גיל, אבי. נוסחת פרס: מיומנו של שותף סוד (חבל מודיעין: כנרת, זמורה-ביתן, 2018) [סיכום וביקורת]

גיל, אבי. נוסחת פרס: מיומנו של שותף סוד (חבל מודיעין: כנרת, זמורה-ביתן, 2018). 363 עמ' כולל מפתח אישים. 

אבי גיל נולד ב-1955 בחיפה והתחיל את הקריירה המקצועית שלו במשרד החוץ ב-1983. החל מ-1988 הוא עבד בלשכת שר החוץ שמעון פרס ומאז לא נפרדו דרכיהם. גיל ליווה את פרס בתפקידיו השונים כיועץ וכידיד. בין היתר שימש כמנהל לשכת ראש הממשלה, כמנכ"ל משרד החוץ וכמנהל תוכן של ועידת הנשיא. ספרו "נוסחת פרס" מתרכז במאמציו של פרס לקדם שלום בין ישראל    לפלסטינים,  החל בתקופת כהונתו כשר החוץ   בממשלת יצחק רבין בין השנים 1995-1992  וכלה בכהונתו כנשיא המדינה בין השנים 2014-2007. הסיכום משקף את גרסת המחבר, וניסוחים כמו "לדברי המחבר" נועדו להדגשה בלבד. הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי בסוף הסיכום.

הרקע לפעילותו של אבי גיל  עם פרס ותחילת הדרך, 1990-1982

בתור סטודנט לא גילה אבי גיל עניין במעורבות פוליטית. במקביל להתקבלותו לעבודה במשרד החוץ הוא ניסה לטפח קריירה אקדמית ולמד לתואר שני במדעי המדינה. המִפנה חל אצלו ב-1982, בעקבות מלחמת לבנון, עת שירת כחובש קרבי בכלא מגידו. הוא חונך על טוהר הנשק, אך בכלא ראה מעשי התעללות קשים באסירים פלסטינים כפותים, אותם הִכּוּ חיילים ישראלים במוטות עץ ובצינורות השקיה ובעטו בהם בחמת זעם (עמ' 23). אבי גיל ראה בכך ביצועה של מדיניות מגבוה, הוא התלונן, אך בתגובה פעלה  המשטרה הצבאית לטייח את העוּבדות. "האירועים הקשים במגידו המחישו לי עד כמה הכיבוש אכן משחית. השתכנעתי שיש לשנות מציאות זו" (עמ' 25). על רקע זה תמך "בדרכו של פרס" (עמ' 25)  ושאף לסייע לו.

הזדמנות למשוך את תשומת לבו של פרס ניתנה למחבר ב-1986, עת שמעון פרס  כיהן  כראש ממשלה (מטעם מפלגת העבודה, במסגרת ממשלת אחדות לאומית שכללה את הליכוד) ואבי גיל היה דובר שגרירות ישראל בקנדה. המחבר דאג שבעת ביקורו של פרס באוטווה הוא יזכה לסיקור רחב ואוהד בעיתונות המקומית, ואכן הדבר עלה בידו. בעקבות זאת, כבר ב-1986 הופנתה אליו בקשה להצטרף כעוזר ללשכתו של פרס, אך משרד החוץ התנגד לקטיעת שירותו. על כן, רק בקיץ 1988, בתום שירותו בקנדה, החל לשמש סגנו של אורי סביר בניהול לשכת שר החוץ פרס (בהתאם להסכם הרוטציה, באוקטובר 1986 החליף  פרס את יצחק שמיר כשר החוץ ושמיר נעשה ראש הממשלה). המחבר נחשב לעובד מדינה, אך בחריגה מסוימת ממעמדו – כדבריו –   התגייס לטובת פרס במערכת הבחירות לכנסת שנערכו בנובמבר 1988.

הבחירות הסתיימו בתבוסתו של פרס ובניצחונו של מנהיג הליכוד יצחק שמיר. מפלגת העבודה הצטרפה לממשלת שמיר בה שימש פרס כשר אוצר. על פי בקשתו של פרס, כיהן אבי גיל כיועץ התקשורת שלו. פרס פעל להפיל את ממשלת שמיר [למעשה התנהגות לא אתית מצד שר בכיר]  ולהקים ממשלה חדשה בראשותו – מהלך שבא לידי ביטוי במארס-אפריל  1990 (כונה על ידי יצחק רבין "התרגיל המסריח"). בין השנים 1990-1988, במטרה להכשיר את הקרקע ליעדו של פרס להיות ראש ממשלה, פעל המחבר לערעור מעמדו של שמיר במפלגתו, תוך ניצול המתחים הפנימיים בין שמיר לבין האישים הבכירים בליכוד, דוד לוי ואריק שרון.  הוא עשה זאת באמצעות הדלפת ידיעות דמיוניות לעיתונות בדבר ויתוריה המפליגים של ישראל במשא ומתן, אשר ממשלת שמיר מוכנה כביכול לנהל עם הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). המחבר עדיין שימש עובד מדינה, והוא מודה כי בפעילותו למען פרס חרג בבירור ממעמדו. פרס הצליח להפיל את ממשלת שמיר בהצבעת אי אמון בכנסת במארס 1990, אך לא עלה בידו להקים ממשלה חלופית בראשותו באפריל. בעקבות כישלונו, דמעות נצפו בעיניו  של פרס (עמ' 29). שמיר זכה באמון מחודש של הכנסת כראש ממשלה ביוני 1990.

הרקע לכתיבת הספר

"פרס ידע שאני מנהל יומן ופעמים רבות דחק בי ...[לכתוב זיכרונות]. נהגתי להשיב לו: 'לא כדאי לך לשכנע אותי. בספר שלי לא תצא טוב כמו שהיית מצפה. אם אכתוב, אכתוב את האמת'. פרס לא נרתע: 'תכתוב. מותר לך לבקר אותי'." כאשר הזכיר לו המחבר את הנזק שהוא גרם בהדלפת השיחות החשאיות עם המלך הירדני בנובמבר 1993 [הנושא יפורט בהמשך], השיב פרס להפתעתו: "זו האמת. טעיתי. אין לי שום בעיה שתכתוב את האמת" (עמ' 16). אבי גיל אינו מתיימר להיות אובייקטיבי,  אלא רואה את עצמו כ"שחקן מעורב שאוהב את מושא סיפורו" (עמ' 18). הוא גם מגדיר את פרס כ"מנהיג נדיר ואיש מופלא" (עמ' 22). המחבר סבור כי פרס העריכוֹ, כיוון שבמקביל למסירותו אליו הוא לא היסס לומר דברי אמת בשפה פשוטה ולפעמים כואבת. על אף שהמחבר, גם לאחר מותו של פרס, רואה עצמו "קשור, אוהב ומתגעגע אליו" (עמ' 330),  הוא השתדל לכתוב את האמת, גם במקרים בהם היא מביכה. משתמע כי  כדי לא להסב מבוכה לפרס, החליט המחבר לפרסם את ספרו רק לאחר מותו של האיש.

הספר הזה אינו מתיימר להיות תיעוד היסטורי, אלא להביא אירועים נבחרים מזווית הראייה החלקית שהייתה לאבי גיל – "אך ייחודית ואף בלעדית" (עמ' 18). ספרו מבוסס על יומן אישי ורישומים שניהל בכל שנות עבודתו עם פרס, החל ב-1988 ועד יום מותו ב-2016. תיאור האירועים ההיסטוריים נועד להציג את שיטת עבודתו של פרס, את נוסחת פרס: חלומותיו של האיש והדרך בה נקט להשיגם.

הפן הלא פוליטי באישיותו של פרס

"פרס היה אוצר מהלך של ידע מגוון. הוא היה סקרן, קרא הרבה, זכר היטב והיה מסוגל לעכל חומר רב בזמן קצר" (עמ' 36). הוא נהג לנצל את זמן הטיסות לקריאה והיה קורא שניים-שלושה ספרים במקביל. במיוחד אהב שירה. הוא העריך מאוד את המשורר הסורי ניזאר קבאני, ולא נפגע ערכו בעיניו גם כאשר זה מתח ביקורת קשה על תהליך אוסלו. פרס התכתב עם סופרים ומשוררים עברים ושיבח בשפה מליצית את יצירותיהם. לדעת המחבר, סגנונו זה של הרעפת דברי שבח – ללא הערות ביקורתיות – על יצירותיהם, היה בו ביטוי לחנפנות שנועדה לזכותו להשתייך לחברתם. אבי גיל העיר לפרס על כך, וגם על כי בספר האוטוביוגרפי שפרסם ב-1995 אין שום הודאה בטעויותיו. תגובת פרס הייתה צוננת וקצרה: הוא לא הסכים לדבריו.  פרס ידע היטב לנאום ולדבר באנגלית, אך כפי שהודה באוזני המחבר: [אני] "לא יודע לכתוב" באנגלית (עמ' 341). הדבר הפריע לו, במיוחד כאשר התבקש לחתום בספר אורחים וחשש לעשות שגיאה.

פרס הפגין ידענות קולינארית: הוא נהנה ממאכלים אקזוטיים. לדוגמה, בעת ביקור באיסלנד באוגוסט 1993 טרח להגיע למסעדה בה מגישים בשר לווייתן. כמו כן נהנה  מיין טוב [כל זאת ללא הקפדה כלשהי על כשרות]. מתוך השיחות הקלילות והשובבות על נשים בין פרס לאבי גיל אפשר להסיק –בניסוח דיפלומטי זהיר – כי תענוגות המיטה, ולא רק עם נשים יהודיות, לא היו זרות לו (עמ' 61). משנתו הייתה כי לילותיה של פריז לא נועדו לשינה,  ומשתמע כי בהיותו מדינאי צעיר יחסית היו לו "עלילות" בעיר הזו. ואף באוגוסט  1993  בגיל 70, בשהותו בפריז, רקד  בדיסקוטק עד שלוש לפנות בוקר  עם עוֹבדות משרד החוץ (עמ' 144). ואולם ההנאות האלה היו דברים טפלים בעיניו בהשוואה לפוליטיקה. העיסוק בנושאים פוליטיים עמד בראש מעייניו, עד כדי כך שלא הבין מדוע אנשים כמהים לצאת לחופשה. משתמע כי הוא לא הקדיש תשומת לב רבה לאשתו ולילדיו, כיוון שאצלו העבודה קדמה לכול.

המחבר כיועץ תקשורת של  פרס

לפרס היה נדמה כי התקשורת מקפחת אותו. הוא אהב לזכות בהסבת תשומת לב לעצמו בתקשורת, השתוקק לאהדתה, והיה נהנה מאוד לצפות בהופעותיו בטלוויזיה. פרס, ככלל, לא הודה בחיזוריו אחר התקשורת כי אם טען ש"העיתונות לא חשובה לי, אין לי עניין בכותרות" (עמ' 71). רק בריאיון נדיר עם המחבר בסוף דרכו הפוליטית הודה פרס כי הפוליטיקאים זקוקים להערצה כמו שהשחקן זקוק לקהל. (עמ' 337). פרס כמו רוב הפוליטיקאים לא ייחס תבונה יתרה לבוחרים. הוא טען כי בעוד במדע המכנה המשותף הוא הרמה הכי גבוהה – "בפוליטיקה המכנה המשותף זו הרמה הכי נמוכה" (עמ' 338). זו הגישה המנחה גם את יועצי התקשורת של הפוליטיקאים והיא דומָה ליחסם של משווקי מוצרים לצרכנים.

באוקטובר 1989 אובחנה אצל פרס דלקת פנימית חריפה והוא אושפז בבית חולים. אבי גיל, בהנחה כי מנהיג חולה מעורר אהדה, דאג לנצל את דבר מחלתו למטרה זו. מצד אחד הוא לא התיר לצלם את פרס כאשר מצב בריאותו היה קשה והיה רחוק מלהיראות במיטבו, ובמיוחד לא רצה שמהתצלום ייוודע כי האיש מחובר לקטטר. מצד שני הפיץ סיפורים  על התמודדותו האמיצה ורווית ההומור עם מחלתו, על כך ששועי עולם ופשוטי העם בחו"ל ובארץ דורשים בשלומו. "ניפקתי סיפורי בדים על שלל תרופות אליל שאזרחים מודאגים הניחו על מפתן חדרו של פרס" (עמ' 78). הסיפורים האלה זכו לסיקור בכלי התקשורת. משיקולים אלקטוראליים ניסה המחבר להציג את פרס כנאמן למסורת ולדת היהודית. בהתאם לכך דאג לפרסם סיפור דמיוני לפיו הודיע פרס למארגני כינוס באיטליה כי עליו לקצר את שהותו ולשוב ארצה, כדי להשתתף בתפילות ראש השנה. 

יחסו של פרס לאנשי משרד החוץ (פרס שימש שר החוץ בין השנים 1988-1986, 1995-1993, 2002-2001)

הספק עבודתו של פרס היה עצום. מבחינת כישוריו הוא היה שר חוץ ודיפלומט מצוין, אך הוא בז לאנשי משרד החוץ. פרס נהג להתבטא באוזני אבי גיל שחבריו במשרד החוץ הם "כלומניקים" ו"חסרי רעיונות" (עמ' 34). במהלך ביקוריו במדינות שונות,  נהג שר החוץ לבחון את השגרירים על התמצאותם בארץ שירותם ולעג לבורותם. במיוחד היה רב לעגו לשגרירים שדיווחו בגאווה על הישגיהם, בהם המעיט. הוא לא נרתע מחנופה מפי השגרירים, אך שם ללעג את אלה שהגזימו בה. בהתאמה לזלזולו בעובדי משרד החוץ, הוא לא התעמק בקריאת מברקיהם בטענה כי את תוכנם הוא כבר יודע מקריאת עיתונים. את זמנו הפנוי העדיף לנצל לא לשיפור תִפקודו של משרד החוץ, אלא  לקריאת ספרות יפה  ולכתיבה.

בדומה לזלזולו בהערכותיהם של אנשי משרד החוץ, באותו היחס זכו מצדו הערכותיהם של אנשי מודיעין. לדעתו, גישתם של אנשי המודיעין היא שבלונית, "ואין הם מביאים בשיקוליהם את כוחו של המנהיג להביא לתפניות היסטוריות ששמות ללעג תחזיות שמרניות" (עמ' 126). פרס נהג לצטט את דברי בן גוריון: "מומחים הם תמיד לעבר, אף פעם לא לעתיד" (עמ' 33). באנשי משרד החוץ נעזר  פרס בעיקר בתחום הלוגיסטי כמו הסדרת טיסות ובתי מלון.

יועציו של פרס

אבי גיל, לאור ניסיונו, קבע לעצמו כלל פשוט: "הקרדיט על מעשיך שייך לבוס. אתה נשאר בצילו" (עמ' 53). ככל  שהבוס אינו מוטרד כי ליועץ שאיפות פוליטיות ואינו תובע פרסום, קרדיט והכרה ציבורית לעצמו, כך הוא פתוח יותר לקבל את עצותיו של היועץ. הכלל לא לייחס קרדיט לעצמו מצד היועץ התקיים לא רק לגבי נושאים חשובים, אלא גם משניים. לדוגמה, כאשר המחבר כתב לפרס את נאומו בעצרת ליום השנה להירצחו של רבין (נובמבר 2014), פרס – כפי שסיפר לאבי גיל בעצמו – העביר את הנאום, כמעשה ידיו,  לידידו הסופר עמוס עוז, למתן הערות. בהערותיו – אותן הראה פרס למחבר –  תיאר עמוס עוז את הנאום כ"מרגש וקולע", בתוספת הצעתו לתיקונים קלים.  מאבי גיל  נבצר לרשום את הקרדיט על הנאום לזכותו. שלא כמו בנאום הזה, כללית, לפרס הייתה "גאוות סופרים שהקשתה עליו לדקלם דברים שלא כתב בעצמו". אבי גיל נהג לכתוב את הטיוטה הראשונה לנאומיו, דבר שהיה מקל על פרס לחבר את נאומיו באמצעות אימוץ רעיון מסוים, ניסוח מסוים או פסקאות שלמות מהטיוטה – "אך בסופו של התהליך הייתה הצעתי מושלכת, בדרך כלל, אל הפח...[ו]צומחת...יצירתו האישית" (עמ' 285).

פרס העדיף להקיף עצמו באנשים יצירתיים ועצמאיים, ולא בצייתנים. הוא היה מעוניין ביועצים נאמנים, ועם זאת רמז כי הנאמנות אינה אחות תאומה של היצירתיות. פרס קצת התבלבל כאשר המחבר שאלו האם כדי להיות יותר יצירתי עליו לבגוד בו מעט. "הוא כעס והיה גאה בו-זמנית כאשר [יועציו] הפגינו עצמאות והחציפו פנים ביוזמות לא שגרתיות. הם הזכירו לו את דרכו שלו בצעירותו" (עמ' 57). בדיונים הפנימיים אבי גיל לא חשש לחלוק על פרס, ולא בעדינות, אבל לזכותו עמדה העובדה שהוא לא חיפש לעצמו חשיפה תקשורתית או קריירה פוליטית.

פרס התחבט אם למנות את אורי סביר או את פרופ' שלמה בן עמי למנכ"ל משרד החוץ. לבסוף החליט למנות את סביר בציינו באוזני המחבר כי יועציו הקרובים הם יוסי ביילין, סביר ואבי גיל.  עמדתו כלפי יוסי ביילין בתור עוזר וכסגן שר החוץ הייתה אמביוולנטית. הוא העריך את כישוריו כיועץ, את תבונתו ואת ניתוחיו –  "אבל אין לו נאמנות אישית...הוא רוצה להיות מנהיג" (עמ' 58). נוסף לכך חשש פרס כי תדמיתו השמאלנית של ביילין תדבק גם בו. הוא לא שש למנות את ביילין לשר בטענה שמגיעות אליו שמועות לפיהן טען ביילין "שרבין ופרס הם שני זקנים מבולבלים שעבר זמנם" (עמ' 64). כאב לו  ניסיונו של ביילין לרשום את הסכם אוסלו (ספטמבר 1993) לזכותו. טענתו של פרס הייתה כי בתקופת דוד בן גוריון הוא לא ניסה ליטול אשראי לעצמו על כל הישגיו, בהם הכור בדימונה ומבצע סיני – שכולם נזקפו לזכותו של בן גוריון. על כן, המשיך, גם על ביילין לשמור על נאמנות ודיסקרטיות. בגלל שאפתנותו הפוליטית של ביילין, פעל פרס להרחיקו מליבה של הפעילות המדינית. ב-1993 ביילין לא נשלח לניהול השיחות באוסלו – במקומו יצא אורי סביר. חתירתו של ביילין לעצמאות הכאיבה לפרס. שיא ההשפלה מבחינתו של פרס היה כאשר גילה כי ביילין, בנובמבר 1995, ללא ידיעתו, ניסח עם אבו מאזן (מחמוד עבאס), בכיר ברשות הפלסטינית, מסמך הבנות להסכם קבע עם הפלסטינים.

המזרח התיכון החדש

פרס היה מדינאי שניסה להגשים חלומות. העובדה כי לאורך רוב הקריירה שלו היה שחקן משנה, החל בעבודתו עם בן גוריון וכלה בהיותו נשיא המדינה, העניקה לו את האפשרות – שאין בידי מי שעומד בראש המדינה –  לרקום חלומות. ואולם, כאב לו שכמעט ולא זכה להיות ראש הממשלה ואף נהג להתבטא באוזני המחבר ש"הכול היה נראה אחרת אילו אני הייתי ראש הממשלה" (עמ' 21). את חלומו על המזרח התיכון החדש רקם פרס בהיותו שר החוץ – ולמעשה האישיות השנייה בחשיבותה –  בממשלת רבין השנייה, שהוקמה ביולי 1992.

שר החוץ נהג לומר: "אני לא רואה את עצמי מומחה לערבים...{אבל] אני מבין בבני אדם והערבים הם בני אדם בדיוק כמו כולם" (עמ' 91). על כן האמין כי כוחות הכלכלה, התקשורת והתרבות המודרניים, כמו הגלובליזציה והאינטרנט, יחולו גם על החברה הערבית. הוא האמין כי הצעיר הערבי אינו שואף להיות אפנדי, והצעירה הערבייה רוצה להיראות חטובה ואופנתית, ולא שמנה כמו אִמהּ. הרעיונות האלה היוו יסוד לספר שהגה בשם "המזרח התיכון החדש". בינואר 1993 דיווח פרס לרבין על כוונתו לכתוב את הספר הזה בסיועו של ההיסטוריון שלמה בן עמי. הוא סיפר לאבי גיל כי שכנע את רבין לכתוב הקדמה לספר. רבין ושלמה בן עמי לא נענו להצעתו, האחרון כנראה נעלב כיוון שפרס לא מינה אותו למנכ"ל משרד החוץ. אבי גיל לא רצה כלל להשתתף בחיבור הספר, בגלל שלא האמין בתזה של פרס. הוא הביא בפני פרס קטעים מספרו של סמואל הנטינגטון "הגל השלישי" (1991), שהציגו חזון עגום לגבי השתרשות תרבות דמוקרטית בעולם המוסלמי. אבי גיל גם העמיד את פרס על הסתירות הפנימיות בגישתו: הוא שואף להשיג שלום עם שליטים רודנים, בעוד השלום אמור לכאורה להביא לפריחת הדמוקרטיה ולערעור שלטונם. כמו כן פירט באוזני  פרס מאמר ב"אקונומיסט" לפיו רוב הציבור במצרים ובירדן אינו תומך בשלום עם ישראל, ועל כן לולא קיומו של שלטון רודני בארצות האלה, ספק רב, בלשון המעטה, אם היו נחתמים הסכמי שלום עם המדינות האלה; וגם המשך קיומו של השלום איתן יהיה מוטל בספק, אם יקום בהן משטר דמוקרטי.

כל הנימוקים האלה לא שכנעו את שר החוץ, והספר חובר ב-1993, עוד לפני החתימה על הסכם אוסלו באותה השנה בספטמבר –  אך בטרם פרסומו  בדצמבר 1993, הוסיף לו פרס פרק על הסכם אוסלו. נראה כי הסתירות לא הפריעו לשר החוץ שעדיין האמין כי המזרח התיכון החדש יושג בתהליך דיאלקטי.  לדידו, המזרח התיכון ניצב היה על פרשת דרכים בין נסיגה לקנאות דתית, טוטליטריות ומחסור לבין מודרניזציה, חירות האדם, הפרדת הדת מן המדינה, דמוקרטיה ורווחה. אם עמי האזור יבחרו בדרך השנייה, תוקם באזור "קהילייה מדינית אזורית, עם שוק משותף ומוסדות מרכזיים נבחרים, כדוגמת הפרלמנט האירופי"  (ציטטה מתוך ספרו "המזרח התיכון החדש") (עמ' 95). כמו שאירופה הפכה תוך 50 שנה מזירה של מלחמות לזירה של שיתוף פעולה רב תחומי ואחדות, אותו תהליך אמור היה להתרחש גם במזרח התיכון, כיוון שהגנטיקה של תושבי האזור הזה אינה שונה מזו של האירופים.

פרס הוקסם מן החידושים הטכנולוגיים, במיוחד המִחשוב והביוטכנולוגיה וקרא רבות בנושאים האלה (ואולם פרס עצמו לא השתמש במחשב וניסיונותיו של המחבר ללמדו לא צלחו.) על רקע חידושי המדע טען כי הסתמכות על הפקת לקחים מן ההיסטוריה, היסטוריה של מלחמות, אינה רלוונטית. לדבריו, הנכס הממשי שיש בעולם המודרני, התבונה האנושית, אינו ניתן לכיבוש (עמ' 99). לדידו, עיסוק בעבר מרפה את איש החזון, אשר צריך להתמקד בעתיד.

מלבד הסתמכותו על הגנטיקה והמדע, סיבה נוספת שדחפה את פרס לפתח את חזונו בדבר מזרח תיכון חדש הייתה ניסיונו של רבין להגבילו בתחום המשא ומתן לשלום. רבין שמר לעצמו את ניהול המשא ומתן הדו צדדי בין ישראל לשכנותיה והותיר לפרס את המסלול הרב צדדי האזורי בנושאים כמו ביטחון, כלכלה, פליטים ומים. שר החוץ שאף להפוך את המסלול הזה, שנועד להיות משני ואף שולי, למסלול חשוב ביותר ואף מרכזי. לפי תפיסתו של פרס, מנהיגות נמדדת ביכולת להוביל שינוי. הוא התווה תוכניות לפרויקטים אזוריים, כמן בנק אזורי וקרן לפיתוח המזרח התיכון, בית חולים ישראלי-ירדני שיוקם באתר נהריים – אך כל הפרויקטים נותרו על הנייר בגלל היעדר רצון בצד הערבי.

בשיחותיו עם הערבים נהג פרס להדגיש כי הוא מדבר איתם מתוך שוויון, אך לעתים – באופן בלתי מודע, ולפעמים תוך היסחפות – העלה את חזונו תוך התנשאות. לדוגמה, באחד ממפגשי ועידת דאבוס בשווייץ, הופיעו פרס ושר החוץ המצרי עמרו מוסא מול קהל של אנשי עסקים. פרס חזר על סיסמתו כי לישראל אין עניין להיוותר "אי של שגשוג בתוך אוקיינוס של עוני", אך בלהט דבריו הוסיף גם את המשפט: "לישראל אין גם עניין להיות אי של ניקיון בתוך ים של לכלוך" (עמ' 105). בתגובה, מוסא תקף את שחצנותו של פרס ופסק שעם גישה ישראלית כזו לא יהיה  "לעולם" שלום באזורנו. היחסים בין מוסא, הגאה וחד הלשון, לבין פרס הידרדרו במהירות. מוסא לחץ בנושא הפיכת האזור לנקי מנשק להשמדה המונית. פרס, האחראי לבניית הכור הגרעיני בדימונה, מוכן היה להסכים לנוסחה לפיה ישראל תהיה מוכנה להיכנס למשא ומתן בנושא הנשק להשמדה המונית, שנתיים לאחר חתימה על הסכמי שלום עם כל חברות הליגה הערבית ואיראן – נוסחה אותה דחה מוסא מכול וכול.

בהקשר לחזונו האזורי של פרס התרחשה תקרית ב-1995, עת נתקל במקרה במסדרונות האו"ם ביושב ראש המצרי של הליגה הערבית, עִסְמַת עבד אל-מגיד. פרס אמר לו בבדיחות הדעת כי לא ירחק היום וישראל תגיש בקשה להצטרף לליגה הערבית. מייד החלו להישמע תגובות מרושעות לפיהן חזונו של פרס מאיים לפגוע בערביות המזרח התיכון. פרס לא מיהר להבהיר שמדובר בבדיחה, אולי כיוון שהתחיל להיכבש לרעיון, אך בעיקר משום שהתענג כי יצר מהומה תקשורתית.

את רעיונו בדבר מזרח תיכון חדש  ניסה פרס לקדם באמצעות כינוס ועידה כלכלית אזורית. הוא הצליח לגייס תמיכה בנושא הוועידה מצד "הפורום הכלכלי העולמי" – ועידה שנתית של ראשי מדינות ואדירי ממון שהייתה מתכנסת מדי שנה בדאבוס שבשווייץ. יחסם של מנהיגי ארצות ערב לחזונו המזרח תיכוני של פרס בכלל  ולנושא הוועידה הכלכלית בפרט היה אמביוולנטי. מצד אחד ראו בו ניסיון ישראלי להשתלט כלכלית על העולם הערבי ולזכות בנורמליזציה בלי לשלם את מלוא התמורה בנושא הפלסטיני (בדמות מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 1967 שבירתה ירושלים המזרחית) – אך מצד שני ראו בו הזדמנות לפיתוח כלכלי. מכל מקום, בעקבות הסכם אוסלו (ספטמבר 1993)  עם הפלסטינים וחוזה השלום עם ירדן (אוקטובר 1994), הסכים מלך מרוקו, חסן השני, לארח ועידה כלכלית ראשונה למזרח התיכון וצפון אפריקה, שהתכנסה בקזבלנקה ב-30 באוקטובר 1994. עצם כינוס הוועידה בהשתתפותה של משלחת ישראלית היה מפגן לעוצמת מנהיגותו ואישיותו של פרס – אבל הוועידה לא הניבה תוצאות משמעותיות. [עתידות היו להתקיים עוד שלוש ועידות כלכליות אזוריות: בנובמבר 1995 בירדן, בנובמבר 1996 בקהיר, ובנובמבר 1997 בדוֹחה שבקטאר.]

"האביב הערבי" (2011) היה עבור פרס הוכחה לתקפוּת חזונו בדבר מזרח תיכון חדש. בנאום תודה על קבלת מדליית החירות מנשיא ארצות הברית, ברק אובמה (יוני 2012), הוא איחל הצלחה לדור הצעיר הערבי המתקומם נגד "דיכוי, עוני ושחיתות" ולמען חירות. ההשלכות של האביב הערבי כמו התחזקות האסלאם הפוליטי, הפיכה צבאית במצרים, דחיקתם לשוליים של הכוחות הליברליים, לא מוטטו את אמונתו כי זו התקדמות לקראת מימוש חזונו – על אף שזו תהיה דרך חתחתים ארוכה. 

אוסלו: ניצחון שחקן המשנה

ב-8 בינואר 1993 בשיחה עם רבין הציע פרס, לדבריו, "לעשות צעד גדול  כלפי אש"ף" (עמ' 117). טיעונו היה כי כל עוד יאסר ערפאת, מנהיג אש"ף, יושב בתוניס הוא מייצג את כל הפזורה הפלסטינית, עבורה לישראל אין פתרון. ואולם אם יוּתר לו יחד עם הנהגת תוניס לבוא לעזה, מרכז הכובד של  ההנהגה הפלסטינית יעבור מהפזורה לרצועת עזה והגדה המערבית, ומכורח הנסיבות ההנהגה תשאף לפתרון ריאליסטי. כעבור כחודש מסר פרס לרבין על קיומן של שיחות בנורבגיה בין שני אקדמאים ישראלים (רון פונדק ויאיר הירשפלד) לאנשי אש"ף, על סמך דיווח שקיבל קודם לכן מסגנו, יוסי ביילין. תגובת רבין בחודשים פברואר-מארס נעה בין הססנות רבה להתנגדות. עוד טען ראש הממשלה כי יש לתת עדיפות לערוץ הסורי, ובכל מקרה בלתי אפשרי יהיה לזכות בתמיכת הציבור בהסכמים בשני הערוצים האלה [שיהיו כרוכים בוויתורים כואבים].  במסגרת הפעלת לחצים על רבין, פרס מוכן היה להבטיח כי לא יתמודד נגדו על ראשות המפלגה בבחירות הבאות, אם רבין ילך בדרך השלום. כמו כן טען באוזני רבין כי המכשולים בדרך להסדר עם סוריה הם רבים. ואולם כדי להביא להגמשה בעמדת הפלסטינים באוסלו דאג שר החוץ ליצור את הרושם אצלם כי ההסכם עם סוריה בהישג יד.

כאשר אכן גברו הקשיים בערוץ הסורי, במאי 1993 הסכים רבין כי "גורם רשמי בדרג נמוך ייצא לשיחות באוסלו" (עמ' 128). עד עתה השיחות באוסלו עם נציגי אש"ף התנהלו על ידי שני אקדמאים ישראלים. משלוח גורם רשמי לשיחות עם אש"ף באוסלו היווה מהפכה במדיניות החוץ הישראלית שמאז היווסדו של אש"ף ב-1964 ראתה בו ישראל ארגון טרור. בתגובה לאישור שקיבל מרבין לשלוח נציג "בדרג נמוך", פרס התחכם ושלח את מנכ"ל משרד החוץ, אורי סביר – שלא תאם בדיוק את  הסטאטוס הזה.  בהמשך סיפר פרס לרבין כי סביר נסע לאוסלו על סמך סיכום בין שניהם, בהניחו כי ראש הממשלה לא יזכור ששר החוץ שלו לא דייק. להצדקת התנהגותו טען פרס כי יש המפחדים לקבל החלטות בשלב המכריע, ואז הוא מוכן להתערב ולקבל את האחריות על הסיכון. פרס האמין כי את חלומו בדבר שלום בין ישראל לפלסטינים ניתן לממש, ולמען המטרה הזו היה מוכן ליטול סמכויות שלא היו ברשותו. עוד ראוי לציין כי במאי 1993 רצה פרס לצאת בעצמו להשתתף בשיחות החשאיות באוסלו, אך רבין התנגד  לכך.

לאור הטאבו שאין מדברים עם אש"ף, היה צורך להסתיר מעיני התקשורת את המשא ומתן החשאי באוסלו בטרם יושגו תוצאות. מספר יודעי הסוד הוגבל ל"פחות מתריסר בצד הישראלי" (עמ' 83). השיחות המכריעות על ערוץ אוסלו בין פרס לרבין התנהלו בארבע עיניים. בתקופת כהונתו של פרס כשר החוץ בממשלת רבין, מילא אבי גיל למעשה שלושה תפקידים: הוא היה ראש לשכתו של פרס, יועצו המדיני ויועצו לענייני תקשורת. המחבר נהג להכין לפרס את נקודות השיחות לקראת הפגישות עם רבין. אבי גיל לא דאג להכחיש ואף עודד את הרושם שנוצר בכלי התקשורת לפיו לפרס אין נגיעה בשיחות הדו-צדדיות על שלום, וכי עיסוקו מוגבל למשא ומתן הרב צדדי עם מדינות האזור. לפחות פעם התקשה  פרס להבליג על תדמית זו, וכאשר נשאל על ניתוקו מהתהליך המדיני השיב כי "בעתיד תהיה הערכה אחרת על תרומת משרד החוץ" (עמ' 84).

רבין נותר בהיסוסיו לגבי שיחות אוסלו וב-6 ביוני שיגר לפרס מכתב רשמי בו דרש להפסיק את השיחות. טענתו הייתה ש"אנשי תוניס" [באותה תקופה מטה אש"ף היה בתוניס] הם קיצוניים ועוקפים את השיחות הרשמיות בין ישראל לנציגי השטחים שמתקיימים בוושינגטון. במכתבו הגדיר את ההצעות של אנשי תוניס כ"קטסטרופה" (עמ' 130). יש לציין כי בשלב הזה לא רק רבין אלא גם פרס ראו בשיחות החשאיות באוסלו ערוץ מסייע לשיחות הרשמיות בוושינגטון, וסברו כי על ההסכם שיושג באוסלו ניתן יהיה לחתום בוושינגטון באמצעות המשלחות המנהלות את המשא ומתן בבירה האמריקאית: משלחת נציגי הפלסטינים בשטחים תקבל הוראה מתוניס לחתום על ההסכם, והצד הישראלי – מירושלים.  ואולם אורי סביר, בחריגה מהוראותיו של פרס, החל לדון עם הנציג הפלסטיני הבכיר בשיחות אוסלו, אבו עלא (אחמד קריע), על מסמך להכרה הדדית בין אש"ף לבין ישראל. פרס בסופו של דבר התייחס בהבנה למהלכו הזה של סביר.

ב-2 באוגוסט 1993 עדכן  רבין את פרס שהוא נוטה ללכת לכיוון הסדר עם סוריה – בעוד הוויתורים לפלסטינים לא הועילו וכי "יש בעיה גדולה בחזרת ערפאת לעזה", לדבריו (עמ' 134). ואולם בעקבות הפגישה בין שר החוץ האמריקאי וורן כריסטופר לנשיא סוריה חאפז אסד ב-4 באוגוסט, רעיון סוריה תחילה של רבין קרס. אסד תבע נסיגה ישראלית לגבולות ה-4 ביוני 1967 בלי שהיה מוכן לעמוד בתנאים שהציב לכך רבין כמו מֶשֶך זמן הנסיגה, סידורי ביטחון, נורמליזציה ביחסים וריסון חיזבאללה בלבנון. פרס הבין כי זו ההזדמנות לקדם את השיחות באוסלו בהסכמתו של רבין. שר החוץ המריא לאוסלו וב-18 באוגוסט דיווח לרבין כי הכול סגור. בתגובה, רבין דרש תיקונים [משתמע לא משמעותיים] בטקסט של הסכם העקרונות, תיקונים שהתקבלו על ידי הצד הפלסטיני. ב-20 באוגוסט נחתם בחשאי הסכם אוסלו על ידי אורי סביר ואבו עלא, שלא עצר דמעות שמחה. בין הנוכחים בטקס החשאי היו פרס ואבי גיל. מסמך ההכרה ההדדית בין אש"ף לישראל הושלם בשיחות בפריז בסוף אוגוסט (?)  ומכתבים בנדון בין רבין לערפאת הוחלפו ב-9 בספטמבר.

להסכם אוסלו היו בצד הישראלי שותפים רבים. ראשית, שני האקדמאים שסללו את הדרך לערוץ החשאי בנורבגיה בסוף ינואר 1993 והכינו טיוטת מסמך עקרונות, והם רון פונדק ויאיר הירשפלד. שותפיהם בצד הישראלי להצלחת ההסכם הם יוסי ביילין, סגן שר החוץ, שקידם את השיחות; אורי סביר, מנכ"ל משרד החוץ, שעמד בראש צוות המשא ומתן הישראלי; ורבין, אשר אישורו היה תנאי הכרחי לקיומו של המשא ומתן ולתוצאותיו. ואולם לדעת המחבר, היה זה פרס שמילא תפקיד מרכזי ומכריע בהסכם הזה. תרומתו התבטאה בעצם שבירת הקרח בפתיחת מגעים רשמיים עם אש"ף, בהפיכתו של הערוץ הרשמי בוושינגטון לבלתי רלבנטי, וברעיונותיו המרכזיים שמאחורי המשא ומתן כמו העברת הנהגת אש"ף מתוניס לעזה. היה זה פרס שהנחה את המשא ומתן וגם ניחן ביכולת לשכנע את ראש הממשלה רבין לתת את הסכמתו לקיומו של הערוץ החשאי ולהסכם שהושג בו. לרבין היה יחס מסויג למשא ומתן עם אש"ף והוא אישר את תוצאותיו כמי שכפאו שד. דאב לפרס כאשר רצו ליטול ממנו את הקרדיט על אוסלו.

פרס היה מעוניין כי בטקס החתימה הרשמי על הסכם אוסלו, שעמד להיערך בוושינגטון ב-13 בספטמבר 1993, החתימה תתבצע על ידו – כמי שעמד מאחורי ההסכם – ועל ידי אבו מאזן (מחמוד עבאס). לרבין, משיקולים משלו, לא היה עניין לבוא לטקס. אבל לאחר שערפאת החליט לבוא לוושינגטון כדי לחתום על ההסכם, נענה רבין להזמנתו של שר החוץ האמריקאי, וורן כריסטופר, להגיע לטקס כדי לחתום בשמה של ישראל. כשלפרס נודע כי יהיה זה רבין שיחתום על ההסכם, הוא ראה בכך גניבת הקרדיט על ההסכם ממנו, רגז מאוד על רבין, ונטה להחליט לא לנסוע לטקס לוושינגטון ואף להתפטר. בשיחה קשה עם רבין הוא הוכיח אותו על שנענה להצעתו של כריסטופר, בלי להתייעץ עמו, ועל  שהסכים לתת במה לערפאת – בעוד הדבר הכואב מכול למעשה עבור פרס היה נטילת הכבוד ממנו כאבי הסכם אוסלו. בהשפעת מתווכים נערכה פגישת פיוס בין רבין לפרס בה הוסכם כי למשרד החוץ יהיה תפקיד ממשי בהמשך התהליך עם הפלסטינים.

כשלוש שעות לפני החתימה על ההסכם בוושינגטון הגיעה למשלחת הישראלית דרישה מערפאת לשנות את הניסוח מ"משלחת פלסטינית" ל"משלחת של אש"ף" –  וזאת בהתאם להצהרת ההכרה ההדדית בין הארגון הזה למדינת ישראל  מ-9 בספטמבר – אחרת ערפאת לא יחתום על ההסכם. פרס העריך מראש כי דרישה כזו תעלה, והוא הנחה את המשלחת הישראלית להשיב בקשיחות, כדי שהפלסטינים לא יעלו דרישות נוספות, ולהיענות לדרישתם הספציפית הזו רק ברגע האחרון.

המאבק על הקרדיט להסכם אוסלו לא נפסק גם לאחר החתימה בוושינגטון בספטמבר 1993. פרס היה משוכנע כי ביילין מנסה לחזק את התחושה בציבור כי הוא האדריכל האמִתי של אוסלו. בכעסו אמר: "יוסי בוגד בי...עליו להיזהר, אני יכול להיות ברוטאלי" (עמ' 152). מאבק משמעותי יותר בנושא הקרדיט על ההסכם היה בין פרס לרבין בקשר לזכייה בפרס נובל לשלום לשנת 1994. פרס העמיד פנים כי לכאורה הזכייה בפרס נובל אינה חשובה עבורו, אך לאמִתו של דבר חרה לו מאוד כי בהתאם לידיעות שנפוצו בתקשורת עומד לזכות בפרס רבין. נראה כי שתדלנים למען זכיית כל אחד משני האישים, רבין ופרס, בפרס נובל, אכן פעלו – למרות שבשיחה בין השניים, שניהם טענו כי אינם עסוקים בנושא. את ההודעה על זכייתו בפרס נובל יחד עם רבין וערפאת קיבל פרס בקור רוח, שלא שיקף את רגשותיו. הוא נראה מאושר על הבמה – ובעיני המחבר הייתה זו עדות למעמדו המיוחד של פרס, כיוון שמהצד הישראלי הוענק הפרס לשני אישים.

כבר בשיחות אוסלו ביקש ערפאת, באמצעות אבו עלא, לכלול סעיף לפיו כל המוסדות הפלסטיניים במזרח ירושלים יהיו כפופים למועצה הפלסטינית שתקום. לאור נפיצות ויתור כלשהו על ירושלים בציבור הישראלי, ולאחר שהצד הפלסטיני נתקל בהתנגדות עזה מצד ישראל לבקשתו, מיתנו הפלסטינים את דרישתם. אבל   פרס פעמים רבות התחמק גם מהגרסה המרוככת של התביעה הפלסטינית, לפיה מכתב של שר החוץ הישראלי המבטיח את המשך פעילותם של המוסדות הפלסטיניים בירושלים יימסר לשר החוץ הנורבגי. לבסוף חתם פרס על מכתב כזה רק בראשי תיבות, בעת ביקור השר הנורבגי בישראל ב-10 בספטמבר, כלומר שלושה ימים לפני הטקס בוושינגטון. המסמך היה סודי. פרס לא רצה כי הוא יהיה חלק מהסכם אוסלו, ולכן לא נענה לתביעת שר החוץ הנורבגי לחתום על המכתב באופן מלא (ולא בראשי תיבות) ולמסור אותו ב-13 בספטמבר 1993 בנוכחות נציג אש"ף בטקס החתימה בוושינגטון.

בדיון סוער בכנסת בנושא הסכם אוסלו שהתקיים ב-23 בספטמבר, טען פרס שאין שום מסמך סודי בהסכם, "לא לגבי ירושלים" (עמ' 163) ובכך, כמובן, לא דייק. בעקבות מכתב נוסף משר החוץ הנורבגי, ב-8 באוקטובר שיגר פרס סוף-סוף את המכתב החתום לעמיתו הנורבגי ב-11 באוקטובר. ב-10 במאי 1994 נשא ערפאת נאום במסגד ביוהנסבורג (דרום אפריקה) בו טען כי יש לו מכתב מהצד הישראלי  לפיו הפלסטינים אחראים לכל המקומות הקדושים למוסלמים ולנוצרים בירושלים וירושלים תידון במשא ומתן (הטענה האמיתית היחידה בדברי ערפאת הייתה עצם קיומו של מכתב בנושא ירושלים.) כמו כן קרא למוסלמים לצאת לג'יהאד על ירושלים. נוסף להדלפת קיומו של המכתב על ידי ערפאת בנאומו ביוהנסבורג, הוא גם העביר את תוכנו למלך ירדן חוסיין. חוסיין זעם על המכתב, כפוגע במעמדה של ירדן בירושלים, והדליף אותו "לגורמים שונים בישראל" [אין פירוט].

בעקבות ההדלפות, הלחץ מצד מפלגות האופוזיציה להבהיר את סוגיית המכתב גבר, ופרס הסכים לבסוף ביוני 1994 לפרסמו. עצם קיומו של המכתב נוצל על ידי האופוזיציה לפגיעה באמינותו של  פרס והממשלה. פרס טען להגנתו כי מדובר במכתב לשר החוץ הנורבגי בהתאם לבקשת השר, ולא לערפאת ולאש"ף, ואין בו סטייה מהמצב הקיים בירושלים. עוד יצוין כי לנוכח ניסיונות של מקורבי רבין ליצור את הרושם שהוא לא ראה את המכתב בזמנו, הודיע רבין בקבינט כי "מכתב פרס נכתב בידיעתי המלאה" (עמ' 170).

השלום עם ירדן, אוקטובר 1994: זִכְרוּ את ה-2 בנובמבר 1993

לאחר החתימה על ההסכם בוושינגטון בספטמבר 1993, פרס נהג לומר כי "חייבים עכשיו להסתער על ירדן", קרי לפעול במהירות לצירופה למעגל השלום. הוא שכנע את רבין לאפשר לו להיפגש עם המלך חוסיין. כמו כן הצליח פרס לשכנע את האמריקאים לתת עדיפות לערוץ הירדני על פני הסורי – על אף שארה"ב סברה כי בידודה של סוריה מתהליך השלום יביא אותה לחבל בו.  שר החוץ היה זקוק לתמיכת האמריקאים ביוזמתו, כדי שיוכל להציע בשמם תמריצים כלכליים לירדן בתמורה לחתימה על חוזה שלום עם ישראל.

לנסיעתו  הסודית של פרס לעמאן  בתחילת נובמבר 1993 הצטרף סגן ראש המוסד ואיש הקשר הוותיק לחצר המלך, אפרים הלוי. כמו כן צירף פרס את אבי גיל לביקור – אך לא את יוסי ביילין, כיוון שחשד כי האיש  שמציג את עצמו כאדריכל אוסלו עלול לייחס לעצמו גם את פריצת הדרך בשלום עם ירדן. "שעות השיחה הארוכות למן הגעתנו [לשיחות בירדן] הפכו למפגן מבריק של דיפלומטיה בניצוחו של פרס" (עמ' 176). בשיחתו עם המלך הִרצה פרס על הצורך בפיתוח אזורי רחב היקף, ברוח ספרו "המזרח התיכון החדש" – במקום במרוץ חימוש. כמו כן הציע לירדן תמריצים ממשיים ובהם: פרויקטים כלכליים משותפים; הוועידה הכלכלית האזורית תתכנס בירדן בהשתתפות הנשיא האמריקאי ביל קלינטון ונציגי החברות הגדולות בעולם; וחובותיה החיצוניים של ירדן לנושיה העיקריים יפן וארה"ב יפרסו מחדש או יימחקו. להרגעת חששותיה של ירדן מההסכם בין ישראל לפלסטינים, פרס התאמץ לשכנע כי ירדן היא השותף המועדף בין השניים – והחשוב מכול: מכתבו של פרס לשר החוץ הנורבגי כלל לא עסק בסוגיית מעמדה של ירדן במקומות הקדושים בירושלים, ועל כן מעמדה של ירדן במקומות האלה יישמר. לסיום, בדבריו של שר החוץ היה גם איום מרומז שנוסח בעדינות ולפיו האמריקאים, אשר בתיווכם מתנהל משא ומתן בין ישראל לסוריה, מעוניינים מאוד להשיג תוצאות בערוץ הסורי. כלומר, על ירדן להזדרז להגיע להסכם עם ישראל לפני סוריה, אחרת לאחר ההסכם עם הסורים תהיה ישראל בעמדת מיקוח טובה יותר.

לפי הצעתו של פרס, ההבנות בין שני הצדדים סוכמו בנייר משותף שכלל ארבעה עמודים ונחתם ב-2 בנובמבר  1993 בראשי תיבות על ידי פרס וחוסיין. ההבנות האלה היוו את המרכיבים העיקריים של הסכם השלום בין ישראל לירדן, שעתיד היה להיחתם באוקטובר 1994. "פרס הכתיב את הנייר לאפרים הלוי בנשימה אחת מבלי שנעזר ברישומים, ומבלי שהשמיט שום פרט מן הדיונים הארוכים" (עמ' 179). ההבנות כללו אי פגיעה במעמדה  של ירדן במקומות הקדושים  בירושלים (עמ' 180).

רבין, לדברי פרס, היה נלהב מההסכם שהושג. המחבר – לאור ניסיונו מנטייתו של פרס לרמוז על מהלכים סודיים, כדי להיראות כמי שידע והיה אחראי להם – הזהיר את פרס על הצורך לשמור על חשאיות ההסכם. ואולם, ב-3 בנובמבר 1993 בהנהלת פורום מצומצמת של משרד החוץ ביקש פרס לכאורה לשמוע דעתו של הצוות הזה על אפשרות של מפגש "בעתיד הקרוב" בינו למלך ירדן חוסיין. תגובות הבכירים היו זהירות ושליליות. הם ציינו את התנגדותו של נשיא סוריה ושל האופוזיציה הפנימית בירדן שירתיעו את המלך ממפגש כזה. "ההתייעצות" הזו נערכה כאשר פרס כבר החזיק בכיסו הפנימי הסכם המפרט את עקרונות חוזה השלום בין ישראל לירדן חתום בר"ת על ידו ועל ידי המלך מ-2 בנובמבר. מטרת "ההתייעצות" הייתה  ברורה: להתבדח על חשבון עובדים בכירים במשרד החוץ ולשמש הוכחה נוספת להצדקת זלזולו בהם.

בדיון במשרד החוץ ב-3 בנובמבר  הייתה הליכה על הסף בתחום ההדלפות. בהמשך אותו היום פרס כבר לא עמד בפיתוי ולפני ריאיון טלוויזיוני פלט לתקשורת "תזכרו את ה-2 בנובמבר" –   דבר שגרם להדלפת נסיעתו הסודית לירדן ולחבלה בקשריו עם חוסיין. ההדלפה נוצלה על ידי רבין כדי לדחוק את פרס מהערוץ הירדני וליטול אותו לעצמו. בהמשך, לאורך המשא ומתן עם ירדן על חוזה השלום – שנחתם ב-26 באוקטובר 1994 – ולאחריו, ייחס רבין את ההישג הזה לעצמו, תוך התעלמות מוחלטת מחלקו של פרס בסלילת הדרך אליו.

עמדתו של פרס בשאלת הקמת מדינה פלסטינית עצמאית

המונח "מדינה פלסטינית" אינו מופיע בהצהרת העקרונות  (כלומר הסכם אוסלו) שנחתמה בוושינגטון בספטמבר 1993. עם זאת, ההסכם הכיר בלאומיות הפלסטינית וממנו גם השתמע בבירור כי בסופו של המשא ומתן על הגבולות תוקם מדינה פלסטינית ברצועת עזה ובגדה המערבית. השיחות שנכשלו בקמפ דיוויד ביולי 2000 (בהשתתפות ביל קלינטון, אהוד ברק וערפאת) התבססו על הקמת מדינה פלסטינית; וב-2002 הנשיא ג'ורג' בוש הבן אימץ את העמדה כי פתרון הסוגיה הפלסטינית יתבסס על עיקרון שתי מדינות לשני עמים. עיקרון שתי המדינות נכלל בתוכנית "מפת הדרכים" של הנשיא בוש, שהועברה לצד הישראלי והפלסטיני באפריל 2003, ולתוכנית הזו הסכימה באופן רשמי ממשלת הליכוד בראשות אריאל שרון במאי 2003. ואולם פרס עצמו לא רק שלא ראה בהקמת מדינה פלסטינית אופציה מועדפת, אלא טען בעקשנות כי הקמתה אינה נגזרת מהסכם אוסלו. "פרס נותר נאמן לרעיון הקונפדרציה הירדנית-פלסטינית", שאליה תצטרף ישראל במישור הכלכלי. בירדן ראה פרס עוגן שיעניק יציבות להסדר הישראלי-פלסטיני. זו התפיסה שעמדה מאחורי ביקורו החפוז בירדן בנובמבר 1993.

כשלב ראשון בהקמת הקונפדרציה, פרס סבר כי יש להקים מדינה פלסטינית עצמאית ומפורזת ברצועת עזה בלבד. הקמת מדינה כזו תאפשר למדינות ערב לנרמל קשרים עם ישראל, ובכך לדחות את הסוגיות הקשות עם הפלסטינים, כמו שאלת הפליטים וירושלים, למצב בו שוררים יחסי שלום עם מדינות ערב. את הרעיון הזה העלה פרס בשיחה עם רבין בינואר 1994, ובאותו החודש העלה את נושא הקונפדרציה במפגש עם ערפאת בדאבוס (שווייץ). ערפאת, שהיה מודע לחששותיו של פרס מפני הקמת מדינה פלסטינית, לא דחה את רעיון הקונפדרציה. הוא אף טען כי על פתרון הקונפדרציה עם ירדן כבר הוסכם במושב המועצה הלאומית הפלסטינית ב-1983.

באביב 1995 פיתח פרס את רעיון הקמת מדינה עצמאית בעזה וקונפדרציה ירדנית-פלסטינית והעלה אותו בפני המלך חוסיין, הנשיא קלינטון, הנשיא המצרי חוסני מובארק, ושוב בפני ערפאת. בהסתמך על שיחותיו עם ערפאת הניח פרס כי לאחר תקופת עצמאות קצרה הגדה המערבית – בניגוד לרצועת עזה – תהיה חלק מקונפדרציה ירדנית-פלסטינית. המתנחלים בגדה יוכלו לבחור בין לחיות בשלטון זר או לחזור לישראל. הצעותיו תואמו עם רבין. המדינאים הזרים שנזכרו לעיל ואיתם שוחח, על אף שלא דחו את רעיונותיו על הסף (חוסיין היה מוכן לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית בעזה), נקטו גישה מתחמקת ובלתי מחייבת, שלא אפשרה להתקדם במסלול הקונפדרציה.

יחסי פרס-רבין, 1995-1992

פרס נפגע מאוד מהכינוי "חתרן בלתי נלאה" שהדביק לו רבין בספרו האוטוביוגרפי "פנקס שירות" שפורסם ב-1979. הוא חזר וטען באוזני המחבר כי הכינוי הזה הרס את חייו הפוליטיים. ברגעים של תסכול מיחסו המזלזל של רבין כלפיו בתקופת כהונתו כשר החוץ בממשלתו, הוא היה עורך איתו חשבון היסטורי. בין היתר טען כי לשבחים שחולקים לרבין בתור הרמטכ"ל במלחמת ששת הימים (1967) אין הצדקה. עוד טען כי לולא המלחמה הזו, הערבים היו משלימים עם קיומנו [מוטל בספק רב], בעוד שמלחמה זו "סיבכה אותנו" בבעיות שיהיה קשה לפתור, כמו מעמדה של ירושלים המזרחית. עוד גילה כי הייתה לו תוכנית למנוע את המלחמה ב-1967 באמצעות  "מהלך מרתיע. המערה כבר הייתה מוכנה בנגב" [רמז לניסיון להפגין את יכולתה הגרעינית של ישראל] (עמ' 203) – אך ראש הממשלה לוי אשכול ושר הביטחון משה דיין התנגדו להצעתו, כיוון שרצו לזכות בהישגים צבאיים.

בפורום מצומצם של מקורביו – יוסי ביילין, אורי סביר ואבי גיל – פרס לעג לרבין כראש ממשלה. לדוגמה, טען כי אחרי הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במתפללים מוסלמים במערת המכפלה בפברואר 1994, קיבל רבין את הצעתו לפנות את המתנחלים מתל רומיידה שבחברון, "אבל מהר מאוד הוא נבהל וחזר בו... הוא והגנרלים האמיצים של צה"ל מפחדים להתעמת עם מתנחלים" (עמ' 199).

בשיחת נפש עם המחבר ביוני 1995, בהיותו עייף ובתוספת שתיית קוניאק, התיר פרס את חרצובות לשונו. הוא מתח ביקורת קשה על רבין שנוטל לעצמו "את כל הקרדיט. הוא עוד מעט יגיד שהוא עשה את הכור [בדימונה]. הוא פחדן. כל חיי גיליתי שהגנרלים משתינים במכנסיים מרוב פחד..אני לא מפחד ממוות. נמאס לי. אך אני מבין שאיש לא יוכל למלא את תפקידי" (עמ' 206-205). "בחודשים שקדמו לרצח רבין" [אין תאריך], בהרגישו כי הממשלה מאבדת את תמיכת הציבור, פרס תלה את עיקר האשמה ברבין. לדבריו, "רבין יהרוס הכול: הוא הרס את המפלגה...את ההסתדרות והוא גם יפסיד את הבחירות לביבי" [בנימין נתניהו] (עמ' 209). מרוב תסכול שרבין מזלזל בו בפומבי ואינו מפרגן לו על תרומתו בהתקדמות לשלום, פרס היה מעלה מדי פעם את האפשרות כי הוא יתפטר או ייזום משבר עם רבין. אבל חוג מקורביו, בהם המחבר, יעצו לו להבליג, כי רק בדרך זו יוכל להשפיע מבפנים על מהלכי הממשלה.

במהלך הלילה בו נרצח רבין (5-4 בנובמבר 1995)  שמע אבי גיל את פרס חוזר ואומר: "אין לי יותר שותף, קשה לי מאוד. נותרתי לבד" (עמ' 195). לאור הכרתו של המחבר את פרס, הוא ידע כי לא היה בדבריו שום זיוף. לעיתים נראה היה כי מאז הרצח זִקנה קפצה על פרס. בדיונים חשובים במשרד הביטחון (פרס החליף את רבין בתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון)  עיניו היו נעצמות – בניגוד גמור להתנהגותו הקשובה של רבין בפורומים הביטחוניים.

אבל לאחר זמן מה פרס התעשת. הצוות המצומצם שהקים לאחר הרצח כלל את אורי סביר ואת אבי גיל, אך "בינתיים" לא את יוסי ביילין (עמ' 207). המחבר נעשה מנהל לשכתו של ראש הממשלה – תפקיד אותו החזיק איתן הבר אצל רבין וּויתר עליו מרצונו לאחר הרצח. בנאומי ההספד על רבין – שאחדים מהם נכתבו על ידי אבי גיל – בחר פרס להבליט את צערו, ובהתאם לרצון ציבור בוחריו הדגיש את שיתוף הפעולה שלו עם רבין – וכמובן, התעלם מהיריבות והתיעוב ההדדי בינו למנוח. הוא גם קינא בדברי השבח הרבים להם זכה המנוח.

תנופה חדשה מול סוריה, דצמבר 1995-ינואר 1996

את הצורך לתת תנופה למשא ומתן עם סוריה העלה פרס במארס 1995, כלומר עוד לפני הירצחו של רבין. הוא ראה כי הממשלה מאבדת את תמיכת הציבור והיה ספקן לגבי אפשרות להגיע לפתרון קבע עם הפלסטינים. לדבריו, ערפאת לא פעל די נגד הטרור (עמ' 209) ויהיה קושי להגיע להסכמה עם הפלסטינים בשאלות כמו ירושלים, פליטים והתנחלויות. במצב כזה, סבר פרס, מפלגת העבודה עלולה להפסיד את הבחירות, בעוד התקדמות משמעותית במשא ומתן עם סוריה עשויה לשנות את התמונה. בהתאם ליוזמתו של פרס ממארס 1995, אותה הציג לרבין, ישראל תסכים לסגת לגבול הבינלאומי עם סוריה, כולל פינוי היישובים, בתמורה להבטחת צורכי הביטחון והמים. כמו כן, הסכם השלום עם סוריה חייב לכלול הפסקת פעילות חיזבאללה נגד ישראל, הוצאת ארגוני הסירוב מדמשק, נורמליזציה מלאה בקשרים בין שתי המדינות ושלום עם כל חברות הליגה הערבית.

בהתאם להצעה הזו לא הייתה לפרס בעיה, לאחר רצח רבין, לכבד את ה"פיקדון" של ראש הממשלה המנוח לאמריקאים, לפיו ישראל תסכים לסגת לקווי 1967 עם סוריה בתמורה למילוי דרישותיה הביטחוניות והמדיניות. כבר בדצמבר 1995 נרתם פרס במרץ לקידום הסכם שלום עם סוריה. הוא שלח מכתב לאסד והעלה בפני שר החוץ האמריקאי כריסטופר תוכנית מואצת לשלום עם סוריה, נורמליזציה רחבה בקשרים (לא בנוסח מצרים) ושלום עם כל מדינות ערב – תוכנית אותה תיאר כ"מפץ הגדול" (עמ' 211). תשובתו של אסד, שהועברה באמצעות כריסטופר לפרס, הייתה מתחמקת ומאכזבת. כאשר המחבר ניסה להסביר לפרס כי תקוותו לפריצת דרך במשא ומתן עם הסורים לא התגשמה – דעה לה היו שותפים גם יועצים אחרים – קטע אותו פרס בזעם במילים "אל תבלבל לי את הביצים" (עמ' 212). פרס לא נואש. בינואר 1996 הוא ביקש מהאמריקאים לארגן לו פגישה עם אסד, ובהמשך היה מוכן גם להגיע להסדר ביניים עם סוריה עוד לפני הבחירות שעמדו להיערך באוקטובר 1996.

מדחי אל דחי ב-1996: פיגועי פברואר-מארס, מבצע "ענבי זעם" באפריל והפסד בבחירות במאי

לנוכח היעדר אפשרות להשיג אף הסדר ביניים עם סוריה עוד לפני הבחירות, החליט פרס  בתחילת פברואר 1996 להקדים את מועד הבחירות, ואלה נקבעו ל-29 במאי 1996. ראש הממשלה קיווה לזכות במנדט מחודש כדי להתקדם במרץ לקראת שלום בכלל ובערוץ הסורי בפרט.

[בתחילת ינואר  1996 חיסלה ישראל את "המהנדס" יחיא עייש, איש חמאס שהיה אחראי לפיגועים רבים. חמאס והג'יהאד האסלאמי הבטיחו לנקום את מותו, ומ-25 בפברואר עד 4 במארס  1996 ביצעו ארבעה פיגועים בהם נרצחו 59 ישראלים.]  פרס התלונן באוזני יועצו של נשיא מצרים, אוסאמה אל-באז, נגד ערפאת: על כך שהלך לנחם את משפחת עייש, אינו מפרק את ארגוני הטרור מנשקם, ואינו מבצע מעצרים נגד מחבלים שישראל העבירה לו את שמותיהם. כמו כן הוא מנצל את מכוניותיהם של בכירים ברשות הפלסטינית, הפטורים מחיפושים ביטחוניים, להברחת נשק. [התייחסות נדירה וכמעט בודדת מצד המחבר לאי מילוי תנאי הסכם אוסלו מצד ערפאת.] בשיחה עם אל-באז הזהיר פרס כי מעשי הטרור יביאו לניצחון הליכוד בבחירות ולשימת קץ לתהליך השלום עם הפלסטינים. כאשר פרס היה נוהג להעלות את הנושאים האלה בפני ערפאת, כמו בפגישתם באוגוסט 1995, ערפאת היה משקר ומתחמק. כאשר ישראל חיפשה את עייש, שיקר ערפאת באומרו שהוא ברח לסודאן, בשעה שלאמתו של דבר היה בעזה. עוד טען כי אינו מוכן להפוך את שירותי הביטחון הפלסטינים ל"שכירי חרב" של ישראל; וכדי להקל עליו לנוכח תדמיתו בעולם הערבי כבוגד, על ישראל לשחרר אסירים ביטחוניים (עמ' 216).

על רקע פיגועי הטרור הקשים בחודשים פברואר-מארס 1996, יזמו ביילין והמחבר את הרעיון לערוך ועידה בינלאומית נגד טרור, על מנת לחזק את מעמדו של פרס לקראת הבחירות במאי. הרעיון התקבל בברכה על ידי פרס ויצא אל הפועל, בדמות כינוס ועידה בשארם-א-שייח' ב-13 במארס בהשתתפות ראשי מדינות, בהם נשיא ארה"ב ביל קלינטון. קלינטון בסיום הוועידה הגיע לביקור בישראל, כצעד נוסף לתמיכה בפרס לפני הבחירות.  עוד ראוי לציין כי בפגישה בין פרס לערפאת באפריל 1996, בעקבות פיגועי הטרור הקשים בפברואר-מארס, ערפאת עמד [זמנית] בהבטחתו לדכא את חמאס [ובהמשך שנת 1996 לא נרצחו ישראלים בפיגועים], אך היה בכך מאוחר מדי להשפיע על תוצאות הבחירות.

בעקבות ירי מאסיבי של קטיושות על יישובי הצפון מצד חיזבאללה, פרס, לאחר היסוסים, החליט לצאת ל"מבצע ענבי זעם" (27-11 באפריל). צה"ל הציע פעולה אווירית כירורגית, שתביא להפסקת ירי הקטיושות תוך כשבוע. לאחר התקרית בכפר הלבנוני כנא, במהלכה נהרגו למעלה ממאה אזרחים לבנונים מהפגזה ישראלית, הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק החליט להכריז על הפסקת אש  חד צדדית והציג בפני פרס את עמדתו זו. אבי גיל, שהצטרף לדיון, הצליח לשכנע את פרס  וגם את ליפקין-שחק לא לנטוש את המערכה באמצע בלי שהושגה המטרה. (בהמשך הרמטכ"ל הודה לו על שמנע ממנו טעות.) המלחמה נמשכה, אך חיל האוויר והארטילריה לא הצליחו לשתק את ירי הקטיושות. לסיום המבצע נאלץ פרס להסתפק "בהבנות" בדבר הפסקת אש, כשמאחורי הקלעים היה מודע למגבלותיהן. הוא תלה את האשמה בצבא שלא הצליח לעמוד בהבטחתו לפני המבצע. בעקבות המבצע ובמיוחד התקרית בכפר כנא, שיעור ההצבעה בקרב ערביי ישראל – שבבחירות האישיות לראשות הממשלה העדיפו את פרס על פני מנהיג הליכוד בנימין נתניהו – פחת. הערבים בחרו לא להגיע לקלפיות ובכך תרמו לניצחונו של נתניהו.

כבר לאחר רצח רבין, המחבר היה שותף לדעת יועציו של פרס כי עליו למנות את אהוד ברק לשר הביטחון, אך ראש הממשלה נטל את תפקיד שר הביטחון לעצמו ומינה את ברק לשר החוץ. ההצעה להבטיח כי ברק יהיה שר הביטחון בממשלתו הבאה, הועלתה בפני פרס בסמוך לפני הבחירות ב-1996, בהנחה כי הבטחה כזו תוסיף לו שניים-שלושה אחוזי תמיכה שיכריעו את הכף לטובתו. ואולם פרס דחה אותה חד משמעית. כנראה לא רצה להיראות כנופל מרבין שהחזיק בשני התפקידים. בהיוודע תוצאות הבחירות, פניו של פרס היו עגומות. הוא לא אישר את בקשתו של אבי גיל  לצאת לחופשה קצרה,  באומרו: "לא עכשיו, אבי. תישאר כאן. אני לבד" (עמ' 219).

הכתף הקרה של ברק, 2001-1999

אחרי ההפסד בבחירות במאי 1996, המשיך אבי גיל לעבוד עם פרס וסייע לו להקים את "מרכז פרס לשלום". הוא ליווה את פרס במסעותיו ברחבי העולם כדי לגייס משאבים לפעילות המרכז. בביקוריו זכה המנהיג שהובס בארץ לכבוד רב ותהילה בחוץ לארץ. הוא היה אופטימי והאמין שעוד יחזור לשלטון בהסבירו: "מנצחים לא פורשים ופורשים לא מנצחים" (עמ' 223).

בבחירות במאי 1999 חזרה מפלגת העבודה בראשות אהוד ברק לשלטון. ברק פעל בפוליטיקה הפנימית בחשדנות אובססיבית ובערמומיות נטולת רגשות. כדי שפרס לא יעיב על מעמדו ולא יוכתר כשותף בתהליך השלום, ברק פשוט מידר אותו מהתהליך. ראש הממשלה יצר עבור פרס את תפקיד "השר לשיתוף פעולה אזורי"  – משרד מיותר לדעת המחבר, על אף ששימש בו מנכ"ל – אך גם במשרתו הזו פעל להגביל את פעילותו ולגמד את מעמדו.

בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000, עדיין התעקש ברק לא לנסות להיעזר בפרס כדי להציל את תהליך השלום. אבי גיל הגה תוכנית שנועדה להביא את ברק להסתייע בשר פרס במשא ומתן עם ערפאת. המחבר הציג לפרס מכתב אותו התכוון להביא לחתימה לאלמנתו של רבין, לאה רבין. המכתב כלל פנייה נרגשת של אלמנת רבין לראש הממשלה ברק לנצל את יכולת ההידברות הנדירה של פרס עם הצד הפלסטיני, מעמדו הבינלאומי וסמכותו המוסרית, כדי לגייסו למלאכת המשא ומתן עם ערפאת. המכתב אמור היה להישלח על ידי לאה ובמקביל להתפרסם בכלי התקשורת. פרס אישר את המכתב, ולאה רבין, שחלתה בסרטן והייתה מאושפזת בבית חולים, הסכימה ברצון למלא שליחות זו למען השלום.  המכתב, בו לא שינתה הגברת רבין אף מילה, נשא את התאריך 27 באוקטובר 2000.

לאחר פנייה זו, ב-1 בנובמבר יצא פרס – בליווי ראש לשכתו של ברק גלעד שֶׁר והמחבר –  לפגישה עם ערפאת בעזה. בפגישה  תקף שֶׁר את ערפאת ולא אפשר לפרס לנווט את השיחה, שלא עלתה יפה. על מנת לא לחזור בידיים ריקות, אבי גיל פנה בצורה נרגשת לערפאת וביקש ממנו לדון ביחידות עם פרס על מסלול להפסקת אש. ערפאת נעתר, ולאחר זמן לא רב יצאו פרס וערפאת מחויכים ובישרו כי הסכימו על מתווה להפסקת אש. פרס הדגיש באוזני ערפאת כי בכך שני הצדדים מכבדים את זכרו של רבין בהתקרב יום השנה להירצחו (4 בנובמבר). ברק קיבל את פרס בירושלים בחיבוק לא שגרתי ואמר: "אם זה יעבוד, תדע שתרמת הלילה תרומה גדולה" (עמ' 233). אבל הבוקר למחרת הוכיח כי השמחה הייתה מוקדמת. ערפאת לא הצהיר על מה שהתחייב לפרס, והג'יהאד האסלאמי ביצע פיגוע קשה בירושלים.

פרס שר החוץ בממשלת שרון, 2002-2001

במשך שנים ראה אבי גיל באריאל שרון – בתור אדריכל מפעל ההתנחלויות שנועד למנוע כל הסדר עם הפלסטינים – כאויב המוצהר של תהליך השלום אותו הוביל פרס. אבל דעתו של פרס על האיש הייתה שונה. הוא העריך את כושר ביצועו ואת עברו הצבאי. בניגוד לשמאל, פרס לא פסל את שרון מבחינה מוסרית. כבר בתחילת 1995, במסגרת ממשלת רבין, בדק פרס אפשרות לצרף את שרון, חבר בכיר בליכוד (בראש הליכוד החל מ-1993 עמד בנימין נתניהו), לממשלת אחדות, בקיימו שיחות חשאיות עם שרון ודוד לוי.  מהלכו של פרס נבע מחוסר אמונו ברבין להתקדם במתווה אוסלו וגם מאכזבתו מהערבים שאינם מעניקים תמורה בעד הוויתורים הישראלים. עוד סבר פרס כי באמצעות הקמת ממשלת אחדות יוכל לגייס חלק חשוב מהימין לתמיכה בתהליך השלום, גם אם הדבר יחייב לסטות מעקרונות אוסלו. פרס המשיך לנהל שיחות חשאיות עם שרון גם בתקופת ממשלת הליכוד בראשות בנימין נתניהו (1999-1996), אלא שהפעם דובר על הצטרפות מפלגת העבודה לממשלת ליכוד. מכל מקום, גם בתקופה זו תוכנית ממשלת האחדות לא התממשה.

לאור הרקע הזה, הקמתה של ממשלת אחדות לאומית בראשות אריאל שרון במארס 2001, בה מילא פרס את תפקיד שר החוץ, לא הייתה תוצאה רק של שיקולים קואליציוניים, כי אם היה מכנה משותף בין שני האישים. כדי לשמור על יכולתו להשפיע על שרון, הִנחה המחבר את פרס – בקו דומה בו הִנחה אותו ביחס לרבין בזמנו – לא להיגרר לוויכוחים בנושאים טפלים. מחלוקת בנושא מהותי בין ראש הממשלה לשר החוץ התגלתה ביחס לערפאת.

לפרס הייתה ראייה אופטימית של טבע האדם. הוא האמין כי אנשים יכולים להשתנות ברוח השינויים שמתחוללים בעולם וכי ניתן להשפיע על דרכם. היה לו הסבר לסתירות ולדיכוטומיה באישיותו של ערפאת. פרס נטה להסביר את הרטוריקה הלוחמנית של ערפאת בשיירי חלומותיו להשליך את ישראל לים וברצון לשמור על אהדת כל העם הפלסטיני. הוא סבר כי בזכות מודעותו לצרכיו הפסיכולוגיים של ערפאת, כמו לזכות בכבוד, ניתן להשפיע עליו בכיוון הפן החיובי שבו, להיות אביר "שלום האמיצים". בהיותו מודע לרגישותו של ערפאת לכבוד, רק בשיחות בארבע עיניים ובלי נוכחות פמלייתו של ערפאת, היה פרס נוקט כלפיו בסגנון קשוח ומאיים. בסתירות בדמותו של ערפאת ראה פרס גם ביטוי לטבע האנושי, שהוא עצמו אינו פטור ממנו, וכי יש להשלים עימו. פרס היה שותף להנחת המוצא הבסיסית של אבי גיל לפיה ערפאת והרשות הפלסטינית, גם בתקופה הזו של האינתיפאדה השנייה הם הפרטנר –  וכי אסור לטפח את נקודת הראות ההפוכה לפיה ערפאת אינו פרטנר לשלום, אחרת נאבד את האופציה המדינית.

בניגוד לפרס – שרון ראה בערפאת טרוריסט צמא דם. הוא נהג לכנות את ערפאת "כלב" ומבחינתו "הכלב הזה פשוט נהנה להרוג יהודים" (עמ' 247). שרון סירב להיפגש עם ערפאת ועמד על כך כי התנאי לחידוש משא ומתן עם הפלסטינים הוא חודש ללא מעשי טרור. הוא לא מוכן היה להגדיר מה יהיה האופק המדיני לאחר הפסקת הטרור.

פרס מצא דרך לנהל משא ומתן עם ערפאת שלא תעורר התנגדות מצד שרון. בוועידות בינלאומיות שהתקיימו באירופה בהשתתפות פרס וערפאת – ועידה אחת בסוף יוני 2001 ושתיים בתחילת נובמבר 2001 – דאג שר החוץ כי ראש המדינה המארח יזמין אותו ואת ראש הרשות הפלסטינית לשיחה משותפת, שהייתה הופכת לדו שיח פרס-ערפאת. בפגישות האלה דרש פרס מערפאת לאסור את אלה המכינים פיגועים ולהורות לאנשיו לפעול נגד הטרור. בפגישה בליסבון בסוף יוני 2001 הבטיח  ערפאת לעשות מאמצים בנדון, אך כבר למחרת נאם נאום נוקשה במיוחד וטען כי ישראל משתמשת נגד העם הפלסטיני בקליעים עם אורניום. מקורביו של ערפאת טענו כי על מנת להפסיק את הטרור עליו לצאת ל"מיני מלחמת אזרחים" – דבר שהוא אינו מוכן לעשות במצב בו שום תמורה אינה מובטחת לו.

בעקבות לחצים מרובים מצד פרס על שרון לאפשר לו לקיים פגישה עם ערפאת בעזה, לחצים  שנדחו מצד שרון, ב-16 בספטמבר 2001 הסכים ראש הממשלה לקבל הצעתו של המחבר, לפיה הוא ובנו של שרון, עומרי, ייפגשו עם ערפאת. בדיון בהשתתפות שרון ופרס סוכם כי יש להבהיר לערפאת שאם הוא יבחר בדרך השלום – שמשמעותה רטוריקה של שלום, מניעת הסתה, נקיטת אמצעים ממשיים בלחימה בטרור – בתוך ימים ספורים תתקיים פגישת פרס-ערפאת, בה יסוכם על מימוש תוכנית לייצוב הפסקת האש, ובהמשך חידוש תהליך השלום. לפני צאתם של אבי גיל ועומרי  שרון לפגישה בעזה, הנחה  אותם  שרון להתייחס לערפאת בנימוס, בתור אדם המבוגר מהם (בסתירה להתבטאויותיו שלו על ערפאת). ערפאת קיבל את זוג השליחים בחיבוק ובממתקים, אך התחמק מתביעתם להכריז על הפסקת אש הדדית, והשליחים חזרו למעשה בידיים ריקות.

פרס המשיך ללחוץ על שרון לאפשר לו להיפגש עם ערפאת –  בלי שערפאת ימלא את התנאי שקבע שרון בדבר 48 שעות של שקט– ואף איים להתפטר. שרון לבסוף נעתר, הפגישה יצאה אל הפועל ב-26 בספטמבר 2001 בעזה – אך לא שינתה מהותית את המציאות האלימה.   אף על פי כן, פרס נשאר נאמן לתפיסתו כי במקביל לפעילות ביטחונית נגד הטרור יש לנהל משא ומתן תחת אש עם ערפאת, ולא להותיר את מסלול העימות כמסלול בלעדי. המחבר היה שותף לגישה הזו.

בעקבות המשך הפיגועים הקשים, במהלך דצמבר 2001 הכריזה הממשלה על הרשות הפלסטינית "ישות תומכת טרור שיש לפעול נגדה בהתאם". ערפאת הוכרז כאחראי ישיר לפיגועים, כאינו רלבנטי, וכי ישראל לא תקיים קשר עימו (עמ' 258). לעומת זאת פרס נשאר נאמן לתפיסתו. בהתפרצות נרגשת בקבינט בתחילת מארס 2002 הוא טען כי ההחלטה רק להכות בפלסטינים "מקרבת קטסטרופה אסטרטגית. הפלסטינים מגלים העזה והקרבה. הם לא יזחלו ולא ייכנעו" (עמ' 260). הוא פסק: רק ערפאת יכול להרגיע את השטח ולהעניק לגיטימציה למהלכי פיוס עם ישראל.

 [ב-29 במארס  2002, לאחר שבחודש הזה נרצחו למעלה מ-100 ישראלים,  פתח צה"ל במבצע "חומת מגן". פרס נמנע בהצבעה על אישור המבצע.]  ב-11 באפריל 2002 פרס עדיין דבק בתפיסתו כי על אף הבעייתיות של ערפאת, אין לו אלטרנטיבה (עמ' 261). אף בריאיון עם המחבר כעשור לאחר מות ערפאת, לא חש פרס שנאה כלפי האיש. בעיני פרס ערפאת דמה מבחינה מסוימת לנשיא סאדאת בשאיפתו לשחק הן את תפקיד גיבור המלחמה והן גיבור השלום. היו בו יסודות שליליים ומוזרים, אך היה מקום לנסות להטות אותו בכיוון החיובי לקראת שלום (עמ' 334). לעומתו [לאחר מבצע "חומת מגן"], שרון התחזק בתפיסתו כי חייבים ליישם רפורמות ברשות הפלסטינית שתביא לממשל פלסטיני ללא ערפאת.

לנוכח חילוקי הדעות הרבים עם שרון, פרס איים ואף שקל פעמים אחדות להתפטר מהממשלה. הוא נותר בממשלה כי האמין כי הדרך היעילה להשפיע על מדיניותה היא באמצעות חברותו בה. אחד הביטויים ליכולתו להשפיע על שרון ראה בניסיונו לקדם את נייר ההבנות שנודע בשם "מסמך פרס-אבו עלא" (עמ' 266).

בעקבות כישלון השיחות בפסגת קמפ דיוויד (2000), פרס הגיע למסקנה שאין להניח על שולחן המשא ומתן נושאים בלתי פתירים כמו ירושלים ושאלת הפליטים, אלא יש להתקדם בהדרגה. על כן, באוקטובר 2001  גיבש תוכנית בדבר הקמת מדינה פלסטינית בגבולות זמניים שתכלול את רצועת עזה ושטחי A (שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית) ו-B (שליטה אזרחית של הרשות ושליטה ביטחונית של ישראל) בגדה המערבית, המהווים ביחד כ-40% משטח הגדה. שרון קיבל את רעיון הקמת מדינה פלסטינית שגבולותיה בשלב הראשון אינם סופיים, וב-25 בנובמבר2001 רשם בכתב ידו את תוכניתו שלו והותיר אותה בידי פרס. התוכנית, כפי שניסח אותה שרון, נועדה "להגיע להסדר שלום כולל בין מדינת ישראל למדינה פלסטינית" בשני שלבים. בשלב ראשון, שביתת נשק שבעקבותיה "עשויה לקום, בהסכם, מדינה פלסטינית מפורזת ברצועת עזה ובאזורים של יהודה ושומרון ללא גבולות סופיים". בשלב השני ייקבעו גבולות הקבע של המדינה הפלסטינית   בהתאם   ל"מערכת היחסים שיתפתחו     בעתיד בין שני הצדדים" (עמ' 269-268). כיוון שעמדת שרון חרגה מעמדת הליכוד, שרון ופרס הסכימו כי השיחות עם הנציג הפלסטיני אבו עלא על גיבוש תוכנית משותפת תהיינה סודיות, ואם תתפרסמנה, יוכחש דבר קיומן.

השיחות עם אבו עלא התקיימו באיטליה ומהצד הישראלי ניהל אותן אורי סביר, ופרס היה מצטרף לפעמים לדיונים. דבר קיומן של השיחות הודלף בסוף דצמבר 2001, ושרון – בהתאם למוסכם עם פרס – הכחיש את קיומן וחזר על עמדתו כי מגעים עם גורמי הרשות הפלסטינית יכולים להיות רק בנושא הפסקת הטרור והאלימות. פרס לא מיהר לוותר, ומשתמע כי כעבור זמן קיבל מעין הסכמה בשתיקה מצד שרון לנסות לקדם את תוכניתו. בפברואר 2002 ניסה פרס להשיג תמיכה בתוכנית מדינה פלסטינית בגבולות זמניים מצד האיחוד האירופי ובעיקר ארה"ב, ועדיין ב-19 באפריל ביקש לקדם את התוכנית אצל שר החוץ האמריקאי קולין פאוול והיועצת לביטחון לאומי של הנשיא ג'ורג' בוש הבן, קונדוליזה רייס. ואולם התוכנית נידונה לכישלון כבר מהסיבה הפשוטה. "הסכם  פרס-אבו עלא" שהשתרש בעיתונות למעשה לא היה קיים, כיוון ששני האישים לא הצליחו לגשר על הפער בעמדות ביניהם. אבו עלא דרש בין היתר התחייבות לסגת לקווי 1967 (תוך אפשרות לתיקוני גבול קלים וחילופי שטחים), כולל ערבויות אמריקאיות בנידון, ולוחות זמנים לנסיגה לגבולות. שרון לא הסכים ללוח זמנים ולגבולות 1967, וארה"ב לא הייתה מוכנה לתת ערבויות וגם לא להתעמת עם שרון.

אמונתו של פרס בערפאת לקדם שלום הלכה והתערערה. לבסוף נואש ממנו ודחף שהאיש יוסט לתפקיד סמלי "כמו מלכת אנגליה", ולצידו ימונה ראש ממשלה. [אין תאריכים להתערערות אמונו של פרס בערפאת. יש לציין כי הנשיא ג'ורג' בוש הבן בנאום ב-24 ביוני 2002 קרא לפלסטינים "לבחור מנהיגים חדשים, שאינם נגועים בטרור", קרי להחליף את ערפאת. יש להניח כי העיתוי בשינוי בעמדת פרס כלפי ערפאת נעשה בסמוך לשינוי בעמדת הממשל האמריקאי ובהשפעתו.]

אבי גיל, מנכ"ל משרד החוץ בתקופה בה כיהן פרס בממשלת שרון, דחף את הבוס שלו לפרוש מן הממשלה. הוא היה נוהג לשאול את פרס "עד היכן תלווה את שרון במסע הלוויה של אוסלו?" אולם פרס, בתור איש עשייה שראה בישיבה באופוזיציה צעקנות סרק בכנסת, כאמור, התעקש שהמשך ישיבתו בממשלה מאפשרת לו להשפיע עליה מבפנים. עוד טען כי "למען שלום צריך לגבש רוב, ולשם כך יש צורך בליכוד" [ציטטה מדבריו] (עמ' 266). גורם נוסף שתרם להישארותו של פרס בממשלה היה יחסו המיוחד של שרון כלפיו. בלי להתעלם מהזדקקותו של שרון לפרס בגלל שיקולים קואליציוניים [מפלגת העבודה הייתה הסיעה הגדולה ביותר בכנסת; וכמו כן נזקק שרון לפרס לצורך שיפור תדמיתו בזירה הבינלאומית], כנראה היה בשרון גם מימד של הערכה כנה לפרס לאור תרומתו לביטחון ישראל (הכור בדימונה, מבצע סיני) ולאור כישוריו. שרון נהג בפרס בכבוד ובעורמה. לאחר ויכוחים מרים היה נוהג להזמינו לסעודה דשנה, בה בתחילה שני האישים שוחחו על נושאים שלא עמדו על סדר היום והעלו זיכרונות.  בהמשך הסעודה, כאשר פרס היה כבר מותש, היה משתדל לסחוט ממנו ויתור בנושא מדיני או היה מוכן להתנצל על פגיעה בו, כמו בפעילותו מול הממשל האמריקאי בלי ליידע אותו על כך. את השותפות בין פרס לשרון פירק לא פרס, אלא יושב ראש מפלגת העבודה, בנימין בן אליעזר, שבאוקטובר 2002 החליט על פרישת מפלגתו מהממשלה.

פרס תמך בתוכנית ההתנתקות (פינוי רצועת עזה) שהועלתה על ידי ראש הממשלה שרון בתחילת 2004 ובוצעה באוגוסט 2005. הוא לא התלהב מהתוכנית, אך נימק את תמיכתו בה בעצם היותה ניתנת לביצוע בזכות הרוב לו זכתה בציבור. ב-2009, בעת כהונתו כנשיא, טען כי את התוכנית הזו היה צריך לבצע אחרת, תוך תיאום מלא וקפדני עם הרשות הפלסטינית.

אולמרט ואכזבת עמק השלום, 2007-2006

בתחילת נובמבר 2005 נחל פרס מפלה משפילה כאשר הפסיד לעמיר פרץ בבחירות לראשות מפלגת העבודה. בעקבות זאת, עזב פרס את מפלגת העבודה והצטרף למפלגת "קדימה" שנוסדה על ידי שרון בסוף אותו החודש. המחבר ראה בכך צעד בלתי הוגן כלפי חבריו במפלגה שתמכו בו, ואף צעד ציני – אך פרס תירץ את מהלכו בכך שאין שום קדושה במסגרת מפלגתית וכי יחד עם שרון הוא יוכל לקדם את עניין השלום ביתר הצלחה.

מכל מקום, לפרס לא הזדמן לפעול ביחד עם שרון, אשר בינואר 2006 עבר אירוע מוחי, ובתפקיד ראש הממשלה החליפוֹ אהוד אולמרט. בממשלת אולמרט נדחק פרס מהמשא ומתן עם הפלסטינים (הוא היה שר לפיתוח הנגב והגליל). כתחליף ביקש פרס לקדם את תוכנית עמק השלום, שלכאורה ורק לכאורה לא הייתה לה משמעות מדינית. אבל למעשה היה פרס על סף ייאוש מהתנהגות הפלסטינים ומיכולתם להקים מדינה. תוכנית עמק השלום נועדה למקד את מפעלי הכלכלה הפלסטיניים בגבול שבין הגדה לירדן ובגבול שבין רצועת עזה למצרים. בהתאם לתוכנית הזו ערוצי השיווק של הפלסטינים יעברו דרך ירדן ומצרים. הוא יצא מההנחה כי להישענות הכלכלית של רצועת עזה על מצרים ושל הגדה על ירדן תהיינה גם השלכות מדיניות. יתרה  מזו, באמצעות התוכנית הזו רצועת עזה והגדה לא תהיינה בהכרח יחידה מדינית מגובשת אחת. פרס יצא לגייס את תמיכתם של מנהיגי העולם בפרויקט, בהם קלינטון. אבי גיל לא נרתם לסייע לפרס, אלא חלק עליו בטיעון כי תוכניתו משרתת את תוכנית הימין בדבר שלום כלכלי כתחליף לפתרון שתי המדינות. המחבר סבר אז וממשיך להאמין כי שלום כלכלי אינו יכול לשרור ללא שלום מדיני.

נקודת מחלוקת נוספת של המחבר עם פרס הייתה הצבעתו של השר בקבינט בעד יציאה למלחמת לבנון השנייה, בעקבות חטיפת שני חיילי צה"ל על ידי חיזבאללה ביולי 2006 (אבי גיל התנגד ליציאה למלחמה). פרס נימק את הצבעתו בטענה  כי להחלטה לצאת למלחמה ממילא היה רוב בממשלה, והוא לא רצה לפגוע במורל החיילים בשעה קריטית. נראה כי גם חשש שקרע עם אולמרט ישים קץ לחזון עמק השלום. הממשלה אישרה את הפרויקט הזה במארס 2007, אך מרכיביו השאפתניים לא יצאו אל הפועל.

ניסיונו הראשון של פרס להיבחר לנשיא ביולי 2000 לא צלח והוא הפסיד באופן מפתיע למשה קצב. פרס קיבל קשה מאוד את התבוסה, אבל בניגוד לבתו צביה ורעייתו סוניה, וגם לאבי גיל – לא חשב לפרוש מהחיים הפוליטיים, כי אם להמשיך לכהן כשר בממשלת אהוד ברק. ביולי 2007 נבחר פרס לנשיא המדינה. המחבר לא נענה להצעתו של פרס להיות מנכ"ל בית הנשיא, כיוון שהתפקיד הזה היה מאלץ אותו ללוות את פרס בכל הטכסים הרבים שהנשיא מחויב בהם, אך הסכים לסייע לו.

בספטמבר 2008  נפגש פרס עם אבו מאזן (שהחליף את ערפאת, לאחר מותו בנובמבר 2004, כראש הרשות הפלסטינית) באיטליה במסגרת כינוס בינלאומי. ראש הרשות הפלסטינית שוחח עם הנשיא על מפגשו האחרון עם אולמרט באוגוסט 2008 בו לראשונה הציג ראש ממשלה מפה ישראלית, אם כי לא השאיר אותה בידיו. אבו מאזן לא היה מרוצה מגודל השטחים שתבע אולמרט לספח (6.8% מהגדה), מעמדתו המעורפלת בשאלת ירושלים – ובניגוד לאולמרט עמד על כך שחלק מהפליטים צריכים לחזור למדינת ישראל, אחרת ההסכם לא יזכה לתמיכת הציבור הפלסטיני. פרס טען כי ניתן לגשר על הפערים, הציע כי שני הצדדים יחתמו על מסמך שיכלול את נקודות ההסכמה ואחר כך ימשיכו במשא ומתן – דבר שלא קרה. 

המלכודת של נתניהו, 2014-2009

פעילותו של פרס בתור נשיא הונחתה מאינטרסים מנוגדים. מצד אחד פרס היה מעוניין לזכות באהדת העם כלפיו ולשמור עליה – אהדה לה זכה סוף-סוף בתקופת כהונתו כנשיא, בניגוד לתקופה שלפניה. אבל מצד שני ראה פרס מחובתו להשפיע בשני נושאים  חשובים וגורליים לקיומה של מדינת ישראל והם אפשרות  לתקיפת מתקניה הגרעיניים של איראן על ידי ישראל וקידום שלום עם הפלסטינים. מאחורי הקלעים הנשיא התנגד בתוקף לקו שהובילו ראש הממשלה בנימין נתניהו (נכנס לתפקידו במארס 2009 והמשיך מעבר לסיום כהונתו של פרס כנשיא ביולי 2014)  ושר הביטחון אהוד ברק  (2009-ינואר 2013) לתקוף את איראן. פרס טען כי נתניהו וברק פועלים מתוך שיכרון גדלות וללא היגיון  וכי מהלך כזה עלול היה להביא לחורבנה של ישראל. נתניהו וברק התייצבו יחדיו אצל פרס והזהירו אותו שהוא חורג מסמכותו בכך שמסית את מערכת הביטחון נגד המבצע. פרס עמד בלחצים וטען נגדם כי הוא נבחר על ידי הכנסת, ולא נתמנה על ידם, וכי הוא פועל על פי מצפונו.

במקביל לפעילותו בנושא האיראני, שאף פרס להשפיע על מדיניותו של נתניהו בנושא הפלסטיני. אבי גיל סבר כי פרס  צריך ללחוץ על נתניהו בנושא הזה אף יותר. פרס ניסה לשכנע את נתניהו לאמץ את מודל בגין ולא את מודל שמיר, בטענה כי שמיר החזיק בתפקיד ראש ממשלה שנים  רבות אך לא נחרת בהיסטוריה מפאת דלות פעילותו. לעומתו, על נתניהו לשאוף להירשם בהיסטוריה כמי שהביא שלום ושמר על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

בדומה לאופן פעילותו כשחקן מִשנה בתקופת ממשלתו השנייה של רבין, פרס השתדל לנצל את המרחב לפעילות דיפלומטית שהתיר לו נתניהו – תוך חריגות מסמכותו. בהסכמת נתניהו, ב-5 במאי 2009 נפגש פרס בוושינגטון עם נשיאה החדש של ארה"ב ברק אובמה. זאת כדי להציג את רעיונותיו להסדר, מבלי לחייב בהם את נתניהו, ולהכין את פגישתו של נתניהו עם הנשיא האמריקאי שעתידה הייתה להתקיים ב-18 במאי. למרות שלא הוסכם עם נתניהו כי פרס ייתן נייר כתוב בידי אובמה, הורה פרס לאבי גיל ברגע האחרון לחבר מסמך כזה, אותו הספיק פרס לקרוא רק בחלקו. בפגישה ביחידות עם הנשיא בנוכחות המחבר, העביר פרס את המסמך לאובמה לעיונו וביקשוֹ לשמור על חשאיותו. פרס ביקש מהנשיא האמריקאי להתניע יוזמת שלום המבוססת בשלב ראשון על הקמה מיידית של מדינה פלסטינית בגבולות זמניים. ביודעו כי הפלסטינים מתנגדים לרעיון מחשש שהגבולות הזמניים יהפכו לגבולות הקבע, במסמך שהגיש נאמר כי ארה"ב תערוב כי גבולות הקבע יקבעו על בסיס גבולות 1967 וחילופי שטחים מוסכמים. במסמך נכללה גם התחייבות להקפאת פעילות ההתנחלויות  ופינוי המאחזים הבלתי חוקיים. פרס אמר כי אין זו עמדתו הרשמית של נתניהו, "אך הוא אומר את הדברים בידיעתו...[ו]ומאמין שהדברים יהיו מקובלים עליו" (עמ' 296).

בפגישת נתניהו-אובמה במאי 2009 לא הוחל בהתנעת תהליך השלום ובמהלכה נתניהו טרם התחייב לפתרון שתי המדינות לשני העמים. ערב נאומו המדיני של נתניהו באוניברסיטת בר אילן (14 ביוני 2009) התקיימה התייעצות אצל פרס בסוגיה האם עליו להטיל את כל כובד משקלו כדי ללחוץ על נתניהו לומר "שתי מדינות". יועצים חשובים, בהם יוסי ביילין, העריכו כי אין לו סיכוי להשפיע על נתניהו, ופרס השתעשע בניסוחים חלופיים. אבי גיל הוכיח את פרס על כך וטען כי עליו לדבוק במאמציו בנושא החשוב הזה. פרס לא הסתיר את כעסו, אבל לבסוף קיבל את עצת המחבר, ולאחר שנתניהו בנאום בר אילן  השמיע את המילים המיוחלות  "שתי מדינות", הודה פרס לאבי גיל.

בנאום בר אילן  דרש נתניהו "הכרה פלסטינית פומבית מחייבת וכנה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי" (עמ' 291). פרס זלזל בדרישה הזו של נתניהו בטענה שאין לה חשיבות מעשית: קיומה של ישראל כמדינה יהודית תובטח רק באמצעות רוב יהודי בה, ולא באמצעות הצהרות שיאבדו את ערכן אם נחדל להיות רוב יהודי בארץ. בניגוד לפרס, המחבר סבר שיש ערך להכרה מצד המוסלמים בכלל והפלסטינים במיוחד בקיום יהודי ריבוני בארץ הקודש. אבל פרס, אף לאחר שהבין שהאמריקאים מתייחסים ברצינות לדרישת נתניהו בנושא המדינה היהודית –  כללית, נשאר דבק בעמדתו כי הדרישה הזו "היא סתם תירוץ [לאי התקדמות במשא ומתן] ובלבול מוח" (עמ' 292).

כפי שניכר במסמך שהעביר פרס לאובמה ב-2009, בשנים הבאות פרס לא נלאה מלגרור את נתניהו למשא ומתן המבוסס על קווי 1967, ואף אימץ את העמדה כי חילופי השטחים עם הפלסטינים  צריכים להיות שוויוניים – לאחר שנים בה דחה בעצמו את העמדה הזו בזעף. הוא הזהיר את נתניהו כי היעדר התקדמות אמיתית מצדו לשלום יביא לבידודה של ישראל ולהטלת סנקציות עליה. בפגישה עם נתניהו בפברואר 2011 הוא ניסה לשכנע אותו גם לוותר על ירושלים במתכונתה הנוכחית ולא להתעקש על נוכחות צה"ל בבקעת הירדן (עמ' 298).

במטרה לקדם משא ומתן בין הפלסטינים לנתניהו, פרס היה נפגש באופן שוטף עם דמויות מרכזיות ברשות הפלסטינית, שהמחבר היה מביא לביתו של הנשיא לארוחות ערב חשאיות: סאיב עריקאת, אבו עלא, ג'יבריל ראג'וב ועוד. בשיחות בלתי רשמיות בין המחבר לבכירים פלסטינים, אחד מהם אמר כי כדי לספק את דרישתה העיקרית של ישראל והיא ביטחון, יש לכונן קונפדרציה ירדנית פלסטינית.

במארס 2011 נפגש פרס עם אבו מאזן בחשאי בלונדון, ובגיל 88  כולו מלא מרץ לקדם תוכנית שלום. הפגישה נערכה בהסכמתו של נתניהו, תוך עדכון ראש הממשלה על העמדות שיציג, ובהבנה שלא תחייבנה את נתניהו.  במפגש הזה הציג הנשיא את הצעתו לגבי הסכם הקבע והיא: –  (1) שטח המדינה הפלסטינית יהיה שווה בגודלו לשטחי 1967, עם חילופי שטחים מוסכמים. (2) השכונות הערביות בירושלים תהיינה תחת ריבונות פלסטינית והשכונות היהודיות תחת ריבונות ישראלית. (3) ישראל תהיה מוכנה לקלוט מִכסה מסוימת של פליטים, אשר לגבי מספרם ינוהל משא ומתן. (4)  הבנייה בהתנחלויות תצומצם בהיקף השטח הבנוי. אבו מאזן הגיב בחיוב על תוכניתו של פרס. המנהיג הפלסטיני הציע מצדו כי הביטחון של ישראל [בבקעת הירדן] יובטח באמצעות הצבת כוחות נאט"ו במדינה הפלסטינית.

מעוּדד מתגובתו של אבו מאזן, ניסה פרס לגבש עקרונות לתוכנית שלום, שיתבססו על נקודות ההסכמה בפגישה בלונדון, ואלה יוצגו על ידי האמריקאים לצד הפלסטיני והישראלי כבסיס למשא ומתן ישיר בין הצדדים. ואולם המסמך שפרס התכוון להעביר לאמריקאים נתקל בביקורת קשה מצד נתניהו. בין היתר טען כי אם נעביר את השליטה בגדה המערבית לאבו מאזן, שלטונו יתמוטט והאיראנים יאיימו על נמל התעופה בן גוריון. הוא גם טען כי צה"ל – ולא כוח בינלאומי – צריך להישאר בבקעת הירדן במשך תקופה ארוכה. בהתאם לדרישתו של נתניהו הוכנסו תיקונים במסמך, בהם כי פתרון סוגיית הפליטים לא יהיה בשטחה של ישראל; וכי מימוש ההסכם יעשה באופן מדורג, כולל  "שליטה יעילה של הממשלה הפלסטינית על רצועת עזה ופירוק ארגוני הטרור מנשקם" (עמ' 303); הסעיף על  גבולות הקבע עורפל ונושא חלוקת ירושלים הוסר. נוסף לכך, במסמך נכלל סעיף שנועד לשחרר את נתניהו מהתחייבות גורפת למה שנאמר בו. המחבר התרשם שנתניהו מתעתע בפרס, ומוכן כי האמריקאים יזמינו את שני הצדדים למשא ומתן  על בסיס תוכנית שישראל קובעת מראש שאינה מסכימה לעיקרה. פרס בכל זאת הגיש את המסמך לאובמה בפגישתו עם הנשיא באפריל 2011, ואולם האמריקאים לא היו מוכנים להסתכן בניסיון כושל לפתור את הסכסוך. הפלסטינים מצדם היו מאוכזבים מארה"ב וסברו כי סיכוייהם להגביר את לחצם הפוליטי על ישראל יגדלו, אם פלסטין תתקבל כחברה באו"ם – מהלך שהחלו בקידומו.

מאוכזב מנתניהו, החליט פרס, בעידודו של המחבר, לשלוח מכתב אישי לראש הממשלה במאי 2011, שהועבר ערב נסיעתו של נתניהו לפגישה עם אובמה.  המכתב פירט את הסכנות הנשקפות לישראל אם לא תתקדם לשלום בהן: –  ישראל תהפוך למדינה בעלת רוב ערבי ותאבד את זהותה היהודית; ישראל הולכת ומאבדת את התמיכה בה בארצות מערב אירופה, אמריקה הלטינית ואף ארה"ב, ותופעת הדה-לגיטימציה מחריפה. במכתבו שוב ניסה פרס לשכנע את נתניהו להסכים לנוסחה לפיה ארה"ב תזמין את שני הצדדים למשא ומתן על פי עיקרי הנקודות שהועלו בשיחותיו עם אבו מאזן בלונדון במארס 2011.  נתניהו כעס על מכתבו של פרס. בביקורו של נתניהו בארה"ב במאי לא חלה התקדמות, והוא אף התעמת עם אובמה. בתגובה, דברי ביקורת של פרס על נתניהו שהושמעו בשיחות פרטיות – בין היתר כי מדיניותו מובילה לכך שישראל תחדל להיות מדינה יהודית –  פורסמו ב"הארץ" באמצע יוני 2011, ושוב עוררו עליו את כעסו של נתניהו.

כוונת הפלסטינים לפנות לאו"ם כדי לזכות בהכרה כמדינה כנראה עוררו חששות אצל נתניהו. באמצע דצמבר 2011 הוא פנה לפרס וביקשו – לפי גרסת פרס – "להיפגש במהירות עם אבו מאזן ולנהל עימו משא ומתן על גבולות" (עמ' 314). פרס הוסיף, כי נתניהו ביקש מפה שתאפשר ל-90% מהמתנחלים להישאר בבתיהם. ביטוי לכך שכוונותיו של נתניהו היו רציניות היה המלצתו לפרס להיפגש עם מומחה מיפוי (דני תִרזה) שהיה מקובל עליו. לדברי אבי גיל – שצבר שעות רבות עם נתניהו – שרטוט מפת גבולות היווה מהפך בעמדת נתניהו. כחיזוק להערכתו כי הפעם כוונותיו של נתניהו רציניות, נזכר המחבר בהבטחתו של נתניהו לפרס בראשית כהונתו: "אם אגיע להסכם שאני מאמין בו..אהיה מוכן ללכת אל העם לבחירות מוקדמות" (עמ' 317).

לקראת המשימה, פרס העלה רעיונות יצירתיים שבעיני המחבר נראו מופרכים. הוא הציע אוטונומיה הדדית: ישראלית על גוש אריאל (בריבונות פלסטינית) ופלסטינית על גוש אום אל-פאחם (בריבונות ישראלית). (לפתרון בעיית רצועת עזה, הציע כי האירופים יבנו אי מול הרצועה ובו נמל ימי ושדה תעופה שיספק גם מקומות תעסוקה לתושבי עזה.) הפגישה עם אבו מאזן נקבעה ל-28 בינואר 2012 (?) בעמאן. יום לפני הפגישה הודיע  נתניהו לפרס כי הוא נסוג מהרעיון של הצגת מפה לאבו מאזן. התברר כי נתניהו העדיף ללכת על אפשרות של יצירת ציר אירופי-אמריקאי-ישראלי העשוי לסכל את המהלך הפלסטיני להתקבל כמדינה חברה באו"ם. 

נוסחת פרס

פרס היה שילוב נדיר בין איש החלומות ואיש המעשה, אשר שאף להבטיח את קיומה של מדינת ישראל. זאת עשה באמצעות הקמת הכור הגרעיני בדימונה, שנועד להרתיע את אויביה של ישראל מפני ניסיונות להשמידה. למען אותה המטרה, קרי הבטחת קיום המדינה, הוא חלם להגיע לשלום עם הפלסטינים באמצעות הסכם אוסלו. מכאן, פרס ראה באוסלו המשך טבעי למפעל הקמת הכור הגרעיני בדימונה. את חלום השלום עם הפלסטינים לא עלה בידו לממשו. זאת מורשתו לדורות הבאים.  

למרות הביקורת הרבה על הסכם אוסלו, פרס ראה בו הישג היסטורי, כיוון שהביא להכרה בין הלאומיות הישראלית ובין הלאומיות הפלסטינית. לדעת המחבר, קביעה זו נכונה ומשמעותה כי הארץ תחולק בין שני עמים. בעיניו של פרס רק כך ניתן לשמור על אופייה היהודי  והדמוקרטי של ישראל, לאפשר פיוסה עם העולם הערבי ולהניח יסוד למזרח התיכון החדש.

אמונתו בשלום התבססה על "גישה אופטימית לטבע האדם, אמונה בקִדמה אנושית השואבת מהתפתחות המדע והטכנולוגיה, יהדות כמסר מוסרי...דבקות בערכי הציונות ההומניסטית ועקרונות הסוציאל-דמוקרטיה" (עמ' 325). פרס סבר כי למען קידום אינטרס חיוני – כמו קידום השלום, או בשעת הצורך יציאה למלחמה – מותר ל"שחקן מִשנה" בהיררכיה הפוליטית לחרוג מסמכויותיו. כמו כן האמין כי המדינאי חייב לשדר ביטחון, גם כאשר יש לו ספקות לגבי החלטות שקיבל, אחרת העם לא ילך אחריו.

הערות ביקורתיות

בספרו של אבי גיל מצטייר פרס כדיפלומט וירטואוזי וחתרן בלתי נלאה למען השלום –  וכל זאת בלי להתעלם ממגרעות באישיותו. כמו כן המחבר מותח ביקורת על היבטים מסוימים בגישתו של פרס לסכסוך הישראלי-פלסטיני. ואולם, הוא אינו מוצא לנכון לבחון בצורה ביקורתית, בפרספקטיבה של 25 שנה מאז הסכם אוסלו, את עמדותיו שלו, ושל אותם המהלכים של הבוס שלו בהם תמך בזמנו. בולטת לעין התעלמותם של פרס ואבי גיל מהעובדה כי אף המתונים שבמנהיגים הפלסטינים רואים בישראל  ישות בלתי לגיטימית ביסודה, שהוקמה בפשע והמיטה שואה ("נכבה") על העם הפלסטיני. מתוך יציאה מההנחה הזו, חלק מהפלסטינים טוענים כי כל הדרכים לחיסולה של ישראל כשרות, בעוד המתונים סבורים כי ניתן להגשים מטרה זו  בטווח הארוך ואף בדרכי שלום, כמו באמצעות מימוש הדרגתי של זכות השיבה.

התיאוריה של פרס המנסה להחיל את הקמת האיחוד האירופי, בין מדינות מסוכסכות בעבר, על הסכסוך הישראלי-ערבי  מתעלמת מהעובדה הפשוטה הבאה. אפילו היטלר, שסימל את שיא הלאומנות הגרמנית, בספרו "מיין קאמפף" מעולם לא טען כי צרפת היא מדינה בלתי לגיטימית ולא דגל בהתפשטות מערבה, אלא מזרחה, לכיבושה של רוסיה. לאור כל האמור לעיל – והפרספקטיבה של מערכת היחסים המוגבלת והבעייתית בין ישראל לשתי מדינות ערב אִתן קיימים לכאורה חוזי שלום, מצרים (1979) וירדן (1994) –  רף הציפיות ביחס לסיכויים להגיע להסדר כלשהו עם הפלסטינים צריך להיות נמוך כעת, ולא היה אמור להיות גבוה גם בתקופת תהליך אוסלו שלפני פרוץ האינתיפאדה השנייה.

פרס ואבי גיל נוטים להתעלם מהסימנים הרבים  שהיו לכך שפניו של ערפאת, כבר בשלב מוקדם לשובו לעזה, לא היו לשלום. מדיניותו של ערפאת לא התמקדה כלל בבניית כלכלה פלסטינית – מתוך הנחה כי בתקופת שלום המבחן הפוליטי של ממשלו בעיני עמו ייקבע לפי המצב הכלכלי – אלא בהקמת מנגנוני ביטחון וחינוך להסתה נגד מדינת ישראל. ערפאת גם לא עשה מאמץ כלשהו לשקם את אוכלוסיית מחנות הפליטים בתחומי רצועת עזה והגדה – ובכך לא התכוון לוותר על בעיה המשמשת לפלסטינים כקרדום לחפור בו לחיסולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. פרס מחה על אי לחימתו של ערפאת נגד הטרור – אך אבי גיל נוטה להתעלם מכך שהרשות הפלסטינית בראשות ערפאת עסקה כבר מיום כינונה בהברחות נשק, כאשר המקרה הבולט בהקשר הזה היה לכידת אוניית הנשק קארין איי (Karine A) על יד צה"ל בינואר 2002. ביחס לפיגועים, במיוחד בתקופת האינתיפאדה השנייה, המחבר מסתפק באמירות כלליות כמו "הפיגועים הקשים נמשכו" (עמ' 258) – בלי להקדיש, ולוּ עמוד, לנושא הזה בספרו ולציון מספר ההרוגים במעשי הטרור. (מספר ההרוגים הישראלים מתחילת האינתיפאדה הראשונה ב-2000 ועד למותו של ערפאת בנובמבר 2004 היה כאלף, רובם אזרחים.) הנטייה להתעלם מן העובדות שצוינו בפִסקה הזו, ממעיטה מחומרת תקופת העיוורון הארוכה בה המשיכו פרס והמחבר לראות בערפאת שותף לשלום.

פרס, אשר במקביל להתמקדותו בהשגת שלום במסלול הפלסטיני, מתוך מוּדעות לקושי שבהשגת מטרה זו, כבר לאחר הסכם אוסלו סבר שהדרך לייצוב הסדר עתידי בין ישראל לפלסטינים היא להביא להקמת קונפדרציה בין המדינה הפלסטינית בגדה לבין ירדן. ניתן להסיק כי פרס גם שאף להפריד בין הגדה לרצועת עזה, כמו באמצעות הקמת מדינה פלסטינית בעזה שתהיה קשורה במצרים. לדעתי, פתרון כזה אכן עשוי היה לתרום לייצוב הסדרים אפשריים עם הפלסטינים (אך בשלב הזה, תחילת 2019, הוא אינו נראה באופק.)

היסוד החיובי במדיניותו של פרס הוא הכרתו המוצקה בדבר הצורך להיפרד מהפלסטינים, כדי להבטיח את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הוספת אוכלוסייה פלסטינית עוינת בַּגָּדָה  לתחומי ישראל בוודאי אינה תורמת לביטחונה של המדינה. הוספת התנחלויות רק מסבכת את תהליך ההינתקות מהפלסטינים. הלקח ההיסטורי מהתפרקותן של מדינות רב לאומיות בשלהי המאה ה-20 (בריה"מ ויוגוסלביה), או שינוי מהות המדינה (דרום אפריקה),  הוא כי שלטון של עם המהווה מיעוט במדינתו, אך הנהנה בה מזכויות יתר,  אינו יכול להימשך לעד.

הקושי הניצב לפני כל תוכנית היפרדות הוא להתוות דרך כזו לביצועה שתסב נזק מינימאלי לאינטרסים הביטחוניים הקיומיים של ישראל. יש לזכור כי לאומים שפרשו מרוסיה ומסרביה לא ערערו כלל על זכותן של רוסיה וסרביה להתקיים כמדינות לאום עצמאיות, וּבְקֶרֶב הרוב השחור בדרום אפריקה  לא קם ציבור גדול שדגל בהשבת המיעוט הלבן לארצות המוצא, אם לא בחיסולו הפיזי. הקיצוניות הבסיסית של הפלסטינאים ביחס  לעצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית, הניסיון המר של הפינוי החד צדדי מרצועת עזה – כל זה מקשה על מימוש תוכנית להיפרדות. אף על פי כן, הדרך למנוע את הנצחת הסכסוך במצב בו ישראל מצטיירת בדעת הקהל הבינלאומית כמדינת כיבוש, היא בחתירה לפתרון הוגן המבוסס על חלוקת ארץ ישראל בין שני העמים, היהודי והערבי-פלסטיני, פתרון שיזכה לתמיכה בינלאומית.