בן-דוד, מישקה. לא ראיתי חיילים שמחים (ירושלים: כתר, 2013). [סיכום וביקורת]

 

בן-דוד, מישקה. לא ראיתי חיילים שמחים (ירושלים: כתר, 2013).  161 עמ'

מישקה בן-דוד נולד בגבעת שמואל ב-1952. הוא סופר ישראלי  בעל תואר דוקטור בספרות עברית מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, ושירת בעברו בתפקיד בכיר במוסד. בן-דוד פרסם שמונה עשר ספרים, בהם קובצי סיפורים, ספרי מתח וספר פילוסופיה. לדברי הסופר, הכתיבה באה לו בקלות. הרומנים שלו זכו לשבחים והפכו לרבי מכר. ספרו הנסקר להלן פורסם לראשונה ב-1982 –בתחילת דרכו הספרותית של המחבר – בשם "חיילים שמחים". במהדורה שלפנינו הוסיף המחבר מאמר על ספרו משנת 1982 ועל 40 שנות כתיבתו. הספר מתאר קבוצה של חיילים בבסיס של חיל הקשר  בחצי האי סיני, בחלוף זמן מה לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים. הסיכום משקף את גרסת המחבר. הוספתי הערות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי קצר מאוד בסיום.

לפנינו מעין עלילה אוטוביוגרפית של חייל בשם מיכה שהוא הדמות הראשית בה. ההובי שלו לכתוב וזוהי גם התרופה שלו. הפסיכיאטר ד"ר מנדלייב אישר לו "בפקודה" להקדיש כל יום שעתיים לכתיבה. מיכה שירת בגולני בתקופת מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973. בשעה שמונה בבוקר ביום הכיפורים [6 באוקטובר 1973] צלצל הטלפון בביתו ואמרו לו להיות מוכן בעוד עשר דקות, כדי לעלות על רכב שייקח אותו ליחידתו הצבאית. הוא נפרד מהוריו ואחותו, ויצא לדרך ברכב שבדרך אסף חיילים נוספים. בנקודת הכינוס היה כבר ברור כי עומדת לפרוץ מלחמה [ואכן המתקפות של מצרים וסוריה החלו באותו היום בשעה 14:00]. מיכה עלה לרמת הגולן בזחל"ם, השתתף בלחימה כבר ביום הראשון למלחמה, במהלך המלחמה נפצע אך לא קשה, החלים וחזר להילחם. הוא קיבל צל"ש על "רצון לחימה". מיכה אהב את השירות הקרבי –  אבל לא בגלל המלחמה וההרג, אלא בדומה לאהבתו לעבודות הפיזיות הקשות, בגלל "הרומנטיקה הגברית". בהתאם לכך, הוא הרגיש כי תקופת המלחמה אינה שייכת לו, כאילו היה "בהלם מהירייה הראשונה ועד האחרונה" (עמ' 73).

לאחר המלחמה, למרות שביקש להמשיך להיות חייל קרבי, שלחו אותו לקורס קשר, ולקראת סיום שירותו הצבאי הציבו אותו בתחנת ממסר על הר גבוה במערב סיני. נהגוּ לשבץ אותו לשמירה במשמרת הראשונה, אבל הוא מרצונו, מוכן היה להחליף מישהו במשמרת שנייה וגם שלישית, ואף בתורנות מטבח – על אף שהיה סמל בדרגתו וקיבל צל"ש: "אחרי שנתקלתי במוות נראה לי טיפשי לעשות עניין מתורנויות" (עמ' 23).

חברו הטוב בבסיס היה אלכס, בחור ממוצא רוסי, שאהב לשתות וודקה ועזר לו להתאקלם במקום. החייל אריה היה דמות נוספת הראויה לציון לנוכח דעותיו הבלתי שגרתיות. הוא היה יוצא נגד התיאוריות המקובלות, בהן תורת ההסתברות, וגם נגד הדמוקרטיה ונגד השירות הצבאי. בניגוד לתדמיתו השמאלית, הוא היה גם נגד הערבים ונגד ברית המועצות. לדעתו, אין מלחמה "כדאית" ו"צודקת": "מותו של חייל לגביו ולגבי בני משפחתו" שָׂם לאַיִן את כל היתרונות שמשיג מישהו אחר מהמלחמה כמו עלייה בדרגה ותוספת שטחים.

מיכה הוא נמוך, שמנמן ומקריח, וחברתו דליה גבוהה ממנו – אבל הדבר לא הפריע לה. הוא דמות מלנכולית-רומנטית. במכתבים שהיה כותב לדליה נכללו הרהורים פילוסופיים על מוות, ומחשבות על אפסותו וחוסר חשיבתו של הפרט מול מיליארדי בני אדם. למרות שהייתה לו חברה, מיכה היה מנצל את זמנו בבסיס לקיום יחסי מין מזדמנים עם חיילות, בהסכמה הדדית. בניגוד לתדמיתו כ"חמוד" הייתה לו הצלחה רבה עם בחורות, ואפילו רותי – חברתו של זלמן שנחשב לגבר בה"א הידיעה של הבסיס במלוא מובן המילה – באה אליו בחשאי "שאנחם אותה באופן אופקי" (עמ' 49). באירוע אחר, כאשר חדר השינה פוּנה  מכל החיילים כדי לאפשר למיכה להתייחד עם חיילת, זלמן שאל סטטוסקופ מאחות, הצמיד אותו לקיר בחדר הסמוך מול מיטתו של מיכה, כדי שיוכל להאזין ולמסור לחיילים  שנאספו לידו דיווח על המתרחש. התברר כי מיכה נקט בשיטתו הרגילה לקראת המשגל. הוא דיבר עם  החיילת על מוות, אחר כך ניגן בגיטרה ולבסוף הגיע למחוז חפצו. התנהגותו של מיכה תאמה את חיי השגרה של הבסיס: יחסי מין חופשיים, ללא מחויבות, ומסיבות השתכרות. ואוּלם חייל בשם רַסְנֶר לא היה מצליח ליצור קשר עם בחורות. היה זה טיפוס חיוור, רזה, סובל מדיכאון, מרבה לקרוא ספרים, והוא שהציע למיכה לכתוב את ספרו.

אחרי מלחמת יום הכיפורים הציע  מיכה לדליה נישואים. היא, בתור הכרת טובה, באמצע המדשאה של מלון הילטון, גילתה קבוצת שיחים "משכה אותי לתוכם, ואחר כך לתוכה" (עמ' 75). אבל לאחר גמר שירותו הצבאי פרשת אהבתו לדליה, שהייתה מלווה בכאב,  נגמרה. משתמע כי החיים עם דליה הפריעו לשאיפתו של מיכה לנדוד בעולם, "להגיע לערים זרות ולהיטמע ביושבים בָּן (עמ' 121). על מנת להגשים את שאיפתו הזו הוא התכוון לעלות על אנייה ולעבוד בה בתור ימאי. לשם כך נאלץ לבצע הליך מסודר –  להירשם בלשכת הימאים ולעבור הכשרה קצרה – ואחר כך עלה על אנייה אשר עבדה בקו חיפה-איטליה וקו חיפה-יוגוסלביה.

בסוף הספר ישנם הרהורים פילוסופיים על דמותו הדוּאָלית של האדם. יש בו מֵמד רציונאלי, אותו מכנה המחבר "אפולוני", על שם אל השמש והאור היווני אפולון (או אפולו). בהתאם לצד הזה שבאדם הוא שואף להקים משפחה ולגור בבית עם גינה מטופחת. מאידך גיסא, ישנה באדם גם שאיפה לשקוע בחיי תענוגות, לעשות מה שמתחשק לו.  את הממד הזה מכנה המחבר "דיוניסי", על שם אל היין היווני דיוניסוס. ישנם אנשים הפועלים בהתאם לממד "האפולוני", אבל "מנסים מפעם לפעם מן הדיוניסיות המשכרת. בחלומותיהם, לפעמים גם במוטל זול, מתפרץ דיוניסוס" (עמ' 131).

מציאות ודמיון בספר, על פי הערותיו של  מישקה בן-דוד, אותן פרסם כ-30 שנה לאחר צאת ספרו לאור

הכותרת המקורית שנתן המחבר לספר הייתה "לא ראיתי חיילים שמחים" – אבל במהדורתו הראשונה בשנת 1982 יצא הספר לאור תחת הכותרת "חיילים שמחים". הוצאת הספרים של משרד הביטחון "תרמיל", בה פורסם הספר לראשונה, החליטה לשנות את הכותרת [בהנחה כי אופייה העצוב ואף המלנכולי בוודאי לא יתרום למורל, בלשון המעטה.] הכותרת המקורית של המחבר נועדה לבטא את השקפתו לפיה אנשים צעירים, לאור מחשבותיהם, חלומותיהם ואהבותיהם – "רק במקרה ושלא בטובתם הם גם חיילים" (עמ' 140).

קיים דמיון מסוים בין הדמות הספרותית מיכה לבין מחבר הספר, מישקה בן-דוד. השם מיכה דומה קצת לשם מישקה, וגם בתיאורו של מיכה כטיפוס מלנכולי-רומנטי יש דמיון לסופר בן דוד. מיכה מתאר את הצורך שלו לכתוב כך: "יותר מכול מזכירה לי הכתיבה זיון. קיים בי אותו צורך עמוק, קיומי, בלתי מוסבר לעשות זאת...ואחר כך הצורך לדעת שזה נעשה טוב...ובמידת מה גם הצורך שאחרים יידעו" (עמ' 154). גם לאחר כתיבת 14 ספרים נוספים מאז, מישקה בן-דוד עדיין חותם על הדברים האלה. את הספר שנסקר לעיל הוא החל לכתוב עוד בתקופת שירותו הצבאי, ובהמשך עיבד אותו.

במציאות, בשירותו הצבאי, בתור דובר רוסית, מישקה בן-דוד גויס לחיל המודיעין ליחידת האזנה שנועדה לעקוב אחר המעורבות הרוסית במצרים באותה התקופה. בזמנו לא רצה המחבר בתפקיד הזה, ולכן בספרו הוא מתאר את מיכה כאיש גולני, אשר בניגוד לרצונו הועבר לחיל הקשר. לפני מלחמת יום הכיפורים שירת בן-דוד בבסיס מודיעין בסיני, אשר בדומה לבסיס הקשר המתואר בספרו היה ממוקם על הר גבוה. בדמיון מסוים להווי אשר שרר לפי ספרו  בבסיס בחיל הקשר, בבסיס המודיעין בו שירת, חבריו במחלקה הרוסית העבירו את השירות במסיבות של אלכוהול והוללות. בדומה למסופר בספרו, גם במציאות הוחזר המחבר בחופזה מחופשה בביתו ליחידתו, ביום הראשון של המלחמה. אין התייחסות בספרו לפעילותו האמתית בתקופת המלחמה ולאחריה. במציאות, עוד לפני המלחמה עבר בן-דוד קורס קציני מודיעין וסיים את המלחמה כמפקד מחלקת נגמ"שי האזנה באוגדה 252 מעבר לתעלת סואץ. בסיום המלחמה בחזית המצרית [בסוף אוקטובר 1973] נשלח המחבר למוצב החרמון, כדי להקים בו מחדש את בסיס המודיעין, ושירת בחזית הסורית לאורך כל תקופת מלחמת ההתשה [מסוף אוקטובר עד סוף מאי 1974]. דחיקת תיאורי המלחמה לשולי הספר מסמנת את ניסיונו של המחבר להיאחז עדיין בתקופה האופטימית, לפני השבר של המלחמה.

ישנו דמיון מסוים בין המכתבים של מיכה לחברתו דליה המתוארים בספרו לבין מכתביו של הסופר במציאות לאשתו שינה. אבל בניגוד למיכה הצעיר, בן-דוד לא הפליג באניית סוחר, אלא חזר לחברה שלו והקים משפחה אוהבת בה הוא מוצא סיפוק. המחבר עדיין סבור כי אי אפשר למצוא משמעות לחיים על רקע הזמן והמרחב האינסופיים, אבל הוא הגיע להשלמה מסוימת עם עצמו ואף למשמעות פנימית, בתור אדם שהצליח למצות את יכולותיו. ובסיום, הוא עדיין "מתנודד בשניוּת הטראגית בין המעטה האפולוני של יופי וסדר בימים לבין הדיוניסיות המשכרת בלילות" (עמ' 158).

הערות ביקורתיות שלי

הסופר מישקה בן דוד ניחן בכיששרון כתיבה במגוון סגנונות: שפה פשוטה ומחוספסת של חיילים וגם שפה מליצית עם אוצר מילים עשיר. (בהתייחסויותיו למין הסופר משתמש במילה העממית המקובלת "זיון" – דבר שנמנעתי לעשות בסיכום.) השכלתו בתחום הפילוסופיה באה לידי ביטוי ביצירתו ומוסיפה לה מֵמד מעמיק ומעניין.

לעניות דעתי, ישנם ביצירה אירועים בלתי ריאליסטיים מובהקים הפוגמים בה, במיוחד על הוראתו של הפסיכיאטר ד"ר מנדלייב למיכה, "בפקודה", לכתוב כל יום שעתיים. לדברי המחבר, המִבנה המקוטע והכרונולוגיה השבורה של הספר נועדו להצביע על נעורים שנשברו כתוצאה מהמלחמה. אף על פי כן, לטעמי, הקפיצות מנושא לנושא ומתקופה לתקופה רבות מדי. (בסיכום ניסיתי להציג את הסיפור בצורה מסודרת.)

לפי ספרו, עוד בהיותו איש צעיר צפה בן-דוד לעצמו שני מסלולים אפשריים: קריירה צבאית או משורר. בסופו של דבר הוא הגשים את שניהם כסופר וכבכיר במוסד, כאיש ספרא וסייפא. הדמות הדוּאָלית שבאדם, עליה מדבר מיכה בסוף ספרו, באה לידי ביטוי בסופר בן-דוד לא רק באופיו אלא גם בשני המסלולים השונים של חייו.

 

 

 

אֶדְגָה, אברהם. מסע אל החלום (2000) [סיכום וביקורת]

 

אֶדְגָה, אברהם. מסע אל החלום [הוצאה עצמית]  (ישראל, 2000), 160 עמ'. 

אברהם אֶדְגָה נולד באתיופיה ב-1965 ועלה לישראל ב-1984. הוא סופר, פעיל חברתי ומרצה על יהדות אתיופיה, וגם בעל תואר מהנדס בניין מהטכניון. ספרו משלב בין מסלול המסע המפרך והמסוכן שעבר בדרכו לארץ בשנים 1984-1982 לבין סיפור עלייתם של יהודי אתיופיה בתקופה המקבילה. כמו כן מביא המחבר סקירה היסטורית קצרה על יהודי אתיופיה החל מימי הבית הראשון ועל עלייתם לישראל מאמצע שנות ה-50 עד 1991. הסיכום משקף את גרסתו של המחבר. הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי קצר בסוף הסיכום.

מהיכן באו יהודי אתיופיה הראשונים

ישנן גרסאות שונות למקורותיהם של יהודי אתיופיה. לפי גרסאות אחדות, ראשיתה של יהדות אתיופיה עוד בתקופת הבית הראשון. אחת ההוכחות לכך היא העיר אַקסוּם ציון החרבה. זו נבנתה בתקופת הבית הראשון כחיקוי לירושלים ושימשה עיר מלוכה. לפי גרסה בספר המלכים של אתיופיה, מקורה של יהדות אתיופיה בקשר הרומנטי בין המלך שלמה למלכת שבא, אשר ממלכתה כללה נוסף לאתיופיה חלקים מסודאן ותימן. בהשפעת מלכת שבא ובנה המשותף עם המלך שלמה, הופצה הדת היהודית באתיופיה. לפי גרסה אחרת, לאחר חורבן הבית הראשון התפזרו היהודים לכל עבר, כולל תימן ומצרים וחֶלֶק מהם הגיעו לאתיופיה. בהשפעת היהודים האלה הופצה הדת היהודית בקרב האתיופים, אשר באותה התקופה היו עובדי אלילים.

עדויות כתובות על קיומה של קהילה יהודית באתיופיה מצויות החל מהמאה ה-9, בהן אצל אלדד הדני, נוסע יהודי שחי במאה ה-9, ואצל בנימין מטודלה, נוסע יהודי שחי במאה ה-12. עדויות היסטוריות אתיופיות ומערביות מוכיחות קיומה של ממלכה יהודית מפוארת באתיופיה עד שנת 1620. בשנה הזו היא נחרבה בידי הנוצרים, אשר אילצו את היהודים לבחור בין המרת דתם למוות. אלה שלא המירו את דתם ברחו רחוק להרים ונושלו מנכסיהם. ניתן להם כינוי "פלאשה", שפירושו אנשים זרים, נטולי זכויות על הקרקע ומנודים.

קשר ממשי בין יהודי אתיופיה לשאר העולם נוצר רק בשנת 1860, באמצעות מיסיונרים, בהם יהודי גרמני שהתנצר. מיסיונר אנגלי העריך את מספרם בכ-200,000. הפעילות המיסיונרית גרמה להתעוררות בקרב יהודי המערב לעזרת הפלאשים. בעקבות המיסיונרים, הגיע ליהודי אתיופיה יוסף הלוי, אנתרופולוג במקצועו. תלמידו, יעקב נוח פַיטלוֹביץ' (1955-1881) – שהקדיש את חייו ללימוד תולדותיהם של יהודי אתיופיה – התחיל במסעותיו לאתיופיה ב-1904. מאז עשה את הדרך הזו עשרות פעמים ולקח עמו תלמידים לאירופה, ואלה בשובם לארצם עזרו להקים רשת חינוך יהודית.  

בתקופת הכיבוש האיטלקי

בשנים הראשונות  לכיבוש האיטלקי הפשיסטי של אתיופיה שהחל ב-1935 [משתמע כי  מצבם של היהודים לא נפגע.] לפי התעמולה איטלקית, יחס משטר הכיבוש כלפיהם היה חיובי ומוסוליני אף הציע להקים מדינה יהודית באזור גוג'ם, כ-300 ק"מ צפונית לאדיס-אבבה. ואולם הקמת מדינה יהודית הייתה למעשה מזימה תעמולתית של המשטר הפשיסטי שנועדה למצוא חן בעיני הערבים –  שהתנגדו להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. העלאת הרעיון בדבר הקמת מדינה יהודית כוון גם  להביא לזרימת כסף יהודי כדי לפתח את האימפריה של מוסוליני באתיופיה. בשנת 1940 – בהשפעת הקשרים המתהדקים בין מוסוליני להיטלר – החל השלטון האיטלקי בביצוע מעשי רצח נגד יהודים, ובשנת 1941 הגיעה פקודה מרומא לחיסול הפלאשים באתיופיה – אך הביצוע לא יצא אל הפועל במלוא עוצמתו, כיוון שאיטליה נקלעה לצרות בחזיתות המלחמה שלה. לבסוף, גירוש האיטלקים מאתיופיה בידי הבריטים ב-1941 מנע את השמדת היהודים.

יחס השכנים הלא יהודים ליהודי אתיופיה

לאחר שנושלו מאדמותיהם במאה ה-17, עסקו היהודים בנפחות, קדרות, אריגה ובנאות. מקצועות אלה נחשבו לנחותים בעיני האתיופים בהשוואה לעיבוד האדמה. הנוצרים דאגו לחנך את ילדיהם מגיל רך שהיהודי הוא ערמומי, מוצץ דם, אוכל בשר אדם, עושה עין רעה לתינוקות ועוד.  הכינוי הנורא ביותר כלפי יהודי היה בודה, שפירושו "אכילת בן אדם בעין [הרע?] שתגרום לנאכל לחלות קשה עד מוות, אם לא מתקיים תנאי אחד. התנאי הוא שהבודה חייב לבוא לנאכל ...ולבקש ממנו סליחה, רק אז הנאכל קם על רגלו ומבריא" (עמ' 156-155). המחבר מביא דוגמה מתקופתו לטקס המשפיל של בקשת סליחה. בן דודו הואשם על לא עוול בכפו בהיותו בודה ונאלץ לבקש סליחה מאישה שכביכול גרם למחלתה – אחרת התושבים המקומיים עלולים היו להשמיד את תושבי הכפר של בן הדוד. במקרה הזה תושבי הכפר ניצלו, אבל היו מקרים בהם כפרים יהודיים כותרו ונשרפו כתוצאה מהאשמות שווא שטפלו עליהם המקומיים. עם זאת, היו גם מצבים של שכנות טובה בין יהודים לנוצרים, כולל עזרה הדדית ואף הקרבה עצמית של איש למען רעהו.

המסע לירושלים

הכמיהה בקרב יהודי אתיופיה להגיע לירושלים נמשכה אלפי שנים. העולה הראשון מאתיופיה לישראל עשה את הדרך בשנת 1856. בשובו הוא תיאר בפני העדה את המחסור והמצוקה בארץ, בני העדה לא האמינו לו ואף נידו אותו. יהודים מעטים מאתיופיה עשו את הדרך לישראל בראשית המאה ה-20, בהשפעת נוסע יהודי בשם יעקב משה נח פיטלוביץ', אשר כאמור הגיע לראשונה לאתיופיה בשנת 1904.

עד לבחירתו של יצחק בן צבי לנשיא מדינת ישראל לא התעניינה ישראל בגורלם של יהודי אתיופיה. ביוזמת הנשיא הובאה קבוצה של נערים ונערות יהודים מאתיופיה לארץ ב-1954 וב-1956, כדי שילמדו עברית והמנהגים בישראל, לאחר מכן יחזרו לעדתם, ילמדו את אחיהם, כשהמטרה הסופית הייתה להכשיר את הקהילה לעלייה.  הנערים והנערות האלה למדו בבית הספר החקלאי בכפר בתיה. אחדים חזרו אחר כך לאתיופיה ומילאו את המצופה מהם ואחדים נשארו בארץ ונקלטו בה. עם זאת, הניסיון הזה כשל בעיקרו ולא היה לו המשך.

רק בשנות ה-70 חזרה ההתעניינות בישראל בנושא יהודי אתיופיה, כאשר פוסקי ההלכה נחלקו בין המצדדים בעלייתם בתור יהודים, לבין המתנגדים שלא ראו בהם יהודים, בגלל ספקות לגבי מוצאם וצבע עורם. בשנת  1973 פסק הרב הספרדי הראשי, הרב עובדיה יוסף, שיש יסוד מוצק להיותם יהודים ועל כן לזכאותם לעלות לישראל לפי חוק השבות, בהסתייגות אחת. כל מי שיהדותו מוטלת בספק, גורלו יוברר בשיתוף פעולה עם מנהיגי העדה, ואם יש יסוד לספקנות ייאלץ לעבור גיור כהלכה. ב-1975 חל על יהודי אתיופיה חוק השבות.

ב-1974 התחוללה מהפכה באתיופיה במהלכה הודח הקיסר היילה סילאסי והוקם משטר בראשות הקולונל מנגיסטו היילה מריאם. היה זה משטר שרצה להנהיג קומוניזם ודיכא באכזריות וביד ברזל את מתנגדיו. בישראל, במאי 1977  לראשונה בתולדות המדינה עלתה לשלטון מפלגת הליכוד בראשות מנחם בגין. בגין הביא למִפנה ביחסה של ישראל כלפי יהודי אתיופיה, וכבר בתחילת שלטונו חיפש במרץ דרכים להעלותם ארצה. ביוזמתו נרקמה עִסקה בין ישראל לשליט אתיופיה מנגיסטו היילה מריאם לפיה תספק ישראל מטוסים לצבאו של הרודן האתיופי בתמורה ליציאה מסודרת של היהודים. ואולם משה דיין, שר החוץ בממשלתו של בגין, הדליף את דבר עסקת הנשק ובכך טרפד אותה ואת עלייתם של יהודי אתיופיה. המחבר מעריך שהיו כנראה "שיקולים זרים" מאחורי הגילוי הזה של דיין (עמ' 18).

בהיעדר דרך מסודרת להעלות את יהודי אתיופיה, האופציה היחידה שנותרה הייתה להביאם דרך סודאן בעזרת המוסד. הראשונים שגילו את הנתיב הזה היו יהודי טיגרי (Tigray). אזור טיגרי נמצא בצפונה של אתיופיה ובחלקו גובל בסודאן. מעבר של יהודי טיגרי לסודאן, בדרך לעלייה לישראל, אשר נעשה בתחילה על ידי בודדים ומשפחות אחדות הפך במהרה ליציאה רחבה. אנשים קמו ועזבו הכול, מבלי לקצור יבול ומבלי למכור את הרכוש. מי שלא הזדרז מצא עצמו סובל מהשכנים שהפכו לשודדים ובוזזים. עזיבתם של יהודי טיגרי עוררה את נושא העלייה לארץ בקרב יהודי גונדר (Gondar). העיר גונדר שוכנת בצפונו של אזור אמהרה (Amhara), דרומית לאזור טיגרי. התקיימו קשרי משפחה בין יהודי טיגרי ליהודי גונדר. יהודי גונדר לא ידעו מה עלה בגורלם של אלה שעזבו את אתיופיה והאם הצליחו להגיע לישראל דרך סודאן. [הקהילות הגדולות ביותר של יהודי אתיופיה התרכזו בצפון מערבה של המדינה, באזור העיר גונדר והרי סֵמֵן ובאזור טיגרי.]  כ-90% מיהודי אתיופיה חיו בכפרים.

באותה התקופה [בסביבות 1982]  אברהם אדגה, יליד כפר באתיופיה,  היה תלמיד בבית ספר תיכון והתגורר בעיר [אין שמה של העיר] בדירה שכורה לצורך לימודיו. היה זה בית ספר לא יהודי בו למדו יהודים מכפרים שונים אשר דאגו לשמור על קשר ביניהם. בני הנוער היהודים האלה הבינו כי עליהם מוטלת החובה לברוח לסודאן כדי לקבל מידע על אפשרויות העלייה משם לישראל ולהשתמש במידע הזה להעלאת משפחותיהם. בתחילת שנות ה-80, במשטר הרודני של מנגיסטו היילה מריאם, עצם הדיבורים על עלייה (וגם הימלטות מאתיופיה של לא יהודים) נחשבו לבגידה שיכולה הייתה לגרור עונש מוות. בוגדים היו מוצאים להורג בירייה בראש וגופותיהם היו מוצגים בשדרה המרכזית למען יראו וייראו.

על כן, היציאה לסודאן חִייבה חשאיות והייתה כרוכה בסיכונים רבים. השלטון עלול היה לאסור את קרובי הנמלטים, לענות אותם בעינויים אכזריים ביותר (כמו תלייה על התקרה ברגליים, הכאות, מניעת אוכל ושינה), כדי לאלצם לגלות היכן ברחו יקיריהם. בגיל 17 (?) המחבר וחברו, לאחר שהצטיידו במזון, החלו בהליכה לעבר גבול סודאן. המסע נעשה בלילה, כדי לא להתגלות וליפול קורבן למלשינים. כמו כן הנערים יכלו להיפגע מכדורים של הקבוצות היריבות במלחמת האזרחים באתיופיה או משודדים. לאורך המסע הנערים הסתירו את יהדותם. לאחר הליכה שנמשכה  שלושה לילות, במהלכה כמעט לא בא אוכל של ממש לפיהם, הבורחים הגיעו לכפר אליו השלטון הצבאי טרם הגיע. שם לראשונה העזו לבקש מזון מאנשי המקום. אלה, אשר שנאו את השלטון, כיבדו את הנערים באוכל ביד רחבה וצירפו אותם לחמישה סוחרים, שיצאו בשיירה לסודאן לצורכי מסחר. הסוחרים היו חמושים, כדי להתגונן מפני מעשי ביזה ורצח, שרווחו בדרך. במהלך המסע, אחד הסוחרים ניסה באיומי נשק לגזול את כספם של הנערים. הנערים ניצלו משוד אכזרי רק בזכותו של סוחר טוב לב, אשר התערב לטובתם, וכאשר עמיתו השודד ניסה להרגו, הקדימו וירה בו במצח. את המשך הדרך נאלצו הנערים לעשות בעצמם, לאחר שקיבלו הדרכה כללית מהסוחר הטוב. רגליו של המחבר היו כואבות ומדממות, אך שאיפתו לעבור את הגבול עזרה לו להתגבר על הכאב. בגבול מדי פעם היו פורצות תקריות בין אתיופיה וסודאן ובחלקו היה זרוע מוקשים. במקום אליו הגיעו הנערים לגבול הוא  לא היה מגודר, אלא התבטא בנהר. שני הנערים חצו את הנהר והסגירו עצמם למשמר הגבול הסודאני. אנשי משמר הגבול התרגלו לזרם הפליטים מאתיופיה, רובם  לא יהודים, נהגו בהם בצורה לא אלימה, והיו מעבירים אותם במשאיות פתוחות (המיועדות לבהמות) לעיר גדריף (Gedaref) המרוחקת כ-800 ק"מ מהגבול.

לאחר שהמשאית הורידה את המהגרים במרכז העיר, הנער אברהם לא ידע מה לעשות. לפתע ראה יהודי ממוצא אתיופי ורצה ליצור אתו קשר, אך זה סימן לו לא להתקרב אליו. כעבור זמן הבין המחבר שמדובר בפעיל עלייה, המבקש ממנו ללכת אחריו, אבל תוך שמירה על מרחק. לבסוף הגיע לפרבר ובו שמונה בקתות, אשר בעליהן הסודאני השכירן ליהודים. שם זכה לקבל מזון ובגדים ולמחרת הגיע למשרד ההגירה. במשרד, בין קולטי המהגרים מארצות שונות, ישבו גם נציגי המוסד. למחבר ולחברו לדרך ניתנה הזדמנות לעלות לישראל, כשבועיים לאחר הגעתם לגדריף. חברו ניצל את האפשרות ועלה לישראל. כפי שנודע למחבר בדיעבד מפי חברו, לאחר שהוא עצמו עלה לישראל, חברו הועבר במשאית דחוסה בסחורות מגדריף לבירת סודאן, חרטום, ומשם לקניה. באותה התקופה זו הייתה כמעט הדרך היחידה לעלות לארץ.

אברהם אדגה, מתוך דאגה לגורל משפחתו, ויתר על ההזדמנות לעלות ארצה, ובמקום זה בחר לחזור בדרך הקשה והמסוכנת לכפר מולדתו באתיופיה, כדי לשכנע את משפחתו לעלות ארצה דרך סודאן. התברר לו כי נערים נוספים בחרו לחזור לאתיופיה, כדי להוכיח לבני משפחותיהם ולקהילתם כי הבריחה לסודאן והעלייה משם  לארץ אפשרית. ליהודים ששכנו בכפרים היו סיבות טובות להתחיל במסע הארוך לארץ הקודש. בסביבות הכפרים התנהלו קרבות בין קבוצות יריבות והשליטה של המשטר באזור הכפרי הייתה רופפת. כמו כן, לאחר עזיבת הצעירים לא נותרו אנשים לביצוע העבודות החקלאות המפרכות. נוסף לכך, הכפריים הנוצרים רגזו על היהודים  בגלל רצונם לעלות לארץ ונקמו בהם. הזעם כלפי היהודים על יציאתם נבע בחלקו לאור היותם בעלי מלאכה מבוקשים, שכעת חסרו. 

אביו של המחבר היה נפח בעל שם וכדי למנוע את בריחתו המקומיים רצו לכרות את שתי רגליו ולאלצו לבצע את עבודות הנפחות בישיבה. סיפורים דומים התרחשו בכפרים רבים. אביו הצליח להימלט מבעוד מועד וניצל – אך בחר בשלב הזה להישאר באתיופיה. זאת בניגוד להורים אחרים שהלכו בעקבות ילדיהם. כדי לצרף ליציאה את היהודים שהיו מגויסים בצבא, קרוביהם שלחו להם מכתבים על מות האם או האב, על מנת לקבל חופשה אותה ניצלו לבריחה.

שכונות שלמות התרוקנו וכפרים שלמים נעזבו. "נשים הרות, טף, זקנים שנזקקו למקלות הליכה, חולים על אלונקות, כל אלה יצאו לדרך הקשה, המסוכנת, המובילה אל הגבול עם סודאן" (עמ' 64). "ילדים בגיל שש ושבע הלכו ברגל מאות קילומטרים מבלי להוציא הגה...האנשים קיוו שבסוף הדרך ימצאו את ירושלים" (עמ' 65). היו שהעמיסו את הילדים על בהמות רכיבה, אך מי שלא יכלו להרשות זאת נשאו את ילדיהם הרכים על כתפיהם וכך צעדו מאות קילומטרים, ימים ולילות. זקנים וחולים, שהבינו כי אין בכוחם לעשות את הדרך הקשה, ביקשו באצילות נפש ממשפחתם לא לדאוג להם ולא להתייסר מצפונית, אלא לעזוב. הכפרים הנטושים של היהודים, בהם עדיין נותרו מְתי מעט שלא ברחו, נבזזו על ידי הנוצרים ללא רחם.

לנוכח היציאה ההמונית התפתח שוק של מדריכי דרך. רוב מורי הדרך היו נוצרים ומקצתם מבני העדה. מורה דרך טיפוסי הצטייד בנשק ובקבוצת נאמנים שביצעו את פקודותיו. היו מורי דרך שסיכנו את עצמם כדי להציל את השיירה מפני שודדים. אבל רובם היו "חסרי מצפון ונטולי כל אנושיות" (עמ' 72), אשר כל מטרתם הייתה לשדוד. ידוע אירוע בו מדריך רצח ילדה יהודייה בת שלוש, כדי לשדוד את הכסף אשר הוריה החביאו בבגדיה. והיו מדריכים שלא הסתפקו בביזה, אלא גם אנסו. רוב עונות השנה היו מסוכנות למסע. בחורף – גשמים עזים ומפולות עפר; בקיץ -סכנת הצבא; באביב – הגשמים טשטשו את השבילים וסכנת נחשים. עונת הסתיו הייתה עדיפה. 

בחורף 1983, בחלוף כחצי שנה מאז שהגיע המחבר לסודאן לראשונה, אוכלוסיית המהגרים היהודים  במחנה הפליטים השתנתה. בעוד בבואו בפעם הראשונה רוב הפליטים היו נערים ונערות – כעת, בשובו לסודאן, באו משפחות שלמות עם ילדים קטנים, קשישים המהלכים בתמיכת מקלות וחולים על אלונקות. רוב המהגרים במחנה הפליטים היו נוצרים. היהודים, בהימצאותם במדינה מוסלמית העוינת את ישראל – סודאן – נאלצו להסתיר את דתם. הפליטים קיבלו קצבה מארגונים בינלאומיים, והיהודים – גם מהמוסד שפעל בצורה חשאית. המהגרים שכנו באוהלים, בצפיפות רבה וללא שירותים. בשל תנאי סניטציה גרועים רבים חלו במחלות זיהומיות ומתו. היות והיהודים הסתירו את דתם, הם לא יכלו לקבור את מתיהם כדת וכדין. הם נתנו הסכמתם לקבור את המתים ליד כנסיות, בתמורה לקבורתם בטקס קבורה נוצרי.

הדרך לצאת ממחנה הפליטים הייתה לשחד פקיד סודאני, כדי לקבל אישור מעבר לעיר. לאור הביקוש לאישורים, נוצרה תעשייה של רמאים וזייפנים, אשר לקחו כסף ולא עשו דבר. היעד של כל הפליטים היה העיר גדריף (Gedaref), ממנה יכלו הפליטים היהודים להגיע לחרטום ומשם בדרכים מפותלות לעלות לישראל.  כאמור, בדרך הזו עלה בזמנו  לישראל חברו של אברהם אדגה. בגדריף היו מעשי שוד רבים שבוצעו באיומי סכינים וגרזנים. יהודים יכלו למצוא את מותם בקרבות שהתנהלו בין פליטים על אזורי חסות. לגדריף הגיעו המוני צעירים נוצרים אתיופים, אשר התארגנו צבאית על מנת לחזור לארצם ולתקוף את השלטון. כדי למנוע מעשי אונס מצדם של נערות יהודיות, נערכו "נישואי סודאן": נערות חותנו בחופזה עם גבר יהודי. נישואים אלה פורקו על ידי פקידי עלייה מיד לאחר בואם של העולים ארצה, מטעם גילם הרך של בני הזוג או אחד מהם, או משום שנערות רבות שמעו כי לא יוכלו להתחנך במוסד של עליית הנוער, אם ישמרו על הנישואים. מעט מהנישואים האלה התממשו בארץ כדת וכדין, לאחר שבני הזוג המשיכו לשמור על קשר ובגרו.

משלהי שנות ה-70 ועד ראשית שנות ה-80 היציאה בחשאיות דרך חוף הים בסודאן הייתה כמעט הנתיב היחיד להעלאת יהודי אתיופיה. העולים מהעיירות הסמוכות לעיר גדריף  היו מגיעים במשאיות לפורט סודאן, משם היו נאספים לסירות גומי –  בעזרת חיילי הקומנדו הימי של ישראל מחופשים לדייגים –  ומועברים לספינה ישראלית שעשתה דרכה לאילת. העולים בהגיעם ארצה השתטחו ונשקו את האדמה. היציאה דרך הים הופסקה כאשר היתקלויות עם אנשי הביטחון הסודאנים התרבו. מכל מקום, השיטה הזו לא נתנה מענה כאשר מספרם של הממתינים לעלייה גדל באופן משמעותי.

שיטה אחרת הייתה שימוש ב"טיסרי". הטיסרי היה מסמך דמוי דרכון  הנושא את תמונתו של המקבל ומתאר את המסלול המדויק של האיש. האישור ניתן לתקופה של לא יותר משבועיים. הוא ניתן תמורת שוחד ולצורך קבלתו התחפשו המבקשים לעלות למוסלמים. פעילי עלייה דאגו להוציא את הטיסרים, לצייד בהם את המבקשים לעלות, ולדאוג להטסתם בחברות תעופה זרות מסודאן לאחד היעדים באירופה – כמו פאריס, רומא ואתונה – ומשם במטוסי אל-על לישראל. בדרך הזו המחבר יחד עם 39 מחבריו  הגיעו לפריז, התקבלו על ידי שליח עלייה, וכבר למחרת נחתו בישראל בינואר 1984. היה זה כעבור כשנה לאחר תחילת מסע יציאתו מאתיופיה. במהלך השנה הזו הוא חיכה להוריו שהיו אמורים להצטרף אליו בסודאן, אבל הם יצאו לדרך כאשר המחבר כבר עלה למטוס בדרכו לארץ.

דרך אחרת להעלאת יהודי אתיופיה הייתה שימוש במטוסי תובלה מדגם "הרקולס" שהגיעו מישראל, נחתו במדבר הסודאני ובתוכם ישבו חיילים על כל צרה. בניגוד להוראות פעילי העלייה, לנקודות האיסוף, מהן הוסעו העולים במשאיות למטוסים, הגיעו גם נשים בהריון, תינוקות וקשישים. יתרה מזו. אנשים נדחקו בכוח לתוך המשאיות. "תינוקות שעל גב אימהות נקרעו מרוב צפיפות ונפלו על קרקעית המשאית. באחדים מהמקרים אף מצאו את מותם...באחד המקרים מעקות הבטיחות של המשאיות לא עמדו בדוחק שהופעל עליהם וקרסו. מספר אנשים נפלו מהמשאית והנהג המשיך בדרכו" (עמ' 112). המשטרה הסודאנית ניסתה, בהצלחה חלקית בלבד, להשליט סדר בעלייה למשאיות, תוך הכאת העולים באלות. לפי עדות אִמו של המחבר, שלושת אחיו הקטנים גם כן ניסו לעלות למשאית צפופה, אבל כאשר האח הבכור ביניהם הבחין שאחד האחים חסר, ירד מהמשאית עם האח שעלה, לבסוף מצא את האח השלישי, אך הפסיד את ההזדמנות לעלות מחדש למשאית. שיתוף הפעולה והעלמת העין של השלטון בסודאן מתנועת העלייה לישראל נעשתה באמצעות תשלום שוחד, כולל לנשיא סודאן ג'עפר נוּמֵיירי.

באמצעות תיווך אמריקאי, המבצע להעלאת יהודי אתיופיה התרחב. שיירות של אוטובוסים עמדו בפתח מחנות הפליטים בסודאן ואליהם נכנסו רק היהודים אשר שמותיהם הופיעו ברשימות עדכניות שהיו בידי פעילי עלייה ואנשי המוסד. משטרת סודאן סילקה בכוח את אלה שאינם יהודים או (?) שמותיהם לא הופיעו ברשימות וניסו להיכנס לאוטובוסים. אוטובוסים עמוסי יהודים עשו את דרכם באור יום ממחנות השונים לבירת סודאן. מנמל התעופה המריאו העולים במטוסים ישירות לישראל, ולא ליעדים באירופה כבעבר. במסגרת גל העלייה הזה – מבצע משה – עלו הוריו של אברהם אדגה לארץ [ב-1985?], לאחר שלא ראה אותם שנתיים. הפגישה בין הבן להוריו הייתה נרגשת ביותר. בטרם סיום מבצע משה, יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, אריה דוּלצ'ין, הדליף עליו לעיתונות זרה. הדלפת המבצע תרמה להדחתו של שליט סודאן נומיירי באפריל 1985, והשלטון החדש שם קץ לעלייה הגדולה. מאז העלייה באוניות [שלהי שנות ה-70?] ועד לסיום היציאה הגלויה במטוסים [בתחילת 1985] עלו לארץ יותר מ-30,000 יהודים מאתיופיה. מספר המתים מקרב העולם בתקופה המקבילה – בדרך לסודאן ובמחנות בה – מוערך במעל ל-4,000.

היהודים שנותרו באתיופיה, מפאת התנכלות שכניהם והמשך מלחמת האזרחים, החלו להתרכז בעיר הבירה אדיס אבבה. בהם היה סבו של המחבר, אשר היה בשנות ה-80 לחייו. בשלהי 1990 נקבצו כ-15,000 יהודים באדיס אבבה מהאזורים הכפריים. הקהילה הגדולה שנוצרה באדיס אבבה קיבלה סיוע מהשגרירות הישראלית ומארגונים יהודיים. חיי הבטלה של הגברים הכפריים  בעיר יצר פיתוי ללכת לזונות. הגברים לא היו מודעים לסכנת ההידבקות במחלות מין, שכעת הועברו גם לנשותיהם. באדיס אבבה התקיימה קהילה של יהודים תימנים שמקורם בעדן, אשר אִפשרו ליהודי אתיופיה לקבור את מתיהם בבית הקברות של יהודי תימן.

כאשר המורדים התקרבו לאדיס אבבה, האמריקאים, ביוזמת הנשיא ג'ורג' בוש, פנו לשני הצדדים הלוחמים להפסיק זמנית את הלחימה. בארץ הוכן מבצע צבאי בראשות סגן הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק להביא במטוסים את יהודי אתיופיה, אשר לקראת העלאתם התרכזו באזור השגרירות הישראלית. העולים הוסעו באוטובוסים לנמל התעופה של אדיס אבבה. חיילים אתיופים שמרו על האוטובוסים ומנעו את עלייתם של לא יהודים, אשר לאחר שהבינו מה מתרחש ביקשו להצטרף. לפני העלייה למטוסים "ניתנה הוראה [לא נאמר ממי] שכספים ותכשיטים מארץ זרה לא נכנסים לארץ הקודש", ויש לשים אותם בחביות לפני העלייה למטוס (עמ' 133). היהודים התמימים עשו כן וכך איבדו את כספם ותכשיטיהם. בין 24 ל-25 במאי 1991, במהלך 36 שעות, הוטסו לנמל התעופה בן גוריון כ-14,500 נפשות. [לפי ערך "מבצע שלמה" בוויקיפדיה, המבצע התאפשר בעקבות הסכם בין ממשלת ישראל לשלטון המרקסיסטי באתיופיה (שעמד ליפול), בתיווכה של ארה"ב. בתמורה להעלאת יהודי אתיופיה קיבל השלטון 35 מיליון דולר ומקלט בארה"ב לאחדים מבכיריו.]

לאחר העלייה לארץ, קשיי הקליטה ניכרו ביתר שאת לאחר שהעולים רכשו את יסודות השפה ויצאו ממרכזי הקליטה למציאות הישראלית [– אבל זהו נושא הראוי לספר נפרד. פרשת עלייתם של יהודי אתיופיה לא תמה ב-1991. עלייתם של בני הפלאשמורה – צאצאי ביתא ישראל (יהודי אתיופיה) שהתנצרו במאה ה-19 – נמשכת עד עצם כתיבת שורות אלה ב-2021.]

הערות ביקורתיות

לפי מחקר שפורסם בשנת 2003, ההשערה הסבירה ביותר על שורשיה של יהדות אתיופיה היא שמקורותיה בהשפעות והגירות יהודיות מחצי האי ערב. אותו המחקר שולל למעשה  את המסורות בדבר מוצאה של יהדות אתיופיה משבט דן או מהקשר הרומנטי בין המלך שלמה למלכת שבא. (ארליך, חגי. אתיופיה: נצרות, אסלאם, יהדות [תל אביב: האוניברסיטה העברית, 2003])

גורלם של ביתא ישראל דמה לזה של מרב הקהילות היהודיות בעולם: מיעוט אתני הסובל מהתנכלויות מצד השכנים, רדיפות ואף פוגרומים. 

ההכרה בביתא ישראל  כיהודים הזכאים לעלות לישראל  השתלבה בשינויים שהוכנסו בחוק השבות החל מ-1970 שנועדו להרחיב את ההשתייכות לעם היהודי מקבוצות שאינן יהודים לפי ההלכה האורתודוכסית. התיקונים אִפשרו –  במגבלות מסוימות –  לעלות לישראל גם מי שרק סבו/סבתו יהודי/יהודייה, ונועדו לעודד עלייה ולבלום את תהליך ההתבוללות. במסגרת הגשמת הרעיון הציוני –  במצב בו ישראל הייתה נתונה (ועדיין נותרה) במלחמת קיום מתמדת –  להגדלת העלייה הייתה חשיבות מיוחדת בחיזוקה של ישראל.

בנושא הרחבת העם היהודי לאנשים בעלי זיקה ליהדות וקשר רגשי עמוק לארץ ישראל – אך אינם יהודים על פי ההלכה – התגלתה מחלוקת בקרב רבנים ופוליטיקאים. מחלוקת זו שיקפה את התחרות הפוליטית (שיקולים אלקטוראליים) ואף העוינות הסמויה והגלויה בין האשכנזים למזרחים. בעוד הרבנים הספרדים (הבולט בהם הרב עובדיה יוסף) דנו בנושא יהדותם של ביתא ישראל (ובהמשך גם בנושא עלייתם של הפלאשמורה) לקולא – רבנים אשכנזים דנו לחומרא. וההפך, רבנים ספרדים דאגו להזכיר כי חלק גדול מהעולים מ"חבר המדינות" (בריה"מ לשעבר)  אינם יהודים אלא גויים. אותו גון עדתי ניתן למצוא בחילוקי הדעות בין הפוליטיקאים בסוגיית העלאת בני הפלאשמורה לישראל.

עידוד העלייה נועד גם להתמודד עם הבעיה הדמוגרפית, שנוצרה בעקבות השתלטותה של ישראל במלחמת ששת הימים ב-1967 על יהודה ושומרון, אזורים  שמפלגות הימין לא היו מוכנות לוותר עליהם (עד 2005-2003  הליכוד לא היה מוכן לוותר על שליטה ישראלית גם ברצועת עזה.) לא במקרה ראש הממשלה מנחם בגין, בעל המחויבות האידיאולוגית העמוקה לארץ ישראל, השקיע מאמצים ומשאבים רבים בהעלאת יהודי אתיופיה לארץ.

עליית יהודי אתיופיה, בדומה לרוב רובם של גלי העלייה הגדולים לארץ ישראל, הייתה עליית מצוקה: סיבותיה פגיעה בביטחון  האישי והחמרה במצב הכלכלי. סיבות דומות עמדו מאחורי העלייה הגדולה מבריה"מ בשלהי קיומה ולאחר התפוררותה, בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90. במישור האוניברסאלי, עליית יהודי אתיופיה, ובמיוחד עליית הפלאשמורה, השתלבו במגמה הכללית של הגירה רחבת היקף מהעולם השלישי בכלל ומהיבשת האפריקאית במיוחד למדינות המפותחות, מסיבות כלכליות בעיקרן. כדי להגיע מאפריקה לאירופה, האפריקאים סיכנו את חייהם בהליכה בדרכים מסוכנות, בנסיעה בחשאי במשאיות סגורות בהן נחנקו עד מוות, ובמעבר הים בכלי שיט רעועים שירדו למצולות – וכל זה ללא זיקה רגשית לאירופה וללא עזרה מהמוסד.

ברצוני להבהיר כי כותב שורות אלה הוא ציוני התומך בהרחבת העם היהודי והכללת בו אנשים בעלי זיקה ליהדות והמזדהים עם מדינת ישראל – ללא קשר לצבע עורם, וללא קשר למעמדם מנקודת ראות ההלכה האורתודוכסית. עם זאת, מצאתי לנכון להציג את הדברים נכוחה. יהודי אתיופיה, בדומה ליהודי "חבר המדינות", עלו לישראל לא רק מסיבות אידיאליסטיות – והעם היושב בציון השקיע בקליטת העלייה לא רק מאלטרואיזם טהור.

 

יעקובלב, אלכסנדר. במערבולת הזיכרון (מוסקבה, 2001) [סיכום וביקורת]

יעקובלב, אלכסנדר. במערבולת הזיכרון (מוסקבה, 2001). 297 עמ'.

Яковлев, Александр.  Омут памяти (Москва, 2001) [[רוסית

הסיכום נעשה לפי הגרסה בספרייה האלקטרונית באתר  rulit.me

אלכסנדר יעקובלב (Yakovlev) (2005-1923) נחשב לאדריכל הרפורמות של מנהיג   בריה"מ     מיכאיל גוֹרבַּצ'וֹב (1991-1985). ספרו משלב בין קורות חייו לבין התפתחויות בתולדות בריה"מ בתקופה המקבילה, כולל אירועים להם היה עֵד. המחבר מתאר בין היתר את שירותו הצבאי במלחמת העולם השנייה, עבודתו במנגנון המפלגתי בתקופת חְרוּשְצ'וֹב ובְּרֶזְ'ניֶיב (1973-1953), עד  ל"הגלייתו" לקנדה בתור שגריר ארצו (1983-1973), ופעילותו בתקופת גורבצ'וב. יעוקבלב הוא בעל תואר דוקטור להיסטוריה וחבר באקדמיית המדעים של רוסיה ושל אירופה, ובאקדמיה העולמית למדעים ואמנויות. הוא פרסם למעלה מ-25 ספרים שתורגמו לשפות רבות. בין תחביביו – שחמט.

הסיכום משקף את גרסת המחבר יעקובלב. ניסוחים כמו "לדעת המחבר" נועדו להדגשה בלבד. את הערותיי הוספתי בסוגריים מרובעים ובפרק ביקורתי קצר בסוף הסיכום.

נעורים, מלחמת העולם השנייה וראשית הקריירה הפוליטית בתקופת סטאלין, 

1953-1923

אלכסנדר יעקובלב נולד ב-1923 בכפר קוֹרוֹליוֹבוֹ הסמוך לעיר ירוסלבל (Ярославль    Yaroslavl). מוצא סבו מצד האב מאיכרים צמיתים. אִמו של המחבר הייתה דתייה ואנאלפביתית. אביו בתקופת מלחמת האזרחים שירת בחיל הפרשים האדום והאמין במשטר הסובייטי ובמנהיגיו. לאחר המלחמה עבד כיערן. אלכסנדר היה הבן הבכור. אחר כך נולדו חמש אחיותיו, שתיים מהן נפטרו. המחבר חש קשר עמוק לכפר בו נולד – אשר כעת [בשנת 2000] הוא נטוש – ונוהג לבקרו מדי שנה.  יעקובלב החל לקרוא בגיל 5-4 וכבר מילדותו אהב מאוד לקרוא ספרים. שלא כמקובל בקרב ילדי הכפר, לאחר סיום בית הספר היסודי, המשיך המחבר ללמוד בתיכון, שהיה ממוקם בכפר אחר. בצעירותו ניגן על כלי נגינה שונים, בהם גיטרה, וזכה לנעורים רומנטיים מאושרים באווירה כפרית.

[אין התייחסות לקולקטיביזציה בכפרו.]  בתור נער לא היה כל כך מודע לגלי המעצרים הפוליטיים  [בשנות ה-30], על אף שבכפרו נאסרו אנשים אחדים בהאשמות מגוחכות. בתור ילד לא ידע כי אביו ניצל ממעצר רק בזכות מפקד בכיר במחוז, אשר הכיר את האב עוד בימי מלחמת האזרחים. האיש הזהיר את אביו מבעוד מועד לעזוב את ביתו, ולאחר ימים אחדים העביר לו הודעה כי מותר לשוב.

בעקבות הפלישה הנאצית לבריה"מ ביוני 1941, יעקובלב גויס באוגוסט, בטרם מלאו לו 18, ואביו גויס כעבור שבועיים. החודשים הראשונים שלו לאחר הגיוס, כמו של רבים אחרים,  בוזבזו לשווא, בלי שסופקו למגויסים  אפילו מדים צבאיים ונשק.  לאחר מכן נשלח  יעקובלב לקורס של מפקדי מחלקה   (vzvod)בחיל הרגלים. כאות הוקרה על ביצועיו הטובים במהלך הכשרתו, הוא התמנה לסגן בסיום הקורס בפברואר 1942. אחר כך נשלח לפקד על מחלקה בחזית וולחוב (Volkhov) באזור לנינגרד הנצורה. אבידות המחלקה שלו היו כבדות וכוח האדם בה התחלף שלוש פעמים, אם לא יותר. "אירעו מקרים בהם מתוך 35-30 אנשים [שיצאו לפעולה],  היו חוזרים 15-12. שבויים לא לקחנו, כפי שנהגו הגרמנים כלפינו". היו מפקדים שלא חסו על חייליהם כדי לזכות בתהילה. במקום לכבוש כפר קטן בעורמה בלילה ובמינימום נפגעים, המפקדים פקדו על הסתערות הכרוכה באבידות כבדות – כי זו הייתה הדרך לזכות במדליות לעצמם ולחיילים.

היו מפקדים שפעלו בטיפשות, ואף במצב של שיכרות, דבר שהביא לאבידות מיותרות – מאפיינים שניכרו במתקפה בה נפצע יעקובלב בגיל 19. לפי תיאור נאמן שהופיע בשני עיתונים צבאיים על מתקפה זו, הסתער יעקובלב בראש המחלקה שלו, וגם כאשר נפצע פקד להתקדם, ורק להסתער קדימה, ולא להושיט לו עזרה. ואולם מה שלא פורסם בשני העיתונים הוא כי חייליו עזרו לו מיד. שלושה כדורים חדרו לרגלו השמאלית וריסקו את עצמותיו וכדור אחד חדר לחזה, קרוב ללב. ארבעה חיילים הוציאו אותו משדה הקרב, שלושה מהם נהרגו. בהמשך פוּנה המחבר לבית חולים, ובזכות רופא מיומן ניצל מקטיעת רגל. יעקובלב קיבל את מדליית "הדגל האדום" על תפקודו בקרב בו נפצע קשה. השתתפותו במלחמה גרמה לו לשנוא מלחמות לכל חייו. במיוחד רושם קשה הותירו עליו גופות של חיילים רוסים שהתגלו לאחר הפשרת השלג באביב. כיוון שהיו קפואים לא מזמן, הגופות נראו כמו אנשים חיים, והוא דמיין את עצמו במקומן – אנשים ללא מסמכים מזהים שירדו לטמיון.

בשובו לכפרו למד היסטוריה ב"מכון להוראה של ירוסלבל". הוא למד היטב,  קיבל מלגה מוגדלת ("מלגת סטאלין"), ובמקביל להיותו סטודנט מונה למנהל הפקולטה להכשרה צבאית-גופנית על תקן של פרופסור – תפקיד אשר שיפר מאוד את מצבו החומרי. על אף הישגיו בלימודים, הוא לא זכה להיות סטודנט מצטיין, כיוון שבמבחן בתולדות המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ (מקב"מ) התווכח עם המרצה, ובאופן לא מודע נקט בעמדה "הלא נכונה".  כבר בתקופה הזו התנהלותו של השלטון בתחומים מסוימים  הותירה בו רושם קשה ומדכא: כמו משלוח של שבויים רוסים, שזה עתה שוחררו ממחנה שבויים גרמני, למחנות מעצר סובייטיים; אזלת ידו של השלטון בטיפול בילדים הגוועים ברעב; "שוד" גידולי המזון מהאזור הכפרי על ידי השלטון, כולל עונשים דרקוניים על מי שליקט לצרכיו תפוחי אדמה קפואים. עם זאת, הניצחונות במלחמה, ובמיוחד סיומה, עוררו בו תקוות לעתיד טוב יותר. [ב-1945] הוא נשא לאישה סטודנטית בשם נינה סְמירְנוׁבָה. [לזוג נולדו ילדים ונכדים.]

בטרם סיים את לימודי ההיסטוריה, נענה  יעקובלב להצעה מטעם המפלגה ללמוד "בבית הספר המפלגתי הגבוה" (ВПШ= VPSh)  במוסקבה. במוסד הזה הוא למד רק שנה, שאחריה בית הספר פורק. לדבריו, בעת  לימודיו התנהלו סמינריונים בהם ניתן היה להציג עמדות שונות. בשובו לירוסלבל עבד שלוש שנים כחבר מערכת בעיתון "הפועל הצפוני". אחר כך עבד שנה במדור התעמולה בוועד  המפלגתי האזורי  (obkom) של  ירוסלבל  כסגן ראש המדור. יעקובלב מסתפק בהודאה שהוא מרגיש מבוכה בהיזכרו בתקופה הזו. לאחר מכן התמנה באותו הוועד האזורי למנהל המדור לבתי ספר ולמוסדות להשכלה גבוהה וגם  למזכיר מנגנון הארגון המפלגתי. המשרות האלה השתייכו ל"נומנקלטורה" – האליטה של השלטון הסובייטי. נוסף למשכורת גבוהה במונחים סובייטיים, שולם לו סכום הגבוה פי שניים ממשכורתו (שֶכּוּנה בתקופה סטאלין "חבילה") הפטור מניכוי מס ומדמי חברות במפלגה. בתפקידיו החדשים הוא השתתף בישיבות בדלתיים סגורות של לשכת הוועד האזורי בהן שמע דיווחים של "הוועד לביטחון המדינה" (KGB) על פעילות אנטי סובייטית באזור, כמו שיחות ביקורתיות על המשטר מצד אנשים ספציפיים, ועל אנשים שמאזינים ל"קול אמריקה". בישיבות האלה למד גם על הנוהג של הטחת האשמות אבסורדיות בחברי מפלגה בכירים, כמו "טרוצקיזם בענף גידול בעלי חיים", האשמות שלעיתים היוו ביטוי למאבקי כוח בין בכירים באזור.

יעקובלב עצמו היה  לפחות פעמיים קורבן להלשנה, בעקבותיה הוזמן למוסקבה למשרדו של ראש "ועדת הביקורת המפלגתית" שליד הוועד המרכזי של המפלגה, מטווי פיוֹדוֹרוֹביץ' שקיריאטוב (Matvey Shkiryatov) [כיהן במשרה הזו בשנים 1954-1952]. בשני המקרים הואשם יעקובלב, על סמך מכתב אנונימי שהגיע לוועד המרכזי, בחוסר פעילות במאבק נגד "קוֹסמוֹפּוֹליטים"  במוסדות להשכלה גבוהה ובמיוחד בתחום הרפואה. ["קוסמופוליטים" היה כינוי מוּסווה ליהודים,  שנועד להסתיר את האופי האנטישמי של "המאבק". "המאבק" התבטא  במסע לפיטורי יהודים ממשרות בתחומי התרבות, ההשכלה הגבוהה ועוד.]  יעקובלב ניצל מעונש בעיקר הודות לכך שראש ועדת הביקורת הבחין בצליעתו ושאל אודותיה. כאשר נודע לו כי נפצע בחזית, החליט להעביר מעליו את רוע הגזירה וכנראה מצא שעיר לעזאזל אחר במקומו [להאשימו ברפיון נגד "קוסמופוליטים"]. בהמשך התברר כי המלשין היה בעברו מזכיר מפלגתי של אחד המחוזות באזור ירוסלבל שהודח בעוון שיכרות, ויעקובלב היה זה שהוציא  לפועל את הדחתו.

בסוף  שנת 1952 נשלח מכתב חסוי, מטעם הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ, לוועדה האזורית (obkom) של יארוסלבל בה עבד יעקובלב. במכתב נרמז כי ימיו של לַבְרֶנטי בֵּרִיָה [חבר בכיר בפוליטביורו] ספורים על רקע "הפרשה המֶגְרֶלית" [המגרלים (או מינגרלים) הם מיעוט אתני בגאורגיה, אליו השתייך בריה. "בפרשה המגרלית", אנשי ממשל אשר השתייכו למיעוט הזה, הואשמו בתחילת שנות ה-50 בהאשמות מפוברקות, בהן ניסיון לנתק את גאורגיה מבריה"מ.] ב-5 במארס 1953 מת סטאלין. על סמך עדותו של אלכסנדר מיאסניקוב (Myasnikov), אחד מרופאיו של סטאלין, יעקובלב מעלה אפשרות כי סטאלין הורעל, אולי ביוזמת בריה, אשר נשא את סודו אל קברו לאחר הוצאתו להורג בדצמבר 1953.[1]  הידיעה על מותו של סטאלין  התקבלה בצמרת המפלגה המקומית  בירוסלבל באבל כבד ורבים שאלו כיצד אפשר יהיה להמשיך לחיות בלעדיו. בעקבות מינויו של גאורגי מַלֶנְקוֹב, שנחשב לאישיות השנייה בסוף תקופת סטאלין, לראש ממשלה, בארגון המקומי של המפלגה חשבו כי כעת מרכז הכובד יעבור מהמפלגה לממשלה והיו מודאגים.

תקופת חרושצ'וב והדה-סטליניזציה, 1964-1953: שירותו של יעקובלב במנגנון הוועד המרכזי בתחום החינוך והתעמולה

בתחילת 1953 הוזמן יעקובלב לוועד המרכזי, שם הוצע לו לעבור לעבוד בוועד המרכזי של המפלגה במוסקבה במחלקת בתי הספר, והוא החל בעבודתו במארס 1953, מיד לאחר מותו של סטאלין. טרם מלאו למחבר 30 שנה. בין השנים 1956-1953 הוא שימש מדריך (instructor) במדור בתי הספר והיה אחראי בין היתר על האקדמיה הפדגוגית והכנת ספרי לימוד בהיסטוריה. לדבריו, העבודה הייתה מקצועית לכאורה, אך למעשה לא א-פוליטית [המחבר אינו מפרט].

לאחר מותו של סטאלין, בתחילה שלט בבריה"מ מעין טריאומווירט שכלל את ראש הממשלה מלנקוב ושני סגניו  הראשונים לַברֶנטי בֵּריָה וּ-ויאצ'סלב מולוטוב. שלישייה זו הניחה כי המזכיר הראשון של המפלגה ניקיטה חְרוּשְצ'וֹב, אשר נתמנה לתפקידו בספטמבר 1953, יעסוק בעיקר בנושאים מפלגתיים. ואולם חרושצ'וב התגלה כאדם הרבה יותר ערמומי ונבון ממה שסברו מתחריו והצליח לסלקם. בהקשר להוצאתו להורג של לַברֶנטי בֵּריָה, בירייה בדצמבר 1953 –  לפני הירי צעק בריה בחרדה: "אתם אינכן יכולים לעשות זאת, אינכם יכולים" (עמ' 65). זאת לפי עדותו של ניקולאי בּוּלגַנין, אותה מסר למחבר בשיחה אִתו, שהתקיימה כבר לאחר הדחתו מתפקיד ראש הממשלה ב-1958.

ליעקובלב הזדמן לראשונה  לראות את חְרוּשְצ'וֹב במפגש מפלגתי מצומצם באוקטובר 1954 בעיר וְלַדיווֹסטוֹק, בעת שהמנהיג הסובייטי היה בדרך שובו מביקור בסין. באותו האירוע הביע חרושצ'וב חשד כלפי ההנהגה הקומוניסטית הסינית בשורה של נושאים: היא תשאף להגמוניה בעולם הקומוניסטי, תציב תביעות טריטוריאליות כלפי בריה"מ ואף תתקרב לארה"ב. באותו המפגש – באופן מפתיע למדי עבור יעקובלב – התבטא המנהיג הסובייטי באופן ביקורתי כלפי תקופת שלטונו של סטאלין. המחבר טרח לרשום חלק מהדברים האלה, אותם שמר עד עצם היום הזה. חרושצ'וב טען כי המפלגה עלולה לאבד את אמון הציבור כתוצאה מהבטחות השווא שלה לכינונו הקרב ובא של גן עדן עלי אדמות. חרושצ'וב המשיך: בעבר לא היה סוציאליזם, אבל היו תפוחי אדמה – והיום קיים סוציאליזם ואין תפוחי אדמה [ביקורת נוקבת על מחסור במצרכי מזון בסיסיים בבריה"מ]. ההתבטאות הזו של חרושצ'וב, שלא פורסמה בכלי התקשורת, עוררה אצל יעקובלב מבוכה ופחד, והוא סיפר עליה בסוד רק לחבריו הקרובים. באותה התקופה המחבר היה שותף לאמונתם של רבים מקרב העם הסובייטי לפיה העתיד הוורוד יתגשם במהרה – והנה נשמעו ממנהיג המפלגה דברים איומים, אותם נהגו לייחס השלטונות ל"אויבי העם" כמו אימפריאליסטים וטרוצקיסטים.

המחבר נכח בישיבה של בכירי המפלגה, אשר נערכה בסיומו של הקונגרס המפלגתי ה-20, ב-25 בפברואר 1956, בה השמיע חרושצ'וב את נאומו הסודי "על פולחן האישיות [של סטאלין] ותוצאותיו". בתחילת דבריו האיש לא דיבר בביטחון, אבל אחר כך נכנס לקצב ואף היה סוטה מהטקסט הכתוב ומשתמש בביטויים חריפים יותר. עבור יעקובלב האירוע היה נראה כבלתי ריאלי, כיוון שהנואם ניפץ לרסיסים את כל מה שהמחבר האמין בו. באולם שררה דממה מוחלטת ויושביו נמנעו להחליף מבטים מרוב פחד. הנוכחים היו בהלם, במיוחד לנוכח התייחסותו הספציפית לפשעיו של סטאלין. בניגוד לגרסה הרשמית הכתובה של הנאום – במהלכו לא נשמעו מחיאות כפיים. [כאמור, לדברי המחבר, הנוכחים בנאום חששו להביע תמיכה בו אף בהבעות פנים.]  "הרוב המכריע של פקידי המנגנון בוועד המרכזי קיבל את נאומו של חרושצ'וב בשלילה" – על אף שהדרג הזה לא ביטא זאת בגלוי, ואנשיו התלחשו ביניהם.  הם חששו כי המפלגה לא תוכל לשרוד מַכָּה כזו וחרדו לגורלם. מנגנון המפלגה ניסה לחבל בהחלטות הקונגרס ה-20, כפי שכעבור כ-30 שנה ניסה לחבל בפרסטרויקה של גורבצ'וב. עוד יצוין כי הנאום של חרושצ'וב בקונגרס נותר סודי עבור העם הסובייטי במשך שלושה עשורים.

כבר כחודש לאחר הקונגרס ה-20, הוועד המרכזי במכתב לכל חברי המפלגה קרא למאבק נגד "דמגוגים" ו"יסודות רקובים" במפלגה, אשר במסווה של חשיפת פולחן האישיות מותחים ביקורת על הקו המפלגתי. בדצמבר 1956, בלחצם של השמרנים, פרסם הוועד המרכזי מכתב נוסף ובו הצורך להילחם ללא רחם ביסודות עוינים. בעקבותיו אלפי אנשים הושלכו לבתי סוהר ולמחנות עבודה בעוון "השמצת המציאות הסובייטית" ו"רביזיוניזם".

בעקבות נאומו של חרושצ'וב, מצד אחד המשיך יעקובלב להאמין כי השלטון אינו טועה, ומצד שני התעוררו בו ספקות. התלהבותו בעבודה פחתה ולפעמים חש אדישות. על מנת לגבש את דעתו על המצב היה  מעוניין להתפטר ממשרתו בוועד המרכזי של המפלגה ולהכיר את המקורות הראשונים של המרקסיזם. לאחר פניות אחדות, בקשתו נענתה בחיוב, וב-1956 הוא נרשם ללמוד בפקולטה ליחסים בינלאומיים השייכת ל"אקדמיה למדעי החברה" [שליד הוועד המרכזי של המפלגה]. באקדמיה ניתן היה לקרוא ספרים אסורים לציבור הרחב בבריה"מ. המחבר טרם גיבש את השקפתו, עדיין הרגיש מבוכה ולכן במהלך לימודיו נמנע מלהיכנס לוויכוחים ולנאום באסיפות. [לימודיו באקדמיה נמשכו עד שנת 1960, במסגרתם למד בשנים 1959-1958 באוניברסיטת קולומביה בארה"ב.]  יעקובלב מתייחס בקצרה לתקופת    שהותו בארה"ב [ב-1959-1958]. הוא התרשם לרעה מההפרדה הגזענית בדרום, כמו בתי ספר נפרדים ללבנים ושחורים, ואף בתי שימוש נפרדים. הוא גם נדהם מהדעות הקדומות שרווחו בארה"ב כלפי בריה"מ.

ביוני 1957 בישיבת פוליטביורו [ליתר דיוק, בין השנים 1966-1952 המוסד הזה נקרא הנשיאות  של הוועד המרכזי] נעשה ניסיון להדיח את חרושצ'וב. בתגובה, בסוף יוני כינס חרושצ'וב ישיבת מליאה של הוועד המרכזי שנועדה להדיח את אלה שרצו להדיחו. במהלך הישיבה שר ההגנה גאורגי  ז'וּקוֹב חשף מסמכים בדבר אחריותם של חברי הפוליטביורו שניסו להדיח את חרושצ'וב –  מולוטוב, לַזַר כַּגנַוֹביץ' ומלנקוב –  להוצאות להורג של אנשי ממשל בתקופת סטאלין. ז'וקוב גם  דיבר על הצורך לחקור בצורה קפדנית את מעשי הדיכוי ו"להעניש את כל האנשים [המעורבים] בפשעים האלה". כבר בהתבטאותו הזו האיש שם קץ לעתידו הפוליטי, כיוון שחרושצ'וב ובכירי המפלגה, שהיו מעורבים בעצמם בפשעים האלה, לא היו מעוניינים בחשיפת כל האחראים להם. במהלך הישיבה שאל כגנוביץ' את חרושצ'וב, האם הוא עצמו לא חתם על רשימות ההוצאות להורג, ולא קיבל מענה. ישיבת המליאה התנהלה לפי שיטת סטאלין, ובה כמעט כל חברי הפוליטביורו בהם הוטחו האשמות הודו בטעויותיהם בקול שפל והתחננו לסלוח להם.  

תפקיד מכריע בניצחונו של חרושצ'וב בישיבת המליאה ביוני 1957 מילא ז'וקוב, אשר לפני כן מילא תפקיד מפתח במאסרו של בריה ב-1953. עם זאת, כבר באוגוסט 1957 נעשו הכנות לסילוקו, דבר שהושלם באוקטובר 1957: הוא פוטר מתפקיד שר ההגנה וגם הודח מהוועד המרכזי. לאחר הדחתו הביע ז'וקוב בחוג חבריו תרעומת על כך והשמיע הערות ביקורתיות ומעליבות כלפי מנהיגי המפלגה. בעקבות זאת, ב-7 ביולי 1963 התקבלה החלטה בפוליטביורו להזמינו לשיחה ולהזהירו כי המשך התנהגותו הזו תוביל לגירושו מהמפלגה ואף למאסרו.

ב-1960 חזר יעקובלב לעבוד בוועד המרכזי, לאחר סיום לימודיו ב"אקדמיה למדעי החברה". הוא עבד במדור (otdel) התעמולה של הוועד המרכזי ואחר כך התמנה למנהל מחלקה (sector)  האחראי על שידורי רדיו וטלוויזיה. המחבר גאה על כך שהיה לו חלק בהקמת תחנת הרדיו "Mayak" (מגדלור) באוגוסט 1964. להלן גרסתו על הקמת התחנה. מתוך מוּדעות כי שידורי הרדיו הסובייטיים משעממים, התקבלה החלטה בהשתתפותו של המחבר להקים תחנת רדיו שתתרכז בהשמעת מוסיקה ומעט מידע. כדי להשיג את תמיכת השלטון בהקמת התחנה החדשה, טען המחבר בפני הוועד המרכזי, בהסתמך על מומחים,  כי התחנה החדשה תוכל לשבש כביכול את שידורי תחנות המערב לבריה"מ – משימה בה השקיעה מוסקבה משאבים אדירים ונחלה הצלחה מעטה. הפרויקט אושר, התחנה זכתה לפופולאריות בקרב המאזינים – אך לא הועילה בשיבוש השידורים מהמערב.

יחסו של יעקובלב לחרושצ'וב מורכב. מצד אחד הוא משבח את חרושצ'וב על חשיפת פשעי סטאלין וניפוץ פולחן האישיות שלו; התרה מסוימת של חופש הדיבור; שחרורם של מאות אלפי אסירים פוליטיים; החזרה לארצם של עמים שהוגלו בתקופת סטאלין; ושחרור האיכרים ממצב של צמיתות.

מצד שני יעקובלב מותח ביקורת על מדיניותו השגויה של חרושצ'וב בתחום החקלאות, וגם  על היבטים מסוימים במדיניות החוץ שלו, כמו "משבר קובה" ב-1962, שכמעט הביא למלחמת עולם שלישית. המנהיג היה מודע לפיגורה של בריה"מ, אבל במקום לנקוט בצעדים שקולים חיפש תרופות פלא שתאפשרנה להשיג ולנצח בתחרות מול המערב. זאת ועוד. חרושצ'וב הבין כי תהליך הדה-סטליניזציה עלול לערער את הלגיטימיות של השיטה הסובייטית ועצם המשטר הסובייטי – מה עוד שחרושצ'וב עצמו נשא באחריות להוצאות להורג שהתרחשו בתקופת סטאלין. לכן הוא לא היה עקבי בתהליך הדה-סטליניזציה, ולעיתים אף פעל בעצמו בסגנונו של סטאלין.

חרושצ'וב נתן את ההוראה בתחילת יוני 1962 לדכא בכוח את הפגנת הפועלים בעיר נובוצ'רקסק (Novocherkassk) (מחוז רוֹסטֹוב). מדובר היה  בהפגנה בלתי אלימה של פועלים במפעל לייצור רכבות חשמליות, שדרשו העלאת שכר והורדת מחירים על מוצרי בשר וחלב. הם הפגינו יחד עם נשותיהם וילדיהם. הוראתו של חרושצ'וב להפעיל כוח ניתנה על סמך המלצה של חברי פוליטביורו, בהם אנסטאס מיקוֹיַאן,  שנכחו בסמוך למקום האירוע. כתוצאה מירי באש חיה לעבר המפגינים נהרגו עשרות מהם, שבעה מפגינים נידונו למוות ואחרים לתקופות מאסר ארוכות. [לפי גרסאות אחדות, היו מעשי אלימות מקרב תושבי העיר המוחים.] המחבר מביא מקרה נוסף לסגנונו הרודני של חרושצ'וב. בהסתמך על עדותו של מיכאיל רום (Romm) [במאי ותסריטאי סובייטי ממוצא יהודי], חרושצ'וב סיכם  את השיחה שקיים עם יוצרים מקרב האינטליגנציה בדצמבר 1962 בנוסח כדלהלן: אנו שמענו אתכם, אבל את ההחלטה יקבל העם, כלומר המפלגה, כלומר אנו. "אני שאחליט. מובן?"

בתחילת 1964 הוטל על יעקובלב לבצע מטלה עבור חרושצ'וב: לחבר דוח על ההוצאה להורג של הצאר ניקולאי השני ומשפחתו ב-17 ביולי 1918. את המשימה הזו הטיל עליו ליאוניד אילְאיצ'וֹב  (Il'ichev), מזכיר הוועד המרכזי ויושב ראש הוועדה לאידיאולוגיה. חרושצ'וב היה מעוניין לקבל את הדוח בעקבות פניית בנו של אחד המשתתפים בהוצאה להורג של משפחת הצאר. הבן העביר לוועד המרכזי את זיכרונותיו של אביו מהאירוע וגם שני אקדחי "בראונינג" אשר באחד מהם נורה הצאר. שמם של הבן והאב, A.A Medvedev. בעזרתו של הבן איתר יעקובלב שני אנשים נוספים שהשתתפו ברצח הצאר ומשפחתו. הוא הקליט את עדויותיהם  ונעזר בהן כדי לשחזר את האירוע. שני המשתתפים ברצח דיברו על המעשה ללא התרוממות רוח, אבל גם לא מתוך חרטה, וכנראה סיפרו על ההתרחשויות כהווייתם. את ממצאיו שלח יעקובלב לחרושצ'וב ביוני 1964 וחתם בתפקידו כסגן מנהל מדור התעמולה [לא נאמר ממתי] ומנהל מחלקה. לפי הדוח שחיבר יעקובלב, ההחלטה להרוג את הצאר ומשפחתו התקבלה על ידי הסובייט האזורי (oblast) של אוּרָל בלילה בין ה-16 ל-17 ביולי 1918 ובוצעה באותו הלילה בפיקודו של יעקב יוּרוֹבְסְקי [יהודי]. לדברי מספר עדים, יורובסקי אישית ירה בצאר. הוצאת כל משפחת הצאר להורג בוצעה על ידי כיתה של 12 חמושים. אחר כך נעשו מאמצים רבים להשמיד את הגופות שלבסוף נשרפו ושרידיהם נקברו  תוך טשטוש מקום הטמנתם. [הדוח מפורט ותואם את הגרסה המקובלת על ההיסטוריונים, אבל אין בו אישוש כלשהו לטענה  של היסטוריונים אחדים לפיה ההוראה להוציא להורג את הצאר ומשפחתו ניתנה לסובייט המקומי על ידי לנין.] המחבר אמור היה להמשיך לחקור בפרשה, אבל באוקטובר 1964 הודח חרושצ'וב וההתעניינות בנושא נפסקה.

תקופת ברז'נייב, 1982-1964: הדחתו של יעקובלב מראשות מדור התעמולה לשגריר בקנדה

עלייתו של ברז'נייב לשלטון   נשמרו פנקסים, רשימות ולוחות שנה של ליאוניד ברז'נייב, מתקופת היותו חבר בכיר בהנהגה הסובייטית בממשלו של חרושצ'וב. בכל אלה נהג לרשום הערות מחמיאות לחרושצ'וב. בדיעבד התברר כי הוא לא חיבב את חרושצ'וב, אבל יצא מתוך הנחה כי שירותי הביטחון ידווחו לחרושצ'וב על ההערות הרשומות. כבר באוגוסט-ספטמבר 1964 נפוצו שמועות במנגנון המפלגה לפיהן חרושצ'וב מתכוון להכניס אנשים חדשים לפוליטביורו. במקביל נפוצו שמועות לפיהן דווקא עומדים להדיח את חרושצ'וב, שמעות בהן האמינו מעטים. חרושצ'וב בעצמו קרוב לוודאי הרגיש כי עומדים להדיחו. ליאוניד זמיאטין (Zamyatin) [דיפלומט בכיר דאז], אשר נכח בפגישה בין חרושצ'וב לנשיא אינדונזיה סוּקרנוֹ, שהתקיימה במוסקבה באמצע ספטמבר 1964, שמע את המנהיג הסובייטי רומז לאורחו "קרנו" כי רוצים לסלקו ולצורך הזה ממליצים לו לצאת לנופש. מקום הנופש היה רחוק ממוסקבה בעיר פּיצוּנְדה, באזור אבחזיה  שבגאורגיה.

ב-12 באוקטובר 1964 [ביום בו התקשר ברז'נייב לחרושצ'וב וביקשוֹ לחזור מהנופש כדי להשתתף בישיבת מליאה של הפוליטביורו שלמעשה נועדה להדיחו] מיכאיל סוּסְלוֹב, חבר בכיר בפוליטביורו, הזמין את יעקובלב לשיחה. סוסלוב הסביר ליעקובלב כי ב-14 באוקטובר תתקיים ישיבה של מליאת הוועד המרכזי בה יידון עניינו של חרושצ'וב [הישיבה החלה ב-13 בחודש והסתיימה למחרת] וכי לאחריה מוטל עליו לפרסם מאמר ב"פרבדה" [ביטאון המפלגה]. לשאלתו של המחבר מה הם הנושאים החשובים בהם צריך לעסוק המאמר, השיב סוסלוב: כתוב  הרבה על ווֹלוּנטריזם,  היווצרותו של פולחן האישיות, והיעדר התנהגות מכובדת מצד האישיות הראשונה במדינה בעת ביקוריו בחו"ל [בכל העוונות האלה הואשם חרושצ'וב לאחר הדחתו]. לבסוף ביקש סוסולוב מיעקובלב למסור לו את הטקסט של המאמר למחרת בשעה 8 בבוקר. יעקובלב הופתע מהנושא ומעצם העובדה כי האיש השני במפלגה, סוסלוב, שוחח על כך עם מנהל מחלקה, כאשר מספר מנהלי מחלקות בוועד המרכזי היה למעלה ממאה. המחבר הרגיש מבוכה, לא ידע בדיוק מה לכתוב, ובלילה ישן מעט וכתב מאמר לא מוצלח, לדבריו, אותו הגיש למחרת לסוסלוב. משמירה מוגברת בבניין הוועד המרכזי  ובחדרו של סוסלוב ניכר היה כי מתבצעת הפיכת חצר. לאחר מסירת הטקסט, יצא יעקובלב בהרגשה רעה. הוא תמך בהחלטות הקונגרס ה-20, למרות שפעולות מסוימות של חרושצ'וב הרגיזו אותו, כמו טיפוח פולחן האישיות שלו. מאמרו של יעקובלב פורסם ימים אחדים לאחר סיום ישיבת מליאת הוועד המרכזי. במאמר נותר מעט מהנוסח המקורי, ואולם סוסלוב, בנאומו במליאה, אימץ ביטויים אחדים ממנו.

בשנות ה-60 ליעקובלב יצא שם של בעל כושר כתיבה ועל כן הוטל עליו להשתתף בכתיבת נאומים עבור מנהיגי המפלגה. הכתיבה התבצעה על ידי צוות  מומחים בו כל אחד חיבר את אותו החלק בנאום שבתחום התמחותו. לצורך חיבור הנאום הצוות היה מתמקם באחד המעונות הכפריים וזוכה לאספקה נדיבה של מזון ומשקאות אלכוהוליים. לכתיבת נאום היה נדרש לרוב שבוע, אבל חֶבֶר הכותבים נהג להאריך את שהותו במעון לחודשיים ואף יותר בטענה כי המלאכה אינה קלה והוא נזקק לזמן נוסף. אצל יעקובלב התפתח יחס ציני כלפי תהליך הכתיבה הזה, מה עוד שלפעמים המנהיגים לא טרחו לבדוק בעיון את תוכן התוצר הסופי.

בתקופת ברז'נייב יעקובלב היה קרוב יותר לשלטון. הוא השתתף בהכנת מסמכים רבים עבור הוועד המרכזי ונאומים עבור מזכירי המפלגה וחברי הפוליטביורו, כולל ברז'נייב. כבר ביום בו הודח חרושצ'וב, ב-14 באוקטובר 1964 קיבל יעקובלב משימה מאנדרי אלכסנדרוֹב-אַגֶנְטוֹב. האיש שימש יועצו של ברז'נייב בנושא מדיניות החוץ כבר מ-1961, היה בעל מקצוע מעולה בתחומו ואף לא נרתע להתווכח עם הבוס שלו. המשימה שהוטלה על יעקובלב, ועליה עבד יחדיו עם אלכסנדרוב-אגנטוב, הייתה לחבר נאום עבור ברז'נייב בעת פגישתו עם אסטרונאוטים. מהמַטלה הזו הבין המחבר כי המנהיג החדש הוא ברז'נייב [ולא ראש הממשלה אלכסי קוֹסיגין]. במהלך העבודה על הנאום עם אלכסנדרוב-אגנטוב, האיש היה מוצף בשיחות טלפון מבכירים במפלגה (יורי אַנְדרוֹפּוֹב, בוריס פּוֹנוֹמַריוֹב, דמיטרי אוּסטינוֹב), אשר היו מציעים לו את עזרתם, מתוך רצון לשמור על מעמדם אצל המנהיג החדש. ב-17 באוקטובר נכנסו יעקובלב ואלכסנדרוב-אגנטוב לחדרו של ברז'נייב, והיועץ הקריא את הנאום. ברז'נייב ציין כי הוא מייחס חשיבות רבה לנאום, כיוון שזו תהיה הופעתו הראשונה בתור מנהיג. עוד אמר כי נאומו צריך להיות שונה בסגנונו מהפטפטנות של חרושצ'וב ולכלול רעיונות חדשים, בלי לתת עצות קונקרטיות.

בתקופה שלאחר מות סטאלין גבר כוחו של המנגנון המפלגתי ביחס להנהגה. אפילו המזכירים הכלליים, על אף כוחם הרב, הפכו לתלויים יותר ויותר במנגנון המפלגתי. בישיבות הפוליטביורו, במליאת הוועד המרכזי והקונגרסים, מנהיגי המדינה נשאו למעשה נאומים שהוכנו על ידי עוזריהם וכותבי הנאומים. ברז'נייב מעולם לא כתב דבר. היו מקריאים לו טקסט, הוא נהג לאשרו במנוד ראש, אך לפעמים היה מציע לשנותו. לדוגמה, פִסקה על דמוקרטיה, שהוכנסה לנאום על ידי אלכסנדר בּוֹבין, עוררה חשדנותו של ברז'נייב בטענה שהיא מריחה ריח בורגני והוא ביקש לשכתב  אותה– דבר שנעשה. שאר חברי ההנהגה התאימו את עצמם לנוסח נאומיו של ברז'נייב, כלומר לנאומיו שנכתבו בידי עוזריו. כותבי הנאומים והמסמכים עבור ברז'נייב, בהם המחבר, היו: ניקולאי אינוֹזֶמצב, גיאורגי ארבאטוב, אלכסנדר בובין, ניקולאי שִישְלין, וּ-ואדים זַגְלאדין.

בראש מדור התעמולה   לאחר חילופי השלטון בקרמלין, יעקובלב נותר מנהל מחלקת הרדיו והטלוויזיה, השייך למדור "תעמולה והסברה".  בראש המדור הזה החל מ-1965 עמד ולדימיר סטפקוב (Stepakov), אשר נחשד בתמיכה באלכסנדר שֶלֶפִּין, בכיר בהנהגה ויריבו של ברז'נייב. ליעקובלב הוצע להתמנות לסגנו הראשון של סטפקוב. הייתה שמועה, לדברי המחבר, כי קידומו נעשה ביוזמת  אלכסנדר שֶלֶפּין.  המחבר הסכים למינוי, אך המינוי היה טעון אישורו של ברז'נייב, והאישור התעכב. לאחר כחודש ומחצה הוזמן יעקובלב לפגישה עם ברז'נייב. בפגישה נראה המנהיג חשדן במקצת ואולם אישר את המינוי [בשנת 1965]. כפי שהתברר למחבר משיחה שקיים ברז'נייב בחוג מצומצם, המנהיג לא ייחס חשיבות לאידיאולוגיה והגדיר אותה כ"פטפטנות לאין קץ". סטפקוב במשך פרקי זמן ארוכים היה חולה, והמחבר בתור מחליפו קיצר את שם המדור ל"תעמולה".

בתקופת ברז'נייב פרחו השחיתות והניהול הכושל, בהם בתחום רכישות חיטה מחו"ל עבור מטבע קשה וזהב. האוניות לשינוע החיטה נוצלו על ידי הפקידוּת הבכירה למסע לחו"ל ולהבאת מוצרי מותרות משם. חלק מהחיטה המיובאת נרקבה בנמלים, כיוון שלא היו אמצעי תחבורה פנויים להעברתה למחוזות השונים. חלוקת החיטה למחוזות נעשתה בהתאם לקרבתו של הבוס המחוזי לצמרת הקרמלין. על אף קיומה של צנזורה, בעיתונים כמו "פרבדה" ו"קוֹמסוֹמוֹלסקַיָה פרבדה" נחשפו מדי פעם מעשי שחיתות חמורים. המחבר היה עֵד לאחד המקרים בהם פרשת שחיתות חמורה שפורסמה ב"קומסומולסקיה פרבדה" [ביוני 1965, העיתון נחשב מקורב לשלפין] עוררה רוגז מצד מזכירי הוועד המרכזי וברז'נייב אישית – אבל אלכסנדר שלפין תמך בעורך העיתון בנתנוֹ להבין כי אין לבוא בטרוניות למי שחושף את האמת. ואולם, במקרים לא מעטים, מאמרי ביקורת שהתפרסמו בתחום זה או אחר, שיקפו מאבקי כוח בין חברי ההנהגה הבכירה [ייתכן כי האירוע הספציפי שצוין לעיל שיקף את המאבק בין ברז'נייב לשלפין] .

[ב-1969] ולדימיר סטפקוב (Stepakov), אשר כאמור נחשד בתמיכה בשלפין,  פוטר מתפקידו ומונה לשגריר בריה"מ ביוגוסלביה.  גם יעקובלב, מסיבות שאינן ברורות לו, לדבריו, נחשד באותה העבירה. לאחר פיטוריו של סטפקוב,  מונה יעקובלב למנהל בפועל של מדור התעמולה ונותר במעמד הזה במשך 4 שנים, בלי לקבל אישור למינוי קבוע. כיום הוא אומר לעצמו "תודה לאל" שלא זכה במינוי כזה, אבל בזמנו הרגשתו הייתה קשה. הוא ראה בכך ביטוי לחוסר אמון בו מצד ברז'נייב. עוזרו של ברז'נייב, אלכסנדרוב-אגנטוב רמז ליעקובלב כי הגורם לאי מינויו הוא ראש הק.ג.ב יוּרי אנדרופוב והציע למחבר לשוחח עם האיש, אך יעקובלב, לדבריו, לא רצה לזכות במינוי מראש ה-ק.ג.ב.

תפקידו של מדור התעמולה היה לקיים פיקוח הדוק על כלי התקשורת ולדאוג שהתבטאויותיהם תהיינה תואמות את החלטות והוראות הוועד המרכזי. בתור ראש מדור התעמולה החל מ-1969, יעקובלב היה כפוף למיכאיל סוסלוב, האיש השני במפלגה לאחר ברז'נייב, שמרן ומזכיר המפלגה לענייני אידיאולוגיה. פעם אחת ניצל יעקובלב את הכבוד שחש סוסלוב לאוטוריטה של החלטות הוועד המרכזי לדורותיו, כדי להשיג תמיכתו של סוסלוב נגד העורך הראשי של כתב העת "אוקטובר", וסוולוד קוצ'טוב (Vsevolod Kochetov), בעוון פרסום מאמר אנטישמי. במקום פנייה כתובה חסרת תועלת  לוועד המרכזי נגד המאמר בטענה כי הוא אנטישמי, יעקובלב התחכם. במכתבו בנושא המאמר הוא הִפנה את תשומת הלב של הוועד המרכזי להחלטה שקיבל אותו הוועד בתחילת שנות ה-30 שכללה התנגדות לאנטישמיות. פנייתו הצליחה, וסוסלוב העיר לקוצ'טוב בצורה רכה על פרסום המאמר. במקרה נוסף, המחבר ניצל את החשיבות הרבה שייחס סוסלוב למשמעת מפלגתית – כולל קבלת מרותו של מנהל מדור התעמולה כאחראי על כל הפרסומים –  במאבקו נגד מאמר שפורסם ב"רוסיה הסובייטית". המאמר הזה, אותו לא אישר יעקובלב, עסק בביקורת כלפי שירים בסגנונו של ולדימיר ויסוצקי. בשיחת בירור ביקורתית שערך סוסלוב עם העורך של "רוסיה הסובייטית", סוסלוב לא התייחס כלל לתוכנו של המאמר, אלא לעובדת פרסומו בחריגה ברורה מהנהלים התקינים. טענותיו של העורך כי הוא קיבל אישור לפרסום מסגנו של יעקובלב וגם מאישיות בלשכתו של ברז'נייב (ויקטור גוליקוב) לא עזרו לו. סוסלוב דחה אותן על הסף: יעקובלב הוא ראש המדור ולא סגנו, והוא גם הממונה על אישור הפרסומים ולא אחר. 

בניגוד לרושם שעשוי להיווצר מספרו של יעקובלב, כאילו הוא היה מלאך, המחבר מודה: "לא, אני רחוק מלהיות מלאך", ומלאך לא יכול היה לעבוד במנגנון המפלגתי של הוועד המרכזי. במקרה נדיר מודה יעקובלב על שנטל חלק, ולוּ חסר חשיבות לדבריו, בדיכוי הרוחני של האינטליגנציה, בתוקף תפקידו כסגן מנהל מדור התעמולה. היה זה בהקשר למשפט נגד הסופרים אנדרי סיניאבסקי ויוּלי דניאל שהתנהל בפברואר 1966. לפני משפטם של שני הסופרים, סוסלוב התקשר ליעקובלב ואמר כי עליו להימצא בקביעות באולם המשפט ולתאם שם את כל העבודה בתחום התעמולה. המחבר, לדבריו, זמן רב התחמק מכך בטענה כי הנושאים הקשורים לספרות שייכים למדור התרבות. עוד טען שאינו מעודכן בנושא ולא קרא דבר מִכִּתְבי סיניאבסקי ודניאל. לבסוף סוסלוב הסכים להצעתו להפקיד את הנושא בידי עובד ממדור התרבות. לפני כן, יחד עם מדור התרבות, יעקובלב חתם על מכתב שיגרתי במקרים כאלה, מכתב נלווה למכתב של ה-ק.ג.ב בדבר אופן הסיקור של  המשפט בעיתונות [אין פירוט].

פרסום זיכרונותיו של המרשל  גאורגי ז'וּקוֹב  ז'וקוב היה עסוק בכתיבת זיכרונות [בשנות ה-60?], אשר ללא מעורבותו הוברחו למערב. ביוני 1968 שר החוץ אנדרי גרומיקו מסר [לפוליטביורו?] על שיחה שהתקיימה בלונדון בין מזכיר שלישי בשגרירות הסובייטית לבין המוציא לאור של הוצאת הספרים Flegon, אשר הודיע לדיפלומט הסובייטי על כוונתו לפרסם את זיכרונותיו של ז'וקוב. הדיפלומט ניסה לשכנעו להימנע מכך. ב-20 ביוני 1968 עובדים בכירים במדורֵי הוועד המרכזי – בהם מדור התעמולה בו עבד המחבר באותו הזמן – הציעו לפרסם את זיכרונותיו של ז'וקוב ברוסית ובשפות זרות. במסמך נאמר כי ז'וקוב כבר מסר את כתב היד להוצאה הסובייטית "סוכנות הפרסום נוֹבוֹסטי" (Агентство Печати Новости) ב-1966. כמו כן צוין כי הוטל על קבוצת עורכים יחד עם ז'וקוב להכניס לספר תיקונים ותוספות הכרחיים. למסמך צורפה חוות דעת של בכירי הצבא הסובייטי, בהם שר ההגנה אנדרי גְרֶצְ'קוֹ (1976-1967), ובה ביקורת על ז'וקוב, על כך שהטיל את האחריות לכישלונותיו של הצבא הסובייטי בראשית המלחמה נגד גרמניה על הנהגתה של בריה"מ, וגם ביקורת על טענתו כי סטאלין לא התמצא דיו בענייני צבא ומלחמה.

למפלגה הקומוניסטית הייתה דרישה משלה כלפי ז'וקוב והיא לכלול בזיכרונותיו פרק על פעילותם של הקומיסרים הפוליטיים מטעמה ביחידות הצבא בעת המלחמה – אך המצביא סירב. ב-[יוני? ] 1968 התקיימה פגישה בין מנהל הסוכנות נובוסטי, איוון אודלצוב (Udaltsov) ויעקובלב לבין ז'וקוב, במעון הכפרי שלו. ז'וקוב לא רצה לקיים את הפגישה, כיוון שלא חיבב אנשי מפלגה בלשון המעטה [המחבר היה איש מפלגה מובהק], אך לבסוף הסכים, ובתחילת הפגישה ישב חמוּר סבר. אודלצוב בראשית הפגישה החמיא לז'וקוב, אבל אחר כך הזכיר את עמדת אנשי הצבא כלפי זיכרונותיו. אִזכורם עורר את רוגזו של המרשל כלפי העומדים בראש משרד ההגנה, אותם כינה "חנפנים" ו"פחדנים". מן הסתם זכר כיצד אלה בגדו בו באותה ישיבת מליאה של הוועד המרכזי באוקטובר 1957 בה הודח ממשרתו כשר ההגנה. לאחר שכעסו דעך קמעה, פנה ליעקובלב וביקש ממנו לספר על השתתפותו במלחמה. המרשל הקשיב בתשומת לב, ובהמשך נסחף בעצמו לספר ארוכות על חוויותיו בחזית לנינגרד. בעקבות זאת הקרח נשבר, ובאווירה רגועה  ז'וקוב שאל את יעקובלב אודות הקומיסרים הפוליטיים ביחידתו וביקש לנקוב בשמותיהם. יעקובלב מילא את בקשתו וציין כי הם היו אנשים אמיצים. ז'וקוב מצדו נזכר בעובד מפלגתי שהחליף מפקד שנהרג, וביצע משימתו בשביעות רצון. לבסוף, ללא התלהבות, המרשל נתן את הסכמתו להוספת פרק על פעילותם של הקומיסרים בצבא – ואולם הדגיש כי הוא לא יכתוב את הפרק הזה. הפגישה הסתיימה ברוח טובה.

ביולי 1968 במסמך מטעם מדורים בוועד המרכזי הומלץ [לפוליטביורו?] לפרסם את הזיכרונות בתור יצירה פטריוטית גדולה, בה תילקחנה  בחשבון הערותיהם של אנשי הצבא  וייכלל פרק על תפקיד הקומיסרים. המסמך נוסח בערמומיות, כיוון שלמעשה מלבד יעקובלב אף אחד במדורי הוועד המרכזי לא קרא את הזיכרונות. בהמשך, בלחצם של אנשי הצבא, הושמט פרק אחד מכתב היד, והספר פורסם בתפוצה רחבה. במארס 1969 קיבל יעקובלב מכתב תודה מז'וקוב על תמיכתו בהוצאת ספרו לאור.

פעילותו בעקבות הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה ב-1968 [הרקע לפלישת בריה"מ לצ'כוסלובקיה היה מורת רוחה של ההנהגה הסובייטית מהרפורמות הליברליות שביצע מנהיג המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה, אלכסנדר דוּבְּצֶ'ק.] ביום שבו פלשה בריה"מ לצ'כוסלובקיה ב-21 באוגוסט 1968, פיוֹטר דֶמיצֶ'ב, מזכיר הוועד המרכזי, הטיל על יעקובלב  משימה: לנסוע לצ'כוסלובקיה עם קבוצה של אנשי תקשורת כדי לעבוד בהנהגתו של חבר הפוליטביורו קיריל מאזוּרוֹב. מטרת הקבוצה הייתה לספק סיוע תעמולתי לאנשי המפלגה המקומיים בהקמת ממשלה בראשות מזכיר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה, אלואיס אינדרה (Alois Indra) [איש מפלגה שמרני הנאמן למוסקבה]. בהגיעו לשגרירות הסובייטית בפראג, קיריל מאזורוב  מסר למחבר כי  המשימה נכשלה: נשיא  צ'כוסלובקיה לוּדביק סבוֹבּוֹדָה אינו מוכן לאשר ממשלה זמנית בראשות אינדרה.

בשובו מצ'כוסלובקיה, ברז'נייב הזמינו כדי לשמוע על התרשמותו מהמצב. יעקובלב המליץ לתמוך באלכסנדר דובצ'ק [המנהיג המכהן], לנוכח היעדר אלטרנטיבה ועל מנת להרגיע את המצב ולא להחמירו. ברז'נייב הקשיב בתשומת לב והודה לו. לאחר פרק זמן מסוים סוסלוב הזמין את יעקובלב, כדי  גם כן לשמוע על המצב בצ'כוסלובקיה. הוא ידע על שיחתו עם ברז'נייב. לאחר שמיעת עדותו, סוסלוב העיר: האם אינך סבור כי [איוון] אוּדַלְצֹוב  [יועץ בשגרירות הסובייטית בפראג] מגזים ודוגל בקו תוקפני מאוד נגד דובצ'ק? "גם המלצותיו ביחס לאינדרה לא הוכיחו את עצמן", סיכם. לדעת יעקובלב, סוסלוב צדק – אבל כיוון שאודלצוב היה ידידו הוותיק, המחבר נמנע למתוח עליו ביקורת.  [רמז לקרבתו של יעקובלב, לכל הפחות, באותה התקופה למחנה השמרני בהנהגה הסובייטית.]

כעבור כחודשיים מנסיעתו הראשונה לצ'כוסלובקיה, דמיצ'ב שוב ביקש מיעקובלב לנסוע  לצ'כוסלובקיה, על מנת לבדוק אפשרות לשיתוף פעולה בין שתי המפלגות הקומוניסטיות. התשובה שקיבל המחבר מהמפלגה של צ'כוסלובקיה הייתה כי "בינתיים" לא קיימת אפשרות לשיתוף פעולה. יעקובלב העביר את התשובה הזו לדמיצ'ב, ובכך תם עיסוקו בנושא הצ'כוסלובקי.

פיטוריו של יעקובלב ממנהל מדור התעמולה    בספר ישנה התייחסות קצרה לביקורו של יעקובלב בארה"ב, כעבור כעשור משהותו בה, בינואר 1970 בתקופת מלחמת וייטנאם. המחבר נותן להבין כי התרשמותו מארה"ב נותרה באותה התקופה שלילית: הוא מייחס לאמריקה ביטחון עצמי מופרז.

ב-15 בנובמבר 1972 פרסם  יעקובלב מאמר ב-Literaturnaya Gazeta ["עיתון ספרותי"] תחת הכותרת "נגד אנטי-היסטוֹריזם". במאמר, תוך הסתמכות רבה על מרקס ולנין, מתח יעקובלב ביקורת על שוביניזם – במשתמע רוסי ושל לאומים אחרים בבריה"מ – ועל אנטישמיות. המחבר לא הוציא מכלל אפשרות כי יפוטר בעקבות פרסום המאמר. המאמר לא מצא חן בעיני ברז'נייב, כיוון שפורסם בסמוך לנאומו המקיף לרגל 50 שנה לייסוד בריה"מ שחל בדצמבר 1972. הואיל והמחבר השתתף בחיבור הנאום הזה של ברז'נייב, ב"פיזור רעיונות" בנושא הלאומי ראה המנהיג פגם. נוסף לכך, ראשי המפלגות הקומוניסטיות באוקראינה ואוזבקיסטן, פיוטר שֶלֶסְט ושַרַף רַשידוֹב, אולי לפי הוראה מלמעלה, יזמו פרסום מאמרי ביקורת של סופרים מקומיים נגד המאמר בטענה כי המחבר האשים סופרים רוסים מסוימים בשוביניזם, ומדינאים אחדים ברפובליקות בלאומנות. הסופר מיכאיל שולוחוב במכתב לוועד המרכזי טען כי המחבר העליב פטריוטים רוסים. מאידך גיסא קיבל  יעקובלב 400 מכתבי תמיכה, אותם לקח ממנו סוסלוב, בלי להחזירם.

בעקבות פרסום המאמר הוזמן יעקובלב לברז'נייב, אשר ביקורתו התרכזה על כך שהמאמר פורסם בלי ליידע אותו, אבל בסיום אמר כי מבחינתו הפרשה הזו הסתיימה והוא אף טפח על כתפו[2]. מאמרו נדון בביקורתיות  מאופקת במזכירות הוועד המרכזי [פורום בכיר במפלגה הכולל את מזכירי הוועד המרכזי], כנראה בהתחשב שהמחבר השתתף בהכנת הנאומים כמעט של כל המזכירים בוועד. המזכירים בוריס פּוֹנוֹמריוֹב וסוסלוב לא נכחו בישיבה, אותה ניהל אנדרי קירילֶנקוֹ, חבר בפוליטביורו ומזכיר הוועד המרכזי. על אף דברי הביקורת, קירילנקו הוסיף כי לא ינקוט בצעדים ארגוניים  נגד יעקובלב [כלומר הוא לא יפוטר מתפקידו]. לאחר ישיבת המזכירות נכנס המחבר לשיחה עם מזכיר הוועד המרכזי פיוטר דמיצ'ב, במהלכה אמר יעקובלב בעצמו כי כנראה הגיע הזמן עבורו לעזוב את העבודה במנגנון המפלגה. הדבר עורר שמחה אצל המזכיר, כאילו חיכה לכך, והוא שאל את יעקובלב באיזה תפקיד הוא מעוניין. יעקובלב השיב כי הוא מוכן לנסוע לקנדה. המחבר לא התייחס לשיחה הזו כרשמית, אבל לאחר יומיים הוא התמנה לשגריר בקנדה. ייתכן כי דמיצ'ב הציג את הנושא בפני מי שהיה מעוניין בסילוקו של יעקובלב, כאילו המחבר בעצמו רצה לעזוב את העבודה בוועד המרכזי. בהמשך נודע למחבר כי תפקיד פעיל בשחרורו מתפקידו מילא חבר הפוליטביורו דמיטרי פּוֹליאנסקי, בעוד סוסלוב שתק.

שגריר בקנדה     יעקובלב הגיע לקנדה לשמש כשגריר בריה"מ ביולי 1973. בפברואר 1974, בדרך לביקור בקובה,  מטוסו של ברז'נייב עצר בנמל התעופה באי ניופאונדלנד שבקנדה. ברז'נייב כבר בכבש המטוס חיבק את יעקובלב והתנשק אתו. כאשר יעקובלב מסר לו כי משלחת יהודית רוצה לשוחח אתו [כנראה למען התרת חופש עלייה ליהודי בריה"מ], נציג ה-ק.ג.ב דחה את הרעיון על הסף. ברז'נייב שאל מה דעתו של השגריר, וכאשר יעקובלב השיב כי צריך לגשת לקבוצה שעמדה מאחורי גדר, ברז'נייב צעד במרץ לעבר קבוצת המפגינים. התפתחה שיחה רגועה בינו למפגינים, המזכיר הכללי היה מרוצה והורה ליעקובלב לקבל מהם את בקשותיהם בכתב ולהעבירם דרך הוועד המרכזי אליו. המחבר סבור כי בהתנהגותו של ברז'נייב כלפיו הייתה העמדת פנים, וההוכחה לכך היא כי הוא נותר שגריר בקנדה בכל שנות שלטונו של ברז'נייב, ולא הוחזר לתפקיד בכיר במוסקבה.  

כשגריר בקנדה יעקובלב בזבז לשווא את מאמציו על משלוח מברקים והצעות למוסקבה. במוסקבה אף אחד לא התייחס ברצינות לרעיונותיו, כיוון שתשומת הלב התמקדה בארה"ב.   פניותיו כנראה אף לא הגיעו למרכז אלא נתקעו בדרג הביורוקראטי. במקרים בהם  היה מצליח לזכות להיענות חיובית לבקשותיו, היה זה כאשר במהלך חופשות המולדת היה מנצל את קשריו הקודמים.

בקנדה פעל ארגון גדול של אוקראינים בדמותו של "קונגרס האוקראינים של קנדה". בניגוד לדעה הדומיננטית בבריה"מ, הארגון לא עסק בפעילות אנטי סובייטית, אלא התמקד בשימור המורשת האוקראינית. המחבר תמך בביקור משלחת אוקראינית קנדית במולדתה אוקראינה. ה-ק.ג.ב של אוקראינה התנגד לביקור, אבל הביקור יצא אל הפועל בשיתוף המחלקה הבינלאומית של הוועד המרכזי וניפץ את המיתוס בדבר איבתם של האוקראינים בקנדה לבריה"מ.

יעקובלב מציין לטובה את חבריו מימים שלפני מינויו לשגריר – בטרם סר חינו בעיני השלטון –  אשר בתקופת חופשותיו בבריה"מ לא חששו להיפגש אִתו. בין אלה הוא מונה את גאורגי ארבאטוב, [ארבאטוב היה בעל דעות ליברליות במונחים סובייטיים]. הוא גם לא הרגיש עצמו דחוי בדרגים העליונים של השלטון. שר החוץ  אנדרי גרומיקו היה נפגש ברצון אתו, ואנדרופוב היה נפגש לצורך תיאום בנוגע לנוכחות אנשי המודיעין בשגרירות. עם פיוֹדוֹר קוּלאקוֹב [מזכיר הוועד המרכזי לענייני חקלאות] שוחח על החוות החקלאיות בקנדה. האיש הודה כי הסקטור החקלאי בבריה"מ זקוק לרפורמות – אך לא עשה דבר. כמו כן היה נפגש עם מזכיר הוועד המרכזי בוריס פּוֹנוֹמַריוֹב ולעתים עם סוסלוב [נחשבו לשמרנים]. ב-1976, כאשר נערכה האולימפיאדה במונטריאול, נעשה ניסיון מצד ה-ק.ג.ב לפגוע במעמדו של יעקובלב: "תיאום הפעולות של כל הרשויות" הסובייטיות באירוע הזה ניטל ממנו והועבר לאישיות אחרת. בדיון שנערך בנדון בדרג המפלגתי  הגבוה, סוסלוב פסק: ישנו שגריר בקנדה והוא שיעסוק בתיאום הפעילות הפוליטית וההסברתית. (על כך נודע למחבר מפי סגן מדור התעמולה בוועד המרכזי שבעבר היה כפוף לו.)

בעת ביקורו של גרומיקו בקנדה [אין תאריך], האיש לא התאים כלל לדעה הרווחת עליו לפיה מדובר באישיות חמורת סבר וחסרת ברק. בשתי ארוחות שנערכו לכבודו הוא נשא את דבריו באנגלית ללא נוסח כתוב והתבדח. הקנדים היו מרוצים. גרומיקו נהג להזמין את המחבר ואת אשתו לניו יורק כל שנה בתחילת המושב השנתי של האו"ם, לפחות ליומיים-שלושה,  והיה מארח אותם לארוחת צהריים. בשיחות בשעת הארוחה הוא נמנע מלדון בענייני עבודה, אלא שוחח על ספרים בהיסטוריה רוסית והתעניין בחידושים במדעי החברה במערב. על המחבר היה להתכונן לשיחות האלה. כאשר נרקמו תככים במשרד החוץ נגד יעקובלב מתוך כוונה להדיחו, וזאת כיוון שמשרת השגריר בקנדה נחשבה לנחשקת ודיפלומט מקצועי רצה לזכות בה – גרומיקו דחה את הניסיון הזה, בציינו לזכותו של השגריר את יחסי הידידות הקרובים שלו עם ראש ממשלת קנדה פייר טרוּדוֹ. ואכן, טרודו נהג להתארח אצל השגריר כמו אצל חבר ולנהל שיחות על פילוסופיה. הוא גם הכיר את יצירותיו של דוסטויבסקי וטולסטוי.

ב-1979 גורשו בבת אחת מקנדה 13 אנשי שגרירות. שלטונות קנדה הציגו ליעקובלב תמונת מצב מפורטת על מעלליהם הכושלים של המגורשים, בריגול ובגיוס סוכנים. אחר כך נודע למחבר כי אנשי ה-ק.ג.ב בשגרירות התנגדו לביצוע אותה פעולה שהטיל עליהם  ולדימיר קְריוּצ'קוֹב [ראש אגף מודיעין חוץ ב-ק.ג.ב דאז], אבל קריוצ'קוב עמד על כך שתבוצע. בעקבות הפרשה, שלח יעקובלב מכתב למוסקבה בו הציע ארגון מחדש בשגרירות, כדי שלא יפריע לפיתוח הקשרים בין בריה"מ לקנדה. אנדרופוב, ראש ה-ק.ג.ב, רגז על המכתב הזה, ובמברק סודי ליעקובלב מתח עליו ביקורת על הערכתו הלקויה את תפקיד המודיעין. בישיבה של הפוליטביורו ניסה אנדרופוב להביא לפיטוריו של יעקובלב, ואולם סוסלוב התערב והעיר: "לא ה-ק.ג.ב שלח את יעקובלב לשגריר בקנדה". די היה  בהערה הזו מפי דמותו הסמכותית של סוסלוב  כדי להביך את אנדורופוב ולהביאו לחדול מדבריו. על הגרסה הזו של ישיבת הפוליטביורו נודע למחבר בדיעבד מפי פונומריוב. בעת האירועים עצמם, לאחר המברק הסודי של אנדרופוב, יעקובלב היה די בטוח שיאלץ לסיים את תפקידו כשגריר.  

בתור שגריר נאלץ יעקובלב להסביר את מהלכי ממשלתו שלא הסכים איתם ואף לשקר, כמו בעניין  גירושו הסופר אלכסנדר סולז'ניצין מבריה"מ ב-1974, מאסרו של פעיל העלייה וזכויות האדם אנטולי שרנסקי ב-1977 והפלישה הסובייטית לאפגניסטן ב-1979.

במחצית הראשונה של 1981 פוטרו מתפקיד העורך הראשי שני אישים שדגלו בקו לאומני רוסי (אחד מהם סרגי סֶמאנוֹב). בחוגים מפלגתיים ההסבר לכך היה כי הם נהגו להתכנס עם שותפיהם לדעה ולהעלות רעיונות בדבר שינויים בהנהגה ובצורך לנקוט ביד חזקה ולעשות סדר. באחת מחופשותיו נפגש עם יעקובלב עם אנדרופוב, ראש ה-ק.ג.ב, בנושא מינויים [בשגרירות].  אנדרופוב מסר לו כי נאסר [יוּרי איוונוב]  מחבר הספר "זהירות, ציונות" [ספר אנטישמי], בעוון פעילות אנטי סובייטית. אנדרופוב הוסיף, כי האיש שייך לאותה הקטגוריה של אישים עליהם הוא, יעקובלב, כתב ב"עיתון הספרותי" ב-1972. לדברי יעקובלב, אנדרופוב אכן ראה סכנה בשוביניזם רוסי. עם זאת, ראה אנדרופוב בלאומנות של העמים המהווים את בריה"מ, כסכנה גדולה יותר משוביניזם רוסי. (המחבר מביא דיווחי ה-ק.ג.ב משנת 1969 בדבר שפע ביטויי איבה עממית כלפי רוסים באוזבקיסטן, כמו קריאות לרוסים לחזור לארצם ומעשי אונס של נשים רוסיות.)

בתקופת כהונתו של יעקובלב כשגריר בקנדה, הראשונים בשגרירות לקבל את הידיעות החשובות על אירועים בבריה"מ  היו עובדי ה-ק.ג.ב והמודיעין הצבאי (GRU), ורק אחר כך השגריר עצמו –דרך עובדי המודיעין או באמצעות משרד החוץ. כך קרה גם לגבי הידיעה על מותו של ברז'נייב בנובמבר 1982. איש ה-ק.ג.ב מסר לו את הידיעה בערב, ורק למחרת – כאשר הידיעה כבר פורסמה בכל ערוצי הטלוויזיה – עדכן אותו משרד החוץ בנדון.

תקופת אנדרופוב וצ'רננקו, נובמבר 1982-מארס 1985: התפתחות קשרי קִרבה בין יעקובלב לגורבצ'וב

המחבר דוחה את הדעה לפיה  יורי אנדרופוב היה ליברל. בתקופת שלטונו (נובמבר 1982 –פברואר 1984)  גבר הדיכוי נגד הדיסידנטים  (החולקים על המשטר). יתרה מזו. בכל אופוזיציה ראה אנדרופוב מעשה בגידה.

כבר במהלך ההכנות של יעקובלב לביקורו של חבר הפוליטביורו מיכאיל גורבצ'וב בקנדה, ביקור שנערך במאי 1983, המחבר התרשם לטובה מפתיחותו של האיש, סקרנותו וכושר הדיון והשכנוע שלו. כבר אז רצה יעקובלב שגורבצ'וב יהפוך למנהיג ארצו. כאשר ראש ממשלת קנדה, פייר טרודו, שאל את יעקובלב מדוע הוא עומד על כך שגורבצ'וב יתקבל בדרג הגבוה ביותר, בעוד הוא הוזמן לביקור על ידי שר החקלאות [באותה התקופה גורבצ'וב היה מזכיר הוועד המרכזי האחראי לחקלאות, נוסף להיותו חבר בפוליטביורו], השיב יעקובלב: "גורבצ'וב – מנהיג המדינה בעתיד" (עמ' 239). בעקבות זאת, טרודו קיים שלוש פגישות עם גורבצ'וב, שתיים מהן נשאו אופי בלתי פורמאלי לחלוטין. לאור תוצאות הפגישות האלה, כאשר  ב-1984, ממשלת בריטניה דנה באפשרות הזמנת מנהיגה לעתיד של בריה"מ והתלבטה את מי להזמין (מלבד  גורבצ'וב נשקלה הזמנתם של  אישים נוספים, בהם חבר הפוליטביורו ויקטור גרישין), בהשפעת עצתו של טרודו הוזמן גורבצ'וב. 

במהלך הביקור בקנדה, למחבר הזדמן לשוחח עם גורבצ'וב ביחידות בשדה, בחוותו של שר החקלאות של קנדה. השיחה בהדרגה הפכה לגלויה וגורבצ'וב דיבר על חוליי בריה"מ, תוך שימוש בביטויים כמו "פיגור המדינה, הכרחיות שינויים יסודיים, דוגמאטיות וכדומה" (עמ' 239). בעקבות זאת גם יעקובלב הרשה לעצמו להתיר את לשונו. הוא סיפר כיצד מדיניותה של בריה"מ נראית במערב "פרימיטיבית ומבישה".

 גורבצ'וב, אשר התרשם לחיוב מדעותיו של יעקובלב, החזיר אותו מקנדה  למוסקבה ומינה למנהל "המכון לכלכלה עולמית ויחסים בינלאומיים" ב-1983. המחבר שמח מאוד לחזור למולדתו ולעמוד בראש מוסד יוקרתי ופרוגרסיבי, כדבריו. ואולם היו גורמים שניסו להתנכל לעבודת המכון, בהם הבוס המפלגתי של מוסקבה, ויקטור גרישין. עוד לפני מינויו לשגריר בקנדה הציע לו גרישין [אין תאריך] לעבוד בתור מזכיר שני בוועד המפלגתי של מוסקבה. המחבר לא הסכים וכעת האיש שמר לו טינה. [העובדה כי אישיות שמרנית הציעה ליעקובלב את התפקיד יכולה לשמש אינדיקציה על השקפותיו השמרניות של המחבר באותו הזמן.] יעקובלב פעל לביטול האיסור ליציאה לחוץ לארץ שהוטל על מדעני המכון, כחלק מהתנכלויותיו של גרישין נגד המכון. המכון היווה בסיס מדעי-מחקרי עבור הוועד המרכזי שהיה מטיל עליו משימות. לפעמים הוטל על חבר זה או אחר במכון להכין נאום עבור אישיות בכירה במפלגה. במשך שנתיים בהן עבד במכון פרסם יעקובלב שלושה ספרים – כולם על מדיניותה של ארה"ב –  ועשרות מאמרים. חיבוריו היו בעלי מגמה אנטי אמריקאית חריפה. יעקובלב מסביר זאת ב"פרימיטיביות התעמולה האמריקאית האנטי סובייטית", שגררה אותו לתגובה נגדית. בעיתונות האמריקאית כונה יעקובלב כתומך ב"הפגת מתיחות אנטי אמריקאית".

לפני עלותו של גורבצ'וב לשלטון, הוא הִרבה להתקשר למכון, היה מבקש להכין חומר בנושאים שונים וסתם לשוחח. נוצר הרושם כי הוא מתכנן שינויים ומכין עצמו לבאות, על אף שניסה להסתיר זאת. ראש המדינה המכהן, קונסטנטין צֶ'רנֶנְקוֹ (פברואר 1984-מארס 1985), היה חולה כרוני, אשר (לפי גרסת המחבר) נבחר ביוזמת שר ההגנה דמיטרי אוּסְטינוֹב. בתור אדם היה צ'רננקו רגוע וחברתי. ואולם בתור מדינאי ומנהיג היה  חסר ערך ובור למחצה.

לגורבצ'וב היו יחסים רעים עם סביבתו הקרובה של צ'רננקו, אשר לא רצתה בעלייתו לשלטון. בדצמבר 1984 גורבצ'וב עמד לשאת נאום בנושא אידיאולוגי בפני פורום מפלגתי בכיר. נוסח אחד של נאומו הוכן על ידי מדור התעמולה של הוועד המרכזי ונוסח אחר על ידי עוזריו של גורבצ'וב, בהם יעקובלב. את נוסח מדור התעמולה דחה גורבצ'וב על הסף כמטופש. הנוסח של העוזרים ניסה להלך על חבל דק בין הרצון לבשר על שינויים לבין הימנעות מלהרגיז את סביבתו של צ'רננקו –  מטרה שלא הושגה. אנשיו של צ'רננקו הצליחו לשכנע אותו להתקשר לגורבצ'וב ולבקשו לבטל את הנאום. יעקובלב נוכח בזמן השיחה הזו בין השניים, בה גורבצ'וב העז להתווכח עם צ'רננקו וטען כי אין לבטל את הנאום. כדי להשיג את אישורו של צ'רננקו לשאת את דבריו, נוספו לנאום פסקאות מחמיאות לראש המדינה הסובייטי. בשיחה עם יעקובלב, גורבצ'וב לא הסתיר את זלזולו בכישוריו של צ'רננקו ואת מורת רוחו מסביבתו של המנהיג. בסופו של דבר גורבצ'וב נשא את הנאום, אך הוא לא הופץ בכלי התקשורת.

באותו החודש, בדצמבר 1984 נסע גורבצ'וב לאנגליה ונפגש עם ראש ממשלתה, מרגרט תאצ'ר. השיחות ביניהם נשאו נופך של גישוש עד השלב בו גורבצ'וב בחוג צר – בו נוכח יעקובלב – הוציא מפה סודית  אותנטית של המטה הכללי של בריה"מ, בה סומנו המסלולים של הטילים הסובייטיים המכוונים לעבר בריטניה. תאצ'ר הביטה על המפה וגורבצ'וב ועל הערים האנגליות אליהן כוּונו החצים של הטילים, ונראה כי התקשתה להבין מה כוונתו של האיש, והאם זה לא סוג של משחק מצדו. גורבצ'וב הפֵר את השתיקה וקבע: "גברת ראשת הממשלה, לכל זה צריך לשים קץ, ומהר ככל האפשר". תאצ'ר, נבוכה במקצת  ומיהרה להסכים. 

ויקטור קריוצ'קוב, ראש אגף מודיעין החוץ ב-ק.ג.ב  – בניגוד ליחסו השלילי כלפי יעקובלב בעקבות כישלון פעולת ה-ק.ג.ב  בקנדה בתקופת כהונתו כשגריר בה – שינה את יחסו כלפי יעקובלב לאחר  שובו לבריה"מ ב-1983. כעת הוא ניסה להיות ידידותי ואף התחנף אליו. עוד טען קריוצ'קוב [בתקופת שלטונו של צ'רננקו, ואולי אנדרופוב] כי גורבצ'וב חייב להיות המזכ"ל הבא. בתור מחווה ליעקובלב, קריצ'קוב הזמין אותו ללשכתו במטה ה-ק.ג.ב, כדי לשתף אותו בזמן אמת במהלך דיון בישיבת הפוליטביורו בה נידונה בחירתו של מזכ"ל חדש לאחר מותו של צ'רננקו. את המידע על התנהלות הישיבה קיבל קריוצ'קוב מאיש מודיעין שלו. קריוצ'קוב ויעקובלב שמחו לאחר שלתפקיד נבחר גורבצ'וב. קריצ'קוב, באמצעות היחידה של ה-ק.ג.ב שפעלה במכון בו עבד יעקובלב, הכיר את דעותיו ואת הקשרים הקרובים שלו עם גורבצ'וב, ולכן שאף להתיידד עם המחבר.

על אף שמקורביו של צ'רננקו היו מעוניינים כי ויקטור גרישין יהיה יורשו, ההכרעה בבירור הייתה לטובת גורבצ'וב. את מועמדותו של גורבצ'וב הציע שר החוץ אנדרי גרומיקו בישיבת הפוליטביורו והיא זכתה בתמיכת כל חברי הפוליטביורו, כולל גרישין. המחבר לא הופתע כלל מהבחירה הזו, כיוון שהיה בסוד העניינים מבעוד מועד.  בהיותו מנהל "המכון לכלכלה עולמית וליחסים בינלאומיים" פנה אליו יבגני פְּרימַקוֹב, מנהל "המכון למזרחנות", בשמו של אנטולי גרומיקו, בנו הבכור של אנדרי גרומיקו, וביקש לארגן שיחה בלתי מחייבת בין אביו לגורבצ'וב, כדי לבחון נושא מסוים. פרימקוב הסביר, כי לאור קשריו הטובים של יעקובלב עם שני האישים (גורבצ'וב וגרומיקו), אנטולי מבקש ממנו לשמש מתווך. [לא צוין תאריך הפנייה, אך ברור כי נעשתה עוד בתקופת חייו של צ'רננקו.]  יעקובלב מסר על השיחה לגורבצ'וב, וגורבצ'וב ביקש לברר בדיוק מה כוונתו של אנטולי. לאחר שהעביר את התשובה לאנטולי, האיש נפגש עִמו ואמר: אבי [אנדרי גרומיקו] בטוח כי לעמוד בראש המפלגה בנסיבות שנוצרו יכול רק גורבצ'וב. האב מוכן לתמוך ברעיון הזה וליזום את קידומו בישיבת הפוליטביורו הקרובה. במקביל, לאבי "נמאס לעבוד במשרד החוץ" והוא היה מעוניין להיות יושב ראש הסובייט העליון [נשיא]. המחבר שוב העביר את התשובה לגורבצ'וב. בתגובה, גורבצ'וב התהלך בלשכתו ושקל תשובות אפשריות. נראה היה כי ההצעה מצאה חן בעיניו. כלומר, "הגוורדיה הישנה" מוכנה לעבוד אִתו וגרומיקו בתור מנהיג הקבוצה הזו ייזום את מעבר השלטון לידיו. הוא ביקש מיעקובלב למסור לגרומיקו תשובה: ניסוחה היה זהיר, אבל חיובי. לאחר שיעקובלב העביר את התשובה לאנטולי הוכשרה הקרקע לקיום פגישה בין גורבצ'וב לגרומיקו. זו אכן התקיימה, ולפי התרחשות האירועים בהמשך הושגה הסכמה בין השניים.

תקופת גורבצ'וב, מארס 1985-דצמבר 1991: עלייתו ונפילתו של  היועץ יעקובלב

מאבקו של יעקובלב למען גלסנוסט     ביולי 1985 מונה יעקובלב למנהל מדור התעמולה בוועד המרכז של המפלגה, תפקיד בו החזיק עד מארס 1986. מינויו אושר בפוליטביורו, וגרומיקו תמך בו במיוחד. המחבר מביא כלשונם שני מסמכים שחיבר בדצמבר 1985. בדצמבר 1985 יעקובלב כבר עמד כחצי שנה בראש המדור לתעמולה ונוצרו יחסי אמון בינו לבין גורבצ'וב. לאור זאת, המחבר אזר אומץ והחליט לעבד את המסמך הראשון – אותו התכוון לשמור לעצמו – למסמך בלתי רשמי עבור גורבצ'וב. הוא מודה כי במסמכיו קיימות סתירות פנימיות בין דחיית הסוציאליזם הסובייטי לבין רעיונות לשכלול השיטה הזו, ובדומה לכך, לפעמים שלילת המרקסיזם ולפעמים רק שלילת הפרשנות הדוגמטית שלו. במסמך הראשון, הכולל ניתוח המצב בבריה"מ, נאמר כי בניסיון לבנות סוציאליזם, נעשתה חזרה למשטר פיאודלי [רמז לצמיתות של האיכרים בקולחוזים]  ובאזורים מסוימים לעבדות [רמז למחנות העבודה של אסירים ולעבודת אסירים]. "בעלוּת יחידה [כלומר, בלעדית של המדינה] על הקניין (монособственность) ושלטון יחיד – אינם סוציאליזם. אלה התקיימו במצרים העתיקה. הדרך לסוציאליזם ממשי, לדעת המחבר, "צריכה להישען על כלכלת שוק... זרימה חופשית ובלתי מצונזרת של מידע". יעקובלב המשיך: "במשך אלף שנה נשלטנו ואנו ממשיכים להיות נשלטים על ידי בני אדם, ולא חוקים". צריך לשנות זאת ולעבור למערכת המבוססת על החוק. לכן מדובר לא רק בהריסת הסטליניזם אלא "החלפת הדגם של ממלכתיות בת אלף השנים". המחבר האשים את השיטה הקיימת בכך שבמדינה העשירה ביותר בעולם מבחינה הפוטנציאל שלה, תושביה סובלים ממצוקת רעב וממחסור כרוני במוצרי צריכה. (כל הפִסקה  הזו מעמ' 117.) לדעת המחבר, ה"פרסטרויקה" [מילולית בנייה מחדש – למעשה, רפורמות בתחום הכלכלי]  מחייבת כלכלת שוק, בעלוּת אזרחים על הקניין ודמוקרטיה. המחבר נתן להבין כי בעלות על הקניין היא ערובה לחופש. הוא הציע לחלק את המפלגה הקומוניסטית לשתי מפלגות, ובכך ליצור תחרות בתנאים של דמוקרטיה ולאפשר חילופי שלטון בין שתי המפלגות.

במסמך השני דוּבר על הצורך לבצע "דמוקרטיזציה עקבית ומלאה" בהתאמה לאפשרות ההיסטורית בכל שלב; הצורך בקיומן של בחירות אמִתיות עם מספר מועמדים; אפשרות להחליף נציגים בבית המחוקקים ומערכת משפטית בלתי תלויה. "חייב להיות חוק על זכויות האדם והערובות להן, חוק על אי פגיעה באישיות, הרכוש והמגורים, סודיות ההתכתבות, שיחות הטלפון והחיים האישיים. הגשמת הזכות להפגנות, חופש הדיבור, המצפון..." (עמ' 120). זכות ליוזמה כלכלית לא רק לקולקטיב, אלא גם לאישיות. שינויים מרחיקי לכת בענפי השירותים והמסחר שנועדו לפגוע במונופול של המדינה בתחומים האלה. בראש המפלגה והמדינה צריך לעמוד נשיא (פרזידנט) אשר ייבחר לעשר שנים בבחירות ישירות. המפלגה הקומוניסטית תהיה מורכבת משתי מפלגות: "סוציאליסטית" ו"דמוקרטית עממית". המחבר ציין כי הרפורמות המוצעות  יביאו לחיזוק הסוציאליזם והמפלגה – למרות שהבין כי אין אפשרות לחזות מראש לאן יובילו השינויים הרדיקליים. גורבצ'וב הגיב על המסמך בהתעניינות  ובצורה רגועה, אבל סבר כי הזמן אינו בשל לביצוע הרפורמות המוצעות בו. הוא עתיד היה לבצע חלק מהרפורמות, כמו מינויו לנשיא.

בתפקידו כראש מדור התעמולה עמד יעקובלב בראש קבוצת העבודה שחיברה את נאומו של גורבצ'וב לקונגרס ה-27 של המפלגה שהתקיים בפברואר-מארס 1986. על נאומו של גורבצ'וב עבדו כ-100 אנשים, ולבסוף נותרה קבוצה של 5-4 אנשים בראשות גורבצ'וב שעסקה בעריכת הנאום. אבל גם אחרי העריכה זה עדיין לא היה הנוסח הסופי של הנאום, כיוון שהוא הוגש לחברי הפוליטביורו ולמזכירי הוועד המרכזי למתן הערות ולאישור. בנאומו של גורבצ'וב בקונגרס, בתוך שפע המלל השמרני שכלל דברי שבח והלל למרקסיזם-לניניזם ולהתפתחותה של בריה"מ, נכללו ביטויים בדבר התלות ההדדית בעולם ועל היותו יחידה שלמה – ביטויים שנגדו את רעיון המהפכה העולמית. חידוש חשוב ביותר בנאום היה הכנסת המונח "גלסנוסט" [מילולית "פתיחות ושקיפות" ואף חופש ביטוי] בפִסקה מיוחדת אותה חיבר יעקובלב. במצע המפלגה, שחובר גם כן על ידי קבוצה בראשות יעקובלב, דובר על ניצחון מלא של הסוציאליזם בבריה"מ ועל המשך ההתקדמות לקומוניזם. כיום [2000] יעקובלב רואה כשטויות את דברי המלל הריקים האלה. ואולם בזמנו, בעת ההכנות לקראת הקונגרס המפלגתי, מתן מס שפתיים לאידיאולוגיה הקיימת לא עוררה בו התנגדות, אלא נחשבה לשִגרת עבודה ולנורמאליות פוליטית ומוסרית. מאחורי הסגנון השמרני עמד שיקול נוסף. לנוכח חוזק המחנה השמרני, קידום רעיונות חדשים חִייב  זהירות והמשך הסגידה לכאורה לערכים הישנים. כאמור, את רעיונותיו האמִתיים העביר יעקובלב לגורבצ'וב כחודשיים לפני הקונגרס, בדצמבר 1985.

בשנים הראשונות לשלטונו של גורבצ'וב, יעקובלב דיבר אִתו כמעט מדי יום ביומו, ושרר אמון אישי ביניהם. בעת שהיו ביחד בנופש הם שוחחו על הנושא כיצד צריכה המדינה להיות בעתיד והסכימו – שוחרת שלום, חזקה בעושרה, "משוחררת מכפייה ומיליטריזם ומעיוותים אקולוגיים. אנו דיברנו על כך שהאדם צריך להיות חופשי, עשיר רוחנית, ובעצמו לקבוע את גורלו". לכאורה, על בסיס יחסי הקִרבה למנהיג, ליעקובלב ניתנה הזדמנות להכיר את גורבצ'וב היטב – אבל האיש  נותר בעיני המחבר לדמות מסתורית, קשָה להבנה ולהסבר. זאת בגלל יכולתו "לשחק במחבואים", להתחמק ממתן תשובות ולהסתפק בהכללות. ייתכן שהוא הסתיר את מחשבותיו וכוונותיו האמִתיות לא רק מאחרים אלא גם מעצמו. בנסיבות של אמצע שנות ה-80, מנהיג אשר מעוניין היה בשינויים רציניים  חייב היה לנהוג בערמומיות – להציב מטרה גדולה בלי לחשוף אותה. היה על גורבצ'וב לקחת בחשבון כי בראשית עלייתו לשלטון הוא היה מוקף באישים שמרניים, מבוגרים ומנוסים ממנו, אשר עלולים היו להדיחו. על כן ב-1986, הקונגרס הראשון של המפלגה לאחר עלותו לשלטון, עדיין על פני השטח, נשא אופי שמרני.

יעקובלב עצמו, כבר לאחר שהבין בהדרגה כי המרקסיזם והלניניזם אלה תיאוריות חסרות תוחלת ונפשעות, הוא המשיך להפיץ את הקו הרשמי לפיו חיזוק הדמוקרטיה והפסקת המלחמה הקרה יועילו ויחזקו את השיטה הסוציאליסטית בבריה"מ. גם בדיעבד הוא נוטה להצדיק את התנהגותו הזו כי הרי לא יכול היה לומר בגלוי כי חיזוק הדמוקרטיה והפסקת המלחמה הקרה יביאו לקריסתו של המשטר הסובייטי – אמירות שלא היו מועילות אלא רק מקשות ומכשילות את קידום הרפורמות. לדעתו, דווקא הטקטיקה הערמומית שבה נקט הצליחה  להביא למהפך בלתי אלים מאלף שנות אוטוקרטיה לחירות.

בתחילת שלטונו, גורבצ'וב קיבל את עצתו של יעקובלב לחדול מהנוהג המושרש בשיטה הסובייטית של נשיאת נאומים ארוכים וסיסמאות נבובות. ואולם כבר בחורף 1987-1986 הוא לא מוכן היה לקבל את עצתו של יעקובלב לפיה המצב השתנה וכעת הגיע הזמן לחדול מסיסמאות, להתרכז בדברים קונקרטיים ולקצר בנאומים. לזכותו של גורבצ'וב ייאמר, כי הוא היה המנהיג הסובייטי הראשון, מאז סטאלין, בעל יכולת לכתוב את נאומיו בעצמו ולמצוא ניסוחים מדויקים.

בישיבת מליאת הוועד המרכזי באוקטובר 1987, בוריס ילצין, חבר מועמד לפוליטביורו וראש המפלגה במוסקבה, האשים את ההנהגה [קרי גורבצ'וב] באיטיות ובחוסר נחישות בביצוע ה"פרסטרויקה" וקרא לבצע את השינויים ביתר אומץ.  באותה הישיבה צידד יעקובלב בגורבצ'וב, אבל מתוך פרספקטיבה סבור כי ילצין צדק בביקורתו, אך טעה בטקטיקה.

ועידת המפלגה הכלל סובייטית ה-19 התקיימה מ-28 ביוני עד 1 ביולי 1988. המחבר היה יושב ראש הוועדה שניסחה את ההחלטה אודות הגלסנוסט. בהחלטה נאמר כי משמעות המונח היא "פיקוח כלל עממי על...מוסדות השלטון" וכי הגלסנוסט משקף "פתיחות המערכת הפוליטית של החברה". אחד הנואמים בוועידה האשים את יעקובלב בשתקנות. המחבר מודה כי הוא אכן נקט בגישה ערמומית.  יעקובלב דיבר על חיזוק הסוציאליזם, ביודעו שהוא כבר נדון לכליה. הוא דיבר על סכנת הפילוג במפלגה, בהבינו שהפילוג כבר התרחש למעשה. הוא קרא לאחדות, אשר כבר לא יכלה להתקיים. עם זאת הוא דיבר גם על חופש האדם, חופש הביטוי והיצירה, על הקניין, מקומו של השוק בכלכלה, יחסי ייצור חדשים בכפר, שינויים במוסדות השלטון, פלורליזם פוליטי ועוד.

יעקובלב היה חבר ומזכיר הוועד המרכזי של המפלגה הממונה על האידיאולוגיה  בין השנים 1990-1986, וחבר בפוליטביורו מיוני 1987 עד יולי 1990.  בצמרת ההנהגה הסובייטית היו שלוש גישות ביחס לגלסנוסט. גורבצ'וב יזם אותו ותמך ברעיון, אך נאלץ להגבילו כתוצאה מאילוצים. כאשר בפוליטביורו או במליאת הוועד המרכזי נמתחה ביקורת נגד העיתונות הדמוקרטית, גורבצ'וב או היה מסכים בחוסר רצון או שתק.  עמדתו של  יֶגוֹר ליגַצ'וֹב – חבר בפוליטביורו ולמעשה האיש השני        בהנהגה בשנים 1988-1985 –  שהיה ממונה בין היתר על האידיאולוגיה, הייתה שונה. הוא תמך בגלסנוסט רק לכאורה, או בחופש ביטוי אשר "מחזק את הסוציאליזם".  יעקובלב, בנושא חופש הביטוי היה ליברלי יותר מגורבצ'וב, ואף אמר לאנשי התקשורת להפסיק לרוץ אליו כדי לאשר מה לפרסם ומה לא.  הוא אִפשר לסופר אנטולי ריבַּקוֹב לפרסם את יצירתו "ילדֵי ארבאט" ואף אמר כי הוא מוכן להמליץ לצנזורה לאשר את פרסום הרומן בלי לקרוא אותו. בדומה לכך, הוא התיר פרסומן של יצירות נוספות וכמו כן סרטי קולנוע, שנפסלו על ידי הצנזורה בעבר. לפעמים, בתגובה לביקורת כלפי יוצר ליברלי מצד יסודות שמרניים במפלגה, טען יעקובלב כי הוא כבר נזף בו, בעוד לאמתו של דבר לא עשה דבר.

בבחירת אנשי צוותו ניסה גורבצ'וב  לאזן בין שמרנים לליברלים. כמו כן נקט בשיטה הביזנטית בה מונו שני אנשים לאותו התפקיד. בהתאם לכך הוא מינה לתחום האידיאולוגיה את ליגצ'וב ויעקובלב. המחבר ראה בכך הבעת חוסר אמון בו. גורבצ'וב נטה להיעלב מהר. פגעה בו הטענה שהופיעה בכלי התקשורת לפיה יעקובלב, כלומר לא גורבצ'וב, הוא אדריכל הפרסטרויקה. ייתכן כי הטענה הזו עמדה מאחורי החלטתו של גורבצ'וב לא לאפשר ליעקובלב לשאת את הנאום המרכזי באירועים חגיגיים, כמו יום השנה להולדתו של לנין ולמהפכה הבולשביקית. 

בנושא הדת, הפוליטביורו הגיע למסקנה שבשתיקה כי המשך המאבק נגד הדת נוגד את עקרונות הדמוקרטיה, ואף ה-ק.ג.ב באי רצון החליש במידה מסוימת את שליטתו במוסדות הכנסייה. יעקובלב מציין כי על אף שהוא עצמו לא נהג לקיים את מצוות הדת הנוצרית, הוא הוטבל לנצרות, וכך גם ילדיו ונכדיו עוד בתקופה הסובייטית. בבית הוריו היו תלויות איקוֹנוֹת שמעולם לא הוסרו. הוא אף פעם לא נשא הרצאת תעמולה לקידום האתיאיזם, ועוד בתחילת שנות ה-70 מנע הרס כנסייה בעיר מולדתו ירוסלבל. בעת שלטונו של גורבצ'וב, בתקופת אחריותו של יעקובלב על מדור האידיאולוגיה, כ-4000 בתי תפילה (בהם מסגדים ובתי כנסת) הוחזרו לקהילות המאמינים. על פעילותו להחזרת הכנסיות וכמו כן מנזר לכנסייה הפרבוסלאבית זכה למדליה מידי הפטריארך של מוסקבה ורוסיה אלכסי השני. המחבר יצא מתוך הנחה כי השבת בתי התפילה למאמינים תתרום לרוחניות ולמוסר ותחליש את הרדיפה אחר הממון. ואולם היו אנשי כנסייה שהתגלעו כנוכלים וגנבו את הרכוש הכנסייתי.

כינון "קונגרס נציגי העם" ובחירתו של גורבצ'וב לנשיא   בחירות לפרלמנט החדש של בריה"מ, "קונגרס נציגי העם", נקבעו ל-1989. המחבר הציע לגורבצ'וב כי חברי הפוליטביורו ייבחרו לפרלמנט באמצעות התמודדות בבחירות אזוריות, בהוסיפו כי הוא מוכן לנסות את השיטה הזו על עצמו. גורבצ'וב חשש כי בדרך הזו חברי הפוליטביורו לא יצליחו להיבחר, ולכן פסק בעד עריכת בחירות לפי שיטת המִכסות עבור ארגוני ציבור. בינואר 1989 התכנסה מליאת הוועד המרכזי לבחור 100 חברי מפלגה בכירים לאיוש  100 מושבים במִכסה שהוקצתה למפלגה. [סך הכול מספר הצירים בקונגרס היה 2250.] המחבר נבחר למקום ה-99, כאשר 57 מחברי הוועד המרכזי הצביעו נגדו, וליגצ'וב נבחר למקום ה-100, ו-76 חברים הצביעו נגדו. שני האישים האלה שיקפו את שני הקצוות של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, הליברלי מול השמרני, ואת התפלגותה למעשה של המפלגה לשתי מפלגות. כינוס "קונגרס נציגי העם" התקיים במאי-יוני 1989.

יעקובלב, בהתאם  לבקשתו של גורבצ'וב,  עמד בראש הוועדה מטעם "קונגרס נציגי העם" שנועדה לחקור את החוזה לאי התקפה  שנחתם  בין בריה"מ לגרמניה הנאצית באוגוסט 1939, כולל הפרוטוקולים הסודיים שלו [בדבר חלוקת אזורי השפעה בין בריה"מ לגרמניה שהביאו, בין היתר, לסיפוח המדינות הבלטיות לבריה"מ ב-1940]. הדוח שלו, שהוצג ל"קונגרס נציגי העם" בסוף דצמבר 1989 היה מאוזן. מצד אחד טען המחבר כי הייתה הצדקה לחוזה הסובייטי-גרמני, אך מצד שני ציין את חוסר המוסריות של הפרוטוקולים הסודיים שבו. במהלך עבודתו על הדוח, יעקובלב  האמין להודעתו של גורבצ'וב לפיה כל הניסיונות לאתר את הפרוטוקולים המקוריים, בבריה"מ ובגרמניה,  העלו חרס. ואולם כבר לאחר התמוטטותה של בריה"מ, ב-1992 (?) נשיא רוסיה בוריס ילצין מסר ליעקובלב כי הפרוטוקולים הסודיים התגלו בארכיון הנשיאותי של קודמו וכי גורבצ'וב ידע על הימצאותם שם בזמנו. ידיעתו של גורבצ'וב על קיום הפרוטוקולים בארכיון אושרה גם על ידי אישים נוספים. יעקובלב סבור כי השקר של גורבצ'וב בנדון היה מיותר.

הודאתה של בריה"מ על כך ששירותי הביטחון שלה ביצעו טבח בקצינים ואנשי אינטליגנציה פולנים ביער קאטין (Katyn) [באפריל-מאי 1940] התנהלה לפי הדגם בו נקטה ביחס לפרוטוקולים הסודיים של 1939. על יעקובלב הוטל [מטעם גורבצ'וב?]  לחקור סוגיה זו, אך לא עלה בידו למצוא את המסמכים האותנטיים בפרשה. רק בדצמבר 1991, גורבצ'וב בעת סיום תפקידו כנשיא בריה"מ, מסר לבוריס ילצין חבילת מסמכים בדבר הוצאתם להורג בירייה של למעלה מ-22,000 פולנים על ידי שירותי הביטחון הסובייטיים. בעת העברת המסמכים, שנעשתה בנוכחותו של יעקובלב, גורבצ'וב רק העמיד פנים כי לא ידע על קיומם לפני כן.

ב-27 בפברואר 1990, לפי בקשתו של גורבצ'וב, נשא יעקובלב נאום בסובייט העליון בדבר הצורך במשרת הנשיא, נשיא שייבחר על ידי הקונגרס של נציגי העם, והגיש הצעת החלטה בנדון. לאחר שהצעתו אושרה, גורבצ'וב ביקש ממנו לנאום בקונגרס של נציגי העם, שהתכנס באמצע מארס, כדי להציג את מועמדותו של גורבצ'וב לתפקיד הנשיא. גורבצ'וב אכן נבחר לנשיא בריה"מ  ב-15 במארס  1990 על ידי צירי הקונגרס ברוב של  59.2%. הנשיא הנבחר היה מרוצה מאוד מהתוצאות. ליעקובלב היו סיכויים טובים למדי, לדבריו, להיבחר ליושב ראש הסובייט העליון בבחירות שנערכו למוסד הזה על ידי נציגיו ב-15 במארס 1990. אבל מתוך נאמנות לגורבצ'וב, הסיר יעקובלב את מועמדותו לתפקיד, ובכך אִפשר למועמדו של גורבבצ'וב, אנטולי לוּקְיַאנוֹב, להיבחר למשרה. [לוקיאנוב עתיד היה להיות מעורב בקשר נגד גורבצ'וב באוגוסט 1991].

ירידה במעמדו של יעקובלב והתפטרותו      הוועידה  ה-19, שהתקיימה כאמור ב-1988, היוותה עבור יעקובלב נקודת מִפנה. היה לו קשה להתגבר על אשליות ועל התנהלות לה התרגל מזה שנים רבות ולהתחיל בחיים חדשים. [במשתמע, לנטוש את הדרך להיאבק לשינויים מתוך המפלגה, מתוך הממסד, ולצאת מהמערכת.] לאחר מחשבות רבות החליט יעקובלב להציג את עמדותיו האמִתיות בקונגרס הבא ולוותר על חברות במוסדות ההנהגה של המפלגה.

בעת כינוסו של הקונגרס ה-28 של המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ שהתקיים ב-13-2 ביולי 1990, אף אחד עדיין לא ציפה כי זה יהיה הקונגרס האחרון שלה [בסוף דצמבר 1991 בריה"מ חדלה להתקיים.] יעקובלב כבר לא עמד בראש צוות כותבי הנאומים של גורבצ'וב לקונגרס הזה. אבל כשלושה שבועות לפני כינוס הקונגרס, גורבצ'וב התקשר ליעקובלב ואמר כי אינו מרוצה מתוכן נאומו וביקש ממנו להכין נאום חדש בעל מגמות סוציאל דמוקרטיות. המחבר מילא את בקשתו ורעיונותיו נכללו בתחילת נאומו של גורבצ'וב.

יעקובלב בנאומו שלו אמר כי המפלגה חייבת לערוך רפורמות בתוכה ולהצעיר, לוותר על דוגמטיות, על שלטון בכול ועל המשיחיוּת, ולהתכונן לתחרות פוליטית. הוא הזהיר כי ההתקדמות לעבר דמוקרטיה בלתי נמנעת ותתרחש עם המפלגה או בלעדיה – כפי שאכן קרה. הוא לא האמין כי יוכל לשכנע את חמשת אלפי הנציגים בדבריו, אבל ראה מחובתו לעשות כל מה שביכולתו  כדי שהאליטה המפלגתית תאמץ את רעיונותיו, ולוּ למען הישרדותה. לכאורה היה בסיס מסוים לתקוותו שהמפלגה תוכל לעלות על דרך הרפורמות. במשאל שנערך בין נציגי הקונגרס, גורבצ'וב ואף יעקובלב זכו לרייטינג גבוה בהשוואה לליגצ'וב (גורבצ'וב 54.4 –ליגצ'וב. 8.1 ). הקונגרס לא היה ריאקציוני ומתנגד לפרסטרויקה, אלא חסר מגמה ברורה וביטחון עצמי ברצונו. היו נציגים שהביעו תמיכה בנאומו של יעקובלב, אך הרוב התנגד לו. גורבצ'וב נמנע לתמוך ביעקובלב בין אם פומבית או בשיחה פרטית. המחבר רמז על כוונתו לפרוש מהמפלגה, אבל עדיין חסרה לו נחישות ההחלטה להודיע על כך. הוא נעצר בחצי הדרך, כדבריו. היה עליו – ממשיך המחבר – לעזוב את הקונגרס ולהקים מפלגה סוציאל דמוקרטית.

יעקובלב מציין כי הטעות הגדולה ביותר שלו בתחום המינויים היה תמיכתו בקידומו של ויקטור קריוּצְ'קוֹב לראש ה-ק.ג.ב באוקטובר 1988 ולחבר בפוליטביורו בספטמבר 1989.  יעקובלב סבור כי מאחורי מסע ההכפשה נגדו [שגבר מתחילת 1991?] , עמד ראש ה-ק.ג.ב קריוצ'קוב. כרזות שהופיעו בהפגנות מטעם חוגים שמרניים במפלגה ובהן כונה יעקובלב "סוכן הציונות העולמית" ו"סוכן הסי.איי.אי" הודפסו במכונות הדפוס של ה- ק.ג.ב. (זאת לדברי קצין בכיר ב-ק.ג.ב, אולג קָלוּגין). (ב-1994 [?] תומכיו של קריוצקוב פנו לתביעה הכללית של רוסיה בטענה כי יעקובלב היה סוכן של המערב. טענה זו הוכחה כשקרית בעדויות שמסרו בתביעה הכללית ראש ה-ק.ג.ב לשעבר ויקטור צ'בריקוב ועובדים שעסקו בענייני מודיעין.)  קריוצ'קוב אף הזין את גורבצ'וב במידע כוזב לפיו יעקובלב זומם תככים נגדו, והמנהיג נפל קורבן למידע הזה. באחד מטיוליו התמימים עם ילדיו ונכדיו, יעקובלב לפתע קיבל שיחת טלפון מגורב'צוב אשר שאל אותו מה הוא עושה כעת עם שר הפנים והרמטכ"ל – אישים שכלל לא היו אִתו. בדומה לכך, עסק ראש ה-ק.ג.ב בהפצת מידע כוזב על הציבור הדמוקרטי, כולל בדבר קיומן של התארגנויות בציבור הזה אשר מטרתן להדיח את גורבצ'וב. בדרך זו הצליח קריוצ'קוב להרחיק את גורבצ'וב מהזרם הרפורמי.  אחת מטעויותיו של גורבצ'וב הייתה שהוא ניסה לפַלרְטֵט עם שירותי הביטחון, אשר היוו מדינה בתוך מדינה. גורבצ'וב איבד למעשה את שלטונו בסביבות סתיו 1990, בכך שהרחיק את שותפיו הקרובים מראשית תקופת הפרסטרויקה, בהם יעקובלב. 

המחבר מאשים את ה-ק.ג.ב בראשות קריוצ'קוב  בפגיעה בכלכלה הסובייטית – כמו באמצעות יצירת מחסור במוצרי צריכה בסיסיים – כדי לערער את מעמדו של גורבצ'וב. מכל מקום, ה-ק.ג.ב היה חזק דיו כדי לבלום את הרפורמות של גורבצ'וב. נוסף לכך, אישים שמרניים, כמו ראש הממשלה ניקולאי ריז'קוֹב ואחריו ולנטין פַּבְלוֹב, דחו תוכניות סיוע ממערב בתואנה כי הן מהוות התערבות בענייני פנים. משלחת מישראל בראשות שר נפגשה עם יעקובלב בנוגע לשיתוף פעולה כלכלי [אין תאריך]. היא הציעה למכור לבריה"מ מאפיות אוטומטיות במחירים מופחתים, אבל ההצעה הלכה לאיבוד בסבך הביורוקרטיה.

גורבצ'וב החליט לשים את יהבו לא על תומכי הדמוקרטיה מלמטה. אלה, על אף מגרעותיהם – כמו צעקנות ופופוליזם – יכלו להוות משענת נגד השלטון הבולשביקי. במקום לארגן מפלגות דמוקרטיות ולנטוש את הבולשביזם, המנהיג הסובייטי התייחס בחשדנות רבה יותר לדמוקרטים מאשר לשמרנים. הוא האמין כי בשמירת הסדר במדינה הוא חייב להישען על היסודות השמרניים מול דמוקרטים "מסוכנים" ו"בלתי צפויים". במארס 1991, במהלך הפגנה של תומכי הדמוקרטיה, גורבצ'וב מצא לנכון להתקשר ליעקובלב (על אף שיחסו כלפיו כבר הצטנן). הנשיא הסובייטי נשמע אובד עצות וחושש שהמפגינים עלולים לנסות לפרוץ לקרמלין. אנשים בנוסח קריוצ'קוב, שהזינו את גורבצ'וב במידע מגמתי, טענו כי אין אפשרות לפתור את הסוגיות בדרך דמוקרטית ודחפו אותו להכריז על מצב חירום  ועל "דיקטטורה נאורה". לדברי יעקובלב, טעותו של גורבצ'וב הייתה כי הוא הקיף את עצמו בחבורה של פושעים. אלה היו קריוצ'קוב, גנאדי יַנאיֶיב (סגן הנשיא החל מדצמבר 1990), ולנטין פבלוב (ראש הממשלה החל מינואר 1991), דמיטרי יַאזוֹב (שר ההגנה החל מ-1987) ו-אוֹלֵג שֶנין (מזכיר המפלגה הקומוניסטית החל מ-1990). כל האישים האלה עתידים היו ליטול חלק בהפיכת אוגוסט 1991 נגד גורבצ'וב.

כבר בסביבות פברואר-מארס 1991 הרגיש יעקובלב שגורבצ'וב רוצה להרחיקו מסביבתו הקרובה, בלחץ השמרנים בהנהגה הסובייטית. באמצע אפריל יעקובלב פנה במכתב לגורבצ'וב והזהירו כי לפי מיטב ידיעתו מתוכננת הפיכה קומוניסטית נגדו. כדי למנוע זאת, טען כי יש צורך באיחוד כל הכוחות הדמוקרטיים למפלגה או לתנועה שתפעל למען רפורמות, תיצור בסיס חברתי מוצק לפרסטרויקה ותתחרה במפלגה הקומוניסטית. הוא  קרא לגורבצ'וב להנהיג את התנועה המוצעת. גורבצ'וב לא גילה עניין ברעיון.

מכל מקום, דחיית הצעתו של יעקבלב מצד גורבצ'וב, הפסקת העברת חומר סודי לידיו ואי הטלת משימות עליו, מסע השמצות גס נגדו מצד מתנגדי הפרסטרויקה ללא התערבותו של גורבצ'וב לטובתו – כל  אלה חיזקו את הכרתו של יעקובלב כי גורבצ'וב אינו זקוק לו יותר, והוא הגיש את התפטרותו ב-[29] יולי 1991  [מתפקידו כיועץ בכיר של הנשיא – משרה בה החזיק החל מינואר 1991]. קדמו לכך שיחות ידידותיות רבות עם גורבצ'וב. קשה היה לו להיפרד מהאדם אִתו עבר עידן שלם. יעקובלב שוב ניסה להזהיר את גורבצ'וב מפני האסון המתקרב, אך גורבצ'וב לא הסכים אִתו ותלה תקוות בחתימה על החוזה החדש לכינון הברית [בין  הרפובליקות שכללו את בריה"מ, שנועד להחליף את החוקה הקיימת]. על אף הטרוניות שלו כלפי גורבצ'וב, יעקובלב מעריך מאוד את מפעלו ההיסטורי. לדבריו, "מיכאיל גורבצ'וב חולל מעשה אישי וחברתי בעל ממדים העולים על הדמיון. ואין בכוחו של אף אחד להמעיט מפעולתו ההיסטורית" (עמ' 215). בעידן הרפורמות בין השנים 1991-1985 הושגו הישגים חשובים, בהם חופש הביטוי והיצירה, פרלמנטאריות והופעתן של מפלגות חדשות, סיום המלחמה הקרה, שינוי במדיניות כלפי הדת, הפסקת הרדיפות הפוליטיות והאנטישמיות מטעם המדינה. עד היום נותר בו יחס של כבוד כלפי גורבצ'וב בתור מחולל הרפורמות.

גורבצ'וב קיבל מיד את התפטרותו של יעקובלב ויצא לחופשה [מחוץ למוסקבה?]. כעבור ימים אחדים יעקובלב קיים שיחה עם גנאדי ינאייב [סגנו של גורבצ'וב], שמילא את מקום הנשיא. השיחה הייתה ארוכה. ינאייב התלונן על כך שגורבצ'וב נעל אותו ב"כלוב מזהב" ואינו מטיל עליו תפקידים. יעקובלב התרשם "שינאייב באותה העת  לא ידע דבר על הקשר המתוכנן" . הוא כל הזמן דן במה שהיה רוצה לעשות בתור סגן הנשיא, בציינו כי הוא "נאמן לגורבצ'וב ויעזור לו בכל כוחו".

טעותו של יעקובלב, לדבריו, הייתה כי לאחר פיטוריו, מתוך נאמנות לבוס הוא בחר לשתוק, בעוד היה עליו להקים מפלגה בעלת מגמה דמוקרטית שתפעל לקידום רפורמות. כביקורת כלפי עצמו טוען יעקובלב כי עוד בטרם פיטוריו היה עליו לנסות לקדם רפורמה שתביא לפירוק הקולחוזים, לאפשר לאיכרים לרכוש קרקע בתור קניין פרטי ולהפכם לחוואים. השלטון, מבחינה אידיאולוגית ומעשית לא היה מוכן למפנה כל כך חד. לא רק גורבצ'וב אלא גם המחבר בעצמו, בתור יצורים של השיטה הסובייטית, התקשו לחרוג מעבר לקונספציות אשר כבר נוסחו בשנות ה-60. בתקופת גורבצ'וב נעשו שינויים רדיקליים באידיאולוגיה, תרבות ומדיניות החוץ, אך לא בכלכלה.

ב-17 באוגוסט 1991 גורש  יעקובלב מהמפלגה הקומוניסטית. יעקובלב מציין: "עד עתה איני יכול להאמין כי כל הפעולה הזו להוצאתי מהמפלגה התקיימה ללא ידיעתו של המזכיר הכללי של הוועד המרכזי [גורבצ'וב]. אם [הדבר נעשה] בלעדיו, הרי סביר להניח, כי בעת הזו נגזר מראש  גם גורלו  של גורבצ'וב עצמו. ואם הוא בירך על הפעולה הזו, אזי ניתן להבין ביתר בהירות את אדישותו לאזהרותיי הרבות בדבר ההפיכה הקְרֵבָה". [ייתכן כי במשפט האחרון רומז המחבר לאחת ההשערות על הפיכת ה-19 אוגוסט 1991 לפיה זו נעשתה במעין הסכמה, ולוּ בשתיקה, מצד גורבצ'וב. כלומר, גורבצ'וב היה מעוניין בהחזרת הסדר בבריה"מ באמצעות הכרזה על מצב חירום, וכי הצעד האנטי דמוקרטי הזה ייעשה בידי אחרים. אם הצעד הזה לא יצליח, יוכל בקלות להתנער ממנו.] ביום גירושו מהמפלגה ב-17 באוגוסט, סיים יעקובלב לחבר "מכתב גלוי לקומוניסטים" בדבר "סכנת  הנקמנות" [הכוונה כנראה להחזרת הסדר הקודם על כנו]. ב-18 באוגוסט דן המחבר במכתבו עם אנטולי סוֹבְּצַ'אק [ראש העיר של לנינגרד], אבל המכתב לא הודפס, כיוון שלמחרת טנקים נכנסו למוסקבה.

הפיכת אוגוסט 1991 ופירוקה של בריה"מ     בבוקר ה-19 באוגוסט 1991 קיבל יעקובלב שיחת טלפון מאולג קלוגין (Kalugin) [קצין בכיר ב-ק.ג.ב אשר הפך למבקר חריף של המשטר הסובייטי בתקופת גורבצ'וב וסולק מהארגון הזה כבר ב-1990]. המטלפן ביקש מיעקובלב להדליק את הרדיו בהסבירו: כל רגע אמורים להודיע על מצב חירום, ולמעשה מדובר בהפיכה צבאית. על אף שהמחבר עצמו מזה זמן העריך כי תתבצע הפיכה, בעת קבלת ההודעה לא רצה להאמין בכך ורק כאשר שאל שוב, השתכנע. לאחר ההודעה ברדיו על מצב חירום, עיתונאי ידידותי הגיע לדירתו של יעקובלב ומסר לו כי שתי מכוניות של ה-ק.ג.ב חונות ליד ביתו והציע למחבר להתפנות יחד עם משפחתו מחוץ לעיר, כדי לא להיעצר. יעקובלב אכן חשש לגורלו, אך דחה את ההצעה ויצא לרחובות מוסקבה, בהם הוצבו טנקים. הוא שאל את אחד ממפקדי הטנקים, האם הם יִירו, והאיש השיב: לא נירה ואף פגזים אין לנו (עמ' 366). יעקובלב עקב בהתרגשות אחר נשים שכיבדו את החיילים באוכל וניסו לשכנעם לא לשאת בחטא – לא לירות. 

במהלך ימי ההפיכה (21-19 באוגוסט)  יעקובלב נאם על במות בפני קהל שהתכנס למען הגנה על הדמוקרטיה, כולל ליד הבית הלבן [הפרלמנט]. הוא שוחח פעמים אחדות עם נשיא הרפובליקה הרוסית בוריס יֶלְצין. כמו כן השיב לשיחות טלפון שקיבל מאישים מודאגים במערב, בהם שר החוץ הגרמני הנס-דיטריך גנשר. ב-21 באוגוסט ילצין התקשר ליעקובלב וסיפר כי קריוצ'קוב הציע לו, לילצין, לנסוע אִתו יחד ל-Foros [עיירת נופש בחצי האי קרים, בה גורבצ'וב נפש לפני הפוטש והושם במעצר בית במהלכו] לגורבצ'וב [כדי להודיע על כישלון (להטיל מצב חירום?) ולאפשר לגורבצ'וב לחזור למוסקבה]. ילצין הביע חשש כי מדובר בפרובוקציה [לא ברור לְמה הכוונה] והציע כי יעקובלב ייסע ביחד עם קריוצ'קוב לגורבצ'וב [במקומו של ילצין]. יעקובלב השיב  כי אינו מעוניין לנסוע ביחד עם קריוצ'קוב, מה עוד שהוא ממתין  לשיחות טלפון משר החוץ האמריקאי ג'יימס בייקר וראש ממשלת בריטניה ג'ון מייג'ור.

לאחר כישלון הקשר נגד גורבצ'וב באוגוסט 1991 ושובו למוסקבה, פיגר המנהיג אחר האירועים.  היה זה ילצין שהתנהג כמנצח. לעומתו, גורבצ'וב נשא נאום מבולבל, בעוד הציבור ציפה לדברים ברורים ולהבעת תודה לאלה שהגנו על הדמוקרטיה. הוא לא הבין  כי הגיע למדינה אחרת והתרחשו אירועים בעלי ממד היסטורי.

המחבר מודה כי בעת החתימה על הסכמי Belovezha  [הסכם לפירוקה של בריה"מ שנחתם ב-8 בדצמבר 1991 על ידי ראשי השלטון ברוסיה, אוקראינה ובלארוס] בריה"מ כבר הייתה  במצב של "חסרת כושר חיים"  нежизнеспособен)) (עמ' 268) – אך לא זו הייתה הדרך הנאותה לפרקה. יעקובלב גם מוסיף כי ההסכם לא היה לגיטימי. לדעת יעקובלב, לאחר כישלון ההפיכה של אוגוסט 1991, על גורבצ'וב היה לחתור להקמת קונפדרציה, ולא פדרציה. 

לדעת המחבר, אין להאשים את גורבצ'וב בפירוקה של בריה"מ. ההפך, לאחר שובו למוסקבה באוגוסט 1991 הוא הקדיש את מרב מרצו לשימורה של בריה"מ כפדרציה. גורבצ'וב הזמין את יעקובלב לעבוד אִתו כיועץ למשימות מיוחדות והטיל עליו שליחות: לפי בקשתו של גורבצ'וב,  המחבר טס לשיחה עם נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש, במטרה לשכנעו כי התפרצות הלאומיות בשטחה של בריה"מ עלולה להביא לכאוס ולתוצאות בלתי צפויות ומסוכנות. בוש ביקש להבהיר לגורבצ'וב כי ארה"ב תומכת בשלמותה של בריה"מ – מלבד הארצות הבלטיות. כבר במהלך השיחה "לא האמין" [המחבר] לאף  מילה שלו" (עמ' 258). החשדות התבררו כנכונים. "ארה"ב ובעלות בריתה בזריזות קדחתנית הכירו בעצמאותן של המדינות שנוצרו מחדש" (עמ' 258).

יעקובלב מסיר מעצמו את האחריות לפירוקה של בריה"מ: הוא מעולם לא עודד פעילות למען המטרה הזו. לטענתו, האשמה לפירוקה של בריה"מ מוטלת על המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ, על המפלגה הקומוניסטית של הרפובליקה הרוסית הסובייטית, ועל המפלגות הקומוניסטיות ברפובליקות הסובייטיות האחרות. דווקא האגף השמרני במפלגה הקומוניסטית של בריה"מ התעקש על הקמת מפלגה קומוניסטית של הרפובליקה הרוסית. הקמתה הייתה אות ראשון להתפרקותה של בריה"מ. יעקובלב התנגד להקמת מפלגה קומוניסטית של רוסיה ולגורבצ'וב היו ספקות בנדון. הצעד הבא בפירוק היה הכרזתה של הרפובליקה הרוסית על עצמאות. בהחלטה הזו מילאה הסיעה הקומוניסטית תפקיד מכריע, בתור בעלת הרוב בסובייט [פרלמנט] של רוסיה. בדומה לכך, גם ברפובליקות הסובייטיות האחרות, בהן שלטו מפלגות קומוניסטיות לאומיות, הן תמכו בעצמאות ארצותיהן. בהמשך, ההפיכה "הצבאית-בולשביקית שמה קץ" לקיומה של בריה"מ (עמ' 368). הסכמי Belovezha  "סיימו את התהליך הטראגי הזה, הם קיבעו את מצב הדברים שכבר נוצר" (עמ' 368).

יעקובלב נכח בפגישה בין גורבצ'וב לילצין ב-[17?] דצמבר 1991 בה התרחשה העברת השלטון [מגורבצ'וב בתור נשיא בריה"מ לילצין בתור נשיא רוסיה]. לדברי המחבר: "איני יודע עד עכשיו מדוע הם הזמינו אותי" (עמ' 249). השיחה נמשכה למעלה משמונה שעות, הייתה עניינית והתנהלה בכבוד הדדי. לעיתים התווכחו, אך ללא רוגז. לאחר שגורבצ'וב פרש מהפגישה, ילצין שאל את יעקובלב מדוע בכוונתו להמשיך לעבוד עם גורבצ'וב, אשר לא פעם בגד  בו, בהוסיפו כי ימצא עבורו עבודה ראויה. המחבר השיב כי הוא פשוט מרחם על גורבצ'וב. ילצין בא בטענות ליעקובלב על כך שהוא מתח ביקורת על הסכם  Belovezha  והמחבר הסביר לו את נקודת ראותו [אין פירוט]. ילצין הבטיח כי הוא יפרסם צו מיוחד בדבר הסטאטוס של יעקובלב ובדבר הבטחת קיומו החומרי, בלקחו בחשבון את תרומתו לקידום הדמוקרטיה. יעקובלב הודה לילצין, אך האיש שכח מהבטחתו.

לאחר השיחה עם ילצין, יעקובלב חזר לגורבצ'וב, אשר שכב על ספה [באחד החדרים בקרמלין] ו"דמעות נקוו בעיניו". המנהיג לשעבר פנה אליו במילים: "הנה אתה רואה, סאש[ה], הנה כך". [סַאשָה הוא שמו הבלתי רשמי של אלכסנדר (יעקובלב).]  אלה היו דבריו של אדם ברגעים הקשים ביותר בחייו, הוא התלונן על מר גורלו, ובאותו הזמן התבייש בחולשתו. המחבר ניסה לנחם את גורבצ'וב, ריחם עליו והתייסר על חוסר ההגינות כלפיו, אשר רק אתמול היה חורץ  גורלות לא רק בארצו אלא גם בתבל וכעת הפך ל"קורבן חסר אונים על ידי הקפריזה האכזרית של ההיסטוריה".  גורבצ'וב ביקש  מיעקובלב מים ולהשאירו לבדו.

יעקובלב מביא סיבות אחדות לכישלונו של גורבצ'וב. גורבצ'וב כבר בראשית שלטונו היה בודד. בשיחות מאחורי גבם של אנשים המקורבים לו, המנהיג הסובייטי זלזל בהם. יעקובלב שמע הערות כאלה מפי גורבצ'וב על אנשים אחרים בפמלייתו, ובהמשך התברר לו באקראי כי הוא עצמו אינו יוצא דופן. לגורבצ'וב לא הייתה יכולת לאבחן נכון את אופיים של אנשים. הוא לא הצליח להקים צוות שהתאים לאתגרים החדשים.

לדעתו של יעקובלב, גורבצ'וב עשוי היה להצליח לוּלא ראה את המטרה הסופית בחידוש רעיון הסוציאליזם כי אם בשבירת השיטה הקיימת והקמתה של חברה דמוקרטית אמִתית. ואולם גורבצ'וב האמין כי הוטלה עליו משימה היסטורית להכניס תיקונים לתיאוריה של הסוציאליזם שעוותה על ידי סטאלין. הוא בכנות האמין בקונספציה של "סוציאליזם דמוקרטי" וכי אם יצליח לטהר את האידיאולוגיה הקיימת מדוֹגמוֹת, כמו היותה "האמת הסופית" והצורך בכפייתה, זו תהיה השקפת עולם אטרקטיבית ובת ביצוע.

יעקובלב טוען כי גורבצ'וב, ואחריו ילצין בתור נשיא רוסיה, טעו בכך שלא הלכו בדרכו של סְטוֹליפּין בעידוד בעלות פרטית של איכרים על הקרקע.  יעקובלב משבח ומהלל את הרפורמות של פיוטר סטוליפין, ראש ממשלת רוסיה (1911-1906). סטוליפין פעל לביטול המבנה המסורתי של הכפר הרוסי שנקרא "אובשצ'ינה obshchina) ) (או קומוּנה כפרית בלעז). זו התבססה על שותפות בקרקע וחלוקתה בין האיכרים לפי גודל בתי האב. במקום זאת קידם סטוליפין שורה של חוקים שנועדו לעודד את האיכרים לצאת מה"אובשצ'ינה", תוך הפיכת חלקת האדמה שלהם במסגרתה לקרקע פרטית שלהם. זאת נוסף למתן לאיכרים היוצאים מהקומונה ציוד לעיבוד האדמה הפרטית שברשותם ואפשרות לקבל אשראי מבנק איכרים מיוחד שהוקם לצורכיהם. סטוליפין ראה בהקמת מעמד של איכרים מבוססים, בעלי אדמה פרטית, ערובה ליציבות פוליטית, ולמניעת הישנות הכאוס בנוסח מהפכת 1905. לעומת זאת, בתקופת ילצין בעלי החווֹת הפכו לבעלי חובות לנצַח והתפתחותם של עסקים קטנים ובינוניים נבלמה ודוכאה באמצעות מיסוי, ואף לא הוקמה מערכת משפט יעילה, אשר תגן על האזרח.

שירות בממשלו של ילצין בתחום התקשורת 1995-1993 והערות מסכמות

לאחר פירוקה של בריה"מ עבד המחבר ב"קרן גורבצ'וב". זאת עד שפורסם בכתב העת "אוֹגַניוֹק" חומר על האזנה לשיחות הטלפון של יעקובלב בלשכה של גורבצ'וב, בתקופת היותו מנהיג בריה"מ. הגילוי הזה היה בלתי נסבל בעיני יעקובלב ועורר בו זיכרונות על אירועים אחרים בהם פגע בו גורבצ'וב. בעקבות זה פרש המחבר מעבודה משותפת עם גורבצ'וב והקים קרן מחקר שלו. זו עסקה בפרסום מסמכים מהתקופה הסובייטית, בהם על אירועים כמו מרד קרונשטאדט (1921) ואישים כמו בריה וז'וקוב. במקביל, נענה ילצין להצעתו של יעקובלב להקים ועדה לרהביליטציה של קורבנות הרדיפות הפוליטיות  בתקופת המשטר הסובייטי ומינה את המחבר ליושב ראש הוועדה.

יעקובלב רואה באירועים שהתרחשו במוסקבה בתחילת אוקטובר 1993 ניסיון פשיסטי-בולשביקי לחזור לשלטון [מדובר בניסיון מצד הפרלמנט להדיח את ילצין מתפקיד הנשיא]. על אף שהפגזת בניין הפרלמנט מצד משטרו של ילצין לא הייתה צעד ראוי והיו דרכים אחרות להחזיר את הסדר על כנו, ילצין לא יכול היה להרשות לעצמו לדגול ב"דמוקרטיה טהורה".  בפעילותו הנחושה מנע ילצין את היגררותה של המדינה למלחמת אזרחים. זוהי גרסת יעקובלב.

בדצמבר 1993 נענה יעקובלב להצעתו של ילצין לשמש יושב ראש של חברת הטלוויזיה והרדיו הממלכתית "אוֹסְטַנְקינוֹ" וגם לעמוד בראש "שירות הטלוויזיה והרדיו הפדראלי" על תקן של שר. במהרה גילה יעקובלב כי חברת אוסטנקינו נגועה בשחיתות רבה. צעדיו להילחם נגד התופעה הזו נחלו הצלחה חלקית בלבד ועוררו נגדו מבול של השמצות. בתקופת המלחמה בצ'צ'ניה ב-1994 דגל המחבר בסיקור אובייקטיבי. לדעתו, זו הייתה מלחמה נפשעת. ילצין נמנע לבוא אליו בטענות בנושא סיקור המלחמה. מפאת היעדר מימון מספיק מצד הממשלה להמשך הפעלת אוסטנקינו לשנת 1995, הסכים המחבר להפיכת התחנה לחברה של בעלי מניות. ילצין, בהיסוס, נתן את אישורו לכך.

החטא החמור ביותר של יעקובלב בעיני השלטון היה מתן רישיון לחברת הטלוויזיה הפרטית NTV ב-1995. המחבר נקט בצעד הזה כיוון שתוכן השידורים של התחנה תאם את סדר היום הדמוקרטי והיה חשש כי על התחנה יוטלו הגבלות או אף תיסגר. מתן הרישיון עורר זעמו של ראש הממשלה, ויקטור צֶ'רנוֹמירְדין – ואולם יעקובלב לא נענה לתביעתו של ראש הממשלה לבטל את הרישיון. בעקבות המשך השמצות כלפי יעקובלב מצד השמרנים, במיוחד הקומוניסטים, על תוכן השידורים ב"אוסטנקינו" ב-1995, הגיש יעקובלב את התפטרותו מניהול התחנה הזו וגם מניהול השירות הממשלתי של הטלוויזיה והרדיו.

בניסיון לבחון את פעילותו בעבר, דבר אחד מרגיז ומעיק עליו במיוחד. מחוללי הרפורמות של 1985 רצו שהמדינה תהיה חופשית והעם העובד – עשיר. ואולם החופש לא הפך לאורח החיים והעם התרושש. אפשר להסביר את המצב בחלקו כתולדה של המשטר הבולשביקי הממושך והיעדר מסורת דמוקרטית מוצקה ברוסיה, בעצם מאז אלף שנות קיומה. יעקובלב לא חזה את הקושי והמורכבות שבהנחלת דמוקרטיה לרוסיה. זו נתקלה בהכרה מדוכאת, עוני והיעדר תרבות. עוד לפני הפרסטרויקה, ברוח רומנטית, האמין המחבר כי די בהענקת חופש לעם הרוסי, ורוסיה תפרח. אבל רק האינטליגנציה ניצלה את החופש באופן חלקי, בעוד רוב העם לא העריך אותו מפאת אלף שנות שיעבוד. המחבר מציין בצער כי רוסיה עדיין לא הגיעה לידי הכרה שללא שחרור מהבולשביזם במישור התיאורטי והפרקטי לארצו אין תקומה.

גורם חשוב אחר לאי הצלחת הרפורמות הוא היעדר חופש כלכלי ורכוש פרטי במובן המערבי של המושגים האלה. הרכוש הפרטי חייב להיות קדוש ואינו ניתן לפגיעה. כללית, למצב העגום ברוסיה תרם מעמד הפקידות. מעמד הפקידות הפך לדומיננטי, המשיך להיות מושחת ובעל נטייה להשפיל את האזרח. כואב למחבר כי חופש הביטוי, למענו נאבק, מנוצל ברוסיה על ידי חברי פרלמנט ומדינאים  דמגוגים. בדומה לכך, ישנם עיתונאים המנצלים את החופש להשמצות, סחטנות ושירות גורמים אינטרסנטיים המשלמים להם. אף על פי כן, המחבר אינו מצטער על התרת חופש הביטוי. אמצעי תקשורת חופשיים מהווים כיום  [2000]  את המוסד הפעיל היחיד של החברה האזרחית ברוסיה.  יעקובלב מייחס חשיבות עליונה לחופש. לדבריו: "הדת שלי – חופש". לכן בסופו של דבר הוא איננו מצטער על הרפורמות שלו שנועדו לקדם מטרה נעלה זו.

מחוללי הרפורמה לא העלו על הדעת כי השלכות  הרפורמות הרדיקליות יביאו למלחמה בצ'צ'ניה, שחיתות בדרגים הגבוהים, סירוב המדינה לשלם משכורות לרופאים ומורים, ולהתרוששותם של הפנסיונרים. על אף טעויותיהם של גורבצ'וב וילצין, ההישג הגדול שלהם הוא העלתה של רוסיה על דרך המעבר למשטר דמוקרטי ולחופש האדם.

כתיבת הספר הסתיימה בסביבות שנת 2000 ולכן אין למחבר דעה מגובשת על נשיאה החדש של רוסיה ולדימיר פוטין, שעלה לשלטון בתחילת השנה הזו. הצהרותיו וכוונותיו נראות טובות. ובכל זאת מתעוררים אצל יעקובלב חששות לגביו, מפאת הקמתו תבליט של אנדרופוב על בניין "שרות הביטחון הפדראלי". אנדרופוב, מזכיר יעקובלב, בתור ראש ה-ק.ג.ב, הִגלה, אסר ואשפז במוסדות פסיכיאטריים את אלה שהעזו לבקר את המשטר הסובייטי. פוטין אינו מסביר מה כוונתו בדיבוריו על הצורך ב"מדינה חזקה". האם הכוונה לשלטון החוק, לשלטון יעיל – או למעין חזרה לתקופה הסובייטית כאשר המדינה אכן הייתה חזקה.

חלק קטן מאוד מספרו של יעקובלב עוסק במדיניות חוץ. בהקשר לתביעתה של יפן מרוסיה  (ובעבר מבריה"מ) על ארבעת האיים הדרומיים בשרשרת "האיים הקוּריליים"  (כך הם מכונים בפי הרוסים) – מציין יעקובלב: "נָתַנּוּ  כתוצאה ממדיניות לאומית אידיוטית בנוסח לנין-סטאלין את [חצי האי] קְרים ומחוזות רוסיים אחרים לאוקראינה, מחוזות רוסיים אחדים – לקזחסטאן". אבל, ממשיך המחבר, אנו מסרבים להחזיר "ארבעה איים קטנים וזרים" ליפן (עמ' 259). ממקום אחר בספרו משתמע כי על רוסיה להחזיר ליפן רק שניים מבין ארבעת האיים, בהתאם להסכם שנחתם בין בריה"מ ליפן ב-1956. עוד ראוי לציין כי יעקובלב אינו טוען כי על רוסיה להחזיר לעצמה את השטחים שנתנה, כדבריו, לאוקראינה וקזחסטאן.

יעקובלב מביע צער רב על כך שהמערב לא ניצל את שינוי פניה של בריה"מ בתקופת גורבצ'וב כדי לכונן שיתוף פעולה רחב אִתה. בדומה לכך הוא לא כונן שיתוף פעולה רחב עם רוסיה העצמאית בראשות ילצין. במקום לנצל את היעלמות הסכנה מבריה"מ-רוסיה כדי לכונן מערכת יחסים בינלאומית יציבה המבוססת על מוסר, המערב ניצל את כוחו ועושרו על מנת להמשיך לנהל מדיניות המבוססת על כוח, כמו הפצצת יוגוסלביה בשנות ה-90. המחבר מזהיר: אם ניסיונות להרחיק את רוסיה מזרחה [באמצעות הרחבת נאט"ו] יימשכו ויוקם "מסך חדש" [ברמז למסך הברזל]  כדי להפריד את רוסיה מאירופה, הדבר יביא לחידוש המלחמה הקרה אשר מקורותיה לא יהיו ברוסיה, אלא במערב. ברמז ברור לדומיננטיות האמריקאית בזירה העולמית בשנות ה-90, המחבר קובע  כי שלטון של מעצמה אחת הוא מסוכן, כמו שכֹּל מונופול הוא מסוכן. 

השקפתו של יעקובלב על העידן הסובייטי כפי שגובשה בשנות ה-90

יעקובלב אינו נותן תשובה לשאלה מתי חדל להאמין באידיאולוגיה הסובייטית. לדבריו, מדובר בתהליך מורכב, בו לאחר שנים רבות של ספֵקות, הבין כי השקפתו התבססה על מיתוסים שניזונו מדוֹגמות ופחד. כתוצאה מקריאת הוגי דעות שקדמו למרקס, וכמו כן את מרקס, אנגלס ולנין ומתנגדיהם, אמונתו באידיאולוגיה הסובייטית התערערה, אבל הוא עדיין האמין  בסוציאליזם הומאני ובדמוקרטיה סוציאליסטית. רבות לגיבוש השקפתו על העידן הסובייטי תרמה עמידתו בראש ועדה, שהוקמה בהתאם להחלטת הפוליטביורו ב-1987, ונועדה לחקור את החומר הקשור לרדיפות פוליטיות בתקופת סטאלין, החל משנות ה-30 ועד תחילת שנות ה-50. בהתאם לצו של הנשיא ילצין בדצמבר 1992, פעילות הוועדה בראשות יעקובלב הורחבה לחקר הרדיפות בכל התקופה הסובייטית, כולל תקופת שלטונו של לנין. כתוצאה מפעילות הוועדה טוהרו שמותיהם של למעלה ממיליון אנשים. [אפשר להסיק כי אמונתו ביכולתה של השיטה הסובייטית לתקן את עצמה ולהפוך להומאנית  ודמוקרטית קרסה סופית רק בשלהי קיומה של בריה"מ בשנת 1991.]

לדברי יעקובלב, הפגם העיקרי במרקסיזם טמון לא בכך שמרקס טעה, שהרי מדענים עלולים לטעות בהתחשב בתקופה בה גיבשו השקפותיהם. הפגם התבטא בכך שמרקס ראה את עצמו כמגלה אמת אבסולוטית וכמשיח. "מהפכת אוקטובר 1917 הייתה למעשה  "מהפכת נגד" (קונטר-רבולוציה) המשטר הדמוקרטי, אותה ביצע לנין בעזרת כסף שקיבל מהקייזר הגרמני, תוך בגידה בארצו". "בהיסטוריה לא היה שונא רוסים גדול יותר מלנין". יעקובלב מביא שפע של ציטטות מהוראותיו של לנין לנקוט בטרור רחב וחסר רחמים נגד מתנגדי המשטר. לרדיפות קשות ביותר הייתה נתונה הכנסייה הפרבוסלאבית. כמרים הוצאו להורג במיתות אכזריות במיוחד, כמו בישול בסירים עם זפת רותח. לדברי הסופר והמשורר הרוסי איוון בּוּנין  (1953-1870),  לנין הרס את הארץ הגדולה ביותר בעולם והרג מיליונים – אך העולם כל כך השתגע שעדיין מתנהל ויכוח האם הוא היטיב במעשיו למען האנושות או לא. יעקובלב מביע את תמיהתו על כך שהוויכוח הזה מתנהל עד עצם היום הזה, וחלק מהציבור ברוסיה עדיין רואה בו דמות חיובית.

כתוצאה מפעילותו בוועדות, שכאמור הוקמו בתקופת גורבצ'וב וילצין, עיין המחבר באלפי מסמכים סודיים. הוא הגיע  למסקנה כי לנין יצר צורה מיוחדת של שלטון והיא "דיקטטורה של שלטון כפול": המפלגה ושירותי הביטחון. המפלגה עסקה בשטיפת מוח ושירותי הביטחון עסקו בכפייה. המפלגה לא יכלה להתקיים ללא מוסד הכפייה בדמותם של שירותי הביטחון. לפעמים שירותי הביטחון היו מוציאים להורג אלפי חברי מפלגה, ולפעמים ההפך. יעקובלב גם הגיע למסקנה כי המשטר הבולשביקי שהוקם על ידי לנין היה פשיסטי באופיו. על הקביעה כי המשטר הסובייטי הוא פשיסטי מיסודו ראוי לתשומת לב האירוע הבא שמתואר על ידי יעקובלב. בדצמבר 1957 ראש ה-ק.ג.ב איוון סארוב (Serov)  העביר מכתב לוועד המרכזי של המפלגה בו מסר – על סמך מידע מסוכנים ואמצעים טכנולוגיים [ציתות] – כי המדען הסובייטי הבכיר (חתן פרס נובל ב-1962), לב לנדאו [יהודי],  מכנה את השלטון שהוקם לאחר מהפכת אוקטובר 1917 "פשיסטי" ואת מנהיגי המדינה "פושעים". בהמשך הביא סארוב נוסח מפורט של שיחותיו של לנדאו בהן נקט בביטויים האלה ובאחת מהן כינה את לנין "הפשיסט הראשון" [בהיסטוריה].

יעקובלב ממטיר אש וגופרית על מייסדי השלטון הסובייטי כדוגלים בטרור, בהם טרוצקי וסטאלין. המחבר  גם דואג לנפץ את הדימוי החיובי המקובל בחלק מהציבור הרוסי כלפי אישים מסוימים במשטר הסובייטי, כמו ניקולאי בּוּחארין. בוחארין מתואר כתומך בטרור וכמי שהתחנף לסטאלין על מנת להציל את חייו. לדברי המחבר: "לנין, סטאלין, היטלר [הם] ...הפושעים העיקריים של המאה ה-20".

יעקובלב מתאר בפירוט את מדיניות הטרור רחבת ההיקף של המשטר הסובייטי, במיוחד בתקופת שלטונו של סטאלין: כלפי האיכרים בתקופת הקולקטיביזציה, הצבא, והמיעוטים הלאומיים. מקום חשוב מקדיש המחבר למדיניות האנטישמית של השלטון. בהקשר למאסרם של רופאים, רובם יהודים, שהואשמו בניסיון להרעיל את ההנהגה הסובייטית, טוען המחבר כי החל מסתיו 1952 סטאלין ניהל אישית את "פרשת הרופאים". הוא קבע אישית את מועדי ההכנות למשפט פומבי, הורה על עינויים מפלצתיים כלפי העצורים ואף קבע בעצמו באילו שיטות עינויים צריך לנקוט כלפי עציר ספציפי כדי להשיג הודאות. הוא בדק בעצמו באיזו מידה מבוצעות הוראותיו.

בפברואר 1953 החלו ההכנות לגירוש המוני של יהודים ממוסקבה ומרכזי תעשייה גדולים לאזורים המזרחיים של בריה"מ. מסע הגירוש תוכנן באופן הבא: קבוצה של יהודים תִפנה לממשלה בבקשה להעביר את היהודים למקומות אחרים כדי להצילם מזעם העם הסובייטי כתוצאה מ"פרשת הרופאים". מכתב הפְּנִיה הוכן מראש והיה מונח בעיתון "פרבדה". באיסוף החתימות למכתב עסקו מנהל טאס"ס יעקב חבינסון (Khavinson) [מ-1943 הוא כבר לא היה מנהל טאס"ס אלא עבד במערכת של "פרבדה"]  והאקדמאי  (היסטוריון) איסאק [יצחק] מינץ [שניהם יהודים]. שני האישים האלה נסעו לדירות והזמינו אנשים למערכת "פרבדה". הם אספו כמות "משמעותית" של חתימות. [אין התייחסות להפסקת ההכנות לגירוש ולשחרור הרופאים  העצורים לאחר מותו של סטאלין.]

בדיווחי ה-ק.ג.ב בראשות אנדרופוב על דיסידנטים (חולקים על המשטר), אשר הגיעו לידי המחבר, הודגשה לאומיותם של היהודים, מתוך כוונה ליצור את הרושם כי הדיסידנטים הם בעיקר יהודים. לדוגמה, במכתב של אנדופוב לוועד המרכזי מ-15 בנובמבר 1975 בדבר קבוצה עוינת המפקחת על ביצוע הסכמי הלסינקי בבריה"מ, אנדרופוב מונה את שמות חברי הקבוצה תוך ציון הלאומיות של כל אחד מהם: רובם יהודים. לעומת זאת בדיווחים בהם לא היו יהודים, לא צוינה לאומיותם של האנשים. במאמר שפרסם המחבר ב-1972 בו הצביע בין היתר על סכנת האנטישמיות, הוא נענש: נשלח לשמש עשר שנים שגריר בקנדה. כמו כן כונה "רוסופוב" ובשמות משפחה יהודיים כמו יענקלביץ', יעקובסון ועוד.

המחבר אומר כי על הרוסים, בתור נוצרים, להוקיר את היהודים שחיברו את הברית הישנה והאוונגליון, ועל כך שישוּ נולד לאם יהודייה ומייסד הכנסייה הנוצרית  היה יהודי פאולוס.

לפי הערכת המחבר, מספרם של אלה שהוצאו להורג ואלה שמתו בבתי הסוהר מסיבות פוליטיות בתקופת כל השלטון הסובייטי בבריה"מ נע בין 25-20 מיליון. אליהם יש להוסיף את אלה שמתו מרעב בתקופת מלחמת האזרחים, למעלה מ-5.5 מיליון, ובשנות ה-30, כתוצאה מהרעב של הקולקטיביזציה, מעל ל-5 מיליון. הנתונים בנדון שמסר שר הפנים סרגי קרוּגלוֹב ב-1954, לבקשתו של חרושצ'וב, הם שקריים ולוקים בחסר. לפני הנתונים האלה בין השנים 1953-1930 נאסרו 3.7 מיליון אנשים ו-765,000 הוצאו להורג. בנתונים של קרוּגלוֹב משתמשת "המפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית" כהוכחה שהטיהורים לא היו כל כך נוראים. אבל לאמתו של דבר מנהיגי בריה"מ, לנין וסטאלין, יחד עם שותפיהם הבכירים, ביצעו השמדת עם.

יעקובלב מסכם את הפרק על טרור המשטר הסובייטי בווידוי רגשי -אישי. "הגיע הזמן להתוודות, לבקש מחילה מאותם אסירי המחנות, אשר עדיין נותרו בחיים, לכרוע ברך בפני המיליונים אשר נורוּ למוות, מתו מרעב, לעורר את המצפון הרדום ולהבין לבסוף, שאנו עזרנו למשטר לשעבד אותנו...אישית, אני מתבייש בפני הדור החדש בכך שאנו, אנשי הדורות הקודמים, טבענו באימה מפני המפלצות, אשר נשאו את הכינויים לנין וסטאלין, הִלשנּוּ איש על רעהו, כמו אחרוני המנוולים...התגלינו כאנשים חסרי כבוד עצמי. וצריך לקוד קידה עמוקה בפני אלה, אשר בזו למחנות ולהוצאות להורג בירייה, והרימו את קול המחאה, בהצילם את נשמתנו".

הערות ביקורתיות

בראשית שלטונו של ברז'נייב  יעקובלב כנראה נמנה עם תומכיו של אלכסנדר שֶלֶפּין – למרות הכחשתו. לדברי אנדרי אלכסנדרוב-אגנטוב, עוזרו של ברז'נייב, תמיכתו הזמנית של יעקובלב בשלפין נבעה כנראה משיקולי קריירה: הוא העריך בטעות כי שלפין יצליח לתפוס את מקומו של ברז'נייב.[3] בשנים הראשונות לשלטונו של ברז'נייב ולפחות עד סוף שנות ה-60, ישנן אינדיקציות אחדות לקרבתו של יעקובלב למחנה השמרני של מיכאיל סוּסלוֹב. ניכר כי בספרו המחבר מנסה להמעיט מפעילותו בנושא הצ'כוסלובקי. בולט לעין כי הוא אינו מייחס לעצמו התנגדות לפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה בזמנה ב-1968, לא בשיחות עם מקורביו ולא מצפונית. (זאת בניגוד לאישים ליברליים במנגנון המפלגתי כמו אלכסנדר בּוֹבין וגיאורגי ארבאטוב.) בתיאוריו את המצב בצ'כוסלובקיה בזמן ביקוריו בה לאחר הפלישה, יעקובלב מדגיש קיומם של הלכי רוח קיצוניים נגד בריה"מ, כמו עמודי תלייה עם בובות של חיילים סובייטים – תוך היעדר התייחסות ל"אביב של פראג". עצם עמידתו של יעקובלב בראש מדור התעמולה  שהיה כפוף למיכאיל סוסלוב, האישיות השמרנית הבכירה והבולטת בממשלו של ברז'נייב;  ההצעה שקיבל יעקובלב מהבוס השמרן של מוסקבה ויקטור גְרישין להיות המזכיר השני בוועד המפלגתי של מוסקבה – כל זה עשוי לחזק את התזה על היותו שמרן, או לפחות העמיד פנים כשמרן, בתקופת ברז'נייב, עד לשלב מסוים. זאת ועוד. יחסו השלילי ביותר כלפי ארה"ב נותר גם בתקופה בה קוּדם  יעקובלב על ידי גורבצ'וב לעמוד בראש מכון מחקר ב-1983.

בתחילת ספרו יעקובלב מציין כי הוא מייחס חשיבות עליונה לחופש. לדבריו: "הדת שלי – חופש". אף על פי כן, נראה כי הוא לא הפך לליברל דמוקרטי במובן המערבי של המילה. באותו הפרק בו המחבר  טוען כי דתו היא חופש, הוא מגיע למסקנה כי הדרך היחידה למנוע משבר חריף ואולי אף עקוב מדם, היא אבולוציה של השיטה הטוטליטארית באמצעות מפלגה טוטליטארית, תוך ניצול עקרונות הצנטרליזם והמשמעת של מפלגה זו ותוך הישענות על אותו אגף במפלגה הדוגל ברפורמות. כנגד התזה הזו האפשר לטעון כי ב-1989 המעבר מקומוניזם לדמוקרטיה במדינות אחדות במזרח אירופה – כמו צ'כוסלובקיה ומזרח גרמניה – בוצע על ידי מהפכה ללא שפיכות דמים מלמטה, ולא על ידי מפלגה טוטליטארית.  עוד משהו תמוה ניתן למצוא בספרו. יעקובלב מונה רשימה ארוכה של מדינות, בהן לאחר התמוטטותה של בריה"מ, נשא הרצאות על פעילותו בעבר: ברשימה מדינות דמוקרטיות כמו ארה"ב וישראל, וגם מדינות לא דמוקרטיות כמו איראן, כוויית ומצרים.

בניתוח המשטר הסובייטי יעקובלב משווה אותו למשטר פיאודלי ואף למשטר עבדים. ואכן התקיים דמיון בין מצבם של הצמיתים לבין זה של חברי הקולחוז, ועריצות משטרו של סטאלין דמתה לעריצות השליט האבסולוטי במזרח העתיק. עם זאת אין להתעלם מקיומם של הבדלים חשובים בין המשטרים הארכאיים האלה לבין המשטר הסובייטי. החשוב בהם הוא מוביליות חברתית – על אף שזו הלכה ונבלמה במהלך קיומה של בריה"מ בעקבות היווצרותו של "המעמד החדש", הנומנקלטורה. המוביליות התבטאה בכך שבניהם של עובדים מן השורה שהכנסתם נמוכה, יכלו להתקדם ולהגיע לתפקידים בכירים כמו בביורוקרטיה של הממסד, וגם במדע ובתרבות. המעמדות הנמוכים נהנו מהזכות לחינוך ולהשכלה שסופקו חינם; זכות לעבודה ותנאי מחייה בסיסיים – בערים הגדולות לא היו חסרי בית ומבקשי נדבות. נוסף לזכויות האלה, האנשים במעמדות הנמוכים, הפועלים והאיכרים, זכו לכבוד פורמאלי, כמו בעצם היותם עמלים ופרולטרים, ובחלוקת מדליות על הצטיינות בעבודה. התעמולה הבטיחה להם עתיד ורוד – ועל אף שהאמונה בו הלכה ונחלשה, בכל זאת הותירה שביב של תקווה.  

הסיבה העיקרית לירידה דרסטית בפופולאריות של גורבצ'וב הייתה כישלונו בתחום הכלכלי-חברתי. הקושי לדאוג לאספקת מוצרי הצריכה הבסיסיים, שהיה עקב אכילס של השיטה הסובייטית, החמיר עוד יותר בתקופת גורבצ'וב. מתעוררת שאלה: האם ניתן היה בשלב ראשון לבצע רפורמות בתחום הכלכלי שיביאו לשיפור ברמת החיים, או לפחות לשים דגש על השיפור בכלכלה, בטרם ביצוע רפורמות חשובות בתחום הפוליטי? האם המודל הסיני של רפורמות בכלכלה היה ישים לבריה"מ בכלל ולרפובליקה הרוסית בפרט?  מכל מקום,  החופש מאבד במידה רבה מערכו ללא תנאים סבירים לחיים בכבוד עבור מרב האוכלוסייה – מצב שנוצר ברוסיה בעקבות הרפורמות של גורבצ'וב. .

אפשר להצביע על קווי דמיון מסוימים בין גורבצ'וב לחרושצ'וב. שניהם ניסו לתקן את השיטה הסובייטית, נרתעו מללכת עד הסוף בביצוע הרפורמות, רצו להעלות את רמת החיים של התושבים אבל הביאו להורדתה, ובסיכומו של דבר לא היו פופולאריים בארצם, אך זכו לאהדה במערב. גורבצ'וב – כפי שטוען יעקובלב – אכן ניסה לשמור על שלמותה של בריה"מ והתנגד לפירוקה – ומסיבה זו כאשר הנטיות הבדלניות גברו ניסה להישען על הגורמים השמרניים בממשלו.  אבל  יעקובלב מתעלם מכך שמדיניותו של גורבצ'וב, אשר גרמה להיחלשות השלטון המרכזי, סללה את הדרך להתפרקותה של האימפריה הסובייטית. בעוד בעיני תושבי ארצו גורבצ'וב היה קשור במחסור במוצרי צריכה בסיסיים וקריסת הסדר הציבורי – הרי בעיני המערב הוא זכור לטובה כמי שהביא להתמוטטותה של "ברית ורשה" ובריה"מ, איחוד גרמניה ופשיטת רגל של האידיאולוגיה הקומוניסטית.

 

 

 

 

---

[1] מולוטוב לא מוציא מכלל אפשרות כי סטאלין הורעל על ידי בריה (ואולי בהשתתפות מלנקוב וחרושצ'וב), או בריה תרם בדרך כלשהי למותו [כמו בהימנעות מהגשת עזרה רפואית לסטאלין לאחר שהאיש איבד את הכרתו]. ב-1 במאי 1953 התרברב בריה באוזני מולוטוב, כדי למצוא חן בעיניו: "אני סילקתי אותו [את סטאלין]" ו"אני הצלתי את כולכם".

[Вячеслав Молотов]  Сто сорок бесед с Молотовым. Из дневника Ф. Чуева (Москва: Терра,1991), стр. 322-328.[רוסית]

[ויאצ'לב מולוטוב] מאה וארבעים שיחות עם מולוטוב .מיומנו של פ.צ'וּיֶאב (מוסקבה).

[2] גאורגי ארבאטוב, לדבריו,  היה עֵד למעמד בו ברז'נייב נזף ביעקובלב בעקבות המאמר, ועם זאת  הוסיף כי הפעם הוא סולח לו ואף חיבק אותו.

Арбатов, Георгий. Человек системы (Москва: Центрполиграф, 2015).[רוסית]

גאורגי ארבאטוב, איש השיטה (מוסקבה, 2015).

[3]   Александров-Агентов, Андрей Михайлович. От Коллонтай до Горбачева. (Москва: Междунар. отношения, 1994)

אלכסנדרוב-אגנטוב, אנדרי מיכאילוביץ'. מקולונטאי עד גורבצ'וב (מוסקבה, 1994), עמ' 256-255. לפי המקור הזה הסיבה להדחתו של יעקובלב ו"הגלייתו" לקנדה: ברז'נייב שמר לו טינה בגין השתייכותו לקבוצת שפילוב.