אחמד אבו אל-רייט, עדותי: מדיניות החוץ המצרית, 2011-2004 (קהיר, 2013) [סיכום וביקורת]

أحمد أبو الغيط، شهادتي (دار نهضة مصر للنشر 2013)

אחמד אבו אל-רייט (בתעתיק אל-ע'יט) [Aboul Gheit],  עדותי: מדיניות החוץ המצרית, 2011-2004 (קהיר,  ינואר 2013).  536 עמ'. הסיכום נעשה לפי המהדורה הדיגיטלית של הספר שפורסמה ב-2017).

ספרו האוטוביוגרפי של אחמד אבו אל-רייט, יליד 1942, מתרכז בתקופת כהונתו כשר החוץ של מצרים בין השנים 2011-2004. החל מ-2016 אבו אל-רייט משמש מזכ"ל הליגה הערבית.  הסיכום משקף את גרסתו של המחבר, כולל דעותיו והשערותיו. ציטטות מספרו סומנו במירכאות כפולות. ביטויים כמו "לדבריו" נועדו להדגשה בלבד.  בסיכום שלי הרחבתי בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי, וכמו כן הוספתי הערות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי בסוף הסיכום.

השירות במשרד החוץ עד למינוי לשר, 2004-1965

אביו של אחמד אבו אל-רייט היה טייס בחיל האוויר המצרי. הוא השתתף ב"מלחמת פלסטין" ב-1948, בה הפציץ "שדות תעופה, ערים ומִתקנים בישראל". ב-1948, אבו אל-רייט  בהיותו בן שש בלבד, כבר היה מודע למלחמה "נגד היהודים" ולהשתתפותו של אביו בה. ספרים שקרא בגילאים 14-13 פתחו לו צוהר לתולדות מאבקם הלאומי של העמים הערביים נגד הקולוניאליזם המערבי ולמען עצמאותם. לאור הרקע הצבאי של אביו וחוג מכריו, המחבר, לאחר סיום לימודיו התיכוניים ב-1959, רצה להירשם לאחת המכללות הצבאיות, כמו המכללה לטיס – אבל אביו, שעמד אז בראש משרד הרכש הצבאי המצרי בגרמניה המערבית, התנגד לכך בתוקף. האב, שאיבד רבים מידידיו הטייסים, רצה שבנו היחיד יעסוק בתחום פחות מסוכן. בהתחשב ברצון האב, למד המחבר כשנה במכללה צבאית טכנית. התחום הזה לא התאים לו, וב-1960 הוא נרשם ללימודים אקדמאיים במכללה למסחר, כדי שבסיום לימודיו להצטרף למשרד החוץ.

בתקופת לימודיו הִרבה לקרוא כתבים מרקסיסטיים וספרים בתולדות בריה"מ. באותה התקופה העריץ מאוד את "הפילוסופיה הסוציאליסטית" והאמין בצורך לכונן חברה צודקת הבנויה על יסודות הסוציאליזם. לאור הרקע הזה – ולאחר שעבר בהצלחה את בחינות הקבלה למשרד החוץ ב-1964 – רצה לעבוד בשגרירות המצרית במוסקבה תחת הנהגתו של השגריר המצרי בבריה"מ, מוּראד ראלִב [בתעתיק מראד  ע'אלב. האיש שימש שגריר במוסקבה בשנים 1971-1961 וכוּנה אחד האדריכלים  של קשרי הידידות בין ארצו לבריה"מ.]  אחרי הצטרפותו הרשמית של אבו אל-רייט למשרד החוץ ביוני 1965, הוא עבר את המסלול המקובל שכלל שירות שלוש שנים בקהיר, לפני התמנות לתפקיד בחוץ לארץ. ממדי המפלה [המצרית והערבית בכלל] ב"מלחמת 1967"  עוררו בו מחשבה להתאבד – אך הוא הרחיקה. בהגיעו מועדו לשרת בחו"ל, פנה אבו אל-רייט לשגריר  מוראד ראלב והפציר בו שיבקש לצרפו לצוות השגרירות. ראלב שירת בבריה"מ בתקופת הנשיא גמאל עבד א(ל)-נאצר בה הקשרים בין קהיר למוסקבה פרחו [בשנות ה-60 מעמדה של בריה"מ בקשרי החוץ של מצרים היה דומיננטי]. השגריר, שהיה ידידו של אביו ואף התארח אצלו, כבר הכיר את המחבר משיחות שקיים איתו בעת האירוח. תשובת השגריר לפנייתו הייתה חיובית.

ואולם מה רבה הייתה אכזבתו ואף ייאושו של אבו אל-רייט כשנתמנה ב-1968 לעבוד בשגרירות בניקוסיה שבקפריסין – ארץ קטנה שלא נכללה בתחום התעניינותו, ושירותו בה לא יכול היה לסייע לקידומו במשרד החוץ. ב-1972 הוחזר אבו אל-רייט לעבוד במשרד החוץ בקהיר ולשמחתו הרבה האיר לו המזל: הוא התקבל לעבוד במשרדו של היועץ לביטחון לאומי [של הנשיא אנואר סאדאת, שעלה לשלטון ב-1970]  מוחמד חאפז אסמאעיל. קָדַם לכך ריאיון עבודה שערך לו בכיר במשרד הזה, בו נשאל האם הוא הצטרף בעבר לארגון "א-טַליע" ["האוונגרד" – ארגון בעל השפעה מרקסיסטית המסונף ל"איחוד הסוציאליסטי הערבי", המפלגה השולטת במצרים בתקופת נאצר.] המחבר השיב בחיוב, הודה כי במשך תקופה ארוכה התלהב מרעיונות סוציאליסטיים מרקסיסטיים, כדבר טבעי אצל צעירים – אך עזב את הארגון הזה לאחר המפלה ב-1967. המראיין הודה לו על כנותו. [השאלה שיקפה את היחס הביקורתי מצד משטרו של סאדאת כלפי האידיאולוגיה הסוציאליסטית של נאצר. ארגון א-טליע פורק על ידי סאדאת ב-1971.]  

אבו אל-רייט עבד כשנתיים במשרדו של היועץ לביטחון לאומי כאחראי על ענייני ערב. במהלך עבודתו עקב אחר הכנותיה של מצרים למלחמה נגד ישראל ב-1973, ולאחר מכן עקב אחר המלחמה עצמה והמשא ומתן שאחריה. המחבר אינו סוקר בספרו את התקופה המעניינת הזו בעבודתו בטענה שעל הנושא הזה כבר כתב בספרו "עֵד למלחמה ולשלום".

בפברואר 1974, לאחר סיום עבודתו עם חאפז אסמאעיל, שוב רצה  אבו אל-רייט להתמנות לעבוד בשגרירות במוסקבה – ואולם הוא צוּות למשלחת המצרית הקבועה באו"ם בניו יורק. שירותו במשלחת לאו"ם נמשך שלוש שנים, עד שובו למצרים באוקטובר 1977. בעקבות הכרזתו המפתיעה של סאדאת על נכונותו לנאום בכנסת [9 בנובמבר 1977], מדצמבר 1977 עד השגת הסכמי קמפ דיוויד בספטמבר 1978, התנהל משא ומתן לקראת הסכם שלום בין מצרים לישראל. המחבר, שעבד באותה התקופה בלשכת שר החוץ, התלווה למשלחת המצרית בקמפ דיוויד. הוא אינו מפרט את השתלשלות המשא ומתן, בנימוק כי זאת כבר תיאר בספרו "עֵד למלחמה ולשלום". בהתאם לנוהל במשרד החוץ של מצרים, על דיפלומט היה לעבוד שנה או שנתיים באחד מאגפי משרד החוץ בארצו ולאחר מכן למלא תפקיד דיפלומטי בחוץ לארץ לתקופה של שלוש עד ארבע שנים. תקופת עבודתו בלשכת שר החוץ במצרים עמדה להסתיים ב-1979.

בסיומה שוב רצה אבו אל-רייט לשרת בבריה"מ, והפעם בקשתו נענתה והוא יצא למוסקבה ביולי 1979, ובמהרה התאכזב מארץ זו. בלט לעין הפער העצום בין עוצמתה הצבאית של בריה"מ, התפשטות השפעתה במזרח התיכון, באפריקה ובאמריקה הדרומית, לעומת רמת הצרכנות הנמוכה שדמתה למדינה בעולם השלישי. הסיבה לכך הייתה כי חלק ניכר מהתוצר הלאומי הסובייטי, שבלאו הכי היה נמוך מאוד בהשוואה לאמריקאי, הוצא לחימוש.  המדינה נשלטה בידי הנהגה קשישה  מדוללת, חסרת דמיון ומעוף, בראשות ליאוניד ברז'נייב. המחבר הביט על המצב הזה בתדהמה ובדאגה, כיוון שראה בבריה"מ "שסתום ביטחון" מפני נפילתן של מדינות רבות בעולם השלישי לטרף בידי האינטרסים והשאיפות של המערב, כדבריו.  

תקופת שירותו בבריה"מ, שנמשכה עד יולי 1982, הייתה קשה כיוון שגם משפחתו סבלה מרמת החיים הנמוכה בארץ זו. באותה התקופה הקשרים בין מצרים לבריה"מ ניזוקו מהסכמי קמפ דיוויד, אשר הרחיקו את הסובייטים מהמזרח התיכון  וגרמו להם לגייס את מדינות ערב נגד הסכם השלום. [בריה"מ גינתה את חוזה השלום המצרי-ישראלי (1979) בתואנה שמדובר ב"עִסקה נפרדת" בה מצרים נכנעה לדרישותיה של ישראל והרחיקה את פתרון מכלול הסכסוך הערבי-ישראלי. ואולם הסיבה האמיתית להתנגדות: הסכם השלום נעשה בחסות אמריקאית בלעדית, ללא שיתופה של בריה"מ, ופורש על ידה כנועד לפגוע במעמדה באזור.]  [כביטוי לשפל ביחסים בין קהיר למוסקבה,] בתקופת שירותו בבירה הסובייטית, למצרים לא היה שגריר בבריה"מ, והיא יוצגה על ידי הממונה על השגרירות, חסן קנדיל. האיש ניסה כמיטב יכולתו למנוע הידרדרות נוספת בקשרים בין שתי המדינות, אך ללא הועיל.

בדרך שובו למצרים ביולי 1982 הוא עקב בדאגה אחר פלישתה של ישראל לדרום לבנון ופעולתה הצבאית נגד סוריה – שותפתה של מצרים במלחמה ב-1973. במלחמה בלבנון ראה המחבר ביטוי למגמה חדשה: יכולתה של ישראל  לנהל פעולות צבאיות רחבות היקף נגד מדינות וארגונים ערביים ללא גורם ערבי שירתיע אותה, וזאת בגלל היעדרותה של מצרים [מזירת העימות הצבאי], לאחר שהחזירה לעצמה את שטחיה [בעקבות חוזה השלום עם ישראל ב-1979]. במצב שנוצר לא נותר למצרים אלא להביע את מחאתה נגד פעולותיה של ישראל מהסוג הזה.

בשובו למצרים, החל מיולי 1982 עד יולי 1985 עבד אבו אל-רייט עם סגן ראש הממשלה ושר החוץ, כמאל חסן עלי. בתחילה היה מזכיר עיתונות של השר ואחר כך מזכירו  האישי והמדיני. כאשר ביולי 1984 נתמנה השר לראש ממשלה, המשיך המחבר לעבוד בלשכתו במשך שנה.

בשמעוֹ על טבח "אלפי" פלסטינים במחנות הפליטים סברה ושתילה בביירות [ספטמבר 1982], שנעשה "תחת עיניהם ואוזניהם של הצבא הישראלי" [כדבריו. המחבר אינו אומר מי ביצע את הטבח], הוא התקשר לשר החוץ, אך אחד העובדים בדירת השר אמר שהוא ישן וסירב להעירו. לבסוף יצר המחבר קשר עם השר והציע לפרסם הודעת גינוי רשמית בדבר הטבח ולפעול באמצעות האו"ם להעמדת האחראים למעשה הנפשע לדין. בהמשך, בשיחה בין השר לנשיא חוסני מובארק, אישר הנשיא את ההצעות שהעלה המחבר. אחת ההצעות האלה הייתה להביע מחאה באוזני השגריר הישראלי, הצעה שהתקבלה והוטל לבצעה על המחבר. מהאירוע הזה למד אבו אל-רייט על חשיבותו של עדכון מהיר של כל שר חוץ באירועים חשובים בעולם. בהתאם לכך דאג אבו אל-רייט לעדכן בזמן אמיתי על אירועים את שרי חוץ אִתם עבד – כמאל חסן עלי, עסמת עבד אל-מגיד ועמרו מוסא.

כמאל חסן עלי היה מודע למסקנתו של אבו אל-רייט לפיה הדרך לתפקיד שר החוץ עוברת בניו יורק, קרי בשירות במשלחת המצרית באו"ם. ואכן, כאשר ביולי 1984 התמנה כמאל חסן עלי לראש ממשלה, את מקומו בתור שר החוץ החליף שגרירה הקבוע של מצרים באו"ם, עסמת עבד-אל-מגיד. ביולי 1985, ביוזמתו של כמאל חסן עלי, נשלח המחבר לניו יורק בתפקיד יועץ דיפלומאטי של המשלחת המצרית באו"ם. לאחר ארבע שנים באו"ם, שב אבו אל-רייט למצרים, ובאוגוסט 1989 החל לעבוד בלשכתו של שר החוץ עבד-אל-מגיד, לבקשת השר. עבודתו עם השר נמשכה עד מאי 1991, עת התמנה עבד-אל-מגיד למזכיר הכללי של הליגה הערבית.

בתקופת עבודתו עם עבד-אל-מגיד פלשה עיראק לכוויית ב-2 באוגוסט 1990. בעקבות הפלישה הביע המחבר את הערכתו בפני שר החוץ, כי אם לא יושם קץ למצב שנוצר, עיראק תהפוך למדינה בעלת ההשפעה הרבה ביותר בעולם הערבי, בעוד מצרים תיחשב למדינת חסרת משקל. על כן, יש להביא לנסיגתה של עיראק מכוויית. במהלך ניסיונה של מצרים לשכנע את עיראק לסגת מכוויית התחולל ויכוח חריף בין עבד-אל-מגיד לשר  המדינה העיראקי לענייני חוץ, סעדוּן חמאדי, ויכוח לו היה עֵד המחבר. השר העיראקי איים כי מי שיושיט ידו כדי לשנות את המצב שנוצר, יאבד את ידו. תגובת עבד-אל-מגיד הייתה: "חוששני, אחי סעדון, שידהּ של עיראק היא שתיחתך". מצרים תרמה להקמת קואליציה ערבית ובינלאומית נגד עיראק, שהביאה לגירוש כוחותיה מכוויית.

ב-1991 עבד אבו אל-רייט עם שר החוץ המצרי החדש, עמרו מוסא, ב-1992 התמנה לשגריר ברומא, וב-1996 חזר לעבוד עם עמרו מוסא. לבסוף, ב-1999 התמנה לשגריר קבוע של מצרים באו"ם. בתור שגריר, חודשים אחדים לפני פלישתה של ארה"ב לעיראק – שהחלה במארס 2003 – הביע המחבר את דעתו כי "ייתכן שאמריקה תנצח במהלך שישה שבועות ותכבוש את בגדאד ואת כל הארץ; לאחר מכן היא [ארה"ב]  תיהנה מתקופה של הפוגה, ואולי תתקבל בברכה, במשך שישה חודשים; בעקבותיהם תיתקל בהתנגדות והתנגשות במשך שש שנים, וכתוצאה מכך יינזקו הקשרים בין ארה"ב לעיראק למשך שישה עשורים". אבו אל-רייט תמיד הזהיר מפני סכנת כניסתה הצבאית של אמריקה לעומק האזור כדי להנחית מכה על עיראק, אשר תתפרש "כאילו היא משרתת ישירות את ישראל". ביולי 2004 הוא התמנה לשר החוץ – השיא בקריירה הדיפלומטית שלו ומשאת נפשו של כל דיפלומט מצרי רציני, לדבריו.

המינוי

לראשונה על מינויו לשר החוץ נודע לאבו אל-רייט מאישיות מקורבת לנשיא  [המחבר אינו חושף את שמה]  חוסני מובארק ב-9 ביולי 2004. היה זה בשיחת טלפון למשרדו בניו יורק, עת כיהן אבו אל-רייט שגריר ארצו באו"ם. המטלפן ביקש לשמור את הודעתו על המינוי הצפוי בסוד. למחרת, ב-10 ביולי הודיע לו ראש הממשלה, אחמד נזיף [בתעתיק נט'יף], על "בקשת הנשיא" לקבל את תפקיד שר החוץ. המחבר השיב בחיוב וביקש להעביר את תודתו לנשיא על האמון שנתן בו. אבו אל-רייט היה אז בן 62 וכבר שירת 39 שנים, החל מיוני 1965, במשרד החוץ. היה עליו לחזור מהר למצרים, כיוון שהשבעתו לתפקיד עמדה להיערך ב-14 ביולי.

לפני המינוי פגש המחבר את הנשיא חוסני מובארק פעמיים בלבד. הפעם הראשונה הייתה בנובמבר 1994, בעת כהונתו כשגריר מצרים באיטליה, כאשר מסיבות ביטחוניות לן הנשיא בשגרירות המצרית במקום בבית מלון; והפעם השנייה הייתה במאי 1999, עת התקבל אצל הנשיא בארמונו למשך עשרים דקות, לפני צאתו למלא את תפקידו החדש, שגריר קבוע של מצרים באו"ם. כבר במחצית הראשונה של שנת 2004 רווחו שמועות כי שר החוץ המצרי, אחמד מַאהִר, לא ימשיך זמן רב לעמוד בראש השירות הדיפלומאטי, במיוחד על רקע ביקורו ביש המזל בירושלים, כאשר בשהותו במסגד אל-אקצא מחאו פלסטינים קיצוניים נגדו. כמו כן סבל האיש מבעיות בריאות. בתקופה שלאחר מהפכת "הקצינים החופשיים" של שנת 1952 נוצרו תקדימים רבים בהם השגריר המצרי הקבוע באו"ם –  בין אם הנשיא הכירו היטב ובין אם לא, כפי שהיה מצבו של המחבר –  היה תמיד אחד המועמדים למשרת שר החוץ.

לאחר המינוי מחשבותיו התרכזו במגמות היסטוריות במדיניות החוץ המצרית. מסקנתו הייתה כי במשך מאתיים שנה, בערך משנת 1775 עד 1975, ניסתה מצרים לנצל את הנסיבות בזירה הבינלאומית לקידום מטרותיה. כאשר ניסתה  מצרים להשתחרר מהעול העות'מאני במאה ה-18 (?) תוך הסתייעות בשאיפותיה האימפריאליות של רוסיה לחדור לים התיכון; ובדומה, כאשר נשיא מצרים נאצר ניסה להסתייע בבריה"מ במאבקו נגד האימפריאליזם והעימות נגד ישראל – שני הניסיונות נכשלו. בשני המקרים הסיבה העיקרית לכך הייתה שמצרים התקשרה עם מעצמה יבשתית, כאשר המעצמה הדומיננטית הימית בשתי התקופות נמצאה בעימות עם רוסיה: בריטניה בתקופה העות'מאנית וארה"ב בתקופתו של נאצר. בעקבות זה, התעוררה אצלו השאלה מדוע לא שאפה מצרים לכרות ברית עם המעצמה הימית הדומיננטית, תוך השגת הבנות לגבי המטרות שלה איתה. השאלה הזו הציקה לו במיוחד לאחר "מפלת הברית המצרית-סובייטית", ב-5 ביוני 1967 [בעת מלחמת ששת הימים]. המחבר סבור כי אולי המסקנה אליה הוא הגיע, בדבר הצורך לחבור למעצמה הימית הגדולה ביותר, הִנחתה את הנשיא אנואר סאדאת בקשריו עם ארה"ב. [המסקנה נועדה להמעיט מאחריותה של מצרים למפלתה במלחמת ששת הימים ולהטילה חלקית על בריה"מ. המחבר מתעלם מדוגמאות בהן מדינות שנעזרו בבריה"מ ניצחו,  כמו צפון וייטנאם (במלחמה נגד דרום וייטנאם שנתמכה בידי ארה"ב) ב-1975, ואתיופיה (במלחמה נגד סומליה) ב-1978.]

בתקופה שלאחר "מהפכת יולי" 1952 מדיניות החוץ המצרית נקבעה על ידי הנשיא, בין אם היה זה נאצר, או אנואר סאדאת או חוסני מובארק. כמו כן, לצדו של הנשיא היו מוסדות או אישים שפעלו או חדלו לפעול בעיצוב מדיניות החוץ – הכול בהתאם לרצונו של המנהיג. אחד מהאישים  האלה היה אוסאמה אל-באז שהיה מקורב למובארק עוד מ-1976 [לפני התמנותו לנשיא באוקטובר1981] ותפקידו במדיניות החוץ המצרית עלה לעתים על זה של שר החוץ. ואולם עם תחילת פעילותו של המחבר כשר החוץ, ב-14 ביולי  2004 הוא הבחין כי מעמדו של אל-באז ירד במהירות מסיבות לא ברורות. לעומתו, מעמדו של עומר סולימאן, היה בעלייה. עומר סולימאן היה מקורב למובארק מאז היותו ראש המודיעין הצבאי בשנת 1988, ונוצרו קשרים הדוקים בינו לנשיא מאז התמנה לעמוד בראש המודיעין הכללי במאי 1991. כבר בשנות ה-90, ובמיוחד לאחר ניסיון ההתנקשות במובארק ב-1995 (בעת שהותו באתיופיה להשתתף בוועידת הפסגה של מדינות אפריקה), לסולימאן הייתה השפעה בתחום החוץ. הוא נהג להיפגש עם שרי החוץ ואישים בכירים שביקרו בקהיר החל מ-1991.

מבחינת כללי הפרוטוקול, מעמדו של המחבר בתור שר החוץ היה גבוה יותר מזה של ראש המודיעין הכללי – מצב שעורר מבוכה אצל אבו אל-רייט בעת ביקוריו המשותפים בחוץ לארץ עם סולימאן. אבו אל-רייט אף העלה בגלוי את הנושא בשיחות עם סולימאן, בהביעו תמיהה מדוע מובארק אינו ממנה אותו לסגן ראש הממשלה ובכך משדרג את מעמדו לגבוה משר – אבל האיש שתק. ראש המודיעין פעל מתוך מניעים פטריוטיים ולא אישיים, למרות כוח השפעתו.

לעומר סולימאן הייתה השפעה רבה על מנגנון המדינה שפעל בתחום החוץ, דבר שעלול היה ליצור מתיחות עם מנגנון משרד החוץ, שטיפל במקביל באותו התחום. ואולם, כאשר היה פונה המחבר לעומר סולימאן ומסביר לו את הבעיה שהתעוררה בתחום הספציפי, פעל האיש בצורה חיובית ונחושה להסרת המכשולים שהעיקו על הפעילות. בתקופת עבודתו כשר החוץ שררו יחסי אמון מלאים בינו לראש המודיעין, עד שבאחת השיחות החליפו דעות לגבי נושא רגיש במיוחד: הסתמנותה של מגמה לפיה בנו של מובארק, גמאל, יירש את אביו. אבו אל-רייט וסולימאן הביעו התנגדות לכך.

לאחר השבעת הממשלה החדשה ב-14 ביולי 2004, ערך הנשיא  ישיבה עם כל חברי הממשלה בה דיבר בקצרה וזו הסתיימה מהר. לאחר הישיבה ציפה המחבר כי הנשיא יזמינוֹ לפגישה אישית, לאור חשיבות נושא החוץ, ואולם לתדהמתו, הדבר לא קרה. כך החל המחבר את עבודתו בלי לקבל סקירה והוראות מהנשיא. ב-20 ביולי 2004 עמד להיערך בקהיר מפגש בדרג שרי חוץ של שכנותיה של עיראק ומצרים, והנשיא הסתפק בשיחת טלפון קצרה ביותר בנדון עם שר החוץ החדש. הייתה זו שיחת הטלפון הראשונה של אבו אל-רייט עם מובארק, בה הבטיח הנשיא כי בקרוב יפגוש אותו לדון בנושאי מדיניות החוץ – אבל חלפו שבועות וחודשים ופגישה כזו לא התקיימה. כל ההתנהלות הזו של הנשיא הצביעה על אובדן התעניינותו בסוגיות רבות במדיניות החוץ, ירידה בתפקודו ובכושרו לשלוט בפרטים מפאת גילו, וגם על שעמום כתוצאה מהחזקתו הארוכה באותו התפקיד. יש לזכור כי ב-2004 הנשיא כבר שלט 23 שנה ועבר את גיל ה-75. לגביו חילופי ממשלות במצרים ומפגשים עם מנהיגים בחו"ל היו אירועים שכבר התנסה בהם פעמים רבות, וכבר הכירם, ולא ציפה לחידושים.

מפאת גילו המתקדם של הנשיא, שיקולי ביטחון "ורצון סביבתו לאבטיחו בתוך תא סגור", נעדר  הנשיא פעמים רבות לא רק מכינוסי העצרת הכללית של האו"ם, אותם ניתן היה לנצל לפגישות עם רבים מראשי המדינות שהשתתפו בהם. הוא גם נעדר לרוב מפסגות האיחוד האפריקאי, וּועידות פסגה אחרות של מנהיגי העולם השלישי.

בתור שר החוץ נהג אבו אל-רייט לשלוח  למובארק תזכיר לגבי בעיה ספציפית. למחרת, לאחר שלנשיא היה פנאי לעיין בחומר עם מזכירו האחראי על המידע, שר החוץ היה דן עם הנשיא – לרוב בטלפון – באותו הנושא. הנשיא גילה התעניינות מתמדת "בכל הדברים אך בלי קריאה תאוותנית של התזכירים והמסמכים", בהסתמכו על סיכומים  ועל תדרוך בעל פה מצד מזכיר המידע. [משתמע כי הנשיא העדיף להתעדכן בעל פה, ולא באמצעות חומר כתוב.] הקשר הישיר בין שר החוץ לנשיא התקיים בעיקר באמצעות שיחות טלפון.

סגנון פעילותו של אבו אל-רייט מול הנשיא התאפיין בבהירות ובכנות כבר בתחילת כהונתו. לדוגמה, כאשר מינוי מסוים מצדו עורר רוגזו של הנשיא, השיב לו המחבר בנימוס, אך גם בנחישות, כי כל מינוי מצדו נעשה מתוך אינטרס  ציבורי, לאחר בדיקה מדוקדקת, ולא מטעמי פרוטקציה. הנשיא השתכנע, ומאז במשך שבע שנות כהונתו כשר החוץ לא התנגד מובארק או שינה מינוי כלשהו מצד אבו אל-רייט לתפקיד שגריר מצרים בחו"ל, וגם לא התערב להעברת שגריר מתפקידו מפאת תפקודו הלקוי.

מסביבתו של הנשיא ומעומר סולימאן נוכח המחבר לדעת כי מובארק  היה עוקב בהתעניינות רבה אחר פעילותו, דעותיו בתחום מדיניות החוץ וחייו באופן כללי. בוועידות בהן השתתף אבו אל-רייט יחד עם מובארק, נהג הנשיא לספר לעמיתיו בהשתאות כי שר החוץ שלו מגיע למשרדו בשעה שבע בבוקר, מכיר את כל השגרירים המצרים המשרתים בחו"ל ועוד. ואכן, המחבר היה מגיע למשרדו לפני הגעתם של כל הפקידים, והיה עורך סיורים בכל אגפי המיניסטריון הגדול כדי לוודא את תחזוקתו הנאותה. הוא  היה קורא את "כל המברקים והפקסים שהגיעו מהשגרירויות",  ולא את הסיכומים, בהקפידו  לקרוא את חומר הגלם על מנת להגיע בעצמו לסיכום ומסקנות. כמו כן יזם הכנסתם של שיפורים טכנולוגיים בתחום זרימת המידע במשרד החוץ ובשגרירויות. 

הקשרים עם ארה"ב: בְּצֵל עמידה מול לחצים אמריקאיים בנושאי פנים

במסגרת תפקידיו הדיפלומטיים התגורר המחבר כ-13 שנה בארצות הברית, באופן בלתי רצוף, בתקופה שבין יולי 1974 ליולי 2004. מקריאת ספרים הוא היה בקיא במשטר ובהיסטוריה של ארה"ב, במיוחד במדיניותה כלפי המזרח התיכון והסכסוך הערבי-ישראלי. עם מינויו לשר החוץ חשב אבו אל-רייט רבות בסוגיה כיצד להתוות את הקשרים עם ארה"ב, "מנהיגת העולם המערבי-נוצרי", שהפכה למעצמה הדומיננטית בעולם בעקבות התפוררותה של בריה"מ ב-1991. בתקופה זו מדיניותה של אמריקה הייתה מתנשאת והביאה להתנגשות עם מגמות בעולם האסלאמי.

בבחירות לנשיאות ב-2000 נטתה קהיר לטובת ג'ורג' בוש הבן. בהקשר למתקפה ב-11 בספטמבר 2001 נגד מגדלי התאומים בניו יורק, הנשיא מובארק התקשה להאמין כי הדבר נעשה על ידי ערבים. [כטייס ומפקד חיל האוויר המצרי בעברו] הנשיא הדגיש את הקושי לתקוף מגדל באמצעות מטוסים שהופעלו על ידי אנשים חסרי ניסיון למשימה כזו. על כן רמז כי זו הייתה "מזימה" [לא נאמר של מי] שנועדה לאפשר התערבות אמריקאית בענייני ארצות ערביות ואסלאמיות, שבאה לידי ביטוי בפלישת ארה"ב לאפגניסטן (2001) ולעיראק (2003). בעקבות הפלישה האמריקאית לאפגניסטן, ביקשו האמריקאים מכל המדינות הידידות להשתתף בקואליציה שלהם. קהיר התנגדה לבקשה הזו בטיעון כי האמריקאים אינה מודעים לרגישויותיה של מצרים במשלוח כוחות למדינה מוסלמית, כדי להשתתף במלחמה לצד מדינות המערב. עם זאת הסכימה קהיר לשלוח בית חולים שדה לסיוע לעם האפגאני. בדומה לכך, לאחר הקשיים בהם נתקל הצבא האמריקאי בעיראק, ביקשה ארה"ב ממצרים לשלוח כוחות ללחימה או לפעולה להבטחת היציבות בארץ זו – פנייה שנדחתה. לאחר שהתברר לאמריקאים כי מצרים נחושה לא למלא תפקיד צבאי משמעותי באפגניסטן ועיראק, הלחץ שהופעל על קהיר התפוגג.  

למחרת מינויה של קונדוליזה רייס לשרת חוץ, ב-21 בינואר 2005 התקשר אליה אבו אל-רייט כדי להגיע להסכמה על ביקור בוושינגטון ולהיות שר החוץ הערבי הראשון שתוכנן להגיע לבירה האמריקאית. ביקורו נקבע ל-12 בפברואר. מטרת הביקור של אבו אל-רייט ועומר סולימאן הייתה לשכנע את הממשל האמריקאי לחזור ולגלות עניין בבעיה הפלסטינית ובהסדר עם ישראל, לאחר היעדר מאמצים רציניים בנדון במשך ארבע שנים. הביקור נועד גם לחזק את הקשרים בין מצרים לארה"ב, ולכל הפחות לשמור על גובה הסיוע הצבאי החיוני עבור כוחותיה החמושים של מצרים. [סך הכול הסיוע הצבאי של ארה"ב למצרים בשנת 2005 היה כ-1.3 מיליארד דולר.]

סמוך לביקור המתוכנן, ב-29 בינואר פרסמה וושינגטון ביקורת חריפה על מעצרו של חבר הפרלמנט המצרי, איימאן [בתעתיק אַימן] נוּר, בקהיר ביום הקודם. בעקבות זאת, ולרגל הביקור הקרב בקהיר, ביקש  אבו אל-רייט ממובארק לשחרר את נור בהסתמך על חקירתו בנוגע להאשמות שהועלו נגדו. הנשיא הקשיב בשקט. כעבור ימים אחדים, לבסוף, בשיחת טלפון הודיע  לו הנשיא כי ייתכן שנור ישוחרר בימים הקרובים ובוודאי לפני תחילת הביקור בוושינגטון. לפני נסיעתו לוושינגטון יצא אבו אל-רייט להשתתף בוועידה לביטחון אירופה במינכן. כל האישים האמריקאים שהשתתפו בוועידה הזו עוררו אצלו את סוגיית מעצרו של נור,  והסנטור ג'ון מקיין, בנאום פומבי, תקף בחריפות את הנשיא המצרי בהאשימו אותו בניסיון לסדר שבנו יירש אותו. המחבר מצִדו נטה לחשוב כי מעצרו של נור נועד למנוע הימצאותו של מתחרה  פוטנציאלי לבנו של מובארק, גמאל, על תפקיד הנשיא. [בספטמבר  2005 נור אכן התמודד בבחירות לנשיאות מול מובארק, ולפי נתונים ממשלתיים זכה ב-7%.]

עם בואו של אבו אל-רייט לוושינגטון, בניגוד להבטחת הנשיא, נור לא שוחרר. ייתכן כי נאומו של מקיין במינכן גרם לנשיא לשנות את החלטתו, אם הוא אכן התכוון לשחרר את נור מהכלא. כנראה לפי הוראה מהממשל, סנטורים משתי המפלגות, בפגישתם עם המחבר, תקפו את מעצרו של נור ואיימו להפחית את הסיוע הכלכלי והצבאי של ארצם למצרים. משיחות נוספות עם חברי בית הנבחרים והסנאט התרשם השר המצרי כי אם מצרים תיענה לבקשתה של ארה"ב ותשלח כוחות כדי לעזור לאמריקה במלחמה בעיראק ובאפגניסטן, וושינגטון תחליש את לחצה על מצרים בנושא קידום הדמוקרטיה וזכויות האדם. אבו אל-רייט חזר על תשובתה של  מצרים לפניות כאלה בעבר והיא: מצרים מוכנה לאמן כוחות עיראקיים או אפגאניים בשטחה, אך לא לשלוח מדריכים מצרים, לא כל שכן כוחות, לשתי הארצות האלה.

לאחר פגישותיו עם חברי סנאט וקונגרס ב-14 ו-15 בפברואר 2005, שלא בישרו טובות, נפגש אבו אל-רייט עם שרת החוץ קונדוליזה רייס ב-15 בפברואר. הפגישה התנהלה באווירה קרה. בהקשר לאיימן נור, אמרה רייס כי הנשיא האמריקאי, ג'ורג' בוש, הציב בתקופת כהונתו השנייה את נושא החירויות הפוליטיות בראש סדר היום, ועל כן המשך מעצרו של נור פוגע באמינות מדיניותה של ארה"ב בנושא זכויות האדם. בהתאם לסדר יומו של הנשיא, היא הביעה עניין בקידום רפורמות פוליטיות במצרים. אבו אל-רייט השיב כי מצרים מקדמת רפורמות במקביל לצורך לשמור על יציבות החברה המצרית. באשר למעצרו של נור טען שר החוץ כי זוהי בעיה משפטית, תוך הבעת תקווה כי האיש ישוחרר. רייס השיבה כי לאחר הפגישה תיערך מסיבת עיתונאים בה היא תישאֵל על מעצרו של נור, ובכוונתה להשיב כי "יש לשחרר את איימן נור מייד". אבו אל-רייט הגיב כי עליה לקחת בחשבון את אישיותו של הנשיא מובארק ואת כבודה העצמי של מצרים: "אין לדבר אלינו בסגנון של תכתיב, אחרת התוצאות תהיינה לגמרי הפוכות". בעקבות תגובתו הנחרצת, רייס הודיעה כי בתשובה לשאלה אודות איימן נור היא תביע תקווה שהאיש ישוחרר במועד האפשרי הקרוב ביותר, כפי שאכן עשתה.

בפגישה בין אבו אל-רייט לסגן הנשיא ריצ'רד (דיק) צ'ייני, המארח חזר על עמדת רייס ביחס למעצרו של איימן נור ולצורך לבצע רפורמות פוליטיות במצרים. נוסף לכך התייחס סגן הנשיא לידיעות לפיהן מובארק רוצה כי בנו גמאל יירש אותו, בציינו כי מצב כזה יציב מכשול להליך בחירה דמוקרטי של נשיא. שר החוץ השיב כי הנשיא חוזר ואומר בהתמדה שאינו רוצה כי בנו יגיע לשלטון.

היו גורמים בממשלו של מובארק שייחסו את המשבר ביחסים עם ארה"ב לתפקודו של המחבר, ועל כן, במאי  2005 נשלח ראש הממשלה אחמד נזיף לביקור בוושינגטון לתקן את המריבה. יחסם החיובי של כלי התקשורת האמריקאיים לאיש עורר חשד אצל מובארק כי ייתכן שוושינגטון רואה בו מועמד לרשת אותו, ובעקבות זאת נזיף לא ביקר בארה"ב במשך שש השנים הבאות. ביוני 2005 ביקרה קונדוליזה רייס לראשונה במצרים. [המחבר מתעלם מכך שלפני ביקורה של רייס, במארס  איימן נור שוחרר; ובהסתמך על תוצאות משאל עם שנערך במצרים במאי, לראשונה אִפשר המשטר למספר מועמדים להתמודד לבחירות לנשיאות ב-2005. כלומר, קהיר נענתה חלקית לתביעותיה של וושינגטון.]  רייס רצתה לנאום בפני סטודנטים באוניברסיטה האמריקאית בקהיר [בנושא קידום הדמוקרטיה במזרח התיכון]. בתגובה, כדי לגרום אי נוחות לשרה האמריקאית, נקבע כי לפני יציאתה לנאום בקהיר היא תיפגש בשרם-א-שייח' [במקום בקהיר?] עם הנשיא, שר החוץ וראש המודיעין. שר החוץ לא אירח אותה לסעודה, כיוון שכך גם נהגה בו בביקורו בוושינגטון.

לחצה של ארה"ב בנושא קידום רפורמות פוליטיות במצרים העיב על הקשרים בין שתי המדינות גם בהמשך תקופת נשיאותו השנייה של בוש. וושינגטון ביקשה מקהיר להרשות לארגונים אזרחיים אמריקאיים לפעול במצרים. קהיר הסכימה לכך, אך במקביל הצרה את פעילותם של הארגונים האלה. סיועה הכספי של ממשלת ארה"ב לארגונים האלה עלה והגיע ל-50 מיליון דולר בשנה. אבו אל-רייט העביר מידע זה למובארק, אך עד סוף כהונתו  העדיף הנשיא לא להכריע בנושא, מתוך רצון לא להכביד על קשריה של קהיר עם וושינגטון.

ב-2005 פתחו  האמריקאים בדיאלוג גלוי ורשמי עם חברי תנועת האחים המוסלמים בפרלמנט. המתיחות בין קהיר לוושינגטון התחדשה לאחר פסק הדין נגד נור [ב-24 בדצמבר 2005 הוא נידון ל-5 שנות מאסר]. האמריקאים הפסיקו את הדיון בדבר הסכם סחר חופשי עם מצרים. (מהצעד הזה מצרים בעצם לא נפגעה הודות לקיומו של הסכם QIZ  בין מצרים, ארה"ב וישראל.)  וושינגטון, בדיאלוג עם קהיר, קשרה באופן מרומז בין הצורך ברפורמות פוליטיות במצרים לבין הסיוע הכלכלי שלה, ולבסוף הקטינה אותו. כמו כן הפסיקו האמריקאים לדון בהגדלת הסיוע הצבאי למצרים, ובכך הפרו את האיזון לטובת סיועה הצבאי של ארה"ב לישראל. ב-2008 החליטו האמריקאים כי הסיוע הצבאי השנתי לישראל במשך 10 השנים הבאות יהיה בגודל 3 מיליארד דולר בשנה, כלומר סך הכול 30 מיליארד – לעומת 13 מיליארד דולר למצרים בתקופה המקבילה. [כלומר, הסיוע הצבאי למצרים נותר בסכום 1.3 מיליארד דולר בשנה, כמו ב-2005.]

אבו אל-רייט האמין בחשיבותם ואף חיוניותם של הקשרים בין מצרים לארה"ב, ועם זאת סבר כי יש לעמוד על כך שהאמריקאים יכבדו את רצונה של מצרים ואת חופש הפעולה שלה בתחומים החיוניים לה. שני הצדדים נמנעו מלפגוע משמעותית ביחסים ביניהם בגלל הזדקקותם ההדדית. ארה"ב נזקקה למצרים על רקע הידרדרות המצב בעיראק, "הפלישה הישראלית ללבנון" (2006), לחציה של איראן על מדינות המפרץ, עיראק ולבנון; ניצחונה של חמאס בבחירות והשתלטותה על רצועת עזה (2007-2006).  קהיר נזקקה לוושינגטון בגלל הסיוע הצבאי, וכמו כן הכלכלי וקיומם של אינטרסים משותפים באזור, בהם התנגדות להתפשטותה של איראן.  בתקופת כהונתה של רייס התקיים פורום התייעצויות שכלל את מדינות המפרץ הערבי, מצרים וירדן, בהשתתפות שרת החוץ האמריקאית, שנועד להעביר מסר לאיראן בדבר סולידאריות מדינות ערב בהתנגדותן להגמוניה של איראן במפרץ.

משלחת מצרית גדולה, שכללה בין היתר את שר החוץ ואת ראש המודיעין, ביקרה בוושינגטון באמצע יולי 2006, כדי לפתוח בדיאלוג אסטרטגי מצרי-אמריקאי. לנוכח הזדקקות למצרים בסוגיות אזוריות, חל שיפור בקשרים בין שתי המדינות במהלך הביקור, ואותה מגמה ניכרה בביקוריו של אבו אל-רייט בבירה האמריקאית בפברואר וביולי 2007 (הביקור האחרון נערך יחד עם עומר סולימאן). הביקורים עסקו בנושאים אזוריים תוך הפחתת התעניינותם של האמריקאים במצב הפנים במצרים.  הפגישה החיובית ביותר הייתה עם שר ההגנה האמריקאי החדש, רוברט (בוב) גייטס (מוּנה ב-2007), אשר הגן נמרצות על רמת הסיוע הצבאי של ארצו למצרים ותיאם עם רייס פנייה לקונגרס לא להפחיתו בשום נסיבות.

לעומת זאת, לאחר תום הסכם הסיוע הכלכלי, אשר נחתם ב-1999 בתקופת הנשיא  ביל קלינטון לעשר שנים, החליטה ארה"ב לקצצו מ-415 מיליון דולר בשנה ב-2008 ל-200 מיליון בשנה, החל משנת 2009 למשך חמש השנים הבאות (ההחלטה אמורה הייתה להתבצע על ידי הממשל הבא.)  האמריקאים הסבירו את הקיצוץ במצבה של כלכלתם  והוצאות המלחמה בעיראק ואפגניסטן. אבו אל-רייט טען באוזני האמריקאים כי יש להתייחס לסיוע הכלכלי במישור האסטרטגי כמרכיב בשמירה על היציבות במזרח התיכון. ארה"ב התנתה מתן 200 מיליון דולר מסך הכול הסיוע [הכלכלי?]  שלה למצרים בשנת 2008 בדרישה לביצוע רפורמה במערכת המשפט והפסקת הברחת נשק לעזה דרך שטחה של מצרים. באותה שנה ביקר הנשיא בוש במצרים פעמיים, בינואר ובמאי. בביקוריו הביע דאגה מן הזרמים האסלאמיים וביקש לחזר אחר הכוחות החילוניים והליברליים בזירה המצרית. המחבר התרשם שהנשיא בוש הושפע מספרו של "היהודי הישראלי הסובייטי  [נתן (אנטולי)] שרנסקי" בדבר סכנת האסלאם הפוליטי.

מובארק ציפה בכיליון עיניים לסיום כהונתו של בוש, בתקווה כי לאחר מכן תשנה וושינגטון את עמדותיה. ואכן, יחסיה של קהיר עם וושינגטון בתקופת נשיאותו של ברק אובמה  החלו באווירה אופטימית. מייד אחרי היבחרותו לנשיא בנובמבר 2008, התקשר אובמה למובארק, וכך גם נהג מייד לאחר שהחל בכהונתו ב-20 בינואר 2009. מובארק הביע שביעות רצון מבחירתו של אובמה בהילרי קלינטון לשרת החוץ ומהישארותו של רוברט גייטס בתפקיד שר ההגנה. [הילרי קלינטון וגייטס – בניגוד לעמדת ממשלו של אובמה –  עתידים היו לנקוט בעמדה זהירה ומסויגת כלפי המהפכה נגד שלטונו של מובארק בינואר 2011.]  על מנת שהקשרים עם הממשל החדש יתחילו בצורה חיובית, כבר בנובמבר 2008 הציע אבו אל-רייט למובארק, בניסוח דיפלומאטי עדין, לשחרר את איימן נור, וכאשר סירב בטענות משפטיות, הציע לשחררו מסיבות רפואיות. עומר סולימאן חזר על אותה ההצעה באוזני הנשיא, וסולימאן התרשם כי הנשיא הסכים לה. [נור שוחרר ב-18 בפברואר 2009 – פורמאלית, מסיבות רפואיות.]

המחבר התקשר לשרת החוץ החדשה קלינטון כדי לברכה ולהזדרז לקבוע פגישה איתה. זו  נקבעה ל-12 בפברואר 2009 בוושינגטון. אבו אל-רייט תיאם עם מובארק את הנושאים שיעלה בפגישתו עם שרת החוץ, בהם מועד למפגש בין מובארק לאובמה בוושינגטון, אחרי שהנשיא המצרי נעדר מהבירה האמריקאית במשך חמש שנים; וכמו כן  להציע לאובמה  שקהיר תהיה המקום ממנו יישא את פנייתו לעולם האסלאמי והערבי. מובארק מיהר לאשר את ההצעה שתאפשר לאובמה לנאום בקהיר והבטיח להעמיד לרשותו של הנואם אולם גדול. הפגישה עם קלינטון התנהלה באווירה טובה. השרה אמרה כי אובמה ביקש ממנה להודיע לשר החוץ המצרי על רצונו להדק את הקשרים בין ארה"ב למצרים, וכי מצרים ניצבת בראש ידידותיה של ארצו באזור.

מובארק הביע שביעות רצון מתוצאות ביקורו של אבו אל-רייט וגם את הערכתו הרבה להילרי קלינטון. אבו אל-רייט התרשם כי לקלינטון "אישיות מגנטית ואמון גדול בעצמה", והוא היה מעוניין בשמירה על יחסים טובים עִמה, כפי שהתקיימו עם רייס בשנות עבודתה האחרונות. במאי 2009 מסרה קלינטון לאבו אל-רייט שאובמה קיבל בברכה את ההצעה המצרית לשאת בקהיר את נאומו על יחסי אמריקה עם האסלאם. שוב היה זה לשביעות רצונו הרבה של מובארק. קלינטון בשיחה עם אבו אל-רייט, בעת ביקורו בוושינגטון בסוף מאי 2009, אמרה כי לקשרים האמריקאיים-מצרים מימדים אסטרטגיים ואזוריים, אך גם אספקט הקשור בדמוקרטיה וזכויות האדם. על כן ביקשה כי לפני בואו של אובמה לשאת את נאומו בקהיר ביוני, ינקוט מובארק בצעדים מתאימים בתחום הפנים. במהלך ביקורו ניסה שר החוץ לקבל מידע על הנאום שעומד לשאת אובמה בקהיר, אך האמריקאים שמרו את תוכנו בסוד. לאור זאת, הוא הציע למובארק, כי לאחר שאובמה יישא נאום באוניברסיטת קהיר, הנשיא המצרי יישא נאום באותו הפורום, בו יביע את עמדתה של מצרים כלפי האסלאם ונושאים אזוריים. מובארק גילה עניין בהצעה, אך האמריקאים התנגדו לכך. בעת שהותו של אובמה בקהיר ביוני לרגל נאומו, הרחובות בהם עבר הנשיא בקהיר – בדרכו לארמון קוּבּה (ארמון הנשיאות) ומהארמון לאוניברסיטת קהיר, ובהמשך סיורו בעיר –  היו ריקים. וכמו כן ריקים מבני אדם היו המרפסות וחלונות הדירות מהן ניתן היה לצפות על מסלול נסיעתו. המחבר סבר כי זהו צעד מיותר אשר יציג את מצרים בעיני האורח כמדינה טוטליטארית, השולטת על זכות אזרחיה לפתוח או לסגור את חלונותיהם ומרפסותיהם.

באמצע אוגוסט 2009 התקבל מובארק בבית הלבן על ידי אובמה. בשובו של מובארק מהביקור נודע לאבו אל-רייט מפיו כי הנשיא האמריקאי בשיחתו עמו עמד על חשיבות ביצוע רפורמה פוליטית במצרים, והביע את אמונו כי עמיתו יעשה את כל המאמצים בנדון. מובארק השיב כי הוא אכן מעוניין לבצע רפורמות, אבל בזהירות ובשיקול דעת, לבל ייצאו העניינים מכלל שליטה ויפגעו ביציבות. בפגישה נדונו גם נושאים אזוריים וחזר בה שיתוף הפעולה בין קהיר לוושינגטון.  נוסף לשתי הפגישות בין מובארק לאובמה במהלך 2009 (הראשונה בעת ביקורו של אובמה בקהיר ביוני), באוגוסט 2010 שוב נפגש מובארק עם אובמה בוושינגטון – לעזור להתניע את המשא ומתן בין הפלסטינים לישראל. אבו אל-רייט, יחד עם עומר סולימאן, חזרו וביקרו בוושינגטון בינואר ובאפריל 2010. כל המפגשים האלה בדרג הרם תרמו לשיפור בקשרים בין שתי המדינות.

הסיוע הכלכלי השנתי של ארה"ב למצרים בתקופת אובמה היה 200 מיליון דולר בשנה. בניגוד לתקופת בוש, אובמה לא ניסה להתנות אותו במדיניות מצרים בתחום הפנים, אבל חלק מהסיוע הוקצב על ידי האמריקאים להפצת הדמוקרטיה במצרים. לדעת המחבר, לסְכום הזה לא הייתה חשיבות רבה ביחס לכלכלה המצרית. להערכתו, ביקור רציני של בכיר מצרי במדינות המפרץ עשוי היה להניב סיוע בסכום גדול יותר. ואולם הסיוע הצבאי של ארה"ב למצרים נותר בעל חשיבות רבה, במיוחד כיוון שכלל גם חלקי חילוף לנשק מתוצרת אמריקאית, החיוניים ליכולתה הצבאית.

החתירה לגוון את קשריה הבינלאומיים של מצרים

מאז מינויו לשר החוץ ב-2004 שאף אבו אל-רייט להרחיב את קשריה של מצרים עם אירופה ולהפיק מהם תועלת בתחומי הכלכלה והמסחר. עם זאת הוא התנגד בנחישות לניסיונותיהם של האירופים לקשור את פיתוחם של הקשרים הכלכליים בהיענותה של מצרים לתביעותיהם בתחום הפנים. ב-2006 נחתם הסכם בין האיחוד האירופי למצרים לפיו הגישה אירופה סיוע כלכלי שנתי למצרים, שֶכלל  פיתוח תעשייתה, עזרה בתחומי החקלאות והמים, וביטול מכסים או הפחתתם. למצרים היו קשרים מצוינים עם ספרד, פורטוגל ויוון, ובמיוחד עם צרפת ואיטליה. יחסי ידידות חמים נרקמו בין נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי (2012-2007), למובארק. במקביל, בין השנים 2004 ל-2010 ביקר מובארק שוב ושוב באיטליה. קשריה של מצרים עם איטליה עוררו רגישוּת אצל צרפת, עד שאבו אל-רייט מצא לנכון לומר למובארק שעל מצרים להתקדם בזהירות בקשריה עם שתי המדינות האלה כדי לא לאבד אחת מהן. למצרים היו גם קשרים טובים עם גרמניה, אך הם לא התאפיינו באותה קִרבה שהתקיימה ביחסים בין מצרים לבין צרפת ואיטליה ובין מנהיגי המדינות האלה. בניגוד לכך, בשנים 2011-2004 לא ביקר מובארק בלונדון, כנראה מסיבות אישיות.

אבו אל-רייט העריך כי ארה"ב והעולם המערבי יישארו כגורם בעל השפעה ראשי ומכריע בזירה העולמית "בעשורים הבאים", במיוחד לאחר התפוררותה של בריה"מ, ועם זאת סבר כי רוסיה יכולה לשמש אופציה "להימלט מן ההגמוניה האמריקאית המלאה כמעט". הוא שאב עידוד מכך שרוסיה החליטה להתנגד למערב [בניסיונו להרחיב את השפעתו] באזורי הרפובליקות הסובייטיות לשעבר.

למובארק הייתה הערכה רבה כלפי הנשיא הרוסי, ולדימיר פוטין, ולנחרצותו להחזיר לרוסיה את תפקידה בזירה העולמית, ולנחישות אותה גילה בעימותים בסוגיות שונות עם המערב. לנשיא המצרי הייתה גם הערצה כלפי רוסיה, במיוחד כלפי יכולתה לייצר נשק מודרני. הוא ראה ברכישת נשק מרוסיה כאופציה, במקרה של קשיים ביחסיה של מצרים עם המערב, התעניין בתחנות גרעיניות לייצור חשמל מתוצרת רוסית ונהג לומר כי הרוסים – משתמע בניגוד למערב – אינם כופים על מצרים תנאים  [אינם מתערבים בנושא דמוקרטיה וזכויות האדם] בקיום קשרים בילטראליים. בתקופת כהונתו של אבו אל-רייט כשר החוץ ביקר מובארק ברוסיה פעמיים, ב-2006 וב-2008, ובמקביל הנשיאים פוטין ודמיטרי מדבדב ביקרו במצרים. בשיחות עם הרוסים הצד המצרי הדגיש את רצונו בשובם למעמד של השפעה באזור, כדי שלא ישאירו אותו בלעדית לאמריקאים. אבו אל-רייט ועמיתו הרוסי סרגי לברוב נפגשו מדי שנה במסגרת הדיאלוג האסטרטגי בין שתי המדינות.  המחבר תמך בהיענות, בשיקול דעת, להצעותיה של רוסיה להרחיב את הקשרים עם מצרים, אך מצרים נקטה בקו זהיר מדי שלא הלם את ציפיותיו. 

מובארק לא גילה התעניינות מספקת במגמות החדשות בעולם, כמו עליית כוחן של סין, הודו וברזיל – ושר החוץ עודד אותו להיפתח כלפי הארצות האלה. עם זאת, לנוכח הקשיים ביחסים בין מצרים לארה"ב, במיוחד בשנים 2005 ו-2006, ביקר מובארק בבייג'ין בסתיו 2006. כל שנה נערכו שיחות בדרג של שרי חוץ בין סין למצרים במסגרת הדיאלוג האסטרטגי בין שתי המדינות, וסין השקיעה בפרויקטים כלכליים במצרים. מצרים ייחסה חשיבות גם לפיתוח הקשרים עם הודו, ומובארק יחד עם אבו אל-רייט ביקרו בה ב-2008. שר החוץ ניסה להשפיע על הנשיא לבקר במדינות חשובות נוספות בהן מלזיה, אינדונזיה, יפן וברזיל. הנשיא, באופן נדיר, הודה כי גילו המבוגר מקשה עליו לצאת למסע לארצות הרחוקות האלה.

ב-2008, בעקבות המשבר בכלכלה העולמית, חידש פעילותו פורום של 20 מדינות בעלות הכלכלה החזקות בעולם (שכלל את  מדינות G-8 ו-12 מדינות נוספות בהן תורכיה וערב הסעודית).  מצרים לא הצליחה להתקבל לפורום הזה, מפאת חולשת כלכלתה. מצרים ניסתה להצטרף לקבוצת מדינות BRIC – ברזיל, רוסיה, הודו וסין – ואולם ללא הצלחה, ובמקומה [כנציגת אפריקה] התקבלה דרום אפריקה [ב-2011], אשר התוצר הלאומי הגולמי שלה היה ב-2010 גדול כמעט פי שניים מזה של מצרים. בקיצור, מאמציה של מצרים להתקבל לארגונים אשר חברוּת בהם נקבעה לפי קריטריונים כלכליים לא עלו יפה.

תמיכה בפלסטינים ומניעת התלקחות בסכסוכם עם ישראל

הסכסוך הערבי-ישראלי והצורך להגיע לפתרון הבעיה הפלסטינית עמדו בראש סדר עדיפויות של מצרים באזור. בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה (ספטמבר 2000) הקשרים בין מצרים לישראל עברו לשליטה מלאה של מנגנון המודיעין הכללי המצרי. קיומן של בעיות ביטחוניות והיעדר תהליך מדיני ממשי  תרמו להחלשת מעמדו של משרד החוץ בכל הנוגע בטיפול בנושא הפלסטיני-ישראלי. כאשר אבו אל-רייט התמנה לשר החוץ ב-2004 האינתיפאדה השנייה כבר הגיעה לסיומה. שר החוץ היה מעוניין כי הקשרים הנוגעים למנגנוני הביטחון של הפלסטיניים וישראל ימשיכו להישמר בידי המודיעין הכללי המצרי, ועם זאת היה  נחוש להחזיר לעצמו ולמשרד החוץ את האחריות על הקשרים הבילטראליים ועל חידוש המשא ומתן בין הצד הפלסטיני לישראלי.

אבו אל-רייט הרגיש ביחסו המסויג של מובארק כלפי יאסר  ערפאת מפאת עמדותיו של המנהיג הפלסטיני בעת חתימה על ההסכמים הכלכליים בין הפלסטינים לישראלים בשנת 1994. [המחבר מתבלבל. זעמו של מובארק כלפי ערפאת ניכר בעת החתימה על הסכם קהיר ב-4 במאי 1994 ("הסכם עזה ויריחו"), כאשר ערפאת ניסה להימנע בטקס פומבי לחתום על המפות המצורפות להסכם, ובכך בפגע במארחו, מובארק.] [בניגוד לישראל מאז דצמבר 2001, ולארה"ב מאז יוני 2002 –] מצרים המשיכה לראות בערפאת מנהיג הפלסטינים. כדי להביע תמיכתה של מצרים בערפאת והמשך קיום הקשרים עימו, בעת שהיה נצור במוקטעה ברמאללה [מאז 2002], יזם אבו אל-רייט ביקור משותף עם עומר סולימאן אצל ערפאת. מובארק הסכים לביקור.

[הביקור התקיים בתחילת ספטמבר 2004. לפי גרסת אבו אל-רייט, הביקור נערך לאחר ביקורו המשותף עם סולימאן בישראל בדצמבר 2004 – דבר שלא מתקבל על הדעת, כיוון שערפאת נפטר ב-11 בנובמבר 2004. בספר ישנן טעויות נוספות בתאריכים.]  הביקור יצא לפועל בהסכמתה של ישראל. ההנהגה הפלסטינית הביעה את תודתה העמוקה למצרים על התייצבותה לצדה. זמן קצר לאחר הביקור נפטר ערפאת, ומובארק הטיל על אבו אל-רייט וסולימאן לנסוע להלווייתו של המנהיג הפלסטיני ברמאללה. ההלוויה במוקטעה התאפיינה בכאוס, במהלכה אנשי הביטחון הפלסטינים ירו באוויר כדי להרחיק את ההמונים מלהגיע לגופת המנהיג. על אף הסכנה מהירי, אבו אל-רייט וסולימאן החליטו לצאת מההליקופטר בו הגיעו, כדי למלא את חובתם. לדעת אבו אל-רייט, ערפאת היה מנהיג נבון, שהתעקש והאמין בדרישות עמו, וידע לתמרן נגד אויביו וכמו כן עם ידידיו.

המדיניות המצרית ב-2004 כוונה להחזיר את שליטתה של הרשות הפלסטינית בכל הערים בגדה המערבית, כפי שהיה המצב לפני פרוץ האינתיפאדה בספטמבר 2000, ולחדש את המשא ומתן בין הפלסטינים לישראל. למען המטרות האלה, בנובמבר 2004, בשליחות הנשיא, יצא המחבר יחד עם עומר סולימאן לפגישה עם ראש הממשלה אריאל שרון וחברי ממשלתו, שהתקיימה [ב-1 בדצמבר]. למחבר כבר הזדמן להיפגש עם חברי ממשלה ישראלים בישראל ב-1978, 1997 ו-1999 כאשר הוא נלווה לשרים מצרים בביקורם בארץ. לדברי אבו אל-רייט, ב-1999 הוא נמנע ללחוץ את ידו של שרון, שר החוץ דאז, כיוון שידיו היו מגואלות בדמם של פלסטינים ומצרים. [לעומת זאת, בצילומים מהפגישה ב-2004 בין שרון לאבו אל-רייט  נראית לחיצת יד ביניהם.] בשיחות ב-2004 התלונן שרון על הברחות נשק ממצרים לרצועת עזה דרך מנהרות וביקש ממצרים למנוע זאת. סולימאן הציג את מאמצי מצרים בנדון, ועם זאת ציין כי לשם מניעת הברחות תזדקק מצרים להצבת כוחות נוספים בגבולה עם עזה. שרון דיבר על רצונו להיפרד מהפלסטינים, אך עדיין לא הציג תוכנית ברורה.

בתחילת 2005 התברר כי בכוונתו של שרון היה להוציא את כל הצבא הישראלי וההתנחלויות מרצועת עזה. כדי למנוע מישראל לנצל את נסיגתה מעזה לשיפור מעמדה בזירה הבינלאומית,  משרד החוץ המצרי מצא לנכון להדגיש כי היציאה הישראלית מעזה אין פירושה סיום הכיבוש הישראלי של השטח הזה, כיוון שישראל תמשיך לשלוט על שמי הרצועה ומימיה הטריטוריאליים. מצרים ניסתה להבהיר לרשות הפלסטינית את חשיבות שליטתה הביטחונית על גבולות הרצועה "ומניעת ניצולם למתקפות כלשהן נגד ישראל" שעלולות לגרום לתוצאות קשות. נראה היה כאילו הצד המצרי צפה את העתיד: הפלישה הישראלית לעזה בדצמבר 2008-ינואר 2009, בגלל ירי טילים מעזה.

עומר סולימאן נהג לומר לאבו אל-רייט כי הנסיגה הישראלית מרצועת עזה מהווה עבור הפלסטינים הזדמנות שאסור להשמיטה להוכיח לעולם כי הרשות הפלסטינית מסוגלת לא רק למנוע פעולות איבה כלשהן נגד ישראל, אלא גם לשקם את עזה כלכלית ולהפכה לדומה לסינגפור והונג קונג. הקהילה הבינלאומית  הייתה מוכנה להעניק לפלסטינים את כל הסיוע הכספי להגשמת מטרה זו. ואולם כבר כעבור ימים אחדים לאחר הנסיגה הישראלית התברר כי המגמה ברצועה הייתה שונה: החממות שבנו הישראלים ובהן גידלו ירקות ופירות באיכות יצוא הופקרו [נחרבו]. בעקבות ביצוע הנסיגה הישראלית מעזה  [הפינוי הושלם בספטמבר 2005], מובארק האמין כי ביכולתו של שרון לשכנע את עמו להגיע להסדר עם הפלסטינים. הוא יעץ לפלסטינים שלא יילחמו בו "כיוון שהוא בעל היכולת הגדולה ביותר להיענות לדרישותיהם".

לקראת הבחירות לפרלמנט של הרשות הפלסטינית שנערכו בינואר 2006, ביקש אבו אל-רייט ממומחים במשרדו להעריך את המצב, ואלה הביעו ספקות באפשרות שתנועת פתח תזכה בהן מול חמאס. ניצחונה של חמאס בבחירות גרם למשבר קשה אצל כל הצדדים (מלבד חמאס). זאת כיוון שחמאס לא הייתה מוכנה להכיר בישראל ולוותר על מדיניות התנגדות לכיבוש בכל האמצעים. אבו אל-רייט סבור כי על הנשיא הפלסטיני החדש (שלאחר מות ערפאת), אבו מאזן (מחמוד עבאס), היה לדרוש מחמאס להכיר ביוזמת השלום הערבית ובפתרון הסכסוך על בסיס שתי מדינות, לפני מתן אפשרות לארגון הזה להשתתף בבחירות.

לאחר שהקמת ממשלה של חמאס הפכה לעובדה מוגמרת, אבו אל-רייט טען כי יש לנהל דיאלוג עם חמאס, בהיותה חלק מהמרקם הפלסטיני, על מנת לעודדה לשנות את עמדותיה. הוא מתח ביקורת על האירופים והאמריקאים, אשר תמכו בבחירות דמוקרטיות וכעת לא קיבלו את תוצאותיהן, בסירובם לנהל שיחות עם חמאס. אבו אל-רייט נפגש עם שר החוץ מטעם חמאס, מחמוד א-זהאר, מספר פעמים בביקוריו בקהיר, וכמו כן עם ראש ממשלת פלסטין [מטעם חמאס] אסמאעיל הניה. שר החוץ המצרי ניסה לשכנע את עמיתו הפלסטיני מחמאס לקבל את יוזמת השלום הערבית ופתרון שתי המדינות, אך ללא הועיל. בדצמבר  2007 בפגישתו עם מנהיג חמאס חאלד משעל, במשרד החוץ הישן והרחק מהתקשורת, אבו אל-רייט העיר לו כי דיבוריו על שחרור יפו וחיפה לא יקדמו את הבעיה הפלסטינית, וכי הישראלים ימשיכו להתיישב באדמות הפלסטיניות, וכאשר הפלסטינים יתעוררו יראו כי "ההיסטוריה חלפה מעליהם".

במהלך 2006 ובשנים הבאות התנגדה מצרים לניסיונות גורמים ערביים, ובראש וראשונה קטאר וסוריה, להביא את קהיר להכריז על מעבר רפיח כמעבר מצרי-פלסטיני ולוותר על התחייבותה להסכם בין הרשות הפלסטינית לאירופה [מנובמבר 2005] שכלל הצבת משקיפים אירופים במעבר. שר החוץ המצרי התנגד נחרצות לכך בטענות, בין היתר, כי פתיחתו לרווחה של מעבר רפיח ישחרר את ישראל מאחריות על המצב בעזה ויטיל אחריות זו על מצרים. בעקביות לעמדה הזו התנגד המחבר בתוקף להצעות ישראליות בתקופת כהונתו להעביר את הרצועה לשלטונה של מצרים. גם הנשיא התנגד לכך נחרצות וראה בהצעות האלה ניסיונות להכניס את מצרים למלכודת. זאת ועוד. מצרים דחתה למעשה גם את הצעתו של אסמאעיל הניה [מנובמבר 2006?] להקים אזור תעשייה פלסטיני בתוך סיני המצרית, בו פועלים פלסטינים יעבדו ביום ויחזרו לעזה בערב. 

מובארק גילה התעניינות רבה בבעיה הפלסטינית, ואולם אבו אל-רייט  הבחין כבר בשלב מוקדם כי הנשיא מתרכז למעשה בשתי סוגיות: המצב הפנים פלסטיני, ומניעת התנגשויות בין ישראל לפלסטינים – במיוחד לנוכח השלכותיהן השליליות על מצרים בתחום הפנים והחוץ [כלומר, לחצים בזירת הפנים והחוץ על קהיר לנקוט בתמיכה פעילה בפלסטינים ואף להקפיא, לכל הפחות, את חוזה השלום עם ישראל]. הנשיא נהג להקשיב בעניין לרעיונות לקידום המשא ומתן לשלום בין הפלסטינים לישראל, אך לא בחן היטב את הפרטים. היעדר התעניינותו בפרטים נבעה, להערכתו של אבו אל-רייט, לא רק כיוון שהאזין לתוכניות שונות בתחום הזה כבר למעלה מ-35 שלא הניבו תוצאות. מובארק הגיע למסקנה כי ישראל לא תסכים לשלום עם הפלסטינים אלא בתנאים שלה: מדינה פלסטינית חסרת רציפות טריטוריאלית  הנתונה לגמרי תחת ההגמוניה של ישראל מבחינה כלכלית וביטחונית.

למרות חוסר אמונו של אבו אל-רייט ברצונה הכן של ישראל בשלום – עמדה עליה הוא מתח ביקורת קשה בעצרת הכללית של האו"ם ובכל פורום בינלאומי – הוא סבר כי על מצרים לפעול להגשמת מטרתה: "הקמת מדינה פלסטינית בעלת רציפות טריטוריאלית שלמה בִּשְכֵנוּת לישראל". במארס 2006 הציע המחבר לנשיא לצאת ביוזמה, דומה לזו של סאדאת: בעת ביקור בישראל מובארק יציע לישראל לסגת מהשטחים הפלסטיניים ולהסכים לקיום מדינה פלסטינית, בתמורה ליישום יוזמת השלום הערבית הכוללת הכרה בישראל ושלום עימה. הצעתו של אבו אל-רייט ציינה את חשיבות השתתפותם ביוזמה של מלך ירדן, מלך מרוקו, אבו מאזן ואמיר קטאר. הנשיא לא הסכים להצעה מפאת הסיכון בכישלון שבה.

בסוף יולי 2007, בשיחה טלפונית משרת החוץ האמריקאית קונדוליזה רייס, נמסר לו על כוונתו של הנשיא בוש לזמן ועידה בינלאומית בארה"ב שתביא לפתיחת משא ומתן רשמי  בין ישראל לפלסטינים. השרה הוסיפה כי מטרת הממשל להביא לפריצת דרך אמיתית במהלך 2008, לפני סיום תקופת כהונתו של הממשל בינואר 2009. משיחות שקיים אבו אל-רייט עם שרת החוץ ציפי לבני הוא התרשם כי עמדתה של רייס הייתה אופטימית, במיוחד לנוכח עמדתה של לבני בשאלת זכות השיבה של הפלסטינים. לדברי לבני, אלה יוכלו לשוב רק למדינה הפלסטינית, ולא לישראל. רייס לא הייתה מוכנה להיענות להצעה המצרית לפיה ארה"ב תגיש מסגרת מפורטת להסדר סופי, על בסיסה ינהלו הפלסטינים והישראלים משא ומתן למשך זמן מוגדר, כמו שנה. על אף הציפיות הנמוכות מהכינוס, הסכימו מצרים ומדינות ערב להשתתף בוועידת השלום בעיר אנאפוליס  (ארה"ב) בסוף נובמבר 2007, כדי שלא תיראנה כמנסות להכשילה. 

בוועידה ובהמשך תקופת שלטונו של בוש המשיכה ישראל להתחמק ממתן מחויבות ברורה ומפורטת לגבולות המדינה הפלסטינית. במהלך המשא ומתן הפלסטיני-ישראלי חשד המחבר בקיומם של הבנות ותיאום בין ארה"ב לישראל, אך לא דמיין כי מידת התיאום הייתה באותה מידה שנחשפה בזיכרונותיה של רייס. [טענה מוגזמת בלשון המעטה.]  אלה פורסמו ב-2011 וכללו שיחותיה עם ראשי הממשלה  אריאל שרון ואהוד אולמרט.

לחמאס זרמו כספים מאיראן, קטאר וגורמים נוספים, מעמדה של חמאס התחזק, והתנגשויות בינה לבין פתח, בהם פלסטינים הרגו איש את רעהו לראשונה בתולדות הסכסוך, הסתיימו בגירוש פתח מן הרצועה באמצע יוני 2007. על רקע האירועים האלה העבירה מצרים את משרדה הדיפלומאטי מעזה לרמאללה. לאחר השתלטותה של חמאס על הרצועה, ב-18 ביוני 2007 שלח אבו אל-רייט לנשיא ולראש המודיעין הצעה לאימוץ מדיניות כלפי המצב החדש ועיקריה: להמשיך לעזור לרצועה לספק את צרכיה הכלכליים; לא לנקוט בעמדה שתוביל לחלוקתה של הבעיה הפלסטינית לשני עמים – בעזה ובגדה המערבית; וכמו כן נקיטת אמצעים שימנעו יציאת תושבי עזה לשטחה של מצרים. עוד הציע להמשיך להפעיל את מעבר רפיח, תוך חיפוש אופן מתאים להפעלתו, לאחר שהמשקיפים האירופים עזבו אותו בעקבות כינון שלטון חמאס ברצועה. המדיניות שהציע המחבר כאילו ניבאה, לדבריו, את מה שעתיד היה להתרחש ב-2008 – ובעצם ניסתה למנוע זאת.

בפברואר 2008, בעידודה של חמאס, הרסו הפלסטינים את החומה על הגבול בין רצועת עזה למצרים והפרו את ריבונותה של מצרים: עשרות אלפי פלסטינים (לפי דוח של אונר"א מספרם נאמד ב-50,700) חצו את הגבול לתוך השטח המצרי והגיעו לערים המצריות. לאחר דיונים בהשתתפות הנשיא, הוחלט בצורה שקטה ובהדרגה להחזיר את הפלסטינים לרצועה. ביוזמת הנשיא נקטה מצרים בצעדים למנוע הישנותו של המצב הזה: חומת הבטון בגבול נבנתה מחדש בפרק זמן קצר והוחלט לגלות נחישות רבה יותר למניעת הריסתה. הנשיא הדגיש כי הוראות הפתיחה באש [נגד פלסטינים] הן באחריות משרד הביטחון, ולא תבוצענה אלא בידיעתו. אבו אל-רייט הזהיר כי מי שינסה להפר את הגבול עם מצרים ולשבור את החומה "נשבור את רגלו". הודעתו עוררה גל של רוגז כלפיו בתוך מצרים, ועל כך תמה המחבר, כיצד מעדיפים מצרים אינטרסים פלסטיניים על ביטחון אדמת ארצם. אבו אל-רייט דגל בהמשך הדיאלוג עם חמאס למניעת הרחבת השפעתה של איראן ברצועה.

הפעולה הישראלית בעזה [מבצע "עופרת יצוקה" , 27 בדצמבר 2008- 18 בינואר 2009]

ישראל, אשר הושפלה במלחמת לבנון ב-2006, שאפה להחזיר את כבודה ורצועת עזה נראתה לה הזירה המתאימה לכך. [ב-18] בדצמבר 2008 תנועת חמאס לא הסכימה להאריך את הסכם הרגיעה ל-6 חודשים, שהושג בינה לבין ישראל על ידי המודיעין המצרי. שר החוץ המצרי העריך כי אם חמאס "תמשיך לשגר טילים לעבר שטחיה של ישראל בנגב...וכמו כן פצצות מרגמה נגד הכפרים הקרובים  [לגבול] בישראל", המעשים האלה יאלצו את ממשלת אולמרט לנקוט בפעולה צבאית. זאת גם משיקולי בחירות כלליות בישראל שנקבעו למארס 2009.

כאשר ההפגזות מצד חמאס גברו במחצית השנייה של דצמבר, פעלה מצרים בשני מישורים למניעת ההסלמה: בערוץ הדיפלומטי ובערוץ המודיעיני בראשות עומר סולימאן. לבקשתו של מובארק, התקשר אבו אל-רייט לשרת החוץ הישראלית ציפי לבני והזמינה לקהיר לדון במצב. בפגישותיה בקהיר עם מובארק ואבו אל-רייט  ב-25 בדצמבר טענה לבני כי ישראל לא תוכל לשקוט על ירי עשרות טילים ביום לעברה והיא תגיב. הנשיא ביקש ממנה כי הצד הישראלי ירסן את עצמו ואמר כי מצרים תפעל להפסקת ההפגזות מצד חמאס. לאחר מסיבת העיתונאים שערכו אבו אל-רייט ולבני, בשובם לארמון הנשיאותי,  ייתכן כי מפאת המתח, לבני כמעט ונפלה על מדרגות הארמון, ואבו אל-רייט אחז בידה לבל תיפול על השיש. (למחרת, כאשר התפרסמה תמונה בה הוא אוחז בידה של לבני, אשתו טענה כלפיו כי התנהגותו תעורר זעם נגדו במצרים ומוטב היה שלבני תיפול.) [אולי גרסתו של אבו אל-רייט נועדה לתרץ תצלום בו הוא נראה אוחז בידה של לבני?] עומר סולימאן הזהיר את חמאס מפני פעולה ישראלית, בציינו כי ייתכן ומצרים תצליח למנוע אותה רק אם הצד הפלסטיני יפסיק את האש מייד. כמו כן התקשר סולימאן לעמיתו הסורי במטרה למנוע הידרדרות. הניסיונות האלה לא הניבו תוצאות. המחבר אינו מוציא מכלל אפשרות כי לסוריה ולאיראן הייתה יד בהסלמה.

בעקבות הפעולה הישראלית נגד עזה, שהחלה ב-27 בדצמבר 2008, מצרים לא נענתה ללחצים [לא נאמר ממי] לפתוח את מעבר רפיח לרווחה כדי שניתן יהיה להעביר דרכו נשק, ציוד ותחמושת לארגוני ההתנגדות, כיוון שמהלך כזה סָתַר לחלוטין את הסכם השלום בין מצרים לישראל. עם זאת, מצרים הגבירה את הסיוע הרפואי וההומניטארי לעזה. 

על רקע המלחמה בעזה, קטאר וסוריה פעלו לכינוס של פסגה ערבית: קריאה פומבית מצד קטאר בנדון פורסמה ב-31 בדצמבר. מובארק סבר כי ועידת הפסגה הזו נועדה להביך את מצרים. בתשובה להזמנה מצד אמיר קטאר להשתתף בפסגה, הנשיא שכנע אותו לפעול בשלב ראשון לכינוס ועידה של שרי חוץ ערבים, ואחר כך לפעול במשותף להעברת החלטה להפסקת אש במועצת הביטחון – קו פעולה שבוצע.  המשך מאמציה של קטאר לכנס ועידת פסגה הוכשלו בשיתוף פעולה בין מצרים לסעודיה. ב-4 בינואר  2009 יצא אבו אל-רייט לניו יורק ופעל, יחד עם שרים ערבים, לקבלת החלטה במועצת הביטחון שתקרא להפסקת אש וליציאת הכוחות הישראליים מרצועת עזה. בשיחתו עם שרת החוץ האמריקאית קונדוליזה רייס התברר לו כי היא לא תתנגד להצעה המוצעת, שאכן התקבלה ב-7 בינואר, אך בוצעה רק כעבור עשרה ימים.

ב-16 בינואר קיבל אבו אל-רייט מברק בדבר יוזמה של סרקוזי להגיע למצרים, בליווי בכירים אירופים אחרים, כדי ללחוץ על ישראל להסכים להחלטת הפסקת האש. מובארק הסכים מייד לרעיון, וכמו כן הוסכם בין אבו אל-רייט למובארק להרחיב את הצעתו של סרקוזי ולהפכה ל"פסגת הלחץ על ישראל" שתכלול ראשי מדינות חשובות נוספות באירופה.  יוזמתו של סרקוזי יצאה אל הפועל, וב-18 בינואר כונסה בשארם-א-שייח' ועידה שכללה את ראשי המדינות של צרפת, גרמניה, בריטניה, איטליה, ספרד [וצ'כיה – נשיאה תורנית של האיחוד האירופי שגילתה הבנה לפעילותה של ישראל בעזה] . מובארק הביע התנגדות להשתתפותו של ראש ממשלת תורכיה רג'פ טאיפ  ארדואן בפסגה, כיוון שהאשים את מצרים באחריות למצור על עזה. במקום זה הורה הנשיא לשלוח הזמנה לנשיא תורכיה עבדאללה גול, שלבסוף הסכים לבוא במקומו של ארדואן. כינוס הפסגה העלה את קרנה של מצרים, שהייתה נתונה בביקורת בלתי הוגנת במהלך הלחימה בעזה, במיוחד מתחנת הטלוויזיה של קטאר אל-ג'זירה.

[המחבר מתעלם מכך שישראל הסכימה להפסקת אש עוד לפני כינוסה של פסגת שארם-א-שייח'. ב-17 בינואר הכריז ראש הממשלה אהוד אולמרט על הפסקת אש ברצועת עזה שתיכנס לתוקף ב-18 בחודש בשעה 2:00. כעבור כ-10 שעות גם חמאס הכריזה על הפסקת אש. כללית, הפסגה אכן נועדה לקדם הפסקת אש, אך לא באופן של לחץ חד צדדי על ישראל. המחבר גם מתעלם מכך שלאחר תום הוועידה במצרים, ששת ראשי המדינות האירופים הגיעו לישראל, להביע סולידריות עימה.]

משפטן ודיפלומט מצרי בכיר, נביל אל-ערבי [מזכיר הליגה הערבית בשנים 2016-2011], הציע לאות מחאה על "פשעי ישראל" במלחמה נגד עזה להקפיא את חוזה השלום עימה. את הצעתו הזו הוא העביר לשר החוץ ולנשיא בנפרד, ושניהם בנפרד  דחו אותה מייד. לטענת אבו אל-רייט מהלך כזה היה מסב נזק כבד לקשריה של מצרים עם ארה"ב. בפגישה עם הילרי קלינטון  ב-12 בפברואר 2009 בוושינגטון, הזמין אבו אל-רייט את שרת החוץ להשתתף בוועידה לשיקום עזה (בעקבות ההרס שנגרם לרצועת עזה כתוצאה מ"הפלישה הישראלית") שתיערך בקהיר, וקלינטון נענתה בחיוב.

           *

במארס 2009 הוקמה ממשלה חדשה בישראל בראשות בנימין נתניהו בעל העמדות הנוקשות. הוא טען כי ממשלתו אינה מחויבת לאותה התקדמות שהושגה במשא ומתן עם הפלסטינים בסוף תקופת קודמו, אהוד אולמרט – ועל כן היה צורך להתחיל את המשא ומתן מחדש. אבו אל-רייט הודיע למובארק כי הוא לא יסכים לפגוש בשום פנים ואופן את שר החוץ הישראלי החדש בעל העמדות הקיצוניות נגד הפלסטינים [הכוונה לאביגדור ליברמן, אותו המחבר מקפיד לא להזכיר בשמו]. הנשיא גילה הבנה לסירובו של אבו אל-רייט לקיים קשר עם השר הישראלי ומינה שוב את סולימאן לטפל בקשרים המצריים-ישראלים. המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים נקלע לקשיים בין היתר מפאת דרישתה מהפלסטינים להכיר בה כמדינה יהודית – דרישה שנתמכה על ידי ארה"ב. אבו אל-רייט בשיחותיו עם שרת החוץ קלינטון – בדומה לבקשתו מקודמה רייס – ביקש שארה"ב תציג עמדה ברורה ושלמה ביחס להסדר הסופי. כמו כן אבו אל-רייט בשיחותיו עם האמריקאים טען בהתמדה כי פעילות הממשל שתביא לפתרון הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, תשלול מאיראן אמצעי להגברת המתיחות באזור. לעומתו, קלינטון טענה כי על שני הצדדים לנהל משא ומתן ביניהם, להגיע להצעות לפתרון, ובהמשך תגשר ארה"ב בין העמדות.  [אין התייחסות ללחצו של ממשל אובמה על ישראל להקפיא את הבנייה בהתנחלויות ועל כך שממשל זה היה פחות ידידותי לישראל בהשוואה לקודמו.]

מסקנתו של אבו אל-רייט היא כי אסור להותיר את נושא ההסדר במצב של קיפאון, כיוון שמצב זה מאפשר לישראל להמשיך להשתלט על אדמות הגדה המערבית. על אף קיומו של חוזה שלום בין מצרים לישראל, קשריה של מצרים עם ישראל ייקבעו על פי התקדמות בפתרון הבעיה הפלסטינית: התקדמות תביא לפיתוח הקשרים, בעוד קשיים והידרדרות ישתקפו גם ביחסים עם מצרים.

הזירה הערבית: מלחמת לבנון 2006 והיווצרותם של שני גושים

עיראק. מצרים נמנעה מלקיים קשר עם השלטון בעיראק "כתוצאה מנסיבות הכיבוש [האמריקאי מאז 2003] וחוסר רצוננו לאשר אותו". עם זאת, מצרים הותירה את נציגותה בבגדאד, לאור החשיבות שייחסה להחזרת הקשרים בין שתי המדינות בעתיד, וגם כדי לקבל מידע על ההתפתחויות בעיראק. ארה"ב ביקשה ממצרים לשלוח כוחות לארץ זו, כדי לסייע לאמריקאים. מבחינתה של מצרים, אופציה כזו לא הייתה קיימת בשום נסיבות, וקהיר הבהירה זאת לוושינגטון. אבל מצרים הסכימה לסייע לאמריקאים בנושא באמצעות ארגון ועידה בינלאומית על עיראק שהתכנסה בשארם א-שייח בנובמבר 2004. בוועידת שארם א-שייח ניסתה ארה"ב לפתוח בדיאלוג עם איראן בשאלת עיראק. על מנת לסייע לשבור את הקרח בין שרי החוץ של ארה"ב ואיראן, מצרים דאגה להושיבם בסמוך זה לזה ליד שולחן הדיונים – אך קולין פאוול נתקל בסרבנות מהצד האיראני.

ביולי 2005, שגריר מצרים בעיראק, אשר הגיע לארץ זו לפני ימים אחדים, נחטף על ידי "קבוצה עיראקית" [מדובר בארגון המסונף לאל-קאעידה] שטענה כי עשתה זאת במחאה על הצבת שגריר מצד קהיר בבגדאד. השגריר החטוף היה אִיהֵאבּ (Ihab) א-שריף[1], איש משרד החוץ שהתמחה במזרח הערבי והגיע לבגדאד כדי להחליף את קודמו שהוצא לגמלאות. המחבר ועומר סולימאן הסכימו  לקבל את הצעתה של ארה"ב: כוחותיה יבצעו פעולה צבאית מהירה לחילוץ איהאב א-שריף.  לאחר ליל שימורים, מסר עומר סולימאן לאבו אל-רייט כי האמריקאים אִכזבו או המידע שלהם על מיקומו של החטוף לא היה מדויק, ולמחרת נרצח השגריר.

למרות הצער העמוק על אובדן השגריר – כדי להתמודד מול פעילותה של איראן בעיראק וגם לשמור על האינטרסים המצריים בה, החלה קהיר לשקם את נוכחותה בעיראק בשקט ובזהירות. שבועות אחדים לאחר רצח השגריר הצליח אבו אל-רייט לשכנע את מובארק לארח בקהיר, בתיאום עם הליגה הערבית, ועידה של העדות העיראקיות, בהשתתפות הנשיא המצרי. הוועידה התכנסה ואימצה מסמך פיוס, שלא בוצע. כמו כן הסכים  הנשיא להכשיר במצרים  עיראקים במוסדות לימוד בתחומי הצבא, המודיעין, הדיפלומטיה  ומִנהל השלטון.

הרעה במצבה הצבאי של ארה"ב בעיראק שניכרה ב-2006, שוב הביאה לבקשתה ממצרים לשלוח כוחות לעיראק. מצרים דחתה הצעה זו, וגם הצעה אמריקאית אחרת לשלוח כוחות אסלאמיים וערביים (בהם של פקיסטן, מצרים ומדינות המפרץ) לעיראק.  אבו אל-רייט הצליח לשכנע את מובארק בחשיבות שובה של מצרים לעיראק, במיוחד לנוכח האפשרות שתיווצר לחברוֹת מצריות להשתתף בשיקומה. בשנים הבאות ערך אבו אל-רייט ביקורים אחדים בעיראק – בבגדאד, ובסולימניה וארביל שבאזור הכורדי. הביקורים האלה היו כרוכים בסיכון חיים, ועל כן הוכנו בחשאי והיו קצרים. במקביל שגריר מצרי חזר לתפקד בבגדאד, ומצרים פעלה להרחיב את פעילותה בעיראק בתחומי המסחר והבנייה, וכמו כן לעַניין את העיראקים ביכולתן של חברות הנפט והגז המצריות לסייע לעיראק.

סוריה. מצרים יידעה את הסורים, בהסתמך על מידע ממשלחתה באו"ם, על מאמציהן של צרפת וארה"ב להעביר החלטה במועצת הביטחון בשאלת לבנון המכוונת נגד דמשק. זו הייתה החלטת 1559 שהתקבלה ב-2 בספטמבר 2004 [קראה לנסיגת "כוחות זרים", קרי סוריים, משטחה של לבנון ולפירוק כל המיליציות, קרי חיזבאללה, מנשקן.]. ב-2004 מובארק בשיחתו עם בשאר אסד בדמשק, בסגנון סימפטי הציע לו לפעול לביצוע החלטה זו. בספטמבר נפגש אבו אל-רייט עם ראש ממשלת לבנון, רפיק אל-חרירי, "אשר מטבע הדברים תמך בכל דרישות ההחלטה 1559". חרירי מתח ביקורת חריפה על סוריה, אך רצה לשמור על יחסי עבודה עימה. ראש הממשלה הלבנוני חש בידידות עמוקה מצד מובארק כלפיו ונהג לעדכנו על המצב בלבנון.

חרירי  נרצח ב-14 בפברואר  2005, בעת שאבו אל-רייט היה בביקור רשמי בוושינגטון. על רקע זה, דקות ספורות לפני פגישתו עם שרת החוץ האמריקאית קונדוליזה רייס ב-15 בחודש, הוא קיבל שיחת טלפון משר החוץ הסורי פארוק א-שרע. השר הסורי ביקש מעמיתו המצרי להעביר מסר לאמריקאים לפיו לסוריה אין קשר להתנקשות בחרירי – בקשה אותה מילאה השר. (מצרים הרשמית נמנעה מלהאשים את סוריה ברצח חרירי וטענה כי הדבר לא הוכח.) לאחר שובו מוושינגטון, נפגש אבו אל-רייט עם שר החוץ הסורי שהגיע לשם כך למצרים. עצתו של אבו אל-רייט לעמיתו הייתה להיענות להחלטת 1559, כיוון שרצח חרירי ומעבר לוחמים דרך שטחה של סוריה לעיראק עלולים לשמש הצדקה למתקפה [צבאית] נגד סוריה מצד ארה"ב. בהמשך, הציעה מצרים לסוריה להרחיק בכירים אחדים בממשל שלה אותם האשימו האמריקאים בהתערבות בעיראק ובלבנון. בשיחה עם אסד ב-2005 מובארק נקב בשם אחד האישים האלה והוא פארוק א-שרע. אסד השיב כי אינו מוכן לפטרו לאור נאמנותו הרבה לאביו ולו. עם זאת, דמשק קיבלה חלק מעצותיה של קהיר, בהן הגברת השליטה בגבול הסורי-עיראקי למניעת הסתננות. האינטרס של מצרים היה למנוע התערבות צבאית אמריקאית בסוריה, שתביא לנפילתה [כגורם צבאי], בדומה למצבה של עיראק, ולחיזוק מעמדה של ישראל ככוח מכריע במזרח הערבי.

[מלחמת לבנון השנייה] קהיר "עקבה מקרוב אחר יחסיה של איראן עם... ארגון חיזבאללה הלבנוני בעל הקשרים ההדוקים עם האיראנים והסורים". ב-12 ביולי 2006 הודיעה ישראל ש"התרחשה פעולה צבאית נגד כוחותיה בתוך שטחה של ישראל" שגרמה להרג חיילים אחדים ולשני נעדרים. ישראל האשימה את חיזבאללה בביצוע פעולה זו. כעבור זמן קצר התקשר  מובארק טלפונית לאבו אל-רייט והביע דאגה ממצבה של סוריה לנוכח אפשרות של פעולה ישראלית נגדה. הנשיא ביקש מהשר לצאת במהירות לדמשק, להיפגש עם בשאר אסד "ולהזהירו מליפול במלכודת שטמנה לו ישראל". אבו אל-רייט התקשר לעמיתו הסורי, וליד מועלם,  שתוך דקות אחדות חזר עם תשובתו: הנשיא יקבל אותך מייד עם הגעתך – כפי שאכן קרה. האינטרס הבסיסי של מצרים היה להביא לסיום התקרית או לפחות למנוע הרחבתה, ובמיוחד את היגררותה של סוריה למלחמה – דבר שיגביר את הלחצים על מצרים [במישור הכלל ערבי ובאמצעות דעת הקהל בתחומה] לנקוט בצעדים חריפים נגד ישראל.

בפגישה עם אסד, נוסף להעברת המסר של מובארק, ביקש אבו אל-רייט  מבן שיחו להתערב במהירות לריסון חיזבאללה וגם שדמשק "תפעל למען שחרור שני החיילים הישראלים הנעדרים".  אסד הבטיח כי סוריה תיצור קשר עם מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, ותבקש ממנו לפעול להרגעת המצב. אבו אל-רייט הבטיח מצדו להתקשר לישראלים ולשרת החוץ של ארה"ב קונדוליזה רייס במטרה לפעול לריסון תגובתה של ישראל. מפגישתו עם אסד התרשם שר החוץ המצרי כי הנשיא הופתע מהתקרית הצבאית והיא לא הייתה נוחה לו. יתרה מזו, וליד מועלם אמר באוזני אסד כי הוא אינו מוציא מכלל אפשרות כי לאיראן הייתה יד בתקיפה של חיזבאללה נגד ישראל – וזו הייתה גם הערכתו של אבו אל-רייט.

בשובו מסוריה התקשר אבו אל-רייט לשרת החוץ הישראלית, ציפי לבני, ומסר לה כי בהסתמך על ביקורו בדמשק סוריה תפעל להביא להרגעה וכי מצרים מעוניינת למנוע התפוצצות המצב. לבני השיבה כי ישראל לא תבליג על הפרובוקציה וכי וישראל תנחית מהלומות כואבות על חיזבאללה. בשיחתו עם קונדוליזה רייס התברר לו כי היא מגלה הבנה לפעולה הצבאית הישראלית ואינה רוצה לעצרה. התרשמותו הייתה כי וושינגטון רואה בחיזבאללה שלוחה של איראן ולכן מעוניינת בהבסתו של הארגון הזה. הערכתו של אבו אל-רייט הייתה כי ישראל לא תוכל להגשים את מטרותיה בלחימה. זו הייתה גם הערכתו של מובארק שטען כי לצבא סדיר אין אפשרות לנצח במלחמה ארגון גרילה.

בוועידה דחופה של שרי החוץ הערבים שהתכנסה ב-15 ביולי, ביקשה מצרים לגנות את הפעולה הצבאית של ישראל וכמו כן את הפגיעה באזרחים משני הצדדים, ולפנות למועצת הביטחון כדי שזו תתערב מייד ותפעל להשגת הפסקת אש. נוסף להפסקת האש, תבעה מצרים נסיגה מיידית של הכוחות הישראליים משטחה של לבנון וחילופי שבויים בין לבנון לישראל; וכמו כן הגדלת כוח האו"ם (יוניפי"ל) לשמירה על השלום שהיה מוצב על אדמת לבנון מאז 1978, והתייצבות הצבא הלבנוני על הגבול עם ישראל. מצרים התנגדה למשלוח כוח גדול של מדינות המערב ללבנון, שיפעל לא במסגרת האו"ם. בעקבות ביקורו של שר החוץ האיראני בביירות, שנועד ליצור רושם כאילו איראן היא התומכת היחידה בלבנון ולא אחיותיה הערביות של לבנון, הסכים מובארק להיענות לבקשותיו החוזרות של אבו אל-רייט לצאת ללבנון כדי להביע סולידאריות עִמה.

ב-2 באוגוסט יצא שר החוץ המצרי לבדו בטיסה לביירות, כאשר לפני כן יידעה מצרים את ישראל וארה"ב עליה, כיוון שישראל אסרה על טיסות בשמי לבנון. בלבנון, בפגישתו עם הנשיא אמיל לחוד וראש הממשלה פואד סניורה, מלבד בצורך לפעול להפסקת אש, הוסכם כי יש להסתפק בהגדלת כוחות האו"ם הנמצאים על אדמת לבנון והרחבת משימותיהם, ולא לכונן כוח בינלאומי חדש. אבו אל-רייט הצהיר כי את ביצוע החלטת 1559, כולל פירוק חיזבאללה מנשקו, יש להשאיר ללבנונים. הוא גם נפגש עם יושב ראש הפרלמנט הלבנוני נביה ברי. אבו אל-רייט היה שר החוץ הערבי הראשון שביקר בלבנון לאחר פרוץ המלחמה וביקורו זכה להערכה רבה בארץ זו. בהמשך להצעה הסעודית לקיים ועידה של מועצת הליגה הערבית בביירות, הציע אבו אל-רייט  כי כל השרים יגיעו לביירות במטוס C-130 השייך לחיל האוויר המצרי. ב-4 באוגוסט התכנסו השרים הערבים בקהיר ליציאה לביירות במטוס כזה, ושוב נמסרה על כך הודעה לישראלים ולאמריקאים. ואולם שר החוץ הקטארי המריא לביירות בנפרד במטוס אחר, ותחנת אל-ג'זירה  הקטארית הסיתה נגד מצרים בתקופת המלחמה. במהלך המלחמה לא הצליחה ישראל להרוס את היכולות הצבאיות של חיזבאללה. עם זאת הושגה החלטת מועצת הביטחון 1701  מ-11   באוגוסט  2006 שקראה להרחיק את החמושים של חיזבאללה מגבולה הצפוני של ישראל, באסרה על הימצאותם דרומית לנהר הליטאני.

התפלגות לשני גושים. בעקבות המלחמה, תקף הנשיא אסד באופן עקיף את מנהיגי ערב הסעודית ומצרים על שלא תמכו בחיזבאללה. דקות ספורות לאחר דבריו של אסד התקשר מובארק לאבו אל-רייט, הביע השתוממות על מילותיו של אסד, ומאז נוצרו קשיים ביחסים בין מצרים וסוריה, שלא תוקנו עד לסוף שלטונו של מובארק בפברואר 2011. כאשר כוחות אמריקאיים מיוחדים, במסגרת דיכוי המרד בעיראק, פעלו בתוך שטחה של סוריה על גבולה עם עיראק, וישראל הפציצה את המתקן הגרעיני הסורי [בספטמבר 2007], העביר נשיא תימן  לנשיא מצרים בקשה מהנשיא הסורי בדבר חשיבות חידוש הקשרים בין דמשק לקהיר, אבל מובארק לא נלהב להיענות להצעה.

אחת הסיבות בגללן נמנע מובארק להתפייס עם אסד הייתה חוסר רצונו לפגוע בקשריו עם ערב הסעודית, אשר מאסה במדיניותה של דמשק. למובארק היו יחסים אישיים חמים עם מנהיגי ערב הסעודית ומדינות המפרץ. מצרים לא היססה לבקש סיוע ממדינות העשירות בנפט – בצורה שהביכה את שר החוץ. הבקשה הייתה נעשית על ידי מובארק או בשמו על ידי בכירים בממשלו. לדוגמה, כאשר מעבורת מצרית טבעה בים האדום, מובארק היה נחפז לבקש מהסעודים מימון עבור רכישת מעבורות חדשות. נושא חשוב בכל הפגישות בין הנשיא המצרי למלך הסעודי היה התפשטותה של איראן.  בהקשר הזה, בסוף העשור של הראשון של המאה ה-21 התקיימו פגישות תקופתיות בין מדינות המפרץ לבין ירדן, מצרים וארצות הברית. בנושא האיראני, מצרים וסעודיה הגיעו להסכמה כי העימות לא יהיה האופציה היחידה במדיניות כלפיה, וכי יש להמשיך בדיאלוג ודיונים עימה. באזור הסתמנו שני גושים: האחד כלל את איראן, סוריה, חיזבאללה, חמאס וקטאר, ומנגד הציר מצרים, סעודיה, איחוד האמירויות וירדן.

המתח בין סוריה וסעודיה נסב במידה רבה סביב המצב בלבנון. אבו אל-רייט היה מעוניין לשמור על האינטרסים של מצרים בלבנון ולא החמיץ הזדמנות לבקר בביירות ולשמור על קשרים עם העדה הסונית. במקביל, המודיעין הכללי המשיך לקיים קשר עם חיזבאללה. כמו כן, מצרים לא שיתפה פעולה עם בית הדין הבינלאומי בשאלת רצח חרירי, כדי לא להביא לקרע גמור בקשרים עם סוריה. מובארק לא השתתף בפסגה הערבית בדמשק במארס 2008 ולא מינה במקומו את שר החוץ לעמוד בראש המשלחת כי אם שר אחר [זוטר], כדי לא להרגיז את הסעודים, אשר הסתפקו בייצוג בפסגה באמצעות שגרירם הקבוע בליגה הערבית. במאי 2008 החריפו היחסים בין מצרים לסוריה, בעקבות פעילות חיזבאללה להשתלט על לבנון. מצרים תבעה הפסקת אש ונסיגת אנשי חיזבאללה ממקומות אליהם נכנסו. ואולם, בהסכם בחסותה של  קטאר השיגו חיזבאללה וסוריה את כל מבוקשם.

בפברואר 2009 נערכה פסגה כלכלית של מדינות ערב בכוויית, במהלכה באופן מפתיע הציע מלך סעודיה, עבדאללה בן עבד-אל-עזיז, להתפייס עם סוריה ולשכוח את חילוקי הדעות, לנוכח המתקפה הישראלית נגד עזה [מבצע "עופרת יצוקה" דצמבר 2008-ינואר 2009]. מובארק נפגע מהיוזמה הסעודית שנעשתה ללא תיאום איתו, ואולם על אף רוגזו הסכים ליטול חלק בפסגה מרובעת בריאד בהשתתפותם של נשיא סוריה, מלך סעודיה ואמיר כוויית.  הפסגה לא הביאה לשיפור משמעותי בקשרים בין נשיאי מצרים וסוריה. במארס 2009 לא השתתפה מצרים בפסגה הערבית בקטאר, כיוון שרשת אל-ג'זירה תקפה את מדיניותה של מצרים ביחס לפעולה הישראלית בעזה.

בעקבות ניתוח גדול שעבר מובארק בפברואר 2010, אסד, בצעד לפיוס, ביקש רשות מהמצרים לבקרו במארס. הצד המצרי בתחילה הציע לדחות את מועד הביקור כדי לאפשר לנשיא להתאושש, ואחר כך הציע מועד מדויק בו נקבעו היום והשעה – דבר שפורש על ידי הסורים כפגיעה בכבודם והביקור לא יצא לפועל. כך נותרו הקשרים בין שתי המדינות במצב ירוד עד לסיום שלטונו של מובארק. עמדתו של אבו אל-רייט כלפי סוריה הייתה פייסנית בהשוואה למובארק. על אף קיומן של סיבות אובייקטיביות לקשיים ביחסים בין מצרים לסוריה, כמו הבדלי הגישות ביניהן כלפי איראן, הרי גם לגורם האישי – יחסו של מובארק לאסד – הייתה השפעה בנדון.

מובארק ייחס חשיבות רבה מאוד לקשרים עם לוב בתור מדינה שכנה, מקור פוטנציאלי להשקעות במצרים ומקור פרנסה לעובדים מצרים בתחומה [מספרם הוערך בשני מיליון]. בהתאם לשיקולים האלה,  מצרים נהגה להבליג על מתקפות מצד השליט הלובי, מועמר קדאפי, כלפי מדיניותה של ערב הסעודית ואף כלפי מדיניותה של מצרים.

מתיחות טיפשית ומיותרת, לדעת אבו אל-רייט,  נוצרה ביחסים בין מצרים לאלג'יריה על רקע ההתמודדות על הייצוג במשחקי אליפות העולם בכדורגל בדרום אפריקה ב-2010. ב-2009 בקהיר אוהדים מצרים רגמו ב"חומרים קשים" אוטובוס של הנבחרת האלג'ירית ופצעו שחקנים אחדים. קהיר "באופן מוזר" הכחישה את אחריותה לאירוע וטענה כי "השחקנים פצעו את עצמם". הנשיא האמין לגרסה הזו ודבק בה, על אף ניסיונו של שר החוץ לומר לו את האמת. משחק שלישי ומכריע בין הקבוצות של שתי המדינות שנערך בחרטום [בו ניצחה אלג'יריה] דרדר עוד יותר את הקשרים בין קהיר לאלג'יר. אבו אל-רייט עודד את מובארק לנסוע לאלג'יריה בהזדמנות הראשונה שתיווצר כדי להתגבר על המשבר, והזדמנות כזו אכן נקרתה בדרכו כאשר מת אחיו של הנשיא האלג'ירי עבד אל-עזיז בוטפליקה. מובארק יצא לביקור קצר [ביולי 2010] לנחם את הנשיא, הוא זכה לקבלת פנים מצד המדינה, אך לא העם האלג'ירי. 

הקו הבסיסי של אבו אל-רייט היה לשמור על קשרים טובים עם כל מדינה ערבית. המקרה היחיד יוצא הדופן נגע לקטאר, אשר שאפה לפגוע בתפקידה של מצרים במישור הערבי, דבר "שלא ניתן להרשותו בנסיבות כלשהן". בוועידת הפסגה הערבית בלוב שנערכה במארס 2010 נציגי קטאר ואלג'יריה הציעו להחיל רוטציה בתפקיד מזכיר כללי של הליגה הערבית, שלא יישמר כמונופול מצרי – הצעה שלא מומשה.  

הקשרים עם תורכיה ואיראן וסוגיית הגרעין במזרח התיכון

העיקרון המנחה בו דגל אבו אל-רייט היה כי נגד הפלישות הנוצריות- אירופיות לארצות ערב מאז ימי הצלבנים, יש להקים ברית אסלאמית בה תחבור מצרים לאיראן ותורכיה – ברית שגם תאזן את ישראל וקשריה עם העולם המערבי. ברית כזו נראתה בעיני המחבר חשובה במיוחד בעקבות התמוטטותה של בריה"מ ב-1991, שהביאה להיעדר כוח מאזן למגמות האמריקאיות באזור. אבל ב-1979, בעקבות המהפכה האסלאמית באיראן והסכם השלום בין מצרים לישראל, נוצרו ניגודי אינטרסים בין קהיר לטהראן. זאת ועוד. הקשרים הדיפלומטיים בין מצרים לאיראן נותקו ב-1980, לאחר אירוח השאה הגולה במצרים [מתן מקלט לשאה]. אשר לתורכיה, לה היו קשרים עם העולם המערבי והיא הייתה חברה בברית נאט"ו.

"המגמות האסלאמיות של המפלגה השולטת בתורכיה" [החל מ-2003] הביאו לשינוי בקשרים המסורתיים בין תורכיה לישראל, תורכיה החלה לתמוך בדרישות הפלסטינים, ועמדתה זו התקבלה בשביעות רצון אצל הערבים. כמו כן, הצלחת הכלכלה התורכית הגבירה את קשרי המסחר בין תורכיה לארצות ערב. מובארק דגל בנקיטת עמדה זהירה ביחס לפיתוח הקשרים עם תורכיה, ואולם אבו אל-רייט הצליח בהדרגה להסיר את התנגדותו לכך והקשרים הכלכליים בין שתי המדינות התרחבו. נושא תיחום הגבולות הימיים לחיפושי גז בים התיכון, העיב רק זמנית – לדברי אבו אל-רייט –  על היחסים בין קהיר לאנקרה בסביבות 2007, בהקשר להסכם שהושג בין מיניסטריון הנפט המצרי לקפריסין. ההסכם אִפשר לחברה מצרית לערוך קידוחים "במים העמוקים בין מצרים לקפריסין". [תורכיה, אשר סיפחה למעשה חלק מקפריסין, אינה מכירה בבעלות הבלעדית של מדינת קפריסין על אוצרות הים בשטחים הימיים שלה, שטחים שנקבעו בהתאם לגבולות עליהם הוסכם בין קפריסין למצרים ב-2003, ובהמשך בין קפריסין  למדינות נוספות.]

הפעולה הישראלית נגד עזה בדצמבר 2008-ינואר 2009 עוררה זעמו של ראש ממשלת תורכיה, רג'פ טאיפ ארדואן, על ישראל –  אלא שארדואן החל למתוח ביקורת גם על מצרים באותו הנושא. כתוצאה מכך, מאז ועד לסיום שלטונו של מובארק היה לו יחס שלילי כלפי ארדואן. אבו אל-רייט מביע את צערו על כי רגשות אישיים פגעו בהרחבת הקשרים בין קהיר לאנקרה. זאת במיוחד לנוכח העובדה כי המודל התורכי של כלכלה משגשגת ועמדתה השלילית של אנקרה כלפי ישראל עוררו הערכה רבה בקרב הערבים, בהם המצרים. תורכיה גם גילתה אי שביעות רצון כלפי קשריה של איראן עם מדינות האזור ותוכניתה הגרעינית [אינו מדויק].

מאז מינויו לשר החוץ ב-2004 שאף אבו אל-רייט להביא לשיפור ביחסים עם איראן, ועם זאת היו שיקולים כבדי משקל שחייבו לפעול בתחום הזה בזהירות. החשיבות הרבה שייחסה מצרים לקשריה עם מדינות המפרץ הערביות ובעיותיהן עם איראן, אילצו את מצרים לפעול במשנה זהירות בשאלת פיתוח הקשרים עם איראן. כמו כן הערכות המודיעין המצרי ביחס לפעילותה החתרנית של איראן נגד המשטר במצרים, ועמדתו השלילית של מובארק ביחס לאיראן גם כן מנעו שיפור בקשרים. 

ב-2005 הגיע אל אבו אל-רייט מסר מעמיתו האיראני לפיו ארצו מוכנה לדון בהסגרת "גורמים מצריים קיצוניים", בבעיית שלט הזיכרון של אסלאמבולי [רוצחו של הנשיא סאדאת] על אחד הבניינים בטהראן והרחוב על שמו בטהראן. יש לציין כי מצרים דרשה הסרת השלט  הזה ושינוי שמו של הרחוב. באותה השנה הציע שר החוץ האיראני, בשלב הראשון, לפתח את הקשרים בתחומי התרבות והתיירות. מובארק דחה את ההצעות האיראניות, ובהצעת פיתוח התיירות ראה כוונה איראנית להחדיר אלפי שיעים למצרים. בדצמבר 2005 נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, היה מוכן להיפגש עם מובארק בפסגת המדינות האסלאמיות שנערכה בג'דה (ערב הסעודית), במטרה ליישב את חילוקי הדעות. אבל מובארק החליט לשלוח לפסגה את אבו אל-רייט, בעוד בעצמו הגיע לפסגה לקראת סיומה, כמחווה לסעודים.

המלחמה בין ישראל לחיזבאללה ב-2006, שהביאה להרעה ביחסים בין איראן למדינות המפרץ הערביות, התגברות מעורבותה של איראן בשאלה הפלסטינית באמצעות ארגון חמאס בעזה – פגעו עוד יותר ברצונה של מצרים לשפר קשרים עם איראן. אף על פי כן, איראן המשיכה במאמציה להטיב את קשריה עם מצרים ב-2008-2007. בכירים במשטר האיראני ביקרו בקהיר בשנים האלה, בהם יושב ראש הפרלמנט האיראני, עלי לאריג'אני, אשר התקבל על ידי מובארק. האיראנים הציעו לקיים פגישת פסגה משושלת מצרית-סעודית-איראנית ליישוב חילוקי הדעות, ואולם מובארק לא נענה להצעה – אם בכלל הייתה רצינית – מפאת התנגדותו של מלך סעודיה. אבו אל-רייט שלח מזכר אל מובארק באמצעותו ניסה להשפיע על הנשיא לגלות פתיחות כלפי פיתוח הקשרים עם איראן. מקורות בנאט"ו מסרו למצרים על תוכניות איראניות להעביר נשק במכולות דרך תעלת סואץ לחיזבאללה. מצרים עקבה אחר התוכניות האלה אך לא עצרה אותן – מלבד הברחות הנשק האיראניות  לתוך שטחה, בין אם בסיני או דרך סודאן.

מצרים התנגדה לאמות המידה הכפולות לפיהן נהג המערב, ובמיוחד ארה"ב, ביחס לתוכנית הגרעין של איראן וזו של ישראל, וטענה כי בשתי הסוגיות יש לטפל באותו האופן. אבו אל-רייט מנע בתוקף ניסיונותיה של ארה"ב להשמיט את שמה של ישראל מסדר היום של ועידות בינלאומיות שעסקו בפירוק הנשק האטומי. לפי אבו אל-רייט, מובארק  היה משוכנע כי ישראל תתקוף את איראן, אם תהיה בטוחה ביכולתה של טהראן לבנות פצצה גרעינית. כאשר שר החוץ הציג עמדה מנוגדת, בציינו את הקושי הגיאוגרפי של ישראל להגיע לאיראן, ובהתחשב כי המרחב האווירי של עיראק נשלט בידי ארה"ב, טען הנשיא כי ישראל תנסה להשתמש במרחב האווירי של אזרבייג'ן.  אבו אל-רייט שלל גם את האפשרות הזו לנוכח התנגדותה הנחרצת של רוסיה לפעולה צבאית נגד איראן. האינטרסים של מצרים חייבו להמשיך להתנגד לתקיפה נגד איראן, שתגרום להחרפת המתיחות בין האסלאם לעולם המערבי. לדעת השר, הפתרון לסוגיית הגרעין האיראני הוא להשיג הסכם בין הקהילה הבינלאומית לטהראן שיאפשר לאיראנים להשתמש באנרגיה הגרעינית לצרכי שלום, כולל העשרת אורניום מבוקרת בקפידה. כדי שתוכנית זו תוכל לצאת אל הפועל – במקביל,  על הקהילה הבינלאומית ובראש וראשונה על ארה"ב לאלץ את ישראל להצטרף לאמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני ולפרק את יכולותיה הגרעיניות.

"במשך עשרות שנים עמדה מצרים בנחישות על זכותה ליהנות מכל האפשרויות של מעגל הדלק הגרעיני בשלמותו [הכוונה בין היתר לזכות להעשיר אורניום בעצמה]...ולא חתמה על אף פרוטוקול גרעיני עם מדינות הגרעין המתקדמות אלא אם כן הוא כלל פסקאות בדבר הזכות הזו". מצרים הדגישה כי אין לה תוכנית גרעינית צבאית או תוכנית לייצור אורניום ברמה גבוהה, ועם זאת סירבה לחתום על "הפרוטוקול הנוסף" של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית [המקנה לסוכנות אפשרויות נרחבות יותר לבדוק עמידה בהסכם למניעת הפצת נשק גרעיני]. את חתימתה על "הפרוטוקול הנוסף" קשרה מצרים להצטרפותה של ישראל לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. תנאי זה עמד גם מאחורי סירובה של מצרים לחתום על אמנות בינלאומיות האוסרות ייצור נשק ביולוגי, כימי או ביצוע ניסויים גרעיניים.

ביוני 2010 לא נענתה מצרים לבקשתו של יושב ראש הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, יוקיה אמאנו, להטיל סנקציות כלכליות על איראן מפאת מימד צבאי בתוכניתה הגרעינית. מצרים טענה כי הדרך העדיפה לטפל בנושא האיראני היא ויתור על האופציה הצבאית הגרעינית מצד כל מדינות האזור ובראש וראשונה ישראל. עמדה זו הנוחה לאיראן נקטה מצרים דווקא בתקופה בה חלה הרעה בקשריה עם המשטר האיראני, מפאת הגברת מדיניות העימות של טהראן כלפי איחוד האמירויות הערביות ובחריין. בשנים 2010-2009  האמירויות היו מעוניינות בהפגנה מדי פעם של נוכחות צבאית מצרית בקרבתן כביטוי לתמיכה בהן. אבו אל-רייט העביר את בקשתן למובארק, אך זה פעל לפי דוֹגמה מצרית ישנה בדבר אי משלוח כוחות לאזורי סכסוך פוטנציאליים [ייתכן בהשפעת התערבותה הכושלת של מצרים במלחמה בתימן באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20.]

הקשרים עם סודאן, פרישת דרום סודאן ובעיית דארפור

בסודאן ראה מובארק את מדינת התְאוֹם של מצרים בעמק הנילוס, הקשורה הדוקות במצרים, ועל כן ייחס לקשרים איתה חשיבות רבה. עמדתו העקבית של מובארק הייתה כי האינטרס המצרי מחייב לשמור על יציבותה של סודאן ושלמותה הטריטוריאלית, כיוון שהחלשת השלטון המרכזי בסודאן תביא לאיום על יציבות ארץ זו, וכתוצאה מכך לפגיעה בביטחון הלאומי של מצרים. העיקרון הזה, אשר לו היה שותף אבו אל-רייט, הִנחה אותו בפעילותו בנושא הסודאני. בניגוד לאינטרס הבסיסי של מצרים לשמור על אחדותה של סודאן, המטרה המרכזית של ארה"ב והמערב הייתה תמיד להביא לחלוקתה של סודאן.

בינואר 2005 השתתף שר החוץ כעֵד להסכם השלום שנחתם בעיר נאיוואשה (Naivasha) שבקניה בין השלטון המרכזי של סודאן (שבבירה חרטום) לבין התנועה העממית בדרום סודאן, לאחר מלחמת אזרחים שנמשכה למעלה מעשרים שנה. בהתאם להסכם נקבעה תקופת מעבר של שש שנים במהלכה יתקיים שיתוף פעולה בשלטון  בין הצפון לדרום –  מנהיג הדרום ג'ון גראנג מונה לסגן ראשון של נשיא סודאן  –  והדרום יוכל לנהל את ענייניו בעצמו בשלמות. עוד נקבע כי לאחר שש שנים (בינואר 2011) ייערך משאל עם בדרום בו יוכלו תושביו להחליט האם ברצונם בהמשך קיום המדינה הפדראלית או לפרוש ולכונן מדינה עצמאית כעבור חצי שנה מעריכת משאל העם. שר החוץ האמריקאי, קולין פאוול, שנכח בטקס החתימה, היה מאוד מרוצה מההסכם. לעומתו, מצרים במשך "מספר שנים" לא תמכה במשא ומתן – שהתנהל בתמיכת מדינות אחדות באפריקה והמערב –  שהוביל להסכם השלום הזה. עם זאת כבר ב-1998 ג'ון גראנג הגיע לקהיר לפי הזמנת המודיעין הכללי בראשות עומר סולימאן. כמו כן קיים המודיעין הכללי  קשרים עם התנועה העממית בבירת דרום סודאן ג'וֹבָּה.

בינואר 2005, לאחר טקס החתימה, נפגש אבו אל-רייט  עם ג'ון גראנג ומשלחתו והתרשם כי אנשי המשלחת מדברים אנגלית באופן חופשי, לבושם מערבי ויש להם קשרים הדוקים עם המערב. בשיחתו עם אבו אל-רייט הביע גראנג  את תקוותו כי מצרים תעזור לבצע את ההסכם וגם תסייע בפיתוחה של דרום סודאן. עוד אמר מנהיג הדרום כי הוא אינו מתכוון כלל להביא לפרישת דרום סודאן, כי אם רואה את עצמו בעתיד נשיא נבחר של סודאן מאוחדת. על אף דברי גראנג, כבר בעת החתימה על ההסכם העריך אבו אל-רייט כי ההסכם יביא לפרישת דרום סודאן.

אבו אל-רייט החליט, בתיאום עם עומר סולימאן, כי על מצרים להושיט סיוע כלכלי רחב לדרום סודאן, כדי ליצור את מיטב התנאים לשמירה על סודאן מאוחדת בעת קיום משאל העם – אבל במקרה שמשאל העם יכריע בעד עצמאות, אזי מצרים תוכל לשמור על קשרי שיתוף הפעולה וההבנה עם המדינה החדשה. למצרים היה חשוב להבטיח קשרים טובים עם דרום סודאן – אם זו תתנתק מסודאן – לנוכח מעבר נהר הנילוס, החיוני למצרים, בתחומה. לאחר מותו של גראנג בתאונת מטוס בסוף יולי 2005 והחלפתו כמנהיג דרום סודאן וסגן הנשיא על ידי סִילבָה קִיר, מצרים המשיכה להושיט סיוע רחב לדרום סודאן – על אף שההערכה בקהיר המשיכה להיות   כי חבל ארץ זה קרוב לוודאי יפרוש מסודאן. סיועה של מצרים לדרום סודאן, במחצית השנייה של העשור הראשון של המאה ה-21, התבטא בהקמת תחנות כוח להפקת חשמל, מרכזי בריאות, בתי ספר ללימודים יסודיים וכמו כן להכשרה מקצועית בחקלאות ובתעשייה. מצרים גם פתחה קונסוליה בג'וֹבָּה.

קהיר לא הייתה מעוניינת להושיט סיוע צבאי לשלטון המרכזי בחרטום, מחשש שיביא לחידוש העימות הצבאי בין הצפון לדרום. האיזון שבעמדה המצרית – שנועד לקרב בין הצפון לדרום ולמנוע את פרישתו – עורר עליה מדי פעם ביקורת מצד אישים בחרטום. במסגרת מסע הבחירות לנשיאות שנערך באפריל 2010, נשיא סודאן עומר אל-בשיר טען כי אזור חלאיב (Halayeb) הוא סודאני. מצרים לא רצתה להיגרר לוויכוח קולני בנושא, אך שר החוץ מצא לנכון להגיב ולתת להבין כי מצרים רואה באזור הזה את שטחה. [השטח השנוי במחלוקת בין מצרים לסודאן נמצא בחלק המזרחי של הגבול המשותף בין שתי המדינות.]

ב-2010 ערך מובארק ביקור שנמשך "מספר שעות" בדרום סודאן ונפגש עם מנהיגיו. מטעמי ביטחון, לצוות משרד החוץ נודע על הביקור רק בערב לפני שהתקיים, דבר שמנע להכינו כראוי,  כמו להציע לממשל בג'ובה הסכמים לשיתוף פעולה בתחומים שונים, ובכך לא לבוא בידיים ריקות.  מביקוריו הקודמים בג'ובה התרשם אבו אל-רייט כי המִבנה בו שוכן סילבה קיר וממשלתו נמצא ב"מצב לא טוב". על כן, בעת ביקורו של מובארק, העביר לו אבו אל-רייט פתק בו רשם בכתב גדול את הצעתו: הנשיא יכריז על החלטה לשפץ את הבניין הזה תוך שלושה חודשים, בתור מתנה ממצרים. הנשיא עיין בפתק והחזיר אותו לשר החוץ. זאת כנראה לאור שיטת עבודתו לקבל החלטות רק לאחר עיון מעמיק בנושא. בכך מצרים הפסידה הזדמנות להותיר ביטוי מוחשי לרצונה הטוב לשנים הבאות.

בהתקרב משאל העם, בספטמבר 2010 עומר אל-בשיר העביר מסר למובארק בו ביקש ממצרים "לעודד את ארצות הברית לתמוך בממשלה הסודאנית בעמדותיה" בשאלת דרום סודאן, קרי לפעול כי משאל העם יביע תמיכה באחדות סודאן. מצרים מצִדה ניסתה לקרֵב בין סודאן לארה"ב, כולל ארגון פגישה בין שליחו של הנשיא אובמה לסודאן, הגנרל סקוט גראשן  (Scott Gration), לבין יועץ המקורב לעומר אל-בשיר.  לפני שובו של אבו אל-רייט מהעצרת הכללית של האו"ם, ב-29 בספטמבר  2010 התקשרה אליו שרת החוץ הילרי קלינטון  וביקשה לפעול אצל הסודאנים כי ההסכם על משאל העם יתבצע כלשונו, פן תידרדר סודאן למלחמת אזרחים חדשה. אבו אל-רייט השיב כי הוא שותף לדאגתה מפני הידרדרות המצב, אבל אלה שעודדו את דרום סודאן להיפרד, בעתיד עלולים לחזות בהשלכות מדיניותם, כולל אפשרות של עימות צבאי בין שני חלקי סודאן. משאל העם נערך ב-9 בינואר 2011, כפי שנקבע בהסכם מ-2005, ותוצאותיו היו כפי שמצרים ציפתה מראש במשך שנים. [התקבלה החלטה בזכות עצמאות החבל.]

 [הנקודה הישראלית] מצרים הייתה מקבלת דיווחים, בין היתר מהשגרירויות שלה בחרטום, ג'ובה ותל אביב, על פעילותה של ישראל בדרום סודאן. פעילות זו כללה כינון קשרים עם אישים בממשל והענקת מלגות לימוד בתחומי החקלאות, ההשקיה והתיירות. בעקבות זה ביקש אבו אל-רייט לערוך מחקר השוואתי בין הסיוע הישראלי למצרי לדרום סודאן. מסקנת המחקר הייתה כי הסיוע הישראלי אינו משתווה כלל מבחינת גודלו ותוצאותיו לזה של מצרים.

בסביבות שנת 2010 נודע לשגרירויות מצרים בוושינגטון ותל אביב על ש"גורם חיצוני" ביצע תקיפת אוויר על שיירה או יותר הנושאת נשק במזרח סודאן, שהסתיימה בהשמדת רכבי השיירה על נשקם ותחמושתם. בעקבות זאת יצא אבו אל-רייט, יחד עם עומר סולימאן, לחרטום לפגישה עם הנשיא בשיר. הנשיא הודה בנכונות האירועים האלה וטען כי הסחורה המוברחת מגיעה בספינות לחופיה של סודאן בים האדום, וכי לסודאן קשה למנוע הברחות אלה מפאת אורך חופיה. נשיא סודאן סבר כי הנשק והתחמושת המוברחים מגיעים לחופי ארצו מתימן ואיראן. בעקבות הביקור, הגבירה מצרים את הצעדים למניעת החדרת נשק לאדמתה המהווה איום לביטחונה. [זוהי למעשה התייחסות להפצצה ישראלית של שיירת נשק שנועד להגיע לחמאס, בלי לנקוב בשמה של ישראל כגורם שביצע את התקיפה. השמטת שמה של ישראל נעשתה כדי להצדיק היעדר תגובה רשמית (או רשמית בוטה) מצד מצרים לאירוע.]

בעיית דארפור. במקביל לעיסוקו בשאלת דרום סודאן, אבו אל-רייט עוד בתקופת כהונתו כשגריר באו"ם – החל מ-2002, כאשר המלחמה בחבל ארץ דארפור שבסודאן עלתה על סדר היום הבינלאומי, פעל גם בנושא הזה. חששו היה כי הפרות זכויות האדם במלחמה זו מצד השלטון המרכזי בסודאן – כפי שאכן התרחשו – תנוצלנה על ידי המערב להתערבות צבאית נגד סודאן ולהעמדת בכירים בממשלתה למשפט בבית הדין הבינלאומי בהאג, לפי התקדים של יוגוסלביה. כדי למנוע התערבות זרה בסודאן השקיע המחבר מאמצים במישורים אחדים. כבר שבוע לאחר מינויו לשר החוץ, נפגש אבו אל-רייט עם הנשיא עומר אל-בשיר ושוחח איתו בגילוי לב על ההשלכות החמורות כלפי סודאן ואישית כלפיו מהקלת ראש בנושא זכויות האדם. מצרים העניקה סיוע משפטי לנשיא הסודאני  ובכירים במשטרו, באמצעות מומחים בחוק הבינלאומי  ובראשם הד"ר נביל אל-ערבי, במטרה למנוע העמדתם לדין בעוון פשעי מלחמה. מצרים הזהירה את התובע הבינלאומי בהאג מפני הגשת כתב אישום נגד נשיא סודאן, אך התובע הוציא פקודת מעצר נגד הנשיא ביולי 2008. בתגובה, מצרים פעלה בקרב הליגה הערבית, האיחוד האפריקאי ותנועת המדינות הבלתי מזדהות על מנת להביא לביטול צו המעצר הזה על ידי מועצת הביטחון, אך מדינות המערב התנגדו לכך. כאשר צרפת רצתה למנוע את השתתפותו של נשיא סודאן בוועידת פסגה צרפתית-אפריקאית שנועדה להיערך בשרם-א-שייח במאי 2010, מצרים לא הסכימה לכך וּוִתרה על אירוח הוועידה (כתוצאה מכך הוועידה נערכה בניס שבצרפת.) אבו אל-רייט סבור כי התובע הכללי ובית הדין הבינלאומי לא פעלו רק משיקולים מקצועיים, אלא גם מאינטרסים פוליטיים, בהם של מדינות המערב. לא במקרה, החל מהמחצית השנייה של 2009, בהתקרב מועד משאל העם שאמור היה להביא להיפרדותה של דרום סודאן ואשר המערב היה מעוניין בקיומו, פחת הלחץ מצד בית הדין הבינלאומי בהאג בשאלת העמדתו לדין של אל-בשיר.

אבו אל-רייט מתח ביקרות על מועצת הביטחון ומדינות המערב בגין מדיניותן החד צדדית בשאלת דארפור המתבטאת בגינוי חרטום, ולא בקריאה לשני הצדדים להפסיק את הלחימה. משרד החוץ בראשות השר ניהל מגעים דיפלומאטיים מול צרפת, ארה"ב, בריטניה ורוסיה בדבר הצורך להפסיק את התערבותן של שכנותיה של סודאן – אריתריאה, צ'אד ולוב –  בענייניה הפנימיים.  מצרים, ביוזמת המחבר ועומר סולימאן, שלחה במטוסי תובלה לדארפור מזון, תרופות ואוהלים, והצבא המצרי הקים בית חולים שדה באזור. כמו כן,  מצרים שלחה כוחות לשמירת השלום בסודאן, בהם יחידה לפירוק מוקשים בדארפור, וגם כוחות שהוצבו בין צפון סודאן לדרומה.

ואולם, היו גורמים בשלטון המרכזי בסודאן שהתנגדו להצבת כוחות מצריים במסגרת כוח השלום על אדמתה. זאת כיוון שהממשלה בחרטום התייחסה בחשדנות מסוימת הן כלפי מדיניותה של מצרים בדרום סודאן והן כלפי מדיניותה בדארפור. קשריה של מצרים עם המורדים בדארפור, שנועדו אך ורק להביא להפסקת הלחימה,  עוררו חשדות השלטון המרכזי. כביטוי לחשדות האלה, סודאן בחרה להטיל את התיווך בינה למורדים בדארפור על קטאר, ולא מצרים. המלחמה בדארפור נמשכה עדיין בתקופה בה חדל אבו אל-רייט להיות שר החוץ במארס 2011.

 המאבק על שמירת המִכְסָה של מצרים במי הנילוס

"הסוגיה החשובה ביותר בביטחון הלאומי המצרי...היא נושא מי נהר הנילוס". שני המקורות העיקריים של הנילוס הם הנילוס הכחול, שמתחיל באתיופיה, והנילוס הלבן שמתחיל באגם ויקטוריה. מקורו של הנילוס הלבן הוא באוגנדה, קניה, וטנזניה (הגובלות באגם ויקטוריה), וכמו כן ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, רואנדה ובורונדי. שבע המדינות האלה הן ארצות מקורות הנילוס. מאוגנדה זורם הנילוס הלבן לדרום סודאן (מדינה שנוסדה ביולי 2011), משם  לסודאן  בה הוא מתלכד עם הנילוס הכחול וזורם צפונה למצרים.

בתקופת כניסתו של אבו אל-רייט  לתפקיד שר החוץ  ב-2004 נמשכו השיחות בין ארצות אגן הנילוס, שהחלו עוד ב-1999 ביוזמת הבנק העולמי, בדבר הסכם מסגרת חדש. עמדת מצרים הייתה כי ההסכם החדש אסור שיפגע בשום פנים ואופן במכסת מי הנהר שנקבעה למצרים בהתאם להסכם משנת 1959 והיא 55.5 מיליארד מטרים מעוקבים מתוך 84 מיליארד, בהתחשב במיוחד בגודל אוכלוסייתה של מצרים הנמצא בעלייה מתמדת ועבר את 83 מיליון נפש [ב-2010]. מצרים דבקה בעמדה לפיה ההסכמים הקיימים אוסרים על מדינות מקורות הנילוס להקים פרויקטים כלשהם, אשר ישפיעו על מכסת המים של מצרים, ללא הסכמתה. קהיר גם עמדה על כך שההסכם החדש יכלול את הצורך במתן התראה מוקדמת למצרים ביחס לכל פרויקט שעומדים להקים על הנהר.

שבע מדינות  מקורות הנילוס סירבו  להכיר בהסכמים ההיסטוריים בנושא הנילוס בראותם בהם הסכמים אימפריאליסטיים. כדי ליצור אווירה נוחה למשא ומתן עם מדינות מקורות הנילוס בדבר חלוקת מכסות מי הנהר, כבר בחודשים הראשונים לאחר כניסתו לתפקיד, ביקר אבו אל-רייט בקניה אוגנדה, אתיופיה וטנזניה. מצרים הסכימה להקים מפעלי פיתוח משותפים עם מדינות מקורות הנילוס, תוך ניצול מענקים והלוואות, כמו מטעם הבנק העולמי, וגם פעלה להשגת מענקים ממדינות המפרץ הערבי. עם זאת לשר החוץ היו חששות רציניים מפני  ניצול מצד המדינות האלה את רצונה של מצרים לסייע להן למטרות סחטנות, וכי השפעת הסיוע הזה על עמדתן תהיה זמנית.

במאי 2009 בוועידה שהתכנסה בקינשסה (בירת קונגו) הושגה הסכמה בין שבע מדינות מקורות הנילוס על הסכם מסגרת לשיתוף פעולה –  בלי להמתין להסכמתן של מצרים וסודאן,  בטענה כי המשא ומתן כבר נמשך למעלה מעשר שנים. מצרים דחתה נחרצות את הסכם המסגרת הזה, כיוון שפתח פתח לאפשרות של פגיעה במכסת מצרים במי הנילוס משנת 1959.  בהתאם לעצתו של אבו אל-רייט, מובארק נפגש עם ראשי מדינות מקורות הנילוס, במסגרת השתתפותם בוועידות בינלאומיות במצרים ואת האחרים  טרח להזמינם לארצו, כדי לשכנעם לשנות את עמדתם, אך ללא הועיל.

הסכם המסגרת נפתח לחתימה החל מ-14 במאי 2010, וחתמו עליו אוגנדה, אתיופיה, טנזניה, רואנדה וקניה. שתי המדינות הנותרות, בורונדי וקונגו, ניסו לסחוט הטבות כלכליות ממצרים כמיטב יכולתן. מצרים מצִדה פעלה להגדיל את סיוע הפיתוח לשתיהן, אך בורונדי בסוף פברואר 2011 חתמה על ההסכם. במקביל, מצרים המשיכה בדיאלוג עם כל מדינות מקורות הנילוס, בהתאם להוראות הנשיא – ובניגוד לעמדת שר החוץ שהציע לנשיא לנקוט בקו דיפלומאטי תקיף. שר החוץ פנה לנשיא הבנק העולמי וכמו כן  שלח שליחים נושאי איגרות להודו, סין, מלזיה, סינגפור, מדינות אירופה וארה"ב. באיגרות התבקשו תורמי המענקים לפיתוח עבור מדינות מקרות הנילוס לא לקבל שום החלטה ביחס לפרויקטים על הנהר, אלא לאחר השגת הבנות עם מצרים.

חששותיה של מצרים מפגיעה בחלקה במכסת המים התמקדו באתיופיה, לנוכח תוכניותיה השאפתניות לבנות סכרים על הנילוס להפקת חשמל. [ראש ממשלת אתיופיה  עתיד היה להניח את היסודות להקמת "סכר התחייה" על הנילוס הכחול באפריל 2011.] בין השנים 2011-2004 ביקר אבו אל-רייט באתיופיה  כ-10  פעמים. בביקוריו עמד על חובתה של ארץ זו להודיע למצרים מראש על הפרויקטים בנהר הנילוס שברצונה לבצע בעתיד, ומצרים תלמד אותם, ללא כוונה להציב מכשולים בפניהם. אבו אל-רייט הזהיר: ואולם אם אתיופיה, כפי שנוהגת כעת בשאיפתה לבנות סכרים על הנהר תתעלם ממצרים, הרי קהיר תעשה כמיטב יכולתה להשפיע על המדינות התורמות למענקי פיתוח לאתיופיה. כדי להצדיק את האי פגיעה במכסת המים שלה, טענה מצרים כי באתיופיה נהרות בקיבולת 1023 מיליארד מטרים מעוקבים ויורדים בה גשמים בנפח המתקרב למיליארד מטרים מעוקבים – בעוד במצרים הגשמים מועטים ומקור המים כמעט בלעדי שלה הוא הנילוס.

בניגוד לחילוקי הדעות בין מצרים למדינות מקורות הנילוס בכלל ואתיופיה במיוחד, מצרים וסודאן היו שותפות בהתנגדותן להסכם המסגרת. עם זאת, למצרים היו חילוקי דעות עם סודאן ביחס לפרויקטים בתחום ההשקיה שלה, שעלולים היו לפגוע במכסת המים של מצרים.

מאבקה של מצרים לשמירה על מעמדה הבָּכיר ביבשת האפריקאית

בעקבות חתימתה של מצרים על חוזה השלום עם ישראל במארס 1979 ניסו רוב מדינות ערב  –  אשר התנגדו לחוזה השלום  –  להביא לגירושה של מצרים משורה של ארגונים בינלאומיים (או לפחות להקפיא מעמדה), בהם תנועת המדינות הבלתי מזדהות וארגון הוועידה האסלאמית. ניסיונות אלה נכשלו הודות להתנגדותן של מדינות אפריקה לצעד הזה. המסקנה מכך, לדברי המחבר, היא כי הזירה האפריקאית חשובה ואף חיונית למצרים.

עם זאת, אבו אל-רייט מוצא לנכון להודות ביושר, כי לעוּבדה שהמצרים (בדומה לתושבי מדינות אחרות בצפון אפריקה) הם ערבים [צבע עורם בהיר בהשוואה לרוב תושבי היבשת] הייתה השפעה [שלילית] על יחסם של תושבי אפריקה [השחורה] כלפיהם. הוא חש זאת כאשר צפה בבית מלון ברואנדה בשידור משחק כדורגל בין מצרים לחוף השנהב. מאות האוהדים שבמלון מבני רואנדה ועמים אחרים השמיעו קריאות תמיכה בנבחרת חוף השנהב.

עם השנים קמו למצרים מתחרות על מעמדה הבכיר ביבשת ובראש וראשונה דרום אפריקה–  לאחר שהושם בה קץ למשטר האפרטהייד ב-1994 – ובמידה פחותה ממנה ניגריה ואלג'יריה. מדינות אפריקה האשימו את מצרים – שלא בצדק – בהפחתת התעניינותה ביבשת. זאת בעקבות הפסקת השתתפותו של מובארק בוועידות הפסגה האפריקאיות, מאז ניסיון ההתנקשות בו באדיס אבבה ב-1995 ועד שנת 2004, בה מונה אבו אל-רייט לשר החוץ. אבו אל-רייט הצליח להשפיע על מובארק לחזור ולהשתתף בפורום החשוב הזה. בינואר 2005 השתתף הנשיא בפסגה האפריקאית בניגריה, וביוני 2007 – בוועידת פסגה שנערכה בגאנה  (רק בתחילתה ומיהר לשוב, בין היתר משיקולים ביטחוניים). בקיץ 2008 אירח הנשיא ועידת פסגה אפריקאית בשרם-א-שייח. כל זה שיפר את מעמדה של מצרים ביבשת.

כחלק מהתחרות על בכורה באיחוד האפריקאי, בוועידת הפסגה בלוב ביוני 2005 הציעה דרום אפריקה שהיא תממן לא פחות מ-20% מתקציב הארגון. כדי להתמודד עם ההצעה הזו, התקשר אבו אל-רייט טלפונית למובארק באומרו כי למצרים אסור לפגר אחר הצעתה של דרום אפריקה, והנשיא קיבל החלטה מיידית להקצות לאיחוד האפריקאי סכום שנתי של 20 מיליון דולר. לבסוף התקבלה הצעתה של ליבריה לפיה המדינות הגדולות ביבשת – בהן מצרים ודרום אפריקה – תממנה כל אחת  15% מהתקציב של הארגון. שר החוץ המצרי הסכים מייד להצעה, ומאז תרמה מצרים קרוב ל-18 מיליון דולר בשנה לתקציב הארגון.

ביוזמת אבו אל-רייט הוכנסו שינויים בסדר עדיפויות בהקצאות הקרן של מצרים לסיוע למדינות אפריקה. שר החוץ קבע כי 40% מכספי הקרן יוקצבו למדינות אגן הנילוס (בהן אריתריאה), במיוחד לדרום סודאן ואתיופיה; 40% למדינות האסלאמיות באפריקה, ו-20% הנותרים לשאר המדינות. כמו כן קבע השר כי מצרים לא תושיט סיוע לדרום אפריקה ולמדינות בדרום היבשת שלמעשה נמצאות תחת השפעתה, כיוון שבשנת 2004 התוצר הלאומי הגולמי של דרום אפריקה היה גדול פי 3 מזה של מצרים, בעוד מספר התושבים בה מנה כחצי מזה שבמצרים. אבו אל-רייט פעל אצל ראש הממשלה להגדיל  את הון  הקרן שהסתכם ב-2004 ב-10 מיליון דולר. הודות למאמציו הון הקרן גדל בהדרגה  והגיע ב-2010 ל-23 מיליון דולר. עם זאת, מדובר היה בסיוע צנוע, במיוחד בהשוואה לזה של סין ליבשת שנאמד ב-5 מיליארד דולר בשנים 2009-2006 לעומת 30 מיליון דולר מצד מצרים בתקופה המקבילה.

בסוף 2010 השתתפה  מצרים ברוב הפעולות לשמירה על השלום ביבשת באמצעות כוח של 5,000 איש מהכוחות החמושים וממשרד הפנים שהיו מוצבים בדארפור, דרום סודאן, חוף השנהב, קונגו הדמוקרטית, הרפובליקה המרכז אפריקאית וצ'אד. המחבר דוחה את האשמה כי מצרים הזניחה את סומליה ואִפשרה לאתיופיה להתערב בה. מצרים ניסתה לפעול עם ראשי המיליציות  השונים בסומליה, כדי להביא לחידוש אחדותה של הארץ, אך ללא הצלחה. הידרדרות המצב בסומליה הביאה לפעילות פיראטית נגד השיט הבינלאומי מחופיה. אבו אל-רייט הציע  [למובארק?] לשלוח כוח ימי מצרי כדי להשתתף במאמץ הבינלאומי נגד הפיראטים. בקשתו לא זכתה להיענות – בעוד בכוח הבינלאומי השתתפו, בין היתר, יחידות מתורכיה ואיראן.

חתירתה של מצרים  לקבלת חברוּת קבועה  במועצת הביטחון של האו"ם

החל מאמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 נדונו  על סדר היום של האו"ם הצעות להגדלת מספר המדינות החברות במועצת הביטחון (אשר מספרן החל מ-1964 היה 15), וגם  למתן מעמד של חברה קבועה בה לעוד מדינות, נוסף לחמש המעצמות שנהנו מהמעמד הזה מאז ייסוד האו"ם. עמדתה של מצרים הייתה שיש לתת לכל תרבויות אפריקה זכות למושב קבוע באו"ם, ועל בסיס עיקרון זה דגלה מצרים במתן שני מושבים קבועים ליבשת האפריקאית במועצת הביטחון: אחד לצפון אפריקה הערבית והאסלאמית, ושני למדינות השוכנות דרומית לסהרה. החלוקה הזו, שנועדה להבטיח מושב קבוע למצרים במועצת הביטחון, נתקלה בהתנגדות מצד דרום אפריקה וניגריה, שרצו לזכות בשני המושבים  הקבועים במועצת הביטחון לעצמן. לקבלת החלטה בדבר רפורמה במועצת הביטחון הייתה חשיבות רבה, כיוון שהיא נועדה להקפיא את המצב החדש – כפי שהראה ניסיון העבר – לעשרות שנים (הרפורמה האחרונה לגבי מספר החברות במועצת הביטחון נעשתה ב-1964).

ועדה מטעם מדינות אפריקה שהתכנסה בעיר אזולוויני (Ezulwini) בסווזילנד  (Swaziland)  בפברואר 2005 החליטה בעד הרחבת מספר חברות מועצת הביטחון מ-15 ל-26 וייצוגה של אפריקה במועצת הביטחון בשני מושבים קבועים בעלי זכות וטו, וחמישה מושבים בלתי קבועים, תוך דחיית הדיון בקריטריונים לחברות במועצה. מצרים הסכימה להחלטה הזו, ובהמשך אבו אל-רייט השקיע מאמצים להשגת תמיכתן של מדינות אפריקה במועמדותה של מצרים לחברות קבועה במועצה. זאת באמצעות קידום תוכניות לשיתוף פעולה עם ארצות אפריקה בפרויקטים כלכליים, תוך היעזרות במדינות המפרץ במימון התוכניות האלה.  

התנהלותה של ניגריה במאמציה לסכל את צירופה של מצרים כחברה קבועה במועצת הביטחון הייתה מכוערת במיוחד: נשיא ניגריה בריאיון עיתונאי אף טען כי מצרים אינה מדינה אפריקאית. ארבע מדינות – יפן, גרמניה, הודו וברזיל – אשר רצו להשיג חברות קבועה עם זכות וטו במועצת הביטחון, למען מטרה זו נזקקו לתמיכתו של גוש מדינות אפריקה בעצרת הכללית. ניגריה, על מנת להשיג תמיכת ארבע המדינות האלה בשאיפותיה במועצת הביטחון, הייתה מוכנה לוותר על חלק מהתביעות שהתקבלו באזולוויני. מצרים לעומתה – לאחר שנכשלה להשיג את תמיכת המדינות האפריקאיות במועמדותה לחברות קבועה במועמת הביטחון – דבקה בהחלטות שהתקבלו באזולוויני ופעלה לגיוס תמיכת מדינות אפריקה בעמדה הזו. זאת בהנחה כי חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון לא יסכימו להתווספות שש חברות חדשות בעלות זכות וטו (ארבע המדינות שצוינו לעיל ושתי מדינות אפריקאיות). בדבקותן של שתי ועידות הפסגה האפריקאיות ב-2005 בהחלטות אזולוויני ראתה מצרים הישג דיפלומטי גדול. אישור הסכמות אזולוויני בוועידות הפסגה באפריקה בשנים הבאות הפך לשִגרה ובכך טרפד למעשה את הרחבת מועצת הביטחון.

אבו אל-רייט מדגיש כי מצרים לא התנגדה עקרונית להרחבת החברוּת במועצת הביטחון. אבל – משתמע בבירור – כי למען הכשלת תביעותיהן של ניגריה ודרום אפריקה לאיוש שני המושבים הקבועים במועצת הביטחון  מטעם היבשת האפריקאית, מצרים פעלה למעשה נגד ביצוע רפורמות להרחבת המוסד  הזה. היא נתנה עדיפות ברורה למצב בו אף מדינה אפריקאית לא תזכה למעמד קבוע במועצת הביטחון, מאשר מצב בו רק שתי מתחרותיה או אחת מהן תזכינה במעמד כזה.

                                                                     *

ב-2007, לבקשת מובארק,  הגיש לו אבו אל-רייט רשימת מועמדים מטעם מצרים למִשרת המנהל הכללי של אונסק"ו, והנשיא בחר בפארוּק חוּסני, שר התרבות. משרד החוץ הצליח לגייס תמיכה במועמדותו מצד הליגה הערבית, האיחוד האפריקאי וחלק ממדינות אירופה. ואולם הצהרה של פארוק  חוסני [במאי 2008?]  שמה לְאל את סיכויו להיבחר לתפקיד. פארוק חוסני "הכחיש כי מיניסטריון התרבות המצרי מתרגם או מרשה לפרסם ספרים של סופרים ישראלים או יהודים במצרים...וכי היה אם יתבצע דבר כזה הרי הוא ישרוף את הספרים האלה". דבריו עוררו סערה בעולם המערבי, ובמיוחד ניהלו מערכה נגדו ארה"ב וישראל. מצרים לא חדלה ממאמציה להשיג את בחירתו.  בפגישה עם שרת החוץ האמריקאית הילרי קלינטון בוושינגטון בפברואר 2009, בתשובה לבקשתו של אבו אל-רייט להשיג תמיכתה של ארה"ב במועמדותו של פארוק חוסני,  ענתה קלינטון כי היא אינה מתכוונת לשנות את התנגדות הממשל למינוי בגלל הצהרותיו העוינות לישראל. ואולם, בעקבות התעקשותו של אבו אל-רייט, הודיעה קלינטון כי היא תשקול מחדש את עמדתה בנושא, אם תושג הבנה בין מצרים לישראל בו. הצד הישראלי נותר דבק בהתנגדותו, וב-2009 הפסיד המועמד המצרי בהתמודדות על התפקיד בהפרש של קול אחד [למשרה נבחרה אירינה בּוֹקוֹבה מבולגריה.]

בהגנה על ערכיה הדתיים והמוסריים של מצרים

בעקבות התפרקותה של בריה"מ ב-1991, ההגמוניה האמריקאית מצאה את ביטויה בתחילת התגבשות ההשקפה בדבר עליונותה של התרבות המערבית, סיום ההיסטוריה וניצחון הליברליזם וערכיו בעולם. לאחר התפוררותה של בריה"מ "המערב חיפש אויב חדש במקום ברית המועצות", והוא אכן מצא אותו בנוּ, "אנחנו המוסלמים". מדינות המערב הרואות את עצמן כמופת לשמירה על זכויות האדם מסרבות לקבל  את הקונספט של  איסור "העלבת דתות" בטענה של שמירה על חופש הביטוי. זאת תוך התעלמות כי התבטאויות כמו אלה הקושרות את האסלאם לטרור מעוררות איבה ודיכוי נגד המוסלמים באירופה, דבר שעלול להביא בהמשך למעשי אלימות ומתקפות נגדם, כדוגמת אלה שננקטו כלפי היהודים במהלך מלחמת העולם השנייה.

באוקטובר 2005 צייר קריקטוריסט מדנמרק את הנביא מוחמד בצורה הפוגעת באסלאם. אבו אל-רייט ניסה להסביר לראש ממשלת דנמרק בערוץ דיפלומטי את התנגדותו  הנחרצת לקריקטורות הפוגעות באסלאם ואת הסכנות הכרוכות בהן לקשרים בין המערב לאסלאם – אך ללא הועיל. בשיחותיו עם דיפלומטים אירופים טען אבו אל-רייט כי אם פגיעה כזו הייתה נעשית כלפי הדת היהודית, החברה המערבית הייתה מזדעזעת ולא שוקטת עד שהייתה מעמידה את אלה האחראים לפגיעה בדת למשפט. שר החוץ הורה למשלחת המצרית באו"ם להגיש הצעת החלטה לאישור העצרת  הכללית האוסרת העלבת דתות, הצעה שזכתה לרוב, למרות התנגדות המערב.

במקביל להתרת חופש הביטוי לפגיעה בדת האסלאם, מדינות המערב אוסרות באמצעות חוקים את חופש הבעת הדעה בנושא השואה היהודית, אף לא בהטלת ספק במספר קורבנותיה. כמו כן, בתואנה של אנטישמיות,  המערב פוגע בחופש הביטוי למתוח ביקורת על מדיניותה של ישראל כלפי העם הפלסטיני.

בתקופת כהונתו כנציג מצרים באו"ם ובהמשך בתור שר החוץ, הגן אבו אל-רייט על האִפיונים המיוחדים של החברה המצרית וערכיה המוסריים. מצרים יחד עם המדינות האסלאמיות והמדינות המתפתחות הכשילה את ניסיונות המערב לכלול בתחום זכויות האדם את זכויות ההומואים, וכמו כן לשנות את קונספט המשפחה בהכלילו בו התקשרויות מוזרות [הכוונה למשפחות חד מיניות]. המחבר מותח ביקרות על המערב המתנגד לעונש המוות לפושעים, אך תומך בזכות לבצע הפלות, כלומר בהמתתם של ייצורי אנוש תמימים.

45 הימים האחרונים

בסיום ועידת הפסגה הערבית בשארם-א-שייח' ב-19 בינואר 2011, כאשר הנשיא עמד לבדו בנמל התעופה של שארם, ראש המודיעין הכללי, עומר סולימאן, עדכן את מובארק לגבי הקריאות ברשתות החברתיות לארגן הפגנה גדולה ב-25 בחודש. אבו אל-רייט היה עֵד לעדכון הנשיא ולתגובתו: הנשיא "לא גילה עניין רב" והערותיו אף הצביעו כי הנושא  אינו מעסיק אותו בצורה רבה. מובארק לא סיפר האם הודעתו של סולימאן הייתה עדכונו הראשון בנוגע להפגנה או הוא כבר ידע על האירוע המתוכנן ממשרד הפנים. היה זה ימים אחדים אחר האירועים בתוניס [ב-14 בינואר נאלץ נשיא תוניס לעזוב את ארצו, בעקבות המהפכה בה]. אבו אל-רייט במהלך שובו במטוס לקהיר שיתף את סולימאן בדאגתו ממה שעלול להתרחש, בהעירו כי הנשיא אינו מודאג כיוון שהוא בטוח שיוכל להתמודד עם המצב בהסתמך על ניסיונו הקודם.

בין ה-19 ל-25 בינואר התקשורת בין אבו אל-רייט למובארק נמשכה בצורה רגילה: המחבר עדכן את הנשיא בנושאי חוץ, השתתף איתו בפגישות עם אורחים, והנשיא אף פעם לא העלה את נושא ההפגנות הצפויות ב-25 בינואר. ואולם ב-26 בחודש מצא הנשיא לנכון להודיע בטלפון  לאבו אל-רייט כי עליו לטוס למחרת – במקומו של ראש הממשלה  –  לייצג את מצרים בפסגת מדינות אפריקה באדיס אבבה. בשיחת הטלפון הנשיא נשמע שקט, אולם ביטול נסיעתו של ראש הממשלה חשף את רגישותו למצב. ב-28 בחודש בשיחת טלפון מסולימאן נמסר לאבו אל-רייט כי "העניינים" בקהיר יצאו משליטת משרד הפנים, דבר שיחייב להשתמש בצבא. בעת שהותו באדיס אבבה קיבל אבו אל-רייט שתי שיחות טלפון משרת החוץ קלינטון. ברצונה היה לשמוע הסברים על ההתפתחויות – שלא היו לו מלבד המידע מסולימאן. קלינטון ביקשה שקהיר תטפל בהתפתחויות בחוכמה, לא תפריע להפגנות וכי על מובארק להודיע על צעדים להפגת המשבר – צעדים אותם לא פירטה. אבו אל-רייט הבטיח להעביר את דבריה לקהיר ועדכן בהם את סולימאן.

המחבר שב לקהיר ב-30 בינואר, יום לפני תום הפסגה, לאור הודעתו של מובארק ב-29 בחודש על פיטורי הממשלה.  ב-31 בחודש הגיע אבו אל-רייט לארמון אל-אִתִחאדִיָה כדי להשתתף בהשבעת הממשלה החדשה בראשות אחמד שפיק, בה המשיך לכהן כשר חוץ. הייתה זו הפעם השלישית בה השתתף  המחבר בטקס כזה מאז מינויו לשר החוץ ב-2004, וכמו בשתי הפעמים הקודמות מובארק נראה משועמם. עם זאת התרשם שר החוץ כי למרות חזותו השקטה של הנשיא "הוא נושא הר של דאגות וכאבים". בעת שהותו בארמון לרגל ההשבעה הבחין אבו אל-רייט בהתרוצצות בו של גמאל מובארק, בנו של הנשיא. נוכחותו בארמון, שבעבר הייתה נדירה, הצביעה על הלחץ שבמשבר. בשיחות אחדות עם גמאל מובארק בעת המשבר בינואר-פברואר 2011 שידר הבן אופטימיות, ואחרי נאומו של מובארק ב-1 בפברואר [בו הודיע כי לא יתמודד לכהונה נוספת] טען כי הודעתו של הנשיא הייתה "מצוינת" והתגובות לנאום מצביעות על "רוח חדשה". 

פעמים אחדות ביקש אבו אל-רייט מסולימאן – אשר ב-29 בינואר מונה לסגן הנשיא –   להסב את תשומת לבו של מובארק לחומרת המצב והצעדים המתבקשים. תשובתו של סולימאן הייתה כי הוא מתקשה לעשות זאת, כיוון שהנשיא חושד בו שהוא פועל ממניעים אישיים [קרי רוצה לתפוס מקומו של הנשיא]. באחת השיחות עם סולימאן ציין אבו אל-רייט כי ארה"ב מדברת על המשבר במצרים בשני קולות: הבית הלבן נוקט בעמדה נוקשה נגד השלטון במצרים, בעוד קלינטון נוקטת בעמדה גמישה. על כך השיב סולימאן: זוהי חלוקת התפקידים המסורתית [הערכה שגויה[2]]. המחבר ניסה ליצור קשר עם סולימאן [ב-2 בפברואר], כדי לעצור את התקדמותם של מפגינים פרו ממשלתיים ובראשם גמלים וסוסים, אותם ראה מחלון חדרו במשרד החוץ,  הצועדים  לעבר כיכר "תחריר" – מקום התקהלותם של מתנגדי המשטר [במטרה לפזר אותם בכוח]. נאמר לו כי סגן הנשיא נמצא בפגישה עם אחדים מגורמי האופוזיציה. אז הבין אבו אל-רייט כי למעשה הפרשה הגיעה לסופה: הנשיא יאלץ להתפטר וזוהי רק שאלה של זמן.

אבו אל-רייט  נענה לבקשת רשת הטלוויזיה אל-ערבייה [הסעודית] להתראיין על הסיבות למהפכה במצרים.  בריאיון אשר שודר ב-7 בפברואר (המראיינת הייתה Randa Abul Azm) טען  שר החוץ כי אחת הסיבות למצב היא התגברות הישענותו, אם לא כניעתו, של הנשיא לדעתו של בנו גמאל – מגמה שניכרה מזה זמן רב.  גמאל היה עם הנשיא בארמון ובמעונו בעת המשבר והשפיע על התנהלותו בו. כמו כן  רצונו של הבן לרשת את אביו לאחר מותו או כבר בחייו עורר התנגדות רחבה בעם. סיבה נוספת למהפכה היא זעמם של כל הכוחות הפוליטיים אשר השלטון מנע את ייצוגם בבחירות לפרלמנט באוקטובר 2010. המחבר הציע לנשיא בזמנו לבטל את תוצאות הסבב השני של הבחירות ובכך לפתוח פתח לפיוס עם האופוזיציה, אך הנשיא השיב כי מדובר במפלגות חסרות כוח ממשי. כמו כן ייחס המחבר את המהפכה להתנהלותה [הברוטאלית] של המשטרה המצרית ולשחיתות השלטון. לשאלת המראיינת כיצד לצאת מהמשבר השיב שר החוץ: הנשיא הציג מפת דרכים לשמירה על יציבות החברה לפיה  ייטול סגן הנשיא סמכויות שלטוניות ותיערכנה בחירות לנשיאות תוך שישה חודשים. לעומת זאת אם יימשך המצב הנוכחי, ייאלץ הצבא להבטיח את היציבות וביטחון המדינה. בעקבות דבריו האחרונים האשימו את אבו אל-רייט כי הוא מאיים על המהפכה באמצעות הצבא – אך הוא דוחה טענה זו מכול וכול.

ב-11 בפברואר, בהתגברות המהפכה, יצא הנשיא לשרם-א-שייח וביקש מסגנו להעביר את סמכויות השלטון לשר ההגנה המרשל מוחמד חוסיין טנטאווי. לבסוף השלטון הועבר למועצה צבאית בראשות טנטאווי. ב-14 בפברואר ביקש טנטאווי מאבו אל-רייט להמשיך בתפקידו כשר החוץ וגם לשמש יועץ בנושאי חוץ למועצה הצבאית. על אף הקשיים הצפויים, נעתר אבו אל-רייט לבקשה בראותו את עצמו כחייל שמחובתו להגן על ארצו, ולא להימלט מאחריות. הוא נענה ללא דיחוי לבקשות התובע הכללי לפנות לרשויות המשפטיות במדינות שונות בבקשה להקפיא חשבונות  של אישים בכירים בשלטון המצרי, וכמו כן להקפיא את כל הנכסים והחשבונות הקשורים בנשיא וכל בני משפחתו, אשר ייתכן ונמצאים מחוץ למצרים.

הנושא האחרון בו טיפל אבו אל-רייט בתפקידו כשר החוץ מ-17 בפברואר עד 5 במארס 2011 היה הבטחת שובם של מאות אלפי המצרים שבלוב, בעקבות פרוץ "מלחמת האזרחים" בה, לארצם [הכוונה למהפכה נגד קדאפי]. הסיבה העיקרית להתנגדותו של אבו אל-רייט להצעת שרים ערבים, שהתכנסו במטה הליגה הערבית בסוף פברואר, לבקש ממועצת הביטחון לאשר התערבות [צבאית] נגד משטרו של קדאפי, הייתה דאגה לאזרחיה של מצרים בלוב, לבל יעונה להם כל רע. מאז התפטרותו של מובארק, הפעם היחידה בה הוא יצר קשר טלפוני עם אבו אל-רייט הייתה בסוף פברואר. בשיחה שנמשכה דקות אחדות התעניין הנשיא במתרחש בלוב, בהביעו את הערכתו כי קדאפי יתנגד בכוח למיגור שלטונו בהיותו עקשן וקשה לב.

הערכתו של  אבו אל-רייט  לתקופת שלטונו של מובארק

המחבר עבד בתור פקיד בכיר עם כל שרי החוץ של מובארק מאז עלייתו לשלטון באוקטובר 1981. בתקופה זו ובעת כהונתו של אבו אל-רייט כשר החוץ, מדיניותו של מובארק התאפיינה בזהירות – מלבד בזמן פלישתה של עיראק לכוויית ב-1990. המחבר מצדיק את סטייתו של הנשיא מזהירותו בעת המשבר הזה. מסביבות ראשית המאה ה-21 פחתה פעילותה של מצרים בזירה הבינלאומית וזאת מפאת גילו המתקדם של מובארק. יכולתו להניע תהליכים ולחדש פחתה, והוא לא דמה למנהיג הסיני דינג שיאופינג שבגיל מאוחר, בשנת 1979 ביצע מהפכה חדשה שהשתוותה בעוצמתה לזו של מאו דזה דונג.

בניגוד למדינות מזרח אסיה, בהן קוריאה הדרומית ומלזיה, במצרים לא התחוללה תנופה כלכלית. המחבר אינו מקבל את הגישה לפיה עמי מזרח אסיה הצליחו מבחינה כלכלית כיוון שהם שונים מהמצרים מבחינות רבות כמו ערכים, דת, מסירות לעבודה, משמעת ועוד. לדעתו, יש לחפש את הגורם לכישלונה של מצרים בתחום הכלכלי בסיבות אחרות, בהן אי הגשמת התנאי המינימאלי לצמיחה והוא חיסול האנאלפביתיות, אשר בשנת 2012 עמדה על 40%. מובארק התרכז בעיקר בתשתיות כמו אנרגיה, ייצור מלט, בניית אזורי תעשייה ומסילות ברזל – ולא בגורם האנושי, ההשכלה, מאבק נגד השחיתות, שלטון החוק ומתן אפשרות לחברה להשתתף בשלטון.

המחבר חולק על הדעה לפיה הדרך להחזיר למצרים את גדולתה הוא לחזור למדיניות העימות וההתנגדות לישראל. לדעתו, על מצרים לשמור על האינטרסים החיוניים שלה, ולא לשרת אינטרסים של "גורמים אזוריים אחרים...ומכאן הצורך לדבוק במסגרת הכללית של שלום עם ישראל". לאחר מהפכת ה-25 בינואר דוּבר רבות על הצורך במדיניות חוץ חדשה. המחבר אינו מקבל עמדה זו. לדעתו, מדיניותה של מצרים נקבעת למשך עשרות ואף מאות שנים על פי מקומה הגיאוגרפי, לאומיותה ודתה. ראשי השלטון במצרים, בין אם מוסטפא נחאס [ראש ממשלת מצרים המלוכנית במשך חמש קדנציות לא רצופות] או נאצר, פעילותם הודרכה לאור אותן השאיפות והמטרות כמו אנואר סאדאת וחוסני מובארק. הם נבדלו בסגנון פעילותם וביכולת התמרון שלהם שמקורם בהבדלים בנסיבות הצבאיות והפוליטיות שהיו בתקופת כל אחד מארבעתם. אותו הכלל נכון לגבי שרי החוץ המצרים שלפני מהפכת 1952 ואחריה. אבו אל-רייט מזהיר מפני ניסיונות לחזור למדיניות "מהעבר הרחוק" המושתתת על פופוליזם ודמגוגיה, וכי מדיניות הרפתקנית תמיד גובה מחיר יקר [רמז לתקופת נאצר?]. 

הערות ביקורתיות שלי

לאורך הספר מבעבעת מדי פעם עוינות בסיסית בעלת שורשים עמוקים של אחמד אבו אל-רייט כלפי המערב בכלל וארה"ב במיוחד. לעוינות הזו רקע דתי-לאומי. שורשי האיבה של שר החוץ המצרי כלפי המערב מקורם בפלישת המערב הנוצרי למזרח המוסלמי והערבי בתקופת מסעי הצלב, בתקופת הקולוניאליזם המערבי, ולבסוף בפלישתה של ארה"ב לעיראק ב-2003. (המחבר מתעלם מהשתלטות מוסלמית ערבית על שטחים בשליטה נוצרית בימי הביניים – חלק מהאימפריה הביזנטית וספרד – השתלטות שקדמה למסעי הצלב. כמו כן מתעלם המחבר כי התפשטותו של האסלאם עמוק לתוך אירופה הנוצרית נמשכה בעת החדשה באמצעות כיבושי האימפריה העות'מאנית –  ובתקופה המודרנית, באמצעות הגירה מסיווית של מוסלמים.) בחשדנותו כלפי ארה"ב נסחף המחבר לפעמים לטענות אבסורדיות, כמו הצורך של אמריקה להמציא לעצמה אויב בדמותם של המוסלמים והערבים לאחר שאויבהּ הקודם, בדמותה של בריה"מ, קרס. טענה זו משתלבת, מבחינת האבסורדיות שבה, עם הערכה אותה מייחס אבו אל-רייט לנשיא מובארק בנושא פיגועי ה-11 בספטמבר 2001. מובארק, בתור טייס קרבי בעברו, התקשה להאמין כי הפיגוע במגדל התאומים יכול היה להתבצע על ידי אנשים חסרי ניסיון בתפעול מטוסים וסבור היה כי מדובר ב"מזימה" שנועדה להצדיק התערבות צבאית אמריקאית במדינות מוסלמיות וערביות. שר החוץ אינו מוצא לנכון לחלוק על דעה זו (כפי שחולק, לדוגמה, על הערכת הנשיא שישראל תתקוף את מִתקני הגרעין של איראן), אשר כפסע בינה לבין דעה  –  שהייתה רווחת בעולם הערבי והמוסלמי – לפיה פיגועי ה-11 בספטמבר הם מזימה שבוצעה על ידי המוסד הישראלי, ובקיצור על ידי יהודים, במטרה לסכסך בין ארה"ב לעולם המוסלמי והערבי.

נוסף למטען השלילי הזה ביחס לארה"ב, בתקופת כהונתו של המחבר כשר החוץ קיימים חילוקי דעות וניגודי אינטרסים בין מצרים לארה"ב בנושאים חשובים: קהיר מעוניינת בשמירה על אחדותה של סודאן בעוד ארה"ב חותרת לפיצולה, קהיר חוששת מפעולה צבאית אמריקאית נגד סוריה, וכמובן ישנם חילוקי דעות ביחס לישראל והבעיה הפלסטינית. למורת רוחה של קהיר, וושינגטון מנסה לכפות עליה את ערכיה, מתערבת בענייניה הפנימיים ובכך פוגעת בכבודה הלאומי של מצרים. לאור הרקע ההיסטורי ביחסי המערב עם המזרח התיכון ומדיניותה של ארה"ב בהווה, מסקנתו של אבו אל-רייט  היא  כי  מצרים  בתקופת כהונתו כשר החוץ צריכה הייתה לחבור למדינות האסלאמיות והערביות  כדי לגונן על המזרח התיכון מפני הפלישות והחדירות הנוצריות-מערביות  – ואולם הוא ממהר להודות כי מהלך כזה הוא בלתי ריאליסטי.

על אף שפע טענותיו ביחס לארה"ב, גיבוש מדיניותו של אבו אל-רייט כלפיה נעשה מתוך שיקולים ריאליסטיים. לדעת שר החוץ, המשך השמירה על מקומה המרכזי של ארה"ב בקשרי החוץ של מצרים חיוני לקהיר בעיקר לאור סיועהּ הצבאי. לכך אפשר להוסיף, כי לנוכח הישענותו של המשטר המצרי מאז הפיכת "הקצינים החופשיים" ב-1952 על הצבא, הרי הצמרת הפוליטית ראתה מחובתה לדאוג לאספקה סדירה של כלי נשק מתקדמים למוסד הזה – לא כיוון שלמצרים נשקף איום מבחוץ, אלא כדי לרצות את הצבא ולא לאבד את תמיכתו. כמו כן נזקקה מצרים לארה"ב ולמערב בכלל – כארצות בעלות כלכלות חזקות ומתקדמות – במישור הכלכלי, כמו סיוע בהקמת פרויקטים בתחומי התעשייה והחקלאות וסיוע פיננסי. ישנם גם אינטרסים משותפים אחדים בין מצרים לארה"ב, בהם התנגדות להתפשטותה של איראן. ואולם משתמע בבירור כי קשריה הרחבים של מצרים עם ארה"ב, מאז הסכמי קמפ דיוויד ב-1978, הם בראש וראשונה תוצאה של אילוצים: מעצמות אחרות, כמו רוסיה וסין, אינן יכולות או טרם רוצות להחליף את ארה"ב בתור המעצמה המרכזית בקשרי החוץ של קהיר. יש לזכור כי ארה"ב הייתה בבירור המעצמה החזקה ביותר בעולם  מאז התפרקותה של בריה"מ ב-1991 ועד אמצע העשור השני של המאה ה-21.  

אבו אל-רייט ומובארק היו מעוניינים להשתחרר מתלותה הרבה של מצרים בארה"ב. שניהם ראו בהתמוטטותה של בריה"מ ב-1991 כאירוע שלילי שביטל את האופציה לאפשר למצרים לתמרן בין המעצמות ולשמור על חופש בחירתה ועצמאותה. כמו כן ברור כי שניהם, לוּ ניתן היה, היו מעדיפים להרחיב באופן משמעותי את קשריה של ארצם עם רוסיה, בתור מעצמה שלא תנסה לכפות על מצרים רפורמות דמוקרטיות ושמירה על זכויות האדם. לאבו אל-רייט נוח להתעלם לחלוטין בספרו כי לרוסיה הצארית ולבריה"מ עבר קולוניאליסטי ביחס לעמים מוסלמים (בריה"מ כללה חמש רפובליקות מוסלמיות), כנראה כיוון שמדובר באזור רחוק יחסית ממצרים, ולא במזרח התיכון. זאת ועוד: בדצמבר 1979 בריה"מ פלשה למדינה מוסלמית, אפגניסטן, וניהלה כעשור מלחמה בה; ורוסיה הפוסט סובייטית ניהלה בשלהי המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 מלחמה עקובה מדם נגד צ'צ'ניה, חבל ארץ מוסלמי.

העיקרון המרכזי המנחה את אבו אל-רייט בזירה הערבית הוא שמירה על מעמדה המרכזי של מצרים בה. הנימוק היחיד שמביא המחבר להתנגדותה של מצרים לכיבוש כוויית על ידי עיראק ב-1990 הוא: בעקבות הכיבוש תהפוך עיראק  למדינה בעלת ההשפעה הרבה ביותר בעולם הערבי, בעוד מצרים תיחשב למדינת חסרת משקל. גם אם נצא מההנחה כי הדיפלומט המצרי התנגד להשתלטותה של עיראק על כוויית בנימוק נוסף שזו היוותה פגיעה בוטה בחוק הבינלאומי, הרי הוא לא טורח לציין אותו, וניתן להסיק כי לגביו לא זה העיקר. אותו השיקול שהִנחה את מצרים בהתנגדותה לכיבושה של כוויית בידי עיראק, הִנחה את מצרים גם ביחס לנוכחותה הצבאית של סוריה בלבנון. מנקודת ראותה של קהיר, כל התרחבות בהשפעתה או שטחה של מדינה ערבית הייתה התפתחות שלילית, כיוון שפגעה במעמד הבכורה שלה עצמה. מכאן אפשר לומר כי השימוש באיום ההסתכנות בפעולה צבאית אמריקאית כלפי המשטר הסורי, אם לא יוציא את כוחותיו מלבנון – שימוש שנעשה בידי מובארק ואבו אל-רייט בשיחות עם אסד – היה במידה לא מבוטלת רק תירוץ מצד מצרים להגשים אינטרס בסיסי שלה.  עוד אפשר לומר כי המתיחות ביחסים בין דמשק לוושינגטון, בדומה למתיחות בין חרטום לוושינגטון, שירתו את קהיר בכך שאִפשרו לה למלא תפקיד של מתווכת בין ארה"ב למדינה הערבית המסוכסכת איתה, ובכך להגדיל את חשיבותה ומעמדה אצל שני הצדדים.

בדומה לפער העצום בין שנאתו של אבו אל-רייט למערב לבין מדיניותו הריאליסטית בפועל כלפיו – נראה כי אותה הדיכוטומיה מתקיימת אצלו ביחס לישראל. אין אצל המחבר ביקורת ערכית כלשהי על הצהרתו האנטי ישראלית והאנטישמית של המועמד המצרי לתפקיד המנהל הכללי של אונסק"ו, פארוק חוסני – אבל קיימת אצלו ביקורת קשה על אנשי רוח יהודים, ישראל וארה"ב על שהכשילו את בחירת המועמד המצרי לתפקיד. מנקודת ראותו של שר החוץ המצרי, ישראל היא גורם שלילי לא רק כיוון שממשיכה בכיבוש אדמות פלסטיניות כי אם ממכלול הרבה יותר רחב של סיבות. היא חלק מהמערב השנוא והעוין והיא למעשה נטלה ממצרים את הבכורה כמדינה הראשונה באזור מבחינה טכנולוגית וצבאית. אם אבו אל-רייט לא היה מוכן לסבול כי תפקידה המרכזי של מצרים בעולם הערבי יילקח ממנה על ידי מדינת אחות ערבית,  וכי מעמדה הבכיר באפריקה  יישמט מידה למדינה אחרת ב"איחוד האפריקאי" – יש להניח כי שבעתיים קשה היה בעיניו המצב בו הבכורה באזור נלקחה מארצו על ידי מדינה זרה הקשורה למערב, קרי ישראל. נראָה כי זהו השיקול העיקרי מאחורי פעילותה הדיפלומטית האינטנסיבית של מצרים להביא לפירוקה של ישראל מנשק גרעיני.

ואולם מדיניותו בפועל של אבו אל-רייט כלפי ישראל היא ריאליסטית. הוא תומך בעקביות בשמירה על  חוזה השלום עִמה, בטענה כי הקפאתו תפגע בקשרים עם ארה"ב. לכך אפשר להוסיף כי הקפאת החוזה או אף ביטולו לא היו מביאים תועלת מעשית למשטר: לא היה בכך להשקיט את האופוזיציה הפנימית לשלטון, וגם לא להעצים את מעמדה של מצרים בזירה הערבית.

מצרים הייתה מעוניינת כי ישראל תנחית מכה קשה על חיזבאללה וחמאס בתור גורמים פרו איראניים באזור, המאיימים גם על יציבותו של המשטר המצרי. זו כנראה הסיבה בגללה מקבל המחבר בעיקרו, ובאופן מפתיע, את הגרסה הישראלית על הסיבה לפרוץ מלחמה עם חיזבאללה ב-2006  ועם חמאס ב-2008. על אף ששר החוץ נוהג להטיל על ישראל את האשמה על היעדר שלום עם הפלסטינים, הרי ביחס לאירוע אחד עמדתו שונה: ניכר אצלו תסכול מהפלסטינים על כך שלא ניצלו את נסיגתה של ישראל מרצועת עזה, כדי להפכה להונג קונג ובכך לתרום לקידום השלום – אלא פנו לכיוון ההפוך.

למרות קיומו של אינטרס משותף עם ישראל ביחס לחיזבאללה וחמאס, לא נקטה מצרים בקו נחוש ותקיף למניעת התחמשותן. מצרים, לדברי המחבר, לא מנעה העברת נשק לחיזבאללה דרך תעלת סואץ – ואפשר לומר בוודאות, לא עשתה את מרב  המאמצים למניעת הברחת נשק דרך שִטחה לחמאס. אבו אל-רייט רומז לכך בעצמו בטענתו כי האמריקאים, בתקופת נשיאותו של בוש, ניסו לאלץ את מצרים להקצות  סכום גדול מהוצאותיה הצבאיות למאבק נגד הטרור והבטחת גבולותיה – אך מצרים התנגדה לכך. הטרדה צבאית והקזת דמה של ישראל, בתור גורם מתחרה ושנוא, שירתו את האינטרס המצרי.

לגבי אירועים לא מעטים מייחס אבו אל-רייט לעצמו את חוכמת ראיית הנולד. לדוגמה, הוא חזה מראש את ההשלכות הקשות שתהיינה לארה"ב  בעקבות פלישתה לעיראק ב-2003, והוא צפה מראש  כי תושבי רצועת עזה עלולים להתפרץ בהמוניהם לשטחה של מצרים. לבסוף, המחבר היה מוּדע  כי הפגנות ה-25 בינואר 2011 לא תהיינה דומות לאירועים דומים בעבר, ולכן על הנשיא היה להיערך לקראתן ולהתמודד אִתן בצורה שונה. לדעתי, יש מקום להטיל ספק במידת יכולתו של אבו אל-רייט לצפות במקרים רבים כל כך את פני הבאות.

את אירועי ה-25 בינואר מייחס אבו אל-רייט בעיקר לטעויות טקטיות של מובארק, כמו שלטונו הארוך ומניעת ייצוגה של האופוזיציה בבחירות שנערכו ב-2010. הוא גם מנסה להמעיט מאחריותו של הנשיא   –   אותו שירת כשר החוץ במשך כשבע שנים – מדרך טיפולו באירועי ה-25 בינואר, באמצעות הטלת האשמה בתחום הזה על בנו של הנשיא, גמאל מובארק. לדעת המחבר, גמאל מובארק גם נושא באחריות לרושם שנוצר במצרים כי הוא עשוי לרשת את אביו – גורם שתרם רבות להתקוממות נגד הנשיא. חסרה אצל אבו אל-רייט ביקורת על מהות השלטון במצרים, אותה המהות שהייתה גורם חשוב למהפכת ה-25 בינואר – היעדר משטר דמוקרטי. המשך כהונתו של אבו אל-רייט – בתור שר החוץ שזוהה עם משטרו  ומדיניותו של הנשיא –  גם לאחר הדחת הנשיא, לא תאם את שאיפות המתקוממים.  בניסיון המועצה הצבאית להרגיע את דעת הקהל המהפכנית, ב-6 במארס 2011  הוחלף אבו אל-רייט  על ידי נביל אל-ערבי. נביל אל-ערבי השתתף בהפגנות המהפכה בכיכר "תחריר", ובהצהרותיו ומדיניותו, במיוחד בנושא רצועת עזה,  ייצג קו עוין יותר לישראל בהשוואה לקודמו.  

---

[1] היה בעברו ממלא מקום שגריר מצרים בישראל, לאחר שהשגריר מוחמד בסיוני הוחזר למצרים בעקבות פרוץ

האינתיפאדה השנייה.

[2] בממשלו של אובמה אכן התגבשו שתי גישות כלפי האירועים במצרים: הנשיא ויועציו הצעירים, בהם בן (בנג'מין) רודס (Rhodes),הביעו תמיכה במהפכה –  בעוד המדינאים הוותיקים, בהם  הילרי קלינטון ושר ההגנה רוברט גייטס דגלו בעמדה מסויגת וזהירה. על כך ניתן ללמוד מזיכרונות שפרסמו רודס, קלינטון וגייטס על תקופת שירותם בממשל אובמה.