יום שני, 29 באוגוסט 2022

מופז, שאול. המסע הישראלי שלי (ראשון לציון: ידיעות אחרונות, 2022) [סיכום וביקורת]

 

מופז, שאול. המסע הישראלי שלי (ראשון לציון: ידיעות אחרונות, 2022).  416 עמ' כולל מפתח שמות. 

 אוטוביוגרפיה של שאול מופז, רמטכ"ל (2002-1998) ושר הביטחון (2006-2002) של מדינת ישראל. הספר מתרכז בקריירה הצבאית שלו ובפעילותו הביטחונית בתקופת   האינתיפאדה    השנייה (2005-2000), וכמו כן ביציאה החד צדדית מלבנון ב-2000 ומרצועת עזה ב-2005, ובמלחמת לבנון השנייה ב-2006. מקום מועט יחסית מקדיש המחבר לדרכו הפוליטית במסגרת מפלגת "קדימה" (2015-2006). המחבר החל בכתיבת יומן מאז היה מפקד סיירת צנחנים ב-1973. רוב היומנים שהצטברו במהלך הקריירה הצבאית והפוליטית שלו נכתבו בזמן אמת, כשהוא מתעד את האירועים ואת חוויותיו והרהוריו. תקופת מגפת הקורנה ב-2020 נתנה לו את הדחיפה האחרונה לעבֵּד את היומנים לספר ביוגרפי, תוך היעזרות בארכיון צה"ל. הסיכום משקף את גרסת המחבר, כולל דעותיו והשערותיו. הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי בסוף הסיכום.

 

מסלולו הצבאי: מצנחן לרמטכ"ל, 1998-1966

מטהרן עד נהלל, 1966-1948)      מוצא משפחתו של שאול מופז מגולי בבל (שטחה של עיראק היום), אשר עברו לפרס. אביו של שאול מופז, אליהו מוּפָזַז-כַּאר (مُفَضَّض‌کار) (על שם סבו של המחבר, חזקיה, שעסק בציפוי בזהב)  נולד ב-1923 באיראן,  למד בבית ספר "אליאנס" והמשיך בלימודיו באוניברסיטה חקלאית. נוסף להיותו אגרונום, ידע מקצועות נוספים והיה למנהל בית ספר אורט באיראן. ב-1946 הוא התחתן עם מירה, בעלת השכלה תיכונית. ב-1948 בטהראן נולד בנם הבכור, שהראם (شهرام)– מלך רם – לימים בשמו המעוברת שאול מופז. לזוג נולדו שלושה ילדים נוספים, האחרון בהם בישראל.  המחבר למד בבית ספר מעורב ליהודים ולמוסלמים. האב היה ציוני ובעת מבצע סיני ב-1956 האזין בשקיקה לחדשות ברדיו בעברית על ניצחונה של ישראל. מבצע סיני עורר את האב להגשים את חלומו הציוני ולעלות לישראל באוקטובר 1957. 

המשפחה התגוררה באילת, כיוון שֶרוּת דיין (אשתו של משה דיין)  הבטיחה לאביו, כי אם יקים בעיר הזו מפעל למוזאיקה פרסית – משאת נפשו של האב ותחום התמחותו –יזכה לסבסוד עבור העסק. אבל המפעל נכשל: הפועלים לא הצליחו לרכוש את המקצוע בתקופת הסבסוד, לא נמצאו קונים לתוצרת והאב נאלץ לסגור את המפעל כעבור שנתיים. הוא לא נותר בטל ומצא עבודה כלבורנט במכרות תמנע. על אף הירידה במעמדו בהשוואה למצבו באיראן, האב לא נואש ונהג לומר שהכול לטובה. המחבר, על אף הקשיים בתקופת חייו באילת, זוכר את הפרק הזה כתקופה מאושרת. בישראל החל הילד שאול ללמוד בכיתה ד', תוך שנה קלט את השפה החדשה עבורו עברית והרגיש עצמו ישראלי. אביו, שהיה אגרונום, בחר עבורו ללמוד בתיכון חקלאי בבית הספר בנהלל.

הנער שאול למד ארבע שנים בתנאי פנימייה בנהלל. בניגוד לשאר התלמידים, הוא לא היה יוצא לחופשה בביתו בסופי שבוע, וזאת לא רק מפאת המרחק לאילת, אלא גם מחסור בכסף. אביו התקשה לשלם את שכר הלימוד עבור בנו. אף על פי כן, הוא עמד בהוצאת ולא חסך בכסף למען חינוך כל ילדיו. נוסף ללימודיו העיוניים, המחבר עבד ברפת וכמו כן חרש וקצר עם טרקטור. הוא רכש חברים וספג ערכים חשובים כמו אחריות, עבודה חקלאית ועבודת צוות.

טירונות ומלחמה, 1967-1966    שאול מופז רצה לשרת ביחידה קרבית, אך לא חלם על קריירה צבאית. הוא התנדב לצנחנים, לאחר שבמבדקים לקורס טיס התגלה אצלו רשרוש בלב. בזכות העבודה הפיזית בנהלל מופז היה בכושר מצוין, וכמו כן הקב"א (קבוצת איכות) שלו  היה מקסימלי, 56. הוא התקבל לצנחנים לגדוד 890. רוב החיילים ביחידתו היו קיבוצניקים ומושבניקים, אבל הוא לא הרגיש יוצא דופן. האימונים היו מפרכים וכללו גם טרטורים אכזריים. בשלב מסוים הגיע מ"פ חדש, יוסי קפלן, מחנך ומפקד אמיתי אשר התייחס באנושיות לטירונים (הוא עתיד להיהרג במרדף אחר מחבלים בבקעה ב-1969). המחבר השתתף במצעד יום העצמאות בירושלים ב-15 במאי 1967 כנושא דגל. [באותו הזמן הירדנים עדיין שלטו במזרח ירושלים, ובהתאם להסכמי שביתת הנשק 1949 המצעד לא כלל מטוסים וטנקים.]

במלחמת ששת הימים (10-5 ביוני 1967) החטיבה בה שירת מופז צורפה לאוגדה של ישראל טל בחזית הדרום נגד המצרים. תפקידה של החטיבה היה לכבוש מגנן ובו ארטילריה, כלי נ"ט וטנקים. ימים ספורים לפני המלחמה, מפקד החטיבה (מח"ט), רפאל איתן (רפול), הזהיר כי הקרב יהיה קשה, ועוד לפני ההגעה ליעד יהיו הרוגים. החטיבה יצאה למשימה בזחל"מים. הפלוגה של המחבר הגיעה למטרה מאחור, לא מהכיוון המתוכנן, אבל דווקא הודות לכך הפתיעה את המצרים. היה זה אכן קרב קשה של מעטים מול רבים, אבל המשימה בוצעה. רפול לא שמר על הוראות בטיחות ביחס לעצמו ואף לא חבש קסדה, והיה "נלחם כמו כולם... ויורה כמו משוגע" (עמ' 35). התנהגותו זו של רפול עתידה הייתה לשמש למחבר מודל ביחס למקומו של המפקד במלחמה או בקרב. ביום הרביעי למלחמה נע הגדוד לעבר מתחם קנטרה והמתחם נכבש בקרב קצר יותר ומסודר יותר מהקודם. ב-9 ביוני הגיע הגדוד לגשר פירדאן  (על גדות תעלת סואץ) ונשאר לשמור עליו. במהלך חמש ימי הלחימה לחטיבה היו 35 הרוגים, 10 מהם מגדוד 890. מבין ההרוגים 13 היו קצינים – מפקדים שעמדו בראש הכוח ונתנו דוגמה לחיילים. המחבר מביע צער על שכתוצאה מהמלחמה קרה "דבר גרוע מאוד – לקינו בחטא היוהרה" (עמ' 37).

המארב אשר שינה את חיי, 1968   ברוח החינוך שקיבל שאול מופז בביתו ובנהלל הוא שאף מאוד להיות קצין, אבל פעמיים נכשל במבדקי קצונה: בספטמבר 1967 ובמאי 1968, ובפעם השלישית נכשל במסגרת מועמדים שקיוו להתקבל מעבר למכסה ("עודפים"). הוא שירת בבקעת הירדן, בתקופה בה מחבלים פלסטינים היו חודרים דרך הגבול הירדני,  וצה"ל היה מנסה לסכל את החדירות באמצעות הצבת מארבים בלילה. באוקטובר 1968 פיקד מופז, בתור מפקד כיתה (מ"כ), על מארב ליד מוצב ורד, קרוב מאוד ליריחו. הכוח שלו היה מורכב משישה לוחמים בהם המפקד. מופז זיהה את החדירה, פעל כיאות והתוצאה הייתה טובה: חמישה מחבלים נהרגו ואחד נפצע – ללא אבדות לכוח שלו. בבוקר הגיעו מפקד הפלוגה יצחק (איציק) מרדכי ומפקד החטיבה משה לוי (לימים רמטכ"ל), ובהמשך גם אלוף הפיקוד רחבעם זאבי (גנדי) ומפקד הגדוד דן שומרון. כולם שיבחו את תפקוד מפקד המארב וחייליו. גנדי אמר כי "הרבה זמן לא היה לנו מארב מוצלח כזה" (עמ' 41). דן שומרון הצדיק את החלטתו של מופז לפצל את הכוח לשניים בעת הפעולה נגד המחבלים – על אף שנעשתה בניגוד לנהלים. בעקבות המארב המוצלח, בהמלצתם של איציק מרדכי ודן שומרון נקבע למופז ריאיון עם מפקד חטיבה דני מט, במטרה לקבל המלצה להישלח לקורס קצינים. דני מט, לאחר ריאיון של 25 שניות נתן לו את ההמלצה, ובינואר 1969 הגיע מופז לבה"ד 1 לקורס.

מלחמת התשה, 1970-1969     בתור חייל ותיק, אשר השתתף במלחמת ששת הימים ובמארבים, למופז היה יתרון על פני צוערים אחרים בקורס קצינים. בשיעור על מארבים לימדו על המארב שלו בבקעה, ואף ביקשו ממנו להסביר את החלטותיו באירוע הזה. בגמר קורס קצינים חזר המחבר לגדוד המקורי שלו 890 ולאחר קורס התמנה למפקד מחלקת (מ"מ)  מרגמות. באותה התקופה יזם צה"ל התקפות על מחנות מצריים – מאחורי קווי הפסקת האש –   באמצעות ירי מרגמות. צוות המרגמות היה מוטס במסוק, המסוק היה נוחת במרחק קילומטרים אחדים מהיעד, כדי שלא ישמעו אותו. לאחר הנחיתה הכוח היה יורד מהמסוק ויורה במרגמות לכיוון היעד ואחר כך היה שב לבסיסו. בדצמבר 1969 צוות המרגמות שבפיקודו (?) תקף בשיטה הזו את פורט ספג'ה שבמצרים. הבסיס המצרי בער והרמטכ"ל נפגש עם משתתפי הפעולה ושיבח אותם.

באפריל 1970 נשלח מופז למוצב המזח (מול פורט תאופיק) שעל גדות תעלת סואץ, שם תפקד כמפקד מחלקה. היה זה בעיצומה של "מלחמת ההתשה" בחזית המצרית (מארס 1969- 7 באוגוסט 1970). המוצב היה סופג  500-200 פגזים ביום. במוצב היו 50 חיילים שבמשך כל היום הסתובבו עם קסדות ושכפ"צים. החשש הגדול היה מפשיטות קומנדו של המצרים. פשיטה כזו כבר התרחשה ביולי 1969 וגרמה להרוגים. ביולי 1970 מופז אמור היה לסיים את שירותו בצה"ל ולהתחיל בלימודים בטכניון, אבל מפקד הגדוד (מג"ד) מצא לנכון להגיע למחבר לביקור במוצב ושכנע אותו להישאר שנה נוספת בצבא במהלכה יתמנה למפקד פלוגה (מ"פ). מופז נשאר במוצב עד סמוך להפסקת האש באוגוסט 1970.

מתוך פרספקטיבה היסטורית, מופז סבור כי שיטה יעילה יותר להגן על קו התעלה –  במקום קו המוצבים הנייחים שהוקם על גדות התעלה –  הייתה להשתמש ביחידות ניידות. שיטה כזו הייתה גם מפחיתה את מספר הנפגעים. במלחמת ההתשה בתעלת סואץ נהרגו 337 חיילים. היו יחידות של צה"ל שלא שרדו את מלחמת ההתשה והוצאו מהתעלה, חיילים לקו בהלם קרב והסתתרו מתחת למיטות. "הישיבה על גדות התעלה נבעה מתפיסה מוטעית של מנהיגים, שלא השכילו להגיע להסכם עם המצרים לאחר מלחמת ששת הימים והביאו עלינו שתי מלחמות מיותרות [מלחמת התשה ומלחמת יום הכיפורים]. לצה"ל לא היו את הכלים לנצח" (עמ' 51).

ממפקד פלוגה למפקד סיירת צנחנים, 1973-1971     בתור מ"פ מופז קיבל את פלוגה ד' בגדוד 890 מחזור מאי 1971. מחזור מאי כלל את אלה שנשרו מלימודים, ובעיקר מתגייסים ממעמד חברתי-כלכלי נמוך שלא יכלו לעמוד בלחץ האימונים, נשרו ואף ערקו. מופז לא נואש, השקיע רבות בחייליו, נהג לבקר את הורי החיילים ובסופו של דבר גיבש את פקודיו לפלוגה מוצלחת. הם הפכו לחבריו הטובים ביותר עד היום...והחזיקו שלטים כאשר הוא התמודד בפריימריז.

תפקידו הבא היה מ"פ מסייעת בגדוד 890. בתפקידו הזה בפברואר 1973 הוא השתתף בפשיטה על יעדי מחבלים במחנות פליטים פלסטיניים בעומק הלבנון, מצפון לטריפולי. הפעולה נעשתה בפיקודו של המח"ט עוזי יאירי, והמג"ד של 890 איציק מרדכי. היה זה מבצע משולב שכלל הגעה מהים וצעידה קרקעית בהשתתפות כ-200 לוחמים. המבצע הוכתר בהצלחה. המחבלים הופתעו, 40 מהם נהרגו, כל היעדים הושמדו, ולצה"ל לא היו אבדות. באוגוסט 1973 נתמנה מופז למפקד סיירת הצנחנים, תפקיד שהיה משאת נפשם של כל מפקדי הפלוגות.

 מלחמת יום הכיפורים בחזית המצרית והסורית, אוקטובר 1973-מאי 1974   ביום שישי ב-5 באוקטובר 1973, ערב יום הכיפורים, נערך המחבר לצום בבית הוריו באזור (לשם עברו הוריו מאילת לפני שנים אחדות), כאשר נתבקש בשיחת טלפון להגיע לבסיס בתל נוף. למחרת התקיימה ישיבת מפקדים עם עוזי יאירי, הקצינים הרגישו שמשהו עלול לקרות, אך לא ידעו כי כבר בשעה 2 בצהריים תפרוץ מלחמה. לפנות ערב הגיעה הודעה שחטיבה 35 טסה לאזור ראס סודר, בצדו המערבי של חצי האי סיני. המצרים עשו תרגיל הונאה בקשר ויצרו תחושה שדיוויזיה מצרית מתקדמת במהירות על הציר לכיוון ראס סודר. כדי להשלים את ההטעיה, חיילי קומנדו מצרים קפצו ממסוקים. כוחות מהחטיבה, בהם המחבר, השתלטו עליהם במהירות, והתברר כי מדובר בתרגיל הטעיה בלבד. 

ב-11 באוקטובר הגיע מופז ל"בוֹר" בקריה  [בתל אביב] (לפני כן הוא לא ידע היכן נמצאת הקריה ואיפה הבור) והמראה שנגלה לעיניו היה לזיכרון  החזק ביותר שנותר חקוק במוחו. ממכשירי הקשר בקעו צעקות החיילים ממעוזים. סמלי מבצעים מהקריה הבטיחו להם תגבורת וביקשו להחזיק מעמד – אבל היה ברור לכול כי אין כיסוי להבטחות והמצב נואש. בקריה קיבל מופז משימה מ"קצין חיל רגלים וצנחנים ראשי" (קחצ"ר), עמנואל שקד, לארגן כוח של 25 לוחמים לעצירת שיירת טנקים עיראקית העושה דרכה לגולן. הוטל על הכוח בפיקודו לפוצץ גשרון עם חומר נפץ, שהיה מעבר הכרחי, ולפגוע בכלי הרכב, במפגש הגבולות עיראק-סוריה-ירדן, מרחק 250 ק"מ מישראל. בלילה ב-12 באוקטובר המריא הכוח למשימה במסוק תובלה יסעור. לאחר שהתמקם בשטח, מופז נתן לשיירה להתקרב למארב, ואז הגשר פוצץ, מוביל וטנק עלו באש, וכלי הרכב הבאים לא יכלו להמשיך בדרכם. למחרת הקחצ"ר התקשר לברך וסיפר כי חיל האוויר תקף את השיירה באור ראשון.

ב-13 באוקטובר יצא המחבר למשימה נוספת בלב סוריה, במרחק פשיטה הגדול ביותר עד אז –350 ק"מ מהגבול. על הכוח בפיקודו הוטל לפוצץ גשרים על ציר חומס-דמשק, כ-70 ק"מ צפונה מדמשק, כדי לעצור משלוח טילי נ"מ סובייטיים, שעשו את דרכם לחזית הסורית. מפאת תנאי מזג האוויר מסוק היסעור נחת במרחק כ-8 ק"מ מהיעד, הכוח שמנה עשרות לוחמים  התגלה וכותר על ידי מאות חיילים סורים. מופז בשלב ראשון ניסה לשפר עמדות על ידי עליית הלוחמים לגבעה, ובהמשך תכנן דרך מילוט (בדיעבד ברור לו כי לא הייתה דרך להימלט). למזלו, אותו הטייס שהנחית את הכוח, יובל אפרת, נענה לבקשת החילוץ של מופז, הנחית את המסוק במקם קשה לנחיתה ותחת אש חילץ את כל הלוחמים. בגמר המשימה זוהו 13 פגיעות במסוק, כולל במנועים. כבר ביציאה לפעולה מופז העריך כי זו טעות לחזור על אותו דפוס פעולה נגד הסורים שהצליח ביום הקודם. ואכן, הסורים הסיקו את המסקנות מכישלונם והיו מוכנים היטב לפעולה חוזרת בעורפם. את שארית המלחמה עשה מופז בסיני, ולאחר המלחמה שמר על אום חשיבָּה (הר בצפון מערב סיני) בו ישבה מפקדת כוחות צה"ל בסיני.

באפריל 1974 הועברה סיירת הצנחנים ל"מובלעת הסורית". בחזית הסורית עדיין לא נכנסה הפסקת האש והסורים ניהלו מלחמת התשה עד סוף מאי. סיירת הצנחנים בפיקודו של מופז יצאה לפעולות קומנדו נגד מוצבים סוריים, כמו פגיעה באספקה, ובאחת הפעולות השמידו את המוצב "דוריק" שהיה בלב השטח הסורי.

ועדת אגרנט שנועדה לחקור את המלחמה "נולדה בחטא, מתוך רצונם של גולדה מאיר [ראש הממשלה] ומשה דיין [שר הביטחון] להטיל את מלוא האחריות על הדרג הצבאי" (עמ' 66). משתמע בבירור כי המחבר מותח ביקורת על הדרג המדיני שלא נענה לבקשתו של הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) להנחית מכת אש מקדימה, כאשר כבר ברור היה שתפרוץ מלחמה, בשל החשש שישראל תואשם כמי שפתחה במלחמה (עמ' 67). [לדעתי, ביקורתו בנקודה הזו אינה מוצדקת. הפצצה מקדימה בסמוך לפני המתקפה הערבית – כאשר הצד הערבי מוכן היטב לצאת למלחמה ולרשותו מערכות נ"מ צפופות ויעילות – ספק אם הייתה משנה מהותית את המצב מבחינה צבאית מחד גיסא, ומאידך גיסא עלולה הייתה לפגוע בסיועה הצבאי של ארה"ב לישראל, בנוסף לנזק המדיני.] דדו "היה הראשון שהתאושש מההפתעה" וקיבל את ההחלטות הנכונות. "הוא שהוביל את צה"ל לניצחון הגדול ביותר שלו...זו המלחמה היחידה שהביאה להסכם שלום" (עמ' 67).

"מדיניות 'אף שעל' הישראלית נכשלה. האמירה של דיין לפיה עדיפה שארם א-שייח' ללא שלום על שלום ללא שארם א-שייח', שגולדה תמכה בה, התגלתה כטעות אסטרטגית. חיילים וקצינים צעירים כמוני היו מוכנים למות למען המטרה הזו" (עמ' 68). חמורה ביותר הייתה אמירתו של דיין בימים הראשונים של המלחמה לפיה ישראל ניצבת על סף חורבן בית שלישי (עמ' 68). לישראל היו אפשרויות לאחר מלחמת ששת הימים, ובמהלך מלחמת ההתשה ואחריה, למשא ומתן עם המצרים, אך גולדה ודיין דחו אותן.

סגן מפקד סיירת מטכ"ל (1976-1975) ושחרור החטופים באנטבה  לאחר המלחמה חזר מופז לגדוד 890 בתור סמג"ד. בתקופה זו הכיר את רעייתו עד עצם היום, אורית. תפקידו הבא היה סגן מפקד סיירת מטכ"ל. יוני נתניהו, מפקד הסיירת הזו, בחר בו לסגנו מתוך מועמדים אחדים. בסוף יוני 1976 מטוס "אייר פראנס" נחטף בנמל התעופה של אתונה ואולץ לנחות בנמל התעופה אנטבה שבאוגנדה. החוטפים היו גרמנים מארגון שמאל קיצוני ומחבלים פלסטינים. באנטבה, הם עשו סלקציה: הם הותירו את הנוסעים היהודים והישראלים אשר תמורתם דרשו שחרור מחבלים, ושחררו את השאר.

בעת החטיפה, מופז היה בקורס הכנה לקראת עשיית תואר במנהל עסקים באוניברסיטת בר אילן. לאחר חטיפת המטוס, מופז הוחזר ליחידה ומונה לאמן צוותי שריוניות. השריוניות נועדו להעמסה לאחד ממטוסי הרקולס, אשר תוכנן להשתתף במבצע לשחרור החטופים. שר הביטחון שמעון פרס צידד במבצע – בעוד ראש הממשלה יצחק רבין התלבט. הרמטכ"ל מרדכי (מוטה) גור התגבר על התלבטויותיו לאחר שבדק את ביצועי היחידה במודל. מפקד המבצע יוני נתניהו לא שעה לעצתו של מופז לא למקם את עצמו בראש הכוח, וזאת על מנת שיוכל לראות את התמונה הכוללת ולראות טוב יותר את הפעולה. יוני, כמו במבצעים אחרים, האמין כי בתור מפקד עליו להסתער בראש הכוח. תפקידו של מופז היה לפקד על שתי שריוניות שנועדו לספק הגנה היקפית לטרמינל, כדי שהאוגנדים לא יוכלו לקחת חלק בקרב ולהביא תגבורת. מופז סבור כי אומץ הלב האמיתי במבצע היה אומץ הלב המדיני, כי הלוחמים אשר השתתפו  בו כבר התנסו במצבים מסוכנים למדי. לעומת זאת החלטת הממשלה לשלוח לוחמים לחלץ בני ערובה במרחק כ-4,000 ק"מ מהבית – במבצע שסיכויי הצלחתו לא היו ודאיים כלל – דרשה אומץ לב. במהלך המבצע הכוח בפיקודו של מופז ירה על מגדל הפיקוח של אנטבה ושיתק אותו, וכמו כן הבריח את החיילים האוגנדים שנשלחו מקמפלה (בירת אוגנדה) לנמל התעופה. עמר בר-לב, אשר השתייך לכוח של מופז, ירה במטוסי המיג בנמל התעופה, כדי למנוע רדיפתם אחר מטוסי ההרקולס, לאחר המראתם חזרה לארץ. המבצע המוצלח, בו שוחררו בני הערובה, החזיר את האמון בצה"ל. ואולם מותו של יוני נתניהו בפעולה לא אפשרה לשמוח ללוחמים.

ממג"ד למח"ט,  1981-1979   לאחר מבצע אנטבה חזר מופז לספסל הלימודים באוניברסיטת בר אילן. ואולם בסמוך לסיום לימודיו הוא התבקש בדחיפות על ידי המח"ט אמנון ליפקין-שחק להחליף את מג"ד 202, שהודח בעקבות אירועים קשים בגדוד. על אף שהמחבר באופן טבעי רצה לחזור לגדודו המקורי 890, הוא הבין את דחיפות הבעיה והיה מוכן לקבל את התפקיד. עם זאת הוא לא רצה להפסיד את הבחינות לקבלת התואר האקדמאי. כדי לא לעכב את כניסתו לתפקיד, ביוזמתו של מופז אִפשרה לו האוניברסיטה לעשות את כל 10 הבחינות בשבוע (לפעמים שלוש בחינות ביום). הוא עמד בבחינות בהצלחה וסיים את לימודי התואר הראשון במנהל עסקים בשנתיים בציון 82. לאחר שנטל את הפיקוד על הגדוד, ב-1979 הוענקה למופז דרגת סגן אלוף. בתור מג"ד הוא פעל לשיקום הכוח בפיקודו, בחר קצינים מעולים וערך תרגיל מוצלח בסיני.

כאשר מופז התמנה לסמח"ט 35 (ב-1980?) היה לו תנאי אחד: הוא ביקש להשתתף במבצעים. ואכן, הוא המשיך לעשות זאת במבצעים נועזים נגד מחבלים מעבר לנהר הליטני, לפעמים עמוק בתוך שטח לבנון בשנים 1981-1980. לאחר סיום תפקידו כסמח"ט התקבל ללימודים במנהל עסקים באוניברסיטאות יוקרה בארה"ב (בהן סטנפורד), אבל לצה"ל היו תוכניות אחרות עבורו. אלוף פיקוד הצפון יאנוש בן גל הציע למופז להיות מח"ט 769, וגם איציק מרדכי מפקד האוגדה לה השתייכה החטיבה, הפציר בו לקבל את התפקיד. המחבר לא יכול היה לסרב. בתחילת יולי 1981, לפני כניסתו לתפקיד המח"ט, הגיע מופז לריאיון אצל הרמטכ"ל רפאל איתן (רפול) וביקש ממנו לקבל אחר כך את תפקיד מפקד בה"ד 1, ובקשתו אושרה.

מלחמת לבנון 1982      באותה התקופה [1981-1980] המחבלים הפגיזו את יישובי הצפון בקטיושות. משפחתו של מופז, שכללה אז את אשתו אורית ושני ילדיו, מאיה (ילידת 1979) ויונתן (תינוק), גרה בכפר גלעדי ונאלצה לשהות שעות ארוכות במקלט. (כאשר משפחתו תעבור ב-1982 לארה"ב, שאלתה הראשונה של מאיה הייתה איפה נמצא המקלט.) "הטריגר שזירז בסופו של דבר את המלחמה הבלתי-נמנעת בלבנון היה ניסיון התנקשות בשגריר ישראל בלונדון", אשר בעקבותיו, ב-6 ביוני 1982 נכנסו כוחות צה"ל ללבנון. החטיבה 769   בפיקודו  פעלה בגזרה המזרחית של לבנון וכללה גדוד טנקים, כוח הנדסה, כוח חי"ר וכוחות ארטילריה ונ"מ. הכוח תוכנן לעלות לרמת נבטיה וביצע את המשימה.  מופז משוכנע כי צה"ל חייב היה להיכנס ללבנון, כיוון שלא ניתן היה לחיות תחת ירי הקטיושות ולהשלים עם המצב בו ארגוני המחבלים החזיקו את תושבי הצפון כבני ערובה. לעומת זאת, הניסיון לעצב את המִבנה הפוליטי בלבנון היה טעות. להערכתו, ראש הממשלה בגין האמין שמתקדמים לקו ה-40 ק"מ [טווח ירי הקטיושות] – בעוד שר הביטחון אריאל שרון והרמטכ"ל רפול תכננו להגיע עד ביירות (עמ' 94).

ביולי 1982, ערב ההכנות לכניסת צה"ל לביירות, נקרא מופז לריאיון אצל רפול, שהציע לו לצאת ללימודים. מופז לא רצה לעזוב את החטיבה באמצע המלחמה, אבל רפול אמר לו שהחטיבה ממילא לא תשתתף בקרב על ביירות ושמחליפו כבר בדרך. יש לציין כי שר הביטחון החדש אריאל שרון לא אִפשר לקצינים לצאת ללימודים אקדמאיים בחו"ל. על כן יצא המחבר לבית הספר לפיקוד ומטה של חיל הנחתים האמריקאי בקוונטיקו, בדרום מדינת וירג'יניה. ההשתלמות נמשכה כשנה. לאחר שובו לארץ תפקיד מפקד בה"ד 1 היה תפוס, ולכן בחר בינתיים לעשות הסבה לשריון. מופז עבר את כל המסלול החל באימון הבסיסי של צוות טנק וכלה בקורס קציני שריון, וכל זאת בעשרה חודשים.

מפקד בה"ד 1, 1986-1984      באפריל 1984 מופז  חזר לבה"ד 1  כמפקד, לאחר ששלוש פעמים לא התקבל לשם כצוער.  זו הייתה הדרך בה רצה לשוב בחזרה. התפקיד היה משאת נפשו והוא התכונן אליו היטב, תוך התייעצויות עם מפקדי בה"ד 1 בעבר. בתפקידו החדש נתקל בתופעה רחבה למדי של סרבנות להיות קצינים, שהתפשטה לאחר מלחמת לבנון. הסרבן הקלאסי היה לוחם ביחידה קרבית, קיבוצניק או מושבניק, שיש לו חברים שהשתתפו במלחמה, והורים עם דעה פוליטית מוצקה. בין הסרבנים היו שישה צוערים משייטת 13, יחידת עלית, אשר בכוונה נכשלו במבחני כניסה. כדי לשכנעם לעבור את הקורס, הזמין מופז את מפקד חיל הים לשיחה איתם, אשר בעקבותיה החליטו כמה מהם להמשיך בקורס. מופז העלה את נושא הסרבנות לשר הביטחון יצחק רבין ולרמטכ"ל משה לוי. כעבור כשנה, מאמצי המחבר והמטכ"ל הצליחו להקטין את התופעה. במקביל לסרבנות, ניתן היה לזהות בחילופי האוכלוסייה בקרב הקצונה: אחוז המושבניקים והקיבוצניקים פחת באופן משמעותי, בעוד אחוז חובשי הכיפות הסרוגות שהצטיינו בקורס עלה. מופז לא מיהר להדיח צוערים שנכשלו ולרוב נתן להם הזדמנות שנייה.

מופז היה מעוניין כי החניכים המצטיינים יישארו בבסיס להדרכה, אך אלה רצו לחזור לתפקידי לחימה ביחידותיהם. לדוגמה, רק במאמץ רב הצליח המחבר לשכנע את החניך המצטיין מסיירת הצנחנים, גל הירש, להישאר חודשים אחדים בלבד להדרכה, לפני שובו ליחידתו. "להוציא את תפקיד הרמטכ"ל, הפיקוד על בה"ד 1 היה מבחינתי התפקיד המשמעותי ביותר בקריירה שלי. חלמתי על התפקיד הזה, נהניתי למלא אותו והשקעתי בו את נשמתי" (עמ' 105).

מח"ט: האינתיפאדה הראשונה; הפעולה בכפר מיידון, 1988-1986      ב-1986 מונה מופז למח"ט 35, חטיבת צנחנים בה גדל. האינתיפאדה הפלסטינית שהחל בדצמבר 1987 הפתיעה את צה"ל. החברה הפלסטינית לא נחקרה לעומק בצבא ולצבא לא היה ציוד להתמודד עם הפגנות המונים, שבהן יידו אבנים וזרקו בקבוקי תבערה. מופז עצמו, לראשונה במהלך הקריירה שלו, נתקל באירועים שלא ידע כיצד להתמודד איתם. לדוגמה, כוח של עשרה לוחמים ובהם מופז, שהיה ממוקם בצומת קבטיה, נתקל בכ-1000 מפגינים שהחלו לנוע לכיוון של החיילים כשהם זורקים אבנים. החיילים החלו לירות, בהתחלה באוויר, אחר כך לפני הרגליים ולבסוף ברגליים עצמם. הפלסטינים נעצרו ונסוגו. לאחר שדווח כי באירוע היו הרוגים ופצועים מקרב הפלסטינים, מופז זומן לתחקיר אצל מפקד האוגדה. הוא טען להגנתו כי לכוח נשקפה סכנת חיים [ובכך הפרשה הסתיימה.]  אט אט נכנסו אמצעים להתמודד עם האינתיפאדה כמו כדורי גומי, גז מדמיע וחצציות. משתמע שמופז מצדיק את עמדתו של הרמטכ"ל בתקופת האינתיפאדה, דן שומרון, לפיה אין פתרון צבאי לאינתיפאדה, כלומר יש צורך בפתרון פוליטי, וכי בהתמודדות עם האינתיפאדה על הצבא לנהוג במוסריות. 

את ליל הסדר באפריל 1988 חגג מופז יחד עם משפחתו בג'נין. משפחתו התרחבה וכללה ארבעה ילדים: מאיה בת ה-9, יונתן בן ה-6, איתמר בן שנתיים והתינוקת נעה. הרמטכ"ל דן שומרון החליט לחגוג את ליל הסדר יחד עם מופז, בג'נין "בלב האינתיפאדה" (עמ' 110).

בתחילת מאי 1988 החטיבה של מופז השתתפה בפעולה לכיבוש הכפר מיידון שבלבנון, אשר שכן מעבר לרצועת הביטחון. מדובר היה בכפר נטוש בו התבצר חיזבאללה. היה זה מבצע משולב של חי"ר, טנקים, ארטילריה, הנדסה ומסוקים, בפיקודו של מופז והוא אף הוביל את הכוח. לדברי מופז: בעת כיתור הכפר נפתחה אש והקשָּר מרקו ברנשטיין, "ששכב לצדי במחפורת", כאשר הרים את ראשו נפגע, "הוא עף לאחור, והמעד שאתו דיברתי נשמט מידי" (עמ' 114). ברנשטיין פונה לאחור ונהרג. הסורים וחיזבאללה ירו אש ארטילרית עזה, אנשי חיזבאללה נלחמו בנחישות, והיה צורך להילחם מבית לבית. הלחימה שהחלה לפנות בוקר הסתיימה בסביבות שלוש בצהריים בכיבוש הכפר. לצה"ל היו 3 הרוגים ו-17 פצועים; 50-30 מחבלים חוסלו. אלוף פיקוד הצפון יוסי פלד והרמטכ"ל שומרון שיבחו את הפעולה. חיזבאללה הפיק את הלקחים: להבא לא יתמקם בגלוי בכפרים נטושים אלא בתוך האוכלוסייה האזרחית.

לימים נודע למופז כי הנווט השבוי רון ארד הוחזק בכפר נבי שיח, במרחק 50 ק"מ ממיידון. אם לישראל היה המידע הזה בזמן אמת, הייתה נערכת פעולה נגד הכפר הזה. בדיעבד "ברור" (לדברי מופז) כי ליל הפעולה במיידון היה גורלי מבחינתו של רון ארד. לפי הערכות, באותו הלילה נהרג רון ארד, ייתכן בזמן שרצה לברוח, כאשר השומרים יצאו לסייע ללחימה במיידון וירו בו. לפי גרסה אחרת השומרים הרגו אותו כנקמה על הפעולה נגד מיידון (עמ' 117)... ב-2002, לקראת סיום תפקידו כרמטכ"ל, נפגש מופז עם בתיה ארד, אימו של רון, ונעתר לשתי בקשותיה: להקים ועדה לחקור מה עלה בגורלו  של רון ארד, וּועדת פרס למי שיביא מידע אודותיו. בשיחתה עם מופז הדגישה האם כי ימי חייה ספורים,  היא נפטרה ביוני 2002, ומופז הצליח להיענות לבקשותיה עוד בחייה.

מפקד אוגדה, 1992-1988    ביולי 1988 נתמנה מופז למפקד אוגדת מילואים משוריינת והועלה לדרגת תת אלוף. הוא פיקד על חמש חטיבות מילואים שכללו שלוש חטיבות טנקים, אגד ארטילרי ואגד תחזוקה, שהיו מפוזרות באזור צומת הודיה בדרום. במהלך שנתיים שירותו בתפקיד הוא רכש ניסיון בפיקוד על כוחות גדולים באמצעות תרגילים אוגדתיים והכנת תרגילים לאוגדות אחרות.

ב-1990  התמנה מופז לפקד על אוגדה 91 שהייתה ממוקמת בצפון. האוגדה הייתה אחראית על קו הגבול מהים עד ההר, מראש הנקרה ועד למרגלות החרמון. המטרה של האוגדה הייתה להגן על יישובי הצפון וזאת באמצעות מניעת חדירת מחבלים, ובמקביל לבצע פעילות התקפית באזור הביטחון וצפונה, כדי לפגוע בחיזבאללה ולחייב את אנשיה להשקיע בהגנה על עצמם. בתקופת פיקודו,  בשנים  1992-1990, יצאו מהאוגדה מבצעים רצופים לתקיפת חיזבאללה. בזכות פעילותה המוצלחת, זכתה האוגדה בתקופת שירותו בפרס הרמטכ"ל ליחידות מצטיינות. 

משתמע כי לדעת המחבר, חיסולו של עבאס מוסאווי, מזכ"ל חיזבאללה –  על ידי מסוקי קרב בפברואר 1992 – על אף היותו במבט ראשון "הישג ענק", היה בסופו של דבר מוטעה בהתחשב בעלות מול תועלת. בתגובה לחיסולו של מוסאווי, במארס 1992 התרחש פיגוע בשגרירות ישראל בבואנוס איירס, בו נהרגו 29 אנשים ונפצעו 220. "אין ספק, שהיה חֶסר בהערכת חיזבאללה ויכולותיו – לא רק על הגבול, אלא גם ברחבי העולם" (עמ' 127).

אסון צאלים, 1992    לאחר סיום תפקידו כמפקד האוגדה, לראשונה בקריירה הצבאית שלו לא ידע מופז לאן לפנות ואף שקל לפרוש לאזרחות. בניגוד למקובל, לאחר סיום שתי כהונות כמפקד אוגדה, הוא לא התמנה לאלוף. הרמטכ"ל החדש אהוד ברק העדיף לקדם שני קצינים אחרים לאלוף, בהם עוזי דיין. מופז נעלב דווקא מפני שבקשתו לעשות תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת בר אילן אושרה על ידי הצבא [במקום להניאו מכך ולהציע לו תפקיד ראוי]. בסופו של דבר תקופת לימודיו הייתה קצרה למדי. בנובמבר 1992 מונה מופז על ידי סגן הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק להצטרף לצוות הבדיקה בראשות האלוף מנחם עינן לחקור את אסון צאלים – תרגיל של סיירת מטכ"ל בו נהרגו חמישה חיילים. לדברי מופז: "הייתי המום"  ו"מתקשה להאמין למשמע אוזניי" כאשר עינן סיפר לו כי מדובר היה באימון לקראת חיסולו של סדאם חוסיין, שליט עיראק. "לא התפלאתי על ברק...אבל התפלאתי שיצחק רבין, ראש הממשלה ושר הביטחון, אישר באופן עקרוני [את המבצע]...זה הזכיר לי את הכוונות היומרניות להביא לשליטת הנוצרים בלבנון" (עמ' 128). להערכת המחבר התרגיל נכשל, כיוון ששרשרת הפיקוד לא הייתה ברורה והחלטית. ביחס לטענה כי אהוד ברק ברח במסוקו לאחר התאונה בתרגיל – "זו האשמה פוליטית מכוערת של עסקני הליכוד – מופרכת לחלוטין. אדם כברק לא יברח מאירוע כזה" (עמ' 129). לאחר שחזר לספסל הלימודים, ביולי 1993 מינה ברק את מופז למפקד אוגדת אזור יהודה והשומרון (איו"ש), תוך הבטחה כי לאחר כמה חודשים יקבל דרגת אלוף. היה זה תפקיד מאתגר עם סדר יום עמוס, שכמעט מנע ממנו להשתתף בישיבות המטכ"ל בקריה (תפקיד שהוסיף לו ברק כדי למנותו לאלוף) ולא אפשר להמשיך בלימודיו באוניברסיטה. 

 מפקד אוגדת איו"ש, 1994-1993  באוגוסט 1993 החל מופז למפקד על אוגדת איו"ש.   ב-20 באוגוסט 1993 נחתם בחשאי הסכם בין ישראל ל"ארגון לשחרור פלסטין" (אש"ף) באוסלו, וב-13 בספטמבר ההסכם הורחב ונחתם במדשאות הבית הלבן בוושינגטון. אף על פי כן, פיגועים בודדים נגד יהודים ביהודה ושומרון נמשכו, ומופז נאלץ לספוג ביקורת מהמתנחלים על כך שאינו מגן על יהודים. על מנת לחסוך בחיי חיילים, לאחר גילוי מחבלים שהתבצרו בבתים, הפעיל מופז את שיטת "סיר לחץ". במקום לרוץ מייד למבנה ולטהר אותו, בחר מופז להתיש את המחבלים, החל בירי צלפים וכלה בטילי לאו. רק לאחר יממה כזו או שתיים נכנסו הכוחות. השיטה הוכיחה את עצמה והפכה לחלק מתורת הלחימה. מפקדים בכירים לא פעם נכחו בשטח כדי לוודא שלא לוקחים סיכונים מיותרים. באחד המקרים האלה נפגע מופז קלות מרסיסים.

ב-30 בדצמבר 1993 קיבל מופז דרגת אלוף. מדובר היה בדרגת אלוף אישית ללא מינוי לתפקיד חדש. המחבר התרגש מאוד לקראת האירוע. בטקס הענקת הדרגה נכחה כל משפחתו: אשתו, ארבעת ילדיו והוריו. מקובל היה שהרמטכ"ל עונד את הדרגה על כתף אחת ועל הכתף השנייה אשתו של מקבל הדרגה – אבל, כדברי מופז: "לאורית היה ברור שהיא מעניקה את הכבוד הזה לאבי", האב שעטף את בנו באהבה, העניק לו ערכים וחש גאווה עמוקה על קבלת הדרגה (עמ' 134).

הטבח במערת המכפלה        ב-24 בפברואר 1994 בוצע ירי מרובה גליל בידי ד"ר ברוך גולדשטיין לעבר קהל מתפללים מוסלמי במערת המכפלה. נורו כ-115 כדורים ונהרגו 29 מתפללים ועשרות נפצעו. מופז מיהר להגיע למקום ומספר: "לחמתי בקרבות, ראיתי דם והרוגים, אבל מראה נורא כמו זה שנגלה לעיני כשנכנסתי למערת המכפלה בבוקר ההוא, לא ראיתי מימי" (עמ' 138). רופאים מכל החטיבות הגיעו לפנות פצועים, בעיקר לבית החולים הפלסטיני "אל-אהלי", אליו גם נסע מופז. הוא מסר למנהל בית החולים כי מסוק עם מנות דם מישראל עושה את דרכו לבית החולים – אך המנהל בזעם סירב לקבל את מנות הדם. בעקבות הטבח במערת המכפלה, בתחילת מארס 1994 עלה לדיון במטכ"ל נושא פינוי היישוב היהודי בחברון. מופז התנגד לפינוי יהודי מעיר האבות – מה עוד שהיה ברור לו כי פינוי כזה לא ייצא אל הפועל.

הממשלה החליטה להקים ועדת חקירה ממלכתית לאירוע בראשות נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר. רוב דיוני הוועדה התנהלו בדלתיים פתוחות באולם ג' של בית המשפט העליון בירושלים, מקום אליו זומן מופז. על אף שהיה ברור למחבר כי לא ניתן היה למנוע את הטבח, כלומר לצפות מראש כי אדם מהיישוב, רופא וקצין, ייצא ללא התרעה לרצח המוני תוך ידיעתו כי הוא הולך אל מותו – הוא חשש ממסקנות הוועדה. מופז לא הוציא מכלל אפשרות כי הוועדה תטען כי היה עליו לנקוט סידורי ביטחון נוספים – אבל  הוועדה קבעה כי המנהיגות הפוליטית והצבאית לא יכלו לחזות את האירוע. מסקנת המחבר הייתה כי הדרך למניעת הישנות מקרים כאלה היא "למצוא פתרון מדיני למצב. בנקודת הזמן ההיא הייתה תקווה, פרס ורבין עשו ניסיון היסטורי ראוי להערכה, אבל בניתוח לאחור אין ספק שהסכמי אוסלו נכשלו" (עמ' 142). כבר בשנה הראשונה לאחר ההסכם, מנהיג אש"ף יאסר ערפאת, לא עשה כל מאמץ לדיכוי הטרור.

נחשון וקסמן  ב-9 באוקטובר 1994 נחטף החייל נחשון וקסמן בידי חמאס. לאחר שהשב"כ מסר לידי מופז מידע לפיו וקסמן מוחזק בבית ספציפי בביר נבאלא – מרחק רבע שעה נסיעה ממפקדת האוגדה שלו בבית-אל – היו בידי מפקד איו"ש שתי אופציות לשחרור החייל: ימ"מ (יחידה משטרתית מיוחדת)   וסיירת מטכ"ל. לימ"מ היו אמצעים יעילים לפרוץ את דלת הבית בו הוחזק החייל, אך לא הייתה תוכנית מסודרת להמשך הפעולה. לעומת זאת, לסיירת מטכ"ל הייתה תוכנית כזו והיא תרגלה אותה על מודל. הוקם חדר פיקוד קדמי (חפ"ק) על גג בניין ממנו ניתן היה לראות את הבית בו הוחזק וקסמן, ובעת המבצע לשחרורו ב-14 באוקטובר היו בחפ"ק, נוסף למופז, הרמטכ"ל ברק, סגנו ליפקין-שחק ואישים בכירים נוספים. אמצעי הפריצה לא הכניעו את הדלתות והחלונות, וקסמן נורה למוות בראשו ובחזהו בידי המחבלים. במהלך הפעולה נהרג סרן ניר פורז ושבעה חיילים נפצעו, והמחבלים חוסלו. מופז סבור, כי גם אם לוחמי הימ"מ היו מצליחים מיד לפוצץ את חלונות ודלתות הבית, עדיין  המחבלים היו מספיקים לירות בחייל.

 

 אלוף פיקוד הדרום, 1996-1994     לאחר כשנה כמפקד איו"ש, בתחילת נובמבר 1994  מינה אמנון ליפקין-שחק, הרמטכ"ל החדש שטרם נכנס לתפקידו, את מופז לאלוף פיקוד דרום, במקומו של מתן וילנאי שהתמנה לסגן הרמטכ"ל. לתפקיד ראש המטה שלו בחר מופז תת אלוף דרוזי, יוסף מישלב. בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת הותקף מופז על המינוי בטענה כי לא ראוי להפקיד את ההגנה על הכור בדימונה וסודותיו בידי דרוזי. על כך השיב מופז: "הוא קיבל את צל"ש הרמטכ"ל, מה שלי אין" (עמ' 149).

השלטון האוטונומי של הרשות הפלסטינית ברצועת עזה, אשר הוקם בעקבות הסכם קהיר (מאי 1994), התאפיין בשחיתות והתעמרות בתושבים. חמאס ניצלה את המצב בהושטת עזרה למשפחות נזקקות, כדי להגדיל את הפופולאריות שלה. חומר נפץ הוברח ממצרים. חמאס וג'יהאד אסלאמי התחזקו ברצועה. לצד שני ארגוני הטרור, גם חלק מהחמושים במדים של הרשות הפלסטינית (כ-5000) "לא אהבו" את הסכם קהיר. "למעשה הפכה רצועת עזה לבסיס טרור בידיעתו ובמעורבותו של ערפאת...[אשר] לא רק שלא נקף אצבע כדי להילחם בטרור, הוא גם אִפשר אותו...הבנתי שהייתה זו טעות נוראה להמשיך להתקדם מולו. טעינו באיש, לא בדרך" (עמ' 149-150). במסגרת הסכמים עם הרשות הפלסטינית, זו אמורה הייתה לעצור את ראשי חמאס על פי רשימה שהכינה ישראל. [בתחילת אביב 1995]  הגיע מופז ובידו רשימת מבוקשים לפגישה עם ערפאת ומוחמד דחלאן,  ראש המודיעין המסכל ברצועה. המחבר הקריא את הרשימה וכאשר הגיע לשמו של מוחמד דף [מפקד הזרוע הצבאית של חמאס ברצועה], העמיד ערפאת פנים שהאיש אינו מוכר לו. "דחלאן לא הצליח להסתיר את חיוכו. לא הייתי זקוק להוכחה נוספת שפניו של ערפאת לא לשלום" (עמ' 152).

לנוכח הברחת חומרי נפץ מרצועת עזה לישראל במשאיות פלסטיניות, מופז הגיע להסכם עם מוחמד דחלאן לבנות בשטח הפלסטיני בקרני, עמדת בידוק גדולה לכלי רכב בה ניתן יהיה לבדוק 100 משאיות. דחלאן הסכים למיזם, כיוון שאנשיו גבו כסף ממשאיות שיצאו מרצועה, והשבתה או עיכוב מעבר המשאיות פגעו בפרנסתו. עם הזמן הפך מעבר קרני למעבר הסחורות הראשי מעזה.

יצחק רבין    בתחילת אפריל 1995 ברצועת עזה התנגש רכב פלסטיני ממולכד באוטובוס. האוטובוס עלה בלהבות, שמונה חיילים ואזרחית נהרגו ו-30 נפצעו. למחרת הגיע לרצועה ראש הממשלה רבין אשר לא הסתיר את כעסו. מופז השיב כי המחבלים אינם נבדקים במחסומים פלסטיניים. אחר כך הוסיף משפט שהצטער עליו: "איזה עתיד יש ליישובים המבודדים באופן שבו אנחנו מאבטחים אותם?" רבין הבטיח לדבר על המשפט הזה בהזדמנות אחרת, ואכן במאי בשיחה עם מופז אמר: "אני זוכר את מה שאמרת לאחר הפיגוע. אני מקווה שאתה מבין שלמהלך כזה צריך כוח פוליטי" (עמ' 152). מופז ממשיך: "אם היה לרבין את הכוח הפוליטי הוא היה מפנה את היישובים, אבל רבין באופיו היה איש הסכמות – בניגוד לאריק שרון" (עמ' 153).

על הירצחו של רבין ב-4 בנובמבר 1995 נודע למופז מהטלוויזיה, כאשר היה בחופשה עם אשתו בים המלח. "זו הייתה מכה נוראה. אהבתי מאוד את יצחק רבין" (עמ' 155). מופז ישב יחד עם אלופי צה"ל בקומנדקר שנשא את ארונו של רבין מתל השומר אל הר הרצל בירושלים. ביום בו סיים מופז את תפקידו כרמטכ"ל הוא הלך לשלוש מקומות: הכותל המערבי, קברו של אביו וקברו של רבין. בדרגת אלוף עבד מופז עם שלוש ראשי ממשלה: רבין, שמעון פרס ובנימין נתניהו. "אין ספק שרבין היה הטוב מכולם. הוא היה אדם ביישן וצנוע, נטול מַנְיֵרות [גינונים], עם ראייה אסטרטגית רחבה והערות בונות, שחרד מאוד לביטחון המדינה". רבין שילב בין ביטחון לחזון מדיני.  פרס לעומתו, "היה מכור ממש לתהליך השלום" (עמ' 158). נתניהו, משתמע, היה גרוע –  ושתי החלטותיו השגויות, פתיחת מנהרת הכותל וחיסול חאלד משעל מלמדות על התנהגותו גם בשנים הבאות (עמ' 159). [שתי ההחלטות האלה יידונו בפירוט בהמשך.]

 ראש אגף התכנון, מארס 1996-ספטמבר 1997      בסוף ינואר  1996 (?)  [במקור 1995[1]] מסר הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק למופז על רצונו למנותו לראש אגף התכנון (אג"ת) במטה הכללי. תגובתו הראשונית של המחבר למינוי הייתה שלילית: הוא עדיין לא סיים שנה וחצי בפיקוד הדרום ועל כן פירש את זה כניסיון הדחה. הרמטכ"ל דחה פרשנות כזו והמחבר השתכנע כי למינויו הייתה סיבה אחרת. "אני מניח שהוא רצה אותי כאיש אמון שלו במשאים ומתנים שהתנהלו באותה תקופה מול הפלסטינים והסורים. הייתה לו תחושה שאנחנו לפני פריצת דרך" (עמ' 155). בהמשך הבין מופז שליפקין-שחק דווקא רצה לקדמו לסגן הרמטכ"ל  [ואף לרמטכ"ל].

תפקיד ראש אג"ת היה שונה מכל תפקידיו הקודמים, ולכן הרגיש כתלמיד שעליו להשתלט תוך זמן קצר על חומר רב. הוא לא עסק במבצעים בהם נשקפת סכנה מיידית, אלא בהצטיידות הצבא בכללותו – כולל חיל האוויר וחיל הים –  בהווה ולשנים הבאות, ובפיתוח אמצעי לחימה, כאשר להחלטות שגויות בנושאים האלה עלולות להיות השלכות חמורות בשנים הבאות. בתור ראש אג"ת היה מופז שותף בהכנת התקציב הצבאי ובמאבק עליו מול כוונות משרד האוצר לקצצו. היקף הקיצוץ הצפוי לשנת 1997 היה 1.4 מיליארד שקל. 40 אחוז מהתקציב השקלי של הצבא מופנה לתשלום משכורות ופנסיות למשרתי הקבע. "החלטנו לקצץ בכוח האדם ובמפקדות ולשחרר אלפי משרתי קבע" (עמ' 170). נוסף לתקציב הצבא, תחום עיסוקיו כלל דיאלוג אסטרטגי עם מדינות ידידות וגיבוש עמדה בנושאים ביטחוניים במשא ומתן שהתנהל בתקופת כהונתו מול הסורים והפלסטינים.

המחבר סבור כי המושג "הפיקדון של רבין" כלומר הסכמתו של רבין שניתנה לשר החוץ האמריקאי וורן כריסטופר באוגוסט 1993 לנסיגה מלאה מרמת הגולן בתמורה לסידורי ביטחון שיספקו את דרישותיה של ישראל ונורמליזציה ביחסים  – נולד בטעות. רבין "בסך הכול" ביקש מכריסטופר "לגשש" אצל הנשיא חאפז אסד ביחס להצעה כזו (עמ' 159). ראש הממשלה שמעון פרס, אשר העריך כי יישאר ראש הממשלה לאחר הבחירות במאי 1996, ביקש ממנהלי המשא ומתן עם סוריה לא לשבור את הכלים, "לא לוותר יותר מדי ולא לעסוק בפיקדון של רבין" (עמ' 160) [כלומר להימנע מהתחייבות לנסיגה מלאה מהגולן]. בתור ראש אג"ת, היה עליו לייצג את העמדה הביטחונית מול הסורים בשיחות שנערכו  בוואי פלנשטיישן, במכון אספן  במדינת מרילנד (ארה"ב).

מופז ניהל את השיחות מול ראש מִנהלת המודיעין הסורי בדימוס, איבראהים עומאר, איש אמון של אסד. הפגישה האחרונה אתו נערכה בסוף חודש מארס 1996. הסורים עשו עבודת הכנה יסודית והכירו היטב את עברו של מופז. בשיחות בדרג הצבאי דנו בתחומי שטחי הפירוז ובגודל הצבא שכל צד יחזיק מעבר להם. לפי המפה שהגיש עמיתו הסורי, האזור המפורז בצד הישראלי של הגבול אמור היה להתחיל מצפת –ובצד הסורי מאזור א-לג'ה. "באמצע רמת הגולן" סומן קו "שֶבּוֹ  [לדברי עומאר] ייפגשו הכוחות הלוחמים במקרה של מלחמה, והוא נקבע לאחר שהסורים בדקו וחישבו את קצב התקדמות השריון משני הצדדים". מופז הגיב: "לא האמנתי למראה עיני ולמשמע אוזני...אמרתי לו: אנחנו מדברים על שלום, אז למה אתה מניח את הקו למלחמה?" (עמ' 161.)

בעקבות עמדתו של עומאר היה ברור כי הסורים אינם רוצים שלום, "לפחות לא בשלב הזה" וכי עומאר התכוון לומר שאם הצעותיה של סוריה [לנסיגה מלאה מהגולן] לא תתקבלנה, נגיע למלחמה. התרשמותו של המחבר מהמשא ומתן עם הסורים הייתה כי "אסד לא יסכים להסדר בלי לקבל את רמת הגולן ומצוקי הכנרת" (עמ' 162). מופז סבור כי ישראל אינה יכולה לוותר על רמת הגולן, כאשר מולה עומד צבא מצויד היטב ומאיים. כמו כן, לוויתור כזה "סיכוי נמוך מאוד להתקבל בידי המנהיגות הישראלית" (עמ' 162).

בערוץ הפלסטיני, ערפאת המשיך במדיניות ההתחמקות ממלחמה בטרור. ב-4 במארס 1996 [במקור בטעות 1997] התפוצץ מחבל מתאבד בתל אביב: 13 בני אדם נהרגו ו-135 נפצעו. לבקשתו של הרמטכ"ל ליפקין-שחק המחבר הצטרף אליו וליוסי גינוסר, לאחת מאותן הפגישות שבהן ניסו להפעיל לחץ על ערפאת להיאבק בטרור. לערפאת שוב הועברה רשימת פעילי הג'יהאד וחמאס שישראל דרשה לעצרם, וערפאת השיב כי הוא אינו יודע היכן המבוקשים וכי הם ירדו למחתרת.

פתיחת מנהרת הכותל  ביוני 1996 הוקמה ממשלה בראשות בנימין נתניהו. "ב-23.9.1996, במוצאי יום כיפור, בעיצומו של המשא ומתן עם הפלסטינים על הסכם חברון, החליט נתניהו...בהחלטה פזיזה ונמהרת, בלי לשתף את הרמטכ"ל ואת שר הביטחון, ובלי להכין את מערכת הביטחון...על פתיחת פתח מוצא לתיירים במנהרת כותל" (עמ' 165). "ערפאת, האיש עם הלהביור שרק חיפש מקום להצית אתו את האש, טען שישראל פלשה לקודשי האסלאם וקרא לציבור הפלסטיני להגיב באלימות" (עמ' 166-165). להערכתו של מופז, ערפאת חיפש הזדמנות לעורר מהומות, ולולא פתיחת מנהרת הכותל היה מוצא הזדמנות אחרת. צה"ל לא היה ערוך למעשי האלימות שפרצו ביו"ש וברצועת עזה. 17 חיילים נהרגו בשלושה ימי מהומות וכ-100 פלסטינים. התהליך המדיני ספג מכה קשה והתאפיין בחשדנות וחוסר אמון. הרמטכ"ל ליפקין-שחק כעס מאוד על היעדר התייעצות אתו מצד נתניהו, ביודעו כי רבין לא היה מעלה על הדעת לעשות צעד כזה בלי להתייעץ אתו. הקרע בין הרמטכ"ל לראש הממשלה הלך והעמיק.

הסכם חברון   ב-5 בינואר 1997 במחסום ארז, השתתף מופז לצדו של נתניהו במשא ומתן עם ערפאת על הסכם חברון. ערפאת דרש שבכניסה למערת המכפלה יוצבו מאבטחים פלסטינים, נושא שבעבר כבר ירד מסדר היום. מופז מיהר לענות לערפאת – מחשש שמישהו מחברי המשלחת הישראלית ללא ניסיון קודם, יהיה מוכן לדון בנושא – "לא יהיה שוטר פלסטיני בכניסה למערת המכפלה". בתגובה, ערפאת התקדם במהירות לכיוון הדלת, כשהוא פולט דברי זעם בערבית. לנוכח הסצנה הזו מופז אמר לנתניהו: "ביבי, זו הצגה, אל תזוז" (עמ' 168). אבו מאזן (מחמוד עבאס) ודחלאן הצליחו להשיב את ערפאת לשולחן הדיונים. ב-15 בינואר 1997 נחתם הסכם חברון. נתניהו טרח לשווק את ההסכם הזה כהישג של הליכוד, אבל להערכת המחבר ההסכם לא היה שונה, לפחות מההיבט הביטחוני, גם אם מפלגת העבודה הייתה בשלטון.

בדרך לרמטכ"ל, 1998-1997       באוגוסט 1997 נודע למופז כי הוא עומד להתמנות לסגן הרמטכ"ל. זו הייתה הפעם הראשונה בה הבין כי שאיפתו להיות רמטכ"ל עשויה להתגשם. אבל מולו, כדבריו, ניצב "מועמד ראוי לתפקיד הרמטכ"ל", מתן וילנאי. הוא היה מבוגר ממופז, ומופז שירת תחתיו כמ"פ כשהוא היה מג"ד 890. וילנאי היה מוכר בציבור יותר ממופז ואביו היה חוקר ארץ ישראל הנודע, זאב וילנאי. עם זאת ליפקין-שחק, אשר מינה את מתן וילנאי לסגן הרמטכ"ל, בהמשך לא היה מרוצה מתפקוד סגנו. [לאחר מינויו של מופז לסגן הרמטכ"ל] "סוכם" [בהתאם להצעתו של שר הביטחון יצחק מרדכי למתן וילנאי]  שווילנאי יֵצא בינתיים ללימודים בארה"ב (עמ' 173). [בנובמבר 1997 סיים וילנאי את תפקידו כסגן הרמטכ"ל ובינואר 1998 יצא ללימודים בארה"ב.]  מופז,  בתור סגן רמטכ"ל (תוארו הרשמי היה ראש אג"ם) חדש ובלתי מוכר, כמקובל התראיין בכלי התקשורת. בראיון אישר מופז כי הוא רואה את עצמו מועמד לרמטכ"ל. המראיינת, על רקע מוצאו הפרסי, חיפשה אצלו תחושות של קיפוח ואפליה. מופז מבין כי עצם מוצאו מעורר את השאלה – אבל הוא מדגיש: "מעולם, מעולם, לא הרגשתי בצבא קיפוח על רקע עדתי...בתחום המבצעי לא נפלתי מהנסיכים, והם עצמם בחרו בי כל פעם מחדש" (עמ' 175-174).

מופז נכנס לתפקידו החדש ב-15 בספטמבר 1997. הערכת המודיעין הייתה כי הרשות הפלסטינית לא רק שאינה מתכוונת להילחם בטרור, אלא ערפאת נתן אור ירוק לפיגועים. לאור ההערכה הזו הרמטכ"ל ביקש לזרז את אימון הכוחות הסדירים ללוחמה באיו"ש וברצועת עזה. לגבי לבנון, לאחר דיונים במטכ"ל ועם שר הביטחון, "העמדה הייתה שיציאה חד צדדית מלבנון, ללא הסכם, היא הימור מסוכן. המפתח להסכם כזה הוא סוריה, אך טרם בשלו התנאים להסדר איתה, שמחירו הוא החזרת רמת הגולן" (עמ' 177).

ההתנקשות בחאלד משעל   בעקבות פיגוע התאבדות בשוק מחנה יהודה בירושלים ב-30 ביולי 1997 [שבוצע מטעם חמאס], בהוראת נתניהו, ב-25 בספטמבר 1997  בעמאן נעשה ניסיון התנקשות כושל על ידי המוסד בראש הלשכה המדינית של חמאס חאלד משעל. נתניהו לא טרח לעדכן את שר הביטחון ואת הרמטכ"ל במבצע, כנראה מחשש ששניהם, איציק מרדכי ואמנון ליפקין-שחק היו מתנגדים לפעולה כזו במדינה שרק לפני שלוש שנים חתמה ישראל על הסכם שלום איתה. פורמאלית, המוסד כפוף לראש ממשלה והוא רשאי להחליט על מבצע מטעם הגוף הזה לבדו – ואולם לאור רגישות הנושא והשלכותיו היה עליו להתייעץ עם ראשי הצבא. בעקבות האירוע, "שארית האמון שהייתה לליפקין-שחק ולמרדכי בנתניהו נמחקה" (עמ' 178). נתניהו לא ידע לשקלל לבדו את ההשלכות האפשריות של ההתנקשות, כמו פגיעה בקשרים עם ירדן ושחרורו של השייח' אחמד יאסין, מנהיג חמאס. בסתיו נפגש מופז עם דחלאן, ראש המנגנון המסכל בעזה, וזה טען כי שחרור מנהיג עם דם על הידיים יחזק את חמאס, וכי ערפאת רואה בשייח' יאסין חומייני שעלול לסכן את מעמדו.

רק פעם אחת ראה מופז את ליפקין-שחק מאבד את עשתונותיו. היה זה כאשר נתניהו, מחשש לכישלון, ביטל ממש לפני היציאה לפעולה (בדקה ה-90) מבצע מודיעיני מורכב מחוץ לגבולות ישראל (מטעמי סודיות המחבר אינו חושף את המבצע). המבצע הזה עבר את כל האישורים של צה"ל ונתמך בידי הרמטכ"ל. לאחר הביטול, בשיחה פרטית עם מופז, פלט ליפקין-שחק: "ראית עם יש לנו עסק?" (עמ' 179). לדעת מופז, אירוע כזה לא היה מתרחש בממשלת רבין, אהוד ברק או אריאל שרון. נתניהו היה "הססן" ו"חסר הביטחון הבסיסי הנחוץ לראש ממשלה" (עמ' 180)

במרוץ לרמטכ"ל, נתניהו העדיף את מתן וילנאי, בעוד איציק מרדכי תמך במופז. אריאל (אריק) שרון, שר התשתיות אז, ביקש להיפגש עם מופז (קודם למופז לא היה קשר אתו) ואמר כי יתמוך במועמדותו שלו לרמטכ"ל ויאמר זאת לראש הממשלה. הרמטכ"ל היוצא, ליפקין-שחק תמך בשקט במופז. ביום בו אמורה הייתה ליפול ההחלטה, ב-10 במאי 1998, מופז היה מתוח מאוד. ואולם באותו היום, בסמוך לפני כניסתו למשרדו של שר הביטחון, בירכה אותו בטלפון אשתו אורית על היבחרותו לרמטכ"ל. בדיעבד התברר למופז כי וילנאי, אשר הוזמן למשרדו של שר הביטחון לפניו, אמר בצאתו לעיתונאים כי מופז יהיה הרמטכ"ל הבא. אשתו של אמנון ליפקין-שחק, טלי, שהייתה עיתונאית, מיהרה להעביר את הבשורה לאורית. להערכתו של המחבר, "לולא ההתעקשות... [של איציק מרדכי]  והתמיכה השקטה של אמנון לא הייתי רמטכ"ל" (עמ' 183). מופז גם מניח כי לוּ היה שר ביטחון אחר, כמו משה ארנס שעתיד היה להחליף את מרדכי, הוא היה בוחר בווילנאי. כמו כן, אם הרמטכ"ל היה נבחר בהצבעה של חברי המטכ"ל, התוצאה הייתה לטובת וילנאי. הסיבה לכך היא שלווילנאי היה משהו מעֵבר: "הוא מאלה שזיהו בהם פוטנציאל להיות רמטכ"ל כבר שהיה צעיר [כלומר השתייך לנסיכים], מה שאני לא יכול להגיד על עצמי".

עוד בטרם כניסתו של מופז לתפקיד הרמטכ"ל,  יחד עם ליפקין-שחק, החליטו השניים על מינויי מפתח בצמרת הצבא. עוזי דיין נבחר לתפקיד סגן הרמטכ"ל. מופז ביקש מאיציק מרדכי שיוציא מכתב לפיו עוזי דיין יכהן כסגן הרמטכ"ל במשך שנתיים [אין הסבר מדוע מופז ניסה למנוע את מועמדותו לרמטכ"ל]. מרדכי לא רצה להוציא מכתב כזה: מבחינתו הוא כבר חטף מספיק סביב המינוי של מופז.

רמטכ"ל: נסיגה מלבנון וחומת מגן, יולי 1998-יולי 2002

מופז נכנס לתפקידו ב-9 ביולי 1998. בהופעתו הראשונה בפני חברי המטכ"ל הדגיש את הצורך להתייחס לחיילים כבני אדם. "טקסי השפלה, הטרדות מיניות ותופעות קשות... אחרות צריכים להיעקר מהשורש", אמר. בתקופת כהונתו כרמטכ"ל הוא ערך ביקורי פתע ביחידות ושוחח עם חיילים ללא נוכחות מפקדים כדי לוודא כי מאבקו נגד טרטורים והשפלות אכן מיושם.

מופז העריך כי החזית הפלסטינית וחיזבאללה תהיינה שתי הזירות העיקריות בתפקידו – אבל לא ציפה את גל הפיגועים והמחבלים המתאבדים ולא ציפה את הנסיגה החד-צדדית מלבנון. לאורך כל הקריירה הצבאית שלו הוא עבד במרץ רב. לאחר התמנותו לרמטכ"ל הרגיש שקיבל זריקת מרץ וצמצם עוד יותר את  שעות השינה.

צה"ל 2000: המהפכה ששינתה את פני צה"ל       מופז במשך תקופת כהונתו כרמטכ"ל דבק בתוכניתו "צה"ל 2000" – תוכנית לרפורמות רחבות היקף בצבא – על אף עוצמת האירועים הביטחוניים בתקופה הזו והצורך להקצות משאבים לצרכים הדחופים. השינויים כללו הוצאת פלטפורמות ישנות מהשירות בהן טנקים, זחל"מים, מרגמות כבדות, מערכות נ"מ, משאיות ומובילם. בזמן שתיכננו הכנסת טנק מרכבה סימן 3 וסימן 4, היו יחידות שהשתמשו עדיין בטנקי צנטוריון (שוט) בני 40. טנקי שוט ופלטפורמות ישנות אחרות נשלחו לגריטה.

במשך שנים נפגשו כוחות לאימון משותף רב-זרועי ואחר כך חזרו ליחידותיהם. מופז חולל שינוי לפיו סדר הכוחות (סד"כ) היה קבוע בכל אוגדה. לאוגדות המשוריינות צורפו חטיבות חי"ר קבועות, ארטילריה והנדסה שהתאמנו יחד ונלחמו יחד באותו מבנה. כמו כן בוצעו שינויים מבניים במטכ"ל. הוקמה מפקדת זרוע היבשה (מז"י).  הזרוע הזו אינה מפעילה כוחות מבצעיים, אלא פנויה לעסוק בסיפוק צרכי כוחות היבשה לטווחי הזמן השונים, תוך הערכת האיומים הביטחוניים, קידום טכנולוגי, פיתוח אמצעי לחימה  ועוד. מופז קידם מיקור חוץ של שירותים שונים עבור הצבא, כמו בינוי, הסעדה וכביסה.

בצבא חסרו אנשים בתחם הטכנולוגי, לנוכח הפיתויים שהוצעו לבעלי המקצועות הטכנולוגיים באזרחות. כדי להתגבר על המחסור בכוח אדם בתחום הזה, בשנת  2000 יזם מופז תוכנית "עתידים". התוכנית כללה איתור צעירים מוכשרים בתחום הטכנולוגי מהפריפריה, מתן להם מלגות ללימודים אקדמיים, שילובם בצה"ל במקצועות האלה ואף מתן ליווי וסיוע להם לאחר פרישתם מצה"ל. המחבר, בתור נער מהפריפריה בעצמו, מהעיר אילת, הרגיש הזדהות עמוקה עם הפרויקט. תלמידי התיכון שהופנו לאקדמיה היו עולים מאתיופיה, דרוזים, בדואים וצעירים משכונות מצוקה. הם למדו הנדסת מחשבים ותוכנה, מדעי המחשב, מערכות מידע ועוד. מופז הצליח לגייס תורמים מחו"ל לפרויקט. תוצאות הפרויקט מדברות בעד עצמן. בשנת 1999 רק שני אחוזים מקרב המקצועות הטכנולוגיים בצה"ל הגיעו מהפריפריה, בעוד כעבור כ-20 שנה הם מהווים 30 אחוז. התוכנית "עתידים" נמשכת ומתרחבת על עצם היום הזה [2022].

מאמץ גדול השקיע מופז בקידום שירות שוויוני לנשים. עד הרפורמה שיזם הועסקו הנשים בעיקר כפקידות: "לא יכולתי להמשיך להשלים עם אי-הצדק וחוסר השוויון" (עמ' 202). מטרתו המוצהרת הייתה בסופו של התהליך "ביום מן הימים" להגיע לשוויון מלא בשירות בכל התפקידים, כולל בקורס טיס, קורס חובלים ובתפקידי לחימה, מטה וטכנולוגיה. תוכניתו עוררה התנגדות סמויה מצד אלופים שניסו לעכב אותה – והתנגדות גלויה מצד הרבנים. מול התנגדות הרבנים, אחד הפתרונות שנמצאו היה מתן אפשרות לחיילים לשרת במחלקות שחיילות לא שירתו בהן. פתיחת המִשרות לנשים החלה בתפקידים הרכים, כמו תפקידי מטה, תחום הטכנולוגיה ותומכות לחימה. בהמשך, בשנת 2000, 450 נשים שובצו במערך הלחימה: במשמר הגבול, כמטיסות מזל"טים, בקורס טיס וקורס חובלים ועוד. שירות הנשים הוארך מ-18 ל-24 חודשים. מופז מינה אלופות משנה שאיכותן עלתה על זו של גברים שהתמודדו מולן, בהן מפקדת הבקו"ם, מפקדת בסיס ההדרכה של חיל המודיעין, ראשת מחלקת מודיעין שדה בחיל מודיעין שדה. בשנת 2000 הוקמה היחידה המעורבת הראשונה, פלוגת קרקל ראשונה של נשים וגברים שהתאמנו ביחד והוצבו בגבול מצרים.

מופז שם למטרה למצוא דרך לגיוס חרדים לצבא על ידי הקמת פלוגת חרדים, בה יהיה מזון כשר למהדרין והחיילים יוכלו להתפלל שלוש פעמים ביום. בינואר 1999 הוקמה הפלוגה החרדית הראשונה "נצח יהודה", ולאור הצלחת הפרויקט בשנים 2001-1999 הוקם גדוד חרדי. חרדים גם שולבו במקצועות הטכנולוגיה והתברר כי הכשרתם מהירה כי הם יודעים ללמוד.

בהכנת התקציב הצבאי ב-1998 לחמש השנים הבאות הדגש המרכזי היה על  הזירה הפלסטינית. נצפתה האפשרות של עימות כולל עם הרשות הפלסטינית, שעלולה להביא לכיבוש שטחי A  – הערכה              שעתידה הייתה להתממש. תוכנית החומש כללה מודרניזציה של הצבא על ידי הכנסת טנקים חדשים (מרכבה סימן 3 ו-4), צוללות חדשות (דולפין)  ומטוסים חדשים (F 16-I). צה"ל המשיך להשקיע בתחום הלוויינות והמל"טים, ובקיברנטיקה שתהפוך לסייבר. במקביל בוצעה התייעלות באמצעות צמצום במפקדות ובנציגויות בחו"ל, פרישת אנשי קבע ואזרחים עובדי צה"ל, מיקור חוץ ועוד. העובדה כי לתוכנית המודרניזציה ושילוב הנשים בצה"ל היה המשך ב-20 השנים הבאות מוכיחה כי המחבר ראה נכון את העתיד ופעל בהצלחה. לעומת זאת, בתחום הפיכתו של צה"ל לצבא צנוע – מטרה אליה חתר מאז כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל – הוא הצליח פחות.

לבנון, כל הדרך הביתה   בכל מוצב ברצועת הביטחון בלבנון היה כתוב כי חייליו נמצאים בו כדי להגן על יישובי הצפון, ולחלק מהמוצבים היה קשר עין עם יישובי הצפון. [אבל בפועל החיילים הגנו יותר על עצמם מאשר על היישובים.] החיילים ברצועת הביטחון הגנו על המדינה מפני חדירות מחבלים וירי קטיושות [רצועת הביטחון הייתה צרה מדי כדי למנוע ירי קטיושות]. מופז כרמטכ"ל פעל מתוך הנחה כי אי אפשר לנהל צבא בלי להיות בשטח, ובהתאם לכך הוא שהה בשטח כ-50% מזמנו והיה מגיע לרצועת הביטחון בתדירות של פעם בשבועיים. מופז כבר בתחילת כהונתו כרמטכ"ל הבטיח לבקר כל משפחה שכולה וקיים את הבטחתו. הוא הרגיש בכך צורך נפשי, וגם בתור מי  שאחראי בעיני ההורים על ילדיהם. עם כניסתו לתפקיד רמטכ"ל הוא העריך מחדש את המצב בלבנון והגיע למסקנה כי מוטב לא להסתכן בפעולות שמטרתן להוכיח התקפיות ותועלתן מעטה. הוא סבר שנכון להיות התקפי, אבל חשוב לשקול את הסיכון מול הערך. כמו כן העריך כי ניתן להשיג ניצחון במלחמה נגד חיזבאללה באמצעות ניצחונות טקטיים קטנים.

ממש לפני היציאה למבצע המודיעיני הראשון בלבנון  בתקופתו כרמטכ"ל, שכלל נחיתה בשטח אויב [אין תאריך ופרטים], נתניהו הזמין אליו את מופז, מתוך ניסיון לדחות את הפעולה לנוכח הסיכונים שבה (בדומה לביטול פעולה מצדו בתקופת ליפקין-שחק). ואולם מופז לא היה מוכן לוותר על המבצע ואף אמר כי הוא מוכן לחתום על נייר שאפשר לנחות באזורי הנחיתה המתוכננים. נתניהו לבסוף אישר את הפעולה, שהייתה מוצלחת. באישורֵי המבצעים בהמשך, נתניהו היה פתוח יותר. ביחסו של נתניהו למופז לא שרר אותו המתח שליווה את יחסו  עם ליפקין-שחק, אשר נתפס בעיני נתניהו כאיום פוליטי, כיוון שהיה אהוב על רבין ופרס.

עמדת הדרג המדיני מאמצע שנות ה-90 הייתה שישראל רוצה לצאת מלבנון, אבל בהסכם עם הסורים. הערכת המודיעין הייתה כי יציאה חד צדדית מלבנון לא תמנע המשך פעולות הטרור נגד ישראל. גם ראש המועצה לביטחון לאומי, מאיר דגן, בתחילת דצמבר 1998 קבע כי נסיגה חד צדדית מלבנון תביא את הטרור לקו היישובים. כל הרמטכ"לים ששירתו בתקופת נוכחותו של צה"ל בלבנון – משה לוי, דן שומרון, אהוד ברק ואמנון ליפקין-שחק – לא המליצו על נסיגה חד צדדית מלבנון. ליפקין-שחק ביקש שעמדת הצבא תהיה אחידה ולפיה יציאה ללא הסכם היא סיכון והימור. המלצה על יציאה חד-צדדית מלבנון מצד רמטכ"ל, פירושה היה כי צה"ל אינו מסוגל לשאת בעומס ההגנה על יישובי הצפון – ועל כן לא נעשתה  והושארה לדרג המדיני.

המלצותיו של נתניהו בעקבות האבדות בלבנון, להשתמש יותר באמצעים טכנולוגיים ולהסתובב פחות בשטח, לא היו מועילות. כדי להילחם נגד חיזבאללה היה צורך לשלוט בשטח ביום ובלילה. בינואר 1999 פיטר נתניהו את איציק מרדכי (בחשד שיצטרף למפלגת מרכז) כשר הביטחון  ומשה ארנס נכנס במקומו לתפקיד. ארנס היה אדם סימפטי, אך עצתו לצמצם את מספר החיילים והמוצבים ברצועת הביטחון הייתה תלושה מהמציאות. בפברואר 1999 פקדו את צה"ל בלבנון שני אסונות. כוח צנחנים שיצא למארב, נתקל במארב של חיזבאללה ושלושה קצינים נהרגו; ותת אלוף ארז גרשטיין, מפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) ושני חיילים וכתָּב נהרגו בעלייה על מוקש.

נפילתו של מפקד היק"ל השפיעה מאוד על הציבור בישראל. בהתאם להחלטת הכנסת מדצמבר 1998 נקבע כי הבחירות לכנסת הבאה תיערכנה במאי 1999. סקר שעשה אהוד ברק, מנהיג מפלגת העבודה,  לקראת הבחירות לכנסת גילה כי רוב העם תומך ביציאה מלבנון. לקראת הבחירות הבטיח ברק למעשה כי הוא יוציא את צה"ל מלבנון עד יולי 2000, בהסדר ותוך הבטחת יישובי הצפון. נתניהו גם כן תמך ביציאה מלבנון עם סידורי ביטחון, אך הוסיף כי מי שטוען כי ניתן לעשות זאת תוך שנה, יֵצא מלבנון ללא שום תמורה או הסכם. מופז קובע: במקרה הזה נתניהו צדק.

לפי הערכת אמ"ן, קביעת תאריך ליציאה מלבנון, יצרה מומנטום [נתנה תנופה]  לפעילות חיזבאללה. בליל הבחירות, בין ה-17 ל-18 במאי 1999 ירה חיזבאללה 60 קטיושות לעבר יישובי הצפון. לנוכח חומרת האירוע והתרחשותו בליל הבחירות, צה"ל הציע להגיב מייד בתגובה רחבה, שכללה תקיפת מטרות חיזבאללה ותשתיות לבנוניות אזרחיות. נתניהו בישיבת הממשלה הקרובה תמך בתגובה רחבה – אבל, להערכת מופז, ייתכן שארנס שכנע את נתניהו לחזור בו מעמדתו. בכל מקרה התגובה לא יצאה לפועל וזו הייתה טעות. המבצע יצא לפועל רק כחודש לאחר מכן, ב-24 ביוני, בעקבות ירי קטיושות שגבה שני קורבנות בקריית שמונה. נתניהו אישר את הפעולה. חיזבאללה וסוריה הופתעו מעוצמת התגובה והושגה הרתעה למשך כמה חודשים.

ב-6 ביולי  1999 הושבעה ממשלה חדשה בראשות אהוד  ברק, אשר כיהן בה גם כשר הביטחון. בממשלה הזו, מתן וילנאי היה חבר בקבינט הביטחוני ושר המדע, התרבות והספורט. מופז, אשר בתוקף תפקידו כרמטכ"ל השתתף בישיבות הקבינט, כתב פתק לווילנאי בו הציע לחדול מרוגז ולדבר. וילנאי לא נהג לדבר גם עם חבריו השרים בממשלת ברק, והם איציק מרדכי ואמנון ליפקין-שחק [שתמכו במינוי מופז לרמטכ"ל]. וילנאי השיב על הפתק של מופז בנימוס, אך שיח של ממש לא התקיים ביניהם.

מופז היה ספקני לגבי תוכניתו השאפתנית של ברק להגיע להסכם בשלושה מסלולים – הסורי, הלבנוני והפלסטיני – תוך שנה, ועם זאת התפלל שתצליח. לנוכח ההשלכות הביטחוניות של המהלכים המדיניים שתכנן ברק, התבקש שיתוף פעולה אמיתי בתוכניות עם הדרג הצבאי, אך שיתוף כזה לא התקיים. הצבא התבקש להכין בעיקר חומר ומפות. בפגישה ראשונה עם מופז הציג ברק את מחשבותיו ביחס ללבנון. הוא אמר כי ברצונו לצאת מלבנון בהסכם, אבל אם יתברר כי אין אפשרות לעשות זאת, נצא באופן חד-צדדי. ברק המשיך: בינתיים אנו לא מדברים על יציאה חד-צדדית. הערכת אמ"ן הייתה כי נשיא סוריה חאפז אסד לא יהיה מוכן לקבל את רמת הגולן ללא קו ה-4 ביוני 1967 הנושק לכנרת, ומסיבה זו הסיכוי להגיע אתו להסכם שיוביל ללחץ מצדו על חיזבאללה נמוך. בינואר 2000 נכשלו השיחות בין ישראל לסוריה שהתקיימו בשפרדסטאון (ארה"ב) [בהשתתפותו של ברק ושר החוץ הסורי פארוק א-שרע]. בעקבות זאת, בפברואר , הגביר חיזבאללה את פעילותו נגד צה"ל ברצועת הביטחון. מופז, נאמן לתפיסתו כי על המפקד להיות בשטח, ב-15 בפברואר, לתדהמת מפקד המוצב דלעת,  הגיע לביקור במוצב בשעה 11 בלילה.

למחרת ב-16 בפברואר 2000, במהלך ישיבת הקבינט, ברק הגניב למופז פתק בו ביקשוֹ להכין תוכנית מגירה ליציאת צה"ל מלבנון עוד לפני יולי, למשל אמצע יוני – ומופז עוד לפני כן [בתחילת פברואר?] בדיון במטכ"ל ביקש להיערך לתרחיש כזה. ב-5 במארס 2000 קיבלה הממשלה החלטה פה אחד על יציאה מלבנון בהסכם עד יולי 2000, תוך רמז לאפשרות מימוש ההחלטה הזו גם ללא הסכם. להחלטה הזו היו השלכות ביטחוניות ברורות, אך לישיבה לא רק שלא הוזמנו הרמטכ"ל, אלוף פיקוד הצפון וראש אמ"ן, אלא שלוש האישים האלה גם לא ידעו על אותה ישיבה היסטורית של הממשלה. זו הייתה טעות קשה. ייתכן כי ברק לא הזמין את אנשי הצבא כי חשש מתיאור אפוקליפטי שישפיע על מישהו מחברי הממשלה להתנגד להחלטה.

בעקבות כישלון הפסגה בז'נבה בין הנשיאים ביל קלינטון וחאפז אסד, שנערכה ב-26 במארס 2000, היה ברור שלא יהיה הסכם עם הסורים לא בשאלת הגולן ולא בנושא הלבנוני. הצבא נערך לאפשרות כזו מראש והכין מבעוד מועד תוכנית ליציאה חד-צדדית מלבנון. תוכנית זו אפשרה לצה"ל לצאת מלבנון ללא נפגעים כעבור חודשיים. הערכת אמ"ן הייתה שצד"ל לא יחזיק מעמד במקרה של יציאה חד צדדית. בינתיים, היעדר קונצנזוס סביב שאלת היציאה מלבנון חלחל לצבא. בכירים בצבא, שגדלו על חשיבותה של רצועת הביטחון בהגנה על יישובי הצפון, חששו מיציאה חד-צדדית. עמדתו של מופז הייתה כי צה"ל כפוף להחלטות הממשלה והדרג המדיני.

שאלות רבות הטרידו את מופז סביב היציאה החד-צדדית. הדור שלו מעולם לא עמד בפני מציאות של נסיגה משטח הנתון תחת לחימה קשה. "איך יגיבו הסורים? מה יעשה חיזבאללה? איזו אש תיפתח עלינו? איך נבטיח את שלום החיילים בשטח הגדול...? ומה עם צד"ל?...ולא פחות חשוב: איך תשפיע יציאה חד-צדדית מלבנון על הזירה הפלסטינית?" (עמ' 232). היה חשוב מאוד להסתיר מהאויב את לוח הזמנים, כדי שהיציאה לא תתבצע תחת אש. באפריל 2000 נפגש מופז עם מפקד צד"ל אנטואן לאחד. באותו הזמן חלק ממוצבי צד"ל כבר החלו לאבד שליטה. הגנרל היה מיואש ומנותק מהמציאות.

משחק המלחמה המתוכנן לקראת היציאה תוכנן ל-29 במאי 2000 – אבל היציאה בפועל הקדימה אותו. ב-22 במאי מוצבי צד"ל קרסו במהירות זה אחר זה. הקצינים הבכירים, בהם אלוף פיקוד הצפון גבי אשכנזי ומופז היו תמימי דעים כי בעקבות אפקט הדומינו של קריסת צד"ל צריך לצאת מלבנון כבר באותו היום או למחרת. ברק בתחילה עדיין לא היה מוכן לקבל החלטה, אבל לאחר ישיבת הממשלה באותו היום אישר את עמדת הצבא. למחרת בלילה ה-23 במאי החלה יציאת צה"ל מלבנון. "אם היינו מאחרים בכמה ימים...זה עלול היה לעלות לנו בדמים" (עמ' 236). "היציאה המהירה...הייתה מאורגנת היטב ואף חייל לא נשרט, תודות לעבודה המדויקת מאוד שקדמה לה" (עמ' 237).  ב-24 במאי 2000 בשעה 06:40 לא נותר אף חייל צה"ל על אדמת לבנון.

לצד השמחה הגדולה על היעדר נפגעים, מופז היה מודאג מאוד. חיזבאללה ישב ממש על הגדר, ובהמשך, כאשר מופז היה מגיע לסיורים, אנשי הארגון היו קוראים בשמו ובשמו של גבי אשכנזי. "לאהוד ברק היה אומץ לב מדיני...הוא סירב לתנאי הסורי, אבל הוא היה מוכן לקחת את הסיכון הכרוך ביציאה חד-צדדית מלבנון, שאיש לא ידע כיצד תסתיים" (עמ' 239)

לקראת אינתיפאדה, מאי-ספטמבר 2000   במקביל להיערכות ליציאה מלבנון נערך צה"ל לעימות בזירה הפלסטינית. השאלה הייתה רק מתי זה יקרה. "בזה אחר זה נפלו מנהיגינו  [רבין, פרס, נתניהו ושרון]  ברשתו שלערפאת. כוונותיהם של כולם היו טובות: הם רצו בכל לבם להגיע להסדר...אבל כל זה נעשה מול האיש הלא נכון..[אצל ברק] הבעיה הייתה גדולה עוד יותר: ריצת אמוק להסדר...אבל גם לממשלה שהגיעה אחריו...נדרש זמן רב כדי להבין את המציאות ולקבל את ההחלטה הנכונה, היחידה שיכלה לעצור את מכת הפיגועים" (עמ' 240). כבר ב-1999 לצבא היו שורה של תוכניות לעימות אפשרי עם הפלסטינים, בהן עימות מוגבל מתמשך שיטופל על בסיס סד"כ סדיר ותגבור מילואים; ועימות בעוצמה גבוהה שמחייב השתלטות על שטחי A וגיוס מילואים נרחב.

ב-15 במאי 2000, במסגרת ציון יום הנכבה, פרצו מהומות אלימות נגד חיילי צה"ל בגדה וברצועה. ערפאת נתן אור ירוק לאנשי התנזים בראשות מרואן ברגותי לפעול. חלק מהשוטרים הפלסטינים הצטרפו למהומות של אנשי התנזים החמושים. כלקח מאירועי פתיחת המנהרה ב-1996 – שגבו מותם של 17 חיילים – צה"ל נערך לאירועים באמצעות מערך צליפה ומיגון. לפלסטינים היו 8 הרוגים וכ-400 פצועים, רובם שוטרים פלסטינים. לצה"ל ולמג"ב היו 16 פצועים, הרוב באורח קל. בעקבות אירועי יום הנכבה, ב-20 במאי הגיע מופז לפגישה עם ערפאת בעזה. הרמטכ"ל לא ידע אז כי כבר ב-23 בחודש יתחיל צה"ל בנסיגה מלבנון. מופז העביר לערפאת מסר תקיף: השתוללות התנזים נעשתה בידיעתך; "לא הייתי רחוק" ממתן אישור ירי של מסוקי קרב וטנקים; ודרישה לפרק את התנזים מנשקו. ערפאת היה אדיש לאזהרותיו של מופז ושפת הגוף שלו הייתה של אדם הנערך לעימות.

במקביל לאירועים הקשים בזירה הלבנונית והפלסטינית, הייתה "מתיחות גדולה" בין מופז לברק בעיקר בנושא  מינוי סגן הרמטכ"ל  והתקציב. מופז עמד על כך שסגנו עוזי דיין יסיים את תפקידו ביולי 2000. לאחר עיכובים מצד ברק, ב-15 בספטמבר נכנס משה בוגי יעלון לתפקיד סגן הרמטכ"ל. עוזי דיין התמנה לראש המועצה לביטחון לאומי (מל"ל) – אך בניגוד לתביעתו של מופז המשיך ללבוש מדים בתפקידו החדש. בכך שמר עבורו ברק את האופציה להתמנות לרמטכ"ל. בדיעבד אומר מופז כי במעמד חילופי הסגנים הוא אמר דברים קשים ומיותרים [אין פירוט], שאינם אופייניים לו – דברים שהופנו בעיקר כלפי ברק. מופז מוסיף, כי הוא אינו אדם נוקם ונוטר, ובתקופת כהונתו של בנימין בן אליעזר כשר הביטחון אמר, שהן יעלון והן דיין ראויים לתפקיד הרמטכ"ל. [אין פירוט מדוע ניסה, בזמנו, למנוע את מינויו של דיין לרמטכ"ל.] אשר לתקציב הצבאי, הוא קוצץ ב-800 מיליון שקל, בלי שהוזמן מופז לדיון בו – על אף ההתייעלות ביוזמת הרמטכ"ל שכבר הביאה לקיצוץ. ברק הצדיק את הקיצוץ בטענה כי ישראל עומדת בפני הסכמי שלום.

האינתיפאדה השנייה      כישלון הפסגה המשולשת – קלינטון ברק וערפאת – בקמפ דיוויד בסוף יולי 2000 קירב את העימות עם הפלסטינים. הגפרור שהצית את האינתיפאדה השנייה היה עלייתו של מנהיג הליכוד והאופוזיציה, אריאל  שרון, להר הבית ב-28 בספטמבר 2000. "אין בליבי כל כעס על שרון, זכותו הייתה לעשות זאת, ובכל מקרה הזירה לא התלקחה בגלל מעשה: היא הייתה רוויית אדי דלק עוד קודם" (עמ' 249). התארגנות צה"ל מבעוד מועד מנעה נפגעים בצד הישראלי והביאה לנפגעים רבים בצד הפלסטיני. בהקשר למותו של הנער הפלסטיני מוחמד א-דורה ב-30 בספטמבר 2000, אשר נקלע לחילופי אש בין כוחות צה"ל לפלסטינים בצומת נצרים (רצועת עזה), למופז אין ספק כי הוא לא נורה מצד חייל ישראלי בכוונה תחילה. זאת ועוד. כחודש וחצי לאחר האירוע, צוות מרפא"ל, מצויד במערכות הדמיה ממוחשבת, הצליח להוכיח כי הכדורים הקטלניים הגיעו מהצד הפלסטיני.

בהקשר למותו של החייל הפצוע מדחף יוסף, בקבר יוסף בשכם ב-1 באוקטובר 2000, מופז דוחה את הטענה כי צה"ל הפקיר חייל פצוע בגלל היותו דרוזי. בעת התקרית, הפיקוד הבכיר שטיפל באירוע – כולל מופז שמיהר להגיע לחפ"ק – לא ידע את זהותו של החייל. השיקול המרכזי שעמד בפני הפיקוד הבכיר בחפ"ק היה כיצד לחלץ את הפצוע בדרך המהירה ביותר. כאשר גי'בריל רג'וב, ראש הביטחון המסכל בגדה, הבטיח לחלץ את הפצוע בעזרת שוטרים פלסטינים, הצבא ויתר על האופציה של פריצת חייליו למקום – שהייתה נתקלת בהתנגדות ובאובדן חיי חיילים. ואולם רג'וב לא עמד בהבטחתו והחייל מת מאובדן דם. עוד לפני האירוע ביקש צה"ל לפנות את כוח המג"ב מקבר יוסף – ואולם הממשלה סירבה להיענות לבקשה משיקולים פוליטיים, ורק ארבעה ימים לאחר האירוע הסכימה לכך. ב-12 באוקטובר 2000 בוצע מעשה לינץ' אכזר נגד שני חיילים שנכנסו בטעות לרמאללה. בתגובה תקף צה"ל תחנת משטרה ריקה וכמה נגמ"שים. מופז סבור כי התגובה הייתה צריכה להיות חזקה יותר. בסוף אוקטובר מופז הגיע למסקנה שיש להיערך למלחמה מוגבלת. לאור העובדה כי "חוק ומשפט הם נר לרגלינו...הטלתי על הפצ"ר [פרקליט צבאי ראשי]...להכין את התשתית המשפטית למלחמה כזו, בתמיכתם של נשיא בית המשפט העליון...והיועץ המשפטי לממשלה" (עמ' 255). [הרושם שמנסה ליצור מופז כאילו דיכוי האינתיפאדה – כולל ירי באש חיה –  נעשה בהקפדה להוראות הצה"ליות ולמשפט הישראלי, כנראה אינו מדויק. יש הטוענים כי מספר ההרוגים הגדול בצד הפלסטיני בתחילת האינתיפאדה, שנגרם בהתאם למדיניות מכוּונת של מופז, הביא בתגובה לפיגועי ההתאבדות.] במקביל סבר כי יש לעבור לפעילות התקפית נגד הפלסטינים וכי "שלב ההכלה הסתיים" (עמ' 256).

ב-23 בדצמבר 2000 הגיש הנשיא האמריקאי את "מתווה קלינטון" לפתרון הסכסוך בין ישראל לפלסטינים, לפיו כ-95% מיהודה ושמרון יעברו למדינה פלסטינית. מופז, אשר הוזמן לממשלה להציג את עמדתו ביחס למתווה, טען כי התוכנית מנוגדת לאינטרסים הביטחוניים-לאומיים של ישראל ופירט את הבעיות: העומק האסטרטגי של ישראל יהיה 20-15 ק"מ, כאשר בשטח הזה נמצאים עיקר הנכסים האסטרטגיים של המדינה; המדינה הפלסטינית, במיוחד לנוכח אישיותו של ערפאת,  תהפוך למדינת טרור אשר הצטיידותה ההדרגתית באמצעים מתקדמים יותר תגביר את האיום על ישראל. בעקבות חוות הדעת הזו מופז לא הוזמן יותר לישיבות הממשלה מסיבה ברורה: ממשלת ישראל קיבלה את המתווה תוך הסתייגויות אחדות. בתקופת האינתיפאדה ברק מיעט לשתף את הצבא והרמטכ"ל בהתוויית המדיניות בשטח והתחמק משאלות קשות. מופז טוען כי המדיניות של ניהול משא ומתן עם הפלסטינים תחת אש הייתה מוטעית. היה זה לא משא ומתן, אלא "מסע למתן" ויתורים נוספים תחת אש. לראש הממשלה שעסק במשא ומתן, לא היה זמן לתפקד במקביל כשר הביטחון. ההישג הגדול של ברק בתחום הפלסטיני היה חשיפת פרצופו האמיתי של ערפאת. ריצת האמוק של ברק לשלום הייתה טעות גדולה שעלתה לישראל בקורבנות רבים. הטעות שלו נבעה חלקית מתוך רצונו להוכיח כי הוא האיש שיביא את השלום.

בפברואר 2001 התקיימו בחירות לראשות הממשלה בהן ניצח מנהיג הליכוד אריאל שרון את אהוד ברק בהפרש גדול, וב-7 במארס הוקמה ממשלה חדשה בראשותו. לא היה קשר קודם בין מופז לשרון, מלבד, כאמור,  אותה פגישה ב-1998 בה הודיע למופז כי ימליץ עליו לכהן כרמטכ"ל. בתור ראש ממשלה, סגנון עבודתו עם מופז היה שונה בתכלית מזו של ברק. כבר מהתחלה שרון היה מעוניין ליצור קשר אישי וחברי עם מופז. הוא קיים אתו שיחת חברים, התעניין בסיפור חייו כעולה מאיראן, הכתיב לו את מספרי הטלפון האישיים שלו וביקש שיתקשר אליו בעת הצורך. ואולם מופז הקפיד לא להתקשר לשרון במספרי הטלפון האלה. ביודעו כי שרון "פרא אדם", רצה מופז שכל שיחותיו עם שרון תהיינה מתועדות, במקרה של הקמת ועדת חקירה. [מופז רומז לחששו מכך ששרון עלול היה לסבכו בפעולה בעייתית מבחינה משפטית ביחס לפלסטינים, בלי שלמופז יהיה תיעוד להוכיח את חפותו (עמ' 258).]

שרון  זלזל בשר הביטחון בנימין בן אליעזר (פואד) ושמר את המושכות בידיו. שרון ופואד חששו כי מופז, שהיה פופולארי בציבור, עלול לחבור לבנימין נתניהו – דבר שאז לא עלה בדעתו של מופז. שר החוץ, שמעון פרס, דגל בהמשך המדיניות של משא ומתן תחת אש. שרון בתחילת שלטונו התנגד למדיניות הזו. "שיחת הטלפון של שרון עם ערפאת בנוכחותי [אין תאריך]  הייתה, ככל הידוע לי, בין הבודדות שהתקיימה" (עמ' 260). שרון עצמו מעולם לא נפגש עם ערפאת.

אבל המדיניות מדברים תחת אש נמשכה. על אף שהפיגועים הלכו וגברו, הממשלה המשיכה לתת לערפאת הזדמנות אחר הזדמנות. מופז הגיע מכבר למסקנה כי הרשות הפלסטינית נגועה בטרור ומשתתפת בפיגועים וכי הדרך היעילה להילחם בטרור היא להשתלט על שטחי A. ואולם ממשלת שרון נמנעה לקבל החלטה כזו. שרון, מפאת דמותו הניצית והמיליטנטית, שאף לשפר את תדמיתו בארה"ב. יש לציין כי בעת האינתיפאדה השנייה דעת הקהל אף במדינות המערב הייתה עוינת לישראל, בתור מדינה כובשת. [סיבה נוספת שהרתיעה את שרון מפעולה צבאית מאסיבית נגד הטרור הפלסטיני הייתה כנראה נעוצה בחששוֹ כי מהלך כזה עלול להביא להרג רחב גם של לא מעורבים בצד הפלסטיני. יש להניח, כי מסקנות ועדת כַּהַן משנת 1983  אשר הטילו על שרון אחריות עקיפה לטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה, פסלו את כהונתו כשר ביטחון בעתיד ונדמה היה בזמנן כאילו שמו קץ לקריירה הפוליטית שלו    עמדו כלקח לנגד עיניו.]

שרון ופואד לא הכירו את צה"ל של שנת 2001, את היכולות שלו ואת היערכותו המאסיבית שלו לעימות. על אף מספר הקורבנות העצום, רק כעשרה אחוז מהפיגועים שתכננו הפלסטינים אכן התבצעו, וזאת בזכות שיתוף הפעולה בין הצבא לשב"כ. את התסכול על המשך הפיגועים הטילו שרון ופואד – לא על חוסר יכולתם לקבל החלטה אסטרטגית להיכנס לשטחי A – אלא על הצבא. בביקורו הראשון של שרון בפיקוד הדרום [אין תאריך]  הוא העיר לאלוף פיקוד: "בתקופתי דיברו פחות ועשו יותר" (עמ' 262). מקוממת במיוחד הייתה היעדר תגובה צבאית מצד הממשלה על הפיגוע במתחם הדולפינריום בתל אביב ב-1 ביוני 2001 במהלכו נרצחו 21 צעירים ו-120 נפצעו. בעקבות ירי על היישוב היהודי בחברון, צה"ל השתלט על הגבעות אבו סניינה וחארת א-שייח'. לנוכח ניסיונו של פרס לחדש את המשא ומתן עם הפלסטינים, החליט הקבינט לסגת מהגבעות, בניגוד להמלצתו של מופז. בהודעה שפרסם דובר צה"ל על רקע החלטת הממשלה, הופיע משפט אחד, שלא בידיעתו של מופז, לפיו הירידה מהגבעות מהווה סכנה לאזרחים החיים באזור. פואד ושרון זעמו על שמופז חרג מסמכותו, ופואד איים לפטר את מופז – אך לבסוף האירוע הסתיים בנזיפה.

בדצמבר 2001 החליטה הממשלה לנתק קשר עם ערפאת ופסקה כי ערפאת אינו רלוונטי יותר. אף על פי כן, הדרג המדיני עדיין נמנע מלהחליט על הצורך בהכרעה צבאית ועדיין האמין בפעולות כירורגיות מהירות בשטחי A, בסיכולים ממוקדים שיביאו להפסקת אש ולחידוש המשא ומתן. "אני לא זוכר עוד תקופה בהיסטוריה שלנו, שבו בזמן שהצבא עסק באינטנסיביות בהכנות למלחמה, הדרג המדיני חיפש פתרון מדיני שכבר מזמן לא היה רלוונטי" (עמ' 265).

השתלטות על קרין איי     ב-3 בינואר 2002, בים האדום סמוך לשארם-א-שייח', השתלטו תוך שמונה דקות 60 לוחמי שייטת 13 על אונייה קרין איי שעסקה בהברחת אמל"ח עבור הרשות הפלסטינית. מופז היה מעורב במבצע כאילו היה מפקד עליו, החל בשלב הגעת חומר המודיעיני הראשוני על האונייה וכלה בתכנונו. בעת ההשתלטות על האונייה הוא צפה על המבצע מחפ"ק אווירי במטוס בואינג, לצד מפקד חיל הים, ידידיה יערי ומפקד חיל האוויר דן חלוץ. כפי שהתברר בהמשך, על הספינה היו 50 טונות של אמל"ח שהועמסו על ידי משמרות המהפכה באיראן ונועדו להגיע לרשות הפלסטינית, דרך תעלת סואץ, לרצועת עזה. אמצעי הלחימה כללו בין היתר 60 קני רקטות ומרגמות; כ-2000 רקטות ופצמ"רים; 700 רקטות נגד טנקים מסוגים שונים; ומוקשים נגד טנקים; וכמו כן  TNT קטלני ביותר שיספיק ל-450 מחבלים מתאבדים. עוד התברר מהתחקירים, שערפאת החל את הדיאלוג עם האיראנים בנושא אמצעי הלחימה עוד בתקופת כהונתו של ברק, בימי קמפ דיוויד, כשניהל כביכול משא ומתן לשלום (עמ' 278).

ב-17 בינואר 2002, בהוראת ראש הממשלה יצא מופז לביקור בארה"ב. מצויד בחומר המוכיח כי ערפאת יזם וביקש נשק מהאיראנים, נפגש מופז עם בכירי הממשל המדיני והביטחוני של ארה"ב, בהם היועצת לביטחון לאומי קונדוליסה רייס, שר החוץ קולין פאוול, וראש הסי-איי-אי ג'ורג' טנט. הוא ביקש אור ירוק להשתלטות על שטחי A. דבריו חלחלו. מעתה האמריקאים דרשו הפסקת הטרור תחילה, כתנאי להמשך התהליך המדיני.

אף על פי כן, לאחר תפיסת "קארין איי" המצב עדיין לא השתנה מהותית: בקשתו של מופז להגיע להכרעה נדחתה. שרון ופואד חזרו מביקור בארה"ב עם בקשה להתאפק עוד קצת, כיוון שהאמריקאים עומדים בפני מערכה בעיראק, בה מעוניינים לזכות בתמיכת מדינות ערב. חודש פברואר 2002 היה הקטלני ביותר מאז תחילת האינתיפאדה וחודש מארס יהיה אף קטלני יותר וגבה 136 קורבנות. הקרע בין שרון לפואד הלך והתרחב. בעוד ראש הממשלה דגל בגישה אגרסיבית, שר הביטחון לא מיהר לאשר מבצעים. מסוף פברואר החל צה"ל להיכנס למחנות הפליטים ביו"ש. פעולה כזו נחשבה בעבר כטאבו, כיוון שמדובר היה בשטח בנוי בצפיפות רבה, בו הבתים נושקים זה לזה, הסמטאות צרות, ואלפי חמושים מסתובבים בדרכים ממולכדות. צה"ל הוכיח כי פעילות במחנות אפשרית ובמהלכה נהרגו 200 מחבלים ו-1,200 נעצרו. לצה"ל היו שני הרוגים וכמה פצועים.

במארס 2002 נפלה הכרעה בשאלת בחירת הרמטכ"ל הבא. שרון רצה במפקד חיל האוויר דן חלוץ. מופז אמר כי ישנם שני מועמדים ראויים – משה בוגי יעלון ועוזי דיין – והוא ממליץ על יעלון, בגלל ניסיונו. בסופו של דבר יעלון נתמנה לרמטכ"ל הבא.

ב-27 במארס 2002, בליל הסדר בפיגוע במלון "פארק" בנתניה, נרצחו 30 ו-160 נפצעו. "היה זה פיגוע ההתאבדות הקשה ביותר בהיסטוריה של ישראל". שרון שאל את מופז "מה עושים?". מופז השיב כי "אין ברירה, חייבים לפגוע בתשתיות הטרור באיו"ש ולאיים פיזית על שלטונו של ערפאת. המשמעות היא גיוס מילואים ופעולה נרחבת לאורך זמן, שינוי האסטרטגיה ומתן חופש פעולה לצה"ל בכל מקום" (עמ' 185). הפעם, שרון ופואד הסכימו גם כן שאין ברירה. חלף כמעט עשור מהסכמי אוסלו, שנתנו לפלסטינים כלים לשנות את המציאות. במקום זאת, מרואן ברגותי התחרה בערפאת ובנה את התנזים, ערפאת רכב על גלי הטרור, ובשטח פעלו והתעצמו חמאס  וג'יהאד.

חומת מגן: המלחמה על הבית     ישיבת הקבינט החלה ב-28 במארס בשעה 23:00 ונמשכה עד 01:30 למחרת. במהלך הדיון אמר מופז בין היתר כי המבצע נועד להפוך את שטחי A לשטחי B, כלומר לשטח תחת שליטה ביטחונית ישראלית, וכי למען השגת מטרה זו יזדקק לארבעה שבועות בתור התחלה עם אפשרות לארבעה שבועות נוספים. מטרת המבצע הייתה לפגוע קשה בתשתיות הטרור. מבצע חומת מגן היווה תפנית אסטרטגית שממנה ואילך השתנתה המציאות. הקבינט אישר את התוכנית ואת גיוס המילואים. השרים שמעון פרס ומתן וילנאי התנגדו למבצע. צה"ל נערך לגיוס מילואים בשני גלים: אחד מיידי ושני להחלפה. צה"ל לא יכול היה להיכנס בבת אחת לכל שטחי A, כיוון שהיה צורך לשמור חלק מהכוחות כעתודה לחזית הצפונית.

שעת ה-ש' נקבע ל-03:00, 29.3.2002. מבצע "חומת מגן" נפתח בכניסה לרמאללה, בתקיפת המוקטעה ובכיתורו של ערפאת. עוד בישיבת הממשלה פואד התנגד לכיתור ההדוק של ערפאת ובזמן המבצע ביקש "אל תתקרבו לערפאת" (עמ' 291). כבר באותו הלילה השתלט צה"ל על המוקטעה בלי להיכנס ללשכתו של ערפאת; ומופז, בהתאם לחשיבות שייחס להיותו בשטח עם החיילים, באותו היום הגיע למוקטעה. למחרת החל להיאסף מידע מהחומר שנמצא במוקטעה ומחקירות העצורים. התברר שאמל"ח הוחדר לשטח גם במטוסו של ערפאת ובמכוניתו. כבר בתחילת המבצע האמריקאים העלו דרישות: לא לפגוע בערפאת ולא להוציא אותו מרמאללה. ימים אחדים לאחר המבצע, בפגישה עם שרון ובלי היותו מודע שהרמקולים פתוחים, אמר מופז: "אריק, צריך להעיף אותו [ערפאת] ויש לנו הזדמנות לעשות את זה" (עמ' 292). כוונתו של מופז הייתה לשלוף את ערפאת מן המוקטעה, בלי לפגוע בו ("פגיעה בערפאת הייתה עלולה לגרם לנו נזק, שלא יאפשר לנו לפעול בתוך הערים הפלסטיניות", עמ' 288), ולהרחיק אותו לסודאן עם מזון וצוות רפואי. ועדת השירותים החשאיים התנגדה להרחקתו, וכמו כן פואד ופרס.

גיוס המילואים התחיל בבוקר ב-29 במארס ויותר מ-100% התייצבו, גם כאלה שכבר שוחררו ממילואים. המבצע חִייב לפעול כירורגית כדי למזער את הנזק לאוכלוסייה האזרחית הפלסטינית. לנגד עיניו של מופז עמד אירוע ממבצע "ענבי זעם" נגד חיזבאללה ב-1996, כאשר פגז תותח לעבר כפר כנא גרם למותם של כ-100 אזרחים והביא לסיום המבצע.

בשכם התרכזו רוב המפקדות של חמאס, הג'יהאד האסלאמי והחזית העממית וגם רוב המעבדות לחומרי נפץ.  במהלך השתלטות על שכם, כ-1200 מחבלים נתפסו בקסבה, מתוכם 80 "כבדים" וכ-80 מחבלים נהרגו. בביתו של מפקד המשטרה הכחולה בעיר נתפסה מעבדה לייצור פצצות. בזירה אחרת, במפקדתו של ראש המודיעין המסכל ג'יבריל רג'וב שבעיירה ביתוניא (ליד רמאללה) – אשר כותרה – נמצאו עשרות מבוקשים, ביניהם האחראים לפיגוע בדולפינריום. מופז מציין כי לפני האינתיפאדה נוצרו לכאורה יחסים יותר מאשר קורקטיים בינו לרג'וב: מופז הזמין את בנו יונתן, אז תלמיד תיכון, לפגוש את רג'וב, האיש מולו ניהל משא ומתן; ומופז טרח להביא מתנה ליום הולדת בנו של רג'וב. על כן, מופז הופתע כאשר בלשכתו של האיש, שתפקידו היה לסכל טרור והיה שותף במשא ומתן לשלום, נמצאו טליתות, פאות נוכריות וכיפות – ציוד מסווה למחבלים שנשלחו לרצוח אזרחים יהודים.

הקרב על ג'נין החל בלילה בין ה-3 ל-4 באפריל 2002 ונמשך תשעה ימים. כחודש לפני הקרב, חיילי צה"ל נכנסו למחנה הפליטים בעיר והפתיעו את המחבלים. כלקח מההפתעה, הכינו המחבלים את המחנה לכניסה אפשרית נוספת של צה"ל. נשים וילדים גויסו להכנת מטענים מאולתרים וחגורות נפץ. אזרחים רבים גורשו מבתיהם שמולכדו לאחר מכן. הלחימה בעיר הייתה קשה. מתוך 29 חיילים שנהרגו "בחומת מגן", 23 נהרגו בקרב על ג'נין ו-13 מתוכם במארב במחנה הפליטים בג'נין ב-9 בחודש. [בעקבות האבדות הקשות במארב?] הורה מופז להפעיל דחפורים מסוג D9L. הדחפורים איימו להרוס בתים בהם התבצרו מחבלים, המחבלים נכשלו לפגוע בדחפורים ובחרו להיכנע. "בסופו של דבר, רק הדחפורים גרמו להם [למחבלים] להיכנע ושמו קץ ללחימה" (עמ' 296).

מופז דוחה את הטענות בדבר טבח שבוצע בג'נין. צה"ל סיכן את חיי חייליו בלחימה מבית לבית – בעוד מדינות אחרות במלחמה נגד טרור היו נוהגות בשיטות לחימה אחרות: הן היו קוראות לתושבים לצאת מהעיר ומהמחנות ולהיכנע, ואחר כך היו מפגיזות את המקום מהאוויר ומהיבשה. לאחר המלחמה, צה"ל התייצב לטובת החיילים שנלחמו לטיהור שמם, בעקבות הסרט "ג'נין, ג'נין" של הבמאי הישראלי-ערבי מוחמד בכרי, סרט שייחס לחיילים פשעי מלחמה. מופז התנגד בתוקף לאפשר לוועדה מטעם האו"ם – שהוקמה בהתאם להחלטת מועצת הביטחון – לחקור את חיילי צה"ל בנושא ג'נין. בתחילת מאי 2002 הוועדה הזו פורקה, ומופז ראה בכך ניצחון אישי.

מרואן ברגותי, ראש התנזים ו"גדודי חללי אל-אקצא" הוכרז יעד למעצר בעדיפות עליונה, ולא בסיכול, אלא אם מעצרו מסכן את חיילי צה"ל. לאחר שנודע לאמ"ן על מקום מחבואו של ברגותי ברמאללה, מופז העריך כי האיש ייכנע, בלי לירות, מפאת היותו פחדן. ואכן, ב-15 באפריל כאשר נפתחה הדלת לדירה בה הסתתר, יצא האיש בידיים מורמות, "רועד כעלה נידף" (עמ' 301).

במהלך המבצע, צה"ל תקף גם בעזה תשתיות טרור, כמו מחרטות לייצור קסאמים. מופז לא חשב שצריך להשתלט על עזה – נושא שעלה פעמים אחדות במהלך המבצע – כיוון ש"ידעתי היטב שאין לנו מה לעשות בעזה ביום שאחרי" (עמ' 289). חיזבאללה, בסיוע סוריה ואיראן, ניסה לפתוח חזית בצפון. הארגון כמעט במשך כל ימי המבצע ירה פצצות מרגמה וטילים על מוצבי הר דב, אבל  צה"ל נמנע להיגרר לפרובוקציות של חיזבאללה.

ארה"ב, בדמותם של הנשיא ג'ורג' בוש ושר החוץ קולין פאוול, כבר מתחילת אפריל הפעילה לחץ גובר והולך על ישראל לצאת משטחי A. הלחץ בהדרגה נתן את אותותיו. בניגוד לעמדתו השלילית של מופז ביחס ליציאה חפוזה מקלקיליה וטול-כרם – יציאה כזו התבצעה כבר במהלך "חומת מגן". לאחר 24 ימי לחימה, לפני תום ארבעת השבועות שאישרה הממשלה למבצע, יצא צה"ל מהערים הפלסטיניות. ליציאה המוקדמת היה מחיר. בסוף אפריל 2002 התחדשו הפיגועים ואף גברו במאי וביוני. בעקבות הפיגועים הרבים, ב-22 ביוני נכנס צה"ל שוב לשטחי  A במבצע "דרך נחושה" להשלמת המשימה. פעילות הטרור נבלמה, אך לא לחלוטין.

"אפילו אני [ולא רק האמריקאים והישראלים מהשורה] נדהמתי למראה מה שהלך ונחשף בפנינו במהלך מבצע 'חומת מגן', מערך הטרור שהוסתר בלב האוכלוסייה ובתוך השטח הצפוף: ...חומר נפץ מרסק ומעבדות בתוך בתי מגורים...נשים וילדים שגויסו להכנת מטענים" (עמ' 288).

ההישג הצבאי הגדול ביותר של המבצע היה הפקעה מהפלסטינים את האחריות הביטחונית על שטחי A, שמאפשרת גם היום [2022] לצה"ל להיכנס  לג'נין ולעצור מחבלים. נוסף לכך, כ-4000 מחבלים נעצרו ונכלאו ומאות מחבלים נהרגו, ביניהם מבוקשים בכירים של חמאס, הג'יהאד והתנזים. תופעת המחבלים המתאבדים תרד בהדרגה ותסתיים עד שנת 2005. ישראל יצרה תקדים של שיטת מלחמה מוצלחת נגד טרור וטרור של מתאבדים. המבצע חיזק את כוח ההרתעה של ישראל. כמו כן, ההתייצבות של יותר מ-100% של אנשי מילואים הוכיחה את המוטיבציה הגבוהה של החברה בישראל להגן על קיומה. בכל שנות המערכה, מספטמבר 2000 ועד 2005 נהרגו 1,064 ישראלים, 70% אזרחים ו-30% מכוחות הביטחון. מבצע "חומת מגן" "היה נקודת מפנה אסטרטגית, שממנה והלאה היוזמה והלגיטימציה היו בידינו" (עמ' 305).

בפוליטיקה: שר הביטחון, נובמבר 2002-מאי 2006

שר הביטחון בממשלת שרון, נובמבר 2002-ינואר 2006

לאחר שחרורו מצה"ל  עסק מופז במחקר מדיני ב"מכון וושינגטון" בארה"ב והחל לכתוב עבודה על הסדר מתאים לסכסוך הישראלי-פלסטיני. ואולם בנובמבר 2002 טלפן אליו לפתע דובי (דב) ויסגלס, מנהל לשכתו של ראש הממשלה אריאל שרון, ואמר כי שרון רוצה בו כשר הביטחון. ויסגלס הוסיף, כי לנוכח המשבר הממשלתי עליו לחזור בדחיפות לארץ כדי להיכנס לתפקיד המוצע. [בנובמבר 2002 פרשה מפלגת העבודה מממשלתו של שרון, ותפקיד שר הביטחון בו החזיק בנימין בן אליעזר (פואד) נותר פנוי.]  לדברי מופז, החיידק הפוליטי מעולם לא דבק בו. בוושינגטון הוא נהנה מחייו החדשים וחשב שהשאיר לאחור את האחריות הכבדה שבהתמודדות עם בעיות הביטחון של מדינת ישראל בתפקידו כרמטכ"ל.  עם זאת, "מהיכרותי הקרובה עם המצב הביטחוני...ידעתי שאני צריך לקחת על עצמי את התפקיד" (עמ' 313). הוא תכנן להיות שר ביטחון מקצועי לחלוטין, ובתמימותו הפוליטית לא תיאר כי יישאב לחיים הפוליטיים. מופז הופתע כאשר קרא בעיתונות כי שרון מיהר להזמין אותו, מחשש שיריבו בליכוד, בנימין נתניהו, ינסה לגייס את מופז למחנהו לפניו. ב-4 בנובמבר 2002 ביום הולדתו ה-54 הושבע מופז לתפקיד שר הביטחון. בחודש בו נכנס לתפקיד נהרגו עשרות ישראלים בפיגועים. בעקבות זאת עצרה ישראל את תהליך השבת הערים בשטחי A לידי הפלסטינים.

שרון אמר למופז בגלוי כי הוא צריך אותו לא רק בביטחון אלא גם בפוליטיקה. מופז התלבט, אך שרון הפעיל עליו לחצים והבטיח כי יכהן כשר הביטחון גם בממשלה הבאה. הבחירות לכנסת עמדו להיערך בינואר 2003. מופז גדל בבית שבו הצביעו למפא"י ולעבודה ו"ככל שאני זוכר גם אני הצבעתי רוב חיי לעבודה, אבל בתפיסתי הביטחונית אני איש ימין לחלוטין" (עמ' 315). על רקע המצב הביטחוני באותה התקופה הוא לא יכול היה להצביע לעבודה. מופז נעתר להפצרותיו של שרון והתפקד לליכוד. בג"ץ פסק כי מופז לא יוכל לכהן כחבר כנסת, כיוון שתקופת הצינון של שישה חודשים מיום שחרורו מצה"ל (התאריך הפורמאלי היה 10.8.2002, אבל התאריך לחישוב הפנסיה 31.7.2002) ועד אפשרותו לכהן חבר כנסת טרם עברה.

ב-27 במארס 2003 הושבעה ממשלה שנייה בראשותו של שרון ומופז הושבע שנית כשר הביטחון. הוחל בהקמת גדר ביטחון. עד אוגוסט 2003 הוקמו 120 הק"מ הראשונים של הגדר, שאורכה יגיע לבסוף ל-726 ק"מ. מסיבות ערכיות הכיר מופז בלוחמי השייטת, שצללו בנחל הקישון במסגרת שירותם הצבאי וחלו בסרטן, כנפגעי צה"ל הזכאים לסיוע ממשרד הביטחון. זאת על אף שרוב חברי הוועדה שהוקמה לחקור את הקשר בין הצלילה בקישון לבין מחלת הסרטן לא מצאו קשר בין השניים. חלק גדול מזמנו עסק מופז בנושא התקציב הצבאי מול שר האוצר בנימין נתניהו. שרון שנא את נתניהו וכינה אותו "דוגמן". הוא בטח במופז וידע כי האיש לא ידליף את התבטאויותיו. מאידך גיסא נתניהו ניסה לגייס את מופז לצדו. נתניהו, אשר רצה להוכיח הצלחה וצמיחה כלכלית בתקופה של פיגועים, שאף לקצץ בתקציב הביטחון. בתחילה רצה בקצוץ ב-6-5 מיליארדי שקלים, ולאחר דיונים מתישים הוסכם על קיצוץ שני מיליארדי שקלים. המצב הגיע לידי כך, כי כאשר מופז רצה לגיס גדוד מילואים, הוא נאלץ לבקש מראש הממשלה להתערב. 

תקווה לרגע     הלחץ שהופעל על ערפאת מצד האמריקאים וגורמים מבית אילץ אותו בפברואר 2003 למנות ראש ממשלה. היה זה מחמוד עבאס (אבו מאזן) אשר כבר בנאומו הראשון המשיך בקו שהאמין בו מכבר ולפיו אינתיפאדה חמושה רעה לפלסטינים, ועל כן קרא לשים קץ לאופייה הצבאי של האינתיפאדה ולפיגועים. לאמריקאים הייתה תוכנית לפתרון הסכסוך בשם "מפת הדרכים" וארה"ב קיבלה את 14 ההערות של ישראל לתוכנית הזו. על רקע ההתפתחויות האלה, ב-4 ביוני 2003 התכנסה פסגת עקבה בהשתתפותם של הנשיא בוש, שרון ואבו מאזן, ומשלחות של בכירים משלושת הצדדים, בהם מופז. בנאומו במפגש אמר מופז שלא נוכל להסתפק בהצהרות ושלא נסכים להפסקת אש בלי שנראה מעשים בשטח, מצד הרשות הפלסטינית.  בעקבות זאת בוש כינה את מופז "Tough guy" [בחור קשוח], ואחר כך, כאילו נזכר, שאל "אתה האיראני?" (עמ' 322). שרון סיפר כנראה לבוש על הרקע של מופז. האווירה הייתה טובה והפסגה הסתיימה בתקווה גדולה. אבו מאזן התחייב לשים קץ לאינתיפאדה ושרון התחייב לפעול לפינוי המאחזים הלא חוקיים. הפלסטינים קיבלו התחייבות אמריקאית למדינה פלסטינית, ודחלאן קיבל הבטחה אמריקאית ל-300 מיליון דולר לבניית כוחות הביטחון שיילחמו בטרור. על אף שבאמצע יוני התרחשו פיגועים בהם נהרגו עשרות, ב-29 ביוני חמאס וג'יהאד הכריזו על הודנה.

למחרת נפגש שרון עם אבו מאזן ובמקביל, כמו בפגישת עקבה ביוני 2003, ניצל מופז את פגישת שרון-אבו מאזן  לשיחה ארוכה עם דחלאן. לדברי מופז: "פנינו היו לקדימה, לא פתחנו את אירועי העבר. דחלאן אדם פרגמטי בתפיסתו, שעומד מאחורי דבריו" (עמ' 322). בפגישה בסוף יוני טען דחלאן באוזני מופז כדלהלן: "אנחנו הולכים לכיוון שאין חזרה ממנו...יש לנו הזדמנות וצריך לנצל אותה" – אבל הוסיף: "אנחנו אפרוח בלי נוצות" (עמ' 324). ואכן, חמאס המשיך בטרור והסתה. ב-20 באוגוסט התפוצץ מחבל מתאבד באוטובוס בירושלים. 23 אנשים נרצחו, בהם 7 ילדים ויותר מ-130 נפצעו. ההודנה נמשכה פחות מחודשיים.  תקופת אבו מאזן באה לקיצה. [כביטוי לחוסר גיבוי מצד ערפאת ואולי אף לחתרנות נגדו, אבו מאזן התפטר מתפקיד ראש הממשלה בספטמבר 2003 ובנובמבר הוחלף על ידי אחמד קריע.] אבו מאזן היה מנהיג חלש שלא יכול היה לעמוד בהתחייבויותיו.

ההחלטה לפעול נגד ראשי  חמאס התגבשה כבר במארס 2003. בהחלטה היו סיכונים בצורת פיגועי נקמה רחבים. אף על פי כן, ישראל החליטה להפעיל סיכולים ממוקדים נגד ראשי הארגון בהנחה שתחושת הנרדפות של בכירי הטרור ופגיעה מדויקת בהם תוריד לבסוף את רף הטרור – כפי שאכן קרה. ב-22 במארס 2004 חוסל המנהיג הדתי של חמאס, השייח' אחמד יאסין. 25 ימים לאחר חיסולו, חוסל מחליפו, עבד אל-עזיז א-רנטיסי. אבל הפיגועים נמשכו.

ושבו בנים    ב-29 בינואר 2004 בוצעה עסקת שבויים עם חיזבאללה. ישראל קיבלה שלוש גופות של חיילים מאירוע חטיפה בהר דב לפני כשלוש שנים, ואת האזרח אלחנן טננבוים, אל"מ במילואים. ישראל  התעקשה גם לקבל מידע על הנווט השבוי רון ארד, אך המידע שהתקבל לא עזר לפתור את תעלומת היעלמותו. ישראל שחררה למעלה מ-400 אסירים, רובם פלסטינים, וכמו כן  שני לבנונים שנחטפו כחלק מהמאמצים להביא לשחרורו של רון ארד. המחיר לא היה פרופורציונאלי – "אבל קדושת החיים בתרבות היהודית והישראלית לא מאפשרת לנו לנהוג אחרת...ואנחנו מוכנים לשלם את המחיר...לעולם לא יהיה אפשר להימנע  מתשלום משמעותי, מאות תמורת אחד" (עמ' 328). הדרך להימנע מלשלם את המחיר הכבד היא למנוע חטיפות.

תוכנית ההתנתקות על רעיון ההתנתקות שמע מופז בפעם הראשונה משרון באחת הפגישות אתו "בשלהי שנת 2003" (עמ' 329). באותה הפגישה הציע שרון לפנות שלושה יישובים מבודדים ברצועה והם כפר דרום, נצרים ומורג. בתגובה, מופז הסביר לשרון שהוא לא ירוויח דבר מהמהלך: מצד אחד יחטוף ביקורת על עצם הפינוי ומצד שני לא ישנה את המציאות האסטרטגית.  7,500 יהודים חיו ברצועת עזה, ביישובים שהיו פרושים על פני 25% משטח הרצועה ושליש מהחוף שלה, במקום הצפוף ביותר בעולם, מול יותר משני מיליון פלסטינים. היישובים סבלו מירי מרגמות, רקטות ופיגועי ירי. מחיר ההגנה על הרצועה היה כבד: אוגדה ושתי חטיבות מרחביות פעלו באזור. בתקופה הזו רוב הפיגועים הגיעו מרצועת עזה, ומספר החיילים שנפלו, רובם באירועים נגד הצבא בתוך הרצועה, עלה על מספר האזרחים שנהרגו בפיגועים. יישובי הרצועה לא נכללו במפת האינטרסים של ישראל במשא ומתן – וזאת בניגוד ליישובים ביהודה ושומרון, במיוחד גוש אריאל, שנועד להגן על המותניים הצרים של המדינה ולהעניק לה עומק אסטרטגי. מופז טוען כי לא השלה את עצמו וכי כבר אז ידע כי גם אחרי פינוי היישובים, הפלסטינים ימשיכו לירות קסאמים ופצצות מרגמה, וישראל תצטרך להתמודד עם טרור על קו הגדר. "אבל גם היה ברור שהמצב הזה קל בעשרות מונים מהמשך הישיבה ברצועה" (עמ' 330).  מופז התנגד בתוקף להשתלטות על הרצועה – כתוכנית חלופית לפינוי – כיוון שמחירה יהיה גבוה וישראל לא תוכל לקחת אחריות על למעלה משני מיליון תושביה.

ב-11 בנובמבר 2004 מת ערפאת, ואבו מאזן החליפו כמנהיג החדש של הפלסטינים. אבו מאזן – בניגוד לערפאת – היה מחויב לא לנקוט בדרך הטרור, אך הוא לא הצליח להשתלט על גורמים עוינים [תומכי טרור?] ברשות הפלסטינית, כל שכן להילחם נגד ארגוני הטרור חמאס וג'יהאד וליצור מציאות חדשה בשטחים. ביולי 2005 ביקרה בארץ שרת החוץ האמריקאית קונדוליסה רייס. היא הגישה למופז את רשימת הציוד הצבאי שהעבירו לה נציגי הרשות הפלסטינית – רשימה שלטענתם כבר הגישו אותה לישראל – ושאלה בכעס מדוע משרד הביטחון לא מספק לרשות את מבוקשה. מופז השיב כי ישראל לא תספק לפלסטינים תחמושת. בתגובה, רייס בסגנון תקיף ומאיים דרשה ממופז להיענות לבקשתם של הפלסטינים. "המום מהאיום המפורש",  מופז חזר על סירובו לספק תחמושת לפלסטינים וציין את הנימוק: "לא רק שהם לא עושים מאמץ להילחם בטרור, הם מעורבים בו, ואת רוצה שאני אתן להם תחמושת?" (עמ' 335). בהמשך, בשיחה רגועה עם קונדוליסה בארבע עיניים הבטיח מופז לעבור על הרשימה ולטפל במה שאפשר, אבל לא להעביר להם תחמושת. מופז מדגיש  כי העברת התחמושת תתרחש בתקופת שלטונו של אהוד אולמרט, אך לא במשמרת שלו כשר הביטחון.

הרמטכ"ל משה בוגי יעלון לא הסתיר את התנגדותו לתוכנית ההתנתקות. מופז סבר כי אדם לא יכול לפעול באופן שלם לביצוע תוכנית שהוא מתנגד לה, ולכן יחד עם שרון קיבל את ההחלטה לא להאריך את כהונתו של יעלון לרמטכ"ל בשנה, כלומר למועד ביצוע ההתנתקות. בעת מסירת ההחלטה ליעלון  בפברואר 2005, ניכרה על פניו של הרמטכ"ל תחושת הקלה. [הוא סיים את תפקידו כרמטכ"ל ביוני 2005.] עבור מופז היה זה רגע קשה, בעוד שרון לא רצה בבוגי כרמטכ"ל מלכתחילה. לרמטכ"ל הבא נבחר דן חלוץ ולדעת מופז הייתה זו בחירה טובה.

"כשראש הממשלה ואני חתמנו לעיני הצלמים על צווי הפינוי [של המתיישבים בחבל עזה], לשנינו רעדה היד" (עמ' 337). מופז סבור שהיה צורך במתן פיצוי נדיב יותר למתיישבים שפונו. עד לתוכנית ההתנתקות,  כאיש צבא וכשר הביטחון היו למופז קשרים מצוינים עם המתיישבים. אבל כשר האחראי על ביצוע תוכנית הפינוי הוא כבר לא יכול היה להתקרב לאזור. הוא ספג קריאות כמו "נאצי  מגרש יהודים" והוציאו נגדו פולסא דנורא. מערך האבטחה סביבו תוגבר. במסגרת פינוי ההתנחלויות קיבלה הממשלה החלטה להרוס את בתי הכנסת. מופז בתחילה תמך בהחלטה. אבל לאחר פגישה קצרה עם הרב יוסף שלום אלישיב, מנהיג הציבור הליטאי שניהל אורח חיים צנוע וסגפני, שינה את דעתו. הרב אמר לו: "אם לא ביצעתם, אל תהרסו, תעתיקו". עוזריו של הרב הסבירו למופז כי אפשר לקחת חלק ממבנה בית הכנסת ולשלב אותו במבנה החדש. בעקבות זאת יזם מופז דיון מחודש בממשלה בנושא בתי הכנסת, והפעם ברוב דעות התקבלה החלטה להעתיק את בתי הכנסת שבגוש קטיף. לאור ההחלטה הזו, בתי כנסת אחדים, בהם ניתן הדבר לביצוע, הורמו על מנוף והועברו בשלמותם למקום אחר. במקרים אחרים נלקחו חלקים מבתי כנסת, כמו חלונות עם 12 השבטים, להעברה לבתי כנסת אחרים.

במארס 2005, לקראת ביצוע ההתנתקות, נפגש מופז בשארם א-שייח' עם נשיא מצרים חוסני מובארק ועם הצמרת הביטחונית המצרית. לישראל היה אינטרס כי המצרים ייקחו את האחריות על ציר פילדלפי, ציר ההברחות בין רצועת עזה למצרים. למצרים מצדם היה אינטרס להעלות את מספר החיילים וכלי הרכב שלהם לאורך הציר. בפתח בית הנופש המפואר שלו בשארם "שילב הנשיא מובארק את זרועו בזרועי, מתוך כבוד, הוביל אותי בין מסדרונות הארמון" (עמ' 340-339). כאשר בעת הדיונים מזכירו הצבאי של מופז שלף מפות ודיווחים המעידים על המנהרות והיקף ההברחות, מובארק הבטיח להילחם בטרור הפלסטיני ולתגבר את הכוחות בציר פילדלפי. בפגישה בארבע עיניים אמר מובארק למופז שהוא סומך על שרון ועליו. הרגע שבו נפלו המחיצות ומופז יכול היה לשוחח עם אויביו לשעבר (מובארק היה מפקד חיל האוויר במלחמת יוה"כ) שיחה נינוחה על משפחתו, ריגש אותו. הייתה זו הוכחה לכוחם של הסכמי שלום החוסכים דם, גם אם מדובר בשלום קר.

לקראת סוף אוגוסט 2005 פונו כל היישובים מרצועת עזה ו-4 יישובים ביהודה ושומרון. ב-11 בספטמבר 2005 פינה צה"ל את רצועת עזה בטקס צבאי מסודר. חמאס היה עולה לשלטון, גם אם ישראל הייתה נשארת ברצועת עזה, אלא אז 7,500 המתיישבים היו הופכים לבני ערובה בידי ארגון הטרור הזה. המחבלים היו מגיעים למתיישבים דרך המנהרות, חוטפים והורגים, ומאלצים את צה"ל לפעולה ארוכה וקשה ברצועה. "פינוי רצועת עזה היה הישג ביטחוני-אסטרטגי למדינת ישראל... שיפרנו את מעמדה של ישראל בקרב מדינות העולם...הראינו שישראל מוכנה לעשות צעדים קשים כדי להתקדם לעבר שתי מדינות לשני עמים, תהליך בלתי-נמנע שיתרחש באחד הדורות" (עמ' 342). כאמור, מופז לא חשב שישראל תזכה לשקט לאחר פינוי הרצועה. אבל נגד פיגועי טרור קל יותר להילחם מהמעטפת והמחיר לכך נמוך יותר, בהשוואה לאירועי טרור נגד מתיישבים וחיילים הנמצאים בתוך אזור המיושב באוכלוסייה עוינת צפופה. טילי קסאם וגראד היו עוד לפני ההתנתקות והם ממשיכים לפגוע בנו.

תום עידן שרון    מופז שמע לראשונה על הקמת מפלגת "קדימה" מפי שרון רק ב-20 בנובמבר 2005, יום לפני כינוסה הראשון. שרון ביקש ממנו להצטרף למפלגה החדשה. מופז השיב כי הוא צריך לחשוב על כך. "הטעות הגדולה" של מופז, כדבריו, היה מכתב שפורסם בשמו ב-3 בדצמבר 2005 בו נרשם בין השאר: "היום כשאני צריך לבחור בין הדרך לאיש [שרון], בחרתי בדרך. הליכוד הוא ביתי, ובית לא עוזבים" (עמ' 345). לדבריו, את המכתב כתבו יועציו הליכודניקים, אבל הוא חתום על המכתב ואינו יכול להתכחש לו. הטעות הזו נעשתה כיוון שהיה עדיין "בחיתולי הפוליטיים" (עמ' 345). עוד באותו החודש שינה מופז את דעתו, נפגש עם שרון ואמר לו שהוא לא יישאר בליכוד וכי הוא רוצה להמשיך להיות שר הביטחון. שרון השיב: "הבטחתי לך בעבר וקיימתי...ואקיים גם עכשיו" (עמ' 346).

ב-4 בינואר 2006 התרחש אצל שרון אירוע מוחי (ממנו הוא עתיד לא להתאושש) וסמכויותיו הועברו לממלא מקומו, אהוד אולמרט. בפגישה עם אולמרט, מופז רצה לבדוק האם הוא ימלא את הבטחת שרון למנות אותו לשר הביטחון. אולמרט טען כי הבטחה כזו אינה ידועה לו, ועם זאת הבטיח: "צריך לקרות משהו יוצא דופן על מנת שלא תהיה שר הביטחון" (עמ' 347). מופז לא נטה להאמין לו.

כאשר בינואר 2006 התברר למופז שהוא שובץ למקום השמיני ברשימת "קדימה", בשיחה אצל אולמרט אמר: חשבתי שאהיה בחמישייה הראשונה, אבל אין בכוונתי לערער – אך חשוב שאישאר בתפקיד שר הביטחון. אולמרט חזר והבטיח "לעשות הכול" כדי  שמופז יהיה שר הביטחון, אך המחבר לא האמין להבטחתו, במיוחד לנוכח מקום שיבוצו ברשימה. לדברי מופז, אולמרט לא רצה בו כשר הביטחון,  כיוון שחשש שבתפקיד הזה יצבור מופז יוקרה ויוכל להתמודד נגד אולמרט על ראשות קדימה.

שר התחבורה (מאי 2006-מארס 2009) במלחמת לבנון השנייה ב-2006

[בממשלת אולמרט כיהן מופז גם בתפקיד סגן ראש הממשלה, אך בספר אין התייחסות לכך.] בעקבות הבחירות לכנסת שנערכו בסוף מארס 2006, הוטל על אולמרט להקים ממשלה חדשה בראשותו. למופז נודע מכלי התקשורת כי עמיר פרץ, מנהיג מפלגת העבודה, עתיד להתמנות לשר הביטחון. לקראת הרכבת הממשלה, "השיחה עם אולמרט הייתה קשה  מאוד ולא נעימה". מופז אמר שהוא מבין כי לראש הממשלה ישנם אילוצים פוליטיים במינוי שרים, אבל מחה על כך שאולמרט פעל בדרך מכוערת ובלתי שקופה. מופז מודה כי בעקבות אי מינויו לשר הביטחון, לכאורה אמור היה לעזוב את הפוליטיקה, כי נכנס לפוליטיקה לא כדי להיות פוליטיקאי, אלא שר הביטחון. אבל הוא לא עשה זאת כי חשב שבהרכב הממשלה המתגבשת יוכל לתרום מהידע והניסיון שלו. כמו כן, נוסף למשרד התחבורה בו בחר, התמנה מופז גם לחבר בקבינט הביטחוני ולאחראי לדיאלוג האסטרטגי עם ארה"ב, ובכך יכול היה להמשיך לעסוק בנושאים מדיניים-ביטחוניים,  שכללו את הגרעין האיראני והנושא הפלסטיני. בניגוד לראשי ממשלה אחרים – רבין, ברק, שרון ונתניהו – אשר ברגעים קריטיים, כאשר מבצע חשאי בתוך שטח אויב היה מסבתך, נהגו להגיע לחפ"ק, אולמרט לא עשה זאת. מופז מניח כי שיקוליו של אולמרט היו כדלהלן: אם תתקבל בחפ"ק החלטה לא נכונה, שמו לא יוכתם בה, ובתהילה ממילא לא יוכל לזכות כי המבצע לא יתפרסם לעולם.

לאחר כניסתו לתפקיד שר התחבורה הוא למד היטב את הנושאים הקשורים למשרדו ועבד במלוא המרץ. תחת כנפי התחברוה כונסו תאגידים גדולים בהם רכבת ישראל, רשות שדות התעופה, נמלי ישראל, מע"צ (היום נתיבי ישראל) ועוד. מופז דאג לתאם בין הרשויות השונות שעסקו בסלילת כבישים ומסילות ברזל, דאג להתוות תוכנית רב שנתית בתחום התחבורה, השקיע בפריפריה ובמגזר הערבי, שם היה פיגור של 60 שנה בפיתוח התשתיות, פתח את השמיים לתחרות ועוד. בשנה הראשונה לתפקידו הורידה רשות התעופה הפדרלית של ארה"ב את דרגת הבטיחות של התעופה האזרחית בישראל שלא עמדה בסטנדרטים בינלאומיים. מופז פעל לתיקון הליקויים וכעבור 4 שנים הוחזר הדירוג הגבוה. השר הקדיש מאמצים רבים למניעת תאונות ובהתאם לכך שינה את שם המשרד ל"משרד החבורה והבטיחות בדרכים". בשלוש שנות כהונתו ירד מספר ההרוגים בתאונות דרכים קטלניות ב-13% ומספר הפצועים ב-12% יחסית לשלוש השנים הקודמות, אף כי הנסיעה של כלי הרכב בישראל עלתה ב-5%. הוא התאהב במשרדו, אבל בכל זאת היה מעדיף להיות שר הביטחון.

מלחמת לבנון השנייה, 12 ביולי-14 באוגוסט 2006     ב-12 ביולי 2006 חיזבאללה תקף סיור של צה"ל בגבול הלבנוני, חטף שני חיילים והרג שלושה. בישיבה הראשונה של הקבינט הביטחוני שהתכנסה באותו הערב המליץ מופז לתקוף את רקטות ארוכות הטווח של חיזבאללה שיכולות להגיע לתל אביב, להטיל  סגר ימי ואווירי על לבנון, ולפגוע בתשתיות לבנוניות.  באותו הלילה אישר פורום השביעייה (אולמרט, עמיר פרץ, שמעון פרס, ציפי לבני, אבי דיכטר, אלי ישי ומופז) את יעדי התקיפה, כ-200 מטרות. תשתיות מדינתיות לא הותקפו. השמדת הרקטות ארוכות הטווח בוצעה בהצלחה. כפי שציין מפקד חיל האוויר דאז, אליעזר שקדי, התוכנית לאיתור ולהשמדה תוך פרק זמן קצר של הרקטות האלה, הוכנה ביחד עם מופז מבעוד מועד בתקופה בה המחבר היה רמטכ"ל.

לשלישייה המובילה במלחמת לבנון – דן חלוץ הרמטכ"ל, אהוד אולמרט ראש ממשלה, ועמיר פרץ שר הביטחון – חסר ניסיון של  מפקד בכיר בשטח. דן חלוץ היה הדומיננטי  והמנוסה בשלישייה ובלט בביטחונו העצמי – בעוד אולמרט ופרץ היו חסרי ניסיון וידע במורכבות הנושאים הביטחוניים ולא היוו משקל נגד לדומיננטיות של הרמטכ"ל. "היה ברור שפרץ הגיע לעולם שלא הכיר ולשפה שלא דיבר" (עמ' 358).

ב-14 ביולי, במפגש בארבע עיניים עם מופז אמר אולמרט: "אתה יודע שאין בעל בית במשרד הביטחון". אולמרט ביקש להתייעץ עם מופז בקשר להצעת הצבא לתקוף את המטכ"ל של חיזבאללה הממוקם ברובע דאחייה בביירות. חששוֹ של אולמרט היה מפגיעה באזרחים. מופז, לאחר שהתברר לו כי האזרחים כנראה עזבו את הרובע, המליץ לאולמרט לתקוף, ואולמרט מיהר להעביר הוראה כזו בשמו שלו לרמטכ"ל, שישב בחדר סמוך. התקיפה בדאחייה הייתה פעולה מוצלחת שזעזעה את חיזבאללה. ביחד עם השמדת הטילים ארוכי הטווח של חיזבאללה, השבוע הראשון של המלחמה הסתיים בהצלחה. מופז סבר כי זה היה הזמן לתקוף תשתיות, אך אולמרט ופרץ לא היו מוכנים לכך.

[במהלך כשבועיים מפרוץ המלחמה?] ההערכה בקרב השלישייה בהובלת חלוץ הייתה שניתן לסיים את המערכה בפעולה אווירית בסיוע פעולות קרקעיות מקומיות וכוחות מיוחדים. ב-27 ביולי עלה לראשונה, לבקשת הצבא, נושא גיוס המילואים, והממשלה אישרה את הגיוס. הצבא הגיע למסקנה שמתחייבת פעולה קרקעית גדולה, תוכנית "שינוי כיוון 11" לפיה יחדור צה"ל עם אוגדות אחדות, כ-40 אלף חיילים לדרום לבנון במטרה לכבוש את האזור הזה עד לנחל הליטני, כדי להשתלט על אזורי השיגור. אולמרט הזמין את מופז כדי לשמוע דעתו על התוכנית. מופז, אשר הכיר היטב את השטח של דרום לבנון, התנגד לתוכנית. זאת בהתחשב בתוואי השטח, מוכנותו של חיזבאללה לכניסת צה"ל, והיעדר זמן מספיק לביצועה עד לכניסת הפסקת האש. להערכתו, צה"ל יספוג אבדות קשות ולא יצליח לבצע את המשימה עד להפסקת האש. משימה שלא הושלמה פוגעת בכושר ההרתעה, ולכן מוטב לא להתחיל בה, סבר מופז.  הוא הציע לאולמרט תוכנית חלופית נועזת, שתשאיר את ישראל עם נכס ביד במשא ומתן עתידי. התוכנית נועדה לכתר את חיזבאללה בדרום, באמצעות השתלטות מהירה על קו הליטני ממזרח למערב עד הים בכוח של "אוגדה אחת או יותר", "תוך כמה עשרות שעות", ואחר כך להגיע מהעורף אל אזורי השיגור. מופז סבר כי "למרות החששות הגדולים, היה זה הזמן להסתכן ולהעז" (עמ' 363). אולמרט, באמצעות מזכירו הצבאי, העביר את תוכניתו של מופז לרמטכ"ל.

ב-9 באוגוסט 2006 התקיימה ישיבת קבינט. הרמטכ"ל ביקש לאשר את התוכנית "שינוי כיוון 11". "הוא העריך שזה ייקח מספר יממות, וחודש נוסף יידרש לטיהור השטח" (עמ' 364). מופז אמר כי היה שמח לאמץ את תוכנית צה"ל, לוּ הייתה מוצגת בתחילת הפעולה [ולא בסמוך לכניסת הפסקת האש], וחזר על התנגדותו לביצוע התוכנית כעת בנימוקים שהעלה כבר באוזני אולמרט. במקום תוכנית צה"ל, העלה מופז את תוכניתו שלו לכיתור מהיר ומפתיע של חיזבאללה, במקביל לתקיפת תשתיות מדינתיות. הצעתו זכתה לרוב בקבינט. בין התומכים היו שני שרי ביטחון לשעבר, פרס ופואד (בנימין בן אליעזר), והשר רפי איתן בעל הרקע הביטחוני העשיר. חלוץ התעקש על אישור תוכנית הצבא. אולמרט לא טרח לעדכן את הקבינט כי המשא ומתן על הפסקת האש נכנס כבר לשלב מתקדם ונותרו לכל היותר ימים ספורים עד להגעה לנוסח המוסכם. ועדת וינוגרד – שעתידה הייתה לחקור את המלחמה – קבעה כדלהלן.  "רוב גדול של השרים תמך לבסוף בהצעת צה"ל, זאת על אף שהיה ברור מהדיון כי רוב השרים, ואף ראש הממשלה בעצמו, העדיפו עליה את ההצעה שהעלה בישיבה השר מופז" (הציטוט מדוח הוועדה) (עמ' 365). אולמרט לא בחר בתוכניתו הנועזת של המחבר כיוון שחשש שאם תיכשל, ועדת חקירה שעתידה לקום תטיל עליו את האחריות לכישלון. לעומת זאת, אם תוכניתו של צה"ל תיכשל, הרמטכ"ל והצבא יישאו באחריות. זאת אישר אולמרט עצמו באוזני מופז, כאשר השר התקשר אליו לאחר החלטת הממשלה והוכיח אותו על שאינו בוחר בתוכניתו אלא בתוכנית הצבא.

בישיבה ב-9 באוגוסט, הקבינט השאיר את ההחלטה על עיתוי ביצוע "שינוי כיוון 11" בידי ראש הממשלה ושר הביטחון. בסיום הישיבה אמר אולמרט למופז: "אתה חושב שאאשר להם כיבוש דרום לבנון כשלא הצליחו לכבוש את בינת ג'ביל?" (עמ' 365). זו הסיבה שאולמרט דחה את ביצוע התוכנית ב-24 שעות פעמיים. בסופו של דבר נכנע אולמרט ללחץ של עמיר פרץ, אשר עליו  ביום שישי בבוקר הופעל לחץ מטעם סיעת מפלגת העבודה לבצע פעולה קרקעית. ב-12 באוגוסט בשעה 00:45 התקשר  אולמרט למופז ומסר שהפעולה הקרקעית – שהחלה ב-11 באוגוסט בלילה –   תיעצר ביום שני בבוקר [14 באוגוסט],  על רקע החלטת מועצת הביטחון הצפויה. מופז נדהם: אם יומיים קודם היה ספק ביכולתו של הצבא להגיע עד הפסקת האש לליטני, הרי עכשיו, כשנותר פחות זמן, לא היה לכך סיכוי. במקום לכנס מחדש את הקבינט כדי לדון מחדש בנושא, נכנע אולמרט לצבא ולשר הביטחון. התקדמותו של צה"ל בשטח הייתה איטית וגבתה 33 הרוגים ופציעתם של עשרות. 

החלטת מועצת הביטחון של האו"ם על סיום המלחמה התקבלה ב-12 באוגוסט 2006 (החלטה מספר 1701)  ונכנסה לתוקף ב-14 בחודש. הממשלה קיבלה את ההחלטה ברוב קולות. מופז נמנע בהצבעה. הוא חשב שההחלטה אינה מספקת והציע כי החיילים החטופים יעברו לצד שלישי, אולי לממשלת לבנון, ובכל מקרה אסור שיישארו בידי חיזבאללה. גופות החיילים הוחזרו לישראל רק כשנתיים לאחר תום המלחמה בעסקת שבויים בלתי פרופורציונאלית.

יש הטוענים כי השקט היחסי השורר בגבול הלבנוני מאז המלחמה ב-2006 מוכיח כי צה"ל החזיר את ההרתעה ובפרספקטיבה זו לא הייתה מלחמה כושלת. עמדת המחבר שונה: גם ישראל מורתעת, חיזבאללה הולך ומתעצם ומלחמת לבנון השנייה אינה עדיין הפרק האחרון של ישראל במלחמה מול חיזבאללה ואיראן.

ההתמודדות מול ציפי לבני  וישיבה קצרה בממשלת נתניהו, 2012-2008  

החקירות בדבר שחיתות נגד ראש הממשלה המכהן אולמרט באמצע 2008 סללו את הדרך לפריימריז על ראשות קדימה שנקבעו ל-17 בספטמבר 2008. מופז הרגיש עצמו בשל להתמודד על ראשות המפלגה. לאור ניסיונו בעבר כרמטכ"ל וכשר הביטחון, ראה עצמו מופז כמתאים יותר ממועמדים אחרים לטפל בנושאי ביטחון ושלום – נושאים מרכזיים עבור כל ראש ממשלה. אשר לתחום החברתי, תחום זה תמיד היה קרוב לליבו. לצורך ההתמודדות שכר מופז את היועץ האמריקאי הוותיק, ארתור פינקלשטיין, שיעץ בעבר לנתניהו. מופז קיבל את הצעתו להתמקד בביטחון, "אבל דחיתי את ההצעה להדגיש את מוצאי המזרחי. מעולם לא הרגשתי שקופחתי על רקע מוצאי, ולא הייתה לי כל כוונה לנצל אותו במטרה להוציא את השד העדתי המסוכן מהבקבוק ולקרוא לבני עדות המזרח להצביע לי" (עמ' 374). המתחרה העיקרית נגדו על ראשות המפלגה הייתה שרת החוץ ציפי לבני. לדברי מופז, בספירת הקלפיות השנייה והאחרונה בגני התערוכה, נציגתו התלוננה באוזניו על מעשים פסולים בעת הספירה, ועורך הדין יהודה וינשטיין, נציגו המשפטי במטה הבחירות אמר לו "שנעשו מעשים אסורים בניסיון להטות את הבחירות". בניגוד מוחלט לדעתם של חברי המטה שלו, בהם וינשטיין, מופז החליט לא לערער על תוצאות הבחירות בהן זכתה לבני בהפרש של 431 קולות, 43.1% מול 42%.  הנחתו הייתה כי גם אם יצליח להוכיח כי הוא ניצח, עדיין כל הקדנציה שלו תנוהל תחת עננה שלא קיבל את דין הבוחר.

בסוף ספטמבר 2008, לאחר שהחל משא ומתן להרכבת ממשלה בראשות ציפי לבני, מופז נפגש איתה כדי לטהר את האווירה ולדבר על שותפות. אבל זה לא קרה, מפאת תכונותיה של לבני: "שטחיות וחוסר יכולת שלה להעמיק בנושאים, העובדה שהיא לא יוצרת קשר עין, והאינטליגנציה הרגשית הנמוכה שלה" (עמ' 377). לבני לא הצליחה להרכיב ממשלה בגלל מחלוקת עם חרדים. מופז משוכנע כי לוּ התפקיד היה נמסר לו, הוא היה מצליח ליצור קואליציה שתכלול את ש"ס, מפלגת העבודה והגמלאים.

בעקבות תוצאות הבחירות שנערכו ב-10 בפברואר 2009 הטיל הנשיא שמעון פרס על נתניהו להרכיב את הממשלה. (הליכוד זכה ב-27 מנדטים, וקדימה ב-28 [אך לקדימה לא היה סיכוי להרכיב ממשלה]). רוב חברי הסיעה של קדימה, בהם המחבר, תמכו בהצטרפות לממשלה כדי לשמור על המפלגה ולקדם משא ומתן עם הפלסטינים [גם פרס ושרת החוץ של ארה"ב דאז, הילרי קלינטון, יעצו ללבני להצטרף לממשלת נתניהו, כדי לקדם הסדר עם הפלסטינים.]  אבל ציפי לבני בחרה ללכת לאופוזיציה. ב-31 במארס  2009 הוקמה ממשלתו השנייה של נתניהו.

מופז ניצל את זמן שבתו באופוזיציה להתוויית עמדת קדימה בסוגיה הפלסטינית. המחבר יצא מהנחת יסוד כי בעת הזאת [2009] קלושים הסיכויים להגיע להסדר קבע עם הפלסטינים, "אך ישראל חייבת לחולל בדחיפות שינוי שיוביל לפתרון דו-מדינתי. הדרך לעשות זאת היא באמצעות הסכם ביניים, שיביא לכך שבתוך כשנתיים תוקם מדינה פלסטינית שתשתרע על כ-60 אחוז משטחי הגדה המערבית ותכלול 99 אחוז מהאוכלוסייה הפלסטינית. לצד המדינה הפלסטינית המפורזת ייווצר רצף של יישוב יהודי, מבוסס על גושי ההתיישבות הגדולים – מעלה אדומים, גוש עציון, אריאל וגושים נוספים...במקביל ליישומו של הסכם הביניים, ינוהל משא ומתן נמרץ על הסכם קבע" (עמ' 378). הערכתו של המחבר הייתה כי עצם הקמת המדינה הפלסטינית יעודד את שני הצדדים לעשות ויתורים בהסדר קבע, ובכל מקרה המצב הדו מדינתי יהפוך לעובדה. התוכנית זכתה לתמיכה מצד אהוד ברק ושמעון פרס. לעומת זאת לבני, בישיבת מפלגתית שנועדה לדון בתוכנית,  הפגינה מול התקשורת יחס מזלזל במופז ובתוכניתו.

על תוכניתם של ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק לתקוף את אתרי הגרעין באיראן, נודע למחבר לראשונה בדצמבר 2010, כאשר מונה ליושב ראש הוועדה לענייני חוץ וביטחון בכנסת. המחבר התנגד לתוכנית הזו בזמנו ולא שינה את דעתו. [אבל לפני כן, בריאיון עם מופז שפורסם ב"ידיעות אחרונות" ב-6 ביוני 2008 טען מופז כי תקיפה ישראלית באיראן היא "בלתי נמנעת".[2]] להערכתו טרם מוצה אפיק הסנקציות. לעומת זאת תקיפה נגד איראן תגרום לירי מסיבי של טילים על ישראל, תפגע בקשריה של ישראל עם ארה"ב, בעוד הנזק שייגרם למתקני הגרעין של איראן יהיה ניתן לשיקום. הצבא, ראש המוסד מאיר דגן  והנשיא שמעון פרס גם כן התנגדו לתוכנית. פרס, בפגישה שלא לפרסום, אמר למופז שהוא מודאג ואינו ישן בלילות בגלל התוכנית וביקש ממופז לצאת בפומבי נגד התוכנית: "אתה שקול, אתה זהיר, ויש לך ניסיון צבאי אדיר" (עמ' 379)

ב-27 במארס 2012 התקיימו פריימריז לראשות קדימה ומופז גבר על לבני בהפרש של 25%. לאחר בחירתו, מופז טיפל בדחיפות בהכנת מצע למפלגה ובחוב הכספי של המפלגה שעמד על 32 מיליון שקל. הוא גם ניסה לשכנע את לבני להישאר במפלגה: "ידעתי שלא נצליח לנצח [בבחירות]...בלעדיה" (עמ' 380). בפגישה איתה הבטיח לה שותפות ומקום שתיים במפלגה, אך לבני לא הייתה מוכנה להישאר במפלגה בתור מס' שתיים וב-30 באפריל 2012 התפטרה מהכנסת.

ישיבה קצרה בממשלת נתניהו      ב-7 במאי 2012 הציע נתניהו למופז להצטרף לקואליציה. הצעתו נעשתה על דעת שותפיו, אהוד ברק, שר הביטחון ומנהיג מפלגת "העצמאות" [שפרשה מהעבודה], ואביגדור ליברמן, שר החוץ ומנהיג "ישראל ביתנו" (עמ' 381). נתניהו עדכן את מופז כי ברק וליברמן הודיעו לו שאין בכוונתם לוותר על משרותיהם בממשלה לאחר הצטרפות "קדימה". מופז  השיב לנתניהו כי הנושאים שהוא רוצה לקדם חשובים לו יותר מתפקידי השרים. הנושאים האלה כללו שוויון בנטל הביטחוני (למעשה גיוס החרדים לצבא), שינוי שיטת הממשל, משא ומתן עם הפלסטינים ותקציב חברתי. שני שיקולים הנחו את מופז בהחלטתו להצטרף לממשלת נתניהו. ל"קדימה" היו 28 חברי כנסת ויחד איתה תיווצר קואליציה של 94 ח"כים שתוכל לחולל שינויים אמיתיים לטובת המדינה. כמו כן סבר מופז כי הצטרפות לקואליציה תיטיב עם מפלגתו, אשר לפי הסקרים עמדה על סף אחוז החסימה בבחירות הבאות.

מופז הסכים  להצטרף לממשלה בתנאי שזו תחוקק עד ה-1 באוגוסט 2012 חוק שוויון בנטל על פי הצעת קדימה: חובת שירות לכול, להוציא מספר תלמידי חכמים שיוכרו כעילוי. רק אחרי שזה יקרה, תבקש קדימה תפקידי שרים. ואולם בהדרגה הלך והתברר למופז יותר ויותר מדוע נתניהו היה מעוניין בהצטרפותו לממשלה. ראש הממשלה ניסה לבנות קבינט ביטחוני חדש בו יהיה רוב לתקוף את איראן. לנתניהו היה חשוב מאוד לזכות בתמיכתו של מופז לתקיפה באיראן, ואז במצב בו ראש הממשלה בעל רקע ביטחוני תומך בפעולה, כשהוא מגובה בשני רמטכ"לים לשעבר (ברק ומופז), ישוכנע הקבינט לאשר את המהלך.  כבר בסמוך לפני כניסתו לממשלה, ניסה נתניהו לשכנע את מופז לתמוך בתקיפה נגד איראן, והניסיונות האלה חזרו פעמים אחדות – לפחות פעם אחת ביחד עם ברק – בתקופת  הקואליציה. עמדתו של מופז בנדון לא השתנתה.  למופז גם הזדמן לשמוע את עמדת נשיא ארה"ב, ברק אובמה, בנושא. ביוני 2012 ברק אובמה, בחריגה מהפרוטוקול, מצא לנכון להיפגש עם מופז, סגן ראש הממשלה, בעת שמופז קיים בוושינגטון  שיחות עם היועץ לביטחון לאומי של הנשיא. אובמה חזר באוזני מופז על מחויבותו כי לאיראן לא יהיה נשק גרעיני. מופז הציג בפני הנשיא את תוכניתו המדינית, ואובמה "התרשם" במיוחד מהעובדה כי 99% מהאוכלוסייה הפלסטינית תהיה בתוך שטח מדינה פלסטינית (עמ' 384).

70 ימים בלבד ארכה ישיבת קדימה בקואליציה. כאשר התברר למופז כי נתניהו לא יוכל להעביר את החוק לשוויון בנטל מפאת שייתקל בגט כריתות מהחרדים, ב-17 ביולי כינס מופז את סיעת קדימה, הסביר כי המפלגה תגיע ל-1 באוגוסט ללא הסכם בנושא הגיוס והציע לפרוש מהקואליציה. הצעתו התקבלה ברוב קולות. בעקבות כניסתה ויציאתה המהירה של קדימה מהממשלה, התלבט המחבר אם להמשיך בפוליטיקה. לבסוף החליט לא לוותר בידיעה כי פעל נכון.

סוף דרכו הפוליטית, 2015-2013   בבחירות שהוקדמו ל-22 בינואר 2013 הגיע מופז עם דימוי מבלבל: לא ברור היה האם הוא ימני או שמאלי. לדבריו, בגישתו הביטחונית הוא נץ, אבל בכל מה שקשור להסכמי שלום ונושאים חברתיים הוא "לגמרי יונה" (עמ' 386). המפלגה החדשה "יש עתיד" בראשות יאיר לפיד פנתה למעשה לציבור המצביעים של קדימה וקיבלה 19 מנדטים. מפלגתו של מופז, לאחר חשש כי לא תעבור את אחוז החסימה, קיבלה לבסוף שני מנדטים, בהשוואה ל-28 בבחירות הקודמות. במהלך מבצע צוק איתן נגד ארגוני הטרור בעזה (יולי-אוגוסט 2014), מופז, בתור חבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, נדהם כאשר שמע מראש הממשלה נתניהו כי מטרת המבצע – שעתיד היה להימשך 50 ימים –  "שקט תמורת שקט". במקום זה הציע מופז פירוז הרצועה מטילים, רקטות ומנהרות, תמורת שיקומה בשיתוף הקהילה הבינלאומית. לבקשתו של  נתניהו הציג לו מופז תוכנית מפורטת וראש הממשלה נטה לקבלה. אבל כאשר שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי טען כי יש לכרוך אותה בהסדר כולל עם הפלסטינים, ויתר נתניהו על התוכנית.

לקראת בחירות של 2015 החליט מופז לפרוש מפוליטיקה. לא היה טעם להתמודד רק כדי לעבור את אחוז החסימה. לדברי מופז: "אני לא מספיק טוב בפוליטיקה, ואני לא מתבייש בזה", כיון שאין בי תכונות המאפיינות פוליטיקאים כמו ערמומיות ויכולת "לעבוד" על הצד השני.

הערות ביקורתיות

שאול מופז, בתור רמטכ"ל  ושר הביטחון לשעבר, הוא בין הבודדים  (אם לא הבודד) בקרב אנשי צבא ומדינאים בכירים ישראלים, אשר טוען כי ישראל לא ניצלה את ההזדמנויות שהיו לה להגיע להסדר עם מצרים בעקבות מלחמת ששת הימים ובעקבות מלחמת ההתשה. כתוצאה מכך, לדבריו, נאלצה ישראל לנהל שתי מלחמות מיותרות ועקובות מדם: מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. להערכתי, ספק רב אם ניתן היה להגיע להסכם שלום בין ישראל למצרים בסוף שנות ה-60, בתקופת שלטונו של נאצר במצרים, שליט בעל אמביציות רחבות בעולם הערבי (ואשר בעקבות מלחמת יוני 1967 טבע את הסיסמה "מה שנלקח בכוח לא יוחזר אלא בכוח"). לעומת זאת, בעקבות עלייתו לשלטון של הנשיא אנואר סאדאת בספטמבר 1970, לישראל אכן היו הזדמנויות להגיע להסכם שלום עם מצרים, אשר נשיאה ב-1971 הצהיר על נכונות זו בגלוי. כלומר, להסכם שלום שאינו שונה באופן מהותי מזה עליו חתמה ישראל עם מצרים ב-1979, ניתן היה להגיע כבר בתחילת שנות ה-70 ובכך למנוע את מלחמת יום הכיפורים.

בניגוד לתופעה הרווחת למדי במחוזותינו  ––  מופז מתגלה כאדם משכמו ומעלה  בסירובו לנצל את מוצאו המזרחי כדי לקדם את הקריירה הפוליטית שלו  (כמו בעת ההתמודדות על ראשות מפלגת "קדימה" מול ציפי לבני ב-2008). בספרו אין גם תיאור של מסכת האפליות מהן סבל בארץ בגלל מוצאו הפרסי, החל בעלייתו ארצה, הַמשך בשירותו הצבאי וכלה בקריירה הפוליטית. ההיפך. מופז מציין כי לא סבל מאפליה בארץ, כולל בשירותו הצבאי ובהמשך דרכו – שוב באופן מנוגד לחלק ניכר מפוליטיקאים בני עדות המזרח. כיהודי ציוני הוא רואה את עצמו ישראלי ואינו מייחס חשיבות רבה למוצאו העדתי. זאת בניגוד לתופעת הפטריוטיוּת העדתית הרווחת במחוזותינו, שלעיתים גובלת בהתנשאות ואף גזענות כלפי עדות אחרות, ומביאה לפירוד בעם ושנאת חינם.  

ואולם, לא תמיד מצליח מופז להתעלות מעל עצמו. תיאור יריביו הפוליטיים אינו אובייקטיבי. הוא מציין בעיקר את המגרעות של בנימין נתניהו, אהוד אולמרט וציפי לבני. אבל די במבט שטחי כדי לומר, שעצם העובדה שהאישים האלה הצליחו להעפיל לצמרת, או התקרבו אליה, מוכיחה כי היו להם גם מעלות והישגים.  נתניהו – ראש הממשלה אשר כיהן במשרתו את התקופה הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל, אף יותר שנים מבן-גוריון – מתואר כ"הססן" ו"חסר הביטחון הבסיסי הנחוץ לראש ממשלה" (עמ' 180). עם זאת, בסתירה מסוימת לדבריו, מודה מופז כי בתקופת כהונתו כרמטכ"ל, נתניהו כראש ממשלה – לאחר הססנות באישור המבצע הראשון בשטח אויב – גילה פתיחות ביחס למבצעים הבאים.

ביקורת קטלנית במיוחד היא מנת חלקו של אולמרט, ראש הממשלה שלא מינה את מופז לתפקיד שהיה משאת נפשו, שר הביטחון.  נוסף להערכות השליליות כלפי האיש שהובאו בסיכום לעיל, מופז מציין בין היתר: בעוד אצל ראש הממשלה שרון 98% משיחות בינו למחבר עסקו בביטחון והשאר בפוליטיקה, אצל אולמרט היחס היה הפוך. מופז ממשיך. "בדיונים הביטחוניים בלטו תכונותיו: יהירות עד כדי שחצנות...אף שלא היה לו שמץ של הבנה אסטרטגית מעמיקה בנושאי ביטחון. וגם ניסיון לא היה לו" (עמ' 348). אין בספרו של מופז התייחסות כלשהי להשמדת הכור הגרעיני בסוריה בספטמבר 2007, בתקופת כהונתו של אולמרט כראש ממשלה – פעולה אמיצה ומוצלחת. מסיבות לא ברורות אין אצל המחבר התייחסות כלשהי למבצע "עופרת יצוקה" בעזה (דצמבר 2008-ינואר 2009), אשר התנהל בסוף תקופת אולמרט. כנראה מפאת יחסו השלילי לאולמרט, הערכתו של מופז לגבי מלחמת לבנון השנייה נוטה להגזים בהיבטיה השליליים. לדבריו, זו "הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל שצה"ל לא ניצח במלחמה"  (עמ' 369). ואולם בסתירה מסוימת לדברי עצמו, בהתייחסותו למלחמת ההתשה בתעלת סואץ (1970-1969) קובע מופז כי במלחמה הזו "לצה"ל לא היו את הכלים לנצח" (עמ' 51).

אם נצא מההנחה כי המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים, אפשר לטעון כי דווקא מלחמת ההתשה בסואץ הסתיימה בניצחון ישראלי, וזאת כיוון שבסיומה מצרים נכשלה לדחוק את ישראל להמשיך להחזיק בקו התעלה, ולא חל שינוי בתנאיה של ישראל לגבי הסדר עם מצרים. לעומת זאת, דווקא מלחמת יום הכיפורים, אותה מתאר מופז כניצחון, הייתה הפסד. בסיום המלחמה קווי החזית מול המצרים היו פחות נוחים לישראל בהשוואה למצב לפני המלחמה, ובסופו של התהליך המדיני שבעקבות המלחמה נאלצה ישראל להסכים לתנאי הסדר אליהם התנגדה בנחישות לפני המלחמה: חזרה לגבול הבינלאומי בסיני, או החזרת כל חצי האי סיני למצרים עד גרגר החול האחרון. 

בספרו מופז מתעלם או נוטה לעמעם את השינויים שחלו בעמדותיו בסוגיות שונות. מופז מציין כי כל הרמטכ"לים ששירתו בתקופת נוכחותו של צה"ל בלבנון – משה לוי, דן שומרון, אהוד ברק ואמנון ליפקין-שחק – לא המליצו על נסיגה חד צדדית מלבנון. גם לאחר הצגת דברים כזו שנועדה לגונן על עמדתו שלו נגד יציאה חד צדדית מלבנון במסגרת קונצנזוס של רמטכ"לים – בפרק על הנסיגה מלבנון מופז עדיין נמנע לומר במפורש כי גם הוא, בתור רמטכ"ל, התנגד לנסיגה חד צדדית מלבנון. הוא גם אינו מציין כלל כי בהיותו רמטכ"ל, בתקופת היציאה מלבנון,  הוא לא טרח לשמור את דעתו לעצמו בלשון המעטה – אבל ראש הממשלה אהוד ברק העדיף לעבור על כך לסדר היום. עם זאת, מופז בהחלט ציית לדרג המדיני בהכנות ובביצוע של תוכנית הנסיגה מלבנון. בדומה להתנגדותו לנסיגה חד צדדית מלבנון, ב-26 באוקטובר 2003 מופז בנאום פומבי עדיין התנגד לנסיגה חד צדדית מעזה.[3]  בקשר לנסיגה החפוזה של צה"ל מלבנון  ב-2000 טוען מופז:  "לא נסוגנו כשזנבנו בין רגלינו. יצאנו מלבנון בקומה זקופה" (עמ' 239). דבריו אינם תואמים את האמת המרה.

במכתב שפרסם מופז ב-3 בדצמבר 2005, בו הסביר את אי הצטרפותו ל"קדימה" בראשות שרון אלא הישארותו בליכוד, טען כי הוא נשאר במפלגה כיוון  שהוא "מאמין בדרך" של הליכוד, וכי הליכוד הוא ביתו. טענתו של מופז כי הליכוד הוא ביתו נמצאת בסתירה לטענתו שלא ראה את עצמו כאיש מפלגה מובהק:  בספטמבר 2005 לא נענה מופז לבקשתו של שרון לנאום במרכז הליכוד והוא אף פעם לא נאם בפורום הזה (עמ' 344). לגבי דרכו של הליכוד, הרי אמור היה להיות ברור למופז מלכתחילה כי חברי הליכוד, שבחרו לא להצטרף למפלגתו של שרון ובראשם נתניהו, התנגדו ברובם לנסיגה חד צדדית מעזה ולפתרון שתי מדינות לשני עמים בו דגל מופז. לכאורה, רק ב-11 בדצמבר 2005 גילה מופז שהליכוד מייצג את הימין הקיצוני ולכן החליט להצטרף ל"קדימה". מכאן סביר להניח כי מאחורי החלטתו של מופז לא לפרוש מהליכוד עמדו שיקולים אחרים. לאחר פרישת שרון מהליכוד, נפתח מרוץ לראשות המפלגה בהשתתפותו של מופז. ייתכן כי בעקבות פרסום סקרים שחזו לו תבוסה במאבק על ראשות הליכוד החליט לפרוש ממפלגה הזו. כמו כן, אולי בהסתמך על העבר ההיסטורי יצא מופז מתוך הנחה כי מפלגה הבנויה  סביב אישיות כריזמטית ככל שתהיה (אפילו בן-גוריון) – אשר פרשה ממפלגת האֵם, אינה מצליחה להפוך למפלגת שלטון וסופה להתפרק (כפי שאכן עתיד היה לקרות גם  ל"קדימה").  

כאמור, בנובמבר 2009 התווה מופז תוכנית להסדר עם הפלסטינים, במסגרתה בתור הסדר ביניים, תוקם מדינה פלסטינית שתשתרע על כ-60 אחוז משטחי הגדה המערבית ותכלול 99 אחוז מהאוכלוסייה הפלסטינית. מופז מתעלם מכך כי הפלסטינים, אשר דחו את מתווה קלינטון מדצמבר 2000, ואת תוכנית אולמרט מ-2008 – התוכנית הנדיבה ביותר שהוצעה לפלסטינים מצד ראש ממשלה ישראלי –  היו דוחים את תוכניתו שלו על הסף. זאת ועוד. גם אם נניח באופן היפותטי כי בסביבות 2010 הרשות הפלסטינית בראשות אבו מאזן הייתה מקבלת את תוכנית מופז, ספק רב אם היא הייתה ניתנת ליישום. באותה התקופה הרשות הפלסטינית לא רק איבדה את שלטונה על רצועת עזה מכבר, אלא גם על חלקים משמעותיים של הגדה המערבית, במיוחד על מחנות הפליטים. 

בסוף ספרו, ברוח הומאנית, מתווה מופז את עיקרי חזונו המדיני. "איננו יכולים לשלוט בעם אחר לנצח. זה מנוגד לכל ערכינו ולהיסטוריה שלנו.  ...הכיבוש ...הפך למשקולת...כבדה מנשוא, על חיינו וחיי ילדינו והדורות הבאים. פתרון שתי מדינות לשני עמים הוא הערובה לשמירתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" (עמ' 403). המחבר תומך בסיפוח גושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון וכמו כן את בקעת הירדן למדינת ישראל. לדבריו, "רוב מדינות העולם" תומכות בתוכנית הזו,  והפלסטינים מבינים כי במאבק אלים ובטרור הם לא ישיגו הקמת מדינה. להערכתי, במשפט האחרון מערבב מופז בין הרצוי למצוי. במקום אחר בספרו מופז בנימה מפוכחת אומר כי פתרון "שתי מדינות לשני עמים, תהליך בלתי-נמנע שיתרחש באחד הדורות" (עמ' 342). לדעתי, זהו חזון רצוי וראוי – אך לרוע המזל הוא הולך ומתרחק ככל שהסטאטוס קוו נמשך. מכל מקום, ראויה להערכה הכרתו באינטרס הישראלי החשוב, ואולי אף החיוני, להיפטר מנטל הכיבוש.

 

אין פוליטיקאי שתמיד פיו וליבו שווים, ומבחינת היושרה והערכים מופז עולה על מדינאים אחרים. חבל שלא זכה האיש להיות ראש ממשלה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 



[1] בספר טעויות אחדות נוספות. להלן אחדות מהן.

ניסיון התנגשות בחאלד משעל "על אדמת לבנון" (עמ' 177). ניסיון ההתנקשות נעשה בירדן, ולא בלבנון.

"כחלק מהלקחים של אירועי הנכבה בשנת 1996, אז היו לנו 17 הרוגים" (עמ' 244). הכוונה כלקח מפתיחת מנהרת הכותל ב-1996, אז לצה"ל אכן היו 17 הרוגים.

"ועידת פריז, שנערכה ב-5.2.2000, כשלה" (עמ' 252). מתיאור הוועידה ברור כי התאריך הנכון הוא 4 באוקטובר 2000.

 

[2] ערך שאול מופז בוויקיפדיה.

[3] בנאום בפני  תלמידי מכללת "שערי משפט" ביום 26 באוקטובר 2003 אמר כי "לא יוצאים מעזה לא תחת טרור ולא תחת כפייה". ערך שאול מופז בוויקיפדיה.