אהרוני, שרה. שתיקה פרסית (ראשון לציון: ידיעות אחרונות * ספרי חמד, 2017) [סיכום וביקורת]

 אהרוני, שרה. שתיקה פרסית (ראשון לציון: ידיעות אחרונות * ספרי חמד, 2017). 343 עמ'. 

שרה אהרוני נולדה ב-1953 בכפר סבא ובמשך 20 שנה שימשה מורה ומחנכת. יחד עם בעלה מאיר אהרוני כתבה ספרי מידע על ישראל, בהם בתחומי היסטוריה וכלכלה. כסופרת, חיברה  שישה ספרי ילדים וארבעה רומנים. הרומן "שתיקה פרסית" עוסק בניסיון הימלטות של משפחה יהודית מאיראן בתקופת המשטר האסלאמי.

הגיבורה הראשית של היצירה היא פָּרִי. בתחילת הסיפור היא מתוארת כנערה בת 17 די טיפוסית המייחסת חשיבות רבה להופעתה החיצונית והלבושה במיטב הלבוש המודרני. היא בת זקונים להורים מֶהְרי  ויעקוּב הָנַאִי, להם שמונה ילדים, ארבעה בנים וארבע בנות, חלקם חיים בישראל וחלקם נותרו בטהראן, כולם מבוססים כלכלית ונשואים, מלבד פָּרִי ואחיה המבוגר ממנה בשנתיים, בֶּהְנָם. מֶהְרי מגיל 11 עבדה באריגת שטיחים. בעלה יעקוב, מוצאו גם כן ממשפחה ענייה וכבר בתור ילד עבד בעבודות מזדמנות, כמו ניקיון. כיום, הוא  מוכר תבלינים בחנותו. התבלינים נועדו לצרכים רפואיים (משתמע רפואה עממית) כמו לטיפול בכאבי בטן. האישה עוזרת לבעלה בחנות, במיוחד בטיפול בנשים, המקבלות ממנה עצות כיצד להיכנס להריון. היוזמה לפתוח את העסק הזה הייתה של מֶהְרי.  החנות של יעקוב עדיין נמצאת בשכונה יהודית ענייה של טהראן, בה חי בעבר עם משפחתו. שגשוג עסק התבלינים אִפשר את מעבר המשפחה לשכונה מבוססת. בשכונה הענייה, בור ספיגה אחד שימש שירותים לעשרים דיירים. פָּרִי  זוכרת את התקופה הזו מילדותה, ואף על פי כן, סבורה שהייתה לה ילדות מאושרת, כי  הייתה לה שמחת חיים.

בעלת הבית של משפחת הָנַאִי מנסה לשדך לפָּרִי את אחיה, מַסְעוּד. הוריה של פרי אינם מעוניינים בשידוך הזה, אך רוצים להימנע  מלהסתכסך עם בעלת הבית אצלה גרים בשכירות, ולכן מסכימים לקיום פגישת היכרות בין מסעוד לבתם. בפגישה פָּרִי, שגם כן אינה מעוניינת במסעוד, מוצאת דרך נבונה להרחיקו מעליה, בלי שהדבר יפגע בקשרים בין הוריה לבעלת הבית. כעת, הוריה של פָּרִי חוזרים לתוכניתם המקורית: לשדך לה את מוֹרָד לוי, בן אחיה של מֶהְרי. פָּרִי ראתה לראשונה את מורד באירוע משפחתי, ואז הוא לא משך את תשומת לבה: הוא היה בלבוש כפרי מיושן והתגורר בעיר קשאן, עיר המדורגת נמוך בהשוואה לבירה טהראן. בשלב ראשון נערך בבית הוריה של  פָּרִי מפגש היכרות ומחויבות עם המשודך ומשפחתו. פָּרִי בהדרגה מתאהבת במורד, אך במקביל לאושר האישי שלה, המצב הפוליטי באיראן הולך ומתדרדר ומבשר שחורות ליהודים.

עוד לפני ההיכרות בין פָּרִי למורד, מתחילות מחאות רחבות נגד שלטון השאה, אשר הולכות וגוברות [סתיו-חורף, 1978]. היהודים רואים בשאה את הערֵב לביטחונם, וחוששים לגורלם במקרה של אובדן שלטונו. בתקופת שלטון השאה חיי היהודים היו די שלווים ומאושרים – על אף שכבר אז ניכרו ביטויים לאנטישמיות, כמו הדעה הרווחת לפיה היהודים נוהגים לרמות. נוסף לכך במקומות מסוימים הוטלו על יהודים הגבלות שמקורם באסלאם השיעי. לדוגמה, בעיר קשאן אסור היה על היהודים לגעת בפרי שבדוכני השוק, כדי לא לטמא אותו. כמו כן, עוד בתקופת שלטונו של השאה נהגו היהודים להסתיר את יהדותם במקומות ציבוריים. בתקופת ההתפתחויות המהפכניות השנאה ליהודים גוברת, בתור קבוצה החשה סימפטיה כלפי השאה. בתחילת ספטמבר 1978, ההפגנות נגד השאה מתפשטות מערי הפרובינציה לטהראן, והשאה מנסה לדכא את ההפגנה בטהראן במסוקים ובטנקים. בתוך הקריאות של המפגינים מוות לשאה ויחי חומייני, נשמעות גם קריאות לטבוח ביהודים.

לרגל האירוסים מעניק מורד לפָּרִי טבעת משובצת יהלומים ושעון עשוי זהב לבן ומעוטר גם הוא ביהלומים. לאביו בית מלאכה לייצור שטיחים בקשאן. גם אחרי האירוסים, בהתאם למסורת, מורד כמעט ואינו נוגע בבת זוגתו. הוא מחליט לדחות את מועד החתונה בתקווה לזמנים טובים יותר. מורד עובר להתגורר בטהראן, לו ולאחיו יש מתפרה ושתי חנויות לבגדי נשים – אבל לנוכח הידרדרות נוספת במצב, היהודים נאלצים להנמיך פרופיל ולסגור את חנויותיהם. בדצמבר 1978 הרחובות הופכים לשדה קרב. בנקים, בתי קולנוע ותחנות משטרה מועלים באש. בינואר 1979 השאה נאלץ לצאת מאיראן, ובפברואר חומייני שב מגלות לארצו ובאותה החודש איראן מוכרזת למדינה אסלאמית. פָּרִי אינה מאמינה כיצד עם שלם – על תנועותיו הפוליטיות השונות – מאמין לשפע הבטחות השווא לשיפור מדהים במצב הכלכלי, במיוחד של העניים, הבטחות היוצאות מפיו של זקן דתי קנאי בדמותו של חומייני. מורד מחליט כי אין טעם לחכות לימים טובים יותר, ולאחר כחצי שנה מהאירוסים מציע לפרי נישואים, הצעה לה חיכתה בכיליון עיניים. לפני החתונה עוברת פרי אירוע של מריטת גבות, בה נשים, העֵדות למחזה, מעודדות את הכלה לצעוק ולא לחשוש להוציא את כאבה החוצה. לאחר טקס החתונה, החתן והכלה נכנסים לחדר התייחדות, כאשר בידי הכלה פיסת בד לבנה, אותה היא מגישה לאחר קיום יחסי המין לאימה, כדי לאשר היותה בתולה לפני הנישואים.

במאי 1979 מקבלת פרי מכתב מאחותה שירין ובעלה שלום החיים בישראל. זהו מכתב ציוני ובו קריאה לזוג הצעיר לעלות לישראל, ולא להגר לאמריקה. במקביל מצבם של היהודים באיראן הולך ומחמיר. באותו החודש, חביב אלקניאן, ראש הקהילה היהודית באיראן, מוצא להורג. מטען חבלה מתפוצץ בחנותו של אחד מאחיו של מורד והאח מאושפז בבית חולים.  ואכן, פרי ומורד מגיעים למסקנה כי חייבים לעלות לישראל, אפילו באופן בלתי לגאלי. פרי דואגת מראש לרכוש מקצוע בו תוכל לעבוד בארץ. היא לומדת [כנראה בסתר] יחד עם נשים מוסלמיות ספָּרות נשית. המוסלמיות שלומדות איתה מתעבות את המשטר האסלאמי המעניש באכזריות – חבטות ומלקות – על כל ציצית גלויה של שיער נשי או לק על ציפורני הידיים. אחרי שפרי נכנסת להריון, היא דוחה את תוכנית ההימלטות לישראל, כדי לא לסכן את העובר. בתחילת מאי 1980 היא יולדת את בנה אֶבִּי (אברהם). הריון שני שוב דוחה את תוכנית הבריחה מאיראן. במהלך הנישואים הזוג מחליף את מקום מגוריו פעמים אחדות. לפעמים הם שוהים בביתם של אחד מקרובי משפחתם הנמצא בחוץ לארץ, ולבסוף מגיעים לדירה של משפחה יהודית שעזבה לאמריקה והשאירה בית עם שני מפלסים וריהוט. לבית הזה מצטרפת משפחה יהודית נוספת, משפחת זָאדֶה הסימפטית בת חמש נפשות.

בספטמבר 1980 פורצת מלחמת איראן-עיראק, שעוד יותר מחמירה את המצב. נוסף לסכנת הפגיעה בנפש מההפצצות, רכישת מוצרי מזון בסיסיים נעשית במגבלות באמצעות תלושים. בחורים יהודים עלולים להישלח למלחמה. לאחר שהריונה השני של פרי מסתיים בלידת הבת אילנה, משפחתה שוב מוכנה לעלות לישראל. פרי  מקבלת מכתב מאחותה שירין ובו הבטחה כי  איש הסוכנות היהודית ייצור קשר טלפוני עם משפחתה, כדי לארגן מסע בלתי לגאלי לישראל. כעבור שישה חודשים איש הסוכנות דובר פרסית, בשיחת טלפון מתעניין באנשים המעוניינים  לעלות לארץ והם: ארבע נפשות של משפחת לוי (מורד ופרי לוי ושני ילדיהם), אחיה של פרי בֶּהְנָם, וחמש הנפשות של משפחת זאדה הגרות באותה הדירה. המטלפן  מוסר את שמו של איש הקשר, הָאשֶם טבריזי, שאמור להגיע לביתם ולסדר את הברחתם בתמורה לתשלום. השיחה מתנהלת ברמזים מחשש להאזנה מצד השלטונות. איש הקשר, מוסלמי כפרי בשנות ה-30 לחייו, מגיע כעבור כשלושה שבועות. בהתאם להוראות של איש הסוכנות, המשפחות מוסרות לו מראש את הדרכונים והכסף עבור השירות [אין נתונים כלשהם על סכום הכסף]. ההמתנה ליציאה, שנדחית מחמת מזג האוויר הקר, מלוּוה בדאגות פן האשם, איש הקשר, יברח עם הכסף. החששות הרבים נמשכים גם במהלך המסע: דאגה לגורלם של הילדים הרכים, הפחד שהאשם עלול להפקירם באמצע הדרך, והאימה להיתפס בידי השלטונות במהלך ההימלטות מאיראן.

לצורך הבריחה, שתי המשפחות מסתוות בבגדים פשוטים של כפריים, בהתאם לאופיים של האזורים בהם עובר נתיב המסע. פרי מחביאה מתחת לבגדיה שטרי כסף, בהם מרקים גרמניים, ותכשיטי זהב. המסע מתחיל בנסיעה ארוכה בת 16 שעות באוטובוס מטהראן, בכיוון צפון מערב לעבר הגבול התורכי, לעיירה רֵזָיֵה (השוכנת ליד העיר טבריז). מהעיירה הזו נמשך המסע בתחילה ברכב ולאחר מכן ברגל בשעות הלילה, בהובלתו של המבריח האשם. מורד נושא את אבי ופרי נושאת את אילנה.  בשלוש וחצי בלילה מתברר כי הסוסים עליהם אמורים היו להמשיך במסע, לא הגיעו וגם לא יגיעו, ולכן שתי המשפחות נאלצות לשוב ברגל על עקבותיהן בדרך הקשה לעיירה רֵזָיֵה. כעבור שמונה ימים שתי המשפחות יוצאות מאותה העיירה באותו מסלול, ושוב לאחר מסע לילי רגלי מפרך הסוסים אינם מגיעים. טענתו של האשם היא כי הקבוצה גדולה מדי ולכן אין מספיק סוסים – אבל גם כאשר משפחת זאדה מחליטה לשוב לטהראן, ומשפחת לוי ובֶּהְנָם יוצאים לאותו המסע בפעם השלישית, הם בשלישית נאלצים לחזור בגלל היעדר סוסים. בעקבות זאת, אמונו של מורד במבריח נשבר ומשפחת לוי שבה לטהראן.

איש הסוכנות בשיחת טלפון משכנע את פרי לחזור על ניסיון הבריחה, אבל הפעם עם מבריח אחר. ארבע נפשות של משפחת לוי ובהנם שוב מגיעים באוטובוס לעיירה רזיה, בה משתכנים באכסניה לקראת המשך המסע. ואולם בבוקר פורצים לחדר האכסניה שלושה חמושים מטעם המשטר האיראני ומובילים את כל הדיירים בו למשרד ה"קומיטה" [ועדה מהפכנית] לחקירה, בחשד לניסיון בריחה לישראל. שם אחת העובדות, אישה הלבושה בבגדים שחורים, מכניסה את פרי לחדר החקירות, לאחר שהפרידה ממנה בכוח את התינוקת אילנה. פרי נאלצת להתפשט לצורך חיפוש, אשר במהלכו מתגלים המרקים הגרמניים ותכשיטי הזהב. פרי מציעה לחוקרת את כל הכסף והתכשיטים, ובתמורה מבקשת שלא תלשין עליה. הבודקת משיבה בשלילה בנימוק כי אם הממונים עליה יגלו זאת, הם יתלו אותה, כפי שכבר תלו את אחיה. פרי מנסה לפנות לרגשות האימהות של החוקרת: בתור אימא את צריכה להבין אותי שאני עושה זאת למען ילדיי. מתוך תחושה של חוסר ברירה פרי אוזרת אומץ ומשביעה את החוקרת בשבועה מוסלמית למחויבות לגורל שני ילדיה: אם תלשיני עלי, יהיה עלייך לתת את הדין בפני בורא עולם, כולל בעולם הבא. החוקרת נענית לבסוף להפצרותיה של פרי לא להלשין עליה ואף מגלה לה שמוצאה מכורדיסטן,  והיא מתנגדת למשטר שרצח את אחיה. מורד גם כן מצליח לצאת בשלום מהחקירה בזכות סיפור כיסוי לפיו הגיע עם משפחתו למקום, כדי לנצל את מעיינות המרפא לטיפול בכאבי הגב שלו. בשעה שהמשפחה המשוחררת מחכה בתחנת אוטובוס כדי לחזור לטהראן, הבודקת של פרי מוצאת אותה בתחנה ומנסה להחזיר לה שקית עם הכסף ודברי הערך שגילתה במהלך הבדיקה. כאשר פרי מחשש לפרובוקציה אינה מוכנה לקחת דבר, האישה מניחה את השקית על ידה של פרי, ומורד לבסוף מחליט להסתכן ולוקח בזריזות את השקית. (הכסף בשקית בשלב מאוחר יותר בעלילה בכל זאת מושמד, מחשש למעצר חדש של בני הזוג בעוון ניסיון בריחה לישראל.)

כעבור שישה שבועות ניאותה משפחת לוי להיענות ללחציו של המטלפן מהסוכנות ולהיפגש שוב עם איש הקשר האשם. הפעם האשם קובע מראש כי תהיה הפרדה בין יציאתה של משפחת לוי לזו של זאדה. אחיה של פרי בֶּהְנָם אינו מוכן להמתין יותר והוא יוצא צפונה, בלי לספר למשפחתו על כוונותיו. פרי חושדת שהוא יצא למסע בריחה. כאשר איש הקשר מוכן לארגן יציאה למשפחתה, פרי מוותרת על ההזדמנות הזו לטובת משפחת זאדה, מחשש להשאיר את אחיה באיראן. בהמשך נודע לפרי כי הן משפחת זאדה והן אחיה הצליחו לחצות את הגבול לתורכיה. בעקבות זאת [בסביבות קיץ 1983], משפחת לוי שוב יוצאת עם האשם באותו מסלול הבריחה בו כבר ניסו להימלט ללא הצלחה שלוש פעמים. שוב פרי מחביאה שטרות כסף ותכשיטים, והמשפחה נוסעת באוטובוס לעיירה רזיה, משם ממשיכה באוטו, ואחר כך ברגל – אלא שהפעם במקום שנקבע מופיעים שני סוסים עם שני רוכבים. מורד עם הבן אבי עולים על סוס אחד, ומורד עוזר לפרי להתגבר על המבוכה שברכיבה על סוס עם גבר זר: פרי ואילנה עולות על הסוס השני. הרכיבה מתבצעת בלילות, כדי לא להתגלות, וזו מחייבת מאמץ לא להירדם. שני בני הזוג סובלים מצריבות עזות במפשעה כתוצאה מהרכיבה הארוכה. במהלך המסע נשמעות מדי פעם יריות, ביטוי למרד של הכורדים נגד השלטון המרכזי באזור בו עובר נתיב הבריחה. לאחר שישה לילות של רכיבה, המשך המסע מתבצע ברגל במקומות תלולים במיוחד, ובסופו מגיעה המשפחה לכפר כורדי. שם, לאחר ימים של רעב, זוכים הנמלטים להתכבד בארוחה כורדית צנועה ומזינה, ואחר כך שוב יוצאים למסע רגלי בשטח הררי קשה. בשארית כוחותיה מגיעה המשפחה לקרבת הבודקה של השומר האיראני. אחד המְלווים מעסיק את השומר בשיחה, שמנוצלת על ידי הנמלטים כדי לגנוב את הגבול. לקראת המעבר לתורכיה המבריחים מפצלים את המשפחה. פרי יחד עם שני הילדים בליווי מלווה, שמתחזה לבעלה, עוברת בנקודת הביקורת ברכב, בתור אישה חולה הנוסעת עם משפחתה לצד השני של הגבול. מורד יוצא עם מלווה במסלול הררי מפרך, במהלכו נקרעות נעליו וקוצים חודרים לגופו, אך בכל זאת, בהיותו חבול ופצוע ושוטט דם, הוא מצליח לחצות את הגבול לתורכיה ולפגוש את משפחתו. המְלווים עוזבים את המשפחה ומבקשים ממנה לגשת לתחנת משטרה תורכית. שם, לאחר חקירה קצרה על זהות המבריחים, בה בני הזוג אינם יכולים למסור מידע מפאת חוסר ידיעה – למחרת, שוטר התחנה עוזר להם להגיע לעיר וָאן. בעיר הזו הם מתאכסנים במלון, פוגשים בקבוצה של יהודים שגם כן נמלטו מאיראן ומחכים לטיסה לארץ, ולבסוף ממריאים במטוס אל-על מאיסטנבול לישראל.  פרי, ברדתה מהמטוס בנמל התעופה בן גוריון, "עצמה את עיניה ושאפה את אוויר החירות, את ניחוחה של המולדת...היא רכנה מטה ונשקה לאספלט הישראלי" (עמ' 341-340).

פרשנות ודברי ביקורת

היצירה נקראת "שתיקה פרסית" כיוון שניסיונות הבריחה מאיראן של גיבורי הסיפור נעשים  בשעות הלילה החרישי ותוך מאמץ לשמור על דממה, כדי לא להתגלות. כדברי הסופרת: "השתיקה זורמת לאורך הדרך" (עמ' 186). כדי לשמור על השתיקה, בשלבים מסוימים של המסע נאלצת פרי לתת לילדיה כדורי שינה. בעת המעבר בנקודת הביקורת התורכית של הגבול, פָּרִי הלבושה בבגדים של אישה כורדית, מקבלת הוראה לא לדבר, כיוון שהמבטא עלול להסגיר אותה.

אפשר למצוא סיבות נוספות לשמה של היצירה. הוריה של פרי נמנעים מלהחמיא לה, על אף שאוהבים ומעריכים אותה. כמו כן, כאשר מורד לוי מוצא את עצמו מרומֶה  בעסקה למכירת שטיחים על ידי מתווך מוסלמי – בעל קשרים עם המשטר האיראני –  תגובתו קשה, אך מאופקת.

שרה אהרוני כותבת בעברית תקנית ועשירה – סגולה החסרה אצל סופרים מודרניים אחדים, שאף מתגאים בדיאלוג שלהם עם הקורא "בגובה העיניים". הסופרת מתארת כיצד פרי,  אשר בתחילת היצירה נראית במבט ראשון כנערה בת טיפש עשרה קלת דעת, מתבגרת והופכת לרעיה נבונה ולאם מסורה. היצירה שופכת אור על יהדות איראן בתקופת המעבר בין שלטון השאה למשטר האסלאמי. משתמע כי זו הייתה קהילה מסורתית-דתית, אך לא דתית אדוקה. כביטוי לאמונות דתיות עממיות בקהילה, מורד לוי, לפני ניסיון הבריחה האחרון שלו מאיראן, נוסע לקשאן להשתטח על קברו של צדיק. האֵם של פרי נוסעת איתו, כדי להתפלל למען המשפחה ולזכות בריפוי מחלת הכליות שלה. מורד אינו מתואר כמי שמתפלל שלוש פעמים ביום או מקפיד ללכת לבית הכנסת, אבל במהלך המסע, במיוחד ברגעים הקשים, הוא נוהג לומר "שמע ישראל" כדי לשאוב כוח ועידוד, ובנו הקטן אבּי יורש את התכונה הזו מאביו. יהדות איראן, בתקופה שלפני המהפכה האסלאמית, מתוארת כמעורה בתרבותה של ארץ זו. באחד ממכתביה של פרי לאחותה בישראל היא כותבת: "איראן שלנו...שאותה אהבנו כל החיים, איראן שהשפה הפרסית שלה היא השפה הטבעית שלנו ושהמוזיקה שלה היא המוזיקה שלנו –  מגלה פנים חדשות, מכוערות ומפחידות"  [בימי המשטר האסלאמי] (עמ' 170).

העלילה מרתקת, אך אליה וקוץ בה. בנקודות מסוימות היא נראית פשוטה מדי, כמו העסקת השומר האיראני הבודד בדיבורים, שמאפשרת למשפחת לוי לגנוב את הגבול. ישנם אירועים מסוימים שנראים בלתי סבירים. (זאת גם בהתחשב בהערת המְחברת המופיעה בעטיפה הפנימית של הספר לפיה "אין קשר ישיר וכולל בין הדמויות והאירועים בספר זה לבין המציאות".) מצד אחד, בשיחות הטלפון עם איש  הסוכנות דיברו בני הזוג לוי ברמזים מחשש להאזנות, בעוד במכתבים בין פרי לקרוביה בארץ – מכתבים אשר במשתמע מגיעים בדואר רגיל – ישנה התכתבות גלויה בנושא העלייה לישראל. יתרה מזו, באחד ממכתביה של פרי לאחותה שירין בישראל היא אף מתגאה בכך שאחיה בֶּהְנָם מוכן להתגייס לצה"ל, אך לא למען המדינה שאיבדה את ערכיה האנושיים [איראן]. האם מנקודת ראותו של השלטון באיראן לא די היה בעצם קיום קשר מכתבים עם ישראל וביקורים חוזרים ונשנים בעיירה רזיה, המשמשת נתיב בריחה קבוע ליהודי איראן, וסימנים מחשידים נוספים, כדי לאסור את הזוג לוי? ואולי המשטר באיראן בחר לעצום עין אחת מתופעת היציאה הבלתי לגאלית של יהודים מהמדינה – נושא שאינו זוכה להתייחסות ברומן.

היצירה בחלקה נראית פשטנית מדי. אין כמעט קונפליקטים כמו בין הורי הכלה להורי החתן ובין הבעל מורד לאשתו פרי. יהודים שנולדו עניים, בזכות חריצותם ותבונתם העסקית, כעת מבוססים מבחינה כלכלית. בקיצור, "הכול דבש" – מלבד המהפכה האסלאמית והשלכותיה. ושוב בצורה פשטנית, בעוד בקרב האוכלוסייה הלא יהודית ישנם אנשים טובים וישנם רעים, אך כמעט כל היהודים אנשים טובים. היוצא מן הכלל היחיד הוא ג'משיד, בחור יהודי צעיר המלשין לשלטונות על כוונת משפחת לוי להימלט לישראל. זאת מתוך קנאה, כי משפחה זו, בהתאם להוראות איש הקשר, לא הסכימה להצטרפותו אליה למסע הבריחה האחרון שלה, וביקשה ממנו להמתין להזדמנות הבאה. (לבסוף  גם הוא מצליח להימלט מאיראן, ופרי, באצילותה, סולחת לו על ההלשנה.)

הסיפור הציוני שביצירה לא כל כך משכנע. זאת כיוון שרוב יהודי איראן שנותרו בארצם בסוף שנות ה-70 לא היו ציונים ובחרו להגר לארצות המערב, בעיקר לארה"ב, ולא לישראל – בעוד אצל משפחת לוי כמעט ואינה קיימת התלבטות לאיזו ארץ לברוח. כמו כן אין התייחסות אצל הזוג לוי לבעיות המעסיקות  ומשסעות את החברה הישראלית, בהן המשך שליטתה של ישראל באוכלוסייה הפלסטינית, וטרוניות על אפליה על רקע עדתי של יהודי המזרח. הדמויות ביצירה, בתור אנשים שהאזינו לחדשות, במיוחד מישראל, לכאורה היו צריכות להיות מודעות לסוגיות האלה – אך אין התייחסות כלשהי לכך בסיפור. משתמע כי ארץ ישראל היא בעיקרה ארץ זבת חלב ודבש.

בסיפור ישנה נטייה לאידיאליזציה של חיי הקהילה היהודית באיראן. מירוט הגבות של הכלה, והצורך להוכיח את היותה בתולה באמצעות קיום יחסי מין מייד לאחר טכס הנישואים תוך ציפיית הנוכחים ל"תוצאות" – וזאת בשלהי המאה ה-20 – כל אלה מתוארים כמטרד, כמשהו לא נוח, אך לא כאירוע משפיל העלול להביא לחוויה טראומטית. אין גם ביקורת על מִנהג הנישואים בין בני דודים מפאת הסיכונים הגנטיים. המחסור החמור בשירותים לעשיית צרכים ורמתם הירודה, בשכונה היהודית הענייה בטהראן, הופכים לנושא להלצה.

לאור חוכמתה המעשית של אימה של פרי, מֶהְרִי, הפגם שבהיותה אנאלפביתית מתגמד; עושר התרבות שבעל פה של יהודי איראן משכיח מהקורא היעדר התייחסות ביצירה לתרבות שבכתב; תבונת הנשים במשפחת הָנַאִי  –  מהרי ובתה פרי מנחות את בעליהן –  גורמת לקורא להמעיט בפגם שבמעמד הנחות של הנשים בחברה היהודית. ואולם בנושא הזה של נחיתות מעמד הנשים, מוצאת הסופרת לנכון לבטא יותר מנימה של ביקורת. היא מתארת את פרי כאישה אסרטיבית, המעיזה ישירות ובעקיפין לא להשלים ואף להתעמת עם הזלזול בה מצד גברים רק בגלל היותה אישה. בטרם נישואיה, היא מוחה בעדינות על שעליה תמיד מוטלת החובה להגיש תה ולפנות את השולחן, בעוד אחיה, בֶּהְנָם, בתור גבר פטור מכך. האח מקבל את הביקורת ועוזר בפינוי השולחן. פרי אף מעיזה לחלוק על הוראות שמקבלת מגברים מוסלמים.

היצירה, בהיבטים מסוימים, מעוררת אסוציאציות על יהדות עיראק. ההווי של חלק  מיהודי איראן, כפי שמתואר ביצירה, דומה מבחינות מסוימות לזה של חלק  מיהודי עיראק במחצית הראשונה של המאה ה-20.  בשתי הארצות, לאחר טקס החתונה, נערכה התייחדות בין בני הזוג, כאשר המוזמנים לחתונה מחכים בחוץ ל"תוצאות". כמו כן, בשכונות יהודיות מסוימות באיראן ובעיראק כאחת, בלילות הקיץ החמים ישנו המשפחות על גגות הבתים. המצב נוצל על ידי צעירים לקשרים רומנטיים, אבל גם לאהבה לוהטת ואסורה, כמו בין אשת איש לשכן נשוי. נוסף לכך, אופן יציאתם הבלתי חוקית של יהודי איראן, באמצעות מבריחים כורדים ודרך האזור הכורדי של איראן, דמה לאופן הימלטותם של יהודי עיראק מארצם בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20. זו נעשתה גם כן באמצעות מבריחים כורדים, דרך האזור הכורדי של עיראק לאיראן שבתקופת שלטון השאה, ומשם לישראל. נראה כי יציאת היהודים הבלתי לגאלית התאפשרה בשתי המדינות, כיוון שהשלטון בהן בחר להתעלם חלקית מהתופעה, ולא לעשות מאמץ רציני להכשילה. בסיכומו של דבר, הרפתקת הבריחה מאיראן של משפחת לוי מזכירה בחלקה בדרגת אמינותה סיפור חסידי, המסתיים במשפט  "מאוד מתקבל על הלב".