק בנשק גרעיני. הימצאותו של נשק גרעיני בידי ישראל משחרר את ידה להטלת "הגמוניה על האזור ומותיר את העולם הערבי לרחמי האיום הישראלי המתמשך", בהיעדר הרתעה גרעינית ערבית. 

מוסא, בעת ביקורו בישראל בסוף אוגוסט 1994, תבע מעמיתו שמעון פרס להסכים לפיקוח בינלאומי על תוכניתה הגרעינית של ישראל וקרא לישראל לחתום על האמנה לאי הפצת הנשק הגרעיני. ישראל, מצדה, ניסתה לחמוק מהנושא באמצעות קישור הצטרפותה לאמנה בהשכנת שלום  בינה למדינות האזור. ישראל טענה כי לא תוכל להצטרף לאמנה כל עוד  קיימים איומים עליה מצד מדינות כמו איראן.

תוקף האמנה למניעת הפצת הנשק הגרעיני היה אמור להימשך 25 שנה החל מ-1970, כלומר להסתיים ב-1995, תוך אפשרות להארכתו. חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון בעלות הנשק הגרעיני,  ובמיוחד ארה"ב, שאפו להאריך את האמנה הזו ללא הגבלת זמן. ועידה בנושא הארכת האמנה מצד המדינות החתומות עליה עמדה להיפתח בניו יורק ב-17 באפריל 1995. לקראת כינוס הוועידה ניצל מוסא את ביקורו בוושינגטון בפברואר 1995 כדי להציג את עמדתה של מצרים בנושא. בשיחה עם שר ההגנה האמריקאי ויליאם פֶּרִי טען השר המצרי כי אין זה הגיוני לחייב את מצרים להתחייב לא לפתח נשק גרעיני ללא הגבלת זמן, בעוד בידי ישראל תוכנית גרעינית שאינה נתונה לשום פיקוח בינלאומי. מאמציו אצל שר ההגנה וחברי הקונגרס לא הועילו בגלל נטייתם לטובת ישראל.

בוועידת ניו יורק  באפריל 1995, ארה"ב יחד עם החברות הקבועות במועצת הביטחון המחזיקות בנשק הגרעיני (רוסיה, בריטניה, צרפת וסין) היו מעוניינות כי ההחלטה על הארכת האמנה לאי הפצתו של הנשק הגרעיני ללא הגבלת זמן תתקבל ללא הצבעה, כי אם בהסכמה כללית (consensus) . השגת יעד כזה העניקה בידי מצרים כוח מיקוח, אותו מוסא היה נחוש לנצל. ב-19 באפריל, ביום שקדם לנאומו של מוסא, סגן נשיא ארה"ב, אֶל גוֹר, ביקש להיפגש איתו. זאת לאור חששו מכוונתה של מצרים להכשיל את קבלת  ההחלטה הרצויה לארה"ב בהסכמה כללית, באמצעות גיוס מדינות נוספות נגדה. כיוון שסגן הנשיא לא היה מוכן ללכת לקראת מצרים בנושא הגרעין של ישראל, שר החוץ המצרי דחה את בקשתו לא לגייס מדינות נגד הארכת האמנה לאין סוף.

האמריקאים  הגיעו  למסקנה כי אין תועלת בניסיונות הידברות שלהם עם שר החוץ המצרי והחלו לפנות ישירות לנשיא מובארק וללשכתו. בעקבות זאת, חברי המשלחת המצרית באו"ם החלו לקבל הוראות מאוסמה אל-באז, יועצו של מובארק, בדבר הצורך להימנע מעימות עם ארה"ב בסוגיית הגרעין, כדי לא לפגוע בקשרים הבילטראליים עם האמריקאים – אך חברי המשלחת היו כפופים לשר החוץ ומילאו את הוראותיו. בהתאם להוראת השר (שחזר לקהיר לאחר נאומו בוועידה) , השגריר הקבוע של מצרים באו"ם, נביל אל-ערבי, עמד להעלות בוועידה הצעת החלטה בדבר כינונו של  אזור מפורז מנשק גרעיני במזרח התיכון, תוך חזרה על דרישותיה של מצרים מישראל בסוגיית הגרעין. הצעת ההחלטה הזו עוררה בתחילת מאי 1995 עימות בין המשלחת המצרית לאמריקאית, שהתנגדה לאזכור ישראל בשמה ורצתה להסתפק  בניסוח כללי בדבר הצורך של כל המדינות להצטרף לחוזה לאי הפצת הנשק הגרעיני.

בסופו של דבר לא הצליחה מצרים לכלול  התייחסות מפורשת לישראל בהחלטת הוועידה שקראה לכל מדינות המזרח התיכון להצטרף לאמנה לאי הפצת הנשק הגרעיני. אחת הסיבות לכך היא שמצרים דיברה בוועידה בשני קולות, מצב שנוצל על ידי האמריקאים כדי לעקוף את עמדתו הנחושה של משרד החוץ. עם זאת, מצרים נחלה הישגים אחדים. הודות למאמציה של המשלחת המצרית, בתגובה לאי אזכור ישראל בשמה בנושא הגרעין, ההחלטה על הארכת האמנה למניעת הפצת הנשק הגרעיני ללא הגבלת זמן לא התקבלה בקונצנזוס, ולראשונה מאז כניסת האמנה לפועל ב-1970 נכללה בוועידה החלטה על המזרח התיכון.

לנוכח המשך סירובה של ישראל לוותר על הנשק הגרעיני, מצרים לא חתמה על "הפרוטוקול הנוסף" לאי הפצת הנשק הגרעיני משנת 1997, שנועד להגביר ולהחמיר את הפיקוח על המדינות הבלתי גרעיניות החתומות על האמנה מפני אפשרות פיתוח נשק אטומי בחשאי. כמו כן, הודות למאמציו של מוסא בשיחה עם שרת החוץ האמריקאית מדלין אולברייט, בהחלטות ועידת הביקורת לאמנה למניעת הפצת הנשק הגרעיני, אשר התכנסה בניו יורק באביב 2000, נכללה התייחסות מפורשת לישראל להצטרף לאמנה. ואולם "מדינות המערב  עזרו לישראל לרוקן את כל ההחלטות האלה מתוכנן ומביצוען בפועל".

בעימות אישי מול המנהיגים הישראלים. בעקבות התעקשותו של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, נענה מובארק לבקשתו לשלוח את מוסא לביקור בישראל שמועדו נקבע לסוף אוגוסט 1994. בתוכנית המסע שנמסרה לשר מראש נכלל ביקור ב"יד ושם" במהלכו היה על השר לחבוש כיפה. בשיחה טלפונית  עם עמיתו שמעון פרס  הביע מוסא התנגדות תקיפה לביקור באתר. בתגובה לדברי פרס כי ביקור כזה הוא חלק מהפרוטוקול ביחס לכל אישיות רמה בישראל, השיב מוסא כי ביקור מצדו ב"יד ושם" אינו בא בחשבון, גם אם יהיה צורך לבטל את ביקרו בישראל או לדחות את מועדו. מייד אחר כך התקשר מוסא למובארק והסביר לו כי לתמונה של שר מצרי ב"יד ושם" החובש כיפה תהיה "השפעה בלתי חיובית במצרים ובעולם הערבי", על רקע כל מה שמתרחש בפלסטין. בעקבות דבריו שוחח מובארק עם רבין, במטרה למצוא סידור שלא יביא לביטול הביקור. שעות אחדות לפני צאתו המתוכנן של מוסא, התקשר אליו פרס והציע שהשר יבקר במצבת זיכרון לילדי השואה במוסד "יד ושם", ללא טקסים דתיים וללא צלָּמים. מוסא הסכים בהוסיפו כי אין לו התנגדות לצילום האירוע. הביקור יצא אל הפועל כמוסכם. השר רשם בספר המבקרים "ביד ושם" שהמוזיאון הזה מזכיר לו את "סבלם של הילדים הפלסטינים אשר נופלים חללים כל יום" [לפי נתוני "בצלם", במהלך שנת 1994 נהרגו 24 קטינים פלסטינים בשטחים]; ואת הילדים מכל הדתות אשר נופלים חללים כתוצאה מהמלחמות והסכסוכים. [בדבריו אין אזכור מפורש של ילדים יהודים, וישנה התעלמות מכך כי ילדים יהודים בשואה נרצחו במסגרת השמדת עם מתוכננת על לא עוול בכפם, ולא כתוצאה עקיפה ובלתי מכוונת  מפעולות איבה, או כחלק מפעולות איבה.]

בעת ביקורו בישראל באוגוסט 1994, בשיחותיו בישראל עם רבין ופרס ניסה מוסא לקדם את בקשותיהם של הפלסטינים, בהן זירוז שחרור אסיריהם. כאשר פרס ביקש ממנו לשכנע את הפלסטינים לעשות מאמצים נוספים במלחמה נגד מה שהשר הישראלי כינה "טרור" [באפריל 1994 בוצעו שני פיגועים נגד אוטובוסים, בעפולה ובחדרה, בהם נהרגו 13 אזרחים ו-85 נפצעו];  וגם לשנות את "האמנה הלאומית הפלסטינית" [הקוראת להשמדת ישראל], השיב השר המצרי כי יש לתת יותר זמן לערפאת ולא ללחוץ עליו בנושא שינוי האמנה. למרות שמוסא התעמת עם פרס בהתמדה, מִבִִֵּין מנהיגיה של ישראל אישיותו של פרס משכה ביותר את תשומת לבו. זאת בזכות חוש ההומור שלו, סיפוריו לאין ספור על ערבים ויהודים, פתגמים יהודיים, וסיפורים על מנהיגי ישראל. טעותו הגדולה של פרס הייתה כי הוא חש שהוא מבין את העמדה הערבית יותר טוב מהערבים עצמם.

ביקורו השני של מוסא בישראל נערך במסגרת השתתפותו יחד עם הנשיא מובארק בהלווייתו של יצחק רבין, בעקבות רציחתו על ידי קנאי יהודי ב-4 בנובמבר 1995. רבין הפך לאיש שפעל למען השלום רק בשנתיים האחרונות לחייו. בעת שרבין נרצח מוסא שהה בארגנטינה. הוא מצא לנכון להתקשר מייד למובארק וטען כי על הנשיא להשתתף בהלוויה ולומר בה שבאנו להתאבל על אדם אשר הפך מאיש של מלחמה לאיש של שלום. כמו כן יידֵעַ מוסא את מובארק כי הוא מתכונן לצאת בטיסה  מארגנטינה, כדי  להשתתף בטקס הלוויה של רבין בחברת הנשיא. הישראלים הטיסו את מוסא מתל אביב לירושלים בהליקופטר, "לְמה שהם מכנים 'הר הרצל'". מלמעלה הוא ראה את שפע ההתנחלויות המקיפות את ירושלים. על רקע ההתנחלויות אמר מוסא באוזני האיש השני בשגרירות המצרית בתל אביב (מוחמד אל-עראבי), שנלווה אליו: "הבעיה הפלסטינית לא תיפתר אלא בהסרת ההתנחלויות האלה, והן תוסרנה, לא מְשנה כמה זמן זה ייקח". לא הייתה לו שום כוונה לקבל את מדיניות העובדה המוגמרת אותה ניסו לכפות הישראלים.

לאחר טיסות ארוכות, עין אחת של מוסא נוטה לדמוֹע, אבל בשלב הנאומים שלפני הלוויה הוא התאפק ולא הוציא מטפחת כדי לנגבה, לבל יאמרו כי מוסא "מזיל דמעה על ראש ממשלת ישראל!" לאחר מכן, כדי להסוות את ניגוב הדמעה,  הוא כאילו העביר מטפחת על כל פניו, כדי ליצור את הרושם שהוא מייבש זיעה ממצחו. בעת מסע הלוויה, רק אלה הקרובים לגופת המנוח, והם המלכים והנשיאים,  היו אמורים לחבוש כיפה. כדי למנוע "אסון, לוּ  יצלמוהו [את מובראק]  כשהוא עוטה את כיסוי הראש היהודי", שאל מוסא מפלוני כובע קסקט ונתן אותו לנשיא, לפני ששָמוּ עליו כיפה.

בתקופת שלטונו של בנימין נתניהו (1999-1996), לנוכח עמדותיו הקיצוניות – "שלום תמורת שלום" במקום "שלום תמורת שטחים" – למוסא היו ויכוחים ארוכים אתו, דבר שגרם לנתניהו להתנות את ביקורו בקהיר ב-1997 באי קיום פגישה עם מוסא. בינואר 1999 נענה מוסא להזמנתו של פרס [באותו הזמן מפלגת "העבודה" הייתה באופוזיציה] לשאת נאום ב"מרכז פרס לשלום", במסגרת ועידה בה השתתפו מאות אישיים חשובים מרחבי העולם, בהם הנשיא הסובייטי לשעבר מיכאיל גורבצ'וב, וּפתחי ערפאת, אחיו של יאסר ערפאת כנציגו. מוסא נפגש עם שר החוץ בממשלת נתניהו, אריאל שרון, איתו היה לו ויכוח  כן. כאשר בסיום הפגישה ביקשו העיתונאים לצלמו כשהוא לוחץ את ידו של השר הישראלי, התחמק מוסא בתירוץ כי הוא "אינו אוהב ללחוץ ידיים לפני המצלמות, וזאת בדומה לשרון" – תואנה בה השתמש שרון כשלא רצה ללחוץ את ידו של ערפאת [במהלך ועידת  וואי באוקטובר 1998]. לדברי מוסא אין זה נכון כי ישראלי בגלל היותו ישראלי אינו רוצה שלום. "ישנם ישראלים התומכים בשלום ותומכים במדינה פלסטינית". ואולם השר נותן להבין כי הפתרון אינו בפשרה טריטוריאלית, אלא בנסיגה מלאה מהשטחים הפלסטיניים.

בעת שהותו של מוסא בניו יורק בספטמבר 2000, לרגל כינוסה השנתי של העצרת הכללית של האו"ם,  הוא נענה להצעתו של שדרן הטלוויזיה הציבורית האמריקאית (WETA)  לערוך עימות טלוויזיוני בינו לבין שר החוץ הישראלי שלמה בן עמי. במהלך העימות שנערך ב-12 באותו החודש טען השר הישראלי כי ירושלים היא בירת ישראל מזה שלושת אלפים שנה. על כך השיב מוסא כי "היהודים לא היו בירושלים [המזרחית?] לפני שכבשו אותה במלחמת שנת 1967, וכי הגיל של ישראל הוא רק 50 שנה, והיא לא הייתה קיימת לפני שלושת אלפים שנה". [סילוף גס של עוּבדות. כבר ערב מלחמת העולם הראשונה למעלה מ-50% מתושבי ירושלים היו יהודים ומצב זה נשמר גם בתקופת המנדט הבריטי. ב-1948 היהודים גורשו מהחלק המזרחי של העיר שנכבש בידי הירדנים.]

לרגל הצגת מועמדותו של מוסא לבחירות לנשיא מצרים בשנת 2012 פרסם העיתון "מעריב" ב-27 באפריל  כתבה ארוכה של שרה ליבוביץ' על תולדות עימותיו עם ישראל. מוסא מביא את תוכן הכתבה כפי שתורגמה בעיתונות הערבית. הכתבה כללה בעיקר דעות של מדינאים ומזרחנים ישראלים עליו. שגריר ישראל במצרים, צבי מזאל  (2001-1997), טען כי "הפופולאריות שלו [של מוסא] נבעה מעמדותיו הקשוחות כלפי ישראל". השגריר לשעבר ציין כי לוּ מוסא היה מסכים בעת ביקורו ב"יד ושם" ב-1994 לחבוש כיפה, הרי תצלום כזה היה "הורס לו את סיכויו להיבחר לנשיא". אישים ישראלים ציינו את תמיכתו באינתיפאדה הפלסטינית שפרצה ב-2000, ובקשתו מהערבים לא לגנות את הפיגועים של הפלסטינים נגד אזרחים ישראלים, בעת שישראל ממשיכה בכיבוש שטחים ערביים. המדינאי יוסי ביילין טען כי האידיאולוגיה של מוסא ביחס לאחדות העולם הערבי דומה לזו של נאצר. פרופסור איתמר רבינוביץ' סבר כי מוסא ראה בישראל יריבה ולא אויבת, ורצה למנוע מישראל להתחרות במצרים על הגמוניה באזור. ואולם במקביל  למדיניותו העוינת של מוסא כלפי ישראל, כמו התנגדות לנורמליזציה ומאמציו לפרקה מנשקה הגרעיני, הובא בכתבה פן אחר בהשקפתו של מוסא. יוסי ביילין ופרופסור שמעון שמיר העריכו  כי מוסא הוא מדינאי פרגמאטי, ואם ייבחר לנשיא, הוא ישמור על חוזה השלום עם ישראל.

הקשרים בין מצרים לארה"ב. בתור שר החוץ המשיך מוסא לדבוק בעיקרון המסורתי של מדיניות החוץ המצרית: אי הזדהות בין הגושים. לדבריו, הוא היה מעוניין לקיים "קשרים מאוזנים עם כל הכוחות הגדולים בעולם, ולמרות התמוטטותה של ברית המועצות, אני התנהלתי עם היורשת שלה הפדרציה הרוסית כאילו היא קוטב משיכה שני בעולם". כמו כן שאף לפתח קשרים עם מדינות מערב אירופה, במיוחד צרפת, בריטניה וגרמניה, המדינות העולות באסיה כמו סין, יפן והודו. [לקשרים של מצרים עם המדינות האלה מקדיש המחבר שתי פסקאות בלבד. שאר הפרק עוסק בקשרי מצרים עם ארה"ב]

 עד ועידת מדריד, שנערכה באוקטובר 1991, הממשל האמריקאי העדיף להידבר ישירות עם הנשיא, באמצעות היועץ המדיני של מובארק, אוסאמה אל-באז, וזאת מאחורי גבו של משרד החוץ. ואולם, בעקבות הופעתו של מוסא בוועידה זו, בה השתמש בביטוי המפורסם "אנחנו הערבים", החלו האמריקאים להבין כי לשר החוץ המצרי החדש יש "משקל  רב" בעיצוב המדיניות המצרית וכי אין די בערוץ הישיר לנשיא. ומאז,  עד לוועידת שארם א-שייח באוקטובר 2000, לא דילגו  האמריקאים, לפחות לא במידה רבה, על משרד החוץ המצרי.

בעקבות התפרקותה של  בריה"מ בשלהי 1991, והישארותה של מעצמת על אחת בלבד בדמותה של ארה"ב, כבר לא ניתן היה להגשים את מדיניות האי הזדהות הקלאסית. מוסא לא דגל בעוינות כלפי ארה"ב ואף סבור היה כי זו מדיניות שגויה ומסוכנת. מוסא קובע: אמריקה היא המעצמה הגדולה האמיתית עד עצם היום הזה (2016), מובילה בתחומי המדעים, הרפואה, החקלאות והתעשייה – והאם מן הראוי להתייחס בעוינות כלפי הישות הגדולה הזו? עם זאת,  יש להתנגד למדיניותה הבלתי הוגנת של אמריקה, ושמירה על קשרים טובים איתה אין פירושה ויתור על האינטרסים החוקיים של מצרים. קשרי החוץ החשובים ביותר של מצרים בעשר שנות כהונתו של מוסא כשר החוץ  (2001-1991) היו הקשרים עם ארה"ב. מצרים הייתה מעוניינת בשמירה על קשריה עם ארה"ב כדי לנצל את השפעתה של אמריקה על ישראל וללחוץ עליה להגיע להסדר מלא בסכסוכה עם הערבים. כמו כן קהיר שקדה על קשריה עם וושינגטון על מנת להמשיך ליהנות מהסיוע הצבאי והכלכלי האמריקאי.

בעקבות החתימה על הסכם שלום בין מצרים לישראל ב-1979, זכתה מצרים לסיוע שנתי צבאי בגודל 1.3 מיליארד דולר בשנה ולסיוע כלכלי. הסיוע הכלכלי שבתחילה היה בגודל של 810 מיליון דולר קטן במשך השנים, וב-1999 הגיע ל-400 מיליון דולר – אבל לא חל שינוי בגודל הסיוע הצבאי. יש לציין כי הממשל האמריקאי דווקא פעל במרץ לאישור הסיוע למצרים בקונגרס מול התנגדותן של הוועדות הרלוונטיות בו. התואנות שהועלו בקונגרס לקיצוץ בסיוע למצרים – חלקית כתוצאה מהשפעה ציונית – היו השלום הקר עם ישראל, זכויות האדם ורפורמה כלכלית. מצרים, מצִדה, לא נכנעה ללחצים, והסיוע לא נעצר, גם אם לפעמים הוקטן. בתקופת כהונתו כשר החוץ הוא פעל לשמור על שני חלקי הסיוע, הכלכלי והצבאי, והיה מסב את תשומת לבם של האמריקאים, בממשל ובקונגרס, כי המענק שניתן למצרים הוא חלק בלתי נפרד מחוזה השלום בין מצרים לישראל, אשר וושינגטון הייתה שותפה בחתימתו. כמו כן היה נוהג להפנות את תשומת לבה של וושינגטון לחשיבותה האסטרטגית של מצרים בתהליך השלום והביטחון האזורי במזרח התיכון.

במהלך שנות ה-90, במקביל  להיותה של ארה"ב הגורם הבינלאומי החשוב ביותר עבור מצרים,  היוותה מצרים הגורם האזורי החשוב ביותר עבור ארה"ב. לתהליך השלום הפלסטיני-ישראלי ולניסיונות ליישב את הסכסוך הערבי-ישראלי בכלל היה חלק חשוב במסגרת הקשרים בין וושינגטון לקהיר. במאי 1994 נחתם הסכם קהיר להגשמת אוטונומיה לפלסטינים  ברצועת עזה ובאזור יריחו בהשתתפותו של שר החוץ האמריקאי. במארס 1996 נערכה פסגת שארם-א-שייח של "עושי השלום" – בהשתתפותם בין היתר של מובארק וקלינטון – בעקבות "פעולות ההקרבה הקדושה" והמתיחות בשטחים הפלסטיניים. בוועידה התקבלה בעד התמיכה בשלום והתנגדות ל"טרור". [המילה טרור מופיעה במירכאות כפולות – רמז לכך שמבחינת המחבר אין אלה פעולות טרור, אלא כפי שהוא כינה אותן פעולות "הקרבה הקדושה" (إستشهادية). יצוין כי בפברואר-מארס 1996  בפעולות "הקרבה הקדושה" מטעם חמאס נרצחו 59 אזרחים ישראלים.] ב-2000, במיוחד אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה, התנהלה פעילות דיפלומטית אינטנסיבית בערוץ הקשרים בין שתי המדינות במטרה לגשר על הפערים בין הפלסטינים לישראלים, כאשר גולת הכותרת של פעילות זו הייתה פסגת שארם-א-שייח באוקטובר 2000, בהשתתפותם בין היתר של מובארק וקלינטון.

בתקופת היותו שר החוץ, שקד מוסא מאור לשמור על הקשרים עם ארה"ב לאור חשיבותם הרבה למצרים, וזאת על אף קיומם  של חילוקי דעות בין שתי המדינות, במיוחד בנושא הסכסוך הערבי-ישראלי. האמריקאים גם נטו להתעלם ממעמדה האזורי של מצרים, מעמד אותו נהג שר החוץ להזכיר שוב ושוב לאמריקאים: "אנחנו מדינה המנהיגה את העולם הערבי המורכב מלמעלה מ-300 מיליון אנשים". חילוקי הדעות עם האמריקאים בשאלה הפלסטינית היו אחת הסיבות לעזיבתו את משרד החוץ. בוועידת עושי השלום בשארם א-שייח ב-1996 מוסא שמע במו אוזניו כיצד שרת החוץ האמריקאית מדלין אולברייט מבקשת ממובארק להרחיק אותו מלעמוד בראש המשלחת המצרית לניהול השיחות [לא נאמר עם מי], מפאת עמדותיו הנוקשות כלפי ישראל. בוועידת שארם א-שייח ב-2000 הציעו האמריקאים להעלות את דרג השיחות לראשי מדינות, כדי למנוע את התערבותו בהן. בשיחותיו עם אולברייט בארה"ב ב-1999, בסמוך לפני הכינוס השנתי של העצרת הכללית של האו"ם, לא נכנע מוסא לבקשותיה לשכנע את ערפאת לא להשתמש בביטוי "מדינה פלסטינית" בנאומו בפני הפורום הזה.

מוסא מזכיר במשפט בודד בלבד את חילוקי הדעות בין ארצו לאמריקאים בשאלת הטלת מצור אווירי על עיראק ותקיפות נגדה [החל מ-1998], ובשאלת חלוקת סודאן. האמריקאים התערבו בענייני הפנים של מצרים בתחום זכויות האדם ומצבם של הקופטים. לפי הוראותיו של מוסא, משרד החוץ המצרי בכלל והשגרירות בוושינגטון במיוחד  – בניגוד למוסדות אחרים של מצרים – לא הכחישו את קיומן של "אירועים עדתיים" במצרים, אלא הסבירו את סיבותיהם ואת הטיפול בהם מצד המדינה.

היחסים עם תורכיה ואיראן. הקשרים הדיפלומטיים בין מצרים לאיראן היו מנותקים מאז [המהפכה האסלאמית ב-]1979. מוסא טען כי  יש להעלות בפני הנהגתה האיראנית את הסוגיות הרגישות שלנו, במיוחד ביטחון המפרץ ושלושת האיים – השייכים לאיחוד האמירויות –  עליהן השתלטה איראן [ב-1971], תמיכתה של טהראן בקבוצות טרור במצרים, וקריאת שם רחוב בטהראן על שמו של רוצחו של סאדאת. ועם זאת ובלי לוותר בשאלות האלה, המחבר היה משוכנע כי התקרובת בין מצרים לאיראן אפשרית, כיוון שאיראן – בניגוד לישראל – היא מדינה אסלאמית, מעצמה אזורית גדולה ושותפה להיסטוריה ולתרבות הערבית. לדעת מוסא, המתיחות בין מצרים לאיראן מקורה לא במתח בין השיעה לסונה, אלא בגורם הלאומי, הערבי מול הפרסי. אחד ממוקדי המתיחות בין שתי המדינות היה רצונה של איראן להטיל השפעתה על אזור המפרץ הערבי – שאיפה שעוררה התנגדות מצד הארצות הערביות במפרץ ומצרים, בתור מדינה בעלת קשרים חזקים עם הארצות האלה.

מוסא דגל בניסיון, לכל הפחות, לנרמל את הקשרים עם איראן ובהרחבת הקשרים עם תורכיה. זאת כחלק מתוכניתו להביא לשיתוף פעולה בין ארצות ערב למדינות השכנות. תוכנית זו הוא העלה לראשונה בתור שר החוץ  ב-1998, ובמתכונת רחבה ומפורטת בתור מזכיר הליגה הערבית ב-2010, עת קרא להקמתו של ארגון שיכלול את העולם הערבי, תורכיה ואיראן, וגם שכנות של מדינות ערב באפריקה.

בניגוד למוסא,  מובארק לא רצה להסתכן בניסיון לנרמל את הקשרים עם איראן, בנימוק כי המהלך לא יביא תועלת אלא רק ירגיז את מדינות המפרץ הערביות. הוא גם חשש מתגובותיהן של ארה"ב וישראל לניסיון להתקרב לאיראן. מכל מקום, עלייתו לשלטון באיראן של הנשיא הרפורמיסטי מוחמד חאתמי  ב-1997 הביאה לשיפור מסוים בקשרים בין שתי המדינות.

מוסא דגל בהרחבת הקשרים עם תורכיה, מתוך הנחה כי בניהול נכון של הקשרים עימה ניתן להעלותם מעל לרמה שהתקיימה בשנות ה-90 בין תורכיה לישראל, ואף להחליפם בקשרי אנקרה עם קהיר והעולם הערבי. מובארק תמך  בהרחבת הקשרים עם תורכיה לאור היותה בעלת בריתה של ארה"ב, חברה בנאט"ו ונטולת בעיות עם ארצות המפרץ הערביות. למובארק היו גם קשרי ידידות חזקים עם שני הנשיאים של תורכיה בשנות ה-90,   טורגוט אזאל (1993-1989)        וסולימאן דמירל (2000-1993).

בעיה שהטרידה מאוד את מצרים הייתה ההתקרבות בין תורכיה לישראל במהלך שנות ה-90. ב-1993 נחתם הסכם לשיתוף פעולה אסטרטגי בין שתי המדינות; בפברואר 1996 חתמו שתי המדינות על הסכם צבאי; ובאפריל ערכו חילות האוויר שלהן תמרונים משותפים, וב-1998 תמרונים ימיים משותפים.

מוסא ראה בשיתוף הפעולה הצבאי בין תורכיה לישראל "איום על הביטחון הלאומי המצרי והערבי בכלל, ואין צורך לומר איום ישיר על המדינות האחיות שלנו סוריה ועיראק בפרט", וכמו כן הפרת המאזן הצבאי במזרח התיכון לרעת העולם הערבי. שר החוץ הביע בגלוי את התנגדות ארצו להידוק הקשרים מצד תורכיה עם ישראל בביקוריו בתורכיה ב-1993 ובמאי 1996. בשיחותיו באנקרה הוא הִפנה את תשומת לבם של התורכים לכך ששיתוף הפעולה שלהם עם ישראל מסייע לכיבוש שלה, וכמו כן העלה את המצב בירושלים ובמסגד אל-אקצא. הצד התורכי נהג להשיב כי שיתוף הפעולה הצבאי שלו עם ישראל אינו מכוון נגד מדינה כלשהי באזור וכי לא ייתכן שתורכיה, לאור מעמדה החשוב בעולם המוסלמי, תתייצב לצדה של ישראל בסכסוך הערבי-ישראלי. ההבטחות האלה לא הרגיעו את המצרים.

בדומה למוסא, מובארק מתח ביקורת פומבית על שיתוף הפעולה הצבאי בין תורכיה לישראל ועורר את הנושא הזה בביקורו בתורכיה ביולי 1996. יש לציין כי  ביוני 1996 הוקמה בתורכיה לראשונה ממשלה בראשותה של מפלגה אסלאמית. במהלך ביקורו בתורכיה ביולי נפגש מובארק – נוסף לפגישתו עם הנשיא – עם ראש הממשלה מטעם המפלגה האסלאמית,  נג'ם א-דין אבקאן, על פי בקשתו של ראש הממשלה. האיש ביקש ממובארק לשחרר את מנהיגי האחים המוסלמים מבתי הכלא. הבקשה עוררה את חמתו של מובארק, בה ראה התערבות בענייני הפנים של ארצו, והוא דחה אותה נחרצות.

בתחילת אוקטובר 1998 ריכזה תורכיה כוחות על גבולה עם סוריה ואיימה לפלוש לשטחה. העילה לאיום התורכי הייתה תמיכתה של סוריה ב"מפלגת הפועלים הכורדית" ומתן מקלט למנהיגהּ עבדאללה אג'לאן. סוריה גם מצאה עצמה לכודה בין תורכיה לישראל הקשורות בהסכמים צבאיים. [עם זאת מוסא נמנע מלהאשים את ישראל בשיתוף פעולה עם אנקרה  באיומיה כלפי דמשק.] מוסא היה מודאג מאוד מהמצב, פעל אישית ורתם את הנשיא מובארק להפגת המתיחות בין סוריה לתורכיה ולפתרון המשבר. בעקבות שיחות שקיימו מובארק ומוסא עם עמיתיהם בסוריה ב-4 באוקטובר, ואחר כך עם עמיתיהם בתורכיה ב-6 בחודש, יושבה סוגיית מפלגת הפועלים הכורדית.  ב-20 באוקטובר 1998 נחתם הסכם אדנה (Adana)  בין סוריה לתורכיה בו התחייבה דמשק להפסיק תמיכתה במפלגת הפועלים הכורדית, ומאז הקשרים בין שתי המדינות פרחו – עד להתקוממות בסוריה ב-2011.

הקשרים עם אפריקה והצטרפות מצרים ל- COMESA . היסודות למדיניותה הפעילה של מצרים באפריקה הונחו על ידי נאצר וחוזקו על ידי השר לענייני חוץ, בוטרוס ראלי (1991-1979). מוסא מדגיש את החשיבות שהוא ייחס לפיתוח הקשרים עם אפריקה [ואולם זהו האזור הגיאוגרפי האחרון בזיכרונותיו] ולמעורבות פעילה של ארצו בנושאים שעל סדר היום של הארגון לאחדות אפריקה.

לפגישות בין ראשי מדינות בוועידות פסגה אפריקאיות חשיבות רבה מאוד להרחבת הקשרים הבילטראליים – אבל מובארק נמנע להשתתף בוועידות הפסגה, כיוון שחשש לחייו ולא בטח ביכולתם של מנגנוני הביטחון של מדינות אפריקה. רציחתו של סאדאת ב-1981 וגל מעשי הטרור במצרים בשנות ה-90 גם כן השפיע על החלטתו. מוסא הציע למובארק להשתתף בפסגות אפריקאיות לסירוגין (אחת כן ושנייה לא). הנשיא הסכים, וביוני 1995 היה בדרכו מנמל התעופה של אדיס אבבה (אתיופיה)  למקום מושבה של הפסגה. בערך במרחק כקילומטר מנמל התעופה נעשה ניסיון להתנקש בחייו, שנכשל בזכות פעילותם המהירה של אנשי הביטחון המצרים. בעקבות זאת, מובארק החליט לא להשתתף בפסגה ולחזור לקהיר יחד עם מוסא ועומר סולימאן. אבל לאחר בקשתו של שר החוץ מהנשיא לא להותיר את הזירה ריקה, הסכים מובארק  להישארותם של מוסא וסולימאן. בהמשך סולימאן סיפר למוסא כי ניסיון ההתנקשות בוצע על ידי קבוצה אסלאמית מצרית שהגיעה מחרטום, בתמיכת שירותי המודיעין של סודאן והעומד בראשם (עלי נאפִע). לאחר ההתנקשות באתיופיה, מובארק, ככלל, חדל להשתתף בוועידות הפסגה האפריקאיות, וייצוגה של מצרים בהן נעשה על ידי מוסא. זאת מלבד ועידות הפסגה שנערכו בקהיר וּועידת הפסגה שנערכה ביולי 1999 באלג'יריה, כיוון שבטח בשירותי הביטחון של ארץ זו.

מוסא שאף להשיג את הצטרפותה של מצרים לארגון COMESA, שמו בראשי תיבות באנגלית של  "הסכם השוק המשותף של מדינות מזרח ודרום אפריקה", שנוסד בדצמבר 1994. נוסף לשיקולים כלכליים, חברותה של מצרים בו הייתה חשובה לאור חברותן בשוק הזה של מדינות אגן ניקוז הנילוס. מצרים לא הצליחה להצטרף לארגון הזה בזמן היווסדו לנוכח התנגדותן של לוב, סודאן, אתיופיה ואריתריאה. בעקבות ביקוריו של מוסא בארצות המתנגדות [ב-1997?] לצירוף ארצו לשוק האפריקאי, הן הסירו את התנגדותן, ומצרים הצטרפה ל- COMESAביוני 1998. להפתעתו של השר, הישגו זכה ליחס צונן מצד שרים בממשלת מצרים שעסקו בנושאים כלכליים. הם טענו כי אין ערך כלכלי למסחר עם קבוצת המדינות הזו וגם רגזו על התערבותו של מוסא בנושא הכלכלי שבתחום סמכותם. מובארק מלכתחילה לא התלהב ממאמציו של מוסא להצטרף ל-COMESA וכעת הושפע מעמדת שריו. דעתו של מוסא הייתה שונה. הוא סבר כי ההסכם פותח הזדמנויות חדשות עבור מצרים הן בתחום הייבוא והן הייצוא. בתחום הייבוא, למשל, ניתן לייבא עצים מאפריקה ובשר מאתיופיה, ולא רק מאירופה. השר פעל רבות להרחבת קשרי המסחר עם אפריקה ובביקוריו במדינות ביבשת נהג לצרף אליו משלחת של אנשי עסקים. ביקורו בדרום אפריקה ביולי 2000 פתח את השוק שלה לתוצרת מצרית כמו נפט, קרמיקה, מוצרי אלומיניום, הנעלה, ביגוד, צמיגים ועוד – ובמקביל לייבוא מצרי ממדינה זו.

הודות למאמציו הדיפלומטיים של מוסא, ב-2000 נערכה הוועידה האפרו-אירופית הראשונה. זו התקיימה בקהיר, לאחר שהשר המצרי מצא נוסחה ליישוב חילוקי הדעות בין מרוקו לאלג'יריה בשאלת "סהרה המערבית". מרוקו איימה להחרים את הוועידה אם סהרה תשתתף בה, בעוד אלג'יריה דרשה את השתתפותה. לפי הנוסחה של מוסא, שהתקבלה על ידי שני הצדדים, נקבע  כי סהרה תוזמן רשמית להשתתף בוועידה, אבל היא לא תממש את זכותה להשתתף בה. למדינות אפריקה היו אינטרסים בפיתוח הקשרים עם אירופה כמו הקלה על נטל החובות על ידי ביטולם, קבלת סיוע לצרכי פיתוח, והקלת הגישה לייצוא באמצעות מתן פטור ממכסים.

בתקופת כהונתו כשר החוץ פעל  מוסא להגברת שיתוף פעולה בין מדינות אגן הנילוס בתחום ניצול מי הנהר, ולא נתגלו חילוקי דעות רציניים בתוך קבוצת המדינות הזו. בסוף שנות ה-90 נודע על כוונותיה של אתיופיה לבנות סכר על הנילוס, אשר יביא להיווצרות אגם בעל קיבולת שלא תעלה על 14 מיליארד מטרים מעוקבים. לדעת המומחים המצרים באותה העת, הסכר לא אמור היה לפגוע בזרימת הנהר ובמִכסת המים  השנתית של מצרים בגודל 55.5 מיליארד מטרים מעוקבים. המצב השתנה כעת (2016) כאשר אתיופיה מבצעת תוכנית להקמת סכר עם אגם בנפח של 74 מיליארד מטרים מעוקבים.

הקווים הדומיננטיים במדיניות החוץ של מובארק. חוסני מובארק, בדומה לקודמיו בתפקיד, גמאל עבד-א(ל)-נאצר ואנואר סאדאת, היה דיקטאטור, עם כל הדברים השליליים המתלווים לכך. עם זאת הוא היה שונה משני הנשיאים הקודמים בהיבטים אחרים. לנאצר ולסאדאת הייתה היכולת להסתכן ולהמר, תכונה שבאה לידי ביטוי בהתנהלותו של נאצר ב-1967 ובצאתו של סאדאת למלחמה ב-1973. מובארק היה משוכנע כי סאדאת נרצח כיוון שנקט בסיכון גדול, בכרתו שלום עם ישראל ובשחרורו את הקבוצות האסלאמיות; ונאצר מת ביגון כבד כיוון שהסתכן בקריאת תגר על המערב. על כן, סבר כי מוטב להימנע מסיכונים. חלום המנהיגות בעולם הערבי, כפי שפיתה את נאצר  ושליטים ערבים כמו סדאם חוסיין וקדאפי, לא פיתה את מובארק. הוא נהג לומר כי חלום כזה לא ייגמר בטוב, ולכן דאג להרחיק את עצמו ואת מצרים מכך. הוא לא התנגד לאמביציה של קדאפי להנהיג את אפריקה וגם לא למדיניותה של סוריה בלבנון. שאיפותיו של מובארק היו צנועות. הוא פעל על סמך ההנחה הבסיסית כי  מצרים כבר החזירה את אדמותיה הכבושות מידי ישראל, ואת תהליך החזרת כל האדמות הכבושות יש לעשות באמצעות קשרים טובים עם ארה"ב וכמו כן עם ישראל.

מובארק היה מודע לבעיות הכלכלה הקשות של ארצו אשר מאיימות על יציבותה. "הרגעים המאושרים ביותר בחייו" היו כאשר הנשיא ג'ורג' בוש האב הודיע לו על מחיקת חובותיה של מצרים בסכום של 7 מיליארד דולר, כהוקרה על תפקידה של מצרים במלחמה לשחרור כוויית ב-1991. מובארק היה פטריוט אשר ניסה להקטין את השחיתות, ועם זאת טען כי שני בניו התעשרו בצורה חוקית מעסקיהם. אישיותו הייתה נוחה וחביבה.

חלקו של מוסא בעיצוב מדיניות החוץ המצרית. בממשל הנשיאותי המצרי שר החוץ היה כפוף למעשה לנשיא, בעוד ראש הממשלה עסק בעיקר בתחום הכלכלי. מובארק ראה במוסא את השר הראשון מדור חדש, אשר הוא בחר בו וקידם אותו. את שרי החוץ  הקודמים בעשר שנותיו הראשונות בנשיאות בשנים 1991-1981 ראה מובארק כאישים מתקופת סאדאת. לפי עדותו של מוסטפא אל-פקי, מזכירו של מובארק לאינפורמציה בין השנים 1992-1985, הנשיא העניק למוסא מרחב פעולה חסר תקדים ביחס לקודמיו ולאלה שאחריו. לדברי אל-פקי, מובארק האמין כי יוזמותיו ופעולותיו של מוסא מקדמות את מעמדה של מצרים ואת יוקרת הנשיא בזירה הערבית והבינלאומית. עוד טוען אל-פקי כי הנשיא אהב את אישיותו של מוסא: הוא ניחן בגילוי לב, והיה אומר דברים שאחרים חששו לומר.

לשאלה מי מעצב את מדיניות החוץ של מצרים, המחבר אינו מקבל את הגישה הקובעת שמאז מהפיכת ה-23 ביולי 1952 המעצב הוא הנשיא. לדבריו, מדיניות החוץ המצרית משתרעת על פני תחומים רבים ולכן אין ביכולתו של הנשיא לשלוט בכל פרטיה. לדברי מוסא, הנשיא קובע את המגמה הכללית של המדיניות, ועל שר החוץ לפעול במסגרתה, תוך אפשרות למתן פירוש ליברלי לקו של הנשיא. לדוגמה, כאשר הנשיא ביקש ממנו לערוך ביקור רשמי בישראל, לשר החוץ לא הייתה סיבה להתנגד, אבל הוא שקבע את מהלך הביקור, מה יאמר בו  ובאילו מקומות יבקר ובאילו לא. הוא לא היה שר שהסתפק בציפייה להוראות פעולה מהנשיא. על אף חוזק מעמדו העצום של הנשיא בהשוואה לשר החוץ, מוסא נותן להבין כי הוא השפיע על מדיניות החוץ באמצעות יוזמותיו שזכו להסכמת הנשיא, כמו נאומו בשם כלל הערבים בוועידת מדריד ב-1991 והתנגדות  תקיפה לתוכנית הגרעין של ישראל. במיוחד מדגיש מוסא את יוזמתו בהכללת הממד הים תיכוני במדיניות החוץ של מצרים (לצדם של הממד הערבי, האפריקאי והאסלאמי). הפתיחות כלפי ארצות הים התיכון, ממשיך מוסא,  הביאה לחיזוק קשריה של מצרים עם אירופה. התיאום בין מוסא למובארק היה "מצוין ופורה ברוב אותן עשר השנים" בהן כיהן כשר החוץ.

למחבר היו קשרים אישיים טובים עם אוסאמה אל-באז, על אף שהיו חילוקי דעות לא מעטים בין השניים. אל-באז היה יועץ מדיני של מובארק וסגן ראשון במשרד החוץ. פסגת פעילותו של אל-באז החלה במסעו של סאדאת לירושלים ב-1977 והסתיימה בתחילת שנות ה-90, כאשר מובראק כבר כיהן כנשיא במשך עשור. בחלוף עשור לשלטונו, ראה הנשיא את עצמו כמנוסה דיו בניהול מדיניות חוץ ולכן לא חש צורך חיוני באל-באז. יתרה מזו, נפוצו שמועות, שכנראה הגיע לידיעת הנשיא, לפיהן אל-באז הוא שמפעיל את הנשיא מאחורי הקלעים – דבר שפגע בנשיא. נוסף לכך, מאז מינויו של מוסא לשר החוץ במאי 1991 ניכרה ירידה ברורה במעמדו של אל-באז, לאור התפקיד הפעיל שמילא השר החדש בעיצוב מדיניות החוץ המצרית ויוזמותיו שצוינו לעיל. כמו כן עלה מעמדו של ראש המודיעין הכללי, עומר סולימאן, שתפס את מקומו של אל-באז בנושא הקשרים עם וושינגטון. עם זאת, הן מוסא והן סולימאן דאגו לא לפגוע בכבודו של אל-באז.

הרקע לסיום תפקידו של מוסא. מוסא סבור כי מובארק קיבל את ההחלטה לסיים את תפקידו כתוצאה מהצטברות של סיבות. הצלחתו ומעמדו היוקרתי של מוסא כשר החוץ עוררו דברי דיבה נגדו באוזני הנשיא מצד בכירים במשטר. לדוגמה, על פי עדויות רבות שהגיעו לידי מוסא, שר ההסברה, סַפְוָת  (בתעתיק צפות) שריף, הצביע בפני מובארק על המבנה הגדול של משרד החוץ  באומרו כי זו האימפריה של עמרו מוסא. בכך ניסה לומר כי שר החוץ יצא מכלל שליטתו של הנשיא ובנה לעצמו מדינה בתוך מדינה. הדברים המרושעים נגד שר החוץ מצד מקורבי המשטר הצליחו לזכות לאוזן קשבת אצל הנשיא בשנה-שנתיים האחרונות לכהונת השר.

מחשבות על עזיבת משרד החוץ התעוררו אצל מוסא כבר לאחר שכיהן במשרתו שבע שנים והתחזקו בהדרגה, במיוחד בשנת 2000. בשנה הזו רצה לסיים את תפקידו לא רק כיוון שהחזיק במשרת שר החוץ יותר מכל שר אחר במצרים מאז 1910, אלא גם כיוון שבשנה הזו הפופולאריות שלו הגיעה לשיאה. ההערצה כלפיו גברה על רקע תמיכתו בפלסטינים בתקופת האינתיפאדה השנייה והשיר של הזמר המצרי (שעבאן עבר א[ל]-רחים) "אני אוהב את עמרו מוסא ושונא את ישראל". בעקבות השיר הזה דיפלומטים ערבים וזרים העריכו כי ימיו במשרד החוץ ספורים, ולוּ  מפאת שדמותו מתחילה להעיב על דמותו של הנשיא השולט שלטון יחיד. עם זאת, סבור מוסא כי מובארק החליט להביא לסיום תפקידו לא בגלל השיר הזה, אלא בגלל חילוקי דעות ביחס לאינתיפאדה השנייה.

ועידת שארם א-שייח, אוקטובר 2000.   על רקע האינתיפאדה השנייה  שהחלה בסוף ספטמבר 2000, ב-17-16 באוקטובר נערכה פסגת שארם א-שייח בהשתתפותם של הצד הפלסטיני והישראלי, וכמו כן המצרי והאמריקאי. בתחום הביטחוני דרשה ישראל בין היתר חתימה על הסכם להפסקת אש והאלימות – בעוד הפלסטינים דרשו "הפסקת התוקפנות הצבאית הישראלית" ונסיגת הכוחות הישראליים למקומותיהם הקודמים [שלפני פרוץ האינתיפאדה]. מוסא התנגד להפרדה בין המסלול הקשור ב"ביטחון ישראל" לבין המסלול המדיני, כיוון שבמסלול הביטחוני נדרשו הפלסטינים לבצע ויתורים ספציפיים – בעוד במסלול המדיני לא נדרשו הישראלים להתחייב לוויתורים בנושאים כמו גבולות וירושלים. טענתו הייתה כי אם ישראל תשיג את מבוקשה במסלול הביטחוני, היא לא תרצה לוותר במסלול המדיני. [כלומר, מוסא היה מעוניין כי האינתיפאדה תימשך ותשמש מנוף להשגת ויתורים מישראל בהסדר המדיני.]

בשארם א-שייח התברר לו כי תהיה הפרדה בין שני המסלולים, וכי השיחות הביטחוניות תתקיימנה במלון נפרד, בהשתתפותו של עומר סולימאן. כאשר מוסא ניסה להעלות את התנגדותו להפרדה בין המסלולים בשיחות שניהל מול שרת החוץ האמריקאית מדלין אולברייט, היא התחמקה ונתנה עדיפות ל"ביטחון ישראל", בלי לגלות עניין בנושאים המדיניים הקשורים בתהליך השלום.  מוסא, לדבריו, לא יכול היה להסכים מבחינה "מצפונית ומוסרית" להשגת הבנות בהן תינתן עדיפות לביטחונה של ישראל – בעוד בפועל הוועידה הלכה בנתיב הזה. יתרה מזו, מתוך היענות ללחץ אמריקאי מצד אולברייט, מוסא הורחק ממהלכי הוועידה: הנשיא מובארק קיים בחשאי, בלי להודיע לו, פגישה נפרדת עם אולברייט וקיבל את הצעותיה לגבי הדרך בה יש לסיים את הלחימה בין הפלסטינים לישראלים.

כאשר נודע למוסא על הפגישה הזו, הוא הגיע למובארק במצב רוח מרוגז. השר הביע את תימהונו  בפני הנשיא על קיומו את הפגישה עם שרת החוץ ללא נוכחותו שלו, בתור שר החוץ, וללא עדכונו על תוכנה. הוויכוח התלהט, אבל נותר בגבולות המקובלים. המחבר לא השתכנע מדברי הנשיא, יצא במהירות בלי לסגור את הדלת, בהשאירו זאת לשומר הסף אשר ניצב במקומו, וכנראה הרוח היא שגרמה לכך שהדלת נסגרה בטריקה. לאחר מכן נודע למוסא כי מובארק סבר ששר החוץ שלו טרק את הדלת בכוונה, ראה בכך התנהגות בלתי ראויה כלפי נשיא, והחל לחפש מחליף לו. בכל מקרה, מוסא חשב כי לאחר עשר שנות כהונה בתור שר החוץ, יש מקום להחליפו  –  אבל מוטב בצעיר ממנו, ולא בהיענות ללחץ ישראלי ואמריקאי.

בסיום הוועידה מסר הנשיא האמריקאי ביל קלינטון כי הישראלים והפלסטינים הסכימו לפרסם הודעה בדבר הפסקת האלימות. לפי גרסתו של קלינטון (בספר זיכרונותיו שפורסם ב-2004), הוא לא היה מצליח לשכנע את ערפאת להסכים לנוסח ההודעה הזו, אלמלא התערבותו של מובארק שהייתה איתנה וברורה.

מוסא מדגיש כי אי-שיתופו מצד מובארק בשיחות וההבנות שהושגו במהלך ועידת שארם א-שייח, לא היה עניין אישי לגביו. הוא חרד לפגיעה באינטרסים של מצרים והפלסטינים ולא הסכים לגישתו של הנשיא בנושאים האלה. לדעתו, אם היה מקום לדון בביטחונה של ישראל, הרי על מצרים היה להעלות במקביל את "ביטחון פלסטין" והביטחון הלאומי הכלל ערבי לנוכח תוכנית הגרעין של ישראל. השר שבע רצון שתמך בפלסטינים במחיר הוצאתו ממשרד החוץ. בדרך זו הוא פעל על פי  מצפונו, ולמען האינטרסים העליונים של מצרים. זאת כיוון שהגישה לבעיה הפלסטינית, מנקודת ראות של "שמירה על ביטחון ישראל", הינה סכנה עצומה המאיימת על הביטחון הלאומי המצרי.

לאחר ועידת שארם א-שייח, הקשר הטלפוני השגרתי בין הנשיא לשר החוץ נפסק למעשה. בנובמבר 2000 מובארק שלח למוסא איגרת לפיה עִסְמת עבד אל-מגיד עומד לסיים את תפקידו כמזכיר כללי של הליגה הערבית, והשר נתבקש להציע מחליף למשרה. למוסא היה ידוע משיחתו עם עבד אל-מגיד שהאיש מוכן להמשיך בתפקידו עוד כשנתיים,  וכי אינו חושב לפרוש כעת. מוסא העביר עמדה זו למובארק, אך הנשיא עמד על דעתו. מוסא הבין מדברי מבארק כי הנשיא מעוניין שֶשר החוץ שלו יתמנה למזכיר הליגה הערבית. בהמשך, אכן הציע לו הנשיא את המשרה, מוסא הסכים וראה בכך דרך מכובדת לסיים את 42 שנות שירותו במשרד החוץ, וגם להשקיט סערה שיכלה להתעורר כתוצאה מהתפטרותו או פיטוריו.

ב-25 בפברואר  2001 פורסמה הודעה רשמית על מועמדותו של מוסא מטעם מצרים לתפקיד המזכיר הכללי של הליגה הערבית. בשלושת החודשים שנותרו למוסא לעבוד במשרדו, עד לסיום תפקידו של עסמת עבד אל-מגיד ב-15 במאי, השר המשיך לעבוד במלוא כוחו, כאילו אינו עומד לעזוב. במהלך שלושת החודשים האלה נשלחו למוסא הזמנות מגרמניה וצרפת לקבל אותות כבוד, ועל כן החליט השר לבקר בפריס ובברלין על מנת לקבלן. כדי למנוע ממוסא לקבל את האותות, הנשיא מובארק החליט לערוך ביקור באותן שתי הבירות באותו הזמן, בהניחו כי יהיה זה בלתי נאות להעניק אות לשר החוץ ולהתעלם מהנשיא, וגם לא ראוי כי השר יבקר בנפרד מהנשיא באותן המדינות. כתוצאה מכך השר הצטרף לביקורו של הנשיא, וגרמניה דחתה את מועד הענקת האות. לאחר מכן הוא בכל זאת זכה לקבל את אות הכבוד הגרמני במסיבה גדולה בשגרירות גרמניה בקהיר, בעוד את האות הצרפתי לא קיבל, כיוון ששר החוץ אשר הציע להעניקו לו התחלף.

לרגל סיום עבודתו, עובדי משרד החוץ רצו לערוך למוסא מסיבת פרידה גדולה בגן המיניסטריון, ואולם האירוע לא היה לרוחם של הנשיא ומקורביו, מחשש שהמסיבה תהפוך להפגנת אהבה למוסא מצד הנוכחים בה: ראש הממשלה, השרים, גדולי אנשי הרוח, אנשי התקשורת  והשגרירים. בעקבות מֶסֶר ממזכירו של הנשיא, ביטל מוסא את המסיבה. כנראה מובארק בכל זאת הרגיש מבוכה מביטול המסיבה, ולכן ביקש מראש הממשלה עַאטִף עוּבֵּייד [בתעתיק עביד]  לערוך למוסא מסיבת פרידה קטנה שתוגבל לחברי הממשלה, וזו נערכה ב-15 במאי 2001 ביום עבודתו האחרון במיניסטריון. ב-20 במאי 2001, באווירה צוננת מאוד, הנשיא העניק לו את אות מסדר הנילוס.

התייחסויות בספרו לתקופה שלאחר תום כהונתו כשר החוץ. [מוסא מנסה להתנער מכל אחריות למדיניות הדיכוי של מובארק בתחום הפנים.] למוסא, לדבריו, לא היה קשר למפלגה הלאומית אשר שלטה במצרים. הוא הסתפק בהשתתפות באירועים שארגנה המפלגה אשר בהם השתתף הנשיא וכל השרים. כאשר נשאל מוסא על ידי עיתונאית מטעם  "אל-אהראם ויקלי"  ב-1998 האם לאחר פרישתו מתפקידו  הוא יצטרף למפלגה הלאומית, השיב ללא היסוס כי הוא רואה עצמו איש הוופד. בתקופה בה שירת כעשר שנים בתור שר החוץ ואחר כך עשור כמזכיר הליגה הערבית, התעניינותו התרכזה בענייני חוץ, ולא בענייני הפנים של מצרים.

[המחבר חוזר ומציג את עצמו כתומך בדמוקרטיה. אבל בחוסר עקביות, מחד גיסא הוא מצדיק את הדחתו של הנשיא מוחמד מורסי ב-2013, שנבחר באופן דמוקרטי (לפחות במידה לא מבוטלת) ב-2012, ומאידך גיסא אינו משמיע ביקורת כלשהי כלפי הנשיא עבד אל-פתאח א(ל)-סיסי, שהדיח את מורסי בהפיכה צבאית ב-2013  והקים משטר עריץ יותר מזה של מובארק.] לדברי מוסא, אחת הסיבות החשובות בגללה איבדה מצרים מחשיבותה האסטרטגית, ולא השיגה מעמד ההולם את ההיסטוריה שלה – וזאת בניגוד למדינות כמו הודו וברזיל –  נעוצה בהיעדר משטר דמוקרטי בה. "איני מבין כיצד הסכמנו שאדם אחד יקבע את גורל העם כולו, בלי להיוועץ בו במיוחד בענייני מלחמה ושלום". התוצאות של משטר כזה לאורך כ-60 שנה היו כדלהלן: בתקופתו של נשיא אחד [נאצר] נחלנו מפלה [ב-1967], הנשיא השני [סאדאת]  ניהל מדיניות בעלת סתירות שהסתיימה בהתנקשות בו, השלישי [מובארק] הודח, והרביעי [מוחמד מורסי] "לא העריך כראוי את מצרים הגדולה, והעם מרד נגדו ביחד עם הכוחות החמושים לאחר שנה אחת בשלטון". 

מספרו של מוסא משתמע כי מדיניות הממשל האמריקאי [של ג'ורג' בוש הבן וברק אובמה] להביא לשלטון את מה שכונה ה"האסלאם המתון", בדמותם של "האחים המוסלמים", על מנת שיאזן ויילחם נגד האסלאם הקיצוני, תרמה במידה לא מבוטלת לעלייתו לשלטון של מוחמד מורסי ב-2012. אין אצל המחבר שום התייחסות חיובית למורסי, אבל ישנן התייחסויות כאלה לנשיא א(ל)-סיסי. באחת מהן הוא מכליל את "שתי המהפכות" של ינואר 2011  (בה הודח מובארק) ויוני 2013 (בעקבותיה עלה א(ל)-סיסי לשלטון) באותה קטגוריה. עוד מציין המחבר כי בתור מי שיזם את הכנסת המעגל הים תיכוני למדיניות החוץ המצרית, הוא הרגיש גאווה כאשר א(ל)-סיסי, בנאום הכתרתו ביוני 2014, הזכיר בין מקורותיה התרבותיים של מצרים את המקור הים תיכוני (במקביל לפרעוני, ערבי ואפריקאי).

[מכאן, על אף תמיכתו המוצהרת של המחבר בדמוקרטיה, ישנן אצלו מטרות חשובות יותר ממנה, כמו יציבות שלטונית ודיכוי האסלאם המדיני, נוסף להישרדות אישית.]

 הערות ביקורתיות

עמרו מוסא נולד באמצע שנות ה-30 של המאה ה-20  וגדל על ברכי האידיאולוגיה של מפלגת הוופד – מפלגה שתמכה בדמוקרטיה פרלמנטארית והמודל של דמוקרטיה מערבית ליברלית היה מבחינתה ראוי לחיקוי. בתקופת נעוריו החברה המצרית הייתה דתית-מסורתית, ועם זאת טרם פשתה בה הקנאות הדתית, הלאומנות האנטי מערבית הקנאית ופסילת התרבות המערבית. יתרה מזו. מוסא הושפע מספרו של טה חוסיין "עתיד התרבות במצרים" שקרא לארצו להיפתח לתרבות אירופית. כל המגמות האלה, שבטרם הקנאות הדתית והלאומנות האנטי מערבית, מצאו את ביטוין  בהשקפת עולמו הכללית של מוסא.  בתור שר החוץ, בניסיונו לכלול גם את ארצות הים התיכון האירופיות למעגלי מדיניות החוץ המצרית, שאף מוסא לקרב את ארצו לאירופה ולמערב ובכך לתרום להפיכתה של מצרים למדינה מודרנית. לאור פתיחותו למערב, אין בו עוינות בסיסית כלפי ארה"ב, ועקרונית הוא שאף לפתֵח ולחזק את הקשרים איתה.[2]

על אף שהמחבר מציג את עצמו כדוגל בדמוקרטיה, במיוחד החל מהלקח שהסיק ממפלתה של מצרים ביני 1967 – הרי לאורך דרכו הפוליטית ארוכת השנים, במשרד החוץ  (עד 2001) וכמזכיר הליגה הערבית (2011-2001), הוא לא רק שלא נאבק למען דמוקרטיה בארצו ובעולם הערבי, אלא שירת משטר דיקטטורי במצרים ומשטרים דומים בארצות ערב. יתרה מזו, בתור דיפלומט צעיר במשלחת הקבועה של מצרים באו"ם (1972-1968) מוסא גייס תמיכתן של מדינות בעולם השלישי כדי להכשיל כינונה של משרה "הנציב הכללי לזכויות  האדם". מכאן, בעיני המחבר, לאינטרסים לאומיים מצריים וכלל ערביים – נוסף לקריירה אישית –  הייתה עדיפות על פני כינון דמוקרטיה. כמו כן, כפי שצוין לעיל, הוא גם מוכן היה להקריב את הדמוקרטיה למען יציבות פוליטית במצרים ודיכוי האסלאם המדיני.

פתיחות כלפי המערב בכלל וארה"ב בפרט נראה כי לא השפיעה מהותית על עמדתו לגבי ישראל, כלפיה הוא דווקא ניסה לחקות את עקרונות מדיניותו של נאצר. בספרו מציין מוסא כי  התפקיד שנטלה על עצמה מצרים בתקופת שלטונו של נאצר,  כדוברת הראשית  (מעין פרזנטור, יַצגָן) של הבעיה הפלסטינית, קידם את מעמדה של קהיר כמנהיגת העולם הערבי ואת נאצר אישית כמנהיג הזירה הזו. זאת ועוד. אימוץ הסוגיה הפלסטינית על ידי משטרו של נאצר העצים את מעמדה של מצרים ומנהיגהּ בקרב המדינות האסלאמיות, בעולם השלישי ובזירה הבינלאומית.  בהשפעת מדיניותו של נאצר, שאף מוסא, בתקופת כהונתו כשר החוץ, לחזור וליטול לידיה של מצרים את תפקיד הדוברת הראשית של הבעיה הפלסטינית במאמץ להשיב לקהיר, ולוּ חלקית, את תפקידה בהנהגת העולם הערבי. (בהקשר זה ראוי לציין כי כל מדינה מזרח תיכונית, השואפת להנהיג את האזור, משתמשת בסוגיה הפלסטינית כאמצעי להשגת מטרה זו. על כן אין זה מפתיע כי דווקא מדינות מזרח תיכוניות לא ערביות – כמו תורכיה, בתקופת שלטונו של רג'יפ טאיפ ארדואן, ואיראן בתקופת הרפובליקה האסלאמית – מתוך תחרות על הנהגת העולם הערבי, מאמצות עמדה קיצונית יותר בשאלה הפלסטינית מאשר מדינות ערב.)  

סביר להניח כי מוסא שאף לנצל את האהדה שרכש בציבור המצרי על רקע עמדתו העוינת כלפי ישראל, גם לקידום האמביציות האישיות שלו בארצו ובעולם הערבי בכלל. כאשר בעקבות הדחתו של מובארק ב-2011 נפתחה הזירה להתמודדות דמוקרטית על נשיאות, מוסא הציג את מועמדותו, אך נכשל. בבחירות שנערכו  ב-2012 הוא זכה בכ-11% מהקולות והגיע למקום החמישי.

אם מוסא אכן בכנות היה מעוניין לשים קץ למצוקתם של הפלסטינים, מדוע הוא, בתור שר פעיל השופע יוזמות, לא טרח ליזום ולקדם תוכנית מפורטת וסבירה לפתרון הסוגיה הזו. לשם השוואה, שר החוץ המצרי, אחמד אבו אל-רייט (בתעתיק אל-ע'יט) (2011-2004), במארס 2006 הציע לנשיא מובארק לצאת ביוזמה, דומה לזו של סאדאת: בעת ביקור בישראל הנשיא יציע לישראל לסגת מהשטחים הפלסטיניים ולהסכים לקיום מדינה פלסטינית, בתמורה ליישום יוזמת השלום הערבית הכוללת הכרה בישראל ושלום עימה. הנשיא לא הסכים להצעה מפאת הסיכון בכישלון שבה.[3]

אם אכן היה אכפת למוסא ממצבם הקשה של הפלסטינים, מדוע לא יזם תוכנית הומניטארית לסיוע לפליטים הפלסטינים במחנות, במיוחד בעזה. קיומה של הבעיה הפלסטינית והנצחת מעמדם של הפליטים הפלסטינים לדורותיהם החל משנת 1948 שימשה בידי מוסא מנוף מתמיד להפעלת לחץ על ישראל במטרה לפגוע במעמדה, במיוחד לנוכח חששותיו ההיסטֵריים והנימות האנטישמיות בדבר רצונה להשתלט על המזרח הערבי. סירובו הנחרץ של מוסא לחבוש כיפה, בעת ביקור ב"יד ושם", יכול לשמש הוכחה למוּדעותו לעוצמת הרגשות האנטישמים בארצו בפרט ובעולם הערבי בכלל, רגשות שכנראה ולא פסחו לגמרי עליו.

אף על פי כן, מוסא היה ריאליסט פרגמאטי, דבר שבא לידי ביטוי, בין היתר, בתמיכתו בניהול משא ומתן ישיר עם ישראל בעקבות מלחמת אוקטובר 1973 – בתקופה שניהול משא ומתן כזה, ללא שימוש במתווכים נחשב לטאבו בעיני מדינות ערב. על כן, יש להניח כי הוא לא בהכרח האמין בשלמות בעצמו בכל המטרות הזדוניות שהוא ייחס לישראל, אלא שהיה משוכנע כי הצגה שטנית של ישראל משרתת את ארצו ומקדמת את מעמדו בדעת הקהל הערבית. בסתירה מסוימת לדבריו הנחרצים כי הוא אינו מבדיל בין "ניצים" ל"יונים" בקרב הישראלים, במקום אחר בספרו הוא אומר כי אין זה נכון לומר כי כל הישראלים אינם רוצים בשלום ואינם תומכים בהקמת מדינה פלסטינית. ושוב, בעוד בעימות טלוויזיוני עם שר החוץ הישראלי ב-2000 מוסא שלל למעשה את הקשר ההיסטורי בין יהודים לירושלים, הרי בנאומו בוועידת מדריד ב-1991 הוא מוכן היה להודות בקדושתה של ירושלים ליהודים.

---

[1] בספרו הנסקר להלן מְספר מוסא כי בתו הַאנִיָה הייתה נשואה פרק זמן מסוים לאחמד אשרף מרואן, בנם של אשרף מרואן וּמונה עבד א(ל)- נאצר, בתו של נשיא מצרים נאצר. כעת [2016] מונה היא סבתא של שני ילדיה של בתו. המחבר מציין כי אשרף מרואן היה בעברו מנהל לשכתו של הנשיא אנואר סאדאת, ללא התייחסות כלשהי לשאלת היותו סוכן של המוסד ומותו המסתורי בלונדון ב-2007. הוא רק טוען, כי על אף שהנישואים של האניה עם מרואן לא נמשכו זמן רב, משפחתו ומשפחת החתן נותרו בקשרים טובים.

[2] לשם השוואה, שר החוץ המצרי, אחמד אבו אל-רייט [בתעתיק אל-ע'יט] (2011-2004), שנולד בתחילת שנות ה-40, הושפע מלאומנות בנוסח נאצר, שכללה עוינות למערב, נטייה ואף אוריינטציה פרו סובייטית ואימוץ השיטה הפוליטית של שלטון מפלגה אחת. בהשפעת התבוסה במלחמת ששת הימים (1967) והתפוררותה של בריה"מ (1991) שינה אבו אל-רייט חלקית את השקפתו – אך יסודות ממנה נותרו. ראה ספרו של אחמד אבו אל-רייט,  עדותי: מדיניות החוץ המצרית, 2011-2004 (קהיר, 2013).

 أحمد أبو الغيط، شهادتي (دار نهضة مصر للنشر 2013)

[3] אחמד אבו אל-רייט, שם.