לפיד, יוסף (טומי). עוד אני מדבר (ירושלים: כתר, 1998) [סיכום וביקורת]

   לפיד, יוסף (טומי). עוד אני מדבר. איורים: יעקב פרקש (זאב) (ירושלים: כתר, 1998). 364  עמ'.

יוסף לפיד (2008-1931) היה עיתונאי, סופר מחזאי ופוליטיקאי ישראלי. בתור ראש מפלגת "שינוי" הוא כיהן כסגן ראש הממשלה ושר המשפטים (פברואר 2003-דצמבר 2004) בממשלתו של אריאל שרון. (המחבר הוא אביו של ראש מפלגת "יש עתיד" יאיר לפיד.) ספרו "עוד אני מדבר" כולל אוסף שידוריו ברדיו, רובם כנראה בשנות ה-90, במגוון רחב של נושאים. בסיכום בחרתי להתרכז בשידורים השופכים אור על קורות חייו, ואלה העוסקים בשואה ובאקטואליה. הסיכום משקף את דעותיו של  יוסף לפיד. ניסוחים כמו "לדעתו של לפיד" נועדו להדגשה בלבד. לסיכום הוספתי הערות בסוגרים מרובעים ופרק ביקורתי קצר בסופו.

לקט אירועים אוטוביוגרפיים

אבי אבות המשפחה של יוסף לפיד, מנשה לַמפֶּל, נולד בשנת 1795 בכפר הונגרי לא רחוק מעיר הולדתו של המחבר נובי-סאד. בזכות מאתיים השנה האלה משפחתו נחשבה למשפחה יהודית ותיקה באזור. העיר  נובי-סאד,  בעת לידתו של המחבר ב-1931, השתייכה ליוגוסלביה. עד חוזה טריאנון 1920, האזור היה חלק מממלכת הונגריה, וכמו רבים מהיהודים באזור משפחתו הייתה דוברת הונגרית.  את רישומם של בני משפחת למפל הנוכחים בליל הסדר החל לנהל סבו, יוסף לַמפל, ב-1930 בנובי סאד.  הרישום נעשה בדף האחורי בספר ההגדה של פסח. לאחר מותו עבר תפקיד הרישום לאביו של המחבר, ד"ר בֶּלא למפל. הרישומים נפסקו ב-1941 בעקבות כיבוש יוגוסלביה בידי הגרמנים, ועד סוף המלחמה לא רשמו את הנוכחים בלילות הסדר.

כאשר [ב-11] באפריל 1941 הצטרף הצבא ההונגרי לפלישה הגרמנית ליוגוסלביה וכבש את עירו של המחבר, נובי סאד, הוא היה בן תשע וחצי, תלמיד כיתה ד'. אימו לקחה אותו לבודפשט לבית הוריה ורשמה אותו לכיתה ד' בבית-ספר מקומי. עד אותו הזמן הוא למד בבית ספר סרבי וכל לימודיו בשפה הסרבית. לפתע מצא עצמו לומד בשפה אחרת. הסרבים וההונגרים נלחמו אלה באלה ועולם המלחמות השתקף בספרי ההיסטוריה שלהם במהופך. הילד עשה מאמץ עילאי ללמוד וכעבור חודשיים וחצי, בתום שנת הלימודים, הביא תעודה בה קיבל מצוין בכל המקצועות, מלבד במקצוע אחד בו קיבל טוב מאוד. למורת ליבו, סבו לא היה מרוצה, בגלל הטוב הבודד בתעודתו. ברבות השנים נוכח יוסף לפיד לדעת את ההשלכות השליליות של טיפוח השאיפה לפרפקציוניזם מצד ההורים בילדיהם: חינוך להישגיות מופרזת עלול לפתח בצעיר שאיפות שנדונו מראש לתסכול מאמלל, עד כדי התאבדות.

ביום הבר מצווה שלו ישב המחבר יחד עם אימו "בחברת עוד כמאתיים יהודים רעבים, מפוחדים ומזוהמים כמונו במרתף של בית הגטו בבודפשט". אימו הטיחה בקבוק של שאנל 5 (אותו שמרה לימים טובים) ברצפה ואמרה בבכי: "לפחות שלא יסריח כאן בבר מצווה שלך" (עמ' 325).

בתקופת הכיבוש הגרמני נאלצו היהודים כדי לשרוד להשתמש בתעודות מזויפות, כמו תעודה שהמחזיק בה נולד נוצרי, תעודה שהוא עובד חיוני וכדומה.  כאשר הקונסוליה של שווייץ בבודפשט החלה להעניק ליהודים תעודות חסות, זויפו רבבות תעודות כאלה. בפעם הראשונה בגיל 12  הצילה את חייו של המחבר תעודה על שם נער נוצרי, בזכותה לא נשלח לאושוויץ. בפעם השנייה שוב הצילה את חייו תעודה מזויפת אחרת. היה זה כאשר אימו והמחבר נעצרו בבודפשט והובלו לבית מפלגת צלב החץ הנאצית. אימו, בעלת החזות הארית, הציגה תעודה אותה קנתה בכסף רב בה הייתה רשומה כברונית יסנסקי ובנה, המחבר, היה רשום כברון אנדרש. אימו צעקה כי תגיש תלונה נגד ההתנהגות המחפירה כלפיה. האחראי על הכנופייה הנאצית במקום ביקש סליחה וליווה אותם החוצה. כיום, יוסף לפיד חש סיפוק כאשר התהפך הגלגל, ונוצרים אירופים מזייפים תעודות ואף עורכים נישואים פיקטיביים כדי להתאזרח או לעבוד בישראל.

[אין התייחסות בקובץ שידוריו לאירוע הגורלי בחייו, בו לפיד יחד עם אימו ויהודים רבים בבודפשט, הובלו בשיירה על ידי הנאצים לגדות הדנובה, שם עמדו להירצח בירי, תוך השלכת גופותיהם לנהר  – אבל הוא ואימו הצליחו להימלט משיירת המוות. תיאור האירוע הזה, בהסתמך על הערך יוסף לפיד בוויקיפדיה.]

18 מבני משפחתו של לפיד הושמדו בשואה. אביו נספה במחנה המוות מאוטהאוזן  וסבתו נספתה באושוויץ. לאחר שהיהודים גורשו לאושוויץ שדדו השכנים ההונגרים בעיר מולדתו נובי סאד את רכושם: רהיטים, כלי בית, הכול. את המעט שנותר אחסנו השלטונות בבית הכנסת הגדול של העיר. כאשר יהודים מעטים ששרדו את השואה, ובהם המחבר, חזרו לנובי-סאד, הם באו לבית הכנסת לחפש את חפציהם. נותרו אותם הדברים המעטים שלא נחשבו בעלי ערך בעיני הגויים. היו שם הרבה ספרים. בין הספרים מצא דודו פאלי, בנס, את ההגדה המשפחתית. לאחר מות דודו הוא הוריש למחבר לנהל את הפנקסנות של לילות הסדר המשפחתיים.

ב-25 בדצמבר 1948, בגיל 17 עלה יוסף לפיד מיוגוסלביה לארץ באונייה.  מייד התנדב לשרת בצה"ל ועבר אימונים במחנה 80 בפרדס חנה. לפיד שירת עם עוד תשעה עולים חדשים מיוגוסלביה, בסדנה צבאית כחשמלאי רכב. בתום השירות הסדיר שכנע אותו מפקדו לחתום על שנת שירות בקבע בדרגת רב-טוראי בתפקיד מנהל חשמליית הרכב.

בתחילת שנות ה-50, כאשר השתחרר מצה"ל ניגש המחבר לבחינת בגרות אקסטרנית. הוא בקושי ידע לכתוב עברית ולא היה לו שום סיכוי להצליח במבחן חיבור בעברית. לפיד החליט כי הדרך היחידה שלו לעבור את הבחינה היא להפגין בחיבור את רמת השכלתו הכללית הגבוהה, ובכך לרמוז לבוחן כי הוא אינו בור ועם הארץ, אלא עולה משכיל, שעדיין אינו שולט בעברית וראוי לתעודת בגרות. בחיבור שילב המחבר ציטטות מפורסמות בשפת המקור שלהם, באנגלית, בגרמנית, בצרפתית, באיטלקית ובלטינית. הבוחן האלמוני קלט את המסר והחליט לא להכשילו (עמ' 224).

יוסף לפיד היה בן יחיד להוריו. לאביו היו שני אחים, אבל לאח אחד נולדה בת והאח השני היה חשוך בנים, כך שהמחבר היה הבן היחיד להעביר את שמה המקורי של משפחתו הוותיקה לַמפל, בת מאתיים השנים, לדורות הבאים. בכל זאת, בשנת 1956 הוא שינה את שם משפחתו ללפיד, כאשר עבר לעבוד  כעיתונאי מהיומון ההונגרי "אוּי קֶלֶט" ל"מעריב". זה תאם את שאיפתו להיות ישראלי. כיום, כעבור חמישים שנה, הוא לא היה משנה את החלטתו, אבל היה פחות נחרץ לעבְּרֵת שם משפחתו ובכך לקטוע את שושלת הלמפלים.

ב-1979, [בתקופת שלטון הליכוד בראשות ראש הממשלה מנחם בגין,] מונה לפיד למנכ"ל רשות השידור. בתפקידו הזה הוזמן לישיבת הממשלה שדנה בתקציב הרדיו והטלוויזיה. תוך כדי  הדיון כינה ראש הממשלה בגין את שגריר ישראל בוושינגטון שמחה דיניץ "פקידון". למחרת היום פורסם הדבר ב"הארץ". באותו היום קיבל לפיד שיחת טלפון מבגין. ראש הממשלה ביקש מלפיד, בתור מי שנכח בישיבה ויודע שהפרסום ב"הארץ" שקרי, להכחיש את הפרסום השקרי. לפיד אזר אומץ ואמר: "אני חושש שאדוני ראש הממשלה כן אמר זאת".  בגין, לאחר שתיקה קצרה, ענה: "אם אדוני חושב כך, אז בקשתי בטלה ומבוטלת" (עמ' 358).   לכאורה היה זה לחץ מצד ראש הממשלה על מנכ"ל רשות השידור לשדר הכחשה שקרית. אבל אנשים שהיטיבו להכיר את בגין מאמינים עמוקות כי האיש בעת בקשתו היה משוכנע שלא אמר זאת. לדעת לפיד, אפשר לראות בכך דוגמה להדחקה עצמית המאפיינת במיוחד שחקני כדורגל, אשר לאחר ביצוע עבירה על שחקן אחר מוחים בפני השופט על העונש, תוך העמדת פני תמים.

במבט ראשון, החברה הישראלית פתוחה לקליטת עולים. לדוגמה, אביגדור ליברמן, עולה מבריה"מ, הגיע  [בשנים 1997-1996] לכהן כמנכ"ל של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אף על פי כן, נותרו מנגנוני אפליה עדינים המונעים מהציבור הישראלי של ילידי הארץ לראות בליברמן חלק אוטנטי ממנו. בתחרות על אותה משרה יליד הארץ נחשב ל-In בעוד אף עולה ותיק נחשב ל-Outsider. המחבר הרגיש זאת על בשרו. כאשר [ב-1984] הסתיימה הקדנציה של לפיד כמנכ"ל רשות השידור, הציג מולו אורי פורת את מועמדותו לתפקיד. לכאורה, העיתונאי הליברל שמאלני, עמוס קינן, אמור היה להעדיף את לפיד על פני פורת "פקיד בכיר מלשכת ראש הממשלה הלאומני" מנחם בגין. אבל קינן כתב מאמר בזכותו של פורת, אותו תיאר כצבר שורשי מראשון לציון [דור חמישי בארץ], רגב מאדמתנו. 

[בשנות ה-90?]  אורח חייו של יוסף לפיד היה אינטנסיבי מאוד. המחבר סבל ממחסור כרוני בזמן. לעומת זאת, לאביו, שהיה עורך דין מצליח וגם ערך מוסף סופשבוע של עיתון, תמיד היה זמן. לנוכח זאת המחבר היה תוהה לאן הזמן שלו נעלם – על אף שהוא מוקף מכשירים ואביזרים שאמורים לחסוך זמן: טלפון משוכלל, פקס ומחשב, והמכונית שלו אינה רתומה לסוס. לפיד נהג לקום כל יום ב-6:30 בבוקר וכמעט כל לילה היה מכבה את האור ב-1.30 אחרי חצות. הוא ישן שעה אחרי הצהריים, וכך נותרו לו 18 שעות לעיסוקיו, אך הן לא הספיקו לו. חלק מהזמן הוקדש לתחזוקה שוטפת, כמו מקלחת, התעמלות, אכילה, סידורים כמו בנק וביקור אצל רופא. עיסוקים ציבוריים כמו איגוד השחמט, דירקטוריון הכבלים וכל מיני אגודות; פעילות הקשורה לעבודתו ועיסוקים אינטלקטואליים. נהג לשוחח 20 עד 30 שיחות טלפון עם חברים, עמיתים לעבודה, אנשי ציבור, קוראים ומאזינים, תחקירניות של תוכניות רדיו וטלוויזיה ועוד. קרא עיתונים מהארץ ועיתונים באנגלית, וכמו כן השתדל לקרוא ספר. שעתיים ביום כתב את מאמר המערכת של "מעריב"; וכשעה הקדיש לקטעים שכתב לתוכניות רדיו. בלילה היה גולש באינטרנט, להשכלתו ולצורך עבודתו, וכמו כן משחק שחמט מול תוכנת מחשב באינטרנט.  כל הדברים האלה לקחו אצלו 18 שעות. "ועוד לא שמעתי רדיו, לא השתתפתי ב"פופוליטיקה" [תוכנית טלוויזיה], לא ביקרתי בקולנוע, בתיאטרון או באופרה, ועוד לא ביליתי ערב עם חברים" (עמ' 39).

נושאים הקשורים לשואה

השואה הותירה בחייו של יוסף לפיד חוויה קשה, משקע כבד. חלק ניכר משידורי הרדיו שבקובץ הזה, בדומה ללקט האירועים מחייו שהובאו לעיל, עוסקים בשואה ובנושאים הקשורים בה. היו לו רגעים גדולים אחדים בחיים והם עלייתו לישראל בדצמבר 1948 כאשר בהגיעו באונייה לנמל חיפה ראה את הר הכרמל; בעת שמוטה גור הכריז "הר הבית בידינו!" במלחמת ששת הימים ב-1967; וכאשר נודע לו על שחרור החטופים הישראלים באוגנדה ב"מבצע אנטבה" ב-1976, עת ממש בכה מאושר. "אולם מכל מה שחוויתי בכל שנותיי בארץ, הרגע החשוב, המסעיר והמזעזע אירע באפריל 1961, ביום שישבתי בבית העם בירושלים ככתב מעריב ואדולף אייכמן נכנס לאולם והתייצב בתא הזכוכית" (עמ' 360). אף באירוע הזה היה די כדי להצדיק את הקמת מדינת ישראל ואת הקורבנות שהקריבו היהודים כדי שתהיה להם מולדת.

לדעתו של לפיד, אוסקר שינדלר, גרמני אשר בתקופת השואה הציל 1,300 מעובדי מפעלו, כנראה לא היה מלאך. ייתכן שפעל גם ממניעים כספיים. אבל בניגוד לאדולף אייכמן אשר גילם את "הבנאליות של הרשע", שינדלר גילם את הבנאליות של האנושיות (235-234).

המחבר רואה בחיוב את דמות של ד"ר ישראל קַסְטְנֶר  אשר הציל "אלפי יהודים הונגרים מידי הנאצים" (עמ' 161). מאז ניצב משה מול פרעה לא קרה בהיסטוריה היהודית שכוחות כל כך בלתי שווים ניצבו זה מול זה: אדולף אייכמן במדי אס. אס. מול עסקן ציוני זוטר חסר כוח וסמכות. לפיד, בהיותו עיתונאי צעיר, עבד במחיצתו של קסטנר ביומון ההונגרי "אוּי קֶלֶט" בתל אביב וראה בו איש מקסים ועיתונאי מוכשר. רצח קסטנר היה עבור לפיד טראומה אישית. [קסטנר נרצח על ידי יהודים ב-1957, בטענה כי שיתף פעולה עם הנאצים.]

בשנות ה-60 גייס המוסד את קצין האס. אס, אוטו סקורצני (Otto Skorzeny), למאבק נגד מדענים גרמנים שסייעו לנשיא מצרים נאצר לייצר נשק [טילים]  עבור צבאו. לפיד טוען כי במקרה הזה המטרה אינה מקדשת את האמצעים. המוסד היה חייב לוותר על גיוסו של הנאצי הזה – אף במחיר אובדן אמצעי למאבק נגד תוכנית החימוש המצרית. אסור היה להשתמש בשירותיו של "פקודו של הימלר ושליחו של היטלר, מצילו של מוסוליני, גיבורה של גרמניה הנאצית" (עמ' 243).

לפיד זועם על העולם לנוכח אוזלת ידו לעזור לילדים רעבים בזאיר (אפריקה), ילדים הנראים כשלדים, כמו ילדים יהודים בתקופת השואה. עם זאת, המחבר מודה ביושר כי גם הוא לא יעשה הרבה למען הילדים האלה, מלבד לכתוב מאמר התובע לשגר סיוע, ולתרום סכום צנוע של כסף. "אבל לא אוכל עוד לכתוב  מאמרים זועמים נגד האנושות שהחרישה בימי השואה בלי לשאול את עצמי מה אני הייתי עושה באותם הימים אילו אני הייתי אותה האנושות ולא הקורבן?" (עמ' 310.)

במקומון "צהוב" המופיע בבת ים פורסם ב-24 בינואר 1997 מאמר מאת שמעון עשור  אשר משווה את אפלייתם ומצבם של יהודי מזרח בישראל לשואת יהודי אירופה. ביתר פירוט: "כור ההיתוך" נועד להשמיד את תרבותם של יהודי המזרח וזו הייתה השמדה רוחנית הדומה ל"פתרון הסופי"; הנאצים שלחו את היהודים למחנות עבודה ברכבות, יהודי המזרח הגיעו לערי הפיתוח ולשכונות במשאיות. "נכון לא משמידים אנשים ואין תאי גזים, אבל הרבה מתושבי המצוקה הפכו להיות מתים, מתים-חיים" (עמ' 281). יוסף לפיד, אשר בהקשר למאמר הזה מכנה את עצמו "אשכנאצי", שולל, כמובן, את ההשוואה הזו מכול וכול. [מיעוט קיצוני בקרב עדות המזרח טוען כי היהודים האשכנזים עוללו לעולים מקרב יהודי המזרח שואה, ועל כן מכנים את האשכנזים "אשכנאצים".]

רציונאליות, דת וחרדים

כל דת, בדומה לאמונה טפלה, היא חסרת היגיון ואבסורדית (עמ' 69). יוסף לפיד לועג לתיאוריות שונות ומשונות לפיהן אלוהים או מחברי התנ"ך החביאו בו מסרים סודיים אותם ניתן לגלות בשיטה מתמטית מסוימת, תוך היעזרות במחשבים. את הפרופסורים חובשי הכיפה ובעלי שם במדעים מדויקים, התומכים בתיאוריות כאלה,  מכנה המחבר כאנשים "שדתם חזקה מדעתם" (עמ' 12). המחבר רואה ב"ארון הספרים היהודי" לא ספרים דתיים מחייבים, אלא חלק מהמורשת הלאומית ההיסטורית של עמו היהודי, שהוא חלק ממנו. "התנ"ך הוא ספר ההיסטוריה והגאוגרפיה שלי, הוא השפה שלי והספרות שלי, והוא מקור ההשראה של האתוס היהודי...אין לי ארץ אחרת" (עמ' 204). אני יהודי כי נולדתי להורים יהודיים, כי אני נושא בקרבי אלפי שנות היסטוריה יהודית, "התנ"ך הוא ספר הספרים של תרבותי והעברית היא שפתי וישראל היא מולדתי" (עמ' 70). בשביל לפיד יהודי אתיופי הוא יהודי כמוהו, על אף שהקֵֵס [קס -רב אצל יהודי אתיופיה] שלו מתפלל אחרת, בעוד המחבר אינו מתפלל כלל.

על אף יחסו הביקורתי כלפי הדת, בהתבטאות נדירה יוסף לפיד מתעלה על עצמו ומשמיע הערה אובייקטיבית. לדבריו, במחלוקת בין החילונים לדתיים אפשר לומר כי שני הצדדים צודקים. החילונים מרגישים מאוימים מהתוקפנות הדתית, בעוד הדתיים מרגישים מאוימים מהשפעות מפתות של החיים החילוניים (עמ' 155).

המחבר שותף לדעת חוגים דתיים "שצריך לאסור על פעולות המיסיונרים בישראל ולמנוע אותה" –על אף שאיסור כזה נוגד את עקרונות חופש הדת והדמוקרטיה. בהיסטוריה היהודית פעולת המיסיונרים הייתה כרוכה בהשמדה רוחנית של העם. "היום היו בעולם בין מאה למאתיים מיליון יהודים", אילולא נאלצו יהודים כה רבים להתנצר. עזות מצח לעסוק בציד נפשות בקרב העם שבקושי שרד את השואה, ועוד בשם הנצרות שלא חדלה לרדוף יהודים מאז ימי הביניים כמעט עד לימינו.

המחבר מותח ביקורת על יהודי הזרמים הקונסרבטיבים והרפורמים בארה"ב על שלא עלו לישראל ובכך הותירו את המדינה להשתלטות הזרם האורתודוכסי. הזרמים הפרוגרסיביים ביהדות, אשר משלבים בין דת ומודרניות, יכלו לקרב את היהודים החילונים בארץ ליהדות. לעומת זאת דומיננטיות היהדות האורתודוכסית בארץ, המייצגת זרם מיושן ומאובן של יהדות, מרחיקה את היהודים החילונים מיהדות, בהותירה בפניהם שתי אפשרויות: או להיות לאומני קנאי או להיות חרדי.

יוסף לפיד לועג למאמר שהתפרסם בעיתון החרדי "המודיע" נגד הקרנת סרטי "תועבה" במטוסים, בו משווה מחבר המאמר את הקרנת הסרטים האלה להחדרת רעל "לנוסע היהודי הטהור", בדומה להחדרת הגז ציקלון B בתאי הגזים באושוויץ. המאמר, לדברי לפיד, משקף את עמדתו של "ציבור  שלם שירד מהפסים" ועוד עלול לפוצץ מטוס בעוון הקרנת סרטי תועבה (עמ' 53-52).

"יהודי הנוסע בשבת איננו אויב. אויב הוא מי שמאיים על חייו של יהודי המחלל את השבת" (עמ' 85). "אויב הוא מי שנהנה ממדינת היהודים ואינו מוכן להגן עליה. אויב הוא מי שרוצה להטביע את מדינת היהודים בחשכת ימי הביניים" (עמ' 86). בניגוד לציבור הגדול של ההורים בישראל, אשר ילדיו משרתים בצבא וחרדים יומיום לקבל את הבשורה המרה על נפילת יקיריהם – "בלתי מוסרי ובלתי נסבל שבבני ברק ובמאה שערים לא מצפים לצלצול הטלפון ולא נחרדים מדפיקות בדלת" מפני בשורת איוב כזו. הציבור החרדי נהנה מכל הזכויות, אבל פטור מדאגה כזו.

סיפור על ערבי טוב והסכסוך הישראלי-פלסטיני

פעם שכח יוסף לפיד את תיקו באחד הרחובות בפריז. התיק שלו הוחזר לו על ידי מוסטפא. המוצא הישר, לאחר שפתח את התיק ומצא את שמו של המחבר וכתובתו במלון, יצר קשר עם המלון והחזיר את התיק לבעליו. בעת החזרת התיק אמר מוסטפא ללפיד: "אתה יהודי, אני ערבי" (עמ' 37). זו הייתה הפתעה נעימה למחבר.  

בתחילת מבצע סיני ב-29 בספטמבר 1956 הוטל עוצר על יישובים ערביים בישראל. תושבי כפר קאסם, אשר הפרו את העוצר [מתוך חוסר ידיעה, לא ידעו כי הוא הוקדם לשעה 17:00] – 49   גברים נשים וילדים – נורו  למוות על ידי חיילים. כאשר יוסף לפיד קרא את הידיעה הבלתי מצונזרת על הטבח, הוא פרץ בבכי (עמ' 159). במשפט שנערך נגד האחראים לטבח נקבע העיקרון שאסור לחייל לבצע פקודה שמתנוסס מעליה "דגל שחור" – אבל החנינה שהוענקה לאשמים כעבור שלוש שנים לא תאמה את הנורמה המוסרית שקבעו השופטים. הרעיון שחיי ערבים שווים פחות "היה מושרש די עמוק בתודעה הציבורית" (עמ' 159).

בסכסוכים בדרך כלל שני הצדדים צודקים, כל צד מנקודת ראותו. "אפילו בסכסוך הישראלי-פלסטיני שני הצדדים צודקים. אנחנו – מהסיבות הידועות לנו, והפלסטינים – מפני שנושלו או גורשו או נכבשו" (עמ' 155). הדרך לשכנע את הנוער הישראלי בצדקתנו אינה באמצעות הטפה שאנו תמיד צודקים, כי הרי הצעירים אינם טיפשים ומבינים שיש שני צדדים לאותו מטבע.  מוטב לומר להם "ששני הצדדים צודקים, אבל אנחנו בעד עצמנו" (עמ' 155). עם זאת, לפיד מביע את התנגדותו ולועג ל"היסטוריונים חדשים" המנסים להוכיח כי ישראל אשמה במלחמות עם מדינות ערב וכי הפלסטינים הם קורבן של כיבוש קולוניאליסטי בידי היהודים (עמ' 305).

המחבר מְגַנֶּה בחריפות את המשתמטים משירות צבאי מקרב החילונים. אלה שייכים לנהנתנים, קוסמופוליטים ואינדיבידואליסטים (נוסח אביב גפן) המוצאים תירוצים להתנהגותם, כמו אי הסכמה להיות כובשים. לפיד נחוש בעמדתו לפיה יש ליהודים רק מולדת אחת הנתונה לאיומים, והגנה עליה, באמצעות התגייסות לצבא ושירות במילואים, חיונית להבטחת המשך קיומה.

לדברי לפיד, לאומנות קיצונית וקנאות דתית עמדו מאחורי רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב-4 בנובמבר 1995. רבנים, בחורי ישיבה ומתנחלים המוסיפים לדקלם פסוקים מהמקרא ומדברי חז"ל כדי להצדיק בשם קדושת הארץ מעשים שלא ייעשו "אינם יהודים. הם נטע זר... לא יהודים רעים, לא יהודים שסטו...הם בכלל לא יהודים" (עמ' 56). "יהודים אמיתיים לא עוסקים ברצח" (עמ' 57)

דמותה הרוחנית של המדינה ומערכת המשפט

חלק מהאינטלקטואלים הישראלים סבורים  שעל ישראל להשתלב בתרבות הים תיכונית, ולא רק בזכות ערכה של התרבות הזו בפני עצמה, אלא גם כדי לא להיות נטע זר באזור. יוסף לפיד מתנגד למגמה הזו. ההטפה לתרבות ים תיכונית משמשת לרוב מסווה להטפה לתרבות לבנטינית ולדקדנס מזרחי, אשר מתחתיהם מבעבעת  לאומנות ערבית ופונדמנטליזם אסלאמי. "אין לנו מה לחפש בתרבות הזאת...ישראל קיימת בזכות היותה מדינה מערבית...מדינה שסיגלה לעצמה את ערכי התרבות האירופית ואת מושגי הדמוקרטיה האנגלו-סקסית" (עמ' 356).

יוסף לפיד מותח ביקורת חריפה על מערכת המשפט בישראל, במסגרתה משפטים עלולים להימשך למעלה מעשור. בהתנהלות כזו יש עינוי דין. על כן, "בית המשפט הישראלי, עם כל ההילה...הוא מכשלה בדרך אל הצדק" (עמ' 312).  

האיש "שעיצב את דמותה של מדינת ישראל בסוף המאה העשרים" לא היה מדינאי ולא גנרל, אלא משפטן ששמו אהרן ברק, המכהן כנשיא בית המשפט העליון בירושלים" [2006-1995] (עמ' 62). "התערבותו הכוחנית של בית הדין הגבוה לצדק בכל מערכות החיים הציבוריים שלנו ערערה את האיזונים שעליהם מבוסס שלטון דמוקרטי. לא פעם נשמעת הטענה כי אנו סובלים מרודנות משפטית. והדיקטטור, לטוב ולרע, הוא אהרן ברק" (עמ' 63).

ליברליות, שמרנות ודעות בלתי מקובלות ומרדניות של  יוסף לפיד

ליברליות    [ב-1996] בהלוויה  הממלכתית של נשיא צרפת, פרנסואה מיטראן בהשתתפות שישים ראשי מדינות, ניצבו ליד ארונו בצורה מכובדת, נוסף לאלמנתו ושני בניו, אהובתו והבת של אהובתו. המחבר סבור כי רק בצרפת מצב כזה אפשרי, בלי שיעורר סקנדלים וצחקוקים. בוודאי לא בארצות הברית, על אף שלנשיא ג'ון קנדי היו יותר אהובות מאשר למיטראן – וגם לא בישראל לאור "הקלטת הלוהטת" של בנימין נתניהו (עמ' 29). [מדובר בפרשת קיום יחסי מין בין נתניהו לאישה שאינה אשתו. בינואר 1993 נעשה ניסיון סחיטה פוליטית נגד נתניהו באיום לחשוף קלטת בה לכאורה הוא מקיים יחסי מין עם אותה אישה.]

שמרנות   יוסף לפיד מתנגד להגזמה בהטרדה מינית. כאשר גבר אמריקאי אינו מעז  לומר לאישה העובדת אתו שהיא נראית אלגנטית או יפה מתמיד – סימן שהמאבק על הטרדה מינית ירד מהפסים. "אני חושב שהפמיניזם התוקפני גוזל מנשים הנאות קטנות שהיו מנת חלקן בכל הזמנים" (עמ' 172).

המחבר מתקומם נגד אזהרות היסטריות של נודניקים לאיכות הסביבה היוצרים בהלת שווא, כמו בנושא של סכנה מקרינת אנטנות ומגז רדון במרתפים. מחקרים הוכיחו כי אין סכנה לבריאות מגורמם האלה.

המחבר מתנגד ל"אפליה מתקנת" הפוגעת באנשים על לא עוול בכפם. כל אישה המכהנת בדירקטוריון של חברה ציבורית רק בזכות "המִכְסָה הנשית" עושה זאת על חשבונו של גבר שכישוריו יכולים להיות טובים יותר. יש טעם ליצור שוויון הזדמנויות, אך לא על חשבון הזולת (עמ' 111-110).

ניסיון הסוציאליזם הוכיח כי כפיית שוויון מסתיים במקרה הטוב בפשיטת רגל  ובמקרה הרע בשלטון דיכוי אכזרי. "האמת המרה היא שאין ולא יהיה ולא יכול להיות שוויון בין בני אדם, לא מלידה ולא במהלך חייהם" (עמ' 110).

חינוך    תרומתו של בית הספר לאינטליגנציה של הילד, לידע שלו ולהשכלתו "בטלה בשישים" (עמ' 145). אין שום פרופורציה בין אלפי השעות שהילד נאלץ לבלות בבית הספר לבין מוגבלות הידע שרכש והתועלת המועטה שיכול להפיק ממנו.

"פתיחת האוניברסיטאות לרווחה היא חנפנות להמונים. זה גם שירות דוב לצעירים המשקיעים מאמץ וזמן, כסף ותקוות במשימה שאין לה תכלית" (עמ' 105). מכונאי, חשמלאי, טכנאי מחשבים, שסיימו בית ספר מקצועי ומתפרנסים בכבוד, הם לא רק נכס לחברה, אלא גם בני אדם שלמים ומאושרים יותר מסטודנטים שסיימו תואר ראשון ואינם יודעים מה יעשו עם התואר האקדמי שלהם.

מדע    המחבר לועג למחקרים, המתיימרים להיות מדעיים, אך למעשה פסאודו מדע, כמו מאמר מלומד הטוען כי שתיית מיץ פירות עלולה להמית. בקלות בלתי נסבלת ניתן לעורר אמון של אנשים מן השורה ואף מלומדים, בתיאוריות חסרות שחר, שנועדו מלכתחילה לשטות ולהתל באנשים במעטה של שפה מדעית. בכך נוכח לדעת לפיד בעצמו, כאשר בהיותו כתב מעריב בלונדון, עלה על שרפרף בהייד פארק והתחיל לנאום בזכות כלכלה "טאכומטרית" – מושג הזוי שהמחבר המציא בעצמו. סקרנים נאספו סביבו, אחדים התווכחו אתו על התאוריה המהפכנית שלו, וכמה עשרות בריטים ותיירים התווכחו בינם לבין עצמם על רעיונותיו.

המחבר מתבדח על חשבונה של פרסומת, שהתפרסמה באחד העיתונים, לפיה באמצעות כמוסות שום וכמוסות יין אדום, המיוצרות על ידי חברה מסוימת, ניתן להוריד את רמת הכולסטרול ואת לחץ הדם, שהם הגורמים העיקריים למוות בעולם ובישראל. מהמודעה הזו משתמע כי אין צורך בתרופות שבפיתוחן הושקעו שנות עבודה ומיליוני דולרים, וייתכן שאפילו אין צורך בכמוסות היקרות. במקום זה אפשר לאכול שום ולשתות יין אדום. בקיצור, "מספיק קצת להסריח וקצת להשתכר – ואתה כבר בריא" (עמ' 288).

הערות ביקורתיות

מהסיפור על הצלחתו של יוסף לפיד לעבור את מבחן הבגרות בחיבור, על אף ידיעתו המעטה בעברית, ניתן ללמוד על עושרו הרוחני כבר בצעירותו – אותו עושר שהלך וגדל ברבות השנים ובא לידי ביטוי בספרו בהתמצאותו במגוון רחב של נושאים, כמו המצאת כתב לעיוורים, יצירות מוזיקליות קלאסיות, היסטוריה וספרות, וגם מדע. אחד משידוריו עסק בשוֹני בין גישתו המדעית של אלברט איינשטיין לבין זו של סטיבן הוקינג.

כאמור, בשאלת הסכסוך הישראלי-פלסטיני לפיד טוען – באופן תמוה –  "ששני הצדדים צודקים, אבל אנחנו בעד עצמנו" (עמ' 155). לדעתי, בחלק ניכר בסכסוכים אתניים אף צד אינו צודק באופן מוחלט, אבל אין זה אומר כי שני הצדדים צודקים באותה המידה. התנועה הציונית נוסדה כדי לאפשר לעם היהודי לחזור למולדתו ההיסטורית ולהקים בה מדינה משלו. מטרתה לא הייתה לגרש את הערבים – קל  וחומר לא להורגם. התנועה הציונות קיוותה כי התושבים הערביים יוכלו ליהנות מהקִדמה  שיביאו העולים לארץ, כמו בתחום שירותי הרפואה. רק בעקבות המלחמה בה פתחו ערביי ארץ ישראל (החל מ-29 בנובמבר 1947) נגד היישוב היהודי, ושל ארצות  ערב נגד מדינת ישראל ב-1948, על מנת לחסלה ולהשמיד את תושביה – מלחמה שהסתיימה בניצחונה של ישראל – מאות אלפי פלסטינים ברחו וגורשו משטחי מדינת ישראל. מדובר היה בגירוש אוכלוסייה עוינת, אשר בחלקה הגדול ממשיך לדגול בחיסולה של מדינת ישראל. בעוד גם לאחר מלחמת העצמאות ב-1948 נותרו מאות אלפי ערבים בתחומי ישראל – במקומות שכבש הצד הערבי, כמו בחלק המזרחי של ירושלים, לא הותר להישאר אפילו ליהודי אחד. הצד הערבי לא רק שלל את זכותו של העם היהודי להקים מדינה משלו בחלק ממולדתו ההיסטורית, אלא גם את  זכותו לחיות בה. כבר בהצגת העובדות הבסיסיות האלה די להיווכח כי שני הצדדים אינם צודקים באותה המידה.

לפיד, כאמור, מותח ביקורת חריפה על נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק ומכנה אותו דיקטטור. כנגד הטענה הזו, יש לקחת בחשבון כי בישראל הממשלה והכנסת הן בעצם רשות אחת, והרשות המאזנת היחידה שנותרה מוּלן היא בית המשפט העליון. זאת ועוד. במקרה של  על עלייתה לשלטון של ממשלה הפועלת לקידום אינטרסים של סקטורים צרים באוכלוסייה מקרב מצביעיה על חשבון לכל הפחות מחצית מהאוכלוסייה, וכמו כן ממשלה האצה להעביר חוקים פרסונליים למען שרים שהורשעו  או נאשמים בשחיתות – הבלמים של בית המשפט העליון לא רק הכרחיים, אלא מחייבים חיזוק. עוד ראוי לציין, כי בניגוד להשתלחותו נגד אהרן ברק בספרו, "במהלך כהונתו כשר [המשפטים, פברואר 2003-דצמבר 2004] נתן לפיד גיבוי מוחלט לנשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, להצעותיו למינויים לבתי המשפט ולסדר היום שהוביל בקשר ליחסים בין רשויות השלטון" (לפי ערך יוסף לפיד בוויקיפדיה). במאמץ למנוע את ההימשכות הבלתי נסבלת בניהול משפטים "כשר המשפטים הורה לפיד, מיד עם כניסתו לתפקיד, כי בכל המשרדים השייכים למשרד המשפטים ייתלה שלט ובו הציטוט מ"על השחיטה" של חיים נחמן ביאליק – 'וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!'" (לפי ערך יוסף לפיד בוויקיפדיה.)

לפיד מאשים את הקולוניאליזם האירופי במצבן העגום של מדינות אפריקה בשלהי המאה ה-20. "האשמה רובצת על האדם הלבן, ששיבש את החיים השבטיים כאשר חילק את אפריקה למדינות מלאכותיות" (עמ'48), הרס את המסגרות המסורתיות, בהן השבטיות, והותיר אחריו חוקים ודתות שהיו זרים לעמים ועם נשק קטלני שרכשו מלבנים. הטלת האשמה על אירופה בגין המצב באפריקה הפוסט קולוניאלית – גם אחרי עשרות שנים מסיום הקולוניאליזם –  נראית מוגזמת. בתור דוגמה נגדית אפשר להביא את המקרה של אתיופיה. זו המדינה היחידה באפריקה השחורה אשר ככלל (להוציא תקופת הכיבוש האיטלקי ב-1941-1936) לא הייתה נתונה לשלטון קולוניאלי. אף על פי כן, היא מורכבת מעשרות עמים (אם לא יותר) המדברים ב-86 שפות, כאשר מגוון דמוגרפי כזה נוצר כתוצאה מהתפשטות השלטון המרכזי באמצעות כיבושים. ראשית התנצרותה של  אתיופיה עוד במאה ה-4,  והכנסייה האתיופית מתחילתה עד המאה ה-20 הייתה כפופה לכנסייה הקופטית במצרים. על אף היעדר שלטון קולוניאלי בעבר, אתיופיה נהנתה מיציבות ארוכה יחסית, בעיקר בתקופת שלטונו הדיקטטורי של הקיסר היילה סלאסי. החל מ-2020 מתנהלת בה מלחמה בין השלטון המרכזי לתִגְרים, מיעוט אתני אשר בעבר נהנה ממעמד דומיננטי בשלטון.   

 

 

 

 

 

 

מוסא, עמר. הרשומה שלי. שנות הליגה הערבית (קהיר, 2020) [סיכום וביקורת]

מוסא, עמר. הרשומה שלי. שנות הליגה הערבית (קהיר, 2020). 589 עמ'.

عمرو موسى  ، كتابيه ـ سنوات الجامعة  العربية. دار الشروق، القاهرة ٢٠٢٠

הסיכום נעשה לפי מהדורת kindle שפורסמה ב-10 בדצמבר 2020.

עַמְר מוּסָא  )عمرو موسى), יליד קהיר 1936, הוא דיפלומט מקצועי מצרי אשר שימש שר החוץ של ארצו בשנים 2001-1991 ומזכיר כללי של הליגה הערבית בשנים 2011-2001. הספר סוקר את פעילותו בתקופת עמידתו בראש הליגה הערבית. בסיכום ספרו הוקדשה תשומת לב מיוחדת למדיניותו כלפי ישראל. הסיכום משקף את גרסתו של עמר מוסא, כולל השערותיו ודעותיו, וניסוחים כמו "לדעת המחבר" נועדו להדגשה בלבד. הוספתי לסיכום הערות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי קצר בסופו.  

מינויו למזכיר הכללי של הליגה הערבית

בסוף נובמבר 2000 בשיחה בין שר החוץ עמר מוסא לנשיא מצרים חוסני מובארק [בתעתיק חסני מבארכּ], התברר למחבר כי הנשיא נחוש בדעתו להביא לסיום תפקידו של המזכיר הכללי הנוכחי של הליגה הערבית, עִסְמַת [בתעתיק עצמת] עבְּד אל-מגיד  (בעברו שר החוץ של מצרים). כמו כן התרשם  מוסא כי הנשיא מעוניין שהוא יחליף את עבד אל-מגיד.  לדברי מוסא, הוא לא שאף לתפקיד הזה. במקום זאת רצה לעבור ממשרד החוץ לתחום "מדיניות הפנים המצרית ואופקיה" [רמז דק לשאיפתו להיות נשיא], וכמו כן היו בפניו הזדמנויות למלא משרות במישור הערבי והבינלאומי. בתחילת 2001 נענה מוסא להצעה פורמאלית מטעם הנשיא להיות המועמד של מצרים לתפקיד המזכיר הכללי של הליגה הערבית; וב-15 בפברואר 2001 הודיעה מצרים רשמית על הצגת מועמדותו. המחבר סבור כי וושינגטון ותל אביב שמחו מאוד למשמע הידיעה הזאת [מפאת דרגת תמיכתו הרבה באינתיפאדה הפלסטינית, שחרגה מעמדתו של מובארק בנושא]. ב-27 במארס 2001 המחבר נבחר למזכיר הכללי של הליגה הערבית במהלך ועידת פסגה של הליגה שהתכנסה בעמאן.

ב-16 במאי 2001 החל  מוסא למלא את תפקידו כמזכיר כללי של הליגה הערבית. ביומו הראשון הוא מצא את משרד המזכ"ל מוזנח ומצב גרוע מזה שרר במשרדים אחרים. על כן מיהר להורות לבצע את השיפוצים הנדרשים. להצלחת פעילות הארגון ייחס מוסא חשיבות רבה לאיכות צוות העובדים. הוא הנהיג בחינות בכתב ובעל פה עבור משרות דיפלומטיות, מִנהליות וטכניות  קבועות בליגה, שאוישו בהתאם לקווטה לכל מדינה – רפורמה שהביאה לרציונליזציה במנגנון הביורוקרטי ולצמצומו. כמו כן קידם נשים לתפקידים בכירים. 

פיגועי ה-11   בספטמבר 2001 והשלכותיהם על העולם הערבי

מוסא היה במשרדו בבניין הליגה הערבית ב-11 בספטמבר 2001, כאשר נכנס במהירות אחד מעוזריו אליו בסביבות 15:55 זמן קהיר וביקש ממנו לפתוח את הטלוויזיה, בהוסיפו: "ארצות הברית נתונה למתקפה אווירית". לאחר שראה ב-CNN מטוס מתנגש במגדל הצפוני של מגדל הסחר העולמי בניו יורק, ולאחר מכן מטוס נוסף מתנגש במגדל השני של האתר, התעוררה אצלו השאלה מי עשה זאת. באותו היום הוא הִפנה את שאלתו לג'ורג' טנט, מנהל סוכנות הביון המרכזית (CIA). האיש ענה בשתי מילים "ארגון אל-קאעידה". כפי שציפה המחבר, הטלת האשמה על הארגון הזה גררה האשמות בכלי התקשורת האמריקאיים והמערביים כלפי הערבים והמוסלמים בדבר הקשר שלהם לפיגועים האלה. המחבר מיהר לנצל את הבקשות מרשתות הטלוויזיה האמריקאיות לראיונות בנושא הפיגועים, כדי לגנות את האירועים, להביע השתתפות בצער עם ארה"ב, ולהיאבק  נגד התדמית שיצרו כלי התקשורת האמריקאיים והמערביים אשר תיארו את הערבים והמוסלמים כחורשי רוע, טרוריסטים ומפגרים ביחס לתרבות האנושית.

ב-9 בנובמבר 2001 נשא המחבר הרצאה באנגלית "במרכז אוקספורד ללימודי האסלאם", השייך לאוניברסיטת אוקספורד היוקרתית בבריטניה.  בהרצאתו הוא יצא נגד אמות מידה (סטנדרטים) כפולות, מצב בו כאשר מוסלמי מבצע פשע ממהרים ליחס זאת לדתו, בעוד כאשר מבוצע פשע על ידי לא מוסלמי, כמו הפיגוע באוקלהומה סיטי [ב-1995 בו נהרגו 168 בני אדם ונפצעו מאות], לא מתייחסים לאירוע כפיגוע נוצרי. ב-27-26 בנובמבר 2001 ארגן המחבר, במסגרת הליגה הערבית בקהיר, ועידה בהשתתפות כ-100 אינטלקטואלים ערבים. אלה יִצגו ערבים ממדינות ערב ומהפזורה, כולל ארה"ב ואירופה. בהצהרה בתום הכינוס צוין כי "התוקפנות הישראלית המתמשכת" היא בין הגורמים לאידיאולוגיה קיצונית ואלימות. בהצהרה דובר גם על הצורך להבדיל בין טרור, אותו יש לדחות, לבין "המאבק הלאומי הלגיטימי נגד הכיבוש".

יוזמות לרפורמות      בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר 2001 מנהיגי מדינות ערב היו נתונים ללחצים מהממשל האמריקאי לבצע רפורמות פוליטיות בתוך ארצותיהם, לאור אמונתה של וושינגטון כי הגשמת הדמוקרטיה בעולם הערבי תמנע יציאת טרוריסטים מהאזור הזה כדי לפגע במערב. זאת תוך התעלמות גמורה מהסיבות העיקריות לתרעומת הערבית כלפי מדיניות המערב והן: התמיכה בישראל בסכסוך הערבי-ישראלי ובראש וראשונה בבעיה הפלסטינית; הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003; והיעדר איזון בביטחון האזורי כתוצאה מהימצאותו של נשק גרעיני בידי ישראל.  בתחילת 2004 ארה"ב ומדינות מערב אירופה ניסו לקדם במסגרת הרפורמות לדמוקרטיה את "תוכנית המזרח התיכון הגדול". התוכנית הזו סיכנה את הזהות הערבית של המזרח התיכון, הייתה  ילידת תוכניתו של שמעון פרס [לפי ספרו "המזרח התיכון החדש], ונועדה לעצב את דמותו של המזרח התיכון על ידי גורמים מחוצה לו בלי התייעצות מינימלית עם תושביו ומוסדותיו.

ב-27-26 במארס 2004 התכנסה בתוניס ועידת של הליגה הערבית בדרג שרי החוץ. בוועידה הזו דנו ארוכות ב"יוזמת המזרח התיכון הגדול", לקראת דיון ביוזמה המערבית הזו בוועידת פסגה ערבית. היו שטענו כי צריך להתעלם ממנה כיוון שלא הופנתה לעולם הערבי באופן רשמי, בעוד אחרים טענו כי אין להתעלם ממנה, כיוון שהעמים הערביים מצפים ממנהיגיהם לרפורמות ותושבי מדינות ערב קראו ושמעו על היוזמות האמריקאיות והאירופיות. מבין מדינות ערב, תוניסיה גילתה פתיחות רבה ביותר כלפי יוזמת המערב. ביום האחרון של ועידת ההכנה  לפסגה, נשיא תוניסיה  זֵין אל-עאבדין בן עלי, התקשר למוסא והסביר את הסיבות להחלטתו לדחות את מועד הפסגה. לדברי הנשיא, מפאת חילוקי הדעות שהתגלעו בוועידת ההכנה, רבים מראשי המדינות לא ישתתפו בפסגה. על כן, כינוס ועידת הפסגה יסב יותר נזק מתועלת.

למחרת בבוקר פרסמה הנשיאות המצרית הודעה בה הביעה את תדהמתה וצערה על ההחלטה המפתיעה של תוניסיה לדחות את כינוס הפסגה למועד שלא נקבע, ובמקביל מסרה שתקבל בברכה עריכת הפסגה בקהיר במועד האפשרי הקרוב ביותר. בתגובה הודיעה הנשיאות של תוניסיה כי היא דבקה בזכותה לערוך את הפסגה בשטחה. לנוכח ההודעות המנוגדות האלה, מיהר מוסא לקבוע פגישה עם מובארק ושכנע אותו להותיר את קיומה העתידי של הפסגה בתוניס. בהמשך, תיאם מוסא עם ראשי מדינות ערב לערוך את הפסגה בתוניס ב-23-22 במאי 2004.

בפסגה בתוניס השתתפו 14 מנהיגים ערבים [מתוך 22 מדינות החברות בליגה], בעוד יתר המדינות יוצגו על ידי ראשי ממשלה או שרי חוץ. מובארק ראה ביוזמה האמריקאית לרפורמות בעולם הערבי, סכנה לביטחון הלאומי הערבי, בחששו שהיא תביא לעליית הזרם האסלאמי של האחים המוסלמים לשלטון. עוד אמר כי באמצעות הרחבת המזרח התיכון מעבר לליגה הערבית, היוזמה המערבית נועדה למוסס את זהותו הערבית של האזור  ולהכניס בו את נאט"ו בתואנה של מאבק בטרור. בהתאם לעמדתו הזו הגיש מובארק את הצעתו בנושא היוזמה האמריקאית [אין פירוט ההצעה]. לעומתו, נשיא תוניסיה בן עלי, אשר גילה פתיחות כלפי היוזמה האמריקאית, ביקש להכשיל את הצעתו של מובארק. לא נעלם ממנו כי מובארק רצה לערוך את הפסגה בקהיר במקום בתוניס. עוד ראוי לציין כי כבר ב-17 בפברואר 2004, בפגישתו של בן עלי עם הנשיא ג'ורג' בוש בוושינגטון, הוסכם בין השניים כי תוניסיה – הודות לתפקידה כנשיאת ועידת הפסגה הערבית שתיערך בארצה – תכשיל כל התנגדות ליוזמת הרפורמה האמריקאית. ההצעה המצרית לא התקבלה ומובארק החליט להחרים את ישיבת הנעילה של הוועידה. בסיום הפסגה פורסמה הודעה בדבר פיתוח ומודרניזציה בעולם הערבי ו"האמנה הערבית לזכויות האדם". 

יריד הספרים בפרנקפורט 2004      את רעיון השתתפות העולם הערבי  בתור אורח הכבוד ביריד הספרים הבינלאומי של פרנקפורט ב-2004 העלה בפני מוסא ב-2003 שר התרבות הלבנוני, רסאן [בתעתיק ע'סאן] סלאמה. השר ציין כי מדובר ביריד הספרים הגדול והחשוב ביותר בעולם. מוסא קיבל את הרעיון הזה בהתלהבות, בראותו בו הזדמנות לשבור את הדימוי השלילי של הערבים בעולם המערבי, כקשור במִדְבר ובטרור, ולהציגם כנושאי ספרים ותרבות. באוגוסט 2003 נחתם הסכם בין הליגה הערבית למִנהלת היריד בנידון. ואולם, על אף החשיבות העצומה להשתתפות הערבית ביריד, אחדים משרי החוץ הערבים ניסו להכשיל זאת. בהתבטאויות בפני עיתונאים שלא לפרסום, הם טענו כי ההשתתפות ביריד נועדה לקדם את מעמדו של מוסא כמנהיג הערבים, וכי אין זה הוגן שמדינות ערב תשלמנה מכספן עבור דמי ההשתתפות באירוע שנועד להביא תהילה למוסא. ב-27 במארס 2004, בכינוס שרי החוץ הערבים שנועד להכין את ועידת הפסגה בתוניס, הגיש מוסא הצעת החלטה המבקשת ממדינות ערב לשלם בהקדם את חלקן בתקציב ההשתתפות הערבית ביריד. בין התומכים בהצעתו היו  שרי החוץ של סוריה (פארוק א-שרע) ערב הסעודית (סעוד אל-פייסל)  וקטאר (חמד בן ג'אסם). לעומתם, שר החוץ המצרי, אחמד מאהר א(ל)-סיד, טען כי על כל מדינה ערבית להחליט אם היא רוצה לשלם את חלקה או לא.

ואולם, בהודעת הנעילה של ועידת הפסגה הערבית בתוניס במאי 2004 נכללה הפסקה הבאה: "ראשי מדינות ערב מאשרים את חשיבות ההשתתפות הערבית ביריד הספרים הבינלאומי בפרנקפורט לשנת 2004" (עמ' 217).  בחודשים הבאים שר התרבות המצרי פארוק חוסני [בתעתיק חסני] תמך בהתלהבות בהשתתפות ביריד ותרם לשם כך סכום נכבד מאחת הקרנות של משרדו. בפעילותו הזו זכה השר לעידוד מהנשיא חוסני מובארק. השר הציע להעביר את תערוכת המלך הפרעוני תות ענך אמון לביתן הערבי ביריד. משבר המימון נמשך עד תחילת אוגוסט 2004, כלומר כחודשים לפני פתיחת היריד, אבל במהלך החודש הזה רוב מדינות ערב פרעו את חלקן במימון מלבד כוויית,  מרוקו  ולוב. במסיבת עיתונאים שקיים המחבר ב-11 בספטמבר 2004 (התאריך אינו מקרי, לדבריו), הוא הדגיש כי כל מדינות ערב תשתתפנה ביריד, גם אלה שלא פרעו את חלקן במימון.

תפקיד בחירת הספרים ליריד הוטל על התאחדות מוציאי לאור הערבים בתור ארגון המייצג את כל ארצות ערב, בלי לשרת משטר ערבי זה או אחר. נבחרו 12 אלף כותרים מארצות ערב וגם מכותבים ערבים מחוץ לארצות ערב. כמו כן  הוחלט להציג 320 ספרים מתורגמים מערבית או בשפות זרות העוסקים בתרבות הערבית או האסלאמית. נוסף לספרים היריד כלל גם תצוגה בדבר תרומתם של  הערבים והמוסלמים [בימי הביניים] בתחומים כמו חקלאות, השקיה, רפואה, אסטרונומיה ומתמטיקה; וגם תערוכה על סרטים ערביים, במיוחד המצריים.

מוסא, יחד עם הקנצלר גרהרד שרדר ואישים נוספים, השתתף בפתיחת יריד הספרים ב-5 באוקטובר 2004. היו במשלחת המצרית שסברו כי על אשתו של הנשיא מובארק, סוזן, לשאת את נאום הפתיחה בשם ארצות ערב. מוסא טען נגדם כי על נשיא תוניסיה, בתור יושב ראש הפסגה הערבית בשנה הזו, לשאת נאום בשם הערבים – ובהיעדרו התפקיד מוטל על המזכיר הכללי של הליגה הערבית, וכך נעשה. סוזן, מצִדה, נשאה נאום  בפורום אחר ביריד ומילאה תפקיד חשוב וחיובי בקידום התרבות הערבית ביריד. מוסא בנאומו דחה את אמירתו של הסופר הבריטי רודיארד קיפלינג  לפיה המזרח הוא מזרח והמערב הוא מערב והם לעולם לא ייפגשו. כנגד זה הביא מוסא לדוגמה את הפריחה התרבותית בספרד במאה השביעית, אשר שימשה מופת "לדו-קיום ואחווה בין שלוש הדתות המונותאיסטיות: היהודית, הנוצרית והאסלאם" (עמ' 226). [התייחסות חיובית נדירה ליהדות בנאומו ובספרו בכלל.] מוסא סקר את תרומתה של התרבות הערבית לתרבות המערבית במשך דורות והביע תקוותו להמשך המפגש החיובי והפורה בין התרבות הערבית והמערבית, בהדגישו כי התרבות הערבית היא תרבות של התחברות, סובלנות ושלום. אגף היריד הערבי זכה לסיקור רחב ביותר בכלי התקשורת והצליח לשנות את הדימוי השלילי על הערבים והאסלאם.

כצפוי, האגף הערבי של היריד עורר מחאות של ארגונים יהודיים. מכון שמעון ויזנטל בפאריס ביקש ממנהל יריד הספרים הגרמני, פולקר ניומן (Volker Neumann), להסיר מהיריד שבעה ספרים, בהם "חטאי היהודים והיהדות" וספר על המוסד. ואולם התובע הכללי של מדינת הסן, בה שוכנת פרנקפורט, קבע כי הספרים האלה אינם כוללים חומר הנוגד את חוקי גרמניה האוסרים הפצת אנטישמיות או הכחשת השואה, ועל כן הימצאותם ביריד חוקית. מפגינים יהודים חילקו עלונים לבאי היריד, בגרמנית ובאנגלית, בהם הובעה התנגדות ליריד לאור הטענות הבאות. "כל המדינות הערביות המצויות ביריד הזה, כולן בלא יוצאת מן הכלל, הן מדינות דיקטטוריות. הן שוללות את החירויות ומדכאות את המילה הכתובה. ובכן, מה משמעות השיח התרבותי? הוא דבר ריק" (עמ' 232). [במקור ציטוט מהעלונים.] עוד צוין בעלונים כי המשטרים הערביים מתנגדים לשוויון בין גבר לאישה, וכי אמצעי התקשורת שלהם מסיתים בהתמדה להשמיד את מדינת ישראל ולרצוח יהודים. [המחבר אינו מוצא לנכון להשיב לכל ההאשמות האלה.] 

מאמציו למנוע פלישה אמריקאית לעיראק

בדצמבר 1998 הפקחים הבינלאומיים שפעלו לחיפוש אחר נשק להשמדה המונית בעיראק עזבו את המדינה. עיראק הדגישה כי היא לא תרשה את שובם למדינה, לאחר שכבר שהו בה שבע שנים ולא הותירו אבן על אבן. בתחילת נובמבר 2001, במסגרת ביקורו הראשון באו"ם כמזכיר כללי של הליגה הערבית, נפגש מוסא עם המזכיר הכללי של הארגון, קופי אנאן, וזה ייפה את כוחו להודיע  לנשיא עיראק סדאם חוסיין [בתעתיק צדאם חסין] כי האו"ם מוכן לדון בהחזרת הפקחים כדי לוודא שאין נשק להשמדה המונית, ובמקביל להסיר חששות של השלטון העיראקי [לריגול] ביחס לפעילות הפקחים.

ב-18 בינואר  2002  הגיע מוסא לעיראק. מטרת ביקורו הייתה לשכנע את סדאם חוסיין להסכים לשובם של הפקחים, כדי למנוע פעולה צבאית אמריקאית נגד עיראק. בתחילת הפגישה לחץ מוסא את ידו של סדאם בצורה רשמית, שלא תביא לנשיקות. הוא הופתע מעדינות ידו של סדאם, האיש מטיל האימה. הפגישה החלה בשעה 10:30 בבוקר ונמשכה שעתיים ורבע. מוסא העביר לסדאם את עמדת קופי אנאן בשאלת חידוש עבודת הפקחים. המחבר מצא לנכון לשאול את סדאם פעמיים האם בידיו נשק גרעיני שגורם לו לחשוש מעריכת חיפושים מצד הפקחים. סדאם השיב פעמיים בשלילה, וטען כי התנגדותו להמשך פעילות הפקחים נובעת מהיותם  סוכנים של ה-CIA. מוסא הציע להסיר את חששותיו של סדאם בנדון, באמצעות משא ומתן בין עיראק למזכ"ל האו"ם שיבטיח את הגינות ועצמאות הפקחים שיבואו לעיראק. עוד אמר כי על עיראק לשתף פעולה עם הפקחים, כדי למנוע מארה"ב להנחית מהלומה על עיראק. לאחר שסדאם התחמק ממתן תשובה חיובית להשבת הפקחים, מוסא איבד את סבלנותו ודיבר בלהג מצרי (לדברי אחד ממלוויו של מוסא מטעם הליגה הערבית שרשם את פרוטוקול הפגישה): הוא הזהיר כי ארה"ב, בתור המעצמה הגדולה ביותר בעולם, תנחית על עיראק מכה גורלית, בהוסיפו כי העולם השתנה  והרוסים לא יעזרו לו. סדאם לא היה רגיל לדיבורים גלויים כאלה בסגנון הזה. הוא החל להטות אוזן להצעתו של מוסא, בהדרגה הסכים לה ולהעברת הסכמתו לקופי אנאן, בהוסיפו כי הוא מאמין לדבריו של מוסא, בתור "איש ערבי מכובד". שליט עיראק ייפה את כוחו של מוסא להתקשר גם לארה"ב. בכך מוסא, לדבריו – בזכות עמדותיו הערביות הפטריוטיות [האנטי ישראליות, במיוחד בתקופת האינתיפאדה השנייה] בעשר שנותיו כשר החוץ וכשנה בתור מזכ"ל הליגה הערבית – היה האישיות הערבית  הבכירה הראשונה שהצליחה להשיג ויתור מצד סדאם חוסיין, בצורת הסכמתו לדון על השבת הפקחים לעיראק.

בצאתו של מוסא, הציע לו סדאם לראות ברבורים באגם, דבר שנמשך כדקה. וכאשר לאחר מכן פנה מוסא לסדאם כדי להודות לו ולהיפרד ממנו "אחזני רגש ... שהאיש אשר עומד לפנַי כעת אינו האיש אשר הייתי אתו באולם ויצא אתי... וביקשני להביט על האגם וציפוריו – למרות שהוא לובש אותה החליפה ועונד אותה העניבה ולו אותו השפם הסמיך". למחבר אין הוכחות לכך, אבל ייתכן כי בהשפעת הסיפורים על הכפילים הרבים שהיו לסדאם, המחבר נותר בהרגשה כי האיש היה כפיל.

לאחר סיום ביקורו בבגדאד, מיהר מוסא לעדכן את קופי אנאן על פתיחותו של סדאם בנושא שובם של הפקחים.  כמו כן עדכן את  שר החוץ האמריקאי קולין פאוול בפגישה עימו ב-2 בפברואר 2002 בניו יורק. פאוול טען באוזני מוסא כי סדאם חוסיין שיטה בו וכי הוא לא ישיג ממנו דבר. עם זאת פאוול לא דחה את הצעתו של מוסא לפיה האו"ם ינהל משא ומתן עם עיראק בדבר השבת הפקחים.   משא ומתן בין עיראק לאו"ם אכן התקים בתחילת מארס ובתחילת מאי 2002 בניו יורק, אך הוא הופסק.

ראוי לציין כי בישיבת הנעילה של ועידת הפסגה הערבית בביירות במארס 2002, כניסתם ביחד לאולם, כשהם מחובקים,  של יורש העצר הסעודי עבדאללה בן עבד אל-עזיז ושל עִזַת אִבְּראהים,  סגנו של סדאם, עוררה שביעות רצון רבה וזכתה למחיאות כפיים. שני האישים אף החליפו נשיקות. כמו כן, לחיצות הידיים בין חברי המשלחות של עיראק וכוויית זכו למחיאות כפיים. קדמו לביטויי הפיוס האלה הצהרתו של שר החוץ העיראקי נאג'י סברי [בתעתיק צברי] לפיה עיראק התחייבה בכתב לא לפלוש שוב לכוויית, באמצעות הסכמתה לסעיף חמש בהודעת הנעילה של הוועידה.

בספטמבר 2002, בעת הכינוס השנתי של העצרת הכללית של האו"ם, יזם מוסא פגישה משולשת בינו, יחד עם  שר החוץ העיראקי נאג'י סברי, לבין מזכ"ל האו"ם קופי אנאן. בעת השיחה בין אנאן לסברי חיבר  מוסא טיוטה לאיגרת שישלח סדאם לאנאן ובה יקדם בברכה את שובם של הפקחים לעיראק. לאחר שהנוסח הסופי של האיגרת זכה להסכמת הצד העיראקי ואנאן, שר החוץ העיראקי יצר קשר עם בגדאד ונוסח האיגרת זכה להסכמתו של סדאם –  אבל כאשר האיגרת של סדאם הגיעה, התברר כי ניסוחה היה שונה מזה עליו הסכים אנאן. [אין פירוט לגבי האיגרת המקורית והשינויים שחלו בה.] על כן, ביקש אנאן להכניס בה שינויים. בעקבות זאת התקשר מוסא טלפונית לטארק עזיז, סגן ראש הממשלה העיראקי והזהיר אותו: המשלחת האמריקאית מכינה החלטה למלחמה נגד עיראק אותה תגיש למועצת הביטחון, על כן אבקשכם להסכים לנוסח האיגרת שמבקש אנאן ובה הסכמה לביקור הפקחים. טארק עזיז טען כי כעת בבגדאד שעת חצות ובכך נתן להבין כי סדאם ישן. מוסא השיב כי כאשר במלחמת 1967 המצרים נזקקו להוראות מיוחדות בדבר הפסקת אש הם העירו את הנשיא נאצר משנתו; ומדוע לו תעירו את סדאם, שאל בתמיהה. מוסא חזר ואמר כי זהו ניסיון  אחרון למנוע פרסום החלטה למלחמה נגד עיראק מטעם מועצת הביטחון. הוא הקצה לטארק עזיז חצי שעה למתן תשובה. לאחר המועד הזה התקשר מוסא לעזיז ושמע ממנו מסר מרגיע: לולא אמונתנו בנאמנותך לערביוּת, וביטחוננו  שאינך עוסק במניפולציות כמו אחרים, לא היינו נענים. עזיז הציב תנאים אחדים למשלוח האיגרת, בהם הבטחה כי לא יהיו אנשי הסי-איי-אי בין הפקחים. מוסא השיב כי את התנאי הזה אפשר לכלול בהבנות בעל פה. לבסוף קיבל סברי  מעזיז אישור לכתוב איגרת שהופנתה למזכ"ל האו"ם, לפי הנוסח המוסכם על אנאן, ואנאן מיהר לשלוח אותה ליושב ראש מועצת הביטחון. הודות לכך, לדברי מוסא, מועצת הביטחון  לא פרסמה החלטה המאשרת מלחמה נגד עיראק.

ב-17 בספטמבר 2002 פרסם מוסא הודעה בה קידם בברכה את הסכמתה של עיראק להחזיר את פקחי הנשק הבינלאומיים לשטחה, בציינוֹ כי הסכמה זו נעשתה בהיענות ההנהגה העיראקית לקריאתן של מדינות ערב. ואולם ארה"ב למעשה קיבלה החלטה לפלוש לעיראק, דבר שבא לידי ביטוי ברור בנאומו של שר החוץ האמריקאי קולין פאוול במועצת הביטחון ב-4 בפברואר 2003.

ב-1 במארס 2003 התכנסה ועידת פסגה ערבית בשארם-א-שייח'. בוועידה הועברה למוסא מעטפה סגורה מטעם איחוד האמירויות הערביות ובה איגרת. מוסא עִיין באיגרת ולאחר מכן מצא לנכון לשכפלה ב-23 עותקים כדי לחלקה לכל אחת מהמשלחות. הייתה זו איגרת מטעם שליט איחוד האמירויות הערביות זַאיד בן סולטאן אָאל נִִהיַאן.  באיגרת, שהופנתה לכל שליטי מדינות ערב, נאמר כי למען ההגנה על עיראק והבטחת עתידה ושלימותה הטריטוריאלית, עצמאותה וריבונותה, ולמניעת ההשלכות של פעולה צבאית – מתבקשת הפסגה הערבית לאשר יוזמה שתכלול סעיפים אחדים בהן: "ההנהגה העיראקית מחליטה לוותר על השלטון ולעזוב את עיראק"  ומתן ערובות להנהגה העיראקית שלא תיפגע בצורה כלשהי (עמ' 86). הכוונה הייתה להתפטרותו של סדאם חוסיין. האיגרת עוררה הֶמְיָה בקרב המשלחות ופעילות מצד המשלחת העיראקית (בראשות סגנו של סדאם חוסיין, עִזַת אִבּראהים) להסירה מסדר היום. בהתחשב במצב הזה ובכך שמדובר היה בישיבה פתוחה לתקשורת של הליגה הערבית, הציע נשיא מצרים מובארק לנעול את הישיבה ולחדשה אחר הצוהריים. מוסא תמך בהצעתו של מובארק, בהנחה כי ההפסקה תאפשר למשלחות לקיים התייעצויות ביחס ליוזמה של האמירויות.

בישיבה שהתחדשה הוחלט למעשה לא לקבל החלטה ביחס ליוזמה ולא לדון בה בפסגה. המחבר מביע את צערו על כך "שהנוכחים [בפסגה] לא היו מכנים להתייצב מול פני המשבר ואף לא לדון בו בישיבה חשאית שהוגבלה לראשי מדינות והמזכיר הכללי, כנראה מפחד מפני תגובת סדאם" (עמ' 89). מנהיגי מדינות ערב "לא שמו לב שיוזמת א-שייח' זאיד הקנתה מוצא לסדאם, שכנראה היה מונע את הפלישה האמריקאית לעיראק" (עמ' 91) . מה שאירע לסדאם דומה לְמה שקרה לשליט לוב מועמר קדאפי. "אף אחד מהמנהיגים הערבים לא דאג לגורלם. יתרה מזו, כנראה אחדים שמחו במה שהתחולל להם; כיוון, שבגלוי לב, לאף אחד מהם לא היו ידידים אמיתיים כדי להגן עליהם", אחרי שסבלו מפגיעה מהם. בעוד שסדאם חוסיין זכה לדאגה לגורלו מצד השייח' זאיד מתוך דאגתו לאינטרס של העם העיראקי, הרי קדאפי לא מצא אף מנהיג ערבי או אפריקאי שיושיט לו גלגל הצלה [ב-2011] (עמ' 92).

הפסגה הערבית הסתיימה בפרסום החלטה הדוחה בצורה מוחלטת הנחתת מהלומה על עיראק. עוד נאמר בהודעה כי פירוק הנשק להשמדה המונית צריך להתבצע במסגרת פירוק נשק מלא באזור, כולל ישראל.

הפלישה לעיראק ב-2003 והפעילות המדינית בעקבותיה

 ביום הפלישה האמריקאית לעיראק ב-19 במארס 2003 המחבר, לדבריו, לגם את אותה המרירות אותה לגם לאחר התבוסה ב-1967. "זעקתי והזהרתי שוב ושוב כי הפלישה לעיראק תפתח את שערי הגהנום על האזור ועל אמריקה ועל כולם" (עמ' 96). דבריו פורסמו בזמנם ב"טיים" ו"ניוזוויק". תחזיתו הקודרת התגשמה בדיוק רב: בעקבות המלחמה, בין יתר, שד ההתנגשות הסוני-שיעי יצא מהבקבוק בעולם הערבי והאסלאמי.

לאחר כיבושה של עיראק בידי הקואליציה בראשות ארה"ב, ראה המחבר מחובתו לפעול למען החזרת הריבונות לעיראק, סיום הכיבוש הזר, והחשוב מכול, לשמור על הזהות הערבית של עיראק. ב-24 באוגוסט 2003 קיבל מוסא בקהיר את פני משלחת עיראקית מטעם "מועצת השלטון הזמני". המשלחת הסבירה את תוכניתה לזירוז סיום הכיבוש ולהתוויית חוקה חדשה, וביקשה לאפשר לנציגי שלטונה לאייש את מקומה של עיראק בליגה הערבית. לאור חשיבות השמירה על הקשר בין עיראק לעולם הערבי, תמך מוסא בבקשתה של עיראק וזו אושרה במושב של שרי החוץ של הליגה הערבית ב-9 בספטמבר 2003.

באוגוסט 2005 התנהל דיון בפרלמנט העיראקי ביחס לסעיף בו נאמר כי "העם הערבי בעיראק הוא חלק מן האומה הערבית". השיקול מאחורי הקביעה כי רק העם הערבי בעיראק הוא חלק מהאומה הערבית היה כי אם ייקבע שכל העם העיראקי הוא חלק מן האומה הערבית, יבוטל קיומו של העם הכורדי בעיראק. את השיקול הזה העלה ג'לאל טלבאני [כורדי], נשיא עיראק דאז. הגבלת רק הערבים בעיראק לחלק מן האומה הערבית עוררה התנגדות עזה של מוסא, אשר ראה בכך פגיעה בערביוּתה של עיראק. בשיחה טלפונית  עם ברהם סאלח (בתעתיק צאלח), כורדי וסגן ראש הממשלה של עיראק, הציע מוסא נוסח חליפי, אשר מצד אחד יבטיח את ערביותה של עיראק, אבל מצד שני לא ירגיז את הלאומים הלא ערבים בה. הניסוח של מוסא היה כדלהלן: "עיראק חברה מייסדת בליגת המדינות הערביות ומחויבת לאמנתה ולביצוע החלטותיה". כעבור זמן מה התקשר למוסא שגריר ארה"ב בעיראק זלמאי חלילזאד, מוסלמי סוני ממוצא אפגני, אשר אמר כי הוא מעודכן לגבי הצעתו של מוסא וביקש ממנו לתת לו הזדמנות, בדיפלומטיה שקטה, להשיג את התוצאה הרצויה למוסא. בתשובה לשאלתו של מוסא, הבטיח  השגריר כי הוא זקוק לשעתיים, לכל היותר לשלוש שעות, להשלמת המשימה. ואכן, השגריר עמד בדיבורו. בסעיף שהתקבל לבסוף בחוקה העיראקית ואושר במשאל עם  נאמר: "עיראק היא ארץ המורכבת מלאומים, דתות ועדות רבות, והיא חברה מייסדת ופעילה בליגת המדינות הערביות ומחויבת לאמנתה וחלק מן העולם המוסלמי". 

ב-3 באוקטובר 2005 החליטה ועדת השרים של הליגה הערבית לנושא עיראק על נסיעתו של המזכיר הכללי של הליגה לבגדאד במועד האפשרי הקרוב, כדי להכין ועידה לפיוס לאומי בעיראק בחסות הליגה הערבית. ארה"ב, לנוכח ההידרדרות במצב [הבֵּין- עדתי] העקוב מדם בעיראק, הסכימה כי לליגה הערבית יהיה תפקיד בארץ זו וקידמה בברכה את יוזמת הליגה הערבית בנדון.  מוסא ומשלחת הליגה הגיעו לבגדאד ב-20 באוקטובר 2005 לביקור שנמשך חמישה ימים. במהלך הביקור נפגש מוסא עם נציגי העדות השונות בעיראק, בהם  ראש מועצת חכמי הדת הסונים  השייח' חארת' א(ל)-דארי (حارث الضاري), במקום מושבה של המועצה במסגד אוּם אל-קוּרא (أم القرى) בבגדאד. חברי המועצה אמרו כי הפתרון למצב העגום הוא בהפסקת הכיבוש וביקשו לקבוע לוח זמנים, מגוּבֶּה בערובות בינלאומיות,  לנסיגת הכוחות הזרים, ולראות בהתנגדות לכיבוש זכות חוקית. בהמשך נפגש מוסא בעיר נג'ף עם הסמכות השיעית העליונה בעיראק אייתולה עלי א(ל)-סיסתאני. סיסתאני הדגיש את רצונו לשמור על אחדותה של עיראק ושלמותה הטריטוריאלית, ולהביא לסיום הכיבוש הזר בדרכי שלום. לפני סיום הפגישה ביקש סיסתאני ממוסא להישאר אתו ביחידוּת, וכאשר נותרו השניים לבדם הפציר בו פעמיים: "אל תשליכו את עיראק לזרועות איראן". מוסא השיב כי נוכחותו במקום נועדה להדגיש את הזהות הערבית של עיראק. לאחר מכן נפגש מוסא באִרְבּיל עם מסעוד ברזאני נשיא אזור כורדיסטן וראש המפלגה הדמוקרטית הכורדית. בנאומו בפרלמנט הכורדי אמר מוסא כי כורדיסטן העיראקית היא חלק חשוב לא רק של עיראק אלא של כל העולם הערבי. בסיום ביקורו בעיראק השיג מוסא את הסכמת כל הכוחות הפוליטיים בה להשתתף  בקהיר בוועידת ההכנה לוועידת ההסכמה הלאומית העיראקית. בתחילת ביקורו ולקראת סיומו, נפגש המחבר עם ראש ממשלת עיראק אבראהים אל-ג'עפרי [שיעי] והתרשם כי האיש לא היה מרוצה לאמתו של דבר מפעילותה של הליגה הערבית במשבר בעיראק [רומז כי התנגד לפיוס אמיתי המבוסס על שוויון]. כמו כן קיים פגישה ידידותית עם נשיא עיראק ג'לאל טלבאני. עוזרו של מוסא (אחמד בן חלי), אשר נלווה לביקור בעיראק, נפגש בחשאי עם מנהיגי ההתנגדות העיראקית בפלוג'ה. הוא ראה בהתנגדותם לכיבוש פעולה לגיטימית והגיע להסכם עם מנהיגיהם שנציגיהם יגיעו לקהיר, בתיאום עם מנגנון הביטחון המצרי, וישתכנו בבתי מלון מחוץ למקום מושבה של הליגה הערבית, והצד המצרי יקיים קשר עימם.  מטרתו של מוסא הייתה להגיע להסכמה בין בעלי התביעות השונות, בתקווה להביא את כולם סביב שולחן אחד כדי להגיע לפיוס לאומי.

ועידת ההכנה לוועידת ההסכמה הלאומית התקיימה בקהיר ב-21-19 בנובמבר 2005 בהשתתפותם של הנשיא חוסני מובארק, ג'לאל טלבאני, אבראהים אל-ג'עפרי ואישים נוספים, בהם שרי החוץ של איראן ותורכיה, והשגרירים של המדינות החברות הקבועות במועצת הביטחון. בנאומו בוועידה קרא  מוסא לעיראקים להגיע לאחדות והוסיף  כי הערבים מייחלים לראות בעיראק תקומה מודרנית אשר "תשים קץ להחזרת הדיקטטורות, להרפתקנות ולהימור בגורל ארצות המולדת" [רמז עבה למשטרו של סדאם חוסיין ולמדיניותו] (עמ' 116). בישיבת הפתיחה של הוועידה פרץ ויכוח פומבי בין ראש הממשלה ג'עפרי לבין המזכיר הכללי של מועצת חכמי הדת הסונים, דארי. ג'עפרי אמר כי "הצבנו קו אדום...אין מקום לבעת' בעיראק" (עמ' 117). כנגדו טען דארי כי התבטאויות כאלה מכשילות את האפשרות להגיע להבנה והסכמה רצינית בין העיראקים. הוא נתן להבין כי יש להחזיר פקידי בעת' סונים לשירות המדינה, תבע לשחרר "אלפי עצורים" ולהשתית את מבנה הצבא על מקצועיות ולא על שיקולים עדתיים וגזעיים. בוועידה השתתף גם נוּרי אל-מאלִכִּי, כאחד הנציגים של השיעים. הוא התנגד בצורה קיצונית לכל ניסיונות הליגה הערבית לפעול למען הגשמת הפיוס הלאומי. בהודעה שפורסמה בסיום הוועידה דובר על התחייבות לשמור על אחדותה של עיראק, עצמאותה וזהותה הערבית והאסלאמית, וכמו כן נכללה דרישה לנסיגת הכוחות הזרים ממנה בהתאם ללוח זמנים.

בנושא ועידת ההסכמה הלאומית, צוין כי היא תיערך בשבוע האחרון של פברואר או בשבוע הראשון של חודש מארס 2006 בבגדאד. ואולם הוועידה הזו לא התכנסה מפאת הידרדרות במצב הביטחוני בעיראק שהתאפיין באלימות עדתית. לנוכח המצב הזה, החליט מוסא לפתוח משרד של הליגה הערבית בבגדאד, על מנת לקיים קשר עם העם העיראקי ופלגיו הפוליטיים, ולעזור לעיראק לצאת ממצבה הקשה. הליגה הערבית אישרה את הצעתו ב-4 במארס 2006. משרד הליגה עקב מקרוב אחר המצב בעיראק, אבל לא התערב במשא ומתן הממושך בין עיראק לארה"ב שהביא לחתימה על שני הסכמים ביניהן ב-2008: הסכם אחד קבע כי נסיגת הכוחות האמריקאיים מעיראק תסתיים בסוף שנת 2011 והסכם שני התווה את הקשרים בין שתי המדינות. ב-17 בספטמבר 2009 ביקר מוסא בעיראק וערך שיחות עם ראש הממשלה נורי אל-מאלכי.

בסיום הפרק מביא המחבר את הנחות היסוד של עמדתו ביחס לעיראק. הקביעה כי עיראק (או כל מדינה ערבית אחרת) היא ארץ ערבית, אין פירושה בשום פנים ואופן שלילתן של  זכויות האזרחות המלאות מישויות אחרות, כמו כורדים, תורכמנים ויזידים. בדומה לכך, הקביעה כי עיראק ארץ מוסלמית אינה צריכה להביא לשלילת זכויות מאזרחיה הנוצרים או היהודים (עמ' 122).

הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, 2009-2001

יוזמת השלום הערבית 2002      עמר מוסא החל בתפקידו כמזכ"ל הליגה הערבית ב-2001, בתקופת האינתיפאדה הפלסטינית השנייה. לדברי מוסא, ממשל ג'ורג' בוש הבן נקט בעמדה פרו ישראלית וסבר כי הפסקת האינתיפאדה היא תנאי הכרחי לפני חידוש המשא ומתן לשלום.  ואולם, המדיניות האמריקאית השתנתה בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר 2001. לנשיא בוש נוצר אינטרס לחזר אחר מדינות ערב, כדי לכלול מדינות ערביות ואסלאמיות בקואליציה הבינלאומית  הרחבה אותה התכוון להקים, במה שכינה "מלחמה נגד הטרור". לא במקרה ב-2 באוקטובר 2001 דיבר בוש לראשונה על תמיכתו העקרונית בהקמת מדינה פלסטינית, וכעבור חמישה ימים, ב-7 באוקטובר 2001 פתחה ארה"ב במלחמה נגד אפגניסטן.

ב-6 בפברואר 2002 פרסם הפובליציסט הידוע תומס פרידמן [יהודי] מאמר ב"ניו יורק טיימס" ובו איגרת – פרי דמיונו – של הנשיא בוש למנהיגי מדינות ערב. באיגרת הדמיונית הזו ביקש הנשיא בוש מראשי כל  22 מדינות ערב, שעמדו להתכנס  לוועידת פסגה במארס 2002  בלבנון, להסכים בתמורה לנסיגה ישראלית מלאה לגבולות ה-4 ביוני 1967 – מהגדה המערבית, רצועת עזה, ירושלים והגולן –  להכיר במדינת ישראל ולנרמל את הקשרים עימה. בחלוף פחות משבוע מפרסום המאמר, פגש פרידמן  בערב הסעודית את יורש העצר הסעודי עבדאללה בן עבד אל-עזיז, השליט בפועל של ארצו (מלך סעודיה בעתיד).  כאשר פרידמן העלה בפניו את הרעיון שפרסם בעיתון, שאל אותו יורש העצר בנימה סרקסטית האם הוא פרץ למשרדו, כיוון שנאומו [אותו התכוון לשאת בפסגת הליגה הערבית],  ברוח המאמר של פרידמן, כבר כתוב ונמצא על מדף במשרדו.  מאחורי היוזמה של יורש העצר היה גם השיקול הבא: העולם הערבי בכלל וערב הסעודית במיוחד – אשר 15 מתוך 19 המשתתפים במתקפת ה-11 בספטמבר היו אזרחיה – היו מעוניינים להסיר מעליהם את התדמית השלילית שהודבקה להם בעקבות המתקפה הזו. לדברי מוסא,  קָדם לפרסום מאמרו של פרידמן דיון ארוך בין מחברו למוסא –  שנמשך בשנתו האחרונה של מוסא כשר החוץ של מצרים ובשנתו הראשונה כמזכ"ל הליגה הערבית –  בדבר הדרכים להשכין שלום מאוזן אשר יביא בחשבון את הצרכים הבסיסיים של כל הצדדים. לפי עדותו של פרידמן עצמו באזני המחבר, היוזמה הדמיונית שייחס לנשיא בוש במאמרו הייתה תולדה של הדיון הזה עם מוסא. 

יש לציין כי 12 ראשי מדינות ערביות לא השתתפו בפסגה הערבית, שנועדה להתכנס בביירות ב-27 במארס 2002, בהם בין היתר הנשיא חוסני מובארק, המלך הירדני עבדאללה השני, מנהיג לוב מועמר קדאפי וראשי מדינות של  עיראק וסודאן. ראשי המדינה של ערב הסעודית, כוויית והאמירויות הערביות לא השתתפו מסיבות בריאות, אבל השאר לא גילו את הסיבות האמיתיות לאי הגעתם. לקראת כינוס פסגת הליגה הערבית בביירות, בריאיון לעיתון אמריקאי ב-22 במארס 2002 הביע אריאל שרון, ראש ממשלת ישראל דאז, את רצונו להשתתף בפסגה. מוסא ראה באפשרות השתתפותו בפסגה בגדר בדיחה, והשיב בבדיחות הדעת, כי "הליגה הערבית תִלמד אם להרשות לשרון להשתתף... ואם הוא יבוא תִלמד אם להרשות לו לחזור לישראל או לא" (עמ' 136). היה בכך רמז לעמדתה של ישראל כלפי השתתפותו של  מנהיג אש"ף יאסר ערפאת בפסגה: איום כי במקרה כזה לא תבטיח את שובו לפלסטין.

סוריה לא הייתה מרוצה משני סעיפים ביוזמה הסעודית: מהביטוי "נורמליזציה מלאה" (בתמורה לנסיגה ישראלית לגבולות ה-4 ביוני 1967)  והיעדר התייחסות פרטנית לזכות השיבה של פליטי פלסטין 1948. מוסא סבר כי יש להתייחס להערות של סוריה ברצינות וכי היוזמה הערבית צריכה להתקבל לא ברוב קולות אלא בהסכמה כללית. בבוקר בסמוך לפני כינוס הפסגה אמר מוסא באזני שר החוץ הסעודי סעוד אל-פייסל [בתעתיק פיצל] כי הוא תומך בעמדה הסורית וכי זכות השיבה של הפליטים זכתה לתמיכת החלטת העצרת הכללית של האו"ם מס' 194 משנת 1948, אותה ניתן לכלול ביוזמה הסעודית. המחבר מדגיש כי סוריה לא התנגדה ליוזמת השלום בפני עצמה וגם לא רצתה להסתכסך עם סעודיה.  מוסא אִפשר לשר החוץ הסורי פארוק א(ל)-שרע להיפגש ביחידות עם עמיתו הסעודי, כדי להגיע להבנות, ואחר כך הצטרף בעצמו אליהם. לאחר מכן הציג מוסא לשני שרי החוץ את נוסח הטיוטה שלו. פייסל עיין בה במהירות ואישר אותה, בעוד א(ל)-שרע קרא בעיון כל מילה ונעצר לידי המונח '"קשרים נורמליים" בהקשר לכינון קשרים עם ישראל במסגרת שלום. בתגובה אמר מוסא כי הביטוי נופל בחשיבותו  בהשוואה ל"נורמליזציה מלאה". על כך א(ל)-שרע לא הגיב ומוסא פירש זאת כהסכמה.

פרסום היוזמה הערבית לשלום ב-28 במארס 2002 התעכב מפאת התעקשותה של לבנון לכלול בה התייחסות מפורשת להשבת הפליטים הפלסטינים מלבנון [לישראל]. ואולם כתוצאה מלחץ סעודי ולבסוף עצות מסוריה, לבנון ויתרה על כך. ביוזמת השלום הערבית, נקראה ישראל לבצע נסיגה מלאה מהאדמות הערביות הכבושות, בהן הגולן הסורי, עד קו ה-4 ביוני 1967, "והאדמות אשר עדיין כבושות בדרום לבנון" [חוות שבעא] (עמ' 143); "להגיע לפתרון צודק  ומוסכם לבעיית הפליטים הפלסטינים בהתאם להחלטת העצרת הכללית של האומות המאוחדות מספר 194"; "להסכים לקיומה של מדינה פלסטינית עצמאית בעלת ריבונות על האדמות הפלסטיניות הכבושות  מאז הארבעה ביוני 1967 בגדה המערבית ורצועת עזה, אשר בירתה תהיה ירושלים המזרחית" (עמ' 144). לאחר מילוי התביעות האלה מצד ישראל – "הקמת קשרים נורמליים עם ישראל במסגרת השלום המלא הזה" (עמ' 144)

במהלך הוועידה אמור היה להיות משודר נאומו של ערפאת, אשר נבצר ממנו להשתתף בפסגה מפאת המצור שהטילו עליו הישראלים. סוריה ולבנון – ומדינות אחרות אשר המחבר אינו נוקב בשמותיהן – התנגדו למתן כבוד כזה לערפאת. זאת למורת רוחו של מוסא. לבסוף הפסגה הסכימה לשדר את הנאום, ואולם "קשיים מסוימים" מנעו זאת. כתוצאה מכך המשלחת הפלסטינית בראשות פארוק קדומי עזבה את האולם, בהוראת ערפאת, והתכוונה לעזוב את הוועידה. היא שוכנעה על ידי משלחות אחרות לא לעשות כן, ונאומו של ערפאת שודר ביום השני והאחרון של הפסגה.

מוסא לא ציפה להיענות  חיובית מצד ישראל ליוזמת השלום הערבית מסיבות אחדות, בהן התנגדות לשיבת הפליטים הפלסטינים בהתאם להחלטת "מועצת הביטחון מספר 194 משנת 1948" [מדובר בהחלטת העצרת הכללית של האו"ם, ולא בהחלטת מועצת הביטחון], התנגדות לעמדה הערבית בנושא ירושלים המזרחית, והרצון לזכות לנורמליזציה בקשרים עם מדינות ערב בחינם, ללא הצורך לסגת לגבולות ה-4 ביוני 1967. ניסיונות ממשלת אהוד אולמרט ב-2007 להשיג הסכמה ערבית לשינויים בסעיפי היוזמה הערבית הבלתי רצויים לישראל הנוגעים לפליטים, ירושלים וגבולות 1967, נתקלו בסירוב מוחלט של מוסא – סירוב שגובּה בהחלטת פסגת הליגה הערבית בריאד בסוף מארס 2007. 

בעוד עמדתה השלילית של ישראל כלפי היוזמה הערבית לא הפתיעה את המחבר, עמדתה הפושרת ואף הצוננת של ארה"ב הדהימה אותו. כדי להשיג תמיכה או לפחות שתיקה ערבית במלחמתה נגד עיראק, ארה"ב הייתה מוכנה לגלות התעניינות ביוזמה הערבית, אבל דאגה לקדם במקומה את תוכניתה שלה, "מפת הדרכים" שפורסמה באפריל 2003. תוכנית "מפת הדרכים" פורסמה לא במקרה כחודש לאחר הפלישה האמריקאית לעיראק וכללה מרכיב חיובי מבחינה ערבית והוא הקמת מדינה פלסטינית לצדה של ישראל. עם זאת, היא הותירה את הקמת המדינה הפלסטינית לשלב האחרון בתוכנית, בעוד בשלב הראשון כללה דרישה  מהפלסטינים להפסיק את האלימות ללא תנאי ולחדש את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל.

מאמצי הערבים לעצור את בניית "גדר ההפרדה הגזענית" [גדר הביטחון] אותה בנתה ישראל, נבלמו במועצת הביטחון באמצעות וטו אמריקאי באוקטובר 2003. בפברואר 2004 המחבר אישית עמד בראש משלחת של מזכירוּת הליגה הערבית, אשר הגישה תביעות לבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג נגד בניית הגדר. מאמציו מטעם הליגה הערבית, יחד עם מאמצי ארגונים בינלאומיים אחרים, הובילו בסופו של דבר לקבלת החלטה של העצרת הכללית של האו"ם ביולי 2004, אשר בהתאם לעמדת בית הדין הבינלאומי, קראה לפירוק הגדר הגזענית באדמות הפלסטיניות. [המחבר מתעלם לגמרי מכך כי הגדר הוקמה לצרכי ביטחון – בעקבות טרור פלסטיני רצחני שהופנה בעיקר נגד אזרחים –  ורובה עוברת בסמוך למדינת ישראל בגבולות ה-4 ביוני 1967.] 

הפילוג הפלסטיני.. ועידת אנאפוליס..ו"התוקפנות" על עזה      לאחר ניצחונה של חמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני בינואר 2006, מוסא טען כי יש לכבד את הבחירה הדמוקרטית של העם הפלסטיני. ב-7 בפברואר 2006 נפגש המחבר עם משלחת חמאס בראשות חאלד מַשְעַל, יושב ראש הלשכה המדינית של חמאס, ויעץ לחמאס להקים ממשלת אחדות לאומית, להיפתח לעולם ולהצטרף לתהליך השלום. מוסא השקיע מאמצים רבים למנוע התנגשות בין חמאס לפתח, וזאת בפגישות עם משלחות הפלגים הפלסטינים –  בהם עם הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) ועם ראש הממשלה הנבחר מחמאס אסמאעיל הניה  – ערב "אירועי עזה" ובמהלכם. האירועים האלה פרצו ב-15-10 ביוני 2007 והביאו להפלת שלטונו של פתח ברצועת עזה על ידי חמאס. בעקבות זאת, ב-9 ביולי 2007 נפגש מוסא בדמשק עם חאלד משעל והזהיר מפני מלחמה פנים פלסטינית והשלכותיה החמורות על הבעיה הפלסטינית. הליגה הערבית בראשות המחבר הקפידה לשמור על ניטראליות בסכסוך בין הפלגים הפלסטיניים ולפעול למען איחוי הקרע ביניהם ולמען חידוש אחדותם.

לנוכח המשך הכיבוש הישראלי והתגברות הצעדים הישראליים לשינוי ההרכב הדמוגרפי של השטחים הכבושים, הליגה הערבית, ביוזמת מוסא, החל מאוגוסט 2007 פעלה להעברת הנושא הפלסטיני למועצת הביטחון. זאת תוך תביעה ממועצת הביטחון לקבוע מנגנון ולוח זמנים ברור להחזרת תהליך השלום על בסיס יוזמת הליגה הערבית לשלום – אבל ארה"ב מנעה מהליגה להגיש את הצעתה.

ב-27 בנובמבר 2007 התכנסה ועידת שלום באנאפוליס (במדינת מרילנד) ביוזמתה של ארה"ב. בוועידה השתתפו ראשי המדינות של ארה"ב, פלסטין וישראל והם ג'ורג' בוש הבן, מחמוד עבאס ואהוד אולמרט, וכמו כן קרוב ל-50 מדינות וארגונים ובהם הליגה הערבית. בנאומו בפני הוועידה טען מוסא כי בצד הישראלי ישנם קולות הקוראים להנמיך את סף הציפיות ומשקפים את חוסר הרצון לנקוט בצעדים הנחוצים לשלום ולהמשיך באלימות ובכיבוש. מוסא אמר כי על הוועידה להימנע מטעויות העבר ולא להסתפק במסלול הפלסטיני ובכינון מדינה פלסטינית, אלא להביא גם לנסיגת ישראל מהגולן ו"האדמות  הלבנוניות שנותרו תחת הכיבוש הישראלי" [חוות שבעא], ואז מדינות ערב תהיינה מוכנות לכונן "קשרים נורמליים עם ישראל" בהתאם ליוזמת השלום הערבית" (עמ' 175).

מנאומיהם של אולמרט ושרת החוץ ציפי לבני התרשם המחבר כי הצד הישראלי כבעבר רצה בנורמליזציה בקשרים עם מדינות ערב בלי לשלם את התמורה. כמו כן ישראל הייתה מעוניינת בניהול שיחות דו צדדיות במסלול הפלסטיני בלבד, תוך התעלמות מהמסלולים הסורי והלבנוני, כאשר האופן הדו צדדי של השיחות עם הפלסטינים, ללא השתתפותן של מדינות ערב, נועד להחליש את העמדה הפלסטינית. בהודעה שהקריא הנשיא בוש בסיום הוועידה היו נקודות חיוביות, כמו המטרה  לכונן מדינה פלסטינית ולעשות את כל המאמצים האפשריים כדי להגיע להסכם לפני סוף שנת 2008. מוסא בנאומו בסיום הוועידה אמר כי יש לקבוע אותו לוח זמנים, קרי לפני סוף 2008, גם ביחס למסלולים הסורי והלבנוני. עוד הצהיר כי הערבים אינם מכירים בהבטחה שנתן הנשיא בוש לראש הממשלה הקודם אריאל שרון ב-2004 בדבר הכרתו בסיפוח לישראל של שטחי הגדה המערבית בהם הוקמו התנחלויות [מדוּבר היה בהכרה מעורפלת  מצד בוש בסיפוח "גושי התנחלויות" לישראל]. בעקבות הוועידה החליט מוסא כי על מנת לחזק את עמדתם של הפלסטינים צריך לבקש מהם להעביר לליגה הערבית את ההצעות שקיבלו [מישראל]. [רומז לצורך הליגה הערבית להקשיח את עמדת אבו מאזן במשא ומתן עם ישראל – לבל יחזור הצד הפלסטיני על ויתוריו בהסכם אוסלו 1993, בו ניהל שיחות דו צדדיות עם ישראל, ללא שיתוף הליגה הערבית ומדינות ערב.]

הזירה הערבית סבלה מפיצול בין "ציר ההתנגדות" שנתמך בידי איראן וכלל את סוריה, חיזבאללה וחמאס לבין "הציר המתון" שנתמך בידי ארה"ב וכלל את מצרים, ערב הסעודית וירדן. הציר המתון ראה בהתפשטותה של איראן בלבנון  ועיראק, ובפלסטין באמצעות חמאס, דבר מדאיג ומאיים על תהליך השלום. הפיצול הזה התגלה מייד בעקבות תחילת "התוקפנות הישראלית" נגד רצועת עזה בסוף דצמבר 2008 [מבצע "עופרת יצוקה"]. ערוץ אל-ג'זירה שמקומו בקטאר – מדינה שהצטרפה ל"ציר ההתנגדות" בעת "התוקפנות" נגד עזה – האשים את מצרים באחריות לתוקפנותה של ישראל ודרש ממנה לפתוח את המעברים בגבולה עם הרצועה. בתגובה, סירבה מצרים בתוקף להיענות לקריאתה של קטאר לקיים פסגת חירום ערבית בדוחא (בירת קטאר). בעריכת הפסגה בקטאר תמכו סוריה, סודאן, לוב, עיראק, מאוריטניה ובמידה מסוימת סולטנות עומאן – והתנגדו מצרים, ערב הסעודית, כוויית, ירדן, האמירויות הערביות, תוניס, מרוקו, תימן והרשות הפלסטינית.

אחרי שקלא וטריא הושגה הסכמה בין שני המחנות לדרוש כינוס מיידי של מועצת הביטחון שיפרסם החלטה להפסיק את האש ואת "התוקפנות הישראלית" על עזה. בוועדה שנשלחה מטעם הליגה הערבית למועצת הביטחון, לשם קידום הדרישה הזו, היו חברים שרי חוץ משני המחנות וכמו כן המחבר. מאמצי הוועדה הביאו להחלטת מועצת הביטחון ב-8 בינואר 2009, שקראה להפסקת אש מיידית שתוביל לנסיגה מלאה של הכוחות הישראליים מרצועת עזה. בהחלטה הזו תמכו כל חברי מועצת הביטחון, מלבד ארה"ב שנמנעה. ואולם המחלוקת בשאלת עריכת הפסגה הערבית בקטאר לא הסתיימה וזו נערכה ב-16 בינואר 2009 בהשתתפות חלק ממדינות ערב. המחבר הצטער מאוד על הפיצול הזה, ועם זאת קבע כי פסגת דוחא נערכה "מחוץ למסגרת הליגה הערבית", בעוד הפסגה הכלכלית הערבית בכוויית שנערכה ב-18 בינואר 2009 בהשתתפותן של המדינות המתונות היא "פסגה ערבית שלמה".

הפיצול בעולם הערבי נבע בחלקו מהתערבויות של איראן ותורכיה בו: איראן שאפה להגדיל את השפעתה במדינות ערב, וראש ממשלת תורכיה דאז,רג'פ טאיפ  ארדואן, רצה למלא תפקיד של מנהיג בעולם הערבי והאסלאמי, או לפחות לדבר בשמם בעימות נגד ישראל. המחבר סבר אז ונותר בהערכתו כי התפקיד הזה גדול מדי בשביל ארדואן. כבר בזמנו הזהירו את מוסא שירותי הביטחון הערביים כי דבריו הנחושים של ארדואן נגד ישראל אינם תואמים לקשריה של תורכיה עם ישראל שעדיין נותרו חזקים. המחבר אף צפה  בזמנו כי ארדואן יוכל לשנות את עמדתו ב-180 מעלות, אם יקבל את מבוקשו מהמערב.

בישיבה בפורום הכלכלי  שהתקיימה בדאבוס (שוויץ)  ב-29 בינואר 2009 בשאלת המצב בעזה, הגן מוסא בנחישות על הפלסטינים. הוא טען כי במצב של הרעבה ומצור בו נמצאים הפלסטינים בעזה לא נוכל לדרוש מהם שקט: "אם אתה חונק אנשים מרעיב אותם ואחר כך מבקש מהם שקט – בלתי אפשרי כי יסכים לכך אדם הגיוני או מדינאי מכובד" (עמ' 189).

כניסתו של ברק אובמה לתפקיד נשיא ארה"ב בינואר 2009 עוררה ציפיות אצל מוסא בדבר שינוי חיובי במדיניותו כלפי הפלסטינים. הנשיא החדש הכריז כי ארצו לא תפנה את גבה לרצונם של הפלסטינים במדינה שלהם; והתייחסותו לסוגיית פלסטין בנאומו בקהיר ביוני 2009 עוררה תקוות. ואולם בפועל לא חל שינוי מהותי במדיניותו כלפי הפלסטינים.

בעיות פירוק הנשק להשמדה המונית במזרח התיכון     

מצרים חתמה על "האמנה למניעת הפצת הנשק הגרעיני" (NPT) ב-1981. האמנה לאי הפצת הנשק הגרעיני, במקום לחתור לפירוק העולם מהנשק הזה, למעשה משאירה את המונופולין על הנשק הגרעיני בידי חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון. כמו כן המעצמות הגדולות השלימו עם מדיניות העובדה המוגמרת בה לשלוש מדינות – הודו, פקיסטן וישראל – ישנו נשק גרעיני.

במזרח התיכון נוצר מצב בלתי מאוזן בנושא הגרעין, בו נמנע ממדינות ערב לפתח נשק גרעיני, בעוד ישראל מחזיקה בנשק גרעיני, ומאמצי המעצמות כלפי איראן מכוונות לא למניעה מוחלטת של פיתוח נשק גרעיני, אלא רק להגבלת תוכניתה הגרעינית. היוזמה הערבית לפירוק המזרח התיכון מנשק גרעיני וסוגי נשק אחרים להשמדה המונית נתקלת תמיד בהתנגדות המערב – למרות שהיוזמה הזו תבטיח את "הביטחון של כולם, כולל ישראל" (עמ' 474). מוסא התנגד בנחישות לניסיונות – אותם מייחס לגורמים במערב התומכים בישראל  –   לפורר את העמדה הערבית ביחס לפירוקה של ישראל מנשק גרעיני, בטענה כי תוכנית הגרעין של איראן היא האיום הראשי על העולם הערבי, תוך ניצול חששותיהן הלגיטימיות של מדינות המפרץ הערבי ממדיניותה של איראן באזור. גורמים אלה ניסו לקדם את הרעיון של פירוק הנשק להשמדה המונית באזור המפרץ ואיראן – דבר שהביא את מוסא לפנות ב-29 ביוני 2005 באיגרת דחופה וסודית לד"ר עבד א(ל)-רחמן בן עלי אל-עטיה, המזכיר הכללי של המועצה לשיתוף פעולה של מדינות המפרץ [הערביות]. באיגרתו הזהיר מוסא כי היוזמה לכונן אזור מפורז מנשק להשמדה המונית במפרץ, אם תצליח, תהרוס את מאמצי הערבים להפיכתו של כל המזרח התיכון מפורז מנשק להשמדה המונית ותותיר את הנשק הגרעיני בידי מדינה אחת באזור הזה והיא ישראל. עוד ציין מוסא באיגרתו כי הרעיון של  פירוז אזור המפרץ מנשק גרעיני יוצר את הרושם כי ביטחונן של מדינות האזור הזה אינו קשור בהבטחת ביטחון המזרח התיכון כולו, כלומר אינו מושפע מהחזקתה של ישראל בנשק גרעיני, וגם אינו קשור בסכסוך הערבי-ישראלי.

על האיגרת הארוכה של מוסא, השיב אל-עטיה ב-6 ביולי 2005 במכתב קצר בו הבטיח למסור את תוכן האיגרת לגורמים הרלוונטיים במדינות המפרץ כדי שהנושא יזכה לתשומת הלב הראויה. ב-19 בדצמבר 2005 [בספר בטעות 2006], בעת קיום ועידת פסגה של מדינות המפרץ הערביות באבו דאבי, פרסם העיתון הכוויתי  אל-קַבַּס הדלפה מעוותת מהאיגרת של מוסא לפיה ביקש המזכיר הכללי ממדינות המפרץ "להתרכז על האיום הגרעיני הישראלי, ולא האיראני".

מוסא, בתור מזכיר הליגה הערבית,  כבר מאז היבחרו לתפקיד, נקט במאמצים מיוחדים לאחד ביעילות את פעילותן של מדינות ערב ולגייס את תמיכתן של מדינות רבות כלל האפשר, כדי להשיג החלטה המכוונת נגד הימצאותו של הנשק הגרעיני בידי ישראל. הוא הקים מחלקה מיוחדת בליגה הערבית שתעסוק בפירוק הנשק להשמדה המונית ומינה את וַאיִל ( وائل) אל-אסד לעמוד בראשה. בספטמבר 2009, ביוזמת  הליגה הערבית, קיבלה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה גרעינית בכינוסה בווינה החלטה מטעם מדינות ערב אודות "היכולות הגרעיניות של ישראל", החלטה אותה לא הצליחו להעביר מדינות ערב במשך למעלה מ-18 שנה. בהחלטה הובעה דאגת הקהילה הבינלאומית מהסכנה שמהוות היכולות הגרעיניות של ישראל ומהימצאות תוכניותיה ומתקניה הגרעיניים מחוץ לפיקוח הבינלאומי. ההחלטה קראה לישראל להצטרף לאמנה למניעת הפצת הנשק הגרעיני.

מוסא מביא באריכות את גרסתו של ואיל אל-אסד על ההישג הזה של הליגה הערבית ותרומתו הרבה של המזכיר הכללי של הליגה הערבית לה, ולהלן תמצית גרסתו. כבר ביום הראשון לכינוס הוועידה בווינה, וביתר שאת ביום החמישי והאחרון לכינוס, ביקש מנהל הסוכנות,  מוחמד אל-בַּראדי [מצרי], מוואיל אל-אסד להתקשר למוסא כדי להסיר את ההצעה המכוונת נגד ישראל, כנראה כדי למנוע תוצאה משפילה לערבים בהצבעה עליה. אסד התקשר למוסא והעביר לו את המסר. בתגובה, מוסא שאל את אסד בצורה רגועה מה הם הסיכויים לאישור ההחלטה או להפלתה, ותשובתו הייתה 50% מול 50%, ובעקבות זאת אמר מוסא כי יש להגיש את הצעת ההחלטה. הצעת ההחלטה הערבית התקבלה ברוב של 5 קולות. המתנגדים הבולטים לה היו ארה"ב, בריטניה, קנדה והאיחוד האירופי, אשר האשימו את מדינות ערב בפוליטיזציה של פעולות הסוכנות. שגריר ישראל טען: "אנו יודעים כי זו אינה החלטה של כל מדינות ערב, אלא החלטת הליגה הערבית...והחלטת עמר מוסא" (עמ' 494).

להישג שני זכו מדינות ערב בוועידת הסקר (review) של האמנה לאי הפצת הנשק הגרעיני שהתקיימה ב-2010 בניו יורק. במסמך הסופי שהתקבל בוועידה, בהתייחסות  למזרח התיכון הדגישה הוועידה את דרישתה מישראל להצטרף לאמנה לאי הפצת הנשק הגרעיני. הוועידה ב-2010 הייתה הראשונה בתקופת ממשלו החדש של הנשיא ברק אובמה, נשיא אשר הצהיר על מטרתו להביא לפירוק עולמי של הנשק הגרעיני, ועל כן היה מעוניין בהצלחת הוועידה.

לבנון: מאמצים לשמור על עצמאותה ולמנוע מלחמת אזרחים

לבנון עד מלחמת יולי 2006      עמר מוסא לא שבע נחת מהמדיניות הערבית כלפי לבנון אשר הותירה ארץ זו לידיה של סוריה. כמו כן לא שבע נחת מהחדירה האיראנית ללבנון. לדעתו, על מצרים היה לנצל את יחס הכבוד שצברה בקרב העם הלבנוני על כל עדותיו, כדי להוות "הגורם האזורי המאזן בלבנון" (עמ' 257)

לדברי מוסא, יחסי ידידות והערכה הדדית שררו בינו לראש ממשלת לבנון רפיק אל-חרירי בשנות ה-90 ובראשית העשור הראשון של שנת אלפיים, כאשר המחבר היה שר החוץ והחל מ-2001 מזכיר כללי של הליגה הערבית. רפיק אל-חרירי לא היה מרוצה מהאפוטרופסות הסורית על ארצו. כאשר מוסא נעשה מזכיר כללי של הליגה הערבית, חרירי התלונן לו על "חולשת היד המצרית אשר יכלה לאזן דברים רבים". חרירי נהנה מפרסטיז'ה בלבנון ולא ניתן היה להתעלם ממשקלו בעימות עם חיזבאללה. כמו כן היו לו קשרים אישיים בדרג גבוה עם מנהיגים בזירה הערבית ובזירה הבינלאומית, כולל עם נשיאי צרפת וארה"ב. על רקע כל הנתונים האלה יש להבין את המניעים להירצחו. 

לאחר ההתנקשות בחרירי, שבוצעה ב-14 בפברואר 2005,  באמצעות מטען חומר נפץ רב עוצמה שהביא למותם של 21 אנשים נוספים, מיהר מוסא עוד באותו היום להגיע לביירות ולמחרת השתתף בהלווייתו. (בהלוויה השתתף גם עבד אל-חלים חדאם, סגן נשיא סוריה דאז [סוריה הכחישה מעורבותה ברצח חרירי]). כיוון שבלבנון הִפנו את האשמה ברצח חרירי כלפי סוריה  (ואחדים האשימו בכך את חיזבאללה), המחבר סבר כי בתור מזכיר כללי של הליגה הערבית עליו לנסוע לסוריה ולשוחח עם נשיאהּ, בשאר אל-אסד. בשיחה עם אסד אמר מוסא כי לנוכח האשמות הברורות כלפי סוריה ברצח חרירי, הדרישה לנסיגת הכוחות הסוריים מארץ זו עולה ביתר שאת על סדר היום, תוך הסתמכות על החלטת מועצת הביטחון 1559 מספטמבר 2004. בתשובתו הביע אסד נכונותו להסיג את כוחותיו מלבנון וטען שקשריה של סוריה עם לבנון איתנים ואינם נשענים על הנוכחות הצבאית, אלא על מקורות היסטוריים, רצון משותף וכיוצא באלה. לאחר שקיבל מוסא אישור מאסד להצהיר כי הוא החליט להוציא כוחותיו מלבנון, מוסא אכן עשה זאת. הכוחות הסוריים יצאו מלבנון באפריל 2005.

לאחר רצח חרירי הוקמו בלבנון שני מחנות פוליטיים. מחנה אחד, אשר ארגן הפגנת תמיכה בסוריה ב-8 במארס 2005 ולכן קרא לעצמו "8 בְּמארס", כלל בין היתר את חיזבאללה, תנועת אמל, והחל מ-2006 את התנועה הלאומית החופשית בראשות מישל עאון. מחנה שני, אשר ארגן הפגנת מיליון נגד הנוכחות הסורית בלבנון ב-14 במארס ונקרא "14 במארס", כלל את תנועת אל-מוּסְתַקְבַּל (עתיד) בראשות בנו של חרירי, סעד אל-חרירי, מפלגת הפלנגות, מפלגת הכוחות הלבנוניים, והמפלגה הסוציאליסטית המתקדמת בראשות וליד ג'ונבלט. המחנה הזה שאף להביא לעצמאותה של לבנון מכפיפותה לסוריה.

בעקבות גל חדש של רציחות פוליטיות בלבנון במחצית השנייה של 2005 שכוון נגד אישים שהתנגדו לנוכחות הסורית בארץ זו, ביקר  מוסא בדמשק ב-9 בנובמבר 2005 ונפגש עם בשאר אסד. מוסא דיבר עם אסד על הצורך  "להפיג את האווירה בתוך לבנון, בציינו את ההאשמות המופנות כלפי סוריה בנוגע לשרשרת ההתנקשויות אשר התרחשו בלבנון מאז ההתנקשות ברפיק אל-חרירי" (עמ' 267). המחבר דוחה את הטענות שהעלו נגדו מנהיגים אחדים מתנועת ה-14 במארס לפיה הוא חיפש מוצא לסוריה בנושא הוועדה הבינלאומית לרצח חרירי וגם פעל בעקיפין למוסס את נחישות ההתנגדות הלבנונית בסוריה.  לדברי מוסא, בנושא הלבנוני פעלה הליגה הערבית בצורה עצמאית ולא לטובת אחד הצדדים כי אם בנאמנות לטובת האינטרס הערבי.

[מלחמת לבנון השנייה, 12 ביולי-14 באוגוסט 2006]  "ב-12 ביולי 2006 תקף כוח של חיזבאללה הלבנוני עמדה צבאית ישראלית על הגבול וכתוצאה מהפעולה הזו שבה שני חיילים ישראלים והרג שמונה אחרים" (269). בעולם הערבי נחלקו הדעות ביחס לפעולה הזו של חיזבאללה. מצרים וערב הסעודית ראו בה "הרפתקה", וערב הסעודית אף טענה כי יש להבדיל בין התנגדות לגיטימית [לכיבוש] לבין פעולות הרפתקניות המבוצעות על ידי גורמים בתוך מדינה ללא אישור מהשלטון הלגיטימי במדינתם, וכי הגורמים האלה יישאו לבדם באחריות למעשיהם. מוסא סבר כי התנהלות המדיניות הערבית אינה צריכה להיקבע על ידי פעולות של חיזבאללה או קבוצה אחרת וגם לא על ידי מדיניות שמקורה אינו ערבי [איראן]. "לכן לא הייתי שבע רצון ממהלך האירועים בחזית הלבנונית-ישראלית" (עמ' 270).

בעקבות "התוקפנות" (כדבריו) הישראלית נגד לבנון [מדובר בתגובתה של ישראל על חטיפת שני החיילים בשטחה], ב-15 ביולי 2006 התכנסו שרי החוץ הערבים בבניין הליגה הערבית בקהיר. במהלך הכינוס,  בישיבה סגורה התפתח ויכוח חריף בין שר החוץ הסורי וליד אל-מוּעלם [בתעתיק אל-מעלם] לבין שר החוץ הסעודי סעוד אל-פייסל. מועלם אמר כי חלם שהכינוס הזה יתחיל בדקת דומייה לזכר השהידים בעזה ובלבנון וכי המזכיר הכללי יזמין לקיים את הכינוס הזה בעזה. הוא המשיך וטען כי לא נותרה לערבים זכות מלבד לחלום, כיוון ש"מנעו מאתנו את זכות התמיכה בהתנגדות הלאומית נגד הכיבוש...מנעו מאתנו זכות גינוי התוקפנות". בתגובה, פייסל שאל מדוע לא מרשים למי שמשתמש בגבול הלבנוני לתקיפה נגד ישראל להשתמש לאותה המטרה בשטחו [הסורי] של הגולן. הוא המשיך: "ישראל תקפה בגלל מה שעשה חיזבאללה" וכי חלום בו מדיניות שקולה מוצגת כמוטעית הוא חלום מן השטן (עמ' 271). בתגובה לקריאתו של שר החוץ הקטארי חמד בן ג'אסם להיענות לדרישות הרחוב הערבי, שאל שר החוץ של כוויית מוחמד סאלם אל-סבאח, האם כוונתו לרחוב הערבי שתמך בפושע סדאם חוסיין ובאוסאמה בן לאדן, בציינו כי לא קיים רחוב ערבי אחד וכי ישנם חילוקי דעות [ביחס לחיזבאללה] בתוך לבנון. מוסא שמר על שתיקה במהלך חילופי הדברים ולא מצא הזדמנות למלא את תפקידו. "באותו הזמן קשה היה לשנות את שכנועה של קבוצה גדולה ממדינות הליגה הערבית כי מה שעשתה חיזבאללה אינו התנגדות לכיבוש הישראלי, כמו שהוא חלק ממשחק פוליטי בהנהגתה של איראן, המדגישה את תפקידה האזורי המנוגד לתפקיד הערבי ולאינטרסים הערביים" (עמ' 272).  בסוף הכינוס הזה של הליגה התקבלה החלטה שקראה לישראל לפצות את לבנון על האבדות בנפש וברכוש כתוצאה מתוקפנותה. כמו כן הדגישה ההחלטה את זכותה וחובתה של ממשלת לבנון לפרוס את שלטונה "על כל שטחה ולהגשים את ריבונותה כלפי פנים וכלפי חוץ" [המשפט הזה כוון נגד גזילת ריבונותה של לבנון בידי חיזבאללה].

במהלך המלחמה בלבנון מועצת הביטחון דנה בהצעת החלטה אמריקאית-צרפתית להפסקתה. ההחלטה נטתה בבירור לטובת ישראל. בעקבות זאת תקף מוסא את מועצת הביטחון על כך שהיא מהססת במהלך מלחמה לפרסם החלטה הקוראת להפסקת אש, כאשר המשך הלחימה הביא לטבח של [עשרות אזרחים] ילדים  ונשים ובכפר קאנא ב-30 ביולי בידי "התוקפנות" הישראלית.   כדי להציב מכשולים בפני הצעת ההחלטה האמריקאית-צרפתית קרא מוסא לכינוס שרי החוץ הערבים במקום מושבה של הממשלה הלבנונית בביירות ב-7 באוגוסט 2006. לכינוס הגיעו 19 שרי חוץ ערבים בשלושה מטוסים, רובם עם המחבר על גבי מטוס צבאי מצרי. בלבנון נפגש מוסא עם יושב ראש הפרלמנט הלבנוני  נַבִּיהּ בֵּרִי [שיעי, פרו סורי] ועם עוזרו המדיני של מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה (חוסיין אל-ח'ליל). ברי הדגיש כי המלחמה היא של לבנון במסגרת הסכסוך הערבי-ישראלי, ואין לה קשר לאיראן כפי שטוענים אישים בכירים ערבים אחדים. לכן הוא מצפה לתמיכה ערבית בלתי מוגבלת. מוסא הרגיע את ברי ואת עוזרו של נסראללה, באומרו כי שרי החוץ הגיעו לביירות כדי לתמוך בלבנון וכי כינוס שרי החוץ יאשר את הצעת ההחלטה שתציע מממשלת לבנון, בלי להתערב בה.

בסיום הכינוס התקבלו החלטות שגינו את "התוקפנות" הישראלית נגד לבנון וקראו למועצת הביטחון לפעול במהירות להפסקת אש בלתי מותנית ולנסיגה ישראלית מאדמת לבנון. הכינוס ייפה את כוחם של שרי החוץ של האמירויות הערביות וקטאר וכמו כן של המזכיר הכללי של הליגה הערבית, לנסוע לניו יורק כדי להציג את העמדה הערבית במועצת הבטיחון. לבסוף, ב-11 באוגוסט 2006 קיבלה מועצת הביטחון החלטה מס' 1701 אשר הביאה לסיומה של המלחמה. ההחלטה הזו הייתה מוטית בבירור לטובת ישראל, בכך שהיא הטילה את האחריות למלחמה ונזקיה, כולל הרס התשתיות, על חיזבאללה, תוך התעלמות מפשעי המלחמה של ישראל במהלכה. כמו כן דרשה לשחרר את שני החיילים החטופים הישראלי ללא תנאים, בעוד הסתפקה "בעידוד המאמצים המכוונים ליישוב סוגיית האסירים הלבנונים בדחיפות". אף על פי כן, ההחלטה הזו הייתה טובה יותר מהצעות ההחלטה הקודמות אותן דחו חיזבאללה וממשלת לבנון, בעוד בהחלטה האחרונה ראה נסראללה את הרע במיעוטו ולא התנגד לקבלתה על ידי ממשלת לבנון.

הצלתה של לבנון מסכסוך בין התנועות  8 ו-14 במארס       לאחר סיום מלחמת לבנון התגלה סכסוך חריף בין שני המחנות הפוליטיים בלבנון – מחנה ה-8 במארס וה-14 במארס – בשאלת ביצוע החלטת מועצת הביטחון 1701. ממשלת לבנון בראשות פואד סניורה דרשה נסיגת כוחות חיזבאללה מדרום לבנון, בעוד מנהיג חיזבאללה היה מוכן רק למנוע הפגנה גלויה של נשק תנועתו בדרום לבנון. חיזבאללה גם התנגד להסכמתה  של ממשלת לבנון לשתף פעולה עם בית הדין הבינלאומי המיוחד בשאלת רצח חרירי. ב-11 בנובמבר 2006 חמשת השרים של התנועות חיזבאללה ואמל התפטרו מהממשלה, וביוזמת חיזבאללה החלו פעולות של מחאה עממית נגד הממשלה הקיימת. זאת על מנת להפילה ולהקים ממשלה חדשה בה למעשה תהיה זכות וטו לחיזבאללה על החלטותיה. מוסא החליט  להתערב במשבר כדי להציל את לבנון ממלחמת אזרחים, שעלולה הייתה להביא לפירוקה של המדינה. התערבותו של מוסא במשבר במסגרת הליגה הערבית נועדה גם לא להותיר ואקום שינוצל לבחישה בקלחת הלבנונית מצד גורמים אחרים, במיוחד לא ערביים.

מוסא הגיע לביירות ב-3 בדצמבר 2006 ונפגש עם מנהיגי התנועות הפוליטיות  משני המחנות היריבים והאזין לעמדותיהם. כך גם נהג בביקורו השני בלבנון באמצע דצמבר 2006. כיוון שמנהיג חיזבאללה חסן נסראללה הפך למטרה לחיסול מצד ישראל, בהסעתו של מוסא למקום מושבו ננקטו צעדי ביטחון, כמו נסיעה בכלי רכב עם חלונות אטומים (אבל מוסא יכול היה להבחין במסלול הנסיעה דרך חלון הנהג) והחלפת הרְכָבים במהלך הנסיעה. בעת הפגישות גילה נסראללה ידידות רבה כלפי אורחו, הוא ניחן בכושר להאזין לְבן שיחו בלי להפסיקו, ואולם הבדלי העמדות בין השניים היו רבים יותר מנקודות ההסכמה. בביקורו השני בביירות הגיש מוסא תוכנית בשם הליגה הערבית לפתרון המשבר  בשלבים. התוכנית התוותה דרך להשגת נוסחה מוסכמת בין שני המחנות בנושא בית הדין הבינלאומי לרצח חרירי, וכמו כן כללה הצעה להקמת ממשלה בהרכב שאמור היה לספק בעיקרו את דרישת חיזבאללה, אך עדיין לא להעניק לה בוודאות זכות וטו על החלטות הממשלה.

לפני ביקורו השלישי בביירות יצא מוסא לדמשק ב-21 בדצמבר 2006, ונפגש עם בשאר אסד וסגנו פארוק א(ל)-שרע. העמדה הסורית לפיה הסורים יסכימו לכך מה שיסכימו עליו כל הלבנונים לא הייתה מספקת. בשובו ללבנון הבין מוסא כי היוזמה בשם הליגה הערבית שהוא עמד מאחוריה, נכשלה. עם זאת השיג מוסא הסכמת שני הצדדים היריבים בלבנון על חידוש מאמצי התיווך הערביים לאחר החגים – עיד אל-אדחא וחג המולד – וכי שני הצדדים לא ינקטו בצעדי הסלמה. ניסיון נוסף של מוסא לפתור את המשבר הלבנוני בנסיעתו לארץ זו ב-22-19 ביוני 2007 נכשל גם כן. חילוקי הדעות בין תומכי הממשלה לאופוזיציה (מחנה ה-8 במארס) המשיכו להתמקד בנושא בית הדין הבינלאומי והרכב הממשלה.  האופוזיציה הייתה מעוניינת, בתר שלב ראשון  בפתרון המשבר, להביא להקמת ממשלת אחדות לאומית בה תהיה לה למעשה זכות וטו על החלטותיה – כולל בנושא בית הדין הבינלאומי –  דרישה שלא הייתה מקובלת על תומכי הממשלה.

בעקבות העמקת המשבר והיעדר אפשרות לפתור אותו במישור הלבנוני, החליט מוסא  ביולי 2007 לנסות לפתור אותו באמצעות השגת הסכמה במישור הערבי. ב-7 בינואר 2008 התכנסו, במסגרת הליגה הערבית,  שרי החוץ הערבים לדיון בהתפתחויות המשבר בלבנון ובמציאת מוצא לו. מוסא נפגש ביוזמתו עם שרי החוץ של ערב הסעודית (סעוד אל-פייסל), סוריה (וליד אל-מועלם)  ומצרים (אחמד אבו אל-רייט) [בתעתיק אל-ע'יט] ושרי חוץ נוספים כדי לגבש מתווה מוסכם ליוזמה ערבית של הליגה. היוזמה אכן זכתה לתמיכה, כולל משר החוץ הסורי – ואולם התרשמותו של מוסא כי התמיכה הסורית לא הייתה מלאה. היוזמה  קידמה בברכה את הסכמת הקבוצות השונות בלבנון להציב את מועמדותו של הגנרל מישל סולימאן לנשיא הרפובליקה. ביוזמה הובעה קריאה להקמת ממשלת אחדות לאומית בה לא תהיה לאף צד את היכולת להכריע בהחלטה או לבטלה, ויכולת זו תהיה בידי הנשיא. הניסוח הזה נועד למנוע מצב בו יהיה מנצח ומנוצח.  במסגרת פעילותו במעגל האזורי של המשבר נפגש מוסא בקהיר עם השליח האיראני עלי לאריג'אני, והוא קיבל בברכה את היוזמה הערבית. ב-9 בינואר הגיע מוסא לביקור בן יומיים בביירות, על מנת לקדם את היוזמה הערבית. כבעבר, הוא נפגש עם מרב ראשי המפלגות, הצליח לקדם דיאלוג בין שני הצדדים היריבים, אך זה לא הניב תוצאות ממשיות והחלל הנשיאותי, מאז שסיים הנשיא  אמיל לחוד את תקופת כהונתו ב-23 בנובמבר 2007, נמשך.

ב-5 במאי 2008 קבעה ממשלת לבנון כי רשת התקשרות הטלפונית של חיזבאללה המשתרעת על אדמתה של לבנון בלתי חוקית ומהווה פגיעה בריבונות המדינה. כמו כן החליטה כי המצלמות שהוצבו בנמל התעופה הבינלאומי של ביירות מהוות פגיעה בריבונות המדינה וקבעה כי יש לפטר את מפקד מנגנון הביטחון בנמל התעופה, וָפיק שוּקייר [בתעתיק שקיר, מקורב לחיזבאללה]. בתגובה, מיליציות של חיזבאללה יצאו משכונת דחייה למרכז ביירות, תקפו אובייקטים כלכליים , סגרו את נמל התעופה הבינלאומי של ביירות, וכמו שרפו את כל מרכזי תנועת מוסתקבל (מפלגתו של סעד אל-חרירי) בבירת לבנון ולמעשה השתלטו על ביירות.

לנוכח אירועי הדמים האלה בלבנון, קרא מוסא לכינוס מועצת הליגה הערבית בדרג של שרי חוץ. השרים התכנסו ב-11 במאי 2008 ופרסמו קריאה להפסקה מיידית של מעשי האלימות וההתנגשויות בלבנון ודחיית שימוש באלימות חמושה להגשמת מטרות פוליטיות. כמו כן קיבלו שרי החוץ בברכה את הודעת הצבא לשים את מנגנון ביטחון נמל התעופה ואת ורשת התקשורת הקווית תחת פיקוחו. נוסף לכך, החליטו שרי החוץ לשלוח מייד לביירות ועדת שרים  בראשות ראש ממשלת קטאר והמזכיר הכללי של הליגה הערבית. מוסא מציין כי לקטאר  היו "קלפים טובים יותר" מאשר לו עצמו [כנראה רומז לתחום הכלכלי והפיננסי], לתווך בין הגורמים השונים בלבנון, בעוד  תפקיד המזכיר הכללי של הליגה הערבית היה להעניק לגיטימיות ערבית לפעילותה של קטאר.

ב-20 במאי  2008 שר החוץ של קטאר חַמַד בן ג'אסם ומוסא טסו לדוֹחָא (בירת קטאר), בה נערכו פגישות של כל נציגי העדות בלבנון, אשר הניבו את הסכם דוחא כבר למחרת, ובו הוסכם כי לנשיא ייבחר מישל סולימאן. כמו כן תוקם ממשלת אחדות לאומית מ-30 שרים ובה 16 שרים לרוב, 11 לאופוזיציה ו-3 לנשיא [תוך רמז לזכות וטו של חיזבאללה על החלטות הממשלה]. הצדדים התחייבו לאסור שימוש בנשק או באלימות בעת היווצרותם של חילוקי דעות, יהיו אשר יהיו, ועל  יישום החוק וכיבוד ריבונות המדינה בכל אזורי לבנון. מוסא, בנאומו לרגל השגת ההסכם, טען כי שלום דוחא הוא יום היסטורי.

[מוסא מפרט באריכות רבה את פעילותו הדיפלומטית בנושא המשבר הלבנוני בשנים 2008-2006, אבל כלל אינו מודה כי תרומת פעילותו האינטנסיבית ביישוב המשבר בלבנון הייתה מזערית. ההסכם דוחא משנת 2008 בניסוחים מעורפלים למדי ולכאורה בלבד יצר רושם כי השליטה בלבנון היא בידי השלטון המרכזי, כמו בכל  מדינה תקינה. בפועל, אירועי מאי 2008 חיזקו וקיבעו את מעמדה של חיזבאללה כקובעת את מדיניות החוץ והביטחון של לבנון, וכבעלת זכות וטו בכל נושא. ההסכם העניק לגיטימיות כלל ערבית לאותה ההסכמה, שכבר נכפתה על המפלגות הלבנוניות על ידי חיזבאללה בעקבות השתלטותה על ביירות במאי 2008. נכון כי ההסכם הביא לרגיעה בלבנון, אבל זה היה שלום במתכונת של היעדר מהומות המתקיים במשטר דיקטטורי. בניגוד להתייחסותו החיובית של מוסא להסכם דוחא בפרק הזה, בפרק האחרון "אחרית דבר" (ראה להלן), בלשון ביקורתית מציין המחבר כי ההחלטות החשובות בלבנון בנושאים פוליטיים, כולל ההחלטה לצאת למלחמה, מתקבלות לא על ידי הממשלה, אלא על ידי חיזבאללה.]

סודאן: פרישת הדרום והמשבר ההומניטארי בדארפור

ב-20 ביולי 2002 חתמו ממשלת סודאן ו"התנועה העממית לשחרור סודאן" (דרום) על פרוטוקול משאקוס (Machakos)  בקֶניה, שזכה להסכמה מצד הליגה הערבית והאיחוד האפריקאי. בין סעיפי הפרוטוקול היה הצורך לערוך משאל עם בדרום סודאן  בו יוחלט על התנתקות האזור או הישארותו בסודאן. בניגוד  לעמדתן של מדינות המערב בראשות ארה"ב שתמכו בפרישתה של דרום סודאן –בתור מצרי ובתור מזכיר כללי של הליגה הערבית, המחבר התנגד לחלוקתה של סודאן. ביולי 2003 ביקר מוסא, ביקור ראשון וחסר תקדים של מזכיר כללי של הליגה הערבית, בדרום סודאן. בביקורו הכריז מוסא על האינטרס של הליגה הערבית  לשמור על אחדותה של סודאן ורצונה החופשי.

בהתאם להזמנת ממשלת קֶניה השתתף מוסא ב-9 בינואר 2005, יחד עם מנהיגים ערבים ואפריקאים בטקס החתימה על הסכם שלום מלא בין ממשלת סודאן והתנועה העממית לשחרור סודאן, שנערך בניירובי. כמו כן חתם מוסא על ההסכם בתור עֵד מטעם הליגה הערבית. לפי ההסכם, במהלך תקופת מעבר שתימשך שש שנים יתקיים שיתוף פעולה בין הצפון לדרום בשלטון סודאן, וג'ון גרנג (Garang), מנהיג התנועה העממית לשחרור סודאן ומנהיג הדרום, יתמנה לסגן ראשון של נשיא סודאן. לאחר שש שנים, ב-9 בינואר 2011 יתקיים משאל עם בדרום בנושא היפרדות מסודאן או הישארות בה. במהלך טקס החתימה על ההסכם צפה מוסא כי הוא יביא לפרישת הדרום מסודאן. עם זאת, סבר המחבר כי אסור להרים ידיים, וכי יש לעשות את מרב המאמצים כדי למנוע תוצאה כזו.

כדי לעודד את הדרום להישאר בסודאן המאוחדת, יזם מוסא תוכנית לגיוס משאבים ממדינות ערב לפיתוחה של דרום סודאן. התוכנית הזו בתחומי פיתוח הכבישים, המים, החשמל והחינוך, אשר הוחל בביצועה, הסתכמה ביותר מ-200 מיליון דולר. ואולם היו נסיבות שפגעו במאמציו של מוסא. ביולי 2005 נהרג גרנג בהתרסקות מטוסו בדרום סודאן, ובמקומו נבחר סילבה קיר מאיארדית (Silva Kir Mayardit). ייתכן, והמחבר מדגיש זאת, שלוּ גרנג היה מאריך חיים, סודאן לא הייתה מתפצלת והסוגייה הייתה נפתרת באמצעות כינון פדרציה או קונפדרציה. מעצמות גדולות ואזוריות גם כן תמכו בפרישת הדרום, בהן ישראל, אשר ראתה בסודאן עומק אסטרטגי של מצרים. במשאל עם שנערך ב-2011 הנשאלים הצביעו בעד הפירוד. המחבר סבור כי יש לצרף את דרום סודאן לליגה הערבית במעמד של משקיפה או אורחת.

כפי שציפה מוסא, הסכם משאקוס (Machakos) מיולי 2002 – אשר פתח את האפשרות לפרישת דרום סודאן –  היווה מקור השראה למרד באזור דארפור. במארס 2003 שתי תנועות חמושות פתחו בדארפור במרד נגד משטרו של עומר אל-בשיר. בתגובה למרד, גייס המשטר מיליציות ערביות בשם גִ'נגַ'וִויד (جنجويد), הידועות באכזריותן, במלחמה נגד המורדים.

בעקבות פרוץ המרד בדארפור, ב-20 במארס 2004 הצהיר מוּקֵש קאפילה (Mukesh Kapila), מתאם האו"ם המיוחד לסודאן, שמיליון בני אדם נתונים לטיהור אתני בדארפור וכי המלחמה בין המיליציות הערביות הנתמכות בידי הממשלה לבין הקהילות האפריקאיות המקומיות מתנהלת לפי שיטת האדמה החרוכה, תוך פגיעה בארגוני סיוע באזור. במערב החל מסע תעמולה חסר תקדים, אשר תיאר את מעשי האיבה בדארפור כרצח העם הראשון במאה ה-21, וכסכסוך בין ערבים לאפריקאים.  מאמציו של מוסא התרכזו בצורך לתאם את הפעילות במשבר דארפור עם האיחוד האפריקאי, כדי למנוע פיצול בין הערבים לאפריקאים, עד כדי פיצולה של יבשת אפריקה כולה בין צפונה הערבי לבין דרומה.

מוסא שיגר משלחמת מטעם הליגה הערבית לסודאן, כדי להגיע לחקר האמת על המצב בדארפור. היא ביקרה בסודאן באפריל-מאי 2004 וערכה פגישות עם שרים ובכירים בממשלת סודאן בחרטום, בנוסף לביקורי שטח בכל שלושת האזורים מהם מורכב דארפור, וסיירה במחנות הפליטים. מסקנת הוועדה הייתה כי בדארפור מתקיימות הפרות חמורות של זכויות האדם מצד כל הצדדים המעורבים בסכסוך. עם זאת, הוועדה שללה מכול וכול את הטענה בדבר "השמדת עם" או "טיהור אתני" באזור. כמחאה על הדוח החליט נשיא סודאן אל-בשיר לא להשתתף בפסגה הערבית בתוניס ב-2004 וכמו כן מתח ביקורת קשה על התערבותו של מזכ"ל הליגה הערבית בענייני הפנים של מדינה החברה בארגון. בניגוד לכך, מוסא סבר כי אסור היה לליגה הערבית להתעלם מהמצב הקשה בדארפור, וכי פרסום הדוח נועד היה לגרום לממשלה בסודאן לפעול במהירות לתיקון המצב בדארפור ולמנוע הטלת סנקציות על סודאן.

המחבר התנגד להטלת סנקציות על סודאן. הליגה הערבית, שהתכנסה בדרג של שרים באוגוסט 2004, תמכה בפעילות משותפת אפריקאית-ערבית לטיפול במשבר בדארפור, כולל השתתפות מדינות ערב בכוח אפריקאי-ערבי שיישלח לדארפור.  בהתאם לקו המדיניות הזה, באוגוסט 2004 נפתחו בבירת ניגריה אבוג'ה שיחות לפתרון המשבר בדארפור בין ממשלת סודאן לשתי תנועות המורדים. מוסא השתתף בפתיחת השיחות, והליגה הערבית השתתפה בצורה פעילה בהן. המחבר נוכח בכינוס בדרג גבוה, אשר התקיים באדיס אבבה בנובמבר 2006, בהשתתפות שרים ממדינות אפריקה בעלות עניין בדארפור ושכנותיה של סודאן (מצרים ולוב). הכינוס הזה הכשיר את הקרקע לפתרון המשבר באמצעות הקמת כוח מעורב אפריקאי ושל האו"ם לשמירת השלום בדארפור.

מוסא, בפגישתו בקהיר עם התובע הכללי של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג לואיס אוקמפו (Ocampo) ב-6 בנובמבר 2006,  ביקש ממנו לא להתמקד בהטלת האשמות על המצב בדארפור בממשלתו של עומר אל-בשיר, תוך התעלמות מהמורדים. דבריו של מוסא השפיעו חלקית על אוקמפו, וב-30 בנובמבר 2006 הוא הוציא פקודות מעצר נגד שלושה מנהיגי מורדים בדארפור באשמת ביצוע פשעי מלחמה. כמו כן במאי 2007 הוציא בית הדין הבינלאומי פקודות מעצר נגד שר סודני ומנהיג מיליציית ג'נג'וויד – וב-14 בילי 2007 נגד אל-בשיר. בעקבות זאת, מוסא שוב נפגש עם אוקמפו וביקש ממנו הסבר על דרישתו לעצור את נשיא סודאן. כמו כן חזר מוסא  על בקשתו לפעול נגד כל מנהיגי הטרור בסודאן ללא הבדל בין הממשלה למתנגדיה. בסוף יולי 2008 נפגש מוסא עם אל-בשיר והתרשם כי נשיא סודאן לא היה מודאג מפקודת המעצר נגדו,  בסברו כי שלטונו יציב ומנהיגי מדינות אפריקה ואסיה יסכימו לקבל את פניו. בעקבות התקדמות לקראת עריכת משפט של בית הדין הפלילי הבינלאומי נגד אל-בשיר, במארס 2009 הביעה מועצת השרים של הליגה הערבית את צערה על המהלך הזה והדגישה את חסינותם של ראשי המדינות, בהתאם לאמנת  וינה משנת 1961. באותו החודש ביקר מוסא בסודאן ושכנע את השלטון לא לעורר איבה כלפיו באמצעות גירוש ארגונים בינלאומיים שפעלו בדארפור.

בשנים הבאות קטאר, בשיתוף פעולה עם הליגה הערבית והאיחוד האפריקאי, פעלו ליישוב המשבר בדארפור. האו"ם הצטרף למאמצים האלה. מוסא, אשר כבר ביקר לראשונה בדארפור ב-2005, בביקורו  בו בפברואר 2010 חנך בו פרויקטים ערביים שנועדו לשקם כפרים ולספק מים, שירותי בריאות  ושירותים סוציאליים. ב-14 ביולי 2011 נחתם הסכם שלום בין ממשלת סודאן לבין "תנועת השחרור והצדק" [של דארפור] בנוכחות הליגה הערבית, האיחוד האפריקאי והאו"ם. ההסכם  נחתם שבועיים לאחר שמוסא סיים את תפקידו כמזכיר הליגה הערבית. (אל-בשיר נותר מבוקש מצד בית הדין הבינלאומי עד עצם היום הזה, גם לאחר מהפכת דצמבר 2018 שהדיחה אותו.)

מוסא דוחה את הטענות לפיהן הליגה הערבית נטתה לטובת ממשלת סודאן במשבר דארפור ובכך איבדה את אפשרותה לשמש מתווכת הוגנת. התוצאות החיוביות –  והן סיום המשבר בדארפור, הישארות האזור חלק מסודאן ושיפור המצב ההומניטארי בו – מוכיחות כי מדיניות הליגה הערבית בסוגיה הזו הייתה נכונה. 

[בניגוד לטענותיו של מוסא, בתיאורו את  הסכסוך בדארפור ניכרת נטייה ברורה לטובת השלטון המרכזי. בתור ערבי, מצרי ומזכיר כללי של הליגה הערבית, המחבר בעצמו הדגיש כי האינטרס העליון שלו היה לשמור על שלמותה הטריטוריאלית של סודאן ואחדותה – ומכאן השמירה על זכויות האדם נדחקה למקום משני, בעוד זכות ההגדרה העצמית עוררה את התנגדותו. בניגוד לטענתו של המחבר, הסכם השלום ביולי 2011 לא שם קץ לסכסוך העקוב מדם בדארפור, שנמשך תוך עליות ומורדות על עצם כתיבת שורות אלה (אוקטובר 2023)].

טיפולו של מוסא בסכסוכים באזורים נוספים: קרן אפריקה, תימן ומגרב

קרן אפריקה  ותימן      מאז הדחתו של שליט סומליה מוחמד סיאד בארה (Barre) [בתעתיק ערבי מחמד סיאד ברי] בינואר 1991, מדינה זו הייתה שרויה בחוסר יציבות ומלחמת אזרחים. ב-2002, חודשים אחדים לאחר היבחרותו למזכיר כללי של הליגה הערבית, יצר מוסא משרה של שליח הליגה הערבית לסומליה במטרה להדגיש את האינטרסים הערביים בארץ זו. למען הבטחת האינטרסים הערביים וליישוב הסכסוכים בין הקבוצות השונות בסומליה, פעל מוסא בתיאום עם   המדינות האפריקאיות השכנות, קניה ואתיופיה.  פלישתה של אתיופיה לסומליה ביולי 2006 הביאה לכינוס הליגה הערבית בנידון, אבל נציגה של סומליה הדגיש, באופן תמוה, כי ההתערבות הזו נעשתה בהתאם להזמנה מצד הממשלה הסומלית. [הכוחות האתיופיים נסוגו סופית מסומליה ב-2009.] הליגה הערבית דאגה להקים את נציגותה בבירת סומליה מוגדישו כבר ב-2008, בתקופה בה היו בעיר רק שגרירויות של לוב, סודאן ותימן. שגריר הליגה הערבית במוגדישו פיקח על הקמת פרויקטים במימון ערבי. מזכירוּת הליגה הערבית השתתפה בהתמודדות עם הבצורת בסומליה ובמשא ומתן בג'יבוטי אשר הסתיים בבחירתו של  שריף שייח' אחמד לנשיא סומליה בינואר 2009.

באפריל 2008 כוחות של אריתריאה השתלטו על אזור מסוים (ראס דומירא)  בג'יבוטי [ג'יבוטי חברה בליגה הערבית מאז 1977 – ואריתריאה לא]. הליגה הערבית שלחה משלחת לחקר המצב באזור הסכסוך, ובעקבות זאת דרשה מאריתריאה להסיג מייד את כוחותיה משטחי הגבול עם ג'יבוטי. בסופו של דבר הסכסוך הזה יושב [ביוני 2010?] באמצעות תיווכה של קטאר. בתור מזכיר כללי של הליגה הערבית פעל מוסא לפיתוח קשרי ידידות עם נשיא אריתריאה, אִסָאיַס אַפְוֶורְקי וביקר בארץ זו פעמים אחדות. עם זאת, אריתריאה בחרה לא להצטרף לליגה הערבית.

הליגה הערבית עקבה בדאגה אחר המצב בתימן ובמיוחד המלחמה בין כוחות הממשלה לבין קבוצת החות'ים, וקיבלה בברכה את הסכם הפסקת האש שנחתם בין שני הצדדים בפברואר 2010. בעיות נוספות שהעיקו על תימן לפני מהפכת 2011 היו העימות מול ארגון אל-קאעידה ותנועה בדלנית בדרום המדינה. בפגישותיו עם בכירים במשטר בתימן הדגיש מוסא את הצורך לשמור אחדותה ויציבותה הפנימית. זה היה המסר שלו גם לנשיא תימן, עלי עבדאללה סאלח, אתו נפגש בעת ביקורו בתימן באוקטובר 2009.

המגרב (המע'רב) הערבי     מוסא פעל להסיר את הרושם המקובל כי הליגה הערבית היא מוסד מצרי. כיוון שמצרים נתפסת כשייכת למזרח הערבי, הוא מינה בשנותיו הראשונות דיפלומטים ממגרב (מערב העולם הערבי) – בתחילה מתוניסיה ואחר כך מאלג'יריה – לתפקיד סגן המזכיר הכללי של הליגה.  למחבר היו קשרים הדוקים עם מנהיגי ארצות המגרב, בהם נשיא תוניסיה זֵין אל-עאבדין בן עלי, נשיא אלג'יריה לשעבר עבד אל-עזיז בּוּתִפְליקה. כמו כן, העריך מאוד את חסן השני מלך מרוקו. לעומתם, שליט לוב קדאפי מתואר כ"התגלמות המוּזרוּת".

ב-11 ביולי 2002 הקימה מרוקו מרכז משמר על האי "לילה", במסגרת מלחמה נגד הגירה בלתי חוקית וסחר בסמים. [האי לילה (בשמו הספרדי פרחיל)   (Perejil)  הוא אי סלעי זעיר השוכן במצר גיברלטר כ-200 מ' מחופה הצפוני של מרוקו וכ-3 ק"מ מהעיר סאוטה (Ceuta) השוכנת במובלעת הספרדית שבצפון מרוקו.]  בתגובה, כוחות ספרדים הונחתו על האי, סילקו את אנשי הביטחון המרוקאים מן האי והניפו בו את דגלי ספרד. ביוזמת מוסא פרסמה הליגה הערבית הודעה בה גינתה את התוקפנות של ספרד וקראה לה לפתוח במשא ומתן עם מרוקו. בעקבות מאמצים דיפלומטיים מצד מדינות ערב, האיחוד האירופי וארה"ב הכוח הספרדי נסוג מהאי ב-20 ביולי, ובכך הוחזר המצב שהיה באי לקדמותו. מוסא בביקורו הראשון במרוקו ב-12-11 באוגוסט 2002 הגיע בסמוך לאי לילה, ולמראה האי התחזק באמונתו שזהו אי מרוקאי במאה אחוז. [המחבר מתעלם מכך שמדובר באי שריבונותו  נותרה שנויה במחלוקת בין ספרד למרוקו.]

מוסא מביע את צערו העמוק על האווירה העצבנית והעכורה שהשתררה בין מצרים לאלג'יריה  ב-2009 על רקע התחרות בין קבוצות הכדורגל של ארצותיהן על הזכות להשתתף במונדיאל בדרום אפריקה ב-2010. המשחק המכריע בין שתי הנבחרות שנערך בסודאן הסתיים בניצחונה של אלג'יריה והיא עלתה למונדיאל. המחבר מאשים גורמים המקורבים לנשיא מובארק בהסלמת התעמולה בין קהיר ואלג'יר בתקופת המשחקים בין שתי הנבחרות ואחרי הפסדה של מצרים. מוסא, במאמץ  להרגיע את הרוחות, התקשר למנהל המודיעין הכללי של מצרים, עומר סולימאן. האיש – בדומה לשר החוץ המצרי, אחמד אבו אל-רייט [בתעתיק אל-ע'יט] – לא היה מרוצה מהתנהלותה של מצרים בנידון, ומסר כי הוא נמצא בקשר מתמיד עם המודיעין האלג'ירי כדי למנוע החמרת המצב. במקביל, ביקש מוסא מקדאפי להתקשר לנשיא בותפליקה, וכמו כן ביקש להגיע לאלג'יריה כדי להיפגש עם בותפליקה ולשים במהירות קץ למשבר המצרי-אלג'ירי. בקשתו להגיע לאלג'יריה כעת נדחתה בנימוס רב מהצד האלג'ירי. בסופו של דבר, המאמצים של עומר סולימאן ומוסא תרמו בהדרגה להפגת המתיחות בין מצרים לאלג'יריה.  

מאוריטניה קיימה קשרים דיפלומטיים מלאים עם ישראל החל מאוקטובר 1999, ובכך הצטרפה למצרים וירדן – ואולם מצרים וירדן נקטו בצעד הזה  לאחר החזרת שטחים כבושים. מוסא, זמן קצר לאחר התמנותו למזכיר כללי של הליגה הערבית, בתקופה בה האינתיפאדה הפלסטינית הייתה בשיאה, יזם ב-19 במאי 2001 קבלת החלטה על ידי מועצת הליגה הערבית בדבר הפסקת "הקשרים הערביים" עם ישראל. בניגוד להחלטה הזו, ב-22 במאי 2001 ביקר שר החוץ המאוריטני בישראל. ב-24 במאי ערך מוסא מסיבת עיתונאים בה אמר כי ביקורו של שר החוץ המאוריטני בישראל מנוגד לקונצנזוס הערבי בנוגע לניתוק כל הקשרים המדיניים עם "המדינה העברית". אף על פי כן, המשיך הנשיא מְעָאוִויָה וּלְד סִידְאַחְמָד טָאיָיע [בתעתיק מעאויה ולד טאיע] בקיום קשרים עם ישראל: בספטמבר 2002 הוא נפגש עם שר החוץ הישראלי שמעון פרס ביוהנסבורג (בפסגת כדור הארץ), ובאוקטובר 2002 ביקר פרס במאוריטניה. ההתנגדות העממית הרחבה במאוריטניה לקיום הקשרים עם ישראל הייתה אחת הסיבות החשובות (נוסף לרצון בדמוקרטיה) להפלת שלטונו של ולד טאייע בהפיכה צבאית באוגוסט 2005 [בספר בטעות ב-2008].

בעקבות ההפיכה, מוסא ניסה בדרכים דיפלומטיות לקדם כינונו של משטר דמוקרטי במאוריטניה. הוא פרסם הודעות שקראו לכבד את זכויות האדם, שלח שליח מטעם הליגה הערבית שנפגש עם המפלגות השונות במאוריטניה וביקר בעצמו בה פעמים אחדות ונפגש עם מנהיגיה. ואכן, ב-2007 נערכו בחירות דמוקרטיות במאוריטניה ועלה לשלטון נשיא נבחר. ואולם באוגוסט 2008 התחוללה הפיכה. אחריה חזר  מוסא לפעול בדכים דיפלומטיות להידוש הדמוקרטיה, בהדרגה שבה מאוריטניה למסגרת חוקתית, וביולי  2009 נערכו בה בחירות לנשיאות בפיקוח בינלאומי והליגה הערבית. [במארס 2010 ניתקה מאוריטניה את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל.]

פיתוח מוסדות הליגה הערבית וקשריו הבינלאומיים של העולם הערבי       

ביוזמתו של מוסא, באמצע העשור של תקופת כהונתו החלו לפעול שני מוסדות חדשים המסונפים לליגה הערבית והם הפרלמנט  הערבי ומועצת השלום והביטחון הערבית. ב-2005 בפסגת אלג'יר הכניס המחבר תיקונים מהותיים באמנת הליגה, כדי להקל על תהליך קבלת החלטות. הכלל של קבלת החלטות בקונצנזוס הוחלף בהסכמה, ואם זו לא הושגה נערכה הצבעה ברוב של שני שלישים בסוגיות מהותיות וברוב פשוט בסוגיות פרוצדורליות. השינויים האלה נכנסו לפועל החל מספטמבר 2007, לאחר שאושרו על ידי חברות הארגון.

על מנת להשיג תמיכה בשינויים הרדיקליים האלה פעל המחבר על בסיס המכנה המשותף הנמוך ביותר בין מדינות ערב. הפרלמנט הערבי הוקם על בסיס שוויון בייצוג – ארבעה נציגים לכל מדינה  – בהנחה כי בכך אף אחד לא יראה סיבה להתנגד להצעתו. כמו כן הציע כי מועצת השלום והביטחון הערבית תהיה כפופה למועצת שרי החוץ של הליגה הערבית – שוב כדי למנוע הסרת הצעתו מסדר היום כבר מתחילתה. הוא סבר כי עצם הנחת התשתית היציבה בדמות הרפורמות שביצע, חשובה ביותר, בעוד המשך התפתחות המוסדות שכונן ותיקונם יתבצע בהתאם להתפתחויות במאה ה-21.

 במסגרת תפקידו כמזכ"ל הליגה הערבית פעל מוסא לחיזוק הקשרים הערביים עם שאר העולם. מקום חשוב ייחס המחבר לפיתוח הקשרים עם מדינות אפריקה, ולצורך זה הקים קבוצה של מומחים, שחקרה את הנושא והגישה לו המלצות. בתקופת כהונתו, כאמור, התקיים שיתוף פעולה  בין הליגה לאיחוד האפריקאי בנושא יישוב סכסוכים ביבשת האפריקאית, כמו הסכסוך בדארפור. לאור העלייה בכוחה הכלכלי של אסיה, פעל המחבר לפיתוח הקשרים בין העולם הערבי ליבשת הזו. ביוזמתו ב-2004 הוקם פורום  לשיתוף פעולה ערבי-סיני, שכלל שיתוף פעולה בתחום הכלכלי, התרבותי ותיאום בנושאים בינלאומיים. בדצמבר 2008 הוקם פורום לשיתוף פעולה ערבי-הודי, ובדצמבר 2009 פורום כלכלי ערבי-יפני.

מוסא ייחס חשיבות רבה לשיתוף פעולה ערבי-אירופי. שיתוף פעולה זה הגיע לפסגה בפברואר 2008 בכינוס ועידה ראשונה ערבית-אירופית במלטה בדרג של שרים בהשתתפות מדינות הליגה הערבית ומדינות האיחוד האירופי.

מוסא נאבק למען שדרוג מעמדה של הליגה הערבית בקבוצת המדינות הים תיכוניות החברות ב"הצהרת ברצלונה" – פורום שהוקם ב-1995. הליגה הערבית הוזמנה להשתתף בקבוצת המדינות הזו, אך במעמד של משקיפה ובלי השתתפות במנגנונים שלה. ביולי 2008 נערכה פסגה ראשונה של "הארגון למען הים התיכון". מוסא הוזמן להשתתף בו, אבל שני יושבי הראש, הנשיאים ניקולא סרקוזי (נשיא צרפת) ומובארק, לא אִפשרו לו לשאת נאום. בעקבות זאת, מוסא אסף את ניירותיו ועזב את אולם הוועידה. בהשפעת צעדו הדרמטי, הוזמן מוסא לשיחה עם סרקוזי, שיחה בה השיג את מבוקשו: השתתפות מלאה של הליגה הערבית בפגישות הארגון בכל הדרגים, ושל מזכיר הליגה – בדרג פסגה. ואולם בשנים הבאות מעמדו של ארגון מדינות הים התיכון ירד וכינוס ועידת הפסגה שלו שתוכננה להיערך בשנת 2010 נדחתה.

פרק קצר מאוד, שתי פסקאות בלבד, מקדיש מוסא לשיתוף פעולה בין הליגה הערבית לרוסיה. המחבר מציין את חשיבותה של רוסיה כחברה קבועה במועצת הביטחון, כמעצמה גרעינית וחברה ברביעייה הבינלאומית בשאלת פלסטין. ב[פברואר] 2007  ביקר מוסא ברוסיה בתוארו כמזכ"ל הליגה הערבית, בהזמנה מוולדימיר פוטין, נשיא רוסיה [במקור בטעות ראש הממשלה דאז]. במהלך הביקור הוחלט להמשיך בקשרי הידידות בין הליגה לרוסיה. ראש ממשלתה הקודם של רוסיה [בתקופת בוריס יֶלְצין], יבגני פְּרימַקוֹב [ערביסט במקצועו], מילא תפקיד חשוב בהמשך פיתוח הקשרים האלה [אין פירוט].

בניגוד לפרק הקצר על רוסיה, הפרק על קשרי הליגה עם ארה"ב ארוך. בתור מזכיר הליגה הערבית לא שינה מוסא את עמדתו, מזו בה החזיק בתור שר החוץ, בדבר חשיבות השמירה  על קשרים חיוביים בין מדינות ערב למעצמה הגדולה היחידה בעולם, ארה"ב. המחבר סבור כי את  חילוקי הדעות בין הערבים לארה"ב בנושא הבעיה הפלסטינית והסכסוך הערבי-ישראלי, יש לנהל בתבונה, ולא להביא להחמרתם וליציאה מכלל שליטה, במיוחד בתחום התקשורתי. (כללים אלה   צריך לנקוט גם בטיפול ב"עסקת המאה" ממארס 2020 של הנשיא דונלד טראמפ.) במקביל, על הערבים לדבוק בעמדתם בשאלת פלסטין שבאה לביטוי ביוזמת הליגה הערבית משנת 2002. מדיניותה של ארה"ב לא בהכרח נוגדת את האינטרסים הערביים. ראוי לציין כי במציאת הסדר בעיראק, לאחר פלישתה של ארה"ב לארץ זו, נוצר אינטרס משותף בין הליגה הערבית לוושינגטון בדבר שמירתה של עיראק על זהותה הערבית והיקלטותה מחדש בליגה הערבית.

המחבר פעל לחיזוק הקשרים בין מדינאים ואנשי עסקים אמריקאים לבין הליגה הערבית, תוך היעזרות בקהילה הערבית בארה"ב. למען מטרה זו בספטמבר 2003 נערך פורום דטרויט. הפורום הזה הביא להקמת "המוזיאון הלאומי של הערבים האמריקאים", מוזיאון ראשון מסוגו בארה"ב שהציג את התרבות של הקהילה הערבית האמריקאית. המוזיאון נפתח במאי 2005 בהשתתפותו של המחבר. ביוני 2006 התקיים פורום יוסטון, בו נשא המחבר את הנאום הראשי והשתתף בשני סמינרים תחת הכותרות "האסלאם הפוליטי והדמוקרטיה" ו"תפקיד הערבים האמריקאים בעיצוב עתיד הקשרים הערבים-אמריקאים".

מוסא הקדיש מאמצים גם לפיתוח הקשרים בין הליגה למדינות אמריקה הדרומית. במאי 2005 נערכה בברזיליה ועידת פסגה ראשונה בין מדינות ערב ומדינות אמריקה הדרומית. הליגה הערבית פתחה נציגויות בברזיליה ובבואנוס איירס.

עתיד הארגון האזורי – ליגת מדינות בִּשְכֵנוּת לערבים (رابطة دول الجوار العربي)

בעת שנערכה ועידת הפסגה הערבית בעיר סירת [בתעתיק סִרְת] (לוב) במארס 2010  הציע מוסא להקים "ליגת מדינות בִּשְכֵנוּת לערבים". מטרת היוזמה הייתה להפוך את העולם הערבי למרכז כובד אזורי בעל יכולת למשוך אליו את המדינות המקיפות אותו ולכונן יחסים עימן על בסיס אינטרסים הדדיים ומשותפים בתחומי הביטחון, הכלכלה והתרבות. עם זאת, לא הייתה מטרת היוזמה להקים ארגון אזורי חדש אשר יכלול בתוכו את המדינות השכנות של הערבים. [בסתירה מסוימת לגרסה הזו המופיעה בספרו שפורסם ב-2020 –  בנוסח נאומו המדויק בסירת המובא באותו הספר, תוכניתו נועדה לכלול את המדינות השכנות של הערבים "בליגה (رابطة)  אזורית עם ליגת המדינות הערביות" (עמ' 533) – כלומר משתמע כי מדובר ביצירת ארגון חדש, על אף שהוא לא יחליף את הליגה הערבית.]  המחבר מציין כי הרעיון להקים את ליגת המדינות בשכנות לערבים לא היה חדש אצלו: רעיון דומה הוא כבר העלה ופרסם באוקטובר 1998 ב"אל-אהראם וויקלי".

יוזמתו של המחבר לכונן ליגה של מדינות שכנות לערבים שאבה השראה מניסיונות באזורים שונים בעולם, כמו האיחוד האירופי אשר כונן קשרים עם מדינות שכנות. מוסא לא הוציא לגמרי מכלל אפשרות כי התוכנית לכונן יחסים מיוחדים עם המדינות השכנות של העולם הערבי תכלול גם את ישראל. בנוסח נאומו שנשא מוסא בוועידת הפסגה בסירת, כפי שמובא בספרו, נאמר: "אין לה [לישראל] מקום בפורומים שלנו כל עוד היא...לא תסכים לקיומה של מדינה פלסטינית ריבונית ולא תיסוג מהאדמות הערביות הכבושות ולא תכבד את הזהות הערבית של ירושלים...על כן, אין מקום לישראל בליגה האזורית המוצעת כל עוד לא תשתנה" (עמ' 534). ליוזמתו של המחבר היו שלוש מטרות עיקריות. מטרה ראשונה, ליצור גוש של מדינות ערב בסכסוך עם ישראל.

מטרה שנייה הייתה לפתוח את הדלת בפני דיאלוג ערבי-איראני וערבי-תורכי, נוסף לדיאלוג ערבי-תורכי-איראני, על מנת לנעול את הדלת בפני הסכסוך העדתי באזור. מטרה שלישית הייתה להתחיל בתהליך אזורי רחב שיכלול את הים התיכון, הים האדום עד לחופי המפרץ הערבי ומי האוקיינוס ההודי.

יוזמתו של המחבר להקמת ליגת מדינות בשכנות לערבים נתקלה בתגובות שליליות מצד מדינות ערב, ובראש וראשונה מצד הנשיא מובארק. מובארק לא טרח להסביר את התנגדותו ליוזמה, והסתפק בטענה כי היא תסב נזק. לאור אי הסכמה ליוזמה, בהודעה בסיום ועידת הפסגה בסירת דובר רק על חשיבות פיתוח הקשרים בין הליגה הערבית לבין המדינות האזוריות השכנות. העיכוב ביישום היוזמה הזו והאביב הערבי בשנת 2011 הפכו את יוזמת המחבר לבלתי אקטואלית.

המהפכה נגד קדאפי: פעילות הליגה הערבית להגנה על העם הלובי (2011)

התפטרות מובארק    מוסא לא צפה מראש את מלוא הזעזועים והתפרצויות הגעש הפוליטיים שעתידים היו להתחולל בעולם הערבי ב-2011. האירועים החלו בתוניסיה באמצע דצמבר 2010, כאשר רחובות העיר המו בתושבים נזעמים ובראשם הצעירים שדרשו פתיחות פוליטית וצדק חברתי – אירועים אשר אילצו את נשיא תוניסיה, זֵין אל-עאבדין בן עלי לִגְלוֹת לערב הסעודית.

ב-19 בינואר 2011 מוסא היה בשארם-א-שייח' כדי לפתוח ועידת פסגה כלכלית ערבית, בהשתתפות מספר גדול של מלכים ונשיאים, בחסות נשיאותו של נשיא מצרים חוסני מובארק. כאשר מוסא בלוויית מובארק פנה ללכת לאולם הוועידה, עיתונאית ביקשה ממובארק לשמוע את דעתו על מה שאירע בתוניסיה. מובארק השיב בשקט ובביטחון רב: "תוניסיה דבר אחד – בעוד מצרים דבר אחר" (עמ' 417). הערתו של מובארק הרגיזה את מוסא ועוררה אותו בנאומו בפני באי הוועידה להגן על האזרחים הערבים. אמר מוסא: "מה שהתרחש בתוניסיה אינו רחוק מהאולם בו אנו יושבים כעת" (דבריו הוקלטו וניתנים להשגה). בציטוט נוסף של המשפט הזה, המופיע בהקדמה לספרו, מוסיף מוסא כי בהשמיעוֹ "הצבעתי לרוחב  האולם אשר כלל מלכים, אמירים וראשי כל המדינות הערביות או מי שייצג אותם". הוא המשיך: "הנפש הערבית שבורה כתוצאה מעוני, אבטלה וירידה כללית בנתוני הצמיחה בארצות ערב... הנפש הערבית שבורה כתוצאה מבעיות פוליטיות אשר אנו לא יכולנו לפתור אותן" (עמ' 417). כאשר לאחר נאומו חזר מוסא לבמת הנשיאות, הוא ציפה ממובארק לדברי תוכחה על דבריו, אבל להפתעתו, הנשיא המצרי רק שאל אותו האם אפשר לשתות קפה על הבמה. מוסא השיב, כמובן, והזמין קפה שחור לנשיא ולעצמו. בסיום הישיבה דיברו אתו שרים מצרים אחדים, בהם שר החוץ אחמד אבו אל-רייט, אשר הוכיחוּ אותו על כך שאמר את דבריו בישיבה משודרת ובשעה שמתנהלת פעילות לקראת ההפגנה המתוכננת  במצרים ב-25 בינואר 2011.

באותו הזמן הרגיש מוסא כי "דבר גדול עומד להתרחש" וכי "מהפכת תוניסיה לא הייתה לשווא, וכי יהיה לה הד חשוב" (עמ' 418). ראשי המשטר במצרים ובמיוחד הנשיא מובארק סברו כי יום ההפגנות של ה-25 בינואר יגיע ויחלוף וכי הצבא והמשטרה תומכים בו. ואולם המציאות הייתה שונה. הפגנות ה-25 בינואר הביאו לבסוף לנפילת משטרו של מובארק ב-11 בפברואר 2011 ולהעברת השלטון לכוחות החמושים.

מהפכת העם הלובי נגד קדאפי     מהפכה נגד משטרו של מועמר אל-קדאפי [בתעתיק מעמר אל-קד'אפי]  בלוב החלה בהפגנות בעיר בנגאזי ב-15 בפברואר 2011. ב-22 בפברואר נשא קדאפי נאום בו הבטיח למגר את המפגינים אותם תיאר כ"מכורים לסמים" ו"חולדות". בערב יום נאומו של קדאפי ב-22 בפברואר, כינס מוסא את מועצת הליגה הערבית בדרג של הנציגים הקבועים, כיוון שדחיפות הנושא לא אִפשרה כינוס בדרג של שרים שהיה מצריך ימים אחדים. ביוזמתו פרסמה הליגה  הערבית החלטה שגינתה את הפשעים נגד המפגינים וקראה להפסקה מיידית של הפעולות האלימות, לניהול דיאלוג לאומי ולהיענות לדרישות הלגיטימיות של העם הלובי, כיבוד זכותו לחופש, להפגנה ולהבעת דעתו, וזאת כדי למנוע שפיכות דם ולשמור על שלמותה הטריטוריאלית של לוב. כמו כן החליטה הליגה הערבית על הפסקת השתתפות משלחות של לוב בכינוסים של מועצת הליגה הערבית וכל הארגונים והמנגנונים השייכים לה, עד להיענות השלטון בלוב לדרישות שצוינו לעיל. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות הליגה הערבית בה פרסמה מועצתה החלטה  כזו בתגובה על מצב הפנים באחת מחברות הליגה.

ב-2 במארס 2011 החלה ישיבה של מועצת הליגה הערבית בדרג של שרי חוץ. הייתה זו הישיבה הראשונה בדרג שרים מאז פרוץ המהפכות הערביות. ניתן היה להבחין בדאגה על פניהם של רוב השרים, שלא היו בטוחים אם יוכלו להשתתף בכינוס הבא של הליגה, והיה והמהפכה תתפשט לארצותיהם. בבדיחה שנפוצה ברשתות חברתיות, צוין כי הפסגה הערבית הבאה תהיה פסגת הכרויות, כיוון שבעקבות המהפכות ראשי המדינות יוחלפו. 

מוסא בנאומו בישיבה ציין כי מדובר במהפכות "לבנות", כיוון שאינן תוקפות אף אחד, אלא מותקפות. עוד אמר כי האומה ערבית קיבלה החלטה שלא תישאר כפופה לפקודות, אלא "החליטה ליטול את ניהול ענייניה בידיה במסגרת  דמוקרטיה, ודחיית דיקטטורה" (עמ' 427). מועצת הליגה הערבית בדרג השרים חזרה על ההחלטות שקיבל המוסד הזה ב-22 בפברואר בדרג של נציגים קבועים (הצורך להיענות לדרישות הלגיטימיות של המפגינים ולהפסיק השתתפות משלחתה של לוב בכינוסי הליגה) בשתי תוספות חשובות: "דחייה מוחלטת של כל צורות ההתערבות הזרה בלוב"; ו"לנקוט בהטלת איסור טיסה [מעל לוב], תוך תיאום בין הליגה הערבית לאיחוד האפריקאי בנושא הזה" (עמ' 428). איסור הטיסה נועד להגן על המפגינים מפני שימוש בחיל האוויר לדיכוים.

ב-10 במארס התכנסה מועצת השרים של "המועצה לשיתוף פעולה של מדינות המפרץ [הערבי]", אשר קבעה כי המשטר הנוכחי בלוב בלתי חוקי וקראה למועצת הביטחון של האו"ם "להטיל איסור לטיסה מעל לוב כדי להגן על האזרחים". ב-12 במארס 2011 נערך כינוס חירום של מועצת הליגה הערבית בדרג של שרים, לפי בקשת איחוד האמירויות. זאת במטרה להביא את הליגה הערבית לפרסם החלטה הדומה בעיקרה לזו שהתקבלה על ידי מדינות המפרץ. בישיבה סגורה של הליגה הערבית באותו היום, ה-12 במארס, אמר מוסא כי בגיבוש עמדה כלפי המצב בלוב על הליגה הערבית לקחת בחשבון את החלטות המועצה לשיתוף פעולה של מדינות המפרץ, בהיותן חלק חשוב מהליגה הערבית. נציג סוריה (שהיה שגריר סוריה בליגה הערבית, ולא שר) טען כי הטלת אזור אסור לטיסה תכלול בהכרח הפצצת בסיסים להגנה אנטי אווירית, שפירושה התערבות צבאית זרה בלוב, וכי ההחלטה שתקבל הליגה הערבית חייבת לקחת בחשבון את ההתנגדות המוחלטת להתערבות זרה בלוב בכל צורותיה. הוא סיכם כי אסור לליגה הערבית לקבל החלטה שתעניק מעטה של חוקיות להתערבות זרה כזו. נציג ערב הסעודית, שר החוץ סעוד אל-פייסל רמז בצורך בהתערבות זרה, כיוון שמדינות ערב אינן מסוגלות להפסיק את הטבח נגד האוכלוסייה האזרחית בלוב.

להחלטה שפורסמה בסיום הכינוס הסתייגו בכתב סוריה ומאוריטניה, ואלג'יריה הסתייגה בעל פה. בהקדמה להחלטה צוין הצורך להפסיק את הפשעים נגד העם הלובי, להסיג את כוחות השלטון מן הערים והאזורים אליהם נכנסו, ולהבטיח את זכותו של העם הלובי להגשים את דרישותיו ולכונן את מוסדותיו במסגרת דמוקרטית. כמו כן דוּבּר על "דחיית כל צורות ההתערבות הזרה בלוב, תוך הדגשה שהיעדר נקיטת הצעדים הדרושים לשים קץ למשבר הזה תוביל להתערבות זרה בענייני הפנים של לוב" (עמ' 444). ההחלטה כללה, בין היתר,  קריאה למועצת הביטחון "לאכוף מייד אזור אסור לטיסה על תנועת התעופה הצבאית הלובית... כצעדי מנע שיאפשרו לספק הגנה לבני העם הלובי והמתגוררים בלוב מקרב לאומים שונים" (עמ' 445).

בשיחה עם שרת החוץ האמריקאית הילרי קלינטון בקהיר, אשר התקיימה ב-15 במארס 2011, הסביר מוסא לקלינטון  את הקונספציה הערבית בנושא איסור הטיסה מעל לוב, לפיה לא יותקפו מטרות קרקע בין אם צבאיות או אזרחיות. ב-17 במארס 2011  קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את ההחלטה מס' 1973. מוסא ממקום מושבו בקהיר עקב בתשומת לב רבה אחר הדיונים בהחלטה הזו, אשר התירה לחברי האו"ם לנקוט "בכל האמצעים הדרושים" להגנה על האזרחים בלוב. הביטוי "בכל האמצעים הדרושים" עורר את התנגדותו אותה הביע בשיחת טלפון  לנציג הקבוע של לוב באו"ם, עבד אל-רחמן שלקם  (Shalgham), בנימוק כי הביטוי הזה יפתח פתח להתערבות זרה. לעומתו שלקם, אשר התנגד למשטרו של קדאפי, סבר כי דווקא הביטוי הזה יציל את העם הלובי ובמיוחד את הריסת בנגאזי מידי קדאפי. לדברי שלקם, לאחר ויכוח מרוט עצבים עם מוסא, הוסכם להוסיף משפט להחלטת מועצת הביטחון [באותה הפִּסקה בה דוּבר  על נקיטת "כל האמצעים הדרושים"]  בדבר "הוצאה מכלל אפשרות  של כוח כיבוש זר בצורה כלשהי על חלק כלשהו מאדמות לוב". הפִּסקה הזו הרגיעה, לדברי שלקם, את המזכיר הכללי של הליגה הערבית.

נשיא צרפת ניקולא סרקוזי קרא לכינוס ועידת פסגה אירופית-ערבית-אפריקאית ב-19 במארס 2011 בצרפת בנוכחות מזכ"ל האו"ם באן קי מון. הפסגה הזו הוקדשה לטיפול במצב בלוב לאור החלטת מועצת הביטחון 1973 בנושא אכיפת אזור אסור לטיסה מעל ארץ זו. המחבר שקל להחרים את הכינוס הזה, כיוון שהתעוררו בו ספקות לגבי כוונות מדינות המערב כלפי לוב ובראש וראשונה המזמין לוועידה [אשר עמד בראש התומכים בהתערבות צבאית בלוב], ואולם הוא החליט  לבוא כדי שיוכל להציג את עמדתו בפורום החשוב הזה. נאומו של סרקוזי בפתיחת הוועידה הרגיז את מוסא כיוון שהצביעו על רצונו לחרוג מעבר למנדט של החלטת 1973: הוא דיבר על נכונות כוחות האוויר שלו לתקוף מטרות על הקרקע.

לאחר סיום נאומו של סרקוזי, הוא נתן את זכות הדיבור למזכיר הכללי. סרקוזי התכוון כנראה למזכיר הכלל של האו"ם, אבל מוסא, לנוכח רוגזו על נאומו של נשיא צרפת ורצונו להשיב, סבר כי הפנייה מופנית כלפיו בתור המזכיר הכללי של הליגה הערבית. בנאומו אמר מוסא כי ההחלטה מס' 1973 מכוונת להגנה על האזרחים בלוב "ואינה תומכת בפלישה כלשהי לארץ הערבית הזו העצמאית והריבונית". מוסא ביקש מכל הצדדים לא לחרוג מעבר להחלטת מס' 1973 המגבילה את הפעולות הצבאיות על אדמת לוב באיסור פעילות אווירית מצד כוחותיו של קדאפי. כמו כן הדגיש מוסא כי החלטת מועצת הביטחון אינה מקנה לאף צד זכות חוקית לפלוש או לכבוש את לוב. בהמשך הוועידה התרשם מוסא כי עבור מספר מדינות גדולות [ארה"ב, צרפת ובריטניה]  סוגיית ההגנה על האזרחים בלוב הייתה בבחינת סוס טרויאני להתערבות צבאית בה.

ואכן, עוד לפני שהספיק מוסא לחזור מפאריס לקהיר, ב-19 במארס 2011 החלו מטוסי קרב צרפתיים להפציץ מטרות הגנה  [אווירית] של לוב, ממוקמות על הקרקע, ובהמשך הצטרפו בריטניה וארה"ב להפצצות מהאוויר. בתגובה הצהיר מוסא כי ההפצצות נוגדות את המטרה של כינון אזור אסור לטיסה מעל לוב שנועד להגן על אזרחים, בכך שהן פוגעות באזרחים נוספים. המחבר דוחה את הטענות שנפוצו בכלי התקשורת המערביים לפיהן התנגדותו להפצצות בלוב נבעה מצורכי פנים: כוונתו של מוסא להציב עצמו כמועמד בבחירות לנשיאות בארצו. מוסא מדגיש כי הייתה לו מטרה אחת מאחורי התנגדותו להפצצות: להגן על האזרחים בלוב. עוד מוצא מוסא לנכון לציין כי בעוד מדינות המערב הודיעו בגלוי על מטרתן להביא לשינוי המשטר בלוב, החלטת מועצת הליגה הערבית שהתכנסה ב-12 במארס 2011 לא הסירה את החוקיות מעל משטרו של קדאפי.

בהחלטה 1973 נכללו פסקאות בדבר תפקיד המזכיר הכללי של הליגה הערבית לפקח על ביצוע אכיפת אזור אסור לטיסה. אבל מוסא סירב להשתתף בכל פורום למעקב אחר הנעשה בלוב, כמו ועידות פסגה אירופיות ובינלאומיות, לאחר שנתגלה השימוש הכוזב בהחלטת 1973. הוא הסתפק בשליחה לפורומים האלה נציג מטעמו. מוסא מציין בקצרה כי ב-24 וב-25 במארס 2011 השתתפו מטוסים של קטאר ואיחוד האמירויות בביצוע החלטת מועצת הביטחון להטיל אזור אסור לטיסה מעל לוב. [מוסא לא הביע התנגדות פומבית לפעולות האלה, שלמעשה נועדו לתת לגיטימיות ערבית להתערבות של מעצמות מערביות בלוב.]

[בניגוד לטענת מוסא, נראה כי החלטות הליגה הערבית מ-12 במארס לא הוציאה מכלל אפשרות התערבות צבאית למיגור משטרו של קדאפי. כאמור, "המועצה לשיתוף פעולה של מדינות המפרץ" קבעה כי המשטר בלוב בלתי חוקי. כמו כן, רוב מדינות הליגה הערבית תמכו בפעולה הצבאית של מעצמות המערב למיגור שלטונו של קדאפי (מלבד סוריה, אלג'יריה ומאוריטניה). כזכור, בפרק העוסק בסדאם חוסיין, המחבר מציין בעצמו, כי לסדאם חוסיין, בדומה לקדאפי, לא היו ידידים אמיתיים בעולם הערבי, ואחדים שמחו בנפילתם. עמדתו של המחבר  נגד ההתערבות הזרה בלוב שיקפה מן הסתם את השקפתו הפטריוטית הערבית וכנראה גם נועדה לקדם את האמביציות הפוליטיות שלו. מוסא התמודד בבחירות לנשיאות במצרים שנערכו במאי 2012. אמונתו  בדמוקרטיה, אך גם  קידום שאיפותיו הפוליטיות,  עמדו מאחורי תמיכתו בדמוקרטיה בעולם הערבי בשנת 2011. בתקופת התבססות משטרו של עבד-אל-פתאח א(ל)-סיסי במצרים ויתר מוסא למעשה על הדמוקרטיה.]

סיום

בהתקרב שנת 2011 והיא השנה העשירית לכהונתו כמזכיר כללי של הליגה הערבית, לאחר שהשלים שתי כהונות שלמות בתפקיד הזה, הצהיר מוסא רשמית כי אינו מעוניין להאריך את כהונתו לתקופה שלישית. ב-27-26 במאי 2011 –  כחודש לפני סיום תפקידו של מוסא כמזכיר כללי של הליגה הערבית ב-23 ביוני –  נערכה פסגת מדינות G-8   בצרפת. הייתה זו הפעם הראשונה שבה פורום המדינות האלה הזמין את המזכיר הכללי של הליגה הערבית להשתתף בפסגה. היה בכך ביטוי ברור לשדרוג מעמדה של הליגה הערבית, מצב שאִפשר למזכיר הכללי של הליגה לשוחח ישירות עם ראשי שמונה המדינות החשובות שניהלו את העולם.

אחרית דבר: הערות לגבי המצב באזור בסוף העשור השני של המאה ה-21

לדעת מוסא, ההיבטים השליליים בהסכם הגרעין בין איראן למעצמות משנת 2015 הם שלא טיפל בממד האזורי של שאלת הגרעין, קרי בהמשך אחזקתה של ישראל בנשק גרעיני. כמו כן, ההסכם שחרר את ידיה של איראן לפעול באזור. מדיניותה של איראן מכוונת להעצים את הסכסוך בין השיעים לסונים. איראן מתגאה בהשפעתה הגדולה בארבע ארצות ערביות [עיראק, סוריה, לבנון ותימן]. התבססותה של איראן בעיראק היא טעות אסטרטגית גדולה. המחבר נותן להבין כי התבססות זו מעוררת מרחץ דמים, מחלישה את הערבים ומשרתת את ישראל. עיראק עתידה לחזור למעמדה האובייקטיבי החשוב באזור, וכמו שהיה קץ לפלישה האמריקאית, גם להתבססות האיראנית בעיראק יהיה סוף.

למוסא הערות אחדות על המצב בלבנון.  המחבר רואה בחיוב את ההתקוממות הלבנונים  בשנת 2019, כְּמֶסר של התחדשות ומודרניזציה, ודרישה לשינוי רדיקאלי ביחס לשלטון העדתי עליו התבססו השחיתות והפיגור החברתי. ההתקוממות בלבנון עשויה להוות מקור השראה לעולם הערבי. המצב הפוליטי, הכלכלי והחברתי בלבנון מתפורר וכאוטי. זאת כיוון שהמדינה אינה שולטת על ההחלטות הפוליטיות ולא על ההחלטה לצאת לפעולה צבאית – החלטות שנמצאות בידי חיזבאללה. מקור סמכות החלטותיה של חיזבאללה, כפי שאמר המזכיר הכללי שלה, הוא בטהראן. פירוש הדבר שההחלטות האלה, בכללותן, אינן מתקבלות לאור האינטרסים הערביים שנקבעות על ידי הערבים. עם זאת, המחבר סבור כי לאור חשיבותה האובייקטיבית של איראן, חשוב לקיים איתה דיאלוג.

תורכיה שואפת ליטול על עצמה את תפקיד מנהיגת האזור באמצעות "האסלאם המתון" [מירכאות כפולות במקור] ובשיתוף פעולה עם האחים המוסלמים במצרים. פירוש הדבר שֶעל מצרים לעזוב את זירת המזרח התיכון כמנהיגה שאינה שנויה במחלוקת, תוך מתן אפשרות לה להצטרף  ל"אסלאם המתון"  בתור נספחת לתורכיה. המחבר מאשים את תורכיה ב"פלישה ללוב" [הכוונה לתמיכתה הצבאית של תורכיה בממשלה הלובית בטריפולי נגד השלטון המתחרה שמרכזו בבנגאזי].  עם זאת, בדומה לתמיכתו בקיום דיאלוג עם איראן, המחבר דוגל בקיום דיאלוג עם תורכיה – במקום התנגשות עימה –  לאור חשיבות מעמדה באזור. [מתחילת העשור השלישי של המאה ה-21 מדיניותה של תורכיה כלפי מצרים השתנתה והיא פעלה להתפייס עימה].

המחבר סבור כי על מנת להשיג יציבות באזור על מצרים להגיע לאיזון אסטרטגי  עם איראן ותורכיה [עם כל אחת בנפרד?]. אם יהיה שיתוף פעולה אסטרטגי בין מצרים לסעודיה, המצב באזור יתהפך לטובת האינטרסים הערביים.

בעקבות הסכמתה של איחוד האמירויות הערביות לנרמל את הקשרים עם ישראל בקיץ 2020 והאפשרות כי מדינות אחרות במפרץ ילכו בעקבות האמירויות [כפי שעשתה בחריין], ב-16 באוגוסט 2020 פרסם עמר מוסא תוספת לספרו. לנוכח התפשטותה של איראן  באזור ושאיפותיה של תורכיה, ישנם גורמים בעולם הערבי  הסבורים כי ישראל היא פחות מסוכנת מאיראן או מתורכיה, והושטת יד ידידותית אליה או אחיזה בידה המושטת נעשתה דבר אפשרי ואף נחוץ. מוסא המשיך: מדיניות נרמול הקשרים עם ישראל מהווה פריצה מסוכנת בעמדה הערבית התומכת בזכויות העם הפלסטיני. הנרמול חייב להיעשות לא בחינם, אלא בתמורה שתקל על פתרון צודק לבעיה הפלסטינית.

הערות ביקורתיות שלי

ראוי להוסיף את הרקע להחלטתו של נשיא מצרים חוסני מובארק למנות את עמר מוסא למזכיר הכללי של הליגה הערבית בנובמבר 2000. בוועידת שארם-א-שייח' באוקטובר 2000, פרצו חילוקי דעות בין שר החוץ מוסא לבין הנשיא מובארק בנושא האינתיפאדה הפלסטינית, כשעמדתו של השר חרגה לטובת הפלסטינים מזו המקובלת על הנשיא. לדברי מוסא, הוויכוח שלו עם מובארק התלהט, והוא יצא מחדרו של מובארק במהירות בלי לסגור את הדלת, וכנראה הרוח היא שגרמה לכך שהדלת נסגרה בטריקה. לאחר מכן נודע למוסא כי מובארק סבר ששר החוץ שלו טרק את הדלת בכוונה, ראה בכך התנהגות בלתי ראויה כלפי נשיא, והחל לחפש מחליף לו.[1] לכן כנראה לא במקרה בנובמבר, כחודש לאחר הוויכוח והתקרית עם הדלת, נתן מובארק להבין למוסא כי הוא מעוניין להעבירו מתפקיד שר החוץ למזכיר הכללי של הליגה הערבית. כאמור (בתחילת הסיכום), מוסא טען כי לא שאף לתפקיד הזה ואף רמז דקות כי שקל להתמודד על תפקיד נשיא – וכנראה כדי לגדוע שאיפה זו מיהר מובארק למנותו למשרה שתקשה עליו לסרב לקבלה.

מוסא מנסה לדחות את הקשר בין פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 לבין הערבים והאסלאם – על אף שכל מבצעי הפיגועים היו ערבים מוסלמים. לטענתו, כאשר בוצע פיגוע באוקלהומה סיטי ב-1995, אף אחד לא קשר בין הדת הנוצרית למְפגעים. המחבר מנסה אף להסיט בעקיפין את האשמה לפיגועי ה-11 בספטמבר על ישראל בטענה כי תוקפנותה וכיבושה אחראים להתפתחותה של אידיאולוגיה קיצונית בקרב המוסלמים. מוסא מתעלם מכך כי פיגועי אל-קאעידה בוצעו בשם האסלאם, בעוד הפיגוע באוקלהומה, לא בוצע בשם הנצרות. כמו כן מתעלם המחבר כי הפיגועים נגד ארה"ב התקבלו בשמחה ובצהלה בקרב ציבור לא מבוטל ברחבי העולם המוסלמי והערבי. נוסף לכך ראוי לציין כי מבין שלוש הדתות המונותיאיסטיות, דת האסלאם היא המיליטנטית ביותר וכוללת את מצוות מלחמת הקודש (הג'יהאד) נגד כל העולם הלא מוסלמי.

ככלל, מוסא לא רק שלא גינה, אלא גילה הבנה ואף הצדיק את פעולות הטרור של הפלסטינים נגד ישראל. ב-27 במארס 2002 נרצחו 30 ישראלים במלון פארק בנתניה. בהקשר לאירוע הזה – המתואר אצלו כ"פעולה פלסטינית" בה נהרגו 38 ישראלים – שאל מוסא: "האם לא הייתה הפעולה הפלסטינית תגובה להפרות הישראליות האיומות בזכות העם הפלסטיני?" (עמ' 147.) בדומה לכך הוא הצדיק את ירי הטילים מרצועת עזה לעבר ישראל. כאמור, שאל מוסא בתמיהה: "אם אתה חונק אנשים מרעיב אותם ואחר כך מבקש מהם שקט – בלתי אפשרי כי יסכים לכך אדם הגיוני או מדינאי מכובד" (עמ' 189). לְמוֹתָר לציין כי המחבר מגזים ביחס למצוקתם של הפלסטינים בעזה, מתעלם מירי טילים לעבר ישראל וממטרת חמאס  לא רק להסיר את המצור מהרצועה, אלא להשמיד את מדינת ישראל. זאת ועוד. ישראל יצאה מהרצועה ב-2005 ואפשרה לפלסטינים לפתח אותה כלכלית. המצור הוטל בעקבות המשך ירי הטילים והשתלטותה של חמאס על עזה ב-2007, והפיכתה לבסיס לפעולות טרור נגד ישראל.  

בנאום שנשא מוסא בוועידת הפסגה הערבית בסירת (לוב) במארס 2010 נאמר ביחס לישראל: "אין לה מקום בפורומים שלנו כל עוד היא...לא תסכים לקיומה של מדינה פלסטינית ריבונית ולא תיסוג מהאדמות הערביות הכבושות ולא תכבד את הזהות הערבית של ירושלים...על כן, אין מקום לישראל בליגה האזורית המוצעת כל עוד לא תשתנה" (עמ' 534). לעומת זאת, בתיאור עמדתו ביחס להתקשרות כלשהי בין הליגה הערבית לישראל, במבט לעתיד, נוקט המחבר בגישה גמישה יותר. לדבריו, נכון שישראל מהווה את מקור האיום החשוב ביותר על הביטחון הלאומי הערבי, "ועם זאת בנקודה מסוימת אנו צריכים להיות מוכנים לצרפה לקהילת האזור", בתנאי שתימלא את התנאים לפתרון צודק של בעיה הפלסטינית (עמ' 524). על אף שהמחבר הגדיר את מטרת ליגת המדינות השכנות של הערבים ליצור גוש של מדינות ערב בסכסוך עם ישראל –  "אך באותו הזמן למשוך את ישראל...באמצעות הזמנתה לגוש החדש במחיר הסכמה להסדר קביל (تسوية مقبولة) עם הפלסטינים". במחיר הזה תמצא ישראל מקום בליגה הערבית ולוּ בשוליה. "במילים אחרות, נגיש לה גזר שלא תוכל כל מדינה אחרת להגיש לה, ולא תוכל היא להתנגד לפיתויו" (עמ' 526). בניגוד לנאומו ב-2010, בהתבטאות הזו  התנאים שעל ישראל למלא כדי להצטרף לארגון המוצע אינם מפורטים. נוסף לכך, בעוד  בנאומו הושם הדגש על אי כשירותה של ישראל להתקבל לארגון המוצע – בהתבטאות בספרו  המחבר מעלה את האפשרות החיובית של קיום התקשרות בין הארגון המוצע לישראל.

עם זאת, בפרק בספרו בו מביע מוסא דעתו על המצב באזור בסוף העשור השני במאה ה-21, מוצא המחבר לנכון לחזור בפירוט על התנאים לשלום שישראל חייבת לקבל, שהם כדלהלן.  אף  משטר ערבי לא צריך להסכים למצב בו ישראל ממשיכה בכיבוש השטחים הערביים בפלסטין, סוריה (רמת הגולן)  ולבנון (חוות שבעא) מאז 1967. סיום הסכסוך עם ישראל יתאפשר כאשר זו תחזור לגבולות 1967 "או בסביבתם" (أو ما حولها), ולצדה מדינה פלסטינית, כאשר "ירושלים עיר בירה של שתי המדינות, אבל היא עיר מאוחדת" (עמ' 541). [אין התייחסות לזכות השיבה של פליטי 1948 לדורותיהם.] על ישראל לקבל את יוזמת השלום הערבית משנת 2002 [בה נזכרת זכות השיבה] ובתמורה לזכות לנרמול הקשרים עם מדינות ערב. ההתעקשות לכפות הסדר לטובת ישראל יביא במוקדם או במאוחר להתנגשות, אלימות וטרור על כולם ומתיחות במזרח התיכון. להסדר אזורי או שלום אזורי חייב להתלוות משא ומתן בדבר פירוק הנשק להשמדה המונית והקמת אזור מפורז מנשק גרעיני ומנשק להשמדה המונית ואמצעי שיגורו במזרח התיכון.  עד כאן עמדת מוסא.

נראה כי שיקולים שונים  ואף מנוגדים עמדו מאחורי התבטאויותיו של מוסא ביחס לישראל. בראש וראשונה  פטריוטיות ערבית, כפי שנתפסה על ידיו והמחייבת הזדהות עם הפלסטינים; ובמקביל פטריוטיות מצרית המחייבת למנוע מישראל להעיב על מעמדה הבכיר של ארצו באזור באמצעות קיום נשק גרעיני ברשותה. (מוּסא בוודאי מודע כי הנשק הגרעיני שבידי ישראל אינו מיועד לתקוף אף מדינה הנמצאת במצב של שלום איתה.)  התבטאויותיו הקיצוניות, כמו הבנה ואף הצדקה לטבח במלון פארק ב-2002 וירי הטילים מרצועת עזה לישראל, שיקפו לא רק הזדהותו עם הלכי רוח פופוליסטיים בעולם הערבי, אלא גם נועדו להגדיל את הפופולריות שלו בעולם הערבי בכלל ובמצרים בפרט ולקדם את האמביציות הפוליטיות שלו. בד בבד עם ביטויי הקיצוניות, בתור מדינאי ותיק –  שר חוץ בעברו של מדינה החתומה על חוזה שלום עם ישראל ומזכיר כללי של הליגה הערבית –  גילה מוסא נכונות לנקוט עמדה ריאליסטית ביחס לישראל, אשר תשקף את ההסכמה הכללית בקרב מדינות ערב. הוא קידם את אישור יוזמת השלום הסעודית בוועידת הפסגה הערבית בביירות, שהפכה בהנהגתו ליוזמת השלום הערבית ב-2002. זאת ועוד. באופן יוצא מן הכלל הוא אף העלה את האפשרות להתקשרות כלשהי בין הליגה הערבית לישראל בתמורה "להסכם קביל" לסכסוך עם הפלסטינים, בלי לפרט את תנאיו. ייתכן כי הגמישות הזו בעמדתו נעשתה בהשפעת מגמה שהסתמנה בחלק ממדינות ערב לנרמל את הקשרים עם ישראל.

בתפקידו כמזכיר כללי של הליגה הערבית, היה מוסא פעיל מאוד ונמרץ: הוא טיפל בנושאים רבים ובסכסוכים ברחבי העולם הערבי. ואולם המחבר נוטה להתעלם מהפער בין פעילותו השאפתנית לבין תוצאותיה המזעריות ואף אפסיות, וזאת לא מפאת היותו חסר כישורים, אלא בגלל מגבלות הכוח של משרתו. המחבר מתעלם מכך כי לשני הישגיו ב-2009 וב-2010, באישור החלטות נגד יכולתה הגרעינית של ישראל, היה בעיקר ערך הצהרתי, ולא מעשי. על אף מאמציו האינטנסיביים, הוא לא הצליח למנוע פלישה אמריקאית לעיראק ב-2003, את השתלטותה של חיזבאללה על לבנון ב-2008, ואת פרישתה של דרום סודאן מסודאן ב-2011. השפעתו על המצב בדארפור הייתה מועטה ותוכניתו השאפתנית להקים ליגת מדינות בשְכנוּת לערבים  נגדעה באיבּה.

---

[1] عمرو موسى، كتابيه. الكتاب الأول: النشأة وسنوات الدبلوماسية. دار الشروق 2017.

מוסא, עמר. הרשומה שלי. הספר הראשון: חיי המוקדמים ושנות הדיפלומטיה. (קהיר, 2017).