סבּתוֹ, חיים. תיאום כוונות (תל
אביב: ידיעות אחרונות, ספרי עליית גג, 2013). בתוספת פתח דבר חדש. 167 עמ'.
[סיכום ספר]
חיים סבתו נולד בקהיר בשנת 1952 ועלה לארץ בשנת 1957. הוא גדל בירושלים
ולמד בישיבה תיכונית. היה ממקימי ישיבת ההסדר במעלה אדומים, שבה הוא מלמד עד היום
(2013). האיש רב וסופר וחיבר ספרים תורניים. ספרי הפרוזה שלו מכילים פרטים
אוטוביוגרפיים רבים. כזה הוא גם ספרו "תיאום כוונות" שיצא לראשונה לאור
ב-1999 . הספר מתאר את הקרבות ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים (1973),
מנקודת ראותו של המחבר דאז, חייל מילואים בחיל השריון, בוגר ישיבת הסדר ובעל השקפת
עולם דתית. הסיכום שלי מתרכז באירועי הקרבות כפי שתוארו ביצירה (בתוספת הערות הבהרה קצרות בסוגריים
מרובעים). בסוף הסיכום הוספתי פרק קצר של דברי ביקורת.
סיכום הספר
מותו של חבר ילדות
ב-1957, בשנה בה עלה חיים סבתו
לארץ, עלה גם חברו לעתיד, דֹב [אינדיג],
מרומניה. הם למדו יחד בחינוך דתי
ובישיבה תיכונית בירושלים. דב היה נער רחב
אופקים והתעניין לא רק בדת אלא גם במדע, והשיחות עִמו היו מעניינות. ב-1970
התגייסו יחדיו, עברו אימונים בחיל השריון ברפידים (סיני), דב צוּות כטען והמחבר כתותחן.
במוצאי יום הכיפורים 1973 שניהם, כחיילי
מילואים, עלו לאוטובוס שהסיע אותם לרמת
הגולן. בצאתם חשבו כי המלחמה תהיה קלה ותיגמר מהר. לא כך היו פני הדברים. חברו דב
נהרג והמחבר התעניין מאוד בנסיבות מותו, אך לא הצליח למצוא מידע בנדון.
שריונאים במלחמה ברמת הגולן
לאחר המלחמה שירת סבתו בפלוגתו של חנן, שהיה מפקד מחלקה
במלחמה וקוּדם למפקד פלוגה. הפלוגה ישבה בקצה המובלעת הסורית [כלומר בתוך שטח סוריה, מול
צפון רמת הגולן] בתל-הירוּס. למעלה מחודש אחרי סיום המלחמה הגיעו לפלוגה שלושה
קצינים צעירים מהקריה [בתל אביב] לשוחח עם
החיילים במטרה לתעד את המלחמה. הקצין מענף ההיסטוריה ביקש שֶכֹּל חייל יספר לו במפורט על יום אחד שעבר עליו במלחמה,
ללא צורך להזדהות. המחבר נכנס לאוהל התחקירים עם שני בחורי ישיבה כמותו. בתחילה הקצינים המצוחצחים מהקריה עוררו אנטיפתיה
בקרב הלוחמים שעברו את גיהינום המלחמה,
ולא היה בקֶרֶב החיילים הקרביים רצון לשתפם בסיפוריהם. ואולם בהדרגה היחס השלילי
התפוגג והסיפורים האישיים החלו לזרום.
סבתו החל לספר על ימיו הראשונים
במלחמה. [הוא שירת בחטיבת המילואים 679.] במוצאי יום כיפור המחבר עלה על טנק ביפתח
(רמת הגולן) וצוּות בהתאם למקצועו כתותחן. מפקד הטנק (המט"ק) היה גידי,
הנהג, רוני; והטען, אלי. שלושת אנשי הצוות, מלבד המפקד, היו בחורי ישיבה. גידי, אשר שהה שש שנים בלוס אנג'לס, הגיע
במקומו של המט"ק הקבוע. במהלך שהותו הארוכה בחו"ל הוא שכח דברים בסיסיים
על טנק, אבל מתוך ניסיונו במלחמת ששת הימים, חשב שיהיה לו הרבה זמן ללמוד לפני
היציאה לקרב. [קָדמָה לפרוץ מלחמת ששת הימים "תקופת ההמתנה" שנמשכה
שבועות אחדים, במאי-יוני 1967, בה צה"ל כבר היה מגויס ומוכן לקרב, אך טרם נִתנה
הפקודה לתקוף.]
אולם, בעטיו של המצב הקריטי
בחזית והצורך הדחוף לחסום את התקדמות הצבא הסורי בגולן, הסמג"ד זירז את המחבר
בצוו עליו: "לנוע כבר! תפסיק כבר עם התיאומים! תיאום כוונות תעשה בשטח!"
(עמ' 42). היה זה בניגוד למה שלמד בהכשרתו לטנקיסט –
תותחן לא יוצא עם טנק ללא תיאום כוונות. במוצאי יום כיפור, בהיעדר מכשיר
לתיאום כוונות, ניסה סבתו לבצע תיאום כוונות בצורה מאולתרת (באמצעות חוט תפירה)
וכמעט סיים – אך המפקד [לא ברור אם זה אותו הסמג"ד] לא היה מוכן להקצות לו
"לא רגע ולא חצי רגע", והאיץ בו לנוע; וכך יצא המחבר לקרב ללא תיאום כוונות (עמ' 61).
סיפור השתתפותו של המחבר במלחמה
מתרכז במידה רבה סביב מחנה נפאח. [נפאח שוכן במרכז רמת הגולן בקרבת צומת השריון
ושימש כמפקדת האוגדה הסדירה בגולן. המחנה סימל את נקודת ההתקדמות המשמעותית ביותר
של הסורים ברמת הגולן, כאשר ב-7.10 טנקים סוריים הצליחו לחדור לתוכו.] סבתו הגיע
לבסיס נפאח ביום ראשון בערב [כלומר ביום השני למלחמה ב-7.10], ראה טנקים ישראלים
בוערים; ופצועים שוכבים על התמסורת ועל צריחי הטנקים וממתינים לפינוי.
בהתקפת הנגד של צה"ל על
חושנייה [ב-8.10?] הפלוגה של המחבר הייתה
בחיפוי. הטנקים של צה"ל שנעו בוואדי לכיוון חושנייה נכנסו למארב של טנקים
סוריים, שעמדו על גבעה, ורבים מהטנקים שלנו נפגעו. המחבר הכיר היטב את אנשי הצוות
שלהם, איתם יחד עבר טירונות – בתחילה בנח"ל מוצנח ואחר כך בהסבה לשריון. אבל
בזמן הקרב הוא לא חשב על אנשים, אלא היה מחפש מטרות ויורה. בשלב מסוים המטרות היו
כל כך קרובות "שלא היה צורך לכוון בעינית." סבתו פגע בטנקים אחדים. בגלל
סנוור השמש הוא לא הצליח לזהות את הטנק הסורי שסיכן את הטנק שלו. במצב המסוכן הזה
פקד עליו גידי "תתפלל!" היה זה אותו האיש, אשר בשלב ההתארגנות וציוד
הטנק בפגזים הצהיר על עצמו כאתיאיסט.
והמחבר אכן צעק "אנא ה', הושיעה נא!" (עמ' 87). אך הטנק חטף "חבטה אדירה".
"הפריטלסקופ קפץ והכה בי בעין בחוזקה" (עמ' 89).
גידי פקד לקפוץ מהטנק הפגוע, והוא
בעצמו, אלי והמחבר אכן נטשו את הטנק. לאחר שכבר היו בחוץ, סבתו היה היחיד שנזכר כי
הנהג רוני נותר בתוך הטנק. סבתו חזר לטנק והתברר לו כי התותח שלו מצודד בצורה
שמונעת את יציאת הנהג. לאחר מאמצים רבים של צידוד ידני (הצידוד החשמלי לא עבד)
ותוך סיכון רב להיפגע כמטרה נייחת, הצליח המחבר להגיע למצב שאִפשר לנהג לצאת
מהטנק. הצוות שנחלץ מהטנק חיפש מחסה והיה
משנה כמה פעמים את מקומו, לנוכח כוחות אויב שנעו בשטח בקרבת מקום. לצוות היו רק
שני עוזים [תת מקלעים] – אחד מהם של המחבר, אך ללא רצועה מפאת ההצטיידות החפוזה –
ומימייה אחת, כמעט בלי מים. במצב זה של ייאוש, המחבר מצא עידוד בפסוק מתהילים:
"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עימדי" (עמ' 95).
אלי אמר שהוא לא מתכוון ליפול
בשבי וכי יתאבד עם הרימון הבודד שבידו. רוני והמחבר ניסו להניאו מכך בנימוקים
הלכתיים. מתוך ידיעה כי הגדוד שלהם נפגע ואין כוח מאחוריהם, הביע אלי חשש כבד
שטנקים סוריים ייכנסו לטבריה. יצוין כי לאווירת הנכאים הזו ולחשש כי הסורים עלולים
להגיע לטבריה היו שותפים גם חיילים אחרים בימים הראשונים של המלחמה, בהם אלחנן, שישמיע
את דבריו לקצינים לאחר סבתו. המחבר ניסה לעודד את חבריו לצוות בסיפור ששמע על הרב
[הראשי לישראל במלחמת העולם השנייה, יצחק] הרצוג, שהביע ביטחונו כי הפולש הנאצי לא יגיע לארץ ישראל,
וזאת בהסתמך על מדרש לפיו לא יהיה חורבן בית שלישי (עמ' 98-96). החיילים הדתיים
בערב התפללו מנחה ואמרו את שיר המעלות "ממעמקים קראתיך ה' ".
גידי האמין בניצחון, ובלילה,
בהתאם לתוכניתו, החל הצוות לחזור למקום הקרב של אתמול, במטרה לאתר את הטנק הפגוע ולנסות
לתקנו. להפתעת השבים, כעת היה המקום הזה שקט ובו טנקים שרופים רבים. אנשי הצוות
הצליחו למצוא את הטנק שלהם, והמחבר מצא בו
את שקית התפילין שלו והסידור. הוא לא רצה לוותר על הנחת התפילין ולכן עשה כן – על
אף ידיעתו כי אסור להניח תפילין אחרי שקיעת החמה, אלא שקיווה שאולי החמה אינה שקעה
לגמרי, ואולי, בדרך נס, פתאום תתגלה מסתתרת בחלקה (עמ' 103). הצוות לא הצליח לתקן
את הטנק וישן באוהל במחנה. למחרת עלה הצוות על משאית, שהייתה אוספת טנקיסטים שהטנק
שלהם נפגע לנקודת איסוף בראש פינה, כדי
לאייש טנקים שתוקנו.
הקצינים רצו לשמוע את המשך סיפורו של סבתו, אך המחבר אמר כי הם
ביקשו ממנו לספר על יום אחד במלחמה והוא עשה כן. כעת הוא נותר לשמוע את סיפוריהם של
שני בחורי הישיבה, שכזכור, נכנסו איתו יחד לאוהל. בהמשך דיבר אלחנן, נהגו
של חנן (כאמור, מפקד מחלקה במלחמה, שהועלה למפקד פלוגה) במלחמה, נשוי ואב לשני
ילדים. הוא סיפר על השתתפותו בקרבות על מחנה נפאח בימים הראשונים של המלחמה. מבחינה
כרונולוגית, מקום חשוב בסיפורו תפסו האירועים ביום שלישי 9.10, תאריך בו הסתיים
סיפורו של סבתו. ביום הזה כוחותינו הכינו מארב לטנקים סוריים. הטנקים שלנו תפסו
עמדות טובות – אך הכוח הסורי היה גדול יותר והשמש סנוורה את לוחמנו. היו פגיעות
טובות בסורים, אבל גם טנקים שלנו נפגעו. לאחר שהטנק של אלחנן נפגע והושבת ככלי
לחימה, הוא שימש כרכב לחילוץ פצועים בשטח והעברתם לבסיס עלֵיקה (במרכז רמת הגולן).
בבסיס הטנק תוקן, תודלק וחוּמש, ושוב יצא למלחמה.
אחריו דיבר שלמה – תותחן של [יהודה?] וגמן המג"ד – נשוי טרי, כיפה סרוגה על ראשו. סיפורו היה שזור
בפסוקים רבים מספר תהילים "כאילו הפסוקים אצלו הם חלק מן הסיפור" (עמ'
138). בהתקפה של צה"ל ביום חמישי, על אף שהטנק שלו נכנס לבור בגלל בעיות היגוי, ובבור
אבנים נכנסו לתותח – בצאתו של הטנק מהבור שלמה לא ויתר על ירי. אוּלם
לאחר שהצליח לירות פגז אחד, התותח הושבת. אחר כך הגיע טנק שהמט"ק והתותחן שלו
לא יכלו להמשיך להילחם מסיבות נפשיות,
וּוגמן ושלמה החליפו אותם, בהיכנסם לטנק התקין. ביום שישי, באופן בלתי צפוי, כוח
גדול של טנקי אויב נע מול הכוח הישראלי. השמש סנוורה את טנקי האויב, וגמן חיכה עד
שהאויב יגיע לטווח קצר ואז פקד לירות. שלמה פגע בשבעה טנקים וגם לתותחנים אחרים
בגדוד היו פגיעות טובות. לאחר מכן נודע כי זו הייתה חטיבה עיראקית, שנשלחה לסייע
לסורים.
אחרי המלחמה
לאחר שהתחקיר של הקצינים מהקריה
הסתיים והמחבר כבר יצא, קצין התחקיר השיג אותו בדרך. הקצין ראה לנכון לספר לסבתו,
כי סיפורו על שקית התפילין שלו שמצא בשובו
לטנק, הזכיר לו סיפור על תפילין שמצא חייל גולני בתא הטען, באחד הטנקים השרופים
למרגלות הר יוסיפון. על שקית התפילין היה רקום שם, אך הקצין לא זכר אותו. התפילין
בתא הטען אולי סיפקו תשובה למקום מותו של
חבר הילדות דב, טען במקצועו הצבאי. ואכן, כעבור ימים הגיע למחבר מכתב מחייל שהכיר
את דב, בו סיפר כי שמו של דב היה רקום על שקית התפילין שנמצאה בטנק וכי הטנק
שלמרגלות הר יוסיפון נפגע ביום א' ושני
אנשי צוות הצליחו להיחלץ ממנו.
החיילים המשיכו לשהות במובלעת
הסורית בתנאים קשים: מגורים באוהלים, קור, גשם ובוץ. המילואימניקים ציפו בכיליון
עיניים לשחרור מסיבות מגוונות, כמו געגועים לאישה שלא מזמן התחתנו איתה, תינוקות
שרק נולדו; בעיות כלכליות, כמו לול שנותר בלי עובד שיטפל בו. המחבר מפרט קבלת שבת
בתנאי שדה ואת רוממות הרוח שזיכתה את מקבליה. "קופסה קטנה של דגים
ממולאים" שהיה מביא "אחד מן החבורה" הייתה נשמרת לכבוד שבת, "ומאותה
קופסה היינו נהנים כל בני החבורה, יותר משני מניינים" (עמ' 154). לפעמים
באמצע השבת הייתה אזעקה והחיילים היו רצים אל הטנקים. בגדוד הייתה אחוות לוחמים
בין כל שכבות העם שהיו בו: בני ישיבות, בני קיבוצים ובני עיירות.
הערות ביקורתיות
הספר זכה בפרס ספיר ב-2000,
תורגם לאנגלית, רוסית וצרפתית, ועובד לסרט. ספרו של סבתו נראה כמו חומר גולמי
אותנטי על הקרבות בגולן במלחמת יום הכיפורים, מסוּפר מפי הלוחמים עצמם שלא מכבר
חוו את המלחמה.
לפי המסופר, בימים
הראשונים הטנקיסטים לא נלחמו במבנים
מסודרים כפי שתורגלו להילחם, כמו מחלקה,
פלוגה וגדוד, ואף היו מצבים בהם כל טנק נלחם בנפרד, תוך ערבוב פקודות
ובלגאן בקשר. השריונאים נתקלו לראשונה
בטילים נגד טנקים, שלא למדו כיצד להתמודד נגדם באימונים. משתמע כי הטנקים היו במצב
מכאני ירוּד. בטנק של אלחנן היו בעיות חוזרות ונשנות עם ההילוכים, טנק של שלמה
נתקע ולטנק היו גם בעיות בהיגוי. כמו כן לא היה ציוד ללחימה בלילה. לוחמי השריון –
בגלל חשיבותם הקריטית של הטנקים לחסימת
המתקפה הסורית שעלולה הייתה להגיע אף לטבריה–
עבדו כמעט ללא הפוגה. טנקיסטים שהצליחו לצאת בשלום מטנק פגוע, חיכו בנקודות
איסוף, כדי להשתבץ מחדש בטנקים שזה עתה תוקנו. בדרך זו היו שריונאים שהחליפו טנק
פעמים אחדות.
עוד ניתן להסיק מהספר כי חיילי
השריון נלחמו, ככלל, במקצועיות ובמסירות נפש, רבים מהם חדורים אמונה דתית. המחבר מתאר מקרה בו חייל ברח מבית חולים, בטרם
הסתיים הטיפול בפציעתו, וחזר לשדה הקרב. אך
הסופר גם מביא אירוע בו תותחני
טנקים עמדו בתור לשיבוץ לטנקים שהוחזרו לכשירות – אך תותחן אחד תמיד היה מתחמק
כאשר היה מגיע תורו, ותותחנים אחרים עלו במקומו לפי התור. משתמעת הערכה לכוח
הלחימה של האויב. סבתו מתאר מקרה בו חייל סורי בודד היה נחוש להילחם מול טנק
ישראלי, הוא ניסה לטפס על הטנק של וגמן וזה הרגו.
כללית, בספר אין התייחסות לנושא
העדתי או התייחסות מיוחדת למוצאו המזרחי
של המחבר. זאת כנראה כיוון שהמחבר השתלב בתוך קהילתם הדתית של האשכנזים. בירושלים,
לדבריו, הוא נהג ללכת לבית כנסת של חסידי אמשינוב. אפשר לומר כי בניגוד לחלק נכבד מסופרים שמוצאם
מעדות המזרח, חיים סבתו מתעלה מעל הנושא העדתי (לפחות בספר הזה). ובכל זאת, סיפורו
על קופסת הדגים הממולאים (כלומר גפילטע פיש)
ממנה אכלו כולם, נראה תמוה בעיניי, כי הרי המאכל הזה, ככלל, משמש נושא ללעג
ולקלס בפי המזרחיים. בתיאור התקופה שלאחר המלחמה במובלעת – בתור סופר דתי – סבתו בחר להתעלם מלשונם הגסה של החיילים
החילונים ומהנושא המיני, שנדון לעתים בצורה בוטה ביניהם.
הסיפור אפוף דתיות: רגשות דתיים,
סיפורים ממקורות דתיים כמו אגדות ודברי חז"ל, ומובאות ארוכות מתפילות, פיוטים
ועוד. גם לשונו המיוחדת של המחבר מבוססת על מקורות דתיים. הסיכום שלי,
בהביאו רק קמצוץ מכל אלה, חוטא במידה לא מעטה למהות היצירה. עם זאת, אני
מרשה לעצמי להעיר בענווה, כי אסופת המקורות הדתיים, התופסת חלק חשוב בספר, אינה
יכולה להיחשב לספרות מקור.
כוחו של הספר בכנות תיאור
השריונאים הדתיים בקְרב ורגשותיהם, כדברים
היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. ואולם
היצירה נכתבה כ-25 שנה לאחר סיום מלחמת
יום הכיפורים. מכאן, בכל זאת יש פגם מסוים
באוטנטיות שלה. כמו כן בגלל הריחוק בזמן –
לעניות דעתי, מוטב היה להוסיף לספר
מימד של פרספקטיבה היסטורית ולהעלות סוגיות אשר הלוחמים, בסערת הקרבות, לא יכלו
לשאול, כגון: האם ניתן היה למנוע את המלחמה?
תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.
השבמחק