יום שני, 23 בדצמבר 2019

פנטה, ליאון. קרבות ראויים: זיכרון ממנהיגוּת במלחמה ובעת שלום (ניו יורק 2014) [סיכום וביקורת]


פנטה, ליאון. קרבות ראויים: זיכרון ממנהיגוּת במלחמה ובעת שלום (ניו יורק 2014). 511 עמ' 
Panetta, Leon. With Jim Newton. Worthy Fights: A Memory of Leadership in War and Peace (New York:  Penguin Books, 2014)הסיכום נעשה לפי המהדורה  הדיגיטלית.     

ליאון פנטה היה ראש סגל הבית הלבן בשנים 1997-1994 בתקופת נשיאותו הראשונה של ביל קלינטון; ומנהל סוכנות הביון המרכזית (סי-איי-אי) בשנים 2011-2009 ואחר כך שר ההגנה בשנים 2013-2011 בתקופת ממשלו הראשון של הנשיא ברק אובמה.  זהו ספרו האוטוביוגרפי בו הוא שופך אור על גולת הכותרת של כהונתו כראש הסי-איי-אי, המבצע לחיסולו של הטרוריסט אוסמה בן לאדן. הסיכום משקף את גרסתו של המחבר, כולל דעותיו והשערותיו. ניסוחים כמו "לדבריו", נועדו להדגשה בלבד. את הערותיי רשמתי בסוגריים מרובעים ובפרק קצר בסוף הסיכום.
חייו המוקדמים של פנטה ופעילותו נגד אפליה גזעית (1977-1938)
ליאון פנטה, יליד 1938, הוא בנם של מהגרים מאיטליה. אביו היגר לארה"ב  ב-1921 בגיל 23. האב התגורר, עם המשפחה שהקים באמריקה,  בעיר מונטריי  (Monterey) שבקליפורניה. בבית דיברו אנגלית ואיטלקית. בספרו מדגיש המחבר את נאמנותו לשורשיו האיטלקיים בהמשך חייו. לדוגמה, ביוני 1994, כאשר הנשיא ביל קלינטון בעת ביקור באיטליה נשא נאום באנגלית, פנטה שנלווה לנשיא, תרגם בקולו את הנאום לאיטלקית וזכה לפופולאריות רבה בקרב הקהל האיטלקי.  בשמונה שנות לימוד הראשונות התחנך פנטה בבית ספר קתולי,  ועד עצם היום הזה הוא נושא מחרוזת תפילות ומשתתף בטקס הכנסייתי ביום ראשון. בתור קתולי מאמין ואיטלקי – בהיותו שר ההגנה בממשלו של ברק אובמה – הוא הוקיר מאוד את הרגעים בהם נפגש עם האפיפיור בוותיקן. עד היום מתגורר פנטה  עם אשתו סילביה (Sylvia) בבית אותו הקימו הוריו על חלקת אדמה בכרמל ואלי (Carmel Valley) שבקליפורניה, אדמה אותה קנו הוריו ב-1945 ובה גידלו אגוזי מלך ואפרסקים. בבית הזה פנטה בילה את ימי נעוריו וגידל את בניו.
ב-1956 סיים פנטה את לימודיו התיכוניים בבית ספר ממלכתי והחל ללמוד משפטים באוניברסיטת סנטה קלרה (Santa Clara) שבקליפורניה. בד בבד עם לימודיו האקדמאיים, השתתף  פנטה בקורס להכשרה צבאית לתפקידי קצונה שניתן לסטודנטים.  באותה התקופה, המסגרת הצבאית הזו, הידועה בראשי תיבות ROTC  , הייתה חובה. הוא סיים את לימודי התואר הראשון במקביל להכשרתו לתפקיד קצין.  בצעירותו הוא התייחס באהדה למושל קליפורניה באותה התקופה, (Earl Warren)  ולנשיא  דוַוייט אַייזֶנַהאוּאֶר (1961-1953), בעיקר בזכות אישיותם והופעתם. כיוון ששניהם היו רפובליקאים, הצטרף פנטה למפלגה הרפובליקאית. המחבר ראה את עצמו כליברל חברתי ושמרן פיסקאלי. בעקביות להשתייכותו למפלגה הרפובליקאית ואהדתו לאייזנהאואר, בבחירות לנשיאות ב-1960 הוא תמך בריצ'רד ניקסון. למרות שהצביע עבור ניקסון, פנטה העריץ את מתחרהו הדמוקרטי ג'ון קנדי. "בתור קתולי, הלב שלי היה אתו". המחבר נוכח באסיפת בחירות של קנדי בסאן חוזה (San Jose), התרשם מקסמו ומהכריזמה שלו, ומנאום הכתרתו לנשיאות. 
ב-1962 התחתן פנטה עם סילביה, שהוריה, כמו הוריו, היו איטלקים.  לזוג נולדו שלושה בנים. פנטה הוצב בבסיס Ford Ord בקליפורניה, קרוב למקום בו גדל, בתור קצין מודיעין. תפקידו היה לתדרך צעירים בדרכם למלחמה בווייטנאם, בשעה שמתנגדי המלחמה הפגינו לא הרחק מהבסיס. התדרוכים היו קשים, כיוון שחיילים רבים לא רצו להישלח לווייטנאם ולא הבינו למה אנו נלחמים שם. כתוצאה מכך נוצרה בעיה רצינית עם חיילים שניסו להתחמק מהשירות והיה צורך לאסוף אותם ולשלחם לווייטנאם. "רבים מהילדים האלה לא חזרו". [המחבר אינו מביע דעה על המלחמה, האם הייתה מוצדקת או לאו.]
לאחר גמר שירותו הצבאי, ב-1966 פנטה היה מעוניין לעבוד בממשל בוושינגטון. הוא התקבל לעבודה בתור עוזר של  הסנאטור תומס (תום) קושל (Kuchel) (1969-1959), רפובליקאי מקליפורניה. היה זה איש בעל עקרונות ויושרה שלא מוכן היה לוותר במה שהאמין כנכון כדי לזכות בפופוליזם. עבורו פוליטיקה לא היה עניין ציני אלא מחויבות לשירות ציבורי. קושל תמך במדיניותו של הנשיא לינדון ג'ונסון בווייטנאם ובהגדלת התקציב הצבאי. במדיניות הפנים הוא היה תומך בולט בקידום זכויות האזרח. בתור עוזרו של הסנטור, פנטה עסק בקידום חוק פדראלי שאסר על בעלי נדל"ן לסרב למכור או להשכיר דירות למגורים על בסיס גזעי או דתי. החוק התקבל ב-1968. עמדותיו  של קושל למען זכויות האזרח, סירובו לתמוך במועמדותו של בארי גולדווטר לנשיא ב-1964 וברונלד רייגן למושל קליפורניה ב-1966 [שניהם רפובליקאים] – כל זה פגע בתמיכת הבוחרים הרפובליקאים בו, והוא לא נבחר לסנאט בנובמבר 1968. קושל שימש מורה דרך ומקור השראה לפנטה, בתור אישיות שנותרה נאמנה לעקרונותיה וייחסה יותר חשיבות ליושרה מאשר להישרדות פוליטית.
בממשל החדש של הנשיא ריצ'רד ניקסון, שהחל בינואר 1969, שימש פנטה בתחילה עוזר לשר "הבריאות, החינוך והסעד" (בראשי תיבות באנגלית HEW), ובמארס התמנה לראש "המשרד לזכויות האזרח" השייך לאותו המיניסטריון.  התפקיד של משרדו היה לכפות את ביטול ההפרדה בחינוך על בסיס גזעי, הפרדה בין תלמידים לבנים לשחורים שעדיין הייתה רווחת בחלק מבתי הספר הממלכתיים במדינות הדרום. האמצעי לכפות את ביטול ההפרדה היה הפסקת מימון פדראלי באותם בתי הספר שהמשיכו בתירוצים שונים לקיים את ההפרדה הגזעית. היה זה תפקידו הביצועי הראשון של פנטה, ולרשותו עמדו 278 עורכי דין ועובדים אחרים, רובם בוושינגטון והשאר במשרדים אזוריים ברחבי ארה"ב.
"המשרד לזכויות האזרח" שבראשותו פעל נמרצות למימוש החוק נגד הפרדה גזעית בבתי הספר – פעילות שעוררה התנגדות בכירים בממשלו של ניקסון, בהם ג'ון ארליכמן  (Ehrlichman). אלה היו מעוניינים להאט את קצב ביטול ההפרדה הגזעית, כדי להבטיח את התמיכה בנשיא מצד נציגי מדינות הדרום בקונגרס. פנטה, שמדיניותו הליברלית הפריעה להם, אולץ להתפטר בתחילת 1970.
ב-1971 חזר פנטה לקליפורניה והצטרף למשרד עורכי הדין של אחיו, בו עבד במשך חמש השנים הבאות. לאור ניסיונו בטיפול בזכויות אזרח בתפקידו הממשלתי, הוא המשיך לטפל בסוגיות של אפליה על רקע מוצא גם בתור עורך דין. לנוכח דומיננטיות הזרם השמרני במפלגה הרפובליקאית שיוצג על ידי ניקסון, ב-1972 עבר המחבר מהמפלגה הרפובליקאית לדמוקרטית.
פעילותו בקונגרס: למען איכות הסביבה וצמצום הגירעון בתקציב (1993-1977)
על אף שהיה מרוצה מעבודתו כעורך דין, פנטה שאף לחזור לחיים הפוליטיים בוושינגטון, בתור חבר קונגרס מטעם המחוז ה-16 במדינת קליפורניה בו התגורר ואותו הכיר. בנובמבר 1975 הוא הודיע על התמודדותו. פנטה נבחר  כעבור שנה והחל בעבודתו בינואר 1977, במקביל לתחילת נשיאותו של ג'ימי קרטר מהמפלגה הדמוקרטית. פנטה מינה את אשתו, סילביה, שעזרה לו במהלך הבחירות, כעוזרת שלו במחוז בחירתו. היא ניהלה חמישה משרדים מחוזיים ללא תשלום, ומצביעי המחוז שלו ידעו כי פניותיהם אליה יעברו בוודאות אליו. בדרך זו הוא גם הכיר היטב את הלכי הרוח במחוזו. 
בהצבעתו הראשונה בתור חבר קונגרס הצביע  פנטה נגד חוק שנועד להעלות את שכרם של חברי הקונגרס. התנגדותו נבעה מסיבות אלקטוראליות במחוז שלו, אך גם מסיבה עקרונית: היה בלתי ראוי בעיניו כי חברי קונגרס יאשרו העלאת שכר עבור עצמם. כאשר החוק עבר, פנטה סירב לקבל את סכום העלאה בשכרו והיה מחזירו בצ'ק למשרד האוצר. הוא גם החזיר לאוצר 35,000 דולר מתקציב משרדו, כיוון שסכום זה לא נוצל על ידו. התנהגותו הזו תרמה להיבחרותו מחדש לקונגרס ב-1978 בלמעלה מ-60% מהקולות. בשנים הבאות נבחר פנטה אף ביתר קלות, בזכייה של לא פחות מ-70%.
מסוף שנות ה-70 פנטה נאבק נגד ניסיונות הממשל לבצע קידוחים לחיפוש נפט וגז מול חופי קליפורניה – פעילות שעלולה הייתה לגרום לזיהום קשה של החופים המרהיבים במדינתו. במאבקו לשימור הסביבה, בהיותו חבר בוועדת התקציב של הקונגרס (1989-1979), הוא היה שותף למאמצים שהביאו ב-1982  לאיסור על מימון  פדראלי לקידוחים מול חופי קליפורניה. עם זאת, המשך האיסור על קידוחים היה תלוי בהצבעות השנתיות בוועדת התקציב. כדי לשריין את האיסור, ב-1992 ביוזמתו, התקבלה תקנה שהגנה מפני קידוחים על כל החוף המרכזי של קליפורניה – מצב שנמשך עד עתה (2014). 
פנטה היה חבר בתת ועדה לתזונה, שהייתה אחראית לפיקוח על "תוכנית לתלושי מזון" הפדראלית. "עבור רבים, תלושי המזון היוו את ההבדל בין לחיות ולמות. אני מניח כי הייתי נאיבי, אבל עד שראיתי את זה בעצמי, לא הייתי מאמין כי אומללות כזו יכולה להתקיים בו זמנית במדינה הזו יחד עם שפע כזה" (עמ' 75). העוני גבר באופן משמעותי בתקופת נשיאותו של רייגן בשנות ה-80. לאור זאת פעל המחבר נגד ניסיונות לפגוע בתלושי המזון ולהרחבת סוגי המזון הכלולים בהם. כיום  (2014) מנסים להטיל מגבלות על תוכנית התלושים, אשר אכן ראויה לשיפור, אך אסור שהדבר ייעשה על חשבונם של ילדים רעבים.  
במסגרת תוכנית התייעלות, ב-1991 החליט  הממשל לסגור את הבסיס הצבאי הוותיק במחוז של פנטה – Fort Ord. פנטה סבור כי לצעדו הזה של הממשל לא היה קשר להצבעתו ב-12 בינואר 1991 בקונגרס נגד ההחלטה המייפה את כוחו של הנשיא ג'ורג' בוש (האב) לפתוח במלחמה נגד עיראק (שנועדה לשחרר את כוויית מכיבוש עיראקי). [ההחלטה זכתה לרוב בשני בתי הקונגרס, אבל רוב הצירים הדמוקרטים בשני הבתים הצביעו נגדה.] פנטה לא הצליח למנוע את סגירת הבסיס, אשר שימש מקור פרנסה חשוב לתושבי המחוז. ואולם ביוזמתו, בחלק מהשטח שעליו היה ממוקם הבסיס הוקמה שלוחה של אוניברסיטת קליפורניה, מוסד המספק יותר פעילות כלכלית מאשר הבסיס הצבאי.
פנטה היה חבר בוועדת התקציב של בית הנבחרים בין השנים 1989-1979 ושימש כיושב ראש של הוועדה הזו בין השנים 1993-1989. הפעילות בוועדת התקציב הפכה בהדרגה לתחום החשוב ביותר בעבודתו בקונגרס. הוא פעל בעקביות להקטנת הגירעון בתקציב הפדראלי. מדיניותו הזו נעשתה בהשפעת התנהלותו של אביו שהקפיד לחיות במסגרת התקציב, ללא גירעון וללא חובות. חסרונו של  גירעון שהוא מחייב לקחת הלוואות, וכך הכספים אותם ניתן לנצל למטרות מועילות כמו חינוך ותלושי מזון, מתבזבזים על תשלומי ריבית בגין ההלוואות. הנשיא רייגן יזם הפחתת מסים במקביל לעלייה בהוצאות הביטחון, מצב שהביא להגדלת הגירעון בתקציב. פנטה, בעקביות לעמדתו, ניסה לצמצם את הגירעון, אך גם להקטין את הנזק שבקיצוץ בתוכניות בתחום הרווחה. רייגן, אשר פעל בפרגמאטיות להעברת התקציב, הודה לפנטה אישית על פעילותו בנושא.  
בטרם היבחרותו לנשיא, [ב-18 באוגוסט 1988] ג'ורג' בוש (האב) התחייב חגיגית לא להעלות מסים. זמן קצר לאחר היבחרותו ולפני כניסתו לתפקיד, בוש הזמין את המחבר אליו לדון בתקציב. בעת הדיון,  בתשובה לטענתו של פנטה כלפי בוש כי בתור נשיא הוא יאלץ להפר את הבטחת הבחירות שלו, בוש השיב כי הוא סבור שלאחר פרק זמן קצר הוא יוכל "להתאים את עמדתו" (עמ' 87). ב-1990 בוש אישר העלאת מסים, והקונגרס העביר תקציב שהעלה את המסים עבור העשירים ביותר. הצעד הזה פגע בפופולאריות של הנשיא שלא עמד בהבטחת הבחירות שלו, אבל פנטה סבור כי בוש עשה את המהלך הנכון ופעל באומץ, בכך ששם את טובת המדינה מעל לטובתו האישית.
השירות  בממשלו של קלינטון: עוזר נאמן בהקטנת הגירעון בתקציב (1997-1993)
מנהל "משרד הניהול והתקציב" (1993). ב-3 בנובמבר 1992 נבחר  פנטה בפעם התשיעית לקונגרס בתמיכה של 70% מהקולות. הוא שימש יושב ראש ועדת התקציב והתכוון להמשיך בתפקידו. באותו היום נבחר נשיא דמוקרטי, ביל קלינטון, לאחר 12 שנים של כהונת נשיאים רפובליקאים. במסע הבחירות שלו הבטיח  קלינטון להקטין משמעותית את הגירעון בתקציב במהלך ארבע שנים, קו שתאם את מדיניותו של פנטה. עם זאת, במקביל, ובסתירה מסוימת ליעד שהציב, הבטיח  המועמד לנשיאות  גם להקטין את המסים עבור המעמד הבינוני.
ב-26 בנובמבר קיבל המחבר שיחת טלפון מ-ווֹרן כריסטופר, שבאותו הזמן עזר לנשיא הנבחר להרכיב את ממשלתו. כריסטופר הזמינוֹ להיפגש עם קלינטון בליטל רוֹק, בירת מדינת ארקנסו, מדינתו של קלינטון. בשלב הזה פנטה בקושי הכיר את הנשיא הנבחר. קלינטון ביקש מפנטה להסביר את הליך אישור התקציב הפדראלי בקונגרס. פנטה התרשם מהאינטליגנציה הגבוהה של קלינטון וממהירות הבנתו את ההליך המורכב הזה. במיוחד התרשם – בפגישה הזו ובהמשך עבודתו עם קלינטון – מהאמפתיה שלו כלפי האזרח הממוצע: הוא ראה לנגד עיניו כיצד התקציב ישפיע עליו. הפגישה נמשכה מעל לשלוש שעות. לפני שנפרד מפנטה, קלינטון שאלוֹ האם הוא יהיה מעוניין בתפקיד מנהל "משרד הניהול והתקציב" (OMB) [כלומר לעמוד בראש משרד העוזר לנשיא בהכנת התקציב]. פנטה השיב כי הוא יהיה מוכן לתמוך בתקציב בין אם בתפקידו כיושב ראש ועדת התקציב של הקונגרס או כמנהל התקציב מטעם הנשיא. את התשובה על מינויו למשרה שהוצעה לו קיבל פנטה בתחילת דצמבר.
לתפקיד שר האוצר מינה קלינטון את לויד בנטסן (מועמד לסגן הנשיא מטעם הדמוקרטים ב-1988), מיליונר שדגל בשמרנות פיסקאלית. קלינטון מינה את רוברט רוּבּין ליושב ראש של רשות חדשה בשם "המועצה הלאומית לכלכלה". שני האישים האלה והמחבר נחשבו ל"נִצים" ביחס לגירעון בתקציב  והיו נחושים להקטין את ההוצאות. גם סגן הנשיא, אל גוֹר, תמך בהקטנת הגירעון. אישים בתפקידים פחות בכירים בצוותו של קלינטון גילו פחות נחישות בשאלת צמצום הגירעון: הם טענו כי הפחתת הגירעון אינה צריכה לפגוע בתוכניות חברתיות, בתמריצים כלכליים ובהשקעות. בחודשים הראשונים לנשיאותו, שהחלה ב-20 בינואר 1993, שקע קלינטון  בדיונים לפרטי פרטיו של התקציב – ולא הסתפק בהתווייתו הכללית. הנשיא בחן ובדק כל שורה בו. כדי לצמצם את הגירעון הוחלט להגדיל את המסים על בעלי ההכנסות הגבוהות  ולקצץ בתוכניות פדראליות. קלינטון נאלץ לוותר על הפחתת מסים עבור המעמד הבינוני.
על אף שלדמוקרטים היה רוב בשני בתי הקונגרס,    התקציב       הראשון של         קלינטון לשנת 1994-1993 עבר ברוב דחוק [שנת התקציב הפדראלי מתחילה ב-1 באוקטובר ומסתיימת ב-30 בספטמבר בשנה הבאה]. בית הנבחרים אישר את התקציב ברוב של קול אחד; תוצאת ההצבעה בסנאט הייתה תיקו 50 מול 50, ורוב של קול אחד הושג בזכות הצבעתו של סגן הנשיא גור. התקציב נחתם כחוק על ידי קלינטון ב-10 באוגוסט 1993. מדיניותו של קלינטון הביאה לירידה בגירעון בתקציב כבר בשנים הראשונות לכהונתו. הגירעון של 290 מיליארד דולר בתקציב לשנת  1992-1991  צומצם ל-107 מיליארד בתקציב 1996-1995.
מלבד אישור התקציב, בסוף 1993 נחל קלינטון הישג נוסף בתחום הכלכלי: בדצמבר 1993 הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה  (NAFTA) שכלל את ארה"ב, קנדה ומקסיקו, נחתם כחוק על ידי הנשיא, לאחר שאושר בידי הקונגרס. בעוד התקציב עבר ללא תמיכת אף ציר רפובליקאי – הרי בהסכם נאפט"א תמכו הרפובליקאים, בעוד רוב הצירים הדמוקרטים הצביעו נגדו, כיוון שחששו כי יפגע בעובדים בארה"ב. בכך קלינטון הוכיח כי הוא "דמוקרט חדש" שאינו נרתע לאמץ רעיונות רפובליקאניים לכאורה.
ראש סגל הבית הלבן  (1997-1994). שנת 1994 נפתחה באמביציה של הנשיא להעביר חוק בריאות שיבטיח ביטוח בריאות לכל אזרח אמריקאי.  קלינטון הטיל את ביצועה של המשימה הזו על אשתו, הילרי. חוק הבריאות חִייב את הגדלת התקציב בסכום שנע בין 66 ל-146 מיליארד דולר, בעוד כל הקיצוצים המתוכננים בתקציב הסתכמו ב-240 מיליארד דולר. מסיבה זו עמדותיהם של פנטה והילרי בשאלת חוק הבריאות היו מנוגדות. חוק הבריאות הוגש בתחילת 1994 ועורר התנגדות נחרצת מצד הרפובליקאים, וכמו כן נפתח מסע הסברה יקר ומטעה נגד החוק. תמיכת הציבור בחוק פחתה, וגם שיעור התמיכה בנשיא ירד מ-60% בתחילת השנה ל-39% באוגוסט. בהתקרבות הבחירות לאמצע הקדנציה בקונגרס (שעמדו להיערך בנובמבר 1994), קלינטון היה מעוניין לערוך שינוי בסגל הבית הלבן.
התנהלותו של הבית הלבן בשנה הראשונה לנשיאותו של קלינטון התאפיינה בחוסר ארגון שגבל בכאוס. הישיבות נמשכו ללא לוח זמנים מוגדר ולעתים ללא קבלת החלטות. לוח הזמנים של הנשיא היה צפוף ולא נשמר. הפגישה הראשונה שלו הייתה מתארכת מעל ומעבר למתוכנן, דבר שהיה מרגיז אישים שנקבעה להם פגישה עם הנשיא בהמשך היום, ופוגע בתדמית הנשיא. ראש סגל הבית הלבן היה מאק מקלרטי (Mack McLarty), חבר ילדוּת של קלינטון. הוא היה נאמן לקלינטון ונבון, אך בעל ניסיון מוגבל בפוליטיקה של וושינגטון ונוח לבריאוֹת – תכונה שלא התאימה לתפקיד בו החזיק. 
ביוני  1994 בעת ביקור משותף עם הנשיא באיטליה, שאל קלינטון את פנטה מה צריך להיעשות לשיפור תפקודו של הבית הלבן. פנטה, על אף שחיבב את מקלרטי, החליט לומר את דעתו הכנה. ביולי הציע  קלינטון לפנטה להתמנות לראש הסגל בבית הלבן, בציינו כי הדבר נעשה גם על דעתם של סגן הנשיא גוֹר והילרי. פנטה השיב כי התקציב הוא תחום התמחותו, ועל כן הוא סבור כי יוכל לשרת את הנשיא בדרך הטובה ביותר, אם יישאר בתפקידו. על כך הגיב קלינטון: אתה יכול להיות מנהל משרד התקציב הטוב ביותר בהיסטוריה, "אבל אם הבית הלבן יתמוטט, אף אחד לא יזכור אותך" (עמ' 136). לפנטה לא נותר אלא להיענות להצעה. הוא נתמנה לתפקיד ב-17 ביולי 1994 וכיהן בו עד לסיום תקופת נשיאותו הראשונה  של קלינטון ב-20 בינואר 1997.
המודל  לראש הסגל של הבית הלבן עבור פנטה היה ג'יימס בייקר, אשר מילא את התפקיד הזה בממשלו של הנשיא רונלד רייגן. המחבר התקשר אליו ואימץ חלק מעצותיו. בהיותו ראש הסגל, הֵסבה את תשומת לבו דמות בלתי בולטת בצוות הבית הלבן בשם רם עמנואל: האיש דיבר מעט, אך כאשר אמר את דבריו ניכרו בהם כוח וחדות. פנטה עתיד היה לפגוש את הדמות הזו, הידועה בלקסיקון העשיר שלה במלים גסות, בממשלו של ברק אובמה.
מבחינה היסטורית, הבחירות לשני בתי הקונגרס שנערכות באמצע תקופת כהונתו של הנשיא המכהן מסתיימות בירידה בכוחה של מפלגתו. לכן, הממשל של קלינטון חשש שמגמה זו תתרחש  גם לגביו בבחירות בנובמבר 1994 – אך לא צפה את גודל המפלה ממנה התאכזב קשות.  הדמוקרטים איבדו 8 מושבים בסנאט ו-54 בבית הנבחרים. המחבר נותן להבין כי באחריות, ולוּ חלקית, למפלה נושא יועצו הפוליטי הוותיק של קלינטון דיק מוריס (Dick Morris). האיש הזה מאס במהות הפוליטיקה והתרכז בניצחון, ולא היה מקובל על פנטה. קלינטון יצר את הקשר איתו ללא ידיעתו של פנטה וגם לא עדכן אותו לגבי העצות שהיה מקבל ממנו. בשנים 1996-1995 המשיך קלינטון להתייעץ עם דיק מוריס. הדבר פגע ביכולתו של פנטה לדאוג  להעברת מסר אחיד וממוקד של הנשיא, שכעת הושפע מגישות שונות ואף סותרות.
משבר התקציב, 1996-1995. חודשי הקיץ והסתיו של 1995 התמקדו בוויכוחים בנושא התקציב  עם הרפובליקאים בקונגרס בראשות ניוט גינגריץ', יושב ראש בית הנבחרים, ורוברט (בוב) דוֹל, מועמד לנשיאות החל מאפריל. הממשל הציע לאזן את התקציב בתוך עשר שנים – הרפובליקאים דגלו באיזונו בתוך שבע שנים. נקודות מחלוקת נוספות התרכזו בגודל הקיצוצים שיש לבצע בשירותי הבריאות והרווחה. הדמוקרטים תמכו בקיצוצים קטנים יותר בהשוואה לרפובליקאים, שדגלו גם בקיצוץ בחינוך, בעוד קלינטון לא רצה לפגוע בו. 
ב-13 בנובמבר 1995 הטיל קלינטון וטו על תנאים שהציבו הרפובליקאים לאישור התקציב והבטיח לא לוותר על עקרונותיו. אבל לנוכח הלחץ של גינגריץ' והעצות של דיק מוריס, פנטה לא היה בטוח כלל אם קלינטון לא יהיה מוכן לסכן את היבחרותו מחדש לנשיא, בבחירות שעמדו להיערך בנובמבר 1996, ולא יתפשר. מנקודת ראותו של מוריס, אשר כל מטרתו הייתה להביא ניצחון לקלינטון בבחירות ב-1996, פשרה עם הרפובליקאים בשאלת התקציב הייתה עשויה לסלול את הדרך להשגת היעד הזה. בפגישה שהתקיימה בבית הלבן בעקבות הווטו, בהשתתפותם של דול וגינגריץ' –  פנטה, לבקשתו של קלינטון הציג את עמדת הממשל, שכללה ויתורים מסוימים בלבד לרפובליקאים.  דול היה מוכן להסכים להצעה, אך לא גינגריץ'. קלינטון סירב להתפשר מעבר למה שהוצע  והכריז כי הוא ימשיך להטיל וטו על תוכניות הרפובליקאים, גם אם הרייטינג שלו בסקרי דעת הקהל יֵרֵד ל-5%. מהרגע הזה פנטה ידע כי הנשיא לא יוותר על עקרונותיו. בתגובה, הרפובליקאים לא אישרו את התקציב, והחל מ-14 בנובמבר השביתו את הממשלה. בין הנפגעים מהצעד הזה היו מאות אלפי עובדי ממשלה שנותרו ללא משכורת.
לאחר ההשבתה, מדי יום ביומו הדיונים בתקציב בבית הלבן בהשתתפותם של גינגריץ' ודול נמשכו. הצוות הכלכלי של הממשל הגיע למסקנה כי לאור השיפור בכלכלה ניתן יהיה לאזן את התקציב תוך שבע שנים, ובכך לקבל את היעד שקבעו הרפובליקאים – אך בלי לבצע את הקיצוצים שדרשו. הצעה ברוח זו של הממשל אִפשרה להגיע להסכם עם הרפובליקאים בדבר הפסקת ההשבתה. הממשל חידש את פעילותו ב-20 בנובמבר 1995. חידוש הפעילות נמשכה רק עד ה-15 בדצמבר, כיוון שבהמשך הרפובליקאים טענו כי העמידה ביעד נעשתה על ידי התאמה מלאכותית של המספרים בתקציב, והממשל הושבת שוב ב-16 בדצמבר. לבסוף ב-6 בינואר 1996, גינגריץ', בנוכחות פנטה, הודה בפני קלינטון: "עשינו טעות. חשבנו שאתה תיכנע תחת לחץ" (עמ' 172). השינוי בגישתו של גינגריץ' אִפשר לחדש את פעילות הממשל כבר למחרת ולהשיג  פשרה בתקציב, שכללה קיצוצים אחדים נוספים.
הציבור האשים את גינגריץ' ובעלי בריתו בהשבתה, ולא את קלינטון, הרייטינג של הנשיא עלה ל-50% וסיכוייו לזכות בבחירות לנשיאות ב-1996 גברו באופן משמעותי. עוד ראוי לציין כי הן הרפובליקאים והן פנטה טעו בתחזיתם לאיזון התקציב ב-2002. ב-1998, לראשונה מאז שנות ה-50, הממשלה סיימה את השנה בעודף תקציבי, ובתקציב 2000-1999 העודף התקציבי   עלה     והסתכם ב- 236 מיליארד דולר. קלינטון היה הנשיא הראשון מאז אייזנהאואר שהותיר את יורשו עם עודף תקציבי. בסוף תקופת נשיאותו של קלינטון האבטלה ירדה מ-7% ל-4%. העוני הצטמצם ואף העשירים ששילמו יותר מסים הרוויחו יותר. ארה"ב השקיעה יותר בטכנולוגיה ובחינוך וכך הכינה עצמה לעתיד.
בעוד במישור הציבורי אפשר לומר כי ההשבתה הפגינה את נחישותו של הנשיא והבטיחה את בחירתו מחדש, הרי במישור הפרטי היא חשפה את היעדר המשמעת העצמית שלו ושתלה את זרעי הניסיון להדיחו בהליך אימפיצ'מנט. ב-15 בנובמבר 1995, כאשר הממשל היה מושבת ורוב עובדי הבית הלבן לא עבדו – הצוות של פנטה המשיך לעבוד על התקציב. ואז, כאשר הבית הלבן היה ריק בחלקו מעובדיו, בשעה 21:20 מתמחה צעירה במשרדו של פנטה בשם מוניקה לווינסקי  עבדה לבדה במשרד חיצוני. על מה שקרה באותו הלילה [קיום יחסי מין בין המתמחה לנשיא] נודע למחבר רק כעבור שנים בהקשר לניסיון ההדחה של הנשיא ב-1998.
כבר במהלך מסע הבחירות שלו, דגל  קלינטון בצורך לעשות רפורמה רצינית במדיניות הרווחה, כאשר חלק מרעיונותיו – כמו הצורך לצמצם את מקבלי הסעד ולעודדם לצאת לעבודה – תאמו את השקפתם של הרפובליקאים. על כן, העברת חוק רווחה מתוקן בשנת בחירות עשויה הייתה להגביר את שיעור התמיכה בנשיא מהמפלגה היריבה. עם זאת, בניגוד לרפובליקאים, הנשיא לא שאף לבטל את רשת הביטחון החברתית. הנשיא חתם על חוק הרווחה החדש ב-22 באוגוסט 1996. כתוצאה מהרפורמה מספר מקבלי הסעד למשפחות עם ילדים פחת מ-12.6 מיליון ב-1996 ל-4.5 מיליון כעבור עשר שנים. הרפורמה הפכה לסיפור הצלחה, על אף שחלק מההצלחה נבע מצמיחה בכלכלה שאִפשר ליותר אנשים לצאת לעבודה. יועצו של הנשיא מוריס, מסיבות אלקטוראליות, היה תומך נלהב בהעלאת נושא רפורמת הרווחה בשנת בחירות – אך זו הייתה הצלחתו האחרונה. בעקבות חשיפת פרשת קשריו עם יצאנית הוא נאלץ להתפטר בספטמבר 1996. צוות הבית הלבן נשם לרווחה.
אתנחתא מחוץ לוושינגטון (2009-1997)
פנטה הודיע לקלינטון מבעוד מועד על רצונו לסיים את עבודתו בבית הלבן בתום תקופת כהונתו הראשונה של הנשיא בינואר 1997, וכך עשה. הוא מלא הערכה כלפי קלינטון וסבור כי הניסיון להדיחו ב-1998, בגין ששיקר [בעת מתן עדות בשבועה] בקיום קשר אינטימי מחוץ לנישואים, לא היה מוצדק כלל.
לאחר סיום עבודתו בבית הלבן פנטה חזר לקליפורניה. שם הוא עסק בפעילות אקדמאית וציבורית-חינוכית. יחד עם אשתו סילביה, בעזרת תרומות, הוא הקים את "מכון פנטה למדיניות ציבורית", שהקנה תארים אקדמאיים.  מטרת המוסד הייתה להיאבק נגד הגישה הצינית כלפי שירות בממשל ולהכשיר עובדי ציבור בעלי ערכים.
במארס 2006, לנוכח הקשיים בהם נתקלו הכוחות האמריקאיים במלחמה בשטחה של עיראק, הוקמה ועדה דו מפלגתית לבחינת המצב בנדון, שנועדה להגיש את המלצותיה לנשיא. פנטה נענה להזמנתו של ג'יימס בייקר, אשר יחד עם לִי המילטון שימש יושב ראש הוועדה הזו,  להיות חבר בה. במהלך עבודתו הוא ביקר פעמים אחדות בעיראק. בעת הגשת דוח הוועדה לנשיא ג'ורג' בוש הבן  ולסגנו דיק (ריצ'רד) צ'ייני, פנטה התרשם כי הם לא קיבלו את המלצות הוועדה בברכה – על אף שדוח הוועדה נמנע מלמתוח ביקורת ישירה על מדיניות הממשל. עם זאת הנשיא נראה כֵּן בהבטיחו לשקול את ההמלצות. סגן הנשיא לא אמר דבר. [פנטה נמנע להתייחס להמלצות הדוח ולהביע את עמדתו בשאלת המלחמה בעיראק.]
שירותו בממשלו של אובמה (2013-2009)
ראש סוכנות הביון המרכזית (CIA) (2011-2009)
המינוי. בשנים 2008-2007, במהלך הבחירות המוקדמות לקביעת המועמד לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית, תמך פנטה במועמדותה של הילרי קלינטון. הוא הכיר אותה עוד מתקופת שירותו בבית הלבן בעידן הנשיא קלינטון. בתקופה זו היו לו חילוקי דעות איתה, אבל הוא העריץ את האינטליגנציה שלה ונחישותה. את ברק אובמה הכיר פחות. לאחר שאובמה נבחר לסנאט ב-2004, הוא ביקש מפנטה לבוא לוושינגטון כדי לדון אתו בנושא התקציב, ופנטה התרשם ממהירות תפיסתו. לאחר שאובמה גבר על קלינטון בבחירות המוקדמות, פנטה בשמחה תמך בו במרוץ לנשיאות והיה מאושר מאוד בניצחונו ב-4 בנובמבר 2008, ולא רק כיוון שהשיב את השלטון לידי המפלגה הדמוקרטית. העובדה שנבחר נשיא שחור, פחות מ-60 שנה לאחר שנקבע כי הפרדה גזעית בבתי הספר מפֵרה את החוקה, הייתה עדות להתקדמותה של האומה האמריקאית.
לאחר בחירתו לנשיא ביקש אובמה להתייעץ עם פנטה בנושא מינוי ראש הסגל בבית הלבן. בתחילת ההתייעצות הוא שאל את בפנטה האם הוא מעוניין בתפקיד. פנטה "לא השתוקק", לדבריו,  לבצע שוב את התפקיד בו כבר כיהן בעבר והשיב בשלילה. בין המועמדים שהציע הנשיא לתפקיד היה רם עמנואל, אותו הכיר פנטה מתקופת עבודתו בבית הלבן של קלינטון, ופנטה הביע דעה חיוביות עליו: בהשקפתו הפוליטית עמנואל השתייך למרכז והיה ידוע בסגנונו הבוטה, וליתר דיוק הגס. הנשיא לא שיתף את פנטה בהחלטתו בתחילת נובמבר  2008 למנות את עמנואל לראש הסגל.
כללית, פנטה לא ציפה למשרה בממשל החדש – מה עוד שהיה כבר בן 70 – אבל זמן קצר לאחר מינויו של רם עמנואל לראש סגל הבית הלבן, האיש התקשר אליו והציע לו לשקול להתמנות למנהל הסי-איי-אי. פנטה השיב ב"איני יודע", בהוסיפו כי עיקר התמחותו הייתה בנושאי תקציב. עמנואל היה מודע לכך, אך ציין כי סוכנות  הביון זקוקה להשבת אמינותה מפאת  שיטות החקירה שלה. יצוין כי חוגים  ליברליים בארה"ב ובמדינות המערב מתחו ביקורת בגין הקמתם של  בתי מעצר סודיים מחוץ  לגבולות ארה"ב על ידי הסי-איי-אי. בתי המעצר האלה נועדו לחשודים בטרור, בהם נתונים  היו העצורים לשיטות חקירה מתוגברות, כולל הדמיית טביעה (waterboarding).
במחשבה שנייה ראה  פנטה במשרה המוצעת תפקיד חשוב ביותר ומאתגר: להבטיח את המודיעין הדרוש למלחמה נגד טרור. ועוד חשב: נכון כי לא היה לו ניסיון רב בתחום המודיעין, אבל הוא שירת כקצין מודיעין בצבא, ובהיותו ראש סגל הבית הלבן בממשל קלינטון לעיתים קרובת נחשף לעדכוני המודיעין שהיה מקבל הנשיא. פנטה נטה לקבל את התפקיד, ולכן כאשר  ב-4 בינואר 2009 הודיע לו אובמה בשיחת טלפון כי הוא מעוניין למנותו לראש הסי-איי-אי, המחבר היה מוכן להשיב בחיוב, אך שיתף את הנשיא בחששותיו. אובמה ציין כי הוא מודע לפעילותו כראש "המשרד לזכויות האזרח" בתקופת ניקסון, וזו אחת הסיבות למינויו: להחזיר את האמינות לסי-איי-אי.
שיטות חקירה וזכויות האדם. לאחר השיחה עם אובמה הצטרף פנטה לצוות המעבר של הנשיא בוושינגטון. המחבר רומז כי לנוכח עמדתו של אובמה בשאלת שיטות המלחמה של הסי-איי-אי נגד טרור, רבים בארגון התייחסו לנשיא החדש בחשדנות, ואף חששו שהנשיא יאשר להגיש תביעות משפטיות נגד עובדים אחדים בו. המחבר היה נחוש להבהיר כי אין בכוונתו לערוך דמוניזציה לארגון ועובדיו. פנטה נפגש עם קודמו בתפקיד מייקל היידן (Hayden) , אשר הזהיר אותו כי אסור שהנשיא החדש ייסוג ממדיניות הלוחמה האגרסיבית של ממשל בוש נגד הטרור.  הוא הפציר בפנטה לבקש מהנשיא להגן על זכותה של הסי-איי-אי לעצור ולחקור חשודים בטרור מחוץ למערכת המשפטית, וכמו כן הזהיר מפני ניסיון לרמוז כי קציני הארגון היו מעורבים בעינויים.
בעת הדיונים בקונגרס על אישור מינויו למנהל הסי-איי-אי, שהחלו ב-5 בפברואר 2009, פנטה גינה בתוקף שיטות חקירה מתוגברות כמו דימוי טביעה. עם זאת, בהמשך הדיון על מינויו אמר פנטה כי במקרה של פצצה מתקתקת, כאשר החשוד מסתיר מידע שעלול להביא לאסון, הוא יפנה לנשיא ויבקש כל סמכות נוספות לה יזדקק. מינויו בוועדת הסנאט אושר פה אחד והוא הושבע לתפקידו ב-13 בפברואר.
גינוי שיטות החקירה הקשות מצד פנטה, בעת הדיונים לאישור מינויו, תאם את עמדת אובמה  אשר ימים אחדים לפני כן הוציא צו נשיאותי שאסר שימוש בשיטות כאלה. פנטה גם מאמין כי החלטתו של הנשיא לבטל את שיטות החקירה הקשוחות הייתה נכונה, ועם זאת מודה כי שיטות כאלה הביאו לקבלת מידע מודיעיני חשוב ואף חיוני בעבר. אבל – ממשיך פנטה –  מה שלא ידוע וגם לא נדע, הוא האם היו דרכים אחרות להוציא את המידע הזה מהעצור. אף על פי כן, המחבר אינו ממליץ להשתמש בחקירות כאלה בעתיד, כיוון שהן פוגעות עמוקות בערכים האמריקאיים בהם שמירה על כבוד האדם.
ארגון זכויות אדם אמריקאי, בהסתמכך על חוק חופש המידע, תבע לפרסם ארבעה תזכירים מתקופת נשיאותו של בוש, אשר סיפקו את הבסיס המשפטי לשיטות החקירה המתוגברות וגם כללו תיאור של השיטות האלה. היה זה הנושא הראשון בתפקידו של פנטה  כראש הסי-איי-אי בו היה עליו להכריע. בתחילה פנטה לא התנגד לפרסום המסמכים בהניחו כי הצעד הזה יאפשר להותיר את העבר מאחור ולהמשיך קדימה. ואולם הוא שינה את דעתו, לאחר ששמע את נימוקיו של היועץ המשפטי של הסי-איי-אי. היועץ טען כי פרסום התזכירים יחשוף את שיטות החקירה וגם יָפֵר את מחויבותה של ארה"ב למדינות ידידות שהרשו לסי-איי-אי לבצע את החקירות האלה בשטחן. זאת ועוד. הקביעה הרטרואקטיבית כי שיטות החקירה האלה היו פסולות עתידה להביא לתביעות משפטיות נגד עובדי הסוכנות שהשתמשו בהן – על אף שהובטח להם בעבר כי דרכי הפעולה שלהם חוקיות.
בעקבות צו של בית המשפט שדרש מהממשל לפרסם את המסמכים, ב-15 באפריל 2009 יזם פנטה  פגישה בבית הלבן  בין אובמה לבין בכירים בסי-איי-אי והוא עצמו, כדי לשכנע את הנשיא להיאבק משפטית נגד הצו. טיעונו של אובמה בזכות היענות לצו היה כי חוות הדעת המשפטית שקיבל היא כי במקרה של התנגדות, הממשל יפסיד. לכן מוטב לפחות לזכות בקרדיט עבור השקיפות. עם זאת אובמה הדגיש כי הוא פתוח לשמוע את השיקולים נגד, ואכן הקשיב בסבלנות, שאל שאלות אחדות  וניכר כי גילה אמפתיה לדוברים. כל זה יצר רושם חיובי על אנשי הסוכנות.
למחרת, בניגוד לעמדת הסוכנות, אובמה פרסם את המסמכים. ואולם, כדי לא לפגוע ביחסיו עם הסי-איי-אי הבטיח הנשיא כי אלה שביצעו את תפקידם בתום לב, בהסתמך על ייעוץ משפטי ממשרד המשפטים, לא יועמדו לדין. המחבר לא הופתע מהחלטת הנשיא והבין את שיקוליו. הנשיא גם קיים את הבטחתו לבקר במטה הסי-איי-אי ב-20 באפריל, בו קיים פגישה עם עובדים בכירים וניסה להרגיעם. לאחר מכן נשא אובמה נאום בפני פורום רחב של עובדי הסוכנות.
בנאומו הביע הנשיא הבנה לקושי של הסי-איי-אי להגן על אמריקה נגד אנשים  חסרי מוסר, הפועלים ללא שום מגבלות משפטיות  ורוצחים חפים מפשע – בעוד לעובדי הסוכנות נדמה לפעמים כי הם פועלים כשידם האחת קשורה מאחורי גבם, וכי הטענות בדבר הצורך לשמור על  אמות מוסר גבוהות הן נאיביות. אבל – המשיך הנשיא – שמירה על ערכינו הנעלים, דווקא כאשר אנו נתונים תחת איום, צריכה להיות עבורנו מקור לגאווה שאנו אמריקאים וגם לטעת בנו את התקווה כי בטווח הרחוק ננצח. נאומו זכה למחיאות כפיים סוערות מצד הפורום הרחב של העובדים. היו אלה אנשים מכל שכבות החברה האמריקאית (ולא רק בוגרי אוניברסיטאות היוקרה שאפיינו את הרכב הסוכנות בתחילת המלחמה הקרה),  אשר התלהבו מהנשיא הצעיר מעורר ההשראה. בדומה לאובמה, סבור פנטה כי הניצחון נגד אלה הרוצים להשמיד את ארצנו יושג לא רק בכוח, אלא בזכות שמירה על הערכים שלנו. על אף שהנשיא פסק נגדו בנושא פרסום המסמכים, הגנתו של פנטה על עמדת הסי-איי-אי בסוגיה הזו עזרה לו מאוד לזכות באמון עובדי הסוכנות כמנהיגם.
אפגניסטן. במהלך קיץ-סתיו 2009 הממשל עסק בגיבוש גישה חדשה לגבי המלחמה באפגניסטן. לא הייתה מחלוקת ביחס לצורך להביס את אל-קאעידה – נושא שבתחום טיפולו של פנטה.  המחבר הכין תוכנית בנדון, שכללה המשך והגברת הפעילות נגד הארגון, במיוחד  בגבול שבין אפגניסטן לפקיסטן. הוא הגיש אותה ב-9 באוקטובר 2009 לנשיא ויועציו, והנשיא, בצורה שאינה אופיינית לו, מיהר לאשר אותה במלואה.
הוויכוחים בנושא אפגניסטן נסבו ביחס כלפי טליבן (ארגון מוסלמי פונדמנטליסטי שנלחם נגד כוחות נאט"ו) ולסדר גודל הכוחות הנוספים שיש לשלוח לארץ זו – תחומים שלא נגעו ישירות לסי-איי-אי. מפקד הכוחות האמריקאיים ובעלי בריתם באפגניסטן, סטנלי מק'קריסטל (McChrystal), תמך  בהגדלת הכוח הצבאי של ארה"ב באפגניסטן ב-40,000 חיילים. פנטה, בדומה לשר ההגנה רוברט גייטס, אינו סבור כי הצבא ניסה לכפות את תוכניתו על הנשיא, ואולם הצבא קידם את תוכניתו בצורה אסרטיבית וטען כי תגבור קטן יותר יכשיל את המשימה. לדעת המחבר, אפשר היה להניח מראש כי הצבא יקבל את רוב מבוקשו. זאת כיוון שאובמה, בתור נשיא חדש  וללא ניסיון צבאי, לא יכול היה כבר בתחילת נשיאותו לסרב לבקשת הדרג הצבאי בנושא מרכזי במדיניות החוץ ולהסתכן באחריות לכישלון. לבסוף הסכים  אובמה להמלצתו של גייטס להגדיל את הכוחות באפגניסטן ב-30,000 חיילים, והכריז על כך ב-1 בדצמבר 2009. להערכתו של המחבר זו הייתה החלטה נכונה. בדיונים שעסקו בנושא אפגניסטן במהלך 2010, המחבר תמך בעמדת הנשיא בדבר הצורך להפריד בין אל-קאעידה לטליבן: יש להביס את אל-קאעידה, בעוד לגבי טליבן להסתפק בהחלשתו הצבאית, ולהגיע למצב שבו לא יוכל לפגוע ביציבות השלטון באפגניסטן. 
לוחמה בטרור. ישיבות מיוחדות בימי שני, רביעי ושישי במטה הסי-איי-אי הוקדשו להתוויית המלחמה נגד אל-קאעידה. בישיבות האלה השתתפו כתריסר אנשים שכללו את פנטה, אנשי אגף המבצעים ואנליסטים. נוסף לאפגניסטן ועיראק, ארגון אל-קאעידה פעל בצורה נרחבת בפקיסטן, במיוחד באזור הגבול שלה עם אפגניסטן המכונה וזיריסטן.  למוקדי הפעילות נגד אל-קאעידה בפקיסטן –  נגדם פעלו האמריקאים מאז 2008,  ללא אישור מממשלת פקיסטן–  נוספו תימן וסומליה. במהלך הישיבות המחבר קיבל מידע מפורט על המבצעים המתוכננים, תוך היעזרות במפות, סרטי וידיאו ודוחות מהשטח. הישיבות היו מסתיימות לעיתים קרובות בהתנצלות של מנהל מרכז הסי-איי-אי ללוחמה בטרור בנוסח: "אדוני, אנו עלולים להתקשר אליך מאוחר בלילה לקבל אישור להמשיך; אני מתנצל על השעה" (עמ' 240).
להלן דוגמה אופיינית לטיפולו של פנטה ביעדים לחיסול. בקיץ 2009 התקבל מידע כי ברשות אחד ממנהיגי הטליבן של פקיסטן ישנה "פצצה מלוכלכת". כאשר פנטה קיבל מידע כי אותו המנהיג כנראה אוּתר על גג בניין, הוא שאל לגבי מידת הסבירות כי זהו אכן  האיש המבוקש והאם במהלך חיסולו ייפגעו חפים מפשע. התשובה הייתה כי הסבירות לגבי זהותו היא   80-70% וכי ניתן לבצע את הפעולה בלי לפגוע באי מעורבים בטרור. פנטה נתן את אישורו לפעולה וכעבור יום או יומיים התברר כי היא הצליחה, על אף שבמהלכה נהרגה גם אשתו של המחבל. הנשיא היה מרוצה.
בסוף שנת 2009 לסי-איי-אי היו שני כישלונות בולטים. ב-25 בדצמבר, בחג המולד, מחבל (שמו עומר פארוק עבד אל-מוּטלב) שפעל מטעם ארגון אל-קאיעדה בתימן, ניסה לפוצץ מטוס נוסעים בזמן נחיתתו בדטרויט, באמצעות פצצה שהחביא בתחתוניו. האירוע הסתיים ללא נפגעים רק כיוון שנוסעי המטוס, לאחר שהבחינו בעשן וניצוצות בסביבת המחבל, התנפלו עליו ומנעו אסון כבד. מאות נוסעים עלולים היו למצוא את מותם בחג המולד. בדיקה של הסי-איי-אי העלתה כי המחבל אמור היה להיכלל ברשימת חשודים שנאסרה עליהם כניסה לטיסה.
בחקירתו של המחבל – שנעשתה באמצעות חוקרים מיומנים וללא הפעלת לחץ פיזי (כמו מניעת שינה והדמיית טביעה) – הוא מסר מידע חשוב. בין היתר גילה כי אנואר אל-עוולקי  ((al-Awlaqi, אזרח אמריקאי שהתגורר בתימן, הוא אשר שלח אותו אישית למשימה – מידע ששפך אור על פעילותו של ארגון אל-קאעידה בתימן ועתיד היה להביא לחיסולו של אל-עוולקי באמצעות מל"ט ב-30 בספטמבר 2011 (כאשר המחבר כבר לא עמד בראש הסי-איי-אי, אלא היה שר ההגנה). בהתייעצות עם משרד המשפטים הנשיא אישר את פעולת החיסול, על אף שהיותו של המחבל אזרח אמריקאי יצרה קושי משפטי לנקוט צעד כזה לגביו. פנטה מתפלמס ארוכות עם ארגונים לזכויות אדם שראו בחיסולו פעולה בלתי חוקית.
פחות משבוע לאחר ניסיון הפיגוע בחג המולד ב-2009, התרחש אירוע חמור יותר. במהלך סתיו 2009 פנטה קיבל דיווח כי רופא ירדני בשם חוּמאם אל-בלאווי, במסווה של תומך באל-קאעידה הצליח לחדור לדרגים הגבוהים של הארגון הזה, ומציע לארה"ב עזרה באיתור איימן אל-זוואהירי, האיש השני בהיררכיה של אל-קאעידה. פנטה  היה שותף להתלהבותם של קצינים בסי-איי-אי מקיומו של הסוכן הזה, ואף טרח לעדכן על כך את הנשיא. כדי לדלות יותר מידע מאל-בלאווי נקבעה פגישה איתו בבסיס האמריקאי חוסט (Khost) שבאפגניסטן. בתור מי שנחשב לסוכן, בכניסתו לבסיס לא נערך לו חיפוש – דבר שאִפשר לו לפוצץ את עצמו.  במהלך הפיגוע נהרגו שבעה קציני סי-איי-אי ואחדים נפצעו. המחבר ייסר את עצמו כנושא באחריות למחדל: הוא נסחף בהתלהבות ולכן לא פקד לנקוט באמצעי זהירות. פנטה הורה על הקמת ועדת חקירה, לא כדי להעניש, אלא על מנת להפיק לקחים. התברר כי ניתן היה לאבחן בסימני אזהרה ולא ללכת שולל אחר ההתלהבות מהנכס המודיעיני.
הקשרים עם המודיעין הרוסי. הפגישה הראשונה בין פנטה למקבילו הרוסי, ראש "שירות מודיעין החוץ" (SVR) מיכאיל פרדקוב (Fradkov) , התקיימה במטה הסי-איי-אי בלאנגלי [ב-2009?]. [פרדקוב שימש ראש ממשלת רוסיה בשנים 2007-2004 וראש מודיעין החוץ מ-2007 עד 2016. אביו יהודי ואימו רוסייה.] בתחילה נצמד האורח לטקסט הכתוב אצלו, ואולם כבר בסופו של הביקור הראשון ובמפגשים הבאים איתו, התפתחה דרגה מסוימת של כנות, וידידות מהולה באיבה. המפגש הבא בין שני האישים נערך ב-2010 במטה "שירות מודיעין החוץ" השוכן בפרבר של מוסקבה. ראש המודיעין הרוסי היה מעוניין להקים קבוצת עבודה בין השירות שלו לבין מקבילו האמריקאי למטרות שיתוף במידע ופעילות מבצעית מסוימת. ותיקי הסי-איי-אי הזהירו את פנטה כי הרוסים לא ישתפו את האמריקאים במידע וכי כל מטרתם לבוא במגע עם קציני סוכנות הביון על מנת לנסות לגייסם לשורותיהם. ואולם המחבר החליט להיענות להצעה הרוסית ולהתקדם בזהירות.
שבועות אחדים לפני הפגישה ב-2010, קיבל פנטה דוח מאף-בי-איי (FBI) ["לשכת החקירות הפדראלית" הממונה על ביטחון הפנים] על תוצאות חקירה שערכה  במשך עשר שנים. במהלכן עקבה  האף-בי-איי אחר רשת של סוכנים רדומים של שירות הביון הרוסי המתגוררים בארה"ב ומוסווים היטב, שטרם הופעלו. הצורך לעצרם ללא דיחוי נוצר בעקבות מידע כי אחדים מהם עומדים לעזוב את ארה"ב ואולי לא יחזרו, ועל כן ארה"ב עלולה לאבד את הסיכוי לעצרם. ואולם עיתוי מעצרם היה עלול לפגוע בתוצאות ביקורו של הנשיא הרוסי דמיטרי מדבדב בארה"ב שהחל ב-18 ביוני 2010.
מייד לאחר סיום ביקורו של מדבדב – ולאחר שהנשיא קיבל לבסוף את עמדת פנטה כי מעצר הסוכנים הרוסים לא יפגע משמעותית בקשרים בין ארה"ב לרוסיה – נעצרו בו זמנית עשרה סוכנים. כדי למזער את הנזק האפשרי לקשרים הבילטראליים, ארה"ב הייתה מעוניינת לערוך מהר חילופים [המחבר נמנע לומר במפורש כי האישים אותם רצתה ארה"ב לקבל בתמורה היו מרגלים]. לשם כך, פנטה התקשר לפרדקוב ומסר לו, בעזרתו של מתורגמן,  כי ארה"ב עצרה מספר אנשים, בהוסיפו : "האנשים האלה הם שלך". לאחר שתיקה ממושכת, פרדקוב אישר: "כן, אלה האנשים שלי" (עמ' 283). הודאתו המהירה יחסית של פרדקוב הפתיעה לטובה את פנטה. בהמשך פנטה הציע לפרדקוב להחליפם עבור שלושה או ארבעה אנשים שארה"ב מעוניינת בהם. פרדקוב, לא מייד באותה השיחה, אלא קרוב לוודאי לאחר שהתייעץ עם ולדימיר פוטין [אשר באותו הזמן כיהן כראש ממשלה, אך למעשה היה האיש החזק במשטר], נתן את הסכמתו. פרטי העסקה סוכמו והיא בוצעה בהתאם לכללים שהיו נהוגים בתקופת המלחמה הקרה.
חיסולו של בן לאדן. אוסמה בן לאדן, מנהיג אל-קאעידה,  היה אחראי למותם של שלושת אלפים אמריקאים בפיגועי ה-11 בספטמבר 2001, אבל בתחילת שנת 2009 לארה"ב לא היה מושג היכן הוא. ב-2006 הנשיא בוש הודיע כי תפיסת בן לאדן אינה ב"עדיפות עליונה". בניגוד לכך, אובמה בתור סנטור ומועמד לנשיאות הכריז כי עבורו איתורו של בן לאדן הוא בחשיבות עליונה. זמן קצר לאחר שמינויו  של פנטה לראש הסי-איי-אי אושר, אובמה נפגש איתו ואמר בצורה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים: הריגתו או תפיסתו של בן לאדן היא המשימה החשובה ביותר של סוכנות הביון. פנטה מצדו סבר כי לחיסול שני מנהיגיו של אל-קאעידה, אוסמה בן לאדן ואיימן א-זוואהירי, יהיו השלכות מרחיקות: זו תהיה מכה מוראלית קשה שתפגע בהמשך דבקותן של אנשי אל-קאעידה  בארגונם.
בהתאם לסדר העדיפות שקבע אובמה, פנטה דאג למנות שני ראשי צוותים, שתפקידם היה לאתר את מקום הימצאו של בן לאדן, וביקש מהם עדכונים קבועים פעם בשבוע על התקדמות עבודתם. כמו כן הורה להקצות יותר משאבים כספיים למאמץ הזה. עוד משנת 2007 היה בידי הסי-איי-אי מידע על בלדר שעבד עבור בן לאדן בשם אבראהים סעיד אחמד עבד-אל-חאמד, יליד כוויית שהצטרף לאל-קאעידה באפגניסטן. הסי-איי-אי הצליח לאתר את מקום הימצאו, ולבסוף באוגוסט 2010 לעקוב אחריו ולהבחין כי הוא הגיע למתחם מבוצר בפרבר של העיר אבוטאבאד ((Abbottabad שבפקיסטן.
המתחם הזה היה פורמאלית שייך לאבראהים ואחִיו, אך לא היה סביר כי בבעלות שני האחים יהיה רכוש ששוויו כמיליון דולר. אבראהים גם לא גר בביתן הראשי שבמתחם שכלל שלוש קומות. הבית לא היה מחובר לאינטרנט ולטלפון קווי. על החשדות ביחס לבית הזה דיווח פנטה לראשונה לאומבה בספטמבר 2010. במעקב אחר המתחם ניתן היה להבחין באדם אחד שמדי פעם היה יוצא מהביתן הראשי וצועד במהירות סביבו, בדומה לאסיר. בביתן הראשי התגוררו נוסף לאיש הזה, אישה בוגרת, כנראה אשתו, וילדים. באמצעי המעקב הקיימים לא ניתן היה לדעת מה גובהו של האיש – נתון שיכול היה לעזור בקביעת זהותו: גובהו של בן לאדן היה 1.95 מ'. הסי-איי-אי ויתר על שימוש באמצעי מעקב מסוימים, פן יתעורר חשדו של הדייר הראשי . מנתונים שנאספו אפשר היה להסיק כי אוּתרה מטרה חשובה, קרי אישיות שמעוניינת מאוד להסתתר. המתחם היה ממוקם פחות משני מיילים מהאקדמיה הצבאית הראשית של פקיסטן. פעם מסוק טס ישירות מעל הביתן, ומכאן ניתן היה להסיק כי התקרבות הליקופטרים אמריקאיים למתחם, במקרה של פעולה, לא בהכרח תעורר חשד. אלה היו  תוצאות המעקב עד דצמבר 2010, ובהמשך לא נוסף מידע משמעותי. 
החל מסוף פברואר 2011 נידונו במטה הסי-איי-אי, בהשתתפותם של בכירים במודיעין ובצבא, דרכים אפשריות לפעולה נגד המתחם באבוטאבאד, בהן תקיפה בשיתוף פעולה עם פקיסטן. בתחילת מארס, בהתאם להוראה מהנשיא, פנטה התבקש להאיץ בפיתוח תוכנית מבצעית. כאשר פנטה הציג את תוכניתו לאובמה ב-14 במארס,  הנשיא הסיר את האופציה של פעולה משותפת עם פקיסטן או יידוע פקיסטן במידע,  מחשש רציני לדליפת המידע. מבין האופציות שהוצגו הוא נטה לקבל את הפצצת המתחם מהאוויר, אך ביקש לברר את תוצאותיה, ושוּב הִנחה  לעבוד בזריזות.  בירור אופציית ההפצצה העלה כי היא תביא להרג הנשים והילדים שבמתחם וייתכן גם בסביבתו. מספר ההרוגים הוערך בין 50 ל-100, רובם אזרחים – במדינה שלכאורה הייתה עדיין בעלת בריתה של אמריקה. יתרה מזו, במקרה של הפצצה, הסיכויים להוכיח באמצעות ביצוע בדיקת DNA כי בן לאדן אכן נהרג היו קלושים. מפאת הממצאים האלה ויתר הנשיא על אופציית ההפצצה.
על סדר היום נותרה פעולה על ידי כוחות מיוחדים בשם "אריות הים" (SEALs) , שיגיעו ליעד בהליקופטרים מאפגניסטן. החל מתחילת אפריל הכוחות האלה התאמנו על פריצה למתחם באמצעות מודלים שהוקמו. במהלך החודש הזה פנטה היה מעדכן את הנשיא או את הצוות הביטחוני שלו מדי יום על תכנון הפעולה. במקביל המחבר שאף מאוד לקבוע ביתר בהירות האם בן לאדן אכן נמצא במתחם. לצורך זה הוא כינס את כל צוות האנליסטים שהתמחה בנושא, ורובם העריכו כי הסיכוי שבן לאדן מסתתר במתחם הוא יותר מ-50%. אחד האנליסטים שנודע בגישותיו הזהירות, העריך  במפתיע כי הסיכוי להימצאותו של בן לאדן במקום הוא 80%; ואנליסטית אחת בעלת ידע אנציקלופדי על תיק בן לאדן והמתחם העריכה ב-95% את הסיכוי שהאיש היוצא מדי פעם להליכה בחצר הוא אכן בן לאדן. בישיבה שהתקיימה ב-19 באפריל, בהתאם להצעתו של אובמה, הוחלט להוסיף שני הליקופטרים למשימה  בתור כוח גיבוי. הם נועדו לנחות בסמוך למתחם ולהגיע לעזרתו של כוח המשימה שתוכנן לכלול שני הליקופטרים, במקרה שמשהו בפעולה ישתבש. בהתאם להוראת הנשיא הכוח המִבצעי התמקם באפגניסטן ב-25 באפריל, והיה במצב של מוּכנוּת לביצוע בהינתן הפקודה.
לקראת סופו של החודש הקדחתני הזה, ב-28 באפריל אובמה מינה את פנטה לשר ההגנה במקומו של רוברט גייטס. המחבר אמור היה להיכנס לתפקידו החדש רק לאחר אישור מינויו על ידי הסנאט.  ביוזמתו של פנטה, הוחלט לעדכן על המבצע המתוכנן את יושבי הראש וחברים בכירים בוועדת השירותים המזוינים של שני בתי הקונגרס.  לדברי המחבר, הבית הלבן דגל באיפוק ויחס מסויג בנוגע למתן מידע רגיש לקונגרס מצד הסי-איי-אי. לעומת זאת, פנטה סבר כי יש ליידע את הוועדות הרלוונטיות בקונגרס בנושאים רגישים, וכי הביטחון הלאומי של ארה"ב זוכה להגנה מרבית בעת שקיימת שותפות בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת. העדכון לגורמים הרלוונטיים בקונגרס נעשה על ידי פנטה ב-28 באפריל.
מייד לאחר מכן התכנס הצוות הביטחוני הבכיר בבית הלבן כדי להכריע בשאלת ביצוע הפעולה נגד בן לאדן. שר ההגנה גייטס ציין כי המידע על הימצאותו של בן לאדן במתחם הוא נסיבתי, ועל כן הביע הסתייגויות לגבי הפעולה. סגן הנשיא  ג'ו ביידן טען כי יש צורך במידע נוסף,  ולכן המליץ להמתין. שרת החוץ קלינטון אמרה כי על ארה"ב לנצל את ההזדמנות ולפעול. פנטה תמך נמרצות בביצוע הפעולה. הנשיא הבטיח להחליט תוך יום, וכבר למחרת בבוקר ב-29 באפריל אישר את המבצע. המחבר התרשם מכובד ההחלטה שקיבל הנשיא, שעלולה הייתה לסכן את נשיאותו והיבחרותו לתקופת כהונה שנייה. בחושבו על עצמו סבר פנטה שמקומו שלו בהיסטוריה צפוי להתברר בתוך 48 השעות הקרובות.
ב-30 באפריל בערב התקיימה "ארוחת כתָּבי הבית הלבן" בהשתתפות הנשיא ופנטה. היעדרו של הנשיא מאירוע כזה, בו כבר נקבעה השתתפותו, או יציאתו לפתע ממנו, היו מעוררים שאלות ועלולים  היו להביא לדליפת מידע. ואולם היו אנשי צבא שרגזו שמבצע בעל חשיבות ביטחונית נדחה לטובת סדר היום החברתי של וושינגטון. הרוחות נרגעו כאשר ויליאם מקרייבן  (McRaven), מפקד פיקוד המִבצעים המיוחדים,  הגיע למסקנה כי מזג האוויר למחרת ב-1 במאי נוח קצת יותר לביצוע הפעולה.
ב-1 במאי  2011 בצהריים נתן נשיא את ההוראה לבצע את הפעולה, וכעבור כחצי שעה, בשעה 14:00 זמן וושינגטון / 23:00 זמן פקיסטן, ארבעה הליקופטרים המריאו מאפגניסטן בגובה נמוך ובמהירות מזרחה, שניים מהם בתור כוח גיבוי. הוחלט להגדיר את המבצע כתקיפה צבאית ולאסור את בן לאדן רק במקרה שהוא ייכנע בצורה ברורה. ההליקופטרים הגיע ליעד, בשעה 15:30 זמן וושינגטון / 00:30 (2 במאי) זמן פקיסטן, ומייד החלו תקלות. ההליקופטר הראשון אמור היה לחוג מעל המתחם בעת ירידת 12 מאנשיו לחצר. במקום זאת הוא נחת בחוות חיות סמוכה. ההליקופטר השני ובו 6 "אריות ים" אמור היה לנחות על גג המתחם, אך הוא נפגע  בנחיתה. כעת התברר כי החלטת הנשיא להוסיף שני הליקופטרים לגיבוי הייתה ממש מבריקה. מפאת התקלות, פנטה, אשר עקב אחר המבצע ממסך במטה הסי-איי-אי, ביקש ברוגז הסבר ממקרייבן. האיש, כדרכו, לא התרגש מהמצב, והשיב כי הלוחמים לא נפגעו, הם יוצאים מההליקופטרים ונעים לעבר המטרה. 18 הלוחמים פרצו לתוך המתחם, ושישה חדרו לתוך כל אחד משלושת המִבנים שבו. לאחר כניסתם למִבנים לא ניתן היה לעקוב אחר הכוח מהמסך.
כפי שנודע לפנטה בדיעבד, שליחו של בן לאדן, אבראהים, אחיו ואישה שהייתה לידו נהרגו. זו הייתה האישה היחידה שנהרגה. אנשי הכוח, באמצעות קריאות בערבית, ריכזו את הילדים בחדר בטוח. בביתן הראשי, בתחילה נתקל הכוח בבנו של בן לאדן והרגוֹ, ואחר כך בבן לאדן, מצויד ברובה קלשניקוב. הוא ניסה להימלט ונהרג בשתי יריות. כל הפעולה נמשכה כ-15 דקות. בשעה 15:51 זמן וושינגטון (1 במאי)  מקרייבן העביר את מילת הקוד לפיה המבצע הסתיים בהצלחה. לאחר מכן נראו על המסך שישה לוחמים גוררים את גופתו של בן לאדן להליקופטר. בהמשך, קצין אמריקאי הדוֹבר בשפת המקום, הרחיק את השכנים הסקרנים, בתואנה כי מדובר בפעילות ממשלתית. בינתיים, הכוח הוציא מהמתחם מסמכים ודיסקים של מחשב. ההליקופטר שנפגע פוּצץ, ואריות הים חזרו בשלום בשני הליקופטרים, אחד מהם מהגיבוי. במהלך הטיסה נלקחו בדיקות  DNA מגופתו של בן לאדן. קודם לכן, שתי נשים שבמתחם זיהו את ההרוג כבן לאדן. כוח המשימה שכח להצטייד  בסרט מדידה, כך שלא יכול היה למדוד במדויק את גובהה של הגופה, כדי לוודא את זהותה.
אובמה לא היה מוכן – בניגוד לעצתו של פנטה – למסור הודעה על חיסולו של בן לאדן לפני הגעת תוצאות בדיקות ה-.DNA לבסוף הסכים למסור הודעה לאחר שהוכחה זהות הגופה על פי בדיקת תווי הפנים.  הנשיא מסר את הודעתו בשעה 23:30 ובה הביע את תודתו לקהילת המודיעין, תוך אזכורו של  פנטה אישית, לשמחתו הרבה.  תוצאות בדיקות ה- DNA שהגיעו בהמשך לא הותירו ספק כי מדובר בבן לאדן. לגופתו נערך טקס קבורה מוסלמי, כולל תפילות בערבית, ולאחר מכן הגופה הוטבעה בים. הריגתו של מנהיג טרור מיתולוגי לא שמה קץ לטרור, אך היא הוכיחה את נחישות החלטתה של ארה"ב להילחם בו.
שר ההגנה (2013-2011)
המינוי.  מינויו של  פנטה לראש הסי-איי-אי היה המינוי המפתיע ביותר שלו במהלך שירותו הממשלתי. מינויו הבא, העברתו לתפקיד שר ההגנה, התקרב מבחינת עוצמת ההפתעה למינויו הקודם. בסוף 2010 שר ההגנה רוברט גייטס בשיחה עם פנטה הודיע לו כי בכוונתו להמליץ עליו כמחליפו. יצוין כי גייטס, אשר כיהן כשר ההגנה עוד בממשלו של בוש הבן, הבטיח לאובמה להמשיך בתפקידו בממשלו למשך שנה, שבינתיים כבר חלפה. לכן לא התפטרותו הצפויה היוותה הפתעה, אלא המלצתו על פנטה. פנטה השיב שהוא אינו מתכוון להישאר בממשל מעבר לארבע שנות כהונתו הראשונה של אובמה, ולכן אין זה ראוי ליצור מצב בו הנשיא, במקרה של היבחרותו מחדש, יצטרך כעבור שנתיים לחפש שר הגנה אחר. הוא הוסיף כי הוא בטוח כי ישנם מועמדים אחרים. מכול מקום, באותו הזמן פנטה התרכז בתכנון המבצע נגד בן לאדן ולא כל כך נתן את דעתו להצעתו של גייטס.
ואולם באביב 2011 התפקיד הוצע לפנטה שוב על ידי סגן הנשיא ביידן, וב-24 באפריל על ידי אובמה. הנשיא לא לחץ עליו, פנטה השיב כי הוא צריך להתייעץ עם אשתו –  ועם זאת העריך כי המציע יצא מההנחה כי הסכמתו לשמש שר ההגנה מובטחת. ההודעה הרשמית על המינוי פורסמה ב-28 באפריל, רק ארבעה ימים לפני המבצע באבוטאבאד.  גייטס דאג להסיר עניין חשוב מסדר יומו של מחליפו לפני שעזב את משרתו: הוא החליט למנות לראש המטות המשולבים את מרטין דמפסי (Dempsey)  ולסגנו את ג'יימס וינפלד (Winnefeld).  וינלפלד תדרך את פנטה לגבי סמכויותיו כשר ההגנה בעת מצבי משבר חמורים, כמו בעת ירי טיל בליסטי מצפון קוריאה או במקרה של מתקפה גרעינית מקפת נגד ארה"ב. הסמכות  להורות על מלחמה גרעינית הייתה רק בידי הנשיא, ופנטה היה מודע כי הסבירות שהוא ייעץ לנשיא להורות על הפצצה גרעינית היא נמוכה ביותר.
במידה לא מבוטלת בזכות המבצע המוצלח לחיסולו של בן לאדן, במהלך השימוע לקראת מינויו לתפקיד שר ההגנה, פנטה כמעט ולא נתקל בדברי ביקורת מצד שתי המפלגות, ומינויו אושר בסנאט ב-21 ביוני 2011 בתוצאה 100 מול 0. המחבר לא ציפה לתוצאה כזו והוא גאה בה מאוד. משרד ההגנה הוא המיניסטריון הגדול ביותר בממשל האמריקאי, בעוד הסי-איי-אי מתגמד לעומתו. ב-2011 הועסקו במשרד ההגנה למעלה מ-2 מיליון אנשי צבא ו-800,000 אזרחים. כמו כן כלל המשרד 1.1 מיליון אנשי המשמר הלאומי וכוחות מילואים, וטיפל ב-2 מיליון גמלאי השירות הצבאי. ב-1 ביולי 2011 החל פנטה את עבודתו במשרד ההגנה. היעדים המרכזיים שהציב שר ההגנה החדש למיניסטריון שלו היו להנחיל "תבוסה אסטרטגית" לאל-קאעידה, "לגבור" בעיראק ובאפגניסטן, ולמנוע מאיראן וצפון קוריאה לייצר נשק בעל יכולת גרעינית [הסדר הזה במקור]. פנטה מינה לסגנו את אשטון קרטר (Ashton Carter) והותיר לו מרחב פעולה נרחב.  קרטר בתפקידו הקודם במשרד ההגנה היה תת שר ההגנה לרכש, טכנולוגיה ולוגיסטיקה.
עיראק. המשימה החשובה אשר נטל פנטה בתור שר ההגנה על עצמו היה ניהול שתי מלחמות, בעיראק ובאפגניסטן. פנטה ביקר בשתי המדינות האלה בסוף השבוע הראשון לכניסה לתפקידו, באמצע יולי 2011.  בעוד ביקוריו  בחוץ לארץ, בתקופת היותו מנהל הסי-איי-אי, נשאו לרוב אופי חשאי והתקיימו בפרופיל נמוך בליווי צוות קטן, הרי נסיעותיו בתור שר ההגנה זכו לסיקור תקשורתי ונערכו במטוס קשיח מדגם בואינג 747. המטוס נועד לעמוד בפני זעזוע אלקטרומגנטי שמקורו בפיצוץ גרעיני. במצב חירום היה באפשרותו לייעץ לנשיא מתוך מטוסו לפתוח במתקפה גרעינית.
בסוף שנת 2011 אמורה הייתה ארה"ב, בהתאם להסכם עם עיראק, להוציא את כל כוחותיה מארץ זו. פנטה סבר כי יש להשאיר כוח קטן בעיראק כדי לעזור לשמור על יציבותה ולמנוע את היגררותה למלחמה עדתית. מפקד הכוחות האמריקאיים בעיראק,  לויד אוסטין(Lloyd Austin) , והמטות המשולבים תמכו בכך. חששו של פנטה היה כי אם עיראק תידרדר שוב למלחמה עדתית, היא עלולה להפוך למקום מקלט לארגוני טרור ואיום על ארה"ב. משרדי ההגנה והחוץ פעלו עם הממשל בבגדאד להשגת הסכם שיאפשר לארה"ב להשאיר כוח קטן בעיראק. ואולם אובמה לא מילא חלק פעיל במאמץ הזה,  וצוותו בבית הלבן אף לא היה מעוניין בהסכם כזה. פנטה, לדבריו, התקשה לשכנע את הנשיא בצורך בהישארות הכוחות האמריקאיים בעיראק. יש לזכור כי בתור סנאטור התנגד אובמה ליציאה למלחמה בארץ זו ב-2003. עם זאת שר ההגנה התרשם כי הנשיא יהיה מוכן לחתום על הסכם להישארות הכוחות האמריקאיים בעיראק, אם אכן יושג. כתוצאה מעמדתו הפסיבית של אובמה, ראש  ממשלת עיראק, נוּרי מאליכּי, הצליח לחמוק מהסכם. לאחר סיום הנוכחות הצבאית האמריקאית, מאליכי ביצע מדיניות עדתית, שהציתה מחדש מלחמה בין עדות ותרמה להשתלטות ארגון המדינה האסלאמית על חלקים חשובים מעיראק ב-2014 (תקופה שהמחבר כבר לא כיהן בממשל).   
פנטה השתתף בטכס סיום הנוכחות הצבאית של ארה"ב בעיראק שנערך בדצמבר 2011. בשיאה של המלחמה בעיראק  היו לארה"ב בה 170,000 חיילים, ובסוף 2011 רק 4,000. פנטה מסכם ואומר כי ארה"ב יצאה למלחמה הזו על בסיס שתי הנחות יסוד שהתבררו ככוזבות והן: עיראק הפכה למקום מקלט לאל-קאעידה, וסדאם חוסיין אגר נשק להשמדה המונית. המלחמה בעיראק בוודאי לא הסתיימה בניצחון והמצב בה ב-2014 טרם התייצב.
אפגניסטן. בביקורו הראשון של פנטה, בתור שר ההגנה, באפגניסטן שנערך באמצע יולי 2011, הוא נפגש עם דיוויד פֶּטראוּס, מפקד כוחות נאט"ו והכוחות האמריקאים בארץ זו. פטראוס סיפר לו כי מטרת ארה"ב לאמן 352,000 מקומיים לשירות בצבא ובמשטרה. הבעיה, המשיך פטראוס,  כי רבים מהמגויסים אנאלפביתים, ולכן קודם עליהם ללמוד קרוא וכתוב. פנטה נפגש עם נשיא אפגניסטן, חמיד קרזאי, אשר טען כי אובמה ובמיוחד השגריר האמריקאי (Karl Eikenberry)  אינם בוטחים בו. שר ההגנה היה מודע לבעיה הזו עוד מתקופת כהונתו כמנהל הסי-איי-אי. הוא הציע לקרזאי לפנות ישירות אליו. יש לציין כי הסי-איי-אי עזרה לקרזאי להשיג שליטה בעיר הבירה קבול, הנשיא האפגאני הרגיש נוח עם סוכנות הביון, ולכן קיבל בברכה את הערוץ הישיר שנפתח בפניו.
הקשרים בין ארה"ב לפקיסטן בתקופת אובמה היו בעיתיים. שתי המדינות נזקקו זו לזו, אך לא היה אמון ביניהן. פקיסטן רגזה על פעילות נגד טרור מצד ארה"ב בגבולה עם אפגניסטן, ועל המבצע לחיסול בן לאדן שנעשה ללא ידיעתה, ובעקבותיו גירשה פקיסטן מספר מדריכים צבאיים אמריקאים. ב-22 בספטמבר 2011, ראש המטות המשולבים, מייקל מאלן (Mullen)  – בעדות בסנאט, כאשר פנטה יושב לידו – הודיע כי רשת חקאני ((Haqqani, קבוצת מורדים חשובה הנלחמת נגד הכוחות האמריקאיים באפגניסטן, היא "זרוע ממשית" של שירות הביון הפקיסטני. הוא הוסיף כי הרשת הזו עמדה מאחורי המתקפה שנערכה לאחרונה נגד השגרירות האמריקאית בקבול. מאלן אמר את האמת, אך דבריו הרגיזו את השלטון בפקיסטן. (מאלן עמד לסיים את תפקידו כראש המטות המשולבים ב-30 בספטמבר 2011, והוא הוחלף על ידי מרטין דמפסי (Dempsey)   מינוי שכאמור נעשה עוד על ידי שר ההגנה הקודם, רוברט גייטס.)
במארס 2012 גיבשה  ארה"ב הסכם להמשך הקשר הצבאי עם אפגניסטן לאחר סיום הוצאת כוחותיה מארץ זו שנקבע לדצמבר 2014. פנטה היה נחוש למנוע הישנותה של מה שנראה בעיניו כטעות יסודית שעשתה ארה"ב בעיראק: נסיגה ללא הישארות כלשהי של כוחות לשמירה על ההשפעה. פנטה רומז כי "הבית הלבן"  [קרי הנשיא] היה מעוניין בעיקר להביא את המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ארה"ב, זו שבאפגניסטן, לסיומה [כלומר, להוציא את הכוחות בהקדם]. לדברי שר ההגנה, הוא התקשה לשכנע את הנשיא בצורך בהישארות הכוחות האמריקאיים לא רק בעיראק אלא גם באפגניסטן. [אין פירוט].
נשיא אפגניסטן קרזאי היה נתון בלחצים מנוגדים: מצד אחד הוא היה מודע לערכם של הכוחות האמריקאים שהגנו עליו, אך מצד שני המשך הכיבוש האמריקאי, ובמיוחד תופעות כמו שריפת ספרי קוראן והרג בלתי מכוון של אזרחים אפגאנים  במהלך המלחמה  (כולל אירוע של טבח באזרחים מצד חייל אחד) עוררו התנגדות בארצו נגד הנוכחות האמריקאית.
באפריל 2012 פנטה וקלינטון הציגו את ההסכם שגובש בנושא אפגניסטן לאישור מפגש של שרי ההגנה והחוץ של מדינות נאט"ו שהתכנסו בבריסל. בהתאם להסכם הזה, לאחר שרוב הכוחות של נאט"ו ייצאו מאפגניסטן, עדיין יישארו בה כוחות הברית בעיקר למשימות אימון. ב-1 במאי בקבול, הנשיאים אובמה וקרזאי חתמו על "הסכם לשוּתפוּת אסטרטגית בת-קיימא" בין ארה"ב לאפגניסטן. היה זה רגע "מתוק מר". לא ניתן היה לראות באפגניסטן כמודל לדמוקרטיה וגם ביטחונה לטווח ארוך לא הובטח. עם זאת אל-קאעידה איבד את מקום המקלט שלו ואמריקה הייתה בטוחה יותר. [פרטים על גודל הכוח האמריקאי באפגניסטן לאחר 2014 לא נכללו בהסכם.]  פנטה תמך בהישארותו של כוח צבאי בין 8,000 ל-10,000 חיילים לאחר הנסיגה. ב-2014 הצהיר אובמה כי הוא מעדיף הישארותם של 9,800 חיילים בארץ זו.
התקציב. ב-2011 הקונגרס אילץ את הממשל להקטין את תקציב ההגנה בכ-500 מיליארד דולר במשך 10 השנים הבאות, כלומר כ-50 מיליארד בכל שנה. הקיצוץ תוכנן להתחיל החל משנת 2013.  יש לציין כי תקציב ההגנה לפני פיגועי  ה-11 בספטמבר 2001 היה 287 מיליארד דולר בשנה. ואולם כאשר פנטה מונה לשר ההגנה הסכום גדל ל-718 מיליארד. בשנת 2011 ארה"ב השקיעה בתקציבה הצבאי יותר מ-13 מדינות בעלות התקציב הצבאי הגבוה ביותר בעולם –  ביחד. פנטה התנגד לקיצוץ רוחבי בתקציב ההגנה, כלומר בו אין הבחנה בין פרויקטים בעלי ערך לבין פרויקטים שאינם רלוונטיים יותר. כדי לקבוע באילו תחומים לקצץ נעזר צוות משרדו בסקירה האסטרטגית שנעשתה בתקופת גייטס. בנאום שנשא פנטה ב-11 באוקטובר בוושינגטון הוא ציין את צורכי הביטחון הדחופים ביותר של ארה"ב, אשר צריכים לשמש אמות מידה לבניית התקציב. הראשון בהם הוא ניהול המלחמה באפגניסטן וסיום הנוכחות הצבאית בעיראק, או שמירה מסוימת עליה לאחר שנת 2011. אתגרים נוספים הם תוכנית הגרעין ופיתוח הטילים של צפון קוריאה, פעילותה של איראן להעשרת הגרעין, והאיום הגובר ממתקפת סייבר. בסוף ציין  את האתגר הסיני ומורכבותו.
הקיצוצים הצפויים בתקציב חייבו את משרד ההגנה לפתח אסטרטגיה חדשה למאה ה-21 וזו כללה את העקרונות הבאים. 1). צמצום מספר האנשים המשרתים בצבא, לאחר השלמת היציאה מעיראק ואפגניסטן. הכוחות יהיו ניידים יותר ומצוידים בטכנולוגיה המתקדמת ביותר. 2). כוחות יועברו מאירופה לאזור האוקיינוס השקט, בהנחה כי אירופה מוגנת על ידי המטריה של נאט"ו . 3). ארה"ב לא תשאף יותר להציב במדינה זרה כוח כיבוש גדול לתקופה ארוכה. במקום זה יושם דגש על הצבת כוחות לתקופה קצרה, אימונים ופעולות משותפות. 4). ארה"ב תמשיך לקיים את היכולת להילחם בו זמנית בשתי מלחמות, אך לא בנוסח מלחמת העולם השנייה בה ניהלה מלחמה באירופה ובאוקיינוס השקט. במקום זה התוכנית תתרכז בניהול מלחמה אחת במלוא ההיקף, תוך "הקפאת" המצב בשנייה. 5.)  השקעות נוספות יופנו להגדלת הכוחות המיוחדים, פיתוח אמצעי לחימה בלתי מאוישים, יכולות סייבר התקפיות והגנתיות, ומערכות מוצבות בחלל.
פנטה מקדיש עמודים אחדים לנזקים החמורים שניתן לחולל באמצעות מלחמת סייבר והצורך למצוא דרכי התגוננות מפניה. בתקופת כהונתו כשר ההגנה מקור רוב מתקפות הסייבר היה מאיראן, ובאמצעותן הצליחו האיראנים לגרום לנזקים כבדים לחברת הנפט הממשלתית של סעודיה.  
פועל יוצא מהעקרונות בדבר צמצום הצבא ואי נכונות להציב כוחות כיבוש במדינה זרה לתקופה ארוכה היה התוכנית להקטין את הצבא ל-490,000 במשך חמש שנים. יישום העיקרון של העברת הכוחות מאירופה לאוקיינוס השקט התבטא בשינוי באחוזי הצי המוצבים בשני האזורים מבערך 50%:50% בכל אזור ל-60%:40% לטובת אזור האוקיינוס השקט. הפניית הכוחות לאזור האוקיינוס השקט כוונה כמשקל נגד להתעצמותה של סין, מה עוד שבאזור הזה הייתה לארה"ב מחויבות להגן על דרום קוריאה מצפון קוריאה, כולל בשימוש בנשק גרעיני בעת הצורך. אובמה נטל חלק פעיל בגיבוש האסטרטגיה החדשה ואישר אותה, כאשר מתן עדיפות לאזור האוקיינוס השקט שיקפה את מדיניותו הגלובאלית.
בתקופת שלטונו של אובמה ביקר פנטה בסין פעמיים: פעם אחת בתור מנהל הסי-איי-אי ופעם שנייה בסתיו 2012. על אף שבמהלך ביקורו השני בסין האווירה הייתה טובה, המחבר סבור כי חילוקי הדעות והבדלי אינטרסים ימשיכו להערים קשיים על הקשרים בין שתי המדינות גם בעתיד. מדובר בתחרות על השפעה פוליטית ועל שווקים. אבל לשתי המעצמות קיימים גם אינטרסים משותפים כמו הצורך ביציבות, שווקים פתוחים ושמירה על איכות הסביבה.
הקשרים עם ישראל ובעיית הגרעין של איראן. פנטה מתייחס בהערצה רבה לישראל בתור מדינה שנולדה זמן קצר לאחר השואה והייתה נתונה בהתקפות מאז קיומה, מדינה המוקפת אויבים ואיומים החל מטרוריסטים נושאי מטעני חבלה וכלה בטילים ובשאיפות הגרעיניות של איראן. לדבריו, הקשר בין ארה"ב לישראל "אינו ניתן לשבירה" (עמ' 425). במסגרת שמירה על קשרים עם ארגוני מודיעין זרים, ישראל הייתה אחת המדינות הראשונות בה ערך פנטה ביקור, בהיותו מנהל הסי-איי-אי, במהלך סיורו במזרח התיכון באביב 2009. המחבר מגדיר את ישראל כ"בעלת הברית הנאמנה ביותר של אמריקה בחלק הזה של העולם", ואת ראש המוסד איתו נפגש, מאיר דגן, כאיש מִבצעים "אגדי, כמו שארגון המודיעין שלו" (עמ' 271). הנושא שנדון בישראל היה איראן. ארה"ב וישראל היו מודאגות מהמִתקן האיראני להעשרת אורניום בשם פורדו (Fordow),  ליד העיר קוֹם, שהיה בשלבי בנייה תחת הר, עמוק בתוך בונקר מבוצר. המתקן הזה, יחד עם המתקן להעשרת אורניום נתנז (Natanz) יכלו לייצר אורניום מעושר לרמה של פצצת אטום.
המדיניות שגיבש ממשל אובמה, בהשתתפותו של פנטה, לסיכול תוכנית הגרעין של איראן הייתה שילוב בין משא ומתן עם המשטר לבין סנקציות. במקביל ניסה הממשל להוכיח לישראל והעולם כי הוא רציני בהצהרתו כי לא ירשה לאיראן לפתח נשק גרעיני. פגישתו הראשונה של פנטה עם ראשי המודיעין של ישראל התאפיינה בדרגת אמון גבוהה ואף אינטימיות. כאשר פנטה שאל את דגן איך אתה הייתָ מטפל באל-קאעידה – בעיה איתה הייתה מתמודדת ארה"ב בכל יום –  השיב האיש ללא היסוס: "אני הייתי הורג אותם. ואחר כך הייתי הורג את משפחותיהם" (עמ' 273). כאשר אחד מעוזריו של דגן ניסה בנימוס לתקן את דבריו, דגן לא מצא לנכון לשנותם. 
בהקשר לפעילותה של הסי-איי-אי באמריקה הלטינית מציין המחבר כי הסוכנות עזרה לארגנטינה לעצור את התרחבות פעילותה של חיזבאללה במשולש הגבולות ארגנטינה- ברזיל-אורוגוואי. חיזבאללה היה עוסק  בהברחת סמים למטרות מימון פעילותו הטרוריסטית.
בתחילת 2011 החל "האביב הערבי". המודיעין האמריקאי היה מודע ללחצים במדינות ערב שעלולים להביא להתפרצות, כמו שיעור אבטלה גבוה בקרב צעירים, פערים גדולים ברמת ההכנסות, שחיתות וניכור מהמשטרים. אבל המודיעין לא ציפה את "נקודות הרתיחה" [הארצות] בהן תתחוללנה המהפכות, ואת המהירות הרבה שבה תתרחשנה.
ההפגנות ההמוניות נגד שלטונו של חוסני מובארק  במצרים החלו ב-25 בינואר 2011. בעקבותיהם, הורה הבית הלבן לסגנו של פנטה בסי-איי-אי, מייקל מורל (Morell), לפנות בערוץ המודיעין לעומר סולימאן, ראש המודיעין המצרי, ולהעביר לו מסר ברור וחד: ניסיונו של מובארק להמשיך להחזיק בשלטון הוא הרסני, ולכן עליו לוותר על שלטונו בלי לברוח מהמדינה. סולימאן הסכים להעביר את המסר הזה לנשיא. אבל לאכזבת פנטה, בנאומו של מובארק ב-28 בינואר הוא לא הודיע על כוונתו להתפטר ולהעביר את השלטון ליורש. הוא הסתפק בחצאי אמצעים, כמו פיטורי ראש הממשלה. למחרת מובארק מינה את סולימאן לסגנו ורמז על העברת השלטון, אך היה זה מעט מדי ומאוחר מדי. ב-11 בפברואר מובארק נאלץ להתפטר. השלטון במצרים עבר למועצה צבאית עליונה בראשות שר ההגנה מוחמד חוסיין טנטאווי.
ב-11 בספטמבר 2011, בעת שהתכונן פנטה, בתפקידו כשר ההגנה לצאת ל"מרכז קנדי" להשתתף בטקס אזכרה, עוזרו מסר לו כי אהוד ברק, שר הביטחון הישראלי, מבקש ליצור איתו קשר בדחיפות. ברק הודיע כי המון מצרי התפרץ לתוך בניין השגרירות הישראלית בקהיר, בה נמצאים שישה ישראלים (שאר אנשי השגרירות פונו מבעוד מועד) וכי צריך לחלצם. לשאלת פנטה איך הוא יוכל לעזור, ביקש ממנו ברק להתקשר לטנטאווי, שר ההגנה המצרי (כלומר עמיתו של פנטה) וראש המדינה, כדי שייתן הוראה לאנשי הביטחון שלו לחלץ את הישראלים. למעשה האירוע הזה העמיד בסכנה לא רק את חיי ששת הישראלים אלא גם את קשרי ישראל-מצרים. פנטה ניסה במהירות ליצור קשר עם טנטאווי, אך התשובה שקיבל ממשרדו בקהיר הייתה כי האיש אינו זמין. התשובה הזו נותרה בעינה במהלך ניסיונות נוספים ליצור איתו קשר במשך שעה. ייתכן כי טנטאווי לא רצה לדבר עד שישיג שליטה במצב. ראש הממשלה בנימין נתניהו פנה לאובמה, באותה הבקשה שהופנתה על ידי ברק לפנטה, אבל הנשיא גם כן לא זכה לתשובה מטנטאווי, על אף שצוות הנשיא הבהיר כי הוא מצפה למענה מיידי.
פנטה לבסוף קיבל שיחת טלפון מטנטאווי, כאשר כבר היה בעיצומו של האירוע "במרכז קנדי".    השר האמריקאי לא בזבז זמן על דברי נימוסים וביקש את הבטחתו האישית של עמיתו כי הוא יעשה כל מה שביכולתו כדי להוציא את הישראלים הלכודים בשגרירות בחיים. לעומתו, השר המצרי הפליג בדברי נימוסים, הזמין את פנטה לבקר במצרים, וכאשר תסכולו של פנטה מהשיחה הלכה וגברה, לקראת הסיום אמר כי כוחות הביטחון של מצרים הגיעו למקום האירוע  וכי הישראלים יחולצו. השר המצרי קיים את הבטחתו, ופנטה מצדו עתיד היה לבקר את טנטאווי בקהיר ולעבוד איתו בצורה הדוקה.
בשנתו הראשונה כשר ההגנה מלבד העיסוק בעיראק ואפגניסטן, הרבה מזמנו ומאמציו הוקדשו למניעת מלחמה שלישית, שעלולה הייתה לפרוץ. בתחילת 2012 דאגתה של ההנהגה הישראלית מפני תוכניתה הגרעינית של איראן הלכה וגברה. איראן איימה בגלוי להכחיד את ישראל, וישראל הצהירה בגלוי כי היא לא תרשה לאיראן לפתח נשק שתאפשר לה לממש את איומה. אהוד ברק, שר הביטחון הישראלי הזהיר כי כאשר איראן תחל להפעיל צנטריפוגות (סרכזות)  במתקן הגרעיני התת קרקעי בפורדו שאין בידי ישראל יכולת לפגוע בו, האיום האיראני יהפוך לקיומי עבור מדינתו. על כן, הדגיש השר הישראלי, חובה לפעול כעת, לפני איבוד ההזדמנות.
לדברי פנטה, קשרי ידידות וחיבה התקיימו בינו לבין ברק עוד מתקופה כהונתו כראש צוות הבית הלבן בממשלו של קלינטון. הוא התייחס בהבנה לשיקוליו של ברק, אבל ניסה לשכנע אותו לא לפעול צבאית לאור הנימוקים האלה: פעולה ישראלית יכולה רק לעכב את תוכנית הגרעין של איראן בשנים אחדות – בעוד בידי ארה"ב פצצות היכולות להשמיד את המתקן בפורדו. בקיצור, ישראל צריכה לסמוך על ארה"ב שזו תפעל במועד הנכון, אם וכאשר המאמצים הדיפלומאטיים למנוע הצטיידותה של איראן בנשק גרעיני ייכשלו. הסכמה למדיניותו של פנטה מצד ישראל  חִייבה אותה, לדבריו, לבטוח בדרגת אמון גבוהה בבעלת בריתה, דבר שהיה לא קל עבורה, גם אם דוּבר בבעל ברית קרוב והיסטורי.
בתחילת 2012 ישראל ביטלה לפתע תרגיל צבאי משותף עם ארה"ב שנקבע לאביב, כנראה כיוון שלא רצתה כי חיילים אמריקאים שיימצאו באותו הזמן בבתי מלון בתל אביב ייפגעו בתקיפה איראנית, כתגמול על פעולה ישראלית נגד מתקני הגרעין של איראן. כאשר פנטה ביקש מברק לשקול מחדש את ביטול התרגיל, ברק השיב כי ישראל שוקלת אם לתקוף באיראן, אך עדיין לא קיבלה החלטה. בעקבות התבטאות בלתי זהירה של פנטה באוזני עיתונאי (David Ignatius), זה פרסם הערכה לפיה "פנטה סבור כי ישנה סבירות גבוהה שישראל תפציץ [את מתקני הגרעין] של איראן באפריל, מאי או יוני". תוכנית הגרעין האיראנית ומאמציה של ארה"ב למנוע פעולה ישראלית נגדה הפכו לנושא דומיננטי בשיחות בין פנטה לברק וכמו כן בין אובמה לראש הממשלה בנימין נתניהו בתחילת 2012.
במארס 2012 ביקר  פנטה באיחוד האמירויות הערביות וניהל שיחות עם יורש העצר מוחמד בן זיאד אשר היה איש מתון ולא נטה להגזמות. לכן, העובדה שהוא הביע חשש מכוונותיה של איראן באזור במונחים דומים בהם השתמש ברק, וטען כי ההנהגה השיעית של איראן מהווה לא רק איום כלפי המדינות הסוניות הפרו-מערביות כי אם כלפי המערב עצמו, גרמה לפנטה להתייחס ברצינות לדבריו. ואכן, מדינות ערב רבות – במיוחד ערב הסעודית –  היו שותפות לדאגתה של ישראל מאיום הגרעין האיראני. עוזריו של פנטה נחלקו, ביחס שווה בשווה, בשאלה האם ישראל תתקוף את איראן לפני סתיו 2012 (עמ' 412). [מסביבות ספטמבר 2012 ברק כבר לא היה נלהב לצאת לפעולה נגד איראן, בהעריכו כי אין הנסיבות מתאימות לכך[1].]
בתחילת נובמבר 2012 לפנטה נמסר שלעבר מטוס ללא טייס אמריקאי, שהיה במרחב אווירי בינלאומי באזור מְצרי הורמוז, נורו שלוש יריות ממטוס צבאי של איראן במטרה להפילו. היריות צולמו באמצעות מצלמה שהותקנה על המזל"ט. לא היה ברור האם הפעולה נעשתה ביוזמת השלטון באיראן או היה זה מעשה שטות של טייס סורר. פנטה, לאחר התייעצויות במשרדו, אישר את התגובה הבאה. לאיראן הוגשה מחאה חריפה בה הובהר כי ארה"ב תמשיך בטיסות הביון, ואם מטוס איראני יאיים על מטוס אמריקאי, האמריקאים יפילו אותו. ארה"ב מימשה את הבטחתה ושלחה מטוס ביון בלתי מאויש בליווי שני מטוסי F-16. המחבר מודה בפרדוקס: מטוס ללא טייס נועד לא לסכן טייסים, אך במקרה הזה ארה"ב שלחה טייסים להגן על מטוס בלתי מאויש, ואולם התוצאה הייתה חיובית. האיראנים לא הפריעו למטוס ללא טייס ולמטוסים שליוו אותו. [ב-20 ביוני 2019 איראן הפילה מטוס ביון אמריקאי בלתי מאויש במצרי הורמוז – לטענתה, במרחב המים הטריטוריאליים שלה – בטיל קרקע אוויר.]
לאחר מינויו של פנטה לשר ההגנה, כבר באחת הפגישות הראשונות שלו עם אהוד ברק, ביקש  השר הישראלי לעזור לו, כדבריו, "למנוע את המלחמה הבאה" (עמ' 421). שר הביטחון הישראלי פירט: חמאס בעזה התחמשה ב"עשרות אלפי טילים לטווח קצר ובינוני"; ואם ישראל לא תוכל לעצור את ירי הרקטות, היא תיאלץ להיכנס שוב לרצועת עזה. ברק ביקש מימון בסכום של 700 מיליון דולר להרחבתה ולשכלולה של מערכת נגד טילים בשם "כיפת ברזל". מערכת זו, לדברי ברק, תאפשר לישראל לספוג את ירי הטילים בלי להיכנס לרצועה. "כיפת ברזל" הייתה אכן "המצאה מדהימה" (עמ' 422) וההיגיון בדברי ברק היה ברור. על כן, למרות הקיצוץ החד הצפוי בתקציב הצבאי של ארה"ב, הקונגרס אישר את מימון התוכנית הישראלית.
ב-14 בנובמבר 2012, בעת שפנטה היה בביקור באוסטרליה, ברק הודיע לו כי ישראל פותחת במבצע מוגבל בעזה [בשם "עמוד ענן"], לנוכח ירי בלתי נסבל של טילים לשטחה. תשובתו של פנטה הייתה: "עשו את מה שאתם צריכים לעשות" והימנעו מפגיעה באזרחים (עמ' 423). יחד עם הילרי קלינטון, שותפתו של פנטה בביקור באוסטרליה,  שניהם המליצו לנשיא לתמוך בישראל במהלך המלחמה. לאחר שמונה ימי לחימה [במהלכם הופעלה בהצלחה "כיפת ברזל"], ב-21 בחודש הושגה הפסקת אש בתיווכה של קלינטון.
המתקפה נגד הקונסוליה בבנגזי בלילה שבין 11 ל-12 בספטמבר 2012 בוצעה מתקפה נגד הקונסוליה האמריקאית בעיר בנגאזי שבלוב במהלכה נרצח השגריר ושלושה אמריקאים נוספים. לארה"ב לא היה מידע מוקדם על המתקפה הזו. בעת התרחשותה פנטה הורה להכין כוחות לחילוץ, אך אלה היו רחוקים מדי כדי להגיע בזמן. יום לאחר המתקפה, ראש הסי-איי-אי דיוויד פטראוס הציג בפני הצוות הביטחוני של הבית הלבן הערכה של המודיעין, לפיה זו הייתה פעולת מחאה של אספסוף, ולא מתקפה מאורגנת. [באותו הזמן נערכו פעולות מחאה אלימות נגד מוסדות אמריקאיים בארצות האסלאם, בעקבות פרסום סרט פוגעני בנביא מוחמד שמקורו בארה"ב.]  פנטה כבר בשלב הזה הטיל ספק בהערכה כי מדובר בהפגנה ספונטאנית, לנוכח סוגי הנשק שהיו בידי התוקפים, אבל פטראוס הגן על הגרסה של ארגונו בטענה כי לוב מוצפת בכלי נשק שניתן להשיג בקלות. לדעת פנטה, ייתכן כי המתקפה הראשונה הייתה אכן מצד ההמון, אך לא השנייה. בדיעבד התברר כי בוצעה מתקפת טרור מאורגנת על הקונסוליה. פנטה מדגיש כי הגרסה הראשונית השגויה על המתקפה נגד הקונסוליה מקורה בסי-איי-אי. זאת בניגוד לטענת יריביו הפוליטיים של אובמה – בה השתמשו לקראת הבחירות לנשיאות שהתקיימו ב-6 בנובמבר 2012 –  לפיה מקורה בבית הלבן.
זכויות שוות בצבא להומואים ולסביות וביטול האפליה על שירותן של נשים בצבא. פנטה, עוד בתקופת כהונתו בממשלו של הנשיא קלינטון, תמך בהסרת האיסור על שירותם של הומואים בצבא. קלינטון נאלץ להגיע לפשרה בנושא הזה: להומואים ולסביות הותר לשרת בצבא בתנאי שלא יצהירו בגלוי על נטיותיהם המיניות. אובמה רצה להשלים את מלאכתו של קלינטון באמצעות הסרת התנאי הזה, כלומר ביטול הצורך של הומואים ולסביות להסתיר את נטיותיהם – יעד בו  תמך פנטה. מרב הבדיקות בדבר השלכות  אפשריות מביטול ההגבלות על שירותם של הומואים בצבא על תפקוד הצבא (כמו כיצד יתקבל השינוי ביחידות השונות, כיצד הדבר ישפיע על כושר הלחימה ועוד)  נעשו כבר בתקופת כהונתו של גייטס כשר ההגנה, ולפנטה נותר רק להשלימן.  המסקנה בסיום ההליך הייתה כי הצבא מוכן לרפורמה המוצעת. ב-22 ביולי 2011 הנשיא אישר את הרפורמה, ו-60 ימים לאחר מכן היא נכנסה לתוקף בצבא. פנטה ראה במהלך הזה השלמה לפעילותו בתחום זכויות האזרח, בה החל בביטול ההפרדה הגזעית בבתי הספר ב-1969. עם ביטול הצורך להסתיר את נטיותיהם המיניות, עדיין נותר תחום  בצבא בו הומואים ולסביות לא זכו לשוויון. בני או בנות הזוג של המשרתים בצבא נהנו מהטבות מסוימות, כמו בתחומי הבריאות וההשכלה, ופנטה פעל לכלול בהטבות האלה גם זוגות חד מיניים. ימים אחדים לפני סיום שירותו כשר ההגנה  הוא חתם על מִזְכָּר (memorandum)   המקנה זכויות כאלה לזוגות חד מיניים, לאחר חתימתם על תצהיר בדבר קשר של מחויבות ארוך טווח ביניהם.
פנטה פעל להסרת מכשולים בשירותן של נשים בצבא בשני מישורים. מישור אחד נגע להטרדות מיניות. רק על אחוז קטן מההטרדות האלה דוּוח בכלל ואחוז המורשעים במקרים המדווחים היה גם כן נמוך.  בסוף דצמבר 2011 השר יישם מדיניות חדשה שנועדה לשפר את הטיפול בהטרדות מיניות. בהתאם למדיניות זו, לכל אישה (או גבר) שהגישה תלונה על הטרדה מינית התאפשרה העברה מהירה מהיחידה שלה, כדי לגונן עליה מצעדי תגמול ולהרחיקה ממי שלטענתה ביצע את העבירה. נוסף לכך הורה פנטה לערוך הכשרה חדשה לחוקרים ופרקליטים שהתמחו בתביעות להטרדה מינית.  בכך ניסה  השר להיאבק בתופעה המעוררת שאט נפש שבה גברים ונשים, המבקשים לשרת את ארצם, מוצאים את עצמם חשופים לפגיעות מצד עמיתיהם.
מלבד ההטרדות המיניות, מכשול נוסף שהפריע לשירותן של נשים בצבא היה איסור על שירות בתחומים  מסוימים, במיוחד בתפקידים קרביים. ביוזמתו של פנטה, בתחילת 2012 נפתחו 14,000 משרות לנשים שהיו חסומות עד עתה בפניהן. פנטה לא תמך בהורדת הרף, כדי  לאפשר לנשים לשרת בתפקידים קרביים, כי אם לא בפסילתן על הסף רק בגלל מינן. יושב ראש המטות המשולבים,  מרטין דמפסי, פעל  רבות במיוחד להביא לשינוי ההיסטורי בשירות נשים בתפקידים קרביים.  ב-24 בינואר 2013 הודיע  דמפסי כי הצבא מבטל את האיסור על שירות נשים בתפקידים קרביים.  
סיום כהונתו והערכת תקופת נשיאותו הראשונה של אובמה
פנטה, כמובן, היה מרוצה מהיבחרותו של אובמה שנית לנשיאות בנובמבר 2012 – אבל לכך לא הייתה חשיבות לגבי עתידו שלו. שר ההגנה הבהיר לנשיא שהוא ישרת בממשלו רק בתקופת כהונתו הראשונה, למרות שהנשיא ביקש ממנו לשקול מחדש את החלטתו לפרוש. [השר סיים רשמית את תפקידו בפברואר 2013.] פנטה מעריך את אובמה כנשיא בעל אינטליגנציה גבוהה ביותר, יכולת לקלוט מידע מורכב, ומחויב לחזון רציונאלי עבור ארצו. ואולם חסר בו הלהט של מנהיג. החיסרון הזה, ועוּבדת היותו הנשיא השחור הראשון,  הביאו את אובמה לנקוט בסגנון זהיר ומתגונן – דבר שעודד את מתנגדיו אף להגביר את המתקפות שלוחות הרסן נגדו. מתקפות אלה מצאו את ביטוין בביקורת החריפה נגד הנשיא בנושא חוק הבריאות ובסוגיית מתקפת הטרור בבנגאזי. זאת ועוד. הוטל ספק בדבר לידתו בארה"ב, ומכאן בעצם הלגיטימיות שלו לכהן כנשיא  [בהתאם לחוקה, למשרת נשיא ארה"ב יכול להיבחר רק אדם יליד ארץ זו.] חלק ממתנגדיו ראו בו אידיאולוג, ואולם לדעת המחבר אובמה היה פרגמאטי וריאליסט.
החלטת הקונגרס בשנת 2011 בדבר קיצוץ רוחבי בתקציב שיתחיל ב-2013 הייתה ביטוי למדיניות רעה לטיפול בגירעון. משיקולי בחירות חברי הקונגרס העדיפו החלטה זו, במקום לקצץ בתוכניות פופולאריות ולהעלות מסים. התנהלות זו של הקונגרס עמדה בניגוד לגדולה שגילה קלינטון כנשיא אשר  בדיון בתקציב ב-1993 היה מוכן להסתכן באובדן קולות  כתוצאה מוויתור על קיצוץ במסים עבור המעמד הבינוני, אותו הבטיח במסע הבחירות, וגם מוכן היה לסטות ממדיניות הסעד של מפלגתו, משיקולים של טובת המדינה. תוצאת מדיניותו של קלינטון הייתה החזרת האיזון לתקציב וחיזוק הכלכלה. אין בכוונתו של המחבר לרמוז בכך שקלינטון היה נשיא יעיל יותר מאובמה. שניהם רשמו הישגים מכובדים. אובמה אושש את הכלכלה האמריקאית שהייתה נתונה במשבר חמור, ניהל מלחמה נחושה נגד טרור וחילץ את ארה"ב משתי מלחמות. פנטה היה גאה לשרת בממשלו של אובמה, גם אם לא תמיד הסכים לכל פרט ממעשיו.
הצגת ההבדלים בין תקופת קלינטון לתקופת אובמה נועדה לציין כי השאיפה שגברה בעבר הייתה טובת המדינה, בעוד כעת (2014) רוֹוחת המגמה של העדפת האינטרס האישי – לנצח ולהיבחר –  על פני טובת הציבור. המחבר דוחה מכול וכול את הטענה כי החברה האמריקאית חצויה היום יותר מאי פעם בעבר, כי הרי אין להשוות את המצב כעת למצב שהביא למלחמת האזרחים בין הצפון לדרום. על אלה המשרתים את המדינה לכפוף את האינטרסים האישיים שלהם לאינטרס הלאומי. בכך הם ישמרו על הדמוקרטיה, וזהו קרב ראוי.
הערות ביקורתיות

פנטה מייחס את חשיפת הסוכנים הרדומים של רוסיה בארה"ב ב-2010 ל-FBI. גרסתו המפורטת של שר ההגנה באותה התקופה רוברט גייטס, המייחסת את חשיפת הרשת הרוסית לקצין רוסי, שפעל כסוכן אמריקאי במטה המודיעין הרוסי במוסקבה – ולא לאף-בי-איי – נראית אמינה יותר[2]. מגרסתו של גייטס משתמע כי האמריקאים דאגו לחלץ את המקור הרוסי שלהם, לפני מאסר הסוכנים הרדומים. להערכתי, כנראה היעלמותו של המקור הזה עורר את חשדם של הרוסים כי האיש עלול לחשוף את סוכניהם הסמויים לאמריקאים, ולאור זאת יש להבין את טענתו של פנטה כי רוסיה התכוונה להחזיר את הסוכנים האלה מבעוד מועד.

 בספרו מותח פנטה ביקורת מעטה כלפי אובמה. לדברי המחבר, הנשיא לא פעל במרץ להבטחת נוכחות מוגבלת של כוחות אמריקאיים בעיראק לאחר תום הנסיגה ב-2011. ביקורתו כלפי אובמה ביחס למדיניותו כלפי סוריה עוסקת בעיקר בתקופה בה פנטה כבר לא כיהן כשר ההגנה. באוגוסט 2012 הזהיר אובמה את אסד משימוש בנשק כימי באומרו כי הדבר יהווה חציית "קו אדום". בכך רמז הנשיא בבירור כי על מהלך כזה תבוא תגובה צבאית אמריקאית. במקביל [בערך החל מהמחצית השנייה של 2012],  פנטה, דיוויד פטראוס (ראש הסי-איי-אי) והילרי קלינטון תמכו במשלוח נשק למורדים בסוריה. לעומתם אובמה היסס, ורק לאחר שימוש בנשק כימי מצד אסד באוגוסט 2013 (כאשר המחבר כבר לא היה שר ההגנה)  אישר את משלוחי הנשק. לדעתו של פנטה, אי מימוש מצד אובמה את איומו על השימוש בנשק כימי פגע קשות באמינותה של ארה"ב לא רק בזירה הסורית כי אם בעולם.
פנטה נמנע מלחוות דעה לגבי מלחמות שנויות במחלוקת, כמו מלחמת וייטנאם והמלחמה בעיראק. לגבי המלחמה בעיראק, ניתן להסיק מספרו כי בדיעבד הוא היה סבור כי זו הייתה טעות, ועם זאת ראה הכרח למצוא דרך לסיימה בצורה מכובדת שלא תפגע באמינותה של ארה"ב. בדומה לקודמו בתפקיד שר ההגנה, רוברט גייטס, פנטה סבר כי המשך נוכחות צבאית מצומצמת של ארה"ב בעיראק ובאפגניסטן – לאחר הוצאת מרב הכוחות האמריקאיים משתי המדינות האלה – תתרום באופן משמעותי להבטחת יציבותן ולשמירה על האינטרסים של וושינגטון. לאור קרבת השקפתו המדינית-צבאית לגייטס, אין פלא כי גייטס המליץ עליו לאובמה בתור מחליפו.
בהשוואה לספרו של גייטס על תקופת כהונתו כשר ההגנה, המתאפיין בניתוח מעמיק של הגורמים שעמדו מאחורי מדיניותו – ניתוחיו של פנטה נראים שטחיים. אובמה בחר בפנטה לעמוד בראש הסי-איי-אי לא בגלל כישוריו המקצועיים בתחום המודיעין, אלא בגלל עמדותיו בסוגיית זכויות האדם. פנטה אינו מתיימר להיות מומחה לענייני מודיעין וצבא. בתפקידיו כמנהל הסי-איי-אי ושר ההגנה הוא נהג לקבל את עמדת הדרג המקצועי, לא מעד בשירותו, ואף רשם הישג מזהיר בחיסולו של בן לאדן, הישג אשר גם לְיד המזל הייתה חלק בו. יש לזכור כי עצם הסיכויים שהאיש שנגדו בוצע מבצע החיסול הוא אכן בן לאדן הוערכו בכ-50%, והייתה גם סבירות לא מבוטלת שהמבצע ייכשל. עוד ראוי לזכור כי להריגתו של בן לאדן הייתה בעיקר חשיבות סמלית, ולא מעשית במלחמה בטרור בכלל  ובאל-קאעידה בפרט. תאי אל-קאעידה במדינות השונות לא פעלו ממרכז אחד, ובן לאדן בזמן חיסולו היה רב מחבל בגמלאות.
פנטה התמחה בתקציב הלאומי ורוב חייו הפוליטיים עסק בו. כבר בתחילת דרכו כחבר קונגרס התגלה המחבר כאיש ציבור למופת. במיוחד מרשימה החזרתו לאוצר את הסכום בו הועלתה משכורתו כחבר קונגרס, כיוון שקודם לכן התנגד לאישור החוק להעלאת משכורתם של חברי בית הנבחרים. בפעילותו בתחום התקציב הלאומי פעל פנטה  ביושרה כשהאינטרס הלאומי, כפי שראה אותו, ולא שיקולים פופוליסטיים עמדו לנגד עיניו. 
פינה המחממת את הלב הוא יחסו האוהד לישראל. אין בספרו של פנטה התייחסות כלשהי לנושא ההתנחלויות ומחברו מסתפק במשפט קצר לפיו ארה"ב וישראל אינן מסכימות בכל הסוגיות, בלי לפרט. זאת בניגוד לממשלו של אובמה, שהִרבה למתוח ביקורת על ישראל בנושא ההתנחלויות, כאִלו רק ההתנחלויות הן המכשול לשלום. זאת  תוך נטייה להתעלם מכך כי פינוי כל ההתנחלויות מרצועת עזה ב-2005 לא רק שלא קידם את השלום, אלא הפך את השטח המפונה למדינת טרור ולבסיס להגברת הטרור הפלסטיני נגד מדינת ישראל.








[1] כפיר, אילן. דור, דני. ברק: מלחמות חיי (אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2015).
[2] Gates, Robert. Duty: Memoirs of a Secretary at War (New York: Alfred A. Knopf, 2014).