יום שלישי, 11 בספטמבר 2018

לבל, ג'ני . חאג' אמין וברלין. תל אביב: הוצאה עצמית , 1996) [סיכום]

לבל, ג'ני . חאג' אמין וברלין. תל אביב: הוצאה עצמית, 1996). 287 עמ'. כולל ביבליוגרפיה, מפתח שמות וצילומים. 


ג'ני לבל (Lebel, Jennie) (במקור זֶ'ני לֶבְּל, Жени Лебл) (2009-1927), נולדה בסרביה, יוגוסלביה. בעת מלחמת העולם השנייה היא הדפיסה פמפלטים פרטיזנים,  נעצרה ב-1943 ונכלאה במחנות ריכוז בלי שנודע זהותה היהודית. לאחר שחרורה ב-1945 למדה משפטים, דיפלומטיה ועיתונאות באוניברסיטת בלגרד. היא נכלאה במחנה מאסר במשך שנתיים וחצי, בעוון בדיחה שסיפרה על מנהיג ארצה הקומוניסטית, המרשל טיטו. ב-1954 עלתה לבל לישראל, והייתה להיסטוריונית, סופרת ומתרגמת. רוב מחקריה עסקו ביהדות יוגוסלביה ובשואה וזכו להערכה רבה. מטרת הביוגרפיה שלה על חאג' אמין אל-חוסייני (1974-1895), המופתי של ירושלים – המנהיג המייסד של התנועה הלאומית הפלסטינית – היא לשפוך אור על פעילותו במלחמת העולם השנייה, נושא שלא זכה לתשומת  הלב הראויה במחקרים קודמים. הפרקים העוסקים בפעילותו של המופתי במלחמה, כולל בחבלים המוסלמיים של יוגוסלביה, מבוססים בחלקם על מסמכים מארכיונים גרמניים ויוגוסלביים. בשאר חלקי הספר היא מסתמכת בעיקר על מחקרים קודמים. החלקים העובדתיים של הסיכום משקפים את גרסת המְחברת. בניתוח הגורמים למדיניותה של גרמניה הנאצית בשאלת ארץ ישראל והעולם הערבי הוספתי הסברים משלי. כמו כן, הוספתי הערה קצרה בסוף הסיכום.

ב-1921 נתמנה  חאג' אמין אל חוסייני – בן לאחת המשפחות הפלסטיניות המיוחסות, חוסייני –  למופתי של ירושלים. מאז הוא כונה "המופתי". המינוי נעשה על ידי הנציב הבריטי היהודי, הרברט סמוּאֶל,  בהשפעת יועצים פרו-ערביים בממשל הבריטי. סמואל יצא מתוך הנחה כי דווקא לאומן ערבי הנהנה מהשפעה ויוקרה בקרב עמו, יצליח לרסן את הקיצונים ולשמור על השקט. לחאג' אמין לא היה תואר בהלכה המוסלמית, שחִייב תפקידו –  הוא למד שנה בלבד באוניברסיטת אל- אזהר בקהיר –  אך הוא זכה להכרה כמנהיג לאומי בעקבות המהומות שארגן נגד היהודים ב-1920. בסוף שנות ה-20 הפר המופתי את הבטחתו, שנתן בעת מינויו לשמור על השקט, ומילא חלק חשוב בהסתה לפרעות נגד היהודים.  

כביטוי לשאפתנותו של המופתי לטפח את מעמדו כמנהיג כל מוסלמי, ב-1931 כינס  חאג' אמין ועידה כל מוסלמית בירושלים. בוועידה השתתפו צירים מ-22 מדינות, כשיוגוסלביה יוצגה על ידי המשלחת הגדולה ביותר. בוועידה נעשה מאמץ מיוחד לגייס את תמיכת העולם המוסלמי בשאיפות ערביי פלשתינה (ארץ ישראל) הבריטית, קרי הפסקת העלייה היהודית וביטול הצהרת בלפור משנת 1917. ב-1936 נתמנה המופתי לעמוד בראש "הוועד הערבי העליון", גוף משותף של כל המפלגות הערביות בפלשתינה. ב-1937, בעקבות מעשי האיבה בחסות הוועד הזה נגד הבריטים והיהודים, פוזר הוועד וחאג' אמין נמלט לסוריה.  לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, באוקטובר 1939 עבר המופתי לעיראק, בה היו לו ידידים רבים בקרב הגורמים האנטי-בריטיים; ובעקבות דיכוי המרד נגד הבריטים בעיראק, בסוף מאי 1941 עבר לאיראן. לאחר שאיראן נכבשה על ידי הבריטים והסובייטים באוגוסט 1941 (כדי למנוע הצטרפותה למדינות "הציר"), הסתתר המופתי בשגרירות האיטלקית, ומשם באוקטובר 1941 הוברח לאיטליה שבשלטון הפשיסטי של בניטו מוסוליני.

ב-23 באוקטובר 1941 התקבל המופתי אצל מוסוליני, כשהוא מבקש להשיג את תמיכת איטליה בהקמתה של "ממשלה כל-ערבית בעלת עצמאות מוחלטת" שתכלול את פלסטין, סוריה, לבנון, עבר הירדן, עיראק והנסיכויות הערביות שבחסות בריטית. כמו כן ביקש ממוסוליני להכריז על ביטול "הצהרת בלפור", וביתר פירוט את הקמתו של הבית הלאומי היהודי בפלשתינה. מוסוליני התייחס למופתי בידידות מופגנת ולכאורה תמך בכל בקשותיו. ואולם, בדברי תשובתו התייחס מוסוליני לתמיכתו בעצמאותן של מדינות ערב שלחופי הים התיכון – הים שנחשב בעיני איטליה הפשיסטית לאזור התפשטות "טבעי" שלה בתור יורשת האימפריה הרומית –  תוך נטייה להתעלם מעיראק. לגבי פלשתינה טען ה"דוצ'ה", כי אין ליהודים שום זכות היסטורית או אחרת לארץ זו והוסיף כי אין להם גם זכות לקיום  באירופה, אך יוכלו לבנות את תל אביב באמריקה (עמ' 72).  הפגישה ארכה כחצי שעה והסתיימה בלי שהשיג המופתי הצהרה פומבית מצד איטליה בתביעות שהעלה. לאור מוּדעוּתו של המופתי לעברה הקולוניאלי של איטליה בלוב וכוונותיה האימפריאליסטיות לעתיד, וגם לאור הבנתו כי גרמניה,  חסרת עבר קולוניאלי בעולם הערבי, היא מרכז הכובד של "הציר" – כל זה המריץ את חאג' אמין להשיג את תמיכת ברלין.

כבר ב-1933, מייד לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ניסה המופתי לזכות בתמיכתם, בהעריצו את שנאתם ליהודים, אך ללא הצלחה. זאת כיוון שעד אמצע שנות ה-30 שאפה גרמניה הנאצית לשמור על קשרים טובים עם בריטניה. יש לזכור כי יסוד מרכזי במדיניות החוץ של גרמניה, כפי שנוסח על ידי היטלר ב"מיין קאמפף", היה אי פגיעה באינטרסים הקולוניאליים של בריטניה ובמעמדה כמעצמה הימית הראשונה במעלה, בתמורה להסכמתה –  אותה קיווה  להשיג –  להפיכתה של גרמניה למעצמה היבשתית הראשונה במעלה באירופה.  כמו כן, באמצע שנות ה-30 נשאר היטלר נאמן להשקפתו ב"מיין קאמפף" לפיה יש  לטפח קשרים עם העמים האריים האירופאים ולשמור על עליונותם, כולל שלטונם הקולוניאלי,  כנגד הגזעים האסיאניים "הנחותים". עוד יש לזכור כי  "הפתרון הסופי" ביחס ליהודי גרמניה בתקופה זו עוד לא עלה על הפרק, והפתרון הנאצי המועדף ליהודי גרמניה היה הגירתם, במיוחד מחוץ לאירופה, כמו ארץ ישראל – וזאת כמובן למורת רוחו של המופתי.

ואולם המופתי לא נואש ובשנים 1941-1940 הוא אף הצליח לשגר שליחים לברלין ובידי אחד מהם איגרת אישית להיטלר. נוסף להשגת תמיכת גרמניה  בשאלת פלסטין, כללה איגרתו של המופתי תוכנית מפורטת לסיוע  גרמני  בהקמתו של צבא כלל ערבי שיפעל נגד הבריטים במזרח התיכון בכלל. אבל חאג' אמין לא זכה להבטחות ספציפיות בנושאים שהעלה, מלבד לתמיכתה העקרונית של גרמניה בתנועות השחרור הערביות.

כחודש לאחר הפגישה עם מוסוליני, ב-28 בנובמבר 1941 התקבל  חאג' אמין לשיחה שנמשכה כשעה וחצי אצל מנהיגה הנאצי של גרמניה אדולף היטלר, בנוכחות שר החוץ יואכים ריבנטרופ  ושני מתורגמנים. המופתי חזר על עיקרי נאומו באוזני מוסוליני וטען כי הערבים שואפים לאחדות של פלסטין, סוריה ועיראק, ולביטול ההחלטה על הקמת בית לאומי יהודי בפלשתינה המנדטורית. המופתי הדגיש באוזני היטלר כמה חשוב כי גרמניה תפרסם הצהרה בדבר ביטול הקמת הבית הלאומי ליהודים בפלשתינה, כיוון שהצהרה כזו תגביר את האהדה לגרמניה בעולם הערבי ותקל לגייסו, כולל בצורת יחידות צבאיות, למלחמה נגד האויבים המשותפים של גרמניה והערבים והם הבריטים, היהודים והקומוניסטים. היטלר אמר כי גרמניה מתנגדת לבית הלאומי היהודי בפלשתינה, וכי היא החלטית בדרישותיה "לפתרון של השאלה היהודית באירופה", ולאחר מכן מחוץ לאירופה – בלי לפרט (עמ' 80). עם זאת טען היטלר כי טרם הגיע הזמן לפרסום הצהרת תמיכה גרמנית בשאיפות הערבים. העיתוי המתאים לכך, המשיך היטלר, יהיה ב-1942, כאשר גרמניה תכבוש את הקווקז  וגבולותיה יתקרבו לעולם הערבי. אז גם יהיה מוכן להכריז על המופתי כמנהיג "ראשון ויחיד" בעולם הערבי.

לחוסר נכונותו של היטלר להיענות לבקשותיו של המופתי אף לא במישור ההצהרתי – לא כל שכן לתוכניותיו המפורטות בדבר הגשת סיוע צבאי – היו שיקולים טקטיים. לא מן הנמנע כי היטלר אכן העריך כי הצהרת תמיכה גרמנית בערבים בשלהי 1941, בלי שתהיה בידי גרמניה יכולת ממשית לעזור להם במלחמה נגד הבריטים, תהיה טעות. הצהרה כזו עלולה לעודד מרד ערבי בטרם עת וכושל – כפי שקרה בעיראק במאי 1941 – ובכך לפגוע ביוקרתה של גרמניה ואף לעורר תסכול כלפיה בעולם הערבי. יש לזכור כי בנובמבר 1941, בזמן הפגישה עם המופתי, התקדמותו של הצבא הגרמני בחזית הסובייטית, בה ריכזה גרמניה את מרב כוחה, נבלמה. במצב כזה, כמובן, לא יכול היה היטלר להקצות משאבים לפתיחת חזית חדשה בזירה משנית ואף שולית. עוד טען היטלר בפני המופתי, כי הצהרה גרמנית בענייני סוריה עלולה לפגוע בקשריו עם ממשלת וישי. [יש לציין כי כבר ביולי 1941 השליטה על סוריה עברה משלטון וישי – אשר שיתף פעולה עם גרמניה הנאצית – לשליטה בידי כוחות בריטיים ושל צרפת החופשית.]  לכך אפשר להוסיף, חששו האפשרי של היטלר כי הצהרת תמיכה כללית בערבים  עלולה הייתה להתפרש על ידי בעל בריתו, מוסוליני, כניסיון לפגוע באינטרסים המסורתיים של איטליה הפשיסטית באגן הים התיכון.  באותה התקופה היטלר גם העדיף כי צרפת של וישי תמשיך לשלוט בארצות המגרב, בעוד  תוכניתו של המופתי לעורר התקוממות בארצות האלה ובתוניס, לא זכתה לתמיכת הצמרת הנאצית. אפשר להניח כי  היטלר אכן סבר כי יש מקום להצהרת תמיכה בשאיפות העמים הערביים רק לאחר שמרב הצבא הגרמני יוכל לפלוש –  מדרומה של בריה"מ, דרך הרי הקווקז – לעיראק ואולי לשכנותיה. זאת כיוון שרק מצב כזה –  בו הצבא הנאצי ימלא תפקיד מרכזי בשחרורן כביכול של מדינות ערב מידי הבריטים –   יאפשר לברלין להבטיח את הסדר הפוליטי הרצוי בארצות ערב "המשוחררות".

ואולם, אי הסכמתו של היטלר לפרסם אף הצהרה בדבר התנגדותו להקמת בית לאומי יהודי בפלשתינה – שאמורה הייתה לשלהב את הערבים – מוכיחה כי מאחורי עמדתו הזהירה של הרודן הנאצי בשיחותיו עם המופתי היו סיבות  הרבה יותר כבדות משקל משיקולים טקטיים וזמניים. כנראה עדיין נשאר היטלר נאמן  להשקפת עולמו, כפי שעוצבה ב"מיין קמפף", ולפיה גרמניה חייבת להיהפך למעצמה היבשתית הראשונה באירופה, תוך "קולוניזציה" של רוסיה במזרח – בעוד העולם הקולוניאלי מחוץ לאירופה מהווה עבורה זירה משנית ואף שולית. בשלהי 1941 עדיין לא הוציא היטלר מכלל אפשרות כי לאחר ניצחונו המתוכנן על רוסיה ב-1942, יוכל  להשיג שלום עם בריטניה, במחיר השארת האימפריה שלה במזרח הערבי על כנה. כמו כן, ייתכן, כי  נרתע מן הרעיון של התחברות עם גזע  שמי בדמותם של הערבים – כאשר האנטי שמיות מהווה מרכיב מרכזי באידיאולוגיה הנאצית. רעיונותיו הפאן ערביים הנלהבים של המופתי גם כן הרתיעו את היטלר מטיפוח בעל ברית  שאפתן ועצמאי. עמדתו הזהירה של היטלר כלפי המופתי  בסוף 1941 השתלבה בעמדתו הזהירה של המשטר הנאצי כלפי מנהיגים אחדים של התנועה הלאומית ההודית, ששהו באותה העת בגרמניה. נראה כי גם את המנהיגים האלה תכנן היטלר להפעיל למטרותיו, רק לאחר ניצחונו במלחמה נגד בריה"מ  שיקרֵב אותו לגבולות הודו, ורק  במקרה שבריטניה גם במצב החדש תדחה את הצעת השלום שלו.  (עמ' 117-116).

בשיחות עם מקורביו במטה הכללי בשנים 1942-1941 הביע היטלר את אהדתו לאסלאם, בתור דת המטיפה למלחמה, ומאידך גיסא הביע את יחסו השלילי לנצרות – מתוך מוּדעוּת כי מקורה ביהדות – עד כדי רצון לבטלה לאחר הניצחון במלחמה (עמ' 161). הוא אף ראה בחאג' אמין מעין אפיפיור מוסלמי (עמ' 162). העובדה כי לתווי פניו של המופתי לא היה מראה שמי עזרה לו להתחבב על ההנהגה הנאצית.  כבר בשלהי 1942 זכה המופתי להכרה, הן מצד איטליה והן מצד גרמניה, כמנהיג העולם הערבי – כנגד מתחרהו, ראש ממשלת עיראק לשעבר, שמרד נגד הבריטים ב-1941, רשיד עלי אל-כילאני. זאת על אף שלמעשה מאחורי יומרתו של חאג' אמין להנהיג את העולם הערבי לא היה כיסוי. חאג' אמין גם זכה לתמיכה כספית נדיבה מצד משרד החוץ, המודיעין הצבאי וה-אס.אס.  תמיכה זו השתלבה עם רצונו של המשטר הנאצי לרתום את המופתי לשירותו  בזירתו העיקרית – אירופה. 

המופתי השתתף במאמץ הנאצי ב-1942 להקים לגיונות מן העמים המוסלמיים של בריה"מ, בעיקר אלה שבחצי האי קרים, הקווקז והוולגה. בינואר 1942 רשם שר התעמולה הנאצי יוזף  גבלס ביומנו, כי מבצע הגיוס של המוסלמים האלה זוכה להצלחה, בזכות חלוקת תמונתו של המופתי בחברת ה'פיהרר'  בעת הפגישה ביניהם בנובמבר 1941 (עמ' 154). תפקיד חשוב מזה מילא המופתי בהקמת יחידות של "ואפן אס.אס" – יחידות לוחמות של אס.אס – מקרב המוסלמים של יוגוסלביה. במארס 1943 הגיע חאג' אמין לקרואטיה במטוס גרמני, ובביקור מתוקשר היטב, שהופיע ביומני קולנוע, עודד את המוסלמים בארץ זו, אך במיוחד בבוסניה והרצגובינה, להתגייס לדיביזיה מוסלמית של ה-אס.אס. ואכן, במקרה של קרואטיה נזקקו הנאצים למופתי, לשיפור תדמיתם בעיני המוסלמים, כיוון שדיכוי המוסלמים בארץ זו – על ידי ממשלת "האוסטאשה" בעלת בריתו של היטלר – פגע באהדתם לנאצים.  באביב 1944 נוסדה  דיביזיה מוסלמית נוספת של ה"ואפן אס.אס." בעיקר מן האלבנים שבקוסובו. שירותיו של המופתי למען ה-אס.אס יצרו קשרי ידידות בינו לבין ראש האס.אס, היינריך הימלר.

בשעה  שהצליחו הנאצים לרתום את חאג' אמין לקידום מהלכיהם הצבאיים באירופה, מאמציו של המופתי להשיג את תמיכת גרמניה למען הגשמת יעדיו בפלשתינה ובעולם הערבי, ככלל, הושבו ריקם. בשנים 1943-1942 הציע חאג' אמין מספר פעמים לשר האווירייה הנאצי, הרמן גרינג,  שחיל האוויר הגרמני יפציץ את ירושלים ותל אביב בחגים היהודיים או ביום השנה להכרזת בלפור – אך ללא הועיל, ולוּ כיוון שלחיל הזה  היו באותו הזמן משימות חשובות יותר.

בשנים 1944-1943 נקט המופתי בפעילות נמרצת למניעת יציאתם של כמה אלפי יהודים מארצות אירופה – בולגריה, רומניה, הונגריה ואף גרמניה – לארץ ישראל.  יהודי ארצות הבלקן היו אמורים להגיע לארץ ישראל באמצעות אשרות כניסה שהעבירה בריטניה למענם  דרך מדינות ניטראליות.  חלק מן היהודים, כמו בגרמניה, היו אמורים להיות מוחלפים באזרחים גרמנים שנמצאו בארץ ישראל.  למניעת עלייתם של היהודים האלה לארץ חזר ופנה המופתי בעיקר לריבנטרופ ולהימלר. בפניותיו למדינות הבלקן, ביקש המופתי במקום לשלוח את היהודים  לפלשתינה להעבירם לפולין, כנראה מתוך מוּדעוּת להשמדתם שם. עוד יצוין, כי בשידוריו הרבים  מרדיו ברלין הטיף חאג' אמין להשמדתם של היהודים בארצות ערב. לא ידוע באיזו מידה הצליח המופתי להשפיע על מניעת יציאתם של אותם  אלפים אחדים של יהודים מאירופה לארץ ישראל.  

בהיענות חלקית לבסוף לפניותיו של המופתי, באוקטובר 1944, בתור פעולה מוגבלת, הצניח חיל האוויר הגרמני צנחנים ערבים וציוד בארץ ישראל המנדטורית למטרות איסוף מודיעין, חבלה, ובתקווה לעורר מרד.  פעולה זו של גרמניה הנאצית תאמה את השינוי  האידיאולוגי שחל בה כלפי שיתוף פעולה עם הגזע הערבי השמי.

כבר בסוף שנות ה-30, מתוך מוּדעוּת כי השימוש במונח אנטישמיות פוגע ביחסיהם עם הערבים, טענו האידיאולוגים הנאציים, כי הערבים אינם שמים טהורים, וכי עברו "אריניזציה"  בזכות מיזוגם עם יסודות ארמנים וצ'רקסים. ואולם טענה  זו עוררה בעיה אצל לאומנים אנטי ציונים    ואנטי-יהודים ערבים. אלה טענו שדווקא הערבים הם גזע שמי טהור – בעוד היהודים הם תערובת של גזעים נחותים שחרגה מן השושלת השמית. כדי להסיר את הקושי הזה להתקרבות בין הנאצים לערבים, באוקטובר 1942 טען מומחה נאצי לתורת הגזע,  במכתב שהופנה לערבים, כי מלחמתה של גרמניה נגד היהודים נובעת בגלל היותם "תערובת של גזעים בלתי הרמונית". לעומת זאת, המשיך המומחה, אוהדת תורת הגזע הנאצית "עמים שמיים-ערבים"  (עמ' 170). מכתב זה, שהתקרב לעמדת הגזענים הערבים כלפי היהודים, זכה לפרסום פומבי בגרמניה רק כעבור כשנתיים. כמחווה נוספת לערבים – ובהוראה מפורשת מ-12 באוקטובר 1942 – ציווה שר התעמולה גבלס על אמצעי התקשורת להחליף את הביטוי "אנטישמיות" ב"אנטי-יהדות".  ואולם הביטוי "אנטישמיות" היה כה מושרש בתעמולה הנאצית שלא קל היה להסירו. לדוגמה, במאי 1943 מחה חאג' אמין אצל האידיאולוג הנאצי  אלפרד רוזנברג על המשך השימוש במונח אנטישמיות בכלי התקשורת, ורוזנברג פקד להסירו. ב-1944 שוב חזר המופתי על אותה הפנייה, דבר המוכיח כי תביעתו נתמלאה באופן חלקי בלבד.

השיפור האידיאולוגי המתמיד של  הנאצים בהערכתם כלפי העמים השמיים הערבים נבע כנראה משיקולים פרקטיים. גרמניה הנאצית, במצבה הצבאי הנואש בסוף המלחמה, לא יכלה להרשות לעצמה להיות בררנית ביחס לבעלות בריתה וגילתה נכונות רבה יותר לשתף פעולה עם עמים בעלי מוצא גזעי "בעייתי".  יתרה מזו, היטלר בחודשים האחרונים של המלחמה, בניסיונו  לנתח את הסיבות שהביאו לכישלונו, טען באוזני מקורביו, כי שגה בכך שלא ניצל את הפוטנציאל של העולם הערבי למטרותיו, כמו באמצעות תמיכה בתנועה הלאומית בעיראק.

בסיום מלחמת העולם השנייה  ב-1945, נעצר המופתי בשטח הכיבוש הצרפתי של גרמניה, הועבר לפאריס ושם הוחזק במאסר בווילה מפוארת – כביטוי לעמדתה הפייסנית של צרפת כלפי העולם הערבי, בזמן שהליגה הערבית ומצרים במיוחד לחצו לשחררו.  מתוך התחשבות בעמדה זו של מדינות ערב, חזרה בה יוגוסלביה מניסיונה להסגירו מידי הצרפתים באשמת פשעי מלחמה שביצע בתחומה.  לבסוף, ביוני 1946, ללא קושי מיוחד, נמלט חאג' אמין מצרפת, הגיע למצרים, וחזר בהדרגה לפעילות מדינית. הוא נעשה למנהיג בפועל של "הוועד הערבי העליון בפלסטין", שחידש את פעילותו. בתפקידו זה המשיך המופתי לנקוט בעמדות קיצוניות בשאלת פלסטין. בספטמבר 1948 הקים המופתי ממשלת "כל פלסטין" בעזה, בה הכירו מרבית מדינות ערב   – מלבד  ירדן, שהשתלטה על הגדה המערבית למורת רוחו של חאג' אמין. ממשלת פלסטין זו פרפרה עד סתיו 1952 ופורקה למעשה בעקבות עלייתם של "הקצינים החופשיים" לשלטון במצרים. אלה לא ראו בעין יפה את המופתי הן בגלל קשריו עם המשטר הישן בדמותו של המלך פארוק והן בגלל קרבתו לאסלאם הקיצוני, שהתייחס בעוינות למשטר החדש. היריבות בין שליט עיראק עבד-אל-כרים קאסם לבין שליט מצרים גמאל עבד-א[ל]-נאצר בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 הפכה את חאג' אמין לאורח רצוי בבגדאד. ביוזמתו של המופתי הוקם ב-1960 בעיראק, מקרב פליטים פלסטינים "צבא לשחרור פלסטין". בפברואר 1963 הודח קאסם ובאותה שנה נפטר אחמד חילמי, הנציג המשקיף של ערביי פלסטין בליגה הערבית, שהיה מקורב למופתי ויצג את הפלסטינים בליגה מאז 1948. במקומו, בחסות מצרים, נתמנה אחמד שוּקֵיירי, ועם הקמת "הארגון לשחרור פלסטין" (אש"ף) ב-1964  נתמנה שוקיירי לעמוד גם בראשו. שוקיירי נקט בעמדות קיצוניות ב"שאלת פלסטין", אך כיוון שנטל למעשה את העיסוק בשאלה זו מידי המופתי, עורר את חמתו. מתוך עוינות משותפת לשוקיירי, מאמצע שנות ה-60 חלה התפייסות בין חאג' אמין לבין  מלך ירדן, חוסיין – על אף שהמופתי היה מעורב  כנראה ברצח סבו של חוסיין, המלך עבדאללה ב-1951. חוסיין התיר לחאג' אמין לבקר בירושלים המזרחית במארס 1967, שלושים שנה לאחר שנמלט ממנה.  חאג' אמין נקבר בביירות ביולי 1974. יאסר ערפאת, מעריצו, קרוב משפחתו וראש אש"ף השתתף בהלווייתו, ונכבדי הגדה פרסמו מודעות אבל.
[הערה שלי]
היה בכך ביטוי סמלי להיבטים מסוימים של המשכיות בין חאג' אמין לערפאת.  שני המנהיגים הצליחו למצוא בעלי ברית בדמותן של מעצמות בעלות משטרים דיקטטוריים-טוטליטאריים – גרמניה הנאצית וברית המועצות. כבר בתקופת המופתי החלה  השאלה הפלסטינית לתפוס מקום נכבד בקרב ארצות ערב ואף העולם המוסלמי – דבר שנוצל על ידי המופתי לקידום מעמדו האישי כמנהיג  לא רק של ערביי פלסטין, כי אם של העולם הערבי ואף המוסלמי. בדומה לכך, ניצל ערפאת את המקום החשוב שתפס הסכסוך הישראלי-פלסטיני במישור הכלל ערבי, המוסלמי  והבינלאומי לקידום מעמדו בשלוש הזירות האלה.  אין ספק, כי השאפתנות הזאת של שני המנהיגים האלה פגעה ברצונם למצוא פתרון פשרה מציאותי לעניינם, פתרון אשר בהכרח היה גודע את שאפתנותם  והופך אותם לראשי מדינה של ארץ קטנה.  









יום שלישי, 4 בספטמבר 2018

גייטס, רוברט מ. מתוך הצללים: הסיפור המֵיטָבי מִשותף סוד אודות חמישה נשיאים וכיצד הם ניצחו במלחמה הקרה (ניו יורק, 1997) [סיכום ספר]


גייטס, רוברט מ.  מתוך הצללים: הסיפור המֵיטָבי מִשותף סוד אודות חמישה נשיאים וכיצד הם ניצחו במלחמה הקרה (ניו יורק, 1997) [סיכום וביקורת] 604 עמודים, כולל מראי מקומות ומפתח שמות ועניינים.
Gates, Robert M. From the Shadows: The Ultimate Insider's Story of Five Presidents and How They Won the Cold War (New York: Touchstone eBook, 1997). 604 pages
רוברט גייטס, יליד 1943, מילא תפקידים ביטחוניים-מדיניים בשירות שישה נשיאים אמריקאים, בין השנים 1993-1968. בשנים 1968-1967 (בתקופת מלחמת וייטנאם) הוא שירת כקצין מודיעין בבסיס לטילים בין יבשתיים בארה"ב. באוגוסט 1968, בתקופת הנשיא לינדון ג'ונסון, המחבר החל את הקריירה שלו  ב"סוכנות הביון המרכזית" (CIA) בתור כותב דוחות אנליטיים (analyst)   על בריה"מ.  הוא בעל תואר דוקטור  בהיסטוריה של רוסיה ובריה"מ משנת 1974. גייטס התקדם ומילא תפקידים בכירים בסי-איי-אי, בהם סגן ראש סוכנות הביון בתקופת נשיאותו של רונלד רייגן. בממשלו של ג'ורג' בוש האב שירת כסגן היועץ לביטחון לאומי (1991-1989) ולאחר מכן כראש הסי-איי-אי (1993-1991). בקיצור, מסוף שנות ה-60 ועד תחילת שנות ה-90  גייטס היה עֵד להתייעצויות הסודיות ביותר של הממשל ולאירועים החשובים ביותר של התקופה.
אחרי פרישה של למעלה מעשור משירות בממשל, ב-2006 – על רקע ההסתבכות במעורבותה של ארה"ב במלחמה בעיראק – מונה גייטס לשר ההגנה על ידי ג'ורג' בוש הבן. לאחר סיום נשיאותו של בוש ב-2009, המשיך גייטס למלא את תפקיד שר ההגנה בממשלו של ברק אובמה  עד 2011.
ספרו של גייטס מתרכז בעימות בין ארה"ב לבריה"מ בתקופת המלחמה     הקרה בין השנים 1991-1969, שהסתיימה עם התפרקותה של בריה"מ ב-1991. סיכום הספר משקף את גרסת המחבר, כולל דעותיו והשערותיו. ביטויים כמו "לדברי המחבר" נועדו להדגשה בלבד. הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים בגוף הסיכום ופרק הערות ביקורתיות בסופו. 
הנשיא ריצ'רד ניקסון (1974-1969): תקופת הדטנט
ניקסון והסי-איי-אי
הנושא הדומיננטי במדיניות החוץ האמריקאית בשנת 1969 היה מלחמת וייטנאם (שהלכה והתעצמה מאמצע שנות ה-60). באותה השנה גייטס היה בן 25 ועבד כאנליסט בסי-איי-אי בתחום המדיניות הסובייטית במזרח התיכון ובאפריקה.  בניגוד לדימוי הרווח לפיו  בתקופת המלחמה הקרה הייתה הסי-איי-אי מעוז השמרנות ועשויה מקשה אחת – התמונה האמיתית שונה לחלוטין. "אני ולמעשה כל ידידיי ומכריי בסי-איי-אי התנגדו למלחמה [בווייטנאם]  ולכל תוכנית ממושכת לצאת משם" [כלומר ליציאה הדרגתית מהמלחמה, תוך העברת תפקיד הלחימה לצבא דרום וייטנאם, תוכנית בה דגל הנשיא ניקסון]. רבים מעובדי הארגון נטלו חלק בהפגנות נגד מלחמת וייטנאם. המחבר השתתף בהפגנה כזו פעם אחת בלבד, במאי 1970, בעקבות המתקפה האמריקאית על קמבודיה. בתוך משרדי העובדים נתלו פוסטרים נגד המלחמה ונגד הנשיא ניקסון. עמיתיו המבוגרים בארגון, בהשפעת ילדיהם הסטודנטים, כנראה התנסו בעישון סמים.  הסי-איי-אי הייתה במידה רבה גיס חמישי בתוך ממשלו של ניקסון.
לנוכח התנגדות רחבה בציבור  האמריקאי למלחמת וייטנאם, 1969 הייתה השנה הראשונה בה ערער הקונגרס קשות על תקציב ההגנה והמודיעין. בהמשך, במהלך למעלה מעשור, צומצם כוח העבודה בסי-איי-אי ב-50%. הקיצוץ בתקציב הביטחון גרם לכך כי מספר הטילים הבין יבשתיים שבידי ארה"ב נותר קבוע מסוף שנות ה-60 – 1,054. לעומת זאת, מספר הטילים הבין יבשתיים שבידי בריה"מ – בעקבות השפלתה במשבר קובה ב-1962 – גדל במהירות מאמצע שנות ה-60 והגיע ל-1,500 ב-1972. הסי-איי-אי לא חזה את ההתפתחות הזו, אשר שמה קץ לעליונותה האסטרטגית של ארה"ב על בריה"מ.
 ניקסון, היועץ לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר,  ושר ההגנה מלווין ליירד ייחסו חשיבות מעטה לעמדת הסי-איי-אי. ניקסון זלזל בהערכות הארגון מפאת כישלונו לחזות את ההתעצמות הסובייטית בתחום הטילים מאמצע שנות ה-60. כמו כן סבר הנשיא כי אנשי סוכנות הביון, ובהם העומד בראשה, ריצ'רד הלמס,  מייצגים קו חשיבה ליברלי. הנשיא העריך כי לקו החשיבה הליברלי של הארגון יש חלק בהערכותיו השגויות במלחמת וייטנאם, כמו המעטה ביכולותיו של היריב. הלמס לא היה איש אמונו של ניקסון – מעמד ממנו נהנה תחת הנשיא לינדון ג'ונסון. בסוף 1972 פוטר  ריצ'רד הלמס על ידי ניקסון, כנראה כיוון שלא הסכים למאמץ הנשיא לשתף את הסוכנות בחסימת חקירת ווטרגייט. דעותיהם הביקורתיות של ניקסון וקיסינג'ר כלפי הסי-איי-אי לא היו ידועות לרוב אנשי הארגון, ועל כן חשו שהם עובדים במקום בעל כוח והשפעה.
הדטנט: מגבלותיו ויתרונותיו
לפי הערכה מקובלת, המניע לדטנט של ניקסון היה רצונו לבנות מערכת יחסים חדשה עם הסובייטים. המחבר דוחה גישה זו וטוען כי הדטנט היה בעיקרו תשובה טקטית מצד הנשיא לאתגרים שניצבו בפני ארצו. הדטנט נועד לבלום את ההתעצמות הצבאית הסובייטית, כמו בתחום הטילים ארוכי הטווח – בתקופה בה הקיצוצים בתקציב הצבאי ומלחמת וייטנאם הגבילו את יכולתה של ארה"ב להקצות משאבים בפיתוח נשק אסטרטגי. הדטנט כוון להפעיל את השפעתה של מוסקבה על צפון וייטנאם, כדי שזו תאפשר לוושינגטון לצאת ממלחמת וייטנאם בצורה מכובדת. כמו כן, לנוכח מדיניות השיפור בקשרים עם בריה"מ מצד מדינות מפתח במערב אירופה (צרפת וגרמניה המערבית), ארה"ב מצאה לנכון להתיישר לפי הקו הזה, כדי לא למצוא עצמה בודדה במחנה המערבי, דבר שהיה פוגע בתפקידה המנהיג בו.
הסי-איי-אי השתתפה בקביעות בשיחות עם הסובייטים בהסכם להגבלת הנשק האסטרטגי הידוע בשם סאל"ט-1  (SALT) (מאי 1972). בעת המשא ומתן הזה, בתמיכתו של ראש הסי-איי-אי הלמס, הסוכנות הלכה והרחיבה את שיתוף הסובייטים במידע ממקורות שלה, עד שבשלב אינטנסיבי של השיחות למעשה כל המידע על המערכות הסובייטיות שנדון על ידי שני הצדדים היה מידע של הסי-איי-אי (עמ' 44). היה זה שינוי תרבותי בסוכנות,  בה נהוג לשמור על מידור המידע בין אגפיה. הסיכון בחשיפת המידע התבטא בכך שכעת הסובייטים הכירו את יכולת הגילוי של הסוכנות על מאגר הנשק שלהם, ולאור זאת יכלו להיערך בצורה יעילה יותר להסוואת המידע ולהטעיה. הנושאים המסובכים שבדיונים על הנשק האסטרטגי גרמו לארבעה נשיאים מתוך חמישה להשאירו למומחים. [היוצא דופן מתוך החמישה היה כנראה ג'ימי קרטר.]
ב-2 במארס 1969 כ-300 חיילים סינים  טמנו מארב לסיור סובייטי באי דמנסקי (Damansky) שבנהר הגבול אוסורי    .(Ussuri)עשרות  שומרי גבול סובייטים נהרגו.  התקרית שיקפה מתיחות עולה ביחסים בין בריה"מ לסין, כולל עימותים לאורך גבולם המשותף. מתיחות זו המריצה את סין לשפר את היחסים עם ארה"ב – מהלך שהוכתר בהצלחה ב-1971 בכינון קשרים דיפלומטיים בין שתי המדינות. שיפור הקשרים בין וושינגטון לבייג'ין חיזק את מעמדה של ארה"ב, הגביר חששותיהם של הסובייטים מהתקרבות נוספת בין שתי המעצמות האלה, והמריץ את מאמציה של מוסקבה למסד קשריה עם וושינגטון בצורת דטנט. מפאת מצבה הכלכלי הרע, נזקקה בריה"מ לדטנט גם כדי לזכות בסיוע טכנולוגי וברכישת חיטה מארה"ב. אלה היו שני הגורמים העיקריים לאינטרס הסובייטי בדטנט. סיבה נוספת לכך הייתה החלטתו של ניקסון באוגוסט 1969 להמשיך לפתח מערכת נגד טילים בליסטיים (ABM). חששם של הסובייטים, כי ארה"ב תצליח לפתח מערכת הגנה הרבה יותר מתקדמת מזו שברשותם, עָמְדָה מאחורי האינטרס של מוסקבה להגיע להסכם להקפאת המצב בתחום ההגנה נגד טילים.
באביב 1973 חיבר גייטס טיוטה  מטעם  הסי-איי-אי בנושא הנשק האסטרטגי הסובייטי והדטנט. המסמך הזה שוכתב ופורסם בספטמבר 1973, כהערכת מודיעין לאומית. בדוח נאמר כי הסובייטים שואפים ליהנות מיתרונות הדטנט, ובמקביל להמשיך במרוץ נשק בלתי מרוסן, בהנחה כי בעיות הפנים של ארה"ב תמנענה ממנה לנקוט בתגובה הולמת. הדוח התבסס על התנהגותה של בריה"מ בין השנים 1973-1970 לא רק במרוץ החימוש, אלא גם בעולם השלישי.
מנקודת ראות סובייטית הדטנט הוגבל לאירופה. בריה"מ לא התכוונה לוותר על מדיניות הרחבת השפעתה בעולם השלישי, בלי לשלם עבור זה במחיר היתרונות ממנה נהנתה כתוצאה מהדטנט. כפי שהזהירה הסי-איי-אי,  הסובייטים לא עזרו לאמריקאים לצאת בכבוד ממלחמת וייטנאם ב-1972 (מעורבותה הצבאית הישירה של ארה"ב במלחמת וייטנאם הסתיימה בעקבות הסכם פאריס שנחתם בינואר 1973). כמו כן, התחרות הבלתי מרוסנת בין שתי המעצמות במזרח התיכון נמשכה, ובשיא הדטנט, באוקטובר 1973, לא הזהירה בריה"מ את ארה"ב שמצרים עומדת לפתוח במלחמה נגד ישראל, ולא נקטה במאמצים רציניים לשכנע את קהיר לא לצאת למלחמה. פרוץ מלחמת יום הכיפורים היווה מבוכה רבתי עבור הסי-איי-אי ועבור המחבר אישית. ב-6 באוקטובר 1973 עבד גייטס כיועץ במשלחת האמריקאית, בשיחות להגבלת הנשק האסטרטגי, שהתנהלו בז'נבה. בבוקרו של היום הזה הוא העביר לנציג בכיר של המשלחת, פול ניצֶה (Paul Nitze), את דף הדיווח היומי של הסי-איי-אי, בו נאמר כי לא נראה שתפרוץ מלחמה במזרח התיכון. למקרא הדוח, ניצה הגיב כי לפי שידור רדיו בצרפתית שהוא קלט המלחמה כבר פרצה.  כנגד הטענה בדבר המשך ניסיונות התפשטות סובייטיים בעולם השלישי בתקופת הדטנט, אפשר לטעון כי שתי מעצמות העל – על אף הבטחותיהן  החגיגיות – המשיכו לקדם את האינטרסים שלהן ולהתחרות על השפעה בעולם השלישי.
במקביל לחסרונותיו, הדטנט הביא יתרונות למערב. בעקבות ההסכם המרובע בין המעצמות על ברלין, שנחתם ב-3 בספטמבר 1971, חדלה ברלין להיות נקודת רתיחה של המלחמה הקרה. האווירה הרגועה שנוצרה, בעקבות ההסכם הזה ובעקבות הדטנט בין המערב למזרח אירופה בכלל, פתיחות מסוימת שהחלה  בתחום חילופי המידע והרעיונות – כל אלה תרמו להיווצרותם של סדקים ב"מסך הברזל" ולהתעוררותן של תנועות התנגדות למשטרים הקומוניסטיים.
הדטנט, שהביא להסכם סאל"ט, הציב לראשונה מגבלות ומסגרת לתחרות הבלתי מרוסנת בעבר בין שתי מעצמות העל בתחום הנשק האסטרטגי. דווקא הניהול המתמיד של משא ומתן עם בריה"מ בנושא הגבלות בנשק האסטרטגי – לפני ואחרי הסכם סאל"ט –  גרם לרוב חברי הקונגרס לא לתמוך בוויתור על תוכניות לפיתוח נשק באופן חד צדדי, כמו מערכת נגד טילים בליסטיים,  כי אם בתמורה לוויתור הולם מצד הסובייטים. הדטנט, יחד עם כינון הקשרים עם סין, שיפרו את תדמית הממשל האמריקאי כלפי פנים וכלפי חוץ ואִפשרו לארה"ב    על אף ההפסד במלחמת וייטנאם – לנהל מדיניות פעילה כמנהיגת העולם המערבי. 
ב-1974 ניכרה אכזבה מדטנט בשני הצדדים. מנקדת ראותה של ארה"ב, הסובייטים לא עמדו בציפיות בנושא המשך ההתעצמות הצבאית וּוייטנאם. מוסקבה התאכזבה על שארה"ב לא הפכה לבעלת בריתה נגד סין וגם ממידת סיועה של וושינגטון בפתרון הבעיות הכלכליות.
1980-1975:  המסכה מאחורי עליונותה של בריה"מ
החלשות מוסד הנשיאות והסי-איי-אי
ב-8 ביולי 1974 – לאחר שעזב את מקום עבודתו הקודם בסי-איי-אי    התייצב גייטס לעבודה במועצה לביטחון לאומי שבבית הלבן. היה זה חודש לפני הודעת הנשיא ניקסון על התפטרותו. האווירה בבית הלבן בתקופה הזו, וגם בתקופת שלושת הנשיאים הבאים עבורם עבד –  ג'רלד פורד, ג'ימי קרטר ורונלד רייגן – הייתה של תככים ומזימות, שאפתנות חסרת רחמים והדלפות. בין העובדים התנהלו מאבקי כבוד להיכלל בקטגוריות הבאות: ברשימת המוזמנים לפגישות בחדר הסגלגל של הנשיא, ברשימת הנוסעים במטוסו של הנשיא או בהליקופטר שלו, במסע של הנשיא בחו"ל, בקבלת גישה למגרש הטניס של הבית הלבן ועוד – ויותר מכול, לזכות בפגישה אישית עם הנשיא.  אף על פי כן, גם עבור השקועים במאבקי הכבוד, ההנאה המסחררת מהעבודה בבית הלבן הייתה נעוצה בסיבות אחרות. בתור מתן שירות לנשיא, שבתוקף מעמדו נהנה מעוצמה רבה, גם לעובד זוטר בצוותו ניתנה הרגשה שהוא נמצא במרכז האירועים, משתתף בהם, ואולי אף משפיע עליהם. חבר במועצה לביטחון לאומי חש לא רק כבוד מעצם עבודתו למען הנשיא, אלא גם מהשתתפותו בהגנה על ביטחון המדינה.
כאשר המחבר הצטרף לצוות המועצה לביטחון  לאומי, הנרי קיסינג'ר היה עדיין בו זמנית שר החוץ ויועץ לביטחון לאומי (יועץ לביטחון לאומי מינואר 1969 עד נובמבר 1975). באותה התקופה קיסינג'ר נהנה ממעמד רם ונישא, ובהתאם למעמדו הנעלה התנהג כלפי חברי המועצה. ואולם במשך הזמן, כאשר מעמדו של קיסינג'ר החל לרדת, ומחליפו כיועץ לביטחון לאומי, ברנט סקוקרופט (Scowcroft)  (נובמבר 1975-ינואר 1977), נעשה כוח עצמאי יותר – גייטס, יחד עם חבר המועצה הבכיר ממנו איתו עבד  ) (A. Denis Clift, השיגו השפעה רבה יותר. עבודתם  כללה הכנת מסמכים מדיניים ונושאים לדיון עבור הנשיא בשיחות עם מנהיגי אירופה ובריה"מ, הכנת טיוטות לשאלות ותשובות עבור מסיבת עיתונאים, וכמו כן הכנת טיוטות לנאומים, לפעמים גם  לרגל הרמת כוסית.
מאמצע שנות ה-70 מעמדו של מוסד הנשיאות ביחס לקונגרס ירד, והקונגרס שאף להשיג לעצמו מעמד שווה ולפעמים אף דומיננטי בעיצוב מדיניות החוץ. הדבר נבע משנאתו האישית של הקונגרס לניקסון ולדיפלומטיה החשאית של הנשיא ושל קיסינג'ר. פרשת ווטרגייט וניסיונו של הנשיא לחפות עליה נוצלו בידי הקונגרס להתקפה על מוסד הנשיאות. דוגמה בולטת לכך הייתה ההגבלות שהטיל הקונגרס על הנשיא לנהל מבצעים צבאיים בהודו סין, לאחר ההסכם עם וייטנאם ב-1973. יורשו של ניקסון, ג'רלד פורד, היה לנשיא המוגבל ביותר בידי הקונגרס בתקופה המודרנית. הקונגרס ניצל את העובדה שפורד לא נבחר לתפקידו (הוא נעשה נשיא באוגוסט 1974,  לאחר התפטרותו של ניקסון,  בעקבות פרשת ווטרגייט), כדי להמשיך בנטילת סמכויות לעצמו.
בתקופה המקבילה לירידה במעמד הנשיאות באמצע שנות ה-70, ניכרה ירידה במעמדו של הסי-איי-אי – ארגון שהיה זרוע פעילותו של הנשיא. בלחץ הקונגרס, נחשפו פעולותיו המביכות והמלוכלכות של הארגון בעבר, כמו מעקב אחר עיתונאים אמריקאים במטרה לחשוף מקורות המידע שלהם, וניסיונות התנקשות נגד מנהיגים בעולם השלישי, בהם פידל קסטרו. מכל מקום, הקונגרס ניצל את הגילויים המביכים האלה כדי ליטול מהנשיא את הבלעדיות בהפעלת סוכנות הביון, ומאז 1975 ראש הסי-איי-אי נאלץ לשרת שני אדונים: הנשיא והקונגרס. נוסף לכך, הצמצומים בכוח אדם ובתקציב בסוכנות הביון כבר החל מ-1973 פגעו בתפקוד הארגון. לבסוף,  ב-1977 עבר השלטון לידי ממשלו של ג'ימי קרטר שהיה בגלוי עוין כלפי הסי-איי-אי. בתקופה הזו, במחצית השנייה של שנות ה-70, שהתאפיינה  בהטלת מִגבלות על מוסד הנשיאות וקיצוצים בתקציב הביטחון, התפשטה בריה"מ בעולם השלישי.
הישגים סובייטיים בעולם השלישי: וייטנאם, אנגולה ואתיופיה
המפלה הראשונה של ממשל פורד (אוגוסט 1974-ינואר 1977) הייתה בווייטנאם. בינואר 1975 פתחה צפון וייטנאם במתקפה סופית נגד דרום וייטנאם וב-29 באפריל נפלה בירת הדרום סייגון. בקשתו של פורד מהקונגרס ב-10 באפריל לאשר תקציב לתחמושת לדרום, נדחתה על הסף. הסובייטים לא נענו לפנייתה של ארה"ב לאפשר פינוי מסודר של פליטים, ורק בתשובה לאיומיו של קיסינג'ר הסכימו להסדיר הפוגה קצרה לפינוים החפוז של האמריקאים. מפלתה של ארה"ב בווייטנאם באביב 1975 יצרה כמעט הסכמה כללית באמריקה נגד מעורבות נוספת של וושינגטון בעולם השלישי, מה שכּוּנה "תסביך וייטנאם".
לאחר מלחמת וייטנאם, מוקד תחרות חדש בין מעצמות העל נוצר באנגולה – אזור קולוניאלי באפריקה, אשר ממשלת פורטוגל התחייבה להעניק לו עצמאות ב-11 בנובמבר 1975. המאבק על השלטון במדינה החדשה התנהל בין שתי תנועות מחתרת עיקריות. אחת מהן, "התנועה העממית לשחרור אנגולה" (MPLA), נתמכה על ידי בריה"מ וקובה, והשנייה UNITA נתמכה על ידי ארה"ב וסין. תמיכתה של ארה"ב באוניט"א  הייתה מוגבלת  וכבר בדצמבר 1975 העביר הסנאט תיקון להפסקת כל סיוע של ארה"ב לקבוצה כלשהי באנגולה. לעומת זאת, החל מאוגוסט 1975 החל מבצע מתואם רחב היקף של סיוע קובני-סובייטי ל-MPLA: חיילים קובנים הוטסו במטוסים סובייטיים לאנגולה, ומספרם עלה מ-4,000 בנובמבר 1975 ל-36,000 בסוף 1976. במקביל סיפקה בריה"מ נשק באוויר ובדרך הים. לא פלא כי המלחמה באנגולה הסתיימה בניצחונו של הצד שנתמך בידי בריה"מ, בעוד אוניט"א נאלצה לסגת לאזור השבטי שלה.
בינואר 1977 נכנס לבית הלבן ממשל חדש בראשות ג'ימי קרטר, ובְמאי  הצטרף המחבר ל"מועצה לביטחון לאומי" של ממשל קרטר. מבין ששת הנשיאים תחתם עבד גייטס בתקופת המלחמה הקרה, קרטר היה הנשיא הראשון אותו ראה המחבר לעתים קרובות, כיוון שעבד באגף המערבי של הבית הלבן [בו שוכנים משרדי הנשיא]. את הנשיא ג'ונסון הוא מעולם לא פגש ואת ניקסון הוא הכיר מרחוק ובעיקר בתקופה שלאחר התפטרותו. לא היה נשיא שעבד קשה מקרטר – קרא יותר ועבד שעות ארוכות יותר. קרטר, ביכולתו המנטאלית, עלה כנראה על כל הנשיאים: הוא היה קורא רעבתן. מסמכים ארוכים, שהיועץ לביטחון לאומי, זביגנייב בז'ז'ינסקי, ביקש מהנשיא לקרוא רק את תמציתם, נהג הנשיא לקרוא בשלמותם והיה מחזירם בתוספת הערות ותיקוני כתיב ותחביר. המחבר סבור כי בז'ז'ינסקי היה האישיות הריאליסטית ביותר והמנוסה ביותר בצוות החוץ של קרטר.
החל מקיץ 1977 נענתה בריה"מ בחיוב לבקשת הסיוע של השלטון המרקסיסטי באתיופיה במלחמתו נגד כוחות בדלניים שנתמכו בידי סומליה:  חיילים קובנים וציוד צבאי הוטסו על ידי הסובייטים לאתיופיה ברכבת אווירית, והמלחמה הוכרעה לטובת אדיס אבבה במארס 1978. ממשל קרטר לא נקט בצעדים צבאיים או פוליטיים ובכך איבד עמדה אסטרטגית חשובה בקרן אפריקה. כתוצאה, בעלות בריתה של ארה"ב באזור, בהן ערב הסעודית, הרגישו עצמן מאוימות. [המחבר מתעלם מכך כי לממשל קרטר היה חסר בסיס מוצק, מבחינת החוק הבינלאומי,  להתערבות במלחמה נגד אתיופיה שהגנה על שלמותה הטריטוריאלית.]
כתוצאה מפעילותה של מוסקבה באנגולה ובאתיופיה, והרחבת קשריה הצבאיים והפוליטיים בסוף שנות ה-70 עם ארצות אחרות בעולם השלישי בהן לוב ודרום תימן, וצפייה להמשך התפשטות השפעתה של מוסקבה בעולם השלישי – באוגוסט 1978 המליץ  בז'ז'ינסקי על צעדי נגד אמריקאיים. הצעדים כללו חיזוק מעמדה הפוליטי והצבאי של ארה"ב בקרב בעלות בריתה, ובמקביל לגבות מבריה"מ מחיר בעוון התפשטותה.  ואולם הצעותיו נתקלו בהתנגדות מצד משרד החוץ והסי-איי-אי.  בז'ז'ינסקי – בניגוד לשר החוץ סיירוס ואנס – סבר כי אין להתקדם במשא ומתן עם הסובייטים להגבלת הנשק האסטרטגי במנותק מהתנהגותם בעולם השלישי. לעומתו, ואנס ייחס חשיבות רבה לנושא הגבלת הנשק האסטרטגי וסבר שאין לסכנו בגלל סכסוכים בעולם השלישי, אותם ניתן לפתור באמצעים דיפלומטיים. גישה זו, לדעת גייטס, הייתה נאיבית, היא שידרה חולשה והזמינה פעילות תוקפנית נוספת של מוסקבה.
נקודת האור של ארה"ב בעולם השלישי הייתה המזרח התיכון. מדיניותו של קיסינג'ר, במיוחד אחרי מלחמת יום הכיפורים ב-1973, הביאה לצמצום ההשפעה הסובייטית באזור. בהמשך, חתימה על חוזה שלום בין ישראל למצרים בחסות הנשיא קרטר במארס 1979 היוותה הישג דיפלומאטי חשוב לאמריקה. [חוזה השלום אכן סיים את תהליך מעברה של מצרים מתחום ההשפעה הסובייטי לאמריקאי. ואולם מאידך גיסא, התנגדותן של כמעט כל מדינות ערב לחוזה השלום הישראלי-מצרי, דווקא בלם התחזקות במעמדה של וושינגטון באזור, כמו נרמול הקשרים עם בגדאד.]
זריעת זרעים קטלניים
היו שתי סיבות בגללן אהבו הסובייטים לעשות עסקים עם ניקסון. הוא העניק פומבית לבריה"מ מעמד כמעצמה שוות ערך לארה"ב, והוא לא התערב באופן רציני בנושאי הפנים שלה. הדבר השתנה ב"הצהרת הלסינקי" של שנת 1975,  אשר כללה סעיפים בדבר חופש מעבר של אנשים ורעיונות. הצהרת הלסינקי הצטיירה בזמנה, במיוחד בחוגים שמרניים, כוויתור בלתי מוצדק של המערב לבריה"מ. כלומר, המערב הכיר בסטאטוס קוו הטריטוריאלי באירופה, ובתמורה קיבל הצהרה בלתי מחייבת בדבר שמירה על זכויות אדם במדינות הקומוניסטיות. גם הנשיא פורד, אשר השתתף באירוע החתימה על הצהרת הלסינקי, בזיכרונות שפרסם ב-1979 סבר כי היה זה צעד בלתי שקול. ואולם בפרספקטיבה היסטורית הוא ומבקרי הלסינקי טעו. ההצהרה הניבה למערב יתרונות מעבר לכל דמיון בזמנה. היא הביאה להקמתן של תנועות בלתי ממשלתיות לשמירה על זכויות אדם במזרח אירופה ופתחה את המסע של המדינות האלה אל החופש. חברים בתנועות הבלתי פורמאליות האלה יהפכו למנהיגי ארצותיהם ב-1989.
עוד בתקופת מסע הבחירות שלו לנשיאות מתח קרטר ביקורת על גישת "ריאל פוליטיק"  של ניקסון-פורד-קיסינג'ר, שלא הועידה את המקום הראוי לנושא זכויות האדם בבריה"מ. בתחילת נשיאותו בפברואר 1977 טען קרטר כי בחתימתם על הסכמים בינלאומיים (רמז להצהרת הלסינקי) הסכימו הסובייטים כי תחום  זכויות האדם הוא נושא לגיטימי לדיון בין שתי המעצמות. הממשל האמריקאי לא היה מודע דיו לפרנויה של בריה"מ ביחס לזכויות האדם, נושא בו ראתה מוסקבה חתרנות נגד לגיטימיות המשטר שלה ואף ניסיון למגרו. תגובתה של מוסקבה למדיניותו הפעילה של קרטר בתחום זכויות האדם התבטאה בגל של מעצרים נגד החולקים על המשטר הקומוניסטי מקרב קבוצת הבּקרה על הצהרת הלסינקי בפברואר-מארס 1977.
כבר בתחילת ממשלו של קרטר במארס 1977, בז'ז'ינסקי יזם וקרטר אישר מאמץ חסר תקדים מצד הבית הלבן לתקוף את הלגיטימיות של השלטון הסובייטי ולהתסיס את הלאומים בבריה"מ, במיוחד את האוקראינים, באמצעות הפצת ספרות אסורה.  קרטר היה הנשיא האמריקאי הראשון שקרא תיגר על הלגיטימיות של המשטר הסובייטי. ואולם תוכניתו השאפתנית של בזיז'ינסקי נתקלה בהתנגדות ביורוקרטית חזקה הן במחלקת המדינה והן בסי-איי-אי. היא חרגה מהפרמטרים של חוקי המשחק בין שתי מעצמות העל שהתקיימו במשך שנים רבות. כתוצאה מכך, בוצע רק הסעיף בדבר גידול בהברחת ספרים לתוך בריה"מ ומזרח אירופה. כמו כן הוגברו שידורי תחנות הרדיו מטעם ארה"ב למזרח אירופה, והוקמו מַשדרים חדשים, כדי להפחית את שיבוש השידורים.  לעומת זאת, ניסיונות הממשל לקדם פעילות חשאית להתססת המיעוטים הלאומיים בבריה"מ לא יצאו אל הפועל. (בדיעבד התברר כי מיעוטים אלה בעצם לא נזקקו לעידוד מבחוץ.) על מדיניותו של קרטר בנושא זכויות האדם נמתחה ביקורת מבית כנאיבית ומזיקה למטרותיה. ואולם בדיעבד ברור כי היא תרמה לערעור המשטרים הקומוניסטיים בבריה"מ ובמזרח אירופה.
הנשק האסטרטגי : יתרונה של בריה"מ
המחצית השנייה של שנות ה-70 הצטיירה בבירור כעלייה במעמדה של בריה"מ בזירה הבינלאומית לא רק בגלל הישגיה בעולם השלישי, אלא גם בגלל השינוי במאזן הכוחות לטובתה בתחום הנשק האסטרטגי. בנובמבר 1976 היו לסובייטים 1,556 טילים בין יבשתיים לעומת 1,054 לאמריקאים. בנובמבר 1976 היו לסובייטים 60 צוללות מונעות בכוח גרעיני ועליהן 799 משגרי טילים – בעוד לאמריקאים היו בסביבות 40 צוללות כאלה. יתרונה של בריה"מ בנשק גרעיני אמור היה להקנות לה חופש פעולה רחב יותר בטיפול בסכסוכים בזירה הבין לאומית. אותה השלכה הייתה גם ליכולת שנוצרה לבריה"מ להשמיד חלק ממאגר הטילים  הבליסטיים של ארה"ב בטרם שיגורם.
בעשור שקדם לשנת 1977 ההוצאות הביטחוניות של בריה"מ גדלו בהתמדה, בעוד אלה של ארה"ב פחתו – במיוחד אם נוציא מהתקציב את הוצאותיה של וושינגטון על ניהול המלחמה השוטפת בווייטנאם. אף על פי כן, קרטר אישית – להבדיל מאישים בכירים בממשלו – נקט בעמדה שלילית או חלשה בשאלת התקציב הצבאי. בינואר 1977 הוא ביצע קיצוץ בתקציב הביטחון וביוני 1977 ביטל את התוכנית לייצור מפציץ אסטרטגי B-1. באפריל 1978 – בניגוד לעצתם של שרי החוץ וההגנה והיועץ לביטחון לאומי–  הוא ביטל למעשה את התוכנית לייצור פצצת ניוטרון.  הוא תמך בתוכניות מודרניזציה בנשק האסטרטגי באי רצון, ולרוב בעקבות לחצם של בכירים בממשלו. עם זאת, אפשר לומר כי מלבד  בנושא המפציץ B-1, קרטר המשיך בתוכניות בהן החלו קודמיו, ניקסון ופורד, כך שבזכותם ובזכות קרטר יכול היה הנשיא רייגן לקצור את הפירות בתחום החימוש האסטרטגי שנזרעו על ידי קודמיו, כולל קרטר. זאת ועוד. בהנהגתו של קרטר ותוך שיתוף פעולה עם מנהיגי מדינות מובילות במערב אירופה – בריטניה, צרפת וגרמניה – בדצמבר 1979 הסכימו מדינות נאט"ו על תוכנית שנועדה לאזן את הצבת טילי SS-20 לטווח בינוני מצד הסובייטים. התוכנית כללה הצבת טילי פרשינג-2 ו-464 טילי שיוט חדשים המוצבים על קרקע. התוכנית הזו החלה להתבצע בתקופת רייגן.
מעניין לציין כי במהלך נשיאותו של קרטר היו מצבים בהם פרוץ מלחמה גרעינית בין המעצמות נראה ממשי, כתוצאה מאזעקות שווא. פעם [אין תאריך] עוזרו של בז'ז'ינסקי העיר אותו בשעה שלוש בלילה, כדי להודיע שבריה"מ פתחה במתקפת טילים כוללת: היא שיגרה 2,200 טילים. היועץ לביטחון לאומי ידע כי לנשיא ארה"ב היה מוקצב זמן בין שלוש לשבע דקות, לאחר שיגור טילים  סובייטי, לפקוד על תגובה. ואולם דקה לפני שבז'ז'ינסקי עמד להתקשר לנשיא התברר כי זו הייתה התרעת שווא.
בניגוד לחילוקי הדעות הפומביים בין ואנס לבז'ז'ינסקי בנוגע למדיניות כלפי בריה"מ וחוסר יכולתו של קרטר להכריע ביניהם, אשר פגעו בתפקוד הממשל – הנשיא וכל בכירי הממשל בהם ואנס, הרולד בראון (שר ההגנה)  ובז'זינסקי פעלו יחדיו בגיבוש הסכם בנושא הנשק האסטרטגי. ההסכם הושלם במאי 1979, וב-18 ביוני  נערך טקס החתימה הרשמי על ידי ראשי שתי המעצמות בווינה (הסכם סאל"ט 2). המחבר, בתור עוזרו של בז'זינסקי, השתתף בחלק מהפגישות בווינה, וכך הזדמן לו לראות את מנהיג בריה"מ, ליאוניד ברז'נייב.  המנהיג, בזמן הליכתו היה נעזר בשני אנשי ק.ג.ב ענקיים, עליהם הוא נשען. בעלייה למדרגות שני עוזריו ממש נשאו אותו: כלומר, ברז'נייב נשען עליהם בלי שרגליו נגעו בקרקע. במהלך הפגישות, שר החוץ אנדרי גרוֹמיקוֹ ושר ההגנה דמיטרי אוּסטינוֹב לא היססו לתקן את ברז'נייב כאשר הוא התבטא לא נכון או טעה. לעתים קרובות ברז'נייב בעצמו, לאחר דבריו, היה פונה לגרומיקו ושואל אותו האם הוא התבטא נכון. היה ברור כי ברז'נייב הוא עדיין השליט, ושני שריו הבכירים אכן נהגו בו בכבוד – ובכל זאת, בחיצוניותו הוא יצר רושם של זומבי. פסגת וינה הייתה הפסקה קצרה ביחסים המתוחים בין שתי המעצמות שאפיינו את  ארבע שנות ממשלו של קרטר.
הקלף הסיני
הסי-איי-אי והממשל האמריקאי בכלל המעיטו בפחד פרנואידי של בריה"מ מפני סין. מותו של מאו דזה דונג בספטמבר 1976 הביא למאמץ סובייטי לשפר קשרים עם בייג'ין, שלא הניב דבר. סין שלאחר מאו, נעשתה אף קשוחה יותר ומסוכנת יותר ביחס לבריה"מ מסיבות אחדות. בייג'ין עלתה על דרך פיתוח כלכלי מסודר  תוך היעזרות במערב, וכמו כן האיצה את פיתוח תעשייתה הצבאית, כולל נשק גרעיני. ב-15 בדצמבר 1978 נורמלו הקשרים בין ארה"ב לסין. המחבר רואה בכך "הישג חשוב" (עמ' 118). [מתעלם לגמרי מהמחיר ששילמה עבורו ארה"ב – ניתוק הקשרים הדיפלומאטיים עם טייוון.]  ב-31-29 בינואר 1979 בכיר בממשל הסיני [מנהיגה של סין בפועל], דנג שיאו פינג, ביקר בארה"ב. הוא מסר לממשל  בחשאי כי סין מתכוונת ללמד את וייטנאם לקח "מוגבל", כדבריו [בתגובה לפלישת וייטנאם לקמבודיה]. קרטר למעשה עודד את התגובה הצבאית הסינית.  הפלישה הסינית לווייטנאם הייתה מוגבלת בעומק החדירה ובמשך הזמן, ייתכן לא רק בהתאמה למידע שמסר דנג, אלא גם כיוון שנתקלה בהתנגדות יעילה מצד הווייטנאמים.  כפי שצפה הסי-איי-אי, תגובתה של בריה"מ במישור המעשי לפלישה הייתה מתונה (משלוחי נשק בקצב די איטי), לנוכח העובדה כי המלחמה לא היוותה איום על המשטר בהאנוי. לאחר שסין נסוגה משטחה של וייטנאם, חיזקה האנוי את קשריה עם מוסקבה: הסובייטים קיבלו בסיס ימי והקימו תחנה לאיסוף מודיעין אלקטרוני.
במהלך ביקורו של דנג בארה"ב בינואר 1979, בהתאם להצעתו, הוקם שיתוף פעולה בין שתי המדינות בתחום איסוף מודיעין על בריה"מ והחלפת המידע הזה ביניהן. הושג הסכם עקרוני להקמת תחנות רדאר אמריקאיות בתחומה של סין למעקב על שטחה של בריה"מ, תחנות להן נזקקה ארה"ב לאחר אובדן מִתקני מעקב כאלה בצפונה של איראן, בעקבות המהפכה האסלאמית  ב-1979 [תחנות הרדאר בסין החלו לפעול בתחילת שנות ה-80.] מסוף דצמבר 1980 עד תחילת ינואר 1981 ראש הסי-איי-אי סטנספילד טרנר ערך ביקור חשאי בסין, אליו נלווה המחבר. לצוות האמריקאי המראֶה נראה סוריאליסטי במבט ראשון: שיתוף פעולה צבאי-מודיעיני עם מדינה שנחשבה לאויבת מאז 1949.
הנשיא מחליט להשתמש בסי-איי-אי  בעולם השלישי, 1980-1979
סטנספילד טרנר, אדמירל מחיל הים, נתמנה לעמוד בראש הסי-איי-אי על ידי הנשיא קרטר במארס 1977. כל בכירי ממשלו של קרטר – מלבד בז'ז'ינסקי – היו חשדניים כלפי הסי-איי-אי. הנשיא עצמו, במסע הבחירות שלו, מתח ביקורת על סוכנות הביון והסכים להאשמות שהוטחו כלפיה בדבר ביצוע מעשי רצח ופשעים אחרים. טרנר, לאור אמונתו בעליונות החוק וברוח מדיניות הנשיא, שאף לעשות את הסוכנות לפתוחה יותר לציבור. מנהל הסוכנות לא בטח בבכירי ארגונו והסתייע בקצינים שהכיר מחיל הים, וכמו כן  ערך קיצוצים באגף המִבצעים של הסוכנות – התנהלות שעוררה כלפיו אי שביעות רצון בארגון.
כבר בתחילת 1979 הודיע גייטס לבז'ז'ינסקי על כוונתו לחזור לעבוד בסי-איי-אי. הוא אהב לעבוד עם בז'ז'ינסקי, כיבד אותו והסכים כמעט עם כל עמדותיו "אך המשרד שלו היה נראה לי כאי בודד של שפיות" בתוך הבית הלבן. בסי-איי-אי הוא רצה לקבל תפקיד ניהולי בתחום המחקר. ואולם בינואר 1980, בשיחה עם טרנר לקראת תחילת עבודתו בסוכנות, הציע לו ראש הסי-איי-אי להיות עוזרו המִנהלי. היה זה תפקידו [האחרון?] אצל בז'ז'ינסקי ממנו רצה לברוח, אבל התעקשותו החוזרת של טרנר גרמה לבסוף  לגייטס לקבל את ההצעה. בעת שהמחבר התחיל לעבוד במשרדו של טרנר בפברואר 1980, ראש הסי-איי-אי למד לקח מהקשיים שבהם נתקלו הרפורמות שלו והתרכך במידה מסוימת. גייטס תרם רבות לשיפור ביחסים בין הבוס הקודם שלו בז'ז'ינסקי לבין טרנר. יחסו של קרטר כלפי טרנר היה אמביוולנטי. על אף שהכיר אותו מזה תקופה ארוכה ואף שיבח אותו, הוא סבר שתדרוכיו משעממים, והוא לא שיתף  אותו בדיון בענייני חוץ שהיה מתקיים בימי שישי בהשתתפות הנשיא, סגנו וולטר  מונדייל, וֶאנס, בראון ובז'ז'ינסקי.
מרכז אמריקה. לנוכח התגברות שיתוף הפעולה הצבאי בין בריה"מ לקובה, כולל אספקת מטוסי מיג-23 והתערבות קובנית באנגולה ואתיופיה, בקיץ 1979 החליטו קרטר, ואנס ובז'ז'ינסקי בשלב ראשון לנסות להפריד את קובה מבריה"מ. הממשל הציע בחשאי עסקה לקובה: להפסיק את פעילותה מעבר לים בתמורה להסרת האמברגו  הכלכלי עליה מצד ארה"ב.  קובה דחתה את ההצעה. כתוצאה ממידע מודיעיני שגוי הממשל סבר כי הסובייטים הגדילו במהלך 1979 את נוכחותם הצבאית בקובה לגודל של חטיבה. הידיעה הודלפה, דבר שיצר לחץ על הממשל לפעול במישור דיפלומאטי מול הסובייטים. לאחר שבוושינגטון נודע כי המידע היה שגוי (נוכחות סובייטית בקובה בגודל חטיבה התקיימה מכבר), בסתיו 1979 החליט קרטר לשים קץ לאירוע המביך בהודיעו בנאום פומבי כי הוא קיבל הבטחות מהסובייטים כי אין בכוונתם להגדיל את היחידה  שלהם בקובה ואת יכולותיה הצבאיות. [מהטקסט לא ברור אם הנשיא אכן קיבל הבטחה מפורשת כזו.]
 במארס 1979 נתפס השלטון באי גרנדה על ידי שליט מרקסיסטי בעל קשרים עם קובה, וקובה החלה לספק למשטר החדש נשק וחיילים. ביולי 1979 ארגון מרקסיסטי, הסנדניסטים, השתלטו על ניקרגואה. הסי-איי-אי וקרטר ידעו כי לקובה היה חלק במהלך הזה, באמצעות אספקת נשק ומשלוח יועצים. כמו כן, המודיעין העריך נכון כי בהמשך ישתמשו הקובנים בניקרגואה  כבסיס לתמיכה בתנועות מחתרת במדינות נוספות במרכז אמריקה.
ביולי 1979 הורה קרטר על פעילות חשאית לערעור המשטר המרקסיסטי בגרנדה, אך פעילות זו הופסקה בלחץ ועדת המודיעין של הסנאט. ההתפתחויות בניקרגואה הדאיגו את ממשלו של קרטר. בסוף יולי קרטר הורה על פעילות חשאית של הסי-איי-אי בניקרגואה בעיקר בתחום התעמולה; ובאל סלבדור – במתן סיוע למשטר נגד המורדים.  כמעט ולא היו הוכחות לפעילות סובייטית ישירה באמריקה הדרומית. נראה כי בריה"מ פעלה באזור באמצעות קובה, אשר הושיטה סיוע צבאי למורדים ולמשטרים מרקסיסטיים. לסיכום, אפשר לומר כי ההתמודדות של ארה"ב  עם ההתפשטות הקומוניסטית במרכז אמריקה, תוך שימוש בסי-איי-אי, לא החלה בתקופת רייגן. הבסיס לפעילותו של ממשל רייגן בנושא הונח על ידי ממשל קרטר.
איראן. נפילת שלטון השאה באיראן ועלייתו של המשטר האסלאמי בטהראן בראשות אייתולה חומייני בפברואר 1979 הייתה מכה עבור ארה"ב – אך בחודשים הראשונים לאחר המהפכה מגמותיו של השלטון החדש בעיני הממשל האמריקאי עדיין לא היו ברורות. ב-1 בנובמבר 1979, במהלך שהותו של בז'ז'ינסקי באלג'יריה לרגל חגהּ הלאומי  (המחבר נלווה לביקור), הוא נפגש עם משלחת איראנית בראשות ראש הממשלה מהדי בזארגאן. על אף התביעה האיראנית מארה"ב להסגיר את השאה, הפגישה הייתה ידידותית והיועץ לביטחון לאומי הותיר את הדלת פתוחה לחידוש משלוחי הנשק. ואולם ב-4 בנובמבר השתלטו איראנים על השגרירות האמריקאית בטהראן ועובדיה נלקחו כבני ערובה. כשבועיים לאחר מכן נפלה ממשלת באזרגאן, "במידה רבה" בגלל הפגישה עם בז'ז'ינסקי (עמ' 129).
בעת השתלטותם של איראנים על שגרירות ארה"ב בטהראן, שישה אמריקאים הצליחו להימלט והסתתרו בשגרירות קנדה. הוצאתם של השישה מתוך איראן בוצעה בהצלחה על ידי הסי-איי-אי. קצין אמיץ של הסוכנות הגיע בזהות בדויה לאיראן, צייד את השישה בתעודות מזויפות, ובדרך זו – אשר פרטיה צריכים עדיין להישמר בסוד – הצליח לחלצם. על כישלון המבצע האמריקאי  לחלץ את אנשי השגרירות באפריל 1980 כבר נכתב רבות. המחבר מוצא לנכון לציין כי קדמה למבצע הזה, פעולה מוצלחת של הסי-איי-אי לאיתור מקום מִדברי בשטחה של איראן שנועד לשמש בסיס מאולתר לנחיתת המסוקים והמטוסים עבור מבצע החילוץ: הפעולה כללה נחיתת מטוס שבדק את השטח ושב בשלום.
בריה"מ הייתה מרוצה מן המצב החדש בו בעלת ברית של ארה"ב, בדמותה של איראן, הפכה לאויבת שאינה ניתנת לפיוס – על אף שהתפתחויות פנימיות באיראן לא בישרו טובות לקשרים של מוסקבה עם טהראן. מכל מקום, המטה הצבאי הסובייטי, שבועות אחדים לאחר אירועי ה-4 בנובמבר 1979, הכין תוכנית מגירה להשתלטות על צפונה של איראן, אם מוסקבה תחליט שהתפתחויות בה מהוות איום לביטחונה, או אם ארה"ב תתערב צבאית באיראן.
אפגניסטן. ראש הסי-איי-אי טרנר  הזהיר את קרטר מפני אפשרות פלישה סובייטית לאפגניסטן באמצע ספטמבר 1979, ואולם תזכירים נוספים של הסי-איי-אי נקטו בעמדה יותר מעורפלת לגבי אפשרות זו. ההתרעה הברורה ביותר מפני פלישה סובייטית לאפגניסטן הגיעה בשיחת טלפון  לבז'ז'ינסקי מראש "הסוכנות לביטחון לאומי" ב-22 בדצמבר ושוב ב-24 בחודש. בשיחה הראשונה העריך הדובר את מועד הפלישה בעוד 72 שעות ובשיחה השנייה – תוך 15 שעות. הפלישה אכן החלה ב-25 בדצמבר. לדעת המחבר, האזהרה מפני פלישה סובייטית מצד הסי-איי-אי הייתה ברמה טובה – ואולם סוכנות המודיעין לא ציפתה שהסובייטים ייטלו תפקיד חשוב בלחימה על הקרקע. המודיעין סבר – בדומה לחלק מההנהגה הסובייטית – כי נטילת תפקיד כזה תהווה טעות שטותית.
כבר מתחילת 1979 ממשל קרטר בדק אופציות שונות בדבר  הושטת סיוע חשאי למורדים נגד המשטר הפרו-סובייטי באפגניסטן. גם פקיסטן וערב הסעודית גילו עניין בנושא, ואף סין. ביולי 1979 אישר הנשיא  מתן סיוע חשאי צנוע למורדים (המוּג'אהִדין)  האפגאנים שלא כלל נשק. הפלישה הסובייטית לאפגניסטן בסוף דצמבר 1979, הביאה לגידול משמעותי בסיוע למתקוממים: במשך כשנה הוא הגיע לסכום של עשרות מיליוני דולרים, כולל נשק. העזרה הצבאית בוצעה על ידי הסי-איי-אי ובתיאום עם פקיסטן וערב הסעודית.
פולין וארגון "הסולידריות", 1980
באוגוסט 1980 נכנע המשטר בוורשה לדרישות ארגון העובדים העצמאי "סולידריות", בהן הכרה באיגודים מקצועיים חופשיים, חופש ביטוי וגישה לאמצעי התקשורת. בסוף נובמבר  1980 גייטס התמנה לקצין מודיעין האחראי על בריה"מ ומזרח אירופה בסי-איי-אי. (הוא הצליח לשכנע את טרנר לשחררו מלהיות עוזרו של הבוס). המחבר היה שותף למעשה להערכתו של טרנר מספטמבר 1980, שאם המצב בפולין לא ייפתר לשביעות רצונה של מוסקבה, בריה"מ עלולה לפלוש לארץ זו, והיא כבר עוסקת בהכנות לכך.  ב-3 בדצמבר, לנוכח חשש גובר מהתערבות צבאית של בריה"מ בפולין, בז'ז'ינסקי הכתיב הודעה לקרטר, שנשלחה לברז'נייב בקו האדום. ההודעה הזהירה מפני "תוצאות חמורות מאוד" ביחסים בין ארה"ב לבריה"מ, אם מוסקבה תנקוט בפעולה צבאית נגד פולין (עמ' 166). בדיעבד התברר– כפי שגילו קצינים בכירים בברית ורשה לשעבר – כי פלישה בהנהגתה של בריה"מ תוכננה להתבצע ב-5 בדצמבר, ואולם בוטלה בעקבות פגישת פסגה של ברית ורשה במוסקבה, בה מנהיג פולין ביקש לתת לו שהות נוספת לטפל במצב. להודעת הנשיא שהועברה בקו האדום בוודאי לא הייתה השפעה מכרעת על ביטול הפלישה, אך העיתוי שלה היה נכון, והיא נתנה לסובייטים להבין שלפלישתם יהיה מחיר בתחום הקשרים עם ארה"ב. במקביל, הסי-איי-אי החל בתמיכה חשאית בסולידריות [אין פירוט. כנראה בעיקר העברת ספרות אסורה וציוד להדפסה]. [בניגוד לגרסתו של גייטס –  לפי מסמכים שפרסמה רוסיה לאחר נפילת בריה"מ, ההנהגה הסובייטית, לנוכח ההסתבכות במלחמה באפגניסטן, לא התכוונה לפלוש לפולין.]
לסיכום אפשר לומר כי קרטר וטרנר שינו באופן משמעותי את עמדתם ביחס לסי-איי-אי, במיוחד מאז 1979. כבר מ-1977 נעשתה הסי-איי-אי לכלי חשוב לקידום הדמוקרטיה במשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה ובבריה"מ, ומ-1979 הפכה סוכנות הביון לנשק הראשי של הממשל בהתמודדות עם תוקפנותה של קובה ובריה"מ בעולם השלישי.
בריה"מ: תדמית של עלייה כלפי חוץ וחולשה פנימית
בשנים 1980-1973 נראה היה בבירור כי מעמדה של ארה"ב נמצא בירידה. היא הפסידה במלחמת וייטנאם, והעליות החדות במחירי הנפט ב-1973 וב-1979 פגעו בכלכלתה. בסוף תקופת קרטר, ב-1980 שיעור האינפלציה התקרב ל-20%. לעומת זאת, מעמדה של בריה"מ בתקופה המקבילה בתחום החוץ  היה בעלייה. מוסקבה הרחיבה את השפעתה בארצות רבות בעולם השלישי (וייטנאם, אנגולה, אתיופיה, מוזמביק, תימן, לוב, ניקרגואה, גרנדה, קובה ואפגניסטן), ובמרוץ החימוש האסטרטגי התקדמה במהירות – מול התקדמות איטית של וושינגטון.
ואולם, ניתוח המצב – בצירוף ראייה מתוך פרספקטיבה היסטורית – מאפשר להבין כי מצבה של בריה"מ לא היה ורוד כלל. בעוד המשבר בכלכלה האמריקאית נבע מסיבות ספציפיות, כמו העלייה במחירי הנפט, מקורם של הקשיים החמורים בכלכלה הסובייטית היה בשיטה, וקשייה היו סופניים. ביוני 1980 הביע טרנר תחזית פסימית ביחס להתפתחויות בכלכלתה של בריה"מ בהמשך שנות ה-80. הוא העריך כי באמצע העשור הזה הנהגה סובייטית חדשה תצטרך להחליט לנקוט בצעדי צנע, או להנהיג רפורמה ליברלית ושינויים בהקצבת משאבים. לכך יש להוסיף כי הפניית משאבים אדירים לתחום החימוש האסטרטגי, והרחבת ההתחייבויות בעולם השלישי – כל זה עתיד היה להחמיר עוד יותר את המצב הכלכלי בבריה"מ. הבעיות הכלכליות במזרח אירופה, תנועת הסולידריות בפולין ופעילות למען זכויות אדם בגוש המזרחי – כל אלה גם כן העיקו על הסובייטים. בזירה הבינלאומית ראתה בריה"מ את עצמה כמעצמה מבודדת הניצבת מול ארה"ב, מערב אירופה וסין.
לדעת המחבר, היסטוריונים ומדינאים נכשלו בהערכת תרומתו של קרטר להתמוטטותה של בריה"מ ולסיום המלחמה הקרה. כאמור, תרומה זו באה לידי ביטוי בתמיכה בחוֹלקים על המשטרים הקומוניסטיים בגוש הסובייטי, בתחילת הושטת סיוע למורדים נגד המשטרים הפרו-סובייטיים בעולם השלישי, ובהתחייבות להציב טילים גרעיניים במערב אירופה. ישנן סיבות אחדות לכך שקרטר לא זכה להערכה הראויה ונתפס כנשיא חלש. בחלק מהצעדים הצבאיים נגד בריה"מ הוא נקט באי רצון; בסיוע לפעילי זכויות אדם הוא פעל בעיקר מתוך שיקולים אידיאליסטיים ולא מתוך רצון לערער את המשטר הסובייטי; ובהתבטאויותיו על בריה"מ ניכר לפעמים חוסר החלטיות ובלבלול. פרשת החטיבה הסובייטית בקובה ב-1979 וכישלון המבצע לחילוץ בני הערובה באיראן ב-1980 גם כן שידרו חולשה.  תדמיתו ומעשיו של הנשיא שהחליפוֹ, רונלד רייגן, הגבירו את הרושם כי קרטר היה נשיא חלש. רייגן הקצין את הרטוריקה כלפי  בריה"מ, וסיועו לנלחמים נגד הרחבת השפעתה של בריה"מ  בעולם השלישי לא רק גדל באופן משמעותי, אלא היה גלוי בחלקו – בניגוד לתקופת קרטר. עם זאת – לדעת המחבר ובניגוד לדעה הרווחת  – ההמשכיות במדיניות כלפי בריה"מ, הן במישור הנשק האסטרטגי והן בעולם השלישי, באה לידי ביטוי ברור בין הנשיאים קרטר לרייגן. בניגוד לתדמיתו, קרטר היה הנשיא התוקפני ביותר כלפי בריה"מ מאז הארי טרומן. לוּ היה ידוע לציבור מה הוא נטל על עצמו בחשאי בהתמודדות נגד בריה"מ, תדמיתו הייתה משתנה.
תקופת נשיאותו הראשונה של  רייגן: שנות העימות עם בריה"מ, 1984-1981
התעוררות המערב
במאי 1979 עלתה לשלטון בבריטניה המפלגה השמרנית בראשות מרגרט תאצ'ר. תאצ'ר הייתה נחושה לבנות מחדש את יכולתה הצבאית של בריטניה והתנגדה להתפשטות סובייטית. ב-20 בינואר 1981 רונלד רייגן, שייצג קו קשוח כלפי בריה"מ,  נכנס לתפקיד נשיא ארה"ב. שני חילופי השלטון האלה היו אחד הסימנים הבולטים להתעוררות המערב – נכונות לנקוט מדיניות תקיפה כלפי בריה"מ. בעוד בתחילת שנות ה-80 המערב החל להתאושש מהמשבר הכלכלי,  הרי לפי הערכות של הסי-איי-אי מצבה הכלכלי של בריה"מ הלך והחמיר: תפוקה תעשייתית נמוכה מהמתוכנן ויבולים גרועים במשך שנים רצופות, ונוסף לכך,  השחיתות פרחה.
חששותיו של גייטס ועמיתיו בסי-איי-אי כי ממשלו של רייגן יבצע פיטורים רחבי היקף של בכירים בסוכנות הביון הקשורים בממשל קרטר, שנחשב לאחראי לקו מתון כלפי מוסקבה, חששות אלה התבדו. לעומת זאת, מעמדה של המועצה לביטחון לאומי  בתקופת רייגן ירד, אולי כלקח משלושת הממשלים הקודמים – ניקסון, פורד וקרטר – בהם מעמדו הרם של היועץ לביטחון לאומי עורר מאבקי כוח פנימיים.
הסי-איי-אי הייתה מודעת להתחזקות ברורה במעמדו של יוּרי אנדרוֹפוֹב, ראש ה-ק.ג.ב, במיוחד לאחר מותו של חבר הפוליטביורו הבכיר מיכאיל סוסלוב, בינואר 1982. ברז'נייב היה מעוניין כנראה כי קונסטנטין צ'רננקו יירש אותו. ואולם אנדרופוב נהנה מתמיכת הצבא בראשות שר ההגנה דמיטרי אוסטינוב, ה-ק.ג.ב ושר החוץ  אנדרי גרומיקו. כמו כן היה מוכשר יותר מצ'רננקו. לפי מקורות אחדים [אין פירוט], כבר באביב 1982 ההנהגה הסובייטית החליטה כי אנדרופוב יירש את ברז'נייב.  ברז'נייב נפטר ב-10 בנובמבר 1982, ואנדרופוב אכן ירש אותו במהירות. התרשמותם של סגן הנשיא ג'ורג' בוש ושר החוץ ג'ורג' שולץ, שנפגשו עם אנדרופוב לרגל השתתפותם בהלווייתו של ברז'נייב, הייתה כי אנדרופוב החל לנהל את ענייני המדינה עוד לפני מותו של ברז'נייב. בסוף נובמבר  1982 גייטס חיבר תזכיר אישי – אשר הועבר לנשיא – בו העריך נכון מגמות במדיניותו של המנהיג הסובייטי החדש בתוחמי החוץ והפנים. מה שהמחבר לא צפה – ואולי גם לא הסובייטים – שמותו של השליט החדש קרוב. הוא נפטר בפברואר 1984.
רייגן ניהל את מדיניותו מתוך הנחה כי הדטנט היה מעין תחבולה שאפשרה לסובייטים להרחיב את השפעתם בעולם השלישי. הוא ראה בהסכמים להגבלת הנשק – תרמית שאפשרה לבריה"מ להתעצם במהירות. הגברת העוצמה הצבאית האמריקאית על ידי ממשלו של רייגן נועדה להעביר מסר לבריה"מ, וגם לבעלי בריתה של ארה"ב, בדבר נחישותה לעמוד מול האתגר הסובייטי, ולהביא למהפך בתפיסה בנושא איזו מעצמה מבין השתיים חזקה יותר ומייצגת את העתיד. הגדלת התקציב הצבאי נועדה גם לגרור את בריה"מ למרוץ חימוש שיעיק עוד יותר על כלכלתה החלשה. מתחילת נשיאותו פעל רייגן מתוך הנחה כי השיטה הסובייטית פגיעה כבר כעת, ולא בעתיד הרחוק; ובניגוד לדעת רוב המומחים האמין הנשיא כי מרוץ החימוש המואץ יזרז את התמוטטות המשטר הסובייטי. 
חרבו של רייגן: קייסי בסי-איי-אי
ויליאם  קייסי נכנס לתפקיד ראש (מנהל) הסי-איי-אי בסוף ינואר 1981 בגיל 68. הוא שירת בתקופת מלחמת העולם השנייה ב"משרד לשירותים אסטרטגיים" (OOS)    ארגון הביון, המודיעין והמבצעים המיוחדים של ארה"ב במלחמה הזו. גיבורו האמיתי היחיד היה ויליאם דוֹנוֹבֶן, מייסד ה-OOS בתקופת המלחמה, אשר תמונתו הייתה תלויה במשרדו. בדומה לדונובן קייסי לא חשש ליטול סיכונים. לקייסי היה קשה להשלים עם העובדה כי אותה רמה של סיכון ותעוזה, שאפיינה את שירות המבצעים האמריקאי במלחמת העולם השנייה נגד גרמניה, אינה מתאימה בתקופת המלחמה הקרה נגד בריה"מ. קייסי הגיע לסי-איי-אי כדי לנהל מלחמה נגד בריה"מ והתמקד בנושאים הקשורים במעצמה הזו, כולל פעילותה בעולם השלישי.
באמצע שנת 1981 הכינה הסי-איי-אי טיוטה לדוח שנועד לבחון את מעורבותה של בריה"מ בטרור הבינלאומי. הדוח קבע – בהסתמך על פרסומים סובייטיים גלויים – כי מוסקבה מתנגדת לטרור ולרצח חפים מפשע, ואינה תומכים בקבוצות טרור ניהיליסטיות במערב אירופה כמו הבריגאדות האדומות. קייסי היה מאוד לא מרוצה מהטיוטה, והוא מתח ביקורת קשה על המחלקה לבריה"מ שהכינה אותו. כעשור לאחר מכן, בעקבות התמוטטות הגוש הסובייטי וחשיפתם של מסמכים, במיוחד של השטאזי (שירות הביון) המזרח גרמני, ניתן לקבוע כי קייסי צדק. מדינות מזרח אירופה, במיוחד מזרח גרמניה,  אימנו, חימשו ומימנו רבים מארגוני הטרור במערב אירופה. לדוגמה, בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 השטאזי סיפק לסיעה המערב גרמנית של הצבא האדום נשק, אימונים, כסף ומסמכים מזויפים. ארגון הטרור הזה ביצע בין היתר מתקפה במכונית תופת נגד בסיס של חיל האוויר במערב גרמניה בסוף אוגוסט 1981, שגרם לפציעתם של 17 אנשים. אין זה מתקבל על הדעת כי בריה"מ, ובמיוחד ה-ק.ג.ב לא ידעו על כך. סביר להניח כי מוסקבה הרשתה ואולי אף עודדה את  המעשים האלה.
במארס 1981 המחבר הועבר מתפקידו כקצין מודיעין האחראי על בריה"מ ומזרח אירופה לראש הסגל של מְנהל (ראש) הסי-איי-אי. זאת לאור ניסיונו כעוזר מנהלי של בז'זינסקי ושל טרנר. כבר בהתחלה נוצרו יחסים טובים בין גייטס לקייסי. היו להם דעות דומות לגבי בריה"מ, ושניהם סברו כי הסי-איי-אי זקוקה להתחדשות. גייטס לא פחד להביע את דעותיו בגלוי  בפני קייסי, כולל על התנהלותו של הבוס עצמו וגם על סוכנות הביון. בעקבות התפנות המשרה של  סגן הסי-איי-אי האחראי על אגף המודיעין, מתחילת ינואר 1982 מילא גייטס בן ה-38 את התפקיד הזה. הוא זכה במשרה הזו בזכות הערכה רבה מצד קייסי לרפורמות שהציע לערוך בסי-איי-אי. 
פולין: דיכוי ארגון הסולידריות, 1981
קולונל במטה הכללי הפולני, רישרד קוקלינסקי (Ryszard Kuklinski), היה סוכן של הסי-איי-אי. סוכנות הביון קיבלה באמצעותו מידע חשוב על ברית ורשה במשך עשור (בנובמבר 1981 הוא עזב את פולין מחשש שהחלו לחשוד בו), וגם על האפשרות לכונן משטר צבאי בפולין, כדי לדכא את איגוד הפועלים העצמאי סולידריות. מהמקור הזה נודע למחבר כי כבר מסוף מארס  1981 לחצו הסובייטים על המשטר בפולין להכריז על מצב חירום ולהעביר את השלטון לצבא, אך הפולנים דחו את ההצעה.  לפי הערכתו של קייסי מתחילת אפריל, המצב בפולין יצר דילמה קשה עבור בריה"מ. אם היא תתערב צבאית, הדבר יחמיר את המשבר הכלכלי בפולין ויעורר מלחמת פרטיזנים נגד הכיבוש. אם בריה"מ לא תתערב צבאית, המצב יוצר סכנה להתמוטטות המשטר הקומוניסטי בפולין עם השלכות על כל הגוש הסובייטי. על כן, המשיך קייסי, לפני שהסובייטים יתערבו, הם יעשו את מרב המאמצים כדי לאלץ את הפולנים לדכא את ארגון הסולידריות בעצמם.
ב-23 באפריל  1981 נפגש  קייסי בוותיקן עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני, אשר לפני היבחרותו לאפיפיור היה קרדינל פולני והכיר היטב את המצב בארץ מולדתו. האפיפיור טען באוזני קייסי כי על מנת למנוע את התערבותה של מוסקבה בפולין שתביא לאסון, הוא פועל לריסון תביעות הסולידריות ולביטול השביתה הכללית אותה מתכנן הארגון הזה. ואכן, עלה בידי האפיפיור למנוע את השביתה. אף על פי כן, החל מאוקטובר הלחצים של בריה"מ על פולין להנהגת משטר צבאי גברו. בלחצה של מוסקבה, הגנרל וויצ'ך ירוזלסקי מונה למזכיר הכללי של המפלגה, ובלילה בין 12 ל-13 בדצמבר 1981 הוא הכריז על משטר צבאי והחל במעצרים נגד ארגון סולידריות.
למרות הרטוריקה הרמה של ממשל רייגן, בדיונים על אפשרות דיכוי ארגון הסולידריות בין אם על ידי הפולנים עצמם או על ידי  בריה"מ,  התגובות שנידונו הוגבלו לתחומים הכלכלי והפוליטי, ולא מעבר לכך. אפשר לומר כי בתחום הזה עמדת ממשל רייגן הייתה כמעט זהה לעמדת ממשל קרטר. לפני החלת המשטר הצבאי, קייסי סבר כי איגוד העובדים האמריקאי (AFL-CIO) מסייע לסולידריות ביעילות רבה, והתערבות הסי-איי-אי תזיק. לאחר הנהגת המשטר הצבאי הושיטה  הסי-איי-אי עזרה לסולידריות דרך מתווכים  בהעברת דברי דפוס וציוד לניהול מלחמה פוליטית במחתרת, כמו אמצעי קשר – אך לא נשק. היו חילופי מידע ותיאום מסוים בין שלושת הגורמים שעזרו לסולידריות והם הסי-איי-אי, איגוד העובדים האמריקאי והוותיקן. ואולם, כל אחד מהם מסיבות משלו, פעל בנפרד. במהלך 1981 פולין הייתה הנושא בתחום מדיניות החוץ לו הקדיש הממשל את מרב תשומת הלב.
ההתנקשות באפיפיור, מאי 1981
ב-13 במאי 1981 תורכי ימני קיצוני בשם מחמט עלי אג'ה ניסה להתנקש באפיפיור.  האפיפיור נפצע, אך שרד. בניגוד לדעה שנפוצה בזמנה לפיה הסובייטים עמדו מאחורי ניסיון ההתנקשות, כיוון שראו באפיפיור הפולני איום על המשטר בפולין  ועל הגוש הקומוניסטי בכלל – בקרב רוב המומחים בסי-איי-אי בשנים 1982-1981 רווחה דעה מנוגדת. לפי דעה זו הסובייטים ראו באפיפיור גורם מרסן ביחס לסולידריות, ומכאן גורם מייצב לגבי המצב בפולין, והם ניהלו איתו דיאלוג חשאי החל מספטמבר 1980, זמן קצר לאחר כינון ארגון סולידריות. הסובייטים נהגו לבקש  מהאפיפיור לרסן את העובדים, אחרת יאלצו להתערב, והאפיפיור היה נוהג להיענות לבקשתם, כדי למנוע שפיכות דמים. הדיאלוג נמשך עד ההכרזה על משטר צבאי בפולין בדצמבר 1981.
קייסי היה משוכנע כי הסובייטים עמדו מאחורי ניסיון ההתנקשות באפיפיור והיה מתוסכל מכך שאין בידי הסי-איי-אי להוכיח זאת. בחורף 1985-1984 הגיע מידע חדש ממקור חשאי שבעקבותיו,  אגף בסוכנות הביון העוסק בטרור, הגיע למסקנה בדבר מעורבות סובייטית בניסיון הרצח. ואולם מסקנה זו התגלתה כשנויה במחלוקת בתוך הסי-איי-אי: היו שתמכו בה והיו שהתנגדו. הסוכנות לא קיבלה מידע חדש בנושא גם אחרי התמוטטותה של בריה"מ. כתוצאה מכך אפשר לומר כי השאלה האם הסובייטים היו מעורבים או ידעו מראש על ניסיון ההתנקשות באפיפיור נותרה כאחד הסודות של המלחמה הקרה.
1983: השנה המסוכנת ביותר
בנאום ב-8 מארס 1983 תיאר  הנשיא רייגן את העימות בין ארצו לבריה"מ כמאבק בין טוב לרע, בהגדירו את בריה"מ כ"אימפריית רשע". בכך הוא שלל מבריה"מ את הכבוד של מעצמת על לגיטימית השווה במעמדה לזה של ארה"ב – מעמד שמוסקבה השתוקקה לו. ב-23 במארס העלה  רייגן לראשונה את "יוזמת ההגנה האסטרטגית" (כונתה בכלי התקשורת "מלחמת הכוכבים") כאמצעי להתמודד מול איום הטילים הגרעיניים של בריה"מ. לדבריו, במקום להשתית את ביטחונה של ארה"ב על תגובה מהירה במקרה של מתקפת טילים סובייטית, ארה"ב תוכל ליירט ולהשמיד את הטילים הבליסטיים של בריה"מ עוד בטרם יגיעו לאדמתה של אמריקה ושל בעלות בריתה. [מערכת ההגנה אמורה הייתה לכלול לוויינים המצוידים בקרני לייזר להשמדת טילי אויב.] מומחים הטילו ספק ביכולת לבנות מטרייה הגנתית הרמטית נגד טילים. אולם רייגן עצמו וקבוצה קטנה של יועציו האמינו כי התוכנית ניתנת לביצוע. יש לציין כי בניית מערכת בחלל שתגן מפני טילים הועלתה בסי-איי-אי כבר בינואר 1982. גם ההנהגה הסובייטית האמינה באפשרות לבנות מערכת הגנה מפני טילים ותוכניתו של רייגן הפכה לסיוטהּ של מוסקבה. החשש הסובייטי היה כי ארה"ב, לנוכח משאביה האדירים ויתרונה הטכנולוגי במיוחד בתחום המחשבים, תפתח במרוץ חימוש שבריה"מ – בעטיין של בעיותיה הכלכליות – לא תוכל לעמוד בו.
ב-1 בספטמבר 1983 מטוס צבאי סובייטי הפיל מטוס נוסעים דרום קוריאני שחדר בטעות לשטחה של בריה"מ. כל נוסעי המטוס וצוותו, 269 איש נספו. הערכת הסי-איי-אי הייתה שקיימת אפשרות שהסובייטים טעו בזיהוי המטוס: הם סברו כי מיירטים מטוס ביון של ארה"ב,  שהיה באזור –  לפני טיסת המטוס הקוריאני –   במטרה לעקוב אחר ניסוי בטילים בליסטיים שערכה בריה"מ. על אף שסי-איי-אי, כולל קייסי אישית, דאגו לעדכן את ההנהגה המדינית של ארה"ב בדבר קיומה של אפשרות כי המטוס הופל בטעות, הממשל ניפח את האירוע. רייגן בנאום לאומה ב-5 בספטמבר שלל את האפשרות כי הטייס הסובייטי לא הבחין שמדובר במטוס אזרחי, ושגרירת ארה"ב באו"ם טענה כ בריה"מ החליטה להפיל מטוס אזרחי ו"לרצוח 269 אנשים" (עמ' 267). תקרית המטוס – באווירה של העלאת יוזמת ההגנה האסטרטגית – תרמה להגברת המתיחות בין שתי המעצמות.
כאמור, עוד בתקופת קרטר בדצמבר 1979 החליט נאט"ו להציב טילים גרעיניים לטווח בינוני באירופה בתגובה להצבת טילי SS-20 מצד בריה"מ ביבשת.  עם זאת, בטרם הצבת הטילים מצד נאט"ו, הארגון נתן שהות למשא ומתן עם הסובייטים שנועד להביא להסרת טילי SS-20 או להפחתת מספרם. השיחות בנושא הזה עם בריה"מ נכשלו, ובנובמבר 1983 החלה ארה"ב להציב טילים גרעיניים לטווח בינוני באירופה, בעיקר בבריטניה ובגרמניה המערבית.  הצבת הטילים, ונטישת השיחות בנושא הטילים הגרעיניים באירופה מצד הסובייטים על רקע המהלך האמריקאי, הגבירו את המתח בין שני הגושים.
בין 2 ל-11 בנובמבר 1983 תרגל  נאט"ו פרוצדורות להפעלת נשק גרעיני. התרגיל הזה נערך בעת שהמתיחות עם בריה"מ הייתה בשיאה. זאת ועוד. אנדרופוב, בתור ראש ה-ק.ג.ב, כבר מתחילת 1981 חשש שארה"ב עלולה להנחית מהלומת מנע גרעינית על בריה"מ, ועם עלייתו לשלטון ב-1982 ובמיוחד לנוכח המתיחות הרבה ממילא עם ארה"ב ב-1983 –  האפשרות של מהלומה גרעינית אמריקאית זכתה להתייחסות רצינית בבריה"מ ב-1983 ואף ב-1984. הסי-איי-אי מצִדה לא הייתה מודעת בעת התרגיל בנובמבר לחששה הרב של בריה"מ שהתרגיל עלול להיפך בקלות למכת מנע גרעינית. בנובמבר נוצר מצב בו הערכה שגויה מצד הסובייטים טמנה בחובה סכנה של התלקחות הרת גורל.
שר החוץ שוּלץ ומתנגדיו
ג'ורג' שולץ, שר החוץ של רייגן בין השנים 1988-1983, במשך שש וחצי שנים ביקש לשמוע את דעותיו של גייטס על התפתחויות בבריה"מ והתייחס אליו בכבוד. במקביל, באותה התקופה, יותר מפעם הוא זעם עליו בשיחות טלפון וניסה להביא לפיטוריו (על כך נודע לו מבכירים בבית הלבן), כיוון שחלק על הערכותיו "הניציות" של המחבר בנוגע לבריה"מ. גייטס, בתור סגן הסי-איי-אי האחראי על אגף המודיעין בין השנים 1986-1982, בפגישותיו עם שולץ ניסה לשכנעו כי הערכות האגף שלו הן עצמאיות ולא נעשו בלחצו של קייסי – אך לשווא. שר ההגנה קספר ויינברגר, קייסי  וגייטס לא היו שותפים לדעתו של שולץ כי בתחילת 1983 נוצר עיתוי מתאים לנהל דיאלוג רציני עם הסובייטים. עם זאת, גייטס סבר כי יש לשמור על ערוצים פתוחים עם מוסקבה ולמנוע הידרדרות  ביחסים. שולץ הכיר בעליונותו של הנשיא והיו לו יחסים מוצלחים עם רייגן.  ואולם ביחס לאחרים, הוא ראה את עצמו כאיש הקובע, והוא אכן נהנה ממעמד בכורה אצל הנשיא.
מדיניותו של שולץ בדבר שיפור הקשרים עם בריה"מ הקדימה את זמנה בערך בשנתיים. בתקופת שני יורשיו של ברז'נייב – אנדרופוב וצ'רננקו, אשר היו חולים ושלטו תקופה קצרה בין השנים 1985-1982 – טרם נוצרו התנאים להגשמת מדיניותו של שולץ. בין האישים הבודדים שתמכו בגישתו של שולץ היו ראש הסגל של הבית הלבן, ג'יימס בייקר; וננסי רייגן, אשתו של הנשיא.  
שולץ היה מדינאי מרחיק לכת. הוא היה היחיד בצוות הבכיר בנושאי החוץ בבית הלבן שראה במדיניות ההתעצמות הצבאית של רייגן אמצעי למטרה: לאלץ את בריה"מ להסכים להגבלות בנשק הגרעיני ואף לצמצומו, לבנות מערכת יחסים קונסטרוקטיבית אמיתית עם בריה"מ  ולקדם שלום. שאר אנשיו של רייגן לא האמינו כי הנשיא באמת שואף להשיג את המטרות האלה. בניגוד לשולץ, שר ההגנה ויינברגר, לאור תמיכתו של הנשיא בהתעצמות הצבאית לה הטיף, וקייסי, לאור תמיכת הנשיא בפעולותיו  החשאיות – לא הבינו כי הכוח אינו מטרה בפני עצמה בעיני הנשיא.
אמריקה המרכזית: לתוך הבוץ הגדול, 1984-1981
האזור לו  קייסי הקדיש יותר זמן מכל מקום אחר היה אמריקה המרכזית. קייסי טען כי מטרתה של בריה"מ בניקרגואה היא ליצור אזור של חוסר יציבות דרומית לארה"ב, החל בפנמה וכלה במקסיקו, ובכך להסב את תשומת לבה של אמריקה מאיומים באירופה, אפריקה ואסיה. עוד טען כי אם ארה"ב תאבד את מרכז אמריקה, הדבר יפגע אנושות באמינותה באירופה, בנאט"ו ובאסיה. על כן הוא דגל בהגברת הסיוע למורדים  בניקרגואה במטרה להפיל בה את המשטר המרקסיסטי – מטרה לה התנגד הקונגרס. קייסי ראה בטיפול דיפלומטי בסוגיית ניקרגואה לא יותר מאשר מסך עשן כדי להשקיט את ההתנגדות בקונגרס לאישור תוכניתו הצבאית למחצה, וכמו כן להרגעת ההתנגדות בדעת הקהל ובאזור לתוכניתו. בתוך הסי-איי-אי חילוקי הדעות התמקדו בין קייסי לעובדים המקצועיים. אלה התנגדו למדיניותו של קייסי בעיקר כיוון שלא נהנתה מתמיכה בציבור ובקונגרס, ועל כן סברו כי תפגע בשמו של הארגון. המחבר עצמו נקרע בין שתי גישות. עם זאת, המליץ על מדיניות גלויה שתכלול הושטת סיוע צבאי גלוי לממשלה גולה, ואולי אף הטלת מצור על נמלים והפצצות.
עמדתו הקיצונית של קייסי בשאלת ניקרגואה נתמכה על ידי ויינברגר. לעומתו, שולץ דגל בבחינת דרך המשא ומתן כמרכיב המשלים את התוכנית הצבאית למחצה. לדעת המחבר, העובדה שקייסי ושולץ לא בטחו איש ברעהו מנעה גיבוש מדיניות משותפת יצירתית שעשויה הייתה לזכות בתמיכת הקונגרס.
ביוזמת קייסי מיקש  הסי-איי-אי את נמלי ניקרגואה, בהנחה שהנזק שייגרם לאוניות ירתיע אספקת נשק וסחורות למשטר. במארס 1984  אוניות אחדות נפגעו ממוקשים, כולל אונייה סובייטית – והפרשה התפוצצה. חברי ועדת הסנאט למודיעין טענו שלא עודכנו בעניין המיקוש, והמיקוש עורר ביקורת חריפה בקונגרס ובכלי התקשורת כמהלך מלחמתי מטופש. למען הדיוק, ועדת הסנאט עודכנה, אבל לא בצורה מספקת,  דבר שתרם להגברת התנגדות הקונגרס למימון הפעולות נגד המשטר בניקרגואה. באוקטובר 1984 אישר הקונגרס תקנה בדבר הפסקת כל מימון מצד ארה"ב למורדים נגד המשטר בניקרגואה –  שֶכּוּנו "הקונטרס" – וגם האוסרת בקשות למימון מארצות אחרות. בעקבות זאת, גברו מאמציו של קייסי לעזור לקונטרס בפעילות ממוּדרת חלקית  מסי-איי-אי ואף מהאגף המבצעים שבו.
1984: השנה של שולץ וגרומיקו
כאמור, ב-1983 המתיחות בין שתי מעצמות העל הגיעה לשיאה. היה זה בתקופת שלטונו של אנדרופוב.  לאחר פטירתו, בפברואר 1984 הוא  הוחלף על ידי  קונסטנטין צ'רננקו, כשמיכאיל גורבצ'וב משמש מעין סגנו.  ב-1984 שתי מעצמות העל חיפשו דרכים להפיג את המתיחות.  צ'רננקו, לנוכח המצב הכלכלי בארצו, הגן על הדטנט ורצה להפנות יותר משאבים לכלכלה. הדמות הדומיננטית בצד הסובייטי בשנה הזו היה גרומיקו שהגיע לפסגת השפעתו. בצד האמריקאי, הרצון לקצור הישגים דיפלומטיים מן ההתעצמות הצבאית, התקרבות מערכת הבחירות לנשיאות והתחזקות במעמדו של שולץ – כל זה עמד מאחורי רצונה של וושינגטון לשפר קשריה עם מוסקבה. בספטמבר 1984, בעת שהותו של גרומיקו בניו יורק לרגל כינוסה השנתי של העצרת הכללית של האו"ם,  הוא נפגש עם רייגן בבית הלבן. הייתה זו פגישה ראשונה בין שר חוץ סובייטי לנשיא אמריקאי מאז הפלישה לאפגניסטן ב-1979, והיא סימלה את חידוש הדיאלוג בדרג בכיר בין שתי המעצמות. בעקבות פגישת שולץ-גרומיקו בינואר 1985 הוסכם לחדש את השיחות בנושא הנשק האסטרטגי (START) והטילים לטווח בינוני (INF) ב-12 במארס. צ'רננקו נפטר ב-10 במארס 1985, כך שחידוש השיחות החל כבר בתקופת שלטונו של מיכאיל גורבצ'וב.
רייגן וגורבצ'וב: המשכיות וסימנים מבשרי שינוי, 1987-1985
דעתו האישית של קייסי בתחילת שלטונו של גורבצ'וב הייתה כי המנהיג הסובייטי החדש ומקורביו אינם דוגלים ברפורמות ואינם ליברלים לא במדיניות הפנים ולא במדיניות החוץ, ועל כן סדר היום המקורי של רייגן צריך להישאר על כנו. הערכתו הזו, שהייתה מחמירה מזו של אנשי סוכנות הביון, התקבלה בשביעות רצון על ידי ויינברגר, אך הרגיזה את שולץ. הערכת קייסי התבססה על מעשיו של גורבצ'וב בחודשים הראשונים לשלטונו: הקצאת יותר משאבים לסקטור הצבאי, הצבת טילים בין יבשתיים חדשים, ומתקפות חדשות באנגולה ואפגניסטן. רייגן מודה בזיכרונותיו כי בתחילת שלטונו של גורבצ'וב לא האמין כי הוא יהיה מנהיג סובייטי מסוג שונה, כי אם יריב קשה יותר משלושת קודמיו. בדומה לכך,  גייטס חשב כי גורבצ'וב יהיה מנהיג שיבצע את מדיניות ההתפשטות הסובייטית כלפי חוץ בצורה שנונה יותר. בהערכת צעדיו של גורבצ'וב במהלך 1985, יש לקחת בחשבון כי באותה השנה גם ארה"ב נקטה בצעדי התעצמות, כמו אישור הצבת טילים בין יבשתיים נוספים על ידי הסנאט.
במקביל היו סימנים מבשרי שינוי ביחסים בין שתי המעצמות. ב-3 ביולי 1985, ביום בו פורסמה הודעה על הסכמה לפגישת פסגה בין רייגן לגורבצ'וב שנועדה להיערך בנובמבר בז'נבה, גרומיקו הוחלף כשר החוץ על ידי אדוארד שברדנדזה. הסי-איי-אי קיבל את חילופי האישים האלה בחיוב, בייחסו לשר החוץ החדש גישה יצירתית בפתרון בעיות. בפסגת רייגן-גורבצ'וב לא הושגה התקדמות בנושאים המהותיים, אבל עצם קיומה של פגישת פסגה ראשונה מזה שש שנים, סימל את חידושו הרציני של הדיאלוג בין שתי המעצמות.
אבן הבוחן החשובה עבור רבים  בממשל האמריקאי בדבר מידת השינוי במדיניות החוץ של גורבצ'וב הייתה התנהגותו בעולם השלישי. אבל בשנים 1986-1985 הסובייטים  לא רק שלא צמצמו את תמיכתם במדינות הקשורות איתם באזור הזה – במיוחד במשטרים באנגולה ובאפגניסטן –  אלא הגבירו אותה. ארה"ב, מצִדה, גם כן הרחיבה את סיועה לכוחות המתנגדים לבריה"מ.
בקיץ 1985 הכוחות הממשלתיים של אנגולה – בסיוע חיילים קובנים אשר מספרם במדינה הזו הגיע ל-40,000 –  פתחו במתקפה נגד המחתרת UNITA. בתגובה, באוגוסט 1985 ביטל הקונגרס תקנה משנת 1975 אשר אסרה על מתן תמיכה חשאית אמריקאית ב-UNITA. ב-12 בנובמבר 1985, שבוע לפני פגישת הפסגה עם גורבצ'וב, חתם רייגן על הוראה בדבר מתן סיוע צבאי חשאי ל-UNITA. החל מ-1986 הסיוע כלל טילים נגד מטוסים מסוג סטינגר(Stinger)  וטילים נגד שריון מסוג טאו (TOW). ביצועם המצוין של שני סוגי הנשק האלה באנגולה עזר להתגבר על ההתנגדות לספק אותם למוג'אהדין באפגניסטן.
בשלוש השנים הראשונות של ממשל רייגן הסיוע למורדים האפגאניים נותר בערך באותה רמה של תקופת קרטר, כ-60 מיליון דולר בשנה. כבר ב-1982 קייסי רצה להגדיל את הסיוע, אך עדיין נתקל בהתנגדות בממשל. ב-1984 הסיוע למורדים גדל והסתכם בכמה מאות מיליוני דולרים.
במהלך 1985 ניכרה הסלמה בפעילות הסובייטית באפגניסטן שהתבטאה במשלוח כוחות מיוחדים, בהפצצות מאסיביות ובמתקפות על קרקע. במארס 1985 קבע הממשל אסטרטגיה חדשה באפגניסטן – לא עוד הסתפקות בהתשת הסובייטים כי אם בהוצאתם מאפגניסטן, קרי לנצח במלחמה. באותה השנה הגבירה ארה"ב באופן משמעותי את הזרמת הנשק למורדים, כולל נשק נגד מטוסים. אספקת הנשק נעשתה בחלקה באמצעות פרדות, אותם ייבאה ארה"ב מסין (עמ' 349). בפברואר 1986 התקבלה החלטה לספק 400 טילי סטינגר למוג'אהדין והם הופעלו בהצלחה רבה על ידי המורדים החל מספטמבר. זו הייתה נקודת מפנה חשובה במלחמה. במצב שנוצר הרוסים לא יכלו לנצח.
באמצע שנות ה-80 מתנדבים ממדינות ערב, בהן ערב הסעודית, סוריה, עיראק ואלג'יריה, הגיעו לאפגניסטן לעזור לפונדמנטליסטים האסלאמיים. לאחר סיום המלחמה, קיצונים אסלאמיים אלה, שקיבלו אימון צבאי באפגניסטן, עתידים היו לפעול נגד המשטרים בארצותיהם וגם נגד ארה"ב.  הסי-איי-אי לא חזה כי אפגניסטן עתידה הייתה להפוך למקלט לטרוריסטים מכל העולם. עם זאת, לדברי גייטס, המודיעין היה מודע לכך  כי הנשק שמסופק למורדים באפגניסטן, בהם טילי סטינגר, עלול לשמש לפעולות עוינות לאינטרסים אמריקאיים. [בדיעבד ברור כי ארה"ב לא חזתה את מלוא ההשלכות שבתמיכתה בפונדמנטליסטים האסלאמיים, כמו פיגועי ה-11 בספטמבר 2001, שנעשו ביוזמת אחד מגיבורי המלחמה נגד הסובייטים באפגניסטן, אוסמה בן לאדן.]
ב-16 באפריל 1986 קוּדם גייטס לסגן ראש הסי-איי-אי. המינוי נעשה בהסכמתו של הנשיא רייגן ואושר פה אחד בסנאט. המחבר והסי-איי-אי בכלל המשיכו להתייחס בספקנות ובזהירות לתמורות שחלו במדיניות הסובייטית בתחום החוץ והפנים כאחד, שהתבטאו עדיין בעיקר ברטוריקה חדשה. להערכתו של גייטס, במהלך השנים 1985 ו-1986 גורבצ'וב אכן ניסה לשפר את הקשרים עם ארה"ב, אך  בלי לשלם את התמורה הראויה בתחום מדיניותה של בריה"מ בעולם השלישי ובתחום הנשק האסטרטגי. בניגוד לגייטס, שולץ העריך כי השינויים במדיניות הסובייטית הם משמעותיים ומחייבים תמורות הולמות במדיניות האמריקאית. במבט לאחור ניתן לומר כי במעקב אחר הרפורמות של גורבצ'וב בבריה"מ, הסי-איי-אי מרוב שראה את העצים הרבים לא ראה את היער. כלומר, ב-1986 הסוכנות והמחבר לא ציפו כי המכלול של הרפורמות המתרחשות בבריה"מ יביא לשינויים דרמאטיים, ובסופו של דבר יאיץ את נפילתו של המשטר הקומוניסטי. זאת על אף שמדי פעם אצל המחבר התעוררו ספקות לגבי החשיבה השגרתית של סוכנות הביון.
בתאריכים 12-10 באוקטובר 1986 התקיימה פגישת פסגה שנייה בין רייגן לגורבצ'וב בריקיאוויק (איסלנד). גורבצ'וב ניסה לטמון מלכודת  לרייגן. הוא הציע ויתורים מפליגים בתחום הנשק הגרעיני, וכאשר רייגן הסכים, התנה זאת בוויתור אמריקאי על "יוזמת ההגנה האסטרטגית" (SDI). ייתכן כי גורבצ'וב סבר שהיוזמה האסטרטגית היא רק קלף מיקוח עבור רייגן – אבל רייגן האמין באמת כי תוכניתו ההגנתית תביא לעתיד בטוח עבור ארה"ב והאנושות כולה, ועל כן לא מוכן היה לוותר עליה. הוא הבין שגורבצ'וב ניסה "לסדר" אותו, התרגז ועזב את הפגישה עם המנהיג הסובייטי. בסופו של דבר המלכודת של גורבצ'וב פעלה לטובת ארה"ב, בכך שהמנהיג הסובייטי חשף למעשה את הוויתורים הסובייטיים האפשריים בתחום הנשק הגרעיני.
פרשת איראן-קונטרס
ב-25 בנובמבר 1986 שר המשפטים האמריקאי הודיע לראשונה כי רווחים ממכירות נשק אמריקאי לאיראן הוסטו למימון הקונטרס בניקרגואה. בתור ראש אגף המודיעין של הסי-איי-אי עד אפריל 1986 המחבר כמעט ולא ידע דבר על המימון של המורדים ולא ידע על התפקיד המבצעי שממלאת המועצה לביטחון לאומי בנושא הקונטרס. לעומת זה, לאחר ינואר 1986 המחבר ידע רבות על המכירות החשאיות של טילים נגד טנקים ונשק נגד מטוסים לאיראן, במטרה לשחרר את בני הערובה האמריקאים שהוחזקו בלבנון ולפתוח אופציה לשיפור הקשרים עם טהראן.
האיסור של הקונגרס על כל ישות או סוכנות המעורבת בפעולות ביון לתמוך בקונטרס שחל מ-1 באוקטובר 1984, גרם להעברת הטיפול בקונטרס למועצה לביטחון לאומי, שאינה נחשבת לסוכנות מודיעינית. המחבר לא ידע על כך בזמנו. העברת הנשק הראשונה מישראל לאיראן בוצעה באמצעות הסי-איי-אי בסוף נובמבר 1985. בהמשך ישראל יצאה מהתמונה, ומינואר 1986 רייגן אישר משלוחי נשק ישירים לאיראן. הסי-איי-אי דאג ללוגיסטיקה, ורייגן הורה לסוכנות הביון לא לעדכן את ועדות המודיעין בקונגרס. בניגוד לתומכי העסקה בממשל, הערכת הסי-איי-אי הייתה כי ביחס לארה"ב אין בממשל האיראני מתונים. בפועל, רק חוטפים מעטים שוחררו, ונוספים נחטפו. משלוחי הנשק המצומצמים לאיראן לא נחשבו לנושא חשוב בזמנם במכלול מדיניות החוץ של ארה"ב. זו כנראה הסיבה ששולץ לא מצא לנכון לאיים בהתפטרות, או להתגבר על עוינותו ל-ויינברגר וללכת יחדיו לנשיא ולהציג לו אולטימאטום. בשני מקרים היפותטיים שצוינו לעיל היה די כדי להפסיק את משלוחי הנשק בכל שלב.
בהיותו כמעט ללא ידידים בקונגרס ובתקשורת, קייסי הפך למעין שעיר לעזאזל של פרשת איראן-קונטרס. לאחר התמוטטותו באמצע  דצמבר 1986 כתוצאה מגידול  במוח  ומותו במאי 1987, קייסי גם הפך למטרה נוחה להסיט את האשמה מהבית הלבן לעברו. על סמך חקירות מעמיקות שנעשו במשך שנים אפשר לומר כי קייסי אכן היה אחראי במידה רבה ליוזמות להשגת מימון עבור הקונטרס – פעילות שהתנהלה בתחום האפור בין חוקי לבלתי חוקי. הוא גם תמך במכירת נשק לאיראן עבור שחרור בני הערובה. עם זאת, המחבר משוכנע כי קייסי לא ידע על שימוש ברווחים מעסקות הנשק עם איראן למימון הקונטרס.
מפאת שיתוק רציני עד כדי חוסר יכולת לחתום את שמו, קייסי נאלץ להתפטר ב-29 בינואר 1987. למחרת הנשיא, אחר ששאל את גייטס אם הוא מעוניין ליטול את תפקיד ראש הסי-איי-אי וקיבל תשובה חיובית, מינה אותו לתפקיד. (עוד לפני כן מסר ראש סגל הבית הלבן לגייטס כי אם הוא באמת מעוניין בתפקיד הזה, הנשיא ברצון יהיה מוכן למנותו.)  
בעת מינויו של  גייטס לראש הסי-איי-אי, הקונגרס, בעל הרוב הדמוקרטי בסנאט,  זעם  על הנשיא בפרשת איראן-קונטרס והתכונן להוציא את כעסו בתהליך אישור מינויו של גייטס. בנסיבות האלה תהליך המינוי אמור היה להיות ארוך ובעייתי, ולפגוע בסי-איי-אי ובנשיא.  על כן החליט גייטס בפברואר 1987 לוותר על המינוי. במקומו מינה רייגן את השופט ויליאם ובסטר. ובסטר נהנה ממוניטין של יושרה ונאמנות לחוקה, ומינויו אושר במאי. גייטס נותר לשרת כסגן ראש סוכנות הביון.
פרשת איראן-קונטרס סללה את הדרך להתקדמות משמעותית בקשרים הסובייטיים-אמריקאיים. קייסי, המתנגד החריף ביותר לשולץ, יצא מכלל פעולה לאחר שאובחן אצלו גידול במוח באמצע דצמבר 1986. גם הנץ השני בממשל והמתנגד לקו של שולץ, ויינברגר, התפטר בנובמבר 1987 והוחלף על ידי פרנק קרלוצ'י (Carlucci). נוסף לכך, כתוצאה מפרשת  איראן-קונטרס רייגן שוכנע על ידי אשתו ננסי ויועציו הקרובים ביותר בבית הלבן כי את הכתם הנורא שדבק בו מהפרשה הזו ניתן להסיר, או לפחות לעמעם, רק באמצעות השגת פריצת דרך היסטורית בקשרים עם בריה"מ.
לאור קידומו במעמדו של גייטס לסגן ראש הסי-איי-אי, הוא בא במגע עם רייגן יותר מאשר עם קודמו, קרטר. לדעתו של גייטס, רייגן היה קשוח ופיקח, ולא מן הנמנע שהוא בעצם עמד מאחורי צעדים של אשתו נגד בכירים בממשלו.  אולם הנשיא הלך ודעך מסוף 1985-תחילת 1986. בעוד בתקופת נשיאותו הראשונה, הוא  נהג להגיב על דיונים ב"חדר המצב", בעת שהוצגו אופציות מורכבות, באמצעות סיפור שהיה מפשט את הרעיונות המורכבים למשהו שהאזרח הממוצע יכול להבין – הרי בתקופה השנייה של נשיאותו הוא היה לעתים קרובות חוזר על אותו הסיפור, ללא פואנטה כלשהי. בתחילת 1987 התרשם המחבר כי הנשיא סבל מאובדן זיכרון משמעותי.
הסכם לפירוק טילים גרעיניים לטווח בינוני וקצר, דצמבר 1987
בשלהי 1987 רוב המשקיפים במערב סברו כי ה"פרסטרויקה" – קרי הרפורמות בתחום הכלכלי בבריה"מ – מתקדמת היטב. ואולם בפועל, השינויים היו מוגבלים ולא הניבו תוצאות משמעותיות. ה"גלסנוסט" –  קרי פתיחות במובן של חופש פוליטי –  התקבלה באהדה על ידי האינטלקטואלים והמדענים, אִפשרה ביקורת וחשיבה יצירתית ואמורה הייתה לשפר את תפקוד הכלכלה והחברה. זאת על אף  שבפועל החופש הזה היה מוגבל: לא הותרה הקמת מפלגות פוליטיות, ומחוץ לביקורת נותרו לא רק נושאים מסוימים אלא גם גורבצ'וב עצמו.
השינוי המשמעותי במדיניותו של גורבצ'וב ב-1987 היה לגבי אירופה. החל מפברואר מוכן היה גורבצ'וב לדון בהסכם על הטילים הגרעיניים לטווח בינוני (INF), בלי לקשור אותו לסוגיית "יוזמת ההגנה האסטרטגית" (SDI). העמדה הזו אִפשרה להביא להשגתו של חוזה בנושא הטילים הבינוניים ולטווח קצר, שנחתם בוועידת הפסגה רייגן-גורבצ'וב בוושינגטון ב-8 בדצמבר 1987. ההסכם הזה היה היסטורי, כיוון שבו לראשונה שתי המעצמות לא הסתפקו בהטלת הגבלות על ייצור נשק גרעיני כי אם הפחיתו את כמויות הנשק הזה.
במקביל לפגישת הפסגה, בתחילת דצמבר 1987 התקיימה בוושינגטון פגישה חשאית, חסרת תקדים בתולדות המלחמה הקרה, בין שני אישים בכירים בשירותי הביון היריבים: ולדימיר קְריוּצ'קוֹב, ראש מודיעין החוץ של ה-ק.ג.ב, והמחבר בתור סגן ראש הסי-איי-אי. גייטס הוזמן על ידי היועץ לביטחון לאומי, קולין פאוול, להצטרף לפגישה שנערכה בינו לקריוצ'קוב. המפגש כלל הערות עוקצניות, אך גם דיונים משמעותיים. קריוצ'קוב חזר על רצונה של בריה"מ לצאת מאפגניסטן והביע חשש מהיווצרותה של מדינה פונדמנטליסטית אסלאמית בארץ זו – דבר שלדבריו צריך להדאיג גם את האמריקאים, העסוקים  כבר בטיפול במדינה אסלאמית [רמז לאיראן]. במבט לאחור, נראה מביך כי בעת השיחה קריוצ'קוב ידע למעשה את תוכנם של דיווחי הסי-איי-אי לנשיא האמריקאי על בריה"מ,  וגם ידע על פעילות סוכנות הביון האמריקאית בתוככי בריה"מ – וכל זאת באמצעות המרגל  אולדריץ' איימס (Aldrich Ames). (בערך במאי 1985 גייסו הסובייטים את איימס,  קצין בכיר בסי-איי-אי  שעסק בפעולות נגד בריה"מ ובריגול הנגדי. מאז גיוסו ב-1985 ועד למאסרו ב-1994 הוא סיפק מידע על המבצעים הרגישים ביותר של הסי-איי-אי נגד בריה"מ,  וגרם להוצאתם להורג של תשעה או יותר אנשי ביון [ואזרחים?] סובייטים שעבדו עבור הסי-איי-אי.)
 המִפנה וקריסתה של בריה"מ, 1991-1988
 1988 –  שנת השינוי במדיניותה של בריה"מ בעולם השלישי
תנאי הכרחי להצלחת הרפורמות הכלכליות של בריה"מ, היה שינוי מדיניותה בעולם השלישי – שינוי אשר יפחית את הנטל הכלכלי שבתמיכה הצבאית בלקוחותיה, יביא לשיפור בקשרים הפוליטיים עם ארה"ב, ובכך יסלול את הדרך להרחבת הקשרים הכלכליים  עם וושינגטון ולסיוע כלכלי.
באנגולה קצרה ארה"ב ניצחון דיפלומאטי הודות לפעילותו של סגן שר החוץ לענייני אפריקה צ'סטר קרוקר (Crocker). בדצמבר 1988 נחתם הסכם בשאלת אנגולה בנוכחות שרי החוץ של שתי מעצמות העל לפיו כוחותיה של דרום אפריקה ייצאו מנמיביה וכוחותיה של קובה ייסוגו מאנגולה [גייטס מתעלם מכך כי השלטון המרקסיסטי של MPLA באנגולה נותר על כנו.] 
בקיץ 1986 אישר הקונגרס את חידוש הסיוע הצבאי לקונטרס,  אבל כתוצאה מפרשת איראן-קונטרס, הממשל האמריקאי נאלץ להפסיק את סיועו בפברואר 1988. לנוכח המצב הזה, במארס 1988 חתמו הקונטרס על הסכם להפסקת אש עם ממשלת ניקרגואה, הסכם שהבטיח חנינה למורדים ואפשרות להיקלט בחברה. בעקבות ההסכם הדעה הרווחת בממשל, כולל המחבר, הייתה כי המשטר הסנדיניסטי ניצח. ביולי גירשה  ניקרגואה את   השגריר האמריקאי וצוותו. המשטר בניקרגואה, מתוך ביטחון בניצחונו, ארגן בחירות בפברואר 1990. ואולם להפתעתו של הממשל האמריקאי – מלבד הנשיא ג'ורג' בוש – הנשיא המכהן דניאל אורטגה הפסיד בבחירות. כך שבסופו של דבר כתוצאה ממספר גורמים – בהם הסיוע האמריקאי לקונטרס, הלחץ הכלכלי והתמעטות עזרתה של בריה"מ לסנדיניסטים – ארה"ב  היא שניצחה. 
לפי מידע שמסר שברדנדזה לשולץ באמצע ספטמבר 1987 ושולץ העביר אותו לסי-איי-אי, בנובמבר 1986 ההנהגה הסובייטית קיבלה החלטה לפיה המלחמה באפגניסטן צריכה להסתיים תוך שנה עד שנתיים. הדעה הרווחת בסי-איי-אי הייתה כי הסובייטים אכן רוצים מאוד לצאת מאפגניסטן, אך הם לא יוציאו משם את כל כוחותיהם או לא יעשו צעד שיסכן את משטרו של מוחמד נגי'באללה הנאמן למוסקבה – הערכה שבדיעבד התבררה כשגויה. בפברואר 1988 גורבצ'וב בשידור טלוויזיה הודיע כי נסיגת הכוחות הסובייטיים מאפגניסטן תחל במאי  ותסתיים במארס 1989. באפריל 1988 נחתמו הסכמי ז'נבה בנושא האפגאני.
בפברואר 1988 גייטס העריך כי שלטונו של נג'יבאללה  לא יאריך ימים לאחר נסיגתה של בריה"מ, ובאפגניסטן ישתרר מצב מסובך: יריבות על השלטון בין קבוצות אסלאמיות. גם הסובייטים סברו כי שלטונו של נג'יבאללה  ייפול לאחר יציאתם ואף יעצו לו לברוח מן המדינה. נסיגת הכוחות הסובייטיים מאפגניסטן הסתיימה מוקדם מהמתוכנן, בפברואר 1989. (המחבר מודה כי הוא טעה לגבי מועד הנסיגה.)  בניגוד להערכות של שתי המעצמות, שלטונו של נג'יבאללה נמשך כשלוש שנים לאחר השלמת נסיגתה של בריה"מ מארצו. ב-31 בדצמבר 1991 [בתאריך בו בריה"מ חדלה להתקיים] מוסקבה וּוושינגטון הפסיקו את סיוען [לצדדים היריבים באפגניסטן] וממשלו של נג'יבאללה קרס תוך ארבעה חודשים.
גורבצ'וב הורס את השיטה הסובייטית, 1990-1988
לאחר שנואש גורבצ'וב מלבצע רפורמות באמצעות המפלגה הקומוניסטית הוא החליט לפעול באמצעות מוסדות אחרים. על מנת להתגבר על התנגדות המפלגה לרפורמות במישור המקומי, החל מ-1988 הוא יצר מועצות נבחרות מקומיות. ביוזמתו של גורבצ'וב, במארס 1989 לראשונה נבחר "קונגרס של נציגי העם" בבחירות דמוקרטיות יחסית. הקונגרס הזה התכנס במאי  ובחר בגורבצ'וב לנשיא, ובמארס 1990 אישר לו סמכויות נשיאותיות חזקות, וכמו כן את הצעתו להקים מועצה נשיאותית – ממשלה שנועדה להחליף את הפוליטביורו. (גורבצ'וב שמר על תפקידו המזכיר הכללי של המפלגה, בעיקר כדי למנוע בחירתו של יריב.)
גורבצ'וב לא היה מודע לסתירות הפנימיות  של מדיניותו. ללא שליטה מרכזית ואוטוריטארית בכלכלה ובחברה – שליטה  הנשענת על מיתוסים ופחד – השיטה הקיימת לא יכלה לשרוד. הפתיחות, במובן של  גלסנוסט, פתחה את הפתח לביקורת על ההיסטוריה הרשמית ובהמשך על הלגיטימיות של המשטר, שחררה את הציבור הרוסי מפחד מפני השלטון – אותה האימה שהייתה משענת חשובה של המשטר מאז ימי סטאלין –ובסופו של דבר תרמה רבות לקריסתה של בריה"מ. 
בעידן הכלכלה המודרנית, זו שלאחר העידן התעשייתי הקלאסי, המחייבת זרימה חופשית של מידע וקליטה מהירה של טכנולוגיות חדשות, שיטה צנטרליסטית לא יכלה לשרוד. בתור קומוניסט, לא העז גורבצ'וב לשנות את המבנה הבסיסי של הכלכלה כמו שיטת המחירים, המשקים הקולקטיביים, וגם לא לוותר על ניהול ריכוזי ממוסקבה. הפיגור הטכנולוגי, במיוחד בתחומי המחשבים והאלקטרוניקה, היה גם כן לרועץ. גורבצ'וב הרס את השיטה הריכוזית הקיימת שהצליחה לספק את הצרכים המינימאליים של האוכלוסייה, אך לא הצליח לבנות במקומה שיטה חדשה. נוסף לכך, חוסר ודאות לגבי העתיד לנוכח השינויים התכופים – כל זה הביא למחסור במוצרים צריכה בסיסיים, התרחבות גוברת של שביתות, וצניחה בפופולאריות של המנהיג במיוחד מ-1989. בסופו של דבר, בנסותו לתקן את השיטה הסובייטית הוא האיץ את מותה.
באוקטובר 1988, בהרצאה פומבית על פרסטרויקה טען גייטס כי הרפורמות הכלכליות כשלו. כמו כן טען כי התעצמותה הצבאית של בריה"מ נמשכת – דבר שהיה נכון עדיין  בשנים 1988-1987. הנאום לא תאם את הערכותיו של שולץ ומדיניותו כלפי בריה"מ. מאוחר יותר נודע לגייטס כי לנוכח הרצאתו זו שוחח שולץ עם קרלוצ'י ועם הנשיא ודרש לפטרו. ואולם דווקא קרלוצ'י  ורייגן נטו להסכים להערכותיו של גייטס.
ממשלו של ג'ורג' בוש ובריה"מ, 1989
הנשיא החדש, ג'ורג' בוש [האב] – נבחר לתפקידו בנובמבר 1988 ונכנס למשרתו בינואר 1989  – החליט להשאיר את ראש הסי-איי-אי ובסטר בתפקידו, כנראה כדי להראות כי משרה זו אינה פוליטית. המחבר לא נלהב להמשיך עוד שמונה שנים בתור סגן  ראש סוכנות הביון. על כן הוא נענה באמצע דצמבר 1988 להצעתו של ברנט סקוקרופט (Scowcroft), שנועד לשמש היועץ לביטחון לאומי של בוש, לשמש סגנו.  סקוקרופט הבטיח לגייטס כי מעמדו כסגן היועץ לביטחון לאומי יהיה קרוב לזה של הבוס עצמו: הוא יידע מה שהבוס שלו יודע, תהיה לו גישה נוחה לנשיא והוא ישמש שותף ויועץ אמיתי בקבלת החלטות. גייטס אינו מצטער על הסכמתו לשמש  סגנו של סקוקרופט, תפקיד אותו מילא כמעט שלוש שנים: הוא נהנה מעבודתו, בהרגישו שהוא נמצא במקום הנכון ובזמן הנכון לראות את ההתפתחויות ההיסטוריות, ואף לעזור להן להתממש. יחסי חיבה ונאמנות שררו בין בוש לסקוקרופט. גייטס נהנה מיחסי הקִרבה האלה. הוא השתתף למעשה בכל הפגישות של הבכירים בחדר הסגלגל ובמקומות אחרים, התלווה לנסיעותיו של הנשיא בארה"ב, והייתה לו אותה גישה נוחה אל הנשיא כמו לסקוקרופט. מבין ששת הנשיאים, בתקופתם עבד בשירות הממשל, היה זה בוש איתו עבד גייטס בצורה קרובה ביותר. המחבר העריך וחיבב את סקוקרופט, ועם זאת הִרבה להתווכח עימו.
בוש היה בקיא בנושאי חוץ. ייחודו של הנשיא בקשרים הבינלאומיים היה שימושו בשיחות טלפון אישיות עם מנהיגים, כדי לקדם נושאים – במקום משלוח איגרות המנוסחות על ידי פקידים רשמיים וחסרי יחס אישי. כמובן, בסגנון הספונטאני הזה היו גם סיכונים, כמו כתוצאה מפליטת פה ותרגום שגוי של ביטוי בלתי תקני. ואולם ניסיונו של בוש אִפשר לו לא ליפול בחתחתים האלה. בעת ניהול משא ומתן עם מנהיגים זרים הוא השתדל לא לפגוע ברגשותיהם וגאוותם, להבין את נקודת ראותם והנסיבות בהן הם פועלים. סגנונו האישי הזה של בוש תרם לנטישת העמדות המסורתיות של בריה"מ מצד גורבצ'וב בשורה של נושאים, כמו איחוד גרמניה.
בוש לא היה חסיד של סקירות מפורטות והצגה פורמאלית של אופציות. תהליך קבלת ההחלטות בנושאים חשובים –  כמו איחוד גרמניה, מלחמת המפרץ והתערבות בפנמה – נעשה בפגישות תכופות עם מספר קטן של יועצים בהם בטח, ובכירים בממשלים קודמים.
שר החוץ, ג'יימס בייקר, ניחן במיומנות לנהל משא ומתן, וגם עלה בידו לכונן מערכת קשרים ידידותית במישור האישי עם שברדנדזה. חסרונותיו של בייקר: הוא נהג לבקש גיבוי מהנשיא גם כאשר חרג מעמדותיו, אך מצד שני, בנסיבות קשות, היה שומר על מרחק מהנשיא.  היו לו גם התפרצויות שכללו ביטויים גסים. שר ההגה ריצ'רד (דיק) צ'ייני היה מאוד שמרני בדעותיו. הוא היה האיש הבכיר היחיד בממשל שהיה ספקן יותר מהמחבר בנושא סיכויי הצלחתו של גורבצ'וב בתחום הפנים. (בדיונים בנושאי חוץ ישנם אזכורים מעטים בלבד  לסגן הנשיא דן קווייל [[Quayle. אחד המעטים בהם בעמ'  486.)
בממשל בוש היו בהחלט חילוקי דעות ביחס למדיניות כלפי בריה"מ – אבל בניגוד לממשלים של קרטר ורייגן, מעט מהמחלוקות האלה הודלפו. זאת לאור משמעת עצמית של אנשי הממשל ושנאתו של הנשיא כלפי הדלפות. בוש, בייקר וסקוקרופט ראו בגורבצ'וב את האישיות המתאימה ביותר להמשיך ולנהל את השינויים בבריה"מ  וקיוו – אך לא היו נאיביים –  כי התהליך הזה יוכל בהנהגתו להסתיים בהצלחה. לעומתם, צ'ייני וגייטס הטילו ספק ביכולתו של גורבצ'וב לוותר על השיטה הקומוניסטית ולכונן מבנה חדש המבוסס על ערכים דמוקרטיים וכלכלת שוק. לאור זאת סבר גייטס כי בריה"מ תמשיך להוות בעיה ביטחונית רצינית עבור ארה"ב.
במאי 1989, לאחר שבמשך כל  חייו הבוגרים עסק גייטס בבריה"מ,  לראשונה דרכה כף רגלו בארץ זו. היה זה בעת שהוא נלווה לביקורו של בייקר במוסקבה, במהלכו נפגש גייטס בחשאי עם ולדימיר קריוצ'קוב. זו הייתה פגישתו השנייה עם האיש, שכעת עמד בראש ה-ק.ג.ב. קריוצ'קוב ניסה ליצור רושם כי גם ה-ק.ג.ב תומך בפרסטרויקה. בהקשר לבעיות האתניות בבריה"מ, הוא ביקש לברר את מכניזם השלטון הפדראלי בארה"ב. באותו הביקור פגש גייטס לראשונה את גורבצ'וב. היה זה בישיבת מליאה של שתי המשלחות עם גורבצ'וב, במהלכה טען המנהיג הסובייטי כי גייטס מנסה למעשה לפגוע במאמציו של בייקר להביא לשיפור בקשרים עם בריה"מ, ורמז כי על הנשיא לפטרו. בשיחה קצרה עם גורבצ'וב טען גייטס כי כל אנשי הממשל מעריצים את הרפורמות שלו, אך הם ריאליסטיים לגבי האתגרים הניצבים בפניו. למחבר אכן יצא שם של נוקט בקו קשוח כלפי בריה"מ: הרצאה שגייטס עמד לשאת בפורום אקדמאי בנושא בריה"מ באוקטובר 1989, בוטלה לנוכח התנגדותו של בייקר לתוכנהּ.
בספטמבר 1989 הגיע בוריס ילצין לביקור פרטי בארה"ב. [היה זה לאחר שב-1988 פוטר ילצין בצורה משפילה על ידי גורבצ'וב מתפקידיו המפלגתיים הבכירים (בהם חבר מועמד לפוליטביורו) לנוכח ביקורתו על המנהיג הסובייטי.] כדי לא להרגיז את גורבצ'וב, הוחלט כי ילצין יגיע לבית הלבן מרחוב צדדי, ללא עיתונאים, ופגישתו עם הנשיא תהיה לכאורה אקראית: הנשיא ייכנס לחדרו של סקוקרופט בזמן שילצין יהיה שרוי בדיון עם היועץ וסגנו גייטס. הסידור הזה כמעט הוביל לתקרית. ילצין, בהיותו בתוך הבית הלבן סירב להתקדם פנימה, עד שיובטח לו כי ייפגש עם הנשיא. לאחר ויכוח בינו לבין קונדוליזה רייס (חברה במועצה לביטחון לאומי ויועצת הנשיא) בדבר הפגישה עם בוש, היא אחזה במרפקו של ילצין והוליכה אותו למשרדו של סקוקרופט. ייתכן כי ילצין היה מעט שיכור. הוא הציג בפני סקוקרופט באופן מונוטוני תוכנית כיצד ארה"ב תוכל לסייע לכלכלה הסובייטית, ודבריו ממש הרדימו בהדרגה את סקוקרופט. ואולם התנהגותו של ילצין השתנתה בתכלית כאשר לחדר נכנס הנשיא. הוא התעורר לחיים, הפך לנלהב ומעניין. כנראה מנקודת ראותו של ילצין הנשיא היה האיש החזק היחיד איתו ראוי לדבר. התקיימה ביניהם שיחה טובה שנמשכה כ-20 דקות – על אף שֶבּוּש במהלכה אישר מחדש את תמיכתו בגורבצ'וב.
מזרח אירופה: תשעה חודשים ב-1989 אשר שינו את העולם
בתחילת 1989 אף אחד בממשל האמריקאי, כולל בסי-איי-אי, לא ציפה להתמוטטות המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה במהלך השנה הזו. האחראי לשינוי הזה, בדומה לאחראי לשינויים שהתחוללו בבריה"מ, היה גורבצ'וב. הוא הביא לשבירת מחסום הפחד, מתוך אמונה אידיאולוגית הגובלת בנאיביות, כי רפורמות הכוללות מרכיב של חופש דווקא יחזקו ויגבירו את הלגיטימיות של המשטרים הקומוניסטיים. בפולין, באפריל 1989 תנועת ה"סולידריות" הפכה לחוקית, וביוני הקומוניסטים הובסו בבחירות דמוקרטיות שנערכו לפרלמנט הפולני. באמצע יולי ביקר בוש בפולין והונגריה במטרה לעודד את הרפורמות הדמוקרטיות. גישתו הידידותית והמכובדת כלפי המנהיגים הישנים של הארצות האלה נועדה להפוך אותם לשותפים בתהליך השינוי, על  מנת שהתהליך הזה יתחולל בצורה חלקה, ללא אלימות. בסוף אוגוסט, בהיענות לפנייתו של גורבצ'וב, הסכימו הקומוניסטים בפולין להעביר את השלטון לממשלה לא קומוניסטית בראשות "סולידריות".
באוקטובר 1989, בעקבות הפגנות מחאה רחבות היקף במזרח גרמניה, התמוטט למעשה משטרהּ הקומוניסטי. בסוף אוקטובר הצהיר גורבצ'וב בהלסינקי כי לבריה"מ אין זכות להתערב במדינות מזרח אירופה. נראה כי לאחר שהרסן הותר וההתפתחויות חרגו מכוונתו המקורית, גורבצ'וב למעשה כבר לא יכול היה להחזיר את גלגל ההיסטוריה אחורנית.  ב-9 בנובמבר ממשלת המעבר במזרח גרמניה הודיעה כי לאזרחיה מותר לעזוב את המדינה ללא אישור מיוחד – דבר שהביא לנפילת חומת ברלין וסימל את סיום המלחמה הקרה. במהלך 1989 כל המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה התמוטטו במהירות וללא שפיכות דמים – מלבד המשטר הקומוניסטי ברומניה שמוגר בדצמבר 1989 בהתקוממות מזוינת.
לאור ההתפתחויות המהירות במזרח אירופה החליט בוש להקדים את פגישת הפסגה שלו עם גורבצ'וב וזו נקבעה בתחילת דצמבר  1989 באי מלטה. בפסגה הושגה התקדמות בנושא צמצום הנשק האסטרטגי והכוחות הקונבנציונאליים באירופה. בוש הבטיח כי ארה"ב לא תנצל את השינויים  שהתחוללו במזרח אירופה.
בשלהי 1989 ותחילת 1990 הסי-איי-אי הזדרז ליצור קשר עם שירותי הביטחון החדשים במזרח אירופה. זאת במטרה להשיג מידע על פעולות  וציוד הריגול של בריה"מ, לעזור לבנות את שירותי הביטחון החדשים ועצמאותם ביחס לק.ג.ב,  ולהניח את היסוד לשיתוף פעולה מצדם עם הסי-איי-אי. סקוקרופט והמחבר ניסו להאט את סוכנות הביון בפעילות הזו – פעילות שעלולה הייתה להביך את גורבצ'וב, וגם את בוש. תרומתו של בוש לאירועים במזרח אירופה הייתה משנית והתבטאה בהצהרות בהן לא הייתה שמחה לאיד וגם לא הכרזה על ניצחון.
איחוד גרמניה, 1990-1989
בספטמבר 1989 – לפני התמוטטות המשטר הקומוניסטי במזרח גרמניה – הבריטים והצרפתים התנגדו לאיחודה של גרמניה כמעט באותה מידה כמו הפולנים והסובייטים. לעומתם בוש, כשנשאל במסיבת עיתונאים בעת מסעו בתוך ארה"ב האם איחודה של גרמניה יהיה גורם מייצב או פוגע ביציבות באירופה, ענה כי הוא אינו מקבל את ההערכה לפיה האיחוד יפגע בשלום באירופה, הוא אינו חושש מהאיחוד, ועל הגרמנים להחליט בנדון. ב-29 בנובמבר – כבר לאחר נפילת חומת ברלין – בוש הביע תמיכה בתוכניתו של קנצלר מערב גרמניה, הלמוט קוהל, לאיחודה של גרמניה. בוש חזר על עמדה זו בפסגה עם גורבצ'וב במלטה, אך בצורה מרוסנת ובלתי מאיימת.  לאחר מכן ב-15-14 בדצמבר השתתף בוש בפסגת נאט"ו בבריסל, בה הצליח להשיג תמיכה באיחוד גרמניה תוך הישארותה בנאט"ו – על אף חששותיה של מרגרט תאצ'ר.
ב-9 בפברואר 1990 נפגש  בייקר עם גורבצ'וב. גורבצ'וב הדגיש כי "כל התרחבות של אזור נאט"ו היא בלתי מקובלת" [כלומר, הרחבתה של נאט"ו למזרח גרמניה] (עמ' 490). גייטס, שנלווה לבייקר, קיים את פגישתו השלישית והאחרונה עם קריוצ'קוב. ראש ה-ק.ג.ב טען כי הגיע הזמן להאט ברפורמות בבריה"מ ולכונן מחדש סדר ויציבות. מדבריו ניכר כי לדידו הפרסטרויקה הייתה טעות, והדובר אף רמז למסקנה הנובעת מכך לגבי מי שיזם אותה. המחבר נדהם על שקריוצ'קוב היה כה גלוי איתו בהתנגדותו לגורבצ'וב. לאחר הפגישה דיווח גייטס לבייקר כי קריוצ'קוב כבר אינו תומך בפרסטרויקה ומוטב כי גרובצ'וב ייזהר ממנו. [קריוצ'קוב אכן עתיד היה למלא תפקיד מפתח בניסיון להדיח את גורבצ'וב באוגוסט 1991.]
פגישת הפסגה האמריקאית-סובייטית בוושינגטון מ-30 במאי עד 2 ביוני  1990 היוותה נקודת מפנה חשובה בנושא איחודה של גרמניה. בתגובה לתמיכתו של בוש בזכותה של גרמניה  להחליט בעצמה לאיזו ברית להשתייך – קרי בזכותה של גרמניה המאוחדת להשתייך לנאט"ו – גורבצ'וב התנה למעשה את המהלך הזה בשינויים בברית, אשר ישקפו את המצב החדש באירופה. על רקע תביעתו זו של גורבצ'וב הוקמה קבוצה בממשל בראשות גייטס שנועדה לנסח הצהרה חדשה של נאט"ו. זו התקבלה בפסגת נאט"ו בתחילת יולי והייתה לשביעות רצונו של המנהיג הסובייטי. בעקבותיה, באמצע יולי הסכים גורבצ'וב לחברותה של גרמניה המאוחדת בנאט"ו, אם היא תבחר בכך.
באמצע קיץ 1990 העריץ בוש את גורבצ'וב, במיוחד לאור הסכמתו לגרמניה מאוחדת במסגרת נאט"ו, וסבר כי הוא המנהיג הסובייטי המועדף. בייקר וסקוקרופט היו שותפים להערכה זו. ואולם המחבר באמצע יולי שלח תזכיר לבוש בו הפנה את תשומת לבו לתדמיתו השלילית הגוברת של גורבצ'וב בתוך ארצו, ולכך כי האיש נשאר בעומק לבו קומוניסט. על כן, טען גייטס, גורבצ'וב הוא האיש אשר אכן שחרר את ארצו מן העידן הסובייטי, אך כדי לבנות עידן חדש יהיה צורך במנהיג אחר. תשובת הנשיא לתזכיר הייתה דו ערכית. אבל אישים בממשל, בהם צ'ייני וקונדוליזה רייס, היו שותפים להערכת המחבר.
פלישת עיראק לכוויית ומלחמת המפרץ, אוגוסט 1990-פברואר 1991
התמזל מזלו של בייקר בכך שביום בו סדאם חוסיין פלש לכוויית ב-2 באוגוסט 1990, שר החוץ האמריקאי היה במוסקבה בשיחות עם שברדנדזה. ביוזמתו של בייקר, התקבלה הודעה בה שתי המעצמות קראו להטלת אמברגו על משלוחי נשק לעיראק. לבקשתו של בוש, ב-8 בספטמבר הוא נפגש עם גורבצ'וב בהלסינקי. בוש הציע לגורבצ'וב מתן חסות משותפת עם ארה"ב לוועידה בינלאומית על המזרח התיכון [שנועדה ליישב את הסכסוך הישראלי-ערבי], לאחר סיום העימות נגד עיראק. בתמורה ביקש שיתוף פעולה מצד בריה"מ בנושא העיראקי. הפגישה הזו, בצירוף ביקורו של בייקר במוסקבה בנובמבר, סללו את הדרך לתמיכתה של בריה"מ בהחלטת מועצת הביטחון מ-29 בנובמבר  1990. החלטה זו אִפשרה לנקוט ב"כל האמצעים הדרושים" לגירושם של הכוחות העיראקיים מכוויית, אם עיראק לא תיסוג מכוויית עד ה-15 בינואר 1991.  אף על פי כן, ב-11 בינואר 1991, ארבעה ימים לפני שפג האולטימאטום של האו"ם לעיראק לסגת מכוויית, ביקש גורבצ'וב מבוש לדחות את מועד ביצוע המתקפה הצבאית נגד עיראק. כמו כן, לפני המלחמה נגד עיראק (שהחלה ב-17 בינואר 1991), ואף במהלכה בפברואר, נפגש  שליח מיוחד של גורבצ'וב, יבגני פרימקוב, עם סדאם חוסיין. חיזוריו של פרימקוב אחר הדיקטאטור העיראקי עוררו שנאה כלפיו בממשל האמריקאי.  ב-21 בפברואר גורבצ'וב שוב התקשר לבוש במטרה לעצור את שלב הפלישה הקרקעית  במלחמה לשחרור כוויית. לבוש נדרשה שיחה סבלנית במשך כשעה וחצי, כדי שגורבצ'וב יסכים, באי רצון, לא להפריע לו בדרכו.
גורבצ'וב וילצין בעיני הממשל האמריקאי, 1991-1990
במשך השנתיים האחרונות לשלטונו, מדיניותו של גורבצ'וב התנדנדה בין צעדי רפורמה דרמאטיים לבין חזרה לדיכוי, וחוזר חלילה. כתוצאה מכך,  בסביבות אביב 1991 נפגעה אמינותו בקרב השמרנים והרפורמים כאחד. המחבר וקונדוליזה רייס העריכו כי זמנו של גורבצ'וב הולך ואוזל. לעומתם, הנשיא עדיין קיווה כי המנהיג הסובייטי ישרוד. צ'ייני והמחבר היו מעוניינים להביא להתפרקותה של בריה"מ, כדי שלא יהיה לה סיכוי בעתיד לאיים על ביטחונה של ארה"ב. סקוקרופט נקט בעמדה זהירה יותר, ויחד עם הנשיא ובייקר סברו כי אפשר להשלים עם המנהיג הסובייטי הסכמים חשובים בתחום הכוחות הקונבנציונאליים באירופה וצמצום הנשק הגרעיני.
במאי 1990 ילצין נבחר ליושב ראש הפרלמנט של הרפובליקה הרוסית. בעקבות זאת ביוני, המחבר כתב תזכיר לבוש בו הזהיר כי ייתכן שהממשל לא העריך כראוי את האיש לאחר הופעתו הכושלת בבית הלבן בספטמבר 1989. גייטס אף צפה כי ילצין עתיד למלא תפקיד חשוב בפוליטיקה בבריה"מ. אף על פי כן, בוש, בייקר וסקוקרופט נותרו סקפטיים ביחס לילצין והביעו דאגה כי פתיחות משמעותית כלפיו תכעיס את גורבצ'וב ותחליש אותו. לעומתם, צ'ייני והמחבר תמכו ביצירת קשר איתו. הסי-איי-אי גילתה תמיכה נלהבת בילצין והמחבר הושפע מעמדתה.  ב-12 ביוני 1991 נבחר  ילצין למשרה חדשה בעלת סמכויות ביצוע – נשיא הרפובליקה הרוסית.
ההשפעה המצטברת של אותה אסכולה בממשל שדגלה בפיתוח קשרים עם ילצין, הערכתו החיובית של הנשיא לשעבר ריצ'רד ניקסון ביחס לילצין, אתו נפגש במוסקבה במארס 1991 – כל זה השפיע על בוש לגלות פתיחות כלפי נשיאה של הרפובליקה הרוסית. ב-20 ביוני  1991 נפגש ילצין עם בוש בבית הלבן. בוש התרשם כי אכן חל שינוי חיובי בילצין ההולם את מעמדו החדש. באותו היום, ראש העיר של מוסקבה, גבריל פופוב (Gavril Popov), שנודע כתומך ברפורמות,  הזהיר את שגריר ארה"ב כי למחרת צפוי קשר להדיח את גורבצ'וב וגם ביקש להזהיר את ילצין. הממשל האמריקאי התייחס לאזהרה הזו ברצינות רבה, כיוון שתאמה את הערכות של הסי-איי-אי מזה חודשים. בוש העביר את האזהרה הזו לילצין. ילצין נראה מודאג אך לא נתפס לבהלה, והציע כי בוש יעדכן את גורבצ'וב – ואולם גורבצ'וב לא התייחס לאזהרה הזו ברצינות.
ב-29 ביולי 1991 התקיימה במוסקבה פגישת פסגה אחרונה בין בוש לגורבצ'וב. במהלכה נחתם הסכם לצמצום הנשק הגרעיני (START), והסכם למתן חסות משותפת של שתי המעצמות לוועידה בינלאומית על המזרח התיכון שנקבעה לאוקטובר, היא ועידת מדריד.  בוש המשיך לאוקראינה וב-1 באוגוסט  נשא נאום בפני הפרלמנט שלה. נאומו כלל ביטויים אותם ניתן היה לפרש כתמיכה בניסיונו של גורבצ'וב לשמֵּר את אוקראינה במסגרת בריה"מ. הניסוח הזה שיקף את עמדתם של בוש וסקוקרופט, וגם חששות הממשל האמריקאי בכלל מחוסר יציבות. אבל נאומו של בוש אכזב את האוקראינים, אשר לשאיפתם לעצמאות לא היה הממשל מודע דיו. [לפי ערך קונדוליזה רייס בוויקיפדיה באנגלית, רייס היא שניסחה את הנאום הזה.]
תהליך מינויו של גייטס לראשות הסי-איי-אי , מאי-נובמבר 1991
ב-9 במאי 1991 בוש הציע לגייטס למנותו לראש הסי-איי-אי במקומו של ובסטר. הנשיא בחר בו לתפקיד, כיוון שהעריך אנשי מקצוע בתחום המודיעין, והמחבר אכן החל את דרכו בסי-איי-אי בתחתית הארגון והתקדם כמעט לפסגה. גייטס קיבל את ההצעה, אבל היה ער לחסרונות שבמעבר לתפקיד החדש. בתור סגן היועץ לביטחון לאומי היה לו מגע קבוע עם הנשיא והשפעה על החלטותיו, וכעת היה עליו לוותר על זאת. הוא גם צפה כי הליך האישור יהיה קשה ומתיש. הליך אישורו החל בספטמבר, והעדויות שכבר נגבו בעבר בפרשת איראן-קונטרס אישרו את חפותו בה.
המכשול הבעייתי והבלתי צפוי למינויו היה הערכותיו בעבר ביחס לבריה"מ. כבר בסוף מאי גורבצ'וב ניסה לברר אצל שגריר ארה"ב במוסקבה מה משמעות מינויו של מי שמחזיק בקו "קשוח" לראש סוכנות הביון. ואולם מה שהדאיג את המחבר היו עדויות בדלתיים סגורות מצד אנליסטים אחדים – אחד מהם ידיד ותיק – לפיהן גייטס פגע באתיקה של עבודת המודיעין בכך שהגזים באיום הסובייטי מחד גיסא, ומאידך גיסא התעלם מסימנים לירידה ולהתמוטטותה של בריה"מ. מנגד, הופיעו אנליסטים שדחו את ההאשמות האלה. המחבר, בעזרת חומר ארכיוני מסי-איי-אי הפריך את האשמות הספציפיות אחת לאחת. מינויו אושר בסנאט באוקטובר ברוב של 64 מול 33, ובתמיכה משתי המפלגות. ב-12 בנובמבר גייטס נכנס לתפקידו, כחודש לפני פירוקה של בריה"מ.
התפרקותה של בריה"מ, 1991-1989
"האימפריה הרוסית  התקיימה באמצעות כפייה, פחד ומיתוסים" (עמ' 508). מתוך עיוורון לעובדה הזו, גורבצ'וב סבר כי הוא יכול להסיר את שלושת עמודי התווך האלה ולהפוך משטר קומוניסטי רפורמי למקובל ברוסיה, ברפובליקות הלא רוסיות ובמזרח  אירופה. כפי שהנחה מוטעית זו הביאה לקריסתה של האימפריה  הסובייטית במזרח אירופה, כך היא עתידה הייתה להביא להתפרקותה של בריה"מ עצמה. גורבצ'וב לא היה מודע למלוא עוינותם של הלאומים ברפובליקות הסובייטיות למרכז. באביב 1989 הסי-איי-אי הזהירה כי מדיניותו של גורבצ'וב יכולה להביא לפירוקה של בריה"מ, וכי אם גורבצ'וב לא ישנה את מדיניותו הוא לא ישרוד.
כבר ב-1988 איבדה מוסקבה את השליטה בסכסוך המזוין שפרץ בין ארמניה לאזרבייג'ן על השליטה באזור נגורנו קרבאך. בנובמבר 1988 הסובייט העליון של אסטוניה הכריז על ריבונות – הרפובליקה הסובייטית הראשונה שעשתה זאת. פירוש הדבר היה דחיית עליונות החוקים הפדראליים וכי ארץ זו תשלוט על אוצרותיה הטבעיים ותקבע את מדיניותה הכלכלית. בעקבותיה במהלך 1989 הלכו שתי הרפובליקות הבלטיות – ליטא ולטוויה – וכמו כן רפובליקות נוספות, ארמניה, אזרבייג'ן וגיאורגיה.
באביב 1990 ליטא ולטוויה הכריזו על עצמאות. במאי נבחר ילצין ליושב ראש הפרלמנט של הרפובליקה הרוסית, ובעקבות זאת, ביוני הכריז הפרלמנט של רוסיה על ריבונותה של הרפובליקה הגדולה ביותר של בריה"מ – רוסיה.  במהלך הקיץ 1990 הכרזות על ריבונות פורסמו על ידי הפרלמנטים  של אוזבקיסטן, מולדביה, אוקראינה וביילורוסיה. לנוכח התפרקותה של בריה"מ לנגד עיניו, החל מסוף 1990 התקרב  גורבצ'וב למחנה השמרני, ובמהלך ינואר 1991 כוחות מיוחדים של משרד הפנים, וכמו כן כוחות צבא נשלחו למדינות הבלטיות ורפובליקות נוספות. ואולם  בסופו של דבר לגורבצ'וב לא היה האומץ להפעיל כוח ברוטאלי. כבר באותו החודש כוחות הצבא שנשלחו הוסגו, ובינואר-פברואר 1991 תושבי שלוש המדינות הבלטיות הצביעו בעד עצמאות.
לנוכח מצב ההתפרקות, ב-7 במארס 1991 ביוזמתו של גורבצ'וב, פורסמה טיוטה לחוקה חדשה של בריה"מ. בחוקה  החדשה נכללו ויתורים ממשיים לרפובליקות כולל מתן סמכויות להן בתחומים כמו ההגנה, יחסי חוץ ותקציב. ביוני-יולי החוקה החדשה אושרה על ידי 9 רפובליקות סובייטיות מתוך 15, בהן הרפובליקה הרוסית (אוקראינה קבעה את מועד ההצבעה לדצמבר, ושלוש המדינות הבלטיות כבר ראו עצמן כעצמאיות). טקס החתימה על החוקה החדשה עמד להתקיים ב-20 באוגוסט 1991. הסי-איי-אי מזה חודשים הזהירה מפני ניסיון אפשרי של החוגים השמרניים להדיח את גורבצ'וב באמצעות קשר, במטרה להחזיר את שליטת המרכז על הרפובליקות. ב-17 באוגוסט מסר גייטס לנשיא בוש דוח של הסי-איי-אי ובו אזהרה מפני ניסיון השמרנים לתפוס את השלטון לפני טקס החתימה ב-20 בחודש, ולשאלת הנשיא השיב גייטס כי יש לקחת אזהרה זו ברצינות.
למחרת, ב-18 באוגוסט 1991 בשעה 23:30 [זמן וושינגטון]  סקוקרופט התקשר לגייטס והודיע לו כי שמע ב-CNN אודות הפיכה אפשרית במוסקבה, וביקש ממנו לברר את הנושא בסי-איי-אי. [הקשר נגד גורבצ'וב החל להתבצע משעות הצהריים של ה-18 באוגוסט זמן מוסקבה, וההודעה הרשמית על הדחתו למעשה של גורבצ'וב פורסמה בשעה 6:00 בבוקר ב-19 בחודש, זמן מוסקבה – שעה 23:00, 18 בחודש זמן וושינגטון.] במהלך הלילה בין 18 ל-19 בחודש כבר היה בידי הסי-איי-אי מידע על מאסר הבית של גורבצ'וב וזהות הקושרים. נשיא צרפת, פרנסואה מיטראן, בבוקר ה-19 באוגוסט קיבל את ההפיכה כעובדה קיימת. הנשיא בוש היה באותו הזמן בחופשה מחוץ לוושינגטון, והודעתו הראשונה מוקדם בבוקר הכילה מימד של דו משמעות, אך גם חוסר הסכמה. לא הייתה בכוונתו להרגיז משטר בעל עוצמה גרעינית רבתי. כמו כן הודעתו התבססה על ההנחה כי הקשר כנראה הצליח, בדומה לקשר אחר בהיסטוריה הסובייטית  [נגד שליט בריה"מ ניקיטה חרושצ'וב ב-1964].
ואולם עמדת הממשל עתידה הייתה להשתנות, ככל שהלכה והתבררה השלומיאלית שבה בוצעה ההפיכה, וככל שהלכו וגברו הסיכויים כי המשטר החדש לא יחזיק מעמד. כבר בהמשך הבוקר ה-19 באוגוסט נודע כי קשרי הטלפון במוסקבה בתוכה והחוצה לא נותקו, ומנהיגי האופוזיציה במוסקבה לא נאסרו כי אם התבצרו בפרלמנט הרוסי, אליו נותרה גישה חופשית של תושבים. עדיין במהלך הבוקר הגיע לבית הלבן מכתב מנשיא רוסיה ילצין לבוש. ילצין ציין כי הוא נמצא בבניין הפרלמנט הרוסי, הכריז על נחישותו להתנגד לקושרים והפציר בנשיא לתמוך במתנגדים להפיכה. גייטס הקריא את המכתב הזה לסקוקרופט, שהיה  בטיסה יחד עם בוש במטוס הנשיאותי בדרך חזרה מהחופשה לוושינגטון. סקוקרופט, לאחר התייעצות עם בוש, מסר מתוך המטוס הודעה לעיתונות שהייתה ביקורתית יותר כלפי מנהיגי ההפיכה מהודעתו הראשונה של בוש.
בטרם שובם של סקוקרופט והנשיא לבית הלבן, שגריר בריה"מ בוושינגטון (Viktor Komplektov)  החליט לא להמתין להם והקריא לגייטס איגרת ממנהיגי ההפיכה שנועדה לנשיא. האיגרת כללה הבטחות בדבר המשך הקשרים עם ארה"ב וכוונותיהם שוחרות השלום של הקושרים, ובקשה להתייחס בהבנה למצב. גייטס דאג לשמור על אווירה קרה, ומלבד הבטחה להעביר את האיגרת לנשיא לא אמר דבר. בערב ה-19 באוגוסט, לאחר שורה של התייעצויות בבית הלבן והערכת הסי-איי-אי בדבר אפשרות ממשית כי ההפיכה תיכשל,  פורסמה הודעה שגינתה את ההפיכה, קראה להחזרתו של גורבצ'וב לשלטון, והזהירה מפני שימוש בכוח נגד רפובליקות סובייטיות ומדינות מזרח אירופה. ב-20 באוגוסט, בוש ניסה להתקשר לגורבצ'וב, אך נכשל – אבל, לתדהמתו, הצליח ליצור קשר עם ילצין, ששהה בבניין הפרלמנט הרוסי (הקושרים לא ניתקו את קווי הטלפון לפרלמנט). השיחה עם הנשיא הרימה את המורל של ילצין ושל המתנגדים להפיכה.
בעקבות כישלון קשר ה-21-19 באוגוסט 1991, ילצין הצטייר כגיבור וכמנהיג התנועה הדמוקרטית. גורבצ'וב, בשובו למוסקבה ב-22 באוגוסט, חתם את גורלו בהצהירו כי הוא נותר קומוניסט, על אף התפטרותו ממשרת המזכיר הכללי. ילצין ניצל את חיזוק מעמדו ואת המגמות הבדלניות ברפובליקות הסובייטיות, כדי לבצע הפיכה נגד גורבצ'וב. בסוף אוקטובר הרפובליקה הרוסית השתלטה על המוסדות המרכזיים של בריה"מ, וב-7 בדצמבר נשיאי רוסיה, אוקראינה וביילורוסיה הכריזו על הקמת "חבר המדינות העצמאיות", אליו הצטרפו חמש רפובליקות ממרכז אסיה. ב-17 בדצמבר 1991 הכריז גורבצ'וב כי בריה"מ תחדל להתקיים בסוף השנה.
התפרקותה של בריה"מ הייתה תולדה של שאיפות התנועות הלאומיות ברפובליקות לעצמאות. ככלל, לא בוש ואף לא רייגן, לא קיבלו את הצעת הסי-איי-אי לעורר בעיות עבור השלטון המרכזי. ממשלו של בוש נמנע מללחוץ על גורבצ'וב בנושא הלאומי – כמו ביחס למדינות הבלטיות – ממספר סיבות. בתחילת שנות ה-90 על סדר יומו של הממשל האמריקאי עמדו נושאים בעלי חשיבות רבה יותר בהם נזקק לתמיכתו של גורבצ'וב, כמו איחוד גרמניה במסגרת נאט"ו, צמצום הנשק האסטרטגי  ומלחמה נגד עיראק. נוסף לכך,  וושינגטון חששה כי הפעלת לחץ חזק מדי על גורבצ'וב יסית את בעלי הקו הנוקשה להפילו, או יגרום לו להצטרף אליהם. כמו כן, היה חשש מתמיד כי התפרקות אלימה,  תוך מלחמת אזרחים, של בריה"מ יוצרת סכנה לשלום העולמי, לנוכח הימצאותן של עשרות אלפי ראשי נפץ גרעיניים ברשותה.  עם זאת, בוש פעל בנושא הלאומי בערוץ הדיפלומטיה החשאית. בינואר 1991, בעקבות שימוש בכוח מצד הסובייטים בווילנה, בוש במכתב פרטי לגורבצ'וב איים להפסיק את "כל הסיוע האמריקאי", אם מוסקבה לא תחדל (עמ' 528) [ניסוח לא ברור במקור.] למכתב הזה הייתה השפעה: שגריר בריה"מ הופיע בחדר הסגלגל וביקש לא לממש את האיום.
באוקטובר 1991 הקו של הבית הלבן היה עדיין לא לתמוך בפירוקה של בריה"מ ל-12 הרפובליקות שנותרו בה  (המדינות הבלטיות כבר פרשו ממנה). צ'ייני היה בודד בתמיכתו בפירוק. ואולם האירועים התפתחו במהירות. בסמוך לפני משאל העם באוקראינה על עצמאותה שנקבע ל-1 בדצמבר, בוש הכריז שארצו תכיר בעצמאותה של מדינה זו  לאחר המשאל. כצפוי, אוקראינה הצביעה בעד עצמאות. בוש, בהתנהלותו הזהירה, תרם לכך שהתפרקותה של בריה"מ הייתה בלתי אלימה בעיקרה.
המשבר הכלכלי תרם רבות להתמוטטותה של בריה"מ. ואולם הגורם שהביא להתפרקותה היה נחישות החלטתן של העמים המרכיבים את האימפריה הסובייטית – במיוחד של האוקראינים, ולבסוף של הרוסים עצמם – לנטוש את שיטת הממשל הסובייטית שהביאה עליהם אסון כלכלי ולא יכלה יותר לשלוט עליהם באמצעות פחד וכוח. המבנה הרב לאומי של בריה"מ קרס לפני קריסתה הכלכלית. לבסוף, מי שהמית במכת חסד את בריה"מ היה ילצין שעשה זאת, במידה רבה,  משיקול אישי: עוינותו לגורבצ'וב ורצונו לסלקו מהשלטון. פעולותיו של ילצין לאחר כישלון הפיכת ה-19 באוגוסט – אותן מתאר המחבר כ"הפיכת נגד" – הן ששמו קץ לקיומה של בריה"מ (עמ' 535).
"התמוטטותה של ברית המועצות ב-1991 לא הייתה בלתי נמנעת, כי אם הואצה על ידי גורבצ'וב" (עמ' 554). בפרספקטיבה ניתן לומר כי לוּ גורבצ'וב ידע היכן יובילו אותו הרפורמות אותן חולל, אזי היה מוותר עליהן. המחבר מעריך – ומעריך בלבד – כי לוּ אנדרופוב היה צעיר ובריא יותר, ישנה סבירות גבוהה שבריה"מ עדיין הייתה ממשיכה להתקיים כמעצמה חזקה כעת [באמצע שנות ה-90], ואולם בסופו של דבר גורלה היה נגזר. אם גורבצ'וב היה בוחר בדרכה של סין הקומוניסטית, אשר שמה דגש על מודרניזציה בכלכלה לפני הרפורמות הפוליטיות, הוא בוודאי היה נתקל בהתנגדות מצד המפלגה – ובכל מקרה הסוף היה בלתי נמנע. כלכלת שוק נמצאת בסתירה בסיסית למשטר קומוניסטי, מסקנה שנכונה גם לגבי המשטר בסין.
הואיל ובדצמבר 1991 לא הייתה הסכמה בוושינגטון כי ארה"ב היא שתרמה להתמוטטותה של בריה"מ, על כן לא הייתה בוושינגטון תחושה של ניצחון.  היה זה ניצחון ללא שמחה וללא מצעד. בריה"מ אכן הייתה אימפריית הרשע. שני דורות אמריקאיים הסכימו לתזה של ג'ורג' קנאן  (Kennan) שפורסמה בשנת 1947 לפיה, אם ההתפשטות הסובייטית תיבלם, הסתירות הבסיסיות בשיטה הסובייטית תבאנה לנפילתה. ואולם,  מיטב המדינאים והמומחים סברו כי המאבק הזה יימשך זמן רב ולא יסתיים בימיהם בשלהי המאה ה-20.  [משתמע  כי] לאחר התמוטטותה של בריה"מ סבר גייטס כי תקופת המלחמה הקרה הגיעה לסיומה, כיוון שאותה מעצמה, אשר מאז בגרותו וגיוסו לסי-איי-אי האמין כי היא מייצגת את הרשע, אינה קיימת יותר.
הערות שלי
בסיכומי דילגתי על רוב הפרשיות מתחום הריגול ההדדי, כיוון שבפרטים שמוסר המחבר אודותן אין חידוש, והאירועים האלה לא השפיעו מהותית על הקשרים בין שתי המעצמות. אציין אירוע אחד מתוך מלחמת הריגול.  באוגוסט 1985 ויטלי יוּרצ'נקו (Vitaly Yurchenko), גנרל ב-ק.ג.ב שהיה אחראי על ריגול סובייטי בארה"ב, ערק לארה"ב. ראש הסי-איי-אי  ויליאם קייסי התלהב מן ההישג ונפגש איתו אישית. מבוכה רבה לסי-איי-אי נגרמה מהימלטותו של יורצ'נקו בחזרה לבריה"מ ב-2 בנובמבר. שובו לבריה"מ עוררה שאלות האם עריקתו הייתה אמיתית או היה זה תרגיל הונאה סובייטי – שאלות, אשר לדברי גייטס, אין עליהן תשובה עד היום.
גייטס טוען כי יועצו של גורבצ'וב, אלכסנדר יעקובלב, לא היה סוכן של הסי-איי-אי – בניגוד   לטענת ראש ה-ק.ג.ב ולדימיר קריוּצ'קוֹב. בדיקות שערכו שירותי המודיעין של רוסיה לאחר התמוטטותה של בריה"מ לא מצאו סימוכין לטענתו של קריוצ'קוב.   
לזכותו של גייטס ייאמר שהוא מודה בספרו כי הערכות אחדות שלו היו שגויות. לדוגמה, כאשר גורבצ'וב ב-1988, בלי שהתכוון לכך, החל לפרק את השיטה הסובייטית, המחבר מודה כי  הוא המעיט בציפייתו  עד היכן המנהיג הסובייטי  ירחיק לכת. גייטס גם מוכן להחמיא לאישים שחלקו על דעותיו ואף למי שתבע את פיטוריו – שר החוץ ג'ורג' שולץ.
ראוי להערכה ניתוחו של המחבר בדבר הסיבות שהביאו להתמוטטותה של בריה"מ. אין ספק כי שאיפותיהם של העמים המרכיבים את בריה"מ לעצמאות, הביאו להתפרקותה של האימפריה הסובייטית. אפשר להוסיף ולומר כי בריה"מ – בתור פדרציה רב לאומית בעלת שלטון מרכזי חזק – הייתה מִבנה פוליטי אנכרוניסטי בשלהי המאה ה-20, אשר במוקדם או במאוחר התפרקותו הייתה בלתי נמנעת.
מקביעת המחבר בדבר קיומה של סתירה בין כלכלת שוק לבין משטר קומוניסטי, אותה ציין באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, השתמע כי המשטר הקומוניסטי בסין עשוי להתמוטט בתוך פרק זמן סביר. העובדה שהמשטר הקומוניסטי בסין ממשיך להתקיים גם בשלהי העשור השני של המאה ה-21, וברוב הרפובליקות המוסלמיות לשעבר של בריה"מ ממשיכים להתקיים משטרים דיקטטוריים של שליטים קומוניסטיים לשעבר ויורשיהם – כל זה מוכיח כי משטרים דיקטטוריים המצליחים להבטיח רווחה כלכלית, או לפחות רמת חיים סבירה לתושביהם, עשויים לשרוד תקופה ארוכה למדי. המשטרים שנזכרו לעיל הצליחו להבריא את הכלכלה באמצעות שילוב בין השיטה הריכוזית הישנה בה דומיננטי הסקטור הממשלתי לבין מתן חופש מסוים לסקטור הפרטי. המסקנה המשתמעת היא כי אזרחים – במדינות חסרות מסורת דמוקרטית –  מוכנים לוותר על זכויות פוליטיות, כל עוד הם נהנים לכל הפחות מרמת חיים סבירה. (עוד ראוי לציין כי בניגוד להערכות שנפוצו בעקבות התמוטטות משטרו של השאה באיראן ב-1979 – התושבים במשטרים הערביים השמרניים במפרץ הפרסי, כמו ערב הסעודית, כללית, לא מרדו נגד משטרים דיקטטוריים אנכרוניסטיים, הודות לרמת החיים הגבוהה שהבטיחו להם המשטרים האלה, שנותרו על כנם עד עצם היום הזה.) לאור הדברים האלה ומתוך פרספקטיבה היסטורית, אפשר לומר כי הגורם הדומיננטי להתמוטטותו של המשטר הקומוניסטי ברפובליקה הרוסית ב-1991 היה לא השאיפה לחופש ודמוקרטיה, אלא קריסת הכלכלה.
בספרו של גייטס חסר ניסיון להביט  בצורה מפוקחת לתקופה הפוסט סובייטית ולהתוות עקרונות למדיניות לגביה. לזכותו של ממשל בוש ייאמר כי הוא הקפיד לא להשפיל את בריה"מ בתקופת התמוטטותה. יש לזכור כי גם לאחר נפילתה של האימפריה הסובייטית, נותרה רוסיה המדינה הגדולה ביותר בעולם מבחינת שטחה, עשירה באוצרות טבע ובעלת מסורת אימפריאלית. כפיית הֶסְדֵר משפיל על מעצמה מובסת, אך בעלת נתונים גיאופוליטיים להתאושש, עלולה לחזק את נחישותה לחזור בכוח אל מעמדה ואף מעבר לכך –  בדומה לגרמניה בעקבות חוזה ורסאי 1919. מתוך פרספקטיבה היסטורית ניתן לומר כי אי הסתפקות המערב באובדן שליטתה של בריה"מ במזרח אירופה (בדמות פירוקה של ברית ורשה) ובהתפרקותה של בריה"מ עצמה – כי אם התפשטותו של נאט"ו מזרחה החל מסוף שנות ה-90 של המאה ה-20, תרמה להתגברות הדרגתית במתיחות בין רוסיה למערב.
המחבר מתעלם מכך כי ב-9 בפברואר 1990 בקרמלין, עדיין הבטיח שר החוץ האמריקאי בייקר לגורבצ'וב כי  לאחר איחוד גרמניה נאט"ו לא תתפשט "אף לא אינטש אחד מזרחה", כשכוונתו הייתה כנראה למזרח גרמניה. (סביר להניח כי נושא התרחבותו של נאט"ו למרכז ומזרח אירופה טרם עלה לדיון, כיוון שנראה בלתי ריאלי באותו הזמן מצד בריה"מ והמערב כאחד).  במקום להרחיב את בריתו מזרחה, על המערב – דווקא בתקופת חולשתה של רוסיה בשנות ה-90 – היה לנסות לשלב את רוסיה באירופה, כמו בתחום הכלכלי והתרבותי, וזאת בדמיון מסוים לשילובה של גרמניה המערבית  במערכת האירופאית בתום מלחמת העולם השנייה.   
מתוך פרספקטיבה היסטורית עולה המסקנה כי ראיית הסכסוכים המקומיים בעולם השלישי מצד ארה"ב בתקופת המלחמה הקרה – כמו באנגולה, ובמיוחד בניקרגואה – כזירת התמודדות בין המערב למזרח, ולפעמים אף בצורה מעוותת כמאבק בין הדמוקרטיה לקומוניזם (כאשר למעשה שני הכוחות הלוחמים לא דגלו בדמוקרטיה) הייתה מוגזמת. ראייה כזו גם הביאה להקצאה בלתי מוצדקת של משאבים לטובת הצד שזוהה כפרו מערבי. יש להדגיש כי מקורם של הסכסוכים והמלחמות בעולם השלישי הוא לא במעצמות הגדולות, אלא בגורמים מקומיים ואזוריים, בעוד השפעתן של המעצמות הגדולות על הסכסוכים האלה – כפי שמתברר בדיעבד – הייתה מוגבלת. גם אחרי ירידה בתמיכתה של בריה"מ במשטר המרקסיסטי באנגולה בסוף שנות ה-80, המשטר הזה נותר על כנו, וכשתמיכה זו הופסקה ובריה"מ עצמה כבר התמוטטה – ב-2002 הביס המשטר באנגולה (MPLA) את המורדים (UNITA)   ומלחמת האזרחים הגיעה לסיומה. בניקרגואה, הנשיא המרקסיסטי דניאל אורטגה, שהובס בבחירות ב-1990, חזר לשלוט ב-2007 והוא עדיין שולט בה ב-2018. ואולם בעשור הראשון של המאה ה-21, בשלב בו העימות בין רוסיה לארה"ב לא התחדש, או לפחות לא החריף, ההתפתחויות האלה לא עוררו עניין רציני בארה"ב.
 עוד ראוי להדגיש כי אף המשטרים המרקסיסטיים בעולם השלישי פעלו בראש וראשונה מתוך האינטרסים הלאומיים שלהם, ולא – כפי שסברה וושינגטון –  כגרורות של בריה"מ. דוגמה טובה לכך היא צפון וייטנאם, אשר ההנחה הבסיסית מאחורי מלחמתה הארוכה והמתישה של ארה"ב נגדה – מלחמה אשר שִסעה את החברה האמריקאית – הייתה ההנחה כי מדובר בגרורה סובייטית-סינית. כבר בסוף שנות ה-70 פלשה סין לווייטנאם, כאשר סין עצמה בתקופה הזו הפכה לבעלת בריתה החשאית של ארה"ב נגד בריה"מ. בהמשך, מתחילת המאה ה-21 חלה התקרבות בין וייטנאם לארה"ב על רקע התנגדותן המשותפת לניסיונות ההתפשטות של סין בים סין הדרומי. 

אשר לאפגניסטן ועל  הקושי לחזות את העתיד, ראוי לתשומת לב האירוע הבא. גייטס, בתור שר ההגנה בממשלו של ג'ורג' בוש הבן, ערך את ביקורו הראשון באפגניסטן  בינואר 2007. הוא נחת בהליקופטר בבסיס אמריקאי (Tillman) הסמוך לגבול הפקיסטני, על יד נתיב חדירה של טליבן מפקיסטן לאפגניסטן. בעומדו שם הוא נזכר כיצד לפני קצת למעלה  מעשרים שנה,  בהיותו סגן ראש הסי-איי-אי, הוא עמד בצד הפקיסטני של הגבול וצפה לעבר אפגניסטן – כשאז  הייתה זו ארה"ב שעזרה למורדים, נגדם היא נלחמת כיום, לחדור מפקיסטן לאפגניסטן הנתונה בכיבוש סובייטי. השר ראה בכך תזכורת למגבלותיה של וושינגטון לחזות את תוצאות מעשיה[1].




[1] Gates, Robert. Duty: Memoirs of a Secretary at War (New York: Alfred A. Knopf, 2014).p 200.