[מולוטוב, ויאצ'סלב] 140 שיחות עם מולוטוב. מתוך יומנו של פ. צ'ויב (מוסקבה, 1991) [סיכום ספר]

[מולוטוב, ויאצ'סלב] 140 שיחות עם מולוטוב. מתוך יומנו של פ. צ'ויב (מוסקבה, 1991).  604 עמ'  ללא מפתח שמות. [סיכום ספר]

[Вячеслав Молотов]  Сто сорок бесед с Молотовым. Из дневника Ф. Чуева (Москва: Терра,1991)[רוסית]

ויאצ'סלב מולוטוב (1986-1890) היה האיש השני אחר סטאלין בהיררכיה הסובייטית בשנות ה-30 וה-40, ושר החוץ של בריה"מ בשנים 1949-1939. הוא הודח מן ההנהגה הסובייטית על ידי ניקיטה חרושצ'וב ב-1957. המחבר, פליקס צ'ויב (Felix Chuev), יליד 1941, מתייחס בהערכה רבה ואף הערצה כלפי סטאלין ומולוטוב . הוא קיים 140 שיחות עם מולוטוב במגוון נושאים    בשנים 1986-1969. הסיכום משקף את תוכן הראיונות שקיים המחבר עם מולוטוב.  התוספות בסוגריים מרובעים הם שלי. בסוף הסיכום הוספתי הערות ביקורתיות.

סיכום הספר

חייו

מוצאו של מולוטוב ממשפחה עשירה מאוד מצד האם. בילדותו היה נער מקהלה בכנסייה ואף למד  לנגן  בכינור. הוא הצטרף למפלגה הבולשביקית ב-1906, עוד בהיותו תלמיד תיכון; נאסר וסיים תיכון במקום גלותו.  בהמשך למד כלכלה במכון הפוליטכני בפטרבורג. בתקופה הצארית הוא נאסר והוגלה פעמים רבות, אך  נהג לברוח ממקום גלותו ולחזור לפטרבורג בזהות בדויה, שכללה סעיפי מחלה אשר פטרו אותו משירות צבאי. לראשונה שמע על סטאלין ב-1910 מפי חבר ס.ר. [ראשי תיבות של "סוציאל מהפכנים" – מפלגה שמאלית ברוסיה], שכינה אותו "לנין קווקזי" (עמ' 240), והכירו לראשונה ב-1912, עת עבדו ביחד בעריכת "פרבדה" [Pravda] [ביטאון המפלגה הבולשביקית]. סטאלין התגורר בפטרבורג באופן בלתי חוקי ולכן לא יכול היה לשמש עורכו הרשמי של העיתון.  מולוטוב ערך את  "פרבדה" וכתב בה מאז היווסדו ב-1912. ב-1912 נוצר קשר בהתכתבות בינו לבין לנין, ממנו קיבל הוראות בנוגע לעריכת העיתון.   לראשונה  השתמש בשם המשפחה מולוטוב, במקום שם משפחתו המקורי סקריאבין (Skriabin), ב-1915, ומ-1917 השתמש בשם המשפחה החדש באופן רשמי. לדברי מולוטוב [מקור השם במילה פטיש ([(molot, בדומה לשם סטאלין [מקור השם במילה פלדה (stal')],  שם משפחתו החדש היה קשור בתעשייה ובפועלים ועל כן התאים לו. 

 

מולוטוב הופתע מפרוץ מהפכת פברואר-מרס 1917. באותה תקופה גר בפטרוגרד  והיה חבר בוועד המרכזי של המפלגה. לאחר מהפכה זו, שאִפשרה  חזרתם של סטאלין וקמנייב (Lev Kamenev)  מן הגלות בסיביר לפטרוגרד, הודח מולוטוב  מן המערכת של "פרבדה" וזאת משתי סיבות. (1) מעמדם של סטאלין וקמנייב במפלגה היה בכיר יותר. (2)  בעוד סטאלין וקמנייב דגלו בתמיכה מוּתנית בממשלה הזמנית, כולל בנושא המשך המלחמה – הרי התנגדותו של מולוטוב הן לממשלה הזמנית והן למלחמה הייתה ברורה וקרובה לעמדתו של לנין, שטרם שב  לרוסיה. מולוטוב לראשונה פגש את לנין בתחנת הרכבת הפינלנדית באפריל 1917, עת חזר לרוסיה.

 

לאחר מהפכת אוקטובר 1917 עבד מולוטוב בפרובינציות בתחום ההסברה, בתקופה מסוימת יחד עם אשתו של לנין, קרופסקיה  (Nadezhda Krupskaya)– דבר שקירב אותו ללנין.  מולוטוב גר עם סטאלין בדירה אחת ב-1917. אחר כך "הוא  חטף ממני בחורה"   ("он у меня отбил девушку") (עמ' 240). [האירוע התרחש כנראה ב-1917 או ב-1918 ואולי העיב על  הקשרים בין שני האישים ומסביר בחלקו מדוע בשנים 1920-1918 הורחק מולוטוב מן המרכז ונשלח לעבוד בפרובינציות. יצוין כי מולוטוב הוחזר למרכז ב-1921, שנה בה התחתן וכך פרשת הבחורה אולי נותרה מאחור]. בהמשך טוען מולוטוב כי בזכותו של סטאלין בראש וראשונה, וגם של לנין, זכה לקידום מהיר במפלגה מתחילת שנות ה-20. ב-1921 עבר מולוטוב למוסקבה ונעשה מזכיר אחראי של הוועד המרכזי, וכאשר סטאלין  נתמנה למזכיר הכללי של המפלגה ב-1922 שימש מולוטוב סגנו בתור מזכיר שני עד ל-1930, עת נתמנה לראש ממשלה. ראש הממשלה היה יושב ראש בישיבות הפוליטביורו. בהתאם לכך, ישב בראש ישיבות הפוליטביורו קודמו של מולוטוב בתפקיד ראש הממשלה, ריקוב(Aleksei Rykov) , בשנים 1930-1924 (מאז מות לנין ב-1924). מולוטוב היה ראש ממשלה וישב בראש ישיבות הפוליטביורו כ-10 שנים (עמ' 202) [1941-1930 עד שסטאלין נטל את מִשרת ראש הממשלה לעצמו ב-1941].  לאחר התמנותו לראש הממשלה ביקש מולוטוב לשחררו מתפקיד המזכיר השני, וסטאלין מינה את כגנוביץ' (Lazar Kaganovich) במקומו (עמ' 260).

 

בתום מלחמת העולם השנייה, עת נחלשה בריאותו של סטאלין, בחוג צר הוא העלה את הרעיון של פרישתו לגמלאות והעברת השלטון למולוטוב. אחר כך [בסוף שנות ה-40] נוצר אצל סטאלין חוסר אמון כלפי מולוטוב והוא איבד את מקומו כסגנו הראשון (עמ' 271).  מולוטוב "חושב, שֶלוּ היה  [סטאלין] חי עוד שנה-שנתיים, גם אני עלול הייתי לא להינצל" (עמ' 279). 

 

את אובדן אמונו אצל סטאלין מסביר מולוטוב חלקית בחשדותיו של סטאלין כלפי אשתו [היהודייה], ז'מצ'וז'ינה (Zhemchuzhina).  היא הואשמה בקשרים עם ארגון ציוני; קשרים עם גולדה מאיר, שגרירת ישראל בבריה"מ [ב-1948];  רצון להפוך את חצי האי קרים לאזור אוטונומי יהודי; וקשרים עם השחקן היהודי [שלמה] מיכואלס [נרצח בידי משטרו של סטאלין בינואר 1948]. מולוטוב מסתפק בהערה כי אשתו הייתה צריכה להיות יותר בררנית בבחירת המכרים שלה ועם זאת רואה בה בולשביקית אמיתית. במקום אחר מולוטוב מאשים את עצמו על שלא התבטא בנחרצות באוזני אשתו נגד קשריה עם חוגים חשודים. כדי להתנער מהחשדות הרבים שדבקו באשתו, לפי דרישת סטאלין הסכים מולוטוב להתגרש מאשתו [ובכך לנסות להציל את חייו]. הגירושים נעשו בהסכמת אשתו, שאמרה: "אם זה נחוץ למפלגה, אזי אנו נתגרש". בפברואר 1949 נאסרה ז'מצ'וז'ינה, ומולוטוב מייחס את  הדבר ל"הלכי רוח אנטי יהודיים". בריה (Lavrentyi Beria)  [הממונה על שירותי הביטחון] בישיבות הפוליטביורו  נהג ללחוש למולוטוב – שלא ידע מה עלה בגורלה של אשתו ("גרושתו") –  כי אשתו חיה והיא ב"לוביאנקה" [מטה המשטרה החשאית]. היא שוחררה [בהוראת בריה] יומיים לאחר הלווית סטאלין [במארס 1953]. בריה הזמינה למשרדו ואמר לה: "[את]  גיבורה".  לאחר שחרורה,  המשיכה ז'מצ'וז'ינה, בדומה לבעלה מולוטוב (הזוג חזר לחיות ביחד), להיות נאמנה לסטאלין והייתה מוכיחה את אלה שהעזו למתוח עליו ביקורת (עמ' 476-473).

 

מולוטוב מתייחס בספקנות (ואולם לא דוחה על הסף) להערכה כי אחת הסיבות לירידת קרנו אצל סטאלין הייתה ניסיונות של גאורגי מלנקוב, חרושצ'וב ובריה להדיחו. נדמה לו, כי בריה אף ניסה לגונן עליו, מתוך הנחה, כי אם סטאלין פוגע אפילו במולוטוב,  הרי מה עלול הוא  לעולל לבריה (עמ' 471). 

 

גורם חשוב בשאיפתו של סטאלין להדיח את מולוטוב היו עמדותיו העצמאיות. מולוטוב טוען כי הוא נהג לומר לסטאלין את דעתו האמיתית, ללא ניסיון להתחכם ולהתאים את דעותיו לסטאלין. לאחר מות לנין, הוא אף טען באוזני סטאלין כי ההערכה השלילית של אישיותו מצד לנין, כפי שהופיעה בצוואתו, נכונה.  הדבר, כמובן, לא מצא חן בעיני סטאלין, ואולם לא פגע ביחסים הטובים ביניהם  בשנות ה-20 (עמ' 298-296).  לעומת זאת  מסוף שנות ה-40, עת סבל סטאלין מ"שיגעון רדיפה" (мания  преследования""), התבטאויות  ביקורתיות כלפיו הפכו כנראה לבלתי נסבלות.  לדוגמה, בחוג מצומצם של  7-6 חברים, על שאלתו הרטורית של סטאלין "מי אשם?" בהקשר לניפוח תוכניות החומש, השיב מולוטוב "אתה אשם!" (עמ' 470). [להערכתי, גורם מרכזי בכוונתו של סטאלין בן ה-70 לסלק את מולוטוב מן ההנהגה היה חששו, כי לנוכח הרעה במצב בריאותו, במקרה של נבצרות לבצע את תפקידו, מולוטוב – שלא התרפס בפניו  –   עלול לרשת אותו עוד בחייו (כפי שכמעט קרה בסוף יוני 1941).]

 

בניגוד להערכות המקובלות, לא סבל מולוטוב מהאקלים במונגוליה – מקום אליו הוגלה (ושימש כשגריר בריה"מ) לאחר שהודח מן הפוליטביורו ב-1957. (עמ' 115). לאחר הדחתו הקפיד לשלוח תזכירים  לוועד המרכזי ובהם ביקורת על מדיניות ההנהגה, ולאחר גירושו מן המפלגה ב-1961  שלח גם בקשות להחזרתו לשורותיה.  ביוני 1984 הוחזרה למולוטוב חברותו במפלגה הקומוניסטית עם ותק החל משנת  1906. מזכירה הכללי של המפלגה, קונסטנטין  צ'רניינקו, טרח לקבלו לשיחה קצרה  ולהודיע לו על כך.  בשנים האחרונות לחייו, מצב בריאותו של מולוטוב התערער בצורה משמעותית ויכולתו לקרוא, לא כל  שכן לכתוב נפגעה.  לפעמים אף תעתועי הדמיון שיטו בו והיה נדמה לו כי הוא עדיין בעמדת שלטון.  הוא נפטר בגיל 96.

 

מדיניות חוץ

חסרונו של מולוטוב כדיפלומט, לדבריו, התבטא בחוסר ידיעת שפות זרות בצורה מושלמת.  הוא ידע גרמנית וצרפתית ברמה של קריאה, והבנה חלקית של דיבור, ואנגלית ידע אף פחות (עמ' 107).

 

מולוטוב  בעקשנות ממשיך להכחיש עובדות מוצקות, אשר בריה"מ הכחישה אותן בזמנה, כמו קיומו של הסכם סובייטי –גרמני סודי ב-1939,  שאִפשר לבריה"מ לספח את המדינות הבלטיות;  ואת רצח אלפי הקצינים הפולנים על ידי הסובייטים ביער קאטין.    להערכתו של מולוטוב, בניגוד לדמותו של היטלר המוצגת לרוב  כמטורף משתולל, הרי בשיחות עמו בברלין בנובמבר 1940 הוא לא היה כזה. לטענת מולוטוב, הוא התגלה כאדם נבון, אלא שהשקפת עולמו, המשוללת כל יסוד, הגבילה את כושר שיפוטו. [לדעתי, סביר להניח , כי בפגישה ב-1940 התייחס היטלר למולוטוב  בנימוס, כדי להסוות את כוונותיו לפלוש לבריה"מ.]

 

מולוטוב מגן בלהט על סטאלין, ובעצם גם על עצמו, בכל הקשור  להפתעתה של בריה"מ מהפלישה הגרמנית ולחוסר מוכנותה  לה ביוני 1941.  לטענתו, דאג סטאלין להצטיידות הצבא בנשק מודרני, אך לנוכח הכרתו את חולשתה הצבאית של בריה"מ ביחס לגרמניה, עשה כמיטב יכולתו למנוע מלחמה, כולל הימנעות מצעדי כוננות צבאית, שעלולה הייתה להתפרש על ידי הגרמנים כהכנות למלחמה. מדברי מולוטוב משתמע, כי לולא הכרזתה הרשמית של גרמניה על מלחמה נגד בריה"מ, שהועברה על ידי שגרירה במוסקבה במקביל לפלישה, סטאלין היה עדיין מסרב להאמין כי גרמניה אכן פתחה במלחמה רבתי נגד בריה"מ, וכי לא מדובר במהלך פרובוקטיבי בלבד (עמ' 48-47).  מולוטוב מגלה כי במהלך המלחמה הן רוזוולט  והן צ'רצ'יל הציעו להציב את כוחותיהם בבריה"מ בתפקידי שמירה, אך סטאלין דחה את הרעיונות  ה"ערמומיים" האלה. במקום זה העלה הצעה כי ארה"ב ובריטניה תשלחנה את הכוחות האלה לחזית הסובייטית-גרמנית, אך הצעתו לא התקבלה (עמ' 65). בוועידת פוטסדאם ב-1945, כאשר טרומן רמז לסטאלין כי ברשותה של ארה"ב נשק אטומי, סטאלין העמיד פנים אדישות, וטרומן הסיק מכך כי סטאלין לא הבין את הערתו. למעשה סטאלין הבין היטב את דבריו, והיה מודע ממקורות ביון על ההתקדמות בתוכנית הגרעין האמריקאית. בריה"מ עצמה עסקה בפיתוח נשק גרעיני מ-1943, תוך העזרות בחומר סודי אמריקאי שהועבר על ידי הביון הסובייטי, חלקו על יד הזוג [יוליוס ואתל] רוזנברג (עמ' 82-81). עד כאן גרסת מולוטוב. 

 

מולוטוב מצדיק את תמיכתה של בריה"מ בהקמת מדינת ישראל ב-1947  במסגרת  דגילתה בעיקרון ההגדרה העצמית של עמים, ועל כן התנגדות להקמתה פירושה הייתה התייצבות נגד "העם היהודי" (93).   עוד משתמע כי תמיכתו של סטאלין בהקמת מדינת ישראל, היא שהביאה לשינוי בעמדת הצמרת הסובייטית לטובת עמדה זו – דהיינו, ללא התערבותו של סטאלין, הייתה נמשכת מדיניותה  המסורתית האנטי-ציונית של בריה"מ. אפשר בהקשר זה להוסיף, כי בתקופת ליאוניד ברז'נייב תמך מולוטוב במתן אפשרות ליהודים לצאת ל"מולדתם" –  "ישראל", כדבריו. ואולם דבריו אלה של מולוטוב נאמרו בצורה פוגעת כלפי יהודים – או לפחות כלפי היהודים "הבורגנים" המהגרים לישראל – בנוסח שיסתלקו לעזאזל ולא איכפת לי מהם (עמ' 419). לעומת זאת ראה מולוטוב במתן אפשרות הגירה לדיסידנטים (מתנגדי משטר) רוסים ביטוי לחולשת משטרו של ברז'נייב וטען כי במקום זה יש לאסרם.

 

מולוטוב חושף חילוקי דעות בינו  לבין סטאלין בסוגיות אחדות. לדעתו, תביעותיו הטריטוריאליות של סטאלין מטורקיה בתום מלחמת העולם השנייה, כמו "שליטה משותפת" על מיצרי הבוספורוס והדרדנלים, לא היו ריאליסטיות. אותה דעה מביע מולוטוב ביחס לתביעותיו  הטריטוריאליות של סטאלין כלפי איראן ובמיוחד    תביעתו לקבלת חסות על לוב  (עמ' 104-102). מולוטוב מביע הערכה חיובית כלפי מאו זה דונג ומתארו כמנהיג  איכרים נבון, שהיה רחוק מלהיות מרקסיסט (114). מולוטוב המשיך לדבוק בעמדתו השלילית כלפי  שליטה של יוגוסלוויה טיטו, גם לאחר מותו של סטאלין, בתקופת חרושצ'וב.  בעמדה זו הוא היה במיעוט ואף מלנקוב וכגנוביץ' לא תמכו בו.

 

אידיאולוגיה

מולוטוב, בדומה לסטאלין וּקְלימנט וורושילוב [איש צבא בכיר], היה  בילדותו נער מקהלה בכנסייה. גם לאחר שנעשו שלושת האישים האלה חברי פוליטביורו, כאשר היו  משתכרים קמעה, נהגו לשיר בצוותא שירים כנסייתיים. אנדרי ז'דאנוב [חבר בפוליטביורו שהתפרסם בקו אידיאולוגי נוקשה]   היה מלווה את שירתם בנגינה בפסנתר (עמ' 123).  על אף שמרנותו האידיאולוגית, מרבה מולוטוב בשיחה להשתמש בביטויים רוסיים מסורתיים הקשורים לדת, כמו "תודה לאל" (слава  богу). (לדוגמה עמ'  241.)  [כל זה מוכיח את הקושי  של האדם, בדומה לעץ, להתנתק משורשיו.] מולוטוב מנסה להסביר את מדיניות החוץ הסובייטית במונחים אידיאולוגיים, ואולם מאחורי המַעֲטֶה האידיאולוגי ניכרים הגורמים הלאומי ואף הדתי בעיצובה של מדיניות זו.  ביתר פירוט, מדבריו של מולוטוב ניכר כי ניתן לראות במאמציה של רוסיה לבנות משטר קומוניסטי ולהפיצו מעבר לגבולותיה ביטוי לאופיו הדתי-משיחי של העם הרוסי (עמ' 90).

 

מולוטוב חושף חילוקי דעות בינו לבין סטאלין  ב-1926, כאשר הוא חלק על דרכו של סטאלין לבנות קומוניזם בארץ אחת ונקט עמדת ביניים בין זו של סטאלין לזו של טרוצקי (עמ' 92-91).  עוד טוען מולוטוב כי חברים בכירים בהנהגה הסובייטית ובהם ולריאן קויבישב [חבר בפוליטביורו, נחשב לנאמנו של סטאלין] ופליקס דזרז'ינסקי [מייסד המשטרה החשאית]  היו בפרקי זמן מסוימים טרוצקיסטים. בתקופת עבודתו  של מולוטוב בז'נווה  (תחילת שנות ה-60?) הוא  שלח מכתב לוועד המרכזי, בו טען כי חרושצ'וב חוזר על טעותו של סטאלין, לפיה ניתן לבנות קומוניזם בבריה"מ בשעה שהיא מוקפת על ידי  ה"אימפריאליזם".  בעקבות  זה גורש מן המפלגה. מולוטוב מותח ביקורת קשה כלפי חרושצ'וב על ששחרר "חיה" ששמה הומאניות או דמוקרטיה (עמ' 364). כמו כן מבקר קשות את מדיניות הדו-קיום  בשלום עם המערב הן של חרושצ'וב  והן של ברז'נייב, כלֹא תואמת את הרוח הלוחמנית של המרקסיזם-לניניזם. [נראה כי מולוטוב זקוק לקיומם של אויבים  מבחוץ, כדי להצדיק הן  את הכישלון לבנות משטר סוציאליסטי אמיתי  בבריה"מ  והן את קיומו של משטר דיקטטורי נוקשה  ומחסור חמור במוצרי צריכה בה, בתואנה כי לא השיטה פגומה.]

 

הוא קרא את  "הקפיטאל" של מרקס בשלמות ובעיון (114).  בשאלות רבות מגלה מולוטוב דבקות במרקסיזם הקלאסי וממשיך להאמין כי ההבדלים בין הלאומים עתידים להיעלם. כמו כן טוען, בהסתמך על לנין, כי במשטר סוציאליסטי אף אחד לא יקבל משכורת גבוהה יותר מפועל ממוצע, כלומר, אף לא המזכיר הכללי של המפלגה. [משתמע מכך, כי בבריה"מ טרם הוקם משטר סוציאליסטי, ובעצם הדרך להגשמתו המלאה עדיין ארוכה.] מולוטוב גם מותח ביקורת על הפער הגדול בין המשכורות בבריה"מ. הוא חוזר על ההגדרה הקלאסית של קומוניזם, שפירושו ביטול המדינה, ביטול ההבדלים בין העיר לכפר ושפע  בתחום הצריכה (עמ' 487).[ נראה כי הרחקתו של מולוטוב מעמדת שלטון מאפשרת לו לדגול  ברעיונות אידיאולוגיים שאינם ניתנים להגשמה.] מולוטוב סבור כי אסור ללכת נגד המפלגה גם אם היא טועה. עם זאת צריך לנסות לתקן את דרכה ומודה  כי הדבר מסובך (עמ' 512).

 

הערותיו של מולוטוב על אישים בכירים במשטר הסובייטי

 לנין

לאחר מהפכת אוקטובר 1917, סבור היה לנין כי בקרוב יושם קץ לכסף, אך הדבר לא התממש (עמ' 166).  עוד טוען כי לנין ניסה להילחם באלכוהוליזם על ידי איסור מכירת אלכוהול (עמ' 169). מולוטוב מגלה  כי לפעמים, בתקופת מלחמת האזרחים,  עת המשטר הבולשביקי היה נתון בסכנה גדולה, נהג לנין לכנס את צמרת המפלגה ולומר: "זהו, השלטון הסובייטי חדל מלהתקיים. המפלגה נכנסת למחתרת." המסמכים לשימוש מחתרתי כבר הוכנו (עמ' 176). 

 

ב-1922 התאמץ לנין  למנות את סטאלין למזכיר הכללי של המפלגה, תפקיד שלא היה קיים עד אז. למען מטרה זו כינס לנין סיעה (פרקציה) של תומכיו המובהקים – למרות שהקונגרס המפלגתי של 1921 אסר על הקמת סיעות.  להערכת מולוטוב, חשוב היה ללנין למנות את סטאלין לתפקיד המזכ"ל הן כדי למנוע שהתפקיד יעבור למישהו שלא מתומכיו הנאמנים והן כדי להעלות את קרנו של סטאלין ולהכשירו להיות יורשו.  מינויו של סטאלין לתפקיד המזכ"ל אושר, אך מעמדו התחזק מעבר למה שלנין חשב לרצוי, לדברי מולוטוב (עמ' 182-181). לנין היה קשוח יותר מסטאלין, ובחוג צר היה מאשים את סטאלין ב"רכות" וב"ליברליזם" (עמ' 184). לעיתים מְצווה היה לנין להרוג אנשים ללא משפט (עמ' 185). לגבי הוצאתה להורג של משפחת הצאר ב-1918, אין למולוטוב  ספק כי השלטון המקומי (בעיר יקטרינבורג)  לא היה מקבל החלטה כזו בלי שקדמה לכך החלטתו של לנין, והחלטותיו של לנין בנושאים האלה היו חסרי פשרות  (עמ' 186-185).  [יצוין, כי הערכותיו של מולוטוב בנושא חיסולה של משפחת הצאר תואמות את מחקריהם של Richard Pipes ו-Dmitrii Volkogonov.] לנין תכנן את הנא"פ (NEP) [חזרה מסוימת לכלכלה קפיטליסטית] כנסיגה זמנית, וכבר ב-1922, דהיינו, כעבור שנה מתחילת התוכנית, דיבר על הצורך לשים לכך קץ (עמ' 209).  בפברואר 1923 מצבו של לנין הדרדר והוא ביקש מסטאלין להביא לו רעל, כדי להתאבד.  סטאלין הבטיח למלא את בקשתו, אך לא קיימה והעביר את הנושא  לדיון בפוליטביורו (עמ' 238).

 

בלנין היה "מעט גרמני" ובהקשר זה מזכיר את הסדר והארגון למופת שבו (עמ' 236). [ייתכן כי בכך רומז מולוטוב גם למוצאו הגרמני, באופן חלקי, של לנין.] מולוטוב גם רומז להערכתו  הרבה של לנין כלפי כושר הביצוע של היהודים – בהשוואה לרוסים.  סטאלין סיפר, כי פעם במלְאוֹ את בקשתו  של לנין לחקור בעניין מסוים, הוא מינה ועדה לטיפול בנושא.  לנין בדק את שמות חברי הוועדה ופסק: אין אף יהודי בוועדה שמיניתָ, ולכן דבר לא ייצא ממנה.  לנין נהג לומר כי הרוסים עצלנים, יודעים לפטפט, אך חלשים בארגון ובביצוע.  ללנין כאב הלב על המגרעות האלה של העם הרוסי (עמ' 273).

 

לנין הרכיב משקפיים אך נמנע מלהיראות במצב זה (עמ'  125).  דעתו של מולוטוב על  אשתו של לנין, קרופסקיה: היא הייתה "קומוניסטית גרועה" ותמכה בטרוצקי לאחר מותו של לנין, ולפני זה הייתה מיודדת עם גריגורי זינובייב  (עמ' 212). מולוטוב  מודה בחצי פה בקשר הרומנטי מחוץ לנישואים בין לנין ל-Inessa Armand [בולשביקית ממוצא צרפתי] (עמ' 215). לדעת מולוטוב עלה לנין על סטאלין במישור התיאורטי, ואולם אף אחד לא עלה על סטאלין במישור הפרקטי (עמ' 190). 

 

סטאלין

סטאלין לא היה "אתיאיסט מיליטנטי" ("воинственным  безбожником")  (עמ' 169). הוא התגאה שהגרוזינים (גאורגים)  קיבלו את הנצרות הפרבוסלאבית עוד לפני הרוסים (עמ' 321).  מולוטוב חוזר על הסיפור כי לפעמים,   כבמעין ערב רֵעים, סטאלין וחבריו בפוליטביורו שרו  שירים כנסייתיים,  ואף של "הלבנים". לסטאלין , שהיה נער מקהלה כנסייתית בצעירותו, היה קול נעים (עמ' 270). 

 

מולוטוב  מודה כי עמדתו של סטאלין בשאלת התייצבותו של לנין למשפט על קשריו עם גרמניה, בהתאם לדרישתה של הממשלה הזמנית ב-1917, לא הייתה חד משמעית. [משתמע כי מולוטוב מנסה לטשטש את עמדתו האמיתית של סטאלין בנדון – דהיינו, ייתכן כי סטאלין אכן תמך בהתייצבותו של לנין למשפט (עמ'  157 , 159).] לאחר מותו של לנין ב-1924, תמך סטאלין במינויו של ריקוב (Rykov)   לראש הממשלה, בין היתר בגלל היותו רוסי, וזאת לאור ייצוגם הגבוה של היהודים במוסדות השלטון (עמ' 198). סטאלין סבר כי למשרות הגבוהות יש לקדם בעיקר רוסים, אוקראינים ובילורוסים.  בהתאם לכך, עם סילוקו של ריקוב ב-1930, מינה לתפקיד זה את מולוטוב, בתור היותו רוסי – על אף  שמולוטוב עצמו הציע  כי סטאלין ימלא את תפקיד ראש הממשלה (עמ' 276).

 

מולוטוב דוחה את הטענה כי בקונגרס ה-17 של  המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ (מקב"מ)  ב-1934 קיבל סרגי קירוב  (Kirov) (בבחירות לפוליטביורו?)   יותר קולות מסטאלין. [עם זאת קביעתו כי נגד סטאלין הצביעו רק 2-3 צירים יכולה לשמש בסיס להנחה כי קירוב אכן זכה ליותר קולות מסטאלין.] עוד מספר מולוטוב, כי צירים אחדים פנו לקירוב וביקשוהו  להציג את מועמדותו לתפקיד המזכ"ל של המפלגה, אך קירוב דחה את ההצעה וסיפר על כך לסטאלין (עמ' 308-307). לדעת מולוטוב, ההצעה הזו הייתה אבסורדית, כיוון שקירוב לא היה ברמה הנאותה למלא את התפקיד.  בסוף הקונגרס ה-17 הציע סטאלין לקירוב לעבור מלנינגרד למוסקבה, כדי לעבוד בוועד המרכזי, אך קירוב טען כי אינו  מתאים לכך.  [מגרסתו זו של מולוטוב  ניתן להסיק כי   לקירוב היה פוטנציאל לסכן את  תפקידו של סטאלין כמזכ"ל וכי סטאלין  הזמינו לעבור למוסקבה כדי שיוכל להשגיח עליו מקרוב.  עוד ניתן להסיק כי לסטאלין היה מניע רציני לרצוח את קירוב (הרצח אירע בסוף 1934); וכי ניסיון ההתארגנות להדיח את סטאלין בקונגרס ה-17 מסביר את הטיהורים הרחבים שערך סטאלין נגד צירי הקונגרס הזה בהמשך.]

 

מולוטוב חוזר ומצדיק את הטיהורים בצמרת הפוליטית והצבאית של בריה"מ בשנות ה-30  ובמיוחד ב-1937 [בטענות אבסורדיות המעלות חשד של שקר עצמי].  לדוגמה טוען מולוטוב על קיומם של קשרים בין טרוצקי וחברי ההנהגה שטוהרו לבין היטלר (עמ' 413). הוא  מודה כי מעולם לא התערב כדי להציל מישהו מהנידונים, כולל אלה שהכיר היטב ולא עברו עבירות רציניות (כמו פליטות פה ליברליות) אִם בכלל.  [עקשנותו בהצדקת הטיהורים  נובעת  לפחות חלקית מסיבות אישיות: מולוטוב היה שותף לביצוע הטיהורים האלה בהיותו ראש ממשלה.] 

 

כאשר החליף מולוטוב את מקסים ליטווינוב כשר החוץ ב-1939, פקד עליו סטאלין: "סלק מהנרקומאט [נרקומאט=מיניסטריון] את היהודים". לדעת מולוטוב, הוראתו של סטאלין הייתה נכונה, כיוון שהיהודים (אחר כך מתקן עצמו "לאטים ויהודים")  היוו "רוב מוחלט בהנהגה ובקרב השגרירים", וכל יהודי היה מביא לנרקומאט יהודים נוספים.  עם זאת מדגיש מולוטוב כי סטאלין לא היה אנטישמי והעריך את תכונותיהם החיוביות של היהודים, כמו כושר עבודה  במישור הפוליטי (עמ' 274).  בביקורת נדירה על סטאלין, טוען מולוטוב כי לאחר מלחמת העולם השנייה נעשה האיש יותר רוסי מהרוסים (עמ' 276). בהקשר לבריה, טוען מולוטוב, כי סטאלין אסר בנוכחות רוסים לדבר איתו גרוזינית (גאורגית) ואף גער בבריה על שניסה זאת (עמ' 293).

 

לאחר מלחמת העולם השנייה נחלש סטאלין מבחינה גופנית ועבד פחות שעות. הוא נמנע מלפנות לטיפול רפואי, בגלל חשדנותו ברופאים (עמ' 278). לגבי המסע נגד ה"קוסמופוליטים" מסתפק מולוטוב בביקורת קצרה כי "לא הכול"  היה נכון (278).  בשנות ה-50 לא עסק סטאלין לשווא בסוגיה הפילוסופית של הלשון, אלא סבור היה שעם ניצחון "השיטה הקומוניסטית העולמית" תהפוך רוסית ל"שפה העיקרית על פני כדור הארץ"   (עמ' 269-268).

 

אשתו של סטאלין, אלילויאבה, התאבדה בירייה מאקדח ב-1932, בגלל קנאת שווא. לסטאלין הייתה ספרית צעירה שגילחה אותו, ואליויאבה לא הייתה מרוצה מכך. סטאלין הצטער מאוד על מות אשתו, ומולוטוב לראשונה בחייו ראה כיצד דמעות זלגו מעיניו ליד קברה (עמ' 251-250). סטאלין היה יפה תואר וזכה להצלחה בקרב נשים.  מולוטוב רומז כי לאחר מות אשתו ובתקופות שונות היו לסטאלין קשרים אינטימיים  בלתי מחייבים עם נשים, אחדות מהן אולי מצוות עובדות השירותים בקרמלין (עמ' 293-292).

 

סטאלין נהג לדבר בקול שקט ולאט, תוך שיקול דעת, ועם זאת באופן די אומנותי, ורק לעתים נדירות היה טועה בהטעמה (עמ' 244).  לרוב שתה משקאות אלכוהוליים במתינות ומיעט להשתכר. העדיף להביא אחרים למצב של שכרות, כדי להתיר את לשונם.  הוא לבש בגדים ישנים ואף בלויים והתנגד שיחליפו לו אותם. לא עסק בספורט  ובציד, ולא שחה.  אהב לירות ברובה וטייל מעט (297-296).

 

בימי גסיסתו של  סטאלין, מולוטוב היה בין חברי ההנהגה אשר  קיימו "תורנות" ליד מיטתו. רוב הזמן עיניו היו עצומות, אך לעיתים היה פותח אותן ומנסה להגיד משהו, אבל הכרתו לא חזרה.  [בדומה לזיכרונותיהם של סווטלנה אלילויאבה וחרושצ'וב] מזכיר מולוטוב, כי לפני מותו הרים סטאלין את ידו (וכאילו ניסה להגיד משהו?). מולוטוב לא מוציא מכלל אפשרות כי סטאלין הורעל על ידי בריה (ואולי בהשתתפות מלנקוב וחרושצ'וב), או בריה תרם בדרך כלשהי למותו. ב-1 במאי 1953 טען בריה באוזני מולוטוב, כדי למצוא חן בעיניו: "אני סילקתי אותו [את סטאלין]" ו"אני הצלתי את כולכם". (עמ' 328-322).

 

ליטווינוב

 קודמו של מולוטוב בתפקיד שר החוץ, מתואר על ידו כבוגד  ש"רק במקרה" לא  הוצא להורג. עם זאת מודה מולוטוב כי ליטווינוב היה אדם נבון ובעל כישורים בענייני חוץ (98-96).

 

כגנוביץ'

היה נאמן ביותר לסטאלין ושמר על נאמנותו כלפיו גם לאחר מותו. מולוטוב לעומתו, מתח ביקורת על היבטים מסוימים במדיניותו של סטאלין עוד בחייו.

 

בריה

מולוטוב מסווג את בריה כ"ימני" יותר מחרושצ'וב. לדוגמה, ב-1953 היה מוכן לוותר על כינון משטר קומוניסטי בגרמניה המזרחית, על מנת למנוע בה מרד.  על אף ביקורתו הקשה של מולוטוב על בריה כ"ימני", זוקף לזכותו כישורים:  בניהולו הוכתר בהצלחה פרויקט ייצור פצצת האטום הסובייטית.

 

מלנקוב

לדעת מולוטוב  למלנקוב  הייתה יכולת ביצוע טובה, אך חסרה לו השכלה, כמו ידיעת שפות ותיאוריה.  ב-1955 תמך מולוטוב במהלכו של חרושצ'וב להדיחו.

 

חרושצ'וב

ביקורת קשה על חרושצ'וב  שמקורה  בסיבות אידיאולוגיות ואישיות והן: התנגדותו  של מולוטוב לליברליזציה של המשטר הסובייטי  ולניסיונו הכושל לבנות קומוניזם בצורה מואצת;  ומורת רוחו של מולוטוב כלפי האיש על שהדיח אותו מן ההנהגה ואף מן המפלגה.

 

נשים יהודיות 

לאישים בכירים בהנהגה הסובייטית היו נשים יהודיות ובהם מולוטוב, וורושילוב, אנדרי אנדרייב (חבר בפוליטביורו 1952-1932),  ריקוב, קירוב   ומיכאיל קלינין [נשיאה הטִקְסי של בריה"מ, 1946-1919] (עמ' 272).

 

הערות ביקורתיות

בספר כמעט ואין גילויים. נראה כי הגילוי המשמעותי ביותר הוא כי מיטב הצמרת הסובייטית הידועה בנוקשותה האידיאולוגית –  סטאלין, מולוטוב, ז'דאנוב ו-וורושלוב – כטוב לִבָּה ביין לעת ערב, נהגה לחזור לשורשים ולשיר שירים כנסייתיים ואף שירים של הצבא "הלבן". מכאן לא במקרה, מדיניות החוץ של בריה"מ – על אף המסווה האידיאולוגי – היוותה בבירור המשך למדיניות רוסיה הצארית. לא פלא גם כי במישור הפנים ניסתה המפלגה להחליף ואף להידמות לכנסייה הרוסית, כשמבחינת אופיו הדיקטטורי דמה המשטר הסטאליניסטי למשטר הצארי.  נראה כי סטאלין וההנהגה הסובייטית היו מודעים בינם לבין עצמם כי בבריה"מ לא הוקם משטר סוציאליסטי, כי אם דיקטטורה  המשרתת בראש וראשונה את האינטרסים המעצמתיים של רוסיה – באמצעות טיפוח התעשייה הכבדה והצבא – (עמ' 289) וכמובן את רגשי הגדלוּת של הצמרת הפוליטית. מולוטוב נהג לתרץ את המחסור החמור במוצרי צריכה בבריה"מ בעימות בינה למדינות  ה"אימפריאליסטיות", אך לא היה לו הסבר מדוע אין מחסור במוצרי צריכה במדינות ה"אימפריאליסטיות".

 

מולוטוב היה מודע לדמיון בין השיטות הסובייטית לנאצית, בהן תומכים "ההמונים" ב"מנהיג" כל עוד הוא  נמצא בשלטון (עמ' 361-360). אפשר למצוא דמיון בין מולטוב למנהיג הנאצי הרמן  גרינג  במוּדעוּת מסוימת שהשיטות הפוליטיות שהקימו לא שירתו את העם, כפי  כשהתיימרו לעשות.  גרינג בהתבטאות נדירה באוזני הפסיכולוג של הכלא, בעת משפטי נירנברג,  הודה בגלוי כי מדיניות ההתפשטות הטריטוריאלית של גרמניה הנאצית שירתה את ההנהגה בהביאה לה תהילה. מדיניות זו, המשיך גרינג, לא שירתה את  הגרמני הממוצע  בדמותו של איכר, שבמקרה הטוב  יכול היה לקוות שבתום המלחמה  יחזור בריא ושלם לחלקת אדמתו. [ראו, גוסטב מארק גילברט, יומן נירנברג (תל אביב: עם עובד, 1961).] בדומה לכך, בהתבטאות גלויה נדירה מודה מולוטוב: "אין אצלנו עדיין סוציאליזם. אצלנו שוחד ושוד" ( עמ' 484).

 

גרינג  בחר לא להתנער מהיטלר,  על אף שהיטלר סילקו מן ההנהגה זמן קצר לפני התאבדותו. הוא נשאר נאמן לרודן הנאצי גם במהלך משפטי נירנברג, כדי  להיכנס  להיסטוריה כשותף לגדולתו של מנהיגו.  בדומה לכך בחר מולוטוב לא להתנער מסטאלין גם לאחר מותו, על אף שזה סילקו מן ההנהגה הבכירה, ובשלב הבא כנראה התכוון לחסלו. במשך למעלה משלושים שנה שירת מולוטוב את סטאלין בנאמנות ועל כן העדיף להיכנס להיסטוריה כשותף לגדולתו של הרודן הסובייטי – ומבחינה פסיכולוגית כשלם עם עצמו ודרכו. לוּ היה מודה בכישלון השיטה הסובייטית היה גם עליו להודות כי  הוצאתם להורג ומותם של מיליוני אנשים לא הגשימה את האידיאל הנשגב של צדק חברתי מוחלט, כי אם סללה את הדרך לשעבוד טוטליטארי  והיוותה פשע מחריד.

 

סבּתוֹ, חיים. תיאום כוונות (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי עליית גג, 2013) [סיכום ספר]

סבּתוֹ, חיים. תיאום כוונות (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי עליית גג, 2013). בתוספת פתח דבר חדש. 167 עמ'. [סיכום ספר]

חיים סבתו נולד בקהיר בשנת  1952 ועלה לארץ בשנת 1957. הוא גדל בירושלים ולמד בישיבה תיכונית. היה ממקימי ישיבת ההסדר במעלה אדומים, שבה הוא מלמד עד היום (2013). האיש רב וסופר וחיבר ספרים תורניים. ספרי הפרוזה שלו מכילים פרטים אוטוביוגרפיים רבים. כזה הוא גם ספרו "תיאום כוונות" שיצא לראשונה לאור ב-1999 . הספר מתאר את הקרבות ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים (1973), מנקודת ראותו של המחבר דאז, חייל מילואים בחיל השריון, בוגר ישיבת הסדר ובעל השקפת עולם דתית. הסיכום שלי מתרכז באירועי הקרבות כפי שתוארו  ביצירה (בתוספת הערות הבהרה קצרות בסוגריים מרובעים). בסוף הסיכום הוספתי פרק קצר של דברי ביקורת.

סיכום הספר

מותו של חבר ילדות

ב-1957, בשנה בה עלה חיים סבתו לארץ, עלה גם חברו לעתיד, דֹב [אינדיג],  מרומניה.  הם למדו יחד בחינוך דתי ובישיבה תיכונית בירושלים.  דב היה נער רחב אופקים והתעניין לא רק בדת אלא גם במדע, והשיחות עִמו היו מעניינות. ב-1970 התגייסו יחדיו, עברו אימונים בחיל השריון ברפידים (סיני), דב צוּות כטען והמחבר כתותחן. במוצאי יום הכיפורים  1973 שניהם, כחיילי מילואים,  עלו לאוטובוס שהסיע אותם לרמת הגולן. בצאתם חשבו כי המלחמה תהיה קלה ותיגמר מהר. לא כך היו פני הדברים. חברו דב נהרג והמחבר התעניין מאוד בנסיבות מותו, אך לא הצליח למצוא מידע בנדון.

שריונאים במלחמה ברמת הגולן

לאחר המלחמה שירת  סבתו בפלוגתו של חנן, שהיה מפקד מחלקה במלחמה וקוּדם למפקד פלוגה.  הפלוגה ישבה  בקצה המובלעת הסורית [כלומר בתוך שטח סוריה, מול צפון רמת הגולן] בתל-הירוּס. למעלה מחודש אחרי סיום המלחמה הגיעו לפלוגה שלושה קצינים צעירים מהקריה [בתל אביב]  לשוחח עם החיילים במטרה לתעד את המלחמה. הקצין מענף ההיסטוריה ביקש שֶכֹּל חייל  יספר לו במפורט על יום אחד שעבר עליו במלחמה, ללא צורך להזדהות. המחבר נכנס לאוהל התחקירים עם שני בחורי ישיבה כמותו.  בתחילה הקצינים המצוחצחים מהקריה עוררו אנטיפתיה בקרב הלוחמים שעברו את גיהינום  המלחמה, ולא היה בקֶרֶב החיילים הקרביים רצון לשתפם בסיפוריהם. ואולם בהדרגה היחס השלילי התפוגג והסיפורים האישיים החלו לזרום.

 

סבתו החל לספר על ימיו הראשונים במלחמה. [הוא שירת בחטיבת המילואים 679.] במוצאי יום כיפור המחבר עלה על טנק ביפתח (רמת הגולן) וצוּות בהתאם למקצועו כתותחן. מפקד הטנק (המט"ק) היה גידי, הנהג, רוני; והטען, אלי. שלושת אנשי הצוות, מלבד המפקד, היו בחורי ישיבה.  גידי, אשר שהה שש שנים בלוס אנג'לס, הגיע במקומו של המט"ק הקבוע. במהלך שהותו הארוכה בחו"ל הוא שכח דברים בסיסיים על טנק, אבל מתוך ניסיונו במלחמת ששת הימים, חשב שיהיה לו הרבה זמן ללמוד לפני היציאה לקרב. [קָדמָה לפרוץ מלחמת ששת הימים "תקופת ההמתנה" שנמשכה שבועות אחדים, במאי-יוני 1967, בה צה"ל כבר היה מגויס ומוכן לקרב, אך טרם נִתנה הפקודה לתקוף.]

 

אולם, בעטיו של המצב הקריטי בחזית והצורך הדחוף לחסום את התקדמות הצבא הסורי בגולן, הסמג"ד זירז את המחבר בצוו עליו: "לנוע כבר! תפסיק כבר עם התיאומים! תיאום כוונות תעשה בשטח!" (עמ' 42). היה זה בניגוד למה שלמד בהכשרתו לטנקיסט  –  תותחן לא יוצא עם טנק ללא תיאום כוונות. במוצאי יום כיפור, בהיעדר מכשיר לתיאום כוונות, ניסה סבתו לבצע תיאום כוונות בצורה מאולתרת (באמצעות חוט תפירה) וכמעט סיים – אך המפקד [לא ברור אם זה אותו הסמג"ד] לא היה מוכן להקצות לו "לא רגע ולא חצי רגע", והאיץ בו לנוע; וכך יצא  המחבר לקרב ללא תיאום כוונות (עמ' 61).    

 

סיפור השתתפותו של המחבר במלחמה מתרכז במידה רבה סביב מחנה נפאח. [נפאח שוכן במרכז רמת הגולן בקרבת צומת השריון ושימש כמפקדת האוגדה הסדירה בגולן. המחנה סימל את נקודת ההתקדמות המשמעותית ביותר של הסורים ברמת הגולן, כאשר ב-7.10 טנקים סוריים הצליחו לחדור לתוכו.] סבתו הגיע לבסיס נפאח ביום ראשון בערב [כלומר ביום השני למלחמה ב-7.10], ראה טנקים ישראלים בוערים; ופצועים שוכבים על התמסורת ועל צריחי הטנקים וממתינים לפינוי.

 

בהתקפת הנגד של צה"ל על חושנייה [ב-8.10?]  הפלוגה של המחבר הייתה בחיפוי. הטנקים של צה"ל שנעו בוואדי לכיוון חושנייה נכנסו למארב של טנקים סוריים, שעמדו על גבעה, ורבים מהטנקים שלנו נפגעו. המחבר הכיר היטב את אנשי הצוות שלהם, איתם יחד עבר טירונות – בתחילה בנח"ל מוצנח ואחר כך בהסבה לשריון. אבל בזמן הקרב הוא לא חשב על אנשים, אלא היה מחפש מטרות ויורה. בשלב מסוים המטרות היו כל כך קרובות "שלא היה צורך לכוון בעינית." סבתו פגע בטנקים אחדים. בגלל סנוור השמש הוא לא הצליח לזהות את הטנק הסורי שסיכן את הטנק שלו. במצב המסוכן הזה פקד עליו גידי "תתפלל!" היה זה אותו האיש, אשר בשלב ההתארגנות וציוד הטנק בפגזים הצהיר על עצמו כאתיאיסט.  והמחבר אכן צעק "אנא ה', הושיעה נא!" (עמ' 87). אך  הטנק חטף "חבטה אדירה". "הפריטלסקופ קפץ והכה בי בעין בחוזקה" (עמ' 89).

 

גידי פקד לקפוץ מהטנק הפגוע, והוא בעצמו, אלי והמחבר אכן נטשו את הטנק. לאחר שכבר היו בחוץ, סבתו היה היחיד שנזכר כי הנהג רוני נותר בתוך הטנק. סבתו חזר לטנק והתברר לו כי התותח שלו מצודד בצורה שמונעת את יציאת הנהג. לאחר מאמצים רבים של צידוד ידני (הצידוד החשמלי לא עבד) ותוך סיכון רב להיפגע כמטרה נייחת, הצליח המחבר להגיע למצב שאִפשר לנהג לצאת מהטנק. הצוות שנחלץ מהטנק  חיפש מחסה והיה משנה כמה פעמים את מקומו, לנוכח כוחות אויב שנעו בשטח בקרבת מקום. לצוות היו רק שני עוזים [תת מקלעים] – אחד מהם של המחבר, אך ללא רצועה מפאת ההצטיידות החפוזה – ומימייה אחת, כמעט בלי מים. במצב זה של ייאוש, המחבר מצא עידוד בפסוק מתהילים: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עימדי" (עמ' 95).  

 

אלי אמר שהוא לא מתכוון ליפול בשבי וכי יתאבד עם הרימון הבודד שבידו. רוני והמחבר ניסו להניאו מכך בנימוקים הלכתיים. מתוך ידיעה כי הגדוד שלהם נפגע ואין כוח מאחוריהם, הביע אלי חשש כבד שטנקים סוריים ייכנסו לטבריה. יצוין כי לאווירת הנכאים הזו ולחשש כי הסורים עלולים להגיע לטבריה היו שותפים גם חיילים אחרים בימים הראשונים של המלחמה, בהם אלחנן, שישמיע את דבריו לקצינים לאחר סבתו. המחבר ניסה לעודד את חבריו לצוות בסיפור ששמע על הרב [הראשי לישראל במלחמת העולם השנייה, יצחק] הרצוג, שהביע ביטחונו כי הפולש הנאצי       לא יגיע לארץ   ישראל, וזאת בהסתמך על מדרש לפיו לא יהיה חורבן בית שלישי (עמ' 98-96). החיילים הדתיים בערב התפללו מנחה ואמרו את שיר המעלות "ממעמקים קראתיך ה' ".

 

גידי האמין בניצחון, ובלילה, בהתאם לתוכניתו, החל הצוות לחזור למקום הקרב של אתמול, במטרה לאתר את הטנק הפגוע ולנסות לתקנו. להפתעת השבים, כעת היה המקום הזה שקט ובו טנקים שרופים רבים. אנשי הצוות הצליחו למצוא  את הטנק שלהם, והמחבר מצא בו את שקית התפילין שלו והסידור. הוא לא רצה לוותר על הנחת התפילין ולכן עשה כן – על אף ידיעתו כי אסור להניח תפילין אחרי שקיעת החמה, אלא שקיווה שאולי החמה אינה שקעה לגמרי, ואולי, בדרך נס, פתאום תתגלה מסתתרת בחלקה (עמ' 103). הצוות לא הצליח לתקן את הטנק וישן באוהל במחנה. למחרת עלה הצוות על משאית, שהייתה אוספת טנקיסטים שהטנק שלהם נפגע  לנקודת איסוף בראש פינה, כדי לאייש טנקים שתוקנו.

 

הקצינים רצו לשמוע  את המשך סיפורו של סבתו, אך המחבר אמר כי הם ביקשו ממנו לספר על יום אחד במלחמה והוא עשה כן. כעת הוא נותר לשמוע את סיפוריהם של שני בחורי הישיבה, שכזכור, נכנסו איתו יחד לאוהל. בהמשך דיבר אלחנן, נהגו של חנן (כאמור, מפקד מחלקה במלחמה, שהועלה למפקד פלוגה) במלחמה, נשוי ואב לשני ילדים. הוא סיפר על השתתפותו בקרבות על מחנה נפאח בימים הראשונים של המלחמה. מבחינה כרונולוגית, מקום חשוב בסיפורו תפסו האירועים ביום שלישי 9.10, תאריך בו הסתיים סיפורו של סבתו. ביום הזה כוחותינו הכינו מארב לטנקים סוריים. הטנקים שלנו תפסו עמדות טובות – אך הכוח הסורי היה גדול יותר והשמש סנוורה את לוחמנו. היו פגיעות טובות בסורים, אבל גם טנקים שלנו נפגעו. לאחר שהטנק של אלחנן נפגע והושבת ככלי לחימה, הוא שימש כרכב לחילוץ פצועים בשטח והעברתם לבסיס עלֵיקה (במרכז רמת הגולן). בבסיס הטנק תוקן, תודלק וחוּמש, ושוב יצא למלחמה.

 

אחריו דיבר שלמה –  תותחן של [יהודה?] וגמן המג"ד –  נשוי טרי, כיפה סרוגה על ראשו. סיפורו היה שזור בפסוקים רבים מספר תהילים "כאילו הפסוקים אצלו הם חלק מן הסיפור" (עמ' 138). בהתקפה של צה"ל ביום חמישי, על  אף שהטנק שלו נכנס לבור בגלל בעיות היגוי, ובבור אבנים נכנסו לתותח –   בצאתו של הטנק מהבור שלמה לא ויתר על ירי. אוּלם לאחר שהצליח לירות פגז אחד, התותח הושבת. אחר כך הגיע טנק שהמט"ק והתותחן שלו  לא יכלו להמשיך להילחם מסיבות נפשיות, וּוגמן ושלמה החליפו אותם, בהיכנסם לטנק התקין. ביום שישי, באופן בלתי צפוי, כוח גדול של טנקי אויב נע מול הכוח הישראלי. השמש סנוורה את טנקי האויב, וגמן חיכה עד שהאויב יגיע לטווח קצר ואז פקד לירות. שלמה פגע בשבעה טנקים וגם לתותחנים אחרים בגדוד היו פגיעות טובות. לאחר מכן נודע כי זו הייתה חטיבה עיראקית, שנשלחה לסייע לסורים.

 

אחרי המלחמה

לאחר שהתחקיר של הקצינים מהקריה הסתיים והמחבר כבר יצא, קצין התחקיר השיג אותו בדרך. הקצין ראה לנכון לספר לסבתו, כי סיפורו על שקית התפילין שלו  שמצא בשובו לטנק, הזכיר לו סיפור על תפילין שמצא חייל גולני בתא הטען, באחד הטנקים השרופים למרגלות הר יוסיפון. על שקית התפילין היה רקום שם, אך הקצין לא זכר אותו. התפילין בתא הטען אולי סיפקו תשובה  למקום מותו של חבר הילדות דב, טען במקצועו הצבאי. ואכן, כעבור ימים הגיע למחבר מכתב מחייל שהכיר את דב, בו סיפר כי שמו של דב היה רקום על שקית התפילין שנמצאה בטנק וכי הטנק שלמרגלות הר יוסיפון נפגע ביום א'  ושני אנשי צוות הצליחו להיחלץ ממנו.

 

החיילים המשיכו לשהות במובלעת הסורית בתנאים קשים: מגורים באוהלים, קור, גשם ובוץ. המילואימניקים ציפו בכיליון עיניים לשחרור מסיבות מגוונות, כמו געגועים לאישה שלא מזמן התחתנו איתה, תינוקות שרק נולדו; בעיות כלכליות, כמו לול שנותר בלי עובד שיטפל בו. המחבר מפרט קבלת שבת בתנאי שדה ואת רוממות הרוח שזיכתה את מקבליה. "קופסה קטנה של דגים ממולאים" שהיה מביא "אחד מן החבורה" הייתה נשמרת לכבוד שבת, "ומאותה קופסה היינו נהנים כל בני החבורה, יותר משני מניינים" (עמ' 154). לפעמים באמצע השבת הייתה אזעקה והחיילים היו רצים אל הטנקים. בגדוד הייתה אחוות לוחמים בין כל שכבות העם שהיו בו: בני ישיבות, בני קיבוצים ובני עיירות.

 

הערות ביקורתיות

הספר זכה בפרס ספיר ב-2000, תורגם לאנגלית, רוסית וצרפתית, ועובד לסרט. ספרו של סבתו נראה כמו חומר גולמי אותנטי על הקרבות בגולן במלחמת יום הכיפורים, מסוּפר מפי הלוחמים עצמם שלא מכבר חוו את המלחמה.

 

לפי המסופר, בימים הראשונים  הטנקיסטים לא נלחמו במבנים מסודרים כפי שתורגלו להילחם, כמו מחלקה,  פלוגה וגדוד, ואף היו מצבים בהם כל טנק נלחם בנפרד, תוך ערבוב פקודות ובלגאן בקשר.  השריונאים נתקלו לראשונה בטילים נגד טנקים, שלא למדו כיצד להתמודד נגדם באימונים. משתמע כי הטנקים היו במצב מכאני ירוּד. בטנק של אלחנן היו בעיות חוזרות ונשנות עם ההילוכים, טנק של שלמה נתקע ולטנק היו גם בעיות בהיגוי. כמו כן לא היה ציוד ללחימה בלילה. לוחמי השריון –  בגלל חשיבותם הקריטית של הטנקים לחסימת המתקפה הסורית שעלולה הייתה להגיע אף לטבריה–  עבדו כמעט ללא הפוגה. טנקיסטים שהצליחו לצאת בשלום מטנק פגוע, חיכו בנקודות איסוף, כדי להשתבץ מחדש בטנקים שזה עתה תוקנו. בדרך זו היו שריונאים שהחליפו טנק פעמים אחדות.

 

עוד ניתן להסיק מהספר כי חיילי השריון נלחמו, ככלל, במקצועיות ובמסירות נפש, רבים מהם חדורים אמונה דתית.  המחבר מתאר מקרה בו חייל ברח מבית חולים, בטרם הסתיים הטיפול בפציעתו, וחזר לשדה הקרב. אך  הסופר גם מביא אירוע  בו תותחני טנקים עמדו בתור לשיבוץ לטנקים שהוחזרו לכשירות – אך תותחן אחד תמיד היה מתחמק כאשר היה מגיע תורו, ותותחנים אחרים עלו במקומו לפי התור. משתמעת הערכה לכוח הלחימה של האויב. סבתו מתאר מקרה בו חייל סורי בודד היה נחוש להילחם מול טנק ישראלי, הוא ניסה לטפס על הטנק של וגמן וזה הרגו. 

 

כללית, בספר אין התייחסות לנושא העדתי  או התייחסות מיוחדת למוצאו המזרחי של המחבר. זאת כנראה כיוון שהמחבר השתלב בתוך קהילתם הדתית של האשכנזים. בירושלים, לדבריו, הוא נהג ללכת לבית כנסת של חסידי אמשינוב.  אפשר לומר כי בניגוד לחלק נכבד מסופרים שמוצאם מעדות המזרח, חיים סבתו מתעלה מעל הנושא העדתי (לפחות בספר הזה). ובכל זאת, סיפורו על קופסת הדגים הממולאים (כלומר גפילטע פיש)  ממנה אכלו כולם, נראה תמוה בעיניי, כי הרי המאכל הזה, ככלל, משמש נושא ללעג ולקלס בפי המזרחיים. בתיאור התקופה שלאחר המלחמה במובלעת – בתור סופר דתי –  סבתו בחר להתעלם מלשונם הגסה של החיילים החילונים ומהנושא המיני, שנדון לעתים בצורה בוטה ביניהם.

 

הסיפור אפוף דתיות: רגשות דתיים, סיפורים ממקורות דתיים כמו אגדות ודברי חז"ל, ומובאות ארוכות מתפילות, פיוטים ועוד. גם לשונו המיוחדת של המחבר מבוססת על מקורות דתיים.  הסיכום שלי,  בהביאו רק קמצוץ מכל אלה, חוטא במידה לא מעטה למהות היצירה. עם זאת, אני מרשה לעצמי להעיר בענווה, כי אסופת המקורות הדתיים, התופסת חלק חשוב בספר, אינה יכולה  להיחשב לספרות מקור.

 

כוחו של הספר בכנות תיאור השריונאים הדתיים בקְרב ורגשותיהם,  כדברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב.  ואולם היצירה נכתבה  כ-25 שנה לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים. מכאן, בכל זאת יש פגם  מסוים באוטנטיות שלה. כמו כן בגלל הריחוק בזמן –   לעניות דעתי, מוטב היה להוסיף לספר מימד של פרספקטיבה היסטורית ולהעלות סוגיות אשר הלוחמים, בסערת הקרבות, לא יכלו לשאול, כגון: האם ניתן היה למנוע את המלחמה?  

 

Gessen, Masha. The Man Without a Face: the Unlikely Rise of Vladimir Putin (London: Granta Books, 2013)

גסן, מאשה. האיש ללא פנים: עלייתו הבלתי סבירה של ולדימיר פוטין (לונדון, 2013). 330 עמ' כולל מראי מקומות ומפתח שמות.  [סיכום ספר]

מְחברת הספר, מאשה גסן, נולדה במשפחה יהודית בבריה"מ ב-1967. ב-1981 היא היגרה עם משפחתה לארה"ב ובמארס 1991 חזרה לרוסיה; וב-2013 שוב  התגוררה בארה"ב.  היא מחזיקה באזרחות רוסית ואמריקאית, עבדה עבור עיתונים וכתבי עת רוסיים ואמריקאיים ופרסמה ספרים בנושאים פוליטיים והומו-לסביים. גסן היא לסבית מוצהרת, יש לה בן מאומץ ובת משלה.

 

הספר שלפנינו הוא ביוגרפיה של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, המגיעה כרונולוגית עד 2012. הביוגרפיה מתארת בהרחבה את נעוריו, שירותו ב-ק.ג.ב. מאמצע שנות ה-70 עד 1990, כהונתו כסגן ראש העיר של פטרבורג בשנים 1996-1991, ודיכויו את הדמוקרטיה ברוסיה בתקופת כהונתו כנשיא בשנים 2008-2000. מקום חשוב בספר מוקדש לטיפולו בפיגועי הטרור ברוסיה והתנכלויותיו לאוליגרכים. אין בספר דיון שיטתי ומקיף בתקופת נשיאותו, כי אם התרכזות באירועים מסוימים, המדגישים את אופיו העריץ של שלטונו. מאשה גסן כמעט ואינה עוסקת במדיניות החוץ של רוסיה. הסיכום משקף את הדעות וההשערות של המְחַברת, מלבד הערות קצרות בסוגריים מרובעים. לפעמים, כדי להדגיש כי זו השערה של המחברת בלבד, אני מציין זאת במפורש. את דעותיי הוספתי בפרק קצר בסוף הסיכום.

 

חייו של פוטין עד לעלייתו לשלטון (1999-1952)

ולדימיר פוטין  נולד ב-1952 בלנינגרד. אביו היה פועל מקצועי שעבד בבית חרושת לייצור קרונות. בבית המשותף בו גדל פוטין הילד, התגורר זוג יהודי מבוגר, שכנראה טיפל בו, עד שפוטין בילדותו, לדבריו, לא הבדיל בין הוריו לזוג היהודי (עמ' 47). בתקופת לימודיו בכיתות הנמוכות הוא לא ייחס חשיבות ללימודים ונחשב לבריון (חוליגן)  שהִרבה ללכת מכות. מגיל 13 פוטין שיפר את ציוניו, אך לפי עדות חבריו,  עדיין המשיך ללכת מכות הן בתקופת לימודיו התיכוניים ואף בעת שירותו ב-ק.ג.ב., במקרים בהם מישהו היה פוגע בו או בחבריו. במקרים כאלה היה מצליח בקלות לגבור על יריביו. 

 

בהגיעו לכיתה ה-9 החליט, בהשפעת סרטים על מלחמת העולם השנייה, להיות סוכן בגרמניה. סיבה נוספת לרצונו של פוטין להתגייס ל-ק.ג.ב. ואותה הוא אינו מזכיר: אביו כנראה עבד במשטרה החשאית, ה-נ.ק.ב.ד. (NKVD), בתור משרה נוספת, דבר  המסביר  את  המצב  הכלכלי  הטוב יחסית של המשפחה.  פקיד ב-ק.ג.ב בלנינגרד, בתשובה לשאלתו של פוטין הנער כיצד להתקבל לארגון הזה,  אמר לו כי המקצוע שמקנה עדיפות בהתקבלות הוא משפטים. בהתאם לכך, פוטין התאמץ בלימודי התואר למשפטים, במקביל התאמן בג'ודו, ובשנה הרבעית  ללימודיו גויס ל-ק.ג.ב. הוא התחתן בגיל 31 עם דיילת אוויר מִקלינינגרד בשם  לוּדמילה ולזוג נולדו שתי בנות.

 

עבודתו ב-ק.ג.ב. החלה באמצע-סוף שנות ה-70. בתחילת דרכו בארגון מילא תפקידים אפורים, כולל, כנראה, פעילות נגד דיסידנטים (מתנגדי המשטר). ב-1984 פוטין נשלח סוף-סוף לבית הספר למרגלים במוסקבה וב-1985 נשלח לדרזדן במזרח גרמניה. שם הוא עבד במתקן של ה-ק.ג.ב. באיסוף חומר, מעיתונים וממתקני האזנה,  על מערב גרמניה והבסיסים האמריקאיים בה. כמו כן עסק בגיוס סוכנים. לאחר התמוטטות המשטר הקומוניסטי במזרח גרמניה, חזר פוטין לעיר מולדתו, לנינגרד, ב-1990. באותה עת בבריה"מ ניכרה דמוקרטיזציה וסימנים להתערערות המונופול של המפלגה הקומוניסטית על השלטון.

 

החל מ-1990 בראשות העיר  של לנינגרד עמד אנטולי סובצ'אק  (Sobchak), פרופסור למשפטים מעיר זו. הוא הוזמן למלא את התפקיד  מטעם סיעת הרוב במועצה, שדגלה בדמוקרטיה וראתה בו שותף לדעותיה בזכות התבטאויותיו. לאחר שנעשה ראש העיר אכזב סובצ'אק במהרה את ציפיות הדמוקרטים. הוא בחר בקומוניסט לסגנו והתכוון לשים קץ להליכים דמוקרטיים בניהול העיר – הליכים שנתגלו כעקרים, בגלל חוסר הניסיון של חברי הסיעה הדמוקרטית. לסגן העיר הממונה על קשרים בינלאומיים בחר סובצ'אק בפוטין, כנראה מאותן הסיבות שבחר בקומוניסט לסגנו. הוא העדיף לעבוד עם אנשים שמרניים שמקבלים מרות. לפוטין נזקק גם בתור אדם בעל ניסיון עבודה בחוץ לארץ, כדי שיוכל לטפל בהסדרת סיוע לעיר במטבע קשה. כמו כן העדיף לבחור איש ק.ג.ב. בעצמו בדמותו של פוטין, במקום לקבל סוכן מטעם השלטון (עמ' 97). להערכת המחברת, אחרי שובו לבריה"מ משירות בגרמניה, המשיך פוטין לעבוד עבור ה-ק.ג.ב. – ארגון שממנו לא מקובל לפרוש (עמ' 98).

 

ב-19 באוגוסט 1991 בוצע קשר בידי קומוניסטים שמרניים נגד נשיא בריה"מ, מיכאיל גורבצ'וב. שלטון הקושרים התקיים כשלושה ימים בלבד והסתיים בשובו של גורבצ'וב לקרמלין. בניגוד לנשיא רוסיה בזמן הקשר, בוריס ילצין, ולראש העיר של מוסקבה, גבריאיל פופוב (Gavriil Popov)  וסגנו, שהתייצבו בנחישות נגד הקושרים – סובצ'אק ופוטין נקטו בעמדה מעורפלת ונהגו בזהירות כדי לא להיפגע, אם הקשר יצליח וגם אם לא יצליח. סובצ'אק הגיע להסכם עם המפקד האזורי מטעם הקושרים לפיו חברי המועצה לא יעוררו מהומות ובתמורה הצבא לא יכניס כוחות לעיר (עמ' 111). אשר לפוטין, גרסתו המאוחרת, כ-9 שנים לאחר הקשר, לפיה הלך לבתי חרושת כדי  לגייס את תמיכת העובדים נגד משטר הקושרים היא שקרית (עמ' 118). לפי גרסתו של פוטין עצמו, הוא התפטר מה-ק.ג.ב.  ב-20 באוגוסט 1991 (לאחר שלטענתו התפטרותו הראשונה, המוקדמת יותר לא נקלטה). סביר להניח כי לראש ה-ק.ג.ב., ולדימיר קריוּצ'קוב (Kryuchkov), שהיה מנהיג של הקשר, בוודאי לא היה פנאי לדון בנושאים אישיים, וגם אם ההתפטרות התקבלה למחרת, הרי היה זה   ביום בו      היה ברור כי הקשר נידון לכישלון  (עמ' 118-117). אפשר להקדים ולציין כי בטקס כניסתו של פוטין לתפקיד נשיא רוסיה ב-7 במאי 2000, בין המוזמנים היה קריוצ'קוב –  ומכאן אפשר להסיק כי פוטין לפחות לא סלד מהקשר.

 

ייתכן כי  פוטין אף תמך בקושרים כפי שניתן ללמוד מהאירועים שיתוארו להלן. לפי תחקיר שעשתה פעילה פרו דמוקרטית במועצת העיר לנינגרד, מרינה סליֶה  Marina Salye)(Салье́ , ב-1991 בתקופת משבר המזון  בעיר, הקצתה העירייה 90 מיליון מארקים גרמניים לקניית בשר בגרמניה. משלוח הבשר הגיע בסביבות מאי 1991, אך למוסקבה. רכישת הבשר בוצעה על ידי פוטין בתיאום עם ראש ממשלת בריה"מ דאז, ולנטין פבלוב (Valentin Pavlov). פבלוב עתיד היה להיות אחד הקושרים נגד גורבצ'וב באוגוסט 1991, והגעת משלוח הבשר למוסקבה הייתה חלק מתוכנית הקושרים להציף את חנויות המזון בעיר במצרכים לאחר ביצוע הקשר, כדי לזכות בפופולאריות (עמ' 119-118). 

 

לאחר פירוקה של בריה"מ, ב-1992 מרינה סליה בדקה חוזים לייצוא חומרי גלם תמורת מזון בסכום של כ-100 מיליון דולר שנערכו במשרדו של פוטין (היו אלה רק חלק מחוזים בסכום כנראה כמיליארד דולר בהם היה מעורב פוטין). החוזים נמצאו פגומים מבחינה משפטית, חומרי הגלם נשלחו, אך המזון לא הגיע. סליה התלוננה לסובצ'אק וגם לנשיא רוסיה, בוריס ילצין, ונפתחו חקירות שלא הניבו תוצאות (עמ' 123). דעה די רווחת היא כי שחיתותו של פוטין באותה תקופה תאמה את הסטנדארטים של  פוליטיקאים וביורוקרטים בכירים, בהם סובצ'אק. לדעת המחברת, סובצ'אק ופוטין שנאו הליכים דמוקרטיים, אבל בתחילת שנות ה-90 נאמנות פומבית לעקרונות דמוקרטיים הייתה חיונית לכניסה לחיים הפוליטיים.  הגמול של הפוליטיקאים החדשים התבטא בצורת קבלת נתחים מנכסי המדינה. עוד טוענת המחברת, כי פוטין רצה להקים בפטרבורג (לנינגרד לשעבר) מערכת סגורה, אשר בדומה לשלטון הסובייטי תשלוט בתחומים חשובים כמו סחר חוץ, עסקים מקומיים ותקשורת כתובה ואלקטרונית. (בעקבות משאל עם שנערך בעיר ביוני 1991, בספטמבר הוחזר שמה של לנינגרד לשמה המקורי,  סנקט פטרבורג.)

 

בתור סגן ראש העיר ואיש השירותים החשאיים, פוטין היה אחראי להתקנת ציוד ציתות אצל עיתונאים, פוליטיקאים ועובדי העירייה. מאשה גסן מביאה עדויות ומקרים קונקרטיים של אנשי תקשורת ופוליטיקאים, שרצו להשמיע דברי ביקורת ולחשוף שחיתויות בפטרבורג, אך הושתקו באמצעות איומים. על איומים ומעשי אלימות נגד עיתונאים נוכחה המחברת לדעת במו עיניה, בעת שהותה בפטרבורג בתקופת מערכת הבחירות לראשות העיר ב-1996 – תקופה בה השתקה אלימה של עיתונאים לא הייתה נפוצה ברוסיה ככלל.  סובצ'אק הפסיד בבחירות –  ופוטין בעזרת קשרים עם ידיד, לדבריו, קיבל משרה במוסקבה, באדמיניסטרציה של הנשיא ילצין.  על פני השטח פוטין נותר נאמן לסובצ'אק ואף עזר לו להימלט לחוץ לארץ ב-1997, מפני חקירות בעוון שחיתות בתקופת כהונתו כראש העיר. בעקבות התחזקות במעמדו של פוטין ב-1999, חזר סובצ'אק לרוסיה והשתתף במסע הבחירות של פוטין לנשיאות. לפי הגרסה הרשמית סובצ'אק נפטר בפברואר 2000 מהתקף לב – אך בהסתמך על עיתונאים וחוקרים בלתי רשמיים הוא הורעל. המחברת מעלה את האפשרות כי פוטין היה מעורב בהרעלתו, כיוון שבמהלך מסע הבחירות הביא סובצ'אק את גרסתו על אירועים  מסוימים מעברו של פוטין, גרסה שלא הייתה רצויה בעיני המועמד לנשיא (עמ' 143).

 

עוד טוענת מאשה גסן כי פטרבורג בשנות ה-90 הייתה מדינה בתוך מדינה, בה השירותים החשאיים היו ארגון כל יכול.  ב-1998 נרצחה  בפטרבורג העיתונאית גלינה סטארובויטובה  (Galina Starovoitova), אותה המחברת הכירה אישית.  העיתונאית פעלה בין היתר לקידום חוק שיאסור על פעילים לשעבר במשטרה החשאית של בריה"מ להחזיק במשרות ציבור. הרצח הזה וחוזק השירותים החשאיים בעיר – ממשיכה גסן –  היו אות מבשר רעות עבור עתידה של רוסיה כולה.

 

עלייתו לשלטון

בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20, הפופולאריות של נשיא רוסיה, בוריס ילצין, הייתה בירידה ומקורביו (שכונו "המשפחה") חיפשו לו מחליף. אישיות בולטת ב"משפחה", בוריס ברזובסקי, פעל לקידומו של ולדימיר פוטין ליורש. בראיון למחברת, ברזובסקי מסר לה את נימוקיו לתמיכתו בפוטין. ב-1991 פוטין, בהיותו סגן ראש העיר של פטרבורג, הרשים את ברזובסקי בסירובו לקחת שוחד. פוטין גם הרשים את ברזובסקי בנאמנות: הוא סירב להצטרף לממשל החדש בפטרבורג, לאחר שראש העיר, שפוטין היה סגנו, סובצ'אק, הפסיד בבחירות. כמו כן  "המשפחה" סברה כי  פוטין מתוך רגשי נאמנות והוקרה כלפיה, על קידומו לשלטון, יאפשר לה לשמור על השפעתה ולמשוך בחוטים מאחורי הקלעים – דבר שעתיד להתגלות כחלום באספמיה. מאשה גסן נוטה לפקפק בגרסת ברזובסקי לפיה הוא האיש ש"המליך" את פוטין לנשיא וסבורה כי היא מוגזמת. מכל מקום, באוגוסט 1999 מינה ילצין את פוטין לראש ממשלה; ובספטמבר התרחשה סדרה של פיגועי טרור בבתי מגורים במוסקבה ובערים אחרות. הדעה הרווחת בזמנה הייתה כי אלה היו מעשי נקם של טרוריסטים צ'צ'נים.

 

המחברת הייתה שותפה בזמנה לדעה הזו, אך בהדרגה שינתה את דעתה על רקע ניתוח האירועים בעיר ריאזן (Ryazan). ב-22 בספטמבר 1999 אזרח עֵרני בעיר הזאת הבחין בשקים חשודים, שהושארו במרתף של בניין בן 12 קומות. האזרח הזעיק את המשטרה, זו קבעה כי מדובר בשקים מלאים בחומר נפץ המחוברים לשעוני הפעלה, ומנעה פיגוע. האזרח זכה לדברי שבח מהסניף המקומי של "שירות הביטחון הפדראלי" (ראשי התיבות שלו ברוסית FSB, ונחשב ליורש ה-ק.ג.ב.) וגם שר הפנים שיבח את התוצאות. ואולם ב-24 בספטמבר, ראש ה-פ.ס.ב. ניקולאי פטרושב (Patrushev) טען כי לא היה חומר נפץ בשקים כי אם סוכר, וכי כל האירוע לא היה אלא תרגיל. לדעת המחברת, לאחר שהמשטרה של ריאזן הייתה קרובה ללכוד את מטמיני השקים, שהיו אנשי פ.ס.ב., פטרושב מצא לנכון להציג את גרסת התרגיל. עוד מציינת המחברת, כי פטרושב היה סגנו של פוטין, כאשר זה עמד בראש ה-פ.ס.ב. בין השנים 1999-1998, ופוטין בחר בו ליורשו בארגון. כמו כן לאחר המאורע התמוה בריאזן, הפיגועים נפסקו.  לדעת המחברת, העובדה כי הפיגועים החלו כשלושה שבועות לאחר מינויו של פוטין לראש ממשלה וכאשר בראש שירותי הביטחון עמדה אישיות המקורבת לו – כל זה מביא למסקנה כי לפוטין הייתה יד בייזום מעשי החבלה. גסן ממשיכה: את פיגועי הטרור יש לראות על רקע חששה של "המשפחה" מכך שפוטין לא יוכל להיבחר לנשיא לנוכח חוזק הקואליציה של יריביו, שכללה שני אישים בולטים בפוליטיקה הרוסית:  יבגני פרימקוב (Evgenii Primakov) , שכיהן    כשר החוץ בין השנים 1998-1996, וראש ממשלה בין השנים 1999-1998; ויורי לוז'קוב (Urii Luzhkov), ראש העיר של מוסקבה מ-1992 (עד 2010).

 

בעקבות הפיגועים  פקד פוטין על הצבא לחדש את הלחימה נגד צ'צ'ניה (שהופסקה ב-1996, בליווי הבטחה מעורפלת מצד רוסיה להעניק לצ'צ'ניה עצמאות בשנת 2000). פעולות הצבא הרוסי, רחבות ההיקף,  הנחושות והמוצלחות בצ'צ'ניה, ביוזמתו של ראש הממשלה הנכנס פוטין, והשתלחותו בלשון גסה נגד הצ'צ'נים, הביאו לנסיקה מטאורית  בפופולאריות  של  ראש הממשלה החדש והאלמוני. ב-31 בדצמבר 1999 בוריס ילצין התפטר מתפקיד הנשיא ופוטין הפך לנשיא בפועל. הנשיא בפועל החליט לערוך בחירות לנשיאות תוך זמן קצר, כדי לנצל את האהדה כלפיו בציבור בזכות ידו הקשה במלחמה בצ'צ'ניה.

 

דיכוי הדמוקרטיה בתקופת הנשיאות הראשונה, 2004-2000

מאשה גסן ביקרה בצ'צ'ניה ביום הבחירות לנשיאות ב-26 במארס 2000 – בחסות משרד העיתונות של הצבא הרוסי. בעטיה של  המגבלה הזו, רוב הזמן היא לא יכלה לשוחח בחופשיות עם התושבים. אף על פי כן שמעה סיפורים על אכזריותו של הצבא הרוסי, על מעצרים והוצאות להורג שרירותיים, ועל אפשרות להשתחרר ממעצר תמורת סכום שוחד גדול. בירת צ'צ'ניה, גרוזני, נגלתה לעיניה כעיר הרוסה ברובה, כשרוב תושביה נשים זקנות. הן באו לקלפיות, כיוון שהובטח להן לקבל  שם עזרה הומניטארית, כמו מזון וביגוד – הבטחה שלא קוימה. בקלפיות ניתן היה להצביע עם תעודות זהות של אנשים שנפטרו, וכך נוצר מצב בו מספר המצביעים בצ'צ'ניה עלה על מספר תושביה. עם זאת, בבחירות לנשיאות שיעור התמיכה בפוטין בצ'צ'ניה היה נמוך בהשוואה לכלל רוסיה, כ-30% לעומת כ- 53%.

 

עוד בתקופת כהונתו של פוטין כראש ממשלה וכנשיא בפועל התגלו חלק מהמגמות העיקריות של מדיניותו לעתיד. בסוף 1999, בהוראתו, שופץ בבניין של "שירות הביטחון הפדראלי" (FSB), יורש ה-ק.ג.ב., לוח זיכרון שציין כי יוּרי אנדרופוב  (Andropov), ראש ה-ק.ג.ב. בין השנים 1981-1967 – שהיה ידוע בעמדתו הנוקשה כלפי מתנגדי המשטר הסובייטי – עבד בבניין הזה. כמו כן, כאמור, פוטין הזמין את קריוצ'קוב לטקס הכתרתו לנשיא. היו אלה רמזים מוקדמים כי  פוטין לא יהסס לנקוט יד קשה כלפי מתנגדיו, ברוח ה-ק.ג.ב, ארגון שבהשתייכות אליו בעברו היה גאה.

 

מדיניות הדיכוי נגד תקשורת חופשית לא איחרה לבוא. למחרת כניסתו של פוטין לתפקיד הנשיא, ב-8 במאי 2000, כוחות מיוחדים של המשטרה פשטו על מטה החברה Media-Most של ולדימיר גוסינסקי  (Gusinsky). האיש היה בעל חברת התקשורת הגדולה ביותר ברוסיה ובבעלותו ערוץ טלוויזיה NTV ועיתונות כתובה, כולל כתב העת בו עבדה המחברת באותו הזמן. ראוי לציין כי ערוץ NTV ערך ב-24 במארס 2000 – יומיים לפני הבחירות לנשיאות –  תוכנית בשידור ישיר עם קהל בהקשר לאירועים בעיר ריאזן בספטמבר 1999, שנזכרו לעיל. בתוכנית אף אחד מתושבי העיר לא האמין לגרסת ה-פ.ס.ב. כי ניסיון הפיגוע היה בעצם תרגיל של שירותי הביטחון. נוסף לכך, "עוונו" של גוסינסקי היה שלא תמך בפוטין בבחירות לנשיאות כי אם היה ידיד של יריבו, לוז'קוב, ראש העיר של מוסקבה.  השלטונות הצדיקו את המהלך נגד החברה של גוסינסקי באי תשלום מסים, ופוטין בחר להעמיד פנים של אי מעורבות באירוע. ב-13 ביוני  2000 גוסינסקי בעצמו נעצר. הוא שהה שלושה ימים במעצר, במהלכם אולץ לחתום על מסמך לפיו הוא מוותר על מניותיו בחברת התקשורת שלו ובתמורה הותר לו לצאת לחוץ לארץ. על המסמך היה חתום שר העיתונות (Mikhail Lesin) – דבר המצביע על מעורבותו של פוטין בפרשה (עמ' 163). השלטון פיטר את המערכת הישנה של הערוץ  NTV ושל  העיתונות הכתובה שהיו בבעלותו של גוסינסקי ובכך השלים את ההשתלטות על כלי התקשורת האלה.  

 

בין ההאשמות ששימשו עילה למעצרו של גוסינסקי היו אי סדרים בהפרטת החברה "רוסקויֶה וידאו" (Russkoye Video). מאשה גסן חקרה את נושא החברה הזו עוד בסוף שנות ה-90. ימים אחדים אחר צאתו של גוסינסקי לחוץ לארץ, גסן פרסמה מאמר, בצירוף מסמך  [מאמצע שנות ה-90?] חתום על ידי פוטין,  שהפך לכאורה את פוטין לנאשם באי סדרים  בהקמת החברה הזו, אם אכן היו אי סדרים כאלה. בעקבות הפרסום הזה, כל פעם שהייתה  המחברת פותחת את דלת דירתה, הייתה רואה אדם עומד על סולם בסמוך לדלת, אשר טען כי הוא מתקן משהו. כעבור ימים אחדים הטלפון בדירתה נותק – אך לבסוף  חברת הטלפונים חידשה את הקו. למאשה גסן היה ברור כי אלה טקטיקות קלאסיות של הפחדה ברוח  ה-ק.ג.ב. בשנות ה-70. על אף שהיא סיכנה את חייה בשירות בארצות במצב מלחמה, כמו צ'צ'ניה ויוגוסלביה לשעבר, הרי קשה היה לה להתמודד עם איום מתמיד ובלתי מוגדר (עמ' 163-162).

 

בספטמבר 2000 שַדָּר "ערוץ  1" (Sergei Dorenko) מתח ביקורת על התנהלותו של פוטין בפרשת תביעתה של הצוללת הרוסית "קורסק" (Kursk). (יצוין  כי הצוללת טבעה באוגוסט, ופוטין אף לא מיהר להפסיק את חופשתו בזמן האירוע ולא נקט בצעדים יעילים להציל את אנשי הצוות.) בתגובה פוטין הפעיל לחץ על בעל השליטה ב"ערוץ 1", ברזובסקי, לוותר על מניותיו בחברה. בדומה לפרשת גוסינסקי, ברזובסקי ויתר על מניותיו ויצא לגלות, ללונדון.

 

שישה מתוך אחד עשר צווים שפרסם פוטין בתור נשיא בפועל עסקו בענייני צבא. הוא שינה את דוקטרינת הלחימה הישנה לפיה רוסיה לא תהיה הראשונה להנחית מכה גרעינית ובמקום זה אישר אפשרות כזו, כמו במקרה שאמצעים אחרים ימוצו (עמ' 153). הוא חידש את חובת האימונים הצבאיים לנערים בבתי ספר תיכוניים – אימונים שבוטלו בתקופת הפרסטרויקה. כמו כן על אף מצבה הכלכלי הקשה של רוסיה בתחילת 2000, שר האוצר מטעמו הודיע בסוף ינואר כי התקציב הצבאי יגדל ב-50%.

 

ב-13 במאי 2000, שישה ימים לאחר כניסתו לתפקיד הנשיא, פרסם פוטין מספר צווים שחיזקו את שלטונו ביחס למושלי מחוזות. בין היתר פרסם צו למינוי שבעה נציגים נשיאותיים, שתפקידם לפקח על פעילות מושלי המחוזות שנבחרו. כמעט כל שבעת הנציגים היו אנשי ק.ג.ב. או גנרלים לשעבר. הוא גם העביר חוק שאפשר לו לפטר מושלים. בינואר 2001  רוסיה החזירה לעצמה את  מנגינת ההמנון של בריה"מ משנת 1943. מילות ההמנון שונו, אך מחברם היה אותו המשורר שחיבר את מילות ההמנון ב-1943 (Sergei Mikhalkov).

 

חידוש חלקי של ההמנון  הסובייטי, הצנטרליזציה, דיכוי התקשורת – כל אלה תרמו לחזרה לנורמות נוספות של השלטון הסובייטי, כמו "תרבות הצבעה". הבחירות המקומיות לכאורה המשיכו להיות חופשיות, אך במחוזות מסוימים הן לא היו חשאיות. במחוזות אלה, השלטון המקומי כדי למצוא חן בעיני השלטון המרכזי, דאג לארגן הן שיעור הצבעה גבוה והן תמיכה עבור מועמד מטעם המרכז. היו אלה סימנים מבשרי רעות  הן לגבי הבחירות לדוּמָה (הפרלמנט)  בדצמבר 2003 והן לגבי הבחירות לנשיאות במארס 2004.

 

בבחירות לפרלמנט הרוסי זכתה מפלגתו של פוטין, "רוסיה המאוחדת", בקרוב למחצית מהקולות, בעוד הליברלים והדמוקרטים איבדו את מושביהם. "הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה" (OSCE) קבע למעשה כי הבחירות לא עמדו בסטנדרטים מערביים של דמוקרטיה. לעומת זאת, כלי תקשורת בארה"ב,  דיווחו על הבחירות בחיוב, בעיקר בהשפעת פיגועי ה-11 בספטמבר 2001, אשר בעקבותיהם נראתה רוסיה כבעלת ברית נגד הטרור האסלאמי.   

 

 סביר להניח כי כישלונו של פוטין להיבחר שנית לסגן ראש העיר של פטרבורג ב-1996, הגביר את צעדי הדיכוי מצדו  ביחס למתחריו לנשיאות ב-2004. ב-2004 הוחמרו באופן משמעותי הנהלים הביורוקראטיים להגשת מועמדים. ברוח "תרבות הבחירות" הסובייטית, מנהלי מפעלים הטיפו לעובדיהם להצביע בעד פוטין, בנימוק כי הדבר יקדם את המפעל בו הם עובדים; ומנהלי בתי ספר נקטו בטקטיקה דומה ביחס להורי תלמידיהם. לאחד המועמדים לנשיאות לפחות נערמו קשיים, כמו במציאת בית דפוס לדברי התעמולה, פיזור אסיפות בחירות בתואנה כי הוטמנה פצצה במקום, הפסקת חשמל בעת שהמועמד עמד לנאום וכיוצא באלה. מנהלי מסע בחירות של מועמדים יריבים לפוטין הוכו ונשדדו. בתיהם של עיתונאים בלתי רצויים  נפרצו, כולל ביתה של מאשה גסן. מביתה נגנבו מחשב נייד, דיסק קשיח של מחשב נייח וטלפון נייד בלבד. בתקופת הבחירות ערוצי הטלוויזיה נתנו סיקור נרחב לפעילותו של פוטין – חלקוֹ במסגרת חומר חדשותי על פעילותו – שעלה באין שיעור בהשוואה למועמדים אחרים.  במצב הזה של התגברות עריצות המשטר, בבחירות לנשיאות במארס 2004 זכה פוטין ב-72% מהקולות בהשוואה ל-53% ב-2000 ונבחר לכהונה שנייה של ארבע שנים. 

 

פיגועי טרור במוסקבה (2002) ובבסלאן (2004).

באוקטובר 2002 תפסו טרוריסטים צ'צ'נים בני ערובה בתיאטרון במוסקבה. במבצע חילוצם, הסתייעו כוחות הביטחון בגז, אשר כתוצאה משאיפתו מתו 129 בני ערובה. אלכסנדר ליטוויננקו (Litvinenko), סוכן לשעבר של פ.ס.ב. אשר ערק ב-2000 לבריטניה,  ניסה ממקום מושבו בלונדון לחקור את האירוע הזה. בעזרת ניתוח מסמכים וצילומי וידאו של השתלשלות האירועים בתיאטרון, הצליח  ליטוויננקו לאתר אדם (Khapash Terkibaev), שהיה אחד הטרוריסטים בתיאטרון, אך עזב את הבניין זמן קצר לפני הפריצה לתוכו על ידי הכוחות הרוסיים,  ולא הועמד למשפט כלל. היה בכך רמז לכאורה למעורבות השלטון במעשה הטרור הזה. חבר בוועדת חקירה רוסית פרלמנטארית בפרשת  הטרור בתיאטרון (Sergei Yushenkov), אליו העביר ליטוויננקו את החומר המפליל ביחס לשלטונות באפריל 2003, נרצח כעבור שבועיים במוסקבה (עמ' 209). לפני מותו הצליח חבר הפרלמנט להעביר את החומר שברשותו לעיתונאית, אנה פוליטובסקיה  (Anna Politovskaya), מבקרת חריפה של השלטון ברוסיה. 

 

בספטמבר 2004 תפסו טרוריסטים מוסלמים בני ערובה בבית ספר בעיר בסלאן (Beslan), בצפון אוסטיה (Ossetia). במהלך מבצע החילוץ נהרגו למעלה מ-300 מבני הערובה, רבים מהם ילדים.  בעקבות פרשת תפיסת בני הערובה, ניסתה  פוליטובסקיה להגיע לבסלאן, אך הורעלה בטיסה אליה. העיתונאית בדרך נס ניצלה ממוות, אך נגרם לה נזק בריאותי כבד. על אף מצבה, היא הצליחה למצוא מסמך משטרתי , לפיו המשטרה המקומית בבסלאן  הוזהרה מפני הפיגוע, אך לא עשתה דבר (עמ' 216).

 

על אף קיומן של אינדיקציות למעורבות השלטונות במעשי הטרור בתיאטרון במוסקבה ובבסלאן, שנזכרו לעיל, מאשה גסן נוטה להיזהר בהסקת מסקנה. לדעתה, בעוד הפיצוצים בבתי מגורים ב-1999 "נראים כמעט מעל לספק" פעולות המשטרה החשאית, הרי אירועי הטרור במוסקבה ב-2002 ובבסלאן ב-2004 מסובכים יותר. עם זאת ייתכן שגם בהם הייתה מעורבות של קצינים במשטרה החשאית שנעשתה בין אם מתוך בצע כסף או כדי לשרת את המשטר. מכל מקום, לדעתה של מאשה גסן, טיפולו של פוטין בשני האירועים האלה כוון בראש וראשונה לא כדי להציל מקסימום בני ערובה, אלא דווקא כדי להגביר את שפיכות הדמים והאימה. בדרך זו רצה להצדיק את המשך המלחמה בצ'צ'ניה ואת הפגיעה באופוזיציה; וגם על רקע פיגועי ה-11 בספטמבר בארה"ב, לנסות לתפוס מקום מכובד בעיני המערב כשותף למלחמה נגד הטרור האסלאמי (עמ' 218). פוטין ניצל את האירוע בבסלאן, כדי להעביר שורה של חוקים שחיזקו את סמכויותיו במינוי מושלי מחוזות וראש העיר של מוסקבה, וכמו כן חוקים שפגעו בקיום בחירות דמוקרטיות לדוּמָה (הפרלמנט הרוסי). מעתה המשרה הפדראלית היחידה שנבחרה בבחירות ישירות הייתה נשיא רוסיה (עמ' 190).  

 

החרפת דיכוי הדמוקרטיה בתקופת נשיאותו השנייה  של פוטין

באביב 2005, אלוף העולם לשעבר בשחמט, גארי קספרוב (Garry Kasparov), פתח במסע להחזרת הדמוקרטיה לרוסיה, שכלל ביקורים בערים בדרומה  –  ובבית הספר בבסלאן בו אירע מעשה הטרור שתואר לעיל. במהלך מסעותיו התנכלו  השלטונות לקספרוב בדרכים שונות ומשונות. למטוס אותו חכר לצורך המסע לא ניתנו אישורי נחיתה והוא נאלץ להמשיך לנסוע במכונית. בהגיעו לבתי מלון, לרוב נתקל בהודעות כי אין מקומות פנויים. בערים אחדות הושלכו לעברו ביצים, ולפחות במקום אחד הושלכה אבן; אולמות בהם התכונן לנאום נסגרו בתואנות שונות. אישים שתכננו להיפגש איתו קיבלו איומים, ואחדים מהם ביטלו את הפגישות. בין אם ההתנכלויות נעשו לפי פקודה ממוסקבה או ביוזמה מקומית – קספרוב לא הצליח להתמודד מול משאביו הבלתי נדלים של המשטר, הוּתש והפך ליריב שולי.

 

במארס 2006, יועצת של קספרוב (Marina Litvinovich) הותקפה ונחבלה, אך לא נשדדה. היה בכך רמז ברור כי המניע לתקיפה הוא פוליטי  וכי השלטון מעביר לה מסר להפסיק את פעילותה. באוקטובר 2006 נורתה למוות, במעלית בבניין מגוריה, העיתונאית פוליטקובסקיה. בנובמבר 2006 מת בלונדון כתוצאה מהרעלה של חומר רדיואקטיבי בשם פולוניום, העריק ליטוויננקו. בכל שלושת האירועים האלה, מעורבות משטרו של פוטין נראית ברורה, במיוחד במקרה של ליטוויננקו, בגלל מגבלות הגישה לפולוניום מצד גורמים פרטיים. משטרת לונדון גם זיהתה את רוצחו של ליטוויננקו, אזרח רוסי (Andrei Lugovoi) אשר רוסיה לא הייתה מוכנה להסגירו לבריטניה.

 

מגמות כלכליות במשטרו של פוטין: נטישת הליברליזם והעמקת השחיתות

באפריל 2000 מינה פוטין את אנדרי אילאריאונוב (Andrei Illarionov) ליועצו הכלכלי. זאת על אף שאילאריאונוב, בשיחה מקדימה עם פוטין בפברואר האשימוֹ כי הכוחות הרוסיים בצ'צ'ניה מבצעים פשעים תחת פיקודו. אילאריאונוב האמין בשווקים חופשיים שיכולים לשמש רגולטורים של עצמם, כלומר היה אולטרה שמרן במונחים אמריקאיים. נוכחותו  ושל כלכלנים ליברלים נוספים בצוותו של פוטין נועדה לשדר מסר חיובי למשקעים מערביים ברוסיה. אחד המשקיעים הבולטים האלה, שפעל ברוסיה  עוד מאמצע שנות ה-90, היה  האמריקאי ויליאם בראודר (Browder), אשר סבו בעברו  היה מנהיג המפלגה הקומוניסטית האמריקאית. בראודר השקיע בחברות מפתח, בהציבו לעצמו ייעוד לשפר את התנהלותה הכלכלית של רוסיה על ידי חשיפת שחיתויות ועידוד ביצוע רפורמות.  בעידן הליברלי הזה לכאורה בכלכלה ברוסיה, בתחילת שלטונו של פוטין, שגשג גם האוליגרך מיכאיל חודורקובסקי (Khodorkovsky). הוא הפך לבעלים של חברת הנפט הענקית יוקוס (Yukos) [וב-2004 היה האדם העשיר ביותר ברוסיה (לפי ויקיפדיה באנגלית)].  הוא שכר חברות מערביות לשיפור הניהול ולראיית חשבון, במטרה לנהל את החברה שלו בשקיפות בהתאם לסטנדרטים מערביים. כמו כן  דגל בהגשמת רעיון האחריות החברתית בחברה קפיטליסטית ותרם כספים לקידום החינוך.

 

כבר בתקופת נשיאותו הראשונה של פוטין, וביתר שאת בתקופתו השנייה, העריצות הפוליטית לוותה בעריצות בתחום הכלכלה.  בינואר 2005 התפטר אילאריאונוב מתפקיד נציגו של פוטין בפורום שמונה המדינות המתועשות הגדולות,  G8. השגת חברותה המלאה של רוסיה בפורום הזה הייתה מהישגיו הבולטים. בסוף 2005 הוא התפטר גם מייעוץ כלכלי לפוטין והפך לאחד ממבקריו החריפים. בין היתר טען כי רוסיה חדלה להיות חברה דמוקרטית וכי כלכלתה היא היפוכה של כלכלה ליברלית. בהקשר זה מתח ביקורת על העמדתו לדין והרשעתו של חודורקובסקי. חודורקובסקי נעצר באוקטובר 2003 ובמאי 2005 נידון ל-9 שנות מאסר  בין היתר בעוון העלמות מס. בהמשך הוא הואשם באישומים נוספים ותקופת מאסרו הלכה וטפחה. [אך ב-2013 הוא שוחרר ויצא לחוץ לארץ בחנינה מטעם פוטין, שנועדה לשפר את תדמיתו של המשטר לקראת פתיחת אולימפיאדת החורף בסוצ'י]. הארגון אמנסטי אינטרנשיונל הכיר בו כאסיר מצפון. חודורקובסקי עצמו האמין כי הוא נרדף, כיוון שבכנס פָתוּח לתקשורת בהשתתפותו של פוטין שנערך בפברואר 2003,  הוא חשף את המימדים המפלצתיים של השחיתות בכלכלה הרוסית. באותו הכנס, פוטין הגיב ברוגז על דבריו ורמז כי החברה יוקוס עצמה אינה משלמת מסים כנדרש בחוק. סיבה נוספת אפשרית למאסרו הייתה תמיכתו הכספית במפלגות ליברליות וגם במפלגה הקומוניסטית. כמו כן סביר להניח כי נאסר בגלל עצם היותו אדם שצבר הון עצום, אך היה עצמאי בדעותיו ולא השתחווה לפוטין.

 

ב-2003 הצדיק  בראודר את מאסרו של חודורקובסקי וראה בו ביטוי למדיניותו  של פוטין להוציא באופן חלקי את הכלכלה מידי האוליגרכים ולהחזירה למדינה. ואכן יוקוס הועברה בסופו של דבר לידי המדינה. ואולם כעבור כשנתיים הפך בראודר קורבן לאותה מדיניות שהצדיק ביחס לחודורקובסקי. בדצמבר 2005 בוטלה אשרת הכניסה של בראודר לרוסיה ללא הסבר וב-2006 הוגשו תביעות נגד חברות שלו ברוסיה בסכום של כמיליארד דולר, בין היתר בעוון אי תשלום מסים. עורך דין ברוסיה מטעמו, סרגי מגניצקי (Magnitsky), שגילה שחיתותם של התובעים נאסר ב-2008, הוחזק בתנאים קשים ומת בכלא [ייתכן מעינויים] ב-2009, בגיל 37. [משטרו של פוטין לא הסתפק בכך, וב-2013 מגינצקי המת (!) נידון והורשע בהעלמות מס. באותו המשפט נידון והורשע בהיעדרו באותה עבירה גם בראודר.]  

 

ארגון עולמי בשם Transparency International  (שקיפות בינלאומית),  שעסק בחקר שחיתות, כבר ב-2003  דירג את רוסיה כמדינה מושחתת ביותר;  ובמדד השחיתות הבינלאומי לשנת  2010  מיקם את רוסיה במקום 154 מתוך 178 מדינות, בין פפואה גינאה לטג'יקיסטן (עמ' 248, 266). פוטין  אישית הלך וצבר נכסים  והונו בסוף 2007 הוערך על ידי מומחה אחד ב-40 מיליארד דולר (עמ' 254). [הונו ב-2013 הוערך ב-70 מיליארד דולר.]  הערכה זו ואחרות אינן ניתנות לאישור. כזכור, ישנן דווקא עדויות לחוסר שחיתותו בשנות  ה-90, אך ישנן גם עדויות הפוכות כבר לגבי התקופה הזו. עוד בצעירותו  ניכרה חמדנותו למוצרים יקרי ערך – נטייה שנמשכה בזמן כהונתו כנשיא. בתקופת שלטונו בלט חוסר יכולתו להבחין בין רכוש ציבורי ופרטי, ובזמן הלאמת חברות, כמו זו של חודורקובסקי, הוא היה נוטל נתח לעצמו. המחברת מאשימה את פוטין והחוג הפנימי שלו בתאוות בצע שאינה יודעת שובע ליטול מה ששייך לאחרים (pleonexia). פעילי זכויות אדם [ברוסיה?] העריכו כי ב-2011 כ-15% מהאסירים ברוסיה הם יזמים שהושלכו לכלא על ידי מתחריהם בעלי הקשרים לשלטון (עמ' 266).

 

נשיאותו המדוּמָה של דמיטרי מדבדב, 2012-2008

החוקה של רוסיה אסרה על הנשיא לכהן למעלה משתי כהונות רצופות בנות ארבע שנים.  כדי לעקוף את האיסור הזה, בבחירות לנשיאות במארס 2008, פוטין הציב יורש מטעמו בדמות ראש ממשלתו לשעבר, דמיטרי מדבדב. הוא זכה בלמעלה מ-70% מהקולות. מדבדב היה נמוך קומה, כך שבהשוואה אליו, פוטין אשר כיהן כראש ממשלה בתקופת נשיאותו, נראה גבוה. מדבדב, משפטן בהשכלתו – בניגוד לפוטין לא נהג לנקוט לשון גסה  ובהצהרותיו עורר תקוות של ליברלים ואנשי האינטליגנציה. הוא הזמין פעילי זכויות אדם להשתתף במועצה נשיאותית שהקים; הוא הבטיח להקים מוזיאון לאומי לקורבנות הטרור של סטאלין, להילחם בשחיתות ולהפוך את רוסיה למדינה מתוקנת ומודרנית – אך בפועל דבר לא מומש. חודורקובסקי הועמד לעוד משפט ומגניצקי מת בכלא. פוטין למעשה המשיך לשלוט תוך חלוקת תפקידים עם מדבדב. תפקידו של מדבדב היה להרגיע את האינטליגנציה והליברלים ולתת להם תקווה.

 

פוטין, לעומתו, בהתבטאויותיו הקשוחות והוולגריות פנה אל רוב הציבור. התנהלותו, צילומיו בחצי גוף עירום, מציאתו ממצאים ארכיאולוגיים בעת צלילתו בים השחור – ממצאים אשר הושתלו מבעוד מועד – כל אלה אפיינו מסע תעמולה של דיקטאטור שהתכוון לרוץ לכהונה נוספת לנשיאות. ואכן, במהלך  ששת החודשים הראשונים  לכהונתו  של מדבדב כנשיא, ביוזמתו אישר הפרלמנט שינוי בחוקה, שהאריך את תקופת הנשיאות לשש שנים. נראה כי תפקידו של מדבדב היה להסתפק בדיבורים יפים ולהכין את הקרקע  לשובו של פוטין לנשיאות לשתי קדנציות של שש שנים. ב-24 בספטמבר 2011 בקונגרס של מפלגת "רוסיה המאוחדת", בהביעו תמיכה במועמדותו של פוטין לבחירות לנשיאות ב-2012, הודה מדבדב למעשה כי להסדר הזה הוסכם מראש בעת שהחליף את פוטין בתפקיד הנשיא ב-2008 (עמ' 270). 

 

מאז שלטונו של פוטין, הבחירות לפרלמנט הרוסי הפכו לחסרי חשיבות. השלטון  הוא שקבע לאלו מפלגות מותר להתמודד, ונוסף לכך הֵפר את הנוהל התקין של הבחירות בעת קיומן וזייף את תוצאותיהן. אף על פי כן, בבחירות לדוּמָה שנערכו ב-4 בדצמבר 2011 מפלגתו של פוטין "רוסיה המאוחדת" זכתה ב-49% מהקולות בהשוואה ל-64% ב-2007. בעקבות הבחירות נערכו הפגנות על זיופן שהלכו וצברו תאוצה. בהפגנה כזו שנערכה במוסקבה ב-10 בדצמבר  השתתפו לפי הערכות אחדות כ-150,000 איש (ביניהם הסופר בוריס אקוּנין). המפגינים קראו לערוך בחירות חדשות. באותו היום התקיימו מחאות ב-99 ערים ברוסיה. ההפגנות האלה סימלו את שבירת מחסום הפחד מצד המפגינים  –  תהליך שהפיל בזמנו את המשטר הסובייטי –  ועל כן עוררו תקווה להחלפת השלטון  בעתיד אצל מאשה גסן.  גם הישענות משטרו של פוטין בעיקר על אישיותו, ללא מפלגה אידיאולוגית מגובשת,  עשויה לחזק את התקווה כי שלטון זה עלול ליפול, בדומה לנפילתן של דיקטאטורים אחדים  במדינות ערב  ב-2011.

 

אחרית דבר

הספר פורסם במארס 2012 בארה"ב, בריטניה וארצות אחרות – בעוד מוציא לאור רוסי הודה כי הוא פוחד לפרסמו. באותו החודש נבחר פוטין לנשיאות בפעם השלישית ברוב של 63%. לפוטין היה מונופול על ספירת הקולות, ולכן יכול היה לבחור בכל תוצאה בה רצה. המחברת סבורה כי פוטין לא ינהיג רפורמות מתונות, כיוון שכל ויתור מבחינתו הוא סימן לחולשה, וגם מתוך הניסיון הטראומטי של הפרסטרויקה שהחלה ברפורמות קטנות והידרדרה במהירות לאובדן שליטה.

 

במקביל להיותה של מאשה גסן כתבת ועורכת בנושאים פוליטיים, היא הייתה גם העורכת הראשית של כתב עת מדעי פופולארי בשם Vokrug Sveta ("סביב העולם") בן 150 שנה. בספטמבר 2012 הועברה אליה בקשה  מדוברו של פוטין להקצות צוות  לסיקור מצולם  של  פוטין בטיסה על דאון. הטיסה נועדה להחזיר עגורים מאזור סיביר לטבע.  תשובתה הייתה שלילית והיא פוטרה מייד על ידי הבעלים של "סביב העולם", סרגי וסילייב (Vasilyev). למחרת בבוקר פוטין התקשר למאשה גסן אישית, אמר כי הוא שמע כי היא פוטרה בגללו והציע לה להיפגש אתו במשרדו בקרמלין. המחברת נדהמה מהשיחה והתקשתה להאמין כי זו אינה מתיחה – ואולם הפגישה התקיימה כעבור כשבוע.  עוד בשיחת הטלפון, וביתר הרחבה בקרמלין, טען  פוטין כי הוא באמת אוהב בעלי חיים, וכי טיסתו על דאון נעשית במסגרת פעילותו לקידום שימור הסביבה. לכן, בפנייה למחברת הוא אמר כי היא טעתה בסירובה לשלוח כתב  לפרויקט, ובפנייה לווסילייב, שנוכח בפגישה, אמר כי הוא טעה בפיטוריה.

 

בתגובה טענה  מאשה גסן כי כאשר פוטין נעשה מעורב אישית בפרויקט מסוים לשימור, האישיות שלו הופכת להיות חשובה יותר מהפרויקט עצמו. ברמז עבה לראוותנות חסרת התועלת שבפעילותו למען החיות , היא אף העזה להזכיר  לו, שהוא כנראה היה מוּדע לכך, כי כאשר התקין צווארון למעקב לווייני לטיגריס סיבירי, החיה הזו הושאלה מגן חיות. פוטין התחמק מלדון באירוע הזה והסתפק בהערה כללית על "הפרזות" בפעילותו, שנעשות לא ביוזמתו, בהוסיפו כי העיקר שפעולותיו מקדמות את שימור בעלי החיים ברוסיה ומחוצה לה. בתשובה לפנייתו של פוטין הסכים וסילייב להחזיר את מאשה גסן למשרתה (עמ' 304-301).

 

סגנון דיבורו של פוטין בעת הפגישה חיזק את  מאשה גסן בדעתה כי האיש הוא שטחי וגס. כמו כן התרשמה כי הוא  לא ידע על פעילותה הפוליטית הארוכה נגד משטרו, כולל הספר שפרסמה לאחרונה. עוד מציינת המחברת כי מזה זמן פוטין היה במהלך של השתלטות על "סביב העולם", כדי להפכו לביטאון "החברה הגיאוגרפית הרוסית" בה שימש יושב ראש.  פגישתה עם פוטין בקרמלין שמה קץ להתלבטויותיה: היא לא תחזור לעבוד בכתב העת הזה.

 

הערות ביקורתיות

לדעת מאשה גסן, לפוטין הייתה יד בייזום מעשי החבלה בבתי מגורים ברוסיה בספטמבר 1999, שבוצעו על ידי  "שירות הביטחון הפדראלי"  (פ.ס.ב.) ויוּחסוּ לבדלנים הצ'צ'נים. פיגועים אלה שימשו תואנה נוחה לחידוש המלחמה במלוא העוצמה נגד צ'צ'ניה מצד פוטין, דבר שהביא    לנסיקה בפופולאריות שלו ולהיבחרותו לנשיאות ב-2000.  מחקר  נרחב    בנושא הפיצוצים בספטמבר 1999, שנעשה על ידי ג'ון דנלופ

 (John B. Dunlop, The Moscow Bombings of September 1999)

מאשר ומרחיב את גרסתה של גסן.  לפי מחקר זה, התוכנית לפגוע ביציבות ברוסיה (אך לא בהכרח באמצעות פיגועים) הוכנה ביוזמת מקורבי ילצין ("המשפחה", כולל ברזובסקי), כבר בקיץ 1999 וביצועה נמסר ל-פ.ס.ב. מטרת התוכנית בזמנה הייתה לנצל את חוסר היציבות, כדי להכריז על מצב חירום, לבטל את הבחירות לדוּמה בדצמבר ולנשיאות ב-2000 – וכל זאת כדי למנוע עלייתם של מפלגות ומועמדים בלתי רצויים ל"משפחה" (בראש וראשונה, פרימקוב).  פוטין היה מעורב בביצוע הפיגועים בספטמבר הן כראש ממשלה והן באמצעות ראש ה-פ.ס.ב. הנאמן לו. (ראו סקירה  של Amy Knight  על מחקרו של דנלופ  ב-The New York Review of Books, November 2012.)

 

בפיגועים נהרגו כ-300 אנשים ומאות נפצעו. גם אם נצא מתוך הנחה כי הפיגועים בוצעו מעל להיקף בו רצה פוטין (חלקם נעשו באמצעות פרובוקאטורים שפעלו כמעין סוכני משנה של פ.ס.ב. – מסקנה שניתן להסיק ממחקרו של דנלופ), בכל זאת, לעניות דעתי,  אין להוציא מכלל אפשרות כי פוטין סלל לעצמו את הדרך לנשיאות בדרך קרימינאלית מזוויעה ביותר.

 

מסִפרה של מאשה גסן מצטיירת התמונה הבאה. פוטין היה ונותר במנטאליות שלו איש ה-ק.ג.ב. אפילו בתקופת כהונתו כסגן ראש העיר של פטרבורג  במחצית הראשונה של שנות ה-90 הוא האמין בדמוקרטיה רק למראית עין. בפועל שאף להקים בעיר משטר בעל קווי דמיון מסוימים למשטר הסובייטי, בו השלטון ישלוט בכלי התקשורת החשובים ובתחומי מפתח בכלכלה. בהמשך, בתקופת שלטונו ברוסיה החל מ-2000, הצליח פוטין במידה רבה לבנות  משטר כזה.  באמצעות מעצרים ומאסרים, איומים ורצח עיתונאים,  הצליח פוטין להטיל מרותו על כלי התקשורת החשובים. בדרכים עקלקלות הוא גם דאג למנוע נציגות בדוּמָה  ממפלגות,  ולשלול למעשה את האפשרות להתמודד  לנשיאות מאישים, שדגלו בדמוקרטיה מערבית. אילי הון שהעזו למתוח ביקורת על משטרו או לתמוך במפלגות יריבות, נעצרו ומירב רכשום למעשה הוחרם. אחדים מהם  נאסרו ולאחדים ניתנה אפשרות לצאת לחוץ לארץ.  בתואנות שונות, לרוב אי תשלום מסים,  הוא גם החרים למעשה לטובת המדינה חברות בתחומי מפתח בכלכלה, כמו נפט. פוטין אישית ומקורבים לשלטון  זכו בנתחים מהשוד  הזה של אילי ההון.

 

לדעתי, גישתו של פוטין ביחס לכלכלה שונה במידה מסוימת מכפי שמצטיירת על ידי גסן. פוטין בהחלט היה מוּדע לחסרונותיה של השיטה הסובייטית בכלכלה, שהיו אחד הגורמים החשובים להתמוטטותה של בריה"מ, ולכן, סביר להניח, רצה לנקוט בשיטה אחרת. לא מן הנמנע כי במיוחד בשנים הראשונות לנשיאותו הוא בכנות ניסה, במסגרת שליטת המדינה על  תחומים חיוניים בכלכלה, לתת מרחב פעולה משמעותי להון פרטי רוסי. במקביל  ייחס חשיבות רבה לעידוד השקעות זרות  במשק הרוסי, תוך שמירה על  דומיננטיות המדינה בענפי מפתח. ואולם בהדרגה, כתוצאה  מהרגשת התחזקות הכלכלה של ארצו  כספקית חשובה של אנרגיה (גז ונפט), לא נרתע פוטין מלפגוע בצורה גסה – אך באופן סלקטיבי –  בבעלי הון בלתי רצויים בעיניו. במקביל, מדי פעם, השתדל להרגיע משקיעים רוסים וזרים –  כדי למנוע בריחת הון מאסיבית מרוסיה ולעודד השקעות. קשה למצוא הסבר מדוע לא החליט פוטין  להילחם במרץ נגד הנגע הפוגע קשות בכלכלה הרוסית, נגע השחיתות – מלבד שחיתותו שלו עצמו ושל מקורביו.

 

נוסף לְשֹוני מן המשטר הסובייטי בכלכלה, גם במישור הפוליטי משטרו היה שונה מן המשטר הסובייטי. על אף שבהדרגה האמביציה שלו להאריך את תקופת שלטונו וגם עריצותו גברו,  משטרו לא היה דיקטטורה טוטליטארית  המטילה שלטונה על כל תחומי החיים. הוא  היה מוכן להשאיר מרחב מסוים למתנגדיו בפרלמנט, בכלי התקשורת, בפרסום ספרים; ונמנע להתערב עד 2014, לפחות בצורה בוטה, באֳמנויות. נראה כי המְחברת מגזימה בכוחו לערוך מניפולציה וזיופים בבחירות. אין להתעלם מכך כי ב-1996 סובצ'ק וסגנו פוטין לא נבחרו לתקופת כהונה נוספת בפטרבורג, וכי שיעור התמיכה בפוטין לנשיאות ב-2012, לפי הנתונים הרשמיים, ירד בהשוואה להתמודדותו הקודמת ב-2004, מ-72% ל-63%.

 

בלט במיוחד יחסו השונה של פוטין מן המשטר הסובייטי כלפי יהודי בריה"מ והעולים לישראל. בניגוד גמור למשטר הקומוניסטי בבריה"מ – פוטין התיר ליהודי רוסיה חופש תרבותי ודתי (כמו קודמו ילצין),   נכח מדי פעם באירועים יהודיים, התייחס בחיוב לעולים  מארצו המתגוררים בישראל, שחלקם לא ויתרו על אזרחותם הרוסית,  וכנראה קיווה לראות  בהם שליחים של רצון טוב של רוסיה. כמו כן בניגוד לבריה"מ, אשר תמכה כמעט בצורה עיוורת בצד הערבי בסכסוך עם ישראל, פוטין ניסה לשמור על מידה מסוימת של איזון בסכסוך וארצו  אף קיימה שיתוף פעולה ביטחוני מסוים עם ישראל.  ושוב בניגוד לבריה"מ –  הוא לא ניסה להפריע למאמצי התיווך של ארה"ב בסכסוך הישראלי-ערבי; ובכך אפשר לראות ביטוי למגמה הכללית של פוטין במדיניות החוץ: לא לנסות בכל תחום ותחום להשתוות לארה"ב. עם זאת, בהדרגתיות,  המגמה לא להסתפק בתפקיד של מעצמה אזורית, כי אם לשאוף להיות מעצמה גלובאלית, הלכה וצברה תאוצה אצל פוטין.

 

מאשה גסן מתארת את פוטין כאיש ק.ג.ב. אפור, וכי גם לאחר  שהגיע לפסגת השלטון לא נעלמו אצלו התכונות שניכרו בו מנעוריו: הוא נותר בריון ונקמן, אישיות שטחית בעלת סגנון דיבור גס.  לדעתי, התיאור הזה אינו משקף את מלוא אישיותו של פוטין, ולאיש פנים רבות. אין ספק כי לפוטין כישורים רבים, כמו כושר נאום, רטוריקה (בתקופת כהונתו כנשיא נהג לקיים "מרתון" בשידור ישיר של שאלות ותשובות עם אזרחים), יכולת לפנות לקהלים שונים בשפה מתאימה; ידע נרחב בתחומים רבים; כושר גופני  וכישרונות ספורטיביים ועוד. העובדה כי משטרו, כנושא אופי של דיקטטורה אישית ("פּוּטוֹקרטיה"), שלילי מנקודת ראות דמוקרטית, אינה צריכה להביא לשלילת כישוריו של האיש (כמו שאין לשלול את כישוריו של סטאלין בגלל האופי הנפשע של משטרו.)

 

בדומה לסטאלין, פוטין היה נחון בריאליזם פוליטי. דבר זה משתמע מעצם יכולתו להחזיק בשלטון למעלה מעשור. משטרו – המבוסס על משנתו הפוליטית לפיה  העם הרוסי זקוק לשליט שמנהיג אותו ביד חזקה ואינו מתאים לדמוקרטיה מערבית –  ממשיך להתקיים, כיוון שפוטין עונה לצרכי עמו.*  רובו מעדיף מנהיג חזק ויציבות פוליטית על פני דמוקרטיה, במיוחד מהחשש שזו תיהפך לאנרכיה. נראה כי האופוזיציה הדמוקרטית למשטרו מייצגת בעיקר את המעמדות המבוססים בערים הגדולות.

* על משנתו הפוליטית של פוטין, כפי שנהג להציגה בשיחות ביחידות עם קונדוליזה רייס, בהיותה מזכירת המדינה, ראו: Rice, Condoleezza. No Higher Honour: A Memoir of My Years in Washington (London: Simon and Schuster, 2012) p. 360

 

---