יום ראשון, 10 ביולי 2016

אורוול, ג'ורג'. מחווה לקטלוניה (תל אביב: עם עובד 2012) [סיכום וביקורת]

אורוול, ג'ורג'. מחווה לקטלוניה (תל אביב: עם עובד 2012).  199 עמ'. תרגם מאנגלית יוסי מילוא. אחרית דבר: אלי שאלתיאל. פורסם במקור ב-1938.  

Orwell, George. Homage to Catalonia.
ג'ורג' אורוול (1950-1903) היה סופר בריטי ידוע, בעל אוריינטציה שמאלית-ליברלית ומתנגד חריף למשטר הקומוניסטי בבריה"מ במתכונתו הסטליניסטית.  ספרו "מחווה לקטלוניה" מתאר את חוויות השתתפותו במלחמת האזרחים בספרד נגד משטרו של פרנסיסקו פרנקו. מקום חשוב בספר מוקדש לעדותו על הדיכוי האכזר של השמאל הרדיקאלי בקטלוניה – אשר בשורותיו נלחם המחבר נגד הפשיסטים – בידי גורמים הנאמנים למוסקבה ובראש וראשונה המפלגה הקומוניסטית הספרדית. הסיכום משקף את גרסת המחבר, כולל השערותיו וטענותיו – מלבד הערות קצרות בסוגריים מרובעים, ופרק קצר של הערות ביקורתיות  המצורף בסוף הסיכום.
בחזית המלחמה, דצמבר 1936 - אפריל 1937
ג'ורג' אורוול  התכוון לצאת להילחם למען הממשלה הרפובליקאית בספרד בשורות הבריגאדה הבינלאומית, ארגון שפעל בחסות התנועה הקומוניסטית העולמית שמרכזה היה במוסקבה. לשם כך פנה המחבר ב-1936, בבקשת המלצה לראשי המפלגה הקומוניסטית בבריטניה, אך אלה לא נענו לפנייתו [כנראה בגלל דעותיו העצמאיות]. על כן פנה אורוול ל"מפלגת הלייבור העצמאית" (ILP), ממנה קיבל המלצה לנציגי המפלגה הקשורה בה בספרד, "מפלגת הפועלים המרקסיסטית המאוחדת" (POUM)  (להלן "מפלגת הפועלים המרקסיסטית").

באמצע שנות ה-30 אפשר היה להבחין במחנה השמאלי האנטי פשיסטי בקטלוניה (ובספרד בכלל) בשלושה זרמים עיקריים: הקומוניסטים שבחסות מוסקבה, "מפלגת הפועלים המרקסיסטית", והאנרכיסטים. כדי לגייס נגד הפשיסטים קואליציה רחבה של מפלגות ככל האפשר, דגלה בריה"מ בהקמת ממשלה קואליציונית שֶכּונתה "חזית עממית", בה ישותפו מפלגות בורגניות-ליברליות, סוציאליסטים ימניים וקומוניסטים הנאמנים למוסקבה. (ויתור על היעד של מהפכה קומוניסטית לטובת הקמת קואליציה רחבה בין הקומוניסטים למפלגות המתנגדות לנאציזם, באמצע שנות ה-30,  הייתה גם מדיניותה של בריה"מ כלפי צרפת, שממשלתה כרתה ברית עם מוסקבה נגד גרמניה הנאצית.)  את הקו הסובייטי  בקטלוניה ייצגה "המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של קטלוניה" (PSUC), שנשלטה למעשה על ידי הקומוניסטים. לעומתה, "מפלגת הפועלים המרקסיסטית" טענה כי מאבק נחוש נגד הפשיזם מחייב גם את מיגורו של המשטר הבורגני. גם האנרכיסטים דגלו במיגור המשטר הבורגני, אך הם שללו שלטון, במיוחד שלטון מרכזי.

אורוול הגיע לברצלונה בדצמבר 1936. באותו הזמן נשלטה העיר בידי אנרכיסטים וארגונים שמאליים אחרים, אשר במקביל למלחמה נגד הפשיסטים, כבר בקיץ 1936 ביצעו מהפכה חברתית-כלכלית. האיכרים השתלטו על הקרקעות והחל תהליך קולקטיביזציה, והאיגודים המקצועיים השתלטו על בתי החרושת. ברצלונה בדצמבר נראתה בהתאמה לאידיאולוגיה של שליטיה: שפע של דגלים אדומים, כנסיות הרוסות ובזוזות, ואנשים לבושים בפשטות וברישול. על אף המחסור במזון, כולל תורים ארוכים ללחם, התושבים נראו אופטימיים כמאמינים בעתיד ורוד וחדורי אמונה אידיאולוגית. אורוול, לדבריו, העדיף את הטקטיקה הקומוניסטית ביחס למלחמה: יש להתרכז בניצחון על הפשיזם, לסלק את התוהו ובוהו המהפכני, להאיץ את הייצור ולבנות צבא מקצועי. ואולם, כאמור, המפלגה הקומוניסטית בבריטניה סירבה לתת לו המלצה להצטרף לבריגאדה הבינלאומית.

בדצמבר 1936 עבר אורוול אימונים צבאיים של כשבוע ב"מחנה לנין" של מיליציה מטעם "מפלגת הפועלים המרקסיסטית", אימונים שכמעט ולא כללו שימוש בנשק מפאת המחסור בו. בינואר 1937 הוא נשלח יחד עם היחידה שעברה איתו אמונים לחזית במחוז אראגון, לאלקוּבּיֶרֶה, סמוך לסרגוסה. היחידה נקראה סֶנטוּריָה (centuria), מעין פלוגה שכללה שמונים אנשים. ליחידתו סופקו רובים ישנים וחלודים, מאוזר תוצרת גרמניה משנת 1896, בצירוף 50 כדורים לאיש. חצי מהפלוגה היו ילדים בני 16 לכל היותר. פלוגתו החליפה פלוגה ששירתה בחזית שלושה חודשים,  ונכנסה לעמדותיה שהיו בנויות משוחות מאולתרות על פסגת גבעה. העמדה הפשיסטית הייתה  על גבעה ממול, במרחק של 700 מטרים בקו אווירי מעמדתו, ולא הייתה אפשרות לפגוע בה ברובים שבפלוגה. הנשק המיושן עלול היה להיתקע בקלות בעקבות ירי של כדורים בודדים. המקלעים המעטים היו נתקעים מפאת מצבם הירוד והתחמושת הפגומה –  וארטילריה לא הייתה קיימת כלל. כשבשלב מסוים הגיעה ארטילריה, התותחים והפגזים היו לרוב מיושנים ובלתי יעילים. חָסַר ציוד צבאי בסיסי כמו קסדות, כידונים, מפות ומצפן.

עם הגיעו לחזית [בהיותו בעל ניסיון בשימוש בנשק בתור שוטר ששירת באימפריה הבריטית בבורמה] הוא הועלה לרב טוראי ופיקד על כיתה של 12 אנשים. המחבר ידע ספרדית בסיסית ונעזר במילון. הנערים שבפלוגתו היה בלתי מיומנים בשימוש בנשק ובלתי ממושמעים. קשה היה להעירם לשמירת לילה ובמהלך השמירה היו נרדמים. נערים נפגעו מירי, אך לא מצד האויב, אלא כתוצאה ממשחק בנשק. רק בזכות הירי הבלתי מיומן של חבריו ליחידה, פעמים לא מעטות חייו שלו ושל אחדים בפלוגתו ניצלו. צבא המיליציות (כולל כוחות של אנרכיסטים), אליו השתייך המחבר, נועד לבלום את צבאו של פרנקו עד שיוקם צבא סדיר, שנמצא היה בשלבי הקמה. במיליציה של המחבר נשמר שוויון כמעט מלא בין חייל פשוט לגנרל – במשכורת, במזון ובבגדים.  המשמעת התבססה על מוטיבציה, ולא על פחד. בדיעבד, טוען המחבר, להתנסות שלו בשוויון, היעדר רדיפת בצע והתנשאות היה ערך: הוא למד כי סוציאליזם אפשרי.

"הייתי בחזית אראגון מינואר [1937]  ועד מאי, ובין ינואר לשלהי מארס כמעט ולא אירע דבר בחזית" (עמ' 23). מטוסים לא הפציצו את עמדתו והסכנה העיקרית הייתה מכדורים תועים, כך ש"האויב העיקרי" היה רוב הזמן תנאי  השירות הקשים. בגבעה הממוקמת בגובה של 900-600 מטרים מעל פני הים שרר קור עז; מסביב, כולל בשוחות עצמן הייתה זוהמה של צואה, וכמות המים ללוחם הייתה מצומצמת. הלוחמים סבלו מכֵּנים ומחסור בכול בהם בגדים, נעליים, סבון וסיגריות. היו פרקי זמן בהם סבל המחבר ממחסור חמור במזון, ותמיד – מחוסר שינה. אורוול היה מתוסכל מכך שלא הצליח להרוג אפילו פשיסט אחד והלחימה בגזרתו דמתה לפנטומימה  של מלחמה.

במארס 1937 הוסע אורוול  לכיוון אואסקה (Huesca) [בירת מחוז אראגון], ליחידה שהייתה במצב של התארגנות למתקפה על העיר הזו. החימוש והציוד השתפרו במידת מה. ליחידתו הונפקו 150 כדורים לאיש, קסדות ורימונים. על העמדה שלו פיקד סרן לווינסקי, שכולם קראו לו בֵּנחָמין, "יהודי פולני, ששפת אמו צרפתית" (עמ' 21) [התייחסות נדירה ליהודים בספרו. התייחסות נוספת, הפעם ליהודייה גרמניה בשורות המיליציות, בעמ' 108].   [באפריל?] התנדב אורוול להשתתף בכיבוש עמדה פשיסטית, שהייתה מרוחקת כ-130 מטר מעמדתו. הכוח התוקף כלל 30 איש, מחציתם ספרדים ומחציתם אנגלים, כשבראש הכוח הלכו בנחמין ומפקד ספרדי, והמחבר נע בסמוך לבנחמין. המתקפה נערכה בלילה, התנועה לעבר עמדת האויב נעשתה בחֶלקה בזחילה בבוץ, וכתוצאה מן הרטיבות הושבתו כמחצית מן הרובים. בכל זאת, באמצעות הטלת רימונים על העמדה  הפשיסטית הצליח הכוח לפגוע בחלק מאנשיה ולהבריח את הנותרים. אורוול העריך כי עלה בידו  להטיל רימון אחד בהצלחה, שתרם לשיתוק העמדה, ובהמשך הטיל רימון נוסף, שבלם זמנית את מתקפת הנגד של הפשיסטים. לאחר כיבוש העמדה, לכוח הקטן שכבש אותה לא היה סיכוי להחזיק מעמד מול מתקפת נגד, והוא נסוג בהתאם לפקודה. המחבר מתלונן בעיקר על היעדר מקלע, שעשוי היה לרתק את התקדמות האויב.

דיכוי השמאל הרדיקאלי, פציעה בחזית וחזרה לאנגליה, אפריל - יוני 1937
ב-15 באפריל 1937, לאחר שירות בחזית במשך 115 ימים, כלומר 4-3 חודשים, קבוצתו של אורוול הוחלפה והוא יצא לחופשתו הראשונה. החל מסתיו 1936, ובמיוחד החל מהמחצית הראשונה של 1937 ניכרו שינויים חשובים במשטר הרפובליקאי בספרד, אשר בתקופת שירותו בחזית המחבר לה היה מוּדע להם.  סיועה הצבאי של בריה"מ בנשק למחנה הרפובליקאי  בכלל ולמפלגה הקומוניסטית במיוחד העניק למוסקבה מנוף השפעה לכפות את ההתפתחויות הפוליטיות הרצויות לה. המשטר הרפובליקאי בספרד החל בדיכוי האנרכיסטים והשמאל הרדיקאלי – אשר מהפיכתם השוויונית הפחידה את הבורגנות – ובהחזרת המשטר הקפיטליסטי. בדומה, במקום הצבא השוויוני הבלתי יעיל בעיני מוסקבה, הוחל בהקמתו של צבא המתאים למשטר בורגני ובו דיפרנציאציה בשכר בהתאם לדרגות, משמעת צבאית וגינוני טקס.

השינוי שעבר על ברצלונה מאז שעזב אותה אורוול בדצמבר 1936, בהשוואה לעת שובו אליה באפריל 1937 היה עצום. היא הפכה מעיר שבשלטון מעמד הפועלים לעיר רגילה. מדי המיליציות כמעט נעלמו ובמקומם הופיעו מדי צבא, שכללו הבדלים בלבוש בהתאם לדרגות. הלבוש השוויוני הגס של האזרחים גם כן הוחלף בלבוש בהתאם למעמדות. העניים סבלו ממחסור במוצרי מזון בסיסיים, עבורם אף נאלצו לעמוד בתור – בעוד העשירים יכלו להשיג מוצרי מותרות מוברחים ומזון מעוּלה. עם זאת מודה המחבר, כי לאחר למעלה משלושה חודשים של מחסור, הוא ניצל את הכסף שברשותו כדי לקנות אוכל משובח. הממשלה ניהלה תעמולה נגד המיליציות כבלתי יעילות ואחריות לכישלונות בחזית – למרות שלמעשה היו אלה המיליציות שעדיין החזיקו את הקו בחזית, כדי לאפשר לממשלה להקים צבא בעורף.

בשבוע הראשון של חודש מאי  1937 התרחשו תקריות ירי בברצלונה בין הקומוניסטים מצד אחד לבין האנרכיסטים ו"מפלגת הפועלים המרקסיסטית" מצד שני. ברחובות הוקמו מתרסים, אך הלחימה נשאה אופי הגנתי בעיקרו, וככלל, בניינים לא נכבשו. בשבוע הזה מילא אורוול תפקידי שמירה באחד הבניינים של "מפלגת הפועלים המרקסיסטית". הנשק שברשותו ושל חבריו לשמירה היה דל, והם קיבלו הוראה להתגונן בלבד ולא ולפתוח באש ביוזמתם. לחימה זו הזכירה לו את המלחמה בעצלתיים בחזית, ובדומה לתקופת שהותו בחזית, כעת שוב סבל מרעב ומחסור בשינה – וכל זאת במקום לנוח ולצבור כוח בחופשה בברצלונה לפני חזרה לחזית. ב-7 במאי המצב נרגע, לפחות לכאורה, ואנרכיסטים עזבו את עמדותיהם וחזרו לשגרה. ואולם בתאריך הזה הגיעו לברצלונה, בדרך הים מוולנסיה,  כ-6000 חמושים. הכוח הזה, שהיה מצויד היטב, השתלט על העיר: הוא פירק את המיליציות מנשקן.

לדעת אורוול, הרקע לתקריות הירי בתחילת מאי היה החלטת הממשלה למסור לידיה את כל הנשק הפרטי – כשהכוונה למעשה לנשק של האנרכיסטים ושל "מפלגת הפועלים המרקסיסטית", אך לא של הקומוניסטים –  ולהשתלט על הרחוב באמצעות הקמת כוח משטרתי חזק. פרוץ תקריות הירי שימש בידי הממשלה תואנה להאשים את יריביה במחנה השמאל בניסיון למרד. היריב החזק ביותר של הקומוניסטים בברצלונה היו האנרכיסטים, שהשתלטו על מרכזת הטלפונים בעיר בתחילת מאי, אך לא נראה שהתכוונו להטיל את שלטונם על העיר כולה.

אורוול דוחה מכול וכול את הגרסה הקומוניסטית, לפיה התקריות במאי היוו ניסיון התקוממות נגד הממשלה, שנעשה על ידי האנרכיסטים ו"מפלגת הפועלים המרקסיסטית". מפלגה זו, לפי הגרסה הקומוניסטית, הייתה ארגון טרוצקיסטי וגיס חמישי של הפשיסטים, שפעלה לפי פקודה מפרנקו. הטענה בדבר התקוממות, לדברי המחבר, היא חסרת יסוד, ולוּ  כיוון שברשות "מפלגת הפועלים המרקסיסטית"  בברצלונה היה נשק דל: כמה עשרות רובים "ואף לא מקלע אחד" (עמ' 139), ולא נעשו שום הכנות להתקוממות. בוודאי לא היו ברשותה "עשרות מקלעים", טנקים ותותחים, כפי שטוענת העיתונות הקומוניסטית. המחבר גם שולל את הטענה כי "מפלגת הפועלים המרקסיסטית" הייתה ארגון טרוצקיסטי. לא הארגון עצמו, ולא טרוצקי ראו בו ארגון כזה – על אף שהמפלגה כללה חברים טרוצקיסטים בעברם. בתור מי שנלחם בשורות "מפלגת הפועלים המרקסיסטית" בחזית נגד הפשיסטים וראה את חבריו נופלים בקרב, מקוממת אותו במיוחד הטלת האשמה כי מפלגה זו אינה אלא ארגון פשיסטי מוסווה. על אף שלילתו את הגרסה הקומוניסטית לאירועים, אורוול מוסיף הסתייגות: בתור מי שנלחם לטובת אחד הצדדים הוא אינו אובייקטיבי וייתכן והיו לו טעויות בהצגת העוּבדות. בסוף ספרו הוא חוזר ואומר: "היזהרו מנקיטת הצד שלי" (עמ' 191).

לנוכח צעדי הדיכוי נגד האנרכיסטים ו"מפלגת הפועלים המרקסיסטית", סבור היה אורוול, כי אי אפשר לטעון עוד כי המלחמה נגד הפשיזם בספרד היא מלחמה למען הדמוקרטיה. ואולם, לדעתו, הרודנות שתקום בספרד, אם פרנקו יובס, תהיה עדיפה על הפשיזם הפיאודלי-קלריקאלי, כיוון שתאפשר לאיכרים לשמור לפחות על חלק מן האדמות עליהן הם השתלטו, תְּפַתֵּח את הארץ מבחינה כלכלית ותקדם חינוך ושירותי בריאות. זה היה הרקע מאחורי החלטתו לחזור לחזית במאי 1937.

מפאת תסכולו מן הלחימה המעטה שלו בחזית  בעבר במסגרת המיליציה שצוידה בנשק עלוב, בתחילת חופשתו באפריל  1937 שקל אורוול לקבל המלצה מידיד קומוניסטי ספרדי, כדי להצטרף לבריגאדה הבינלאומית שנהנתה מאספקה של נשק סובייטי. ואולם האירועים בברצלונה בתחילת מאי 1937 הכריעו את הכף נגד הפנייה לידיד הקומוניסטי.  אורוול אף חשש שאם יצטרף לבריגאדה, הוא עלול לקבל  פקודה להפנות את נשקו נגד חבריו לנשק מן השמאל.  כמו כן, בדגילתו בשוויון אמיתי וביחס סובלני כלפי יריבים מן השמאל, היה המחבר קרוב יותר ל"מפלגת הפועלים המרקסיסטית" ולאנרכיסטים מאשר לקומוניסטים. 

במאי טרם הוחל בצעדי דיכוי נגד חברי המיליציות מטעם  "מפלגת הפועלים המרקסיסטית" שנלחמו בחזית, ואף ביוזמת הממשלה אושרו להם דרגות, אך לא מעבר לרב סרן. המחבר הוצב באואסקה, קרוב למקום שירותו הקודם, והוא הועלה לדרגת קצין בפועל (teniente), מעין סגן. הוא פיקד על שלושים איש, אנגלים וספרדים. בגזרתו לא התנהלה פעילות רבה. [ב-20 במאי[1]] אורוול נפצע מירי של צלף פשיסטי: הכדור פגע בזרועו, חלף בתוך צווארו ויצא מעברו השני. בגלל הפגיעה בצוואר אפשר לומר כי בדרך נס נותר חי.

אורוול פוּנה באלונקה, ולאחר סדרה של פינויים נוספים הגיע כעבור שמונה-תשעה ימים, ברכבת של פצועים, לבית חולים גדול בטרגונה (Tarragona).  בניגוד לתחזיתו של הרופא שבדק אותו – יכולתו לדבר בקול רם, ולא בלחישה, עתידה הייתה לחזור אליו כעבור כחודשיים. נוסף לכך סבל המחבר מכאב חזק בידו שנפגעה. הרופאים העריכו כי במקרה הטוב, "יידרשו חודשִים", עד שיוכל לחזור לחזית. ואולם, לא חוסר כשירותו הצבאית, אלא סיבות אנוכיות, לדבריו, עמדו מאחורי החלטתו לשוב לבריטניה.  

הוא רצה לחמוק מן החיים בחפירות, ההפצצות והמחסור בסיגריות. גורם לא פחות חשוב בהחלטתו היה רדיפות פוליטיות, שפגעו במורל. כדי לשוב לאנגליה באופן חוקי, לאחר מסע מפרך קיבל אורוול תעודה מידי רופא בה הוכר כ"חסר תועלת", והוא חזר לברצלונה. עוד בטרם שובו לברצלונה, ב-16-15 ביוני 1937 הוכרזה "מפלגת הפועלים המרקסיסטית" כארגון בלתי חוקי, והיא הואשמה בשיתוף פעולה עם הפשיסטים ובריגול למענם. המשטרה החשאית שבשליטת הקומוניסטים  –  לעתים ללא אישור הדרג הפוליטי – ביצעה מעצרים נרחבים נגד כל מי שהיה קשור במפלגה הזו, כולל אזרחים זרים, נשות החברים, פצועים שחזרו משדה הקרב, ובמקרים מסוימים אף ילדים (עמ' 145). חלק מן העצורים לא נשפטו והיו "נעלמים", ואחר כך היו המשפחות מקבלות הודעה על מותם. העצורים הוחזקו בתנאים איומים: תאים דחוסים בבני אדם, חושך, טינופת, אוכל גרוע  ובכמות מועטה, ומניעת טיפול רפואי. חברי "מפלגת הפועלים המרקסיסטית" בשירות פעיל בחזית, עדיין לא היו מודעים למלוא חומרת מדיניות הדיכוי נגד מפלגתם בעורף, וכלל, עדיין לא נעצרו בהיותם בחזית.  אבל חברי המיליציה מטעם המפלגה עלולים היו להיעצר בברצלונה, גם כשהגיעו לעיר מהחזית בשליחות מטעם הצבא; וכבר בשלהי יוני, בסמוך לקו החזית,  נעצר מפקד דיביזיה 29, בה שירת המחבר.

אשתו של אורוול, שבעת לחימתו בחזית, שהתה בבית מלון בברצלונה, לא נעצרה, כנראה כדי לשמש פיתיון – להערכתו – למעצרו שלו. לפני שובו לברצלונה, נערך חיפוש בחדרם המשותף והוחרמו יומנו, ספריו וכל פיסת נייר – חוץ מדרכונו ופנקס הצ'קים. המחבר לא היה חבר ב"מפלגת הפועלים המרקסיסטית", אלא רק במיליציה שלה. אף על פי כן, כעת היה עליו להסתתר. הוא לא נעצר, ואף הצליח לצאת עם אשתו מספרד –  באופן חוקי [ב-23 ביוני]  – ברכבת לצרפת. זאת, לדבריו, הודות לחוסר היעילות של המשטרה הספרדית (שמו כנראה לא הופיע ברשימת החשודים); וגם הודות לאופיים הנדיב והאצילי של הספרדים, שחיזק את אמונתו בהגינותם של בני האדם. בסיום, מאחל אורוול הצלחה ל"אנשי המיליציה" וממשיך: "אני מקווה שינצחו במלחמתם ויגרשו את כל הזרים מספרד, את כל הגרמנים, הרוסים והאיטלקים גם יחד" (עמ' 191) [הכוונה למסייעים לפרנקו מטעם גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, ולחסידי מוסקבה]. [ביולי 1937 הוגשו נגד הזוג אורוול כתבי אישום מטעם המשטר הרפובליקאי בספרד, והם נשפטו בהיעדרם ב-1938  בהאשמות אבסורדיות, כמו בגידה וטרוצקיזם[2]].
הערות ביקורתיות שלי
ישנו דמיון בין דיכוי מפלגות השמאל הרדיקאליות בספרד באביב-קיץ 1937, כפי שמתואר בספר, לבין שיטות הדיכוי של סטאלין נגד יריביו הפוליטיים (האמיתיים והמדומים) באותה התקופה: האשמות שווא, תנאי מעצר נוראים והוצאות להורג.  בפרספקטיבה היסטורית קיים גם דמיון בין השתלטותן של המפלגות הקומוניסטיות, בעזרתה של מוסקבה, על מדינות מזרח אירופה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, לבין תהליכים דומים שהחלו להתרחש בספרד בעת מלחמת האזרחים. בשתי התקופות, בתחילה זכו הקומוניסטים רק לייצוג צנוע בממשלה, אך שלטו על שירותי הביטחון והמשטרה, הפעילו אמצעי דיכוי דרקוניים נגד יריביהם...ולבסוף הוציאו אותם מחוץ לחוק. הן בספרד והן במדינות מזרח אירופה, המשטרה החשאית הסובייטית (NKVD) היא שהייתה נוכחת בשטח וביימה, מאחורי הקלעים, את תסריטי  התגבשות הרודנות הקומוניסטית. (במדינות מזרח אירופה ההשתלטות הקומוניסטית  המלאה התאפשרה בראש וראשונה בזכות הצבא הסובייטי שהיה מוּצב בהן.)

ישנה סתירה בין דגילתו של אורוול בערכים דמוקרטיים-ליברליים, בהם הליכים משפטיים תקינים והתנגדות למעצרים שרירותיים מצד אחד – לבין נכונותו להצטרף לבריגאדה הבינלאומית בחסותה של בריה"מ, ואהדתו למשטר הכלכלי-חברתי, השוויוני במבט ראשון, שהוקם בקטלוניה בחסות האנרכיסטים ו"מפלגת הפועלים המרקסיסטית" מצד שני.  האם בשנים 1937-1936 לא היה המחבר מודע, לפחות במידה זו אחרת, כי בבריה"מ כבר הוקם משטר טוטליטארי הדומה למשטר הנאצי; וכי השתלטות על רכושם של בעלי הקרקעות מצד האיכרים בספרד ושל האיגודים  המקצועיים על המפעלים, בזיזת כנסיות וכפיית שוויוניות – כל אלה נמצאים בסתירה רבתי לערכים הליברליים. אורוול מציין בעצמו כי בתקופת קיומו של המשטר השוויוני ניכר מחסור בכול, כולל לחם. בפרספקטיבה היסטורית אפשר לומר כי ניסיונות להקים משטר שוויוני בקנה מידה של מדינה נכשלו ולא הביאו רווחה כלכלית לפועלים ולאיכרים שלמענם כביכול נועדו. (הקמת חברה שוויונית בקנה מידה מצומצם –  כמו קומונות וקיבוצים –  הצליחה להתקרב לשוויוניות, אולם במוקדם או במאוחר התפרקה.) אמונתו של אורוול באפשרות ריאלית להקים משטר שוויוני נראית בפרספקטיבה היסטורית אנכרוניסטית. אין אפשרות לכונן משטר שיבטיח בו זמנית שוויון, רווחה כלכלית ודמוקרטיה, וכל ניסיון רציני להגשים צדק חברתי מחייב לפשרות  בנושא השוויון. 

כבר אורוול בספרו היה מודע להבדלים בין המשטר ששואף לכונן פרנקו בספרד מצד אחד  לבין המשטר הפשיסטי באיטליה והנאצי בגרמניה מצד שני. כמו כן מודע היה כי מאביב-קיץ 1937 – בעטיו של דיכוי כוחות השמאל הרדיקאלי – חדלה להיות מלחמת האזרחים בספרד מלחמה בין תומכי הדמוקרטיה למתנגדיה. בלי להמעיט בגורם האידיאולוגי להתגייסותו של המחבר למען המחנה הרפובליקאי, מתיאוריו את השתתפותו בלחימה משתמע  כי הגיע לשדה הקטל גם כיוון שהיה שש אלי קרב.  במבט לאחור אפשר לומר כי משטרו של פרנקו לא הפך לבעל בריתו של היטלר. יתרה מזו, עם הזמן המשטר השמרני (פשיסטי בפי מתנגדיו) הזה  עבר אבולוציה במישור הכלכלי-חברתי, שהיטיבה גם עם המעמדות העמלים.



                                                                                    



[1] התאריכים בסוגריים מרובעים מתוך הערך Homage to Catalonia  בוויקיפדיה באנגלית
[2] שם