אנדר,
מוני. חצי חלון, חצי מראה (תל אביב: ידיעות אחרונות * ספרי חמד, 2016). 183 עמ'.
מוני
(מרדכי) אנדר (Ender) נולד בקרית
מוצקין ב-1979 למשפחה דתית. הוא למד בישיבה, עשה שירות סדיר בצבא בתור חובש קרבי,
המשיך בלימודיו התורניים והוסמך לרבנות.
בעת פרסום הספר היה חבר באגף הדוברות של צעירי אגודת חב"ד בארץ הקודש,
איש תקשורת ופרסום חרדי. המחבר נשוי ואב לארבעה. חצי חלון, חצי מראה הוא
ספרו הראשון. זהו קובץ של שנים עשר סיפורים קצרים העוסקים בחברה החרדית. להלן
סיכום עשרה מהם.
לא
עלינו
שדכנית
מתקשה מזה זמן רב למצוא שידוך לריבקי (רבקה), כיוון שאחיה הקטן אוטיסט. למשמע
מחלתו, מקובל בחברה החרדית לומר מייד "לא עלינו". ואולם יום אחד, שלמה,
בחור ישיבה, ראה את ריבקי מטפלת במסירות רבה באחיה. לדברי שלמה: "הרגשתי
כאילו אלוקים מראה לי את רבקה המשקה את הגמלים של אליעזר המחפש שידוך ליצחק"
(עמ' 25). הבחור ביקש, דרך השדכנית, להיפגש עם ריבקי, והמפגש מוביל לשידוך מוצלח.
וְטָהֲרָה
גיבורת
הסיפור היא ציפי אטיאס, נשואה ואם לשבעה. היא סובלת מ"הפרעות טורדניות
כפייתיות" ( (O.C.D. הגורמות לה, בתור
אישה חרדית, להקפיד ולהאריך בקיום המצוות מעל ומעבר למקובל. כתוצאה ממחלה זו,
הטבילה במקווה אצלה מתארכת כמעט עד לחצות הלילה, ובשובה הביתה היא אומרת לבעלה:
"טבלתי וטהורה אני" (עמ' 35).
בחירות
גיבור
הסיפור חדור הערכה לניצולי השואה על שלא רק בחרו בחיים, כי אם בהמשך האמונה
באלוקים – על אף הלועגים להם בנוסח: "איפה אלוקים שלך היה במלחמה, ישן
צהריים?" (עמ' 45). האיש כופה על בנו להתפלל בבית הכנסת של ניצולי השואה ואף
לקיים את טקס הבר מצווה בבית הכנסת הזה –
בעוד הילד מעדיף היה להתפלל, ובמיוחד לחגוג את הבר מצווה, בבית הכנסת אליו הולכים
נערים בני גילו, מקום מטופח ונקי שבו האוכל ערב לטעמו. ואולם בהדרגה הנער משתכנע
בחשיבות אי נטישת ניצולי השואה, ובבר מצווה זוכה מבאי בית הכנסת למתנה יקרה: סט
שלם של ש"ס וילנה מפואר.
לעשות
קופה
סיפור
על "שלימזל קלאסי", שמשתדל כמיטב יכולתו למצוא עיסוק שיפרנסו בכבוד, אך
אינו מצליח. לבסוף מחליט במשך 40 ימים ברציפות ללכת לכותל המערבי ולהתפלל שם.
בתקופה הזו, בלי שהתכוון, רכש לעצמו מקצוע שפרנסה מבורכת בצדו: צילום בתשלום של אנשים, בהם תיירים, המבקרים
בכותל.
האופניים
של ברוך
ברוך,
בחור ישיבה, מרגיש צורך נפשי עמוק להשתתף ביום הזיכרון לחללי צה"ל בטקס שנערך
בגבעת התחמושת, בו אמורים להקריא את שמו של חבר חילוני שהכיר, אבישי. ואולם רב
הישיבה הטיל "עוצר" על תלמידיו ביום הזיכרון והעצמאות, ואסר עליהם לצאת מתחומה
– לבל יחגגו את חגי החילונים. כדי לחמוק
מהישיבה מנצל ברוך את הפסקת האוכל ליציאה, וכדי להספיק לחזור בזמן להמשך לימודי
התורה בלי שירגישו בהיעדרותו, משתמש באופניים של עובד תחזוקה סודאני. במהלך הנסיעה,
האופניים הישנים מתפרקים, ברוך נפצע וזב דם, אך הוא ממשיך רגלית, דבק במשימה כמו
חייל ומגיע לאירוע. בהגיעו הוא שומע את השיר "אנחנו שנינו מאותו הכפר".
חיות
הקודש
בנימיני,
בהיותו ילד, למד לדבר רק בזכות מרכז לטיפול בבעלי חיים, אליו נשלח לאחר שֶכֹּל שאר
השיטות ללמדו לדבר נכשלו. לא פלא, כי כאשר בגר רצה להיות וטרינר, מקצוע לא מקובל
בחברה החרדית. כדי ללמוד את המקצוע הזה נזקק בנימיני לאישור מהרב – אישור אותו הוא
מנסה להוציא בעורמה מסוימת.
מודה
ועוזב
שמואל,
יהודי דתי נשוי ואב לארבעה, עוזב את משפחתו ומזה שש שנים מתבודד בצפון הארץ. מערה
משמשת לו קורת גג. בריחתו מהבית נבעה מתלאות מרוץ החיים בעולם המודרני, כמו לחץ
בעבודה, הצורך להספיק להביא את הילדים
בזמן לגן ולהחזירם ועוד. לאלה נוספו חרדות מופרזות הרומזות למחלת נפש: הוא
נהג לקום תשע פעמים בלילה, כדי לבדוק שכל ילדיו נושמים. יום אחד מתפתחת שיחה גלויה בין שמואל לאלון –
בחור חילוני שמצנח הרחיפה שלו הסבתך והוא נחת לא רחוק מהמערה. אלון מנסה לשכנע את
שמואל לחזור למשפחתו, בהביאו את הדוגמה של דוד המלך, כדמות שלא ברחה למדבר מהקשיים
הרבים, אלא התמודדה איתם. שמואל נוטה להשתכנע.
בנה
ביתך
תיאור
הומוריסטי של הקשיים בהם נתקלת משפחה דתית אדוקה העוברת לגור משכונה חרדית לכפר
חילוני בגליל. לדוגמה, בעוד במגורים הקודמים היה הילד מגיע לבית הספר בהליכה תוך
עשר דקות, הרי במקום החדש "צריך כל יום לקום בחמש וחצי בבוקר ולנסוע בהסעה +
שני אוטובוסים + עשר דקות ברגל כדי ללמוד בתלמוד תורה של חצור הגלילית" (עמ'
111).
חצי
חלון, חצי מראה
גיבור
הסיפור הוא דודו זילבר, שבהיותו נער היה כישרון מולד בשירה דתית, ושיר אחד בביצועו
הועלה למערכת טלפונית בה ניתן להאזין למוסיקה יהודית דתית כבקשתך. אך הנער היגר
לארה"ב, התרחק מהדת, התעשר מעסקי סמים,
ולבסוף נתפס על ידי משטרת גואטמלה. שם הושם במעצר בתוך תא בו הזכוכית מצד
העציר היא מראָה, בעוד מצד אנשי המשטרה מאפשרת לצפות בעציר. אנשי החוק מעניקים לעצור
את זכותו לשיחת טלפון אחד והאיש מנצלה – לא לשיחה לעורך דין, כי אם לשירות הטלפוני
למוסיקה דתית כבקשתך. הוא מצליח להיזכר במספר הטלפון בישראל של השירות הזה, בוחר
לשמוע את השיר אותו ביצע בתור נער – שיר שבכוחו להחזיר בתשובה – ולמשמע השיר פורץ
בבכי.
עוד
שלושה חודשים
לאב,
נסים, ילד בן שבע בשם ישראל, החולה בסרטן הבטן. לדברי פרופסור המטפל בו, נותרו לילד
שלושה חודשים לחיות. בכלות כל הקיצין, טס
האב עם בנו לאדמו"ר בפילדלפיה שידוע כמחולל נסים, ואינו גובה כסף. רק לקראת
סוף הסיפור אנו מתבשרים על הנס. נסים כבר
עומד לחזור עם בנו לארץ מאוכזב ומתוסכל, ואז בנמל התעופה מקבל, באמצעות גבאי בית
הכנסת, פתק מהאדמו"ר. בפתק נאמר לאב כי בזכות זה שבשמחת תורה "הִגברתָ
את הרוח על הגוף" (עמ' 176) ושמחת בשמחת תורה – על אף הייאוש שחשת לנוכח מצב
בנך – קרעת את גזר הדין של ישראל, ובעוד חודשיים הילד יבריא.
הערות
ביקורתיות
לדברי
מוני אנדר – בראיון ל-y net בעקבות
פרסום הספר – שם קובץ סיפוריו "חצי חלון, חצי מראה"
מבטא מבט על החברה החרדית משתי נקודות
ראות. לציבור החילוני הוא מספק צוהר להציץ לתוך העולם החרדי, ולציבור החרדי אפשרות
לראות את עצמו כבתוך מראה. המחבר ממשיך: "לאורך כל הסיפורים אנו נתקלים
בדמויות אנושיות כמוני וכמוך, וזה בסיס הספר: להבין שלא משנה אם אתה דתי או חרדי,
בסוף כולנו בני אדם". עוד אומר המחבר כי הספר נועד בעיקר לציבור
החילוני, ולהיאבק נגד הסטיגמות כלפי החרדים.
במאבקו
נגד הסטיגמות וברצונו לקרב בין חילונים לחרדים מבליט מוני אנדר את נקודות הקִרבה
והמִפגש בין שתי קבוצות האוכלוסייה האלה. השיר "שנינו מאותו הכפר"
בקונטקסט שמופיע בסיפור "האופניים של ברוך" משקף את המגמה הזו של המחבר.
בהמשך למגמה הזו, בסיפור "מודה ועוזב" מתברר שהצנחן החילוני שולט לא רע
בתנ"ך, ודווקא הוא, החילוני, משכנע את החרדי בדוגמה מהתנ"ך, לחזור
למשפחתו. לשם שבירת הסטיגמות על הציבור החרדי, חלק ניכר מגיבורי הספר אינם חרדים
טיפוסיים, אלא דמויות בשולי העולם החרדי, כמו ברוך שהיה לו חבר חילוני איתו הלך
לצפות במשחקי כדורסל (ב"אופניים של ברוך"); בנימיני, הרוצה להיות וטרינר
(ב"חיות הקודש") – מקצוע מאוד לא מקובל בחברה החרדית; משפחה העוזבת
שכונה חרדית ומשתקעת ביישוב חילוני בגליל (ב"בנה ביתך"); ושמואל, הבורח
מתלאות החיים המודרניים וחי במערה (ב"מודה ועוזב") – שמזכיר חילונים
הנמלטים מאותן הסיבות, אך לעולם הסמים או הבודהיזם.
כנראה
מתוך רצון לעורר עניין בספר בקרב הציבור החילוני, הספר כתוב בעברית עכשווית קלילה,
מתובלת בסלנג חילוני
ובביטויים של איש פרסום, כמו "יודע איך לעשות מכה" [יודע כיצד להתעשר
במהירות] (עמ' 47); "כל הזמן מפוצץ התור באנשים" [התור מלא כל הזמן]
(עמ' 51); "מרביץ נסיעות אקסטרים במהירות האור" (עמ' 66).
המחבר
מותח ביקורת מרומזת לא רק נגד הסטיגמות ואף השנאה העיוורת כלפי החרדים הקיימת בחלק
מן הציבור החילוני (לדוגמה, ב"אופניים של ברוך" וב"בנה
ביתך"), אלא בסיפוריו משתמעת גם ביקורת על קנאותם היתרה של רבנים וקהלים
מסוימים בקרב החרדים. בסיפור "חיות הקודש" אפשר להבחין בהשגות על
כך שבחברה החרדית "על כל דבר צריכים לקבל 'הסכמה'...מין חותמת כשרות, אישור,
מטעם רב גדול או גוף מוכר" – שאין במוצר פגיעה בדת (עמ' 78). לדוגמה, צריכים
לקבל אישור מהרב לפני פרסום ספר; ואם אישה פותחת חנות לבגדי נשים, חובה לפרסם שגם
בת הרב קנתה שם, לבל יגידו שהבגדים בחנות בלתי צנועים (עמ' 79).
ניכר
שהמחבר אינו מתייחס ברצינות לאמונות טפלות שביהדות (עמ' 54). יתרה מזו. לפעמים
נראה כי הוא ממש מהתל בדת, כמו ב"לעשות קופה". לאחר שגיבור הסיפור הזה
מוצא פרנסה בצילום אנשים בכותל תמורת תשלום, הוא אומר לעצמו: "מאז כל היום
אני בכותל...הפרנסה ברוך ה' מתקתקת ואני גם הכי קרוב לאלוקים...ללא ספק, פרנסה זה
מלמעלה" (עמ' 56). זאת ועוד. נוצר הרושם כי בתור חרדי המכיר (כך משתמע
מהספר) גם את אורחות העולם החילוני, ההווי
החילוני ותרבותו, בארץ ואף בחוץ לארץ –
מבצבצות אצל המחבר בין השורות מחשבות של כפירה, או לפחות האיש נתפס ברגעים
מסוימים, להרהורים אפיקורסיים. אפשר להניח
כי רבנים חרדים מסוימים יאסרו את קריאת הספר בקרב תלמידיהם.
מוני
אנדר ניחן בכישרון לרקום סיפורים מעניינים. סיפוריו אופטימיים ומסתיימים ברובם
בסוף מאושר. הוא מביא מסר הומאני של קירוב בין אנשים בעלי השקפות עולם ואורחות
חיים שונים. ואולם, בדרך שבה המחבר, בתור גם איש פרסום, מנסה "למכור" את
העולם החרדי לחילונים – במובן של להשיג
הבנה מצד החילונים לחרדים – ישנם חסרונות מוּבְנים. הסגנון הקליל וריבוי הסלנג
מתאימים לשפת הפרסומות, אך אינם תואמים ספרות ראויה לשמה. חסרים ביצירה הרהורים
פילוסופיים בין אם ברוח דתית או חילונית. מתוך רצון להצליח "במכירת"
המוצר בדמותו של העולם החרדי, הוא מרבה לתאר דמויות חריגות מעניינות בו, העשויות
לעורר הבנה ואהדה בציבור החילוני – אך אינו מתאר את העולם החרדי הטיפוסי כהווייתו.
אפשר לטעון כי המחבר, בתור גם איש מחשבים, מתאר עולם חרדי וירטואלי בחלקו, מעין
סיפורים על חרדים המיועדים לקהל החילוני והמותאמים כלפיו. הוא לא הציב לעצמו מטרה
הרבה יותר קשה ונכבדה: תיאור מעמיק של העולם החרדי כפי שהוא, תיאור שיאפשר לקהל
החילוני להכירו עם האורות והצללים שבו.
