עוז,
עמוס. הבשורה על פי יהודה (כתר ספרים, 2014). עורכת: שירה חדד. 308 עמ'.
"הבשורה
על פי יהודה" הוא הרומן האחרון של עמוס עוז (2018-1939), אחד מבכירי הסופרים
של ישראל. על ספרו זה, שפורסם ב-2014, זכה בפרסים אחדים, בהם פרס "יַאסְנַיָה
פּוֹליַאנָה" ברוסיה ב-2018.
סיכום
הרומן
עבודתו
החדשה של שמואל והתאהבותו בעתליה
הסיפור
מתרחש בירושלים, ראשיתו בתחילת חודש דצמבר 1959 וגיבורו הראשי הוא שמואל אַש. הוא
בן 25, סטודנט לתואר שני באוניברסיטה העברית בירושלים, אשר פקדו אותו צרות אחדות.
חברתו ירדנה עזבה אותו והתחתנה עם הידרולוג. אביו של שמואל, לאחר שהעסק שלו התמוטט,
אינו יכול יותר לממן את הוצאות הלימודים של בנו. בעקבות זאת מחליט שמואל לעזוב את
לימודיו שהתמקדו בכתיבת עבודת מסטר על הנושא "ישו בעיני היהודים". במצב אליו
נקלע מחליט שמואל להיענות להצעת עבודה:
לשמש איש שיחה יומיומי בערב, מהשעה 5 עד השעות
11-10, לנכה בן 70 בשם גרשום ואלד, אדם בעל השכלה רחבה, מורה
להיסטוריה בעברו. העבודה היא בתמורה לשכר צנוע ו"תנאי פנסיון" הכוללים
ארוחות קלות ולינה. הוקצה לו חדר בעליית
הגג של הבית הפרטי. השקפת עולמו של שמואל היא סוציאליסטית.
המעבידה
שלו ובעלת הבית היא עתליה אברבנאל בת 45, אשר בהתרשמות ראשונה נראית אישה
מעשית וקרת מזג. היא אוסרת על שמואל לבוא לחדרה, ואם יזדקק למשהו עליו להשאיר פתק. לגבי עבודתו עם ואלד,
עתליה הנחתה את שמואל כי הוא אינו צריך
להמציא נושאים לשיחה – ואלד ידאג לכך בעצמו. עוד אמרה כי בל יחשוש להתווכח עם ואלד
– ההיפך, הוויכוחים מעוררים אותו.
משיחות
עם עתליה מתברר לשמואל כי היא בתו של שאלתיאל
אברבנאל [דמות ספרותית], אשר היה חבר בהנהלת הסוכנות והתנגד לכוונתו של דוד בן
גוריון להכריז על הקמת מדינת ישראל. באמצעות הימנעות מהקמת מדינה, קיווה אברבנאל
למנוע מלחמה עקובה מדם בין יהודים לערבים, מלחמה אשר סיכנה – לדעתו– את עצם קיומו של היישוב העברי שֶמָנה 600,000
נפש. בגלל התנגדותו להקמת המדינה, הוא נחשב לבוגד בעיני היישוב, גורש ממוסדותיו
ונפטר עזוב ומושמץ. עוד מתברר לשמואל
מעתליה כי היא הייתה נשואה שנה וחצי למיכה, בנו היחיד של גרשום ואלד
שנהרג במלחמת העצמאות.
שמואל
בהדרגה הולך ומתאהב בעתליה – למרות שמירתה על מרחק ממנו ולמרות שמבחינת הפער
בגילאים היא יכולה להיות אִמו. בתור בחור ביישן הוא חושש לגלות לה את דבר אהבתו,
אך עתליה בהחלט מוּדעת לאהבתו הסמויה. עתליה, היא שיוזמת מפגשים אחדים עם
שמואל, והיא הקובעת את מטרת המפגש, מקומו
וזמנו: האם זו תהיה הליכה משותפת לקולנוע,
למסעדה, או לצורך עבודתה. עתליה עובדת במשרד חקירות פרטי. פעם עתליה מזמינה את
שמואל להליכה לילית בירושלים, כדי לעקוב
אחר זוג בלתי נשוי, אותו היא אמורה לצלם יחדיו. הזוג אינו מופיע ושמואל תמהה האם
צילום הזוג בלילה היה רק תירוץ.
שמואל
תמיד נענה ברצון ובהתלהבות להצעות הפגישה של עתליה. נראה כי מרוב הרגשות שהוא חש
כלפיה הוא מזניח את הקשר עם הוריו ואחותו מירי, ועל מכתביהם הארוכים עונה במכתבים
קצרים. עתליה מתייחסת לשמואל בעוקצנות עם רסיסי חמלה. פעם היא כינתה אותו "כלבלב
משולהב" (עמ' 120). היא אינה מתנגדת כאשר שמואל לפעמים מנסה להתקרב אליה או
לחבקה, אבל לכאורה אינה מעוניינת בקשר פיזי, לא כל שכן אינטימי איתו.
בהמשכו
של הקשר המוזר בין עתליה לשמואל היא מספרת לו על בעלה המנוח מיכה. הוא התמחה במתמטיקה ובגיל 37 אמור היה להתמנות לפרופסור
הצעיר ביותר באוניברסיטה העברית – "עד שנדבק עם כולם בטירוף...ורץ בהתלהבות
אל השחיטה. קם ורץ עם כל העדר" – לדבריה (עמ' 190). הייתה לו כִּליה אחת, אבל
הוא זייף אישור רפואי, כדי להשתתף במלחמה. מיכה נהרג ב-2 באפריל 1948 באחת השיירות
שניסו להעביר אספקה לירושלים הנצורה. הערבים שחטו אותו בצווארו "כרתו את האבר
שלו ותקעו לו בתוך פיו. לעולם לא נדע אם הם שחטו לפני או אחרי שסירסו אותו" (עמ
194).[1] מאז
היא רואה תמיד לנגד עיניה את מיכה שחוט,
כשאברו תקוע בין השפתיים. לאחר מותו של מיכה – ממשיכה עתליה את סיפורה – היא טיפלה
באביה ובגרשום ואלד, אותו הזמין אביה להתגורר בביתו. אברבנאל מת כעבור שנתיים, ובצוואתו
הוריש את רכושו לעתליה וביקש ממנה כי תרשה לגרשום ואלד להמשיך להתגורר בביתו. על אף השקפת עולמו ההומניסטית, האב היה בעל
גרוע, ואשתו עזבה אותו לטובת מאהב יווני כאשר עתליה הייתה בת עשר. אביה היה גם אבא
גרוע, חסר רגשות ביחס לבתו, מרוכז בעצמו וקנאי בדעותיו.
שמואל
נוטה להגיע למסקנה כי בגלל התמונה המזוויעה של מיכה השחוט, אשר אינה מרפה מעתליה,
היא אינה מסוגלת לאהוב גברים, מה עוד
שהגברים, לדידה, אחראים למלחמות. אף על פי כן, וכנגד כל הסיכויים שמואל ממשיך
להיות מאוהב בעתליה, ולפעמים היה אוזר אומץ ויוזמם קשר, ולוּ של ידידות בשלב
הראשון, אבל היה נִדחה על ידה. ברגע נדיר הודתה עתליה באוזני שמואל: "לפעמים
אתה נוגע ללב. אף על פי שאין לי לב" (עמ' 222). לאור אהבתו לעתליה נמנע שמואל מלעזוב את מקום
עבודתו בביתה, עבודה שאינה מתאימה לאדם צעיר כמוהו.
דיונים
בנושא הנצרות עם ואלד, והבשורה על פי יהודה לפי שמואל
שמואל
היה סטודנט מצליח עם פוטנציאל להשתלב בעבודה באוניברסיטה. על אף שפורמאלית הפסיק את לימודיו האקדמאיים,
הוא ניצל את שעותיו הפנויות כדי להמשיך ולקרוא חומר בנושא עבודת המסטר שלו על יחסם
של יהודים לישו. שמואל מספר לגרשום ואלד על יהודים מתקופת ימי הביניים, שחיו
בארצות האסלאם וחיברו סיפורים הלועגים לישו והמנסים לסתור את תורתו. תגובת ואלד:
מדובר "ביהודונים פחדנים וצרי מוח" שחששו מכוח משיכתה של הנצרות. לדעת
ואלד, הסיפורים האלה דומים לטענות האנטישמיות נגד יהודים. ואלד סבור כי אפשר
להתווכח עם ישו והנצרות, אך יש לעשות זאת בצורה ראויה. הוא רואה בשלילה את כל
הדתות והמהפכות המביאות למלחמות בנוסח מסעי הצלב והג'יהאד, ולשעבוד בנוסח מחנות
העבודה בסיביר בתקופת סטאלין. דעתו של שמואל שונה. הוא מתלבט בינו לבין עצמו האם
ראוי לסתום את הגולל על הסוציאליזם רק כיוון שעוּות בבריה"מ. ובדומה לכך, האם
ראוי לדון את ישו לכף חובה, רק כיוון שהאינקוויזיציה פעלה בשמו.
במסגרת
מחקרו מוצא שמואל הוגי דעות יהודים – כולל מתקופת ימי הביניים, כמו רבי יהודה הלוי, הרמב"ם והרמב"ן – שלא היו שותפים לגרסות הנלעגות
על ישו, אך ניסו להפריך את האמונה הנוצרית בטיעונים רציונאליים: חוסר ההיגיון
בסיפור העל טבעי על לידתו של ישו מאישה
בתולה, על היותו בשר ודם וישות אלוהית בעת ובעונה אחת, ועל תחייתו לאחר צליבתו.
כמו כן לא הגיוני כי ישו הוא המשיח, כי הרי בבוא המשיח אמור היה לשרור שלום כלל
עולמי. ואולם הוגי הדעות האלה, ממשיך שמואל, לא ניסו להתווכח עם הבשורה ההומאנית
של ישו, כמו אהבה אוניברסאלית וחמלה. הוא תמהה מדוע היהודים לא קיבלו את ישו,
שנולד ומת כיהודי, לא רצה לייסד דת חדשה, כי אם לטהר אותה מספיחי הפולחן של הכהונה
העשירה. דת כזו אמורה הייתה למצוא חן בעיני העם.
שמואל הוא אתיאיסט וכמובן אינו מאמין באלוהותו של ישו, אך בשורתו ההומאנית
זוכה לאהדתו.
שמואל
מתעניין בדמותו של יהודה איש קריות – אישיות מושמצת במקורות הנוצריים בתור אחד מתלמידיו של ישו
שבגד בו והסגירו לרומאים. שמואל מפתח תזה שונה לגמרי על האיש שתמציתה כדלהלן.
יהודה היה מקורב לפרושים ולכוהנים ונשלח מטעמם כדי לרגל על ישו ותלמידיו ולהעריך
את מידת הסכנה בתורתו לדת היהודית הממוסדת. הוא גם נשלח כדי להסיר את המסכה של
מחולל ניסים ונפלאות מישו,שבכוחה משך האיש הגלילי לצדו את פשוטי העם – אבל במקום
זאת הפך יהודה בעצמו למאמין נלהב בישו ולאדם הראשון שהאמין באלוהותו. יהודה רצה
שתורתו של ישו תופץ לא רק בגליל – שם הרשים את פשוטי העם בניסים כמו בהליכה על המים ובהפיכת המים ליין –
אלא בכל הארץ ואף בעולם. להגשמת מטרה זו, סבר יהודה, על ישו לבוא לירושלים ולחולל
בה נס שלא היה כדוגמתו. יהיה עליו להיצלב לעיני כל בירושלים, ואחר כך לרדת חי
מהצלב ובכך להוכיח את אלוהותו. ישו חשש כי בירושלים ישימו אותו ללעג והדבר ייגמר
במותו, והוא פחד ממוות כמו כל אדם. היה זה יהודה ששכנע אותו לבוא לירושלים, בהיותו
מאמין בכוח האלוהי של ישו יותר מישו עצמו. הכוהנים בירושלים לא השתוקקו להעמיד את
ישו לדין, כיוון שבעיניהם הוא לא נחשב למסוכן יותר ממתחזים אחרים, אך יהודה הצליח
לשכנע אותם לעשות זאת. כאשר יהודה נוכח לדעת במו עיניו כי ישו לא ירד מהצלב כי אם
מת בייסורים נוראים, הוא הרגיש ייסורי מצפון בגין אחריותו למותו של מורו ועל כן
התאבד בתלייה.
שמואל
רואה כחוסר הגינות משוועת בעוּבדה הבאה: מתוך שליחיו של ישו רק יהודה איש קריות נחרת בדמיון העממי הנוצרי
כמייצג את העם היהודי – למרות שכל שליחיו של ישו היו יהודים. זאת ועוד. יהודה היה
השליח היחיד של ישו שהתאבד לאחר צליבתו והאמין באלוהותו – בעוד השליח פטרוס כיחש
בישו שלוש פעמים. לדעת שמואל, לא הגיוני כי יהודה, אשר היה כנראה איש עשיר, הסגיר
את ישו לרומאים עבור סכום כסף קטן יחסית באותה תקופה, כטענת המסורת הנוצרית. שמואל
שם לב כי יהודים, אשר חקרו את הנצרות, חששו מלגעת בדמותו של יהודה, בּוֹשוּ באיש
"אשר אל דמותו התנקזו נחלי שנאה וגועל [של הנוצרים] במשך שמונים דורות"
(עמ' 198). יתרה מזו: איש לא מצא לנכון ללמד סנגוריה על יהודה "אשר לולי הוא
לא הייתה צליבה ולא הייתה נצרות" (עמ' 199).
הסכסוך
הישראלי-ערבי ביצירה
בספר
ישנה התייחסות קצרה לניסיונו של הלגיון הירדני בתקופת מלחמת העצמאות ב-1948 להכניע
את תושבי ירושלים העברית על ידי צמא, באמצעות פיצוץ משאבות המים והצינורות שהובילו
מים לעיר (עמ' 53). עמוס עוז מתאר מדי פעם בספרו את מצבה העגום של ירושלים
הישראלית בתקופת היצירה, תקופה בה גדרות תיל ומוקשים הפרידו בין חלקה של ירושלים שנשלט בידי ישראל לזו הנשלט בידי
ירדן. "משלושת צדדים הקיפה ירושלים הירדנית את ירושלים הישראלית...מפעם לפעם
היו צלפים ירדנים פוגעים בעוברים ושבים" (עמ' 201).
גרשום
ואלד מספר לשמואל כי בנו היחיד, מיכה, נהרג במלחמת העצמאות בקרב באב אל-ואד (שער
הגיא). מפאת מצבו הבריאותי מיכה היה בלתי כשיר לשרת בצבא, אך הוא רימה את ועדת
הגיוס. אובדן הבן ממשיך להיות עבור ואלד חוויה טראומטית ממנה לא התאושש. תמונת בנו
תלויה מול מיטתו.
ואלד
מעריך מאוד את בן גוריון. לדעתו, לולא בן גוריון ואנשים שנפלו במלחמה, כמו בנו,
"היינו כולנו מתים". לדברי גרשום, שאלתיאל אברבנאל, אביה של עתליה אשר
מוצאו ממשפחה ספרדית ירושלמית, ניסה לשכנע את בן גוריון ב-1948 שניתן לכונן קהילה
משותפת בין יהודים לערבים, אם נוותר על הקמת המדינה. ואלד בזמנו עמד לצדו של
"הריאליזם האכזרי" של בן גוריון (עמ' 112), ולא לצד הרעיונות התלושים
ממציאות, כדבריו, של אברבנאל. ואלד מספר כי אברבנאל האמין באהבה אוניברסאלית וכי
מקור הסכסוך בין יהודים לערבים הוא באי הבנה, ועל כן ניתן ליישבו. אבל, ממשיך
ואלד, דווקא ישנה הבנה בין יהודים לערבים: שני העמים משוכנעים כי ארץ ישראל היא
ארצם היחידה ואין להם ארץ אחרת, ועל כן דבקים שניהם בארץ הזו (עמ' 143).
ואלד
ממשיך ומספר לשמואל כי בגלל התנגדותו של אברבנאל להקמת המדינה רבים ביישוב העברי
ראו בו בוגד, אך האיש ראה את עצמו כציוני ותלמידו של אחד העם. הוא ידע ערבית
מילדותו, היו לו חברים ערבים ובתחילת המלחמה נסע אליהם בתקווה למנוע שפיכות דמים. על
אף שלילת עמדתו של אברבנאל בשאלת הסכסוך הישראלי-ערבי, משתמע כי מדי פעם פוקדת את
ואלד המחשבה כי ייתכן והיה מן הצדק בעמדתו. זאת, אולי, בהשפעת ייסוריו על מות בנו.
ואלד
מרחיב את הדיבור בתיאור השקפת עולמו של אברבנאל לשמואל. אברבנאל לא האמין בשום
מדינה, גם לא במדינה דו לאומית ערבית-יהודית. הוא האמין כי רעיון המדינות יחלוף מן
העולם ובמקומו תתקיימנה קהילות לשוניות ללא גבולות מדיניים. לדידו, שני העמים,
הערבים והיהודים סבלו מאירופה הנוצרית: הערבים מהקולוניאליזם, והיהודים מהרדיפות
והשואה. על כן, לדעתו של אברבנאל, יש דווקא סיבה טובה לדו קיום בשלום בין שני
העמים בתור קורבנות אירופה הנוצרית. [בסתירה להשקפת העולם האופטימית הזו] אברבנאל
טען כי גם אם כחצי מיליון יהודים ינצחו בסיבוב הראשון של המלחמה מול העולם הערבי
והאסלאמי, כפי שהתרחש במלחמת העצמאות, ואף ינצחו בסיבובי המלחמה הבאים – הרי לבסוף
עדיפותם המספרית ברורה של הערבים
והמוסלמים על פני היהודים היא שתכריע את המערכה.
על
אף מודעותו לטענה הזו של אברבנאל, ואלד נותר דבק בעמדותיו הבסיסיות בקובעו:
"אני רואה בבן גוריון גדול מנהיגי היהודים בכל הדורות" (עמ' 235). הוא
הקדים לראות כי הערבים לא יסכימו לקיומנו בארץ ישראל בכל צורה שהיא, וכי בהבטחת
קיומנו צריכים אנו לסמוך רק על עצמנו.
בניגוד
לגרשום, שמואל מתייחס בביקורתיות לבן גוריון. הוא רואה בשלילה את התרחקותו של בן
גוריון מרעיונות סוציאליסטיים מאז הקמת המדינה והתחברותו למעצמות
"האימפריאליסטיות" – צרפת ובריטניה – במבצע סיני ב-1956. שמואל גם יכול להבין את הצדק שבשנאתם של הערבים כלפי
מדינת ישראל. מנקודת ראותם, היהודים הם זרים שפלשו לארצם וגזלו את אדמתם, וכי אף עַם
בעולם לא היה מקבל פלישת מיליוני נוכרים לאדמתו בטענה שזו בעצם ארצם. שמואל מסכים
עם ואלד שכוחנו הצבאי מונע מהערבים את השמדתנו. אבל, ממשיך שמואל, אין כוח צבאי
שיכול להפוך אויב לאוהב – מצב שיבטיח את קיומנו בארץ הזו לבטח. שמואל מגלה עניין
רב בדמותו של שאלתיאל אברבנאל וטורח לנסוע לגנזך המדינה כדי למצוא חומר אודותיו,
אך נאמר לו כי מדובר בחומר סודי שיהיה פתוח לציבור בעוד 40 שנה.
דעותיה
של עתליה על הסכסוך היהודי-ערבי דומות לאלה של אביה, ייתכן בהשפעת אובדנו של מיכה.
באחת משיחותיה עם שמואל, בה היא מספרת על מותו האכזרי של מיכה, היא מתריסה:
"מדינה רציתם...הקרבתם דור שלם. גירשתם מאות אלפי ערבים מבתיהם" (עמ'
191). היא מגֵנה בלהט על השקפת עולמו של אביה – אבל מדי פעם מתעוררים בה ספקות.
בהמשך השיחה עם שמואל אומרת עתליה כי אולי אבא שלה "באמת היה אדם נאיבי"
(עמ' 193) וכי לא הייתה ברירה אלא להגיע למצב הקשה בו שרויים שני העמים עד היום. שמואל
אינו מסכים עם דעותיה של עתליה וסבור כי לא ניתן היה לשרוד בארץ בדרכי שלום, אבל
הוא אינו מוצא לנכון להיכנס לוויכוח עם אלמנת מלחמה – מה עוד שהוא מאוהב בה.
ואלד,
במהלך השיחות עם שמואל, מזהיר אותו מדי פעם לא להתאהב בעתליה, כיוון שעתיד
להתאכזב, כפי שקרה לבחורים שעבדו אִתו לפניו. הוא מוסיף: "היא תהיה אישה לבדה
עד סוף ימי חייה" (עמ' 235). עם זאת,
ואלד מבין כי התרעותיו לא יפלו על אוזן קשבת של מי שכבר מאוהב בה.
שמואל
זוכה לחסד מעתליה ויוצא לדרך לא ברורה
על
מנת להגיע למקום מפגש שקבעה לו עתליה, בהיותו ממהר ונלהב, דָרך שמואל בצאתו מהבית באופן
בלתי זהיר על מדרגת עץ מאולתרת שבפתח הכניסה, וזו התרוממה כמו מנוף והעיפה אותו.
כתוצאה מכך נחבל שמואל קשה בקרסולו. גרשום ואלד הזעיק בטלפון אמבולנס. אצל שמואל
אובחן סדק (לא שבר) בקרסולו, ובדומה לוואלד הוא הפך – אמנם זמנית – לנכה המשתמש
בקביים. כיוון שלא יכול היה לעלות לחדרו בעליית הגג, פתחה עתליה לשמואל את החדר של
אביה, אשר הפך למקום מגוריו (עד עתה החדר היה נעול). על אף טענתו של שמואל כי הוא
יכול להגיע לחדר האמבטיה בכוחות עצמו – בערב, ללא היסוס, הפשיטה אותו עתליה ורחצה אותו,
כולל את אברו ובלי להתעכב ברחיצתו. למרות מאמציו שזה לא יקרה, בשלבים מסוימים
ברחצה הזדקר אברו.
למחרת,
במקום ששמואל יגיע לחדרו של ואלד, ואלד הגיע לחדרו ושניהם המשיכו בשיחתם. שמואל המשיך
לפתח את התזה שלו לפיה יהודה לא בגד בישו בחייו, ואם בגד הרי זה רק אחרי מותו על
הצלב, כאשר איבד את אמונתו באלוהותו של מורו, לא מצא יותר טעם בחיים והתאבד. ואלד
סבור כי על שמואל לפרסם את התזה שלו על יהודה, שעשויה לתרום לא רק לטיהור שמו של
יהודה, אלא לטיהור שמם של היהודים בעיני הנוצרים, המקשרים את בגידתו של יהודה
לבוגדנותם של היהודים בכלל. עם זאת סבור ואלד כי גם אם יהודה היה נצלב יחד עם ישו,
הדבר לא היה שם קץ לשנאת הנוצרים כלפי היהודים. הנוצרים היו זוכרים את זעקות
האספסוף היהודי לפני הצליבה: "המיתוהו, המיתוהו, דמו עלינו ועל בנינו"
(עמ' 257). עוד טוען ואלד כי הסכסוך שלנו עם הערבים הוא אפיזודה קצרה במונחים
היסטוריים, אפיזודה שתחלוף כעבור חמישים או מאתיים שנה, בעוד הסכסוך עם הנוצרים
עתיד להימשך מאה דורות, כיוון שהם מלמדים כל תינוק שהיהודים הם רוצחי אלוהים (עמ'
257).
פעם
בלכתו על קביים מעד שמואל במטבח והתלכלך בריבה. עתליה עזרה לו לקום, השכיבה אותו
במיטה, שוב הפשיטה אותו, אך הפעם במקום להביא כלי רחצה פשטה את חלוּקהּ "ועוד
לפני שהעז לפקוח את עיניו חש שמואל...איך אצבעותיה בלי שום הקדמות לוקחות ומביאות
אותו פנימה" (עמ' 262). כיוון ששמואל מזה חודשים לא נגע באישה, הכול נגמר
מהר. עתליה מיהרה לצאת מהחדר, חזרה עם כלי הרחצה וכעת רחצה את שמואל. שמואל הרגיש
בושה על שלא הספיק לענג את עתליה, ובהמשך על בסיס האירוע הזה ניסה לכונן יחסי אהבה
כנה עם עתליה, אך נדחה.
ואולם
בהדרגה פיתחה עתליה רגשי חיבה כלפי שמואל. לדידה הוא "תמיד צובט את הלב ובעצם
גם די יקר" (עמ' 281). מצא חן בעיניה שהוא שונה מהבחורים המצויים, גיבורי
המלחמה, הלהוטים להתרברב על מעלליהם באוזני כל בחורה. שמואל סבל מאסטמה ולכן לא
שירת ביחידה קרבית. בלילה שלא ציפה לה, באה עתליה לחדרו של שמואל (חדר אביה),
ליטפה אותו "וחפנה בידה את אברו...[אחר כך הייתה] מוליכה בסבלנות את אצבעותיו
בין אצבעותיה ומכירה להן את גופה, עד שלימדה אותו איך להשיב לה עונג על
עונג". עתליה המשיכה לשכב לצדו של שמואל וכאשר היה נדמה לו כי נרדמה,
"שוב עלתה ורכבה על גופו והפעם עשתה לו דברים שהכיר רק מחלומותיו והפעם הצליח
גם הוא לשמח את גופה"...היא נפרדה ממנו בלחישה "אותך מכולם אני כנראה
אזכור" (עמ' 282).
בהמשך,
ואלד מספר לשמואל כי אורחים באים אל עתליה בלילות והולכים בלילות, וכי עתליה מזה
זמן רב נוהגת למצוא כל פעם בחור תימהוני אחר שמוכן לעבוד אִתו, מסחררת אותו,
ולפעמים נעתרת לו. אשר לשמואל, לאחר הלילה הקסום אתו, לא הסתירה עתליה את כוונתה
לשלוח את שמואל לדרכו, לאחר שרגלו תבריא. ואכן, ביום אחד היא הביאה לו את הקיטבג
שלו ובכך קבעה לו את יום עזיבתו באומרה: "שלושה חודשים זה מספיק. אתה צריך
להיות בין אנשים צעירים, בחורים, בחורות...בילויים...החורף הזה עבר. הדוב צריך כבר
להתעורר" (עמ' 297-296). כזכור, הגיע שמואל לביתה של עתליה בתחילת דצמבר
1959. הוא עזב במארס 1960 (עמ' 295) ברגשות מעורבים. כנראה ללא יוזמתה של עתליה לא
היה ממהר לצאת, אם בכלל, ועם זאת הייתה בו "שמחה עמומה" בהסתלקותו.
עתליה לא שאלה אותו לאן הוא מתכוון ללכת ואם יש לו בכלל מקום אליו לפנות. גרשום
ואלד מצא לנכון בפרידה קצרה לנשקו במצח. לשמואל הייתה תוכנית להגיע לעיירה חדשה
שנבנית בנגב ולמצוא בה משרה, כמו שומר באתר בנייה או ספרן. הוא גם חשב על האפשרות
לכתוב ספר "הבשורה על פי יהודה איש קריות" (עמ' 301).
הערות
ביקורתיות
עתליה
במקרא היא בתם של איזבל (אישה נוכרייה) ואחאב מלך ישראל ואשתו של יורם מלך יהודה.
היא "אישה זרה", אישה שלפי המסורת הדתית היהודית "חיזוריה ופיתוייה
פטאליים...פועלת ברשות הלילה".[2] נראה כי בהשפעתה הדמות הזו יצר עמוס עוז את
דמותה של עתליה בספרו כאישה המפתה גברים: את הבחורים המתחלפים שעובדים עם ואלד ואת
הגברים שפוקדים אותה בלילות. בדומה לעתליה המקראית ששלטה בארץ יהודה בתור מלכה,
עתליה שולטת למעשה בבית אברבנאל. ואלד הוא אדם מבוגר ונכה, ושמואל ביישן וצייתן,
ואהבתו לעתליה אף מגבירה את שליטתה בו. מתוך המעט שמסופר על יחסיו של שמואל עם
חברתו לשעבר ירדנה, נראה כי גם היא שלטה בו.
לדברי
עמוס עוז, שאלתיאל אברבנאל מייצג את דעתו של דון יצחק אברבנאל (1508-1437) שהתנגד
למדינות בעולם.[3] דמותו של
שאלתיאל אברבנאל מתאפיינת בפרדוקס: בהשקפת עולמו הוא דוגל באהבת אנושות אוניברסאלית,
בהומאניות נעלה ביותר – אבל במרחב המשפחתי והסביבתי הצר הוא מתגלה כחסר רגשות,
תכונה שבמידה לא מבוטלת ירשה ממנו בתו עתליה. שרה דה טולדנו, דמות שולית ביצירה
(היא בישלה באופן קבוע דייסה עבור ואלד), מסכמת (לאחר התלבטות מסוימת) את דמותו של
אברבנאל כך: "הוא לא אהב אף אחד" (עמ' 291). אפשר לומר כי אכן, במציאות,
לא קשה לאתר אנשים שדוגלים ברעיונות נשגבים בתחומים הפוליטי והחברתי-כלכלי, אך
מתנהגים בחוסר יושר בחייהם האישיים ומזניחים את משפחתם וקרוביהם. בניגוד לאברבנאל,
גרשום ואלד, שאינו מתיימר להיות יפה נפש, מתגלה כאדם רגיש, שלא התאושש מאבלו על
בנו. הוא מצטייר בעיני שרה דה טולדנו כאדם טוב.
באהבה
בין שמואל לעתליה ישנו מימד אדיפלי. בפרק הזמן בו שמואל היה נכה, עתליה מעבירה
אותו לחדר אביה, משכיבה אותו במיטת אביה, מאכילה אותו בדייסה כפי שהאכילה את אביה
בשנות חייו האחרונות (בתקופה בה כונה בוגד ואיבד רצון לחיות), ולבסוף מקיימת אתו
יחסי מין במיטת אביה. לשמואל לא היה קשר טוב עם הוריו, ובמהלך עבודתו בבית אברבנאל
שימש ואלד עבורו במידה מסוימת את דמות האב
– ועתליה, אשר מבחינת הגיל יכלה להיות
אמו, הפכה למעין אם עבורו.
אפשר
למצוא קווי דמיון בין ישו ויהודה איש קריות מצד אחד לבין הדמויות הספרותיות
ביצירה. תאריך מותו של מיכה, בנו של ואלד, היה באפריל – באותו החודש בו נצלב ישו
שהיה בערך בן 37, כלומר בגילו של מיכה במותו. (ישנן אסכולות שונות לגבי תאריך
לידתו ומותו של ישו.) כפי שיהודה עודד את
ישו לבוא לירושלים, ולמעשה אל מותו, ואחר כך הרגיש ייסורי מצפון, כך ואלד תמך
בהחלטתו של בנו להשתתף במלחמה, כאילו שלח אותו אל מותו, ובהמשך חש באחריות למותו.
אפשר למצוא דמיון בין אברבנאל וישו מבחינת אמונתם ברעיונות הומניסטיים. וכמו כן
ישנם קווי דמיון בין יהודה לבין אברבנאל: שניהם נחשבו לבוגדים – יהודה בעיני
מאמיניו של ישו, ואברבנאל בקרב עמו – אבל שניהם לא ראו כך את עצמם. שמואל לכאורה
גם כן בוגד: הוא בגד במַנחֶה שלו לעבודת המסטר בהפסיקו את לימודיו. אבל למעשה
שמואל לא בגד: הוא המשיך במחקרו מחוץ למסגרת האקדמאית תוך התרכזות ביהודה איש
קריות, ואף ניסה לערוך מחקר על בוגד נוסף לכאורה, אברבנאל. שמואל מגלה הבנה רבה
לשני ה"בוגדים" וסבור שהתואר בוגדים מודבק, שלא בצדק, מצד אנשים שאינם
מוכנים להשתנות לאנשים שמוכנים לעשות זאת.
שמואל,
בתור אתיאיסט, כמובן אינו מאמין באלוהותו של ישו – אבל במקום ללעוג למרכיבים הבלתי
רציונאליים בנצרות, טוען כי יש להתייחס בכבוד ואף לאמץ, ולוּ חלקית, את הבשורה
ההומאנית שבה. מנקודת ראותו של שמואל אין בכך נטישת היהדות כי הרי ישו נולד כיהודי
ומת כיהודי ולא ראה את עצמו כמייסד דת חדשה, אלא כמתקן את הדת היהודית של תקופתו. בהקשר
זה ראוי לציין כי עמוס עוז, ברומן האוטוביוגרפי שלו "ספור על אהבה
וחושך", מביא את הגישה האוהדת כלפי ישו, אותה שמע מפי דודו יוסף קלאוזנר,
לפיה ישו פיתח והעלה את הערכים המוסריים של היהדות. עמוס עוז עצמו, בקובץ המאמרים
"שלום לקנאים", בהתאמה לעמדת קלאוזנר, מציין: אולי יבוא יום בו היהודי
המעוּנה מנצרת, "איש המוסר" [ישו] יזכה ל"מקום בפנתיאון
היהודי", כמי שפיתח והעשיר את היהדות – במובנה הרחב התרבותי-לאומי.[4]
כפי
שדמותו של שמואל משמשת למחבר כשופר, במידה רבה, לביטוי יחסו שלו כלפי ישו, כך נראה
כי הדמות המרכזית הזו ברומן מבטאת במידה לא מבוטלת את עמדתו של המחבר כלפי הסכסוך
הישראלי-פלסטיני. על אף שעמוס עוז מביא בהרחבה את נימוקיו של אברבנאל נגד הקמתה של
מדינת ישראל, אפשר למצוא ביצירה ביטויים להתנגדותו להם. לפי הרומן, שאלתיאל אברבנאל הִרבה לקרוא
ולכתוב, אבל את כל מה שכתב השמיד בעצמו ולא הותיר דבר. אולי בכך רומז המחבר כי
השקפתו של אברבנאל היא בלתי ריאליסטית ואין לה קיום. כמו כן מתאר המחבר את ניסיונותיו
של שמואל לסתור את דבריו של אברבנאל נגד קיום מדינה יהודית בארץ ישראל בטיעונים
הבאים. העם היהודי זכאי למולדת כשאר העמים, במיוחד אחרי ששליש מהעם הזה נשחט,
כיוון שלא יכול היה להגן על עצמו בהיעדר צבא משלו. נוסף לכך אין ליהודים מולדת
זולת חלק קטן מארץ ישראל [מדינת ישראל בגבולות ה-4 ביוני 1967 כפי שהתקיימה בתקופת
התרחשות העלילה], אשר שלושת רבעים ממנה (הנגב)
הייתה אדמת מדבר שוממה (עמ' 260-259).
כבר
ב"סיפור על אהבה וחושך" ניסה עמוס עוז להוסיף לסכסוך
הישראלי-פלסטיני נרטיב מקורי, בדבר שותפות
בגורל בין היהודים לערבים ובאמצעותו לטעת
תקווה לאפשרות השלמה ערבית עם קיומה של מדינה יהודית. לפי הנרטיב של עמוס עוז,
הערבים והיהודים, שניהם, אחים לסבל שמקורו באירופה. הערבים עושקו על ידי
הקולוניאליזם והאימפריאליזם האירופי, והיהודים דוכאו ונרדפו על ידי האירופים
ביבשת, כאשר ההתעללות בהם הגיעה לשיאה בשואה. אבל, כפי שמודה המחבר בעצמו, הערבים
במקום לראות ביהודים אחים לצרה, רואים בהם שלוחה של האימפריאליזם המערבי.[5] ביצירה
שלפנינו, תזה כזו מעלה אברבנאל. תזה אופטימית נוספת לגבי השלמה ערבית עם קיומה של
ישראל מובאת ביצירה על ידי ואלד. לדעתו, כזכור, הסכסוך בין היהודים לערבים במונחים
היסטוריים הוא אפיזודה חולפת בהשוואה לשטנה של הנוצרים ליהודים, מפאת רציחתם את
איש האלוהים. האומנם? מכול מקום, "הבשורה על פי יהודה" –נועדה לרכך
שִטנה זו.
[1] על התעללות ערבים בפצועים ובגוויות של לוחמים יהודים במלחמת
העצמאות, כולל תקיעת אבר המין בפה, ראה, קניוק,
יורם. תש"ח (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2010). עמ' 57, 113.
[2] ד"ר
שוש שפירא,"הבשורה על פי יהודה: מאמר על הספר ועל יוצרו", בינה:
התנועה ליהדות חברתית 27.1.2019
חלק
מהביקורת שלי ליצירה נעשה בהשפעת המאמר זה.
[3] ערך "הבשורה על פי יהודה
(ספר)" בוויקיפדיה. הערה מס' 7.
