יום שבת, 20 בפברואר 2016

אורן, רם. נפש הומיה: סיפור אהבתו הטראגית של מחבר "התקווה", נפתלי הרץ אימבר [סיכום וביקורת]

אורן, רם. נפש הומיה: סיפור אהבתו הטראגית של מחבר "התקווה", נפתלי הרץ אימבר (תל אביב: קשת הוצאה לאור, 2012).  303 עמ'. 

רם אורן, יליד תל אביב 1936, החל את דרכו כעיתונאי ועורך דין. הוא הגיע לכתיבה ספרותית רק ב-1994 ומאז הפך לסופר ישראלי מצליח ביותר. ספרו "נפש הומיה" הוא רומן היסטורי, אשר במרכזו פרשת אהבתו של מחבר "התקווה", נפתלי הרץ אימבר (1909-1856),   לבת אצילים נשואה,     אליס אוליפנט (Oliphant) (1886-1845). מקום חשוב בספר מוקדש לביוגרפיות של שתי הדמויות האלה ולבעלה של אליס, לורנס אוליפנט (1888-1829), שהיה דיפלומט, סופר ועיתונאי, מיסטיקן וחובב ציון. כמו כן עוסק הספר בהתיישבות היהודית החקלאית בארץ ישראל בשנות ה-80 של המאה ה-19, תקופה בה גרו שלושת גיבורי הספר בארץ. הסיכום משקף את גרסת המחבר – מלבד תוספות קצרות בסוגריים מרובעים.  כמו כן הוספתי הערות ביקורתיות אחדות בפרק נפרד לאחר הסיכום.
סיכום
לורנס אוליפנט נולד בקיפטאון שבדרום אפריקה, שהייתה נתונה אז בשלטון בריטי. מוצאו היה ממשפחה מיוחסת סקוטית. אביו היה עורך דין ומילא תפקידים בכירים בתחום המשפטי בשלטון הקולוניאלי הבריטי. לורנס למד משפטים באנגליה, אך לא סיים את לימודיו. ב-1851 הוא שהה בנפאל כבן חסותו של המלך המקומי,  ובהמשך פעל בשירות הדיפלומטי הבריטי בארצות שונות, מתורכיה ועד יפן. אוליפנט פרסם ספר על נפאל, שזכה להצלחה ועורר אותו לפתח קריירה ספרותית. הוא חי באורח חיים הדוניסטי (נהנתני), היטיב באכילה ובשתייה וביקר בבתי בושת.  ב-1865 נבחר לפרלמנט הבריטי, אך לא מצא סיפוק לא בחיים הפרלמנטאריים ולא בקריירה ספרותית.

לאחר שנדבק במחלת העגבת ובריאותו נפגעה הפך למושא נוח למטיף כריזמטי בשם תומס לייק האריס (Thomas Lake Harris) (1906-1823). האיש עמד בראש כת מיסטית וראה את עצמו "משיח" שיגאל את האנושות. אוליפנט מצא בתורת המטיף הזה תוכן ומשמעות בחיים, ואולי גם האמין כי בזכות התחברות אליו תתרפא מחלתו. על כן, לבקשת האריס, העביר אוליפנט אליו את כל פיקדונותיו ואף את הכסף שקיבל ממכירת דירתו. האריס השתמש בכסף הזה לקניית חווה חקלאית  עבור מאמיניו  בברוקטון (Brocton)  שבמדינת ניו יורק, ארה"ב. לאחר שהצטרף לכת ב-1868, העתיק אוליפנט את מגוריו לחווה הזו. בתור חולה בעגבת, הועסק בעבודות קלות, אך סבל מתנאי מגורים ומחייה עלובים. בהמשך נשלח אוליפנט על ידי האריס למסע תרומות לאירופה. בצרפת פגש את אליס לה סטראנג' (le Strange), אישה ממשפחה אצילה בעלת יופי נדיר. הפגישה לא הניבה דבר, אך כאשר לורנס ואליס נפגשו שוב באנגליה, התאהבו ונישאו בלונדון ב-1872. אליס הסכימה להצטרף לכת של האריס, עזרה לבעלה במסע התרומות, והזוג הגיע לחוות ברוקטון ב-1873. האריס היה מנהיג שתלטן, סדיסט ונוכל. הוא חשק באליס ובעת שניסה לבצע בה את זממו היא נמלטה מן החווה. בריחתה של אליס – עוד בטרם ידע את הסיבה לכך – ערערה את אמונתו של לורנס ב"משיח". הוא אילץ  את האריס להחזיר לו את כספו ואת כספה של אליס ועזב את הכת. גם לאחר עזיבת הכת בסביבות 1877 המשיך הזוג אוליפנט להאמין בחלק מן העקרונות של ה"המשיח".  

בשובו ללונדון חיפש לורנס אוליפנט אמונה חדשה, אותה מצא בתורתו של מטיף פרוטסטנטי בשם ג'ון תומס (1871-1805). לפי תורתו, גאולת העולם תחל בארץ ישראל – אבל רק אם כל היהודים ישובו אליה מן הגולה. עד אז אוליפנט כמעט ולא התעניין ביהודים ולא הכירם. אך כעת הוא נסחף באמונה הזו והחליט ליטול על עצמו שליחות: הוא יהיה האיש שיביא את היהודים לארץ. אוליפנט יצא לביקור בארץ ישראל, אשר בעקבותיו פרסם ספר בשם "ארץ הגלעד". בסביבות 1880 הגיע לורנס יחד עם אשתו אליס לאיסטנבול, במטרה להיפגש עם הסולטאן התורכי, כדי לשכנעו להעמיד את אדמות ארץ ישראל להתיישבות יהודית. על מנת להגיע לסולטאן, התארח הזוג אוליפנט אצל יהודי תורכי אמיד, מאיר דה קסטרו, אשר אביו היה רופא בחצר הסולטאן.

בעת האירוח, פגש הזוג אוליפנט את נפתלי הרץ אימבר. אימבר נולד בעיר זלוֹצ'וֹב באימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום נמצאת העיר באוקראינה). אביו התפרנס בדוחק רב מניהול בית מרזח, שבבעלותו של הפריץ המקומי. כבר בתור ילד ניחן אימבר בכישרון רב בכתיבת שירים בעברית ובפולנית. ד"ר יששכר בר לווינשטיין מהעיר לבוֹב הפך לפטרונו של הנער המוכשר, וביוזמתו עבר אימבר לעיר לבוב, שם למד בתיכון ברוח ההשכלה.  הוא החל לשלוח שירים בגרמנית לארמון הקיסר פרנץ יוזף בווינה. בגיל 19, בשנת 1875 הוזמן אימבר לארמונו של הקיסר להשתתף בטקס הענקת תעודות הוקרה ופרסים כספיים לאמנים צעירים, שיצירותיהם עשו רושם מיוחד על פרנץ יוזף. בטקס הזה זכה אימבר בפרס על הפואמה "אוסטריה" אותה הקדיש לקיסר. על אף הצלחתו זו, לא עלה בידי אימבר להתפרנס מכתיבת שירים, הוא התמכר לטיפה המרה וחי בעוני בווינה.  בחיפושיו אחר עבודה הגיע אימבר לאיסטנבול, שם עבד תקופה קצרה בתור מורה לעברית. כמו כן כתב שירי אהבה לארץ ישראל, זכה לאהדה בקהילה היהודית ואף לפטרון עשיר בדמותו של מאיר דה קסטרו –  וכך נפגשו דרכיהם של הזוג האריסטוקראטי האנגלי  העשיר עם בן העיירה היהודי העני.

לורנס  הציע לאימבר להיות מורו לעברית וגם לשמש מזכירו שיתלווה אליו במסעותיו. אימבר נענה בשמחה להצעה, ולא רק כיוון שהיה זקוק לפרנסה. הוא הוקסם מיופייה של אליס, התאהב בה, ובמשרתו החדשה ראה הזדמנות, ולוּ  מעורפלת ועמומה, למצוא מסילות אל לִבה. בהמשך הצליח לורנס להיפגש עם הסולטאן עבד-אל-חמיד השני, אך נכשל בניסיונו לשכנעו להסכים ליישוב יהודים בארץ ישראל. לאחר מכן, על רקע הפרעות ביהודי רוסיה ב-1881 (שכונו "הסופות בנגב"), יצא הזוג אוליפנט בליווי המזכיר אימבר לרוסיה ולרומניה, לסייע כספית לנפגעים. לורנס ראה במידה של צדק בפליטי הפרעות עולים פוטנציאלים לארץ (כונו "העלייה הראשונה").   אוליפנט ואימבר השתתפו בקונגרס הראשון של תנועת "חובבי ציון" שנערך בעיר הרומנית פוֹקשָׁאן (Focsani) בינואר 1882. בתור מזכיר, רשם אימבר פרוטוקולים של שיחותיו של אוליפנט עם נכבדי הקהילות וחובבי ציון. אימבר הפיץ בין צירי הקונגרס את הטיוטה הראשונה של "התקווה" בהציעו כי הקונגרס יאמץ את השיר כהמנון – אך איש לא גילה עניין בכך (עמ' 171). 

בנובמבר 1882 הגיעו הזוג אוליפנט ואימבר באונייה לחיפה. הם השתכנו במושבת הטמפלרים שבעיר הזו בבית דו קומתי: הזוג גר בקומה השנייה,  ובקומה הראשונה – אימבר. אוליפנט ניסה לעזור למתיישבים היהודים בארץ. באמצעות שוחד למושל התורכי, עלה בידו להשיג אישור לבניית 15 בתים למקימי היישוב ראש פינה. כמו כן עזר לעולים מרומניה לרכוש את אדמות זמארין (דרומית לחיפה), כדי להקים יישוב חקלאי. בהמשך קנה אוליפנט את הבית שבו התגורר במושבת הטמפלרים, וב-1884 השלים את בנייתו של בית, שנועד למגורים לחודשי הקיץ החמים, בכפר הדרוזי דליית אל-כרמל.

היישוב היהודי בזמארין נקלע לקשיים רבים מפאת הקרקע הקשה לעיבוד, שכנים ערבים ושלטון תורכי עוינים, ושחיתותם של המנהלים המקומיים מטעם חובבי ציון. שליחו של הברון אדמונד דה רוטשילד הציע ליישוב השרוי בקשיים סיוע כספי בתמורה להעברת הבעלות על הקרקע לברון. אוליפנט לא יכול היה להתחרות בסיועו של "הנדיב הידוע" לא למתיישבי זמארין ולא ליישובים אחרים, בהם ראשון לציון. וכך למגינת לִבו של אוליפנט, הוא נדחק על ידי רוטשילד ממעמד של אפוטרופוס ההתיישבות היהודית, וגם הושם קץ לתוכניתו הגרנדיוזית להיכנס להיסטוריה כמושיע היהודים. בעקבות מעברו של היישוב בזמארין לחסותו של רוטשילד, הוא נקרא זכרון יעקב, על שם אביו של אדמונד רוטשילד. 

אימבר היה מעוניין ליצור קשר רומנטי עם אליס אוליפנט, אך נרתע מלגלות את אהבתו אליה ביודעו כי אין לו מה להציע מבחינה חומרית, בהתחשב ברמת החיים אליה הייתה רגילה. ואולם, בהדרגה, גורמים אחדים קירבו בין אליס לאימבר. עיסוקיו הרבים של הבעל, לורנס אוליפנט,  בהם פעילותו למען המתיישבים היהודים, סיוריו הנרחבים בארץ ישראל אותם תיעד בכתבות לעיתונים ובספרים – כל אלה הרחיקו אותו מן הבית ומאשתו. נוסף לכך, לא נרפא לורנס ממחלת העגבת, דבר שמנע קיומם של יחסי מין בין בני הזוג.  מאידך גיסא, בילתה אליס שעות רבות עם אימבר, שהתגלה כבן שיח נעים ומחזר עדין.  חיזוריו הממושכים של אימבר החלו להשפיע על אליס, עד שלבסוף הודתה באוזניו באהבתה כלפיו והתמסרה לו. הייתה זו אהבה בין שני אנשים שונים מבחינת הלאום, הדת ובמיוחד המוצא החברתי וההשכלה, ובין אישה המבוגרת ב-10 שנים מאהובהּ. בטרם אזרו אומץ לספר ללורנס אוליפנט על אהבתם ורצונם להינשא, תפס האיש את אליס ואימבר מתגפפים. לורנס ראה זאת בחומרה וגירש את אימבר מביתו. לאליס חסרה הנחישות לעזוב את הבית וללכת בעקבות אימבר, ולורנס מצדו ניסה לשקם את קשריו עם אשתו.

לאחר שגורש, נותר אימבר כמעט חסר כול. אחרי נדודים ומחלה קשה, בסיועו של לורנס, מצא אימבר קורת גג אצל איכר בראשון לציון. שם לימד אימבר את בת האיכר עברית, כתב שירים וגם ליטש את "התקווה". שלמה כהן, זמר חובב שעלה מרומניה, בחר ל"התקווה" לחן רומני עתיק. השיר בוצע על ידי מקהלה מקומית בראשון לציון, רחובות אימצה אותו כהמנון; ותושב ראש פינה, החזן משה דוד שוב, השמיעוֹ בקהילות יהודיות בחוץ לארץ (עמ' 276). בראשון לציון וביישובים נוספים, נוצרה תסיסה נגד פקידי הברון שהיו מושחתים, מתנשאים ורדו בתושבים. אימבר היה שותף להלכי הרוח של המתיישבים וחיבר שירי מחאה נגד פקידי הברון. ואולם רוטשילד הביע תמיכה בפקידיו, בהם ראה נציגיו, שעל אף חסרונותיהם הצליחו לקדם את מפעל ההתיישבות.

בינתיים חוּדש הקשר בין אימבר לאליס: היא ביקרה אותו בראשון לציון והודיעה לבעלה על רצונה להתגרש ממנו ולהתחתן עם אימבר. אבל נבצר ממנה להגשים את החלטתה. הגעתם של אחותה של אליס וגיסהּ מחוץ לארץ לאירוח בבית אוליפנט, גרם לאליס לדחות את החלטתה לעזוב את לורנס עד גמר הביקור –  אך במהלך הביקור אליס חלתה ונפטרה בינואר 1886. לורנס אוליפנט חזר לאנגליה. ב-1888 הוא התחתן עם רוזמונד דייל אוון (נכדתו של האוטופיסט רוברט אוון), זמן קצר אחר כך חלה בדלקת ריאות ונפטר כעבור חודשים אחדים.

אימבר התאבל קשות על מותה של אליס, וב-1887 עזב את הארץ וחזר לאירופה. הוא התגורר בלונדון [שם השתתף בהלווייתו של אוליפנט ופרסם דברי הספד לאיש בעיתונים יהודיים]. בלונדון לא עלה בידי אימבר להתפרנס משירה, הוא חי בעוני ובהזנחה והדרדר לאלכוהוליזם. ב-1898 ביטאון התנועה הציונית "די ולט"  (Die Welt) הציע פרס כספי עבור השיר שייבחר כהמנון התנועה. אימבר שלח את "התקווה", אבל חבר השופטים – ביניהם מנהיג התנועה הציונית, בנימין  זאב הרצל – לא בחר באף שיר מאלה שהוגשו. אימבר שלח שוב את "התקווה" להרצל, לרגל כינוס הקונגרס הציוני החמישי בבאזל ב-1901 – אך גם הפעם לא גילה בו המנהיג הציוני עניין. ואולם בקונגרס הציוני השישי ב-1903, לנוכח מחאתם של  חלק ניכר מן הצירים על "תוכנית אוּגנדה" של הרצל, הם שרו את "התקווה". [תוכנית אוגנדה נועדה  להקים בית לאומי יהודי במושבה בריטית באפריקה, כיום בשטחה של קניה – בלי לוותר על הגשמת הציונות בארץ ישראל.] לפי גרסתו של רם אורן [לא מצאתי סימוכין לאפיזודה הדרמטית המתוארת להלן], לאימבר, מפאת מראהו העלוב לא הותר להיכנס לקונגרס השישי, אליו טרח להגיע בניסיון נוסף לקדם את שירו כהמנון התנועה הציונית. עם זאת, בעומדו מחוץ  לאולם, הוא זכה לשמוע את צירי הקונגרס שרים את שירו (עמ' 302).

אימבר היגר לארה"ב, אך גם שם לא שבע נחת. הוא התחתן, אבל נישואיו עלו על שרטון. אימבר שקע במרה שחורה, התמכר לטיפה המרה, ונפטר בגיל 53 בניו יורק. [החל מ-1907 הושרה "התקווה" בסיומם של הקונגרסים הציוניים ומ-1933 הפך השיר רשמית להמנון התנועה הציונית. בטקס הכרזת העצמאות של מדינת ישראל ב-14 במאי 1948 הושרה "התקווה" והייתה להמנון הלאומי, אם כי מעמדו הרשמי של השיר כהמנון המדינה נקבע בחוק רק ב-2004.]

הערות ביקורתיות
בדומה לספריו האחרים של רם אורן,  הרומן "נפש הומיה" הוא קריא וסוחף – אך כפי שציינו מבקריו של המחבר, סגנונו לוקה בשימוש בקלישאות. כדי להכניס דרמטיזציה לעלילה, אירועים מסוימים מתוארים בצורה מוגזמת. לדוגמה, טוען הסופר כי לורנס אוליפנט העביר את כל פיקדונותיו ונכסיו, כולל פדיון ממכירת דירתו, להאריס – אך לפי מקורות אחרים הוא העביר אליו רק חלק מכספו.

התאריכים בספר לפעמים אינם ברורים  ואף מטעים – ולכן הובאו בסיכום לספר בהסתמך על ויקיפדיה. גרסתו של המחבר לפיה אימבר פגש את הזוג אוליפנט לראשונה כבר בווינה, כאשר הזוג היה במסע התרמות לכת של האריס –  אירוע  שאמור   היה    להתרחש להערכתי בסביבות  1873-1872 –  נראית מפוקפקת, כי הרי בתקופה הזו אימבר עוד היה נער וטרם הגיע לווינה. עוד טוען המחבר כי לאחר שלורנס אוליפנט עזב את הכת של האריס וחזר ללונדון – כלומר להערכתי  בסביבות 1877 – הוא האזין למטיף ג'ון תומס,  ואולם תומס נפטר כבר ב-1871. כמו כן ראוי לדייק ולומר כי עד הקונגרס הציוני השישי ב-1903 ׁׁשֵׁם שירו הלאומי של אימבר היה "תקוותנו", ורק במהלכו שוּנה ל"התקווה".

אשר לעצם קיומו של רומן בין אימבר לאליס אוליפנט, הרי העדויות על כך הן מעטות ועקיפות. אחת מהן, המובאת על ידי רם אורן, היא אזכור קצר במִכתבה של רוזמנד (אשתו השנייה של לורנס אוליפנט) על כך, שבעלה סיפר לה כי אשתו  בגדה בו  (רם אורן, הארץ, סוף שבוע, 2.2.2012). במכתב לא צוין עם מי בגדה אליס. מהות ופרטי הקשר הרומנטי בין אימבר לאליס, כפי שמתוארים בספר – כולל הטענה כי אליס עמדה לעזוב את בעלה  ולהתחתן עם אימבר – כל אלה, נראה, שהם פרי דמיונו של המחבר. מכל מקום, גם לפי גרסתו של רם אורן משתמע, כי במשך רוב תקופת שהייתו של אימבר עם הזוג אוליפנט, האהבה בין אימבר לאליס נשאה אופי אפלטוני: אימבר לא העז לגלות לאליס את דבר אהבתו, בעוד אליס בתחילה לא הייתה מאוהבת בו, ואחר כך נמנעה להודות אף לעצמה באהבתה אליו. בכל מקרה, זו הייתה אהבה שלא זכתה להגשמה מלאה בקשר של נישואים. מכאן ייתכן, לדעתי, כי אליס, בתור מעין אידיאל נשגב שאינו ניתן להשגה, שימשה עבור אימבר מקור השראה  בלתי נדלה לשיריו.