יום שבת, 18 ביולי 2015

היטלר, אדולף. מיין קאמפף [הוצאה אקדמית] (לונדון, 1969) [סיכום ספר]

Hitler, Adolf. Mein Kampf. Translated by Ralph Manheim, with an Introduction

 by D.C. Watt (London: Radius Book/ Hutchinson, 1969).  628 pages.

 מיין קאמפף (מאבקי) הוא ספרו המפורסם  –  והידוע לשמצה בעולם הנאור – של אדולף היטלר (1945-1889), מנהיג גרמניה הנאצית בשנים 1945-1933.  החיבור מורכב משני כרכים המכילים כ-600 עמודים. הכרך הראשון פורסם במקור ב-1925 והשני ב-1926, כשהראשון  משלב בין קורות חייו של המחבר לבין עיצוב האידיאולוגיה שלו, והשני שם את הדגש על האידיאולוגיה של התנועה הנאצית והתפתחותה, מראשית קיומה ועד לניסיונו הכושל של היטלר לתפוס את השלטון בגרמניה בהפיכה בנובמבר 1923.  התרגום וההערות  להוצאה של מיין קאמפף   שלפנינו נעשו על ידי אקדמאים בריטים אנטי-נאציים. המתרגם מסביר את סגנונו המסורבל ולעיתים בלתי ברור של היטלר במגבלותיו הלשוניות (הוא לא סיים את לימודיו התיכוניים). עם זאת, לפי המתרגם, מוּרכבוּת המשפטים וניסוחים כבדים נועדו, מצד המחבר, להקנות לשני הכרכים העבים גם מימד של יצירה פילוסופית, ברוח  סגנונם של פילוסופים גרמנים במאה ה-19. הסיכום לספר ודברי הפרשנות המובאים כאן הם שלי, מלבד במקרים בהם צוין כי הפרשנות היא של עורך הספר. בסיכום שלי מקום חשוב מוקדש לעמדתו של היטלר כלפי היהודים.

פרטים אוטוביוגרפיים
היטלר נולד ב-20 באפריל 1889 באוסטריה.  הפרטים האוטוביוגרפיים שבספר, לדברי  העורך הבריטי, בלתי אמינים ולהלן חמש דוגמאות לכך. (1) היטלר  מביא בספרו תמונה  חלקית בלבד ומסולפת על  כישלונותיו בלימודים בתיכון. (2) כמו כן  מפריז היטלר לגבי העוני שלו, בתקופה בה התגורר בווינה, לאחר שלא הצליח להתקבל לאקדמיה לציור. (3)  היטלר מסביר את  הגירתו מווינה למינכן ב-1912  במניעים פוליטיים ואמנותיים והם סלידתו משושלת הבסבורג (ששלטה באימפריה האוסטרו-הונגרית)   ומהעיר וינה, שהייתה "בבל של עמים", ורצונו ללמוד אדריכלות – בעוד שלמעשה עבר למינכן רק ב-1913 ואחת הסיבות לכך הייתה ניסיונו להתחמק משירות צבאי באוסטריה. (4) עוד  לפי העורך, בתקופת השלטון  המעין בולשביקי קצר הימים בבוואריה  בתחילת 1919, ניסה היטלר להצטרף לממשל הזה ואף ענד את הסרט האדום – דבר שלא מנע ממנו לטעון  באופן שקרי בספרו כי הקומוניסטים ניסו לעצרו בתקופת שלטונם (עמ' 28 בהקדמה של העורך, לעומת עמ' 188 בספר).  [לא מצאתי סימוכין  להצטרפותו  קצרת הימים של היטלר לתנועה המרקסיסטית במקורות אחרים, כך שנראה לי כי היא מוטלת בספק.] (5)  לדברי היטלר,  עם הצטרפותו ל"מפלגת הפועלים הגרמנית" ב-1919 הוא נעשה לחבר מספר 7 שלה – בעוד למעשה נעשה חבר מספר 7 בוועד הפועל של המפלגה  וחבר מספר 555 במפלגה, כאשר מספרו של החבר הראשון בה החל במספר 501 (כדי ליצור רושם מוטעה על גודלה) (עמ' 204).

תובנות כלליות ועמדותיו בנושאים אתיים ואסתטיים
בספר מופיעות מדי פעם  תובנות  או מעין חוכמת חיים של המחבר במכלול רחב של נושאים. לדוגמה, המחבר מבחין  בין תיאורטיקן לבין מנהיג  של תנועה פוליטית. לרוב, טוען היטלר, מדובר בשני אישים שונים, כיוון שתפקידיהם מחייבים כישורים שונים. ברמז ברור לעצמו, ממשיך היטלר וקובע, כי השילוב  של תיאורטיקן ומנהיג בדמות אחת הוא "הדבר הנדיר ביותר שניתן למצוא עלי אדמות; השילוב הזה עושה את האדם לגדול" (עמ' 528).

כדמות שנולדה בשלהי המאה ה-19, אימץ היטלר את העמדות השמרניות שהיו מקובלות באותה תקופה בנושאים אתיים ואסתטיים  (ודבק בהם, ככלל, במשך כל חייו). הוא נקט בעמדה שלילית כלפי הזנוּת מסיבות מוסריות  ותועלתניות, בראותו בה את המקור להתפשטות מחלת העגבת (סיפיליס)  ולפגיעה באיכות הילדים.  היטלר התנגד למה שמכונה היום פורנוגרפיה (הוא לא השתמש במונח הזה) בכל תחומי האמנות כמו תיאטרון וקולנוע; מתח ביקורת קשה על הציור המודרני והמופשט, ועל הסגנון התועלתני בארכיטקטורה של ערים בדגלו בסגנון אמנותי מסורתי. הוא תקף את השירה המודרנית, אותה הגדיר כדקדנטית ועומדת בניגוד לשירתם של שילר, גיתה ושקספיר (עמ' 236).

יחס לדת
כמעין תחליף לאמונה הדתית, שבמשתמע לא הייתה לו, מרבה היטלר להשתמש בביטויים כמו  "הגורל" או "ההשגחה העליונה",  ורואה בכוחות המופשטים האלה כאחראים למאורעות אישיים בחייו ובהתפתחויות בהיסטוריה.  לפעמים  הוא אף  מדבר  ברוח  היוונית-הרומית העתיקה על "אלים" או "אלת  ההיסטוריה".  כבר בשלב של כתיבת ספרו, ניתן להניח כי היטלר ראה בדת הנוצרית –  שהושפעה מן היהדות ונוסדה על ידי יהודי, וגם  כללה מרכיבים פציפיסטיים – גורם שלילי.  ואולם מסיבות מעשיות החליט היטלר בספרו לא לחשוף את עמדתו האמיתית כלפי הנצרות ולא לנהל  מאבק נגדה.  הוא הכיר בכך שכוחה של הנצרות חזק יותר מכוחה של המדינה – כי הרי, לדבריו,  אימפריות קמו ונפלו בעוד הנצרות נותרה קיימת  כאלפיים שנה.  על כן הגיע היטלר למסקנה שעל מנהיג פוליטי אסור לתקוף את הדוקטרינות הדתיות של הכנסייה. מסקנה זו נשענה גם על כישלונה של  התנועה הפאן גרמנית  של [גיאורג ריטר פון] שונרר (Schonerer),  באוסטריה ההבסבורגית, לזכות בתמיכה המונית רחבה, בעקבות התקפותיה על הדת הקתולית, ומכישלונו של [אוטו פון] ביסמארק ב"מלחמת התרבות" נגד הקתוליות. היטלר מדגיש את הצורך לשמור על האחדות בין הפרוטסטנטים והקתולים בגרמניה ומזהיר מפני ניסיונות של לאומנים לצאת במסע תעמולה נגד הקתולים – מהלך בו נכשל אפילו ביסמארק (עמי 514).  היטלר מתייחס בחיוב לישו  ולדת הנוצרית  כמקור למוסר, והוא מציג את הנצרות כניגוד ליהדות, תוך  התעלמות מיהדותו של ישו.

עמדתו כלפי המרקסיזם והמפלגות הבורגניות,  ובנושאים חברתיים
שמה המלא של המפלגה הנאצית היה "המפלגה הנציונאל  סוציאליסטית של הפועלים הגרמנים".  בהתאם לכך, ספרו של היטלר כולל ביטויי זלזול וגינוי כלפי המעמד הבורגני, חלקם ברוח המרקסיזם,  כמנצל העובדים, ורעיונות לשיפור במעמדם.  היטלר מבטיח כי המדינה "הפופוליסטית"  (volkish), קרי הנאצית, תדאג לטפח הערכה וכבוד כלפי עבודה גופנית ותמנע פערים מופרזים בשכר בין עבודה פיזית לרוחנית. המדינה הנאצית גם תאפשר לאנשים ממעמדות נמוכים לרכוש השכלה גבוהה, כאשר התנאי לרכישת השכלה יהיה הכישרון ולא ההון.  במדינה הנאצית – בניגוד למצב בהווה בה מותר לעובדים, לדעת היטלר, להשתמש בזכות השביתה – זכות השביתה לא תהיה קיימת. סכסוכים בין עובדים למעבידים ייושבו בארגונים  משותפים של שני הצדדים, באופן שישרת את האינטרסים של שניהם ואת הכלכלה.  בנושא הסדרת היחסים בין העובדים למעבידים הושפע היטלר, ללא ספק, ממנגנון  דומה שהתקיים במשטרו הפשיסטי של בניטו מוסוליני.

בניגוד לעקרון הדמוקרטיה הפרלמנטארית בה  דוגלת הבורגנות, מדגיש היטלר את העיקרון הנאצי בדבר שלטונה של אישיות גאונית שתקבל את ההחלטות לבדה, תוך אפשרות להתייעץ עם מועצה, אך בלי שדעת הרוב שלה תחייב את המנהיג.  המרקסיזם, לטענת היטלר, בשלילתו את האישיות והלאום, עתיד להביא להרס האנושות.  על אף עמדתו השלילית הנחרצת של היטלר כלפי המרקסיזם ותיאור המהפכה הבולשביקית כהשתלטות יהודית על רוסיה במסווה של דיקטטורה של העם (עמ' 477-476) – הרי במקום אחר בספרו, וממש באותו משפט, טוען  כי קיומה של אידיאה גדולה וחדשה היה יסוד הצלחותיהן של המהפכות הצרפתית, הרוסית והפשיסטית (עמ' 485). מכאן ניתן להסיק כי נוסף להערצתו את המשטר הפשיסטי באיטליה אשר שימש לו מודל לחיקוי, הוא התייחס בהערכה ושאף  לחקות את היסודות הדיקטטוריים-טוטאליטריים  שבמשטר הסובייטי.  היטלר אף הודה בגלוי כי אימץ את שיטות התעמולה של המרקסיסטים וכי אינו רואה פסול בכך  (ראה  להלן פרק  על תעמולה).

חשיבות מעמד הפועלים עבור התנועה הנאצית – טען היטלר – טמון בכך כי  התנאי לתחייתה הלאומית של גרמניה הוא הפיכת הפועלים, קרי ההמונים, ללאומנים.  על כן, ממשיך היטלר, תתמקד התנועה הנאצית בהפצת רעיונותיה בקרב מעמד הפועלים – ולא הבורגנות. מטרה זו, כפי שציפה היטלר, תביא את הנאצים לעימות עם המרקסיסטים, הנאבקים למען רכישת תמיכתו של אותו מעמד. ומכאן, מגיע היטלר למסקנה נחושה: הפיכת ההמונים ללאומנים תצליח  רק אם "המרעילים הבינלאומיים שלהם יושמדו" (עמ' 307).

תעמולה (ראה גם פרק על אנטישמיות, להלן)
חלק גדול מהספר עוסק בטכניקות של תעמולה. היטלר קובע בפסקנות כי כל המהפכות הגדולות בהיסטוריה החלו לא באמצעות הוגי דעות מחברי הספרים, כי אם באמצעות "הכוח הקסום של המילה שנאמרה" – קרי בכוח הנאום.  רק כוח הנאום עשוי ליצור תנועה המונית רחבה החיונית לחולל מהפכה (עמ' 98). אין ספק כי התיאוריה  בדבר כוחו של כישרון הנאום נועדה להציג את היטלר כמנהיג האידיאלי להקמתה של תנועה עממית רחבה. היטלר ממשיך וטוען כי המהפכה הבולשביקית ברוסיה לא  התחוללה בזכות הכתבים התיאורטיים של המרקסיזם, כי אם באמצעות תועמלנים, שהצליחו לפשֵט ולהפוך את התורה הזאת לעממית.  פרק ארוך בכרך השני של ספרו מוקדש למאבקם של הנאצים נגד השמאל המרקסיסטי, תוך אימוץ השיטות האלימות של המרקסיסטים, כדבריו. המאבק התבטא בתעמולה נגישה לציבור רחב, שהופנתה לקהל היעד של  האדומים, קרי הפועלים;  והקמת משמר מיוחד (שלימים התפתח ל-SA), שנועד למנוע כל ניסיון של המרקסיסטים להפריע לקיומם של אסיפות נאציות.  בחירת הצבע האדום על ידי היטלר, כרקע לדגל הנאצי ,  נעשתה בהשפעת השמאל וכוונה לעורר את ההמונים.

תורת הגזע
לטענת היטלר, הסיבה העיקרית להתמוטטותה  של גרמניה בסופה של מלחמת העולם הראשונה ב-1918 נעוצה בכישלונה להכיר בבעיית הגזע.  לדבריו, כל התרבות של העת החדשה – דהיינו המדע, הטכנולוגיה והאמנות – היא "כמעט בלעדית" פרי יצירתו של הגזע הארי (עמ' 263). היטלר קובע נחרצות: בלעדי הגזע הארי – קרי אירופה ואמריקה הצפונית – התרבות תיכחד והעולם יהפוך שוב לשממה. (לפי היטלר, עמים לא אריים, כמו היפאנים, עשויים להיות נושאי תרבות שנוצרה על ידי הארים.)  לפי  מיין קאמפף, נישואי תערובת בין גזע עליון לגזע נחות פוגעים באיכות הגזע ויוצרים נזק בלתי הפיך.  כהוכחה לכך מביא היטלר את עליונותה של אמריקה הצפונית  –  שמקורה, לדבריו, בגזע הגרמני שלא התערבב באוכלוסייה המקומית – בהשוואה לאמריקה הדרומית,  שאוכלוסייתה מורכבת מתערובת של  ספרדים עם עמים מקומיים.  עוד טוען היטלר כי לוּ שמר העם הגרמני על טוהר הגזע, הרייך הגרמני היה משיג בכוח הנשק שלטון עולמי והחלום הפציפיסטי של שלום היה מתגשם (עמ' 360).  לאור החשיבות של השמירה על טוהר הגזע  וטיפוחו,  אלה  יהיו תפקידיה העיקריים של המדינה הנאצית. האזרחות במדינה הנאצית תוגבל לנתינים גרמנים בריאים אשר שירתו בצבא – בניגוד למצב הנוכחי בו אף כושים ויהודים יכולים לזכות באזרחות מעצם לידתם בגרמניה או מתהליך התאזרחות.  לשם טיפוח הגזע הארי – ממשיך היטלר – אנשים  חולים, במיוחד במחלות תורשתיות, צריכים להימנע מלהביא ילדים לעולם ובמקום זה לאמץ יתומים. וההיפך – יש להגביר את הפוריות של הזוגות הבריאים. 

נראה שהיטלר בעצמו היה מודע לחולשותיה של תורת הגזע, אך ניסה לטשטשן. בעודו פוסק כי הגזע הארי הוא מקור התרבות בעת החדשה, טוען היטלר כי אין טעם להתווכח אלו גזעים הם המקור של התרבות האנושית לדורותיה, ובכך מתעלם מתרומתם של  היהודים וגזעים אסיאתיים "נחותים" (כדבריו)  אחרים  לאנושות.  כמו כן היטלר היה מודע לכך כי דווקא ילדים שמקורם בנישואי תערובת לפעמים מצטיינים ברמת אינטליגנציה גבוהה – אך ניסה להמעיט מחשיבות הדבר ולהציגו כיוצא דופן (עמ' 354). היטלר אף מוֹדה בעצמו כי העם הגרמני בימיו מורכב ממיזוג של עמים רבים עד שייתכן וכבר מהווה גזע חדש (עמ' 360).  אין במיין קאמפף תיאור כללי, לא כל שכן  פרטני, של העמים האירופים השייכים לגזע הארי.

היטלר מתנבא כי בעתיד הרחוק צפוי מאבק איתנים בין הגזעים התרבותיים הדוגלים בדמוקרטיה לבין הגזעים הנחותים והברוטאליים, כדבריו. במאבק הזה, טוען היטלר, ההומאניות – שאינה אלא צירוף של טיפשות ופחדנות – תיעלם כדי להבטיח את עצם קיומם של הגזעים המשובחים. 

יחס ליהודים
לדברי היטלר, בנעוריו הוא לא גילה עניין מיוחד בנושא היהודי, ואף כשהגיע לווינה בצעירותו עדיין סבר כי יהודי  לכאורה דומה לגרמני ומתאפיין בעיקר בדתו, ועל כן, "בהתבסס על סובלנות אנושית" התנגד ל"התקפות דתיות בשאלה הזו" (עמ' 48). כמו כן, הטון "האנטישמי של העיתונות הווינאית" בראשית שהותו בווינה, ממשיך היטלר, היה "נראה  לי כאינו ראוי למסורת תרבותית של אומה גדולה" [קרי הגרמנית]. [הערת העורך הבריטי: קשה שלא להסכים עם המחבר בנקודה הזו.] ברמזו לפוגרומים ביהודים בימי הביניים, לא רצה היטלר אז, בצעירותו, בהישנות המעשים האלה בהווה (עמ' 49).  ואולם, הכרתו בווינה את "יהודי  המזרח" (קרי, יהודי מזרח אירופה שהיגרו לווינה), בלבושם השחור המיוחד, ואת התנועה הציונות, גרמו לו להבין כי  היהודים נבדלים מן הגרמנים לא רק בדתם, כי אם מהווים לאום.  בהמשך, כהצדקה לאנטישמיות, מייחס היטלר ליהודים את  מרב התכונות והתופעות השליליות  בווינה באותה עת. ליהודי המזרח לובשי ה"קפטאן"  הוא מייחס לכלוך וסירחון, וליהודים  שהשתלבו בתרבות הגרמנית וכמעט לא נבדלו מגרמנים – את האחראיות להשחתתה  של  הספרות, האמנות והתיאטרון של הגרמנים, וניהול בתי הבושת בווינה.  שיעורם הגבוה של היהודים בתנועה הסוציאל דמוקרטית השלים –  לדברי היטלר –  את הפיכתו מקוסמופוליט לאנטישמי. בתחילה עוד ניסה להתווכח עם  יהודים בווינה, כדי לשנות את השקפותיהם, אך במהרה הבין כי  בוויכוחים הם נוקטים בשיטות נבזיות, כדבריו, וכי הם חסרי תקנה  (עמ' 58-52).

היטלר טוען, כי מנהיג פוליטי, כדי שתעמולתו תיקלט בהצלחה בקרב ההמונים,  חייב להציג את  מאבקו  כמתנהל נגד אויב אחד, גם אם בפועל הוא מתנהל נגד מספר אויבים – וזאת באמצעות חיבורם לאויב אחד (עמ' 108).  בהתאם לכך, בספרו  היהודים  והמרקסיסטים הופכים  למילים נרדפות, עד שלעיתים קרובות הוא משתמש במילה יהודים, כאשר בהקשר הספציפי כוונתו במפורש למרקסיסטים. לדוגמה, לטענת היטלר, "הדוקטרינה היהודית של המרקסיזם"  שוללת את האישיות, הלאום והגזע. יישומה של הדוקטרינה הזאת פירושה כאוס, הרס הציביליזציה, ובעצם הרס האנושות על פני כדור הארץ (עמ' 60). עוד טוען היטלר, כי בתקופת מלחמת העולם [הראשונה]  שירתו היהודים כפקידים בעורף ולא בחזית; השתלטו על הכלכלה הגרמנית; וכמוכן, מאשים את היהודים והמרקסיסטים בהסכמתה של גרמניה להפסיק את המלחמה. אין אצל המחבר דיון שיטתי לוגי להסבר שנאתו ליהודים, במיוחד לגבי היהודים המתבוללים שהזדהו עם הגרמנים. זאת בהתאם לעקרון שקבע היטלר בעצמו, כי על התעמולה  המכוונת להמונים, לפנות בעיקר לרגשות שלהם – ולא לתבונה (אינטלקט), וכי אסור שהתעמולה תהיה אובייקטיבית.  על כן,  חוזר היטלר ואף מקצין את הטענות האנטישמיות המקובלות כלפי היהודים ובהן היותם טפילים  (פרזיטים)  בתוך העמים  בקרבם חיים; והיותם עוסקים במסחר ובפיננסים, כאשר  הרודנות  "מוצצת הדם" שלהם בתחומים האלה מעוררת מעשים קיצוניים נגדם. הוא מתייחס בקצרה ל"פרוטוקולים של זקני ציון"  כספר אותנטי החושף את מטרותיהם האמיתיות של היהודים. (עם זאת, נדמה לי שאין אצל המחבר התייחסות מפורשת ל"עלילת הדם". כנראה העריך כי על תעמולה מהסוג הזה כבר אבד הכלח.) בהתאם לתורת הגזע, מאשים היטלר את היהודים  ב"הרעלת הדם" הגרמני באמצעות נישואים עם גרמנים. ביתר פירוט: "בשיטתיות, הטפילים השחורים האלה [קרי היהודים] מזהמים את נערותינו הבלונדיניות הצעירות חסרות הניסיון" (עמ' 512).

היעדר קיומה של מדינה יהודית, לדברי היטלר, נעוצה בכך שליהודים אין תרבות וחסר האידיאליזם ורגש ההקרבה, שכֹה מאפיינים את  הגזע הארי. היעדר מדינה יהודית היא הוכחה ברורה נוספת לנחיתותם הגזעית, לדברי היטלר.  היטלר מתעלם מכך שליהודים הייתה מדינה בעבר ההיסטורי, שהם נחשבים ל"עם הספר"  הכולל  צווים מוסריים, במיוחד "עשרת הדברות". בסתירה מסוימת לדבריו על  היעדר יכולת ההקרבה העצמית אצל היהודים, טוען היטלר כי היהודים מתלכדים רק כשיש  להם אויב משותף – אבל בחלוף הסכנה נלחמים בינם לבין עצמם. לוּ חיו היהודים לבד בעולם – ממשיך היטלר – היו נחנקים ברפש של עצמם,  ומתוך תחרות בינם לבין עצמם  היו מחסלים אלה את אלה (עמ' 276).  את המאמץ הציוני להקים מדינה יהודית ב"פלשתינה",  מתאר היטלר  כניסיון יהודי אופייני לרמות את "הגויים" (המילים במרכאות הן במקור).  מטרתם האמיתית של היהודים, לדבריו,  לא להקים שם מדינה על מנת לחיות בה, אלא רק ארגון מרכזי בעל זכויות ריבוניות  שיאפשר ליהודים לרמות את כל העולם (עמ' 294).

היטלר מודע לסתירה בתיאוריו את היהודי הן כעושק קפיטליסטי והן כמנהיג פועלים מרקסיסטי – אך מיישב את הסתירה בטענה כי בשתי הדרכים האלה פועלים היהודים להשתלט על העולם. כביטוי לניסיונם של היהודים לפעול בדרך המרקסיסטית הוא מביא את המצב ברוסיה במהלך המהפכה הבולשביקית ב-1917 ובעקבותיה: לדבריו,  ברוסיה, היהודי "צמא הדם" הרג והמית ברעב "שלושים מיליון" מתושביה, במיוחד מקרב האינטליגנציה הרוסית, כדי להכין את הקרקע לשעבודה  בידי "כנופיה של עיתונאים ושודדי בורסה יהודים" (עמ' 296). (בהתייחסות הקצרה הזו לרוסיה משתמעת אהדה לעם הרוסי, שאינה אופיינית לסִפרו.)  בהקשר  לרעיון מרכזי של היטלר  בתחום החוץ, בדבר הצורך של גרמניה לחתור לכריתת ברית עם אנגליה (ראה להלן פרק הדן במדיניות החוץ) – טוען היטלר  כי היהודים השולטים בבורסה של לונדון, עלולים להכשיל את האינטרס האמיתי של אנגליה בחתימה על חוזה עם גרמניה. בקיצור, האנטישמיות של היטלר הכילה באופן בוטה את מרב הדעות הקדומות והפרימיטיביות נגד היהודים, והטילה  עליהם את האחריות לאסונותיה של גרמניה בעבר וגם לכישלונותיה הצפויות בעתיד. 

להערכתי, בניגוד לרושם שמנסה ליצור היטלר לפיו שנאתו היוקדת ליהודים התפתחה בווינה, נראה לי כי היא נוצרה בתקופה  מאוחרת יותר, וזאת לאור הנתונים הבאים. (1) בפרק מסוים בחייו בווינה היה להיטלר מעין סוכן מכירות יהודי, שמכר את ציוריו – ואין שום ממצאים כי  הסתכסך אתו (לעומת זאת דווקא נגד  סוכן מכירות גרמני שלו הגיש תביעה כספית). (2) בעת שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה הוא זכה לקבל אות הצטיינות גבוה בהשוואה לדרגתו הצבאית  הנמוכה,  רק בזכות קצינו היהודי שעמד על כך בעקשנות. (פרטים אלה מופיעים בספרו  הביוגרפי  של  יואכים פאסט על היטלר.)  (3) מטיעונו של היטלר, לפיו ככלל, אדם צריך להיכנס לפוליטיקה לא לפני הגיעו לגיל 30 (עמ' 61),  כיוון שלפני זה דעותיו אינן מגובשות  ושינוי בדעותיו יפגע  בו ובתנועתו הפוליטית – אפשר להסיק כי גם היטלר גיבש את דעותיו האנטישמיות רק  בגיל 30, כלומר ב-1919, בתחילת פעילותו הפוליטית.  בשנה זו, בעקבות חוזה ורסאי ועליית כוחם של הקבוצות הימניות האנטישמיות בגרמניה, החליט כנראה היטלר לרכוב על הגל העולה של האנטישמיות.  מכאן,  באנטישמיות שלו היה  במודע מרכיב אופורטוניסטי מובהק.

בספרו של היטלר מופיעים רמזים לצורך לחסל את היהודים. לדוגמה, בסוף הכרך השני מופיעה אצל היטלר  התבטאות שיכולה להתפרש כהצדקה להמתתם בגזים. לאחר הטלת אשמה על "המנהיגים המרקסיסטים"  בתבוסתה של גרמניה במלחמת העולם, באמצעות השפעתם ההרסנית על מעמד הפועלים, ממשיך המחבר ואומר: "לוּ בתחילת המלחמה [העולמית]  ובמהלך המלחמה שנים עשר או חמישה עשר אלף מאותם  עִברים משחיתי  (Hebrew corrupters)  האומה  הוחזקו מתחת לגז מרעיל", כפי שקרה למאות אלפי פועלים גרמנים בשדה הקרב – מיליוני הקורבנות של גרמניה במלחמה לא היו לשווא (עמ' 620).  כאמור, המרקסיסטים  והיהודים משמשים אצל היטלר כמילים נרדפות,  כאשר מתוך הֶקְשר המשפט  הזה משתמע כי כוונת המחבר לצמרת של המפלגות המרקסיסטיות ולא ליהודים. עם זאת, ניתן לראות בהתבטאות הזו גם רמז לצורך להשמיד את העם היהודי. לפי קו החשיבה של היטלר, אם יש הצדקה להשמיד את הצמרת  של המרקסיסטים הגרמנים דמויי היהודים – דהינו אותם המרקסיסטים שאינם ניתנים לתיקון – הרי  בוודאי קיימת הצדקה להשמיד את היהודים בכללותם, אשר בגלל גזעם אינם ניתנים לתיקון. 

לסיכום נראה, כי בעוד היטלר היה נחוש החלטה לגבי הצורך לחסל פיזית את אויביו האידיאולוגיים ובראש וראשונה את הגרעין הקשה של הקומוניסטים – לגבי היהודים,  במיין קאמפף, עדיין הושם הדגש על  הוצאתם מהחברה הגרמנית,  ברוח חוקי נירנברג בעתיד לבוא,  אך ללא השמדתם.  זו אכן הייתה המדיניות אותה הגשים המשטר הנאצי בשנים 1940-1933. 

מדיניות חוץ
בכרך הראשון של ספרו טוען היטלר כי על האומה הגרמנית להתפשט טריטוריאלית, כדי להרחיב את הקרקע החקלאית שלה, ובכך לזכות ב"מרחב מחייה" החיוני למניעת רעב ולהבטחת עצם קיומה. עוד טוען היטלר כי במטרה לאפשר לגרמניה להשתלט על השטחים החקלאיים הנרחבים של רוסיה וגם להיות המעצמה הדומיננטית באירופה היבשתית – על גרמניה לכרות ברית עם  אנגליה, ולהכיר במעמדה של זו כמעצמה הימית הדומיננטית. זו, לדבריו, צריכה  הייתה  להיות מדיניותה של גרמניה במלחמת העולם [הראשונה].  לעומת זאת – ממשיך היטלר – בריתה של גרמניה עם אוסטריה במלחמת העולם [הראשונה] הייתה שגויה, כיוון שגררה את גרמניה לתמוך במדינה רקובה, שכבר  חדלה להיות גרמנית בעקבות  תהליך ה"סלאביזציה"  שלה.

בכרך השני של ספרו טוען היטלר כי גרמניה זקוקה למרחב טריטוריאלי לא רק כדי להבטיח את מזונה, אלא לצרכים גיאו-פוליטיים,  קרי כדי להיות מעצמה עולמית. לטענתו, לכל המעצמות הגדולות בתקופתו – והן  ארצות הברית, רוסיה, סין, אנגליה וצרפת – ישנן שטחים נרחבים או בצורת רצף טריטוריאלי או בצורת מושבות מעבר לים.  היטלר דוחה בתוקף את הסיסמה, שהייתה פופולארית  בקרב חוגי הימין בארצו באותה תקופה, בדבר החזרת גבולות גרמניה ל-1914 – קרי לפני מלחמת העולם. הגשמת שאיפה כזו, ממשיך היטלר, לא רק שלא תביא להפיכתה של גרמניה למעצמה עולמית מבחינת גודל השטח לה זקוקה, כי אם  תגרום להקזת דמה למען מטרה שולית.  על אף הצורך, לדברי היטלר, "להתחשבן" עם צרפת, הרי אין להתמקד בשאלה הזו, אלא בהרחבת "מרחב המחייה" עבור הגרמנים באירופה, כשמדיניות כלפי צרפת  נועדה להבטיח את העורף הגרמני. אנחנו, הנאצים – ממשיך היטלר – נחולל מִפנה במדיניות החוץ הגרמנית. אנחנו "נעצור את התנועה הגרמנית המתמדת לדרום ולמערב" [ההגדשה במקור] ונתפשט מזרחה לרוסיה ולמדינות החסות שלה (עמ' 598).

בעקבות סיום מלחמת העולם, הפכה צרפת – לטענת היטלר –   למעצמה היבשתית הראשונה באירופה ובעלת פוטנציאל לאיים על אנגליה. צרפת, ממשיך היטלר, היא גם האויבת הקבועה של גרמניה בגלל סכסוכים טריטוריאליים ורצון להשיג הגמוניה ביבשת. (היטלר אומר בגלוי לב, כי לוּ היה צרפתי, היה נוקט באותה מדיניות כלפי גרמניה בה דוגל ז'ורז' קלמנסו – דהינו, מדיניות שנועדה להחרבתה.) לכן, הדרך היחידה הפתוחה בפני גרמניה לאחר המלחמה היא בכריתת ברית עם אנגליה. גם איטליה , לאור התנגדותה להתעצמותה של צרפת, עשויה להיות בעלת ברית של גרמניה.  בקיצור, היטלר מדגיש את הצורך של גרמניה לכרות ברית עם אנגליה ואיטליה, כדי לשבור את ההגמוניה של צרפת ביבשת ולהתפנות למטרה העיקרית – הבטחת מרחב המחייה  במזרח בשטחיה של רוסיה. בעיקרון לא לאיים על האינטרסים הימיים של בריטניה הושפע היטלר ממדיניותו של ביסמרק.

היטלר דוחה את הרעיון החלופי של ברית עם רוסיה בטענות הבאות: חולשתה;  היותה נתונה לשלטונם של היהודים שרוצים להחריב את גרמניה;  ומשטרה הבולשביקי הנמצא בסתירה לאידיאולוגיה הנאצית. עוד טוען היטלר כי הוא מתנגד לברית עם עמים מדוכאים כמו הוֹדים ומִצרִים (קרי ערבים) בגלל חולשתם ונחיתותם הגזעית – ברית שבניגוד לאסטרטגיה שלו תביא אותו להתנגשות עם אנגליה. יש לציין כי נימוקיו של היטלר נגד ברית עם בריה"מ הם בחלקם פרגמאטיים, ואף ברוח נבואית לחוזה  הגרמני-סובייטי  של 1939 טוען היטלר, כי לפני מלחמת העולם [הראשונה] היה תומך בברית עם רוסיה, לוּ אנגליה לא הייתה מוכנה לכרות ברית עם גרמניה.

אין ספק כי תיאורית הבטחת מרחב המחייה  עבור העם הגרמני הומצאה על יד  היטלר להצדקת מדיניות ההתפשטות המלחמתית בה  הוא דגל – כשלמלחמה הייתה בעיני היטלר ערך חיובי בפני עצמו. היטלר מודה כי הוא סולד מתקופות של שלום בהן האומות מתחרות  אלה באלה רק בתחום הכלכלי, מביע צער על כך שלא נולד בתקופת "מלחמות השחרור" (עמ' 144), ומספר על התלהבותו מ"מלחמת הבוּרים" (עמ' 145). הסכמתה של גרמניה להפסיק את מלחמת העולם הראשונה מתוארת אצלו כאירוע טראומתי  – כאירוע  השני בחייו בו בכה, כאשר האירוע הראשון היה מות אמו ( עמ' 187).

לדעתי, התיאוריה של היטלר לפיה בריטניה עשויה הייתה לפני מלחמת העולם הראשונה ועשויה  הייתה גם בעתיד לתמוך בהתפשטות רבתי של גרמניה לתוך רוסיה מוטלת בספק.  עקרון מרכזי במדיניות החוץ הבריטית היה למנוע הגמוניה של מעצמה יבשתית אחת באירופה, ובהתאם לכך, לדוגמה, השתתפה בריטניה בכל הקואליציות נגד נפוליאון בזמנו. מכאן מובן כי בריטניה הייתה מתנגדת גם לניסיונותיה של גרמניה להשיג הגמוניה באירופה.  מתוך הכרך השני של ספרו, ברור כי היטלר עצמו מודע היטב לעקרון הזה במדיניות החוץ הבריטית, אך הוא נוטה לחשוב כי אם גרמניה תתפשט לקצה המזרחי של אירופה, הרחק מבריטניה, וגם תוותר על פיתוח כוחה הימי, הרי בריטניה תוכל להפוך לבעלת בריתה של גרמניה ולהשלים עם מדיניות ההתפשטות שלה.

הערות ביקורתיות שלי
אין להתעלם מכך כי עד שלב מסוים, בערך עד 1940,  מדיניותו האכזרית והנפשעת של היטלר הצליחה מבחינתו. זאת בזכות טכניקות התעמולה בהן נקט והתווייתו מודל ריאלי להקמת דיקטטורה  לאומנית. הוא הצליח להפוך  מפלגה קיקיונית להמונית, להגיע באמצעותה לשלטון, ולהקים משטר כלכלי-חברתי משגשג לכאורה, כשמאחורי המעטה העבה הזה של הצלחה התבצע דיכוי ברוטאלי של מתנגדיו  הפוליטיים  ושלילת זכויותיהם הבסיסיות של היהודים.  בפרספקטיבה  היסטורית אפשר לומר כי משטרו של היטלר, בדומה למשטרו של מוסוליני, היה מודל של שלטון כלכלי-חברתי יציב  בשנות ה-30 של המאה ה-20 . הוא השתלב עם דיקטטורות ימניות שמשלו באותה תקופה במרבית מדינות מרכז ומזרח אירופה, ובהיבטים  חשובים  גם עם הדיקטטורה השמאלית של סטאלין. ייתכן כי משטרו של היטלר  יכול היה  אף להמשיך להתקיים במחצית השנייה של המאה ה-20 – בדומה למשטר הקומוניסטי בברית המועצות ומשטרו של פרנסיסקו פרנקו בספרד – לוּלא פנה  להתפשטות חסרת המעצורים בתחום החוץ.

אבן היסוד באידיאולוגיה של היטלר הייתה תורת הגזע, שרוממה את עליונותו של הגזע הארי.  ואולם, קריאה בעיון בספרו מאפשרת להסיק כי הוא בעצמו היה מודע לנקודות התורפה הרבות שבתורת הגזע שלו. לדוגמה, הוא בחר להתעלם מהישגיהם של הגזעים השונים בעת העתיקה, תקופה בה השבטים הגרמניים בנו בקתות פרימיטיביות, בשעה שהיהודים חיברו את "ספר הספרים" והרומאים בנו את הקולוסאום וכוננו אימפריה בת אלף השנים. וכאמור, היטלר גם מודע היה שהגזע הגרמני בימיו התערבב עם גזעים אחרים. זאת ועוד. בתקופת מלחמת העולם השנייה מצא היטלר לנכון לשתף פעולה עם עמים ערביים – על אף השתייכותם לגזע השמי – ולמען גיוס תמיכתם של הערבים והמוסלמים בכלל בגרמניה הוא נפגש אישית בברלין בנובמבר 1941 עם  המנהיג הפלסטיני, חאג' אמין אל-חוסייני. (האידיאולוגים הנאצים המציאו הסברים שונים ומשונים להצדקת שיתוף הפעולה עם הערבים, כולל הטענה כי מרכיב הגזע השמי בערבים הוא שולי – טענה שנדחתה דווקא על ידי האישים הפוליטיים הערבים ששיתפו פעולה עם הנאצים.) 

מכל זאת אפשר להסיק כי היטלר לא האמין בתורת הגזע בקנאות עיוורת. תורת הגזע, שהתמקדה  באנטישמיות, הייתה בידי המנהיג הנאצי אמצעי יעיל, מעין אידיאה,  ללכד סביבו תחת דגל השנאה הארסית ליהודים לא רק את העם הגרמני כי אם את עמי אירופה בכלל, כולל עמים בעלי איבה היסטורית עמוקה לגרמנים. להמשך מדיניות השמדת היהודים, גם בשנים האחרונות של מלחמת העולם השנייה, היה מנקודת ראותו של היטלר רציונאל חשוב. סביר להניח, כי לאחר שהתברר לו כי נכשל לקיים את הבטחתו להקים רייך בן אלף השנים, חשוב אף מבעבר היה להיטלר להיכנס להיסטוריה כאנטישמי ללא חת, שהצליח במידה רבה לקיים הבטחה אחרת שנתן עוד ב-1939 והיא: אם תפרוץ מלחמת עולם, יהודי אירופה יושמדו. בשימושו באידיאולוגיה קיצונית –  בה לא האמין בשלמות –  למען  הצדקת שלטונו המוחלט, דמה היטלר  לדיקטאטורים אחרים בני תקופתו, כמו סטאלין.

לפי מיין קאמפף,  יש מקום לפרגמאטיות במדיניות החוץ. לדוגמה, היטלר התנגד להעלאת שאלת החזרתה של דרום טירול לריבונות גרמנית, כדי לא לפגוע ביחסים עם איטליה בכלל ותחת משטרה הפשיסטי במיוחד, בתור בעלת ברית פוטנציאלית נגד צרפת. עוד אומר היטלר: "מטרת הדיפלומטיה לדאוג שֶׁעם לא יוכחד בצורה הרואית, כי אם יישמר פרקטית. כל דרך המובילה לכך היא אם כן מתאימה, ואי נקיטת בה יש להגדירה כהזנחת חובה נפשעת" (עמ' 561).   את העיקרון הזה הפר היטלר בעצמו. גם כאשר היה ברור,  במיוחד מתחילת 1945,  כי תבוסתה של גרמניה ודאית, העדיף היטלר להמשיך בלחימה  ואף פקד להרוס את התשתיות הכלכליות של גרמניה, בטענה כי יש להשאיר לאויב "אדמה חרוכה". בכך קשר היטלר בין גורלו האישי לגורלה של גרמניה, מתוך רצון לגרור אותה לאבדון בעקבות התאבדותו הצפויה. מעניין לציין, כי הציטטה שלעיל ממיין קאמפף,  המתנגדת להרס עצמי של גרמניה, שימשה גרמנים מסוימים, שלא איבדו  את כושר שיפוטם העצמי, להצדקת התמרמרותם על מדיניותו של היטלר בסוף המלחמה (לפי עדותו של שר החימוש הנאצי, אלברט שפאר, בספרו "בתוככי הרייך השלישי").

היעדר אמונה מוחלטת מצד היטלר בתורת הגזע, דגילתו בפרגמאטיות במדיניות החוץ, מתן ההצדקות הרבות בספרו לצורך במשטר בו שולטת אישיות גאונית שניחנת בדיוק בתכונות בהן התיימר להיות ניחן היטלר עצמו, המשכתו במלחמה גם בשלב בו היה ברור כי תביא רק להחרבתה של גרמניה – מכל אלה עולה המסקנה הבאה. תורתו של היטלר נועדה  בעיקרה לקדם את שאיפות המגלומניה האישיות שלו, במסווה של דאגה לאומה הגרמנית. בסופו של דבר,  הגשמת רעיונותיו של היטלר הביאה להריסתה של גרמניה  והותירה אות קין על מצחה גם לאחר שיקומה.