Суходрев, Виктор. Язык мой —
друг мой. От Хрущева до
Горбачева (Москва: Тончу,
2008) [רוסית]
הסיכום נעשה לפי
הגרסה האלקטרונית של הספר באתר libking.ru
המהדורה הראשונה של
הספר פורסמה ב-1999.
הילדוּת באנגליה
והכשרתו המקצועית (1956-1939)
ויקטור סוחודרב
הגיע ללונדון באוגוסט 1939 בגיל שש, עִם אימו שעבדה בנציגות המסחרית של
בריה"מ מטעם מיניסטריון לסחר חוץ. מלחמתה של גרמניה נגד אנגליה החלה בספטמבר
1939, ואולם ההפצצות הכבדות על לונדון החלו רק מאוגוסט 1940 ונמשכו עד 1944. בעת
ההפצצות ישן הילד עם אימו במקלט, ואחר כך עבר לאזור כפרי. בתקופת שהותו באנגליה, אימו
רוב הזמן הייתה בעבודה, והמחבר, בתור ילד, מצא את עצמו בסביבה אנגלית, והודות לכך
למד את השפה באופן טבעי ובמהירות. בתור נער באנגליה, הוא הִרבה לקרוא ספרים
ועיתונים באנגלית והאזין לחדשות באנגלית. עם זאת הוא למד בבית ספר רוסי בו רוכזו
ילדים שהוריהם היו בשליחות באנגליה מטעם השלטון הסובייטי. לאחר סיום עבודתה של
אימו באנגליה, חזר איתה לבריה"מ בספטמבר 1945, וכבר אז חשב להיות מתורגמן. בסיום
לימודיו התיכוניים התקבל ב-1951 למכון לשפות זרות במוסקבה, שם לא מצא לנכון ללמוד
מחדש אנגלית, אלא למד צרפתית. לאחר שלוש שנות לימוד צרפתית, המחבר הגיע למסקנה כי
גם אם ימשיך ללמוד שפה זו, לא יגיע לרמת הידע שלו באנגלית – שפה אותה רכש באופן טבעי בתור ילד ובה יצטרך
לעבוד בתור מתורגמן. ואכן, בסיום לימודיו במכון, בנובמבר 1956 התחיל לעבוד במשרד
החוץ בתור מתורגמן לאנגלית. היוזם להעברתו
למשרד החוץ היה אוֹלֵג טרויאנובסקי (Troyanovsky), מתורגמן בכיר לאנגלית [של ניקיטה חרושצ'וב, מנהיג בריה"מ
באותה העת.] טרויאנובסקי היה מעוניין לעזוב את תפקיד התרגום ולעבור למשרה
דיפלומטית, ועל כן חיפש מחליף ראוי, אותו מצא בדמותו של המחבר.
שנות עבודתו עם
חרושצ'וב )1964-1958)
סוחודרב פגש
לראשונה את חרושצ'וב בקבלת פנים במלון שערכה שגרירות אלבניה לכבוד חגה הלאומי
[בדצמבר?] ב-1956, שם תרגם את השיחה בין המנהיג הסובייטי לממונה על שגרירות הודו
בבריה"מ. באותו הזמן למחבר כבר היה
ידוע נאומו הסודי של חרושצ'וב בקונגרס ה-20 של המפלגה בפברואר 1956 – נאום שהופץ
בכנסים מפלגתיים – בו הוקיע את פשעי
סטאלין.
בתפקידו כמתרגם, סוחודרב
היה נלווה לחרושצ'וב באירועים רבים. הוא התרשם מייחסו האנושי החם והדואג כלפיו
וכלפי אשתו. חרושצ'וב, בניגוד לסטאלין, רצה שֶמָעון הנופש הקיצי שלו ימוקם ליד
הים, כי אהב לשחות ושחה לא רע, על אף גופו השמן והמגושם. כמו כן בבוקר, בהדרכת
מדריך היה עושה תרגילי התעמלות. הוא לא אהב שמירה צמודה, ובעת שהיה בנופש נהג
להרחיק את שומריו למרחק של עשרות מטרים ממנו. מקום הנופש של חרושצ'וב היה מגודר
בחומה. פעם ראה המחבר אדם שהצליח להתגבר על המכשול של החומה ולארוב לחרושצ'וב
כשהיה לבדו, כדי להגיש לו מכתב, או בקשה כתובה. היה זה מחדל ביטחוני חמור,
והנושאים באחריות לכך נענשו [אין פירוט העונש].
להוכיח את עליונות
השיטה הקומוניסטית במערב חרושצ'וב האמין כי מה
שמונע מפועלי כל העולם להתאחד [כוונת המחבר לניצחונה הבלתי נמנע של האידיאולוגיה
הקומוניסטית], אלה השקרים של התעמולה הקפיטליסטית. על כן, מחובתו לחשוף את
הסילופים של התעמולה הקפיטליסטית, להביא ל"המוני העמלים" במערב את האמת
על השיטה הסובייטית, לפתוח את עיניהם ובכך לקדם את ניצחון הקומוניזם. על רקע זה
ייחס חרושצ'וב חשיבות רבה למתן ראיונות מצדו לכלי התקשורת המערביים. הוא מוכן היה
להקדיש לנושא שעות רבות והיה מַתְנה את מתן הריאיון בכך שתוכנו יפורסם במלואו. על
שאלות נהג להשיב באריכות, ולפעמים התשובה הייתה מתפתחת להרצאה, תוך הבאת דוגמאות היסטוריות
והסתמכות על האידיאולוגיה המרקסיסטית-לניניסטית, כשהוא מנסה בכל נפשו ומאודו להביא
לידיעת המערב את אמונתו בניצחונה ההיסטורי הבלתי נמנע של השיטה הקומוניסטית על פני
הקפיטליסטית. על שאלות עוינות היה רותח מזעם ומשיב בהתאם. הראיונות הארוכים של
חרושצ'וב עם כתבים מערביים אילצו את המחבר לעסוק במלאכת התרגום לא רק ביום, אלא
להמשיך בעריכת החומר לתוך השעות הקטנות של הלילה.
בין האישים שזכו
לראיין את חרושצ'וב היה העיתונאי וולטר ליפּמן,
וכמו כן מנחה תוכניות הטלוויזיה, דיוויד ססקיינד (Susskind). סוחודרב אינו מביא את תוכן ראיונו עם ליפמן
ועם עיתונאים מערביים מפורסמים אחרים, כיוון שמידע זה ניתן למצוא בכלי התקשורת
בזמנם. בעת ראיונו של חרושצ'וב עם ססקיינד, שנערך [ב-9 באוקטובר 1960] במהלך ביקורו
של המנהיג הסובייטי בארה"ב, כתוצאה מלחץ בזמן, לא הצליח סוחודרב בשידור חי להיזכר
במקבילה הרוסית לניב הלשוני האנגלי barking at the moon. על כן תרגם את הביטוי עבור חרוש'צוב באופן מילולי "לנבוח על
הירח". הביטוי הזה תורגם בהקשר הבא: כאשר חרושצ'וב חזר על טענותיו בדבר
מדיניותה שוחרת השלום של בריה"מ ומאידך גיסא גינה את מדיניותה של ארה"ב,
ססקיינד שאל אותו האם דבריו הם לא כמו לנבוח על הירח. [משמעות
הניב האנגלי היא לעשות מעשה או למחות ללא תועלת, כמו שבנביחה על הירח אין
תועלת.] המילה "לנבוח" עוררה את חמתו של חרושצ'וב, הוא ראה בה עלבון
והכריז כי הוא מנהיג של מעצמה גדולה ולא כלב נובח.[1]
באוגוסט 1964 ביקר
חרושצ'וב באדמות הבתולה בקזחסטן ובמהלך הביקור ראיין אותו הלורד תומפסון, הבעלים
של העיתון "טיימס" הלונדוני. בעת הסיור פגש חרושצ'וב מנהלת סוֹבְחוֹז
[משק חקלאי ממשלתי] בשם גוּרֶביץ' [כנראה יהודייה, אך לא
בהכרח]. המנהלת הייתה בוגרת המכון לחקלאות בלנינגרד, כעשרת אלפים גברים חברי
הסובחוז היו כפופים לה, היא נחשבה לאחד המנהלים המוצלחים ביותר באזור ושדותיה
הניבו חיטה בשפע. חרושצ'וב שבע נחת ממראה החיטה ומהישגי המנהלת בתור אישה, ושיתף
את תומפסון בגאווה בהישגי החקלאות והנשים בבריה"מ. ואולם בהמשך נתקל חרושצ'וב
בשדה לא זרוע. גורביץ' הסבירה למנהיג כי מדובר בשדה מוּבר, שדה שלא נזרע בכוונה
למשך עונה אחת, כדי לאפשר לקרקע להיטיב. בתגובה, חרושצ'וב רגז, כיוון שהיה משוכנע
עמוקות כי דווקא אי השארת שדה מובר מגדילה את היבול, וביוזמתו אף התקבלה החלטה
בדרג גבוה [אין פירוט] לחדול מהנוהג של מתן לאדמה לנוח. האם לא קראתְ
על ההחלטות שלנו, שאל חרושצ'וב את המנהלת.
אבל המנהלת [האמיצה] לא הסכימה עימו ועמדה על דעתה. בהמשך הסיור מיהר
חרושצ'וב להעלות את הנושא בפני מנהל בכיר האחראי על מוצרי החקלאות באזור, ואולם גם
האיש הזה בנימוס ובעדינות ניסה להוכיח
למנהיג כי מוטב לתת לשדה לנוח וכי שיטה כזו
קיימת גם בארה"ב ובקנדה. חרושצ'וב התווכח אתו, אך לבסוף הִכּה בכף ידו
על השולחן ואמר בשצף קצף: "חדל דיבורים, יהיה כפי שהחלטנו" (עמ' 14).
בעת הביקור, המנהיג הסובייטי נראה חזק ומלא מרץ, ולא ניתן היה לשער כי כעבור
כחודשיים הוא יסיים את תפקידיו "מטעמי בריאות".
מדיניות חוץ בתחום מדיניות החוץ, חרושצ'וב נתן עדיפות
למגעים אישיים בין מנהיגים וחזר בפניהם שוב ושוב על אמונתו כי בשאלות שנויות
במחלוקת מיטב הסיכויים להגיע להסכמה הוא בין ראשי מדינות, שֶהרי אם הם אינם יכולים
להגיע להסכמה, כיצד אפשר לצפות כי יימצא פתרון מצד אישים בדרג נמוך יותר. הוא אף
היה אומר בבירור לבני שיחו כי אין לצפות זאת מפקידים, כולל שרי החוץ. באומרו זאת,
חרושצ'וב לא נתן את דעתו באיזה מצב דבריו מעמידים את שרי החוץ, כולל שר החוץ שלו,
אנדריי גרוֹמיקוֹ. לאור אמונתו הזו, הִרבה חרושצ'וב לבקר בחוץ לארץ ולהיפגש עם ראש מדינות.
שליט מצרים נאצר המחבר מתאר את שליט מצרים גמאל עבד-אל-נאצר
כמנהיג אגדי. האיש ביקר בבריה"מ באפריל-מאי 1958, ושיחותיו התנהלו בערבית –
מלבד שיחות בנושא רכישות נשק, אשר בהיעדר
טרמינולוגיה ברורה בערבית התנהלו
על ידי נאצר באנגלית. שיחות בנושא הנשק התקיימו בחוג צר בראשות חרושצ'וב
ונאצר, ובתרגומו של סוחודרב. נאצר דיבר
אנגלית לא רע, אך במבטא כבד. חרושצ'וב היה מעוניין לקשור יחסי ידידות אישיים חמים עם נאצר ולשם כך אירח אותו במעונו הכפרי
בו הציג את משפחתו. בניגוד לעמדת הפוליטביורו, העניק חרושצ'וב לנאצר את אות גיבור
בריה"מ ואת אות לנין.
ביקוריו של חרושצ'וב בארה"ב ב-1959 וב-1960 על ביקורו בארה"ב, אשר התקיים ב-27-15
בספטמבר 1959, כבר פורסם בזמנו ספר "פנים מול פנים עם אמריקה". סוחודרב
ליווה את חרושצ'וב במהלך הביקור, אך תרומתו לספר הייתה מזערית, ולכן הוא לא זכה
לקבל עבורה פרס לנין – בניגוד לצוות הרחב שעסק בחיבור היצירה הזו. בניגוד לטענתו
של חרושצ'וב בזיכרונותיו לפיה ב-1959 הוא הגיע לארה"ב בטיסה הישירה הראשונה
של המטוס Tu-114 ממוסקבה – זו הייתה
טיסתו השנייה הישירה של המטוס באותו המסלול. בטיסה הראשונה, אשר התקיימה חודשים
אחדים לפני כן, הגיע לארה"ב פְרוֹל קוֹזלוֹב, האיש השני בהיררכיה הסובייטית
בזמנו, ומתכנן המטוס בעצמו, אנדריי טוּפּוֹלֵב [ר"ת בשם המטוס הם על שמו],
שנטל את הסיכון. סוחודרב, אשר השתתף בטיסה זו, התרשם לשלילה מאופיו של קוזלוב,
האיש אשר קיבל במהלך הביקור הזמנה עבור חרושצ'וב לערוך ביקור רשמי בארה"ב.
בתחילת ביקורו
בארה"ב שאל חרושצ'וב את המחבר כיצד אומרים "ידיד שלי" באנגלית,
ובפניותיו לנשיא ארה"ב, דווייט אייזנהאואר, נהג לומר את המילים האלה באנגלית
במבטא רוסי כבד. אייזנהאואר הבין את משמעות הפנייה והתייחס לכך באהדה. (כעבור
כשנה, לאחר הפלת מטוס ביון אמריקאי בשטחה של בריה"מ, חרושצ'וב חדל לראות בו
ידיד.) חרושצ'וב רצה לערוך את סיורו ברחבי
ארה"ב במטוסו, אך לבסוף נענה להצעה האמריקאית לטוס במטוס מיוחד שהעמיד לרשותו
הנשיא. האמריקאים חששו מן הסתם כי טיסה במטוס הסובייטי תנוצל למטרות ריגול. בעת
ביקורו בניו יורק התאכסן חרושצ'וב במלון המפואר "וולדורף אסטוריה",
כנראה בקומה ה-35. ואולם, בעת שהמעלית נעה למעלה, היא נעצרה לפתע בקומה ה-30. עובד
המעלית האמריקאי, שנלווה לפמלייתו של המנהיג, נעשה עצבני ואף מודאג – אך לא כן
חרושצ'וב אשר לא הסתיר את שמחתו הרבה על כך שגם אצל האמריקאים ישנן תקלות במכונות.
כעבור דקות אחדות התקלה נפתרה – אך צָהלָתוֹ של חרושצ'וב לא פסקה.
לחרושצ'וב הוכנו
ניירות עבודה לקראת הופעותיו הרבות בכלי התקשורת האמריקאיים. הוא קרא אותם, אבל
בהופעותיו דיבר ללא ניירות, בחופשיות, בפתיחות
ובסגנון מחוספס. הוא הציג דבריו בהיגיון פשוט ובצורה משכנעת, ועל אף ששיבח
את השיטה הסובייטית, נמנע לתקוף את אורח החיים האמריקאי. כל זה מצא חן בעיני
האמריקאי מהשורה, שלא התעניין בנבכי הפוליטיקה, כך שבמהלך הביקור חרושצ'וב הצליח
לרכוש אהדה בקרב חלק ניכר מהציבור האמריקאי.
שאלות רבות שהופנו
לחרושצוב מהצד האמריקאי עסקו בהיעדר דמוקרטיה בבריה"מ. בין היתר נשאל המנהיג
הסובייטי מדוע ארצו משבשת את שידורי "קול אמריקה" ועל כך השיב חרושצ'וב
כי העם הסובייטי מחליט בעצמו מה לשמוע ומה לא. אם כן, שאלו האמריקאים, מדוע לא יפסיקו הסובייטים את
חסימת "קול אמריקה" ויאפשרו לאזרחים להחליט בעצמם מתי לסגור את הרדיו,
אך חרושצ'וב עמד על שלו והשיב כי האזרח הסובייטי יודע בעצמו מתי לכבות את הרדיו.
אבל למעשה חרושצ'וב זיהה את עצמו עם העם הסובייטי וכנראה היה משוכנע כי הוא מייצג
את עמו בנאמנות ומה שאינו רצוי לו אינו רצוי לעמו. המחבר, אשר קרא ספרות מערבית
אסורה, בהחלט היה מעוניין בה.
במהלך ביקורו
בהוליווד, חרושצ'וב נשק בעדינות לשחקנית קים נובאק (Novak), אשר ניכר כי המראה החינני שלה מצא חן
בעיניו. היא בעקבות זאת סיפרה בגאווה על הנשיקה שקיבלה. הביקור באולפני הסרטים עבר
בצורה מכובדת, כולל בזמן הצפייה בהכנת הסרט Can Can, בו בוצע הריקוד
קאן-קאן, הנחשב בלתי מוסרי בעיני שמרנים. רק בסיום הביקור, כאשר חרושצ'וב נשאל על
ידי עיתונאים להביע דעתו על הריקוד, השיב כי בבריה"מ נהנים ליהנות מפניהן של
שחקניות ולא מישבניהן. דעתו של עורך עיתון "איזבֶסְטִיָה"
וחתנו של חרושצ'וב, אלכסיי אדז'וביי (Adzhubei), שנלווה לביקור הייתה שונה. בשיחה עם המחבר אמר כי באישה יפה אפשר
ליהנות לא רק ממראה פניה... המחבר הסכים אתו.
בנסיעה במכונית
בלוס אנג'לס, חרושצ'וב שם לב לנשים המתהלכות במכנסיים קצרות (שורטס) ואמר למְלווה
האמריקאי שלו הנרי לודג' (Henry Lodge) [1985-1902, בעת הביקור היה שגריר ארה"ב
באו"ם] כי בבריה"מ לא היו מרשים
זאת (בלי לומר מי לא היה מרשה זאת). בראותו וילות עם גינות מטופחות שוב פנה ללודג'
והעיר: "אנו עוד נַראֶה להם את אִמוֹ של קוּזְמָה"(кузькину мать) . משמעותו המקורית של
הביטוי הזה היא איום גס. [מקביל בעברית לביטוי "להראות מאין משתין הדג"]
כדי לרכֵּך את דבריו ביקש חרושצ'וב מסוחודרב שיבהיר ללודג' כי התכוון לומר
"להראות להם מה שהם מעולם לא ראו" (עמ' 21). במילים אחרות, חרושצ'וב חזר
שוב על סיסמתו כי בריה"מ תשיג ותעקוף את ארה"ב.
אותה אי הבנה,
לדברי סוחודרב, נוצרה ביחס להתבטאותו של חרושצ'וב כלפי ארה"ב "אנו נקבור אתכם". כוונתו
הייתה, כפי שהבהיר חרושצ'וב בעצמו, למעבר הבלתי נמנע מקפיטליזם לקומוניזם, כפי
שהתחולל במהלך ההיסטוריה המעבר ממשטר פיאודלי לקפיטליסטי – ולא לכריית קבר באדמה.
חרושצ'וב חזר על הפירוש הזה לדבריו, כאשר ראש העיר של לוס אנג'לס הזכיר את
התבטאותו של חרושצ'וב "אנו נקבור אתכם" בעבר, תוך התעלמות מהפירוש
שהוסיף חרושצ'וב בהמשך. חרושצ'ב האשים את ראש העיר באי קריאת עיתונים וראה באזכור
התבטאותו בעבר כצעד בלתי ידידותי, ואף איים שאם קבלת פנים בלתי מנומסת כזו תימשך,
הוא יקטע את ביקורו ויחזור לבריה"מ. במהלך דבריו, התגלה כישרונו הרטורי הלא
מבוטל, שהרשים את האמריקאים.
בדרכו מלוס אנג'לס
לסן פרנציסקו ברכבת, באחת התחנות בדרך חרושצ'וב, בדומה לפוליטיקאים אמריקאים, לחץ
ידיהם של אנשים מהשורה שבאו לקבלו והרים על ידיו את ילדיהם. הוא התקבל יפה על ידי
תושבי סן פרנציסקו, אך במפגש בעיר עם
מנהיגי האיגודים המקצועיים בארה"ב הופנו אליו שאלות מרגיזות כמו בנושא חופש
האדם בבריה"מ, הפלישה להונגריה ב-1956, כפיית המשטר הקומוניסטי על מזרח
גרמניה ומצבם הקשה של העובדים בבריה"מ. חרושצ'וב, אשר היה במצב גופני ונפשי
טוב במהלך הביקור, השיב מלחמה שערה, תקף ולפעמים צעק [ואף קילל?].
במהלך ביקורו
בארה"ב חרושצ'וב גילה עניין מיוחד בסיור בשדות תירס, יֶרק אשר שאף להרחיב את
גידולו בבריה"מ. הוא ביקר בחווה לגידול תירס של רוסוול גארסט (Roswell Garst) במדינת אייווה. הוא
הכיר את בעל החווה עוד מתקופת ביקוריו בבריה"מ וקשר אתו קשרי ידידות. בעת
הביקור בחווה באייווה, חרושצ'וב ומארחו ניהלו שיחה בנושא גידול תירס. מרוב
האמביציה שלו להרחיב את גידולי התירס בבריה"מ, חרושצ'וב לא לקח בחשבון כי
שטחים נרחבים בארצו אינם ראויים לגידולו מפאת האקלים הקר.
בעת ביקורו
בארה"ב ב-1959 חרושצ'וב היה בשיאו כמנהיג, נואם, אומן הוויכוח, אדם היודע
לעמוד על שלו ולהגן על האידיאולוגיה שלו. עם זאת, הביקור לא הניב תוצאות ממשיות
חשובות. בארה"ב רווחה הסברה כי אם חרושצ'וב היה מציג את מועמדותו למשרה
באמריקה בכל רמה, היה מצליח להיבחר.
ירח הדבר ביחסי
בריה"מ-ארה"ב לא נמשך זמן רב. ב-1 במאי 1960 מטוס ביון אמריקאי הופל מעל שטחה של בריה"מ ובעקבות
התקרית הזו בוטל ביקור הגומלין של אייזנהאואר בבריה"מ. חרושצ'וב החליט לצאת
לכינוס העצרת השנתית של האו"ם בספטמבר 1960. בניגוד לביקורו של חרושצ'וב באמריקה
ב-1959, כעת לנוכח המתיחות בין שתי המעצמות, הוא נתקל בקבלת פנים צוננת ועוינת. למחרת
בואו של חרושצ'וב, דוּוח בהרחבה בכלי התקשורת האמריקאים כי אחד מאנשי הצוות של
האונייה, בה הגיע המנהיג הסובייטי, ערק לארה"ב. כאשר חרושצ'וב נשאל על כך על ידי הכתבים, הוא השיב באיפוק רב וטען כי הוא מכבד את רצונו של
האיש לחיות מחוץ לארצו, ואם האיש היה מודיע לו מראש על רצונו לשנות את מקום מגוריו
היה עוזר לו להסתדר בשלביו הראשונים. התשובה הזו לא תאמה כלל את המציאות, אך
במישור התעמולתי הייתה יעילה, ובהמשך שהותו בארה"ב חרושצ'וב לא נשאל יותר
בעניין העריק.
בעת הנסיעה בניו
יורק, גרומיקו הִפנה את תשומת ליבו של חרושצ'וב לשיטת בנייה מהירה שנגלתה לנגד
עיניו. בתגובה, חרושצ'וב פסק בנחישות כי בריה"מ לא תאמץ את השיטה הזו שהיא
דווקא איטית בהשוואה לשיטה הנהוגה בארצו. לחרושצ'וב הייתה הזדמנות להיווכח ביעילות
שיטות הבנייה האמריקאיות גם במהלך ביקורו מחוף לחוף בארה"ב ב-1959. ואולם
לנוכח תשובתו השלילית הנחושה לא העז גרומיקו להעלות מחדש את הנושא, וכמובן, גם
המחבר לא עשה זאת. חרושצ'וב האמין בצדקתו ובוויכוחים עימו לא ניתן היה לשנות את
דעתו. כאשר כלו אצלו הנימוקים לצדקתו, היה משתמש בסמכותו מכוח שלטונו לכפיית דעתו,
ואף מכֶּה על השולחן.
בספטמבר 1960,
במהלך השתתפותו של חרושצ'וב בכינוס השנתי של העצרת הכללית של האו"ם, הוא לא
יכול היה לשקוט לנוכח הנואמים, אשר תקפו את מדיניות הדיכוי של בריה"מ כלפי
מדינות מזרח אירופה ובמיוחד התערבותה העקובה מדם בהונגריה ב-1956. הוא היה קם ממקומו ומשמיע בקול רם טענות נגד
כלפי נואם זה או אחר. אך לרשותו לא עמד רמקול וגם צעקותיו לא הועילו, כיוון
שהמתרגמים הסימולטניים שישבו בתאים סגורים לא שמעו אותו. בזמן נאומו ה"אנטי
סובייטי" של נציג הפיליפינים,
חרושצ'וב החל להכות באגרופים על השולחן וגם ניסה לרקוע ברגליו, אך ללא הועיל:
הרצפות היו מכוסות בשטיחים. גרומיקו אשר ישב לצדו של חרושצ'וב לא רק שלא ניסה
להרגיע את שכנו, אלא גם הלם באגרופיו על השולחן. [לדעתי, פשוט מצא לנכון לחקות את
הבוס.] גרומיקו הסביר לחרושצ'וב כי יש לו זכות לקטוע את דברי הנואם ולקבל זכות
דיבור להשיב. חרושצ'וב שמח, הרים כרטיס עם שם מדינתו, יושב ראש הישיבה הפסיק את
נאום הנציג הפיליפיני, וחרושצ'וב עלה על הבמה. ואולם היושב ראש נוכח לדעת כי
חרושצ'וב אינו מדבר לעניין ותוך זמן קצר הפסיקו.
בהמשך הדיונים, בעת
נאומו של הנציג הספרדי, חרושצ'וב לא הסתפק במהלומות באגרופיו על השולחן אלא לפתע
חלץ אחת מנעליו, ליתר דיוק היה זה משהו בין נעל לסנדל, [башмак] והִכָּה בה על השולחן.
לנוכח הסצנה הזו המחבר התרגז. בשיחה עם מנהיגי המדינות הקומוניסטיות חרושצ'וב
הסביר את התנהגותו המוזרה כך: דבריו של הנואם הספרדי כה הרתיחו אותו עד שכתוצאה
ממכותיו החזקות על השולחן שעונו נעצר. הוא רגז על שבעטיו של "החנפן
הקפיטליסטי" הזה שעונו התקלקל ולכן הכה בנעל על השולחן.
הפגישה עם ג'ון
קנדי בווינה ב-4-3 ביוני 1961 במהלך מערכת
הבחירות לנשיאות בארה"ב ב-1960 בריה"מ העדיפה את קנדי על פני ריצ'רד
ניקסון שהיה ידוע כאנטי-קומוניסט. קנדי וחרושצ'וב התכוננו היטב לקראת המפגש ביניהם
– על אף שזה אמור היה להיות בעיקר מפגש היכרות, ולא תוכנן פרסומה של הודעה משותפת
או חתימת הסכמים. בקרב שורת מקבלי פניו של חרושצ'וב בהגיעו לווינה היה ויאצ'סלב
מולוטוב, אשר גורש מן ההנהגה הסובייטית על ידי חרושצ'וב וכעת שימש נציג קבוע של
בריה"מ בסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית בווינה. המחבר היה סקרן לראות את המפגש בינו לחרושצ'וב.
חרושצ'וב בעברו על פני שורת מקבלי הפנים, נעצר ליד מולוטוב, העלה חיוך רחב על
פניו, לחץ ידו בחמימות ואמר: "אה, ויאצ'סלב מולוטוב, שלום, אני שמח מאוד
לראותך" (עמ' 32).
השיחה הראשונה בין
ראשי שתי המדינות התקיימה בשגרירות האמריקאית בנוכחות המתורגמנים בלבד. הנושאים
העיקריים היו המלחמה בלאוס ובעיית הניסויים הגרעיניים. שני הצדדים הסכימו כי יש
להפסיק את המלחמה בלאוס ואת הניסויים הגרעיניים, אבל נושא הבקרה עורר בצד הסובייטי
בהלה ורתיעה: הייתכן לאפשר לאויבים לבקר באתרים הסודיים שלנו. במהלך השיחה על
משפחה וילדים חרושצ'וב שאל את קנדי לגילו וכאשר זה השיב, העיר המנהיג הסובייטי:
הבן שלי יכול היה להיות כעת באותו הגיל או אף יותר. כוונתו של חרושצ'וב היה לבנו ליאוניד הטייס שנפל במלחמת
העולם השנייה. בניגוד לדעה הרווחת לפיה בהערה על גיל בנו חרושצ'וב ניסה להביע את
זלזולו בנשיא ואף להשפילו – המחבר, בתור העֵד היחיד לשיחה, דוחה פרשנות כזו.
[בסתירה לכך שהיה העד היחיד, כאמור טען סוחודרב כי נכח מתורגמן מכל צד, ואף מזכיר
את המתורגמן האמריקאי אלכסנדר אקלובסקי (Akalovsky), אתו היה בקשר.] הוא ראה את הבעת פניו של חרושצ'וב בעת שאמר את
המשפט על בנו, את העצב בעיניו ואת הטון בו נאמר, ועל כן משוכנע כי חרושצ'וב פשוט
נזכר בבנו ועל כן סטה לרגע מהניסוח הרשמי הדיפלומטי. בעיניו של קנדי ניכרה הבנה
כזו לדבריו על בנו. חרושצ'וב, כדרכו, הסביר לקנדי את השקפתו בדבר המעבר הבלתי נמנע
מקפיטליזם לסוציאליזם כפי שהקפיטליזם החליף את הפיאודליזם. קנדי התנגד לדעה הזו,
דיבר על חופש הבחירה ואף שאל מה יקרה אם בפולין בבחירות לא יצביעו עבור המפלגה
השולטת. חרושצוב אמר כי דבר כזה אינו יכול לקרות.
קנדי, כדי לסתור את חרושצ'וב, רצה להעלות את ההתקוממות נגד השלטון
הקומוניסטי בהונגריה ב-1956 – אבל, לדברי עוזרו של הנשיא תיאודור סורנסן, נמנע
לעשות זאת כדי לא להעכיר את האווירה.
בערב, בשגרירות
הסובייטית, חרושצ'וב סיכם את התרשמותו מהנשיא האמריקאי: "אכן, אם כעת אצל
האמריקאים נשיא כזה, אזי אני מרחם על העם האמריקאי" (עמ' 33). המחבר אינו
מסכים עם הדעה הזו: קנדי עשה עליו רושם חיובי, על אף שבפגישה עם חרושצ'וב הוא היה
מתוח במידת מה. אולי חש כי הוא נמצא בחברתו של אדם מנוסה יותר ממנו. עם זאת קנדי
תמיד מצא תשובה ראויה לטענותיו של חרושצ'וב.
לאחר הפגישה
בשגרירות האמריקאית, למחרת נמשכה הפסגה בשגרירות הסובייטית. הנושא הקשה ביותר היה
גרמניה וכל צד נותר דבק בעמדתו. בשובו למוסקבה המחבר עסק בהכתבת רישומיו על השיחות
שהסתכמו ב-120 עמודים במכונת כתיבה. הטקסט הזה נמסר לגרומיקו ולחרושצ'וב. כעבור
שבועיים גרומיקו, בדווח על הפסגה בווינה בפני ועדה מפלגתית של משרד החוץ, טען כי
זה היה "מפגש בין ענק לננס" (עמ' 33). המחבר מתבייש בדברי גרומיקו, אבל
דבריו שיקפו את דעתו של חרושצ'וב על קנדי. [אֹולֵג טְרוֹיַאנוֹבְסְקי, עוזרו של
חרושצ'וב לענייני חוץ, אשר נכח בפסגת וינה, טען כי בווינה קנדי לא היה במיטבו,
בלשון המעטה, ובכך מאשר במשהו את הערכתו המזלזלת של חרושצ'וב כלפי עמיתו האמריקאי.[2]] משבר
הטילים בקובה באוקטובר 1962 מנע קיומה של פגישת פסגה נוספת בין המנהיגים, ואולם
לאחר המשבר, היחסים בין שני ראשי המדינה נורמלו, הוקם קו חם ישיר בין הקרמלין לבית
הלבן, ובערוצים הדיפלומטיים דוּבר על אפשרות קיומה של פסגה נוספת.
השתתפותו של מיקוֹיַאן
בהלוויית קנדי ופגישתו המקרית עם לוי
אשכול ב-22 בנובמבר 1963 נרצח
הנשיא קנדי. סוחודרב סבור כי חרושצ'וב לא נסע להלווייתו של קנדי ומשימה זו מילא
אנסטאס מיקויאן [סגן ראשון של ראש הממשלה], כיוון שרוצחו של הנשיא האמריקאי, לי אוֹסְוָולד,
התגורר תקופה מסוימת [מ-1959 עד 1 ביוני
1962] בבריה"מ: הוא קיבל בה מקלט מדיני, אחר כך התאכזב מהמשטר וחזר
לארה"ב. על רקע זה כלי תקשורת אמריקאיים רמזו על "עקבות סובייטיות"
ברצח קנדי. המחבר ליווה את מיקויאן במסעו לארה"ב. מיקויאן הביא אתו מסמכים
מקוריים מארכיונים סובייטיים על אוסוולד [כנראה של ה-ק.ג.ב שעקב אחריו
בבריה"מ], שהועברו למחלקת המדינה. המסמכים נועדו להוכיח את אי מעורבותה של
בריה"מ ברצח. במהלך הלוויה, האמריקאים דאגו לאבטח היטב את מיקויאן, מחשש
להתנקשות בו מצד מטורפים שהאמינו במעורבותה של בריה"מ ברצח. לאחר הלוויה, כל
המשתתפים חזרו לבית הלבן. בעת שמיקויאן המתין לסיום האירוע בבית הלבן, לפתע ניגש
אליו אדם אחד ואמר ברוסית: "שלום, מר מיקויאן". מיקויאן השיב בברכת שלום
והביט בתמיהה על האיש הלא מוכר לו וזה הסביר כי הוא לוי אשכול, ראש ממשלת ישראל.
מיקויאן העיר לו שהוא מדבר היטב ברוסית, ואשכול השיב כי הוא נולד בעיר ניקוליאב
ושמו המקורי ליוֹבָה שְקוֹלנְיק וכי יש לו אח המתגורר שם. התפתחה שיחה בין השניים
שנמשכה דקות אחדות (עמ' 35). בהמשך מיקויאן נפרד מז'קלין קנדי, אשתו של הנשיא
המנוח. הוא הביע דברי השתתפות בצער מצד
ההנהגה הסובייטית וחרושצ'וב אישית, ובעיניה של ז'קלין הופיעו דמעות. ז'קלין ביקשה
להעביר לחרושצ'וב שבעלה רצה יחד אתו לכונן שלום יציב בעולם, אבל כעת חרושצ'וב
יצטרך לעשות זאת לבדו.
סוף עבודתו עם
חרושצ'וב במהלך עבודתו עם
חרושצ'וב הרגיש סוחודרב כיצד אופיו של המנהיג משתנה. בחלוף השנים חרושצ'וב הושפע
מדברי החנופה של מקורביו, וכתוצאה מכך החל להאמין בהיותו כל יכול, בחוסר אפשרותו
לטעות ונסחף לפולחן האישיות – תופעה אותה הוקיע אצל סטאלין. חרושצ'וב חדל לגלות
סובלנות כלפי דעות אחרות עד שקשה היה לנהל דיון אתו. ואולם האיש מעולם לא הרים את קולו על סוחודרב
כי אם התייחס אליו בכבוד. לדברי המחבר, יחסו המכובד של חרושצ'וב כלפיו נבע כנראה
מהערכתו הרבה לעבודתו המקצועית. על רקע זה למחבר נותר יחס חם כלפי חרושצ'וב.
לאחר פיטוריו של
חרושצ'וב מכל משרותיו באוקטובר 1964, בשלהי השנה הזו הזמין סרגיי, בנו של חרושצ'וב,
את סוחודרב לחגוג את השנה החדשה 1965 אצל המשפחה המורחבת של המנהיג המודח. המחבר
נענה להזמנה. במהלך האירוע נשא חרושצ'וב נאום, בו נמנע להתייחס לפיטוריו. באביב
1965 מצא המחבר נכון להתקשר לחרושצ'וב כדי לברכו לרגל יום הולדתו. [בהמשך אותה
השנה?] בפגישה מקרית קצרה עם חרושצ'וב, שיָשב במכונית, ברחוב במוסקבה, המנהיג
המודח הזמין את סוחודרב לבקר אצלו. כעבור זמן מה, בתו של חרושצ'וב חזרה על ההזמנה.
המחבר נענה להזמנה וביקר את חרושצ'וב במעונו הכפרי. חרושצ'וב קיבל את האורח בסבר
פנים יפות, סיפר כי מגדל ירקות בגינתו, ולכאורה לא התעניין בפוליטיקה, כיוון שידע
כי מוטב לא לדון בנושאים האלה. בעקבות הפגישה, זומן סוחודרב למשרד החוץ ונאמר לו
כי משרד החוץ יודע על פגישתו עם חרושצ'וב והזהיר אותו מקיומן של פגישות נוספות
כאלה, אבל בלי להענישו. בכך הסתיים הפרק שלו עם חרושצ'וב.
מיקויאן, אשר מונה
לנשיא בריה"מ עוד ביולי 1964, המשיך לכהן בתפקידו גם לאחר הדחתו של חרושצ'וב
באוקטובר 1964 – אך לא לאורך זמן. הוא פוטר ממשרתו בדצמבר 1965. פיטוריו נבעו לא
רק מקרבתו לחרושצ'וב בעבר, אלא גם היוו ביטוי לעוינות ההנהגה הסובייטית הבינונית כלפי אישיותו המחוננת
[בתוספת התנשאות רוסית כלפי בן הלאום הארמני]. המנהיג החדש, ליאוניד ברז'נייב לא
סבל אותו במיוחד. [קנאתו של ברז'נייב במיקויאן ושנאתו כלפיו מאשר אנדריי אלכסנדרוֹב-אַגֶנְטוֹב, עוזרו לענייני
החוץ של ברז'נייב.[3]]
לאחר הדחתו של מיקויאן, ההנהגה הסובייטית נהגה בו בצורה הומאנית. [בשנים 1974-1965
הוא המשיך להיות חבר בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית וחבר בנשיאות הסובייט
העליון, וחבר בסובייט העליון עד למותו ב-1978.]
עבודתו עם ראש
הממשלה אלכסיי קוסיגין, 1971-1964
אלכסיי קוֹסיגין,
על אף המראה הקודר לרוב של פניו, היה איש מלא חיים ונמרץ, ידע לחייך ולהתבדח. כמו
כן אהב לשתות קוניאק מולדבי. הוא היה אדם משכמו ומעלה, במישור האינטלקטואלי
ובידיעת השפה הרוסית, בהשוואה לעמיתיו בהנהגה הסובייטית. קוסיגין היה האדם היחיד בפוליטביורו שיכול היה
לדבר באופן חופשי במסיבות עיתונאים –
ובניגוד לחרושצ'וב, סגנונו היה רגוע
והגיוני. בסיום ביקוריו בחוץ לארץ, קוסיגין נהג לערוך מסיבת עיתונאים בה
התבטא בבהירות תוך ברירה מדויקת של
מילותיו. במקרים המעטים בהם התבלבל בדבריו, ידע בצורה רגועה לצאת מהמצב
המביך. אצל המתורגמנים היה כלל בלתי כתוב
לפיו הם נהגו לתקן בתרגום את דברי הפוליטיקאי שתרגמו, במקרה של פליטת פה או טעות
מצדו.
לאחר הדחתו של
חרושצ'וב באוקטובר 1964 ועד להפיכתו של
ברז'נייב למעשה לשליט יחיד [בתחילת שנות ה-70], קוסיגין נחשב בעיני העולם שמחוץ
לגוש הסובייטי כנציג המוסמך מטעם הנהגת
בריה"מ לדיון במדיניות החוץ. שגרירים שֶרצו לדון בנושאים חשובים במיוחד ביקשו
להתקבל אצל קוסיגין. כמו כן, איגרות אישיות ממנהיגי העולם הופנו אליו.
ועידת טשקנט, 1966 על אף מתן עדיפות מצד בריה"מ לטיפוח
הקשרים עם הודו על פני פקיסטן וחברותה של פקיסטאן ב"ברית המרכז", באמצע
שנות ה-60 סיפקה בריה"מ נשק לפקיסטן. בינואר 1966 יזם קוסיגין כינוס ועידה
לתיווך במלחמה בין הודו לפקיסטן. הוועידה התכנסה בעיר טשקנט (בירת אוזבקיסטן
הסובייטית) בהשתתפותו של קוסיגין וראשי המדינות של הודו ופקיסטן, לאל בהדוּר שַסְטרי
וְאַיוּבּ חאן. סוחודרב נלווה לקוסיגין כמתורגמן. שני ראשי המדינות העוינות, שסטרי
ואיוב חאן, סירבו להיפגש זה עם זה, ועל כן קוסיגין אישית ניהל דיפלומטיה של
דילוגים בין השניים, אשר ב-10 בינואר 1966 הניבה פירות בדמות הצהרת טשקנט. זו קבעה
עקרונות לסיום הסכסוך בין הודו לפקיסטן ולהשכנת שלום ביניהן. לאחר סיום הוועידה,
בחצות הלילה, החלה גסיסתו של שסטרי, והמחבר נזעק להגיע למעונו של שסטרי, כדי
להתלוות לקוסיגין ברגעי חייו האחרונים של ראש הממשלה ההודי. כמו כן נלווה המחבר
לקוסיגין בהלווייתו של שסטרי בהודו. בעת טקס הלוויה נפגש קוסיגין עם ראשת ממשלתה החדשה של הודו אינדירה גנדי.
מאז הפגישה הזו, יחסו של קוסיגין כלפי גנדי התאפיינו בחמימות אישית רבה. אינדירה
גנדי ניחנה בקסם שאי אפשר היה לעמוד בפניו. המחבר סבור כי הסיוע הנדיב בתחומים
הצבאי והכלכלי להם זכתה הודו מבריה"מ נבע בחלקו בזכות קסמה האישי, אשר השפיע
על קוסיגין וברז'נייב בעת ניהול שיחות עימה.
"הטלפון האדום"
ו"מלחמת ששת הימים" בתיאור קצר של "מלחמת ששת הימים",
שהתחוללה ביוני 1967, המחבר מציין כי זו הייתה מלחמה בין ישראל לסוריה ומצרים [אין
התייחסות לירדן], בה שתי המדינות הערביות הובסו וציודן הצבאי, אשר סופק על ידי
בריה"מ, הושמד כמעט בשלמותו. בתיאורו המחבר אינו נוקט עמדה לטובת אחד מהצדדים. [כבר ביום הראשון של
המלחמה] ב-5 ביוני נקרא סוחודרב להגיע לקרמלין בחדר בו היה ממוקם "הטלפון
האדום". שם המתין לבואו של קוסיגין, אשר החליט לאור חומרת המצב במזרח התיכון
להתקשר ב"טלפון האדום" לנשיא ארה"ב לינדון ג'ונסון. בהמתנה
לקוסיגין התברר לסוחודרב כי אין בחדר טלפון, אלא מדובר בקו תקשורת דמוי טלגרף בין
הקרמלין לבית הלבן. הקו החם הזה הוקם בעקבות המשבר בקובה ב-1962, ונועד להפעלה במצבי
חירום, ובראש וראשונה למניעת מלחמה גרעינית. לבדיקת תקינות הקו, מדי שבוע קלדניות
בקרמלין , במעין מכונת דפוס, היו שולחות טקסט ברוסית לבית הלבן – ובמקביל מקבלות
טקסט באנגלית מהבית הלבן. כדי שגורם זר לא יוכל לפענח את תוכן הטקסט, שעבר דרך
אירופה והאוקיינוס האטלנטי, תוכנו היה מוצפן והצופן היה מתחלף.
במהרה הופיע
קוסיגין, אך לא לבד אלא עם [יוּרי] אַנְדְרוֹפּוֹב [ראש ה-ק.ג.ב.] וגרומיקו.
שלושתם מעולם לא היו במקום ולכן מייד שאלו היכן הטלפון. הופעת שלושת האישים
הבכירים עוררה הלם בקרב הצוות בחדר, כולל גנרל מטעם ה-ק.ג.ב שהיה אחראי על המִתקן.
לבקשתו של קוסיגין לשוחח עם נשיא ארה"ב, השיב הגנרל כי עליו למסור את הטקסט,
הכתבנית תקליד אותו והוא יועבר בקו החם לבית הלבן. לאחר שקוסיגין השיב כי אין לו
נוסח כתוב, הגנרל הציע לו להכתיב טקסט לקלדנית וזו תדפיס. כתבנית התיישבה ליד
מכשיר הטלפרינטר, ובזמן עבודתה – לנוכח מעמדו הרם של המכתיב והאירוע – ידיה רעדו
מרוב התרגשות. לשאלתו של קוסיגין האם הנשיא ג'ונסון נמצא בצדו השני של הקו, השיב
סוחודרב כי כנראה לא, כיוון שלנוכח
ההבדל בזמנים הוא מן הסתם ישן. קוסיגין הכתיב הודעה בה הביע דאגה לנוכח המלחמה
במזרח התיכון, הציע לאחד מאמצים כדי לשים קץ לסכסוך, וביקש מנשיא ארה"ב
להשפיע על ישראל בנידון, בציינו כי אסור לפעול בעצלתיים. שלושת בכירי השלטון נותרו
להמתין לתשובה, זו הגיעה כעבור כ-20 דקות משר החוץ האמריקאי דין ראסק בה נמסר כי
הנשיא ג'ונסון יגיע בקרוב לקו החם. כאשר טקסט התשובה של הנשיא הגיע, אנדרופוב פנה
לסוחודרב וביקש לתרגמו. סוחודרב תרגם בעל פה את נוסח ההודעה ואחר כך החל להכתיב את
הטקסט לאחת הכתבניות. היא הייתה מאוד לחוצה והדפיסה בטעויות דפוס רבות. קוסיגין,
אנדרופוב וגרומיקו עמדו לידה, וסוחודרב ניסה להרגיעה. בגמר ההדפסה, קוסיגין חטף את
הטקסט ושלושת האישים מייד יצאו, כנראה כדי להציג את המסר של ג'ונסון לישיבת
הפוליטביורו שנקטעה.
הקו החם הופעל
במהלך כמעט כל ימי המלחמה מ-5 עד 10 ביוני, אך לא הושגה הסכמה בין המעצמות. לאחר
סיום המלחמה, קוסיגין מיהר לצאת לניו יורק, כדי להשתתף בדיון בדבר השלכות המלחמה,
שהתקיים בעצרת הכללית של האו"ם. המחבר נלווה לקוסיגין. קוסיגין הגיע לניו
יורק באמצע הלילה, וכאשר התברר לו, במהלך הנסיעה במכונית למעון המשלחת הסובייטית,
כי הנסיעה כמעט הגיעה לסופה, ביקש לעשות את המרחק שנותר ברגל. בעקבות זאת פמלייתו
של קוסיגין, מוקפת בשומרים, טיילה בשדרה השלישית של מנהטן כ-20-15 דקות. קוסיגין
סקר בהתעניינות את הבניינים הגבוהים ואת חלונות הראווה. היה זה אופייני לקוסיגין
לנצל את ביקוריו בחוץ לארץ, כדי לראות את המקום מקרוב באמצעות הליכה בו, וזאת מתוך
סקרנות והתעניינות בארץ בה ביקר – ולא על מנת ליצור מגע עם המקומיים כפי שנהג
חרושצ'וב. האמריקאים ניסו לנצל את הימצאותו של קוסיגין בניו יורק כדי לארגן פגישה
בינו לג'ונסון – ואולם הצד הסובייטי טען כי קוסיגין הגיע לעצרת הכללית של
האו"ם בניו יורק ואינו מתכוון לעלות לרגל לבית הלבן בוושינגטון. כדי בכל זאת להסדיר את הפגישה, הציע הצד האמריקאי כי
היא תתקיים בדיוק באמצע הדרך בין ניו יורק לוושינגטון, בעיירה הקטנה גלסבורו.
קוסיגין נענה להצעה לאחר קבלת אישור מהפוליטביורו. לנוכח שפע הנושאים, הפגישה
התארכה ליומיים. לא הושגו בה תוצאות ממשיות, אך היא התנהלה באווירה תרבותית
וקוסיגין התגלה בה כבן שיח נבון.
הלווייתו של נאצר בסוף ספטמבר 1970 הגיע קוסיגין למצרים כדי
להשתתף בהלווייתו של נאצר. כאשר אורחים רמי המעלה – מלכים, נשיאים וראשי ממשלה –
עמדו לצאת מבניין כדי לצעוד אחר ארונו של הנפטר, המונים התפרצו בריצה לעבר הארון,
והאישים רמי המעלה, בהם קוסיגין, מצאו את עצמם דחוסים בתוך ההמון. שלושת שומריו
הסובייטים של קוסיגין הקיפו אותו משלושת צדדיו וסוחודרב נדחק לצד הרביעי. ראשת
ממשלת ציילון, סירימאבו בנדרנאיקה, אשר נותקה משומרי ראשה ומצאה עצמה נדחסת בתוך
ההמון ומבוהלת, לאחר שזיהתה את קוסיגין (היא הכירה אותו מביקוריה במוסקבה), אחזה
בידו ונצמדה היטב לכתפו. סוחודרב, כתוצאה מהלחץ של ההמון מאחוריו, החל להפעיל לחץ
על אדם נמוך קומה שהיה לפניו. האיש הביט בו, כשפחד ניכר בפניו, ואז הכיר המחבר את
המלך חוסיין. סוחודרב התנצל בפני הוד מלכותו, בהוסיפו כי אינו צריך לדאוג, וכי הוא
נמצא יחד עם ראש הממשלה הסובייטי. לבסוף, אנשי האבטחה הסובייטים התעשתו והחלו
לדחוף את ההמון במרפקים, ובדרך זו הוציאו את קוסיגין ואת
בנדרנאיקה, שאחזה בו, מתוך ההתקהלות. גם המאבטחים של אישים ממלכתיים אחרים נקטו
בשיטה דומה. אולם מסע ההליכה של האורחים רמי המעלה מחוץ לארץ אחר ארונו של המנוח
לא התקיים. השלטונות הצליחו איכשהו להעביר את הארון לקבורה דרך גוש ההמון הצפוף
שמילא את רחובות קהיר. בהמשך נפוצו שמועות כי נאצר לא היה באותו הארון, וכי
השלטונות, אשר חזו מראש תרחיש בו ההמונים עלולים להסב נזק לגופה, דאגו לקבור את
נאצר בהסתר. יש לציין כי לקוסיגין נמסר מראש שאנואר סאדאת, אשר נחשב ליורשו של
נאצר, לא יוכל להשתתף במסע ההלוויה מפאת התקף לב, ומכאן ייתכן כי הוא השתתף בלוויה
בו נטמנה גופתו האמיתית של נאצר.
קוסיגין וראש ממשלת
קנדה פייר טרודו במאי 1971 ביקר
בבריה"מ ראש ממשלת קנדה פייר טרוּדוֹ ומארחו העיקרי היה קוסיגין. טרודו [יליד
1919] הגיע לבריה"מ לאחר נישואיו באותה השנה עם אשתו מרגרט [ילידת 1948].
האיש התאפיין בסגנון בלתי רשמי ואהב לבלות. במהלך הביקור לעיתים היה מופיע בחולצה
צבעונית ובסנדלים ללא גרביים, ולבקשתו אִפשרו לו לבלות בריקודים עם אשתו בדיסקוטק
סובייטי. בעת הביקור, האורח הרם באופן בלתי מתוכנן עלה על אופנוע ונהג בו. לטרודו היה רישיון למטוס
קל. ואולם, הסכמתו של טייס מטוס נוסעים
מסוג אִיל-62 [אִיליוּשין] להפקיד זמנית
את הטיסה בידי טרודו בעת הצורך לבצע פנייה, עלולה הייתה לגרום לתאונה, לולא
התערבותו המהירה של הטייס המקצועי.
במהלך הביקור נוצרו
קשרים טובים בין קוסיגין לטרודו, ובאוקטובר 1971 הגיע קוסיגין לביקור גומלין
בקנדה. הוא נוכח בפרלמנט הקנדי בעת שטרודו נאלץ להתמודד עם שאלות קשות ומסובכות
מטעם הצירים. סוחודרב תרגם לקוסיגין את חילופי הדברים בפרלמנט ועל כך קוסיגין
העיר: "לא קל אצלם להיות ראש ממשלה". לאחר הביקור בפרלמנט, כאשר
לקוסיגין התברר כי המרחק מהפרלמנט למלון בו התאכסן קצר, יזם לעשות את המסלול ברגל.
טרודו ומאבטחים ליוו אותו. לפתע התנפל עליו אדם, אשר שאף להפילו וצעק "חופש
להונגריה". תוך שניות אחדות, המאבטח הסובייטי ומאבטחים קנדים השתלטו על
התוקף. קוסיגין לא התרגש מהאירוע ורק התלונן כי כפתור מחליפתו נקרע. בתגובה לדברי
ההתנצלות של טרודו, עמיתו הסובייטי ניסה להרגיעו ואמר כי שום דבר חמור לא קרה.
התברר כי לתוקף לא היה נשק. היה זה מהגר מהונגריה שעזב את ארצו בעקבות אירועי 1956 [הפלישה הסובייטית לארצו]. לאחר התקרית הזו, חופש תנועה של קוסיגין הוגבל
מטעמי ביטחון. אף על פי כן, בניגוד לעמדת
מאבטחיו הסובייטים, נענה קוסיגין להזמנת
הקנדים להגיע לאצטדיון בעיר ונקובר, כדי לצפות במשחק הוקי קרח. מטעמי
ביטחון לא פורסם מראש לציבור על בואו לאירוע, מלבד בהודעה קצרה לצופים לפני תחילת
המשחק. בתגובה, הקהל קם על רגליו ומחא כפיים. את המשלחת הסובייטית ליוו
בביקורה קבוצה של מתורגמנים קנדים, כולם ממוצא רוסי, אשר עבדו במסירות והיו גאים
בעבודתם. המיעוט הרוסי בקנדה, שהיה מורכב ברובו ממהגרים שנטשו את בריה"מ, זכה
ליחס שלילי בתעמולה הסובייטית. סוחודרב
ציין באוזני קוסיגין את עבודתו הנאמנה של הצוות ממוצא רוסי במשלחת הקנדית והציע
לו בנאום הפרידה להודות גם לאנשי הצוות
הזה. קוסיגין הסכים מייד ובנאום הפרידה אמר כי הוא יודע שרבים במשלחת הם יוצאי
רוסיה או בניהם של מהגרים משם, והביע את תודתו הכנה להם. דבריו נגעו לליבם.
"שיחת
גברים" עם הרולד וילסון ב-1975 ביקר ראש ממשלת
בריטניה הרולד וילסון בבריה"מ. באותה התקופה ברז'נייב היה כבר בבירור האישיות
הראשונה בהנהגה וניהל את עיקר השיחות עם וילסון. קוסיגין קיים עם האורח שיחות
בנושאים כלכליים, וכמו כן, בתוקף תפקידו, קיבל את פניו בנמל התעופה בבואו וליווה
אותו בצאתו. בדרך לנמל התעופה בצאתו, קוסיגין ביקש לשמוע מווילסון את דעתו על
מרגרט תאצ'ר, שנבחרה לא מכבר למנהיגת המפלגה השמרנית. וילסון התבטא בחיוב על
כישוריה הפוליטיים, אבל אחר כך גלש למחמאות גם על חיצוניותה, ציין כי "אצלה
הכול כמו שצריך" והחל לרמוז על מעלות נשיותה. בשלב הזה שני ראשי הממשלה הבינו
זה את זה וקוסיגין פרץ בצחוק. למי שלא הכיר את קוסיגין, קשה לתאר שהאיש אכן היה
מסוגל לפרוץ בצחוק.
סוף דרכו של
קוסיגין
לסוחודרב נותרו
זיכרונות רבים וטובים מקוסיגין. עם זאת, עיצוב אישיותו בתקופת סטאלין הטביע עליו
את חותמו, דבר שבא לידי ביטוי בנקיטת עמדה קשוחה נגד החולקים על המשטר, במיוחד
כלפי מדען הגרעין אנדריי סחרוב. מתחילת שנות ה-70 ברז'נייב החל למלא תפקיד ראשון
במדיניות החוץ של בריה"מ.
עבודתו עם ברז'נייב,
1982-1972
סוחודרב פגש
לראשונה את ברז'נייב באקראי בדצמבר 1956, עת היה המנהיג לעתיד חבר מועמד
לפוליטביורו. סוחודרב ניצב בתוך קבוצה של מתורגמנים, אשר נועדו לעמוד לרשותם של
בכירים בהנהגה הסובייטית שהיו בדרכם לאירוע שערכה שגרירות זרה. ברז'נייב, שהיה
בדרכו לאירוע הזה, בחר במתורגמנית היחידה בקבוצה. האיש נראה נמרץ ויפה תואר.
תאריך מכריע
בעלייתו של ברז'נייב למעמד של הדמות הראשית במדיניות הסובייטית בתחום יחסי החוץ עם
מדינות לא קומוניסטיות היה הקונגרס ה-24 של המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ,
אשר התקיים במארס-אפריל 1971. בנאומו של ברז'נייב בקונגרס מקום חשוב הוקדש
למדיניות החוץ. באותה השנה, השגרירים הסובייטים בחוץ לארץ, בעת יצירת קשר עם
מנהיגים זרים, החלו לומר להם, בהתאם להוראות שקיבלו ממוסקבה, כי את איגרותיהם
ופניות אחרות עליהם להפנות לא לקוסיגין , אלא לברז'נייב. ואכן, מנהיגים זרים החלו
לנהוג כך. לדוגמה, מכתבו של נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון מ-5 באוגוסט 1971 הופנה
אישית לברז'נייב.
ביקורו של ניקסון
בבריה"מ, 30-22 במאי 1972 [סוחודרב אינו מספר
ממתי הועבר להיות ממתורגמן של קוסיגין למתורגמן של ברז'נייב. משתמע כי היה זה באפריל 1972.]
באפריל 1972 שימש סוחודרב מתורגמן של ברז'נייב בעת שיחותיו במוסקבה עם הנרי
קיסינג'ר, היועץ לביטחון לאומי של ניקסון. בשיחה השתתף גרומיקו וזו נמשכה מעל
לארבע שעות. ברז'נייב דיבר בחופשיות, לא השתמש בטקסט שהיה מונח לפניו ואף ידע לנהל
ויכוח עם אורחו. שיחותיו של קיסינג'ר נועדו להכין את ביקורו של ניקסון במוסקבה
במאי.
ניקסון הגיע
למוסקבה ב-22 במאי 1972. בהתאם לפרוטוקול, לאחר שהתקבל בנמל התעופה על ידי הנשיא
ניקולאי פּוֹדְגוֹרני, הוא נסע באותה
המכונית עם פודגורני ועם ראש הממשלה קוסיגין לקרמלין, שם אמור היה להתאכסן באחד
מבנייניו. [ראוי לציין כי בעקבות הדחתו של
חרושצ'וב, ב-1964, החזיק ברז'נייב בתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה, משרה אשר
בחוקה הסובייטית משנת 1936 – שנותרה בתוקף
עד 1977 – לא נזכרה כלל, קל וחומר לא נועדה למלא תפקיד
רשמי בתחום החוץ. ביוני 1977 התמנה ברז'נייב לנשיא והמשיך להחזיק בתפקידו המפלגתי.]
מייד אחרי ששני האישים הסובייטים נפרדו מניקסון, ביקש עוזרו של ברז'נייב, אנדריי
אלכסנדרֹוב-אַגֶנְטוֹב, מסוחודרב להודיע לניקסון שברז'נייב מוכן להיפגש אתו בנפרד,
עד לתחילת הארוחה החגיגית שנועדה להתקיים בערב, וכי על סוחודרב להדגיש כי המזכיר
הכללי יהיה במפגש לבדו, מלבד המתורגמן, ואם ניקסון ירצה יוכל לקחת את המתורגמן
שלו. המחבר הצליח להגיע לניקסון בטרם נכנס לחדרו. הנשיא התפלא על ההצעה, כיוון
ששמע עליה לראשונה, ועם זאת שמח וללא היסוסים כלשהם הסכים, בהוסיפו שיבוא ללא
מתורגמן, כיוון שסומך במלואו על סוחודרב.
ברז'נייב קיבל את
פניו של ניקסון בלשכתו בקרמלין, אותה הלשכה אשר שימשה בעבר את סטאלין ואחר כך את
חרושצ'וב. ברז'נייב דיבר בפגישה, בין השאר, על חשיבות שהוא מייחס ליצירת קשרים
אישיים עם הנשיא האמריקאי, אותם מעוניין לחזק בפגישות הבאות, וכמו כן הציע לקיים
קשר מכתבים בתקופה שבין הפגישות. ניקסון הסכים לרעיון בציינו את חשיבות הקשרים
האישיים שנרקמו בין רוזוולט לסטאלין. את הסטנוגרמה של השיחה, אותה קיים ברז'נייב
לבדו עם ניקסון, היה על סוחודרב לערוך על מנת להציגה להנהגה הסובייטית ובראש
וראשונה לקוסיגין ופודגורני. לפתע התקשר לסוחודרב, אנטולי דוֹבּרִינִין, שגריר
בריה"מ בארה"ב, וסיפר כי קיסינג'ר נמצא קרוב למצב של הֶלֶם, כיוון שאינו
יודע את תוכן השיחה בין נשיאו לברז'נייב, ועל כן מבקש להעביר לו את רישום השיחה
כפי שנעשתה על ידי הצד הסובייטי. סוחודרב, לאחר קבלת אישור מברז'נייב, הגיע למעונו
של קיסינג'ר עם הנוסח הרוסי של השיחה. הוא תרגם את הנוסח הרוסי לאנגלית, תוך כדי
הכתבתו באנגלית למזכירתו של קיסינג'ר. בהמשך סיפר דוברינין לסוחודרב כי ניקסון היה
מרוצה מהגרסה המתורגמת, בציינו כי היא אכן שיקפה את נוסח דבריו.
את השיחות המסובכות
על הגבלת הנשק האסטרטגי ניהל ברז'נייב אישית עם ניקסון, ללא גרומיקו, תוך הפגנת
כושר עבודה. על פרטים נוספים בתחום עבדו גרומיקו וקיסינג'ר ביחד בלילה. הנוסח
הסופי של ההסכם להגבלת הנשק האסטרטגי הוסכם
רק לקראת סוף הפסגה. רק סבב אחד של שיחות, בהן נדונו נושאים מסחריים וכלכליים,
התקיים ללא נוכחותו של ברז'נייב. בריה"מ יוצגה בהן על ידי קוסיגין ופודגורני.
במהלך הליכה, בעת
שברזינייב נפרד לרגע מליווי הנשיא האמריקאי והיה לבד עם סוחודרב, המנהיג הסובייטי
אמר למתורגמן שלו: אתה לעתים קרובות השתתפת בפגישות כאלה. ובכן, איך עברה השיחה
הראשונה שלי עם ניקסון? לאחר שסוחודרב ציין את הערכתו החיובית מאוד, ברז'נייב זרח
כאילו קיבל מדליה. אחר כך בהביטו בפודוגוני וקוסיגין אשר הלכו לפני ניקסון, הוא
פנה לסוחודרב והביע תמיהה על התנהגות עמיתיו להנהגה: "אנו הִזמנו אדם להתארח,
כך שלפחות חַייכוּ, האירו פנים לאורח, כפי שהיה ברוסיה מימים ימימה. אבל לא, הם
הולכים עם פרצופים דמויי אבן" (עמ' 66).
במהלך התארחותו
במעון כפרי, ספג ניקסון ביקורת קשה מצד
הטרויקה הסובייטית (ברז'נייב, קוסיגין ופודגורני) על הסלמת פעולותיה הצבאיות של ארה"ב נגד
צפון וייטנאם. ניקסון מצדו השיב לטענות הסובייטיות והדגיש את רצונה של ארה"ב
לשים קץ למלחמה. השיחה לא הביאה להתקדמות בנושא או לקבלת החלטות. בשלב מסוים נראה
למחבר כי לברז'נייב נמאס העיסוק בנושא הזה. הוא אמר כי השעה כבר מאוחרת – היה 11
בערב – והגיע הזמן לארוחת ערב. האישים הרמים ניגשו לאכול, ובמהרה האווירה התחלפה
מהקצה לקצה. [משתמע כי שיחת הגינוי מצד ההנהגה הסובייטית נועדה רק כדי לצאת ידי
חובה. זו גם דעתו של יועצו לענייני חוץ של
ברז'נייב אלכסנדרוב-אגנטוב[4] והתרשמותם
של קיסינג'ר וניקסון בזיכרונותיהם.]
במסלול נסיעתו של
ניקסון בלנינגרד לא נראו ברחובות אנשים. במהלך הנסיעה בשיירת הנשיא ניתן היה
להבחין שרחובות שהובילו למסלול נסיעתו נחסמו על ידי משאיות. מנהל ה-ק.ג.ב בלנינגרד
לא הרגיש מבוכה לנוכח המצב התמוה ואף אמר: "כל העיר במאסר" (עמ' 67).
ניקסון, אשר אמור
היה לשאת נאום בטלוויזיה לעם הסובייטי, ביקש מסוחודרב שהוא, אישית, יתרגם ויקריא
את נאומו באופן סימולטני. סוחודרב חשש מההשלכות השליליות שעלולות להיות לאירוע הזה
לגביו: הוא יצטרך להקריא דברי תעמולה אמריקאיים באינטונציה של הזדהות. על כן, ביקש
סוחודרב להתייעץ עם גרומיקו לגבי הנושא. גרומיקו מצא לנכון להתייעץ עם ברז'נייב
בנידון וזה החליט להיענות לבקשתו של האורח הנכבד. למחרת הנאום, אפילו חבר
הפוליטביורו אלכסנדר שֶלֶפִּין – אשר היה ידוע בעמדותיו הניציות – שיבח באוזני סוחודרב
את תרגומו.
ביקורו של ניקסון
בבריה"מ תוכנן להסתיים בטיסה ממוסקבה לקייב במטוס סובייטי, ומשם להמריא
במטוסו הנשיאותי. הצד הסובייטי עמד על כך שבטיסות בתוך בריה"מ האורח ישתמש
במטוס סובייטי – כפי שעל חרושצ'וב היה להשתמש במטוס אמריקאי בזמן טיסות בתוך
ארה"ב. לצורך הטיסה ממוסקבה לקייב נכנס ניקסון למטוס איל-62
[אִיליוּשין], אך מנוע אחד מתוך ארבעה לא פעל וניסיונות לתקן את התקלה לא
צלחו. בעקבות זאת קוסיגין, בליווי השר הממונה על טיסות אזרחיות, נכנס חמור סבר לתאו של ניקסון במטוס, הסביר לו
את המצב ושאל את הנשיא האם עליו לפטר את השר מייד. ניקסון השיב בחיוך שאין צורך
לפטרו וכי דווקא יש לציין לטובה כי התקלה התגלתה מבעוד מועד. הטיסה המתוכננת
התקיימה במטוס רזרבי מאותו הדגם.
ביקור קיסינג'ר
במוסקבה, 8-4 במאי 1973 שיחותיו של קיסינג'ר בבריה"מ במאי 1973 נועדו
להכין את ביקורו של ברז'נייב בארה"ב בקיץ. ברז'נייב אירח את קיסינג'ר במעון
הכפרי שלו Zavidovo. כבר ביום הראשון של השיחות, התנהגותו של בריז'נייב נראתה מוזרה
בעיני סוחודרב. לאחר סבב השיחות בבוקר, המנהיג הסובייטי היה קובע עם אורחו
האמריקאי לחדש את השיחות בשעה מסוימת אחר הצהריים, אך לא היה מופיע בשעה הזו,
ובואו היה מתעכב בשעה ואף יותר. התנהגותו הזו הייתה מעוררת עצבנות מצד קיסינג'ר,
אך גם מצד גרומיקו. קיסינג'ר הביע השערה בזיכרונותיו כי בדרך זו שאף ברז'נייב
להוציא אותו משיווי משקל ולהשיג ויתורים בשיחות. כיום ידוע כי הסיבה לאיחוריו של
ברז'נייב לפגישות נעוצה הייתה בהתמכרותו לתרופות הרגעה ושינה. ואכן, בהופיעו
לשיחות אחר הצהריים הוא היה נראה מנומנם ואף במצב של שכרות.
פעם, בבואו לשיחות
אחר הצהריים עם קיסינג'ר, הציע לו ברז'נייב לצאת להפלגה במאגר מים. לאחר שהאורח
נענה להזמנה, ברז'נייב תפס את מושב הנהג במכונית "רולס רויס" (ברשותו של
ברז'נייב הייתה גם מכונית מרצדס ועוד מכוניות מחברות מובילות) והסיע את אורחו (וגם
את המחבר) במהירות גבוהה עד המאגר, ואחר כך תפס את מושב הנהג ברַחֶפֶת המים ושוב
במהירות רבה שט עם מארחו במאגר. המסע הסתיים בשלום. סוחודרב סבור כי ברז'נייב היה
זקוק למעין התנערות כזו, שנוצרה כתוצאה מנהיגה מואצת, כדי לצאת ממצב דמוי השכרות
בו היה שרוי אחר הצהריים.
שטח מעונו
הכפרי הרחב של ברז'נייב שימש לו גם לצרכי
ציד והוא הציע לקיסינג'ר להצטרף לציד אתו. קיסינג'ר השיב כי הוא מעולם לא עסק
בציד, אך נענה להצעתו של ברז'נייב לצפות בציד. למעשה, לא היה זה ציד, אלא כדברי
המחבר רצח. ברז'נייב (יחד עם קיסינג'ר והמחבר) ישב במגדל וברשותו רובה עם כוונת
טלסקופית. פיתיון המזון שֶפּוּזר היה גורם לעדר של חזירי בר להגיע למרחק של 15-10
מטרים מהמגדל, ברז'נייב בחר באחד החזירים (לא באימהות חזירים ולא בילדיהם), ירה
בו והמיתו, והיה גאה בהישגו. בהמשך הציע ברז'נייב לקיסינג'ר לחלוק עימו
"ארוחת ציידים" במגדל. הארוחה כללה לחם לבן ושחור, נקניק, גבינה, מלפפונים,
עגבניות וכמובן וודקה. לאחר מכן, בעודם במגדל, פתח ברז'נייב את הדיון על סין,
בהביעו את דאגתו מפיתוח הקשרים בין וושינגטון לפקין. קיסינג'ר ניסה להרגיעו וטען
כי ארה"ב נותנת עדיפות לקשריה עם בריה"מ. ברז'נייב חזר למעון במצב רוח
מרומם ובהיותו קצת בגילופין [מהוודקה ששתה בציד]
הציע לעוזרו של קיסנג'ר, הלמוט זוננפלד (Helmut Sonnenfeldt), להתחלף בשעוני היד. העוזר, באי רצון מסר
לברז'נייב את שעון הזהב שלו, וקיבל בתמורה שעון רגיל מתוצרת סובייטית, אבל של
ברז'נייב.
בניגוד לאגדות
שנפוצו, חרושצ'וב וברז'נייב, ככלל, המעיטו בשתיית אלכוהול, במיוחד בזמן מפגשים עם
מנהיגים זרים. לחרושצ'וב הייתה כוסית מיוחדת לשתיית אלכוהול שנראתה גדולה מבחוץ אך
בעלת קיבול קטן מבפנים. בשנים בהן התרופפה בריאותו של ברז'ניב, באירועים חגיגיים
מלצר מיוחד היה מניח לידו בשולחן בקבוק של וודקה "סְטוֹליצְ'נַיַָה"
שהיה ממולא מים. המחבר הכיר היטב את המלצר וידע את הסוד. יש לציין כי גם חרושצ'וב
היה נוקט [לעתים] בתעלול דומה. [ישנן
שורה של עדויות לפיהן נקט סטאלין באותה התרמית.]
ביקורו של ברז'נייב
בארה"ב, 25-18 ביוני 1973 לאחר ביקורו של
קיסינג'ר במאי 1973, ההכנות לביקורו של ברז'נייב בארה"ב התנהלו במלוא הקצב.
בניגוד לביקורו של חרושצ'וב בארה"ב, אשר סייר בשבע ערים, ברז'נייב לא התכוון
לצאת לאיזה שהוא מקום מחוץ לוושינגטון. במהלך ביקורו בארה"ב ברז'נייב ביקר רק
במעון הנופש של נשיאי ארה"ב, קמפ דיוויד, ובביתו הפרטי של ניקסון בעיירה סן קלמנטה
בקליפורניה. שלא כמו חרושצ'וב, הוא לא שאף
להיפגש עם "ההמונים" ופגישות כאלה לא התקיימו. כמו כן, בניגוד לחרושצ'וב
הוא לא ערך מסיבות עיתונאים ונראה כי חשש מהן, כיוון שלא ניחן בכישורים לענות על שאלות
ערמומיות ומסובכות מצד עיתונאים. בריז'נייב כמעט אף פעם לא לקח את אשתו לנסיעות
ואת הסיבה לכך לא הסתיר ממלוויו. כאשר שהה בקמפ דיוויד, הוא בילה יומיים בבקתתו
עם דיילת איתה הגיעה בטיסה מבריה"מ,
ובזמן שניקסון הגיע לבקתה הציג את האישה הצעירה בפניו.
ברז'נייב היה חובב
מכוניות. לכן בביקוריו בחוץ לארץ או בעת ביקור אישים רמי מעלה בבריה"מ, הצד
הסובייטי רמז לעמיתיו כי המתנה הטובה ביותר עבור המנהיג היא מכונית מפירמה ידועה.
בהתאם לכך אוסף המכוניות של ברז'נייב כלל דגמי יוקרה כמו רולס רויס ומרצדס. בעת
ביקורו באמריקה, באמצעות תרומה מאנשי עסקים, מסר לו ניקסון במתנה את המפתחות
למכונית לינקולן-קונטיננטל. ברז'נייב מיהר להיכנס לתא הנהג, ניקסון הצטרף לנסיעה
וסוחודרב בקושי הספיק להתיישב במושב האחורי. ברז'נייב הסיע את המכונית במהירות
מופרזת בשבילים צרים [של קמפ דיוויד?]. הנסיעה הקצרה עברה בשלום וניקסון מצא לנכון
להחמיא לברז'נייב על נהיגתו. עוד ראוי לציין כי בשובו למוסקבה, ביקש ברז'נייב
מסוחודרב להזמין חלקי חילוף למכונית הזו על פי קטלוג אנגלי שהיה לו. ניסיונו הקצר
של סוחודרב להניאו מכך, בטענה כי לנוכח איכות המכונית אין צורך בדבר, לא הועיל.
בעת הטיסה מקמפ
דיוויד לביתו הפרטי של ניקסון שהיה ממוקם בסן קלמנטה, קליפורניה, ציין ברז'נייב כי
הוא נוהג לצפות בהנאה בסרטי מערבונים אמריקאיים רבים, ואף חיקה את דמותו של השחקן
צ'ק קוֹנוֹרס. בתגובה, במהלך שהותו במעונו של ניקסון, הנשיא ארגן לו מפגש עם צ'ק
קונורס. ברז'נייב שמח לפגוש אותו, וקיבל ממנו במתנה שני אקדחים בהם נהג השחקן לירות
בו זמנית מהמותן.
בארוחת ערב בארבע
עיניים במעונו של ניקסון, בנוכחותו של סוחודרב בלבד, שני האישים שוחחו בצורה
חופשית על משפחה, ילדים ונכדים, והביעו תקווה לחיזוק קשרי הידידות ביניהם ובין
ארצותיהם. הפגישה האחרונה בין ברז'נייב לניקסון החלה בסביבות השעה 10 בערב, במקום
בשעה 7 בערב. ברז'נייב התלונן על עייפות ולכן ביקש לדחות את הפגישה לשעות אחדות.
בפגישה הזו שאף ברז'נייב להגיע לעמדה מוסכמת עם ניקסון בשאלת הסכסוך הישראלי-ערבי. השיחות נמשכו לתוך
הלילה, אך לא הניבו תוצאות. [ייתכן כי ברז'נייב היה מעוניין לגייס את תמיכתו של
הנשיא האמריקאי בהסדר שיביא לנסיגתה של ישראל, לשטחים שכבשה מידי מצרים ב-1967,
ובכך למנוע יציאת מצרים למלחמה באוקטובר 1973.]
ביקור ניקסון תחת
איומו של אימפיצ'מנט, 27 ביוני-3 ביולי 1974 ההנהגה הסובייטית עד הרגע האחרון לא האמינה כי
ניקסון יודח בגלל פרשת ווטרגייט. ביקורו בבריה"מ ביוני 1974, מנקודת ראותה של
מוסקבה, התנהל כרגיל. מעמדו של ברז'נייב בהנהגה הסובייטית התחזק, בהשוואה למעמדו
ב-1972. בניגוד לביקור ב-1972, הפעם ברז'נייב קיבל את הנשיא בנמל התעופה, ניהל
בביטחון שיחות לבדו מולו, תוך העזרות
בגרומיקו בנושאים הקשורים לנשק אסטרטגי. שיחות בארבע עיניים בין ברז'נייב לניקסון
נמשכו באתר נופש בחצי האי קרים, על רקע הנופים הקסומים של המקום. מנקודת ראותו של
הצד הסובייטי, השיחות בקרים הדגישו ביתר שאת את מעמדו הבכיר של ברז'נייב כמנהיג.
מנקודת ראותו של ניקסון, השיחות עם ברז'נייב נועדו לשדר לציבור האמריקאי כי לנשיאו
יחסי ידידות מיוחדים עם המנהיג הסובייטי,
קשרים אותם ארה"ב עלולה לאבד במקרה של הדחת הנשיא. [ניקסון נאלץ להתפטר
ב-9 באוגוסט 1974.]
הפגישה עם ג'רלד
פורד בוולדיווסטוק, 24-23 בנובמבר 1974 ב-24-23 בנובמבר 1974 התקיימה ב-וְלַדיווֹסטוֹק
(עיר במזרח הרחוק ברוסיה) פגישת עבודה בין ברז'נייב לנשיא ארה"ב ג'רלד פורד.
השיחות התרכזו בהשגת הסכם להגבלת הנשק האסטרטגי. ברז'נייב נעזר במשא ומתן בשר החוץ
גרומיקו – ופורד, שניכר שלא התמצא עדיין
בפרטי הנושא, נעזר בשר החוץ קיסינג'ר. בערב, לפי הצעתו של ברז'נייב, הוא ואורחו
האמריקאי יצאו לסיור ממונע בוולדיווסטוק. אבל כבר בתחילת הנסיעה חש ברז'נייב
בעייפות, הצטער על כך שיזם את הסיור, וביקש לחזור – דבר שנעשה.
בהמשך הציע
ברז'נייב לפורד להיפגש לשיחת פרידה בקרון של רכבת, אבל לא הופיע לפגישה. המחבר
שחיכה בקרון בו נועדה להתקיים הפגישה, התקדם לקרונו של ברז'נייב ושם הבחין במנהיג
הסובייטי כשהוא שוכב במיטה ועיניו עצומות. יבגני צָ'זוֹב, קרדיולוג בכיר שעמד בראש
האגף במשרד הבריאות הסובייטי שטיפל באח"מים, ישב ליד מיטתו של ברז'נייב. עם
זאת, ברז'נייב הופיע בבסיס אוויר, ממנו אמור היה פורד להמריא, כדי להיפרד ממנו
ובאותה ההזדמנות התנצל על שלא יכול היה להיפגש אתו קודם מפאת עייפות. לאחר סיום ביקורו של פורד, המשיך
ברז'נייב בנסיעה ברכבת למונגוליה ובמהלך ביקורו שם נראה די בריא.
קְמילה החל מ-1975 ניכרה ירידה ברורה במצב בריאותו של
ברז'נייב. דיבורו הורע ונעשה בלתי ברור. ברז'נייב
היה מודע לקשייו בדיבור, אבל כאשר שיתף בדאגתו את מקורביו, אלה כמובן המעיטו
באוזניו מפגם הזה. הוא פחות נפגש עם אורחים. בעת ביקוריו ברפובליקות הסובייטיות
הוכנו תוכניות עבורו שלא חייבו תנועה רבה. בהדרגה השתנה אופי השיחות עם אורחיו.
עבור ברז'נייב הוכנו שיחונים (разговорники) מורכבים מביטויים שאינם ארוכים אשר קל לבטאם. הם הודפסו במכונות
דפוס מיוחדות באותיות גדולות. המנהיג הסובייטי היה מקריא את הדף שקיבל והשיחה
הייתה הופכת למונולוג. בן שיחו ניסה להשיב לו, אבל כיוון שכושר ההקשבה של ברז'נייב
פחת, הוא יכול היה להתרכז רק לפרק זמן קצר ואחר כך כמעט ולא שם לב למילים שהופנו
כלפיו. מבטו היה דועך והיה נדמה כי
ברז'נייב סבר שהשיחה הסתיימה יחד עם המשפט האחרון בשיחון, וכל השאר לא עניין אותו.
כאשר היה נפגש עם סנטור אמריקאי, לרוב היה נעזר בשר החוץ גרומיקו ובמהלך השיחה היה
מבקש ממנו ל"היכנס לשידור". שר
החוץ היה ממשיך בשיחה במקומו של ברז'נייב, בעוד המנהיג במקרה הטוב היה מסתפק
בהערות קצרות. דווקא הירידה בתפקודו של ברז'נייב הפכה את מלאכתו של המתורגמן שלו,
סוחודרב, לקלה יותר. במקום לתרגם באופן כמעט סימולטני את דבריו, כעת הוא קיבל מראש
את השיחונים של ברז'נייב לתרגום, ובדיווחיו על מהלך השיחות שהיה חייב למסור לוועד
המרכזי של המפלגה היה מסתפק בהעברת השיחונים בתוספת הערות שהשמיעו האורחים.
ב-18-15 ביוני 1979
התקיימה פגישת פסגה בווינה בין ברז'נייב לנשיא ארה"ב ג'ימי קרטר לרגל חתימה
על הסכם להגבלת הנשק האסטרטגי, אשר נודע בראשי התיבות סאל"ט (SALT) 2. במסגרת הפסגה תוכננה
שיחה בארבע עיניים בין שני המנהיגים בלבד, בצירוף מתורגמן אחד מכל צד. לצורך
הפגישה, עוזרו האישי של ברז'נייב, אנדריי אלכסדרוב-אגנטוב, הכין שיחון ובו תשובות
מוכנות לנושאים שהנשיא האמריקאי עשוי להעלות. על סוחודרב היה למסור בכל פעם לברז'נייב
את הכרטסת המתאימה לנושא הרלוונטי והמנהיג היה מקריא ממנה. לאחר החתימה על ההסכם
סאל"ט 2, קרטר התקרב לברז'נייב ובידו השמאלית חיבק אותו בכתפיו, ברז'נייב עשה
תנועה דומה, ולהפתעת הנוכחים שני המנהיגים התנשקו. לאחר הנשיקה, ברז'נייב מצא
לנכון לשתף את סוחודרב במבוכתו מהאירוע הזה, בטענה כי קרטר הוא
ש"התחיל". סוחודרב נאלץ לא לומר את דעתו האמיתית ובמקום זה השיב כי הכול
היה נורמאלי וכי הרגע ההיסטורי חִייב התנהגות כזו.
סוחודרב הרגיש באי
נוחות ממצבו של מנהיג מדינתו, ואף יותר מכך ריחם על האיש הזקן אשר כבר מזמן היה
זכאי למנוחה. "סוּפר כי ליאוניד אילאיץ'
[ברז'נייב] שוב ושוב ביקש מעמיתיו להתפטר.
אבל אלה אף לא רצו לשמוע על כך" (עמ' 84). [עוזרו האישי של ברז'נייב, אנדריי
אלכסנדרוב-אגנטוב, מאשר זאת.[5]]
עבודתו עם שר החוץ אנדריי גרומיקו, 1985-1957
סוחודרב החל את עבודתו
במשרד החוץ ב-1956, ובמסגרת זו עבד 29 שנה עם שר החוץ גרומיקו בכל תקופת כהונתו
כשר החוץ בין השנים 1985-1957. גרומיקו החזיק בתפקידו כשר החוץ תקופה ארוכה הודות
להתרפסותו בפני מי שעמד בראש השלטון החל בחרושצ'וב וכלה בגורבצ'וב. ב-1972 מעמדו
המפלגתי של בוריס פּוֹנוֹמַריוֹב, בתור חבר מועמד לפוליטביורו, היה גבוה יותר מזו
של גרומיקו, חבר בוועד המרכזי. לאור זאת, למדור הבינלאומי של הוועד המרכזי שבראשו
עמד פונומריוב הייתה סמכות לתקן מסמכים של משרד החוץ שהועברו לידיו, והוא ניצל
סמכות זו. אבל ב-1973, בלי לעבור את שלב המועמדות לפוליטביורו, התמנה גרומיקו לחבר
בפוליטביורו. מאז גרומיקו לא היה כפוף לקוסיגין, אלא למזכיר הכללי ברז'נייב. יחסיו
של גרומיקו עם קוסיגין היו מתוחים מכבר. כללית, היחסים האלה שיקפו את מצב מערכת
הקשרים הצוננת בין ברז'נייב לקוסיגין.
גרומיקו היה לרוב חמור
סבר ולא חייך. עם זאת, ראוי לציין כי גרומיקו גם ידע להתבדח ולצחוק. כמו כן גילה
אנושיות. ביום הולדתו ה-70 [בשנת 1979], כאשר סוחודרב בירך אותו ב"כל
נפשו" לרגל האירוע, גרומיקו מצא לנכון לחבקו ושניהם התנשקו. לאחר מכן אמר:
אתה אומר כי הנך מברך אותי בכל נפשך, אבל לא נתת דעתך בשאלה מה זה נפש. זו הייתה
דרכו להתבדח. פעם, כאשר אחד מהמתורגמנים של משרד החוץ התאבד – מעשה שנחשב לבלתי
ראוי עבור אדם סובייטי – אמורים היו, כעונש, לקבור אותו ללא הטקס הפורמאלי המכובד
הראוי לעובד משרד החוץ. כאשר הודיעו לגרומיקו על התאבדותו של האיש והִפנו את תשומת
לבו לכן שלא יזכה לטקס הקבורה הראוי לעובד המיניסטריון, שקע גרומיקו לרגע במחשבה
ואחר כך אמר כי הרי מדובר בבן האדם, והאיש נקבר בהתאם לטקס המקובל במיניסטריון.
גרומיקו יכול היה להתרגז על אחד מעובדיו ואף להתרתח. הוא לא נהג לבקש סליחה על התנהגות
כזו, אבל מהמשך התנהלותו כלפי אותו עובד השתמע כי ניסה באיזשהו אופן לכפר על כך.
על אף שנות העבודה
הארוכות של סוחודרב עם שר החוץ, לא נוצרו
יחסי חברות בין השניים, כיוון שגרומיקו שמר על מרחק מסוים מעוזריו, בהם המחבר.
גרומיקו כתב תמיד בעיפרון כחול, כתב היד שלו היה קשה לפיענוח והיה מביא לייאוש את
עוזריו. גרומיקו עבד 14-12 שעות ביום בתוספת ארוחות רשמיות בהן ניתן היה לראות גם
כן שעות עבודה. במושב השנתי של העצרת הכללית של האו"ם יכול היה גרומיקו לקבל
לשיחה עד 10 שרי חוץ, כשהשיחה עם כל אחד מהם ארכה כשעה. הוא הִרבה לקרוא, התעניין
בהיסטוריה של רוסיה הצארית והמדינאים שלה, בהם סרגיי ויטֵה.
גרומיקו ניחן
בזיכרון פנומנלי. הוא נאם ללא דפים והיה מנסח את נאומיו בעצמו. בעת משא ומתן עם
מדינאים זרים, כל נציג סובייטי, כולל שר, היה מקבל הוראות מנחות מהוועד המרכזי של
המפלגה, אשר זכו לאישור של הפוליטביורו, בהן היה חייב לדבוק. ההוראות היו בנוסח
"להשיג זה וזה...", "לדחות" וכדומה. גרומיקו, ככלל, שמר את
ההוראות האלה בזיכרונו. מהדפדפת היה מוציא רק את הדף שרשם בעצמו והיה מניח אותו
לפניו ומתחיל בשיחות. כמובן, אם המשא ומתן עסק בנושאים טכניים, כמו הגבלת הנשק
האסטרטגי, כאשר היה צורך להציג נתונים מספריים, כמו טווח הפעולה וכמות הטילים, עבור גרומיקו היו מכינים
פתקים מרוכזים, בהם יכול היה מדי פעם להביט.
אבל זה היה מצב יוצא מן הכלל. לרוב הוא השתמש בתוכנית קצרה שהכין בעצמו.
בניגוד לגרומיקו, עמיתיו האמריקאים – אשר בתקופת כהונתו הכיר תשעה מהם – רובם השתמשו בדפדפות עבות.
יוצא מן הכלל היה הנרי קיסינג'ר, אשר מיעט להשתמש בניירות והסתמך על זיכרונו.
לגרומיקו היו שיטות
להתחמק מדיון בנושא בלתי רצוי. כאשר עמיתיו במערב ביקשו ממנו לחדש את הקשרים
הדיפלומטיים עם ישראל [שנותקו על ידי בריה"מ ב-1967], גרומיקו היה חוזר על
אותו משפט: "לא, היודעים אתם, עמינו לא יבין זאת" (עמ' 86). מול טיעון
כזה לבן שיחו לא נותר טיעון כנגד, שהרי פירוש הדבר היה כי ההנהגה הסובייטית בדמותו
של הפוליטביורו, בתור משרתת את האינטרסים של העם, אינה יכולה לעשות דבר בניגוד
לרצון עמה. כאשר האמריקאים ביקשו ממנו להשפיע (קרי ללחוץ) על צפון וייטנאם להגיע
להסדר לסיום המלחמה, נהג להשיב כי זוהי מדינה עצמאית. האמריקאים מצידם הדפו את
בקשתו להשפיע על ישראל בנושא קידום הסדר לסכסוכה עם מדינות ערב, בטענה כי ישראל
מדינה עצמאית ואפשרויות ההשפעה עליה מוגבלות.
ניתן לומר כי המוטו
של גרומיקו במשא ומתן היה "אף צעד
לאחור". בשיחות עם עמיתיו הוא היה נוקשה ועקשן, שעות רבות לא היה מוכן לוותר
על עמדתו, גם כאשר ההוראות שקיבל אפשרו לו במקרה של היתקלות בחוסר גמישות להציג
תוכנית חלופית. את התוכנית החלופית הוא שמר לסבב חדש של שיחות והיה מוכן להציגה
לאחר התייעצות מחודשת עם מזכ"ל המפלגה. בסיום המשא ומתן היה שואל את עמיתו
האם הוא, גרומיקו, יוכל לדווח להנהגה ולברז'נייב אישית כי הושגה הסכמה כזו וכזו,
תוך ניסיון לכופף קמעה את ההסכמה לטובת עמדתו. כאשר בן שיחו היה מעלה הסתייגויות
לניסוח שלו, גרומיקו היה מנסה למזער אותן או אף לבטלן, ולרוב היה מצליח בכך. על אף
קשיחותו במשא ומתן, הוא ניהל את השיחות בצורה תרבותית. כמו כן ניסה לכונן יחסי
אמון אישיים עם כל שר חוץ אמריקאי חדש, וראה בעמיתו קודם כול אדם, ורק אחר כך
כנושא בתפקיד.
לאחר הירידה במעמדו
של קוסיגין, גרומיקו נותר המדינאי הסובייטי היחיד אשר לאחר השיחות עם מדינאים זרים
היה ניגש ברצון לעיתונאים, היה משמיע הודעה קצרה ובמשך עשר-חמש עשרה דקות היה משיב
לשאלות עיתונאים. גרומיקו נהג כך מתוך רצון לקרֵב את ארצו לנורמות הנהוגות בעולם
התרבותי, וכמו כן מתוך תחרות עם עמיתו האמריקאי. בהיותו מודע כי שר החוץ האמריקאי
בגמר השיחות יופיע בהכרח בפני עיתונאים, גרומיקו השתדל להקדים אותו במסירת הודעה
לעיתונאים על תוצאות השיחות, וליתר דיוק, לומר את דעתו על התוצאות.
על סוחודרב, בתור
מתורגמן, היה בסיום השיחות של גרומיקו, לרשום את נוסח השיחות של המשתתפים משני
הצדדים. היה עליו לערוך את טקסט השיחות, שנרשם במהלכן בראשי תיבות וקיצורים, לנוסח
מלא, כולל הכנסת תיקוני לשון המתבקשים משפת הדיבור. גרומיקו ייחס חשיבות לרישומים
האלה, אשר נשלחו לפוליטביורו, והיה מוצא לנכון לתקן את דבריו שלו בנוסח של
סוחודרב. לפעמים דאג להתאים את נוסח דבריו שלו, כפי שנרשמו על ידי סוחודרב, להוראות שקיבל ממוסקבה. הדבר נעשה לא
מתוך כוונה לרמות את שולחיו, אבל מחשש שאותה גמישות שגילה במטרה להביא לריכוך
העמדה של עמיתו, לא תתפרש נכון במוסקבה.
בתחילת פגישה
שנערכה בבית הלבן בין הנשיא ג'ימי קרטר לבין גרומיקו, קרטר באופן בלתי צפוי הציג
בפני השר את אימו. קרטר הסביר כי אימו מאוד רצתה לפגוש את האיש המפורסם גרומיקו,
והוא לא יכול היה לסרב לה. גרומיקו אמר לאם כי מאוד נעים להכירה, וכי הוא קרא
בעיתון שהיא הייתה בעבר מתנדבת ב"חיל השלום" [ארגון אמריקאי שחבריו
נשלחו לעזור למדינות מתפתחות. על אף
שבריה"מ תיארה את הארגון הזה כניאו קולוניאלי, בשיחה עם אימו של קרטר
גרומיקו, משיקולים דיפלומטיים, לכאורה הזכיר את חברותה ב"חיל השלום, לזכותה.]
האם השיבה שהיא מאושרת להכיר את גרומיקו ופתאום אמרה: "לא אפריע לכם, אבל אתה, מר גרומיקו, אל
תעלוב בילדי המתוק". גרומיקו, בנימה מבדחת, הביע תמיהה על ייחוס לו כוונה
כזו, ואף הוסיף כי לפעמים דווקא בנה מנסה לעלוב בו. ואולם האם מיהרה לשלול זאת
מכול וכול: "נו, לזאת אני לעולם לא אאמין. ג'ימי ילד טוב מאוד-מאוד"
(עמ' 92).
במהלך ביקור אחר של
גרומיקו בארה"ב, קרטר, לאחר שיחה עם אורחו בחדר הסגלגל בבית הלבן, לפתע הציע
לגרומיקו לאכול ביחד, רק שניהם, ארוחת ערב. גרומיקו הסכים, אבל ביקש לצרף אליו את
סוחודרב [מצביע על החשיבות שייחס גרומיקו לשירותיו של המתרגם ולא רק בתחום התרגום,
אלא בשאלה כמו איזה משקה להזמין בתחילת הארוחה עם קרטר]. קרטר נענה להצעה בהוסיפו
כי האוכל יספיק לכולם. לצערו של סוחודרב,
הארוחה הייתה צנועה וכללה המבורגר.
נראה כי גילו
המתקדם של גרומיקו החל לתת בו את אותותיו.
בשיחות שניהל עם האמריקאים בתחילת שנות ה-80 בז'נבה, לאחר משא ומתן עיקש שנמשך
ארבע שעות, גרומיקו לא שם לב, לרמז דק לנכונות לגמישות שהחל לגלות עמיתו [אין
תאריך מדויק של השיחות ומי היה עמיתו האמריקאי]. כדי להסב את תשומת ליבו לכך,
סוחודרב הציע לתרגם עבורו את דברי הנציג האמריקאי, אך גרומיקו השיב בעצבנות כי
אינו זקוק לתרגום והמשיך לדבוק בעמדתו. יש לציין כי גרומיקו ידע אנגלית. בשלב זה
התערב הסגן הראשון של גרומיקו, גיאורגי קוֹרְנייֵנְקוֹ, אשר שכנע את גרומיקו לבקש
הפסקה קצרה להתייעצויות – הפסקה שאפשרה לגרומיקו להבין את המצב לאשורו ולמנוע
קיפאון במשא ומתן. כאמור גרומיקו ידע אנגלית, ולכן לפעמים לא ביקש תרגום. עוד
יצוין כי כאשר היה מדובר בפתגמים או במילים קשות לתרגום מרוסית לאנגלית, היו מקרים
בהם גרומיקו לא היה מרוצה מתרגומו של סוחודרב
והיה מבקש ממנו למצוא תרגום מדויק יותר. נראה כי זו הייתה גם דרכו להעשיר
את ידיעותיו באנגלית.
ב-1 בספטמבר 1983
הפילה בריה"מ מטוס אזרחי של דרום קוריאה [אשר חדר בטעות למרחב האווירי שלה
וכל 269 נוסעיו ואנשי צוותו נהרגו. מוסקבה טענה כי היא לא ידעה שמדובר היה במטוס
אזרחי וכי חדירתו למרחב האווירי שלה הייתה בגדר פרובוקציה שנעשתה במטרה לבחון את
יכולות ההגנה האנטי אוויריות שלה. האירוע גרר האשמות חמורות כלפי בריה"מ מצד
המערב, במיוחד ארה"ב. נשיא ארה"ב רונלד רייגן הגדיר את האירוע
כ"טֶבַח".] על רקע האווירה הקשה
ביחסים בין בריה"מ לארה"ב בעקבות הפלת המטוס הקוריאני, ב-8 בספטמבר 1983
התכנסה במדריד ועידת שרי החוץ של "ארגון המדינות לביטחון ושיתוף פעולה"
באירופה. בשיחות חשאיות מקדימות עם דיפלומטים אמריקאים הבטיח גנרל ב-ק.ג.ב, סרגיי
קונדרשוב (Kondrashov), כי לאחר הוועידה, קבוצה של מסורבי עלייה תורשה לצאת מבריה"מ.
בתחילת הפגישה עם גרומיקו ביקש שר החוץ האמריקאי ג'ורג' שולץ לאשר את ההבטחה הזו.
לתדהמתו של שולץ, גרומיקו דחה קיומה של הבטחה כזו על הסף והאשים את עמיתו בהתערבות
בענייני הפנים של בריה"מ. טענת הנגד של שולץ כי ההבטחה ניתנה על ידי מקור
מהימן, ולא איזשהו נציג של המשלחת כדברי גרומיקו, לא הזיזה את גרומיקו מעמדתו.
בדיעבד, לסוחודרב התברר כי קונדרשוב פעל לפי הוראה שקיבל ממנהיג בריה"מ וראש
ה-ק.ג.ב בעבר , יוּרי אַנְדְרוֹפּוֹב, אך כנראה מסיבות טכניות גרומיקו לא היה
מעודכן בנידון. הבטחתו של קונדרשוב בסופו של דבר קוימה.
התלהטות הוויכוח
בנושא מסורבי העלייה, הביאה את גרומיקו ואף את שולץ למצב של פקעת עצבים, כאשר החלו
לדון בסדר היום של שיחותיהם. שולץ הודיע כי יש להתחיל את השיחות בדיון בהפלת המטוס
הקוריאני. גרומיקו השיב כי הוא מתנגד נחרצות לדיון בנידון בתור נושא ראשון, וכי יש
לדון במכלול הקשרים בין שתי המעצמות, כאשר במהלך השיחות הוא יהיה מוכן להשיב גם על
שאלות הקשורות להפלת המטוס. אבל שולץ חזר על דרישתו כי יש לדון קודם כול דווקא
בהפלת המטוס. שני הצדדים לא ויתרו והוויכוח העקר נמשך כחצי שעה. לפתע, גרומיקו
כנראה איבד את העשתונות, דפק באגרופו על השולחן ואמר: אם אין לכם עניין בקשרים
הסובייטיים-אמריקאים בהם תלוי השלום בכל העולם ובמקום זה אתם רוצים להתרכז
בפרובוקציה [כך כינתה בריה"מ את תקרית המטוס], אזי לא יהיו שיחות כלל. היה זה
מקרה יחיד הזכור לסוחודרב בו דפק גרומיקו על השולחן. בתגובה, שולץ אשר ככלל היה
אדם רגוע, גם כן דפק בחוזקה על השולחן ופסק: פירוש הדבר שלא יהיו שיחות. אף אחד
מאנשי שתי המשלחות לא ראה מראה כזה מעולם. שני שרי החוץ, אשר האדימו, ניצבו מורטי
עצבים משני צדי השולחן. כלומר, שאל גרומיקו, ארה"ב אינה מעוניינת לדון בסוגיות
בהן תלוי השלום בעולם?! אינכם רוצים?! (עמ' 88). בשלב זה שולץ ויתר ואמר כי הוא
מכיר בחשיבות השפעת היחסים בין ארצו לבריה"מ על גורלו של העולם ולכן מוכן
לדון בקשרים בין שתי מדינותיהם. הרוחות נרגעו והשיחות החלו במתכונת רגילה, מלבד
כאשר נגעו בשאלת הפלת המטוס. אז עלו שוב לטונים גבוהים.
מנקודת ראות
סובייטית, תקופת כהונתו של גרומיקו כשר החוץ התאפיינה בהישגים עבור בריה"מ
ואף העולם כולו, כמו שני ההסכמים להגבלת הנשק הגרעיני שנתחמו עם ארה"ב ב-1972
וב-1979, והסכם להגבלת הצבת הטילים האנטי בליסטיים משנת 1972. גרומיקו גם ידע להגן
על עמדות ארצו ולהשיג הסכמים לטובתה. ואולם כבר בסוף תקופת ברז'נייב ובבירור
בתקופת גורבצ'וב ניכרה חולשתו הפיזית. פסיכולוגית הוא לא יכול היה לקבל את
השינויים במדיניות החוץ שחולל גורבצ'וב בהם היריבה העיקרית של בריה"מ, בדמותה
של ארה"ב, הפכה לשותפה. לאחר פיטוריו מתפקיד שר החוץ ומינויו לנשיא ב-1985,
הוא לא ערך מסיבת פרידה לעובדים. לא היו
לו חפצים אישיים, כמו תצלומי משפחתו בחדרו, התנהלות שתאמה את סגנונו היבש בעיקרו.
עוד על גרומיקו גרומיקו הקפיד על הופעה מכופתרת – חליפה מלאה
ועניבה – בכל מזג אוויר ובכל הנסיבות. בעת שהיה מבקר באינדונזיה יחד עם חרושצ'וב,
בחום של 40-35 מעלות הוא הופיע לא רק בחליפה מלאה ועניבה, אלא מתחת למכנסיו לבש גם
תחתונים ארוכים ומחממים (גַטְקֵס). רק פעם אחת, בסעודה בלתי פורמאלית במזג אוויר
חם מחוץ למגורים, אותה ערך לכבודו שליט קובה פידל קסטרו, בה כולם הופיעו בחולצות
עם שרוולים קצרים, לאחר הפצרות מצד סוחודרב, הסכים גרומיקו לבוא ללא מקטורן, אך עם
חולצה חמה ועניבה. להתעקשותו של גרומיקו על לבוש מכופתר היה גם מחיר. באמצע שנות
ה-70, במהלך נאומו בעצרת הכללית של האו"ם, גרומיקו עמד להתעלף מפאת החום,
ונאלץ בסיוע עוזריו לעזוב את במת הנואמים. עם זאת, לאחר סיום נאומו של נציג מדינה
אחרת, חזר גרומיקו לנאום מהמקום בו הפסיק ובסיום דבריו זכה לתשואות רמות על
התאוששותו.
לגרומיקו היה הרגל:
בשובו מביקורים בחוץ לארץ, במיוחד מאמריקה, להביא מתנות למי שעמד בראש המדינה –
ברז'נייב, פודגורני, אנדרופוב וצ'רננקו. תמיד היו אלה אותם הפריטים: כובעי מגבעת,
חולצות ועניבות, אותם היה קונה פעם בשנה.
גרומיקו לא היה קונה את המתנות האלה בעצמו, אלא מטיל משימה זו על סוחודרב,
שיצא לו שֵם של מתמצא בלבוש גברי. המחבר
היה יוצא לשליחויות האלה ברצון רב, כיוון שנהגו להעמיד לרשותו מכונית וזו הייתה
הזדמנות נאותה לקנות דברים לעצמו. אשתו של גרומיקו, לידִיָה (Lidiya), אשר הייתה נלווית לביקורים של בעלה, הייתה
מנצלת את שהותה באמריקה כדי לקנות בגדים עבור עצמה ולבעלה, ולילדי הזוג ולנכדיהם,
תוך מאמץ למצוא מוצרים במחירים נמוכים. פעם גרומיקו, בהשפעת אשתו, הוכיח את
סוחודרב על כך שהוא קונה ביגוד במחירים מופקעים וכי אותו "פשוט מרמים
[סוחרים] יהודים" בניו יורק (עמ'
97). סוחודרב, תוך השתדלות לשמור על איפוק, השיב כי הוא קונה בגדים מאיכות
בינונית, אך יכול היה לקנות בגדים
שמחירם עשרות מונים [באיכות
מעולה], או כמעט במחיר אפסי מאלה שקונה לידִיָה
[באיכות נמוכה]. ואולם, המשיך סוחודרב, הזיל הזול הזה עתיד לתת את אותותיו,
ואין זה ראוי לקנות מתנות זולות לאנשים אותם אתה מכבד. סוחודרב מציין, כי בניגוד
לדעה הרווחת, האמצעים הכספיים שהועמדו לרשותו של גרומיקו, כמו גם לרשותם של בכירים
סובייטים אחרים אותם ליווה המחבר במסעותיהם בחוץ לארץ, היו מוגבלים. ההנהגה
הסובייטית העדיפה מוצרי צריכה מתוצרת חוץ, אבל לא הייתה מוכנה להודות בכך.
גרומיקו, אשר הִרבה לבקר מחוץ לארצו, היה מודע לפיגורה של בריה"מ בייצור
מוצרי צריכה ביחס למערב.
גרומיקו היה שמרן
מאוד בתחום הלבוש, ולאור שינויים באופנה נוצר קושי הולך וגובר למצוא פריטי לבוש,
כמו חולצות, באותו סגנון ישן בו על סוחודרב היה להתמיד בקניותיו. במאמץ מיוחד עלה
בידי סוחודרב למצוא חנות בה ניתן היה לקנות כובעי מגבעת שהיו באופנה בארה"ב
בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20. לנוכח הקושי לאתר חולצות מהדגם הישן, סוחודרב ניסה
להסביר לגרומיקו את השינויים באופנה במונחי מרקסיזם-לניניזם. הוא טען כי לפי
התיאוריה הזו, הכול זורם, והכול מִשתנה – אחרת היה נוצר קיפאון. טיעון כזה גרומיקו
לא ניסה לערער והסכים לסטות מעט משמרנותו בקניית חולצות.
על אף התעמולה
הסובייטית החוזרת ונשנית על עליונות החיים בבריה"מ ביחס למערב, האליטה
הסובייטית פעלה להבטיח לבניה משרות לעבודה במערב ובראש וראשונה באמצעות התקבלות
לשירות במשרד החוץ. סוחודרב היה עֵד – בעת שהיה במשרדו של גרומיקו – להתערבותו של השר, בעקבות פנייה שקיבל מאשתו,
לתקן ציונים במבחן של קרובי משפחה רחוקים, כדי לקדמם בתפקידם בשירות החוץ. שיטת
קידום הקרובים במשרד החוץ פגעה באיכות כוח האדם בו.
תקופת אנדרופוב
וצ'רנינקו, 1985-1982
מפאת שלטונם הקצר
של יוּרי אַנְדְרוֹפּוֹב וקונסטנטין צֶ'רְניֶנקוֹ ומצב בריאותם הרעוע, פגישותיהם
עם מנהיגים מארצות אנגלוסכסיות היו מעטות. אנדרופוב נפגש עם קבוצת סנטורים
אמריקאים ועם הדיפלומט לשעבר אברל הארימן (Averell Harriman). לפגישות האלה אנדרופוב היה מגיע ישר מבית
החולים וזמן הפגישות הוגבל מראש. המנהיג דיבר די בחופשיות ורק לעיתים רחוקות נעזר
בחומר כתוב. צ'רנינקו בפגישותיו עם אישים זרים הזכיר מאוד את התנהגותו של ברז'נייב
בתקופת דעיכתו. הוא נשם בכבדות, במהלך כל הפגישה הקריא את השיחונים שהוכנו עבורו,
ובקביעות היה פונה לסיועו של גרומיקו שעמד לידו. אם היה משיב להערת בן שיחו, היה
פונה מייד לגרומיקו, כדי לזכות באישורו.
עבודתו עם
גורבצ'וב, 1987-1985
סביב גורבצ'וב
קיימת הילה של מסתורין. לדוגמה, עד עצם היום הזה לא נחשף כל חלקו במה שקשור להפיכה
שהתחוללה באוגוסט 1991. לאחר ההפיכה אמר גורבצ'וב בעצמו במסיבת עיתונאים כי לעולם
לא יספר הכול ביחס לאירוע הזה. המחבר עבד עם גורבצ'וב רק תקופה קצרה. בניגוד
לתיאורו בכלי התקשורת הסובייטיים כאדם רגיש המגלה תשומת לב, המחבר הכיר אדם שונה
לחלוטין. בתקופת כהונתו של גורבצ'וב במשרה הרמה "ספק אם מישהו מסביבתו שמע
ממנו את המילה 'תודה'". בעוד ברז'נייב, גם בהיותו חלש וחולה, לאחר סיום פגישה
עם אורחים זרים, ראה מחובתו ללחוץ את ידו של המתורגמן ולהודות לו על עבודתו,
"אצל גורבצ'וב לא עלה זאת כלל בדעתו. עבור גורבצ'וב היינו חלק מיוחד במינו של
הריהוט, כמו שולחנות, כיסאות ועפרונות" (עמ' 102).
להשתתפות בלווייתו
של צ'רנינקו הגיעו לבריה"מ מדינאים רבים. על אף שפגישותיו של גורבצ'וב הוגבלו
לנציגי מדינות חשובות, עדיין היה עליו לקיים מרתון של פגישות עם מדינאים שונים,
תוך התייחסות לנושאים הספציפיים שעמדו על סדר היום של כל מדינה ומדינה. גורבצ'וב
מילא את המשימה הזו בצורה מכובדת. זאת ניגוד גמור להתנהלותו של צ'רנינקו בפגישותיו
עם מדינאים זרים שהגיעו ללווייתו של אנדרופוב, בהן הקריא פתקים שהוכנו עבורו. גורבצ'וב דיבר ברוסית תקינה, מלבד טעויותיו
הקבועות בהטעמה במילים מסוימות. (לדוגמה,
נהג לומר НА́ЧАТЬ.) [אימו של גורבצ'וב הייתה אוקראינית – דבר שהשפיע על מבטאו בשפה
הרוסית.]
בתפקיד זַמָּר מאחורי הקלעים ב-1985, בשנה בה עלה גורבצ'וב לשלטון,
סוחודרב פרש מתפקיד המתורגמן ועסק כולו ביחסים הסובייטיים-אמריקאים בתור סגן מנהל
מדור ארה"ב וקנדה במשרד החוץ של בריה"מ. בראש משרד החוץ באותה העת עמד
אדוארד שֶבַרְדְנַדְזֶה. שר החוץ החדש עבד אינטנסיבית עד השעות המאוחרות, דבר
שחייב גם את עובדי משרד החוץ, בהם המחבר – מה עוד שהעבודה בתחומו, במיוחד לאור
השינויים במדיניותה של בריה"מ כלפי ארה"ב, הייתה רבה.
באותה התקופה
המחבר, בזכות מבטאו האנגלי, מילא תפקיד של "זמר מאחורי הקלעים", כלומר
שימש כקולו של גורבצ'וב בפניותיו הפומביות לעם האמריקאי. לדוגמה, ב-1986, בהתאם
להסכמה הדדית, גורבצ'וב ורייגן ב-1 בינואר פנו בנאום טלוויזיוני בן 7 דקות לעמו של האחֵר: גורבצ'וב לעם האמריקאי ורייגן
לעם הסובייטי.
ב-1987 תרגם סוחודרב
באופן סימולטני (ולכך נזקקו למבטאו האנגלי) ריאיון של גורבצ'וב לכתב רשת הטלוויזיה
NBC האמריקאית. גורבצ'וב
התרגש לפני הריאיון, על אף שהשאלות העיקריות הוצגו לו מראש. הוא התמודד עם האתגר
בצורה מכובדת, בלי להשתמש בחומר כתוב. זכורה למחבר תשובתו הכי קצרה של גורבצ'וב
במהלך האירוע, על השאלה הזו: כאשר לאחר יום עבודה קשה בקרמלין אתה חוזר למשפחתך
ולאשתך, על מה אתה משוחח איתה? גורבצ'וב, לאחר שתיקה די ארוכה בהשוואה לתשובותיו לשאלות
אחרות, השיב – "על הכול" (עמ' 103). אחר כך, במחוות יד, ביקש מהמראיין
לעבור לשאלה הבאה. ייתכן כי השאלה הכבידה על גורבצ'וב, כיוון שהיה גלוי לעין כי
אשתו מתערבת בפוליטיקה. סוחודרב מציין כי
ב-3 בדצמבר 1987 הוא קיבל מכתב קצר מהנשיא לשעבר ריצ'רד ניקסון בו שיבח
אותו על תרגומו המעולה של הריאיון. בדצמבר
1987 המחבר נלווה לגורבצ'וב בביקורו בארה"ב, כדי לתרגם באופן סימולטני אירוע
שיזם גורבצ'וב בשגרירות הסובייטית: מפגש בינו לאנשי תרבות, אנשי עסקים גדולים וכמו
כן קבוצה של סנטורים. באותה התקופה גורבצ'וב הִרבה לדבר והמעיט להקשיב – תופעה
שאפיינה את התנהלותו גם באירוע הזה.
גורב'צוב ניסה לשים
קץ לשיטת קידום קרובי משפחה במשרד החוץ, אך מאמציו לבער את התופעה הזו נתקעו תוך פרק זמן קצר. התופעה הייתה רחבה מאוד,
מה עוד שנטען כי אין לפטר עובדים מוכשרים רק מפאת היותם קרובי משפחה של עובדים
אחרים.
אחרית דבר
החל מ-1989, בהתאם
להצעתו של שר החוץ שברדנדזה, התחיל
סוחודרב לעבוד במזכירות האו"ם בניו יורק. עבודתו בניו יורק נמשכה חמש שנים
עד 1994. במהלך התקופה הזו חדלה להתקיים מדינה אותה, לדבריו, שירת בנאמנות כל
חייו. בסיום ספרו מציין המחבר כי כעת [?2007] הוא אינו רואה סכנה לרוסיה כתוצאה
מהתרחבותה של נאט"ו מזרחה.
הערות ביקורתיות
בספרו של ויקטור
סוחודרב אין אזכור כלשהו לאביו, וכנראה לא במקרה. האב , מיכאיל סוחודרב (1983-1903),
היה יהודי יליד ויטבסק, קולונל במודיעין הצבאי של בריה"מ (GRU), ופעל בחשאיות
בארה"ב. על שירותו זכה במדליות (בשנים, 1944, 1947, 1950, 1951) בהן
"אות לנין" ב-1950. המחבר
מן הסתם ראה את עצמו כפטריוט רוסי בהכרתו, ואזכור היותו יהודי למחצה מבחינת מוצאו
היה כנראה בעיניו פרט מביך. על פי ספרו, כל חברי ההנהגה הסובייטית איתם עבד
התייחסו אליו בכבוד ומעולם לא רמזו למוצאו, והוא השתלב בחברתם באהבתו כמוהם משקאות
אלכוהוליים [מנהג לא יהודי באותה התקופה]. יוצאת מן הכלל היא הערתו של גרומיקו לסוחודרב,
אשר, כאמור, בא בטרוניה עם המחבר שהוא קונה ביגוד במחירים גבוהים אצל סוחרים
יהודים בניו יורק – ואולם לנוכח היעדר התייחסות כלשהי בספר למוצאו היהודי, אפשר
לפרש הערה זו כבעלת נימה אנטישמית שלא כוונה כלפי המחבר.
סוחודרב אינו מספר
כיצד הפך למתורגמן של קוסיגין לאחר הדחתו של חרושצ'וב. עם זאת, מהעובדה כי הן
המתורגמן של חרושצ'וב, סוחודרב, והן יועצו של חרושצ'וב בנושאי חוץ אוֹלֵג טְרוֹיַאנוֹבְסְקי, עברו לשרת את
קוסיגין לאחר הדחת הבוס הקודם שלהם, ניתן להסיק כי בשנים הראשונות לאחר סילוקו של
חרושצ'וב, קוסיגין ירש אותו למעשה כאישיות הבכירה המנהלת את יחסי החוץ של
בריה"מ עם מדינות שמחוץ לגוש המזרחי. בין ההוכחות לכך, היה תיווכו של קוסיגין
בין הודו לפקיסטן בוועידת טשקנט ב-1966 ופגישת הפסגה בין קוסיגין לג'ונסון ב-1967.
להלן הערות אחדות
על מעבר תפקיד הבכורה בתחום ניהול מדיניות החוץ עם מדינות המערב החשובות מקוסיגין
לברז'נייב במהלך 1971. כפי שציין סוחודרב, תאריך מכריע בתהליך הזה, היה הקונגרס ה-24 של המפלגה הקומוניסטית
שהתקיים במארס-אפריל 1971. כאמור, כבר באוגוסט 1971 מכתבו של ניקסון בנושאים
הקשורים לפסגה האמריקאית-סובייטית במוסקבה הופנה לברז'נייב, ובאוקטובר 1971 ערך
ברז'נייב את ביקורו הראשון במדינה מערבית חשובה – צרפת. בעת ביקורו בצרפת, מבחינת הפרוטוקול, ברז'נייב לא היה ראש
המדינה דה-יורה, כי אם המזכיר הכללי של המפלגה (כאמור, על פי החוקה הסובייטית לא
היה לו תפקיד פורמאלי בניהול מדיניות חוץ). לכן, בעת ביקורו הראשון בצרפת חשש
ברז'נייב באיזה דרג יקבלו אותו הצרפתים, ובהקשר הזה "הוא היה עצבני במקצת,
בכך ניתן היה להרגיש" – אבל הכול עבר
מצוין מבחינתו והוא התקבל בדרג הבכיר ביותר.[6]
המחבר טוען כי
מינויו של גרומיקו לנשיא ב-1985, ביטא את מעברו למשרה נומינלית, כמעין מתן כבוד
לאיש על תקופת שירותו הארוכה כשר החוץ. אבל נראה כי זו השערה שאינה מדויקת כלל.
לפי גרסתו של אלכסנדר יעקובלב, שהיה מקורב לגורבצ'וב, היוזמה למינויו של גרומיקו
לנשיא באה מגרומיקו עצמו, והיה זה יעקובלב שעסק בתיווך בין גרומיקו לגורבצ'וב
שהביאה לסידור הבא: גורבצ'וב ישדרג את מעמדו של גרומיקו לנשיא, ובתמורה ידאג גרומיקו
שתמיכתם של חברי הפוליטביורו הוותיקים בבחירתו של גורבצ'וב למזכיר הכללי במארס
1985 תהיה מובטחת.[7]
גרסה דומה מביא עוזרו של גורבצ'וב באותה התקופה, וַלֵרִי בּוֹלְדין.[8] גרומיקו סבר
כי לאחר מינויו לנשיא הוא ימשיך להיות אישיות מרכזית בעיצוב מדיניות החוץ ואף
במעמד פורמאלי גבוה יותר – בעוד גורבצ'וב בעל ניסיון מועט בנושאי חוץ יתרכז בביצוע
רפורמות בתחום הפנים. בדיעבד התברר כי טעה גרומיקו, וגורבצ'וב כבר בראשית שלטונו
נטל ממנו את העיסוק בנושא המרכזי במדיניות החוץ הסובייטית – הקשרים עם ארה"ב.
סוחודרב זכה לשבחים
כמתורגמן מעולה, היה אדם רחב אופקים, חובב תרבות במיוחד תיאטרון ומוסיקה, ונהנתן
בתחום הקולינרי. בתור
אדם, שנלווה למנהיגי בריה"מ בביקוריהם בארצות המערב וגם בעל גישה חופשית
לתקשורת המערבית הכתובה, סוחודרב היה מודע היטב ליתרונות שבחיי האזרחים במשטרים
דמוקרטיים וברמת החיים הגבוהה בארצותיהם בהשוואה לארצו. ואולם, אין אצלו התייחסות
כלשהי לדילמה המוסרית שהייתה אמורה לעורר אצלו ידיעתו הזו, לאורך התקופה הארוכה בה
שירת משטר שהיה מבוסס בחלקו על שקרים וצביעות. בדומה לכך, בעת שאכל את ארוחותיו
הדשנות עם מנהיגי המעצמה "הפרולטארית", לא התעוררו אצלו מחשבות, קל
וחומר נקיפות מצפון, ביחס לאזרח הסובייטי מהשורה שסבל באופן כרוני ממחסור במוצרי מזון
בסיסיים ולפעמים נאלץ לעמוד בתור אף כדי לקנות לחם – וכל זה במשטר שהתיימר להיות
שוויוני ולהיטיב עם העמלים. מכל מקום, אם היו לו פקפוקים ביחס לדרכו, הוא אינו משתף
בהם את הקורא.
[1] סוחודרב מציין כי היה עליו לתרגם את הביטוי לרוסית כ"להתפרץ
לדלת פתוחה" (ломится в открытую дверь) ואז לא הייתה נוצרת אי הבנה. כאמור, משמעות הניב האנגלי היא לעשות
מעשה או למחות ללא תועלת. ביטוי מקביל אפשרי ברוסית הוא "הכלב נובח, אבל
השיירה עוברת" – אבל תרגום כזה כנראה גם כן היה מעורר את חמתו של חרושצ'וב.
לעומת זה, התרגום הבלתי מדויק של הניב האנגלי, שמציע המחבר, היה בוודאי מתקבל
בברכה על ידי חרושצ'וב.
[2] לדברי טרויאנובסקי, קנדי נראה מיואש
במידת מה לנוכח הלחץ שהפעיל עליו חרושצ'וב בשאלת ברלין. המנהיג הסובייטי תיאר
השלכות הרות אסון, אם מעצמות המערב לא תגלינה נכונות בחיפוש פתרון מקובל בסוגיה
הזו.
Олег Трояновский: Через годы и расстояния. История одной семьи
(Москва: Центрполиграф, 2017) [רוסית]
טרויאנובסקי, אולג. לאורך השנים והמרחקים: קורותיה של משפחה אחת
(מוסקבה, 2017)
[3]Александров-Агентов, Андрей Михайлович. От Коллонтай до Горбачева : Воспоминания дипломата, советника А. А. Громыко, помощника Л. И. Брежнева, Ю. В. Андропова, К. У. Черненко и М. С. Горбачева (Москва: Междунар. отношения, 1994). 304 с.
[רוסית]
אלכסנדרוב-אגנטוב, אנדרי מיכאילוביץ'. מקולונטאי
עד גורבצ'וב (מוסקבה, 1994).
[4] אלכסנדרוב-אגנטוב, שם.
[5] אלכסנדרוב-אגנטוב, שם.
[6] אלכסנדרוב-אגנטוב, שם.
[7] Яковлев, Александр. Омут памяти (Москва, 2001).
[רוסית.]
יעקובלב,
אלכסנדר. במערבולת הזיכרון (מוסקבה, 2001).
[8] Болдин, Валерий. Крушение
пьедестала: Штрихи
к портрета
М. С.
Горбачева
(Москва: Республика, 1995).[רוסית]
בּוֹלְדין, וַלֵרי. קריסת הפִסגה: קווים
לדמותו של מיכאיל גורבצ'וב (מוסקבה, 1995)
