הראבן, שולמית. ימים רבים, אוטוביוגרפיה (תל אביב: בבל, 2002) [סיכום וביקורת]

 הראבן, שולמית.  ימים רבים, אוטוביוגרפיה (תל אביב: בבל, 2002). 140 עמ']

שולמית הרְאבן (1930 –2003), ילידת ורשה שעלתה לישראל ב-1940, הייתה סופרת, מתרגמת, עורכת ומסאית ישראלית. סִפְרָה אינו אוטוביוגרפיה במובן הפשוט של המילה אלא אוסף יצירות שכתבה בתקופות שונות. בסיכום כללתי יצירות בעלות אופי אוטוביוגרפי. בתוך סיכומי היצירות הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים, והערות ביקורתיות בסיומם. 

הדודות הגדולות

לסבתא של שולמית הראבן היו ארבע אחיות, וסבתהּ  (סבתא שלה) הייתה אחותן הקטנה. רק שלוש מהן, לבושות בלבוש תקופתי אופנתי כבד,  נהגו לבוא  לשתות תה אצל סבתהּ. "יושבות היו בחדר וממלאות אותו בנוכחותן...הדודות הגדולות נחו בכבדות" (עמ' 5). הדודה הרביעית הייתה ברוגז עם סבתהּ חמש עשרה שנה ולא נהגה לבוא, כיוון שפעם, בעת שהגיעה לבקרה, אמרה סבתהּ שהיא הולכת לתיאטרון. בעת שתיית התה הדודות היו מרכלות ומחליפות עקיצות. כמו כן הקפידו שהמְחברת, אז ילדה, לא תשמע דיבורים הרומזים ליחסים שבינו לבינה. בסוף אוגוסט 1939 [בסמוך לפלישה הגרמנית לפולין], לא באו הדודות לתה. הן היו בטוחות כי עם הגרמנים יוכלו לדבר כמו במלחמה הקודמת [מלחמת העולם הראשונה], כי הם "עם תרבותי, יש להם כבוד בפני בית תרבותי". הן שיפרו את הגרמנית שלהן "חיכו שייגמר הרע-ההכרחי של המלחמה, וייכנסו הכובשים. את הקולונלים...אפשר יהיה לארח לתה" (עמ' 11).

הערות שלי

הסיפור משקף, אולי בצורה מוגזמת, את אי מוּדעותם של  חלק מיהודי פולין, לקיצוניות האנטישמיות של המשטר הנאצי ולשואה שעמדה להתחולל. "הדודות הגדולות" הסתמכו על ניסיונן מתקופת הכיבוש הגרמני של פולין במלחמת העולם הראשונה, כאשר משטר הכיבוש הגרמני היה נוח יותר ליהודים בהשוואה לתקופת השלטון של רוסיה הצארית בוורשה.

מהגוֹני

הסיפור מתרחש בוורשה בשבועות הראשונים של מלחמת גרמניה הנאצית נגד פולין. בתקופה זו חרב עולמם של אנשים: בתים נהרסו, אחדים באופן חלקי שהותירו קירות שבורים; היה מחסור במזון ולא היו פחמים להסקה. הסב של המְחברת, שהיה חוכר יערות ואהב את העץ, לקח גרזן והפך את כיסאות המהגוני לגזרי עץ להסקה. המבוגרים פחדו לצאת מפני ההפצצות, אך לא הילדים. מהמבוגרים, רק פליציה הפרנואידית, באופן פרדוקסאלי לא פחדה. וגם הסב לא פחד. "בשבילו הגרמנים לא היו קיימים. הוא בז להם". הוא גם חטב שידה יקרה לגזרים. "ידע שאחרי המלחמה לא יישאר כלום. גם המשפחה לא" (עמ' 14). לאחר המלחמה, איש גסטפו חסם את דרכה של המְחברת [שהייתה אז ילדה בת 9] בקריאת "האלט! יותר חששה לצאת מביתה.

העֵד [נתפרסם ב-1980]

[בתחילת 1940?] הגיע לפנימייה בארץ ישראל, נער ניצול שואה מפולין, בשם שלומק. תהליך קליטתו בקרב ה"צברים" מובא מנקודת מבטו של מחנך כיתתו, יותם רז. יותם היה  חדוּר באתוס הציוני של תקופתו שתכליתו להקים בארץ דור חסון ואמיץ, מוכן למלחמה ומתנער מעברו הגלותי. בהתאם לאתוס הזה, יותם לא רק עִבְּרֵת את שם משפחתו מ"רזובסקי" לרז, אלא גם היה מעמיד פנים כי אינו יודע לקרוא פולנית. יותם, כמחנך, רואה מחובתו לשלב את שלומק במסגרת ה"צברית" של כיתתו, והמשימה הזו לא הייתה קלה. העברית של הנער מפולין היא ארכאית, בנוסח בית ספר "תרבות", והוא לבוש במכנסיים ארוכים – בניגוד לאופנה החלוצית של מכנסיים קצרים. אבל לא לבושו והעברית שבפיו, אלא  הדבר המקומם ביותר נגד שלומק את תלמידי כיתתו  הוא  סיפוריו. הוא מספר כי הגרמנים תלו את אביו על עץ ואת אימו ושני אחיו רצחו ביריות. כמו כן טוען כי הגרמנים רוצחים באופן שיטתי יהודים. בני כיתתו סבורים ששלומק משקר. בועז, תלמיד חזק בגופו ומנהיג הכיתה – המייצג את הנוער היהודי בארץ ישראל, האמיץ והחצוף – מכנה את היהודים בפולין ואת שלומק  "פחדנים", כיוון שאינם נלחמים נגד הכובשים הגרמנים.   

על מנת לשלב את שלמוק בכיתתו, יותם המחנך משכנע  בקלות אותו ללבוש מכנסיים קצרים. משימה קשה יותר היא לשכנעו להיגמל מ"שקריו". יותם, בדומה לתלמידי הכיתה, אינו מאמין לסיפוריו של שלומק. הוא סבור כי  הנער מגזים: ייתכן שמשפחתו נהרגה בהפצצות, והסיפור על תליית אביו קשור אולי לתסביך אדיפלי, בגינו יצטרך להפנותו לפסיכולוגית של בית הספר. כדי לשכנע את שלומק לחדול מסיפוריו מסביר לו יותם כי אין חשיבות ניצחת לאמת וכי העיקר למצוא חן בעיני בני כיתתו, כנאמר: "או חברותא או מיתותא".  

לכאורה, שלומק בהדרגה משתלב בפנימייה: "שקריו" נעלמים, בחשבון ובאנגלית הוא אף עולה על בני כיתתו, והעברית שלו הופכת ל"צברית". אבל השתלבותו  נקטעת, כאשר בחלוף כשנה וחצי מאז הגעתו לפנימייה,  אורח רם מעלה נושא הרצאה על מלחמת העולם השנייה, לפני כל תלמידי בית הספר וצוות מחנכיו. בהרצאתו טוען האורח כי על אף התקרבות צבאותיו של היטלר למוסקבה והתקדמותו של גנרל רומל באפריקה, גרמניה תובס וכף רגל של אויב לא תדרוך בארצנו. הרצאתו מסתיימת במחיאות כפיים, ואף אחד אינו מעז לשאול שאלות ולהביך את אווירת החג – מלבד שלומק. שלומק שואל: "יש עדויות שמנוי וגמור עם הגרמנים להשמיד את כל יהודי אירופה שתחת שלטונם. האם יש למוסדות ידיעות על כך, ואם יש, מה מתכוונים לעשות בנידון?" (עמ' 63). בתגובה, המרצה מפקפק בנכונות דבריו של שלומק, ותלמידי הכיתה מנסים להשקיט את שלומק – אבל שלומק עומד זקוף ומשיב לאורח: "עד שהגעתי [לפנימייה]  הרגו הגרמנים ביריות ובתלייה את מרבית הגברים בכפר שלנו; ובכפר הסמוך שרפו כל המשפחות היהודיות בבית הכנסת. הנה, כאן רשומה כל העדות שאני זוכר, תאריכים, שמות, הכול" (עמ' 64). הפעם, הודה המרצה כי גם למוסדות היישוב הגיעו ידיעות דומות מ"לב העלטה". הוא אינו מזלזל בהן, אך מעריך שהן מוגזמות, אבל גם אם הן נכונות, לא נוכל לעשות דבר. לשאלה מהקהל מדוע לא נוכל לעשות דבר, משיב המרצה: "חובתנו הראשונה...לשארית הפליטה המכונסת כאן; אין לנו חובה גדולה מחובתנו למעשה החלוצי הגדול, כי רק כאן במולדת הזאת, תקוות שארית ישראל" (עמ' 65). המנהל ואחריו הקהל כולו מוחאים כף.

אחרי ההרצאה שלומק נעלם וניסיונות לאתרו לא הועילו. לאחר מכן התברר כי הנער ברח לירושלים, ניסה ללא הצלחה לשתף במידע שלו את הנציב הבריטי, ולבסוף אומץ על ידי "גברת אדירה אחת מעליית הנוער", אשר הודיעה בטלפון כי שלומק לא יחזור לפנימייה. המחנך של שלומק, יותם, גם בפרספקטיבה של עשרות שנים אינו סבור כי שגה בטיפולו בשלומק, אלא ההיפך, רואה בבריחתו של שלומק לירושלים כפיות טובה על כל מה שהוא השקיע בו. המחנך מצדיק את התנהגותו בכך שהוא לא יכול היה לדעת יותר ממה שידעו המוסדות הלאומיים בעת בואו של שלומק, ועל שלומק, במקום לברוח, היה להמתין עוד כחצי שנה עד להגעתן של ידיעות שאימתו את דבריו.

הערות שלי

בסיפור "העד" מופיע מוטיב של איפכא מסתברא, משהו, פרדוקסלי, שנמצא בסתירה לְמה   שיכול היה לצפות הקורא, מוטיב שמופיע גם בסיפור "מהגוני". ב"מהגוני" דווקא פליציה הפרנואידית לא פחדה בזמן מלחמה. גם בסיפור העֵד, יש מעין ההיפך מתברר. הפסיכולוגית של הכיתה רותה נראית בעיני המחנך יותם כבלתי רגישה, בעוד יותם רואה את עצמו כמי שמודע היטב לְמה שמתחולל בכיתתו. אבל לאחר ששלומק נעלם, אֵבל ירד על רותה, ולא נחה עד שנמצא הנער בירושלים, ואחר כך ישבה כמקוננת. במצב הזה יותם שאל אותה האם היא מבינה את משמעותו של הצופן – שכלל אותיות ומספרים –  אשר שלומק היה רושם בכל מקום, מעל מיטתו ועל קירות. רותה השיבה כי קל מאוד לפענחו: הצופן כולל את האותיות הראשונות של שמות הוריו ואחיו, והמספרים הם הגילאים בהם נרצחו.

בסיפור "העד", על אף דגילה באידיאל של טוהר מידות, ישנה מידה של סלחנות והבנה כלפי חריגה מסוימת  מהאידיאל הזה, במיוחד אם נעשתה למען כלל הציבור (כמו  השגת מצרכי מזון מעבר לקצבה לפנימייה, לרגל בואו של אורח רם מעלה). כמו כן המחויבות לטוהר מידות אינה  מונעת מאנשים, בשר ודם, לסרוח. יותם המחנך מתייחס בקצרה על "מעשה מתועב" שהיה לו בפנימייה עם מבשלת תימנית, שנמשך יותר משנה. 

הסיפור מתאר את הרוח והאתוס החלוצי של חינוך הנוער הארץ ישראלי בתקופת המנדט הבריטי. לטפח נוער אמיץ שבהתבגרותו יאחז בנשק כדי להגן על היישוב, להתנער מהגלות ומכאן גם זלזול ביהודי הגלותי בדמותו של שלומק והצורך להפכו ל"צבר"; ובמקום פוריטניות ביחסים שבינו לבינה, מידה מסוימת של ליברליות.

בהסתמך על מחקרה של פרופסור דינה פורת,[1] סביר להניח כי תיאור יחסם של תלמידי  הפנימייה והצוות החינוכי שלה לשואת יהודי אירופה בתקופת התרחשותה, כפי שמופיע בסיפור, תאם בעיקרו את המציאות. דבריו של מנהיג היישוב היהודי דוד בן-גוריון התנדנדו בין אמונה – לפחות על פני השטח – לנכונות הידיעות על ההשמדה  לבין הטלת ספק בהן. מחד גיסא עוד ב-1942 אמר "אינני יודע אם יישארו יהודים   אחרי היטלר" (ייתכן בהגזמה מכוונת) (עמ' 62), ומאידך גיסא אף ביוני 1944 אמר "אין אנו יודעים את המצב בפולין לאמיתו" (עמ' 68). ואכן, אף בשנים  1944-1943 כנראה למרבית הציבור בארץ היה עדיין קשה להבין ולקלוט את היקפה ועוצמתה של מכונת ההשמדה הנאצית. אפילו יהודים  באירופה סירבו להאמין  לסיפורים של  תושבי עירם, שניצלו מקברי אחים או נמלטו ממחנות ההשמדה. ההשקפה שמביע האורח רם המעלה ביחס למרכזיות היישוב העברי בארץ ישראל, תוך הזנחת הצלת יהודי אירופה, תאמה את השקפתו של  בן-גוריון. בתקופת השואה טען בן-גוריון כי  ארץ ישראל היא מרכז הכובד של העם היהודי, וזאת למרות שהיישוב מנה פחות מ-500,000 איש. בהתאם להשקפה זו, בעיותיה של היהדות בתפוצות היו משניות, שֶאף אסור כי יסיחו את הדעת יתר על המידה (עמ' 79).

ולבסוף, על אף שגיבור הסיפור הוא נער ניצול שואה מפולין, כנראה באמצעות דמותו מתארת שולמית הראבן חוויות דומות שחוותה בעקבות  עלייתה לארץ בתור ילדה ב-1940.

אני לבנטינית [נתפרסם ב-1987]

שולמית הראבן, על אף שנולדה באירופה, רואה את עצמה לבנטינית. "כאילו כל ימי שם [באירופה] עברו בחושך ובקוצר-רוח...עד שראיתי לראשונה את האור העז השפוך על גדרות אבנים בהר, וזית קיצי גחון מטה, ובאר חצובה" (עמ' 69). אבל כמו בכל תחום, יש לבנטיני מעולה ויש לבנטיני שאינו מוסיף כבוד למונח לבנטיניות. בצורתו הלא רצינית, הלבנטיני הוא האיש בשוק הפונה אליך בחמש שפות בו זמנית בצורה קלוקלת. הלבנטיני במיטבו הוא האיש היודע חמש שפות על בוריין כי כבר היו באזורו כובשים רבים שדיברו לשונות רבים –  ומעצמה עולמית הדוברת לשון אחת מחוף-אל-חוף [ארה"ב?] תיראה פרובינציאלית בעיניו. לבנטיני לא מוצלח הוא עצלן וברדקיסט. לבנטיני ביופיו הוא "אדם נינוח, היודע שלחץ וחופזה הם צורות של חוסר נימוס", והדובר בקול שקט (עמ' 70). כל הדתות המונותאיסטיות נוצרו בלבנט, הדמויות בהן היו אנושיות,  לטוב ולרע, ולא היה בהן אותו דואליזם "הרואה כל דבר  כשייך לטוב המוחלט או לרוע המוחלט, אלוהים או שטן" (עמ' 72). בלבנט לא היה אותו ניגוד תהומי בין "סבא כריסטמס ואושוויץ...אופרטה וינאית וזיל הייל" [זיל הייל – "הריעו לניצחון" בגרמנית. בגרמניה הנאצית נאמר הביטוי בשילוב הצדעה במועל יד] (עמ' 73). "בלבנט נוצר ההומניזם...אלא שאיש לא קרא לו כך" (עמ' 73).

המְחברת משבחת את האוכל הלבנטיני – אבל גולדה מאיר, מספרת בזיכרונותיה כי בבואה למרחביה [בשנות ה-20]  "הכריחה" את חברי הקיבוץ לחדול מ"מאוכל איום", שבמשתמע היה  לבנטיני, ולאכול כל בוקר דייסה. "לא פלא שאחר כך אמרה גולדה שאין פלשתינאים" ולא האמינה שסאדאת יבקר בירושלים (עמ' 74).

"אני לבנטינית...מפני שבבואי למצרים, אני מבינה פתאום הרבה מאוד מושגים במקרא ובלשון שהיו סתומים עד היום...השלום עם שכנינו דרוש ..כדי להחזיר את הלשון [העברית] לשורשיה השמיים". אצלנו, בגלל החשיפה למערב, ולא ללבנט, כותבים ספר אמריקאי בעברית (עמ' 75).

הערות שלי

בכתבה  ישנה אידיאליזציה מוגזמת ולפעמים מופרכת של הלבנט, והשחרה מוגזמת של המערב. מלבד דברי השבח לשלוש הדתות המונותאיסטיות בצורתן המקורית, כפי שנוצרו בלבנט – שולמית הראבן אינה נוקבת בשמו של האסלאם ואינה מפרטת את דרך התהוותו והתפשטותו. היא מתעלמת מכך ש"אחת המשימות היסודיות שהטיל על המוסלמים    [מייסד האסלאם] הנביא מוחמד [632-570] היה הג'יהאד" [מלחמת קודש].[2] את הג'יהאד הראשון ניהל מוחמד בכובשו את עיר מולדתו מֶכָּה בשנת 630, ובמשך למעלה מאלף שנה התפשט האסלאם, לרוב ב"חרב האסלאם" של הג'יהאד, ברחבי העולם. נראה שהתעלמות המְחברת ממסורת עתיקת יומין זו שנוצרה בלבנט היא מגמתית. היא נועדה לא לפגוע בתדמיתו של הלבנט כפי שמתואר אצלה.  

נדמה לי שהמְחברת אינה מדייקת לגבי ה"רפורמה" באוכל שחוללה גולדה מאיר בקיבוץ, בו עבדה במטבח. גולדה בספרה האוטוביוגרפי מתארת כיצד מהמִצְרכים הדלים שעמדו לרשותה, היא הצליחה להכין תבשילים טעימים ואף לאפות עוגות –  וגם לכסות את השולחנות במפות. זו הפואנטה בסיפור המטבח שלה – ולא מאבק באוכל הלבנטיני.  

בהקשר לאי רצונה של ראשת הממשלה גולדה מאיר להכיר בקיומו של העם הפלסטיני. ראוי לציין – ולוּ לשם האיזון – כי באותה התקופה בתחילת שנות ה-70, ההנהגה הפלסטינית בדמות אש"ף לא הכירה בקיומו של העם היהודי ובזכותו להקים מדינה במולדתו ההיסטורית בארץ ישראל, אלא דגלה בחיסולה של מדינת ישראל. זאת ועוד. גם לאחר שבמסגרת תהליך אוסלו (2000-1993)  הכירה ישראל למעשה בקיומו של העם הפלסטיני ובזכותו להקים מדינה, רוב העם הפלסטיני והנהגתו על כל פלגיה (פתח, חמאס, ג'יהאד אסלאמי)  המשיכו לראות במדינת ישראל, בתור מדינה יהודית, כישות בלתי לגיטימית.

בניגוד להתרשמותה החיובית של שולמית הראבן מביקורה בקהיר, ראויה לתשומת לב עדותו של הפרופסור ששון סומך, אשר עמד בשנים  1998-1995 בראש המרכז האקדמי הישראלי בקהיר. בתקופה זו הייתה לו הזדמנות להתרשם מקרוב מהתגברות העוינות לישראל בתקשורת המצרית. ביקורו בקהיר ב-1997 של מכחיש השואה הצרפתי, רוז'ה גארודי   (Roger Garaudi)– בתור שכזה, זכה לשבח והלל מצד רבים מאנשי הרוח המצרים ונהפך לחגיגה.  במחקריו על הספרות הערבית   התרכז פרופסור סומך בהיבט הלשוני-ספרותי הטהור של היצירות, תוך יחס אוהד לספרות הערבית, אותה קרא בשקיקה מאז ימי נעוריו בבגדאד. כל זה לא מנע ממבקרי ספרות ערבים לייחס לו (ולחוקרים ישראלים אחרים) כוונות זדון בפרסומיו ולהציגם כאילו נועדו לשרת את המשטר הציוני.[3]

כבת למשפחה ציונית בוורשה, אשר עלתה כילדה עם משפחתה לארץ ישראל, שירתה ב"הגנה" ובצה"ל, וכציונית נאמנה, שאפה שולמית הראבן לראות את עצמה כשייכת עמוקות לארץ ישראל ולסביבתה המזרח תיכונית, או הלבנטינית במובן החיובי של המילה. הנוף, האוכל, החום האנושי של המזרח מתוארים כתואמים את רוחה. היא אף ידעה לדבר ערבית. מהסיפור "אני לבנטינית" משתמע כי השתלבותה של מדינת ישראל בתרבות המזרחית עשויה לקרב את התקבלותה באזור ואת השלום, וכי התהליך הזה כבר מתרחש. קטע מסיפורו האוטוביוגרפי של ששון סומך שהובא לעיל מספק דוגמה נגדית. אפילו לבנטיני אותנטי במובן הנעלה של המושג, שראה עצמו כיהודי-ערבי, נתקל בעוינות מצד רוב רובו של הציבור הערבי, ובמיוחד המשכיל.

דמדומים [נתפרסם ב-1980]

שולמית הראבן מתארת חלום בלהות בו היא חוזרת לעיר מולדתה [ורשה] ובמשתמע חוֹוה את השואה.  זוהי עיר חשוכה  וחסרת צמחייה – בניגוד לאור השמש המאירה את עירה ירושלים. בהתעוררותה מהחלום היא באופן סמלי משילה מעליה את עברה האירופי-הגלותי. "עברי נתחלף, מעתה לא מצאתי בו אלא אבנים של ירושלים, וצמחים צומחים בעוז עצום, ואור רחב" (עמ' 113).

הערות שלי

במעין המשך לסיפור "אני לבנטינית", הסיפור "דמדומים" משקף את רצונה של שולמית הראבן, בתור ציונית, להינתק עצמה מארץ מוצאה הגלותי – ואם אפשר לומר, לראות את עצמה כעץ שהחל לגדול בארץ זרה, אבל שורשיו במולדתו ההיסטורית אליה חזר. אוֹסיף כי זאת בניגוד לחלק מתושביה היהודים של ישראל, אשר לגביהם "ביקור שורשים" הוא ביקור בארצות הגולה בהן נולדו, או בהן נולדו הוריהם. לדעתי, מדובר כמובן בביקורים לגיטימיים – אך אין לראות בהם "ביקורי שורשים". שורשי כל היהודים הם בארץ ישראל. 

שיקספיר [נתפרסם ב-1970]

המְחברת, שולמית הראבן, [כבר בגיל 17 הצטרפה לארגון "ההגנה"] והשתתפה כחובשת בקרב על ירושלים במלחמת העצמאות ב-1948. במהלך המלחמה כוחות ה"הגנה" נכנסו לשכונה ערבית  עשירה אשר תושביה נמלטו ממנה. שולמית, יחד עם קבוצה של חיילים, התמקמה בלילה בווילה מפוארת נטושה של אנטון עוואד. היא לקחה מאותה הווילה קובץ של כתבי וויליאם שקספיר. תושבים יהודים בזזו את השכונה. בתור חובשת, נתבקשה שולמית לחלץ גנבים יהודים שהגיעו לשכונה ונפצעו כתוצאה מכניסה לשדה מוקשים. אלונקאים סירבו לחלצם, בטענה כי בתור בעלי משפחה, הם חוששים מכניסה למקום המסוכן. המְחברת, שהייתה אז בסביבות 18 וטרם הקימה משפחה, ביצעה את המשימה הזו.

כעבור 21 שנים – בעקבות מלחמת ששת הימים ביוני 1967 שהביאה לאיחוד ירושלים עם חלקה המזרחי – כאשר חיפשה שולמית הראבן שמו של פקיד אחד, כדי לקבוע פגישה בעניין שלה, היא נתקלה  באקראי בשמו של אנטון עוואד.  "משראיתי את שמו של אנטון עוואד בספר הטלפונים, לא יכולתי לסבול את השיקספיר הזה אצלי אף רגע נוסף. הרגשתי כאלו הייתה בי, מזה עשרים ואחת שנה, נקודה של אי-שקט סמוי, שרק עם השבת הספר לבעליו תירגע ותשלו" (עמ' 85). היא כבר התקרבה לגיל ה-40 והעריכה כי בעל הווילה כעת הוא בסביבות 70-65. שולמית טלפנה אליו, אמרה שיש לה משהו ששייך לו והיא רוצה לראותו. לאחר היסוסים הסכים האיש לפגוש אותה.  

כעת התגורר עוואד  בווילה במזרח ירושלים. הפגישה בינו לשולמית התנהלה באנגלית, על אף שהמחברת מבינה ערבית.  היא אמרה ש"גורלות המלחמה הביאו לידי ספר ששמך כתוב עליו". לשאלתו הסבירה, כי מדובר בספר שהיה בביתו קודם. לשמע הדברים האלה האיש רתח מזעם. הוא זעק שבזזו את רכושו בשווי של "עשרות אלפי לירות" וכעת רוצים להחזיר לו ספר אחד. האם זו בדיחה שאל בתמיהה. הוא ביקש ממנה את שמה וכתובתה, בתור אחת מאלה שבזזו את ביתו – למרות שאין בכוונתו לתבוע אותה. שולמית הסבירה שהיא לא הייתה מהבוזזים, ורק באה להחזיר ספר שהיה ברשותה. האיש נרגע קמעה, לקח גלולה, אמר כי הוא אדם עצבני וכל פעם שפותחים בנושא הזה, בשבילו זה כמו לפתוח פצע. הוא התרשם כי כוונותיה טובות, הציע לה לשתות קפה והביע תקווה שיהיה שלום. את הספר הוא לא לקח, והוא נשאר אצל שולמית. בנה לומד בו עתה למבחן.

רדיו משום דבר

תחנת הרדיו הצבאית נפתחה ללא ציוד בסיסי. אפילו תקליטים היה צורך לשאול מחנויות המוסיקה. שדרני  התחנה היו ברובם חסרי ניסיון. רק הטכנאים היו מקצוענים: אנשי חיל הקשר ו"קול ישראל". ביום פתיחת התחנה [ב-24 בספטמבר 1950 בשעה 18:30] שודר נאום מוקלט מראש של דוד בן-גוריון, אלא שהסתבר כי במקום לומר "המִשדר הצבאי המתחיל הערב", הוא אמר "המשטר הצבאי המתחיל הערב" – וכל הארץ נרעשת והטלפון של התחנה מקבל שאלות מאזרחים מבוהלים (עמ' 91). בהמשך יום השידור הראשון, שולמית הראבן הייתה אמורה להודיע על דְבר הרמטכ"ל יגאל ידין, ולאחר מכן להביא לשידור את הודעתו המוקלטת. אבל "אחד מבכירי התחנה" [המְחברת אינה נוקבת בשמו] לפת בכוח את שתי ידיו של הטכנאי, כדי שלא יפתח את המיקרופון למְחברת ואף צעק עליו לבל ייעשה זאת. הטכנאי בכל זאת  הצליח לשחרר יד אחת ולאפשר לה לומר את דברה. הניצחון על הבכיר היה זמני. לימים נטל אותו הבכיר את הקְלטַת היום הראשון מארכיון צה"ל, מחק את דברי המחברת והכניס את דבריו במקומם, וכך מי שמעיין במסמכים יגיע בטעות למסקנה כי אותו הבכיר הוא שפתח את התחנה. התסכית שכתבה שולמית הראבן ליום פתיחת התחנה, נפסל על ידי קצין החינוך והתרבות והועבר לשידור ליום אחר. הסיבה: הטוראי מחיל הרגלים בתסכית תואר כְּרָץ מפני שמישהו רץ על ידו, ולא מפני שהוא צריך להגן בדמו על המולדת.

התחנה שירתה את הצבא. אנשיה נסעו בדרכים, שלא פעם היו ממוקשות, כדי להקליט תרגיל אש. בהדרגה מצבה של התחנה השתפר מבחינת הציוד והמיומנויות. מה שעשוי היה להיות הסקופ הגדול של שולמית הראבן לא שודר כלל. הזדמן לה לשמוע בשידור ישיר  מרדיו עמאן על רצח מלך ירדן עבדאללה [ב-20 ביולי 1951]  בשעת ביקורו במסגד אל-אקצא. על אף שהייתה בחופשה, מיהרה בכל כוחה לתחנה למסור את הידיעה שאיש בתחנה לא שמע עליה. לפני העלתה לשידור, בבירור טלפוני עם דובר צה"ל  התברר שהממשלה הטילה איפול על שידור הידיעה.

לימים, התקשר אליה עוזי נרקיס, אז אלוף-משנה [מפקד פיקוד המרכז במלחמת ששת הימים], וסיפר כי מצב המעברות קטסטרופאלי. הוא והציע לה להיות קצינת מעברות פיקודית של אג"ם פיקוד דרום, אחראית ל-11 מעברות. עם כל אהבתה לתחנה, מסקנתה הייתה ברורה שהמעברות חשובות יותר מרדיו והיא הלכה עם עוזי.

במעברות

באוקטובר 1951 הגיעה שולמית הראבן למחנה קסטינה, אז מפקדת פיקוד הדרום, להחליף את קצינת המעברות הקודמת. היא לא ראתה את פקודת מבצע המעברות של הרמטכ"ל יגאל ידין ולא היה לה  מושג מה בדיוק המנדט שלה, בתור קצינת מעברות.  בנושא המעברות שרר בלגן, ולא ידעו להשיב על שאלה מהמטכ"ל כמה אנשים יש במעברות שצורפו לפיקוד הדרום. נתונים שנמסרו על ידי הסוכנות היהודית לצבא כללו רק מספר משפחות – מושג נזיל מאוד. פיקוד הדרום היה אחראי ל-11 מעברות.

המעברות כללו אוהלים  ללא תשתיות: בלי חשמל, מים וביוב. לפעמים שתי משפחות שוכנו באוהל אחד, לפעמים ברז אחד ל-48 איש, בית שימוש אחד ל-48 איש. ברוב המעברות שרר לכלוך נורא. בדיעבד למדה המחברת "שמתוך 300,000 עולים שעברו את שער העלייה בזמן נתון, היו 17,000 נכים...ו-42 אחוז אנאלפביתים" (עמ' 96). הצבא הושיב במעברות חוליות, שגרו באוהלים, והתחלפו כל חודש. החיילים בחוליות עסקו בעבודות שחורות, והחיילות – בטיפול בילדים. רוב המעברות נבנו בעמקים ובוואדיות, ובתקופת הגשמים האוהלים הוצפו וקרסו. הצבא נרתם לפנות שתי מעברות לתוך קולנוע במחנה ג'וליס. הפינוי נעשה בכמה משאיות עם ברזנט ובכמה בלי, בגשם שוטף. המְחברת, קצינת המעברות, צעקה לחיילים במשאיות שידאגו לתנורים בקולנוע לייבש את האנשים, ולשתייה חמה. בחלוף הגשם וספיגתו באדמה, האנשים חזרו למעברות. לאור הלקחים מאירוע הגשם היה ברור כי הצבא חייב ליטול על עצמו את המשימה האזרחית של טיפול במעברות, כי אין גוף אחר מלבדו. זאת על אף הצורך שלו להתמודד עם מסתננים פלסטינים ואמצעיו הדלים. ואכן, חיל ההנדסה ידע לפרוץ דרך בבוץ, כדי להביא אספקת מזון למעברות, ולפעמים הצבא אף הצניח לחם מהאוויר. כדי להיטיב עם המעברות, שולמית הראבן דרשה לקיים פגישות עם הגורמים האזרחיים האחראים על שכונות המצוקה האלה – אבל פקידים מהסוכנות היהודית (האחראית על התשתיות) ומשרד החינוך (האחראי על גני ילדים ובתי ספר), נמנעו ליצור איתה קשר או גררו רגלים.

לאחר פניותיה באמצעות קצין חינוך ראשי לרמטכ"ל  ופניית הרמטכ"ל לשר החינוך – ראש אגף החינוך הגיע לבאר-יעקב. ביקורו הודלף מראש ולכן פמלייתו, בליווי המחברת, מצאה מעברה נקייה ובית ספר בלי אף באסטה (תושבי המעברות נהגו להשתמש במבנה בית הספר להקמת שוק מאולתר). ראש אגף החינוך שאל בתמיהה את קצינת המעברות על מה היא מתלוננת, והיא הציעה לערוך ביקור פתע במעברה הסמוכה. ואז, "אנחנו מגיעים ומוצאים באסטות תפוזים במסדרון [בית ספר], צריף בית הספר מזוהם, השוק סואן...נציגי משרד החינוך נראו כאילו קיבלו מכה בראש. בו במקום החליטו שיהיו עוד ביקורי פתע" (עמ' 100).

המחברת פנתה לתנועה הקיבוצית שתעזור, זו סירבה לקלוט אנשים ממעברות, אבל תרמה נעליים ממחסן הילדים. במעברה היו הורים שמכרו את הנעליים האלה, "ולא מפני שהיו רעבים. איש לא היה רעב במעברות", הייתה אספקה שוטפת (עמ' 100). נעליים נמכרו עבור סיגריות, קלפים ושוק שחור.

לא זכורים למחברת מקרים רבים של התנגשות תרבותית בין הצבא לבין תושבי המעברות.  זכור לה מקרה אחד בו החיילות התנדבו בלילה לתפור מכפלות לשמלות של בנות המעברה, כדי  שהשמלות לא תגוללנה בבוץ ותסחוב בוץ כבד על השמלות. "בבוקר לבשו הילדות את השמלות שקוצרו וקיבלו מכות מהאבות שהן זונות, הן והחיילות יחד. אז  אולי הייתה כאן אי-הבנה, אבל בוודאי שלא מתוך התנשאות ולא מתוך זדון" (עמ' 102). היתקלויות מצערות הופיעו בתקופה שצה"ל סיים את רוב טיפולו במעברות, שכעת הוגבל לשליחת מורות חיילות. אבל בתקופה הזו המחברת כבר סיימה את שירותה הצבאי.

בעבודתה בתחום המעברות פעלה שולמית הראבן במתכון "הראש הגדול", לפי מיטב המורשת של מלחמת העצמאות, בה לא היו פקודות ברורות, ומפקדים לא היססו לחרוג מסמכויות ולאלתר. מתוך דוחות אותה התקופה ברור כי הצבא היה הגוף היעיל ביותר מכל יתר המוסדות שטיפלו במעברות, וכי תושבי המעברות לא רצו שהצבא יסיים את פעילותו בהן. שולמית הראבן חזרה לעבודה ברדיו וערכה כתבה על המצב במעברות. הממונה על התוכנית צנזר את הכתבה, כדי שאנשים לא יידעו עד כמה המצב שחור.

מחבל [נתפרסם ב-1996]

המחבל מוחמד אבו-נאצר נולד במחנה הפליטים ג'יבליה שברצועת עזה. הוא גדל בתנאי עוני קשים, ספג ריחות ביוב מ"ביצת השופכין הגדולה שבלב ג'יבליה" (עמ' 116). מוצא משפחתו היה מהיישוב הערבי מַסְמִיָה, אשר תושביו נמלטו לרצועת עזה במלחמת העצמאות ב-1948. כוונתם הייתה לברוח עד יעבור הזעם, אבל לאחר המלחמה לא הותר להם לחזור. אביו נהרג על ידי ישראלים בנסיבות לא ברורות, ואימו חינכה את ילדיה לנקום. בגיל 17  [כנראה בסביבות שנת 1972] הצטרף מוחמד ל"חזית העממית לשחרור פלסטין" בראשות ג'ורג' חבש והטיל רימון על טרמפיאדה בכביש יריחו. פעולה זו גרמה לפצועים "לא מעטים", ללא הרוגים. בתמורה לפיגוע, ארגונו הפלסטיני הבטיח לו שהוא יהפוך לגיבור, אדם גדול, יעריצו אותו, יתנו לו כסף ויתמכו במשפחתו. לאחר ביצוע הפיגוע, נתפס מוחמד על ידי הצבא ונידון ל-20 שנות מאסר, אך שוחרר כעבור 13 שנה [במאי 1985] , בעקבות "עסקת [אחמד] ג'יבריל". [בעסקה זו שוחררו שלושה חיילים ישראלים בתמורה ל-1,151 אסירים ועצירים ביטחוניים.] בשובו מהכלא לג'יבליה היה מוחמד בן 30 ומצא מציאות איומה. הארגון שאליו השתייך זנח אותו, הבחורה שאהב לפני שנכנס לכלא נישאה לאחר וכעת גרה קרוב לביתו, האנשים סביבו היו חומרניים, דאגו לעצמם ולא העריכו את 13 שנות ההקרבה שלו בכלא. אימו עזרה לו למצוא אישה איתה התחתן ולזוג נולדו שלושה ילדים. מוחמד התקשה להתפרנס, אשתו התמוטטה ונזקקה לטיפול פסיכיאטרי, וכך נוצר קשר בין מוחמד לפסיכיאטר עזתי, ד"ר איאד אל-סרג'. למוחמד היה דימוי שלילי ביותר על יהודים, אותם הכיר כסוהרים וחיילים שדיכאו והשפילו אותו ואת עמו. לאור זאת רצה להצטרף לארגונו של ג'יבריל ["החזית העממית לשחרור פלסטין – המפקדה הכללית"], אשר בזכותו שוחרר. ד"ר איאד, אשר עזר למוחמד והפך בעיניו למעין דמות אב, שכנע אותו כי במקום להמשיך בפעילות הרסנית עליו לעשות משהו קונסטרוקטיבי, כמו ללמוד, וגם לשנות את תדמיתו על יהודים. "אתה לא מכיר יהודים, היה הרופא אומר לו, תפגוש יהודים. זה לא האויב שבראש שלך. זה משהו אחר" (עמ' 121). על מנת לאפשר  למוחמד להכיר יהודים, הגיע ד"ר איאד – "ידיד ותיק" של שולמית הראבן – יחד עם מוחמד לביקור בביתה.

בזמן הביקור, "היו אלה החודשים הראשונים של האינתיפאדה" [הראשונה שהחלה ב-9 בדצמבר 1987] (עמ' 114). המְחברת רצתה להכיר את האירועים מקרוב ולדווח עליהם בעיתון. למען מטרה זו, לפי עצתו של הפסיכיאטר, הסיע מוחמד את המחברת במשך שלושה ימים לביקורים במחנות פליטים ברצועת עזה. נוכחותו של מוחמד פתחה לפניה את כל הדלתות: הייתה לה "שיחה קשה עם סופר בתוך ג'יבליה" [אין פירוט] (עמ' 115),  עם צעירים ועם חבורת נשים –  ועם ילדי אבנים, שכמעט לא יידו אותן על המכונית, עד שמוחמד עשה להם סימן מוסכם בפנסים והם התנצלו. מוחמד בעצמו "כבר לא כל-כך האמין באינתיפאדה, כפתרון". באחד משלושת הימים הפגיש מוחמד את המְחברת עם כמה מהחברים שלו "ולכולם היו מחשבות על שלום – אולי תמימות, אולי בלתי מעשיות" (עמ' 120) [אין פירוט].  בתום שלושה ימים וחצי יום  לביקורה הוטל עוצר על עזה, שעמד להתחיל בשעות הערב. המחברת טלפנה לירושלים והזמינה מונית שתיקח אותה במחסום ארז. "מוחמד נעלב עד עמקי נשמתו. כל כך הרבה זמן בילינו יחד, אמר, ואת לא רוצה שאחזיר אותך לירושלים. אַת אִמי...לא ייתכן שתיסעי עם נהג זר בטקסי" (עמ' 121). המחברת הסבירה לו כי הוא לא יספיק לחזור לעזה עד שהעוצר ייכנס לתוקף. מוחמד נפרד ממנה כשדמעות בעיניו, ולא נחה דעתו עד שבדק כי הנהג הירושלמי הוא בסדר. לימים סיפר למחברת ד"ר איאד כי לאחר שהכתבה שלה על ביקורה בעזה התפרסמה ב"ידיעות אחרונות", מוחמד היה מאושר, תרגם אותה לכל מי שרצה לשמוע והיה בגאווה ילדותית שכתבו עליו.

לרעייתו האנגליה של ד"ר איאד היה קשה להישאר בעזה ולגדל בה את ילדיהם, והיא חזרה לאנגליה. לבעלה לא קל היה להמשיך לחיות בגפו ונסע בעקבות אשתו. לאחר 18 חודשים חזר לעזה, כי הרגיש ששם זקוקים לו – אבל היה זה מאוחר מדי כדי להציל את מוחמד. מוחמד, שנותר ללא דמותו האבהית והסמכותית של הרופא, הידרדר בהדרגה שוב לטרור. באחד הימים הוא ניסה לרצוח בגרזן נהג משאית יהודי בתחנת דלק בדרום הארץ, ופצע אותו קשה – "ובנקודה הזאת כבר אסור...לסלוח" (עמ' 123). כוחות הביטחון הבחינו בו ליד בית החולים שיפא בהיותו חמוש וירו בו למוות...לא מצאתי בתוכי רחמים, רק ידיעה עצובה שיכול היה להיות גם אחרת" (עמ' 123). המחבל היה בן 34-33 במותו. בהמשך, אחד מאנשי הביטחון אמר למחברת שאכן האיש היה מורכב מאוד וחלה בו הידרדרות פתאומית. "לסיפור הזה אין מוסר השכל" (עמ' 124). מוחמד לא היה פסיכופת, לא קנאי ולא דתי. כשאין נורמות,  הקו המפריד בין טוב לרע הוא לעתים כחוט השערה.

הערות שלי

שולמית הראבן נמנעת לפרט את תוכן "השיחה הקשה" שהייתה לה עם סופר פלסטיני, וגם לא את המחשבות "התמימות", "אולי בלתי מעשיות" של מוחמד וחבריו על שלום. סביר להניח כי המְחברת, בתור פעילה בתנועת "שלום עכשיו", העדיפה להסתיר את דחייתם העקרונית העמוקה של הפלסטינים את זכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית. בהתאם לעמדה העקרונית הזו, הקיצונים במחנה הפלסטיני דגלו במלחמת חורמה נגד ישראל, בעוד המתונים שבמתונים שבפלסטינים, הסכימו לפתרון בנוסח דרום אפריקה: הישארות חלק מהיהודים בתור מיעוט במדינה פלסטינית.

עדוּת [נתפרסם ב-1987]

ביום שני [7.2.1983]  מסרה ועדת כַּהַן  את ממצאיה לידי ראש הממשלה מנחם בגין. [מדובר בוועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון יצחק כהן. הוועדה הוקמה בנובמבר 1982 לחקור את הטבח שבוצע במחנות הפליטים הפלסטיניים סברה ושתילה בביירות על ידי כוחות הפלנגות הנוצריים בספטמבר 1982. כניסת הכוחות האלה נעשתה בחסות צה"ל, שכיתרו את מחנות הפליטים.]  למחרת מסירת המסקנות, הודיע [שר הביטחון]  אריאל שרון שהוא מסרב לקבל את מסקנות הוועדה החלות עליו להתפטר. עד ליום חמישי [10.2.1983] היססה הממשלה ולא הודיעה שהיא מקבלת את הדו"ח של ועדת כהן ואת מסקנותיה. ביום חמישי [10.2.1983] יצאה הפגנה [בהשתתפות כ-2,500 אנשים]  לכיוון משרד ראש הממשלה [בעת שהממשלה דנה במסקנות הוועדה],  כדי לדרוש מהממשלה לקבל את מסקנות הוועדה ולפטר את שרון. זו הייתה הפגנה למען קיומו של משטר דמוקרטי.  שולמית הראבן השתתפה בהפגנה הזו ונאמה בה. בנאומה אמרה כי "הממשלה  אינה גדולה מן החוק; ששר הביטחון שמתחמק מאחריות, לא יוכל לדרוש אחריות מאף קצין ומאף חייל במערכת; שהממשלה שלא תכיר בעליונות המשפט, לא תוכל לדרוש את קיום החוק מאזרחיה" (עמ' 131).

המְחברת מתארת בפירוט את האלימות הקשה של המון משולהב מתומכי הממשלה נגד המפגינים לאורך כל מסע ההפגנה. האלימות התבטאה  לא רק בקללות, אלא גם יריקות, מכות ובעיטות, וזריקת אבנים על המפגינים. שולמית הראבן בעצמה חבטה בעיטה בגופה, במקום בו לפני 35 שנה, בתור חובשת ב"הגנה" טיפלה בפצועים. "אין בי כעס, רק תהיה גדולה ועצובה: לשם כך נלחמנו על המדינה?" (עמ' 128). במהלך ההפגנה הספיקה המְחברת לראות את אֶמיל [גרינצוויג], "שספג הרבה מאוד מכות בעת המצעד. הוא חזר רק השבוע מהמילואים כקצין צנחנים בלבנון" (עמ' 131).  היה זה 9-8 דקות לפני שנרצח אמיל על ידי רימון צה"לי שהושלך על המפגינים על ידי אחד הפורעים. מעשי הבריונות נמשכו גם בין כותלי בין החולים: זו הופנתה כלפי המפגינים שפינו פצועים מהרימון.

הפורעים במפגינים, מלבד קריאות בגין, בגין, ואריק מלך ישראל, כינו את המפגינים אשכנזים, בתור גידוף.  אשכנזי צעקו המסיתים גם על עדי לוי, תימני, אשר שכב פצוע מאותו הרימון. שולמית הראבן דוחה את הטענות כי זו הייתה הפגנה אשכנזית וחילונית. היו בה גם אנשי השכונות וגם חברי "נתיבות שלום" שרובם בני ישיבות. בניגוד לקריאות תומכי אש"ף שהושמעו כלפי המפגינים, רבים מהם, בדומה לאמיל, היו חיילים קרביים שנלחמו נגד הארגון הזה. שולמית הראבן סבורה כי הפורעים לא היו סתם אנשי שוליים – "מישהו ארגן אותם" (עמ' 128). היא מותחת ביקורת על בגין, אשר מפאת הססנותו לקבל את מסקנות הוועדה, הותיר את ההכרעה לתומכיו ברחוב, ולמעשה נתן רוח גבית למעשי האלימות נגד המפגינים. אסור היה עליו להסס בנושא קבלת מסקנות הוועדה במשך שלושה ימים, ואף לא במשך שעה, אלא לקבלן מייד.

[ב-10.2.1983 (לאחר שבישיבת הממשלה כבר נודע על רצח גרינצוויג) קיבלה הממשלה את הצעתו של בגין לקבל את מסקנות ועדת כהן. ראש הממשלה טען, שעם כל הכאב יש לקבל את המסקנות, בגלל המעמד המיוחד של ועדת חקירה ממלכתית, שהמלצותיה כמוהן כפסק דין חלוט.]

הערות שלי

בפרספקטיבה היסטורית, ההפגנה לקבלת מסקנות ועדת חקירה הממלכתית ולמען הדמוקרטיה בפברואר 1983, דמתה להפגנות רחבות היקף שהתקיימו בישראל החל מינואר 2023 למען השמירה על מעמדו העצמאי של בית המשפט העליון וההגנה על הדמוקרטיה. לפי הערכתי האינטואיטיבית, רוב המפגינים בהפגנה בפברואר ב-1983 (כמו בהפגנה ב-25 בספטמבר  1982  למען הקמת ועדת חקירה  ממלכתית והתפטרותם של בגין ושרון) היו אשכנזים, בעוד רוב הפורעים במפגינים היו מעדות המזרח. בכל מקרה, שיעור המזרחים בקרב המפגינים היה נמוך באופן משמעותי משיעורם באוכלוסייה – וההפך לגבי שיעורם בקרב הפורעים. לדעתי, שולמית הראבן מנסה לטשטש את המציאות הזו, תוך החלפת הרצוי במצוי. מצב דומה מבחינת ההרכב העדתי בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית ולמען הדמוקרטיה, לעומת המפגינים למען הרפורמה המשפטית של הממשלה, ניכר גם בהפגנות בשנת 2023.  לשנאה העזה של חלק מתומכי הממשלה ב-1983 וב-2023, כלפי מפגינים נגד הממשלה, היה גם גורם גזעני מובהק, שמצא ביטויו בהתבטאויות בנוסח חבָל שלא הרגו את כולכם בשואה.

בשוֹנה מ-1983, ב-2023 לא ניכרה נכונות אמיתית מצד הממשלה לוותר על תוכניותיה ל"רפורמה משפטית". קשיחות זו מצד הממשלה [בלי להתחשב בהשלכות הביטחוניות של הקרע בעם] שיקפה את השינויים הדמוגרפיים בארץ לטובת המחנה הדתי חרדי, הדתי לאומי והימין – שינויים  שהתבטאו בהרכב הממשלה – בנוסף לעמידתו בראשות הממשלה של אדם הנאשם בפלילים. הממשלה ויתרה, ולוּ זמנית, על תוכניתה לבצע הפיכה משטרית, רק בעקבות מתקפת ארגוני הטרור מעזה על מדינת ישראל ב-7 באוקטובר 2023.

לא שאלו את החובשים [נתפרסם לראשונה ב-1996]

שולמית הראבן נוקטת עמדה מאוזנת ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני. לדבריה, "מי שמדבר  אך ורק על המצוקה הישראלית משקר בדיוק באותה מידה כמי שמדבר אך-ורק על המצוקה הפלסטינית" הדרך לפיוס היא לצייר תמונת מצב שמתמקדת במצוקת שני הצדדים – מצוקה אותה רואים החובשים. "להבין שגופות של חברים שמוחזרות ואברי המין הכרותים בפיהן[4], הן מצוקה נוראה; כמו שהפעוט שהוגלה מכפרו והתמוטט מצמא ומעייפות, כשאימו תולשת שערותיה כי אין לה לאן ללכת, והיא צועקת 'בידנאד נההג'ר' (לא רוצים להגר) – וגם היא מצוקה נוראה" (עמ' 138)...לשקול זה מול זה את הפחד מפני כיליון פיסי, שחיטה ואונס המוני, מול הפחד מפני עקירה מאדמה ומבית, פליטות, כיליון ואובדן זהות" (139). יש לארגן מפגש בין יהודים לערבים במסגרות לא גדולות, בהם כל צד יספר בכנות את מצוקותיו ופחדיו. "אנשים שהכירו אלה במצוקותיהם של אלה הם אנשים המסוגלים לעשות שלום" (עמ' 139). שתי החברות, היהודית והפלסטינית, אינן זקוקות לחיטוט נוסף בעבר ולא לבדיקה נוספת של המסמכים – אלא למרפא. "ומי שלא בא להביא את המרפא, לתרום להחלמה, לחבוש, להגיע אל המשותף – מוטב לו בימים אלה שלא ירים את קולו" (עמ' 140).

הערות שלי

התמונה המאוזנת של שני הצדדים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אותה מציגה המְחברת, אינה תואמת את המציאות. "הפליטים" הפלסטינים המתגוררים ברצועת עזה ובגדה המערבית, אינם למעשה פליטים: הם נותרו באדמת פלסטין. חלק אחר מהפליטים הפלסטינים הערבים נקלט ב"מדינת אחות ערבית" (בלשונם של הערבים) זו או  אחרת,  מתוך למעלה מ-20 מדינות ערביות. לעומת זאת, ליהודים ישנה רק מולדת אחת. עוד חשוב לזכור כי בעיית הפליטות מקורה בכך שלאחר החלטת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 בדבר הקמת שתי מדינות, יהודית ופלסטינית, פתח היישוב הערבי בארץ ישראל במלחמת חורמה להשמדת היהודים בה, ורוּבה של האוכלוסייה הפלסטינית נותרה דבקה בהתנגדותה לעצם קיומה של מדינה יהודית עד עצם היום הזה. בגישה מאוזנת לסבל שני העמים חשוב לציין כי  בכל מקום שנכבש על ידי הצד הערבי במלחמת העצמאות ב-1948, ובראש וראשונה העיר העתיקה של ירושלים, בוצע טיהור אתני מושלם נגד יהודים. כמו כן, בעקבות הקמת מדינת ישראל, מאות אלפי יהודים נאלצו לעזוב את מדינות ערב, אשר רובן נותרו כמעט ללא יהודים. זאת ועוד, השואה  היהודית וסכנת ההשמדה בפניה ניצבו, ועדיין ניצבים, היהודים בארץ ישראל הן זוועות חמורות יותר מאשר גירוש וה"נַכְּבָּה" הפלסטינית.

נכון כי אחת הדרכים לקדם הסדר שלום לסכסוך הישראלי-פלסטיני  היא כאשר כל צד בסכסוך יכיר בסבלו של הצד האחר – ואולם אין זה תנאי מספיק. התנאי ההכרחי להסכם שלום בר קיימא לסכסוך הזה הוא הכרת הצד הפלסטיני בצורה ברורה בזכותו של העם היהודי להקים מדינה יהודית בחלק מאדמת ארץ ישראל (פלסטין) שבין נהר הירדן לים התיכון. להכרה כזו אף המתונים שבמתונים בהנהגת העם הפלסטיני וברוב העם הפלסטיני אינם מסכימים – ומכך המְחברת בוחרת להתעלם. 

שולמית הראבן, בתור פעילה בארגון "שלום עכשיו", לאור שאיפתה הכנה והעזה לשלום, העדיפה להתעלם מן המכשול להשגתו בצד הפלסטיני לאורך שנות הסכסוך. לעומת זאת, בתקופה המקבילה, רוב רובו של העם היהודי היה מוכן, ועדיין מוכן, לוותר על חלק משטחי מולדת למען שלום.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

---

[1] פורת, דינה. הנהגה במילכוד: היישוב נוכח השואה 1945-1942 (תל אביב: עם עובד, 1986).

 

[2] לואיס, ברנרד. משבר האיסלאם: ממלחמה מקודשת לטרור רצחני (אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2006), עמ' 57.

[3] סומך, ששון. ימים הזויים: קורות חיים 2000-1951 (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008).

[4] אצל  יורם קניוק, אשר השתתף במלחמת העצמאות ב-1948, מופיע התיאור הבא: באחד הכפרים הערביים (בית יובה) נמצא חייל יהודי "תלוי על עץ, חתוך לחתיכות קשורות בחבלים, והזין שלו תקוע בפיו" [מזכיר אירועי 7 באוקטובר 2023].

יורם קניוק, . תש"ח (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2010), עמ' 113.

 

 

 

 

ג'יווין, לינדה. ההיסטוריה הכי קצרה של סין. (חבל מודיעין: כנרת, זמורה דביר, 2022). [סיכום והערות]

 ג'יווין, לינדה. ההיסטוריה הכי קצרה של סין. מאנגלית תום דולב (חבל מודיעין: כנרת, זמורה דביר, 2022). 284 עמ', כולל מפתח שמות. [סיכום והערות]

Jaiwin, Linda. The Shortest History of China (2021)

לינדה גֵ'יווין, ילידת ארה"ב 1955 (יהודייה), היא סינולוגית, מתרגמת וסופרת אוסטרלית. מלבד היסטוריה פוליטית, פרקים נרחבים בסִפרה המסוכם להלן עוסקים בפילוסופיה, בספרות ובאמנות של סין לדורותיה, כולל תמצות יצירות ספרותיות חשובות. הסיכום שלי התרכז בהיסטוריה של סין בדגש על המאות ה-21-20. לסיכום הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק של הערות בסיומו.

העידן העתיק

[שמה של סין בסינית הוא  中国. הסימן הראשון  中 נהגה ג'וֹנְג ומשמעו אמצע, או מרכז. הסימן השני נהגה guó גוּוֹ.] הראיות המוצקות להופעת הכתב הסיני הן מלפני 3,500 שנה (בניגוד לטענה כי הכתב הסיני הומצא לפני 5,000 שנה). השושלת העתיקה ביותר של סין (להבדיל משושלות אגדתיות או אגדתיות למחצה) היא שושלת שָאנְג  1050-1600 לפנה"ס. היא שלטה באזור הפורה של עמק הנהר הצהוב, אזור במרכז סין של ימינו מול ים סין המזרחי. השליטים של שושלת שאנג היו שוחרי קרבות, סגדו לאלים אחדים והעלו קורבנות אדם. לכל מלך הייתה אישה ראשונה לצד נשים נוספות, או פילגשים. לאורך מרבית ההיסטוריה הסינית, גברים שהיו להם אמצעים לכלכל יותר מאישה אחת, היו חופשיים לשאת פילגשים. בדפוס שיחזור על עצמו לאורך ההיסטוריה הארוכה של סין, שליטי השושלת נעשו מושחתים, אכזריים ורשלנים, והעם התמרד. שושלת ג'וֹאוּ, שהחלה את דרכה כמדינה וסאלית תחת שלטון השאנג, התקוממה והפילה את שושלת שאנג בסביבות 1122 לפנה"ס.

שושלת ג'וֹאוּ, 221-1122 לפנה"ס: משלטון אידיאלי למדינות לוחמות

לפי המסורת, שליטיה הראשונים של שושלת ג'ואו משלו בתבונה כה רבה, שהם הותירו אחריהם לשליטים ולהוגים עתידיים אתגר קשה להשגה: כיצד לשחזר אותו משטר אידיאלי? תור הזהב הזה נמשך עד 770 לפנה"ס לערך. בשיאה, שטחה של שושלת ג'ואו השתרע מדרום לנהר היאנגצה ועד לערבות הצפוניות, כללית חפפה שלטונה של שושלת שאנג בתוספת שטחים נוספים. לאחר תקופת הזוהר, שבטים נודדים פלשו, מדינות וסאליות שהיו נאמנות לשלטון המרכזי , החלו להיכנס לעימותים אלימים הן עם שליטי ג'ואו והן זו עם זו. מדינות גדולות בלעו מדינות קטנות, ואלו המשיכו להילחם זו בזו.

בתקופת המדינות הלוחמות חי הפילוסוף קונפוציוס, או קונג-דזה (מאסטר קונג) (479-551 לפנה"ס). הוא חי בערך בתקופת הפילוסופים הגדולים ביוון העתיקה ובהם אפלטון (347-427 לפנה"ס). החיים בתקופה של אלימות ואי סדר קיצוניים הביאו אותו להעריץ את תקופת היציבות של הדוכס מג'ואו. הפילוסוף האמין כי הצלחת השליט הזה נבעה מהקפדתו על קיום טקסים ועל מוסר. קונפוציוס ייחס חשיבות רבה לחינוך והאמין כי מחובתו של האדם המשכיל להשתמש בידע שלו כדי לעזור ולהדריך את השליט. הוא עצמו הציע שירותיו לשליטים, אך רק במשך תקופה קצרה שימש יועץ לשר במדינת הולדתו וסולק משם בגלל דבקותו הקנאית ביושרו. קונפוציוס ראה בנאמנות סגולה ראשונה במעלה המבטיחה סדר ויציבות: נאמנות היועץ לשליט, תוך זכותו ואף חובתו של היועץ להשמיע דברי ביקורת באוזניו. הוא גם ייחס חשיבות לכיבוד ההורים ותרם לטיפוח פולחן האבות. קונפוציוס האמין שכאשר כל אחד בחברה יודע את מקומו – כשנשים מכבדות את בעליהן, את בניהן ואת אבותיהן ומצייתות להם, וכשגברים בתורם מכבדים את נסיכם ומצייתים לו – הכול מתנהל על מי מנוחות בתחומי המשפחה, החברה והמדינה. עיקרון נוסף בתורת קונפוציוס הוא "דרך האמצע", ג'ונג-יוּנג: מתינות בכול ואין להגזים בשום דבר.  האפוריזמים של קונפוציוס נאספו על ידי תלמידיו ל"מאמרות", שהפכו לאחד מכתבי היסוד של הציוויליזציה הסינית, והשפיעו על הסינים לאורך ההיסטוריה של ארצם.

בשנת 246 לפנה"ס, ילד בן שלוש עשרה, יִינְג גֶ'נְג הוכתר למלך צ'ין, אחת המדינות הכוחניות בשטחי הציוויליזציה הסינית. נדרשו לו 25 שנה, אבל בסופו של דבר הוא הביס את שושלת ג'ואו ואת שאר המדינות הנותרות והביא לקיצה את אחת התקופות הבלתי יציבות, אך הפוריות ביותר מבחינה פילוסופית בסין.

שושלת צ'ין: איחוד ורודנות  (206-221 לפנה"ס)

בשנת 221 לפנה"ס הכריז על עצמו יינג ג'נג כצ'ין שְה-חְוָאְנג, הקיסר הראשון של שושלת צ'ין, ובכך נטל לעצמו תואר שהיה שמור לשליטים אגדתיים ולאלוהויות למחצה. בשום תקופה לפניו לא אוחדו בסין שטחים כה נרחבים – 3.3 מיליון קמ"ר – תחת שליטתו של אדם יחיד. שושלתו לא האריכה ימים רבים, אולם  תאריך הכרזתו כקיסר ב-221 לפנה"ס מסמל את תחילת העידן הקיסרי של סין שנמשך עד 1911. תקופת שלטונו מסמלת גם את השאיפות האימפריאליסטיות ואת המשטר הנוקשה של סין אשר מוסיף לרדוף את הפוליטיקה הסינית מאז ועד היום. לאחר שכבש "כל אשר מתחת לשמים" נאלץ להגן על ממלכתו הגדולה מפני פשיטות. הוא ציווה על כמיליון חיילים ופשוטי עם – אחד מכל חמישה מנתיניו בערך – לעמול על הקמת רשת של כבישים, חומות מאדמה דחוסה ומגדלי שמירה לאורך הגבולות הצפוניים של ממלכתו. על מנת לאחד את הארץ, הוא חילק אותה ליחידות מנהליות אותן הפקיד בידי מִנהל אזרחי וצבאי משולב, אשר נדרש לדווח ישירות אליו. בכך המיט מכה אנושה על כוחם של בעלי השררה המקומיים והפך את שושלתו לשלטון המרכזי המאוחד הראשון של סין. הוא הנהיג שימוש במטבע אחיד, בדמות דסקאות נחושת עגולות, האחיד את שיטות מדידה של אורך ונפח. כמו כן האחיד את הכתב, דבר שתרם משמעותית לחיזוק השלטון המרכזי באמצעות הפצת חוקיו והוראותיו ברחבי ממלכתו.

לא הייתה לו סובלנות לחסידי קונפוציוס ולאובססיה שלהם לשלטון מוסרי. הוא דגל בחוקים נוקשים ועונשים מחמירים. שושלת צ'ין רדפה אנשי רוח ושרפה ספרים עתיקים, מלבד כתבים העוסקים ברפואה ובחקלאות.  ב-1958 יושב ראש המפלגה הקומוניסטית הסינית, מאו דזה דונג,  לא רק לא מצא לנכון לגנות את הטרור הרוחני של צ'ין, אלא אף התגאה שהוא עולה עליו בממדיו. מאו שאל: "מה העניין הגדול שעושים מצ'ין שה-חואנג? הוא קבר רק 460 קונפוציאנים בעודם בחיים [ספק אם זה נכון]; אנחנו קברנו 46,000...אנחנו מתעלים עשרת מונים על צ'ין" (עמ' 40). הסינים חשים אמביוולנטיות כלפי צ'ין שה-חואנג עד עצם היום הזה. יש הסבורים כי אימפריה ואחדות, גם במחיר של שלטון רודני, עדיפות על  פני פילוג ותוהו ובוהו – ומנגד, כאלה שאינם מוכנים לקבל דיכוי רוחני ופיזי ואינם מתלהבים מאימפריאליזם.

צ'ין שה-חואנג קומם נגדו את האצולה הפיאודלית, כששלל ממנה את זכויות היתר. במקביל השניא עצמו על פשוטי העם כתוצאה מגיוסיו ההמוניים לעבודות כפייה והגדלת המיסים כדי לממן את תוכניותיו השאפתניות. הוא מת או נרצח בשנת 210 לפנה"ס. צ'ין שה-חואנג הורה להתחיל בעבודות על קברו משהפך למלך בגיל 13. נדרשו יותר מ-36 שנים ו-700,000 בעלי מלאכה ובנאים כדי להשלים את המלאכה. רק בשנת 1974, כאשר  קבוצת איכרים חפרה באר, התגלה צבא תת-קרקעי של כ-8,000 חיילי טֵרָקוֹטָה בגודל טבעי ו-500 סוסי טרקוטה. [מאיטלקית terra cotta=אדמה אפויה, חימר גס המשמש לפיסול.] כל אחד מחיילי טרקוטה עוצב בתווי פנים ייחודיים. יורשיו הודחו שנים אחדות לאחר מותו על ידי אחד ממנהיגי המרד נגדו, לְיוֹ בָאְנג.

שושלת האן: מזימות, חידושים ותקופת עבר קצרת יומין (202 לפנה"ס- 220)

ליו באנג , על אף היותו בן כפר, ייסד את אחת השושלות המפוארות בתולדות סין, שושלת האן. בתפקידו כשליט של סין הוא אימץ את השם הקיסרי האן גָאו-דְזוּ ושלט בשנים 196-202 לפנה"ס. הוא התיר מחדש את הפצתם של הספרים האסורים. שושלת האן תחלוש  על שטחים נרחבים יותר משושלת צ'ין, כולל אזורים בחצי האי הקוריאני וחלקים ממיאנמר וּוייטנאם של היום.

בשנת 141 לפנה"ס עלה על כס המלוכה שליטה החמישי של השושלת, האן וּו-דִי. הוא היה נחוש להפוך לשליט למופת מן הסוג שדיבר עליו קונפוציוס. בנושא הזה לא היה עקבי, אבל בעקבותיו צמח הרעיון של קונפונציאניזם ממלכתי, שהתפתח במאות הבאות. לנוכח האיום על גבולה הצפוני של סין, לאורך ארבע מאות שנים תיבנה שושלת האן כ-10,000 ק"מ של חומות גדולות. למדינה המשגשגת נדרשה פקידות יעילה. זו נבחרה על סמך מיון ומבחנים לרוב מצאצאים של בעלי אדמות ממעמד האצולה. ואולם היו גם פקידים שזכו למשרותיהם מטעמי נפוטיזם.

סחר ודיפלומטיה צמחו זה בצד זה. שליטי האן שלחו מתנות – בדי משי ושאר סחורות נחשקות – למדינות ולשבטים שכנים. בתמורה קיבלו כל מה שחסר להם, כדוגמת סוסים. "מערכת התשורות" שבמסגרתה מדינות קטנות יותר הכירו באופן טקסי בעליונותה של שושלת האן (ומאוחר יותר של שושלות אחרות), הביאה לעלייה בסחר הלא רשמי לאורך מה שנקרא לימים "דרכי המשי" (והתה). נתיבי הסחר האלה קישרו בין בירת שושלת האן, צ'אנג-אן לבין פרס וממלכות במרכז אסיה, דרך אזור מדברי.

בשנת 11 לספירה הודח קיסר משושלת האן (שאגב, היה הומוסקסואל) בידי אחד מאנשי חצרו אשר שלט 14 שנה. הוא נעשה מושחת וחיילי האן הרגו אותו, ביתרו את גופתו, וקצצו ואכלו את לשונו. יש לציין כי התנהלות אכזרית במאבקי ירושה ושלטון הייתה נפוצה  בסין, וכמו כן עונשים ומנהגים אכזריים. עד למאה ה-10 אדונים היו רשאים לסרס את עבדיהם (עבדות בוטלה בסין באופן רשמי רק בשנת 1910), כדי לשמש משרתים יעילים, במיוחד בהשגחה על נשים ופילגשים.  לאחר תקופת ביניים, בה שלט 14 שנה איש חצר, ב-25 לספירה חזרה שושלת האן לשלוט.

תקופת שושלת האן הייתה עידן של חידושים מדעיים, טכנולוגיים, חקלאיים ותעשייתיים, לרבות ייצור פלדה. חיילי האן לחמו בנשק ברזל, וחקלאים השתמשו בברזל לגלגלי מים, למחרשות הנגררות, למריצות ולמכונות הזרייה שהמציאו. הם נקטו בשיטת מחזור הזרעים. פקיד סריס סיני המציא את הנייר הראשון בעולם. נייר נחשב לאחת מארבע ההמצאות הגדולות של סין העתיקה, לצד המצפן המגנטי והדפס העץ – שניהם מתקופת שושלת האן –  לצד האבק השריפה שהופיע כמה מאות מאוחר יותר. בתקופת שושלת האן המציאו גם את הסיסמוגרף, עגלות למדידת מרחק ועוד.

במקביל נכתבו כמה מן הכתבים המשפיעים ביותר על מוזיקה, פרמקולוגיה, אקופונקטורה, אסטרונומיה ומתמטיקה, אשר עשו שימוש בשורש ריבועי ושלישי והחדירו את המושג של מספרים שליליים. הבודהיזם הגיע לסין בתקופת שושלת האן. עד למאה השישית הצליחה הדת החדשה להמיר רבים ברחבי הממלכה. סריסים התגלו כנתונים במיוחד להמרה שכן מצאו מזור בגלגול נשמות. הם נשאו את איבריהם הקטועים במְכל מיוחד על מנת שיוכלו להיות מאוחדים איתם בעולם הבא.

הפיצול הגדול: שלוש ממלכות (208- לערך 265)

בשנותיה האחרונות של שושלת האן, שיטפונות ורעב החריפו את המצוקה הכלכלית, והתקוממויות המוניות פרצו ברחבי המדינה. האנרכיה פשתה, ובתוכה צצו ממלכות עצמאיות; שושלת האן איבדה את שלטונה על חלקים נרחבים בקיסרות. ניסיונו של איש צבא בשירות שושלת האן, צָאו צָאו (220-155),  להכריע את שתי המדינות הגדולות היריבות של האן לא צלח. הוא הובס בקרב הצוק האדום בסביבות 209-208. אחד מ-26 בניו, צָאו פִּי, אילץ את הקיסר האחרון משושלת האן לוותר על כס המלוכה וכך הושם באופן רשמי הקץ לשושלת זו. צאו הכריז על עצמו כקיסר של ממלכת וֵיי, אשר נותרה ביחסי איבה עם שתי הממלכות היריבות. כך על חורבות ממלכת האן הוקמו שלוש הממלכות שעל שמן קרויה תקופה זו.

שושלת ג'ין (420-266) ותקופת שש עשרה הממלכות (439-304)

בשנת 280 כבשה שושלת חדשה, שושלת ג'ין, את כל שלוש הממלכות והביאה לאיחוד מחדש. עשור לאחר היווסדה, בצורות, ארבה ורעב הכו את האוכלוסייה. שבטים נודדים אחרים הקימו קהילות מיושבות בתוך גבולותיה – בהם שבטים פרוטו-טיבטיים, טורקיים ומונגוליים – ניצלו את האנרכיה שפשתה והשתלטו על חלקים משטחי הממלכה וכוננו מדינות נפרדות על פי המודל הסיני. היקף הלחימה הנרחב גרר צורך תמידי בחיילים. ככל שהמצב נעשה נואש, גויסו אף זקנים וילדים. על רקע זה במאה השישית צמחה אגדה לפיה בתקופה הזו ילדה בשם מוּלָאן התחזתה לילד, כדי לפטור את אביה משירות צבאי באחד הצבאות. לאחר קריסתה של שושלת ג'ין בשנת 420  עברה על סין תקופה כאוטית ואלימה אף יותר מקודמתה. שמות שונים הוענקו לתקופה, בהם "שש עשרה הממלכות של חמשת הברברים".

שושלת סווי (618-518)

בשנת 589 איחדה שושלת חדשה, שושלת סְוֵוי, את הצפון והדרום. לזכותה נרשמה חפירת התעלה הגדולה, אשר חיברה בין בייג'ינג להָאנגְ-ג'ֹואוּ [שוכנת דרומית לשנחאי]. חמישה מיליון איש, אישה וילד נטלו חלק בעבודות על התעלה, שרוחבה הגיע ל-40 מטר; ורק שלושה מיליון מהעובדים שרדו. שושלת סווי העבירה את כל האדמות בממלכה לשליטת הקיסרות וחילקה אותן לאנשים על בסיס היכולת שלהם לעבד אותה. האדמות האלה הושבו לקיסרות עם מותו של אדם וכך נמנעה התבססותן של משפחות אמידות שעשויות היו לקרוא תיגר על השלטון. השושלת נפלה בעטיו של הקיסר השני של השושלת שנודע בחיבתו למותרות ולמערכות צבאיות גחמניות. זאת בצירוף שיטפונות הביא למרידות. מנהיג אחד המרידות, לי יוּ-אֵן, שהיה בן ממוצא האני ולאם ממוצא מונגולי, כבש את הממלכה בשנת 617 והקים את שושלת טאנג.

שושלת טאנג: מתור הזהב ליגון נצחי (907-618)

עד 660 הצליחה שושלת טאנג להשקיט את הגבול הצפוני. ממזרח שלטה השושלת במרבית חצי האי הקוריאני, ואף הציבה מושל בעיר שידועה היום בשם האנוי. טיבט, שהתחזקה בתקופת "שש עשרה הממלכות", המשיכה להוות איום צבאי משמעותי. שושלת טאנג פנתה ל"דיפלומטיה של נסיכות" ושלחה את הנסיכה וֶן-צֶ'נְג  למלך של טיבט. היא הביאה לטיבט את הבודהיזם, אשר התמזג עם דת אנימיסטית (אנימה=נשמה) מקומית ויצרו בודהיזם טיבטי. טענות מאוחרות לפיהן ון-צ'נג הביאה לטיבט גם את הציביליזציה הסינית משמשות תפקיד בעמדתה הרשמית של סין לפיה טיבט הייתה תמיד חלק ממנה.

כדי לחזק את השלטון נגד בעלי שררה מקומיים, העדיף השלטון המרכזי לשלוח למחוזות פקידים ללא קשר אישי למקום אליו נשלחו. קבלת תפקיד פקיד רשמי הייתה כרוכה ברכישת השכלה, כאשר רכישת השכלה הייתה תלויה ברכוש. כך שלמרות שלא הייתה בסין אצולה תורשתית, בפועל בעלי הממון היו מצליחים לשמור על מעמדם. במקביל הנהיגה שושלת טאנג חוק עונשים חדש. העונשים כללו הכאה במקל, הגליה ואף הוצאה להורג. עינויים היו אמצעי חוקי לחילוץ הודאות. הותרה הענשה קולקטיבית, כמו הוצאתו להורג של כל משפחתו של מורד. בעקבות שושלת טאנג, הענישה הקולקטיבית הונהגה גם בשושלות הבאות. כדי להבטיח הכנסה ממסים,  דאגה שושלת טאנג לספק למשפחות של איכרים כ-70 דונמים של אדמה כל אחת, לצד תמרצים לעבד אדמות בתולות. בשנת 754 נערך מפקד אוכלוסין שמנה כ-53 מיליון תושבים. ההערכה המקובלת היא כי באותה התקופה מנתה האוכלוסייה בשליטת    שושלת טאנג בין 70-65 מיליון אנשים.

באמצע המאה ה-7 קיסר סיני הכתיר את ווּ גָ'אוּ, הפילגש של אביו, לקיסרית. כיוון שהקיסר עצמו נעדר את כישרונה וידיעתה בפוליטיקה, הוא העביר אליה בהדרגה את אחריות הממשל. לאחר מות הקיסר בשנת 684, היא חיזקה בהדרגה את השפעתה, מינתה עצמה כעוצרת, ולבסוף ב-690 התנערה סופית משושלת טאנג והכריזה על עצמה כקיסרית ווּ דְזֶה-טְייֵן. היא דאגה לאפשר לגשת לבחינות בשירות המדינה לאנשים מרקע צנוע והתעקשה על בדיקה אנונימית של הנבחנים כדי למנוע אפליה. היא שכרה שירותיהם של מלומדים, שיכתבו ביוגרפיות על נשים שהיוו דוגמה ומופת. בחייה האישיים היו לה מאהבים רבים. הפיכה שהתרחשה בשנת 705 אילצה אותה לוותר על כתרה ולהחזיר את שושלת טאנג על כנה.

תקופת שושלת טאנג נודעה כאחת התקופות הנאורות והמפוארות בהיסטוריה הסינית. בשיאה, בירת השושלת צ'אנג-אן הייתה לאחת המקומות העשירים, הקוסמופוליטיים והתוססים מבחינה אינטלקטואלית ואמנותית בעולם. פרסים, יפנים, הודים ובני עמים אחרים גדשו את רחובותיה. הנשים  הסיניות נטו להתאפר בכבדות, כולל עיטור פניהן במדבקות. האופנה של נשות טאנג היוותה מקור השראה לקימוֹנוֹ היפני, והעיר קיוטו תוכננה לפי המודל של צ'אנג-אן. היפנים, בדומה לקוריאנים ולווייטנאמים, אימצו את השפה הסינית הכתובה לחיבור מסמכים רשמיים, כמו גם לסוגים מסוימים של ספרות. בתקופת זו השירה הגיעה לשיאה. האוסף המלא של שירת טאנג, שכונס במאה ה-18, מכיל כ-50,000 שירים שנכתבו בידי אלפיים משוררים שונים.

ב-755 שושלת טאנג איבדה את שלטונה לידי מצביא שמרד בקיסר. מאז שושלת טאנג לא התאוששה עד הסוף. בשנת 763, לאחר שחידשה את אחיזתה בצאנג-אן, פלש צבא טיבטי על העיר וכבש אותה. הקיסרות החלה להתפורר וקרסה סופית  ב-907.

שושלת סונג הצפונית (1127-960), שושלת סונג הדרומית (1279-1127)

על רקע תקופה המכונה "חמש השושלות ועשר הממלכות" (979-907), מצביא השייך לאחת המדינות הללו עטה את גלימת הקיסר ב-960. שמו הקיסרי היה טָאי דְזוּ והוא שלט עד 976. האיש דגל במדיניות פייסנית כלפי מדינות יריבות, מדיניות שאפיינה גם חלק ניכר משושלת סונג. שטחה של שושלת סונג היה קטן מזו של טאנג. על אף הצמצום בשטח עליו שלטה שושלת סונג, אוכלוסייתה תצמח ל-100 מיליון , כ-30 מיליון יותר מאשר בתקופת טאנג.

בתקופת שלטונו של סונג הרביעי מונה לשר האוצר וָאנגְ אָן-שְה (1086-1021). הוא ראה כעוול במצב בו בעלי קרקעות גדולות מנצלים עובדים, ונוסף לכך מוצאים דרכים להשתמט מתשלום מיסים. על כן התווה מדיניות כלכלית חדשה עבור הקיסר, מדיניות שתסתום את הפרצות מפני אי תשלום מיסים כחוק מצד העשירים, דבר שיספק לממשל את המשאבים הנחוצים לשלם לפשוטי העם עבור עבודות כמו בנייה ושיפוץ החומות הגדולות. עוד טען כי על המדינה להלוות כסף לחקלאים העניים בתנאים טובים יותר מאלה שמציעים להם העשירים הנצלנים, וגם להקים אסמים ציבוריים ושאר מוסדות המקדמים את טובת הכלל. כמו כן המליץ לצוות מספר משקי בית ליחידה אחת, ואת היחידה שנוצרה לצוות ליחידות  גדולות יותר, וזאת לצורכי הגנה הדדית, גביית מיסים ואכיפה. הרעיון הזה של מעקב, הגנה הדדית ואחריות שיתופית השפיע על הארגון החברתי בסין עד היום, בתקופת המשטר הקומוניסטי. גרירת רגליים ביורוקרטית הצליחה להכשיל חלק מהרפורמות של ואנג. עם זאת גם לאחר שנאלץ לפרוש ב-1085, ביצוע רעיונותיו עדיין נמשך עשורים אחדים. היסטוריונים חלוקים לגבי טיב הרפורמות של ונאנג. מאו צה-דונג ראה בו מעין פרוטו-סוציאליסט. מכל מקום, הוא היה הוגה פוליטי מקורי, שמורשתו עדיין ניכרת בטיפוחם המתמשך של מוסדות  במימון ציבורי, כמו בתי חולים, בתי ספר ועוד.

בשנת 1127 בערך שושלת סונג נחלה מפלה משושלת ג'ין שבשליטת בני  ג'וּרצֶ'ר   (שכנו צפונית משטחה של שושלת סונג) ואיבדה שטחים בצפון הממלכה. תאריך זה מסמל את סיומה של שושלת סונג הצפונית ותחילתה של שושלת סונג הדרומית.   

שושלת סונג הדרומית, 1279-1127

רוב שטחה של שושלת סונג הדרומית השתרע דרומית לנהר היאנגצה. תקופת שלטונה נהנה משגשוג. שיעור חסר תקדים של 15% מ-90 מיליון תושביה חיו במרכזים עירוניים גדולים שהיו מהמאוכלסים ביותר בעולם. בעיר הבירה של המדינה, האנג-ג'וֹאוּ, מרבית הנדל"ן היה בבעלות המדינה, וזו בימי חג או מחסור, כאשר היבול היה דל או כשאירע אסון, דאגה להפחית או למחוק את חובות השכירות. עם השנים הפכה שושלת סונג למעצמה ימית משמעותית. לעיר הנמל שלה – שנודעה במערב בתור קנטון – הגיעו סוחרים מרחבי אסיה, בהם פרסים, הודים וערבים. תקופת סונג נודעה גם בהישגים טכנולוגיים מרשימים. הייצור של ברזל באיכות גבוהה הוביל לשימוש בו להפעלת גלגלי טווייה בכוח הידרואלקטרי, וכמו כן להשקיה ולטחינה. פותחו זני אורז המקדימים להבשיל ומגוון רחב של פירות וירקות. הגנים שהוקמו נחשבים לפסגת עיצוב הגנים וכלולים ברשימת המורשת העולמית של אונסק"ו.

חיבורים החלו להופיע על הגידול של כל דבר בעולם – מתולעי משי ועד דגים וסרטנים. קרטוגרפים יצרו מפות מדויקות. תקופת סונג הייתה גם עדה לתגליות מרשימות בתחומי המתמטיקה, הרפואה והפרמקולוגיה. בתקופה זו חוברו גם המונוגרפיות הראשונות בתחומי הרפואה המשפטית, בהן פורטו השיטות לביצוע נתיחה לאחר המוות ולאבחון בין רצח להתאבדות. הספרות והאמנות פרחו.

מנהג כריכת הרגליים  לילדות, שהחל עוד בתקופת שושלת טאנג, עד סוף המאה ה-11 הפך לצו האופנה בקרב הנשים. המנהג התבטא בעיוות רגליהן של ילדות צעירות על מנת לשוות להן צורה דמוית פרסה, באמצעות תחבושות מתהדקות עד כדי שבירת עצמות. העינוי הזה הגביל את תנועת הנשים. ניאו קונפוציאנים אחדים ראו את הגבלת תנועת הנשים דווקא בחיוב, בתואנה שהן תאוותניות מלידה. רק הנשים העניות ביותר, שעבדו בשדות, יכלו להרשות לעצמם לא לציית למנהג הזה.

שושלת ג'ין הג'ורצ'נית (1234-1115) שלטה על מרבצי ברזל ולמדה משושלת סונג שיטות מתקדמות לעיבוד ברזל. מתוך קלות דעת היא מכרה ברזל לשבטים הנודדים שבערבות הצפוניות, כולל המונגולים שהיו פרשים מחוננים ולוחמים חסרי מורא. המונגולים החליפו את חודי החיצים שלהם, שהיו עשויים קרן ועצם, בכאלה שעשויים ברזל וחישלו חרבות ושריונות. מנהיגם  ג'ינגיס חאן עתיד היה להסתער עם חיל פרשים משוריין ולכבוש את שתי השושלות.

שושלת יוּאן המונגולית, 1368-1271

ג'ינגיס חאן (1227-1162) טען פעם שההנאות הגדולות בחיים הן להכניע את אויביך, להשתלט על סוסיהם ורכושם ולאנוס את נשותיהם הבוכות. בשנת 1215 הוא הנהיג את חייליו במסע "טבח מפואר" שהמיט חורבן על בירת שושלת ג'ין והותיר את רחובותיה זרועי גופות. לנכדו של ג'ינגיס חאן, קוּבלאי חאן (1294-1215), שהופקד על ניהול החלק הסיני של האימפריה המונגולית, היו יועצים טובים, שלהם השכיל להקשיב. בשנת 1271 הכריז קובלאי על הקמתה הרשמית של שושלת יואן. מעולם לא חלשה שושלת אחרת מלבד האן, על שטח נרחב כל כך. שושלת יואן הקימה את בירתה המוקפת חומה לבנה, ח'אנבאליק. מאז ועד היום, למעט הפוגות קצרות, ישמש האתר – שבו ניצבת היום בייג'ין – כבירת סין. שושלת יואן התאפיינה במסחר בינלאומי שוקק.

בסביבות 1274 או 1275 הגיע לח'אנבאליק הוונציאני הצעיר מרקו פולו עם אביו הסוחר. באותם הימים הכירו האירופים את סין בתור קתאי, שם הנגזר מהמילה ח'יתָאן. (הח'יתאנים הם קבוצה פרוטו-מונגולית נוודית שמקורה באזורים שמצפון מערב לחומות הגדולות.) מרקו פולו התרשם מאוד מהעיר ומארמונו של החאן –  מדרגות השיש המפוארות שלו וקירותיו המצופים כסף וזהב, ואולם הסעודות שלו שיכול היה להכיל 6,000 אורחים – ותיאר אותו כארמון המפואר ביותר שאי פעם עמד. עד כדי כך הוא העריץ את קובלאי חאן שהחליט ללמוד מונגולית ולהישאר לשרת בחצרו. אימו של קובלאי הייתה נוצרייה, ואשתו בודהיסטית הדוקה. היא עודדה את בעלה לשפץ מקדשים טיבטים. בהשראת אימו ואשתו פתח קובלאי חאן את שערי ממלכתו לבני כל העמים והדתות. שושלת יואן עברה להשתמש בשטרות נייר, צָ'או. היה זה בכמה מאות שנים לפני הופעתם של השטרות הראשונים באירופה. (אין קשר בין שטרות הנייר של שושלת יואן לבין המטבע הסיני של היום שנקרא יואן. )

קובלאי חאן היה מודע היטב לאכזריות בה שלט סבו בסין, וכמו כן גם לכך שמאז ומעולם החשיבו בני האן את המונגולים ושבטים נודדים אחרים  לברברים גסים. למעט חריגים מעטים, הוא לא הרגיש שביכולתו לסמוך על פקידים סינים מלומדים ששירתו בשושלות קודמות, לרבות כאלה ממוצא ח'יתאני. מינויים בכירים הפכו לעניין של ירושה ושוריינו רק למונגולים. מדיניות זו מוטטה את מערכת בחינות המדינה שנוסדה בתקופת האן ונועדה לאתר פקידים ראויים ולקדמם על סמך כישוריהם. מערכת המשפט של שושלת יואן הטילה עונשים כבדים יותר על סינים מאשר על מונגולים: גזר דין מוות על סיני שרצח מונגולי, לעומת קנסות למונגולי שרצח סיני.

סינים רבים יצאו את גבולות המדינה, בין אם באופן פרטי או בשליחות רשמית. עד למאה ה-14 הקימו בני האן קהילות במקומות שונים, כמו במוסקבה, יפן, וייטנאם ואיים שֶלימים יהפכו לסינגפור. מהנדסי הידראוליקה סינים עבדו על מערכות השקיה באגן הניקוז של הפרת והחידקל. שיטות סיניות לייצור כלי נשק הגיעו לאירופה.

זמן קצר לאחר מותו של קובלאי ב-1294 השתרש הדפוס הישן של שחיתות, סכסוכים ומרידות. עד לשנת 1368, בתוך פחות משבעים שנה התחלפו בשושלת יואן שמונה חאנים. נוספו לכך אסונות טבע כמו מגפות ושיטפונות. אינספור מרידות פרצו. ג'וּ יוּאֶן גָ'אנְג 1398-1328, נזיר בן איכרים מהדרום, הנהיג קבוצת מורדים בשם הטורבונים האדומים. הוא החריב את חאנבאליק והכריז על הקמת שושלת חדשה, מינג (בּוהֵק).

שושלת מינג, 1644-1368

ג'וּ יוּאֶן גָ'אנְג שלט בשם הקיסר חונְג-ווּ בשנים 1399-1368. הוא ביטל את תפקיד ראש הממשלה וריכז תחתיו את הסמכויות הצבאיות והאזרחיות גם יחד. על אף ששושלת מינג תשלוט בסין כ-300 שנה, הצבת הקיסר במוקד קבלת ההחלטות, סופה שתוביל לממשל קלוקל ולהתפשטות נגע השחיתות. את בירתו הקים חונג-וו בנאן-ג'ינג הדרומית. חונְג-ווּ חילק את ממלכתו ל-15 מחוזות. הגבולות של מרבית המחוזות בסין כיום מקורם בתקופת מינג. הוא פעל לריסון פזרנותם של פקידי הארמון תוך הגבלת מִשתים רשמיים לארבע מנות ומרק אחד בלבד – נוסחה שיאמצו מנהיגים מודרניים כמו דֶנג-שְיָאו פינג ושִי ג'ין-פינג.

ג'וּ דִי, בנו הרביעי של חונג-וו, ב-1402 הכתיר את עצמו לקיסר בשם  יוּנגְ-לֶה. הוא העתיק את עיר הבירה לח'אנבאליק והעניק לה את השם בייג'ינג (=בירה צפונית). בשנת 1421 הוא חנך את עיר הבירה החדשה, אותה בנה מחדש, הקים בתוכה את העיר האסורה, אשר תשמש משכן לעשרים וארבעה קיסרים משתי שושלות – שושלת מינג והיורשת שלה שושלת צ'ינג. יוּנגְ-לֶה  הורה על שיפוץ והרחבה של החומות הגדולות כדי להגן נגד פלישת המונגולים. לשושלת מינג היו שאיפות ימיות נכבדות. בתקופתו של יונג-לה אדמירל נועז גֶ'נג-חֶה ערך מסעות למקומות מרוחקים כמו המפרץ הפרסי, חופי מזרח אפריקה וחופים דרומיים של חצי האי ערב. המאה ה-15 בסין התאפיינה בחילופי שלטון תכופים. האחרון בקיסרים האלה,  חונג-ג'ְה  (1505-1487), היה הקיסר המונוגמי היחיד בהיסטוריה של סין. קיסר סיני אשר שלט באמצע המאה ה-16 היה סדיסט מיני. משרתות בארמונו לא יכלו לשאת את מעלליו וניסו לחנוק אותו במיטתו. הם נתפסו לפני שהצליחו להורגו ונידונו למוות ב"ביתור איטי", במלוא מובן המילה.

בתקופת שושלת מינג רופא קיבץ אסופה שכללה מרשמים ליותר מ-11,000 תרכובות שבהן נעשה שימוש ביותר מ-2,000 מרכיבים. אסופה זו שימשה בסיס לרפואה הסינית המסורתית. אף על פי כן החלה סין, שעד אז ניצבה בחוד החנית של המדע והטכנולוגיה, להשתרך מאחורי המערב. ייתכן כי אחת הסיבות לכך הייתה אי פתיחותה של סין. 

ב-1513 משלחת פורטוגזית הגיעה לחופי גוָאנג-דוֹנג (בדרום חופה של סין, ליד מקאו). הסינים קידמו אותם בברכה, אבל הפורטוגזים ביצעו מעשי רצח וביזה. הרשויות המקומיות הצליחו לגרש את "השדים הזרים" – כינוי גנאי שהשתרש כנראה בעקבות האירוע הזה. התנהגותם של הפורטוגזים המאיסה את האירופים על הסינים, שמכאן ואילך יזכו ליחס של ברברים. אף על פי כן, עד סוף המאה ה-16 הצליחו הפורטוגזים להקים תחנת סחר בחצי האי הזעיר מקָאָוֹ, כשבתמורה שילמו לסינים דמי שכירות, ובעיני שושלת מינג – תשורה. הפורטוגזים היו היצואנים הגדולים הראשונים של תה לאירופה, אותו כינו בשמו הקטונזי, צ'ָה. ההולנדים שהחלו לייצא תה ממחוז פוּ-ג'ייֵן, קראו לו  thee, בהתבסס על ההגיה המקומית, וכך התקבלה המילה תֶה.

הקיסר וָאן-לי (1620-1572),  בעשור הראשון לשלטונו היטיב לפעול למען טובת ארצו, כמו עריכת רפורמות בשירות הציבורי, אבל לאחר מכן התנער מהמחויבויות הקיסריות שלו ובילה את שארית חייו בזלילה כפייתית. הוא שלט 48 שנים, יותר מכל שליט אחר בתולדות שושלת מינג. הישועים האמינו שאם יצליחו להמיר את אחד הקיסרים של סין לקתוליות, כל המדינה תלך בעקבותיו. הם למדו את השפה הסינית, אימצו לבוש ומנהגים סינים וניסו להקנות להם דריסת רגל בחצרו של הקיסר. ב-1602 מיסיונר איטלקי קיבל אישור להופיע בפני חצרו של ואן-לי. הוא פיתח את שיטת התעתיק הראשונה מהכתב הסיני לכתב הלטיני. התעתיק שלו, Pequim, הוא שהעניק לבייג'ינג את השם פקינג באנגלית ובשפות אירופיות אחרות.

בשיאה של שושלת מינג היו תחת שלטונה שטח רחב יותר, ערים גדולות ורבות יותר, צבאות גדולים יותר, ספינות גדולות יותר, ארמונות גדולים יותר, יודעי קרוא וכתוב רבים יותר מאשר בכל מדינה אחרת בתבל דאז. אוכלוסייתה בשנת 1600 מנתה יותר מ-150 מיליון תושבים והייתה גדולה מזו של אירופה. ואולם כבר בשיא ניכרו הסימנים לשקיעתה של השושלת: שחיתות, התקוממויות ועימותים בגבולות.

בשנות ה-30 של המאה ה-17, לי דְזְה-צֶ'נג, רועה צאן ועובד כפיים עם שאיפות קיסריות, הוביל מורדים למסע הרס, וב-1644 כבש את עיר הבירה. הקיסר האחרון, נכדו של ואן-לי המית את נשותיו ובנותיו שלא תיפולנה לידי המורדים ותלה את עצמו באבנט של משי. לי דזה-צ'נג הכריז על עצמו כקיסר של שושלת חדשה. איכרים קמו על בעלי האדמות והרגו אותם, עניים בזזו והציתו את בתיהם של העשירים, משרתים התמרדו, חיילים התמרדו ואנרכיה פשתה.

בשנת 1636 שליט מונגולי, הוֹנג טאיג'י, החליף את שמה של שושלת ג'ין לשושלת צ'ינג –השושלת הצלולה או הטהורה. הוא גם קרא לבני ארצו בשם בני מאנג'וּ. באמצע המאה ה-17 גנרל סיני פתח את שערי החומה הסינית הגדולה בפני הצבא של בני מאנג'ו, שהבטיח לדכא את המרד של לי דזה-צ'נג. הונג טאיג'י אכן מילא את הבטחתו, אך במקביל הכריז על בייג'ינג כבירת ממלכתו ועל בנו כקיסר שוּן-גְ'ה.

שושלת צ'ינג המאנג'ורית, 1911-1644

רעמת שיער שופעת המסודרת בפקעת או אסופה בזנב סוס, סימלה און והידור אצל גברים בסין. בני האן ראו בראש מגולח מנהג היאה רק לילדים, לנזירים, לעבריינים ולסריסים. שושלת צ'ינג כפתה על כל הגברים בסין שהגיעו לגיל הבגרות לגלח את כתר ראשם ואילו את שאר שערם להאריך ולקלוע לצמה כמנהג המאנג'ו. הברירה הייתה פשוטה: לגדל צמה או לאבד את ראשך. כפיית המנהג הזה על הסינים עוררה את חמתם גם מסיבות פוליטיות. מנהיג מקומי מהדרום עתיד היה לכרות את צמתו ולסייע לא רק להפלת השושלת אלא את המוסד הקיסרי כולו.

בשנת 1644, כשהתיישב לראשונה הקיסר שוּן-גְ'ה על כס המלכות, שנודע גם בתור "כס הדרקון", היו בני מאנג'ו פחות ממיליון איש ואישה מקרב אוכלוסייה של יותר מ-100 מיליון. לשם שליטה על התושבים, בערים הגדולות הוקמו חילות מצב אשר הטילו טרור על התושבים  – כולל מעשי רצח רחבי ממדים  –  וגרמו לכניעתם. בדומה למונגולים לפניהם, היו בני מאנג'ו חשדנים כלפי בני האן. הם שריינו לעצמם מחצית מהמשרות הציבוריות, ובד בבד ניסו להפריד בין שתי האוכלוסיות. עם זאת, בני מאנג'ו היו מודעים כי לא יוכלו לבסס את שלטונם ללא תמיכתם ושיתוף פעולתם של בני האן.

לאחר מותו של שוּן-גְ'ה ב-1662 הוא הוריש את שלטונו לבנו קָאנְג-שִי, בן השמונה. הקיסר החדש למד את הכתבים הקונפוציאניים ועשה מאמצים לבסס עצמו כשליט למופת. הוא צמצם את מספר הסריסים בארמון תוך הגבלת פעילותם לשמירה על הרמונו הצנוע שמנה רק 300 פילגשים – מספר קטן במונחים של הרמון קיסרי. הקיסר ניסה לקנות אמונים של הפקידים המלומדים משורות ההאן בדבקותו במערכת הבחינות לשירות המדינה. הוא קידם מיזמים בעלי חשיבות תרבותית והיסטורית, כולל תיעוד קורותיה של שושלת מינג וחיבור מילון לשפה הסינית. קָאנְג-שִי היה גם לוחם מיומן. הוא הדף מתקפות על הגבולות וחתם על הסכם מוסקבה, שבמסגרתו שורטט הגבול בין רוסיה לקיסרות לאורך חלקו העליון של נהר האמוּר. בשנת 1729 כוחות השושלת פלשו ליער להסה והניחו את היסודות להשתלטות האיטית על טיבט. קָאנְג-שִי מת בשנת 1722 בתום כהונה בת 61 שנים – יותר מכל קיסר אחר.

בנו יוּנגְ-גֶ'נְג (1735-1723) היה שליט מצפוני לא פחות מאביו. שפת האם שלו לא הייתה סינית אלא מאנג'ו. הוא התקשה להבין את שריו שדיברו במגוון של ניבים ומבטאים ולכן פקד עליהם להשתמש במערכת הגייה אחת ויחידה, המבוססת על הניב של בייג'ינג. זו נקראה גְווָאן-חְווָה, "שפת הפקידים" או המנדרינים – הלוא היא מנדרינית.

תקופת שלטונו של צְ'ייֵן-לוֹנג (1796-1735) זכורה כאחד מתורי הזהב הגדולים בהיסטוריה הסינית. הוא כמעט הכפיל את גודלה של הממלכה לאחר שכבש את רוב ארצות המונגולים לצד שטחים במרכז אסיה. לשטחים החדשים בצפון מערב סין הוא העניק את השם שין-ג'יאנג, "הנחלה החדשה". בעקבות טבח שבוצע נגד מונגולים בודהיסטים – נטבחו כחצי מיליון, שמונה מכל תשעה – בין השנים 1858-1755, אוכלוסיית שין-ג'יאנג הורכבה בעיקר מאוּיְגוּרים דוברי טורקית שהמירו את דתם לאסלאם במאה ה-15. האזור הוסיף להיות נתון למרידות שדוכאו ביד רמה. בשנת 1820 החלה שושלת צ'ינג לשלוח לשין-ג'יאנג מתיישבים מבני מאנג'ו והאן, כדי לבסס את שליטתה.

פיתוחים כלכליים הביאו לעלייה בביטחון התזונתי. השגשוג הכלכלי הביא לגידול באוכלוסייה לאורך המאה ה-18. זו גדלה עד ל-1776 ליותר מ-300 מיליון תושבים. האליטה והשחיתות שגשגו. הפערים בין העניים לעשירים היו גדולים.

סוחרים אירופים ניסו זה מאות שנים להשיג דריסת רגל בסין. הסוחרים האירופים היו כמהים למוצרים סינים כמו תה, משי וחרסינה, בעוד הסינים נותרו אדישים לסחורות אירופיות. החצר הגבילה את הגישה לנמלים ואפשרה לסוחרים זרים לפעול רק בגואנג-ג'ואו (קנטון) ורק בין אוקטובר למארס. בשנת 1793 שלחו הבריטים דיפלומט מנוסה לחצרו של צְ'ייֵן-לוֹנג עם מכתב הקורא לגישה רחבה יותר לשווקים של הקיסרות וכמו כן להפחתת מיסי הייבוא. הקיסר הסיני לא נענה לבקשה בטענה כי לסינים אין צורך בחפצים הבריטיים. עם עזיבת השליח הבריטי הורה צְ'ייֵן-לוֹנג לתגבר את כוחות ההגנה לאורך החופים, מחשש לתגובה צבאית בריטית. שליח בריטי נוסף שהגיע לבייג'ינג בשנת 1815 באותו הנושא גורש על ידי יורשו של צְ'ייֵן-לוֹנג.

ואולם הייתה סחורה בריטית שחלק מהסינים נזקקו לה. בסין החלו להפיק אופיום אשר שימש לשיכוך כאבים לחיילים ולעובדי כפיים, וגם היו עשירים בטלים שעישנו אותו להנאתם. אופיום גדל בשטחי תת היבשת ההודית שבשליטת הבריטים. חברת הודו המזרחית הבריטית, שנהנתה ממונופול בריטי על הסחר במזרח אסיה, בשנת 1729 מכרה 200 תיבות אופיום לשוק הסיני, שכל אחת מהן הכילה כ-60 קילוגרמים מהסם. בשלב הזה ההתמכרות לאופיום עדיין לא היוותה בעיה חברתית חמורה.  מאמצע המאה ה-19 הסחר הבלתי חוקי באופיום שמקורו בסוחרים זרים גבר ובעקבותיו ההתמכרות והשחיתות. ב-1839  קיסר סיני נקט בצעדים נגד התמכרות לאופיום והפצתו. בפקודתו, אלפי מכורים הוכנסו למעצר, 23 טון של אופיום הוחרמו וסוחרים זרים בנמל גואנג-ג'ואי אולצו להעביר לשלטון את 20,000 תיבות של אופיום. האופיום שנתפס הושמד.

בתגובה צרו ספינות קרב בריטיות על הכניסה לנמל גואנג-ג'ואו, פרצו את ההגנה הסינית והשתלטו על נמלים כמו שנחאי, תוך חסימת תעבורה ימית בתוך סין. אפיזודה זו נודעה כמלחמת האופיום הראשונה. בלית ברירה חתמה שושלת צ'ינג על הסכם נאן-ג'ינג עם הבריטים בשנת 1842, אשר העניק להם גישה לגואנג-ג'יאו ולשנחאי, לצד שלושה "נמלי הסכם" נוספים. כמו כן קבע ההסכם כי על סין להעביר את השליטה באי הונג קונג – שנקרא "הנמל הריחני" על שם סחר התבלינים – לידיהם של הבריטים לצמיתות. שר החוץ הבריטי הטיל בזמנו ספק בתועלת משליטה ב"אי שומם", כדבריו. נוסף לכך על שושלת צ'ינג הוטל לשלם פיצויים. ארצות הברית, צרפת ואומות אחרות הערימו דרישות אקסטרה-טריטוריאליות, כמו פטור מענישה על פי החוק המקומי לזרים שביצעו עבירות בסין. עוד נקבע כי החוק הסיני לא יהיה בתוקף בתוך "שטחי הזיכיון" – אותם חלקים בנמלי ההסכם שבשליטת הכוחות הזרים. ההסכם הבלתי מאוזן הזה סימל את ראשיתן של מאה שנות ההשפלה שיחוו הסינים מידיהם של כוחות אימפריאליסטיים. אלה בישרו לא רק את תחילת סופה של שושלת צ'ינג, אלא גם של המערכת השושלתית.

בחור סיני בשם חונג שְיוֹ-צְ'וּאָן (1864-1814), שלמד אצל כומר בפטיסטי בקנטון, הכריז על עצמו כאחיו של ישו וכמקימה של טָאי-פִּינְג, "הממלכה השמיימית". הוא הצהיר על כוונתו לגרש את בני מאנג'ו, להפוך את סין לאומה נוצרית, "גן עדן עלי אדמות שבו האוכל, הביגוד, האדמה והכסף נחלקים שווה בשווה בין כולם". הוא הטיל איסור על הימורים, כריכת רגליים (מנהג שלא היה מקובל בקרב בנות מאנג'ו) וזנות, משך לשורותיו מאות אלפי נשים, שרבות מהן שירתו במיליציות, חלקן בתור מפקדות. אנשי טאי-פינג כבשו את נאן-ג'ינג בשנת 1853. ואולם המציאות בשלטון טאי-פינג הייתה שונה. כפי שהעיד אותו כומר בפטיסטי אצלו למד חונג שְיוֹ-צְ'וּאָן, לאחר שביקר בנאן-ג'ינג: "הם לא עושים דבר מלבד לשרוף, לרצוח ולהחריב". על אף שיתופן של הנשים בלחימה, חונג ומנהיגים אחרים המשיכו להחזיק בהרמונות גדולים וחייליהם אנסו נשים. מאו- דזה-דונג  והיסטוריונים בני זמננו עתידים להלל את המרד של  טָאי-פִּינְג כמופת להתקוממות איכרים וכמהפכה לשוויון חברתי. אבל לאמיתו של דבר מדובר באחד הסכסוכים העקובים מדם בהיסטוריה העולמית ובסכסוך הקטלני  ביותר במאה ה-19. כשכוחות צ'ינג, בסיועם של חיילים בריטים ואמריקאים, הצליחו להביא לסיומו של המרד ב-1864, מספר ההרוגים כתוצאה מאלימות, מחלות ורעב עמד על כ-30-20 מיליון אנשים. לשם השוואה, במלחמת האזרחים בארה"ב (1865-1861)     נהרגו כ-750,000         ובמלחמת קרים   (1856-1853) קרוב למיליון.

בשנת 1856, בעיצומו של מרד טאי-פינג, בריטניה וצרפת איחדו כוחות נגד שושלת צ'ינג במסגרת מלחמת האופיום השנייה. בהתאם להסכם שנחתם בסיום המלחמה ב-1858 עשרה נמלים נוספים נפתחו לזרים, הוּתר מעבר ספינות זרות בנהר יאנגצה, מיסיונרים הורשו להיכנס לפנים הארץ והוטל על סין לשלם פיצויים לבריטניה ולצרפת.  ב-1860 בעקבות עימותים חוזרים ונשנים, הגיע לבייג'ינג צוות משא ומתן אנגלו-צרפתי שמנה 39 איש. השושלת צ'ינג כלאה את אנשי המשלחת  ו-18 מהם עונו למוות.  בתגובה הסתער על בייג'ינג כוח אנגלו-צרפתי,  הבעיר, הרס ובזז ארמון קיסרי מהודר. ויקטור הוגו תיאר את מעשי ארצו כ"שוד" והשווה את הארמון הקיסרי שנהרס לפירמידות ולנוטרדאם.  הסכם בייג'ינג שנחתם ב-1860 העניק לבריטים לצמיתות את השליטה בקאוּלוּן, חצי האי שממול לאי הונג קונג. סין נאלצה לשלם פיצויים נוספים והסחר באופיום הפך לחוקי. הרוסים שרטטו מחדש את גבולותיהם עם שושלת צ'ינג לתועלתם, והקימו את העיר וְלָדיווֹסטוֹק במה שהיה לפנים חלק משטחי המולדת המאנג'ורית.

סין המשיכה לסבול מפלות מידי המעצמות השכנות. ב-1884 הצרפתים תוך שעתיים ביום אחד הרסו והטביעו את כל כלי השיט  בצי הדרומי של צ'ינג וכבשו את הודו-סין. ב-1887 קיבלה פורטוגל היתר ל"כיבוש נצחי" במָקָאוֹ.  שבע שנים לאחר מכן נחלה שושלת צ'ינג תבוסה משפילה מיפן במלחמת סין-יפן, 1895-1894, והצי הצפוני שלה הושמד. סין נאלצה לוותר על קוריאה  וטאיוון ולשלם פיצויים.

ב-1894 דֶבֶר הבלוטות התפשט בסין וממנה עבר בהדרגה לשאר העולם. בסיכומו של דבר כ-15 מיליון אנשים מתו מהמגפה בעולם. המגפה הביאה להתעצמות רגשות אנטי סיניים ברחבי העולם, בדמיון לתופעה דומה בעקבות התפשטות מגפת הקורונה ב-2020.

לאחר כשנתיים מהסכם בייג'ין התקוממות מוסלמים פרצה במחוז שין-ג'יאנג שאילצה את כוחות צ'ינג לכבוש את האזור מחדש בשנת 1876. שושלת צ'ינג, אשר ממלכתה מנתה 400 מיליון אנשים מצאה עצמה במשבר קשה: דיכוי מרידות המוסלמים והטאי-פינג; שחיתות, נגיסת שטחים משטחה על ידי מעצמות וייבוא של בדים ומוצרים אחרים שפגעו בכלכלה הסינית. כל זה הביא לקריאות מצד הפקידים המלומדים לבצע רפורמות שיביאו לחיזוק מבחינה צבאית וכלכלית. יש לציין כי בעקבות לחצים דומים ביפן, זו בשנת 1868 שינתה את פניה: יפן הפכה למונרכיה חוקתית, הונהג חינוך חינם,  והוקמו תעשייה מודרנית וצבא מתקדם.  שושלת צ'ינג החלה להקים צי מודרני ובתי ספר לשפות זרות. קבוצה של מלומדים צעירים דחפה להנהגת רפורמות מקיפות, שיהפכו את שושלת צ'ינג למונרכיה חוקתית ולכוח מודרני בהתבסס על מודל של יפן. חלקם היו חסידים של זכויות נשים שרצו לאסור על המנהג של כריכת רגליים. ואולם ניסיון לבצע רפורמות שאפתניות נגדע באִבּוֹ על ידי הקיסרית צְה-שִי  ב-1898,   זו שלטה בפועל במחצית השנייה של המאה ה-19.  צְה-שִי  הייתה אלמנתו של קיסר וחשוכת ילדים, אשר ניצלה תקופות בהן הקיסרים החדשים היו ילדים, כדי שבתור עוצרת לשלוט במקומם.

הזרים היחידים שהזדמן  למרבית הסינים לפגוש היו מיסיונרים. אלו ניהלו בתי ספר, מרפאות ובתי יתומים ונאבקו באופיום. חלקם היו נדיבים ואדיבים – ואחים יהירים וגזענים. לכולם נפתחה הגישה לפנים הארץ בעקבות ההסכמים הבלתי מאוזנים.

תנועה עממית בשם "אגודת האגרופנים [המונפים למען], צדק והרמוניה" – הבּוֹקְסֶרים – נוסדה בשנת 1898 בצפון מערב סין  במחוז שָאן-דוֹנג  תחת הסיסמה "להשיב את הצ'ינג, להרוס את הזרים". מרבית חבריה היו איכרים עניים, ובהם חבורות ילדות שנקראו "הפנסים האדומים". הם פתחו בהתקפות רצחניות על סינים נוצרים וב-1899 החלו לתקוף גם מיסיונרים. ביולי 1900 הם הסתערו על בייג'ינג. שנאתם לזרים הייתה כה עזה עד שהם רצחו סינים רק משום שענדו שעונים מערביים או מכרו סחורות מערביות. בהמשך הם שמו מצור על הרובע הדיפלומטי בעיר, מקום משכנן של הצירויות הזרות. אחר התלבטויות, הקיסרית צה-שי הכריזה מלחמה על הכוחות הזרים אשר "הפגינו כלפינו כוחנות, חתרו תחת האחדות הטריטוריאלית שלנו ורמסו את אנשינו תחת רגליהם". באוגוסט 1900, כוחות ברית של שמונה אומות, שהורכבו מכ-20,000 חיילים יפנים, בריטים, אמריקאים, צרפתים, גרמנים, רוסים, איטלקים ואוסטרו-הונגרים, הגיעו לבייג'ינג ודיכאו באכזריות את מרד הבוקסרים. הקיסרית נמלטה מהעיר. חופשיים לעשות כרצונם באוכלוסייה האזרחית של הבירה, הכוחות הזרים אנסו, רצחו ובזזו.

רוב קורבנותיהם של הבוקסרים בתקופת המרד היו סינים, ולא זרים, בהם כ-20,000 מומרים שנרצחו. מרבית הקורבנות הלא סינים היו מיסיונרים ובני משפחותיהם, כ-240 בסך הכול. לפי הערכות, הרגו כוחות בעלות הברית כ-3,000 בוקסרים וחיילים משורות החצר. המפלגה הקומוניסטית הסינית רואה בבוקסרים גיבורים אנטי אימפריאליסטיים. פרוטוקול הבוקסרים שנחתם בספטמבר 1901 הנחית עוד מכה אנושה על שושלת צ'ינג. בין הדרישות היה תשלום פיצויים בסכום פי שישה מהכנסותיה השנתית של החצר, שאותם נדרשה לשלם בזהב. היה זה אחרון בסדרת ההסכמים הבלתי מאוזנים.

בשנים 1905-1904 פרצה מלחמה בין יפן לרוסיה, שבעיקרו של דבר ניטשה על זכות השליטה בצפון-מזרח סין ובמשאביה. לשושלת צ'ינג לא נותר אלה לצפות מהצד בשעה שצבאות זרים החריבו את אדמתה. ניצחונה של יפן במלחמה היה בפרספקטיבה היסטורית תחילתו של תהליך שיסתיים בפלישתה הנרחבת לסין ב-1937.

לשלטון צ'ינג קמו מתנגדים. הבולט בהם, קנטונזי בשם סוּן יַאט-סֶן  (1925-1873). ב-1905 הוא הקים את "הברית המהפכנית" וחתך את צמתו כאקט להתנגדות פוליטית. יצוין כי כך עשה גם בן איכרים צעיר בשם מאו דזה דונג (1976-1893). בין הדמויות המהפכניות בלטו גם פעילות רדיקליות למען זכויות נשים.

ב-1908 מתה הקיסרית צה-שי וקיסר בן שלוש עלה לשלטון. בשנת 1911 החלו התקוממויות צבאיות בגְוָאנְג-ג'וֹאוּ, ובפברואר 1912 הכריזה החצר על ירידתו של הקיסר הילד מכס המלוכה. כך נולדה הרפובליקה הסינית.

הרפובליקה, 1949-1912

לראש הממשלה הראשון של סין בחרה אסיפה לאומית ביוּאן שה-קאי, וסון יאט-סן מונה לנשיא הזמני ב-1 בינואר 1912. את הברית המהפכנית שהקים החליפה מפלגת האומה, גווֹ-מִין-דָאנְג. בתור מנהיג המהפכה שהפילה את השושלת האחרונה, זכה סון יאט-סן להוקרה רשמית הן בטאיוואן והן בסין העממית. יואן שה-קאי היה איש צבא שרצה להפוך לקיסר. כבר בפברואר 1912 נאלץ סון יאט-סן להתפטר וב-1914 נמלט בשנית לגולה ביפן. ב-1 בינואר 1916 הכתיר יואן את עצמו לקיסר והתיישב על כס הדרקון, אך כעבור שישה חודשים נפטר.

המדינה שקעה לתוך אנרכיה ופילוג, ואילֵי מלחמה – גנרלים עם בסיס טריטוריאלי וצבא – ביתרו את הארץ למעין קנטונים. אחדים מאילי המלחמה היו מנאמני יואן, אחרים היו מאפיונרים או מבריחי אופיום.

ב-1914, לאחר שפרצה מלחמת העולם הראשונה, יפן – אשר נלחמה לצד מדינות ההסכמה – כבשה את שטחי הזיכון הגרמניים במחוז שאן-דונג שבצפון מזרח [אזור דרומית לבייג'ינג]. נוסף לכך פרסמה יפן "עשרים ואחת תביעות" להטבות כלכליות, פוליטיות וצבאיות נרחבות בסין. במלחמת העולם הראשונה, כ-140,000 פועלים סינים נשלחו לאירופה לסייע במאמץ המלחמתי של מדינות ההסכמה – הם בנו מספנות, חפרו תעלות, ייצרו תחמושת והובילו אותה לחזית, תיקנו טנקים והקימו בתי חולים שדה. עם ניצחון מדינות ההסכמה בשנת 1918 ציפה העם הסיני לפיצוי בדמות השבת שטחי הזיכיון, שהיו לפנים בשליטת הגרמנים, לרשות הסינים. ואולם הסכם ורסאי  1919 העניק את השליטה בשטחי הזיכיון ליפן. ב-4 במאי 1919 צעדו אלפי סטודנטים מאוניברסיטאות בייג'ינג, מגובים באזרחים מהשורה, לעבר שער טְייֵן-אָן-מֶן והרובע הדיפלומטי. הם זעמו על ממשלתם שנכשלה להגן על האינטרסים של האומה. תנועת הארבעה במאי אימצה את יסודות התנועה התרבותית החדשה. זו צמחה בראשית המאה ה-20 ודגלה  בדמוקרטיה, שלטון החוק וזכויות האזרח, כולל לנשים. תנועה זו הפכה לכוח רחב שנלחם למען המטרות השלובות של גאולה לאומית ורפורמות פוליטיות.

ההסכמים האקסטרה-טריטוריאליים סיפקו הגנה לזרים ואף משכו עבריינים סינים – אבל גם הפכו למקום מקלט למתנגדי המשטר ולמהפכנים. ב-23 ביולי 1921, שלושה עשר גברים, בהם מאו דזה דונג – אשר שאבו השראה מהמהפכה הבולשביקית ברוסיה של 1917 – כינסו את קונגרס הייסוד של המפלגה הקומוניסטית הסינית בשטח הזיכיון הצרפתי בשנחאי. הקומינטרן הסובייטי (האינטרנציונל הקומוניסטי שבחסות מוסקבה) עודד את המפלגה הקומוניסטית הסינית לכרות ברית עם הגוו-מין-דאנג – "חזית מאוחדת" – כנגד אילי המלחמה והתוקפנות האימפריאליסטית.  במקביל שכנעו סוכני קומינטרן את סון יאט-סן, שבאותם הימים עמד בראש ממשלת התנגדות בגְוָאנג-ג'וֹאוּ [בדרומה של סין סמוך להונג קונג], לאפשר לחברי המפלגה הקומוניסטית להצטרף לשורות הגוו-מין-דאנג. במסגרת זו ב-1924 הפך מאו דזה דונג לחבר בהנהגת הגווֹ-מין-דאנג.

בשנת 1924 סייעה בריה"מ לגוו-מין-דאנג להקים בגואנג-ג'ואו אקדמיה צבאית, שבה יוכשרו לקצונה חברים בשתי המפלגות (מפלגת האומה והמפלגה הקומוניסטית). הפעיל הקומוניסטי ג'וֹאוּ אֶן-לָאי (1976-1898), שלמד בצרפת, שימש כמנהל המחלקה המדינית של האקדמיה. המפקד הראשון של האקדמיה היה צ'יאנג קאי-שק (1975-1887), איש צבא אנטי-קומוניסטי עם שאיפות גדולות וקשרים בעולם התחתון. בשנת 1925 מת סון יאט-סן. ביולי 1926 יצא צ'יאנג קאי-שק למסע צפוני נגד אילי המלחמה, מלווה בצבא משילוב של קומוניסטים ואנשי מפלגת האומה. בסיועם של ארגון פשע אכזרי ומשתפי פעולה משורות אילי המלחמה, ללא התראה, פתח צ'יאנג קאי-שק במסע אכזר לחיסול הקומוניסטים ותומכיהם. בגואנג-ג'ואו ריכזו חיילי גוו-מין-דאנג הנאמנים ל צ'יאנג קאי-שק, מאות חברים ב"סובייט", או המועצה מהפכנית. כדי לחסוך בכדורים קשרו אותם החיילים זה לזה ודחפו אותם בטביעה לנהר. לפי הערכות, כ-70,000 קומוניסטים ותומכיהם נפלו קורבנות לטרור הלבן של אפריל עד דצמבר 1927. בינואר 1928 התמנה צ'יאנג למפקד העלילון של הצבא המהפכני הלאומי, לראש הגוו-מין-דאנג ולראש הממשלה בנאן-ג'ינג. מפלגת האומה נטמעה בתוך הממשל ובדגל הרפובליקה שובץ סמל המפלגה, השמש הלבנה. בהיעדר הקומוניסטים, חידש צ'יאנג את מסעו לצפון.

פלישה יפנית ומלחמת אזרחים   צבא גְווָאן-דונְג – כוחות יפניים שהיו אמונים על הגנת מסילות ברזל ושאר נכסים יפנים בצפון מזרח סין – ב-1931 פלש למנג'וריה [אזור בצפון מזרחה של סין הגובל ברוסיה, מונגוליה וקוריאה] וכבש אותה. היפנים הזמינו את פּוּ-יי, הקיסר האחרון של שושלת צ'ינג, לשוב ולשמש קיסר בארץ מולדתו. הוא הסכים. "חבר הלאומים" הוקיע את המהלך הזה והכריז על המדינה שהקימו היפנים במנג'וריה כמדינת בובה. בעקבות זאת פרשה יפן מהארגון.

חרף ההפצרות הנרחבות להתמקד באיום היפני, הוסיף צ'יאנג לתקוף את הקומוניסטים ותומכיהם. ב-28 בינואר  1932 הפציצו היפנים את שנחאי, בעקבות התנגשות בין חיילים סינים ויפנים בעיר. זו הייתה הפצצת הטרור הראשונה שכוונה נגד אוכלוסייה אזרחית – חמש שנים לאחר מכן תופצץ העיירה הבאסקית גֶרניקה. לבסוף חתמה ממשלתו של צ'יאנג על הסכם הפסקת אש עם היפנים והסיגה את כוחותיה משנחאי ומערים אחרות בסביבה.

המפלגה הקומוניסטית של סין הקימה "אזורי בסיס מהפכניים" או סובייטים, באזורים כפריים, שם גייסו הקומוניסטים איכרים עניים ופועלים כפריים כנגד בעלי אדמות כחלק מתהליך של רפורמה אגררית. העניים הוזמנו להתעלל ב"אויבי העם" מילולית ופיזית, התעללויות אשר לעיתים הסתיימו ברצח. המפלגה חילקה את אדמות העשירים בין האיכרים וזכתה להוקרתם. הן המפלגה הקומוניסטית והן מפלגת האומה השתמשו באלימות להשגת מטרותיהן. אבל נדמה היה כי הקומוניסטים פועלים לטובת הכלל והקרינו יושרה ומוסריות. לעומתם, אנשי הגוו-מין-דאנג  דאגו לאליטות והדיפו ריח של שחיתות. לנוכח זאת כבר בתחילת שנות ה-30 היה ברור כי במאבק על האומה הסינית ידם של הקומוניסטים תהיה על העליונה.

ב-16 באוקטובר 1934, כ-100,000 קומוניסטים ותומכיהם, לוחמים ואיכרים, הבקיעו את המצור של הגוו-מין-דאנג על הסובייט המרכזי שלהם בג'יאנג שִי [בדרום מזרח סין] ופנו מערבה. הם נשאו איתם את בהמותיהם לצד נשקם, אספקה וציוד. מקרב הלוחמים רק 30 היו נשים, בהם אשתו של ג'וֹאוּ אן-לאי. הנסיגה הצבאית הזו, אשר בסופה היגיעה השיירה ליֵן-אָן [בצפון מרכז סין, דרומית מערבית לבייג'ינג]  נודעה לימים בתור "המסע הארוך". במהלך המסע ליבנה המפלגה הקומוניסטית את יחסיה עם מוסקבה והחליטה למעשה על  דרך עצמאית. מאו צידד בלוחמת גרילה ובמהפכת איכרים, בניגוד לעצת הקומינטרן. המסע לין-אן נמשך 358 ימים, במהלכו צלח צבא הכלאיים כ-10,000 קילומטרים, בשמש ובכפור, חוצה הרים מושלגים, נהרות וביצות, הודף מתקפות מצד הגוו-מין-דאנג, שודדים, אילי מלחמה ושבטים עוינים. כמעט כל הארטילריה שלו אבדה. בסיום המסע, התמקמו הצועדים במערות מגורים ספרטניות.

המסע הארוך סיפק למפלגה הקומוניסטית של סין סיפור התהוות הרואי, אתוס של שוויוניות וספרטניות כפרית, כמו גם מנהיגות מאורגנת ולמודת ניסיון. במערה ביֵן-אָן, לאור נר, מוקף בספרים, חיבר מאו מאמרים ונאומים שיגדירו את האידיאולוגיה של הקומוניזם הסיני. בכתביו קבע מאו כי האמנות והספרות תפקידה לשרת המהפכה. בשנת 1942 הקימה המפלגה הקומוניסטית את "תנועת יֵן-אָן לתיקון". אידיאולוגיה זו התנערה מאלמנטים הומניסטיים, קוסמופוליטיים ואינדיבידואליסטיים שאפיינו את תנועת הארבעה במאי. מאו לא החיל את העקרונות הפוריטניים בחיי אישות על עצמו. את אשתו הרביעית, גְ'יָאנְג צ'ינְג  (1991-1914), שחקנית קולנוע משנחאי פגש מאו בין-אן. בשלב זה היו לו כבר שלושה צאצאים מאשתו השנייה ושישה מאשתו השלישית. הוא התגרש ממנה בין-אן כדי לשאת את אשתו הרביעית.

 ב-7 ביולי 1937 יזמו היפנים תקרית צבאית בגשר מרקו פולו העתיק, כ-16 קילומטרים מערבית לבייג'ינג. המהלך סימן את תחילת הפלישה היפנית לסין (שמדרום לחומות הגדולות). בכך החלה מלחמת שמונה השנים בין יפן לסין. באוגוסט התקדמו הטנקים היפנים לתוך בייג'ינג ואנשי הגוו-מין-דאנג זנחו את העיר לטובת היפנים; בהמשך כבשו את שנחאי וערים נוספות. הממשלה הפקירה את נאן-ג'ינג [מערבית לשנחאי] והעבירה את בסיסה לצ'וֹנְג-צ'ינְג [דרומית מערבית מנאן-ג'ינג]. בנאן-ג'ינג ביצעו היפנים מעשי טבח ואונס וזוועות נוספות, לרבות דקירת תינוקות. מניין ההרוגים מקרב האזרחים ושבויי המלחמה מוערך במאות אלפים. שורה נוספת של פשעי מלחמה יפנים מזוויעים בוצעו במרכז הסודי ל"לחקר הלוחמה הביולוגית" במנג'וריה. באתר הזה בוצעו ניסויים רפואיים, המזכירים את אלה שביצע הפושע הנאצי יוזף מנגלה במחנות הריכוז באירופה. כ-3000 איש ואישה מתו שם. בשנת 1940 הקימו היפנים את ממשלת הבובות "הממשלה הלאומית המאוחדת של הרפובליקה הסינית" בנאן-ג'ינג. נשיאה היה אחד משותפיו המקוריים של סון יאט-סן למהפכה הרפובליקאית.

בדצמבר 1941 תקפו היפנים את הנמל האמריקאי  פרל הארבור וארה"ב נכנסה למלחמה נגד יפן. בעקבות זאת, חברה ממשלתו של צ'יאנג למאמציהן של בעלות הברית כנגד מדינות הציר ותרמה תרומה משמעותית למלחמה נגד יפן. אנשי מפלגת האומה לקחו חלק במרבית הקרבות המתוכננים, בעוד הקומוניסטים התמחו בלוחמת הגרילה. המלחמה הסתיימה בכניעתה של יפן ב-2 בספטמבר 1945. על טאיוואן, שמאז מלחמת סין-יפן הייתה תחת שליטה יפנית, הוחלה שוב ריבונות סינית.

הצבא האדום, שעם כניעתה של יפן מנה מיליון חיילים, שינה שמו לצבא השחרור העממי. חייליו קיבלו הוראות ברורות שלא להטריד נשים, לרמוס יבולים או לקחת ולוּ "מחט או חוט" מהעם ללא רשות. חייל קומוניסטי שנתפס בשעה מעשה ביזה נורה למוות. צבא השחרור העממי הוסיף להוביל רפורמה אגררית בכל מקום בו שלט. על אף הצטברות עדויות מהשטח שצ'יאנג מושחת והתמיכה בו דלה –  לנוכח המלחמה הקרה והחשש מהתפשטותה של בריה"מ, החליט הנשיא הארי טרומן  במהלך מלחמת האזרחים בסין, להושיט סיוע [מוגבל] לגוו-מין-דאנג. בסיוע הזה לא היה די להטות את תוצאות המלחמה. לפי אחד הדיווחים של סין הקומוניסטית, במלחמת האזרחים מצאו את מותם או נפצעו  264,000 חיילים מצבא השחרור העממי וכ-1.7 מיליון חיילי גוו-מין-דאנג. אין שום נתונים מהימנים בדבר מספר האזרחים שנהרגו.

לאחר שזכתה בתמיכת האיכרים, החלה המפלגה קומוניסטית של סין לחזר אחר אינטלקטואלים ליברליים, חברי מפלגות מיעוט דמוקרטיות, בעלי מקצוע ואנשי עסקים, באמצעות קמפיין שנקרא "החזית המאוחדת". אלה גויסו כיועצים למפלגה. ב-1 באוקטובר 1949, ניצב מאו בן החמישים וחמש מעל בימת הנואמים בשער טיין-אן-מן והכריז על הולדתה של הרפובליקה העממית של סין – על אף שצ'יאנג עדיין לא הוכרע סופית. בדצמבר 1949 נמלט צ'יאנג לטאיוואן, מלווה בכשני מיליון חיילים ותומכים. צ'יאנג תיכנן להשתמש באי כבסיס שממנו יוכל להשתלט מחדש על היבשת, אך הוא לעולם לא ישוב לשם.

 הרפובליקה העממית של סין: שנות מאו, 1976-1949

האתגרים של שיקום הכלכלה והקמת תעשייה חייבו את סין להיעזר בבריה"מ. ב-1949 בביקורו במוסקבה נפגש מאו עם סטאלין, אשר העניק לסין מלווה וסיוע בפיתוח התעשייה. חוק הרפורמה האגררית משנת 1950 העביר את כל הקרקעות לבעלות המדינה וחילק אותן בין האיכרים. במקביל נלחמה המפלגה נגד שחיתות. במהלך מלחמת האזרחים הכריזו הבדלנים האויגורים על הקמת רפובליקת טורקיסטן המזרחית בחלק ממחוז שין-ג'יאנג. בסיועה של בריה"מ החזירה סין את שליטתה על האזור הזה וכוננה בו שלטון אוטונומי לכאורה. ב-1950 פלשה סין לטיבט וב-1951 כוננה בו אזור אוטונומי לכאורה. במהלך שנות ה-50 התנהלו עימותים צבאיים בין סין העממית לצבא טאיוואן בצורה של הפגזות ארטילריה.

 סין התערבה במלחמת קוריאה, שהחלה ביוני 1950, רק לאחר שהאמריקאים חצו את קו הרוחב 38 שנקבע כגבול בין קוריאה הצפונית לדרומית. מאו שלח לצפון קוריאה כ-3 מיליון "מתנדבים", שכונו כך כדי להימנע מלהכריז מלחמה על ארה"ב. בסיועה של סין הדפה צפון קוריאה את הפלישה האמריקאית לשטחה, וב-1953 נחתם הסכם שביתת נשק אשר למעשה סיים את המלחמה. במלחמה הזו נהרגו כ-400,000 סינים ומאות אלפים נפצעו.

על מנת להיאבק נגד האנאלפביתיות הקים השלטון הקומוניסטי בתי ספר חדשים ופישט את מערכת הכתב. כמו כן בנה המשטר  בתי חולים חדשים, הרחיב את השירותים הרפואיים, נאבק במגפות ובהתמכרות לסמים. הוקמו מרכזי גמילה וסוחרי סמים הוצאו להורג.

במהלך שנות ה-50 פעלה סין לכונן משטר קומוניסטי הדומה לדגם הסובייטי. השלטון בכל הדרגים, החל במקומי וכלה באזורי ובכלל ארצי נבנה משני מנגנונים מקבילים: המפלגתי והממשלתי. המדיניות נקבעה על ידי המפלגה הקומוניסטית בראשות המזכיר הכללי, והמנגנון הממשלתי היה אחראי לביצועה. בניגוד לאתוס השוויון, חברי המפלגה ועובדי המדינה דורגו בדרגות שונות ועל בסיסן נקבעו המשכורות, הקצבה לאוכל, ואף איכות "חליפת מאו".

המפלגה הקומוניסטית הצמידה לכל האזרחים סטאטוס מעמדי, בהתבסס על משלח יד, היסטוריה פוליטית ורקע משפחתי. הסיווג כ"איכר עני" ו"קאדר מהפכני" טמן בחובו הטבות – בניגוד לסיווג של "בעל אדמות" ו"קפיטליסט". בין השנים 1953-1950 הוציאה המדינה להורג כשני מיליון אנשים שהוגדרו כמתנגדי המשטר, כולל תומכי גוו-מין-דאנג. הסטאטוס המעמדי הכתיב הכול, החל בגישה להשכלה וכלה בחיתון. עד 1956 עברו כל המיזמים והעסקים ביבשת הסינית לשליטה מלאה או חלקית של המדינה. בהשראת בריה"מ, הִשִּיקה סין ב-1953 את תוכנית החומש הראשונה שלה. באותה שנה מנתה אוכלוסיית סין כ-583 מיליון נפש, 89%  מתוכה חיה בכפרים. בהתאם לתוכנית החומש, משקי הבית והקרקעות שחולקו לאיכרים אוחדו לקואופרטיבים, וב-1958-1954 ליחידות גדולות יותר שנקראו קוֹמוּנוֹת. הקולקטיבים החקלאים היו אחראים לחיסכון במים, חינוך, בריאות ושירותי רווחה. השכר שולם לפי הספק שתורגם ל"נקודות עבודה". 

בתחילה שכרם של הגברים היה גבוה מזה של הנשים, אך ב-1955 הורה מאו להנהיג שכר שווה לנשים והוסיף: "נשים מחזיקות מחצית מהשמיים" (עמ' 183). המפלגה הקומוניסטית אסרה על כריכת רגליים, פילגשוּת ונישואי שידוכין והבטיחה לנשים שוויון. אף על פי כן, גם בפוליטביורו של המפלגה ב-1956 לא הייתה אף אישה מקרב 23 חבריו.

מאו היה חשדן ומלא טינה כלפי אינטלקטואלים עוד מימיו כעוזר ספרן באוניברסיטת בייג'ינג, שם המבטא שלו והליכותיו הכפריות עוררו התנשאות עליו. לאחר עלותו לשלטון, על האינטלקטואלים היה לעבור "חינוך מחדש" כדי להתאים עצמם לאידיאולוגיה הקומוניסטית. היה זה חלק ממסע אינדוקטרינציה שבו רתם המשטר את האמנות, כמו ספרות וקולנוע, לקידום האידיאולוגיה הקומוניסטית.

בסטייה לכאורה מהקו הנוקשה הזה, במאי 1956 פתח מאו במסע "תנו למאה פרחים לפרוח" ולמאה אסכולות להתמודד. הוא הפציר בציבור להשמיע ביקורת על המפלגה  ולציין מה היא עושה לא נכון ומה ניתן לשפר. [ייתכן כי באמצעות התרת הביקורת קיווה מאו דווקא להוכיח כי התמיכה בדרכו רחבה.] בהדרגה השתחרר הציבור מפחד ומתח ביקורת נוקבת על המפלגה: מחאה נגד מסעות הטיהורים, שחיתות וזכויות יתר – למרות הטפה לשוויון. בעקבות זאת באמצע 1957 הפסיק מאו את עידן מאה הפרחים, ולפי אחת העדויות טען כי כל המהלך הזה נועד  מלכתחילה "לפתות את הנחש לצאת מחורו". כעת פנה המשטר במערכה נגד "הימניים" אותה הוביל דֶנְג שְיָאוֹ-פִּינְג , ממשתתפי המסע הארוך לצד מאו. כ-400,000 "גורמים ימניים", נשלחו למחנות עבודה שבהם הועסקו בתנאים קשים לצד אינדוקטרינציה פוליטית. רבים מהם מתו.

הקפיצה הגדולה לעבר הרעב, 1960-1958  בשנת  1958  החליט מאו שסין מוכנה ל"קפיצה הגדולה קדימה" לעבר הקומוניזם. השופר של המפלגה "יומון העם" קרא להכפיל את הייצור החקלאי והתעשייתי באותה השנה ולהכפיל אותו שוב ב-1959. סין העממית אמורה הייתה לעקוף את בריטניה ולהדביק את אמריקה בדרגת הייצור. התושבים נתבקשו לזרוק כל מתכת שהצליחו למצוא לתוך כורי היתוך מאולתרים כדי לייצור פלדה, והחקלאים – לזרוע בצפיפות כדי להכפיל את היבול. אולם "כורי החצר" ייצרו מיליוני טונות של פסולת פלדה חסרת ערך, צפיפות הגידולים גרמה ליבול דל, ולא עבר זמן רב והאוכל החל לאזול. ביטול הסיוע הסובייטי החמיר את המצב. באמצע יולי 1959 שר ההגנה פֶּנְג דֶה-חְווָאי (1974-1898), ממשתתפי המסע הארוך לשעבר, הזהיר מפני תוצאות המדיניות הזו. בתגובה, האשים אותו מאו בהתנגדות למהפכה והטיל עליו מעצר בית.     במקומו        מונה לִין בְּיָאו  (1971-1907), שהוביל לכיבוש בייג'ינג ב-1949.

בינתיים הרעב התפשט והופיעו דיווחים על קניבליזם. בתוך שלוש שנים מהקפיצה הגדולה, עשרות מיליוני בני אדם מצאו את מותם. הרעב והדיכוי בטיבט הביאו למרד באזור ב-1959, אשר דוכא. מאות אלפי טיבטים מצאו את מותם בין השנים 1961-1959 בין שמרעב ובין שבמסגרת המרד הטיבטי. הדלאי לאמה נמלט להודו.

ואולם הרפובליקה הסינית לא התכוונה להרשות לתוצאות ההרסניות של הקפיצה הגדולה להעיב על חגיגות העשור לקיומו של המשטר הקומוניסטי ב-1959. המפלגה גייסה 10,000 מתנדבים לבניית עשרה מבני ציבור גדולים בבייג'ינג. עם אלה נמנו ההיכל הגדול של העם – משכנו של הקונגרס הלאומי העממי – ומוזיאון המהפכה הסינית, שנבנו משני עברי כיכר טיין-אן-מן. הכיכר עברה הרחבה והתפרשה על שטח של 440,000 מטרים רבועים, מה שהפך אותה למרחב הציבורי הגדול ביותר בעולם. דיוקנו של מאו – למעשה סדרה מתחלפת – השקיף על הכיכר משער טיין-אן-מן. במסגרת החגיגות העניקה הממשלה חנינה לפּוּ-יי, הקיסר האחרון, שהוחזק מאז 1950 במרכז לפושעי מלחמה בה טיפח גינה. כעת נעשה פו-יי גנן בגנים הבוטניים של הבירה.

את מניין ההרוגים  מ"הקפיצה הגדולה" העומד על עשרות מיליונים ומאות מיליונים נוספים הסובלים מתת-תזונה, לא ניתן היה להסוות. הקפיצה הגדולה הייתה כישלון הרסני. באישורו המסויג של מאו, החלה ההנהגה הסינית  – שעימה נמנה דֶנְג שְיָאוֹ-פִּינְג  ונשיא הרפובליקה לְיוֹ שָאוּ-צִ'י (1969-1898) – לצמצם את היקפן של הקומונות החקלאיות ולאפשר לאיכרים לגדל מזון לצורכיהם ולמכור את העודפים בשווקים המקומיים.

סין שאפה לבסס עצמאות טכנולוגית. ב-1960, צוות בהובלת מדענית סינית, שהשלימה את הדוקטורט שלה באוניברסיטת אדינבורו, בנה את המחשב הסיני הראשון בייצור מקומי. מדען סיני שנבחר למנהל הראשון של המעבדה להנעה סילונית במכון הטכנולוגי של קליפורניה –לאחר שנפל קורבן לרדיפות אנטי-קומוניסטיות של מקארתי, חזר לסין והוביל מחקר שיביא לשיגור פצצת הגרעין הסינית הראשונה ב-1964.

המהפכה התרבותית, 1976-1966       לאחר כישלון הקפיצה הגדולה קדימה, מאו לא קפא על שמריו. הוא עסק בהכנת הקרקע למהפכה התרבותית [ולהחזרת מעמדו שהועם בעקבות כישלון הקפיצה הגדולה.] מאו האמין שעל המהפכה להיות מתמשכת, הן כדי לטהר את המפלגה מ"רביזיוניסטים" וסוכנים קפיטליסטיים  – אשר רק מעמידים פני סוציאליסטים אך מקדמים אג'נדה סובייטית או קפיטליסטית – והן כדי לחשל דור חדש של מהפכנים.

במאי 1966 השיק מאו את "המהפכה התרבותית הפרולטרית הגדולה". הוא קרא להמונים לצאת למתקפה נגד מתנגדי המהפכה והסוכנים הקפיטליסטים מבית (לרבות דֶנְג שְיָאוֹ-פִּינְג ), שמתקפותיהם עליו, כך טען, היו חתירה תחת המהפכה. קבוצת תלמידים מבית ספר יוקרתי בבייג'ינג נשבעה להקריב את חייה למען הגנה על מאו והמהפכה. הם קראו לעצמם "המשמרות האדומים". מאו עורר את הצעירים לתקוף את אויבי העם ואת הרביזיוניסטים מקרב מוריהם ומנהליהם. מורים הומתו על ידי תלמידיהם וקבוצת תלמידים אף כתבה בדם מוריהָ "יחי הטרור האדום" על קיר בקרבת העיר האסורה. דנד שאו-פינג גונה, סולק מתפקידיו והוגלה למחוזות כפריים לצורך חינוך מחדש. בכל רחבי המדינה ניפצו אתרי פולחן דתיים כמו מסגדים, כנסיות ומקדשים בודהיסטיים. (עם זאת, תוכנית לתכנוּת רמזורים מחדש לפיה הצבע האדום יורה על התחלת נסיעה, לא יצאה אל הפועל.) המשמרות האדומים בזזו והשחיתו גם בתי מגורים. הם שרפו והשמידו ספרים ועבודות אמנות, אשר ברובם נחשבו לאסורים. בהשראת  ג'יאנג צ'ינג, אשתו של מאו, חוברו "אוֹפֵּרות המופת המהפכניות". ברחבי המדינה קולקציות בלתי יציבות של קאדרים, חיילים, סטודנטים ופועלים, שנקראו ועדים מהפכניים, נטלו את הניהול מידי השלטונות המקומיים. קבוצות של המשמרות האדומים, שאותן חימש הצבא בהוראתו של מאו, נלחמו זו בזו בחניתות, במקלעים ובטנקים, כדי להכריע בשאלה מי נאמן יותר למאו. בהשפעת המהפכה התרבותית, מהומות פרו קומוניסטיות פרצו במקאו ובהונג קונג. כל זה יצר מצב של אנרכיה בסין היבשתית.

על מנת להתגבר על הכאוס, בהדרגה עד סוף 1968 פיזר הצבא את "המשמרות האדומים" והחזיר את הסדר על כנו. הפעילות נגד אויבי המהפכה צומצמה, אולם מטרותיו האידיאולוגיות של המשטר לא השתנו. בדצמבר 1968 טען מאו כי כעת הגיעה השעה שצעירים עירוניים ייסעו לאזורים הכפריים ו"ילמדו מהאיכרים העניים ובני המעמד האמצעי". בעקבות המהפכה התרבותית כוחו של מאו גבר והתקרב למעמד של שליט אבסולוטי.

במהלך 1969 התנהלה מלחמה בלתי מוכרזת במשך כשבעה חודשים בין סין לבריה"מ לאורך הגבול המזרחי, וגם והמערבי בשין-ג'יאנג. ב-1971 שר ההגנה הסיני לין ביאו, חברו לנשק של מאו, נעלם ביחד עם בני משפחתו. כעבור שבועות אחדים הודיעה המפלגה הקומוניסטית שלין ביאו תכנן להרוג את מאו, וכי הוא ומשפחתו נהרגו מעל מונגוליה החיצונה בשעה שניסו להימלט לעבר בריה"מ. אינספור גרסאות ותיאוריות קונספירציה נפוצו סביב האירוע הזה [המחברת אינה מפרטת ואינה מביעה את דעתה על הגרסה הרשמית].

ב-1971 תפסה סין את מושבה של טאיוואן באו"ם. ב-1972 ביקר נשיא ארה"ב ריצ'רד ניכסון בסין, נפגש עם מאו, ובהודעה רשמית הכיר בכך ש"ישנה רק סין אחת, וטאיוואן היא חלק מסין" (עמ' 198). ההכרזה סללה את הדרך לנרמול היחסים בין בייג'ינג לוושינגטון. בתמיכתו של ג'ואו אן-לאי (ראש הממשלה מאז 1949 וסגנו של מאו מאז 1973), הושב דֶנְג שְיָאוֹ-פִּינְג  להנהגה, ב-1973 כדי לסייע בקידום תוכנית הבראה פוליטית וכלכלית.

המשמר הישן מגיע לקיצו     בינואר 1976 מת ג'ואו אן-לאי. מאמציו לרסן חלק מההפרזות של המהפכה התרבותית חיבבו אותו על רבים מהאזרחים ומותו לווה במפגני אבל המוניים. באפריל 1976 נערכה הפגנה בכיכר טיין-אן-מן בבייג'ינג בה צעירים הוקיעו באופן מטפורי את מאו ואשתו ג'יאנג צ'ינג. הפגנות דומות נערכו בערים נוספות, בהן שנחאי. המפלגה הכריזה על אירועי טיין-אן-מן כהתפרעויות אנטי מהפכניות ומשתתפיהם נשלחו לכלא או למחנות עבודה. דֶנְג שְיָאוֹ-פִּינְג  הוקע כמסית ונעלם מהזירה שנית. חְווָה גְווֹ-פֶּנְג (2008-1921), לוחם גרילה מנאמניו  של מאו, סומן כיורשו. ב-9 בספטמבר 1976 מת מאו בגיל 82. האיש ראה עצמו צירוף של מרקס וקיסר סיני צ'ין שְה-חְוָאנְג (210-259 לפנה"ס), אשר איחד את סין וסימל את האחדות והרודנות. חווה גוו-פנג ירש את מאו כיושב ראש המפלגה הקומוניסטית. כבר ב-6 באוקטובר 1976 הוא עצר את גי'אנג-צ'ינג ותומכי הקו השמאלני שכונו "כנופיית הארבעה". בשנת 1977, חרף בקשתו המפורשת של מאו שגופתו תישרף, זו נחנטה והוצבה במאוזוליאום בכיר טיין-אן-מן, שם נמצאת עד היום.

בשנת 1975 מת צ'יאנג קאי-שק בגיל 87. בנו ירש אותו והותיר על כנו את המשטר הצבאי. סין החופשית (טאיוואן), למעשה לא הייתה חופשית כלל ובית הסוהר שבתחומה היה מלא באסירים פוליטיים.

רפורמות קפיטליסטיות במשטר קומוניסטי , 2012-1978

בשנת 1978 הכריזה המפלגה הקומוניסטית כי האירועים בכיכר טיין-אן-מן ב-1976 לא היו אנטי מהפכניים כי אם מהפכניים. קיר מרכזי בבייג'ינג הומר ל"קיר הדמוקרטיה" בו נקרא הציבור לבטא את דעותיו. קיר דומה נחנך גם בערים אחרות. נוסף לכך, הוצאות עצמיות פרסמו ספרות ורעיונות פוליטיים לא אורתודוכסיים. קיר הדמוקרטיה סייע בידי דֶנְג שְיָאוֹ-פִּינְג  להמחיש לחברי המפלגה השמאלנים שהעם הסיני מאס באידיאולוגיה המאואיסטית. בדצמבר 1978 דנג הפך לאיש החזק והפעיל של המשטר, על אף שחווה גוו-פנג המשיך לשמש יושב ראש המפלגה. רבים מהקיצונים בפעילי המפלגה נשלחו לכלא, בעוד קורבנות המהפכה התרבותית מקרב חברי המפלגה, שהצליחו לשרוד, הוחזרו לעמדות כוח. אחד מהם, היה בוגר מלחמת ההתנגדות ליפן, אשר זכה לשבחים ממאו בעת המלחמה, ואביו של מנהיג סין לעתיד שִי ג'ין-פּינג, יליד 1953.

בעוד מאו שאף לקפוץ ישר לקומוניזם, דנג החזיר את השעון לאחור, אל מה שהוא כינה "השלב הראשוני של הסוציאליזם". הגדרה כזו אפשרה להחדיר לכלכלה המתוכננת והריכוזית מנגנונים של כלכלת שוק ולכנות את המשטר הכלכלי-חברתי כ"סוציאליזם בעל צביון סיני". הסיסמה שנפוצה להחדרת יסודות קפיטליסטיים בכלכלה הייתה "זה לא משנה אם החתול שחור או לבן, העיקר שהוא תופס עכברים". המדינה פירקה את הקומונות החקלאיות ואדמותיהן הועברו לחקלאים פרטיים או לקבוצות של חקלאים פרטיים. המדינה סייעה לחקלאים בדשן ובמוצרי חקלאות חיוניים. המדיניות החדשה סייעה להגדיל את היבולים לאוכלוסייה וגם אפשרה לאיכרים לשפר את מצבם החומרי. דנג העתיק את התעשייה אל אזורי החוף, שם הגישה לנמלים ולכוח עבודה הייתה נוחה. מלחמתה של סין נגד וייטנאם בפברואר-מארס 1979 הוכיחה את חוסר היעילות של טקטיקת המלחמה של מאו –  שהתבססה על "גל אנושי" –  ואת הצורך להקים צבא מודרני. בשנים הבאות הליברליזציה בכלכלה הורחבה: הותר להקים מיזמים עם זרים, והוקמו אזורים מיוחדים למשיכת השקעות מערביות. בתחום הפנים, ההתנגדות לדת מותנה והותר לחגוג חגים מסורתיים.

דנג לא התכוון שקיר הדמוקרטיה ינוצל לקידום דמוקרטיה ליברלית ולשמירה על זכויות אדם בנוסח המערב. לדיכוי המגמות האלה הכריז דנג במארס 1979 על "ארבעת העקרונות הבסיסיים", נצחיים ובלתי ניתנים לערעור: דבקות בסוציאליזם, בדיקטטורה של הפרולטריון, בהנהגת המפלגה הקומוניסטית ובמחשבה המרקסיסטית-לניניסטית בנוסח  מאו. קיר הדמוקרטיה הושבת, ואנשים שניסו להטיף לדמוקרטיה ליברלית נכלאו.

המשטר בסין הגיע למסקנה כי גידול בלתי מבוקר בילודה פוגע בשגשוג ולכן ב-1980 הנהיגה המפלגה את מדיניות הילד היחיד. כתוצאה מכך נרשמה עלייה ברצח תינוקות ממין נקבה, במיוחד באזורים הכפריים – מה שהוביל לחוסר איזון משווע בין המינים.

בנובמבר 1980 נערך משפט נגד כנופיית הארבעה, בהם גי'אנג צ'ינג, אשתו של מאו. היא נידונה למוות שהומר במאסר עולם, שהסתיים כעבור עשר שנים בהתאבדותה. בשנת 1981 הודתה המפלגה הקומוניסטית באופן רשמי ש"המהפכה התרבותית, שנמשכה ממאי 1966 עד לאוקטובר 1976, הייתה אחראית לעיכוב החמור ביותר ולאבדות הכבדות ביותר שידעו המפלגה, המדינה והעם מאז היווסדה של הרפובליקה העממית". בהצהרה נכללה אחריותו של מאו ליוזמה ולהובלה של המהפכה התרבותית ולהכרה מצד המפלגה במשגים שביצע – אבל אלה תוארוּ כמשניים לעומת הישגיו והוא נותר "המנהיג והמורה הדגול, האהוב והנערץ" של העם הסיני. (בהודעה לא נטען – כפי שטועים רבים –כי מדיניותו של מאו הייתה טובה ב-70% ורעה ב-30%.)

חווה גוו-פנג הודח ב-1981 וכעבור שנה מונה חוּ יָאוּ-בָּאנְג במקומו. דֶנְג שְיָאוֹ-פִּינְג , נותר  האיש החזק בסין העממית החל מ-1978 ועד למותו ב-1997, למרות שהחזיק לאורך השנים במשרת הנהגה רשמית אחת בלבד: יושב ראש הוועדה הצבאית המרכזית של המפלגה.

טאיוואן והונג קונג     בספטמבר 1981 הציעה סין לטאיוואן תוכנית לאיחוד. לפי התוכנית, טאיוואן תוכל להמשיך להחזיק בצבאה ובאורח החיים הקפיטליסטי שלה, על פי הנוסחה "מדינה אחת, שתי שיטות". אם יתנגד האי לאיחוד, לא תהסס בייג'ינג להשתמש בכוח. אם יכריז האי על עצמאות, הדבר יהיה שקול להכרזת מלחמה. טאיוואן דחתה את ההצעה על הסף. יש לציין כי למרות המשטר הצבאי והדיכוי הפוליטי בטאיוואן, האי התפאר בקצב הצמיחה המהיר ביותר באסיה, לצד הונג קונג, סינגפור וקוריאה הדרומית. בשנת 1981 עמד התוצר המקומי לנפש ביבשת הסינית על 197 דולרים אמריקאיים – לעומת 2,692 בטאיוואן.

זכויות החכירה של הבריטים ב-92% משטחה של הונג קונג למשך 99 שנים עמדו לפוג ב-1997. נוסף לכך הסכמים מהמאה ה-19 העניקו לבריטים שליטה לצמיתות באי הונג קונג ובקאוּלוּן. כבר בתחילת המשא ומתן בין סין לבריטניה על עתידה של הונג קונג ב-1982, התעקש הצד הסיני כי כל שטחה של הונג קונג ישוב לריבונות סינית. הסכם שנחתם בין סין לבריטניה בדצמבר 1984 נתן ביטוי לגישה הסינית: מדינה אחת שתי שיטות. לפי ההסכם, הונג קונג תשמור על אורח חייה, על מערכת משפט משלה ועל "דרגה גבוהה של אוטונומיה" למשך 50 שנה לפחות אחרי 1997, שנה בה תחזור לריבונות סינית.

אירועי טיין-אן-מן 1989: הרקע וההשלכות     ביטול התמיכה הממשלתית בהוצאות לאור, באולפני קולנוע ושאר מיזמים תרבותיים סייע שלא במתכוון להשתחררות מתכתיבים מאואיסטיים. תיאורים סנסציוניים, כמו החיים במשמר האבטחה של מאו או התעוררות מינית, החלו לצוץ לצד יצירות חלוציות על פמיניזם, איכות הסביבה וחקירה היסטורית. ספרים מערביים רבים החלו לצאת לאור בתרגום. המפלגה הגיבה להתפתחויות האלה בשילוב של סובלנות, התלהבות, אי-נחת וזעם. דנג הוביל מסעי תעמולה נגד "האינדיבידואליזם המופרז", "הליברליזם הבורגני" ו"הזיהום התרבותי". דעיכתם של מסעי התעמולה האלה, לוותה בהתפרצות מחודשת של אנרגיה אינטלקטואלית.  בשלהי 1986 יצאו סטודנטים בשנחאי, בייג'ינג וקומץ ערים נוספות להפגין למען חירויות רבות יותר. המזכיר הכללי חוּ יאו-באנג נקט בקו ליברלי, בהשוואה לדנג, כלפי מחאות הסטודנטים ונאלץ להתפטר בינואר 1987, אך נותר חבר בפוליטביורו.

מותו של חו יאו-באנג ב-15 באפריל 1989 עורר גל של הפגנות של סטודנטים. בתחילה המפגינים העלו סיסמאות עקיפות נגד המשטר, כמו בנושא השחיתות. ב-26 באפריל "יומון העם" גינה את המפגינים והאשים אותם בניסיון לחבל בלגיטימיות שלטונה של המפלגה הקומוניסטית. ואולם ההפגנות התפשטו והפכו לתנועה עממית כל ארצית בדרישות לדמוקרטיה, נטילת אחריות וחופש ביטוי. בתחילת יוני פיזר הצבא בכוח את המפגינים, תוך שימוש באש חיה. לפי הערכות, הרג הצבא כ-1,000 איש בבייג'ינג, ומאות נוספים בערים אחרות. בניגוד לכותרות בכלי התקשורת המערביים על "טבח בכיכר טיין-אן-מן", מרבית מקרי ההרג בבייג'ינג התרחשו בכבישי הגישה לכיכר [כאשר המוחים ניסו לחסום את כניסת הצבא לכיכר] ולא בכיכר עצמה. בחודשים הבאים המשיכה המשטרה במעצרים נגד המפגינים והמזדהים עימם בקרב פקידי ממשלה, חברי מפלגה ואנשי צבא. חלקם פוטרו או הורדו בדרגה. התחייה התרבותית והאינטלקטואלית של שנות ה-80 הגיעה לקיצה, וגם הרומן של המערב עם דנג.

במגמה הפוכה לסין היבשתית, הממשל הצבאי בטאיוואן בוטל ב-1987, וב-1989 תושביה נהנו מחופש עיתונות ויכלו לבקר בסין. דיווחים מפי עיתונאים טאיוואנים על דיכוי ההתקוממות בסין ב-3 וב-4 ביוני הקשיחו את העמדה הרווחת בטאיוואן נגד האיחוד.

למרות אירועי 1989 – המשטר המשיך את הרפורמות הכלכליות הקפיטליסטיות בשנות ה-90,  וגם המשיך לטעון כי הוא סוציאליסטי. בעוד הדור של מאו חונך על ברכי מאבק המעמדות, הדור שאחריו שקע בחלומות על דמוקרטיה –הדור שלאחר טיין-אן-מן התחנך לאורן של פטריוטיות והבטחה להזדמנויות כלכליות. הימים של "קערת האורז העשויה ברזל" – שפירושה הבטחה לפרנסה, דיור, טיפול רפואי וחינוך לכל החיים – חלפו. המפלגה הקומוניסטית אפשרה לחברות פרטיות להשתלט על חברות ושירותים רבים שלפני זה היו בבעלות המדינה. הרפורמות הכלכליות לא היטיבו עם כולם. פְּנים הארץ דשדש  לעומת אזורי החוף (שחלקם נהנו מהשקעות זרות), ואזורים כפריים מצאו את עצמם במצוקה. עשרות מיליוני אנשים עזבו את הכפרים לטובת עבודה במפעלים עירוניים ולמתן שירותים למעמד הבינוני העירוני. לאוכלוסייה הכפרית הזו לא היה היתר לתושבות קבע בעיר ועל כן לא יכלה לרשום את ילדיה לבתי ספר ציבוריים וגם לא לזכות לגישה לשירותי רווחה עירוניים. ב-1997 מת דֶנְג שְיָאוֹ-פִּינְג , חודשים ספורים לפני שמסרו הבריטים את הונג קונג לידי הסינים (מקאו שבה לריבונותה של סין בערב המילניום החדש).

בעוד בתקופת המהפכה התרבותית הוקיע המשטר את קונפוציוס, בשנות ה-90 הפילוסוף זכה לשיקום חלקי, כיוון שערכיו, כמו דבקות ביציבות חברתית, במתינות ובכבוד לסמכות עלו כעת בקנה אחד עם מטרותיה של המפלגה. עם זאת, את הפסל של קונפוציוס בגובה 9.5 מטרים שהוצב בכניסה למוזיאון הלאומי בכיכר טיין-אן-מן ב-2011, נאלצו השלטונות ל"הגלות" לתוך המוזיאון בלחצם של הניאו-מאואיסטים.

להרפיה מסוימת בדיכוי פעילות דתית בשנות ה-90, היו השלכות אחדות.  מחוז שין-ג'יאנג היה עֵד לתחייה בפעילות הדתית האסלאמית, לרבות עלייה בפעילות הבדלנית של האויגורים. בדומה להתנהלותו בטיבט, הגדיל המשטר את הנוכחות הביטחונית והצבאית בשין-ג'יאנג והאיץ את הגירתם של בני האן לאזור. בין השנים 1949 ל-2020 שיעורם באוכלוסייה הכללית בשין-ג'יאנג עלה מ-7% ל-40%. בסין צברה תאוצה תורת הפָאלוּן-גוֹנג [פ' רפויה]. זו שילבה תפיסות בודהיסטיות ודאואיסטיות. בעוד המפלגה הקומוניסטית הסינית מנתה ב-1999 63 מיליון חברים, טענה תנועת הפאלון גונג ליותר מ-70 מיליון. על רקע זה, החל מאפריל 1999 פעל השלטון הסיני לדיכוי הפאלון-גונג.

מאמצע שנות ה-90 התרחבה הגישה לאינטרנט לצד הקמתו של מערך רב שכבתי למעקב, בקרה וצנזורה. בשנת 1997 הפכה סוף-סוף הומוסקסואליות לחוקית בסין וב-2001 הסירה אותה האגודה הסינית לפסיכיאטריה מרשימת ההפרעות הנפשיות. אבל עדיין נותרו דעות קדומות כלפי התופעה הזו וספרי לימוד שונים בסין מציגים אותה כבעיה חברתית של המערב.

בשנת 2001 הצטרפה סין לארגון הסחר העולמי ובשנת 2002 הסכימו סין ואיגוד מדינות דרום מזרח אסיה (ASEAN)   לנהל את סכסוכיהן על השליטה באיים, שוּניות ושרטונים בים סין הדרומי "באופן קונסטרוקטיבי".

העשור הראשון של המאה ה-21 בסין התאפיין בעלייה נוספת ברמת החיים. התוצר המקומי הגולמי לנפש אשר חצה את גבול האלף דולר ב-2001, הגיע בשנת 2009 ל-3,832 דולר. האוכלוסייה העירונית בסין הייתה הגדולה ביותר בעולם והגיעה ל-600,000 מיליון אנשים. רבים מהם יכלו לרכוש בית ולנסוע לחוץ לארץ. ואולם בעיית האי שוויון בין האזורים הכפריים לעירוניים החריפה. הפיתוח המואץ הביא לרכישת בתים ואדמות חקלאיות בכפייה בידי יזמים, תוך עבירה על החוק; לניצול חסר רחמים של עובדים; לזיהומים של האוויר, המים והקרקע; ולהתרחבות תופעת השחיתות, אשר בצילה התרחשו העבירות והנזקים של הגידול הכלכלי המהיר. לשחיתות הפקידותית היה גם חלק בהתרחבות תופעות כמו זנות, התמכרות לסמים וסחר בבני אדם.

ב-2003 מונה חוּ ג'ין-טָאוֹ, מומחה להנדסה הידרואלקטרית שעשה לעצמו שם בליגת הנוער הקומוניסטית, לתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית. המנהיג הקומוניסטי החדש השתיק קולות ביקורתיים ופעל לדכא פעילי זכויות אדם וארגונים לא ממשלתיים שעסקו בנושאים כמו סביבה וזכויות עובדים. פעיל למען זכויות אדם ודמוקרטיה, ליוּ שיאַוֹ-בּוֹ נידון בשנת 2009 ל-11 שנות מאסר, ב-2010 הוענק לו פרס נובל לשלום בהיעדרו, וב-2017 הוא נפטר מסרטן כבד בעודו בכלא.

במאי 2008 התחוללה רעידת אדמה בדרגה 8 במחוז סה-צ'וואן, אשר גבתה את חייהם של כ-90,000 בני אדם. האסון הכבד נגרם בחלקו מבנייה בלתי יציבה דיה, שמקורה במעילה פקידותית בתקציבי בנייה. לנוכח מדיניות הגבלת הילודה של הממשלה, האסון הביא לשיברון לב למשפחות בנות הילד האחד. המפלגה הקומוניסטית, כדרכה,  צנזרה דיווחים על נזקי פגעי טבע גם במקרה הזה. היא לא התכוונה לקלקל לה את החגיגה הגדולה: אולימפיאדת בייג'ינג שנפתחה ב-8 באוגוסט 2008 בטקס מרשים. הכלכלה המשיכה לצמוח, ובשנת 2010 השיגה את זו של יפן והפכה לכלכלה השנייה בגודלה בעולם. אך במקביל גבר הכעס על השחיתות. התקשורת הרשמית המשיכה להצניע דיווחים על  שחיתות ואסונות, כמו על התנגשות בין שתי רכבות מהירות ב-23 ביולי 2011.

העידן הטוטליטארי החדש של שִי-ג'ין-פּינג, 2012-

בנובמבר 2012 מונה שי ג'ין-פינג, יליד 1953, למזכיר כללי של המפלגה הקומוניסטית, ובמארס 2013 – לנשיא. הוא היה המנהיג הסיני הראשון שנולד אחרי 1949. אחד הצעדים הראשונים שהוביל שִי היה יציאה למערכה השאפתנית ביותר זה עשורים כנגד השחיתות, הן נגד פקידים רמי-דרג והן נגד פקידים זוטרים. המהלך זכה לתמיכה ציבורית נרחבת.

בשנת 2016 הכריזה המפלגה הקומוניסטית על שי ג'ין-פינג כאחד מ"מנהיגי הליבה" של סין, תואר כבוד שזכו לו רק מאו, דֶנְג שְיָאוֹ-פִּינְג   וג'יאנג דזה-מין. הדבר נועד לספק משנה תוקף לסמכותו ולהקשות על מישהו לצאת נגד החלטותיו. בשנת 1980 פעל דנג להגביל את כהונתם של המנהיגים הבכירים לשתי קדנציות בנות חמש שנים. עד 2012 ידעה המדינה שני מחזורי כהונה רציפים בני עשר שנים כל אחד. אבל בשנת 2018 ביטל הקונגרס הלאומי העממי בהוראת המפלגה הקומוניסטית את הגבלת הכהונה. לשִי, בדומה למאו ולקיסרים, ניתנה האפשרות העקרונית לשלוט כל ימי חייו. הצנזורים הממשלתיים אצו למחוק תגובות כמו "חזרנו לתקופת הצ'ינג" מהרשת הסינית. מאז ימי מאו לא ידעה סין פולחן אישיות כה נרחב סביב אחד ממנהיגיה.

 המפלגה הקומוניסטית ערכה שינויים בחוקתה ואימצה את "מחשבות שי ג'ין-פינג בדבר סוציאליזם בעל צביון סיני לקראת עידן חדש". בשנת 2020 טענה המפלגה הקומוניסטית שהצליחה להביא למיגור "העוני המוחלט". סין התהדרה ב-799 מיליארדרים – 173 יותר מאשר בארה"ב, וכמו כן ב-4.45  מיליון מיליונרים. כמה מהמולטי מיליונרים  האלה היו חברי המפלגה הקומוניסטית. חברי המפלגה היוו 6.6% מהאוכלוסייה.

בהתאמה לטיפוח שאיפותיה הרחבות של סין בתחום החוץ, בייג'ינג רואה בבוקסרים גיבורים אנטי-אימפריאליסטיים. תנועת הארבעה במאי מהוללת בסין כתנועה פטריוטית, תוך התעלמות מממד הבחינה העצמית שבה. שִי הוא ממקדמי "החלום הסיני" בדבר התחדשות לאומית, אשר במסגרתו תתפוס סין את מקומה הראוי בקרב אומות העולם. החלום הסיני הוא, בין היתר, עולם מאוחד תחת "קהילה של גורל משותף לאנושות", בהובלת הרפובליקה העממית של סין. הבסיס לשאיפות המנהיגוּת של סין בעולם הוא נתוניה הגיאופוליטיים והכלכליים-צבאיים. [בסוף 2023 אוכלוסייתה של סין מנתה כ-1.4 מיליארד תושבים] וסין הייתה המדינה רבת האוכלוסין השנייה בעולם לאחר הודו, השלישית מבחינת גודל שטחה לאחר רוסיה וקנדה, בעלת גודל הכלכלה השנייה בעולם לאחר ארה"ב, ובעלת הצבא הלאומי הגדול ביותר בעולם.

תוכניות בינלאומיות לסיוע, השקעות והקמת תשתיות בעלוּת של טריליוני דולרים ברחבי העולם, הן הדרך של שִי לגבש אותה קהילה משותפת רחבה יותר, תוך אזכור המורשת הסינית של דרכי המשי והמסעות הימיים של האדמירל ג'נג חֶה מתקופת מינג. לסין יצא מוניטין בבניית פרויקטים ענקיים בתחומי התחבורה, סכרים וגשרים, ומדינה זו היא גם מהמובילות בבינה מלאכותית, בטכנולוגיות ירוקות ובתשתיות רשתות תקשורת, ושואפת להפוך למובילה עולמית במדע ובטכנולוגיה עד 2050.

שי הצהיר כי על סין להיות תמיד "מכוננת שלום עולמי, מובילה של פיתוח גלובאלי ומגינה של הסדר הבינלאומי". זאת מלבד במקרים בהם אותו הסדר לא תאם האינטרסים של סין, כמו פסיקת בית הדין בהאג כנגד תביעותיה של סין לחזקה על איים בים סין הדרומי ב-2016. סין מקדמת מודל חלופי לפיתוח אשר מבכר שגשוג ויציבות על פני חופש פוליטי.

הקו הלאומני במדיניות החוץ לוּוה בהגברת הדיכוי והאינדוקטרינציה בתחום הפנים. המפלגה הקומוניסטית אסרה על אוניברסיטאות לעסוק ב"ערכים מערביים" כמו חברה אזרחית וזכויות אוניברסאליות, או ב"שגיאות היסטוריות" כמו "המערכה נגד הימניים" והמהפכה התרבותית. בשנת 2019 השיקה המפלגה הקומוניסטית אפליקציה בשם "לימוד שִי לחיזוק האומה". האפליקציה כוללת גרסה דיגיטלית של הספרון האדום של מאו, פלטפורמה ללימוד אידיאולוגי וגרסת כיס של התיק האישי, המאפשרת למשתתפים לצבור נקודות בעודם לומדים את מחשבת שי. המפלגה מאלצת את חבריה ועובדים ממשלתיים רבים לבלות באפליקציה מדי יום. האפליקציה הזו היא חלק מפלטפורמות דיגיטליות הפועלות לפי עקרונות של עונש ותגמול. התנהגויות רצויות כמו תרומה לצדקה, דאגה לקשישים או התנדבות לסיוע בקציר, עשויות לזכות את מבַצעיהן בשדרוג במלון ובקידום בעבודה. לעומת זאת איחור בתשלום חובות, התהדרות בקעקועים או הפצת שמועות פוליטיות עשויים להוביל, בכפוף לחומרת העבירה,  לאיסור נסיעה ברכבת או במטוס, לאובדן משרה או למסע ביוּש מעל שלטי החוצות הדיגיטליים בעיר. מערכת זו היא חלק ממערך רחב יותר מטעם המדינה של איסוף נתונים ושאר שיטות מעקב טכנולוגי ואנושי אחר אזרחיה. ב-2020 העבירה מועצת המדינה שורה של תקנות האוסרות על קאדרים ממשלתיים ומפלגתיים להביע רעיונות החורגים מהקו של המפלגה, לרבות בשיחות פרטיות, או לעיין או לצפות בתכנים בלתי מורשים בזמנם הפנוי. שי הצהיר ששלושת האיומים הגדולים ביותר על סין הם פלישה, חתרנות ופילוג. שי אהב לצטט פסקה מכתביו של פילוסוף ניאו-קונפוציאני לפיה, האסון ההרסני ביותר עלול להתחולל כאשר אינם מנסים להכריע גורמים של אי יציבות האורבים מתחת לפני השטח, תוך הסתמכות על מראית עין של יציבות.

גורמים של אי-יציבות      יותר מ-90% מתושבי סין מזדהים כבני הָאן. השפה הלאומית של סין ידועה במערב כמנדרינית. עם זאת, ב-2013 הודה משרד החינוך הסיני שפחות מ-10% מהאוכלוסייה דוברים את הלשון הזו ברמת שפת אם, וכי 30% בקושי דוברים אותה, עובדה שבכוונתו לשנות. נוסף לבני האן, שאר  תושבי סין משתייכים לקבוצות אתניות שונות, בהן האוּיגוּרים, המונגולים והטיבטים.

על אף שבכינוסים השנתיים של הקונגרס הלאומי העממי ובפורום פוליטי נוסף מתהדרים השלטונות בתהלוכה של טיבטים, אויגורים ובני קבוצות אחרות בתלבושות מסורתיות צבעוניות – המדיניות האתנית של הממשלה נוטה יותר ויותר לכיוון של היטמעות. כלומר, קידום, אם לא כפייה, של לאומיות סינית על פני מיעוטים אתניים באמצעות השפה הלאומית הסינית, הגירה בלתי פוסקת של בני האן לאזורי המיעוטים, דיכוי פעילות דתית, מעקב ופיקוח. בשין-ג'יאנג הגבירה הממשלה הסינית את נוכחותה הצבאית ואת מנגנוני השיטור והמעקב. החל מ-2017 מיליון או יותר אויגורים, קזחים ומוסלמים אחרים, נכלאו במחנות מעצר באשמת גידול זקן, החזקת קוראן או ריבוי ילדים. עדויות של ניצוֹלים  מהמחנות או קרוביהם מספרים על עינויים, רעב, הפרדת ילדים מהוריהם, עבודות פרך, כפיית אכילת חזיר ושתיית אלכוהול. אלפי מסגדים הושמדו. בייג'ינג מתארת את המחנות כשילוב של מרכזֵי דה-רדיקליזציה ובתי ספר מקצועיים. בעשור שחלף מאז 2009 הציתו את עצמם יותר מ-100 טיבטים במחאה על המדיניות הסינית. ב-2018 הצטמקה קהילת יהודי קאי-פנג [במחוז חֶנָאן, במזרח סין]  ל-500 איש, מרביתם אינם שומרי מצוות. זה לא מנע מסוכני המשטר לתלוש כתובות בעברית מהקירות ולהשליך עפר לתוך מקוואות. החוט המקשר למתקפות נגד כל הדתות האלה, בהן כנסיות קתוליות "לא פטריוטיות" (לא מורשות), הוא חשדנות כלפי קיום קשרים עם מעצמות או ארגונים זרים [ועצם חריגתן מאותה אחידות (מונוליטיות) שמנסה לכפות המשטר על תושבי סין].

טאיוואן מהווה עוד גורם לאי יציבות. בשנת 2020 נשיאת טאיוואן, צָאי יִינְג-וֶן (ילידת 1956), המתנגדת לאיחוד עם סין, נבחרה בשנית ברוב קולות. למעלה מ-80% מתושבי האי  מגדירים את עצמם  כטאיוואנים, ולא סינים. סין שבה  והשמיעה איומים בדבר השתלטות בכוח על האי. בהונג קונג ב-2019 התעוררה תנועת מחאה רחבה על הצעת חוק שקידמה ראש הרשות המבצעת, קארי לאם (Carrie Lam) , להסגרה של אזרחי הונג קונג שעברו על החוק הסיני – בכך שהיו מעורבים בפעילות פרו-דמוקרטית, למשל – לידי בייג'ינג. לאורך שבעת חודשי המחאה המשטרה השתמשה באמצעים שונים, בהם אש חיה, לפיזור המפגינים. לאם נאלצה לוותר על החוק שלה, אך ב-2020 העביר הקונגרס הלאומי העממי של סין את חוק הביטחון הלאומי בהונג קונג. החוק ביטל את הערבויות לאוטונומיה חקיקתית ושיפוטית שנקבעו בחוק היסוד, והעניק סמכויות למשטרה החשאית הסינית לפעול בגבולות הונג קונג. העברת החוק לוותה במעצרים המוניים של פעילי דמוקרטיה וסימלה למעשה את קבורת העיקרון "מדינה אחת, שתי שיטות".

דיכוי המשטר הופנה גם כלפי תושבי סין. קָצָה  סובלנותו של השלטון ביחס לארגונים אזרחיים לא ממשלתיים שקידמו נושאים כמו פמיניזם, זכויות עובדים והכרה בקהילות להט"ביות. (מנגד, ב-2019 הפכה טאיוואן למדינה הראשונה באסיה שהכירה בנישואים חד-מיניים.) מפאת סימני האטה בכלכלה הסינית ב-2018, עובדים פוטרו ותנאיהם הורעו – דבר שהביא לשביתות והפגנות, ואלה דוכאו ביד רמה.

ב-2020 פרצה בסין מגפת קורונה. רופא שניסה להזהיר את עמיתיו מפני התפרצות המגפה הושתק בידי המשטרה. הוא נפל בעצמו קורבן למגפה  ואמר על ערש דווי כי "בחברה בריאה ראוי שיישמע יותר מקול אחד". התפשטות המגפה מסין ברחבי העולם עוררה רגשות אנטי-סיניים גזעניים – אבל גם טענות קשות בדבר אחריותו של המשטר הסיני להתפשטותה מפאת חוסר שקיפותו שמנע נקיטת אמצעי מנע מבעוד מועד. המגפה פגעה בשאיפתה של סין לקדם מעמדה העולמי כשחקן מתון ויציב בזירה הבינלאומית.

בשנת 2020 האשימה צָאי שְיָה (ילידת 1952), מרצה בגמלאות בחוג למדעי המדינה בבית הספר המרכזי של המפלגה, את שי בכך ש"הביא למותן של מפלגה ומדינה במו ידיו" בהתנהלותו כ"ראש כנופיה", ובכך שהפך את המפלגה הקומוניסטית של סין ל"זומבי פוליטי". מגלותה בארה"ב טענה כי 70% מחברי המפלגה הקומוניסטית מעוניינים לחזור לנתיב הישן של רפורמות ופתיחות, אשר קידמו את סין. ייתכן שהיא צודקת – אבל אולי הזרם הלאומני הדורסני של המשטר זוכה לרוב בקרב האליטה ואף האוכלוסייה. ההיסטוריה מלמדת שסין ידעה את תקופות הפריחה הגדולות ביותר שלה דווקא בזמנים  של מגוון תרבותי ופתיחות, כמו תקופת טאנג. עצם הציוויליזציה הסינית היא תולדה של שפע פעולות ויחסי גומלין בין בני האן לעמים ותרבויות של מרכז אסיה, של דרום מערב היבשת  ושל צפון מזרחה.

סין –  ההיסטוריה חוזרת [הערות שלי]

בסין הקומוניסטית שנוסדה ב-1949 אפשר להבחין בדפוסי שלטון ומגמות במדיניות החוץ שכבר התקיימו בעברה העתיק של ארץ זו. מייסדה של סין הקומוניסטית, מאו דזה דונג, ראה עצמו כממשיך  ומיישם את מפעלם לא רק של אבות המרקסיזם, אלא גם של הקיסר  צ'ין שְה-חְוָאנְג (210-259 לפנה"ס), מייסד אימפריה צנטרליסטית בה שלט בעריצות. מאו התגאה בהיותו ממשיכו של הקיסר צ'ין בדיכוי השפעות רוחניות מזיקות למשטר. ההתעללות האכזרית שננקטה כלפי גורמים בלתי רצויים למשטר בתקופת "המהפכה התרבותית" – אכזריות זו הייתה  טבועה בנורמות שהשתרשו לאורך ההיסטוריה הסינית. ברעיונותיו הסוציאליסטיים הושפע מאו חלקית משר האוצר הסיני וָאנגְ אָן-שְה (1086-1021). מאו- דזה-דונג  שיבח את מרד טָאי-פִּינְג, שהתחולל באמצע המאה ה-19,  כמופת להתקוממות איכרים וכמהפכה לשוויון חברתי – אבל לאמיתו של דבר, בדומה לתקופת "המהפכה התרבותית", זו הייתה בעיקרה תקופה של הֶרֶס.

בעת העתיקה, בתקופות בהן סין הייתה מאוחדת וחזקה, היא התפשטה למדינות שכנות, לא סיניות, כמו טיבט, ובתקופה השושלות האן (202 לפנה"ס-220) וטאנג (907-618) שלטה אף באזורים בחצי האי הקוריאני,    ובחלקים ממיאנמר וּוייטנאם של היום. בדומה לכך, סין המאוחדת בתקופת שלטונו של מאו השתלטה מחדש על טיבט ועל מחוז שין-ג'יאנג ומאז מנסה באינטנסיביות עולה ויורדת לדכא את שאיפותיהם הלאומיות של העמים הגרים במחוזות האלה. זאת ועוד. ב-1979 פלשה סין לווייטנאם, ומאז תחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 מנסה להשתלט על שטחים בים סין הדרומי, תוך התנגדות מדינות האזור, במיוחד וייטנאם והפיליפינים. נוסף להתפשטות אזורית, סין מתפשטת גלובאלית, באמצעות פרויקטים כלכליים רחבי היקף הסוללים דרך לרכישת השפעה פוליטית ולדריסת רגל צבאית. בעוד בעבר, נתוניה הגיאופוליטיים של סין מבחינת גודל השטח והאוכלוסייה נוצלו על ידיה רק להתרחבות אזורית, נתונים אלה –   בצירוף עוצמתה הכלכלית, הטכנולוגית והצבאית  – משמשים לה היום להתפשטות גלובאלית.

כבר בעת העתיקה ובימי הביניים הקדימה סין את המערב בשורה של המצאות: הנייר, המצפן המגנטי, הדפס העץ ואבק השריפה. בימי הביניים מהנדסי הידראוליקה סינים עבדו על מערכות השקיה באגן הניקוז של הפרת והחידקל. שיטות סיניות לייצור כלי נשק הגיעו לאירופה. אבל החל מהמאה ה-16 החלה סין להשתרך אחר המערב בתחומי הטכנולוגיה, וחולשתה הצבאית והפוליטית הביאו  בהדרגה – במיוחד מאמצע המאה ה-19 –  לחדירה הולכת וגוברת של המערב האימפריאליסטי לתחומה. יפן, ארה"ב ורוסיה היו חלק מאותה קואליציה של מדינות אירופיות שדיכאו  באכזריות את מרד ה"בוקסרים" האנטי אימפריאליסטי שפרץ ב-1898. מכאן ניתן לומר כי לאיבה של סין הקומוניסטית כלפי בריה"מ החל מאמצע שנות ה-50 היו שורשים כבר במאה ה-19. כמו כן, חילוקי הדעות האידיאולוגיים בין  בריה"מ למפלגה הקומוניסטית של סין החלו עוד  לפני עלייתה לשלטון, בזמן "המסע הגדול" באמצע שנות ה-30. במאה ה-21 סין התגברה בבירור על פיגורה הטכנולוגי ביחס למערב ובתחומים מסוימים אף עלתה עליו, כפי שהיה מצבה בעת העתיקה ובימי הביניים. על אף קיומה של ברית אסטרטגית לכאורה בין סין לרוסיה משלהי שנות ה-90 של המאה ה-20 –  סין של המאה ה-21, בתור המדינה השנייה בעלת האוכלוסייה הגדולה ביותר בעולם, הכלכלה השנייה (אם לא הראשונה) בגודלה בעולם וטכנולוגיה מפותחת, רואה ברוסיה שותפה זוטרה. סין נמנעה לתמוך צבאית ופוליטית ברוסיה בנושא פלישתה לאוקראינה ב-2022. עצם קיומן של אמביציות גלובאליות במדיניות החוץ של סין יוצרות הבדלי אינטרסים בינה לרוסיה.

*

בדומה למשטר הקומוניסטי בסין, גם משטרים קומוניסטיים אחרים ראו את עצמם כממשיכי מורשת היסטורית מפוארת עתיקה שלא היה כל קשר בינה לבין מרקסיזם. בדומה למאו, חלק משליטי בריה"מ, ראו עצמם לא רק כמרקסיסטים-לניניסטים אלא גם כצארים: סטאלין ראה עצמו כשליט ברוח איוון האיום ופטר הגדול, וליאוניד ברז'נייב בשיחות פרטיות השווה עצמו לצאר.[1] סטאלין ניצל את מלחמת העולם השנייה כדי להחזיר לבריה"מ שטחים עליהם שלטה בעבר האימפריה הרוסית, כמו המדינות הבלטיות, ושטחים אותם איבדה רוסיה במלחמה עם יפן בתחילת המאה ה-20 . המשטר הקומוניסטי במונגוליה פֵּאֵר את דמותו של ג'ינגיס חאן, ומזרח גרמניה הקומוניסטית מצאה קשר היסטורי חיובי בינה לבין פרוסיה.

אימפריאליזם וקולוניאליזם לא היו רק נחלת המערב בדמות הגזע הלבן האירופי. אימפריאליזם וקולוניאליזם מזרחי-אסיאתי סיני התקיים החל מעת העתיקה. אימפריאליזם וקולוניאליזם, אבל ביחס לאירופה הלבנה, התרחשו על ידי עמים אחרים: על ידי המוסלמים הערבים  בימי הביניים ועל ידי האימפריה  העות'מאנית בתחילת העת החדשה. ולבסוף, החל משלהי המאה ה-20 ועד ימינו, הגירה מסיבית של עמים מארצות העולם השלישי לאירופה ולצפון אמריקה גורמת לשינויים דמוגרפיים ולהוצאתם למעשה בידי המהגרים של שטחים מריבונותן המלאה של המדינות אליהן היגרו. דווקא השקפה נטולת גזענות מחייבת לא להתעלם מקיומם של אימפריאליזם וקולוניאליזם לא אירופיים.  

 

 

 

 

---

[1]  "אני כמו צאר. רק אין ביכולתי כמו הצאר לתת קרקעות וצמיתים, אבל ביכולתי  לתת  מדליות".

Бовин, Александр. ХХ век как жизнь: Bоспоминания (Москва: Захаров, 2003), c. 254.  [רוסית]

בובין, אלכסנדר. המאה ה-20 כהשתקפות חיי אדם: זיכרונות (מוסקבה, 2003)