אלמוג,
רות. החיים: שנים-עשר סיפורים ונובלה (זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 2016). 150 עמ'.
רות
אלמוג נולדה ב-1936 בפתח תקווה להורים רופאים יוצאי גרמניה. היא למדה ספרות
ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. סִפְרה הראשון פורסם ב-1967. מאז היא פרסמה ספרים
רבים לנוער ולמבוגרים, אשר זיכו אותה בפרסים בישראל ומחוצה לה, ובמקביל עבדה במוסף
"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ". סיכום הספר משקף את גרסתה של
המחברת והוא אינו אלא בבוּאָה קלושה של היצירה המקורית. הערות בסוגרים מרובעים ודברי ביקורת קצרים בסוף הסיכום
הם שלי.
חוט
קרוע
חוט
ברזל חלוד נתקע בעינו של הילד דוד, בעת שניסה לחמוק דרך גדר, כדי לראות פרות ברפת.
בזכות התושייה של אימו עינו של הילד נותרה ללא פגע, אך לאירוע היו השלכות על האם
והילד. הסופרת מתייחסת לדמיון בין הילד דוד לדוד המלך.
שבר
שבר
בידו של הילד דוד – שנגרם כתוצאה מקפיצה מסולם גבוה לעיניה של חברתו, מיכל – מתאחה
לבסוף. ואולם האירוע קוטע את אהבתו של דוד למיכל. בסיפור אִזכור לדמיון בין אהבתם
של דוד ומיכל לבין אהבת דוד המלך למיכל, בתו של שאול.
מתנה
אחות
בכורה קונה לאחיה, דוד, מתנת בר מצווה: ספר בשם "כזריה", העוסק בממלכת
הכוזרים. היא מוּדעת כי הספר טרם מתאים לגילו ולתחומי התעניינותו של אחיה, אך
מקווה לקרוא בו בעצמה. ואולם האח אינו מוכן להשאיל לה את הספר. רק כעבור שנים
רבות, כאשר דוד כבר נשוי ואב לבנות, המצב זוכה לתיקון. אחיה מוסר לה את הספר במתנה
ובמקומו מקבל ספר המשלב בין היסטוריה למתח – ספר שהלם את רוחו בגיל הבר מצווה.
זללנית
הסיפור
מתרחש בארץ בתקופת מלחמת העולם השנייה. ילדה, בהשפעת המחסור באוכל, אוהבת לזלול
ולאכול בצורה בלתי מנומסת – התנהגות המעוררת את רוגזה של אימהּ. ואולם משתמע כי
לרוגז האם על בִּתה ישנה סיבה לא פחות חשובה: האם מקנאה ביחסים החיוביים בין הבת
לאביה. כאשר בתגובה לאיומה של האם על בתה שלא תיקח אותה יותר לחנות בה היא אהבה
לאכול, השיבה הילדה, "אז אני אלך עם אבא כשהוא יבוא לחופש" – "אימא
הביטה בי במבט רצחני" (עמ' 22).
צחקניות
גיבורת
הסיפור היא רותי, תלמידה בכיתה א', המרבה ללא סיבה מיוחדת לצחקק יחד עם חברתה
מרים. היא גם מרבה לקרוא ספרים – ובניגוד לעצת המבוגרים נוטלת ספר של ש"י
עגנון שעדיין אינו מתאים לגילה: "מעשה העז".
החלבן
הסיפור
מתואר מנקודת ראותה של המְחברת בתור ילדה קטנה. חלבן, אשר שירת במסירות את משפחתה,
הִרבה לעשן, כנראה מרוב צער: אשתו עזבה אותו, לא היו לו
ילדים והוא היה בודד. לבסוף נשרף למוות מסיגריה שנותרה דולקת בזמן שנרדם במיטתו.
חמוץ
כלימון
ילד
מציל ילדה מביצוע בה מעשה מגונה – מצד ילד אחר, "חמוץ כלימון" ומרקע קשה
– בעת משחק ברופא וחולָה. לאחר מכן, דרכי הילדה
והילד שהציל אותה נפרדות. רק כעבור שנים, כשגדלו, הם נפגשים לפגישת פרידה קצרה,
לפני צאתו של הבחור ללימודים בחוץ לארץ. זוהי פגישתם האחרונה. אף על פי כן, הילדה שהפכה לאישה, בהיזכרה לפעמים
בנשיקה שהבחור נשק לה על פיה באותה פגישת הפרידה, חושבת שזה היה ה"רגע המאושר ביותר" בחייה (עמ' 38).
סודות
סיפור
בגוף ראשון מפי אישה על התקופה בה בתור נערה בשנת 1951 התנדבה עם נערה בת גילה,
סירנה, לעבוד עם ילדי העולים. הילדים, מפאת השיטפונות, הועברו מן האוהלים והמעברות
למחנה צבאי. במחנה, לכל אחת מהנערות התחבר רס"ר, שניסה לנצלן מינית. המְספרת
לא הרחיקה לכת ביחסיה עם הרס"ר, ואולם סירנה, משתמע קיימה יחסי מין. רק לאחר
שנודע לסופרת כי סירנה נפטרה, היא החליטה לגלות את הסודות מתקופת עבודתן במחנה.
מלגניה
סלרוסה
סיפור
בגוף ראשון המתרחש באמצע שנות ה-50 מפי שרה, סטודנטית בתקופה זו. בלילה מושלג
בירושלים היא בילתה בדירתה עם גבר צעיר וחסון ששר לה בספרדית, אַת כמו עלה של ורד
מֶָלֶגָה (malagene salerosa). אחרי הלילה הוא
נעלם ולא חזר. בהמשך, קרובת משפחה ניסתה לשדך לשרה בחור בשם חיים. הקשר איתו התחיל
ברגל שמאל, כיוון שהיא כבר זכרה את דמותו בתור טיפוס שלילי: כדי להסב אליו תשומת
לב הוא נהג לדבר בעיצומם של קונצרטים, למורת רוחם של קהל המאזינים. בכל זאת היא
התיידדה עימו, אך חתונה לא יצאה מזה. כעבור 40 שנה, בתור מורָה לכתיבה יוצרת,
הופיע בשיעור שלה, כאחד מתלמידיה, גבר מזדקן הנעזר במקל הליכה. התלמיד הציג את
עצמו כמי שנהג לדבר בקונצרטים, וכך שרה וחיים זיהו זה את זו. בעקבות זאת, באמצע
השיעור, המורה נשקה לתלמיד על מצחו, והתלמיד השיב לה בשיר בספרדית, אַת כמו עלה של
מלגה. [הסיפור ניתן לפירושים רבים. לפעמים מאחורי שנאה מסתתרת אהבה סמויה; לעתים בחלוף
הזמן נוצרת נוסטלגיה; אולי חיבתה לתלמיד משקפת למעשה את געגועיה לאותו בחור איתו
בילתה לילה בתור סטודנטית.]
השאלה
בדבר ריצ'רד
פגישה
אקראית ושיחה קצרה, המתרחשת בחדר ההמתנה לאותה רופאה בין המְספרת לבין ריצ'רד,
מעוררת אצל המְחברת סקרנות לגבי האיש, כמו
האם הוא עובד, והאם יש לו משפחה וילדים.
בונה
הספינות
מפגש
מקרי בין המְחברת לבין עולה מרוסיה. בארצו הוא עסק בבניית ספינות – בישראל הוא חסר
בית, עובד כקצָּב, אך מפוטר לעיתים קרובות. לבסוף כנראה חזר לרוסיה.
הביקור
של קוּטוּרניקס קוּטוּרניקס [שמו הלועזי של ציפור שליו הוא [Coturnix
coturnix
ציפור
שליו הסתבך ונחת במטבחה של המְחברת. לבסוף הוא יצא דרך החלון, בהשאירו נוצות
למזכרת. [לפי ריאיון שנערך עם הסופרת, מדובר בסיפור אמיתי.]
החיים
[נובלה]
הדמות
המרכזית בסיפור היא אלמה, בת 72. היא נשואה חמש שנים לעוזי, ולשניהם ילדים
מנישואיהם הקודמים. הסיפור מתרחש בעשור השני של המאה ה-21 (על כך ניתן להסיק
מהתייחסות לאפליקציה Waze בעמ' 88) ומתרכז במסיבה שעורכת לוסי, חברתה של אלמה, לרגל פרסום
ספר שירה העשירי שלה. למסיבה מגיעים ראשונים אלמה ועוזי, וכמו כן אמנים בתחומים
שונים ומלומדים במדעי הרוח, יחד עם נשותיהם, שלחלקן קריירה עצמאית בתחום האמנויות. המסיבה נערכת
בביתם המפואר של לוסי ובן זוגה ברננדו, ומוגשים בה מאכלים אקזוטיים משובחים.
מאחורי
מעטה האווירה החגיגית של האירוע ניכרת עוינות בין אלמה לבין דמויות אחרות, במיוחד נפתלי
קליין, סופר מצליח בארה"ב. בגלל דעותיה השמאלניות של אלמה בסכסוך
הישראלי-פלסטיני הוא רואה בה עוכרת ישראל, בעוד אלמה מתקוממת על עמדתו המקלה בנושא
אונס נשים, ומתרעמת על חבורת המשתתפים, בה אף אחד לא קם להשיב על דבריו בנדון. היא
חשה ניכור ביחס לאורחים שבעיניה שייכים לעילית אשכנזית, יהירה ונהנתנית. למעשה אלמה
מרגישה קִרבה רק לאנשים מעטים באירוע בהם לוסי, ובמיוחד הרופא מלאכי הלר. במהלך המסיבה
אלמה ומלאכי מנגנים יצירה בפסנתר לארבע ידיים משנת 1920. באלמה ניכרים סימני זִקנה מבחינה נפשית ופיזית. בסיום החלק האמנותי של האירוע, אלמה, למרות
חולשתה, אוזרת כוח ושרה שיר שהלחינה. מלאכי מלווה אותה בנגינה בפסנתר, והופעתה
זוכה להצלחה רבה.
בגמר
המסיבה, בצאת האורחים למכוניותיהם, משתנה מזג האוויר: במקום חמסין – ברקים ורעמים
לקראת גשם זלעפות. נפתלי ממהר למכוניתו כדי לא להיתקע בגשם, ובנסותו לעקוף את אלמה
המתקשה בהליכה, מפיל אותה ארצה. מלאכי עוזר לאלמה לקום, ויחד עם עוזי מוביל אותה למכונית.
[סיום הנובלה – בירידת הגשם ובאִזכוּרו של לוליק המת (איתו לאלמה היה רומן קצר
בצעירותה) – מעורר אסוציאציה לסיום יצירתו של ג'יימס ג'ויס, "המתים".]
הערות
שלי
בסיפורים שבקובץ ישנה התקדמות הדרגתית בגיל הדמויות: החל
בילדים, המשך בתלמידים, נערים, סטודנטים, אנשים מבוגרים, וכלה בדמויות בגיל הזִקנה
בנובלה. ברוב הסיפורים הדמות המרכזית בפרט והדמויות העיקריות בכלל הן ממין
נקבה. מרבית האירועים מובאים בגוף ראשון מפי המְחברת. ואכן, על סמך ריאיון שנערך
עם הסופרת לאחר פרסום הספר (וכמו כן לדברי פרשנים מלומדים), רובן של ההתרחשויות
נושאות אופי אוטוביוגרפי, בהן שני הסיפורים האינטימיים: "סודות"
ו"מלגניה סלרוסה". ואולם רק בסיפור אחד, "צחקניות", שם
הגיבורה הוא כשמה של הסופרת, רותי, אשר כבר בהיותה תלמידה בכיתה א' היא מרבה לקרוא
ספרים. ייתכן שלא במקרה בחרה רות אלמוג להשתמש בסיפור הזה בשמה האמיתי – יש כאן רמז למהותה ולמשלח ידה בעתיד. בקובץ הסיפורים יוצאת המחברת נגד הטרדה וניצול
מיני של נשים, תופעה שהייתה שכיחה מאוד בזמנה –
כולל, לדבריה, בעיתון "הארץ" בו עבדה שנים רבות.
בספר
ישנה ביקורת חריפה על מדיניותה של ישראל בסכסוך הישראלי-ערבי. בסיפור "מלגניה
סלרוסה", אותו בחור צעיר אשר שרה בילתה בחברתו לילה מושלג, מגלה לה שהוא צנחן
היוצא בלילות "להרוג ערבים", כיוון שלדעת מפקדיו, הדבר ירתיע מסתננים
להרוג אזרחים שלנו [מדובר בתקופת "פעולות התגמול" באמצע שנות ה-50 של
המאה ה-20]. שרה טענה באוזניו כי הדבר רק יגביר את השנאה ומעשי הרצח מצד הערבים.
(דמות הצנחן בסיפור הזה, דומה במידת מה, לדמותו של לוליק, אהובה של אלמה
ב"החיים". היא בילתה עם לוליק רק שבוע, ולאחר מכן הוא נהרג בפעולת
תגמול). ב"החיים" אלמה טוענת כי מלחמת סיני (1956) הייתה "אידיוטית
ומיותרת" (עמ' 88); ויחידת "דובדבן" היא "יחידה כזאת של
רוצחים" (עמ' 121). [מדובר ביחידה צה"לית הפועלת בשטחי יהודה ושומרון
מאז 1986 למטרות מודיעין, ביצוע מעצרים ו"סיכול ממוקד" של מחבלים.]
ייתכן כי דעותיה של אלמה אינן משקפות במלואן את דעותיה של המְחברת. מכל מקום, זוהי
עמדה חד צדדית. אסתפק בהערה כי עד עצם היום הזה בשנת 2017, אף מנהיג ערבי בכלל
ופלסטיני בפרט אינו מוכן להכיר בישראל כמדינה יהודית, גם לא בגבולות החלוקה
של 1947, בהתאם להחלטת העצרת הכללית של האו"ם שהתקבלה בכ"ט
בנובמבר 1947. (בהחלטה הזו דובר במפורש על הקמתן של שתי מדינות בארץ ישראל
המנדטורית – יהודית וערבית – ונקבעו גבולותיהן.) עם זאת, לדעתי, הדרך להבטחת קיומה
של מדינתה של ישראל כמדינה יהודית היא בוודאי לא באמצעות הוספת לשליטתה אוכלוסייה
ערבית עוינת, באמצעות סיפוח בצורה זו אחרת של יהודה ושומרון. מכאן, סבורני, יש מן האמת
בטענתה של אלמה ב"החיים" כי במרד נגד הרומאים בתקופת אדריאנוס הקיסר
(מרד בר כוכבא) נהג העם בטיפשות, בהביאו
חורבן על עצמו – ומאז לא השתנה שום דבר בהתנהגות עמנו (עמ' 83).
לסיום,
זהו קובץ סיפורים של סופרת מהדור הישן, במובן הטוב של המילה, שקראה הרבה לפני
שכתבה, בעלת ידע מרשים בתחומים רבים, במיוחד בוטניקה. ליצירתה רבדים ומשמעויות שֶׁרק באופן חלקי ושטחי עלה בידי להבינם.
